עורך: אלי טנא

מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר

עיצוב ועריכה גראפית: לולה חלאבין – אופירה גידנסקי

תמונת שער: מתוך הסרט “מפגשים מן הסוג השלישי”

בגליון זה של “פנטסיה 2000” תוכלו להבחין ביישום חלק מן ההצעות הרבות שהגיעו למערכת, לצד שנויים שהינם חלק ממדיניות המגזין.

לא צרפנו הפעם תלוש לדרוג הסיפורים והמדורים, אך נשמח מאד, כמובן, לקבל את תגובות הקוראים/ות, בעיקר על השינויים והחידושים שבחוברת.

בראש ובראשונה נציין סיפור מד“ב ישראלי מקורי, הרואה אור לראשונה – ‘הנביא מן הכוכבים’. סיפור זה קשור קשר נושאי עם הדו”ח שהכין דן עומר, בדבר עשיית גלמים מטיט, ושאר מיני מסתורין ביהדות. בגליונות הבאים נביא סיפורים מקוריים נוספים.

בגליון זה תוכלו לקרוא גם על ריקי שלח, במאי סרט המד"ב הישראלי הראשון – שהוקרן בטלביזיה הישראלית.

סדרת התכניות ‘אנחנו לא לבד’ המשודרת ברדיו, דנה באפשרות קיומן של ציויליזציות נוספות – פרט לזו שלנו. תקציר התכנית הראשונה מוגש לקוראי “פנטסיה 2000”.

המדור “קוראים כותבים” נולד באופן טבעי, בעקבות מספר המכתבים העצום, ובהם שאלות, הצעות, הערות ומידע – במדור זה נפרסם מדי חודש מבחר ממכתבי הקוראים.

כפי שהבטחנו, לא תמיד יעסוק המדור “אסימוב על…” בבעיות הקשורות למד"ב. הפעם יעסוק בשאלה – מהו ההבדל בין חיים ומוות? מהו אותו דבר מסתורי, ההופך בן־רגע גוף חי, חושב ומתפקד – לחומר דומם? את דעתו הפרטית של אסימוב, השוללת את הגישה המיסטית לנושא, תוכלו לקרוא, כאמור, במדור “אסימוב על…”

הפעם הבאנו סיפורים ארוכים יותר מאשר בחוברת מס' 1, ביניהם סיפור ה“הוגו” של פריץ לייבר, “עצור את הצ’פלין הזה”, הפורס בפנינו עולם, אשר בו התרחשו מספר מאורעות־מפתח באופן שונה מכפי שארעו במהלך ההיסטוריה המוכרת לנו.

גליון מס' 2 של “פנטסיה 2000” רואה אור בראשית חודש פברואר – 40 יום אחרי צאת הגליון הקודם, אך להבא תוכלו למצוא את המגזין בנקודות המכירה בראשיתו של כל חודש. בזמן שחלף מצאת הגליון הקודם נעשתה עבודה מאומצת של עיבוד תלושי חוות־הדעת של הקוראים – ואימוץ מסקנות.

שלכם

סיפורים

עצור את הצפלין הזה! – פריץ לייבר

האבן המדברת – איזאק אסימוב

תחנת מפגש קדמית – דיימון נייט

המצלמה אינה משקרת – רוברט בלוך

הנביא מן הכוכבים – יעקוב שקד

משחקים מסוכנים באפס ג’י – אלג’יס בודריס, תיאודור קוגסוול וטד תומס

נראפויה – אלן נלסון

מדורים

קולנוע: פלישת חוטפי הגופות – רוני מן

קולנוע: אישור נחיתה – ציפי האופטמן

עתידעת: אנטרפרייז – פריצת הדרך – אהרון האופטמן

אסימוב על… “ההבדל הקטן” – איזאק אסימוב

מבזקים קוסמיים

דו"ח בדבר קיומו של הגולם – דן עומר

רדיו: משולש ברמודה – אורי ירדני

מכתבי קוראים

לוח 2000

ובגליון הבא:

בריאן אולדיס מוכר לקורא הישראלי כמחבר “אל האינסוף” ו“נחיל כוכבים”, שיצאו לאור בארץ בשנה שעברה. בגליון מס' 3 נביא את חלקו הראשון (מתוך שניים) של סיפורו רחב היריעה של אולדיס – “אויבי המשטר”. המשטר הוא ה“ביוקום”, השורר ברחבי מערכת השמש בעוד יותר ממיליון שנה, ומיהם אויביו – תגלו בחודש הבא…

הסופר אריק נורדן מעלה לעינינו את עולמו של ניצול שואה שעלה לישראל, בסיפור “הפתרון הראשוני”. נורדן בונה ווריאציה נוספת על המוטיב הנפוץ – שינוי ההיסטוריה ע"י מסע־בזמן, אך הפעם מזווית בלתי רגילה.

טיפול נוסף במסע בזמן, הפעם קליל יותר, נמצא ב“על זמן וחתולים”, פרי עטו של הווארד פאסט, הנודע בארץ ובעולם בספריו ההיסטוריים “ספרטקוס” ו“אחי גיבורי התהילה”, והינו סופר מד"ב פורה.

גישה עוקצנית לפסיכיאטרים ועבודתם נמצא ב“קלפטוקלפטומניה”, מאת אלן נלסון, המחזיר אלינו שוב את דר' מנלי דיפרצר המפורסם, מהסיפור “נראפויה” שבגליון זה.

בנוסף על כך – מגוון סיפורים מאת סופרים ידועים יותר וידועים פחות, משהו מקורי “משלנו”, וכמובן מדורנו הקבועים, וגם חדשים.

אחד הזרמים העיקריים בספרות מד“ב הוא זה העוסק בסוגיית “המסע בזמן” או, ליתר דיוק, הזמן בכללותו. נושא זה מותקף מזוויות שונות על ידי תת־אסכולות שונות השייכות לזרם זה. אחת מהן היא זו העוסקת בשאלה: “מה היה יכול להיות אילו –?” דוגמה בולטת לכך נוכל למצוא בסיפור שלפנינו, העוסק באחת הדמויות שהרבו להטריד את מנוחתם של סופרי מד”ב.

פריץ לייבר הינו סופר אמריקאי, ממוצא גרמני, השולח ידו בכל זרמי מד“ב ופנטסיה ואשר פרסם, בנוסף לסיפוריו הרבים, גם ספרים רבים באורך מלא. “עצור את הצפלין הזה” זכה בשנת 1976 בשני הפרסים הגדולים של עולם המד”ב: פרסי “הוגו” ו“נביולה”, והוא ראוי להם, ללא ספק. הסיפור מניח, אמנם, התמצאות מסויימת של הקורא בהיסטוריה המערבית (וכן ידע כלשהו בשפה הגרמנית…), אך אנו מקווים שגם מי שההיסטוריה אינה הצד החזק שלו יוכל ליהנות ממנו.

* * *

כאשר נסעתי השנה לניו יורק לבקר את בני, שהוא הסטוריון באחת האוניברסיטאות המפורסמות שם, זכיתי לחוויה מטרידה ביותר. ברגעים קודרים, וכאלה יש לי בגילי די הרבה, עדיין גורם לי הדבר לספקנות עמוקה ביחס לאותם גבולות מוחלטים של זמן וחלל, אשר מהווים את הגנתנו היחידה בפני התוהו ובוהו. אני חושש שמוחי – לא, ישותי כולה – יכולה בכל רגע ורגע, ללא הודעה מוקדמת כלשהי, להיות מונפת מכוחו של משב פתאומי של הרוח הקוסמית לעבר נקודה אחרת בעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות. או, אולי, ליקום אחר לגמרי, ומוחי וישותי יעברו שנויים בהתאם לכך.

אך ברגעים אחרים, ואלה, נמצאים עדיין ברוב המכריע, אני מאמין שהחוויה המטרידה שלי היתה רק אחת מאותן הזיות־בהקיץ־מציאותיות־כל־כך, שאנשים זקנים הולכים ונתקפים בהן יותר ויותר. בדרך כלל, חלומות אודות העבר, ובמיוחד חלומות בהקיץ בדבר עבר בו בחר האדם, בנקודה מכרעת במיוחד, בחירה שונה לחלוטין – אמיצה הרבה יותר מאשר זו בה הוא בחר בפועל, או עבר בו בחר העולם כולו בחירה כזו, בחירה שכתוצאה ממנה נבע עתיד שונה לחלוטין. במוחותיהם של מספר אנשים זקנים מתרוצצות יותר ויותר אפשרויות זוהרות, זהובות – מציאותיות כל־כך.

בהתאמה לפרשנות זו חייב אני להודות, שכל החוויה המטרידה שלי היתה מורכבת על פי אותם עקרונות, שעל פיהם מורכב החלום. היא התחילה בהבזקות מפתיעות של עולם שונה. היא המשיכה בתקופות זמן ארוכות, הולכות ומתארכות, בהן קיבלתי לחלוטין את העולם שהשתנה, שמחתי בחלקי, וכן, על אף עוויתות קלות של חוסר נוחות, התפללתי שאוכל לרחוץ בזהרו לנצח. היא הסתימה בזוועות, בחלומות בלהה שאותם לא הייתי רוצה להזכיר, לבטח לא לספר, אלא כאשר חייב אהיה לעשות כן.

במנוגד לפרשנות זו, ישנם זמנים בהם אני משוכנע לחלוטין שכל אשר ארע לי במנהטן, בבנין מסוים מפורסם מאד הנמצא שם, לא היה חלום כלל וכלל אלא דבר מה אמיתי לגמרי, ושאני אכן בקרתי בתדר זמן אחר.

לבסוף, חייב אני לציין, שכל מה שאני עומד לספר לכם חייב, בתוקף הנסיבות, להיות מסופר במבט לאחור, שאני מודע לקיומן של נקודות מטושטשות, ושאני, בין אם ארצה בכך ובין אם לאו, עומד להעיר הערות ולהסיק מסקנות שמעולם לא עלו בדעתי באותו זמן.

לא, באותו זמן שבו ארע הדבר – ועתה, ברגע הכתיבה אני משוכנע שזה אכן ארע באמת ובתמים – רגע רדף רגע בצורה הטבעית ביותר שבאפשר. לא שאלתי שום שאלות. לא פקפקתי במאום.

באשר לשאלה מדוע אירע לי כל זה, ואיזה מנגנון היה מעורב בכך – ובכן, אני משוכנע שלכל אשה או גבר ישנם רגעים קצרצרים של רגישות קיצונית, או ליתר דיוק, של פגיעות קיצונית, בהם גופו וישותו כולה ניתנים להנפה על ידי רוחות השנוי לעבר מקום אחר. ואז, באמצעות מה שאני מכנה בשם “חוק שימור המציאות”, הם מונפים בחזרה אל המציאות המסוימת.

טיילתי במורד ברודווי, לא רחוק מרחוב 34. היה זה יום צונן, שטוף שמש, על אף הערפיח – יום נחמד, ולפתע התחלתי לצעוד במרץ רב יותר מאשר מקובל עלי, כשאני משליך קדימה את רגלי בדמיון־מה ל’צעדת־האווז". משכתי את כתפי לאחור ונשמתי נשימות עמוקות, כשאני מתעלם מהאדים והגזים שדגדגו בנחירי. לצידי, נהמו כלי־הרכב ושאגו וקולם התרומם לפעמים עד למעין ראט־טאט־טאט, כשל מכונת יריה. הולכי הרגל התרוצצו מסביבי בדחיפות העכברית הנואשת, האופינית אמנם לכל הערים האמריקאיות הגדולות, אך מגיעה לשיאה בניו יורק. אני התעלמתי בעליצות גם מכך. אפילו חייכתי למראה הנווד המרופט ואשת החברה הגבוהה עטופת הפרווה אשר חצו, כל אחד בנפרד, את הרחוב הסואן כשהם מתפתלים בינות למכוניות באותה מיומנות מתורגלת־היטב שניתן למצוא רק במטרופולינים הגדולים ביותר של אמריקה.

בדיוק באותו רגע שמתי לב לצל רחב ואפל במורד הרחוב, ממולי. לא היה זה צילו של ענן שכן הוא לא נע. מתחתי בחדות את צוארי והבטתי הישר למעלה כמו כפרי סקרן, כמו הנס־קופף־אין־די־לופט (הנס־שראשו־בעננים, דמות קומית גרמנית).

היה על מבטי לטפס במעלה 102 הקומות המסחררות של הבנין הגבוה ביותר בעולם, האמפייר סטייט. מבטי לווה מוזרות את דמותו של קוף עצום, ארך גפיים, המטפס במעלה הבנין כשבאחת מכפותיו יפהפיה צעירה – הו, כן – העליתי בזכרוני את סרט הפנטסיה האמריקאי המקסים “קינג־קונג”, או כפי שכינוהו בשבדיה “קונג־קינג”.

ואז טיפס מבטי עוד יותר למעלה, במעלה המגדל המוצק, שבעים מטר גובהו, הנמצא בראש הבנין – מגדל שבקצהו עגן חוטמה של הדמות אדירת הממדים, והיפהפיה, עוצרת הנשימה. היתה זו הדמות המעוגלת והכסופה, אשר יצרה את הצל.

עכשיו יש להסביר נקודה חשובה מאד. באותו רגע כלל לא נבהלתי ממראה עיני. ידעתי בפשטות שזה היה החלק הקדמי של הצפלין הגרמני “אוסטוולד”, שכונה כך על שם חלוץ הכימיה והאלקטרוכימיה הגרמני הגדול, הצפלין שהיה מלך צי ספינות האויר המפוארות וקלות המשקל שהטיס נוסעים מברלין, באדן־באדן וברמרהאפן. אותה “ארמדת השלום” שאין שני לה, שבה כל צפלין כונה בשם מדען גרמני בעל פרסום עולמי – ה“מאך”, “נארנסט”, “הומבולדט”, “פריץ האבר”, כמו כן השתייכו לה “אנטואן הנרי־באקרל” מצרפת, “אדיסון” מאמריקה, “סקלודובסקה” מפולין, “סקולדובסקה־אדיסון” מאמריקה ואפילו “איינשטיין” בעלת השם היהודי – הצי ההומניטרי האדיר, בו אחזתי במשרה הלא־זוטרה של יועץ מכירות בין־לאומי ו“פאכמן” – זאת אומרת “מומחה.” חזי התנפח בגאוה מוצדקת בהביטי בהישג אצילי זה של הפטרלנד (מולדת).

ידעתי, ללא כל הפתעה או התחבטות, שאורכו של ה“אוסטוולד” היה מעט יותר ממחצית גובהו של האמפייר סטייט בילדינג – 491 מטר (מגדל העגינה שלו היה רחב דיו כדי להכיל בתוכו מעלית). ושוב פעם ליבי בגאוה למחשבה שהצפלינטורם של ברלין (המגדל הסב על צירו) היה נמוך מזה רק בכמה מטרים. גרמניה, אמרתי לעצמי, אינה צריכה להתאמץ להשיג שיאים מספריים בעלמא – הישגיה המדעיים והטכניים הגבוהים דברו בעד עצמם בכל העולם כולו.

כל זה ארך במציאות לא יותר מאשר שניה, ומצעדי הקצוב לא נעצר אף לרגע. כשהורדתי את מבטי מטה המהמתי לעצמי בעליזות מתחת לשפמי את דויטשלנד, דויטשלנד איבר אלס.

אותה ברודווי שראיתי היתה שונה לחלוטין, אף על פי שבאותו רגע הכל נראה לי טבעי לחלוטין, באותה מידה שנוכחותו של ה“אוסטוולד”, אותו אליפסואיד אדיר ממדים המוחזק באויר על־ידי הליום, נראתה לי טבעית. משאיות, ומכוניות פרטיות אלקטרוניות כסופות לאין ספור החליקו ברחוב בקול שקט, אחיד יותר, ובמהירות גדולה יותר מאשר זו של כלי הרכב הרעשניים והמגושמים שעברו ברחוב זה רק לפני רגעים מספר, אף על פי שבאותו זמן לא זכרתי כלל את אלה האחרונים. כשני גושי בניינים מולי נכנסה במהירות מדי פעם מכונית חשמלית מבריקה לתוך הקשת המוכספת של התחנה־המהירה־להחלפת־סוללות, בעוד שאחרות יצאו מצידה השני של הקשת וחזרו והצטרפו לתעבורה החלומית־כמעט שברחוב.

האויר, אותו נשמתי בהכרת תודה, היה טרי ונקי ללא שמץ של ערפיח.

הולכי הרגל סביבי, שמספרם היה קטן במעט, הלכו עדין במהירות. אך למצעדים נוספה מעין הכרת כבוד עצמי ואצילות שלא היתה קיימת קודם לכן, והכושונים המעטים שביניהם היו לבושים באותו הדר ובטחון עצמי כמו הלבנים.

הצליל היחיד, שצרם מעט, בקע מעברו של אדם גבוה, חוור, כחוש מעט ובלבוש שחור, שתווי פרצופו היו ללא ספק יהודיים. בגדיו הכהים היו מרופטים מעט, אם כי שמורים היטב וכתפיו הכחושות היו כפופות. קבלתי את הרושם שהוא מביט לעברי בסקרנות והסיט את עיניו מיד כשמבטינו הצטלבו. משום מה עלו בזכרוני דבריו של בני על כך, שהקולג' העירוני של ניו־יורק נקרא לפעמים, על דרך הלצה בשם “הקולג' היהודי, הנוצרי לשעבר”. לא יכולתי שלא לצחקק מעט למשמע משחק מילים זה, אם כי אני שמח לציין שזו היתה מעין בדיחה קלילה ברוח טובה ולא לעג זדוני. גרמניה, שלסובלנותה ולאופקיה הרחבים יצא שם דבר, התבגרה והתגברה על האנטישמיות הישנה והמעוותת שלה – אחרי ככלות הכל, חייבים אנו להודות בשם ההגינות כי בערך שליש מהאישים הדגולים שלנו הם יהודים או בעלי שמות יהודיים, האבר ואינשטיין למשל – זאת על אף הזכרונות האפלים והזדוניים השוכנים בתת־ההכרה של זקנים כמוני, ואשר מדי פעם בפעם צפים אל התודעה כצוללות העומדות להטביע אונית סוחר.

מצב הרוח המרוצה והנינוח שלי חזר אלי מיד, ובתנועה חדה, צבאית כמעט, פיסקתי באמצעות ציפורן אגודלי את השפם השחור המקשט את שפתי העליונה והסטתי אוטומטית חזרה למקומה את קווצת השיער השחורה (אני חייב להודות שאני צובע אותו מדי פעם) הנוטה לפעמים ליפול על גבי מצחי.

העפתי מבט נוסף לעבר ה“אוסטוולד” שמעלי, דבר שגרם לי לחשוב אודות ספינת האויר המפוארת וההיצע שלה לאורחיה. המנועים המגרגרים ברכות והמפעילים את מדחפיה – מנועים חשמליים, כמובן, המופעלים על ידי מאגרי סוללות קלות משקל שרמת בטיחותן גבוהה ביותר, בדומה לזו של ההליום; “המסדרון הראשי” העובר לאורך כל ספון הנוסעים החל מתצפית החרטום ועד לחדר המשחקים בירכתי הספינה, ההופך בלילה לחדר־ריקודים; החדרים הרבים המסתעפים מאותו מסדרון – גסלשאפטסראום דר קפיטאן (חדר האורחים של הקפטיין) עם קירות העץ שלו, עשן הסיגרים הגברי והדמנטישה (שולחן לגברות), חדר האוכל הראשי המרופד בשטיחים שהאוכל מוגש בו בכלי כסף, חדר המנוחה לנשים שתמיד מפוזרים בו זרי פרחים רבים, הבאר, הקזינו להימורים, משחקי הקלפים, שולחנות השחמט עליהם מנצח אלוף העולם נימצוביץ – טיפוס אקסצנטרי מעט, היכול להביס אותך בעינים עצומות, אך תמיד באורח מזהיר, במשחק סימולטני או בצמד משחקים קצרצרים ומקסימים, וזאת תמורת שתי מטבעות זהב בלבד למשחק (מטבע אחת לנימצוביץ, מטבע שניה לחברה); חדרי השינה המהודרים; הדיילים הרבים והעירנים – כולם או נמוכים ורזים כמר ג’וקיס (רוכבי סוסים במרוצים) או ממש גמדים – שני סוגים אלה נבחרו כדי להמעיט במשקל; מעלית הטיטניום העולה מבעד לאין ספור שקי הליום אל התצפית הראשית הדו־קומתית ואל סיפון השיזוף הפתוח, כך שתוכל לצפות בעננים החולפים, הערפילים המסתוריים, קרני הכוכבים בלילה, השמש הישנה והטובה, השמים והארץ וכל צבאם. אה, היכן תמצא מקום על פני היבשה או הים בו תוכל לקנות לעצמך חיי פאר כאלה?

העליתי בזכרוני את מראהו של התא־ליחיד, שתמיד עמד לרשותי כשטסתי ב“אוסטוולד”. נזכרתי ב“מסדרון הראשי” העמוס בנוסעים עשירים בחליפות ערב, בטייסים היפים, בדיילים העירנים והבלתי מטרידים, זוהר החולצות הלבנות, זוהר הכתפיים החשופות, קשקושן העמום של אבני החן, צליל השיחות השקטות, הצחוק הלבבי שריחף מעל הכל.

בדיוק ברגע המתאים בצעתי “לינקס, מרשירן!” (שמאלה, פנה!) חד וחלפתי בעד לדלתות הכניסה המרשימות של האמפייר סטייט בילדינג ועל פני הלובי שלו שבאחד מקירותיו היה קבוע התאריך בזוהר־כסף: השישי במאי, 1937/השעה 1.07 אחה“צ. טוב מאד! – מאחר שה”אוסטוולד" לא עמד להמריא לפני השעה 3.00 אחה"צ, נותר לי מספיק פנאי לארוחת צהרים נינוחה ולשיחה קלה עם בני, אם זכר שעליו לפגוש אותי – בכך לא היה כל ספק, שכן הוא המתחשב והמסודר ביותר עלי אדמות, בעל מנטליות גרמנית אמיתית, על אף שעדות זו באה מפיו של אדם משוחד.

צעדתי לעבר הבנק כשאני נהנה לחלוף בין האנשים רמי המעלה שמלאו את הלובי בלא להשאיר רושם של הצטופפות ועצרתי לפני הדלתות, עליהן היה רשום “אולם ההמראה המסתובב”, ובגרמנית בקצרה – “צום צפלין”.

מפעילת המעלית היתה נערה יפנית מושכת למראה בחולצת כסף עמום, שעל שדה השמאלי היה מודבק סמל חברת התעופה הגרמנית – נשר כפול. שמתי לב, בהסכמה שבשתיקה, לכך, שנראה היה שהיא שולטת היטב בגרמנית ואנגלית כאחת, ושהיא אדיבה באותה מידה לכל הנוסעים באותו אורח דיבור יפני חייכני אך בלתי רגשני, הדומה כל כך לאורח הדיבור הגרמני, המקפיד על הדיוק המדעי של השפה אך ללא החמימות השוכנת מתחת לפני השטח – המאפיינת את הדיבור היפני. כמה היה זה טוב ששתי הפדרציות שלנו, בשני הקצוות המנוגדים של כדור הארץ, הינן בעלות קשרים חברתיים ומסחריים הדוקים!

הנוסעים האחרים במעלית, רובם אמריקאים וגרמנים, היו אנשים מהסוג הנעלה ביותר, לבושים היטב. אולם, בדיוק כשעמדה הדלת להסגר, נדחק פנימה היהודי העגום שלי, לבוש השחורים. הוא נראה שלא במקום, ייתכן שהיה זה בגלל בגדיו המרופטים מעט. הופתעתי אך החלטתי להיות מנומס במיוחד. קדתי כלפיו קידה קלה והבזקתי לו חיוך קצר אך ידידותי. ליהודים יש זכות להתענג על נסיעת־התענוגות בדיוק כמו לכל עם אחר בעולם, אם יש להם המזומנים הנדרשים לכך – ולרובם אמנם יש.

במהלך העליה החלקה שלנו מעלה, טפחתי קלות על פני כיס החזה השמאלי של מעילי כדי לוודא כי הכרטיסים – המחלקה הראשונה על ה“אוסטוולד”! – וניירותי נמצאו שם. אך למעשה קבלתי בטחון עצמי רב יותר, ואף עונג חשאי מן המגע והמחשבה על המסמכים שבכיס הפנימי השמאלי הרכוס היטב; ההסכמים המוקדמים החתומים, אשר יסללו בפני אמריקה את הדרך ליצור עצמי של צפלינים לנוסעים. גרמניה תמיד היתה נדיבה בהתחלקות בהישגיה הטכניים הרבים עם האומות־האחיות שלה, כשהיא בטוחה לחלוטין כי גאונות מדעניה ומהנדסיה תמשיך לגרום לה לשמור על מקומה בצמרת ההתפתחות הטכנולוגית. אחרי ככלות הכל, גאוניותם המשותפת של שני אמריקאים, אב ובנו, תרמה תרומה חיונית, אם כי עקיפה, לפיתוח הבטיחות של ענף הצפלינים לנוסעים (שלא לדבר על החלק שלקחו בכך אשתו ילידת פולין של אחד מהם ואימו של השני).

השגתם של מסמכים אלה היתה המטרה הראשית והרישמית של נסיעתי לניו יורק, על אף שהצלחתי לשלב אותה עם ביקור נעים ביותר אצל בני ההסטוריון ואשתו המקסימה.

זכרונות מאושרים אלה נקטעו באיבם על־ידי העצירה החלקה של המעלית במסוף שלה אשר בקומה 100. המסע, שקינג־קונג הזקן מוכה האהבה בצע רק אחרי מאמצים מתישים, בוצע ללא כל מאמץ מצידנו. הדלתות הכסופות נפערו לרווחה. הנוסעים האחרים היססו רגע לפני יציאתם – כנראה תקף אותם הפחד בחושבם על המסע העצום המחכה להם – ואני, נוסע צפלינים ותיק שכמותי, פסעתי החוצה ראשון, מזכה בחיוך ומנוד ראש של אישור את הנערה היפנית הצוננת – השכירה בת המעמדות הנמוכים.

פניתי חדות, כשאני מזכה במבט חטוף בלבד את החלונות העצומים והממורקים ללא רבב שמול דלתות המעלית, ואשר מהם נשקף המראה שאין שני לו של מנהטן מגובה 416 מטר פחות שתי קומות. לא פניתי ימינה לעבר שערי אולם היציאה ומעלית המגדל, אלא שמאלה, לעבר דלתות המסעדה הגרמנית המעולה הקרהנסט (קן העורב).

חלפתי על פני שני פסלוני כסף של תומס אדיסון ומריה סקלודובסקה אדיסון, שהיו קבועים באחד הקירות ושל הרוזן פון צפלין ותומס סקלודובסקה אדיסון, שהיו קבועים בקיר השני, ונכנסתי לתחומיה של המסעדה הגרמנית המעולה ביותר מחוץ לתחומי הפטרלנד. נעצרתי, ועיני שוטטו במבט מחפש סביב לחדר, שקירותיו מצופים עץ עבה וכהה בו חרוטות דמויות מהיער השחור על תושביו הגרוטסקים – שדים, רוחות, פיות, גמדים וכדומה. הם עיניינו אותי, שכן אני מה שהאמריקאים מכנים “צייר של יום א'”, על אף שהנושא היחיד בציורי הוא צפלין על רקע שמיים כחולים ועננים קלים מרחפים סביבו.

האווברקלנר (מלצר ראשי) בא לקראתי במהירות, כשהתפריט תקוע מתחת לבית שחיו השמאלי והוא אומר: “מיין הר, אני שמח לראותך שוב! יש לי שולחן בודד מושלם ליד חלון המשקיף על ההודסון.”

אך בדיוק באותו רגע התרוממה דמותו של צעיר מאחורי שולחן שליד הקיר המרוחק וקול מוכר ויקר צלצל לעברי: “היר, פפה!”

“ניין, הר אובר!” אמרתי למלצר בחיוך כשאני חולף על פניו, “הויטה הב איך איין גזלשאפטר, מיין זוהן!”

עשיתי דרכי בבטחון עצמי בינות לשולחנות, שלידם ישבו אנשים בעלי לבוש מטופח, שחורים ולבנים כאחד.

בני לחץ את ידי בחיבה עזה, למרות שראינו אחד את השני לאחרונה לפני מספר שעות, באותו בוקר. הוא התעקש שאתישב על המושב הרחב, הכהה, מרופד העור, ממנו ניתן היה לצפות היטב במסעדה כולה, בעוד הוא נטל את הכסא שמולי.

“זה מפני שבמשך הארוחה אני רוצה להביט רק בך, פפה.” אמר ברכות. “ויש לנו פחות משעה ומחצה יחדיו. פפה – העברתי כבר את המטען שלך, וקרוב לודאי שהוא נמצא כבר על גבי ה‘אוסטוולד’”. נער מתחשב ויקר שכמותו!

“ועכשיו, פפה, מה תאכל?” המשיך אחרי שהתיישבנו. אני רואה שהמנה המיוחדת של היום היא סאוארברטן מיט שפאדל וכרוב אדום חמוץ־מתוק. אך יש גם פפריקה הוהן ו –"

“הנח לתרנגולת לשהות היום בפפריקה שלה בבדידות מזהרת” הפסקתי אותו. “סאוארברטן יספיק לי.”

על פי פקודתו של המלצר הראשי, הגיע לשולחננו מלצר היינות המזדקן. עמדתי לתת לו הוראות בנידון, אך בני לקח על עצמו משימה זו בטבעיות ובסמכותיות שחיממה את ליבי. הוא סקר את רשימת היינות במהירות אך ביסודיות.

“הבא לנו צ’ינפדל 1933,” הורה בהחלטיות, אם כי רק אחרי שהעיף לעברי מבט לוודא אם אני מסכים עם שיפוטו. חייכתי והנהנתי בראשי.

“ואולי גם אין טרופשן שנאפס, בתור התחלה?” הציע.

“ברנדי? – כן” עניתי. “ודאג לכך, שזו לא תהיה רק טיפת ברנדי. הבא לנו בבקשה ברנדי כפול. סעודה עם בני, המלומד הנודע, איננה דבר של יום ביומו.”

“או, פפה,” מחה, משפיל את עיניו ומסמיק כמעט. ואז אמר בתקיפות למלצר היינות לבן־השער וכפוף הגב: “שנאפס אלזו, דופל.” המלצר הזקן הנהן בראשו ומיהר לדרכו.

הבטנו אחד בשני במשך מספר רגעים מבורכים. ואז אמרתי: " עכשו ספר לי ביתר פרוט על הישגיך כהיסטוריון בעולם החדש. אני יודע, שכבר הספקנו לשוחח על כך פעמים מספר, ואולם הדבר נעשה בדרך כלל בקיצור ובנוכחות חבריך או לפחות אשתך היפה. עתה, בשיחת גבר אל גבר, הייתי רוצה סקירה נרחבת יותר של עבודתך הגדולה. דרך אגב – האם הציוד האקדמי העומד לרשותך – ספרים וכיוצא באלה – באוניברסיטה שבניו יורק נראה לך על רמה גבוהה בהשואה לציוד בו השתמשת באוניברסיטת באדן־באדן ושאר המוסדות להשכלה גבוהה שבפדרציה הגרמנית?"

“הציוד הזה נופל בכמה אספקטים מהציוד הגרמני”, הודה. “אך עד כמה שהדבר נוגע למטרות המחקר שלי, הוא מספיק בהחלט.” ואז השפיל את עיניו פעם נוספת והסמיק מעט. “פפה, אתה מעריך את מאמצי הצנועים יתר על המידה.” הוא הנמיך את קולו, “אין להשוותם עם הנצחון שזכו בו יחסי התעשיה הבינלאומיים, נצחון שהושג זה עתה בזכותך.”

