אחד הזרמים העיקריים בספרות מד“ב הוא זה העוסק בסוגיית “המסע בזמן” או, ליתר דיוק, הזמן בכללותו. נושא זה מותקף מזוויות שונות על ידי תת־אסכולות שונות השייכות לזרם זה. אחת מהן היא זו העוסקת בשאלה: “מה היה יכול להיות אילו –?” דוגמה בולטת לכך נוכל למצוא בסיפור שלפנינו, העוסק באחת הדמויות שהרבו להטריד את מנוחתם של סופרי מד”ב.
פריץ לייבר הינו סופר אמריקאי, ממוצא גרמני, השולח ידו בכל זרמי מד“ב ופנטסיה ואשר פרסם, בנוסף לסיפוריו הרבים, גם ספרים רבים באורך מלא. “עצור את הצפלין הזה” זכה בשנת 1976 בשני הפרסים הגדולים של עולם המד”ב: פרסי “הוגו” ו“נביולה”, והוא ראוי להם, ללא ספק. הסיפור מניח, אמנם, התמצאות מסויימת של הקורא בהיסטוריה המערבית (וכן ידע כלשהו בשפה הגרמנית…), אך אנו מקווים שגם מי שההיסטוריה אינה הצד החזק שלו יוכל ליהנות ממנו.
* * *
כאשר נסעתי השנה לניו יורק לבקר את בני, שהוא הסטוריון באחת האוניברסיטאות המפורסמות שם, זכיתי לחוויה מטרידה ביותר. ברגעים קודרים, וכאלה יש לי בגילי די הרבה, עדיין גורם לי הדבר לספקנות עמוקה ביחס לאותם גבולות מוחלטים של זמן וחלל, אשר מהווים את הגנתנו היחידה בפני התוהו ובוהו. אני חושש שמוחי – לא, ישותי כולה – יכולה בכל רגע ורגע, ללא הודעה מוקדמת כלשהי, להיות מונפת מכוחו של משב פתאומי של הרוח הקוסמית לעבר נקודה אחרת בעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות. או, אולי, ליקום אחר לגמרי, ומוחי וישותי יעברו שנויים בהתאם לכך.
אך ברגעים אחרים, ואלה, נמצאים עדיין ברוב המכריע, אני מאמין שהחוויה המטרידה שלי היתה רק אחת מאותן הזיות־בהקיץ־מציאותיות־כל־כך, שאנשים זקנים הולכים ונתקפים בהן יותר ויותר. בדרך כלל, חלומות אודות העבר, ובמיוחד חלומות בהקיץ בדבר עבר בו בחר האדם, בנקודה מכרעת במיוחד, בחירה שונה לחלוטין – אמיצה הרבה יותר מאשר זו בה הוא בחר בפועל, או עבר בו בחר העולם כולו בחירה כזו, בחירה שכתוצאה ממנה נבע עתיד שונה לחלוטין. במוחותיהם של מספר אנשים זקנים מתרוצצות יותר ויותר אפשרויות זוהרות, זהובות – מציאותיות כל־כך.
בהתאמה לפרשנות זו חייב אני להודות, שכל החוויה המטרידה שלי היתה מורכבת על פי אותם עקרונות, שעל פיהם מורכב החלום. היא התחילה בהבזקות מפתיעות של עולם שונה. היא המשיכה בתקופות זמן ארוכות, הולכות ומתארכות, בהן קיבלתי לחלוטין את העולם שהשתנה, שמחתי בחלקי, וכן, על אף עוויתות קלות של חוסר נוחות, התפללתי שאוכל לרחוץ בזהרו לנצח. היא הסתימה בזוועות, בחלומות בלהה שאותם לא הייתי רוצה להזכיר, לבטח לא לספר, אלא כאשר חייב אהיה לעשות כן.
במנוגד לפרשנות זו, ישנם זמנים בהם אני משוכנע לחלוטין שכל אשר ארע לי במנהטן, בבנין מסוים מפורסם מאד הנמצא שם, לא היה חלום כלל וכלל אלא דבר מה אמיתי לגמרי, ושאני אכן בקרתי בתדר זמן אחר.
לבסוף, חייב אני לציין, שכל מה שאני עומד לספר לכם חייב, בתוקף הנסיבות, להיות מסופר במבט לאחור, שאני מודע לקיומן של נקודות מטושטשות, ושאני, בין אם ארצה בכך ובין אם לאו, עומד להעיר הערות ולהסיק מסקנות שמעולם לא עלו בדעתי באותו זמן.
לא, באותו זמן שבו ארע הדבר – ועתה, ברגע הכתיבה אני משוכנע שזה אכן ארע באמת ובתמים – רגע רדף רגע בצורה הטבעית ביותר שבאפשר. לא שאלתי שום שאלות. לא פקפקתי במאום.
באשר לשאלה מדוע אירע לי כל זה, ואיזה מנגנון היה מעורב בכך – ובכן, אני משוכנע שלכל אשה או גבר ישנם רגעים קצרצרים של רגישות קיצונית, או ליתר דיוק, של פגיעות קיצונית, בהם גופו וישותו כולה ניתנים להנפה על ידי רוחות השנוי לעבר מקום אחר. ואז, באמצעות מה שאני מכנה בשם “חוק שימור המציאות”, הם מונפים בחזרה אל המציאות המסוימת.
טיילתי במורד ברודווי, לא רחוק מרחוב 34. היה זה יום צונן, שטוף שמש, על אף הערפיח – יום נחמד, ולפתע התחלתי לצעוד במרץ רב יותר מאשר מקובל עלי, כשאני משליך קדימה את רגלי בדמיון־מה ל’צעדת־האווז". משכתי את כתפי לאחור ונשמתי נשימות עמוקות, כשאני מתעלם מהאדים והגזים שדגדגו בנחירי. לצידי, נהמו כלי־הרכב ושאגו וקולם התרומם לפעמים עד למעין ראט־טאט־טאט, כשל מכונת יריה. הולכי הרגל התרוצצו מסביבי בדחיפות העכברית הנואשת, האופינית אמנם לכל הערים האמריקאיות הגדולות, אך מגיעה לשיאה בניו יורק. אני התעלמתי בעליצות גם מכך. אפילו חייכתי למראה הנווד המרופט ואשת החברה הגבוהה עטופת הפרווה אשר חצו, כל אחד בנפרד, את הרחוב הסואן כשהם מתפתלים בינות למכוניות באותה מיומנות מתורגלת־היטב שניתן למצוא רק במטרופולינים הגדולים ביותר של אמריקה.
בדיוק באותו רגע שמתי לב לצל רחב ואפל במורד הרחוב, ממולי. לא היה זה צילו של ענן שכן הוא לא נע. מתחתי בחדות את צוארי והבטתי הישר למעלה כמו כפרי סקרן, כמו הנס־קופף־אין־די־לופט (הנס־שראשו־בעננים, דמות קומית גרמנית).
היה על מבטי לטפס במעלה 102 הקומות המסחררות של הבנין הגבוה ביותר בעולם, האמפייר סטייט. מבטי לווה מוזרות את דמותו של קוף עצום, ארך גפיים, המטפס במעלה הבנין כשבאחת מכפותיו יפהפיה צעירה – הו, כן – העליתי בזכרוני את סרט הפנטסיה האמריקאי המקסים “קינג־קונג”, או כפי שכינוהו בשבדיה “קונג־קינג”.
ואז טיפס מבטי עוד יותר למעלה, במעלה המגדל המוצק, שבעים מטר גובהו, הנמצא בראש הבנין – מגדל שבקצהו עגן חוטמה של הדמות אדירת הממדים, והיפהפיה, עוצרת הנשימה. היתה זו הדמות המעוגלת והכסופה, אשר יצרה את הצל.
