בשעת בין הערביים, כשאחרונות האימהות חוזרות הביתה מגן דובנוב על תינוקותיהן ועגלותיהן, בנות שלוש וארבע וחמשת הגלגלים, גלגלים קטנים וגלגלים גדולים, שווים ומשולבים, עגלות ריצה ועגלות וי אַי פִּי, ובאים לגן האנשים עם הכלבים, והאורות נדלקים, והיוֹנים מנתרות על הדשא והסנוניות מצייצות במעוף פרוע – עולים נשים וגברים על מדרגות היכל התרבות, במרכזה התרבותי הוותיק של העיר תל־אביב, ליד המוזיאון הגדול ובית התיאטרון וגם, כמה סמלי, ליד מיתחם בתי המשפט והקרייה הצה"לית, על מגדל התצפית החדש והגבוה שלה, בצעד קליל ובלבוש חגיגי, אביבי, מצטופפים בַּלּוֹבִּי.
אנשי ציבור וחבר השופטים, מקורבים, מכובדים שהוזמנו לנאום, שניים מהם מלווים באנשי בטחון, חברי להקת “הדודים והדודות” המלווה את הערב בשירי המשורר המונצח, לָקַח לֹאלָקַח, שהפרס על שמו, משוררים, אלמנות־משוררים, והמשורר חתן הפרס, אשתו והוריו וקומץ ידידים. וגם מסתובבת בקהל, במגפיים ושמלה הדורה צמודה, בשיער פזור ארוך, שזור קווי לובן, אלמנת המשורר לָקָח, שהיא יוזמת ומארגנת הפרס והטקס.
מהקומה התחתונה עולים במדרגות נערים ונערות בתלבושת שחורה, אחידה, בסינרים לבנים, ובידיהם מגשים מעוגלים, ועל המגשים יצירות פאר מעוצבות: צלוחיות שבהן רצועות גזר דקיקות ברוטב ועליהן שלושה כדורונים לבנים, ומראה להן כעין ליצ’י, אך מסתבר שאלו ניוקי, ועלי גפן קטנים ובהם נעוצים קיסמי עץ, ויודעי דבר נוגעים בקיסם ומרימים אותו עם עלה הגפן וטובלים את עלה הגפן בקערה קטנטנה לבנה שבמרכז המגש, ברוטב הלבן, ולוקחים את עלה הגפן ואת חיוך הנערה אל פיהם. ומגשים עם שיפודי עץ קטנטנים ועליהם נעוצים, שלישייה שלישייה, כמו תבנית שיר קבועה, עגבנית שרי, עלה רוקט וכדור גבינת מוצרלה. וחוזר חלילה.
המשורר חתן הפרס, בשנות הארבעים המוקדמות שלו, (מה שתואם את תקנון הפרס, שתוחם, לשם שינוי, את הגיל מלמטה), גבוה, רזה ומזוקן, בחולצת כפתורים שדוגמאות קווים עליה, וז’קט שלא נתפר בדיוק לפי מידותיו, עמד בקצה הלובי, בקצה דוכן המשקאות, עם אשתו, בשמלונת שחורה, ואכל בכפית שקופה עוגת גבינה מתוך כוסית פלסטיק שקופה.
– הוא מתרגש?
– כנראה שלא, הנה הוא שם, אוכל.
אלמנת המשורר המונצח לקחה את המשורר חתן הפרס בידה והציגה אותו בפני סגן שר הביטחון, אחד מנואמי הערב, כמובטח בתוכנייה, שעמד לבד, באחד מרגעי ההפוגה, ליד שולחן עגול ונבר בזהירות, במזלג, בצלוחית סושי, ואיש הביטחון, בבגדים כהים, חוט משתלשל מאזנו אל תוך צווארונו, בפישוק קל ויציב, משמש לו כְּצֵל. סגן שר הביטחון והמשורר לחצו ידיים, וסגן שר הביטחון קיבל לידיו ספר של המשורר, בחתימת ידו. בנאומו אחר כך, מעל הבמה, חזר סגן שר הביטחון כמה פעמים על צירוף המלים “שהכרתיו רק עתה”, כאילו עובדה זו היא מין פלא־טבע.
בדלת הכניסה לאולם ספון העץ הָדַף הקהל את בודקי הכרטיסים, שוויתרו, עקב כך, על תפקידם. באולם עצמו ירדו המכובדים בגרם מדרגות למטה, לכיסאותיהם השמורים, בעוד שאר המוזמנים עלו ליציע למעלה. האולם מאורך, תלול מאוד, מדורג. על הבמה עמד שולחן, מאחוריו שלושה כסאות ריקים, ועל הרצפה כבלים, מגברים, מיקרופונים ורמקולים מוסווים. באחורי הבמה, לכל אורך הקיר, מתנוססות, בהגדלת ענק, פניו של המשורר המונצח, קמוטות קצת כקפלי הסדין. המשורר צעיר ויפה גם בזִקנתו, ושערו הסמיך ארוך וגלי, כמעט מתולתל.