“בסך הכל יום עבודה למען החברה,” אמרתי בביטול, אם כי שוב נגעתי קלילות בכיסי השמאלי, כדי לחוש את המסמכים החשובים שהיו טמונים להם שם בבטחה. “אבל די לנו בדברי נימוס,” המשכתי בתקיפות. “ספר לי אודות ‘מאמצים צנועים’ אלה, כפי שאתה מכנה אותם בצניעות רבה כל כך.”

עיניו פגשו את עיני. “ובכן, פפה,” פתח פתאום בטון עניני, “כל עבודתי בשנתיים האחרונות עמדה יותר ויותר בצל המודעות המוצקה שלי לעובדה, שהיסודות לחברה העולמית הטובה שלנו הם רעועים ושבירים. אם מאורעות זוטא מסוימים, אשר התרחשו במאה השנים האחרונות, מאורעות אשר מבחינה הסטורית מהווים נקודות מפתח למה שהתרחש, היו מתרחשים אחרת מכפי שהתרחשו בפועל – היתה ההסטוריה מוסטת למסלול שונה מזה בו היא זורמת עכשיו. העולם כולו עלול היה להיות מקולל עתה במלחמות וזוועות נוראות יותר מאשר אנו מסוגלים להעלות על דעתנו. זו קביעה מזעזעת, אך היא חוזרת וצפה במהלך עבודתי כולה, בכל מה שאני כותב.”

חשתי במגעה המרגש של מוזת ההשראה. באותו רגע הגיע מלצר היינות ובידיו כוסות הברנדי הכפול. הצלחתי לארוג את ההפרעה אל תוך יריעת ההשראה שלי. “אז בוא ונשתה לחיי מה שאתה מכנה הקביעה המזעזעת.” אמרתי. “פרוסיט!”

הצריבה והחום המתפשט שנגרמו בהשפעת השנאפס המשובח הוסיפו להשראה שנחה עלי. “אני משער, שאני מבין בדיוק לקראת מה אתה חותר…” אמרתי לבני. הנחתי את הכוס הריקה־למחצה על השולחן והצבעתי אל משהו מעבר לכתפו של בני.

הוא סובב את ראשו לאחור, ואחרי מבט אחד בעקבות אצבעי המורה, הבין שאינני מצביע על הכניסה אל הקרהנסט אלא אל ארבעת פסלוני הברונזה המקיפים אותה.

“לדוגמא,” אמרתי. “אם תומס אדיסון ומריה סקלודובסקה לא היו נישאים, ובמיוחד, אם בנם, הסופר־גאון, לא היה נולד, אזי יתכן שהידע של אדיסון אודות החשמל והידע שלה על אודות הרדיום לא היו מתמזגים לעולם. יתכן שלא היתה מתגלה לעולם סוללת ט.ס. אדיסון המופלאה, אותה סוללה שהינה כיום הכוח המניע הראשי של כל התעבורה היבשתית והאווירית שלנו. המשאיות החשמליות הראשונות שהוצגו בפילדלפיה על ידי הסטורדי איבנינג פוסט היו עלולות להשאר קוריוז מוזר בתולדות המדע ותו לא. ויתכן שגז ההליום לעולם לא היה מופק באופן תעשייתי בכדי להשלים את הכמות הקטנה אותה אפשר למצוא באופן טבעי.”

עיניו של בני אורו באור הלמדנות הטהורה. “פפה,” אמר בלהיטות, “אתה הינך גאון בעצמך. פגעת בדיוק במאורע, שהוא כנראה מאורע המפתח בין אלו שהזכרתי. אני מסיים כרגע את המחקר הדרוש לצורך כתיבת מאמר ארוך בנושא. האם ידעת, פפה, כי הוכחתי מעבר לכל ספק על ידי חקירת מסמכים פריסאיים, שבשנת 1894 נקשר קשר אישי הדוק בין מריה סקלודובסקה ועמיתה לחקר הרדיום פייר קירי, וכי היא היתה עשויה להפוך להיות מדאם קירי, אילמלא הגיע לפריס, למרבית המזל, אדיסון הצעיר והמבריק, אשר עצר את נשימתה ונשא אותה עימו אל העולם החדש, אל השגים גדולים יותר מאשר ידעה עד אז?”

“וחשוב על כך, פפה,” הוא המשיך בעיניים זורחות. “מה היה קורה אילו לא הומצאה הסוללה על ידי בנם – ההמצאה הטכנית, שהיתה כל כך קשה להשגה בגלל שפע של מכשולים בפני המחקר, ההמצאה החשובה ביותר בתולדות התעשיה. הרי ייתכן שהנרי פורד היה מיצר מכוניות המונעות בקיטור או בעזרת בעירת גז טבעי, או אולי אפילו בעירה של אדי גסולין נוזלי – במקום המכוניות החשמליות שיצר בשיטת הסרט הנע, ואשר היוו שי כה מועיל למין האנושי באשר הוא. במקום המכוניות שלנו, הפועלות בלא להפיק עשן היינו זוכים למכוניות הפולטות כל מיני סוגים של גזים מצחינים ורעילים שהיו מזהמים את האטמוספרה שלנו.”

התפוצצות של “הינדנבורג” בלייקהרסט, ניו־גרסי, 6 במאי 1937

מכוניות המופעלות על ידי התערובת המסוכנת של אדי גסולין נוזלי! – מחשבה זו גרמה לי כמעט לרעד וזו היתה ללא ספק מחשבה מטורפת, אם כי, היה עלי להודות, אין לומר שהיא מעבר לגבולות האפשרי.

רק אז שמתי לב ליהודי העגמומי, לבוש השחורים, שישב במרחק של שני שולחנות בלבד מאיתנו. על אף שהיה זה מפליא ביותר כיצד הצליח להשתרבב לתוך מקום כה אקסקלוסיבי כמו הקרהנסט. מוזר שהחמצתי את רגע הכניסה שלו – כנראה נכנס מיד אחרי כאשר היו עיני עסוקות בחיפוש אחר בני. נוכחותו הטילה צל קודר, אם כי זמני בלבד, על מצב הרוח המרומם שלי. הנח לו לדחוס לתוכו מעט אוכל גרמני משובח ומעט יין גרמני עדין, הרהרתי ברוחב לב, זה ימלא את ביטנו הריקה ויתכן שאפילו יעלה שמץ של חיוך גרמני טוב על פנים יהודיות נפולות אלו! סרקתי את שפמי הקטן בציפורן אגודלי והחזרתי למקומו את תלתל השיער שהתמקם לו שוב על מצחי.

בינתיים אמר בני “נוסף על כך, אבא, לולא התפתחה התעבורה החשמלית, ואילו היחסים בין גרמניה לארצות הברית במאה האחרונה לא היו כה טובים, לא היינו מסוגלים לקבל מן הבארות של טקסס את ההליום הטבעי שהצפלינים שלנו נזקקו להם באופן נואש בתקופה הקצרה, אך הקריטית, לפני שהתחיל היצור התעשיתי של ההליום. מחקרים שערכתי בוושינגטון גילו, כי היתה נטיה חזקה בקרב אנשי צבא ארצות הברית למנוע את מכירת ההליום לכל המדינות בכלל, ולגרמניה בפרט. רק השפעתם החזקה של אדיסון, פורד ומספר אנשי מפתח בממשל האמריקאי היא שמנעה את החרם האידיוטי הזה. אך לו הדעה ההיא היתה מוצאת לה בטוי תקיף יותר, היתה גרמניה נאלצת להשתמש במימן במקום בהליום על מנת להפעיל את הבלונים המונחים שלה. גם זה מאורע־מפתח.”

“צפלין המופעל במימן! – מגוחך! ספינת אוויר שכזו תהיה למעשה פצצה מרחפת, שכל זיק קטנטן עלול להצית אותה,” מחיתי.

“לא כל כך מגוחך, אבא,” התנגד בני בשלווה כשהוא מניד בראשו. “סלח לי שאני מסיג את גבולך ואולם ישנו כלל בלתי נמנע המוחל על התפתחויות תעשיתיות מסוימות; אם אין דרך בטוחה להתקדם בה, אזי אין ספק שהאנשים יתקדמו בדרך המסוכנת. אתה חייב להודות, אבא, שהתפתחות ספינות האויר המסחריות היתה, בשלבים הראשונים, מבצע מסוכן ביותר. בשנות העשרים ראינו את ההריסות הנוראות של הספינות האמריקאיות “רומא”, “שנאדוהה” שהתפרקה לשניים, “עקרון”, ו”מקונן“; הספינות הבריטיות ר־38 שהתפרקה באויר, והר־101, וכן ספינות צרפתיות, איטלקיות, רוסיות ועוד. אם נוסף על כל אלה עוד היו מתפוצצים שנים או שלושה צפלינים המונעים במימן, היתה תעשית הצפלינים העולמית ננטשת לנצח בעודה באיבה, ובמקום לנסות ליצור ספינות אויר לנוסעים היתה התעשיה פונה לפיתוח כלי טיס גדולים, כבדים מהאויר ומונעים על ידי מדחפים.”

מטוסים מפלצתיים, הנמצאים בסכנה מתמדת של התרסקות בגלל קלקול במנוע – האם היו אלה מסוגלים להתחרות בצפלינים הבטוחים, הישנים והטובים? – בלתי אפשרי! לפחות לא במחשבה ראשונה. הנדתי בראשי לשלילה, אך לא באותו שכנוע עצמי, שקיוויתי שיהיה לי. הטעון שהעלה בני היה בהחלט תקף.

פרט לכך – הוא שלט היטב בנושא ובעובדות, כפי שחייב הייתי להודות. אותם אסונות שהזכיר קודם לכן אכן ארעו, והם אכן היו עלולים, בטווח רחוק, להטות את כף המאזנים לטובת מטוסים כבדים מהאויר אילולא עמדו בפרץ סוללות ט.ס. אדיסון והגאוניות הגרמנית.

למרבית המזל מסוגל הייתי לסלק ממוחי ספקולציות מטרידות אלו, ולהשקיע את עצמי בהערצת למדנותו רבת־הפנים של בני. הנער היה פלא מהלך על שנים! באמת, תפוח שנפל לא רחוק מהעץ, וכן, אם להודות על האמת, גם קצת יותר מזה.

“ועכשיו, דולפי,” המשיך, כשהוא משתמש בכינוי שהודבק לי (לא התנגדתי לכך), “הנוכל לפנות לענין שונה לחלוטין? או ליתר דיוק, לדוגמה שונה להיפותזה שלי בדבר מאורעות המפתח ההיסטוריים?”

הנהנתי בראשי בשתיקה. פי היה מלא בסאוארברטן המשובח, ונחירי נשמו בהנאה את הארומה האופינית לכרוב האדום החמוץ־מתוק. הייתי כה שקוע בדבריו של בני, עד אשר לא חשתי אפילו מתי הוגש לנו האוכל. בלעתי את האוכל ולגמתי לגימה נכבדה מהצ’ינפדל הטוב ואמרתי, “המשך בבקשה.”

“הדבר נוגע לתוצאות מלחמת האזרחים האמריקאית, אבא”, הוא אמר לפתע. “הידעת כי עשר שנים לאחר העימות ההוא, עלול היה רעיון שוויון הזכויות והחירות לכושים לרדת לטמיון? שפעולתם של אברהם לינקולן, טדאוס סטיבנס, צ’רלס סאייר, ‘ארגון האנשים המשוחררים’ והאחרים עלולה היתה להסתיים בלא כלום? אולי אפילו היה נוצר מצב בו תנועת הקו קלוקס קלאן היתה מקבלת יד חופשית במקום שפעולותיה ידוכאו? כן, אבא, מחקרי המעמיקים שכנעוני שמקרים כאלה עלולים היו לקרות – וכתוצאה מכך, שעבוד מחדש של הכושים וחידוש המלחמה בתאריך בלתי מוגדר כלשהו בעתיד – ארועים שהיו מטביעים את חותמם ההרסני על האופי האמריקאי, ארועים שהיו הופכים את אמונתו של האדם בחרות ובשוויון לצביעות גסה. פרסמתי מאמר ארוך בנושא זה ב‘ירחון לחקר מלחמת האזרחים’.”

הנהנתי בראשי בהסכמה. חלק גדול מנושא חדש זה היווה עבורי טרה אינקוגניטה, אך הכרתי את ההסטוריה האמריקאית במידה, המספקת לי להיווכח, שהיה דבר מה בדבריו. יותר מתמיד, התרשמתי מרבוי הגוונים של ידיעותיו – הוא היה, ללא ספק, ממשיך מסורת הלמדנות הגרמנית המפוארת, הוגה דעות מעמיק ורחב אופקים. כמה התמזל לי מזלי להיות אביו! לא בפעם הראשונה, אך ביתר כנות מתמיד, הודיתי לאלוהים ולחוקי הטבע על אשר העברתי את משפחתי מבראונאו שבאוסטריה, שם נולדתי ב־1899, לבאדן־באדן. שם גדל בני והתחנך באוניברסיטה החדשה והמפוארת שבפאתי היער השחור – מרחק מאה וחמישים קלומטר בלבד מהמפעל ליצור בלונים מונחים מיסודו של הרוזן צפלין שבפרידריכסהפן על גדות אגם קונסטנס.

הגבהתי לעומתו את כוסית הקירשווסר בברכה דוממת – איכשהו הגענו כבר לנקודה זו במהלך הארוחה – ולגמתי לגימה מברנדי הדובדבנים החריף.

הוא התכופף לעברי ואמר: “אני יכול לספר לך, דולפי, שספרי הגדול, שהינו מדעי ופופולרי כאחד, אשר ייקרא בשם “לו היו הדברים מתרחשים אחרת” ידון, באמצעות עשרות דוגמאות מאירות עינים אך ורק בתאוריה שלי בדבר מאורעות המפתח ההסטוריים – רעיון מאד ספקולטיבי, אך מעוגן היטב בעובדות.” הוא העיף מבט לעבר שעונו ומלמל, “כן, יש לנו עדין זמן. ולכן –” פניו הפכו רציניות וקולו צלול אבל שקט – “הייתי רוצה לספר לך על עוד מאורע מפתח אחד, מאורע הנתון לויכוח חריף, אך בעל חשיבות, העומדת מעל ומעבר לזו של כל המאורעות האחרים.” הוא עשה אתנחתה קלה. “אני מזהיר אותך, דולף יקירי, מאורע מפתח זה עלול להכאיב לך.”

“אני מסופק”, אמרתי לו ברוחב לב. “בכל אופן, המשך.”

“בסדר גמור. בנובמבר 1918 כשהבריטים פרצו את קו הינדנבורג והצבא הגרמני התשוש התחפר לו על גדות הריין ולפני שבעלות הברית בפיקודו של מרשל פוקס פתחו בהתקפת המחץ הסופית, אשר עמדה לפרוץ את נתיב הדמים לברלין –”

באותו רגע הבנתי את משמעות אזהרתו. הזכרונות התפרצו למוחי כמו להבות מסנוורות אשר בשדה הקרב המלוות ברעם מחריש אזניים. הפלוגה, שעליה פקדתי, נמנתה על אותן יחידות מחופרות שהוא הזכיר קודם לכן. אז הנחית פוקס את מכת המות, ואנחנו התחלנו לסגת ולסגת – ומולנו מתקדם האויב בכוחו העדיף עם תותחי השדה שלו והטנקים שלו והמשורינים שלו, הרבים לאין ספור, ומעל לכל – כוחו האוירי העצום, אשר גרם לגרמניה נזק רב יותר מאשר גרמו הצפלינים שלנו לאנגליה. לאחור, לאחור, לאחור, מתפזרים ומתקבצים שוב ושוב, חוצים את גרמניה ההרוסה. אנשינו נפלו כזבובים, אך אנו עדין המשכנו להילחם, עד אשר לבסוף הקיץ הקץ עלינו בתוך חורבות ברלין, וגם האמיצים ביותר שבינינו מוכרחים היו להודות שנוצחנו ונכנענו ללא תנאי – –

זכרונות לוהטים ומלאי חיות אלה הבהבו במוחי כהרף עין.

שמעתי את בני ממשיך. "באותו ארוע מפתח בנובמבר 1918, דולף, היתה קימת אפשרות ממשית ביותר – וזאת הוכחתי מעבר לכל ספק סביר – ששביתת נשק מיידית תוצע לגרמנים, שהיא תתקבל ותחתם, והמלחמה תסתיים בלא נצחון מוחלט וטוטאלי לאחד הצדדים. הנשיא ווילסון היסס, הצבא הצרפתי היה תשוש מאד וכן הלאה.

"ואם אכן היה מתרחש דבר זה – הקשב לי בתשומת לב, דולף, – הרי התחושה בעם הגרמני בתחילת שנות העשרים היתה שונה לחלוטין מאשר היתה באמת. העם היה חש כי גרמניה לא הובסה באמת ובתמים, ומתחת לפני השטח היתה קמה לתחיה רוח המיליטאריזם הפאן־גרמני. ההומניזם המדעי של גרמניה לא היה זוכה לנצחון המוחלט שלו על גרמניה של – כן! – של ההונים.

“ובאשר לבנות הברית, אשר שמטו מידו את הנצחון המוחלט, שהיה בטוח השגתן, הן היו מתייחסות לגרמניה ביד קשה הרבה יותר מאשר במקרה בו שוככה תאות הנקם שלהן על ידי הפריצה הסופית לברלין. חבר הלאומים לא היה הופך לאותו מכשיר אדיר ורב עצמה להכנת שלום בעולם כפי שהינו כיום. ארה”ב עלולה היתה להחרים אותו, ואין ספק בכך שבמעמקי ליבה היתה גרמניה מתעבת את הארגון. פצעים ישנים לא היו יכולים להגליד, שכן באורח פרדוקסלי, הם לא היו עמוקים דיים.

“זהו זה. אמרתי את אשר היה לי להגיד. אני מקווה שזה לא הכאיב לך יתר על המידה. דולף.”

נאנחתי אנחה כבדה. אחר כך ישרתי את הקמטים שבמצחי, ואמרתי בקול מדוד: “כלל וכלל לא, בני, אם כי ללא ספק נגעת בפצעים ישנים שלי. אך אני חש בעצמותי שהפרשנות ההיסטורית שלך נכונה ותקפה. שמועות על הפסקת אש נפוצו באותו סתו של 1918 כאש בשדה קוצים. יכול אני להבטיחך, שלו נחתמה הפסקת־אש באותה תקופה, אזי היו קצינים כמוני ממשיכים להאמין, כי החייל הגרמני לא הובס מעולם, וכי למעשה נבגד על ידי מנהיגיו ועל ידי גיס־חמישי של קומוניסטים ויהודים. היינו מתחילים לחרוש מזימות אין־קץ לחידוש המלחמה בנסיבות משמחות יותר. בני היקר, הבה ונרים כוסית לכבוד ארועי המפתח המדהימים שלך.”

הכוסיות הזעירות שלנו השיקו זו בזו בצליל עדין, וטיפות הקירשוואסר האחרונות התגלגלו להן במורד גופנו אל הקיבה. מרחתי פרוסת פומפרניקל דקה בחמאה ונגסתי בה – הדבר הטוב ביותר שניתן לעשותו בסיום הארוחה הוא לקנח בלחם וחמאה. לפתע התמלאתי שביעות רצון לאין שעור. היה זה רגע פז, רגע שהייתי מרוצה לו נמשך לנצח נצחים, מניח לי להמשיך להאזין לדבריו הנבונים של בני ולהזין בו את אש גאוותי. אכן כן – היה זה רגע פז של רגיעה בתוך הדהרה האיומה של הזמן; השיחה המענינת, המזון והמשקה שאין שני להם, המסעדה המקושטת בטוב טעם – –

באותו רגע שמתי לבי במקרה ליהודי הצורם שלי, אשר ישב במרחק שני שולחנות ממני. מסיבה מוזרה כלשהי ננעצו בי עיניו במבט מלא שנאה, אף כי השפילן מיד – –

אפילו מאורע מוזר ומטריד זה לא העכיר את מצב רוחי השלו, מצב רוח אותו התכוונתי להאריך על ידי שאמרתי לסיכום: “בני היקר, היתה זו ארוחת־הצהרים המהנה ביותר, אם כי לפעמים מעוררת רעד, שהיתה לי אי פעם. ארועי המפתח המעניינים שלך פתחו בפני עולם מוזר ומופלא, שלמרות תכונותיו אלה מסוגל אני להאמין בקיומו. עולם מפחיד של צפלינים המופעלים במימן, של המוני מכוניות גסולין מצחינות, שנבנו על ידי פורד במקום מכוניותיו האלקטרוניות, של כושונים אמריקאיים המשועבדים כעבדים, של מאדאם קירי. עולם ללא סוללת ט.ס. אדיסון ואף ללא ט.ס. אדיסון עצמו. עולם בו המדענים הגרמנים הינם רוצחים מנודים ולא מנהיגים הומניטריים ורחבי־נפש של המחשבה האנושית. עולם בו וודרו ווילסון אינו עומד על כך, שגרמניה תתקבל מיד לחבר הלאומים. עולם בו צומחות שנאות, המתגלגלות ככדור שלג והופכות להיות מלחמת עולם שניה וגרועה אף מן הראשונה. הו, עולם שלא יאומן, אך עולם שהצלחת לרגע לגרום לי להאמין בו עד כדי כך, שאני חושש ממש שהזמן יחליף לפתע מהלך ואנו נושלך אל עולם חלומות מזוויע ועולמנו־אנו יהפוך להיות בעצמו לחלום –”

לפתע הזדמן לי לראות מחוגי שעוני –

באותו רגע הביט גם בני בפרק ידו השמאלי –

“דולף”, אמר וקפץ ממקומו. “אני מקווה, שהפטפוט הטפשי שלי לא גרם לך להחמיץ –”

גם אני זינקתי ממקומי –

“לא, לא, בני”, שמעתי עצמי אומר בקול מרגיע. “אך לאמיתו של דבר נותר לי רק זמן קצר בלבד בכדי להספיק לתפוס את ה”אוסטוולד“. אאוף ווידרזהן, מין זוהן, אאוף ווידרזהן!”

ובאמרי זאת מהרתי, רצתי כמעט, על פני החדר (משאיר לבני את הסדרת החשבונות), אשר נראה היה לי כאילו הוא מהבהב בחוסר מנוחה יחד איתי, מחשיך ומבהיר לסרוגין כנורה חשמלית העומדת להשרף ולכבות לנצח.

בתוך ראשי שמעתי קול האומר בשלווה, אך בעצב כבד: “אורותיה של אירופה עומדים לכבות. אינני חושב שהם ידלקו מחדש בזמני שלי –”

לפתע הפך הצורך לתפוס את ה“אוסטוולד” לדבר החשוב ביותר בחיי – רציתי לעלות עליו לפני שיספיק להרים עוגן. זה ורק זה יוכיח לי שאני נמצא בעולמי הנכון. אני אשלח את ידי ואחוש במגע ה“אוסטוולד”, לא רק אשוחח על אודותיו – –

כאשר חלפתי במרוצה על פני ארבעה פסלי הברונזה, נראה היה לי כאילו התכופפו, צורתם התעוותה ופרצופם הפך להיות כזה של מכשפות זקנות וגרוטסקיות – ארבע מכשפות רעות, המגכחות אלי גיחוך זוועתי, ובעיניהן זורחת הידיעה הנוראה –

ומאחורי ראיתי לפתע, שרודפת אחרי דמות גבוהה, שחורה, לבנת ארשת, רזה כשלד –

בסוף המסדרון ממולי, שהפך לפתע להיות קצר יותר, היה מבוי סתום, אולם ההמראה נעלם משם –

כהרף עין פתחתי לרווחה את הדלת הצרה שהובילה אל המדרגות ורצתי מעלה כאילו חזרתי להיות אדם צעיר ולא אדם בן ארבעים ושמונה –

בסיבוב החד השלישי הסתכנתי והעפתי מבט לאחור וכלפי מטה –

במרחק של גרם מדרגות אחד מתחתי, גם הוא מדלג בדילוגים ארוכים, רדף אחרי היהודי העגום שלי –

פתחתי לרווחה את הדלת לקומה ה־102. סוף־סוף ראיתי שם, במרחק מטרים אחדים ממני, את הדלת הכסופה שחיפשתי, דלת המעלית שהובילה מעלה ועליה זורחות המילים “צום צפלין”. במהרה אעלה מעלה על גבי סיפון ה‘אוסטוולד’ והמציאות.

אך גם השלט התחיל להבהב, בדיוק כמו המסעדה ועל גבי הדלת התמרחה לה באלכסון פיסת קרטון ועליה כתוב “מקולקל. לא בשמוש”.

השלכתי את עצמי על הדלת וניסיתי לטלטלה תוך כדי שאני מנער את ראשי בכדי להסיר את הערפילים שנגד עיני. כשפתחתי אותה לבסוף נעלמה פיסת הקרטון.

אך גם הדלת הכסופה נעלמה, ויחד עימה נעלמו לנצח המילים שמעליה. ניסיתי לטלטל לוח פלסטיק גדול ואטום.

חשתי בנגיעה בזרועי. חגתי על עקבי.

“סלח לי אדוני, אך נראה לי שאתה בצרה”, אמר היהודי שלי בקול משתתף. “האוכל לעזור לך?”

נענעתי בראשי אך אינני יודע אם היה זה לשלילה, לחיוב או סתם בכדי לנער אותו. “אני מחפש את ה‘אוסטוולד’. הצפלין”, הסברתי. נראה היה לי שהוא איננו מבין.

“הו, הצפלין”, הוא אמר בקול שנשמע לי כאילו הפך להיות מתוק מדבש. “אתה לבטח מתכוון ל‘הינדנבורג’.”

“הינדנבורג”? שאלתי את עצמי. לא היה שום צפלין בשם “הינדנבורג”. או שמא היה? הייתכן, שפשוט טעיתי באשר לדבר כה פשוט? מחשבתי היתה מעורפלת מאד בשני הרגעים האחרונים. ניסיתי לוודא בצורה נואשת, שאני הוא עדין אני עצמי, ושאני נמצא עדין בעולמי האמיתי. שפתיי התנועעו, ואני מלמלתי לעצמי “איך בין אדולף היטלר, צפלין פאכמן…”

“אך, בכל אופן, ה‘הינדנבורג’ אינה נוחתת כאן,” אמר לי היהודי. “אם כי נדמה לי, שמישהו הביע פעם כוונה כללית לבנות על גג האמפייר סטיט בילדינג עוד מגדל עגינה לספינות אויר. כנראה, שראית איזה יומן חדשות וחשבת –”

פניו נפלו לפתע. הדאגה המתוקה שבקולו הפכה בלתי נסבלת כשאמר לי “אך קרוב לודאי שלא הספקת לשמוע היום את החדשות הטרגיות. הו, אני באמת מקווה שלא חפשת את ה‘הינדנבורג’ בכדי לפגוש בן משפחה יקר או חבר קרוב. החזק מעמד, אדוני. רק לפני שעות מספר, כאשר התקרב למקום נחיתתו בליקהרסט, ניו ג’רסי, אחזה אש ב‘הינדנבורג’ והוא נשרף כולו תוך שניות מספר. לפחות שלושים או ארבעים מנוסעיו וצוותו נשרפו חיים. הו, החזק מעמד אדוני”.

“אבל ה‘הינדנדבורג’ – זאת אומרת ה‘אוסטוולד’ – לא יכול היה להשרף בצורה כזאת”, מחיתי, “זה היה צפלין־הליום”.

הוא הניד בראשו. “הו, אינני מדען אך אני יודע לבטח שה‘הינדנדבורג’ פעל על מימן – דוגמה אופיינית להסתכנות הפחזנית של המדענים הגרמנים. לפחות מעולם לא מכרנו הליום לנאצים, תודה לאל”.

לטשתי בו את עיני, מניע ראשי מצד לצד, מסרב להאמין.

הוא לטש בי חזרה את עיניו ובראשו מחשבה חדשה.

“סלח נא לי שוב”, אמר. “אך נדמה לי, שהתחלת לומר משהו אודות אדולף היטלר. אני מניח, שאתה מודע לכך שיש דמיון מסוים בינך לבין אותו דיקטטור שנוא. לו הייתי במקומך, אדוני, הייתי מגלח שפם זה”.

למשמע הערה בלתי מובנת זו, הערה מעליבה על כל משמעויותיה המביכות, חשתי גל זעם גואה בקרבי. לפתע האדימו סביבותי והבהבו. חשתי בכאב פתאומי עצום, בעצב בל יתואר הפולח את מרכז ישותי עצמו, אותו הכאב שעלול האדם לחוש כאשר הוא עובר בהבזק אחד מיקום מסוים ליקום אחר המקביל לו. לרגע קט הפכתי לאדם הקרוי עדין אדולף היטלר, בדיוק כמו הדיקטטור הנאצי. גרמני יליד שיקגו שבארה"ב, אשר כף רגלו לא דרכה מעולם על אדמת גרמניה, ואשר לא ידע מילה בגרמנית. אדם אשר חבריו נהגו להקניטו בשל דמיונו הקל להיטלר השני, ואשר נוהג היה לומר להם בעקשנות “לא, אני לא אשנה את שמי. שאותו פיהרר מטונף שמעבר לאוקינוס האטלנטי ישנה את שמו בעצמו! השמעתם פעם את הספור אודות ווינסטון צ’רצ’יל הבריטי, אשר שלח מכתב לוינסטון צ’רצ’יל האמריקאי? – זה אשר כתב את “המשבר” ורבי מכר אחרים – ודרש ממנו לשנות שמו, על מנת למנוע בלבול שכן גם האנגלי קישקש איזה ספר או שנים. האמריקאי השיב לו שזהו רעיון טוב אך מאחר שהוא מבוגר בשלוש שנים מן הבריטי, הרי שמחמת הכבוד מחויב הבריטי לשנות את שמו שלו. זה בדיוק מה שיש לי להגיד לאותו ממזר.”

היהודי המשיך ללטוש בי את מבטו. התחלתי להתנצל בפניו על מנת להסתלק, ואולם לפתע נסחפתי שוב לתוך תחושת מעבר כואבת נוספת. המעבר הראשון נעשה ישירות בין עולם מקביל אחד למשנהו. אך המעבר השני התרחש גם בזמן – היזקנתי בארבע עשרה או חמש עשרה שנים בשבריר שניה אין סופי בו עברתי משנת 1937 (שבה נולדתי ב־1889 והייתי בן 48) ל־1973 (שבה נולדתי ב־1910 והייתי בן 63). שמי השתנה שוב לשמי האמיתי (אך מה היה שם זה?), שוב לא נראיתי דומה אף כהוא זה לאדולף היטלר, הדיקטטור הנאצי (או, שמא המומחה לעניני צפלינים?), והיה לי בן נשוי, שהיה היסטוריון באוניברסיטה העירונית של ניו־יורק, ואשר הגה רעיונות רבים, שאף לא אחד מהם דן בארועי מפתח הסטוריים.

והיהודי – אני מתכוון לאדם הגבוה והצנום, לבוש־השחורים, פניו בעלות תווים יהודיים – נעלם. לא היה שום רוכסן על הכיס ובתוכו לא היו שום מסמכים יקרי ערך – רק מספר מעטפות מקומטות, עליהן קשקשתי בעפרון.

אינני יודע כיצד מצאתי את דרכי אל מחוץ לאמפייר סטייט בילדינג. כנראה באמצעות המעליות. כל מה שאני זוכר מאותם רגעים הוא דמותו העקשנית של קינג קונג המתדרדרת מטה מגג האמפיר סטיט בילדינג כמו דובון צעצוע ענק, מצחיק ומסכן.

בכל זאת זוכר אנוכי, שצעדתי במשך שעות מספר שקוע במעין טראנס בכל רחבי מנהטן, שחלל האוויר שלה הסריח מפחמן־חד־חמצני וחומרים קרצינוגניים רבים לאין ספור, כשאני מתעורר מדי פעם (בדרך כלל כשעמדתי לחצות כבישים שבהם רעמה התחבורה במקום להמהם בנחת) ואחר כך חוזר ושוקע בטראנס. היו שם כלבים גדולים.