עכשיו יש להסביר נקודה חשובה מאד. באותו רגע כלל לא נבהלתי ממראה עיני. ידעתי בפשטות שזה היה החלק הקדמי של הצפלין הגרמני “אוסטוולד”, שכונה כך על שם חלוץ הכימיה והאלקטרוכימיה הגרמני הגדול, הצפלין שהיה מלך צי ספינות האויר המפוארות וקלות המשקל שהטיס נוסעים מברלין, באדן־באדן וברמרהאפן. אותה “ארמדת השלום” שאין שני לה, שבה כל צפלין כונה בשם מדען גרמני בעל פרסום עולמי – ה“מאך”, “נארנסט”, “הומבולדט”, “פריץ האבר”, כמו כן השתייכו לה “אנטואן הנרי־באקרל” מצרפת, “אדיסון” מאמריקה, “סקלודובסקה” מפולין, “סקולדובסקה־אדיסון” מאמריקה ואפילו “איינשטיין” בעלת השם היהודי – הצי ההומניטרי האדיר, בו אחזתי במשרה הלא־זוטרה של יועץ מכירות בין־לאומי ו“פאכמן” – זאת אומרת “מומחה.” חזי התנפח בגאוה מוצדקת בהביטי בהישג אצילי זה של הפטרלנד (מולדת).
ידעתי, ללא כל הפתעה או התחבטות, שאורכו של ה“אוסטוולד” היה מעט יותר ממחצית גובהו של האמפייר סטייט בילדינג – 491 מטר (מגדל העגינה שלו היה רחב דיו כדי להכיל בתוכו מעלית). ושוב פעם ליבי בגאוה למחשבה שהצפלינטורם של ברלין (המגדל הסב על צירו) היה נמוך מזה רק בכמה מטרים. גרמניה, אמרתי לעצמי, אינה צריכה להתאמץ להשיג שיאים מספריים בעלמא – הישגיה המדעיים והטכניים הגבוהים דברו בעד עצמם בכל העולם כולו.
כל זה ארך במציאות לא יותר מאשר שניה, ומצעדי הקצוב לא נעצר אף לרגע. כשהורדתי את מבטי מטה המהמתי לעצמי בעליזות מתחת לשפמי את דויטשלנד, דויטשלנד איבר אלס.
אותה ברודווי שראיתי היתה שונה לחלוטין, אף על פי שבאותו רגע הכל נראה לי טבעי לחלוטין, באותה מידה שנוכחותו של ה“אוסטוולד”, אותו אליפסואיד אדיר ממדים המוחזק באויר על־ידי הליום, נראתה לי טבעית. משאיות, ומכוניות פרטיות אלקטרוניות כסופות לאין ספור החליקו ברחוב בקול שקט, אחיד יותר, ובמהירות גדולה יותר מאשר זו של כלי הרכב הרעשניים והמגושמים שעברו ברחוב זה רק לפני רגעים מספר, אף על פי שבאותו זמן לא זכרתי כלל את אלה האחרונים. כשני גושי בניינים מולי נכנסה במהירות מדי פעם מכונית חשמלית מבריקה לתוך הקשת המוכספת של התחנה־המהירה־להחלפת־סוללות, בעוד שאחרות יצאו מצידה השני של הקשת וחזרו והצטרפו לתעבורה החלומית־כמעט שברחוב.
האויר, אותו נשמתי בהכרת תודה, היה טרי ונקי ללא שמץ של ערפיח.
הולכי הרגל סביבי, שמספרם היה קטן במעט, הלכו עדין במהירות. אך למצעדים נוספה מעין הכרת כבוד עצמי ואצילות שלא היתה קיימת קודם לכן, והכושונים המעטים שביניהם היו לבושים באותו הדר ובטחון עצמי כמו הלבנים.
הצליל היחיד, שצרם מעט, בקע מעברו של אדם גבוה, חוור, כחוש מעט ובלבוש שחור, שתווי פרצופו היו ללא ספק יהודיים. בגדיו הכהים היו מרופטים מעט, אם כי שמורים היטב וכתפיו הכחושות היו כפופות. קבלתי את הרושם שהוא מביט לעברי בסקרנות והסיט את עיניו מיד כשמבטינו הצטלבו. משום מה עלו בזכרוני דבריו של בני על כך, שהקולג' העירוני של ניו־יורק נקרא לפעמים, על דרך הלצה בשם “הקולג' היהודי, הנוצרי לשעבר”. לא יכולתי שלא לצחקק מעט למשמע משחק מילים זה, אם כי אני שמח לציין שזו היתה מעין בדיחה קלילה ברוח טובה ולא לעג זדוני. גרמניה, שלסובלנותה ולאופקיה הרחבים יצא שם דבר, התבגרה והתגברה על האנטישמיות הישנה והמעוותת שלה – אחרי ככלות הכל, חייבים אנו להודות בשם ההגינות כי בערך שליש מהאישים הדגולים שלנו הם יהודים או בעלי שמות יהודיים, האבר ואינשטיין למשל – זאת על אף הזכרונות האפלים והזדוניים השוכנים בתת־ההכרה של זקנים כמוני, ואשר מדי פעם בפעם צפים אל התודעה כצוללות העומדות להטביע אונית סוחר.
מצב הרוח המרוצה והנינוח שלי חזר אלי מיד, ובתנועה חדה, צבאית כמעט, פיסקתי באמצעות ציפורן אגודלי את השפם השחור המקשט את שפתי העליונה והסטתי אוטומטית חזרה למקומה את קווצת השיער השחורה (אני חייב להודות שאני צובע אותו מדי פעם) הנוטה לפעמים ליפול על גבי מצחי.
העפתי מבט נוסף לעבר ה“אוסטוולד” שמעלי, דבר שגרם לי לחשוב אודות ספינת האויר המפוארת וההיצע שלה לאורחיה. המנועים המגרגרים ברכות והמפעילים את מדחפיה – מנועים חשמליים, כמובן, המופעלים על ידי מאגרי סוללות קלות משקל שרמת בטיחותן גבוהה ביותר, בדומה לזו של ההליום; “המסדרון הראשי” העובר לאורך כל ספון הנוסעים החל מתצפית החרטום ועד לחדר המשחקים בירכתי הספינה, ההופך בלילה לחדר־ריקודים; החדרים הרבים המסתעפים מאותו מסדרון – גסלשאפטסראום דר קפיטאן (חדר האורחים של הקפטיין) עם קירות העץ שלו, עשן הסיגרים הגברי והדמנטישה (שולחן לגברות), חדר האוכל הראשי המרופד בשטיחים שהאוכל מוגש בו בכלי כסף, חדר המנוחה לנשים שתמיד מפוזרים בו זרי פרחים רבים, הבאר, הקזינו להימורים, משחקי הקלפים, שולחנות השחמט עליהם מנצח אלוף העולם נימצוביץ – טיפוס אקסצנטרי מעט, היכול להביס אותך בעינים עצומות, אך תמיד באורח מזהיר, במשחק סימולטני או בצמד משחקים קצרצרים ומקסימים, וזאת תמורת שתי מטבעות זהב בלבד למשחק (מטבע אחת לנימצוביץ, מטבע שניה לחברה); חדרי השינה המהודרים; הדיילים הרבים והעירנים – כולם או נמוכים ורזים כמר ג’וקיס (רוכבי סוסים במרוצים) או ממש גמדים – שני סוגים אלה נבחרו כדי להמעיט במשקל; מעלית הטיטניום העולה מבעד לאין ספור שקי הליום אל התצפית הראשית הדו־קומתית ואל סיפון השיזוף הפתוח, כך שתוכל לצפות בעננים החולפים, הערפילים המסתוריים, קרני הכוכבים בלילה, השמש הישנה והטובה, השמים והארץ וכל צבאם. אה, היכן תמצא מקום על פני היבשה או הים בו תוכל לקנות לעצמך חיי פאר כאלה?
