גם שם התחיל הכול מהספה בסלון. כנראה שכך מתחילים. בסלון. הספה הזו הייתה ארוכה וישרה, לא פינתית. ירוקה־אפורה, נדמה לי. משמאלה נמשך הסלון אל מרפסת סגורה בתריסולים. תריסולים ישנים, של פעם, קורות רחבות, מאונכות, של אזבסט, חלקן רופפות. מבעד לרווחים שביניהן נראו מרפסות הבניין בצידו השני של הכביש.
ישבתי בצד ימין של הספה, והיא ישבה לשמאלי, במרחק מה. או שאולי ישבה בהתחלה מולי, מעבר לשולחן, על כורסה, ואחרי זמן קראתי לה לשבת לידי. או שאולי ישבנו זמן ממושך כך, משני עברי השולחן, והיא באה מעצמה לשבת על ידי. עכשיו, כשאני כותבת, אני מחכה לשברי הזיכרון שיעלו, כמו שהבוקר עלה בי פתאום זיכרון ישיבתנו על הספה. זמן רב לא חשבתי עליה כלל. והנה, הבוקר היא נכנסת אליי לכאן, לחדר־העבודה שלי שבקצה הסלון שלי, במעבר אל המרפסת.
היה לה שֵם של פרח. מרוב שניסיתי להסתיר את שמה, במעט הטקסטים שכתבתי עליה, ובחרתי לה שם של צמח אחר, כבר אינני זוכרת מהו שם הפרח הבדוי שהמצאתי לה ומהו שמה האמיתי. אולי רקפת. או נורית, או ורד. האם רקפת הוא השם שהמצאתי לה, או אולי זה שמה האמיתי. אקרא לה עכשו רקפת. וגם אם זה שמה האמיתי, הרי יש הרבה רקפות. הן פורחות עכשיו, הרקפות. יחד עם הכלניות ועם פרחים רבים אחרים ששמותיהם נודעים פחות.
הגעתי אליה בבוקר, לעיר שאני נוסעת אליה בפעם הראשונה, מנווטת באמצעות מפה. בוקר שקט, בוקר שבו הגברים יוצאים לעבוד והנשים, אלו שנשארות בבית, נשארות בבית. אינני זוכרת איזו עונה של השנה זו הייתה. היו לה פנים חלקות וחדות במקצת, אף בולט, עור בהיר מאוד, אולי כמה נקודות חן. היא לבשה שחור. נדמה לי שהרכיבה משקפיים. היא אהבה אופרות. הילד היה אצל המטפלת. הבעל, שיודע, כך אמרה, בעבודה.
היא הייתה דוּ, כך אמרה על עצמה, בלשון תל־אביבית. ה“דוּ” היחידים אצלי, עד אז, היו דו־חיים, אולי דו־קטביים, דו־צדדיים, מונחים ביולוגים ומדעיים. ה“דוּ” היה תמיד צמוד למשהו, ואצלה ה“דוּ” היה חופשי, עצמאי, מרחף באוויר באופן מושלם, חוגג אפילו. היא הסבירה שה“דוּ” הם כאלה בגלל שהם הֶדוֹניסטים, אוהבי־חיים, שאינם יכולים לוותר על שום דבר. היא לקחה אותי למסעדה יקרה וידועה על יד השעון ביפו, מין בר יין בתוך מרתף עם קירות אבן עבים. אני לקחתי אותה למסעדה שאני אוהבת, שנמצאת ממש על הים, ואפילו טיילנו שם על החוף אחרי הארוחה, ואני דמיינתי שאני מנשקת אותה שם, על החוף, מול הגלים הסוערים, המתנפצים אל הסלעים, ואפילו כתבתי על זה, כתבתי כאילו נישקתי אותה, אבל באמת לא נישקתי אותה שם, ובשום מקום אחר, אף פעם לא נישקתי, בהתחלה בכל אופן, אף פעם לא היה לי אומץ לנשק ראשונה, תמיד חיכיתי. לא העזתי. תמיד הן היו מנשקות אותי ראשונות. אבל לא היא, לא רקפת.