כאשר חזרתי לעצמי מצאתי עצמי מהלך בשעת בין ערביים במורד רחוב הודסון שבקצה הצפוני של גריניץ' וילג'. מבטי היה נעוץ בגנו האפור והמרובע של בנין רחוק ובלתי בולט. תארתי לעצמי שזה חייב להיות בניו מרכז הסחר העולמי, שגובהו 440 מטר.

ואחר כך הסתירה אותו מעיני דמותו חייכנית של בני, הפרופסור.

“ז’וסטין!”, קראתי.

“פריץ!” קרא הוא לעברי, “התחלנו לדאוג לך. לאן זה נעלמת? לא שזה כלל ענייני. אם קבעת פגישה עם איזו נערת־גוגו, אינך חייב לספר לי על כך”.

“תודה”, אמרתי לו. “אני באמת עייף, יש להודות, וגם קר לי במקצת. אבל אני פשוט הבטתי בכמה ממקומות המשחק של ילדותי, וזה ארך יותר מאשר שערתי. מנהטן השתנתה מעט במשך כל אותן שנים שביליתי בחוף המערבי, אך ציפיתי לשנויים רבים יותר”.

“מתחיל להיות קריר”, אמר. “בוא ונלך לאותו מקום, שם ממול, עם הדלת השחורה. זוהי מסבאה ‘הסוס הלבן’. דילן תומס נוהג היה לשתות שם. מספרים שהוא קשקש שם על הדלת איזו פואמה. אבל הם כיסו אותה בצבע. לעומת זאת, הנסורת שעל הרצפה היא הנסורת האוטנטית שנותרה מוטלת שם עוד מאותם הימים”.

“טוב,” אמרתי לו. “אבל אני אשתה קפה, לא בירה. ואם אין קפה אז קולה”.

באמת אינני מאלה שאוהבים להרים כוסית משקה חריף בכל הזדמנות אפשרית.

קשה לומר שסבלנו מעודף סרטי מד“ב על מסכי ארצנו בשנים האחרונות, ובוודאי לא מעודף סרטי מד”ב טובים. הבולט מכולם היה, כמובן “2001: אודיסיאה בחלל”, שלידן מתגמדים אפילו סרטים לא רעים כלל כמו: “כוכב הקופים” (נכון, רק הראשון בסדרה…), “זרדוז”, “זרע אנדרומדה” ו־“סוילנט גרין” (אשר נקרא כאן, משום מה, “שמש ירוקה”, לא החזיק מעמד על בדי הקולנוע, ומתרוצץ עד היום בין האוניברסיטאות והמועדונים למיניהם), שלא לדבר על סרטים כמו “רולרבול”, “העולם בשנת 2000”, או “האי של דר' מורו”.

על כן, אם יתאמתו ציפיותנו לגל של סרטי מד“ב חדשים, שיגיעו אלינו בעקבות “מפגשים מהסוג השלישי” ו־”מלחמת הכוכבים" (שהפך בארה“ב לשיגעון לאומי, לעומת הצלחתו הפושרת בארץ; אך מה לא הופך בארה”ב לשגעון לאומי?…), הרי שלא נוכל אלא לברך על כך. שכן, קשה להשתחרר מההרגשה, שבקרב המפיצים רווחה עד כה סברה, שסרטי מד“ב אמיתיים “אינם מתאימים” לקהל הישראלי. כולנו זוכרים את הימים שבהם רווחה סברה זאת גם בקרב הוצאות הספרים בארץ, בכל הנוגע לספרות מד”ב – והרי על הפריחה המתרחשת כיום אין צורך להרחיב את הדיבור. אי לכך לא נותר לנו אלא לאחל למפיצי הסרטים שיקרה להם מה שקרא למו"לים, וכולנו נצא נשכרים.

באשר למבחר – זה אינו חסר. קשה אולי להאמין בכך, אך מראשית ימי הקולנוע הוסרטו אלפי (!) סרטי מד“ב, וגם אם לצורך הדיון נניח שרק מיעוטם ראוי לתשומת לב – עדיין נמצא כמות בלתי מבוטלת של סרטים שהצפייה בהם תשמח את ליבו של כל חובב מד”ב הראוי לשמו. אגב, מעניין ששנותיו הראשונות של הקולנוע היו משופעות בסרטי מד"ב, ודי אם נזכיר סרטים קלאסים כמו “המסע לירח” לפי ז’ול וורן (משנת 1902), “הקבינט של ד"ר קאליגרי” (1916) וכמובן סרטו המפורסם של פריץ לאנג “מטרופוליס” משנת 1927, ורבים אחרים, שעוד נדון בהם בוודאי מדי פעם במדור זה.

הפעם נרכז את תשומת ליבנו בסרט חדש, העולה סוף סוף על מסכינו, ונקרא בשם “פלישת חוטפי הגופות”. סרט זה הינו גרסה חדשה, צבעונית ומרשימה של חברת “יונייטד ארטיסטס” לסרט ישן בשם זהה, שהוסרט בשנת 1956 בבימויו המבריק של הבמאי דון סיגל. (“הארי המזוהם”, “שלושה ימים בחיי בלש”) שני הסרטים התבסס על ספרו של ג’ק פיניי, “חוטפי הגופות”, שפורסם בשנת 1955. (אגב, הגירסה הישנה הוקרנה על מסך הטלוויזיה הישראלית לפני כשנתיים ובוודאי לא הוחמצה על ידי ציבור חובבי המד"ב, המצפה כעת לגירסת שנות ה־70).

עלילת הסרט בנוייה על מוטיב מרכזי המוכר היטב בשדה המדע הבידיוני – חדירתה של יישות מסתורית מהחלל החיצון אל כדור הארץ; אולם הפעם אין זו פלישה של ספינות חלל המונחות בידי ייצורים בעלי תבונה עליונה, אלא פלישתה של צורת־חיים מסתורית, שצורתה הגולמית היא כשל נבגים או תרמילי זרעים משונים, ואלה הינם בעלי יכולת להתפתח בצורת כפילים לבני־אדם קיימים, ולהחליף את האדם בתחליפים שצלמם זהה, אך הם נטולי נשמה ורגשות. “הנבגים” תוקפים קהילה שלווה אי־שם בקליפורנייה, ואנשי הקהילה “מוחלפים” אט־אט על ידי הגופות החיות, חסרות רגשות כל שהם, שייעודן היחיד הוא לשמר את צורת החיים הטפילית, להתפשט על פני כדור הארץ, וממנו – אל כוכבי לכת אחרים. כצפוי, העולם ניצל לבסוף בכל זאת, הודות לכושר עמידתו של זוג, צעיר וצעירה, המסרבים להכנע ולוותר על נפשם לטובת טפילי הייקום.

אחד הקטעים החזקים שבסיפור, המבהיר את הרעיון שמאחוריו, הוא קטע שיחה המתנהל בין הגיבור, לבין ידידו לשעבר, שכעת אינו אלא גופה חיה, נטולת־רגש, המתרצת את מעשי ה“נבגים”: “כפי ששערת, אלה הם במובן מסויים מינבגים, תרמילי זרעים, אם כי לא במובן שאנו מכירים בתור זרעים. אך מכל מקום, הם חומר חי, בעל יכולת (כרוב הזרעים), לצמיחה והתפתחות עצומים ומורכבים… הם הגיעו לכוכב לכת זה לגמרי במקרה, אך משהגיעו – יש להם תפקיד שעליהם למלא, באופן טבעי, כפי שתפקידיך טבעיים עבורך. ולכן גם עליך לעבור את השינוי; הזרעים חייבים להגשים את ייעודם, את הסיבה לקיומם.” ובתשובה לשאלה מהו תפקידם, עונה הידיד: “להמשיך ולהתקיים. החיים קיימים בכל רחבי היקום… ומה קורה כשכוכב עתיק מת? החיים עליו חייבים להכין עצמם להישרדות… ה”נבגים" מבטיחים את המשך קיומם על ידי ניצול יכולתם, שהתפתחה באופן אבולוציוני, להתאים עצמם, להכניע ולהחליף, תא אחר תא, את צורת החיים המותאמת לתנאי כוכב לכת זה."

סרטו הישן של דון סיגל הצטיין בעוצמה ובכושר השכנוע שבו, וסצנות אחדות מתוכן תפסו מקום של כבוד בתולדות הקולנוע, כמו למשל, הקטע שבו נמלט הגיבור (השחקן קווין מקקארתי) מידי רודפיו, בני קהילתו לשעבר שגופם השתעבד כבר לאותם “טפילים”, ואלה צועקים אחריו: “אתה הבא בתור!” או הקטע שבו מחזיק איש בידיו את תרמיל הזרעים האימתני, ושואל את אשתו: “האם לשים זאת ליד התינוק?” “כן,” עונה האישה, “עשה זאת, ולא יהיה עוד בכי.” זכורים לטוב גם הצילומים המשכנעים של ה“נבגים” המתפתחים לצורות של גוף־אנוש חסר הבעה.

כל האלמנטים הללו עשויים לבוא לידי ביטוי ביתר עוצמה בסרט הצבעוני החדש, העולה כאמור על מסכינו בימים אלה. הסרט החדש בויים על ידי פיליפ קאופמן, על פי תסריטו של ו.ד. ריכטר, ובהפקתו של רוברט. ה. סולו. בתפקידים הראשיים מופיעים הפעם שחקנים מוכרים כמו: דונלד סאתרלנד (הזכור לטוב מסרטיו: “מ.א.ש.”, “המבט”, “יומו של הארבה”, “קאזאנובה”, “1900”, ורבים אחרים), ליאונרד נימוי (הלא הוא מר ספוק מחודד האוזניים מהסדרה הטלוויזיונית “מסע בין כוכבים”, אשר בה הוא “גונב את ההצגה”, ללא ספק), ובתפקיד הנשי העיקרי – השחקנית ברוק אדמס.

בשעתו אמר הבמאי דון סיגל על הסרט הישן, בראיון שערך עימו, בשנת 1968, הבמאי פיטר בוגדנוביץ': “פלישת חוטפי הגופות הינו, כנראה, סרטי הטוב ביותר. אני חושב שעולמנו מאוכלס על ידי ‘נבגים’ רבים ורציתי להראותם לעיני כל.”

היום, עשרים ושתיים שנה מאז הסרטתו של הסרט הישן, ניתנת לנו ההזדמנות לכסוס שוב את ציפורנינו לנוכח היישות המוזרה המאיימת להשתלט על גופותינו, ובצאתנו מן האולם – לחפש איש איש את ה“נבגים” הפרטיים שלו, בחברה שמסביבו.

בילוי נעים!

תמונה מתוך הגירסא הישנה של “פלישת חוטפי הגופות”.

"באחד מימי הקיץ, על שפת הים, קח לך מלוא החופן גרגרי חול והתבונן בהם. ראה עד כמה דומים אלפי גרגרי החול זה לזה. ועתה שווה בנפשך שאתה מטייל במרחבי החלל, ונוטל בכף ידך מלוא החופן כוכבים ומתבונן בהם. אין כל סיבה הגיונית שאחרי התבוננות זאת לא תגיע לידי מסקנה שלמעשה גם הכוכבים דומים בעיקרם זה לזה, ואם אחד מהם הוא הארץ, אזי תחשוד שמא מצויים עוד כוכבי־לכת רבים שאינם שונים בהרבה ממנו, ועל כן אין להניח שעל פני כדור הארץ, ורק על פניו, נתרכזו להם החיים על כל אלפי המינים שבהם, בדיוק כשם שאין זה סביר שרק גרגיר חול אחד מהמצויים בידך הינו בעל תכונות “יחודיות”.

עד כאן ה“אני־מאמין” של ריקי שלח. ולמי שאינו יודע, ריקי שלח הוא האיש הנושא את התואר תסריטאי־במאי־מפיק של סרט המד"ב הישראלי הראשון, “אישור־נחיתה”, שהוקרן בטלוויזיה הישראלית לפני שבועות מספר.

ריקי שלח, צעיר נאה בן 34 ואיש־סרטים ברמ“ח אבריו, חי ונושם קולנוע 24 שעות ביממה. תחביבים אחרים? שאלנו. אין, נענינו בצורה חד־משמעית. מאז ומתמיד היה זה תחביבו היחיד והתחום בו רצה לעסוק “כשיגדל”. למרות זאת השלים לימודי תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת ת”א (“לחצים חברתיים…”) ורק אח“כ יכול היה לפנות בלב שקט אל הדברים שרצה לעשות באמת. את דרכו בקולנוע החל בלימודים ב”אר.סי.אי. סטודיו סקול" שבניו־יורק, ועם תעודה חתומה כדת וכדין ממוסד מכובד זה צלל אל נבכי שוק הקולנוע הישראלי, ובתחילה אל הטלוויזיה, בה עבד בעיקר על תכניות ילדים ונוער. בקולנוע עבד כעוזר במאי לצידו של מנחם גולן בסרטיו האחרונים (כולל “הקוסם מלובלין” שהסרטתו הושלמה לא מכבר בברלין והמבוסס על סיפורו של חתן פרס־נובל יצחק בשביס־זינגר, שיש הרואים בו את סופר הפנטסיה האידישאי הראשון).

בסוף 77, כמעט במקרה, עשה את סרט המד"ב הישראלי הראשון.

איך קורה שבן אדם קם בבוקר בהיר אחד ומחליט לעשות סרט מד"ב? שאלנו.

“ובכן, כידוע נותנת המחלקה לתרבות במשרד המסחר והתעשייה מענקים ליצירת סרטים מקוריים. לשם קבלתם יש להגיש (עד מועד קבוע מראש) תסריט, ואם הוא נמצא מתאים – יזכה במענק המבוקש. מצאתי עצמי יומיים לפני התאריך האחרון להגשת התסריט, ואז נחלץ לעזרתי ידיד הטוב דויד אורן, מטורף אמיתי למד”ב, ובפיו רעיון לסרט על ביקור יצורים נבונים מאי־שם, (המבקשים אישור נחיתה ממגדל הפיקוח של נמל התעופה בן־גוריון…) על קשיי התקשרות עמם, על קשיי הבנת המונחים המיוחדים בגלל תפיסות מרחב וזמן שונות לחלוטין, ובעיקר – לקרוא תגר על הגישה המקובלת לשוות לייצורי כוכבים אחרים צורה ומימדים דומים בערך לשלנו, כשהשוני בינינו לבינם הוא, לכל היותר, במידת חידוד האוזניים ולכסון גבות העיניים…

קיבלתי את הרעיון, תחילה בלית ברירה ואח“כ בהתלהבות, ואחר ליל שימורים היה בידינו תסריט מוכן, שהוגש למחרת לוועדה ונמצא ראוי למענק.”

המענק לא היה נדיב במיוחד וודאי לא הספיק לכסות את ההוצאות, ולכן גויסו למבצע אחדים מידידיו הטובים של ריקי ובהם הצלם אמנון סלומון והשחקנים יוסי גרבר, משה טימור, רפי תבור, שלום קינן, איציק אלוני וג’יי קולר, אשר עבדו כמובן בהתנדבות.

ולא נמצאה בין ידידותיך אף בחורה שתסכים למלא בהתנדבות תפקיד כלשהו בסרט? למשל, את תפקיד עוזרת־השר האמור לאשר את נחיתת החללית?

“הופיעו בסרט מספר בחורות בתפקידי משנה, אך את תפקיד עוזר־השר אילו נתתי לבחורה, היה הדבר נראה ‘עתידני’ ופנטסטי מדי. היכן יש לנו בחיים הפוליטיים בארץ עוזרת־שר?”

נקודת המוצא לסרט היתה שאין עלילתו מתרחשת בעתיד הרחוק או הקרוב, אלא כאן ועכשיו. אמנם תחילה חשבו יוצריו למקם את העלילה בישראל של בעוד־כמה־שנות־דור, אך הדבר היה מחייב תפאורה ותלבושות מתאימות, מה שלא התאים לתקציב הזעום. צופים חדי־עין יכלו אמנם להבחין בשרידי אותה גישה התחלתית בסצנה בה מצולמת המרכזיה, שקירותיה מצופים בציפוי מבריק ומוארים בצורה מיוחדת, ואנשיה לבושים מדים שחורים ועונדים סמל מבהיק. כאמור, לנוכח קשיי תקציב שונתה הגישה. לכן הופיעו השחקנים בסצנות האחרות בבגדים קונבנציונליים, וגם הקירות לא הבריקו במיוחד… (ואולי דווקא משום כך גברה אמינותו של הסרט.)

מרבית הסצנות צולמו במגדל הפיקוח בלוד, מה שעורר בעיות לא־מעטות. ראשית, תכנון זוויות צילום כך שלא יופיע מטוס נוחת וממריא שאינו מופיע בתסריט. שנית, ברור שהמקום לא הועמד לרשות ריקי שלח לזמן בלתי מוגבל, והיה צורך לעבוד בלוח־זמנים מטורף. וביום בהיר אחד מודיעים לריקי שבעוד יומיים עליו לפנות את המגדל. בלית ברירה אולתר פתרון, ובשלב מסויים בסרט אנו מוצאים עצמנו מועברים לפתע למגדל־חרום, לאחר שהוברר שאכן עומדת לנחות חללית של ציויליזציה זרה. “מגדל החרום” לא היה אחר מאשר מגדל הפיקוח הקטן של שדה־התעופה עטרות שבפאתי ירושלים…

שאלנו על אחת התמונות היפות שנחרתה בזכרוננו ושבה נראה מסדרון עגול ונוצץ המוליך אל חדר מסופי המחשב המפענח את השדר. ריקי חייך ונאות לספר שהמסדרון המרשים אינו אלא הכניסה ל“מאיירלנד” שבמגדל שלום, שהוארה בתאורה מתאימה ובעזרת זרקורים שהוצבו בזוויות מיוחדות בדלתות חדרי השירותים שממול…

אחרי 12 ימי צילום ותלאות מרובות הושלם סרט בן כ־25 דקות (“במקור הוא היה ארוך יותר, אך קוצץ ללא רחם כי חשתי שפשוט אינו מצליח ‘להחזיק’ את הצופה”). עם השלמתו נשלח הסרט לייצג את ישראל בפסטיבל סרטי מד“ב הנערך מדי קיץ (מזה 16 שנה) בטרייסט שבצפון איטליה, ביולי 78. הסרט עורר הדים בקרב הצופים שם, ונבחר להקרנה בערב הסיום החגיגי, יחד עם שני סרטים אחרים. הדי הצלחתו הגיעו לאוזני מארגני פסטיבל סרטי המד”ב שנערך בפריס. והוא הוזמן להשתתף בפסטיבל השביעי שיתקיים שם בעוד חודשיים. אך הקרנת הסרט בפריס מותנית בהכנת עותק עם תרגום לצרפתית, מה שכרוך בהוצאות ממון שאינו מצוי בכיסי יוצריו. “איני מוכן גם להתאמץ יתר על המידה כדי להשיג את המימון, כי איני שלם כל כך עם הסרט כמות־שהוא. היום הייתי עושה אותו אחרת,” אומר לנו ריקי. (הראיתם מימיכם אמן אשר שנה אחר השלמת יצירתו עדיין שלם עמה?)

סרטי מד“ב אחרים בתכנון? “כרגע אין. למען האמת, איני חובב מד”ב מושבע, וענייני בו גבר רק אחרי עשיית הסרט. אז גיליתי גם, בעצם, שהרעיון המרכזי שבסרט הופיע באופן דומה למדי בסיפור קצר של סופרת שאת שמה איני זוכר כרגע. בכל אופן, היה רעיון לסרט על משחק כדורגל עתידני, אך הוא הוקפא כשהסתבר שקרבתו למהדורת מיני של “רולרבול” רבה מדי. בעתיד הקרוב אעבוד על סרט אחר, שאין לו כל קשר למד”ב."

לסיום נאות לספר לנו ממה נבנה המתקן ה“משוכלל” ששימש כחללית הנוחתת בלוד (כלומר, בעטרות…) – ממשחק הרכבה לילדים, שעליו “הולבש” מכסה של בקבוק לטיפות־אף, שכמוהו נושא ריקי בכיסו לצורך הדגמה… אל המתקן הוזרק חומר כימי הפולט עשן בבואו במגע עם האויר.

אחד מ“שגעונותיו” הרבים של אייזאק אסימוב היה להוכיח שיש בכוחו לכתוב עלילות מתח בלשיות בסגנון מד“ב, המתרחשות אי־שם בעתיד הרחוק. אין ספק שבספרו “מערות הפלדה” ו”שמש עירומה" אכן הוכחה יכולתו זו. אסימוב לא הסתפק בכך, ובסדרה של סיפורים קצרים יצר את דמותו של שרלוק הולמס (או, אם תרצו, הרקול פוארו…) של העתיד. ובכן, נא להכיר: ד"ר וונדל אורת, אקסטראטרולוג, מומחה דגול לצורת חיים חוץ־ארציות שונות ומשונות. והפעם על…

* * *

גדולה היא חגורת האסטרואידים, ואוכלוסיתה דלה. בחודש השביעי של משימתו בת השנה בתחנה 5, תהה לארי וורנדסקי שוב ושוב, האם היה במשכורתו משום פיצוי על הבידוד הכמעט מוחלט בו היה שרוי במרחק של למעלה ממאה ועשרה מיליון קילומטרים מכדור הארץ. הוא היה צעיר צנום; מראהו לא היה כשל מהנדס־חלל ואף לא כשל תושב אסטרואיד. עיניו היו כחולות ושערו בהיר כגון החמאה. היתה בו ארשת סמויה של תמימות, שהסתירה מאחוריה מחשבה מהירה וחוש סקרנות מפותח, שחודד על ידי הבידוד.

הן ארשת התמימות והן הסקרנות שרתוהו היטב על סיפונה של רוברט ק.

כאשר נחתה רוברט ק. על פני הרציף החיצוני של תחנה 5, הופיע וורנדסקי כמעט מיד על הסיפון. הוא היה מלא התלהבות ועונג, מהסוג המלווה אצל כלבים בקשקושי זנב ונביחות עליזות.

העובדה, שקברניט ה־רוברט ק. השיב על חיוכיו בארשת פנים חמוצה וללא אומר, לא שינתה את הרגשתו. ככל שהדבר נגע לוורנדסקי, היה בבואה של הספינה סיכוי להפגת בדידותו, ועל כן קיבל אותה בברכה. כך גם קידמו את פניה כל מיליוני הגלונים של קרח וטונות של תרכיזי המזון הקפוא שאוחסנו בתוך האסטרואיד החלול, ששימש כתחנה 5. וורנדסקי היה מוכן ומצויד בכל מכשיר שעשוי היה להידרש, ובכל חלקי־החילוף הדרושים לכל מנוע היפר־אטומי.

פני הנער של וורנדסקי חייכו חיוך רחב, כאשר מילא בחיפזון את הטופס השיגרתי. אחר כך יהיה עליו לתרגמו לסימונים המתאימים להזנת המחשב. הוא רשם את שם ספינת־החלל, את מספרה הסידרתי, את מספר המנוע, מספר גנרטור השדה, שם נמל המוצא (“כל כך הרבה אסטרואידים, לא זוכר איזה היה האחרון”. וורנדסקי פשוט רשם “החגורה”, מה שהיה קיצור מקובל ל“חגורת האסטרואידים”), נמל היעד (“כדור הארץ”), סיבת החניה (“‘גמגום’ במערכת ההנעה ההיפר־אטומית”).

“כמה אנשים מונה הצוות, קפטן?” שאל וורנדסקי, בעברו על ניירות הספינה.

“שניים,” אמר הקפטן, “עכשיו מה בנוגע לבדיקת המנוע ההיפר־אטומי? יש לנו מטען שעלינו להעבירו.” לחייו היו כחולות מאבק כהה, והתנהגותו היתה כשל כורה אסטרואידים ותיק וקשוח, אך יחד עם זאת היה דיבורו כשל איש משכיל, כמעט תרבותי.

“וודאי.” וורנדסקי נשא את ציוד הבדיקה שלו אל חדר המנועים, בעקבות הקברניט. הוא בדק את המעגלים, דרגת הוואקום וצפיפות שדה הכוח בשלווה וביעילות.

הוא לא יכול היה שלא לתהות על טיבו של הקברניט. למרות שהוא עצמו מאס בסביבתו, תפס במעורפל שהיו כאלה שהוקסמו מהריקנות העצומה ומהחופש שבחלל. עם זאת, שער שאדם מסוגו של הקברניט לא היה כורה אסטרואידים מאהבת הבדידות בלבד.

“אתה מטפל בסוג מיוחד של עפרות?” שאל.

הקברניט הזעיף את פניו ואמר, “כרום ומנגן.”

“האמנם?… הייתי מחליף את צנרת הג’נר, לו הייתי במקומך.”

“זה מה שגורם לצרות?”

"לא, אך היא דפוקה במקצת. תסתכן בתקלה נוספת בתוך מאה קילומטרים. כל עוד הספינה נמצאת כאן – "

“בסדר, החלף אותה. אבל, לכל הרוחות, מצא כבר את הסיבה ל’גמגום'!”

“אני עושה כמיטב יכולתי, קפטן.”

הערתו האחרונה של הקפטן היתה גסה דיה כדי לפגוע אפילו בוורנדסקי. הוא המשיך לעבוד בשקט זמן מה, ואז התרומם על רגליו. “יש לך סמירפלקטור שנפגע מקרינת גאמה. בכל פעם שקרן הפוזיטרונים חגה עד למצבה ההתחלתי, ההנעה נפסקה לשניה. יהיה עליך להחליף אותו”

“כמה זמן זה ייקח?”

“מספר שעות. אולי שתים־עשרה.”

“מה? אני לא אצליח לעמוד בלוח הזמנים.”

“אין ברירה.” וורנדסקי שמר על עליצותו. “רק זאת אוכל לעשות. יש לשטוף את המערכת בהליום במשך שלוש שעות לפני שאפשר יהיה להכנס פנימה. אחר כך אצטרך לכייל את הסמירפלקטור החדש, וזה לוקח זמן. אוכל לכוון אותו למצב כמעט תקין בתוך דקות, אך זה יהיה רק כמעט תקין ואתה תתקע לפני שתגיע למסלול של מאדים.”

הקברניט העיף בו מבט זועם. “קדימה, התחל כבר.”

וורנדסקי תמרן בזהירות את מיכל ההליום על סיפון ספינת החלל. מכיוון שמחוללי הכבידה המלאכותית של של הספינה היו מנותקים, לא היה למעשה כל משקל למיכל, אך היתה לו כל המסה והאינרציה. פרושו של דבר היה, שיש לטפל במיכל טיפול זהיר כדי לבצע את הפניות כהלכה. התימרונים היו קשים שבעתיים מאחר שוורנדסקי עצמו היה חסר משקל.

תשומת־ליבו נתרכזה כולה במיכל, ועל כן עשה תפנית בלתי נכונה באגפים הצפופים; לפתע מצא עצמו בחדר מוזר ואפל.

הוא הספיק רק לפלוט קריאת הפתעה אחת, ואז עטו עליו שני אנשים, דחפו את המיכל שלו וסגרו את הדלת מאחוריו.

הוא לא אמר דבר, כאשר הצמיד את המיכל לשסתום הכניסה של המנוע והקשיב לאוושה הרכה של ההליום השוטף את פנים המנוע, שוטף החוצה באיטיות את הגזים הרדיוקטיביים אל תוך הריקנות קולטת הכל של החלל.

הסקרנות גברה על ההיסוס והוא אמר, “יש לך כאן צורפן על סיפון הספינה, קפטן. צורפן גדול”

הקברניט פנה לאיטו אל וורנדסקי. הוא אמר בקול שכל הבעה נטלה ממנו, “באמת?”

“ראיתי אותו. אולי אוכל להתבונן בו שוב?”

“למה?”

וורנדסקי החל להתחנן. “או, תראה, קפטן, אני נמצא על הסלע הזה יותר מחצי שנה. קראתי כל מה שיכולתי על האסטרואידים, כולל כל מיני דברים על הצורפנים, אך עדין לא ראיתי אפילו אחד קטן. אנא, עשה לי טובה.”

“נדמה לי שיש כאן עבודה לעשות.”

“רק שטיפת הליום שתמשך מספר שעות. אין לי מה לעשות עד לסיום השטיפה. על כל פנים, איך זה שאתה נושא איתך צורפן, קפטן?”

“חיית שעשועים. יש האוהבים כלבים. אני אוהב צורפנים.”

“האם הצלחת לשמוע אותו מדבר?”

הקברניט הסמיק. “למה אתה שואל?”

“אחדים מהם דיברו. אחדים אפילו קוראים מחשבות.”

“מה אתה? מומחה לדברים ארורים אלה?”

“קראתי עליהם, אמרתי לך. בחייך, קפטן, בוא ונעיף מבט.”

וורנדסקי השתדל שלא להראות, שהבחין בכך שהקברניט הלך לפניו ואנשי הצוות לידו, אחד מכל צד. כל אחד מבין השלושה היה גדול ממנו, כבד ממנו, וכל אחד מהם – הוא היה בטוח בכך – היה חמוש.

וורנדסקי אמר, “טוב, אז מה הבעיה? אני לא עומד לגנוב את הדבר. אני פשוט רוצה להביט בו.”

ייתכן שעבודת התיקון הבלתי גמורה הגנה על חייו באותו רגע, אך יותר מכך, אולי, היה זה מראהו העליז וחיוכו התמים כשל פתי, שפעלו לטובתו.

הקפטן אמר, “בסדר, נלך.”

וורנדסקי הלך בעקבותיו, שעה שמוחו הזריז פועל וקצב הדופק שלו מוגבר בבירור.

וורנדסקי נעץ עיניו בייצור האפור שלפניו ביראת כבוד ראויה לציון, ואך במעט רתיעה. נכון, שמעולם לא ראה צורפן, אך הוא ראה צילומים תלת־מימדיים וקרא תיאורים. עם זאת, יש משהו בנוכחות הממשית, אשר מלים וצילומים אינם יכולים לשמש לו תחליף.

עורו היה משטח שמנוני חלק ואפור. תנועותיו איטיות כיאה לייצור המחופר בתוך אבן, ואשר היה בעצמו, ביותר מחציו, אבן. לא היו התפתלויות שרירים מתחת לאותו עור; במקום זאת נראתה תנועה בפרוסות, כאשר שכבות דקות ושמנוניות של אבן החליקו זו על גבי זו.

צורתו הכללית היתה סגלגלה, הוא היה מעוגל מלמעלה, שטוח מתחת, בעל שתי מערכות של גפיים. בצידו התחתון היו ה“רגלים” מסודרות בצורה רדיאלית. מספרן היה שש והן הסתיימו בקצוות חדים וקשים, מוגנים בשכבה מתכתית. אותם קצוות יכלו לחתוך בסלע ולרסק אותו למנות ראויות למאכל.

במשטחו התחתון של הייצור, שכדי לראותו היה צורך להפכו, היה הפתח היחיד אל תוך גופו. סלעים מרוסקים נקלטו אל תוך הגוף. בפנים התרכבו אבני גיר עם סיליקאטים הידרטיים כדי ליצור את תרכובות הצורן שמהן היו רקמותיו של יצור זה בנויות. דו־תחמוצת הצורן העודפת נפלטה דרך הפתח בצורת הפרשה קשה, לבנה ומחוספסת.

עד כמה השתוממו האקסטראטרולוגים למראה הגושים דמויי החצץ, שהיו מונחים בחללים קטנים בתוך המבנה הסלעי של האסטרואידים, כאשר נתגלו הצורפנים לראשונה; וכיצד התפעלו מהאופן בו נצלו ייצורים אלה את תרכובות הצורן – אותם פולימרים של צורן־חמצן עם שרשרות הלוואי של הידרט הפחמן – לשם אותם תפקידים שמלאו החלבונים בחיים הארציים.