העליתי בזכרוני את מראהו של התא־ליחיד, שתמיד עמד לרשותי כשטסתי ב“אוסטוולד”. נזכרתי ב“מסדרון הראשי” העמוס בנוסעים עשירים בחליפות ערב, בטייסים היפים, בדיילים העירנים והבלתי מטרידים, זוהר החולצות הלבנות, זוהר הכתפיים החשופות, קשקושן העמום של אבני החן, צליל השיחות השקטות, הצחוק הלבבי שריחף מעל הכל.
בדיוק ברגע המתאים בצעתי “לינקס, מרשירן!” (שמאלה, פנה!) חד וחלפתי בעד לדלתות הכניסה המרשימות של האמפייר סטייט בילדינג ועל פני הלובי שלו שבאחד מקירותיו היה קבוע התאריך בזוהר־כסף: השישי במאי, 1937/השעה 1.07 אחה“צ. טוב מאד! – מאחר שה”אוסטוולד" לא עמד להמריא לפני השעה 3.00 אחה"צ, נותר לי מספיק פנאי לארוחת צהרים נינוחה ולשיחה קלה עם בני, אם זכר שעליו לפגוש אותי – בכך לא היה כל ספק, שכן הוא המתחשב והמסודר ביותר עלי אדמות, בעל מנטליות גרמנית אמיתית, על אף שעדות זו באה מפיו של אדם משוחד.
צעדתי לעבר הבנק כשאני נהנה לחלוף בין האנשים רמי המעלה שמלאו את הלובי בלא להשאיר רושם של הצטופפות ועצרתי לפני הדלתות, עליהן היה רשום “אולם ההמראה המסתובב”, ובגרמנית בקצרה – “צום צפלין”.
מפעילת המעלית היתה נערה יפנית מושכת למראה בחולצת כסף עמום, שעל שדה השמאלי היה מודבק סמל חברת התעופה הגרמנית – נשר כפול. שמתי לב, בהסכמה שבשתיקה, לכך, שנראה היה שהיא שולטת היטב בגרמנית ואנגלית כאחת, ושהיא אדיבה באותה מידה לכל הנוסעים באותו אורח דיבור יפני חייכני אך בלתי רגשני, הדומה כל כך לאורח הדיבור הגרמני, המקפיד על הדיוק המדעי של השפה אך ללא החמימות השוכנת מתחת לפני השטח – המאפיינת את הדיבור היפני. כמה היה זה טוב ששתי הפדרציות שלנו, בשני הקצוות המנוגדים של כדור הארץ, הינן בעלות קשרים חברתיים ומסחריים הדוקים!
הנוסעים האחרים במעלית, רובם אמריקאים וגרמנים, היו אנשים מהסוג הנעלה ביותר, לבושים היטב. אולם, בדיוק כשעמדה הדלת להסגר, נדחק פנימה היהודי העגום שלי, לבוש השחורים. הוא נראה שלא במקום, ייתכן שהיה זה בגלל בגדיו המרופטים מעט. הופתעתי אך החלטתי להיות מנומס במיוחד. קדתי כלפיו קידה קלה והבזקתי לו חיוך קצר אך ידידותי. ליהודים יש זכות להתענג על נסיעת־התענוגות בדיוק כמו לכל עם אחר בעולם, אם יש להם המזומנים הנדרשים לכך – ולרובם אמנם יש.
במהלך העליה החלקה שלנו מעלה, טפחתי קלות על פני כיס החזה השמאלי של מעילי כדי לוודא כי הכרטיסים – המחלקה הראשונה על ה“אוסטוולד”! – וניירותי נמצאו שם. אך למעשה קבלתי בטחון עצמי רב יותר, ואף עונג חשאי מן המגע והמחשבה על המסמכים שבכיס הפנימי השמאלי הרכוס היטב; ההסכמים המוקדמים החתומים, אשר יסללו בפני אמריקה את הדרך ליצור עצמי של צפלינים לנוסעים. גרמניה תמיד היתה נדיבה בהתחלקות בהישגיה הטכניים הרבים עם האומות־האחיות שלה, כשהיא בטוחה לחלוטין כי גאונות מדעניה ומהנדסיה תמשיך לגרום לה לשמור על מקומה בצמרת ההתפתחות הטכנולוגית. אחרי ככלות הכל, גאוניותם המשותפת של שני אמריקאים, אב ובנו, תרמה תרומה חיונית, אם כי עקיפה, לפיתוח הבטיחות של ענף הצפלינים לנוסעים (שלא לדבר על החלק שלקחו בכך אשתו ילידת פולין של אחד מהם ואימו של השני).
השגתם של מסמכים אלה היתה המטרה הראשית והרישמית של נסיעתי לניו יורק, על אף שהצלחתי לשלב אותה עם ביקור נעים ביותר אצל בני ההסטוריון ואשתו המקסימה.
זכרונות מאושרים אלה נקטעו באיבם על־ידי העצירה החלקה של המעלית במסוף שלה אשר בקומה 100. המסע, שקינג־קונג הזקן מוכה האהבה בצע רק אחרי מאמצים מתישים, בוצע ללא כל מאמץ מצידנו. הדלתות הכסופות נפערו לרווחה. הנוסעים האחרים היססו רגע לפני יציאתם – כנראה תקף אותם הפחד בחושבם על המסע העצום המחכה להם – ואני, נוסע צפלינים ותיק שכמותי, פסעתי החוצה ראשון, מזכה בחיוך ומנוד ראש של אישור את הנערה היפנית הצוננת – השכירה בת המעמדות הנמוכים.
פניתי חדות, כשאני מזכה במבט חטוף בלבד את החלונות העצומים והממורקים ללא רבב שמול דלתות המעלית, ואשר מהם נשקף המראה שאין שני לו של מנהטן מגובה 416 מטר פחות שתי קומות. לא פניתי ימינה לעבר שערי אולם היציאה ומעלית המגדל, אלא שמאלה, לעבר דלתות המסעדה הגרמנית המעולה הקרהנסט (קן העורב).
חלפתי על פני שני פסלוני כסף של תומס אדיסון ומריה סקלודובסקה אדיסון, שהיו קבועים באחד הקירות ושל הרוזן פון צפלין ותומס סקלודובסקה אדיסון, שהיו קבועים בקיר השני, ונכנסתי לתחומיה של המסעדה הגרמנית המעולה ביותר מחוץ לתחומי הפטרלנד. נעצרתי, ועיני שוטטו במבט מחפש סביב לחדר, שקירותיו מצופים עץ עבה וכהה בו חרוטות דמויות מהיער השחור על תושביו הגרוטסקים – שדים, רוחות, פיות, גמדים וכדומה. הם עיניינו אותי, שכן אני מה שהאמריקאים מכנים “צייר של יום א'”, על אף שהנושא היחיד בציורי הוא צפלין על רקע שמיים כחולים ועננים קלים מרחפים סביבו.
האווברקלנר (מלצר ראשי) בא לקראתי במהירות, כשהתפריט תקוע מתחת לבית שחיו השמאלי והוא אומר: “מיין הר, אני שמח לראותך שוב! יש לי שולחן בודד מושלם ליד חלון המשקיף על ההודסון.”
אך בדיוק באותו רגע התרוממה דמותו של צעיר מאחורי שולחן שליד הקיר המרוחק וקול מוכר ויקר צלצל לעברי: “היר, פפה!”
“ניין, הר אובר!” אמרתי למלצר בחיוך כשאני חולף על פניו, “הויטה הב איך איין גזלשאפטר, מיין זוהן!”