במסעדה שמעל הים אני זוכרת איך רטטו הדגים בְפִי, בְּחִכִּי, בְּגוּפִי, איך הִתְאוו יחד איתי. היא הִשִּׁירָה את אֵפֵר הסיגריה שלה למאפרה, ואחר כך אל החול. היא דיברה על תאוותיה, בְּמקום שהשתיקה התאימה יותר.
היא הייתה צעירה ממני בחמש או בעשר שנים, אינני זוכרת בדיוק. גם אינני זוכרת איך הגענו אחת לשנייה. כנראה ממבוכיו הסהרוריים והחשוכים של האינטרנט, בתוך מוליכי הלייזר והחשמל ונקודות האור הזורמות.
מה אני זוכרת היום מהאישה הזו, שהייתה אהובתי לפרק זמן מסוים בַּיְּקוּם, כשהשמש והכוכבים והירח ניהלו את הדיאלוגים שלהם, כשהעצים נשרפו ביערות. אני זוכרת שֶׁלָּבְשה חולצה שחורה. אני זוכרת את שיערה השחור והאף הבולט. אני זוכרת את הבוקר אצלה בסלון, שְתֵינו על הספה. בקושי אני זוכרת את מעשה האהבה החפוז שלנו במיטתה, בחדר השינה שלה.
אני זוכרת בעיקר את הרטט על הספה בסלון. זרמים של התחלה. את הרטט הזה שעבר בי כשרק נגעו שערותיה בכתפי, בשיערי, עכשיו אני נזכרת שהעבירה יד על ערפי ועל גווי מאחור למעלה. בתוך גופי געשו האיברים הפנימיים ועורי סמר, רטט, שערות ידיי הזדקפו, על פטמותי בכלל לא כדאי לחשוב. לא זוכרת דיבורים, לא זוכרת נשיקות. זוכרת את ידה במעלה גווי, נעה מעט, מלטפת קצת, ואת הסערה בתוך גופי.
איך הגענו מן הסלון לחדר־השינה. אולי היו רמיזות, מבטים, חיוך, קצה חיוך, הטיה, כתף, צד צוואר, שיער, שיער חפוף נוגע בשיער חפוף אחר, ריח של שמפו, של בושם קל, חלקת גב.
חדר השינה היה אפל. פשטתי את החולצה ונשארתי עירומה ממתניי ומעלה, בג’ינס. אינני זוכרת אלו נעליים היו לי ואיך הורדתי אותן. אולי היו לי אז הנעליים הגבוהות הירוקות, הגסות, שלמרות שנראה שצריך לשרוך אותן זמן ממושך, הייתי מורידה אותן במהירות. גמרתי מהר. גם היא. וחשבתי שזה רק מתחיל, שנתעלס לנו שם בזמן הבהיר של הצהריים. אבל לה זה הספיק, כך אמרה. והיה עליה לומר זאת, כי הרבה פעמים אינני מבינה רמזים. כשזה לא נוח לי אינני מבינה רמזים, כמו אותה פעם באטלנטיק סיטי, כשטרה וְלָלִי היו צריכים ממש לדרוש ממני ללכת לטייל על החוף, אולי יש לָך מה לראות, אולי בכל זאת. כך שהיא הייתה צריכה להגיד לי. להגיד לי שֶלָה זה מספיק. וזה באמת הספיק לה. היא שכבה איתי כאילו הייתי סיגריה. היא גם לא עישנה אותי עד הסוף. ואפילו סתם להמשיך לשכב כך, רפויות, משוחחות או שותקות, אולי קצת מנמנמות, היא לא רצתה. מה שהיא רצתה זה פָלָאפל. ולא סתם פלאפל. היא רצתה את הפלאפל של אורנה ואלי, משהו כזה, כל תל־אביבי יודע, בשיינקין בתל־אביב. שזה אומר, להיכנס לאוטו ולנסוע איזה שעה, ולקנות פלאפל דווקא שם, במקום הרחוק הזה. היא הייתה תל־אביבית בנשמתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.