מן הנקודה הגבוהה ביותר שעל גב היצור יצאו הגפיים הנותרות, שני חרוטים הפוכים וחלולים בכיוונים מנוגדים, המותאמים במדוייק לשקעים מקבילים לאורך הגב, אך מסוגלים להתרומם קמעה. שעה שביקש הצורפן להתחפר בתוך הסלע, היו ה“אזניים” נמשכות לאחור ונצמדות לשקעים כדי להקל על החדירה. כאשר הוא נח בתוך המחילה החפורה, הן יכלו להתרומם לשם קליטה משופרת ורגישה יותר. דמיונן הקלוש לאזני שפן, הוא אשר עשה את השם צורפן לבלתי נמנע. האקסטרטרולוגים הרציניים יותר, שנהגו לכנות ייצורים אלה בשם סיליקונאוס אסטרואידה, סברו שהיה קשר כלשהו בין ה“אוזניים” לבין כשרם הטלפאתי המנוון של בעלי חיים אלה. למיעוט מבין החוקרים היו סברות אחרות.

הצורפן זרם לאיטו על פני סלע מרוח בשמן. סלעים דומים היו מונחים בערימה באחת מפינות החדר, ווורנדסקי ידע, שהיה זה מחסן המזון של הייצור, או לפחות היה זה מחסן ציוד לבניית רקמות. שכן לשם אנרגיה בלבד, עד כמה שהיה ידוע לו מהספרים שקרא בנושא, לא היה זה מספיק.

וורנדסקי התפעל. “זוהי ממש מפלצת. קוטרו מעל 30 סנטימטר.”

הקברניט נהם בצורה בלתי מחייבת.

“היכן השגת אותו?” שאל וורנדסקי.

“על אחד הסלעים.”

“שמע, הגדול ביותר שנמצא אי־פעם היה בגודל של 5 סנטימטר. תוכל למכור אותו אולי לאיזה מוזיאון או אוניברסיטה על כדור הארץ תמורת כמה אלפי דולרים.”

הקברניט משך בכתפיו. “טוב, אז ראית אותו. עכשיו בוא ונחזור אל המערכת ההיפראטומית.”

הוא אחז בחוזקה בזרועו של וורנדסקי ופנה ללכת, כאשר לפתע הופרעו על ידי קול איטי ומקוטע, שנשמע חלול וחולי.

הקול הופק על ידי חיכוך מתואם בדייקנות של סלע כנגד סלע. ווורנדסקי לטש עיניו בדובר, כמעט באימה.

היה זה הצורפן, שהפך לאבן מדברת. הוא אמר, “האיש תוהה אם דבר זה יכול לדבר.”

וורנדסקי לחש, “בשם אהבת החלל, זה אכן מדבר.”

“בסדר,” אמר הקברניט בחוסר סבלנות, “ראית אותו וגם שמעת. עכשיו נלך.”

“והוא קורא מחשבות.” אמר וורנדסקי.

הצורפן אמר, “המאדים מסתובב במשך שתים ארבע שעות שלוש שבע וחצי דקות. צפיפות של צדק הינה אחת נקודה שתיים שתיים. אורנוס נתגלה בשנת אחד שבע שמונה אחד. פלוטו הוא כוכב לכת הכי הרבה רחוק. השמש היא הכבדה ביותר ומסתה היא שתיים אפס אפס אפס אפס…”

הקברניט משך את וורנדסקי הצידה. וורנדסקי, ספק מועד ספק נסוג אחורנית, הקשיב מוקסם להדהוד הדועך של האפסים.

“מנין לו כל הידע הזה, קפטן?” שאל.

“מספר אסטרונומיה ישן שקראנו לו. באמת ישן.”

“מהתקופה שלפני המצאת המסע בחלל,” אמר אחד מאנשי הצוות בהבעת גועל. “אפילו לא בצורת סרט. דפוס רגיל.”

“שתוק,” אמר הקברניט.

וורנדסקי בחן את קרינת הגאמה שבזרם ההליום היוצא וסוף סוף הגיעה העת לסיים את השטיפה ולעבוד בפנים. היתה זו עבודה מיגעת ווורנדסקי הפסיקה רק פעם אחת כדי לשתות קפה ולשאוף אוויר.

הוא אמר בחיוך תמים, “אתה יודע מה אני מבין מהענין, קפטן? הדבר הזה חי בתוך סלע, בתוך איזה אסטרואיד כל ימי חייו. מאות שנים, אולי. הוא גדול שגעון, והוא כנראה פיקח בהרבה מהצורפן המצוי. עכשיו אתה לוקח אותו והוא מגלה שהיקום איננו סלע. הוא מגלה טריליון דברים שלא תאר לעצמו מעולם. לכן הוא מתעניין באסטרונומיה. זהו עולמו החדש, כל אותם הרעיונות החדשים שהוא מוצא בספר וגם במוחות האנשים. האם אינך חושב כך?”

הוא רצה לדובב את הקברניט, לקבל משהו ממשי שיוכל להאחז בו במסקנותיו. לשם כך הסתכן באומרו מה שהיה חצי מהאמת, החצי הפחות חשוב, כמובן.

אך הקברניט, שנשען על הקיר כשידיו שלובות, אמר רק, “מתי תסיים את העבודה?”

וורנדסקי נאלץ להסתפק בתגובה זו. המנוע תוקן לבסוף לשביעות רצונו של וורנדסקי, הקברניט שילם את התשלום הנאה במזומן, קיבל את הקבלה ועזב את המקום בפרץ להבת ההיפראנרגיה של החללית.

ווורנדסקי עקב אחרי המראתו בהתרגשות גדולה מנשוא. הוא עשה דרכו במהירות אל המשדר התת־אתרי.

“זה מוכרח להיות נכון,” מלמל לעצמו. “מוכרח להיות נכון.”

איש המשמר מילט הוקינס קיבל את הקריאה בפרטיות בתחנת הבית שלו שעל אסטרואיד תחנת המשמר מספר 72. היו ברשותו קנקן בירה קרה, מקרנת סרטים וזיפי זקן בן יומיים; העצבות הנסוכה על פניו הסמוקים, רחבי־הלחיים, היתה תוצר של הבדידות כשם שהיתה העליצות המאולצת בעיני וורנדסקי.

איש המשמר הוקינס מצא עצמו מביט בעיניים אלה ושמח. אף כי היה זה רק וורנדסקי, חברה היתה חברה. הוא השמיע קריאת ברכה והקשיב בעונג לקול הדיבור, ללא מאמץ יתר לשים לב לתוכן הדברים.

ואז לפתע נעלמה העליצות ואזניו חזרו לתפקד. הוא אמר, “חכה רגע. ר־גע. על מה אתה מדבר?”

“האם לא הקשבת, שוטר חרש שכמותך? אני שופך בפניך את ליבי.”

“אז עשה זאת, בבקשה, במנות קטנות, טוב? מה הענין עם הצורפן?”

“לברנש הזה יש אחד על הסיפון. הוא קורא לו חיית־שעשועים ומאכיל אותו בסלעים משומנים.”

“הה? נשבע לך, כל כורה אסטרואידים היה יוצר חיית שעשועים אפילו מחתיכת גבינה, אילו יכול היה לשוחח איתה.”

“לא סתם צורפן. לא אחת מאותן חתיכות קטנות של שני סנטימטרים. קוטרו של זה מגיע ליותר משלושים סנטימטרים. אתה תופס זאת? בשם החלל, הרי מי שחי פה יודע משהו על אסטרואידים.”

“בסדר, אולי תספר לי מה הענין?”

“תראה, סלעים משומנים בונים רקמות, אך מנין לוקח צורפן בגודל כזה את האנרגיה הדרושה לו?”

“אין לי מושג.”

“היישר מ – האם יש לידך מישהו עכשיו?”

“עכשיו לא. הלוואי והיה.”

“בעוד דקות מספר כבר לא תשתוקק כל כך לחברה. הצורפנים מקבלים את האנרגיה שלהם על ידי קליטה ישירה של קרני גאמה.”

“מי אומר זאת?”

“אומר זאת ברנש בשם וונדל אורת. הוא אקסטראטרולוג מפורסם, ויותר מכך, הוא אמר שבשביל זה יש לצורפנים אוזניים.”

וורנדסקי נגע מאצבעותיו ברקותיו והניע אותן. “שום טלפתיה. הם מגלים קרינת גאמה ברמות ששום מכשיר אנושי אינו מסוגל לגלות.”

“או.קיי. ומה עכשיו?” שאל הוקינס. הוא התחיל להיות מוטרד מהענין.

“אורת אומר שאין מספיק קרינת גאמה על אף אסטרואיד כדי לקיים צורפנים, שגודלם עולה על חמישה סנטימטרים. אין מספיק רדיואקטיביות. וכאן יש לנו אחד באורך של כשלושים סנטימטרים טובים.”

“טוב, אז –”

“אם כך, הוא היה חייב לבוא מאסטרואיד המלא בחומר הזה, גדוש באורניום, דחוס בקרני גאמה. אסטרואיד עם רדיואקטיביות כזו, עד כי הוא חם למגע, והנמצא מחוץ לנתיבי המסלול הרגילים, כך שאיש לא נתקל בו מעולם. רק תאר לעצמך שאיזה ברנש פיקח נחת על האסטרואיד במקרה, הבחין בחום הסלעים והחל לחשוב. אותו קברניט של רוברט ק. אינו סתם חוצב סלעים בור ועם הארץ. הוא ברנש ערמומי ביותר.”

“המשך.”

“נניח שהוא מפוצץ סלע לשם נטילת מדגם ונתקל בצורפן ענק. כעת הוא תופש שעלה על תגלית שלא היתה כמותה בהיסטוריה. ואין לו צורך בדוגמאות. הצורפן יכול להוביל אל עורקי האורניום העשירים.”

“מדוע שיעשה זאת?”

“כי הוא משתוקק ללמוד על היקום. כי הוא בילה אולי אלף שנים במעמקי הסלעים ורק כעת גילה את הכוכבים. הוא מסוגל לקרוא מחשבות ויכול ללמוד לדבר. הוא היה עשוי לעשות עסקה עם הקברניט, שודאי קפץ על המציאה. כריית אורניום היא מונופול של המדינה. כורים בלתי מורשים אינם רשאים אפילו לשאת עמם מוני־קרינה. זהו סידור מושלם בשביל הקברניט.”

“אולי אתה צודק,” אמר הוקינס.

“בכלל לא ‘אולי’. היית צריך לראות אותם עומדים סביבי כשהתבוננתי בצורפן, מוכנים לזנק עלי אם אומר אפילו מילה מצחיקה אחת. היית צריך לראותם גוררים אותי החוצה כעבור שתי דקות.”

הוקינס שפשף בידו את לחיו הבלתי מגולחת, וניסה להעריך כמה זמן ייקח לו להתגלח. הוא אמר, “כמה זמן תוכל להחזיק את הבחור בתחנה שלך?”

“להחזיק אותו! הו, חלל, הוא הסלק כבר!"

“מה! אז בשביל מה, לכל הרוחות, כל הפטפוטים האלה? מדוע נתת לו להסתלק!”

“שלושה בריונים,” הסביר וורנדסקי בסבלנות, “כל אחד מהם גדול ממני, כולם חמושים וכולם מוכנים להרוג, אני מוכן להתערב על כך. מה רצית שאעשה?”

“בסדר, אך מה נעשה עכשיו?”

“צא ותפוס אותם. זה די פשוט. אני תיקנתי את הסמירפלקטורים שלהם, אך עשיתי זאת בשיטה שלי, כך שמקור הכח שלהם יפסיק לפעול לחלוטין בתוך חמש־עשרה אלף ק”מ. כמו כן התקנתי משדר־עוקב בתוך צנרת הג’נר."

הוקינס פזל לעבר פניו המחייכות של וורנדסקי. “טולדו הקדוש!”

“ואל תשתף איש בסוד העניין. רק אתה, אני, וחללית־הסיור־המשטרתית. להם תאזל האנרגיה ולנו יהיה תותח או שניים. הם יספרו לנו היכן נמצא אסטרואיד האורניום. אנו נאתר אותם, ואז נתקשר אל מפקדת המשמר. אנו נסגיר לידיהם שלושה, שים לב – שלושה מבריחי אורניום, צורפן ענק, שלא נראה כמוהו מעולם, וגוש שמן אחד של אורניום, שכמוהו לא נראה מעולם על פני כדור הארץ גם כן. אתה תועלה בדרגה, ואותי יקדמו לתפקיד קבוע על כדור הארץ. בסדר?”

הוקינס היה המום. “בסדר,” צעק. “מייד אגיע לשם.”

הם כמעט התנגשו בספינת החלל לפני שהצליחו להבחין בה באמצעות הנצנוץ הקלוש של קרני השמש המוחזרות.

הוקינס אמר, “האם לא השארת להם מספיק כח לתאורה? לא פגעת בגנרטור החרום שלהם?”

וורנדסקי נבעת. “הם מנסים לחסוך אנרגיה, בתקווה שיחלצו אותם. אני בטוח שכרגע הם משקיעים כל מה שיש להם בקריאות שידור תת־אתריות.”

“אם זה מה שהם עושים,” אמר הוקינס ביובש, “אני לא עוצר אותם.”

“אתה לא?”

“לגמרי לא.”

חללית הסיור חגה והתקרבה אל הספינה הנרדפת. כוחה של זו הלך ואזל, והיא נסחפה דרך החלל במהירות קבועה של כחמשה עשר אלף ק"מ לשעה. הסיירת עקבה אחריה במהירות כמעט זהה, כשהיא מצמצמת את המרחק בהדרגה.

הבעת סלידה התפשטה על פניו של הוקינס. “או, לא!”

“מה קרה?”

“הספינה נפגעה. מטאור. אלהים יודע עד כמה רבים הם בחגורת האסטרואידים.”

כל ההתלהבות פגה מקולו של וורנדסקי. “נפגעה? האם הם התרסקו?”

“יש חור בגודל של פיל. מצטער, וורנדסקי, אך זה לא נראה טוב.”

וורנדסקי עצם את עיניו ובלע את רוקו בקושי. הוא ידע למה התכוון הוקינס.

וורנדסקי תיקן את הספינה באופן לא נכון, בכוונה תחילה, ודבר זה היה עברה חמורה. מוות כתוצאה מעברה כזאת היה רצח.

הוא אמר, “הבט, הוקינס, אתה יודע למה עשיתי מה שעשיתי.”

“אני יודע מה שסיפרת לי, ואעיד על כך אם אדרש. אבל אם הספינה לא עסקה בהברחה…”

הוא לא סיים את המשפט. לא היה טעם בכך.

הם נכנסו אל הספינה המחוצה לבושים בחליפות חלל מלאות. הרוברט ק. הפכה לעיי חרבות מבחוץ ומבפנים. ללא אנרגיה מספקת לא היה לה כל סיכוי להפעיל מסך הגנה, ולו החלש ביותר, כנגד הסלע שפגע בהם. כמו כן, לא היתה כל אפשרות לגלותו בעוד מועד, או להתחמק ממנו אפילו אם נתגלה. הסלע חדר דרך דופן הספינה כאילו היתה רדיד אלומיניום דקיק. הוא מחץ את תא הטייס, הבריח את אוויר הספינה והרג את שלושת האנשים שעל הסיפון.

אחד מאנשי הצוות נמחץ אל הקיר עקב המהלומה, והפך לגוש בשר קפוא. הקברניט ויתר אנשי הצוות שכבו בתנוחות קשיחות, עורם גדוש בקרישי דם, במקומות בהם האוויר הרותח קרע את כלי־הדם.

וורנדסקי, אשר מעולם לא ראה צורה כזאת של מוות בחלל, חש בחילה, אך הצליח להתגבר על הדחף להקיא אל תוך חליפת החלל שלו.

הוא אמר, “בוא ונבדוק את מטען העפרות שבספינה. הוא מוכרח לחיות.” הוא מוכרח, חזר ואמר לעצמו. הוא מוכרח.

הדלת נתלשה מעוצמת ההתנגשות והיה חריץ של סנטימטר בינה לבין המשקוף. הוקינס הרים מעלה את המונה באחז בידו עטויית הכפפה וקרב את חלון הנציץ של המונה אל החריץ.

המונה תקתק כמו מיליון רעשנים.

“אמרתי לך,” אמר וורנדסקי בתחושת רווחה אין־קץ.

התיקון הקלוקל של הספינה לא היה כעת אלא מילוי מחוכם וראוי־לשבח של חובה אזרחית, וההתנגשות במטאור שגרמה למותם של שלושה אנשים היתה סתם תאונה מצערת.

נדרשו שני מטעני הדף כדי לשחרר את הדלת המעוותת, ואז הוארו טונות של סלעים באור פנסיהם.

הוקינס הרים שני גושים בינוניים ותחב אותם בעדינות לאחד מכיסי חליפתו.

“אלה ישמשו כמוצגים,” אמר, “וכדוגמאות.”

“אל תחזיק אותם קרוב לעורך זמן רב מדי,” הזהיר וורנדסקי.

“החליפה תגן עלי עד שאחזור לספינה. הרי אין זה אורניום טהור, אתה יודע.”

“טהור למדי, אני בטוח.”

הוקינס הביט סביבו. “ובכן, העניין ברור. ניתקנו שרשרת הברחה, או אולי רק חלק ממנה. אך מה עכשיו?”

“אסטרואיד האורניום – הו הו!”

“נכון, איפה הוא? היחידים שידעו זאת מתו.”

“חלל!” שוב נפלו פניו של וורנדסקי. ללא האסטרואיד עצמו היו בידיהם רק שלש גוויות וכמה טונות של עפרת אורניום. טובה, אך לא יוצאת דופן. פרושו של דבר היה ציון לשבח, אך לא זאת היתה משאת נפשו. הוא רצה בקידום לתפקיד ארצי קבוע, וזה דרש משהו.

הוא זעק, “בשם אהבת החלל, הצורפן! הוא מסוגל לחיות בריק. הוא חי בריק כל הזמן והוא יודע היכן נמצא האסטרואיד.”

“נכון!” אמר הוקינס בהתלהבות מיידית. “היכן הוא?”

“בחרטום,” קרא וורנדסקי, “הנה, זה הכיוון”

הצורפן בהק לאור פנסיהם. הוא היה בחיים והתנועע.

ליבו של וורנדסקי פעם בקדחתנות מרוב התרגשות. “עלינו להזיזו מכאן, הוקינס.”

“למה?”

“הקול לא יישמע בריק, בחיי החלל! עלינו להעבירו אל הסיירת.”

“בסדר, בסדר."

“הרי לא נוכל להלבישו בחליפת חלל עם משדר רדיו.”

“אמרתי בסדר.”

הם נשאו אותו בעדינות ובזהירות, אצבעותיהם מצופות המתכת אוחזות את המשטח השמנוני כמעט בחיבה.

הוקינס אחז בו כשנטשו את רוברט ק.

הצורפן היה מונח כעת בחדר הבקרה של ספינת הסיור. שני האנשים הסירו את קסדותיהם והוקינס החל לפשוט את חליפתו. וורנדסקי לא יכל להתאפק ולחכות.

הוא אמר, “האם אתה יכול לקרוא את מחשבותינו?” הוא עצר את נשימתו, עד שלבסוף הפיקו שפשופי משטחי האבן צלילים שהצטרפו למלים. בשביל וורנדסקי היה זה הצליל הנעים ביותר שיכול היה להעלות על הדעת באותו רגע.

“כן,” אמר הצורפן והוסיף, “הכל ריקנות. כלום.”

“מה?” אמר הוקינס.

“הוא מתכוון למסע בחלל בעצם הרגע הזה, אני משער. זה עשה עליו רושם, בוודאי.”

הוא דיבר אל הצורפן, כשהוא צועק כל מילה כאילו כדי לעשות את מחשבותיו ברורות יותר. “האנשים שהיו אתך אספו אורניום, עפרה מיוחדת, קרינה, אנרגיה.”

“הם חיפשו אוכל,” ענה קול חלוש ומחוספס.

כמובן! האורניום היווה אוכל עבור הצורפן. היה זה מקור אנרגיה. וורנדסקי אמר, “אתה הראית להם היכן יוכלו להשיג זאת?”

“כן.”

“אני שומע אותו בקושי,” אמר הוקינס.

“משהו לא בסדר איתו,” אמר וורנדסקי בדאגה. הוא צעק שוב, “האם אתה מרגיש בטוב?”

“לא טוב. האוויר אזל. משהו לא בסדר בפנים.”

וורנדסקי מלמל, “הדקומפרסיה הפתאומית לבטח הרסה אותו. הו, אלוהים – הבט, אתה יודע מה אני רוצה. היכן נמצא ביתך? המקום שבו נמצא המזון?”

שני הגברים נאלמו דום, ממתינים לתשובה.

אוזני הצורפן התרוממו אט אט, רעדו ונפלו שוב. “שם,” אמר. “שם.”

“איפה?” צרח וורנדסקי.

“שם.”

הוקינס אמר, “הוא עושה משהו. הוא מצביע לכיוון כלשהו.”

“בטח, רק שאיננו יודעים מהו הכיוון.”

“טוב. מה ציפית שיעשה? שייתן את הקואורדינטות?”

וורנדסקי ענה מיד, “מדוע לא?” הוא פנה שוב אל הצורפן ששכב מכונס על הרצפה. כעת היה חסר תנועה ובחיצוניותו נכרה קהות חושים מבשרת רעות.

וורדנסקי אמר, “הקברניט ידע היכן נמצא מקום האכילה שלך. היו לו מספרים בקשר למקום, לא?” הוא התפלל שהצורפן יבין, שיקרא את מחשבותיו ולא רק יאזין למילים.

“כן,” אמר הצורפן באנחת סלע־כנגד־סלע.

“שלוש קבוצות של ספרות,” אמר וורנדסקי. “היו חייבות להיות שלוש. שלוש קואורדינטות במרחב עם תאריכים צמודים, המציינות שלושה מצבים של האסטרואיד במסלול סביב השמש. מנתונים אלה ניתן לחשב את המסלול ולקבוע את המיקום בכל רגע. ניתן היה אפילו להתחשב בפרטורבציות פלנטריות, באופן גס.”

“כן,” אמר הצורפן בקול נמוך עוד יותר.

“מה הם היו? מה היו המספרים? רשום אותם, הוקינס. הבא פיסת נייר.”

אך הצורפן אמר, “לא יודע, מספרים לא חשוב. מקום אוכל שם.”

הוקינס אמר, “זה ברור. הוא לא היה צריך את הקואורדינטות, לכן לא שם לב אליהן.”

הצורפן אמר, “עוד מעט לא –”. הפסקה ארוכה, ואז לאט, כאילו בחן מילה חדשה ובלתי מוכרת – “חי. עוד מעט –” הפסקה ארוכה עוד יותר – “מת. מה אחרי מוות?”

“חכה,” התחנן וורנדסקי. “אמור לי, האם רשם הקברניט את המספרים באיזה מקום?”

במשך כמה רגעים שררה דממה, והצורפן לא ענה, ואז – כאשר שני הגברים התכופפו כל כך, עד שראשיהם נגעו באבן הגוועת, אמר הצורפן “מה אחרי המוות?”

וורנדסקי צעק, “תשובה אחת. רק אחת! הקברניט היה מוכרח לרשום את המספרים. איפה? איפה?”

הצורפן לחש, “על האסטרואיד.”

ומאז לא דיבר עוד לעולם.

היה זה סלע מת, מת כמו הסלע ממנו נוצר, מת כמו קירות הספינה, מת כמו אדם מת.

וורנדסקי והוקינס קמו ונעצו עיניהם זה בזה בחוסר־ישע.

“אין בזה כל הגיון,” אמר הוקינס. “מדוע היה עליו לרשום את הקואורדינטות על האסטרואיד? זה כמו לנעול מפתח בתוך חדר, שאותו רוצים לפתוח בעזרת אותו מפתח.”

וורנדסקי נענה בראשו. “אוצר של אורניום. התגלית החדשה הגדולה בהיסטוריה, ואיננו יודעים היכן היא.”

ה. סטון דוונפורט התבונן סביבו בתחושה מוזרה של עונג. אפילו כשהיה נינוח, היה בדרך כלל משהו נוקשה בפניו החרושות ובחוטמו המתנשא. הצלקת על לחיו הימנית, שערו השחור, גבותיו המחרידות, גוון עורו הכהה – כל אלה שיוו לו מראה של הסוכן המושלם של המשרד הארצי לחקירות (טי. בי. אי.), וזה היה נכון.

עם זאת, משהו, מעין חיוך מאולץ, נח כעת בין שפתותיו, כאשר התבונן בחדר הגדול, שבו גרמה האפלוליות לשורות סרטי־הספרים להראות כאינסופיות, ואשר היה מלא בערב־רב ומיסתורי של מוצגי מי־יודע־מה ומי־יודע־מהיכן. אי הסדר המוחלט, אוירת ההפרדה, כמעט בידוד מן העולם, שיוו לחדר מראה לא ממשי. אותו מראה לא ממשי היה גם לבעליו.

בעל החדר ישב במין צירוף של כורסא־שולחן, שנשטפו באלומת־האור היחידה שבחדר. הוא הפך באיטיות את גליונות הדוחות הרשמיים, שהחזיק בידו. ידו נשלחה מדי פעם כדי לתקן את משקפיו העבות, שאיימו ליפול בכל רגע מעל הבליטה הבלתי מרשימה לחלוטין, ששמשה לו כחוטם. כרסו עלתה וירדה קלילות בעת שקרא.

היה זה וונדל אורת, דוקטור, אשר, אם ניתן ליחס חשיבות כלשהי לדעת מומחים, היה האקסטראטרולוג הדגול ביותר על פני כדור הארץ. אנשים פנו אליו בכל נושא שמחוץ לתחומי כדור־הארץ, למרות שד"ר אורת עצמו מעולם לא התרחק בימי חייו יותר ממרחק של שעת הליכה אחת מביתו שבקמפוס האוניברסיטה.

הוא הביט במפקח דוונפורט ביראת כבוד. “בחור אינטליגנטי מאוד, אותו וורנדסקי,” אמר.

“מכיוון שהסיק כל זאת מנוכחותו של הצורפן? אמנם כן,” אמר דוונפורט.

“לא, לא, ההסקה היתה עניין פשוט. בלתי נמנעת, בעצם. כל שוטה היה מבחין בכך. אני התכוונתי לעובדה שהצעיר קרא על הניסויים שביצעתי בנוגע לרגישות קרינת־גאמה של סליקונאס־אסטרואידאה.”

“אה, כן,” אמר דוונפורט, “כמובן.” דוקטור אורת היה מומחה לצורפנים. לכן בא דוונפורט להיוועץ בו. היתה לו רק שאלה אחת לדוקטור אורת, שאלה פשוטה, אך דוקטור אורת שרבב את שפתיו המלאות, הניד בראשו המגודל וביקש לראות את כל המסמכים הקשורים בנושא.

בדרך־כלל, דבר כזה לא היה בא בחשבון, אך לאחרונה הביא דוקטור אורת תועלת רבה למדי ל־טי. בי. אי. בפרשת הפעמונים השרים של הירח¹ והאליבי הנדיר שנופץ על ידי כוח המשיכה של הירח, והמפקח נכנע.

דוקטור אורת סיים את הקריאה, הניח את הדפים על שולחנו, משך באנחה את זנב חולצתו אל מחוץ לחגורה ההדוקה ושפשף בו את משקפיו. הוא לטש עיניו באור דרך המשקפים כדי לבחון את תוצאות הניקוי, החזירם באי־בטחון אל אפו והניח את ידיו על כרסו, כשאצבעותיו העבות משולבות.

“התואיל לחזור על שאלתך, מפקח?”

דוונפורט אמר בסבלנות, “האם זה נכון, לדעתך, שצורפן ממין וגודל כזה כפי שתואר בדו”ח יכול להתפתח רק על פני עולם עשיר באורניום –"

“חומר רדיואקטיבי,” הפסיקו דוקטור אורת. “תוריום, אולי, אם כי כנראה אורניום.”

“אם כך, תשובתך חיובית?”

“כן.”

“כמה גדול עשוי להיות עולם כזה?”

“בקוטר של שני קילומטר, אולי,” אמר האקסטרטרולוג אחרי הרהור קל. “אולי אף יותר.”

“כמה טונות של אורניום, או נכון יותר, חומר רדיואקטיבי?”

“טריליונים לפחות.”

“האם תסכים לנסח כל זאת בכתב בחוות־דעת חתומה?”

“כמובן.”

“טוב מאוד, דוקטור אורת.” דוונפורט קם, שלח יד אחת אל כובעו ואת השניה אל תיק הדוחות, “זה כל מה שאנו צריכים.”

ידו של דוקטור אורת נעה לעבר הדוחות ונחה עליהם בכבדות. “המתן. כיצד תמצא את האסטרואיד?”

“על ידי חיפושים. נקצה נפח של חלל לכל ספינה שנוכל להשתמש בה. פשוט נחפש.”

“ההוצאות, הזמן, המאמץ! לעולם לא תמצאו אותו.”

“סיכוי של אחת לאלף. אנו עשויים למצוא.”

“סיכוי של אחת למליון. לא תמצאו.”

“איננו יכולים לוותר על האורניום בלי לנסות. לפי חוות דעתך המקצועית הרווח גבוה למדי.”

“אך יש דרך טובה יותר למצוא את האסטרואיד. אני יכול למצוא אותו.”

דוונפורט נעץ באקסטרטרולוג מבט חד ונוקב. למרות מראהו לא היה דוקטור אורת אלא שוטה. היה לו ניסיון רב כגון אלה, לכן היתה אך תקווה קלושה בקולו כאשר אמר, “כיצד תוכל למצוא אותו?”

“ראשית,” אמר דוקטור אורת, “המחיר שלי.”

“המחיר?”

“או השכר, אם אתה מעדיף. כשהממשלה תשיג את האסטרואיד, ייתכן ויימצא שם עוד צורפן גדול. הצורפנים הינם בעלי ערך רב. צורת חיים יחידה עם צורן מוצק ברקמות וצורן נוזלי בתור נוזל גוף. ייתכן ונמצא בהם את התשובה לשאלה, האם האסטרואידים היו פעם חלק מגוף פלנטרי אחד, ולשאלות אחרות… אתה מבין?”

“אתה מתכוון לכך שאתה רוצה לקבל צורפן גדול?”

“גדול וחי. וחינם, כמובן.”

דוונפורט הנהן. “אני בטוח שהממשלה תסכים. עכשיו מה עולה בדעתך?”

דוקטור אורת אמר בשקט, כאילו הוא מסביר את הכל, “התשובה של הצורפן.”

דוונפורט נראה אובד עצות, “איזו תשובה?”

“זו שבדו”ח, מעט לפני שהצורפן מת. וורנדסקי שאל אותו היכן רשם הקברניט את הקואורדינטות, והוא ענה – על האסטרואיד."

הבעה של אכזבה תהומית חלפה בפניו של דוונפורט. “חלל אדיר, דוקטור, אנו יודעים זאת וסקרנו כל פינה שלו. כל פינה אפשרית. אין לזה שום משמעות.”

“שום משמעות, מפקח?”

“שום משמעות חשובה. קרא את הדוח שוב. הצורפן אפילו לא הקשיב לוורנדסקי. הוא חש, שהחיים נוטשים אותו, ותמה על כך. פעמיים שאל, ‘מה אחרי המוות?’ כשהמשיך וורנדסקי לחקור אותו, אמר ‘על האסטרואיד’. ייתכן, שכלל לא שמע את השאלה. הוא ענה על שאלתו שלו. הוא חשב, שאחרי מותו יחזור אל האסטרואיד שלו, אל ביתו, שם ישוב לשכון לבטח. זה הכל.”