עשיתי דרכי בבטחון עצמי בינות לשולחנות, שלידם ישבו אנשים בעלי לבוש מטופח, שחורים ולבנים כאחד.
בני לחץ את ידי בחיבה עזה, למרות שראינו אחד את השני לאחרונה לפני מספר שעות, באותו בוקר. הוא התעקש שאתישב על המושב הרחב, הכהה, מרופד העור, ממנו ניתן היה לצפות היטב במסעדה כולה, בעוד הוא נטל את הכסא שמולי.
“זה מפני שבמשך הארוחה אני רוצה להביט רק בך, פפה.” אמר ברכות. “ויש לנו פחות משעה ומחצה יחדיו. פפה – העברתי כבר את המטען שלך, וקרוב לודאי שהוא נמצא כבר על גבי ה‘אוסטוולד’”. נער מתחשב ויקר שכמותו!
“ועכשיו, פפה, מה תאכל?” המשיך אחרי שהתיישבנו. אני רואה שהמנה המיוחדת של היום היא סאוארברטן מיט שפאדל וכרוב אדום חמוץ־מתוק. אך יש גם פפריקה הוהן ו –"
“הנח לתרנגולת לשהות היום בפפריקה שלה בבדידות מזהרת” הפסקתי אותו. “סאוארברטן יספיק לי.”
על פי פקודתו של המלצר הראשי, הגיע לשולחננו מלצר היינות המזדקן. עמדתי לתת לו הוראות בנידון, אך בני לקח על עצמו משימה זו בטבעיות ובסמכותיות שחיממה את ליבי. הוא סקר את רשימת היינות במהירות אך ביסודיות.
“הבא לנו צ’ינפדל 1933,” הורה בהחלטיות, אם כי רק אחרי שהעיף לעברי מבט לוודא אם אני מסכים עם שיפוטו. חייכתי והנהנתי בראשי.
“ואולי גם אין טרופשן שנאפס, בתור התחלה?” הציע.
“ברנדי? – כן” עניתי. “ודאג לכך, שזו לא תהיה רק טיפת ברנדי. הבא לנו בבקשה ברנדי כפול. סעודה עם בני, המלומד הנודע, איננה דבר של יום ביומו.”
“או, פפה,” מחה, משפיל את עיניו ומסמיק כמעט. ואז אמר בתקיפות למלצר היינות לבן־השער וכפוף הגב: “שנאפס אלזו, דופל.” המלצר הזקן הנהן בראשו ומיהר לדרכו.
הבטנו אחד בשני במשך מספר רגעים מבורכים. ואז אמרתי: " עכשו ספר לי ביתר פרוט על הישגיך כהיסטוריון בעולם החדש. אני יודע, שכבר הספקנו לשוחח על כך פעמים מספר, ואולם הדבר נעשה בדרך כלל בקיצור ובנוכחות חבריך או לפחות אשתך היפה. עתה, בשיחת גבר אל גבר, הייתי רוצה סקירה נרחבת יותר של עבודתך הגדולה. דרך אגב – האם הציוד האקדמי העומד לרשותך – ספרים וכיוצא באלה – באוניברסיטה שבניו יורק נראה לך על רמה גבוהה בהשואה לציוד בו השתמשת באוניברסיטת באדן־באדן ושאר המוסדות להשכלה גבוהה שבפדרציה הגרמנית?"
“הציוד הזה נופל בכמה אספקטים מהציוד הגרמני”, הודה. “אך עד כמה שהדבר נוגע למטרות המחקר שלי, הוא מספיק בהחלט.” ואז השפיל את עיניו פעם נוספת והסמיק מעט. “פפה, אתה מעריך את מאמצי הצנועים יתר על המידה.” הוא הנמיך את קולו, “אין להשוותם עם הנצחון שזכו בו יחסי התעשיה הבינלאומיים, נצחון שהושג זה עתה בזכותך.”
“בסך הכל יום עבודה למען החברה,” אמרתי בביטול, אם כי שוב נגעתי קלילות בכיסי השמאלי, כדי לחוש את המסמכים החשובים שהיו טמונים להם שם בבטחה. “אבל די לנו בדברי נימוס,” המשכתי בתקיפות. “ספר לי אודות ‘מאמצים צנועים’ אלה, כפי שאתה מכנה אותם בצניעות רבה כל כך.”
עיניו פגשו את עיני. “ובכן, פפה,” פתח פתאום בטון עניני, “כל עבודתי בשנתיים האחרונות עמדה יותר ויותר בצל המודעות המוצקה שלי לעובדה, שהיסודות לחברה העולמית הטובה שלנו הם רעועים ושבירים. אם מאורעות זוטא מסוימים, אשר התרחשו במאה השנים האחרונות, מאורעות אשר מבחינה הסטורית מהווים נקודות מפתח למה שהתרחש, היו מתרחשים אחרת מכפי שהתרחשו בפועל – היתה ההסטוריה מוסטת למסלול שונה מזה בו היא זורמת עכשיו. העולם כולו עלול היה להיות מקולל עתה במלחמות וזוועות נוראות יותר מאשר אנו מסוגלים להעלות על דעתנו. זו קביעה מזעזעת, אך היא חוזרת וצפה במהלך עבודתי כולה, בכל מה שאני כותב.”
חשתי במגעה המרגש של מוזת ההשראה. באותו רגע הגיע מלצר היינות ובידיו כוסות הברנדי הכפול. הצלחתי לארוג את ההפרעה אל תוך יריעת ההשראה שלי. “אז בוא ונשתה לחיי מה שאתה מכנה הקביעה המזעזעת.” אמרתי. “פרוסיט!”
הצריבה והחום המתפשט שנגרמו בהשפעת השנאפס המשובח הוסיפו להשראה שנחה עלי. “אני משער, שאני מבין בדיוק לקראת מה אתה חותר…” אמרתי לבני. הנחתי את הכוס הריקה־למחצה על השולחן והצבעתי אל משהו מעבר לכתפו של בני.
הוא סובב את ראשו לאחור, ואחרי מבט אחד בעקבות אצבעי המורה, הבין שאינני מצביע על הכניסה אל הקרהנסט אלא אל ארבעת פסלוני הברונזה המקיפים אותה.
“לדוגמא,” אמרתי. “אם תומס אדיסון ומריה סקלודובסקה לא היו נישאים, ובמיוחד, אם בנם, הסופר־גאון, לא היה נולד, אזי יתכן שהידע של אדיסון אודות החשמל והידע שלה על אודות הרדיום לא היו מתמזגים לעולם. יתכן שלא היתה מתגלה לעולם סוללת ט.ס. אדיסון המופלאה, אותה סוללה שהינה כיום הכוח המניע הראשי של כל התעבורה היבשתית והאווירית שלנו. המשאיות החשמליות הראשונות שהוצגו בפילדלפיה על ידי הסטורדי איבנינג פוסט היו עלולות להשאר קוריוז מוזר בתולדות המדע ותו לא. ויתכן שגז ההליום לעולם לא היה מופק באופן תעשייתי בכדי להשלים את הכמות הקטנה אותה אפשר למצוא באופן טבעי.”
עיניו של בני אורו באור הלמדנות הטהורה. “פפה,” אמר בלהיטות, “אתה הינך גאון בעצמך. פגעת בדיוק במאורע, שהוא כנראה מאורע המפתח בין אלו שהזכרתי. אני מסיים כרגע את המחקר הדרוש לצורך כתיבת מאמר ארוך בנושא. האם ידעת, פפה, כי הוכחתי מעבר לכל ספק על ידי חקירת מסמכים פריסאיים, שבשנת 1894 נקשר קשר אישי הדוק בין מריה סקלודובסקה ועמיתה לחקר הרדיום פייר קירי, וכי היא היתה עשויה להפוך להיות מדאם קירי, אילמלא הגיע לפריס, למרבית המזל, אדיסון הצעיר והמבריק, אשר עצר את נשימתה ונשא אותה עימו אל העולם החדש, אל השגים גדולים יותר מאשר ידעה עד אז?”