האולם מוחשך. והטקס נפתח ללא נאומים. המשורר המונצח דובר אלינו מן הקיר הגדול באחורי הבמה. הוא מדבר על שירה, על השראה, על החיים עם שירה. אחר כך יוצאים מאחורי הקלעים שני גברים, מחברים גיטרות אל הכבלים החשמליים שעל הבמה, מתחילים לשיר, ודי מהר מצטרפות אליהם שתי זמרות, האחת גבוהה, לכודה בבדים שחורים, השנייה חופשיה יותר בתנועותיה ובלבושה, גופיית סאטן מתחת לז’קט שחור.
אחרי מחיאות הכפיים מופיע המנחה, שנוסף להיותו שחקן וזמר ומנחה טלוויזיה ידוע, הוא ידיד המשפחה וגם יושב ראש הוועדה המנציחה את המשורר לָקָח.
ראשון הנואמים הוא סגן שר הביטחון, שהנה, גם אחרי הבחירות האלה, ואחרי המעקשים של הרכבת הממשלה, נשאר סגן שר הביטחון. הוא מהלל את המשורר־המונצח, לָקָח, שהוא מכיר מִקַּטְנוּת, וקורא שיר שלו, ששימש המנון ליחידתו בצבא.
נאומים ממשיכים להינשא על מי מנוחות, עם קריצות ידידותיות. המונח “ידיד נפש” או “ידידת נפש” חוזר רבות, והמשורר המונצח שוב נושא דברו אלינו מן המסך. הקהל אוהב את המנחה ואת הנואמים ובעיקר את הלהקה, ואינו חוסך במחיאות כף.
שרת התרבות הקודמת, שהוזמנה עקב חברותה עם המשפחה, ובעיקר עם האלמנה, והנה, ראה זה פלא, מאתמול היא שוב שרה, וגם היא, כמו סגן שר הביטחון, חזרה לתפקידה הוותיק – שרת התרבות. היא מעלה בנאומה על נס את החברות ההדוקה עם אלמנת המשורר בימי לימודיהן העליזים באוניברסיטה (ספרות, כמובן), שם למדו תחת שרביטו של המשורר־המונצח, לָקַח לֹאלָקַח, איך שמרו מקום אחת לשנייה וגם זיכרונות מֵהַמֶּנְזָה. אף מלה, אפילו לא בבדיחוּת, על כך שבאותו זמן הכיר ודאי המשורר המונצח, שהיה אז נשוי, יש להניח, את אהובתו־תלמידתו־דאז, שהפכה לאשתו בעתיד, אלמנתו־בהווה. האם הוא התלבש עליה, האם היא התלבשה עליו, הרי זה טקס ממלכתי כמעט.
אבל למחשבות אין מיסגור ואין שליטה. ועוברת בי המחשבה, שרווח נוסף – בנוסף לבשר צעיר, חלק ומתוח – יש לו למשורר מבוגר שיישא לו צעירה: שכאשר ימות, תעמול אלמנתו, אמנם קצת יותר מבוגרת אך עדיין צעירה ברוחה, להנציח את זכרו, ואין הדבר מובן מאליו. קרוב לוודאי שלא היה זוכה לכך לו הייתה אשתו בערך בגילו, באה בימים, אישה שאינה בשיא בריאותה ואולי גם, חלילה, על כיסא גלגלים, ודעתה אולי לא כל כך צלולה, רצונה אינו עז ובכלל היא פנויה יותר לענייניה שלה, ואולי, רחמנא ליצלן, אפילו לנכדים.
אחרון הנואמים הוא המשורר חתן הפרס. הוא עולה לבמה אחרי שהמנחה, בקולו הערב, קרא כמה משיריו. הוא מתרגש, ובצדק. ודאי התכונן זמן רב לנאום שלו, כתב כמה טיוטות, ליטש ודייק. הוא מספר על הקשר שלו למשורר לקח, על חשיבות הפרס עבורו. הוא מודה לכל מי שצריך. הוא יורד מהבמה. מחיאות הכפיים גוועות. תם הטקס.
במבואה מסיימים הנערות והנערים לפנות את מה שנשאר מהתקרובת. רצועות הגזר, עגבניות השרי, עלי הרוקט וכדורי הגבינה, איבדו את התבניות השיריות המדוייקות שלהם והפכו לסוגה שאין לתייגה. הקהל מתפזר לאיטו. אשת המשורר המונצח מלווה החוצה את המשורר חתן הפרס, אוחזת בזרועו, מחייכת אליו, גם מנידה ראשה לשלום לאנשים אחרים, ואיננה מביטה לאחור אל המסך, עליו נשארה, מקומטת אך איתנה, תמונת המשורר לקח לאלקח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.