דוקטור אורת נענע בראשו. “אתה פיוטי מדי, אתה יודע. אתה מדמיין יותר מדי. זו בעיה מעניינת, והבה נראה אם אין ביכולתך לפתור אותה בעצמך. נניח שדברי הצורפן אכן היו תשובה לשאלתו של וורנדסקי.”

“אפילו היה זה כך.” אמר דוונפורט בחוסר סבלנות, “מה זה יעזור לנו? איזה אסטרואיד? אסטרואיד־האורניום? איננו יכולים למצוא אותו, ולכן איננו יכולים למצוא את הקואורדינטות. אסטרואיד אחר שבו השתמשה רוברט ק. כבסיס בית? גם אותו לא נוכל למצוא.”

“ראה, כיצד אינך תופש את המובן מאליו, מפקח. מדוע אינך שואל את עצמך, מה משמעותו של הביטוי “על האסטרואיד” עבור הצורפן. לא לך או לי, אלא עבור הצורפן.”

דוונפורט קימט את מצחו. “סליחה, דוקטור?”

“אני מדבר ברורות. מה היתה משמעות המילה “אסטרואיד” לגבי הצורפן?”

“הצורפן למד אודות החלל מתוך מדריך אסטרונומיה שנקרא באזניו. אני משער שהספר הסביר מהו אסטרואיד.”

“בדיוק כך,” צהל דוקטור אורת, כשהוא נוגע באצבעו בצד אפו הסולד.

“ומה היה נוסח ההגדרה? אסטרואיד הינו גוף קטן, קטן מהפלנטות, הנע סביב השמש במסלול הנמצא, באופן כללי, בין מסלולי מאדים וצדק. לא כן?”

“אני מניח שכן.”

“ומהי רוברט ק.?”

“כוונתך לספינת־החלל?”

“כך אתה קורא לה,” אמר דוקטור אורת. “הספינה. אך ספר האסטרונומיה היה ספר ישן מאוד. לא היה בו מאום אודות ספינות־חלל. כך אמר אחד מאנשי הצוות. הוא אמר, שהספר פורסם בתקופה שלפני המסע בחלל. אם כך מהי רוברט ק.? האם אין היא גוף קטן, קטן מהפלנטות? וכאשר הצורפן היה בספינה, האם לא נעה סביב השמש במסלול העובר, באופן כללי, בין מסלולי מאדים וצדק?”

“כוונתך, שהצורפן התייחס לספינה פשוט כאל אסטרואיד אחר וכשאמר ‘על האסטרואיד’ התכוון בעצם לומר ‘על הספינה’?”

“בדיוק כך. אמרתי לך שתוכל לפתור את הבעייה בעצמך.”

שום הבעה של שמחה או רווחה לא האירה את פניו הקודרים של המפקח. “זה אינו פתרון, דוקטור.”

ד"ר אורת מצמץ באיטיות, והבעת העונג שבפניו העגולות הפכה רוגעת וילדותית עוד יותר. “וודאי שזה פתרון.”

“כלל וכלל לא. ד”ר אורת, אנו לא ניתחנו זאת בדרכך. אנחנו התעלמנו לגמרי מדברי הצורפן. אך עם זאת, האינך מניח, שסקרנו את רוברט ק.? פרקנו אותה לגורמים, חתיכה אחרי חתיכה. כמעט ופרקנו את חיבורי המעטפת"

“ולא מצאתם דבר?”

“כלום.”

“אולי לא חיפשתם במקום הנכון?”

“חיפשנו בכל מקום.” הוא קם, מתכונן ללכת. “אתה מבין, ד”ר אורת? כאשר גמרנו עם הספינה, לא היתה כל אפשרות שהקואורדינטות קיימות במקום כלשהו עליה."

“שב במקומך, מפקח,” אמר ד"ר אורת בקור רוח. “עדיין אינך מתייחס כראוי לדברי הצורפן. הרי הצורפן למד אנגלית על ידי קליטת מילה פה ומילה שם. הוא לא ידע את מילות־היחס המתאימות. אחדים ממשפטיו שצוטטו מראים זאת. הוא, למשל, אמר ‘כוכב לכת הכי הרבה רחוק’ במקום הכוכב המרוחק ביותר. אתה רואה?”

“נו?”

“מי שאינו יודע לדבר בשפה באופן־שוטף משתמש בניבי שפתו שלו מתורגמים מילה במילה, או שהוא פשוט משתמש במלים זרות לפי משמעותן המילולית. לצורפן לא היתה שפת דיבור משלו, ולכן עמדה בפניו רק האפשרות השניה. אם כך, הבה נהיה מלוליים. הוא לא התכוון על פיסת נייר אלא על הספינה באופן מילולי.”

“ד”ר אורת," אמר דוונפורט בעצב. “כאשר המשרד מחפש, הוא מחפש. לא נמצאו שום רישומים מיסתוריים על הספינה.”

ד"ר אורת נראה מאוכזב. “מפקח יקר, אני עדיין מקווה שתגלה את התשובה. באמת, נתתי לך רמזים כה רבים.”

דוונפורט נשם עמוקות. למרות הקושי, נשאר קולו שלוו “התואיל לספר לי מה עולה בדעתך, דוקטור?”

ד"ר אורת ליטף את כרסו הרכה בידו האחת, והחזיר את משקפיו למקומן.

“האינך מבין, מפקח, שיש מקום אחד על ספינת־חלל, שבו מספרים סודיים הינם בטוחים לחלוטין? היכן אי־אפשר יהיה לגלותם ואפילו יהיו גלויים לעיני כל? היכן יהיו מוגנים אף אם מאות עינים ינעצו בהם? – חוץ מאשר מפני מחפש חרוץ וערמומי, כמובן.”

“היכן? אמור מהו המקום!”

“נו, באותם מקומות שבהם מצויים כבר מספרים ממילא. מספרים רגילים לחלוטין. מספרים חוקיים. מספרים, שאמורים להמצא שם.”

“על מה אתה מדבר?”

“המספר הסידרתי של הספינה, החרוט על גבי גוף הספינה. על הגוף, יש להדגיש זאת. מספר המנוע, מספר גנרטור שדה, מספרים אחרים. כל אחד מהם חרוט על חלק בלתי נפרד מהספינה. על הספינה כדברי הצורפן. על הספינה.”

גבותיו העבות של דוונפורט התרוממו בהבנה פתאומית. “ייתכן שאתה צודק – ואם אכן כך הדבר, אני מקווה שנמצא בשבילך צורפן גדול פי שנים מזה של רוברט ק., אחד כזה שלא רק מדבר, אלא גם שורק.”

הוא שלח ידו חיש מהר אל תיק המסמכים, עלעל בו בחפזה ושלף טופס רשמי של טי. בי. אי. “רשמנו, כמובן, את כל מספרי הזיהוי שמצאנו.” הוא פרש את הטופס. “אם שלושה מאלה מזכירים קואורדינטות…”

“עלינו לצפות לנסיון מסויים להסוות את המספרים,” ציין ד"ר אורת. “ככל הנראה, חלק מהספרות והאותיות הוסף, כדי לשוות למספרי הסדרות מראה אמיתי יותר.”

הוא נטל חרט, והושיט אחד אחר למפקח. במשך דקות ספורות שתקו שני האנשים, כשהם רושמים בחפזון מספרי סדרות, עורכים נסיונות במחיקת ספרות בלתי סבירות.

לבסוף, פלט דוונפורט אנחה שהיתה תערובת של סיפוק ותסכול. “אני תקוע,” הודה. “אני סבור שאתה צודק, המספרים שעל המנוע ועל מכונת החישוב הינם בברור קואורדינטות ותאריכים מוסווים. הם אינם דומים לסדרות הרגילות וקל לגלות את הספרות המזוייפות. זה נותן לנו שניים, אך אני מוכן להשבע שהיתר הינם מספרי זיהוי כשרים לחלוטין. מהם מימצאיך, דוקטור?”

ד"ר אורת הנהן. “אני מסכים. יש לנו עכשיו שתי קואורדינטות, ואנו יודעים היכן נרשמה השלישית.”

“האמנם יודעים אנו? וכיצד –” המפקח וקרא, “כמובן! המספר שעל הספינה עצמה, שאינו רשום כאן משום שהיה על גוף הספינה במקום בו התנגש בה המטאור. חוששני שאתה מאבד את הצורפן שלך, דוקטור.” ואז התבהרו פניו חרושות הקמטים. “איזה אידיוט אני. המספרים אבדו, אך נוכל לקבל אותם ממרכז הרישום הבינכוכבי.”

“חוששני,” אמר אורת, “שעלי להטיל ספק, לפחות בחלק השני של דבריך. ברישום יימצא רק המספר המקורי האמיתי של הספינה, ולא ציון הקואורדינטה המוסווה שביצע הקברניט על ידי שינוי המספר המקורי.”

“דווקא הנקודה המדוייקת על גוף מספינה.” מלמל דוונפורט. “ובגלל צרוף־מקרים זה, עלול האסטרואיד להיות אבוד לנצח. מה התועלת בשתי קואורדינטות ללא השלישית?”

“ובכן,” אמר ד"ר אורת, “יש בהן תועלת רבה מאד ליצור דו־מימדי. אך יצורים בעלי מימדים כמו אלה שלנו,” הוא ליטף את כרסו, “זקוקים לשלישית – ולמזלנו היא נמצאת אצלי בדיוק כאן.”

“במסמכי הטי. בי. אי.? אבל הרי זה עתה בדקנו את רשימת המספרים –”

“הרשימה שלך, מפקח. התיק כולל גם את הדו”ח המקורי של וורנדסקי הצעיר; וכמובן מספר הסדרה של הספינה שנרשם שם הוא אותו מספר מזוייף, שהיה על הדופן בעת הטיסה – לא היה טעם לעורר את סקרנותו של הטכנאי ולתת לו להבחין באי־ההתאמה."

דוונפורט לקח חרט ואת הטופס של וורנדסקי. רגע של חישוב ואז חיוך.

ד"ר אורת התרומם מכסאו וטופף קלילות לעבר הדלת. “אשמח תמיד לראותך, מפקח דוונפורט. אנא בוא שוב בהזדמנות. וזכור, שהממשלה יכולה להשיג את האורניום, אך אני רוצה בדבר החשוב: צורפן ענק אחד, חי ובמצב טוב.”

הוא חייך.

“ורצוי,” אמר דוונפורט, “שישרוק.”

וזה בדיוק מה שעשה כשפסע החוצה.

אחרית דבר

כמובן, יש מילכוד בכתיבת סיפור בלשי. אתה נוטה להתרכז כל כך בעלילה עצמה, עד שאתה מאבד את הכושר להבחין בערכים צדדיים חשובים.

אחרי שהסיפור הופיע לראשונה, קיבלתי כמות נכבדה של מכתבים שהביעו עניין בצורפן; חלקם אף מצאו טעם לפגם בכך שנתתי לו למות כך בדם קר.

לאחר שחזרתי וקראתי את הסיפור, חייב אני להודות בצדקת הקוראים. חטאתי בחוסר־רגישות למותו הפאתטי למדי של הצורפן, כי התרכזתי במילותיו האחרונות והמיסתוריות. אילו הייתי כותב זאת מחדש, מובן שהייתי נוהג ביתר חמימות בטיפולי ביצור המסכן.

אני מתנצל.

ללמדנו שאפילו סופרים מנוסים אינם עושים תמיד את הדבר הנכון, ועלולים להחמיץ דבר מה שנמצא ממש “מתחת לאף”.

משמעות סמלית

קפטן קירק יפה־התואר ומר ספוק מחודד האוזניים לא נמצאו על סיפונה. גם לא היפהפיות, אקדחי ה“פייזר” ויתר האמצאות הטלוויזיוניות של הסדרה הפופולארית “מסע בין כוכבים”. אך השם היה זהה: “אנטרפרייז” – שחור על גבי גוף הפלדה הלבן־מבהיק של המקפת (אורביטר), שניתקה את עצמה מגבו של מטוס ג’מבו וביצעה את טיסת הניסוי הראשונה שלה, ב־12 לאוגוסט 1977. בכך נכנס להילוך גבוה פרוייקט “מעבורת החלל”, לקראת טיסתה המבצעית הראשונה, המתוכננת למרץ 1979.

בהענקת השם “אנטרפרייז” למקפת, על שמה של החללית הדמיונית, יש יותר מאשר עדות לפופולאריות העצומה של סדרת המד“ב הטלוויזיונית (הגרועה למדי) בקרב הציבור האמריקני. יש בה משמעות סמלית: המסעות בחלל הופכים מדמיון למציאות. הגבול בין מד”ב ומדע מטשטש והולך (קשה להיות סופר מד"ב בימים אלה; יש צורך ברעיונות מטורפים למדי כדי להיות מקורי…). על כן יש בשם “אנטרפרייז” יותר גרוי של דמיון מאשר ב“אפולו”, למשל. אין ספק שהשנים האחרונות היו שנים גרועות לנאסא מבחינת אי־התמיכה הציבורית בתקציבי הענק הדרושים למבצעי החלל, וראשיה משתדלים לעורר את דמיונו והתלהבותו של הציבור ככל יכולתם. דוגמא מאלפת – תקווה שהביע אחד מראשי נאסא לכך, שצילומים מרהיבי־עין שיתקבלו מחללית שתחלוף בקרבת זנבות של כוכבי־השביט הליי וטמפל 2 (החללית תשוגר ממעבורת החלל בשנת 1985) יעוררו את דמיון הציבור ויגבירו את ההתעניינות והתמיכה במבצעי־החלל.

שימוש חוזר

כאשר דרכה רגלו של ניל ארמסטרונג על אדמת הירח בקיץ 1969, וצעדה את “הצעד הקטן־גדול” המפורסם, גאתה גאוותו של המין האנושי שחש את גודל השעה של כניסה לעידן חדש. אולם בשנים שאחרי הנחיתה פחתה ההתלהבות וגברה ההתנגדות להוצאות הענק, שבאמצעותן ניתן לפתור חלק נכבד מבעיות חיינו על פני כדור הארץ. על כן יש בפרוייקט “מעבורת החלל” משום פריצת דרך – בפעם הראשונה מסתמן סיכוי לכך שמבצעי החלל ישתלמו מבחינה כלכלית! לא עוד מבצעי ראווה בסגנון הרומנטי של טיפוס על הר האברסט “מפני שהוא נמצא שם”.¹ ההצדקה להוצאות הכספיות חייבת להיות מעשית יותר.

במה מהווה מעבורת החלל פריצת דרך? בפעם הראשונה מאז ראשית טיסות החלל, לפנינו רכב חלל הניתן לשימוש חוזר. המעבורת משוגרת כרקיטה, מתמרנת במסלול סביב כדור הארץ כחללית או לווין, מסוגלת לנחות בחזרה כמטוס לכל דבר, ולהמריא שוב. פרוש הדבר חסכון דרמטי בהוצאות השיגור והייצור של אלמנטים, אשר עד עתה נועדו לשימוש חד־פעמי בלבד, והתחלת עידן של טיסות שגרתיות במסלול סביב כדור הארץ. המקפת הנסיונית הקיימת היום מתוכננת למאה טיסות חוזרות לפחות. יהיה בכוחה להגשים מגוון רחב ביותר של משימות מדעיות, תעשייתיות וצבאיות – במחיר הזול ב־50% לפחות מרכבי החלל מטיפוס "השתמש וזרוק”, שאליהם הורגלנו בעשרים השנה האחרונות.

לפני עשרים שנה, היה מחיר הבאתו של ק“ג אחד של מטען למסלול סביב כדור הארץ זהה בערך למחירו של ק”ג יהלומים. (השיגור נעשה אז ע"י הטיל “יופיטר סי”, אשר כמובן סיים את חייו מייד לאחר השיגור). היום מתקרב המחיר לזה של ק“ג זהב. מובן מאליו שלא היה מה לדבר על טיסות חלל שגרתיות אלמלא האפשרות להקנות לפחות לחלק מהמרכיבים את הכושר של שימוש חוזר. כך מצפים שב־1980 תעלה הטסת ק”ג אחד מטען, באמצעות מעבורת החלל, 270 דולאר בערך. קרוב לוודאי שבשלהי שנות השמונים נזכה לחזות בדור השני של המעבורות, ובו תורחב היכולת לשימוש חוזר, ואז תפחת עלות זו ל־30־20 דולר (של היום).

שיגור המעבורת: המקפת צמודה לשני המאיצים הרקטיים והמיכל החיצון.

המקפת מביאה חלק מודולרי להרכבתה של תחנת חלל

מה הם המרכיבים של מעבורת החלל שעדיין אינם ניתנים לשימוש חוזר? למעבורת שלושה מרכיבים עיקריים: המקפת, המיכל החיצון ושני מאיצים רקטיים. המקפת דמויית המטוס (הבנוייה לשאת צוות של שבעה אנשים ומשא של 29.5 טון) תטוס, כאמור, לפחות 100 טיסות חוזרות. שני המאיצים, אשר יחד עם המנועים הרקטיים שבגוף המקפת עצמה יזניקו את המעבורת מכן השיגור, יינתקו בגובה מסויים, יוצנחו אל הים וייאספו לשם שימוש חוזר (לכעשרים פעמים נוספות). המיכל החיצון הוא המרכיב היחיד שלאחר סיום תפקידו (אספקת הדלק עד להבאת המקפת למסלול הרצוי), ינותק ויושלך לאטמוספירה.

כיום מדובר כבר על תוצר דור ההמשך של המעבורת (“מיכלית החלל”?), אשר יהיה כולו בעל שרידות לשימוש חוזר.

משימות וציפיות

בחודש שעבר סקרנו במדור זה את התכניות להקמת “מושבות חלל”, שתרחפנה באופן קבוע במסלול מסויים ותושביהן יעסקו בפעילות טכנולוגית, מדעית וחברתית מגוונת – האתגר הגדול של המאה ה־21, בעיני מדענים כמו ג’ראלד או’ניל, קרל סאגאן, איזאק אסימוב ואחרים. מובן שהקמת מושבה כזאת, או אף תחנת חלל גדולה, איננה אפשרית ללא קיומו של אמצעי תחבורה זול ויעיל בינה לבין כדור־הארץ. (איננו דנים כאן עדיין על מושבות הענק בעתיד הרחוק, שאולי יינתקו כליל מתלותן בכוכב־האם…) מעבורת החלל הינה האמצעי הראשון מסוג זה.

מה הן המשימות המתוכננות כיום למעבורת החלל, והציפיות העיקריות ממנה? ראשית, היא תשכלל, תייעל ותרחיב את המערכת הענפה של לוויני תקשורת, מחקר, תצפית וחיזוי מזג האוויר, אשר תרומתם לחיי היום־יום על פני כדור הארץ תלך ותגדל. לוויני מחקר חדשים ישוגרו מעל סיפון המקפת עצמה, ואחזקתם, כמו אחזקת הלווינים ה“וותיקים”, תיעשה אף היא על ידי צוות המעבורת. האפשרות שתהיה “לתפוס” לווינים במסלולם, לתחזקם, או אף להחזירם לכדור הארץ משמעה בין היתר – הוזלת עלות הייצור של הלווינים, מכיוון שניתן יהיה לוותר על חלק מדרישות האמינות הקשוחות והמייקרות. (אם ניתן לטפל במערכות הלווין כשהוא במסלולו, הרי שאפשר לוותר על מערכות כפולות רבות הקיימות כיום, “על כל צרה שלא תבוא”). הלווינים כבר תרמו רבות לקידום הרפואה, התקשורת, ניצול המשאבים שבאדמת עולמנו, ועוד “ידם” נטוייה. (דוגמא לפרוייקט הנמצא “על הסף”: לווינים סולאריים, אשר יקלטו את אנרגיית השמש ויעבירו אותם אל כדור הארץ לשם המרתה באנרגיה חשמלית). תכנון הפעילות הכלכלית על אדמת עולמנו בהתאם לנתונים שייאספו מ“עיני” הלווינים הפקוחות לעברנו ממרומים יהפוך לעובדת־חיים. ראויים להזכר כאן דברי אחד מחלוצי תכניות־החלל – וורנר פון בראון:

“פרוייקטי־חלל עתידיים, הנתמכים ומנוהלים כהלכה, עשויים לסייע לפתרון רבות מבעיות האנרגיה, המזון, הסביבה והכלכלה, המטרידות אותנו היום. בעוד מאה שנים יביטו האנשים לאחור וישתוממו כיצד יכול היה פעם האדם להסתדר בחייו על כוכב הלכת “ארץ” ללא הכלים שסופקו לו הודות לתכניות החלל. יקשה עליהם לתפוש, שהיה פעם עולם ללא טיסות חלל, כפי שלנו קשה לתאר היום חיים ללא טלפון ומטוסים.”

אחד הלווינים החדשים, שיוכנסו למסלולם באמצעות המעבורת (בשנת 1983), לא יהיה אלא טלסקופ־חלל ענקי, שירחף בגובה של כ־160 ק"מ, כדי לאפשר הצצה בייקום מעבר למעטה האטמוספרה – מעטה המגביל את טווח ראייתם של הטלסקופים המוצבים על האדמה באופן חמור. צפויים לנו מראות, שלא היינו יכולים לראות לעולם מפני כדור הארץ, ונכונו לנו לבטח הפתעות לא מעטות.

מעבדת החלל (‘ספייסלאב’) בתוך המקפת. בחלקה הקדמי – אגף עבודה ומגורים. בחלק האחורי – טלסקופים, אנטנות ומכשירים שונים החשופים לחלל והמופעלים מרחוק מאגף העבודה.

שנית, תשמש המקפת עצמה ככלי קיבול למעבדת חלל (“ספייסלאב”), יורשת של קודמותיה “סקיילאב” ו־“סאליוט”. המעבדה תאפשר עריכת ניסויים רבים ומגוונים הכרוכים בחיים בחלל החיצון ובפעילות טכנולוגית בו. היא פותחה על ידי סוכנות החלל האירופית, ותספק שרותים למכוני מחקר ברחבי כל העולם. צוותה יהיה מורכב מבני אומות שונות (ראשית של שיתוף פעולה כלל־עולמי בחקר החלל? אולי). גם כאן ניכרת חשיבותו של הכח המניע הכלכלי בנוסף על הסקרנות המדעית הטהורה: שורה ארוכה של חברות מסחריות הזמינו כבר מקום וזמן לעריכת ניסויים במעבדת החלל (4 שנים מראש!), וחברות רבות אחרות מנהלות משא ומתן על הקצאת מקום וזמן עבורן. תנאי חוסר־המשקל והריק המוחלט שבחלל מציעים אפשרויות מרתקות למחקר רפואי, לאלקטרוניקה, למטלורגיה, לאופטיקה, ועוד. דוגמא אופיינית משדה המטלורגיה: חברת פולקסוואגן מקווה לפתח מיסב כדורי חדיש, מושלם כמעט. לשם כך ברצונה ליצור שם, בחלל, נתך של עופרת ואנטימון, שיהיה בעל מבנה פנימי מושלם. (מבנה כזה לא ניתן להשיג על פני האדמה, עקב השפעתו המפריעה של כח הכובד). מפעלי רוקוול (אשר מייצרים את המעבורת עצמה) מתכננים לפתח בחלל זכוכית מושלמת לעדשות טלסקופים. הנה כי כן, פרוייקט המעבורת הופך לעסק מסחרי.

רעיונות מטורפים

האם תדחוף הצלחת פרוייקט מעבורת החלל את האנושות לקראת ההמשך המרתק – טיסות חלל בין־פלנטריות? הסופר ארתור סי. קלארק² (שחזה, כידוע, בשנות ה־40, את פיתוחם של לוויני התקשורת), מקווה שמעבורת החלל תשכנע אנשים בחשיבותו של פיתוח שיטות משופרות של תחבורת־חלל. הוא מצביע על כך שהאדם רחוק עדיין מהשגתו של מסע־חלל זול, למרות שזה אפשרי לחלוטין מבחינה תיאורטית. “במונחי אנרגיה בלבד,” מכריז קלארק, “עשוי המסע בחלל להיות אחת מדרכי התחבורה הזולות ביותר מאז ספינות המפרשים. העלות הבסיסית, ביחידות קילוואט־שעה, של הזנקת בן־אדם מכדור הארץ אל החלל היא כ־10 דולאר; עלות הסעתו סביב כל מערכת השמש – היא בערך זהה.”

אך כדי להגיע לתחבורה זולה כל כך, טוען קלארק, אנו זקוקים לפריצות־דרך מדעיות. לדעתו, לא היו, בעצם, כל רעיונות חדשים באסטרונאוטיקה מזה חמישים שנה. וכדי לגלות את הרעיונות החדשים הדרושים, הוא מציע:

“צריך שיהיו לנו תמיד אנשים אחדים, שיעבדו על רעיונות מרחיקי לכת ואפילו מטורפים! אנשים שיעבדו באופן עצמאי, בזמנם הפנוי, ללא הצורך להגיש דוחות התקדמות מדי ששה חודשים. נאמר כבר פעם, שאילו היו קיימות בתקופת האבן אותן מחלקות מחקר ממשלתיות – היו לנו היום קשתות וחיצי־שחם נהדרים ממש, אך איש לא היה ממציא את הפלדה…”

הצצה אל מעמקי החלל: טלסקופ החלל – ימוקם במסלולו על ידי מעבורת החלל בשנת 1983.

לא ברור לנו כמה אנשים יושבים היום בביתם (או במרתפם…?) ועובדים על רעיונות מטורפים מהסוג שארתור סי. קלארק מייחל להם. אולם ברור, שפרוייקט מעבורת החלל טומן בחובו רעיונות חדשים, הממתינים לגרוי כדי לפרוץ החוצה. דומה שאיש אינו מבטא זאת טוב יותר ממר ג’יימס סי. פלטשר, מהנהלת נאס"א:

“אף כי אנו מתכננים משימות מרתקות למכביר עבור המעבורת, עד כה גרדנו רק את פני השטח. ברגע שהמעבורת תהיה תפעולית ותהפוך לעובדת־חיים, ימציאו מוחות בעלי דמיון וכושר המצאה שימושים כאלה, שקשה לנו לצפותם כעת. מה שהיה חלום לפני זמן לא רב – יהיה למציאות. האדם יתרגל להרגיש בחלל – ממש כמו בבית…”

את דיימון נייט פגשנו כבר בגליון הקודם, בסיפורו “בארץ הסתומים.” מערכת פנטסיה 2000 גאה להציג סיפור נוסף מפרי עטו של סופר מחונן זה, אשר הפך, בצעירותו, מקורא נלהב למבקר הספרותי הראשון שהתמחה באופן רציני בספרות המד“ב, ולאחר מכן – לאחד מגדולי הסופרים המאפיינים את “הגל החדש” במד”ב.

“תחנת מפגש קדמית” איננו “עוד סיפור”. זהו סיפורו המעולה ביותר של נייט ונראה לנו שהוא מהווה ציון דרך בספרות המד“ב בעומקו הפסיכולוגי, עוצמתו המהממת, והרעיון ה”פרוע" שמאחוריו.

* * *

הרעם המתכתי העמום הדהד במורד מסדרונותיה המקושתים וחדריה הרבים של התחנה. פול ווסון עמד והקשיב במשך זמן רב לקולות המתגלגלים, ההולכים וגוועים. חללית התחזוקה עזבה את התחנה בדרכה חזרה לכדור־הארץ; הם השאירו אותו לבדו בתחנת המפגש.

תחנת המפגש! השם עצמו הספיק בכדי להפעיל את דמיונו. ווסון ידע, כי שתי התחנות המסלוליות כונו במאה שעברה על ידי המנהלה הבריטית (דאז) של שרותי החלליות – “תחנת בית”, שכן תחנות אלה פיקחו על התעבורה בין כדור־הארץ לבין מושבות־החלל. “תחנת מפגש קדמית” היה כינוי שנועד להביע, כי הן תוכננו במיוחד לצורך קיום מפגשים עם יצורים זרים – יצורים מחוץ למערכת השמש. כעת, תחנת המפגש הקדמית חגה לה כאן, בודדה בחלל – ממתינה למבקר הפוקד אותה אחת לעשרים שנה…

על אדם אחד ויחיד, מתוך הביליונים של מערכת “סול”, הוטלה המשימה לשאת בנטל הנוכחות של היצור שהגיע לביקור. שני הגזעים, על פי מה שווסון הבין בענין זה, היו שונים באופן כה יסודי זה מזה, עד כי כל מפגש ביניהם הכאיב לשני הצדדים. טוב, הוא התנדב למשימה, והוא חשב שיוכל לעמוד בכך. לבד מזאת, הרי מדובר בפיצוי נדיב ביותר.

הוא עמד בכל המבחנים, ובניגוד לציפיותיו שלו עצמו – הוא נבחר. צוות התחזוקה הביא אותו לכאן כגוש בשר דומם, מסומם וכלוא בארגז חתום. הם השאירו אותו במצב זה עד שסיימו לבצע את המוטל עליהם, ואחר כך החזירוהו להכרתו. עתה, הם הסתלקו. הוא נותר לבד.

…אך לא לגמרי לבד.

“ברוך בואך לתחנת מפגש קדמית, סמל ווסון.” אמר קול נעים, “כאן רשת־אלפא שלך, אני נמצאת כאן כדי להגן עליך ולעמוד לרשותך בכל דרך אפשרית. אם יש משהו שאתה רוצה, פשוט אמור לי.”

ווסון הוזהר מראש, אך הוא בכל זאת נדהם מן הגוונים האנושיים של הקול. רשת־אלפא היתה המלה האחרונה בתחום הרובו־מחשבים; אמצעי בטיחות, משרתים אישיים, ספריות, הכל בגוף אחד – שנחן במשהו כה קרוב ל’אישיות' ו’רצון חפשי', עד כי עורר מחלוקות רבות מאד בין המומחים באשר למהותו האמיתית. הרשת היתה נדירה ויקרה ביותר; ווסון לא ראה מעולם רשת כזו קודם לכן.

“תודה רבה”, הוא אמר עתה, אל החלל הריק, “דרך אגב, איך קוראים לך? אני הרי לא אוכל לקרוא לך – הי, רשת אלפא.”

“אחד הקודמים לך כינה אותי דודה נטי.”

ווסון עווה את פניו. השם לא מצא חן בעיניו. “ה’דודה' – זה דוקא בסדר”, אמר, “נניח שאקרא לך ‘דודה ג’ין’, אוקיי? זה היה שמה של דודתי, והקול שלך דומה לשלה.”

“לכבוד יהיה זה לי”, אמר המנגנון הבלתי־נראה בנימוס. “האם היית רוצה לקבל עכשו משקאות קרים? כריכים? קפה?”

“עדין לא”, אמר ווסון.

הוא הסתובב. נראה היה שזה הביא לסיומה של השיחה, עד כמה שהדבר נגע לרשת. זה טוב – טוב שהרשת היתה בנמצא, לצורך חברה, כדי לדבר איתה וכדי שידברו איתך. אך אם היא תהפך פטפטנית…

האזור, שיועד בתחנה למגורי האיש הנוטל חלק ב“פגישה”, היה ארבע־מדורי: חדר־מיטות, חדר־מגורים, חדר אוכל ואמבטיה. חדר המגורים היה נוח ורחב, והאבזר המכני היחידי בו היה לוח־פיקוד גדול על אחד הקירות. החדרים האחרים, שהיו מסודרים כמעין טבעת סביב חדר זה, היו זעירים: מרחב מחיה בדיוק כפי הנדרש, תולדה של תכנון פונקציונלי קפדני. המקום כולו הבהיק בנקיונו, למרות שהיה ריק במשך עשרים השנים האחרונות.

זה החלק הקל של העסק, אמר ווסון לעצמו, בהתכוונו לחודש העומד לחלוף לפני הגעת היצור הזר – אוכל מעולה, בטלה, ובן־שיחה בדמותה של רשת־אלפא. “דודה ג’ין, הייתי רוצה סטייק קטן, בבקשה – מדיום; ויחד אתו גם תפוחי־אדמה חומים, בצלצלים ופטריות, וכמובן – כוס בירה גדולה. הודיעי לי כשכל זה יהיה מוכן”.