“וחשוב על כך, פפה,” הוא המשיך בעיניים זורחות. “מה היה קורה אילו לא הומצאה הסוללה על ידי בנם – ההמצאה הטכנית, שהיתה כל כך קשה להשגה בגלל שפע של מכשולים בפני המחקר, ההמצאה החשובה ביותר בתולדות התעשיה. הרי ייתכן שהנרי פורד היה מיצר מכוניות המונעות בקיטור או בעזרת בעירת גז טבעי, או אולי אפילו בעירה של אדי גסולין נוזלי – במקום המכוניות החשמליות שיצר בשיטת הסרט הנע, ואשר היוו שי כה מועיל למין האנושי באשר הוא. במקום המכוניות שלנו, הפועלות בלא להפיק עשן היינו זוכים למכוניות הפולטות כל מיני סוגים של גזים מצחינים ורעילים שהיו מזהמים את האטמוספרה שלנו.”
מכוניות המופעלות על ידי התערובת המסוכנת של אדי גסולין נוזלי! – מחשבה זו גרמה לי כמעט לרעד וזו היתה ללא ספק מחשבה מטורפת, אם כי, היה עלי להודות, אין לומר שהיא מעבר לגבולות האפשרי.
רק אז שמתי לב ליהודי העגמומי, לבוש השחורים, שישב במרחק של שני שולחנות בלבד מאיתנו. על אף שהיה זה מפליא ביותר כיצד הצליח להשתרבב לתוך מקום כה אקסקלוסיבי כמו הקרהנסט. מוזר שהחמצתי את רגע הכניסה שלו – כנראה נכנס מיד אחרי כאשר היו עיני עסוקות בחיפוש אחר בני. נוכחותו הטילה צל קודר, אם כי זמני בלבד, על מצב הרוח המרומם שלי. הנח לו לדחוס לתוכו מעט אוכל גרמני משובח ומעט יין גרמני עדין, הרהרתי ברוחב לב, זה ימלא את ביטנו הריקה ויתכן שאפילו יעלה שמץ של חיוך גרמני טוב על פנים יהודיות נפולות אלו! סרקתי את שפמי הקטן בציפורן אגודלי והחזרתי למקומו את תלתל השיער שהתמקם לו שוב על מצחי.
בינתיים אמר בני “נוסף על כך, אבא, לולא התפתחה התעבורה החשמלית, ואילו היחסים בין גרמניה לארצות הברית במאה האחרונה לא היו כה טובים, לא היינו מסוגלים לקבל מן הבארות של טקסס את ההליום הטבעי שהצפלינים שלנו נזקקו להם באופן נואש בתקופה הקצרה, אך הקריטית, לפני שהתחיל היצור התעשיתי של ההליום. מחקרים שערכתי בוושינגטון גילו, כי היתה נטיה חזקה בקרב אנשי צבא ארצות הברית למנוע את מכירת ההליום לכל המדינות בכלל, ולגרמניה בפרט. רק השפעתם החזקה של אדיסון, פורד ומספר אנשי מפתח בממשל האמריקאי היא שמנעה את החרם האידיוטי הזה. אך לו הדעה ההיא היתה מוצאת לה בטוי תקיף יותר, היתה גרמניה נאלצת להשתמש במימן במקום בהליום על מנת להפעיל את הבלונים המונחים שלה. גם זה מאורע־מפתח.”
“צפלין המופעל במימן! – מגוחך! ספינת אוויר שכזו תהיה למעשה פצצה מרחפת, שכל זיק קטנטן עלול להצית אותה,” מחיתי.
“לא כל כך מגוחך, אבא,” התנגד בני בשלווה כשהוא מניד בראשו. “סלח לי שאני מסיג את גבולך ואולם ישנו כלל בלתי נמנע המוחל על התפתחויות תעשיתיות מסוימות; אם אין דרך בטוחה להתקדם בה, אזי אין ספק שהאנשים יתקדמו בדרך המסוכנת. אתה חייב להודות, אבא, שהתפתחות ספינות האויר המסחריות היתה, בשלבים הראשונים, מבצע מסוכן ביותר. בשנות העשרים ראינו את ההריסות הנוראות של הספינות האמריקאיות “רומא”, “שנאדוהה” שהתפרקה לשניים, “עקרון”, ו”מקונן“; הספינות הבריטיות ר־38 שהתפרקה באויר, והר־101, וכן ספינות צרפתיות, איטלקיות, רוסיות ועוד. אם נוסף על כל אלה עוד היו מתפוצצים שנים או שלושה צפלינים המונעים במימן, היתה תעשית הצפלינים העולמית ננטשת לנצח בעודה באיבה, ובמקום לנסות ליצור ספינות אויר לנוסעים היתה התעשיה פונה לפיתוח כלי טיס גדולים, כבדים מהאויר ומונעים על ידי מדחפים.”
מטוסים מפלצתיים, הנמצאים בסכנה מתמדת של התרסקות בגלל קלקול במנוע – האם היו אלה מסוגלים להתחרות בצפלינים הבטוחים, הישנים והטובים? – בלתי אפשרי! לפחות לא במחשבה ראשונה. הנדתי בראשי לשלילה, אך לא באותו שכנוע עצמי, שקיוויתי שיהיה לי. הטעון שהעלה בני היה בהחלט תקף.
פרט לכך – הוא שלט היטב בנושא ובעובדות, כפי שחייב הייתי להודות. אותם אסונות שהזכיר קודם לכן אכן ארעו, והם אכן היו עלולים, בטווח רחוק, להטות את כף המאזנים לטובת מטוסים כבדים מהאויר אילולא עמדו בפרץ סוללות ט.ס. אדיסון והגאוניות הגרמנית.
למרבית המזל מסוגל הייתי לסלק ממוחי ספקולציות מטרידות אלו, ולהשקיע את עצמי בהערצת למדנותו רבת־הפנים של בני. הנער היה פלא מהלך על שנים! באמת, תפוח שנפל לא רחוק מהעץ, וכן, אם להודות על האמת, גם קצת יותר מזה.
“ועכשיו, דולפי,” המשיך, כשהוא משתמש בכינוי שהודבק לי (לא התנגדתי לכך), “הנוכל לפנות לענין שונה לחלוטין? או ליתר דיוק, לדוגמה שונה להיפותזה שלי בדבר מאורעות המפתח ההיסטוריים?”
הנהנתי בראשי בשתיקה. פי היה מלא בסאוארברטן המשובח, ונחירי נשמו בהנאה את הארומה האופינית לכרוב האדום החמוץ־מתוק. הייתי כה שקוע בדבריו של בני, עד אשר לא חשתי אפילו מתי הוגש לנו האוכל. בלעתי את האוכל ולגמתי לגימה נכבדה מהצ’ינפדל הטוב ואמרתי, “המשך בבקשה.”
