– בת כמה את?
– 58
– וחמישים ושמונה שנים לא שמעת את הקול שלך…
כשאולגה צוחקת, פיה פתוח לרווחה.
היום אולגה צהובה. החל מחולצה צמודה, שרוול קצר, שעליה דוגמאות צהובות, דרך ענק בצבע פנינה שלצווארה, טבעת הנישואים בזהב־כתום נוצץ, המכנסיים הכתומים, ונעלי סירה שטוחות, צהובות, מבליטות את רגליה העדינות.
אני אוהבת את ההחלטיות שלה.
כשנכנסה, הניפה שתי ידיה בחלל המטבח, לבדוק מי בבית.
אנחנו לבד, אמרתי לה, נעשה שיעור פיתוח קול. אחת לשבוע אולגה מלמדת אותי נגינה על פסנתר, היום החלטתי לשנות.
אולגה שמחה. ברוסיה למדה ארבע שנים, במסגרת לימודי המוסיקה באקדמיה, מקצוע שנקרא “ניצוח מקהלה”, שכלל גם פיתוח קול. בארץ היא הפכה למורה לנגינה על אורגנית בבי"ס יסודי, לא הצליחה לקבל קביעות, סבלה מתלמידים חוצפניים, הסתכסכה עם הורי התלמידים. ההורים, התלמידים והמורים לא כיבדו את הידע שלה. לאחרונה עברה קורס מורי דרך ובסוף החודש היא נוסעת עם קבוצה לברצלונה.
היא שמה יד על בטני. אני בשמלה כתומה, חסרת שרוולים. היא מורה לי לִנשוף, להוציא את כל האוויר מהבטן, ואחר כך להכניס הרבה אוויר. אחר כך היא שמה את היד שלי על הבטן שלה, “הבלון”, היא מכנה זאת, כדי שארגיש את התנועות שלה. אנחנו עומדות ליד הפסנתר, לצד החלון שמשקיף אל עצי אקליפטוס גבוהים.
“עוד מעט יהיה לך תינוק ותראי שהם נושמיים רק מהבטן, לא כמונו המבוגרים”. אולגה נושמת מהבטן, מדגימה. היא מתכוונת לנכדה שלי.
“אני יודעת למה הישראלים צועקים כל כך, מדברים באותו גוון. הם כולם מדברים שטוח. מפה”, היא מראה על הגרון. אני נזכרת בבחור הצעיר שדיבר בטון גבוה, צעק אל תוך הנייד, היום, בדרך להתעמלות המים. הוא הלך לצידי מהכניסה עד למעלית, נכנס אתי למעלית, יצא בקומה השלישית, וכל אותו הזמן צעק אל תוך הנייד. העניין הוא, שהוא לא התכוון לצעוק, הוא דיבר, אבל הדיבור נשמע כמו צעקה ניחרת. נזכרתי בדיבור הרך של האמריקאים, ושל דודי הקנדי.
אחר כך ביקשה שאשיר אחריה שלושה תווים. “תרפי את הכתפיים, תזקפי את האף, תעלי את הענבל”. איך יודעים שהענבל למעלה? תפהקי ותסתכלי במראה.
לאט לאט משתחרר הקול ה“שטוח” שלי, בלשונה, ויוצא ממני קול אחר, עשיר. “זה לא הקול שלי!” אני צוחקת.
“זה מצחיק אותך?”
כנראה שאני צוחקת מתוך מבוכה. זה לא הקול שלי. אף פעם לא השמעתי מתוכי קול כזה. לא יצא ממני. לא בצעקה, לא בשירה, לא בהתרגשות. הוא לא קשור אלי, כאילו לבשתי בגד שנתן לי מישהו אחר ועלי להתרגל אליו.
אבל זה כן הקול שלי. קול ההולך ומשתחרר, הולך ומתגבר. אולגה מרוצה. “מה שאינטליגנציה עושה”, היא אומרת, “את מתקדמת כמו ארבעה שיעורים של ילדים”. הקול שלי הפך עצמאי לגמרי, יש לו קול משלו. מעולם לא שמעתי אותו. אני מאושרת. כמו מישהי שמגלה שהיא יכולה לעוף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.