“בסדר,” אמר הקול בנעימות. בחדר האוכל החל הטבח האוטומטי לזמזם ולתקתק בחשיבות עצמית. ווסון פסע לעבר הקיר והביט בלוח הפיקוד. פתחי האויר היו סגורים וחתומים היטב, כך הראו המחוונים. האויר זרם בתחנה כסדרו. התחנה נמצאה במסלולה המתוכנן, כשהיא חגה על צידה, יוצרת תחושת כבידה דומה לזו הקיימת על פני כדור־הארץ. הטמפרטורה בחלק זה של התחנה היתה 26 מעלות באופן תמידי.

חלקו השני של הלוח סיפר סיפור אחר לחלוטין: כל השעונים היו חשוכים ושקטים. אגף 2, שהיה גדול פי שמונים ושמונה מאגף 1 (בו נמצא ווסון), לא נכנס עדין לפעולה.

לנגד עיניו של ווסון עמדה תמונה חיה של התחנה, תולדת התמונות והדיאגרמות שראה. כדור אדיר־מימדים, שלתחתיתו דבוקה, כמו פרעוש, הדסקית קטנה של האגף המיועד ליצור האנושי – כאילו הוצמד לתחנה רק לאחר מחשבה שניה. כל נפחו העצום של הכדור, לבד מכוורת קטנה של חדרי האספקה והמיכלים רבי־החשיבות, שרק לאחרונה הוגדל נפחם בהרבה – שמשו למגורי היצור הזר…

הסטייק היה טעים ורך, בדיוק כמו שאהב. “דודה ג’ין,” אמר בפה מלא, “זה טעים מאד”.

“אני שמחה”, אמר הקול, כשגון זעיר של גאוה מהול בו.

ווסון גיחך. “אמרי לי, דודה ג’ין, כבר עברת את התהליך כמה פעמים? האם התקינו אותך יחד עם התחנה?”

“לא הותקנתי יחד עם התחנה,” אמרה דודה ג’ין, “ועד כה סייעתי בשלושה מפגשים”.

“הממ, סיגריה,” אמר ווסון, כשהוא טופח על כיסו. הטבח האוטומטי זמזם לרגע – ומהמקום המיועד לכך נפלטה קופסת סיגריות. ווסון הצית אחת. “בסדר, אז עברת זאת שלוש פעמים. יש לבטח המון דברים, שאת יכולה לספר לי, נכון?”

“כן, כמובן. מה היית רוצה לדעת?”

ווסון העלה ענני־עשן, כשהוא נשען לאחור, עיניו הירוקות כחרכים צרים. “ראשית, הקריאי לי בבקשה את דו"ח פיג’ן – את יודעת, מתוך ‘תקציר ההיסטוריה’. ברצוני לדעת, אם אני באמת זוכר אותו.”

“פרק שניים”, אמר הקול בחגיגיות, “מגע ראשון עם אינטיליגנציה נון־סולרית נעשה על־ידי קומנדר רלף סי. פיג’ן, בראשון ליולי 1984, בזמן חניית־חרום על טיטן. להלן קטע מתוך הדו”ח הרשמי שלו:

"בזמן נסיון להתחקות אחרי שרשי ההפרעות הנפשיות שלנו, גילינו מה שנראה במבט ראשון כמבנה מתכתי עצום בקצהו הרחוק של אחד מרכסי הגבעות. חשנו מצוקה נפשית, ומצבנו הורע ככל שהתקרבנו למבנה. המבנה היה רב־צלעי, ואורכו היה בערך פי 5 יותר מאשר אורך ספינת החלל שלנו – ה’קולון'.

"כמה מהנוכחים הביעו רצון־עז לפרוש, אולם ליטננט אקוף ואני חשנו תחושה מוזרה, כאילו קוראים או מזמינים אותנו פנימה, וזאת בצורה שלא יכלנו להגדירה. למרות שחוסר המנוחה שלנו לא הוקל, החלטנו להכנס פנימה ולשמור על קשר עם שאר הקבוצה, שחזרה לחללית.

“חדרנו אל תוך המבנה המוזר מבעד לפתח בלתי־סימטרי… הטמפרטורה הפנימית היתה 60 מעלות מתחת לאפס, ונראה היה שהאטמוספרה מורכבת בעיקר ממיתן ומאמוניה… בתוך החדר השני המתין לנו היצור הזר. הרגשנו בלחץ אותו ניסיתי לתאר, בדרגה גבוהה הרבה יותר מאשר קודם – אך חשנו גם בתחושת ההזמנה או התחנונים… שמנו לב לכך, שנוזל צהבהב וסמיך נטף מתוך נקבים מסוימים במשטח החיצוני של היצור. למרות שחשתי גועל רב, הצלחתי לאסוף מדגם מן החומר הזה. מאוחר יותר נשלח החומר למעבדה, לשם ביצוע אנליזה…”

“המגע השני נעשה עשר שנים מאוחר יותר על ידי קומנדר קראופורד ממשלחת טיטן…”

“לא, זה מספיק.” אמר ווסון, “רציתי רק את הציטוט מתוך דו"ח פיג’ן”. הוא המשיך לעשן, מהורהר. “זה נראה לי מקוצץ ומצונזר, האין זאת? אין לך, באיזה מקום שהוא במאגרי הזכרון שלך, גירסה ארוכה יותר?”

דממה השתררה לרגע. “לא”, אמרה הדודה ג’ין.

“כשהייתי ילד, זה היה הרבה יותר ארוך.” התלונן ווסון בעצבנות, “קראתי את ‘תקציר ההיסטוריה’ כשהייתי בן 12, ואני זוכר שהיה תאור מפורט של היצור הזר… זאת אומרת, אני זוכר שהיה שם תאור כזה.” הוא חג בכסאו – “הקשיבי, דודה ג’ין – את מין כלב שמירה גדול, האין זאת? יש לך מצלמות ומיקרופונים בכל רחבי התחנה?”

“כן,” אמרה המערכת, כשהיא נשמעת – או שמא הטעהו דמיונו – נעלבת ונפגעת.

“ובכן. מה בקשר לאגף 2 – לבטח יש לך מצלמות גם שם, האין זאת?”

“כן.”

“טוב מאד, אם כן את יכולה לומר לי בוודאי כיצד נראה היצור הזר!”

דומיה כבדה השתררה. “אני מצטערת, אינני יכולה לומר לך זאת.” אמרה דודה ג’ין.

“לא,” אמר ווסון, “לא חשבתי שתוכלי. לבטח יש לך הוראות שלא לעשות כן – אני מתאר לעצמי, שזה מאותה סיבה שספרי ההיסטוריה קוצצו בזמן מן הזמנים. מה יכולה להיות הסיבה לכך? האם יש לך איזה רעיון, דודה ג’ין?”

דומיה נוספת. “כן,” הודה הקול.

“נו?”

“אני מצטערת, אינני יכולה…”

“לומר לך זאת.” חזר ווסון יחד אתה. “בסדר גמור, לפחות אנו יודעים היכן אנו עומדים.”

“כן, סרג’נט. אתה רוצה קצת לפתן?”

“לא צריך לפתן. עוד דבר אחד – מה קורה לאיש שבתחנה, זה שנמצא בפגישה, אחרי שהוא גומר את המשמרת שלו?”

“מעלים אותם למעמד 7, הם זוכים לזמן פנוי בלתי מוגבל, מתנות בשווי של שבעת אלפים סטלורים ובנוסף לכך דיור חינם כמו למעמד 1…”

“כן, אני יודע על כל אלה,” אמר ווסון, מלקק את שפתיו היבשות, “אבל מה שאני רוצה לדעת זה איזו צורה היתה לאלה שסיימו משמרת כאן וחזרו לכדור־הארץ?”

“צורה אנושית רגילה,” אמר הקול בבהירות, “מדוע אתה שואל, סרג’נט?”

ווסון עשה תנועה של אי־רצון; “משהו שנזכרתי בו, מאחד השיעורים באקדמיה. אינני יכול למחקו מזכרוני. אני יודע, שיש לזה קשר כלשהו לתחנה. רק קטע ממשפט – ‘עיוור כעטלף עטור זיפים לבנים’. האם זה עשוי להיות תאור של היצור הזר… או של איש התחנה, כאשר באו להוציאו מכאן?”

דודה ג’ין לא ענתה, שקט מוזר שרר. “בסדר, אחסוך לך את הטירחה,” אמר ווסון, “את מצטערת בוודאי, כי אינך יכולה לומר לי זאת.”

“אני אכן מצטערת,” אמרה המכונה בכנות.

הדודה ג’ין היתה בת־לוויה לדוגמא. היתה לה ספרית תקליטים של אלפי שעות מוסיקה, היו לה סרטים להראות לו, וספרים המודפסים במיקרופילם, אותם יכול היה לקרוא על המסך בחדר המגורים, או אם העדיף – יכול היה לבקש שהספרים יוקראו באוזניו. היא שלטה על שלשת הטלסקופים של התחנה, ועל פי בקשתו היתה מראה לו את כדור־הארץ, את הירח או את תחנת־המוצא.

שידורי חדשות לא יכול היה לשמוע. הדודה ג’ין היתה מפעילה את הרדיו בחוסר רצון מודגש, כאשר ביקש זאת – וכאשר הופעל המכשיר לא נשמע דבר, פרט לרעש סטאטי. היעדר שידורי רדיו היה הדבר שהעיק על ווסון ביותר ככל שחלף הזמן. הייתה זו הידיעה, שדממת־קשר הוטלה על כל החלליות שבמערכת, על התחנות המסלוליות וגם על המשדרים הבין־פלנטריים. היתה זו הגבלה עצומה, כמעט משתקת. ניתן היה להעביר מעט מידע ע"י פוטופונים לטווחים קצרים יחסית, אך מרבית הפיקוח והשליטה על התנועה בחלל לא יכול היה להתנהל ללא קשר רדיו.

הפגישה העתידית הזו עם היצור הזר היתה דבר כה עדין, עד שאפילו קולו של שידור – כאן, הרחק מכל מקום, במקום שהארץ היתה רק עיגול זעיר בגודל כפול מן הירח – יכול היה להפריע לה.

הפגישה היתה כה יקרת־ערך, עד כי ניתן היה להציב בתחנה רק אדם אחד, כאשר נמצא שם היצור הזר, וכדי להעניק לאדם את החברה ההכרחית, על מנת לשמור על שפיות דעתו – הם נאלצו להתקין את רשת אלפא…

“דודה ג’ין?”

"הקול נענה במהירות, “כן, פול.”

“המצוקה הזו, שהספרים מספרים אודותיה – אין לך לבטח כל מושג מהי, נכון?”

“נכון, פול.”

“אז אמרי נא לי – למה הם צריכים כאן אדם? למה אינם יכולים להסתפק בך בלבד?”

דממה. “אינני יודעת, פול.” קולה נשמע ספקני מעט ומהסס.

הוא התרומם מהספה שבחדר־המגורים, ופסע הלוך בחוסר־מנוחה. “בואי, נסתכל בארץ.” אמר למכונה הדוממת. בצייתנות, התעורר מסך הבקרה לחיים, על פניו נראה כדור־הארץ, מרוחק מרחק עצום, כחול ומבהיק כיהלום. “סגרי זאת!” ציווה בפראות – הלוח החשיך.

“קצת מוסיקה?” שאל הקול, והתחיל מנגן מנגינה רכה עוד לפני שנתקבלה תשובה.

“לא,” אמר ווסון. המוסיקה פסקה.

ידיו של ווסון רעדו. היתה לו הרגשה של תסכול וחוסר מוצא.

החליפה המותאמת לו היתה בארון שליד פתח האויר. ווסון כבר היה באגף שמעליו, מקום מגורי היצור הזר; פעם או פעמיים. לא היה מאום שם למעלה, רק אפלה וצינה. אך הוא היה חייב לצאת מכלוב־ארנבות זה שלו. הוא הוציא את החליפה.

“פול,” אמרה דודה ג’ין בדאגה, “האם אתה עצבני?”

“כן, מאד.” נחר לעברה.

“אז אל תכנס לאגף 2”, אמרה דודה ג’ין.

“אל תגידי לי מה לעשות, קופסת פח שכמותך!” נבח ווסון ברוגז פתאומי. הוא רכס את חלקה הקדמי של החליפה.

דודה ג’ין היתה שקטה.

פתח־האויר, אשר פנה למעבר אנכי, שרוחבו מספיק בקושי למעברו של אדם אחד, היה אפשרות המעבר היחידה לאגף 2. פתח זה היה פתח היציאה היחידי מאגף 1, דרכו הוכנס – ודרכו גם יצא בתום המפגש, להצטרף אל חללית האספקה. כעת עבר ווסון דרכו.

ב’קוטב הצפוני' של הכדור, היה פתח־איוורור נוסף. פתח זה היה עצום בממדיו, וניתן היה להעביר דרכו חללית משא בין־כוכבית. אך לא היה זה עסקו של אף אחד – אף בן־אנוש.

לאור מנורת הקסדה של ווסון, נראה החלל המרכזי העצום של התחנה כחור שחור, אשר שיקף פה ושם מעט מן האור שהוטל לתוכו. הקירות הבהיקו מכפור. באגף 2 לא הותקן עדיין הלחץ. המתכת צלצלה בקול צונן כאשר דרך עליה ברגליו הכבדות. הריקנות העצומה של האולם הודגשה ע"י החשכה והקור. לבד, אמרו צעדיו, לבד…

הוא צעד כבר כשלושים מטר במעלה הגשרון הצר, שהוביל פנימה, כשהחל חש תחושה הולכת וגוברת של חרדה. למרות רצונו, עצר ווסון על עומדו, ונפנה לאחור באורח מגושם, גבו כנגד הקיר. התמיכה שהעניק לו הקיר האיתן לא הספיקה. הגשרון החל להנודד תחת רגליו ואיים להפילו מטה, לתהום החשוכה.

ווסון זיהה הרגשת יובש זאת, הטעם המתכתי בתחתית לשונו – היה זה פחד.

המחשבה חלפה במוחו כברק – הם רוצים שאפחד. אך מדוע? לפחד מפני מה?

באותה פתאומיות מצא גם את התשובה. הלחץ חסר־השם התגבר, כמו אגרוף־ענקים שנקמץ סביבו. ווסון חש באימה במשהו, שהיה כה עצום, עד כי לא היו לו גבולות כלל, משהו ההולך ויורד, באיטיות חלקה, אינסופית, נוראה…

החודש הראשון שלו תם – היצור הזר הגיע.

ווסון נפנה לאחוריו, פיו פעור והוא נושם ונושף. נראה היה כאילו המבנה האדיר של התחנה שמסביבו הצטמק עד לממדי חדר רגיל… ווסון הצטמק יחד איתו, כך שהוא נראה בעיני עצמו כחרק זעיר המגשש דרכו בבהלה עצומה, מחפש מקום בטוח יותר לנוח בו.

ומאחוריו, כאשר רץ חזרה, רעמה התחנה.

בחדרים הדוממים היו כל האורות מעוממים. ווסון שכב בשקט, מביט בתקרה. דמיונו פעל בקדחתנות, יוצר דמות משתנה, מתחלפת של היצור – ענקי, אפלולי, מאיים וחסר־צורה.

הזיעה הצטברה בטיפות גדולות על מצחו. הוא לטש עיניו, ללא יכולת להזיזן.

“זו היתה הסיבה, בגללה לא רצית שאעלה למעלה, הא, דודה ג’ין?”

“כן. העצבנות מהוה את האות הראשון. אך אתה נתת לי הוראה ישירה, פול.”

“אני יודע זאת,” אמר במעורפל, עיניו עדיין לטושות לתקרה. “משהו מצחיק אותי… דודה ג’ין?”

”כן, פול?"

“את לא תאמרי לי איך הוא נראה, נכון?”

“לא, פול.”

“אינני רוצה לדעת. אלוהים, אינני רוצה לדעת… דבר מצחיק, דודה ג’ין, חלק ממני הוא פשוט דיסה נוזלית. אני מפחד כל כך, אני פשוט הפכתי למקפא…”

“אני יודעת,” אמר הקול ברכות.

“וחלק אחר ממני הוא באמת קריר ואדיש, כאילו כלום לא קרה לו. שגעון – הדברים האלה שעליהם חושבים, את יודעת?”

“איזה דברים, פול?”

הוא ניסה לצחוק. “נזכרתי במסיבת ילדים, אליה הלכתי לפני עשרים… עשרים וחמש שנה. הייתי אז, בואי נראה – הייתי אז בן תשע. אני זוכר זאת, כי היה זה באותה שנה בה נפטר אבי. חיינו אז בדאלס, בקארואן שכור, ובשכנות לנו גרה משפחה עם קבוצת ילדים ג’ינג’יים. הם ערכו תמיד מסיבות. איש לא חיבבם במיוחד, אך כולם הלכו לשם.”

“ספר לי אודות המסיבה, פול.”

הוא נע בחוסר־מנוחה על גבי הספה. “מסיבה זו – היתה זו מסיבה לכבוד ‘ליל כל הקדושים’. אני זוכר, שהילדות לבשו תלבושות שחורות וכתומות, והילדים לבשו תלבושות של רוחות רפאים. הייתי הילד הצעיר ביותר שם, והרגשתי קצת כאילו לא השתייכתי למקום. לפתע, קפץ אחד מן הג’ינג’ים, עטור במסיכה של גולגולת על פניו, וצוח, “בואו, קדימה, להתכונן למשחק מחבואים.” ואז, הוא תפס אותי, ואמר – “אתה תחפש!” – לפני שהספקתי להניד עפעף דחף אותי לתוך ארון חשוך, סגר את הדלת ונעל אותה..”

הוא הרטיב את שפתיו, "ואז – את יודעת, שם באפילה – חשתי במשהו שפגע בפני. את יודעת, משהו צונן ולח, כמו משהו שמת…

“אני פשוט הצטנפתי על ריצפת הארון, ממתין לכך, שהדבר יגע בי שנית… את יודעת – הדבר ההוא, קר ומחוספס, תלוי שם למעלה. יודעת את מה זה היה? – כפפת בד, מלאה בקרח ובגרגרי־חול. בדיחה. היתה זו אחת הבדיחות אותן לא אשכח לעולם… דודה ג’ין?”

“כן, פול?”

“הי, אני בטוח, שאתן – רשתות אלפא – משמשות יופי של פסיכיאטרים, הא? אני יכול לשבת כאן ולספר לך כל דבר, בגלל שאת רק מכונה – נכון?”

“נכון, פול.” אמרה הרשת, כשנימת צער בקולה.

“דודה ג’ין, דודה ג’ין… אין טעם לנסות ולרמות את עצמי, אני יכול להרגיש את הדבר ההוא שם למעלה, רק שני מטרים מכאן.”

“אני יודעת, שאתה יכול, פול.”

“אינני מסוגל לעמוד בכך, דודה ג’ין.”

“אתה מסוגל – אם תחשוב שאתה מסוגל, פול.”

הוא התפתל על הספה. “זה… מזוהם, זה קר ודביק. אלוהים, האם זה יימשך כך חמישה חדשים? אינני מסוגל, זה יהרוג אותי, דודה ג’ין!”

רעם נוסף נשמע, מתגלגל בכל חלקי התחנה. “מה זה?” התנשם ווסון, “החללית השניה ממריאה?”

“כן. עתה הוא לבדו, בדיוק כמוך.”

“לא בדיוק כמוני. הוא לבטח לא מרגיש מה שאני חש. דודה ג’ין, אין לך מושג…”

שם, למעלה – מרוחק ממנו מטרים ספורים של חיץ־מתכת, רבץ גופו העצום, המפלצתי, של היצור הזר. ווסון חש, כאילו משקלו של היצור מונח כנטל כבד ומעיק על חזהו.

במשך רוב ימי בגרותו היה ווסון איש־חלל. הוא ידע, שאם תחנה מסלולית תתמוטט אי־פעם, הרי חלקה התחתון לא יתרסק לרסיסים, אלא ייזרק לחלל מכח המהירות הזויתית של התחנה. המועקה בחזהו לא נבעה מהאימה שהטילו המבנים הפלנטריים השונים, כולל זה שבו נמצא כעת, אשר נראו תמיד, כאילו איימו להתמוטט – היה זה משהו אחר, שונה לחלוטין, שלא ניתן היה לעמוד נגדו.

היה זה ריח הסכנה – תלוי, בלתי נראה לעין, שם למעלה באפילה, ממתין, צונן וכבד. היה זה חלום הבלהות הפרטי שלו, החוזר ונשנה מאז ימי־ילדותו – הצורה הלא־מציאותית, חסרת כל צורה וצבע, שהמשיכה ליפול באיום לעבר פניו. היה זה גור־הכלבים המת, אותו משה באותו קיץ, בדקוטה – – פרוה רטובה, ראש שמוט, קר, קר, קר – –

במאמץ רב הסתובב ווסון על הספה, והתרומם על זרוע אחת. הלחץ היה כמו צינה עקשנית, הרבוצה על גולגלתו. דומה היה, כאילו התנודד החדר והסתובב סביבו במעגלים איטיים.

ווסון חש כיצד שרירי לסתו מתעוותים במאמץ, כאשר כרע על ברכיו, והוא החל מזדקף. גבו ורגליו נמתחו. פיו היה פעור לרווחה עד כדי כאב. הוא צעד קדימה צעד אחד, ואחריו עוד אחד – – כל צעד היה כרוך במאמץ עצום, ופלגי זיעה החלו זורמים במורד גופו.

צידו הימני של לוח־הפיקוד, הצד שהיה חשוך קודם לכן, היה מואר עתה. הלחץ באגף 2, על פי השעונים, היה כ־1.3 אטמוספרות. מד הלחץ של פתח־האיורור הראה עתה על לחץ גבוה יותר של חמצן וארגון – היה זה אמצעי זהירות מפני זיהום האויר באגף 1 על ידי האטמוספרה הזרה; אך פרוש הדבר היה גם, שפתח האיורור לא ניתן יותר להיפתח משום כיוון.

“תני לראות את הארץ,” התנשם ווסון.

המסך נדלק, והוא נעץ בו את עיניו. “הדרך למטה ארוכה מאוד,” אמר. דרך ארוכה, ארוכה מאד – – עשר שנים חסרות־דמות בילה כטכנאי־שרות בתחנת־בית. לפני כן, רצה להיות טייס־חלל, אך בשנים הראשונות של הקורס נכשל – לא הצליח בבחינות המתימטיקה. אך מעולם לא העלה בדעתו לחזור לכדור־הארץ.

“דודה ג’ין, דודה ג’ין, זה יפהפה!” מלמל.

שם למטה, ידע ווסון, שרר אביב. ובמקומות מסוימים שם, נסוג קצה האפלה, הפציע שחר כחלחל – כמו אור יום שנלכד באבן יקרה. שחר אפוף עשן וערפל, שחר של דממה והבטחה. שם למטה, במרחק עצום, פתחה נקודה זעירה בדמות אשה את הדלת המיקרוסקופית שלה, כדי להקשיב לשירתו של אטום בדמות ציפור. אבוד, אבוד, ארוז בצמר כותנה, כמו שיקופית של מיקרוסקופ; שחר אביבי אחד על פני הארץ.

במרחק קילומטרים שחורים ורבים למעלה, כה רחוק עד כי 60 אלף כדורי־ארץ יכלו לעמוד אחד על גבי משנהו וליצור עמוד, שעל ראשו יכול היה ווסון להימצא, צעד ווסון במעגל אינסופי. עם זאת, עד כמה שהתהום היתה עמוקה, לא היו כל אלה – הארץ, הירח, התחנות־המסלוליות, החלליות, כן – אפילו השמש וכל שאר כוכבי הלכת שלה; כל אלה לא היו אלא קמצוץ קטנטן בתוך החלל. גרגר אבק, שניתן לתופסו בין אצבע לאגודל.

מעבר להם – שם היתה התהום האמיתית. בלילה העמוק הבהבו הגלקסיות בזהרן העמום, נוקבות באורן את המרחק העצום אותו אפשר היה לבטא רק במספר חסר־משמעות, בזעקת־בעתה המסתיימת בעשרות ובמאות אפסים 000,000,…

כשהם זוחלים ונלחמים, נעזרים באנרגיות עצומות מדי לגביהם, הגיעו בני־האדם עד אורנוס. אך גם אם היה בנמצא אדם כה “גבוה”, שיכול היה לשכב, כשמגפיו נצלים בשמש – וראשו קופא על גבי פלוטו – בכל זאת היה הוא נמוך מדי ביחס לריקנות העצומה. כאן, על גבי פלוטו, היתה הנקודה המרוחקת ביותר של האימפריה האנושית. כאן היא נפגשה עם “היקום התיכון”, כאן – ורק כאן, התקרבו שני העולמות עד כדי אפשרות מגע. שלנו – ושלהם.

בתחתית לוח־הפיקוד דלקו השעונים באור דק, המחוונים הרגישים רטטו קלות.

עמוק, לתוך המיכלים, טיפטף הנוזל הזהוב… “על אף שחשתי גועל רב, הצלחתי לאסוף מדגם של החומר הזה, ומאוחר יותר הוא נשלח לביצוע אנליזה…”

נוזל, צונן כמו החלל, מטפטף במורד הקירות החלקים של השפופרות, יוצר שלוליות קטנות בחושך, זורח בזוהר של זהב, חי למחצה. תמיסת־פלא זהובה. טיפה אחת של הנוזל המרוכז הזה מסוגלת לעצור את גלגלי הזמן למשך עשרים שנה – היא תשמור על עורקיך מפני הסתיידות, על שריריך מהתכווצות, על עיניך מהתקהות, על שערך מנשירה, על מוחך מסניליות.

אלה היו תוצאות האנליזה, שנערכה למדגם של פיג’ן. זה היה הרקע לכל ההיסטוריה המטורפת של “תחנת הסחר עם הזרים” – בראשונה, בקתה על טיטאן, ואחר כך, כאשר נלמדה הבעיה ביתר קפדנות – “תחנת מפגש קדמית”.

אחת לעשרים שנה היה יצור זה יורד מטה מאי־שם, רובץ בכלוב הזעיר הזה, שהוכן עבורו, והופך אותנו לעשירים – מעבר לכל דמיון אפשרי – עשירים בחיים… ועדין איננו יודעים מדוע.

מעליו – ווסון דימה, שהוא מסוגל לראות גוף עצום זה רבוץ בחשיכה הצוננת; הנפח הרב מסתובב בפאסיביות יחד עם סיבוב התחנה, נוטף זהב קר לתוך שפתי השפופרות – טיף, טיף…

ווסון אחז את ראשו; הלחץ הפנימי היקשה על יכולתו לחשוב. הוא חש כאילו עומדת גולגלתו להתפוצץ לרסיסים. “דודה ג’ין,” קרא.

“כן, פול,” השיב הקול האדיב, המנחם; כמו אחות – האחות העומדת ליד מיטתך כאשר נגרמים לך כאבים נוראיים, אך הכרחיים.

“דודה ג’ין, האם את יודעת, מדוע הם חוזרים ושבים לכאן?”

“לא! זוהי תעלומה,” השיבה המכונה.

ווסון הנהן בראשו. “היה לי,” אמר, “ראיון עם גאואר, לפני שעזבתי את תחנת־הבית. את מכירה את גאואר – יו”ר המחלקה לעניני היקום החיצון. הוא הגיע במיוחד כדי להיפגש עמי."

“כן?” עודדה אותו דודה ג’ין.

“הוא אמר לי: ‘ווסון, אתה חייב לגלות. אתה חייב לגלות האם יכולים אנו לסמוך על כך, שהם ימשיכו באספקה; אתה יודע, אנחנו מונים כיום חמישים מליון איש יותר מאשר בזמן בו נולדת. אנו זקוקים ליותר חומר, ואנו חייבים לדעת אם נוכל לסמוך עליהם. שכן היודע אתה מה יקרה אם תופסק האספקה?’ – האם את יודעת, דודה ג’ין?”

“זו תהיה” אמר הקול ברטט, “שואה”.

“זה נכון,” אמר ווסון בקדרות, "כך יהיה; וכך גם אמר גאואר – ‘מה יקרה אם חלליות המשא יפסיקו את התעבורה מבסיס־הירח? הרי’, אמר, 'אלפי אנשים ימותו שם ברעב או יחנקו בהיעדר אטמוספירה. כך גם אצלנו – אם תיפסק זרימתה של ‘תמיסת הארכת החיים’, הוא המשיך והסביר לי, ‘אחד מכל עשרים מבוגרים במשפחת בני־האדם, שבמערכת סול, אמור לקבל זריקה בשנה זו. מתוכם, כמעט עשרים וחמישה אחוזים הם בני מאה וחמישים או יותר. מקרי המוות בקרב קבוצה זו, בשנה הראשונה, יהיו לפחות פי שלושה יותר ממה שצופים לוחות החישוב שלנו’. ווסון הרים את פניו המעונות. “אני בן שלושים וארבע, יודעת את? – וגאואר זה גרם לי להרגיש כתינוק בן יומו.”

דודה ג’ין השמיעה צליל אוהד.

“טיפ, טיפ,” אמר ווסון בהיסטריה. מחוגי האינדיקטורים המוזהבים היו כעת גבוהים במעט יותר – כחוט השערה. “מידי עשרים שנה זקוקים אנו לחומר רב יותר, ולכן מישהו כמוני חייב לעלות לכאן ולסבול את העסק הזה במשך חמישה חדשים מחורבנים. ומישהו מהם חייב לבוא לכאן, ולטפטף. למה, דודה ג’ין? מה זה משנה להם, אם יהיו חיינו ארוכים או קצרים? מדוע הם ממשיכים בענין – שבים כל עשרים שנה? מה הם לוקחים מכאן?”

אך לשאלות אלה לא היתה תשובה בפי הדודה ג’ין.

כל אותו יום, וגם בימים שלאחר מכן, דלקו האורות במסדרון ההיקפי של אגף 1 באור צונן ויציב. ציפוי הרצפה הקשה והאפור של המסדרון היה חרוש באופן בולט עוד לפני שכף רגלו של ווסון דרכה שם, עדות למעשיהם של קודמיו; זו היתה מטרת קיומו העיקרית של המסדרון – כמו הגלגל המסתובב שבכלובי ארנבות־המעבדה; ווסון פסע בו ללא הפוגה. אדם, היושב בשקט ללא תנועה ובראשו לחץ־תופת זה, עלול לצאת מדעתו. וכך, היה ווסון גורר את רגליו לאורך קילומטרים רבים, במשך כל אותו יום ובכל הימים שלאחר מכן – עד אשר היה צונח כפגר על מיטתו להפוגת־שינה טרופה.

ווסון גם דיבר לפעמים – אל עצמו, או לפעמים אל רשת אלפא הקשובה. לא תמיד ברור היה אל מי דיבר. “אזוב על הסלע,” מלמל, כשהוא גורר את רגליו, “אמרתי לו, לא הייתי נותן אפילו פרוטה שחוקה בעבור הצדף הזה… אבני־חצץ קטנות יש שם, בכל מיני צבעים”. הוא המשיך לגרור את רגליו במשך זמן מה, בדומיה, ואז לפתע: “אני לא מצליח להבין, למה הם לא נתנו לי חתול!”

דודה ג’ין לא הגיבה. אחרי רגע, המשיך ווסון: “כמעט לכל אחד בבית יש חתול, לכל הרוחות, או דג זהב או משהו. את בסדר גמור, דודה ג’ין, אבל איני יכול לראות אותך. אלוהים, מדוע לא שלחו, מדוע לא שלחו לגבר הזה איזו אישה, שתשמש לו לחברה? זאת אומרת, אלוהים, אף פעם לא סבלתי חתולים!” ווסון נכנס לחדר־השינה, ובפיזור־דעת הלם באגרופו החבול במקום מסוים, מוכתם בדם, שעל הקיר.