“הדבר נוגע לתוצאות מלחמת האזרחים האמריקאית, אבא”, הוא אמר לפתע. “הידעת כי עשר שנים לאחר העימות ההוא, עלול היה רעיון שוויון הזכויות והחירות לכושים לרדת לטמיון? שפעולתם של אברהם לינקולן, טדאוס סטיבנס, צ’רלס סאייר, ‘ארגון האנשים המשוחררים’ והאחרים עלולה היתה להסתיים בלא כלום? אולי אפילו היה נוצר מצב בו תנועת הקו קלוקס קלאן היתה מקבלת יד חופשית במקום שפעולותיה ידוכאו? כן, אבא, מחקרי המעמיקים שכנעוני שמקרים כאלה עלולים היו לקרות – וכתוצאה מכך, שעבוד מחדש של הכושים וחידוש המלחמה בתאריך בלתי מוגדר כלשהו בעתיד – ארועים שהיו מטביעים את חותמם ההרסני על האופי האמריקאי, ארועים שהיו הופכים את אמונתו של האדם בחרות ובשוויון לצביעות גסה. פרסמתי מאמר ארוך בנושא זה ב‘ירחון לחקר מלחמת האזרחים’.”
הנהנתי בראשי בהסכמה. חלק גדול מנושא חדש זה היווה עבורי טרה אינקוגניטה, אך הכרתי את ההסטוריה האמריקאית במידה, המספקת לי להיווכח, שהיה דבר מה בדבריו. יותר מתמיד, התרשמתי מרבוי הגוונים של ידיעותיו – הוא היה, ללא ספק, ממשיך מסורת הלמדנות הגרמנית המפוארת, הוגה דעות מעמיק ורחב אופקים. כמה התמזל לי מזלי להיות אביו! לא בפעם הראשונה, אך ביתר כנות מתמיד, הודיתי לאלוהים ולחוקי הטבע על אשר העברתי את משפחתי מבראונאו שבאוסטריה, שם נולדתי ב־1899, לבאדן־באדן. שם גדל בני והתחנך באוניברסיטה החדשה והמפוארת שבפאתי היער השחור – מרחק מאה וחמישים קלומטר בלבד מהמפעל ליצור בלונים מונחים מיסודו של הרוזן צפלין שבפרידריכסהפן על גדות אגם קונסטנס.
הגבהתי לעומתו את כוסית הקירשווסר בברכה דוממת – איכשהו הגענו כבר לנקודה זו במהלך הארוחה – ולגמתי לגימה מברנדי הדובדבנים החריף.
הוא התכופף לעברי ואמר: “אני יכול לספר לך, דולפי, שספרי הגדול, שהינו מדעי ופופולרי כאחד, אשר ייקרא בשם “לו היו הדברים מתרחשים אחרת” ידון, באמצעות עשרות דוגמאות מאירות עינים אך ורק בתאוריה שלי בדבר מאורעות המפתח ההסטוריים – רעיון מאד ספקולטיבי, אך מעוגן היטב בעובדות.” הוא העיף מבט לעבר שעונו ומלמל, “כן, יש לנו עדין זמן. ולכן –” פניו הפכו רציניות וקולו צלול אבל שקט – “הייתי רוצה לספר לך על עוד מאורע מפתח אחד, מאורע הנתון לויכוח חריף, אך בעל חשיבות, העומדת מעל ומעבר לזו של כל המאורעות האחרים.” הוא עשה אתנחתה קלה. “אני מזהיר אותך, דולף יקירי, מאורע מפתח זה עלול להכאיב לך.”
“אני מסופק”, אמרתי לו ברוחב לב. “בכל אופן, המשך.”
“בסדר גמור. בנובמבר 1918 כשהבריטים פרצו את קו הינדנבורג והצבא הגרמני התשוש התחפר לו על גדות הריין ולפני שבעלות הברית בפיקודו של מרשל פוקס פתחו בהתקפת המחץ הסופית, אשר עמדה לפרוץ את נתיב הדמים לברלין –”
באותו רגע הבנתי את משמעות אזהרתו. הזכרונות התפרצו למוחי כמו להבות מסנוורות אשר בשדה הקרב המלוות ברעם מחריש אזניים. הפלוגה, שעליה פקדתי, נמנתה על אותן יחידות מחופרות שהוא הזכיר קודם לכן. אז הנחית פוקס את מכת המות, ואנחנו התחלנו לסגת ולסגת – ומולנו מתקדם האויב בכוחו העדיף עם תותחי השדה שלו והטנקים שלו והמשורינים שלו, הרבים לאין ספור, ומעל לכל – כוחו האוירי העצום, אשר גרם לגרמניה נזק רב יותר מאשר גרמו הצפלינים שלנו לאנגליה. לאחור, לאחור, לאחור, מתפזרים ומתקבצים שוב ושוב, חוצים את גרמניה ההרוסה. אנשינו נפלו כזבובים, אך אנו עדין המשכנו להילחם, עד אשר לבסוף הקיץ הקץ עלינו בתוך חורבות ברלין, וגם האמיצים ביותר שבינינו מוכרחים היו להודות שנוצחנו ונכנענו ללא תנאי – –
זכרונות לוהטים ומלאי חיות אלה הבהבו במוחי כהרף עין.
שמעתי את בני ממשיך. "באותו ארוע מפתח בנובמבר 1918, דולף, היתה קימת אפשרות ממשית ביותר – וזאת הוכחתי מעבר לכל ספק סביר – ששביתת נשק מיידית תוצע לגרמנים, שהיא תתקבל ותחתם, והמלחמה תסתיים בלא נצחון מוחלט וטוטאלי לאחד הצדדים. הנשיא ווילסון היסס, הצבא הצרפתי היה תשוש מאד וכן הלאה.
"ואם אכן היה מתרחש דבר זה – הקשב לי בתשומת לב, דולף, – הרי התחושה בעם הגרמני בתחילת שנות העשרים היתה שונה לחלוטין מאשר היתה באמת. העם היה חש כי גרמניה לא הובסה באמת ובתמים, ומתחת לפני השטח היתה קמה לתחיה רוח המיליטאריזם הפאן־גרמני. ההומניזם המדעי של גרמניה לא היה זוכה לנצחון המוחלט שלו על גרמניה של – כן! – של ההונים.
“ובאשר לבנות הברית, אשר שמטו מידו את הנצחון המוחלט, שהיה בטוח השגתן, הן היו מתייחסות לגרמניה ביד קשה הרבה יותר מאשר במקרה בו שוככה תאות הנקם שלהן על ידי הפריצה הסופית לברלין. חבר הלאומים לא היה הופך לאותו מכשיר אדיר ורב עצמה להכנת שלום בעולם כפי שהינו כיום. ארה”ב עלולה היתה להחרים אותו, ואין ספק בכך שבמעמקי ליבה היתה גרמניה מתעבת את הארגון. פצעים ישנים לא היו יכולים להגליד, שכן באורח פרדוקסלי, הם לא היו עמוקים דיים.
“זהו זה. אמרתי את אשר היה לי להגיד. אני מקווה שזה לא הכאיב לך יתר על המידה. דולף.”
נאנחתי אנחה כבדה. אחר כך ישרתי את הקמטים שבמצחי, ואמרתי בקול מדוד: “כלל וכלל לא, בני, אם כי ללא ספק נגעת בפצעים ישנים שלי. אך אני חש בעצמותי שהפרשנות ההיסטורית שלך נכונה ותקפה. שמועות על הפסקת אש נפוצו באותו סתו של 1918 כאש בשדה קוצים. יכול אני להבטיחך, שלו נחתמה הפסקת־אש באותה תקופה, אזי היו קצינים כמוני ממשיכים להאמין, כי החייל הגרמני לא הובס מעולם, וכי למעשה נבגד על ידי מנהיגיו ועל ידי גיס־חמישי של קומוניסטים ויהודים. היינו מתחילים לחרוש מזימות אין־קץ לחידוש המלחמה בנסיבות משמחות יותר. בני היקר, הבה ונרים כוסית לכבוד ארועי המפתח המדהימים שלך.”
