אני כבר באה לידך, היא אמרה, לובשת חולצה ארוכה על הקצרה.
קר לך? שאל.
עוד לא, אבל אני רוצה לשמור על החום של המקלחת.
היא באה לשבת איתו ליד הטלוויזיה. איתו ובשבילו. כדי להיות יחד. והיא כבר בדקה לפני כן וראתה שיש תוכנית בישול שהיא אוהבת. כך שהיא גם תיהנה. בזמן האחרון, במקביל לתלונותיו של ישי שהיא משמינה, התחילה אפילו להקליט אותן, את תוכניות הבישול. יש לה קלטת עם שתי הגברות השמנות ועם השף העירום. עכשיו רחשו בטלוויזיה מחבתות, מאכלי ים ובשר כבש וחצילים ורוטב עגבניות.
היא שמחה שלבד מהמתכונים ניתנו הסברים מלומדים על הרקע ההיסטורי של המאכלים (“הידעתם שהרומאים לא אכלו שום ומי שהכניס את השום לתפריט היו הביזנטים?”), על הקשר בין הירקות לקרקע, מה גדל היכן ולמה, דברים שישי יכול להתעניין בהם. אבל ישי היה צמוד לעתון, לא התעניין בטלוויזיה. ככה הוא אוהב: עתון, טלוויזיה, על הספה בסלון, ורצוי, כמובן, כשהיא על הספה לידו.
איפה לירן? שאל.
מסיבה.
גם היום? אצל מי?
דנה, נדמה לי.
בטלוויזיה עלה קול רחישה כששפך הטבח תוכן קערה ובה זרועות קצוצות של תמנון למחבת עם שמן זית ושום.
התוכנית הבאה, ידעה, היא על אמן מפורסם שחי חיים כפולים, הסתיר מהציבור את אהבתו לגברים. את התוכנית הזו, חשבה, תוכנית על גברים, היא יכולה לראות יחד עם ישי. זו לא תוכנית על שתי נשים. כמו אז, לפני כמה ימים, כשישבה לידו בסלון, ולבהּ החסיר פעימה כל פעם שהשתיים על המסך התנשקו או התלטפו. רק במקרה, בכל פעם שהרים ישי מבט מן העתון, לא קרה על המסך שום דבר מיוחד. הוא ראה רק שתי נשים אמריקאיות מדברות. היא המשיכה לצפות אז בתוכנית, לא רצתה או לא יכלה להפסיק ולצפות בשתי הנשים הללו, מכירות ומתאהבות וגרות יחד ונפרדות. בעין אחת בדקה כל הזמן אם ישי מסתכל או לא. וודאי שלא הסבה את תשומת לבו לדברים המסעירים שהתרחשו על המסך – אפילו התעלסות אחת הייתה – למרות שידעה שגם הוא היה רוצה לראות. אותו לילה היא הלכה לישון כשהתמונות מן המסך רודפות אותה. אבל הפעם זו הייתה תוכנית על שני גברים, תוכנית שיוכלו לראות יחד. ואפילו לשוחח, אם ייצא.
הגיבור, לוברצ’י, היה פסנתרן שניגן מנגינות פופולריות של שנות החמישים והשישים. רוב הזמן הוא הופיע בחליפות לבנות עם פאייטים ונוצצים, מחייך בשיניים צחורות, מוקף בחורות. זוהר, שמנמן ובלה, 35 או 40. המאהב שלו, היא ראתה אותו רק פעם אחת על המסך כי תנומה החלה ליפול עליה, בחור צעיר, בפנים חלקות ושזופות, סיפר על ניתוחים פלסטיים שעבר, לפי רצון לוברצ’י, כדי שפניו יהיו דומות לפניו של לוברצ’י. ישי היה שקוע בעתון. האמת, גם אם היה מסתכל בטלוויזיה, לא יכול היה להבין על מה התוכנית, כי כמעט לא הייתה סצנה בה ראו את שניהם יחד. רוב הזמן היה לוברצ’י מוקף בחורות זוהרות שנשקו לו. לוברצ’י דיבר הרבה על נסיכת חלומותיו, איזושהי נסיכה אירופית, שברור שלא יכול היה להשיגה. רק איתה יתחתן, אמר. לוברצ’י עם הוריו, כולם זוהרים ומחייכים. לוברצ’י עם ארוסתו, שלבסוף, עקב לחץ המעריצות, לטענתו, לא התחתן אתה. לוברצ’י מוקף בחורות. איזו אנרגייה מבוזבזת, חשבה. כל החיים להסתיר.
חשה רפויה כל כך, חמה כל כך, שלווה כל כך. אחרי מקלחת.
זה על הומואים?, יכול היה לשאול.
כן.
הוא מסתיר את זה כל הזמן?
כן.
נו, ואפשר לחיות ככה?
היא הייתה שותקת, אך אחרי זמן אולי הייתה אומרת שאפשר, אפשר הכול.
הוא מרחיק ממנה את ירכו, שהייתה צמודה.
היא נאבקה בשינה. עפעפיה התחילו נעצמים.
ויכול היה לשאול, את עוד חושבת על זה?
לא.
זה עוד מושך אותך?
מה?
את יודעת, אישה. להיות עם אישה.
לא.
שניהם שותקים.
פעם אני עוד צריך להבין את כל זה.
שתיקה. חיבוקו נעשה רפה.
היא הזתה את השיחות האלו. התנומה תפסה אותה. גם מידיו נשר העי תון. הם נרדמו זה על זה, ראשו רכון עליה, ידה הימנית מחבקת אותו. היא התכרבלה בישי, בחום שלו. תמיד חם כמו שמיכה.
לירן, שחזר מהמסיבה, יצא מהמקלחת ובא לומר להם לילה טוב והיא חשבה, איזו תמונה יפה הוא רואה, הילד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.