“אבל, אפילו חתול יכול היה להיות משהו.” אמר.

דודה ג’ין שמרה על שתיקה.

“אל תעמידי פנים, כאילו רגשותיך הארורים נפגעו, אני מכיר אותך, את בסך הכל מכונה ארורה,” אמר, ואחר הוסיף: “הקשיבי, דודה ג’ין, אני זוכר חבילת קורנפלקס, ועליה ציור של קאובוי וסוס. לא היה מקום רב על הדפנות, ולכן מה שניתן היה לראות היה רק הפנים שלהם. זה תמיד הצחיק אותי, לראות עד כמה הם היו דומים האחד למשנהו – שתי אוזניים למעלה ובלורית במרכז. שתי עיניים, אף, פה – ושיניים בתוכו. חשבתי לעצמי, אנחנו מעין דודנים רחוקים, האין זאת, אנחנו והסוסים? אז בהשואה לדבר הזה, שנמצא שמעלה, אנחנו אחים – מבינה את?”

“כן,” אמרה דודה ג’ין בשקט.

“לכן אני ממשיך ושואל את עצמי, למה לא יכלו לשלוח לכאן סוס או חתול – במקום בן־אדם? אך אני מתאר לעצמי, שהתשובה היא – מפני שרק אדם יכול לשאת את הסבל אותו אני סובל כעת, הו אלוהים, רק בן אדם, נכון?”

“נכון,” נימה של צער עמוק נשמעה בקולה של דודה ג’ין.

ווסון עצר בפתח חדר־השינה; רעד אחז בו, והוא שלח ידו לקיר כדי לייצב את עצמו. “דודה ג’ין,” אמר בקול נמוך וברור, “את מצלמת אותו שם למעלה, נכון?”

“כן, פול.”

“ואת מצלמת גם אותי. ואחר כך מה קורה? אחרי שכל זה נגמר, מי מביט בתמונות?”

“אינני יודעת,”

“אינך יודעת. גם אין זה משנה כלל – מי שמביט בתמונות ממילא לא מבין דבר נכון? אנו חייבים לגלות למה, למה, למה… ואנו איננו מגלים, האין זאת?”

“לא, איננו מגלים.”

“האם אין הם מעלים בדעתם, שהאדם הנוטל חלק במפגש יכול היה לגלות את הסיבה, אילו היה באפשרותו לראות את היצור? משהו, שאחרים לא יכולים? האין זה נשמע הגיוני?”

“זה אינו נמצא בשליטתי.”

הוא צחק צחוק כבוש. “זה מצחיק. הו, זה מצחיק מאד.” הוא גחך לעצמו, והחל לפסוע במעגל אינסופי סביב החדר.

“כן, זה מצחיק,” אמרה דודה ג’ין.

ווסון נכנס לחדר־המגורים, התיישב מול לוח־הפיקוד והחל הולם במסכו הקר באגרופים קמוצים. “מה את, לעזאזל? מין מפלצת או, או משהו? האם לא זורם בעורקיך דם, לכל הרוחות, או שמן, או משהו?”

“בבקשה, פול – –”

“האינך מבינה, כל מה שאני רוצה לדעת – האם הם יכולים לדבר? האם יכולים הם לספר מה קרה, לאחר תום המשמרת?”

“…לא, פול.”

הוא הזדקף, מייצב עצמו בעזרת לוח־הפיקוד. “הם לא יכולים? לא, תארתי לי זאת. היודעת את מדוע?”

“לא.”

“שם למעלה,” אמר ווסון במעורפל, “איזוב על הסלע.”

“פול, מה?” נזדעקה המכונה.

“אנחנו משתנים,” אמר ווסון, ויצא מן החדר בהילוך כושל. “גורמים לנו להשתנות. כמו פיסת ברזל ליד מגנט. אינך יכול למנוע זאת. את – – את בלתי־מגנטית, אני מתאר לעצמי. זה פשוט עובר דרכך, הא, דודה ג’ין? לא גורם לך להשתנות. את נשארת כאן, בלתי מושפעת, ממתינה לבא בתור.”

“כן, נכון,” אמרה הדודה.

ווסון נעצר. “לכן,” אמר בלהט, “את יכולה לספר לי מה את רואה למעלה, האין זאת, דודה ג’ין?”

“לא – – כן – זה אסור!”

“הקשיבי, דודה ג’ין, כולנו נמות, אלא אם נגלה, מה מריץ את היצורים הללו! זכרי זאת.” ווסון נשען על קיר המסדרון, מבטו נעוץ בתקרה, שמעברה השני נמצא היצור. “הוא מתהפך עכשו – לכוון ההפוך, נכון?”

“נכון.”

“נו, ומה עוד הוא עושה? קדימה, דודה ג’ין!”

הפסקה. “הוא מניע את ה…”

“את מה?”

“אינני יודעת את המילים,” אמרה המכונה בנימה של חוסר־ישע.

“אלוהים, אלוהים,” אמר ווסון, אוחז ראשו בידיו, “כמובן שאין בנמצא מילים, אשר יבטאו זאת.” הוא רץ לתוך חדר־המגורים, אחז בלוח־הפיקוד ולטש עיניו במסך הריק. הוא חבט במתכת באגרופו. “את חייבת להראות לי, דודה ג’ין, קדימה, הראי לי, הראי לי!”

“אסור לי,” אמרה דודה ג’ין במחאה.

“למרות זאת את חייבת לעשות זאת – או שכולנו נמות, דודה ג’ין. מיליונים מאתנו, ביליונים, והכל באשמתך. את מבינה זאת – באשמתך, דודה ג’ין!”

“בבקשה,” אמר הקול. השתררה דממה. המסך היבהב ונעור לחיים למשך הרף־עין בלבד. ווסון הספיק לראות דבר־מה כבד ומסיבי, אך שקוף למחצה, כמו חרק ענקי, תערובת של אברים חסרי שם, מחושים דמויי שוט, ציפורניים, כנפיים…

הוא אחז שוב בלוח־הפיקוד.

“האם זה היה בסדר?” שאלה דודה ג’ין.

“כמובן! מה זה עולה בדעתך, שאני אמות מהצצה בלבד? החזירי את התמונה, דודה ג’ין, החזירי את התמונה!”

המסך נדלק שנית. ווסון לטש בו את עיניו במשך זמן־רב. הוא מלמל משהו סתום.

“מה?” שאלה דודה ג’ין.

“חי אהובתי, הנני מתעב אותך”, אמר ווסון, כשהוא ממשיך ללטוש עיניים. אחרי רגע ארוך התעשת והסתובב. דמותו של היצור הזר נשארה טבועה במוחו כשחזר לסיבוביו האינסופיים במסדרון. הוא לא הופתע לגלות, שהיצור הזכיר לו את היצורים הזוחלים, הלחלוחיים והנתעבים, שהארץ מלאה בהם. זה הבהיר לו, מדוע לא היה רשאי לראות את היצור הזר, או אפילו לדעת, כיצד הוא נראה – שכן, דבר זה היה מזין את שנאתו. היה זה סביר ורצוי, שיפחד מפני היצור, אך אסור היה שהוא ישנא אותו… מדוע לא? מדוע לא?

אצבעותיו רעדו. הוא הרגיש סחוט, מאויד, מיובש, קמול ונבול. המקלחת היומית היחידה, אשר הדודה ג’ין הרשתה לו להתקלח, כבר היתה חסרת משמעות – עשרים דקות אחרי שסיימה. הזיעה החומצית שוב נטפה תחת בית־שחיו, זיעה קרה הצטברה בטיפות גדולות על מצחו, זיעה לוהטת לחלחה את כפות ידיו. ווסון חש, כאילו לוהט בקרבו כבשן אדיר, כבשן שיצא מכלל שליטה ופועל בעוצמה מקסימלית. הוא ידע, שדברים מסוג זה ארעו לאנשים, שנמצאו תחת לחץ; הכימיה של הגוף משתנית – יותר אדרנאלין בלב, יותר גליקוגן בשרירים, העיניים בהירות יותר, העיכול יורד למינימום. זאת היתה הצרה – הוא שרף את עצמו, חסר־אונים מכדי להילחם בדבר שכה עינה אותו, או להימלט מפניו.

לאחר שהשלים סיבוב נוסף, האט את צעדיו. הוא היסס ואחר נכנס לחדר־המגורים. הוא נשען על לוח־הפיקוד, ובהה במסך. על גבי המסך, לטש היצור הזר את עיניו למעלה, לחלל. למטה, בתחתית הלוח, טיפסו המחוונים המוזהבים – המיכלים כבר היו מלאים עד שני שלישים מגבהם.

…להלחם, או לברוח…

ווסון שקע באיטיות מול חזית הלוח. הוא ישב כפוף־גב, ראשו מורכן, ידיו לחוצות בחוזקה בין ברכיו. מחשבה חדשה, מוזרה, החלה להתגבש במוחו.

אם היצור חש כאב ככאבו שלו – או אפילו כאב גדול יותר –

הלחץ עשוי לשנות את הכימיה של גופו של היצור הזר.

חיי אהובתי, הנני מתעב אותך.

ווסון דחה את המחשבה כבלתי־רלוונטית. הוא לטש עיניו במסך, מנסה להעלות בעיני רוחו את דמות היצור, שם למעלה, מתפתל מכאבים וממצוקה – מזיע זיעת אימה צוננת…

זמן רב לאחר מכן התרומם על רגליו ופנה למטבח. הוא נאחז בקצה השולחן כדי למנוע מרגליו לגרור אותו לסיבוב נוסף במסדרון. הוא התיישב.

כשהוא מהמהם בחיבה (או שמא היה זה תעתוע דמיון של ווסון), החליק הטבח האוטומטי אל השולחן מגש ועליו כוסות קטנות – מים, מיץ תפוזים וחלב.

ווסון קרב את כוס המים אל שפתיו הנוקשות. המים היו צוננים והכאיבו לגרונו. אחר־כך המיץ, ממנו יכול היה לשתות רק מעט. גם מן החלב לא היה מסוגל ללגום כמות רבה. דודה ג’ין המהמה בעידוד.

מיובש – כמה זמן עבר, מאז אכל או שתה לאחרונה? – הוא הביט בידיו. הן היו גרמיות, משורגות עורקים, בעלות צפורניים צהובות ונוקשות. עצמות ידיו נראו מבעד לעור השקוף למחצה. הולם ליבו גרם לחולצתו לעלות ולרדת. השערות החיוורות על ידיו ורגליו – האם היו בלונדיות, או שמא לבנות?

מדמותו, כפי שהשתקפה במטושטש במתכת הממורטת של חדר־האוכל, לא יכול היה לקבל את התשובה לכך – הוא ראה שם רק כתמים אפורים־חיורים חסרי צורה. ווסון חש, שראשו צף וגופו חלש מאד, כאילו נסתיימה זה עתה התקפת קדחת ממושכת. הוא מישש את צלעותיו ואת עצמות כתפו. הוא היה כחוש.

הוא ישב מספר רגעים מול הטבח־האוטומטי, אך זה לא פלט מזון כלשהו; קרוב לודאי, שדודה ג’ין מצאה, שאיננו מוכן לכך עדין – וכנראה שצדקה.

זה הרבה יותר גרוע עבורם מאשר עבורנו הרהר, מסוחרר כולו; זאת הסיבה לכך, שהתחנה מרוחקת כל כך, שיש דממת קשר, שיש רק אדם אחד בתחנה. בנסיבות אחרות – הם לא היו מסוגלים לעמוד בכך כלל… לפתע, לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר פרט לשינה – תהום חסרת תחתית, שכבה אחרי שכבה של חומר קטיפתי, רך ונעים… שרירי רגליו פרפרו והתעוותו כשניסה ללכת, בקושי רב הצליח להגיע לחדר־השינה ולהתמוטט על המזרון. הוא חש, כאילו המזרון שמתחתיו החל להתפורר. עצמותיו הלכו והתמוססו.

ווסון התעורר כשראשו צלול עליו, גופו חלוש אך מחשבותיו קרות ובהירות. כאשר שתי תרבויות זרות נפגשות, החזקה יותר גורמת לחלשה יותר להשתנות, אם באמצעות אהבה ואם באמצעות שנאה. “חוק ווסון,” אמר בקול רם. הוא חיפש אוטומטית אחרי עט וניר, אך הם לא היו בנמצא. הוא החליט לספר זאת לדודה ג’ין ולהניח לה לזכור זאת.

“אינני מבינה,” אמרה.

“לא משנה. זכרי זאת בכל מקרה. את טובה בדברים אלה, האין זאת?”

“כן, פול.”

“בסדר גמור – – אני רוצה ארוחת בוקר.”

הוא הרהר אודות דודה ג’ין, אנושית כמעט, יושבת לה בכלוב המתכתי שלה, מובילה אדם אחרי אדם דרך כל מדורי הגיהנום הללו… אחות, אומנת, מענה. לא ייתכן, שהם לא ידעו. שמשהו עלול להתנהל אחרת מכפי שציפו… אך רשתות־אלפא היו חדשות יחסית. איש לא הבינן די הצורך. ייתכן, שהם באמת חשבו, שהרשתות לא מסוגלות להפר איסור מוחלט.

…החזקה יותר גורמת לחלשה יותר להשתנות…

אני החזק יותר, הרהר, וכך זה ישאר. הוא עצר לפני לוח־הפיקוד, המסך היה אפל. ווסון קרא ברוגז, “דודה ג’ין!” – והמסך התעורר לחיים.

שם למעלה המשיך היצור הזר להתפתל בכאבו. עיניו הגדולות היו מופנות הישר למצלמה. אבריו העצומים התפתלו וזעו מתוך כאב עז. העיניים הביטו – מבקשות, מתחננות…

“לא!” אמר ווסון, משהוא חש את כאבו כמעטה ברזל סביבו. הוא הלם בידו על לוח־הפיקוד. המסך התרוקן והחשיך. הוא הביט למעלה, מזיע, והתמונה עמדה שוב לנגד עיניו, על רקע הלוח.

ווסון אחז במתכת הנוקשה בכל כוחו ולטש עיניו בתמונה, מביט ורועד כולו, עד אשר נעלמה התמונה והפכה שוב לצורה גיאומטרית של קוים ונקודות חסרי משמעות. הוא פנה לחדר־האוכל ושם התיישב, רועד כולו.

רגע אחר־כך שאל, “דודה ג’ין, האם זה הופך גרוע יותר אחר כך?”

“לא. מעתה והילך, זה הולך ומשתפר.”

“כמה זמן?” שאל בצורה מעורפלת.

“חודש ימים.”

חודש ימים, חודש שלם של “השתפרות”… כך זה היה תמיד. האיש שבמשמרת צולל וטובע, האישיות שלו שוקעת. ווסון הרהר אודות האנשים, שהיו לפניו. אזרחות במעמד 7, זמן פנוי בלתי מוגבל, מגורים של מעמד 1 – כן, בטח… בבית־משוגעים.

שפתיו נחשקו, חושפות את שיניו. אגרופיו נקמצו בחזקה; לא אני! לא אני!

הוא פשט את ידיו והניחם על המתכת הצוננת, כדי לייצב את עצמו. “כמה זמן הם מסוגלים להמשיך לדבר, אחרי שכל זה מתחיל?”

“אתה כבר נמצא הרבה מעבר לנקודה, בה הפסיקו קודמיך לדבר!”

ואחר כך שתיקה. ווסון היה מודע במעורפל ובצורה מקוטעת לקירות המסדרון החולפים על פניו במהירות וללוח הפיקוד המואר. מחשבות חלפו במוחו – מה רצו היצורים הזרים? מה קרה לאנשים, שהיו במשמרת בתחנה הקדמית?

הערפל התבהר מעט. הוא מצא עצמו בחדר־האוכל, לוטש עיניים ובהה לעבר השולחן. משהו לא היה כשורה.

ווסון אכל מספר כפות מן הדיסה, אותה הגיש לו הטבח האוטומטי, ואחר כך דחה את הצלחת מפניו. טעמה של הדיסה בפיו היה נורא. המכונה המהמה בדאגה ופלטה לעברו ביצה שלוקה, אולם ווסון התרומם מעם השולחן, כאות לסיום הארוחה.

התחנה נראתה לו מוזרה למראה. הזמזום המונוטוני של המנועים חלף לאורך הקירות, בלתי־נשמע לאוזן. חדר־המגורים, המואר באור כחול, מונח היה לפניו כמו בימת־תיאטרון ריקה. ווסון לטש עיניו לעברו, כאילו לא ראהו מעולם קודם לכן.

הוא נפנה אל לוח־הפיקוד ונעץ עיניו ביצור שעל גבי המסך. כבד, כבד, מפרפר ביסוריו באפילה. המחוונים המוזהבים היו גבוהים, המיכלים המוגדלים מלאו כמעט לחלוטין. זה יותר מדי בשבילו, הרהר ווסון בסיפוק זדוני. הידיעה לא הביאה לו כל מנוח ושלוה.

ווסון הנהן בראשו בפראות. לא ארשה שזה יקרה! אני לא אוותר! הוא החזיק את גב ידו מול עיניו, וראה את תריסרי הקמטים הקטנטנים ששורטטו על העור שמעל פרקי אצבעותיו. הוא ראה את השערות החיורות־לבנות, את העור הורוד והמבריק שכיסה את צלקותיו המגלידות. אני בן אנוש, הרהר, אולם כשהניח לידו לצנוח לעבר לוח־הפיקוד, נראו לו אצבעותיו הגרמיות כרגלי־סרטן, מוכנות להתרוצץ בכל רגע.

ווסון הביט במסך, מזיע. עיני היצור שבתמונה פגשו את עיניו, ונדמה היה, כאילו מתנהל דו־שיח, תקשורת מיידית ממוח למוח, שלא נזקקה למילים. היתה בה בקריאה מתיקות דוקרנית, תענוג מתפורר ומתמוסס של השתנות – למשהו, שלא יסבול יותר כל כאב… משיכה, קריאה, הזמנה.

ווסון הזדקף לאיטו, בזהירות, כאילו אחז במוחו דבר־מה שביר, שאסור לטפל בו בגסות, מחשש פן יתפרק לרסיסים קטנים. הוא קרא בקול צרוד, “דודה ג’ין!”

המכונה השמיעה קול כתגובה.

הוא אמר: “דודה ג’ין! מצאתי את התשובה! את פשר הדבר כולו! הקשיבי, עכשיו, חכי רגע – הקשיבי!” הוא הפסיק לרגע קט, כדי לרכז את מחשבתו – "כאשר שתי תרבויות זרות נפגשות, החזקה יותר חייבת לגרום לחלשה יותר להשתנות, אם באמצעות אהבה – ואם באמצעות שנאה. זוכרת? אמרת שלא הבנת את פשר הדבר. אני אומר לך מה פרושו של דבר. כאשר ה… המפלצות הללו פגשו את פיג’ן לפני מאה שנה טיטאן, הם ידעו שנצטרך להיפגש שוב. הם הולכים ומתפשטים, רוכשים לעצמם מושבות – וכך גם אנו. עדין לא פיתחנו תחבורה בין־מערכתית, אך אנו עוד נפתחה! אנחנו נגיע לשם, למעלה, למקום בו הם נמצאים – והם אינם מסוגלים לעצור בעדנו, שכן הם אינם רוצחים, דודה ג’ין, זה לא נמצא בהם. הם יפים יותר מאתנו. את מבינה, הם כמו המיסיונרים, ואנחנו ילידי האיים שבים הדרומי. הם לא רוצחים את אויביהם – לא ולא!"

היא ניסתה לומר משהו, להפסיקו, אך הוא מיהר הלאה, "הקשיבי! התמיסה להארכת החיים – זה היה מקרה בר־מזל, אך הם ניצלוהו במלואו. פקחים וערמומיים שכמותם – הם באים ומספקים את החומר בחינם, הם אינם מבקשים כל תמורה; למה לא? הקשיבי: הם באים לכאן, וההלם שבמגע הראשון עמנו גורם להם להזיע את המוגלה הזהובה, שאנו כה זקוקים לה. ואז, בסביבות החודש האחרון למפגש, הכאב פג והולך. מדוע? שכן שני המוחות, האנושי והזר, שניהם מפסיקים להילחם האחד במשנהו. משהו נסוג, משהו מתרכך, ואחר־כך נוצרת מעין תערובת. וזאת הנקודה בה נוצרים הנפגעים האנושיים של מפגש זה – האנשים המטושטשים, היוצאים מכאן אף ללא יכולת לדבר בשפת בני־אדם. הו, אני מניח שהם מאושרים – אף יותר ממני! שכן, יש משהו גדול ונפלא. משהו, שאת ואני איננו מסוגלים להבינו כלל. אבל, אם היית לוקחת אותם, ומושיבה אותם שוב עם היצורים הזרים, שבילו פה זמן מה, הם היו מסוגלים כולם לחיות יחדיו – הם הסתגלו.

“וזה מה שהם מנסים להשיג!” הוא הלם באגרופו בלוח־הפיקוד. “לא עתה, אבל בעוד מאה או מאתיים שנה מהיום! כשנתחיל להתפשט למערכות־שמש אחרות – כשנצא לכיבושים – אנחנו נהיה תחת עול כיבוש בעצמנו! לא כיבוש בכוח נשק, דודה ג’ין, לא בכוח השנאה – בכוח האהבה! כן, אהבה! אהבה מזוהמת, מצחינה, שפלה, ערמומית!”

דודה ג’ין אמרה משהו. משפט אחד, בקול גבוה ומודאג.

“מה?” שאל ווסון בעצבנות. הוא לא הבין אף מילה.

דודה ג’ין השתתקה. “מה? מה?” תבע ווסון, הולם שוב ושוב בלוח־הפיקוד. “הכנסת זאת לראש המתכת שלך, או לא? מה?”

דודה ג’ין אמרה דבר מה נוסף בקול חסר־גון. ושוב, ווסון לא הצליח להבין מילה.

הוא עמד, קפוא. דמעות חמות זלגו לפתע מעיניו. “דודה ג’ין – –” קרא. הוא נזכר – אתה כבר ממשיך לדבר הרבה יותר מכל אלה שקדמו לך; מאוחר מדי? מאוחר מדי? הוא נמתח, ואז הסתובב באחת וזינק לעבר הארון, בו נשמרו ספרי־דפוס. הוא נטל את הספר הראשון שנקרה בידו.

הסימנים השחורים היו קשקושים זרים על גבי הדף, דמויות קטנות וגיבנות חסרות כל משמעות.

הדמעות זלגו מהר יותר. הוא לא יכול היה לעצור בעדן. דמעות של עייפות, דמעות של תיסכול, דמעות של שנאה. “דודה ג’ין!” צרח.

אך ללא הועיל. מסך הדממה ירד על ראשו. הוא הפך להיות אחד מאנשי כוח החלוץ – האנשים שתחת עול הכיבוש, האנשים שיוכלו להסתגל לחיים עם אחיהם הזרים, שם, בינות לכוכבים הרחוקים.

לוח הפיקוד לא פעל עוד. מאומה לא פעל עוד כשרצה בכך. ווסון רבץ בתא האמבטיה, ערום, אוחז בידיו את הסבון. טיפות מים נצצו על ידיו וזרועותיו. השערות הדקות, החוורות, הלכו והזדקרו, מתייבשות לאיטן. דמותו, שהשתקפה בקערת המתכת שנצבה מולו, נראתה רק כצללית, קווים כלליים של אדם. הוא לא היה מסוגל לראות בה את תוי פניו. הוא השליך מידיו את הסבון ופנה לעבר חדר־המגורים כשרגליו דורכות על רצועות הנייר הבהירות שעל הרצפה. הקוים השחורים שעל הנייר נראו לו, בכל פעם שנתקלו עיניו בהם במקרה, קטנים – כדמות תולעים זוחלות – וחסרי כל משמעות. הילוכו היה מתנדנד במקצת ועיניו מזוגגות. ראשו נפנה בפתאומיות מידי פעם בנסותו לשוא להתחמק מן הכאב.

פעם אחת, התייצב בדרכו לפתע ראש המחלקה – גאואר. “שוטה שכמוך,” אמר, פניו מעוותים מזעם. “אמור היית להמשיך עד הסוף, כמו כולם. עכשיו, ראה מה עוללת.”

“גיליתי את הסוד, האין זאת?” מלמל ווסון וסחף את האיש הצידה כאילו היה עשוי קורי־עכביש. הכאב הפך לפתע חד יותר. בגניחה, תפש ווסון את ראשו בשתי ידיו והתנדנד ימינה ושמאלה במשך זמן מה, ללא כל תועלת, לפני שהזדקף והמשיך בדרכו. הכאב הופיע עתה בגלים כה גבוהים, עד כי בשיאם היתה ראייתו מתערפלת והכל היה נראה אפור־ורדרד.

זה לא יכול היה להמשך כך זמן רב. מישהו חייב היה להתפוצץ.

הוא עבר ליד הנקודה שטופת הדם שבלוח והלם בה שוב באגרופו. בתחנה התגלגל צליל עמום: רררום, רררום, ומרחוק נשמע הד חרישי: בווום.

ווסון המשיך לצעוד, מחייך חיוך קטן וחסר משמעות. עתה רק סימן את הזמן החולף; המתין; משהו צריך היה לקרות.

דלת חדר האוכל הצמיחה לפתע מפתן והוא נתקל בו. הוא נפל בכבדות, מחליק על הריצפה ונשאר ללא תזוזה מתחת לגופו הממורט של הטבח האוטומטי.

הלחץ היה גדול מדי. צליל פעולתו של הטבח האוטומטי נבלע בלחץ המצלצל והקירות האפורים והגבוהים סגרו עליו לאיטם…

התחנה כולה נרעדה.

ווסון חש זאת בחזהו, בידיו, ברכיו ומרפקיו. הרצפה נשמטה מתחתיו לרגע ואחר כך חזרה למקומה.

הכאב שבגולגלתו החליש מעט את אחיזתו. ווסון ניסה להזדקף על רגליו.

שקט חשמלי שרר בתחנה. בנסיונו השני, הצליח להתרומם והשעין גבו כנגד הקיר. קלאק, בקע לפתע קולו ההיסטרי של הטבח האוטומטי שפתחו נפער לרווחה ומאום לא יצא ממנו.

הוא הקשיב, מאמץ את שמיעתו. מה קורה?

התחנה רעדה תחתיו, גורמת לרגליו לקרטע כרגלי בובה. הקיר הלם בגבו, נזדעזע והשתתק. הרחק במעמקי כלוב המתכת נשמעה אנחה זועמת של מתכת, מהדהדת, גוועת, מתה. שוב נשתררה דממה.

התחנה עצרה את נשימתה. כל הדפיקות והצרצורים הרבים שבקירות הושעו לזמן מה. בחדרים הריקים דלק האור כזוהר צהבהב, והאויר רבץ דומם וחסר תנועה. אורות לוח הפיקוד שבחדר המגורים בערו כמדורות מכושפות. המים שעל ריצפת תא האמבטיה הבריקו ככספית – ממתינים.

ואז בא הזעזוע השלישי. ווסון מצא את עצמו שעון על ידיו וברכיו, הזעזוע מצלצל עדיין בעצמותיו, והוא לוטש עיניו ברצפה. הקול שמילא קודם לכן את החדר הלך ושכך לאיטו עד אשר נשתתק לחלוטין. עתה היה זה קול מתכתי מהדהד, שחלף לאורך הקירות מזעזע קלילות ברגים למיניהם, דועך שוקט ונעלם. הדממה רבצה בכבדות רבה.

הריצפה הזדעזעה בכאב מתחת לגופו. המכה המהדהדת הרעידה אותו מכף רגל ועד ראש.

ההד העמום של המכה הגיע שניות מספר אחר כך, כאילו שב זה עתה מטיול שערך בכל רחבי התחנה.

המיטה, הרהר ווסון וזחל על ידיו וברכיו במהירות דרך הדלת, לאורך הריצפה אשר באופן מוזר נראתה כאילו נטתה על צידה, עד שהגיע אל מיטתו.

מכל הכיוונים נראה החדר בבירור כשהוא מתרומם מעלה ונופל חזרה בפראות, מותיר את ווסון כשהוא מקפץ על מזרונו, רגליו מתנופפות לכל עבר. בגניחת מתכת סרבנית חזר החדר למצב מנוחה.

ווסון התרומם על זרוע אחת, מחשבותיו מבולבלות וחסרות כיוון. אויר! פתח האויר. מכה נוספת הלמה בו והטילה אותו על המזרון, לחצה על ריאותיו וסחטה מהן את האויר, בעוד החדר מרקד מעל לראשו בצורה גרוטסקית.

כשהוא מתנשף בקול אשר נשמע היטב בדממה הרועמת, חש ווסון בצינה איטית המתגלגלת לעברו מצידו השני של החדר… באויר נישא ריח רע. אמוניה! הרהר – אותו גז חסר צבע וקטלני. צינה החלה עולה במעלה חוט שדרתו.

תאו נפרץ. השבר בחסימה היה פאטאלי. האטמוספירה של היצור הזר עלולה להרוג אותו.

ווסון זינק על רגליו. הזעזוע הבא תפש אותו כשהוא חסר שווי משקל, והעיפו לעבר הרצפה. הוא התרומם שוב, מסוחרר וצולע. הוא עדיין הרהר, אם כי בצורה מבולבלת, בפתח־האוויר, ביציאה החוצה.

כשנמצא במחצית הדרך אל הדלת כבו לפתע כל האורות בתקרה. החשכה עטפה את ראשו כשמיכה עבה. בחדר שרר קור צורב, והריח המצחין היה חריף הרבה יותר. ווסון מיהר קדימה, משתעל. הריצפה התנודדה תחתיו.

רק אורותיהם של המחוונים המוזהבים דלקו עתה. מלאים עד שפתם העליונה, שפעו המיכלים את הנוזל הזהוב, חודש שלם לפני המועד. ווסון נרעד.

מים פרצו לחדר המיטות, זורמים ביציבות על פני האריחים, מרטיבים את רגלי הריהוט. האורות נדלקו לרגע וכבו שוב ושוב. בחדר האוכל שמע את הטבח האוטומטי רועש ונאנח. הרוח המקפיאה נשבה ביתר עוז גופו היה קפוא מקור עד לגובה מתניו. לפתע חש ווסון, כאילו אין הוא נמצא במרומי הרקיע כלל וכלל, אלא למטה, בתחתית, על קרקעית הים… לכוד בתוך בועת פלדה, והסופה הולכת ומחלחלת פנימה.

הכאב בראשו נעלם, כאילו מעולם לא היה. הוא הבין את משמעות הדבר: שם למעלה, היה הגוף העצום תלוי וצף כמו גוויה באיטליז, באפילה, פרפורי הגסיסה של היצור הסתיימו והנזק כבר נעשה.

ווסון נשם נשימה נואשת וצעק: “הצילו! היצור מת! הוא מפרק את התחנה לחלקים – המתן זורם פנימה! הזעיקו עזרה, אתם שומעים אותי? אתם שומעים אותי?”

דממה. באפילה המחניקה, נזכר לפתע: היא איננה מסוגלת להבין אותי עוד, אפילו אם היא עדיין חיה.

הוא פנה לאחור, כשמגרונו נפלטות זעקות חייתיות. הוא פילס את דרכו בחדר וחלף על פני הדלת השניה. מעברם האחר של הקירות טיפטף משהו בקול איטי צונן, בצליל לילי עגום. עצמים קטנים וקשים צפו ונתקלו ברגליו. ואז הוא נגע בשקערורית מתכת חלקה: פתח האויר.

הוא דחף במלוא המרץ את גופו הכחוש כנגד הפתח. הפתח לא זז. ושוב לא זז. אוויר קר זרם החוצה במהירות מסביב למשקוף הפתח. זרם דק וצונן כלהב סכין, אך הדלת עצמה היתה תקועה חזק.