הכוסיות הזעירות שלנו השיקו זו בזו בצליל עדין, וטיפות הקירשוואסר האחרונות התגלגלו להן במורד גופנו אל הקיבה. מרחתי פרוסת פומפרניקל דקה בחמאה ונגסתי בה – הדבר הטוב ביותר שניתן לעשותו בסיום הארוחה הוא לקנח בלחם וחמאה. לפתע התמלאתי שביעות רצון לאין שעור. היה זה רגע פז, רגע שהייתי מרוצה לו נמשך לנצח נצחים, מניח לי להמשיך להאזין לדבריו הנבונים של בני ולהזין בו את אש גאוותי. אכן כן – היה זה רגע פז של רגיעה בתוך הדהרה האיומה של הזמן; השיחה המענינת, המזון והמשקה שאין שני להם, המסעדה המקושטת בטוב טעם – –
באותו רגע שמתי לבי במקרה ליהודי הצורם שלי, אשר ישב במרחק שני שולחנות ממני. מסיבה מוזרה כלשהי ננעצו בי עיניו במבט מלא שנאה, אף כי השפילן מיד – –
אפילו מאורע מוזר ומטריד זה לא העכיר את מצב רוחי השלו, מצב רוח אותו התכוונתי להאריך על ידי שאמרתי לסיכום: “בני היקר, היתה זו ארוחת־הצהרים המהנה ביותר, אם כי לפעמים מעוררת רעד, שהיתה לי אי פעם. ארועי המפתח המעניינים שלך פתחו בפני עולם מוזר ומופלא, שלמרות תכונותיו אלה מסוגל אני להאמין בקיומו. עולם מפחיד של צפלינים המופעלים במימן, של המוני מכוניות גסולין מצחינות, שנבנו על ידי פורד במקום מכוניותיו האלקטרוניות, של כושונים אמריקאיים המשועבדים כעבדים, של מאדאם קירי. עולם ללא סוללת ט.ס. אדיסון ואף ללא ט.ס. אדיסון עצמו. עולם בו המדענים הגרמנים הינם רוצחים מנודים ולא מנהיגים הומניטריים ורחבי־נפש של המחשבה האנושית. עולם בו וודרו ווילסון אינו עומד על כך, שגרמניה תתקבל מיד לחבר הלאומים. עולם בו צומחות שנאות, המתגלגלות ככדור שלג והופכות להיות מלחמת עולם שניה וגרועה אף מן הראשונה. הו, עולם שלא יאומן, אך עולם שהצלחת לרגע לגרום לי להאמין בו עד כדי כך, שאני חושש ממש שהזמן יחליף לפתע מהלך ואנו נושלך אל עולם חלומות מזוויע ועולמנו־אנו יהפוך להיות בעצמו לחלום –”
לפתע הזדמן לי לראות מחוגי שעוני –
באותו רגע הביט גם בני בפרק ידו השמאלי –
“דולף”, אמר וקפץ ממקומו. “אני מקווה, שהפטפוט הטפשי שלי לא גרם לך להחמיץ –”
גם אני זינקתי ממקומי –
“לא, לא, בני”, שמעתי עצמי אומר בקול מרגיע. “אך לאמיתו של דבר נותר לי רק זמן קצר בלבד בכדי להספיק לתפוס את ה”אוסטוולד“. אאוף ווידרזהן, מין זוהן, אאוף ווידרזהן!”
ובאמרי זאת מהרתי, רצתי כמעט, על פני החדר (משאיר לבני את הסדרת החשבונות), אשר נראה היה לי כאילו הוא מהבהב בחוסר מנוחה יחד איתי, מחשיך ומבהיר לסרוגין כנורה חשמלית העומדת להשרף ולכבות לנצח.
בתוך ראשי שמעתי קול האומר בשלווה, אך בעצב כבד: “אורותיה של אירופה עומדים לכבות. אינני חושב שהם ידלקו מחדש בזמני שלי –”
לפתע הפך הצורך לתפוס את ה“אוסטוולד” לדבר החשוב ביותר בחיי – רציתי לעלות עליו לפני שיספיק להרים עוגן. זה ורק זה יוכיח לי שאני נמצא בעולמי הנכון. אני אשלח את ידי ואחוש במגע ה“אוסטוולד”, לא רק אשוחח על אודותיו – –
כאשר חלפתי במרוצה על פני ארבעה פסלי הברונזה, נראה היה לי כאילו התכופפו, צורתם התעוותה ופרצופם הפך להיות כזה של מכשפות זקנות וגרוטסקיות – ארבע מכשפות רעות, המגכחות אלי גיחוך זוועתי, ובעיניהן זורחת הידיעה הנוראה –
ומאחורי ראיתי לפתע, שרודפת אחרי דמות גבוהה, שחורה, לבנת ארשת, רזה כשלד –
בסוף המסדרון ממולי, שהפך לפתע להיות קצר יותר, היה מבוי סתום, אולם ההמראה נעלם משם –
כהרף עין פתחתי לרווחה את הדלת הצרה שהובילה אל המדרגות ורצתי מעלה כאילו חזרתי להיות אדם צעיר ולא אדם בן ארבעים ושמונה –
בסיבוב החד השלישי הסתכנתי והעפתי מבט לאחור וכלפי מטה –
במרחק של גרם מדרגות אחד מתחתי, גם הוא מדלג בדילוגים ארוכים, רדף אחרי היהודי העגום שלי –
פתחתי לרווחה את הדלת לקומה ה־102. סוף־סוף ראיתי שם, במרחק מטרים אחדים ממני, את הדלת הכסופה שחיפשתי, דלת המעלית שהובילה מעלה ועליה זורחות המילים “צום צפלין”. במהרה אעלה מעלה על גבי סיפון ה‘אוסטוולד’ והמציאות.
אך גם השלט התחיל להבהב, בדיוק כמו המסעדה ועל גבי הדלת התמרחה לה באלכסון פיסת קרטון ועליה כתוב “מקולקל. לא בשמוש”.
השלכתי את עצמי על הדלת וניסיתי לטלטלה תוך כדי שאני מנער את ראשי בכדי להסיר את הערפילים שנגד עיני. כשפתחתי אותה לבסוף נעלמה פיסת הקרטון.
אך גם הדלת הכסופה נעלמה, ויחד עימה נעלמו לנצח המילים שמעליה. ניסיתי לטלטל לוח פלסטיק גדול ואטום.
חשתי בנגיעה בזרועי. חגתי על עקבי.
“סלח לי אדוני, אך נראה לי שאתה בצרה”, אמר היהודי שלי בקול משתתף. “האוכל לעזור לך?”
נענעתי בראשי אך אינני יודע אם היה זה לשלילה, לחיוב או סתם בכדי לנער אותו. “אני מחפש את ה‘אוסטוולד’. הצפלין”, הסברתי. נראה היה לי שהוא איננו מבין.
“הו, הצפלין”, הוא אמר בקול שנשמע לי כאילו הפך להיות מתוק מדבש. “אתה לבטח מתכוון ל‘הינדנבורג’.”
“הינדנבורג”? שאלתי את עצמי. לא היה שום צפלין בשם “הינדנבורג”. או שמא היה? הייתכן, שפשוט טעיתי באשר לדבר כה פשוט? מחשבתי היתה מעורפלת מאד בשני הרגעים האחרונים. ניסיתי לוודא בצורה נואשת, שאני הוא עדין אני עצמי, ושאני נמצא עדין בעולמי האמיתי. שפתיי התנועעו, ואני מלמלתי לעצמי “איך בין אדולף היטלר, צפלין פאכמן…”
“אך, בכל אופן, ה‘הינדנבורג’ אינה נוחתת כאן,” אמר לי היהודי. “אם כי נדמה לי, שמישהו הביע פעם כוונה כללית לבנות על גג האמפייר סטיט בילדינג עוד מגדל עגינה לספינות אויר. כנראה, שראית איזה יומן חדשות וחשבת –”
פניו נפלו לפתע. הדאגה המתוקה שבקולו הפכה בלתי נסבלת כשאמר לי “אך קרוב לודאי שלא הספקת לשמוע היום את החדשות הטרגיות. הו, אני באמת מקווה שלא חפשת את ה‘הינדנבורג’ בכדי לפגוש בן משפחה יקר או חבר קרוב. החזק מעמד, אדוני. רק לפני שעות מספר, כאשר התקרב למקום נחיתתו בליקהרסט, ניו ג’רסי, אחזה אש ב‘הינדנבורג’ והוא נשרף כולו תוך שניות מספר. לפחות שלושים או ארבעים מנוסעיו וצוותו נשרפו חיים. הו, החזק מעמד אדוני”.
“אבל ה‘הינדנדבורג’ – זאת אומרת ה‘אוסטוולד’ – לא יכול היה להשרף בצורה כזאת”, מחיתי, “זה היה צפלין־הליום”.
הוא הניד בראשו. “הו, אינני מדען אך אני יודע לבטח שה‘הינדנדבורג’ פעל על מימן – דוגמה אופיינית להסתכנות הפחזנית של המדענים הגרמנים. לפחות מעולם לא מכרנו הליום לנאצים, תודה לאל”.
לטשתי בו את עיני, מניע ראשי מצד לצד, מסרב להאמין.
הוא לטש בי חזרה את עיניו ובראשו מחשבה חדשה.
“סלח נא לי שוב”, אמר. “אך נדמה לי, שהתחלת לומר משהו אודות אדולף היטלר. אני מניח, שאתה מודע לכך שיש דמיון מסוים בינך לבין אותו דיקטטור שנוא. לו הייתי במקומך, אדוני, הייתי מגלח שפם זה”.
למשמע הערה בלתי מובנת זו, הערה מעליבה על כל משמעויותיה המביכות, חשתי גל זעם גואה בקרבי. לפתע האדימו סביבותי והבהבו. חשתי בכאב פתאומי עצום, בעצב בל יתואר הפולח את מרכז ישותי עצמו, אותו הכאב שעלול האדם לחוש כאשר הוא עובר בהבזק אחד מיקום מסוים ליקום אחר המקביל לו. לרגע קט הפכתי לאדם הקרוי עדין אדולף היטלר, בדיוק כמו הדיקטטור הנאצי. גרמני יליד שיקגו שבארה"ב, אשר כף רגלו לא דרכה מעולם על אדמת גרמניה, ואשר לא ידע מילה בגרמנית. אדם אשר חבריו נהגו להקניטו בשל דמיונו הקל להיטלר השני, ואשר נוהג היה לומר להם בעקשנות “לא, אני לא אשנה את שמי. שאותו פיהרר מטונף שמעבר לאוקינוס האטלנטי ישנה את שמו בעצמו! השמעתם פעם את הספור אודות ווינסטון צ’רצ’יל הבריטי, אשר שלח מכתב לוינסטון צ’רצ’יל האמריקאי? – זה אשר כתב את “המשבר” ורבי מכר אחרים – ודרש ממנו לשנות שמו, על מנת למנוע בלבול שכן גם האנגלי קישקש איזה ספר או שנים. האמריקאי השיב לו שזהו רעיון טוב אך מאחר שהוא מבוגר בשלוש שנים מן הבריטי, הרי שמחמת הכבוד מחויב הבריטי לשנות את שמו שלו. זה בדיוק מה שיש לי להגיד לאותו ממזר.”
היהודי המשיך ללטוש בי את מבטו. התחלתי להתנצל בפניו על מנת להסתלק, ואולם לפתע נסחפתי שוב לתוך תחושת מעבר כואבת נוספת. המעבר הראשון נעשה ישירות בין עולם מקביל אחד למשנהו. אך המעבר השני התרחש גם בזמן – היזקנתי בארבע עשרה או חמש עשרה שנים בשבריר שניה אין סופי בו עברתי משנת 1937 (שבה נולדתי ב־1889 והייתי בן 48) ל־1973 (שבה נולדתי ב־1910 והייתי בן 63). שמי השתנה שוב לשמי האמיתי (אך מה היה שם זה?), שוב לא נראיתי דומה אף כהוא זה לאדולף היטלר, הדיקטטור הנאצי (או, שמא המומחה לעניני צפלינים?), והיה לי בן נשוי, שהיה היסטוריון באוניברסיטה העירונית של ניו־יורק, ואשר הגה רעיונות רבים, שאף לא אחד מהם דן בארועי מפתח הסטוריים.
והיהודי – אני מתכוון לאדם הגבוה והצנום, לבוש־השחורים, פניו בעלות תווים יהודיים – נעלם. לא היה שום רוכסן על הכיס ובתוכו לא היו שום מסמכים יקרי ערך – רק מספר מעטפות מקומטות, עליהן קשקשתי בעפרון.
אינני יודע כיצד מצאתי את דרכי אל מחוץ לאמפייר סטייט בילדינג. כנראה באמצעות המעליות. כל מה שאני זוכר מאותם רגעים הוא דמותו העקשנית של קינג קונג המתדרדרת מטה מגג האמפיר סטיט בילדינג כמו דובון צעצוע ענק, מצחיק ומסכן.
בכל זאת זוכר אנוכי, שצעדתי במשך שעות מספר שקוע במעין טראנס בכל רחבי מנהטן, שחלל האוויר שלה הסריח מפחמן־חד־חמצני וחומרים קרצינוגניים רבים לאין ספור, כשאני מתעורר מדי פעם (בדרך כלל כשעמדתי לחצות כבישים שבהם רעמה התחבורה במקום להמהם בנחת) ואחר כך חוזר ושוקע בטראנס. היו שם כלבים גדולים.
כאשר חזרתי לעצמי מצאתי עצמי מהלך בשעת בין ערביים במורד רחוב הודסון שבקצה הצפוני של גריניץ' וילג'. מבטי היה נעוץ בגנו האפור והמרובע של בנין רחוק ובלתי בולט. תארתי לעצמי שזה חייב להיות בניו מרכז הסחר העולמי, שגובהו 440 מטר.
ואחר כך הסתירה אותו מעיני דמותו חייכנית של בני, הפרופסור.
“ז’וסטין!”, קראתי.
“פריץ!” קרא הוא לעברי, “התחלנו לדאוג לך. לאן זה נעלמת? לא שזה כלל ענייני. אם קבעת פגישה עם איזו נערת־גוגו, אינך חייב לספר לי על כך”.
“תודה”, אמרתי לו. “אני באמת עייף, יש להודות, וגם קר לי במקצת. אבל אני פשוט הבטתי בכמה ממקומות המשחק של ילדותי, וזה ארך יותר מאשר שערתי. מנהטן השתנתה מעט במשך כל אותן שנים שביליתי בחוף המערבי, אך ציפיתי לשנויים רבים יותר”.
“מתחיל להיות קריר”, אמר. “בוא ונלך לאותו מקום, שם ממול, עם הדלת השחורה. זוהי מסבאה ‘הסוס הלבן’. דילן תומס נוהג היה לשתות שם. מספרים שהוא קשקש שם על הדלת איזו פואמה. אבל הם כיסו אותה בצבע. לעומת זאת, הנסורת שעל הרצפה היא הנסורת האוטנטית שנותרה מוטלת שם עוד מאותם הימים”.
“טוב,” אמרתי לו. “אבל אני אשתה קפה, לא בירה. ואם אין קפה אז קולה”.
באמת אינני מאלה שאוהבים להרים כוסית משקה חריף בכל הזדמנות אפשרית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.