החליפה! צריך היה לחשוב עליה לפני כן. לו היה לו מעט אוויר צח לנשימה, ומעט חיות באצבעותיו… אך גם דלת הארון שבו נמצאה החליפה לא נעה. נראה, שהתקרה שהתמוטטה לחצה עליה.

וזה הסוף, הרהר, מבועת כולו. לא היו עוד דרכים להמלט. אך חייבות להמצא עוד דרכים – הוא הלם על הדלת עד אשר סרבו ידיו להתרומם עוד: היא לא נעה. הוא נשען על המתכת הקרה, ומעל ראשו דלקה מנורה בודדת.

החדר היה מקום פראי, רצוף בצללים שחורים וצורות מתנועעות – דפי הספרים, מעופפים אנה ואנה בזרם האוויר הצונן, נופלים ומנסים שוב. דפים אחרים הסתחררו במסדרון, סביב סביב. הוא יכול היה לראותם חולפים על פני הדלתות, כבחלום בלהות; זרם לבן של נייר דומם בחשכה.

הריח המריר היכה בנחיריו בחזקה. ווסון השתנק וניסה לפלס לעצמו דרך אל לוח־הפיקוד. הוא הלם בו בידו הפתוחה: הוא רצה לראות את הארץ.

אך כאשר נדלק הריבוע הקטן של המסך, ראו עיניו רק את גופו המת של הייצור הזר.

הגוף היה תלוי חסר תנועה בחלל התחנה, גפיים מדלדלות בנוקשות, עיניים מזוגגות. הסיבוב האחרון היה יותר מדי עבורו: למרות הכל, נשאר ווסון בחיים…

אבל רק למשך רגעים מספר.

פניו המתות של הייצור הזר לעגו לו: לחישה מנבכי זכרונו צפה וחדרה למוחו: יכולים היינו להיות אחים…

בבת אחת, רצה ווסון להאמין בכך בכל ליבו – הוא רצה לוותר, לסגת. אך הרגע חלף. הוא הניח לעצמו לשקוע בלאות אל ההווה הקודר, כשהוא מהרהר במרירות: זה נגמר – השנאה ניצחה. אתם תצטרכו להפסיק את מפעל הנדבות הגדול הזה – אי אפשר לקחת את הסיכון שדבר כזה יקרה שוב. ואנחנו נצטרך לשנוא אתכם בגלל זה – וכשאנו נגיע אל הכוכבים הרחוקים…

הייקום כולו התרחק אל מחוץ לטווח השגתו.

הוא חש כיצד התקף השיעול האחרון לופת את גופו, כאילו קרה זה למישהו אחר מחוצה לו.

אחרוני הדפים המפרפרים הפסיקו את סחרורם. בחדר האפל השתררה דומיה ארוכה.

ואז…

“פול,” אמר קולה השבור של אישה מיכנית. “פול,” אמר הקול שוב, כשהוא נושא בקרבו את חוסר התוחלת שבאהבה אבודה, לא נודעת ובלתי אפשרית.

מאחר שאני כותב על נושאים רבים במאמרים אלה, ותמיד בסגנון בלתי נסבל של ידענות וסמכות, נראה לי שזה יועיל לכל קוראי אם אחשוף בפניהם מדי פעם את טפשותי. אעשה זאת ברצון, כי יש ברשותי מבחר דוגמאות לכך.

לפני כשבועיים, למשל, ישבתי בין קהל מאזינים להרצאתו של בלש פרטי בנושא מקצועו. הוא היה צעיר, נאה, ומרצה מעולה. תענוג היה להאזין לו.

הוא סיפר כיצד סייע להצלתו של בן־בליעל חשוב, בכך שהוכיח שהמשטרה בצעה חיפוש בלתי חוקי. ואז הסביר, שהוא חש, שניסיונותיו לסייע לעבריינים הינם מוצדקים בהחלט, כי: א) הם זכאים, על פי החוקה, להגנה הטובה ביותר; ב) אם טקטיקת התביעה אינה נכונה ישוחררו העבריינים ממילא אחרי ערעור; ג) בדרישתנו לקיום הליכים נאותים של החוק, עד הפרט האחרון, אנו מגינים על הכל, כולל עצמנו, מפני ממשל אשר ללא עמידתנו על המשמר, יהפוך בקלות למשטר של עריצות.

ישבתי שם והנהנתי. מלים כדרבנות, חשבתי.

ואז, עבר לקוריוזים משעשעים. אחד מהם נסב על איש מקצוע, שנפרד מאשתו וחי עם מזכירתו. האיש רצה להיפטר מהמזכירה, ועל כן ביקש מהבלש שיעקוב אחריה כך שהיא תבחין במעקב. ואז, כשתבוא לספר למאהבה על המעקב, התכוון לומר לה: “או, אלהים, אשתי עלתה על עקבותי. אנו מוכרחים להיפרד.”

למרות שהבלש השתדל ככל יכולתו להיתפש, סרבה המזכירה להיות מוטרדת מהענין והתכנית הקטנטונת נכשלה.

כעת התרוממה ידי מעלה ומתוך טפשות תהומית שאלתי שאלה אוילית: “אני מבין את הענין החוקתי הכרוך בפעולה לצד עבריינים, אך מהי ההצדקה לעזור לאיזה ברנש בתחבולות מלוכלכות נגד איזו אישה מסכנה? מדוע עשית זאת?”

הבלש הפרטי הביט בי בתדהמה ואמר: “הוא שילם לי.”

כל יתר המאזינים גחכו ואני תפשתי שהייתי הטיפש היחידי שנזקק להסבר זה.

בעצם, הגיחוך שעוררתי גרם לכך שלא היה לי האומץ לשאול את השאלה הבאה, שאילו העזתי לשאול אותה. הייתי מנסחה כך: “אך אם היותך בלש פרטי מעמיד אותך בפני פיתוי לבצע עבודות מזוהמות תמורת בצע כסף, אז מדוע אינך מוצא לך מקצוע אחר?”

אני מניח שיש תשובה פשוטה גם לשאלה זו, תשובה שאינני יודע, ברוב טפשותי.

וכעת, לאחר שהזהרתי אתכם מפני אי־יכולתי להבין דברים פשוטים, אעבור לנושא קשה באמת, והוא בעיית החיים והמוות. לאור הווידוי שלי, אל תתיחסו לדברי כאל דברי סמכות, אלא כאל דעה בלבד. לכן, אם אינכם מסכימים אתי, אל נא תפריעו לעצמכם להמשיך ולא להסכים.

מה הם חיים ומהו מוות, וכיצד נבדיל ביניהם?

אם משווים אדם מתפקד לסלע, הרי אין כל בעייה.

יצור אנוש מורכב מסוג מסויים של חומרים כימיים, הקשורים באופן הדוק לדברים חיים – חלבונים, חומצות גרעיניות וכו'. לא כן לגבי הסלע.

כמו כן, מבצע האדם סדרת שינויים כימיים היוצרים את “חילוף החומרים”, שינויים שבהם מזון וחמצן הופכים לאנרגיה, לרקמות ולפסולת. כתוצאה מכך, האדם גדל ומתרבה והופך תרכובות פשוטות למורכבות יותר בהפירו, לכאורה¹, את החוק השני של התרמודינמיקה. הסלע אינו עושה זאת. לבסוף, האדם מפגין הסתגלות – במאמציו לשמר את החיים, להמנע מסכנה ולחפש בטחון, הן באופן רצוני והן באמצעות מכניזמים בלתי מודעים של הפיסיולוגיה והביוכימיה שלו, בעוד שהסלע אינו עושה זאת.

אך הניגוד אדם־סלע מבטא הבחנה כה פשוטה בין חיים ומוות, עד כי היא טריוויאלית ואין בה כדי לסייע לנו. עלינו לבחון מקרה קשה יותר. הבה נעמיד לא אדם מול סלע כי אם אדם חי מול אדם מת.

בעצם, הבה ונקשה על הדיון עוד יותר ונשאל, מהו ההבדל העקרוני בין אדם הנמצא זמן מה לפני רגע מותו ובין אותו אדם כמה דקות לאחר המוות, נניח חמש דקות לפני ואחרי המוות. מהם השינויים החלים באותן עשר דקות?

המולקולות עדיין קיימות, כך גם כל החלבונים וחומצות הגרעין. אך הרי משהו פסק מלהתקיים, כי חילוף החומרים ומנגנון ההסתגלות שפעלו (אם כי באופן חלש) לפני המוות אינם פועלים עוד לאחר מכן.

נעלם ניצוץ כלשהו של חיים. מהו הדבר?

אחת ההשערות הראשוניות בנושא זה היתה קשורה בדם. קל לשער, שקיים קשר מיוחד בין דם וחיים, קשר שהוא הדוק יותר מאשר הקשר בין רקמות אחרות וחיים. אחרי ככלות הכל, אם אתה מאבד דם אתה הולך ונחלש ולבסוף תמות. אם כך אולי הדם הוא תמצית החיים ובעצם, החיים עצמם.

רמז להשקפה זו ניתן למצוא בתנ"ך, שבמספר מקומות מזהה את החיים עם דם.

כך, אחרי המבול, נוח ובני משפחתו, היחידים ששרדו מן השואה הגדולה, מודרכים על ידי אלהים באשר למה שעליהם לאכול ומה לא. כחלק מתרגיל זה בדיאטטיקה אומר אלהים: “אך בשר בנפשו, דמו לא תאכלו.” (בראשית, ט' 4)

בפרק אחר הדן בהלכות תזונה, מביא משה את דבר אלהים באומרו: “רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר.” (דברים, י"ב 23) דברים דומים מצויים גם בברית החדשה.

מסתבר, שהחיים הם מתנת האלהים, ואין לאכול דבר חי – אך לאחר סילוק הדם, כל מה שנותר הינו חומר מת ותמיד היה כזה, ומשום כך הוא מותר למאכל.

לפי השקפה זו, הצמחים, שהם חסרי דם, אינם חיים ממש. הם פשוט צומחים ומשמשים רק למאכל.

בבראשית א' 29–30, אומר אלהים לאדם שזה עתה נברא: “הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי־עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן.”

הצמח מתואר כ“זורע זרע”, אבל בעל החיים – “בו נפש חיה.”

כיום אין אנו עושים הבחנה כזו, כמובן. צמחים הינם חיים בדומה לחיות ויש בהם נוזלים הממלאים את תפקידי הדם בבעלי החיים. אולם גם בנוגע לבעלי החיים בלבד אין בסיס לתאוריית הדם. אף כי אובדן דם במידה גדולה גורם לאבדן החיים, הרי ההיפך אינו בהכרח נכון. אפשר למות בלי לאבד אף לא טיפת דם אחת; ואכן הדבר קורה לעיתים קרובות.

מאחר שהמוות יכול להתרחש גם כאשר אין אבדן של חומר כלשהו, הרי ניצוץ החיים חייב להמצא בדבר מה מורכב יותר מאשר דם.

אם כך, מה בנוגע לנשימה? כל בעלי החיים, כל בני האדם, נושמים.

אם נחשוב על נשימה, נראה שהיא ראויה לשמש כתמצית החיים יותר מאשר הדם.

אנו נושמים ונושפים באופן תמידי. אי היכולת לנשום גורמת בהכרח למוות. אם מונעים מאדם את האפשרות לנשום על ידי הפעלת לחץ פיזי על קנה הנשימה שלו או על ידי הטבלתו בתוך מים – האדם ימות. אבדן הנשימה הוא קטלני כאבדן הדם ותוצאותיו הקטלניות אף יותר מהירות.

כמו כן, בעוד שהמצב ההפוך אינו נכון במקרה של דם – אפשר למות ללא איבוד דם – הרי במקרה של נשימה אין הדבר כך. אי אפשר למות ללא הפסקת הנשימה. אדם חי נושם, אף כי חלושות, גם על סף מותו; אחרי מותו הוא אינו נושם – ודבר זה נכון תמיד.

יתר על כן, הנשימה עצמה הינה דבר מורכב מאוד. היא בלתי נראית, ולאדם הקדום נראתה כבלתי גשמית, כדבר מה רוחני. נשמת אפו של האדם עשויה היתה לייצג את תמצית החיים ואת ההבדל העדין בין חיים ומוות.

וכך, בבראשית, ב' 7, מתוארת בריאתו של אדם: “ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.”

כך מגיעים אנו למשמעות המאלפת של המלים נשימה־נשמה־נשמת חיים־רוח־נפש, כולן מבטאות את הזהות בין הנשימה והחיים, בלטינית “ספיררה” פרושו – לנשום; ו“ספיריטוס” – רוח. המילה היוונית “פנאומה”, שפירושה אויר לנשימה, משמעותה הנוספת היא רוח. המילה האנגלית “גוסט” – רוח (במובן של שדים ורוחות), מוצאה ממילה אנגלית עתיקה, שפירושה נשימה. קיימות דוגמאות רבות נוספות לכך בשפות שונות.

אנו מדברים על “רוח־האדם”. היינו יכולים לבטא את אותו הדבר, אך בצורה מרשימה פחות, במילים “נשימת־האדם”. המונח “רוח־הקודש” הינו שקול כנגד “נשימת־האלהים”.

אפשר לטעון, שהמשמעות המילולית של המלים אינה מלמדת דבר, שהרעיונות החשובים והנסתרים ביותר מוכרחים להיות מובעים במלים פשוטות ושאותן מלים שואבות את משמעותן מן הרעיון ולא להיפך.

ובכן, אפשר לקבל תפיסה זו אם מאמינים, שהידע האנושי מוצאו מהתגלות על־טבעית. לדעתי, בכל אופן, הידע בא מלמטה, מתצפיות, ממחשבה פשוטה ובלתי מתוחכמת המבססת רעיון פרימיטיבי ההופך מורכב ומופשט יותר ככל שידע מצטבר. האטימולוגיה², לפיכך, הינה המפתח למחשבה המקורית, אשר כוסתה במרוצת הזמן באלפי שנות הגות מעורפלת. לדעתי הבחינו האנשים בקשר בין נשמת־אפם לבין החיים בדרך ישירה למדי, ואילו כל הרעיונות הפילוסופיים והתאולוגיים המסובכים בנוגע לרוח ונשמה באו רק אחר כך.

האם נשמת האדם הינה חסרת צורה ובלתי גשמית כמו מקורה המילולי – הנשימה? האם נשמות כל המתים מתמזגות לתערובת הומוגנית אחת של החיים המוכללים?

קשה להאמין בכך. ככלות הכל, כל יצור אנוש נבדל מרעהו באופנים שונים, מורכבים יותר או פחות. על כן יהיה זה טבעי להניח, שעל תמצית החיים להשתנות בדרך זו או אחרת מאדם לאדם. לכן כל נפש שומרת על שוני זה ומהווה כעין זכר לגוף שבו שכנה פעם ושלו העניקה את הנכס הקרוי חיים ואת ייחודם.

ואם כל נפש שומרת על החותם שהטביע בגוף את תכונותיו האופייניות, יש בכך משום פיתוי לשער שהנפש אוצרת בקרבה, באופן נסתר, רוחני ובלתי נתפס, את הצורה והתבנית של הגוף האנושי בו שכנה. סברה זו עשויה להתמך על ידי העובדה, שמקובל לחלום על מתים כאילו היו עדיין בחיים. לחלומות יוחסה משמעות רבה בימי קדם, ובעצם גם בימינו, כשדר מעולם אחר; וניתן היה לראות בהם ראייה לכך, שהרוחות דמו לגויות אותן עזבו.

למען הצניעות, אם לא מסיבה אחרת, רוחות כאלה מתוארות בדרך כלל כעטויות במעטה לבן חסר צורה, העשוי מענן זוהר או מהילת אור. מכאן, כמובן, כל אותם ציורים מצחיקים המתארים רוחות לובשות סדינים.

כן יהיה זה טבעי להניח שהרוח היא בת־אלמוות. הייתכן, שעצם תמצית החיים – תמות? עצם גשמי עשוי להיות חי אם הוא מכיל את תמצית־החיים, או מת – אם אינו מכיל אותה. אך תמצית החיים עצמה חייבת להיות בחיים.

דבר זה אנלוגי לקביעה שספוג עשוי להיות רטוב או יבש, תלוי בכך אם הוא מכיל מים או לא אך המים עצמם יכולים להיות רק רטובים; או שבחדר עשוי לשרור חושך או אור תלוי בקרני השמש, אם הן חודרות אל תוך החדר אם לאו; אך קרני השמש עצמן יכולות להיות רק אור.

אם קיים מבחר של רוחות ונשמות החיות לנצח, הנכנסות לתוך גוש חומר בשעת לידה, מעניקות לו חיים ואחר כך עוזבות אותו ומאפשרות לו למות, הרי שמוכרח להיות מספר עצום של רוחות, אחת לכל ייצור אנוש שחי או יחיה אי־פעם.

מספר זה עשוי לגדול עוד יותר אם קיימות גם רוחות עבור צורות החיים אחרות. הוא עשוי לקטון אם ייתכן גלגול נשמות; כלומר, נשמה העוזבת גוף מת יכולה לחזור ולהופיע בתוך גוף חדש שנולד.

לשתי ההשקפות הנ"ל יש נספחים; כמו, למשל, האמונה בגלגול נשמות בכל ממלכת החי. אדם שהתנהג באופן רע במיוחד עלול להיוולד מחדש בתור מקק, ולעומת זאת מקק עשוי להיוולד שוב בתור אדם, בתנאי שהיה מקק טוב ואציל־נפש במיוחד.

“שאול” הירונימוס בוש

מכל מקום, גם אם קיום הנשמות מוגבל ליצורי אנוש ואינו כולל את ממלכת החי (אם בכלל קיים גלגול נשמות) – חייב להיות מספר עצום של נשמות למטרות הפחת חיים בגוף או נטילתם ממנו. היכן שוכנות כל הנשמות הללו?

במילים אחרות, אם מקבלים את הנחת קיום הרוח, חייבים להניח את קיומו של עולם רוחות שלם. עולם רוחות זה עשוי לשכון במעמקי האדמה, אי שם במרומים, על פני עולם אחר או ב“מישור” אחר.

ההשערה הפשוטה ביותר היא, שרוחות המתים נערמות מתחת לפני האדמה, אולי בגלל הנוהג העתיק של קבורת המתים באדמה.

מעון הרוחות התת־קרקעי הפשוט ביותר מתואר כמקום אפור של אבדון, כמו ה“האדס” היוונית או ה“שאול” היהודית. המצב שם מתואר כתרדמת חורף תמידית. כך מתוארת השאול בתנ"ך: “שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי־כח. יחד אסירים שאננו, לא שמעו קול נוגש. קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו.” (איוב ג' 17–19) וסווינבורן מתאר את האדס, בפואמה “הגן של פרוספרין”, כמקום שקט, שרוי בתרדמה ובחלום.

ריקנות זו נראית לרבים לא מספקת, ותחושת אי־הצדק שבחיים, הבוערת בקרבם, מפתה אותם לדמיין מקום של עינויים שלאחר המוות, מקום בו כל השנואים עליהם מקבלים את המגיע להם. ה“טרטרוס” היווני או הגיהינום הנוצרי.

עקרון הסימטריה דורש גם את קיומו של משכן אושר עליון, עבור כל האנשים החביבים עליהם – גן העדן, השמיים, איי אהובי האלים, שדות הצייד הנצחיים, וולהאלה³ וכו'.

כל המבנה המוצק הזה של אמונה באחרית הימים בנוי על העובדה, שאנשים חיים נושמים והמתים אינם נושמים, ושהאנשים החיים משתוקקים להאמין, שבעצם לא ימותו.

כיום יודעים אנו, כמובן, שאין בנשימה משום תמצית־חיים יותר משיש בדם; ושהן הדם והן הנשימה הינם פשוט כלי שרת של החיים. נשמת אפו של האדם אינה בלתי גשמית ואינה מיסתורית. אויר הנשימה הוא חומרי כגוף עצמו והוא מורכב מאטומים שאינם מיסתוריים יותר מאטומים אחרים.

אך למרות זאת עדיין מאמינים אנשים בחיים שלאחר המוות, ואפילו אנשים המבינים בגזים, באטומים ובתפקוד החמצן. מדוע?

הסיבה העיקרית היא, שאנשים רוצים להאמין בכך, ללא קשר לקיומן או אי־קיומן של ראיות. מכיון שהם רוצים, קיים דחף חזק להאמין אפילו באופן בלתי רציונלי.

התנ“ך מדבר על רוחות, נשמות וחיים אחרי המוות. שאול המלך אף מעלה בעזרת בעלת האוב את רוחו של שמואל הנביא מהשאול (שמואל א', כ"ח 7–20). סיפור זה הספיק למיליוני אנשים, אך רבים מבני דורנו, החילוניים והספקנים, אינם נוטים לקבל ללא עוררין את הקביעות שבתנ”ך.

קיימות, כמובן, עדויות ראייה. תמהתני, כמה אנשים דווחו על ראיית שדים ורוחות? אולי מיליונים. איש אינו יכול לפקפק בכך שאכן דווחו, אך אפשר גם אפשר לפקפק אם אכן ראו את הדברים שדווחו עליהם. איני יכול לתאר לעצמי אדם רציונלי, שמעשיות כאלה תתקבלנה על דעתו.

קיים פולחן הספיריטואליזם, המכריז על יכולת ה“מדיומים” לבוא במגע עם עולם הרוחות. פולחן זה פרח וקסם לא רק לבורים וחסרי השכלה, אלא גם, למרות חשיפתם של רמאים ושרלטנים אין־ספור, לאנשים נבונים ושקולי דעת כמו א. קונן דויל וסר אוליבר לודג'. עם זאת, לרוב המכריע מבין האנשים הרציונליים אין כל אמון בספיריטואליזם.

כך יצא לאור, לפני כעשרים שנה, ספר בשם “החיפוש אחר בריידי מרפי”, אודות אשה שנשאה בקרבה את נשמתה של אשה אירית שמתה לפני שנים רבות. על ידי היפנוט ניתן היה ליצור קשר עם אותה נשמה. לתקופת מה ראו בספר ראיה לקיומם של חיים לאחר המוות, אך כיום כבר אין מתייחסים לכך ברצינות יתרה.

אם כך, האם קיימת ראיה כלשהי לקיומם של חיים שלאחר המוות, ראיה שיכולה להחשב כמדעית ורציונלית?

לאחרונה נשמעות טענות על קיומה של הוכחה מדעית.

“גן עדן” הירונימוס בוש

רופאה בשם אליזבת קוהלר־רוס הציגה משפטים, שנאמרו על ידי אנשים חולים על סף מותם, ואשר מצביעים על קיום החיים שלאחר המוות – מאז פורחת תעשיית הספרים על הנושא, כשכל ספר מבטיח, כמובן, מכירות טובות בקרב קהל הקוראים התמים.

לפי אותם הדוחות הצצים לאחרונה, מספר אנשים שנראו כ“מתים מבחינה קלינית” למשך זמן מה, הצליחו על אף זאת להתגבר ולשוב לחיים, החלימו, ואז ספרו על חוויותיהם בזמן “מותם”.

לכאורה הם היו בהכרה, חשו שלווה ואושר, התבוננו בגופם הם מלמעלה, עברו דרך מנהרות אפלות, ראו את רוחות קרוביהם וחבריהם המתים, ולעיתים פגשו ברוח חמה ומסבירה פנים, קורנת אור, שהיתה אמורה להובילם למקום כלשהו.

האם ניתן להתייחס באמון לסיפורים אלה?

לדעתי, כלל וכלל לא!

אך אין פירושו של דבר שה“מתים” משקרים בספרם על חוויותיהם. אדם הקרוב למוות עד כדי כך שהוא נחשב “מת מבחינה קלינית”, אין מוחו מתפקד בצורה נורמלית. במצב כזה עשוי המוח להזות הזיות בדומה למצב שבו אין המוח מתפקד כרגיל מכל סיבה אחרת – אלכוהול, אל.ס.די., מחסור בשינה וכו'. הגוסס עשוי לחוות, מה שהוא או היא היו מצפים לחוות, או רוצים לחוות. (אגב אף לא אחד מהדוחות אינו כולל תיאורי גיהינום או שדים).

חסידי החיים שלאחר המוות מגיבים על כך באומרם, שאנשים מכל פינות העולם, כולל בני דתות לא־נוצריות כגון ההודים, מספרים סיפורים דומים, ועל כן זוהי אמת אובייקטיבית. אינני מקבל זאת משתי סיבות:

1) סיפורים על החיים שלאחר המוות נפוצים בכל רחבי העולם. המושג מופיע כמעט בכל הדתות, והמיסיונרים הפיצו בכל מקום את רעיונותיהם בנושא.

2) החולה המחלים, שהזה הזיות מסוג כלשהו, מתבקש לתאר אותם בעודו חלש ומבולבל – ומה קל הדבר לתארן בצורה שתגרום נחת לשואל, שהינו בדרך כלל חסיד נלהב של תאורית החיים שלאחר המוות, ומשתוקק לקבל את המידע הרצוי לו.

הנסיון שהצטבר באין־ספור מקרים של העמדה לדין מלמד, שגם אדם המעיד בשבועה ותחת איום של עונש, נוטה, בכל הכנות האפשרית, לשכוח פרטים, לסתור את עצמו ולדבר שטויות. אנו יודעים גם שעורך דין פיקח יכול, בעזרת שאלות מתאימות, להוציא כמעט כל הצהרה אפילו מעד ישר, מהימן ונבון. לכן, דיני הראיות וחקירת הנגד צריכים להיות נוקשים כל כך.

לכן, מובן מאליו שיהיה קשה מאוד לשכנע אותי לייחס חשיבות כלשהי להצהרותיו של חולה אנוש, שהוצאו ממנו על ידי מתחקר להוט, שהוא גם מאמין אמיתי.

אולם אם כך הוא הדבר, מה בנוגע לקביעתי הקודמת שאיזה שהוא שינוי חייב להתרחש במעבר בין חיי אנוש למותו ושההבדל איננו עניין של אטומים ומולקולות?

ההבדל אינו כרוך בדם, או באויר הנשימה, אך כרוך במשהו!

ואכן, היה משהו בחיים שאינו קיים עוד במוות ואותו משהו הינו בלתי גשמי ומהווה את ההבדל הקטן – ההבדל העדין ביותר.

רקמה חייה בנויה לא סתם ממולקולות מורכבות, אלא מאותן מולקולות מורכבות ומאורגנות במערך מורכב. אם מתקלקל הסדר שבמערך זה, הגוף נהיה חולה; אם הפרת הסדר מגיעה לדרגה מספקת – הגוף מת. החיים נפסקים אז, למרות שכל המולקולות קיימות עדיין והן בלתי פגועות.

הרשו נא לי להדגים זאת בעזרת המשל הבא: נניח שנקים מבנה מסובך מאלפים רבים של לבנים קטנות. המבנה בנוי בצורת טירה מימי־הביניים בעלת מגדלים, חומות, שערי ברזל, כוכים עם חרכי ירי וכל היתר. כל מי שיסתכל במוצר המוגמר מרחוק לא יבחין בלבנים הבודדות, אך יראה את הטירה.

כעת תארו לעצמכם איזו יד ענקית הפוגעת בטירה, הורסת אותה והופכת אותה לערימת לבנים חסרת צורה. כל הלבנים קיימות, אף לא אחת נעדרת. כולן, ללא יוצא מן הכלל, שלמות.

אך היכן הטירה?

הטירה היתה קיימת רק בארגון המסודר של הלבנים, ומשנהרס הסדר – נעלמה גם הטירה. היא אינה קיימת עוד בשום מקום. אין לה קיום ממשי משל עצמה. הטירה נוצרה יש מאין כשאורגנו הלבנים ונעלמה כלא היתה כאשר הופר הארגון.

אחרי ההפרייה ותחילתו של העובר שממנו נוצרתי, התחברו המולקולות של גופי אל מולקולות אחרות והתארגנו לצורה מורכבת יותר ויותר, ובאופן יחיד במינו, שאינו דומה לארגון של דבר חי כלשהו שחי אי פעם. בתהליך זה התפתחתי אט־אט לדבר מה בעל תודעה, המכונה “אני”, הקיים רק בתור הארגון. כאשר אובד הארגון לנצח, כפי שזה יהיה לכשאמות, ה“אני” גם כן יאבד לנצח.

וזה מניח את דעתי. אף אחד מן הרעיונות ששמעתי, לא על השאול ולא על גן העדן, לא נראו לי כמניחים את דעתו של מוח רציונלי בעל תרבות, ועל פניהם אני מעדיף את הלא־כלום.

רוברט בלוך המתמחה בסיפורי אימים שהמפורסם ביניהם הינו, ללא ספק, “פסיכו”, על פיו הוסרט סרטו הנודע של אלפרד היצ’קוק. הסיפור שלפנינו עוסק בברנש שנופלת לידיו מצלמה מיוחדת במינה, בתופעות הלוואי הבלתי צפויות הנגרמות עקב השימוש בה, וכן (כרגיל אצל בלוך) במספר לא מבוטל של גוויות…

* * *

למרות האינפלציה, עדיין אפשר לרכוש צרות בשווי של מיליונים, תמורת עשרה דולר בלבד. זהו הסכום ששילם צ’רלי רנדל עבור המצלמה – וחשב שעשה עסק טוב.

היה זה אחד מאותם דגמים, שבהם התמונה מפותחת באופן מיידי בתוך המצלמה, וכיון שמחירה בחנות היה כארבעים דולר (כולל מס), נראה היה שאמנם עשה עסקה טובה למדי. בתוך הקופסה היו אפילו כמה נוריות הבזק – כנראה היה כבר בעל המצלמה המקורי ממש מוכן לצלם תמונות אחדות. אולם המתים אינם מדברים, וגם אינם כה להוטים לצילום; וכך קיבל רנדל את המצלמה תמורת הדולרים שלו, במכירה הפומבית שנוהלה על ידי המוציא לפועל של הצוואה.

רנדל לא הכיר את המוציא לפועל. הוא פשוט חלף במכוניתו על פני הבית כאשר הבחין במודעה. הוא גם לא הכיר את המנוח, אך לפי סוג הפריטים שהוצגו למכירה, הוא היה ללא ספק, משוגע אמיתי לנוסטלגיה. היו שם ערימות של ספרים עתיקים וכתבי עת ישנים, אך לא ניתן היה למצוא שם מציאות טובות באמת כגון מערכת־סטריאו או מקלטי טלוויזיה צבעוניים ניידים. הפריט החדש היחיד היה אותה מצלמה, והמחיר – מציאה של ממש.

הדבר הראשון שעשה צ’רלי רנדל כשהגיע לביתו היה לצלם את באץ'.

באץ' היה כלב רועים גרמני גדול, אותו החזיק רנדל קשור בשרשרת ארוכה, שאיפשרה לו להסתובב בחצר, אך למרות זאת הרבו השכנים להתלונן. הם לא הבינו מדוע לא יכול רנדל להסתפק בכלב קטן יותר; הם הרי לא ידעו במה עסק רנדל, ומה הצפין במרתפו. מה שאנשים אינם יודעים לא יוכל להזיק. באץ' מנע מהם את האפשרות לדעת, שכן אילו ניסו לגלות משהו היו נפגעים די מהר, כי באץ' היה כלב שמירה אמיתי.

אפילו רנדל עצמו לא בטח בו יתר על המידה, אך הוא רצה לבחון את המצלמה ובאץ' היה האובייקט הקרוב ביותר, בעצם – היחידי. רנדל חי בגפו ולא עודד ביקורי אורחים, אפילו לא בענייני עסקים; הוא ביכר לבצע את עסקיו הרחק מהבית. בכל אופן, הוא קרא את ההוראות שעל גבי אריזת המצלמה, הוביל את באץ' אל מעבר לדלת המטבח, התקין את הפלאש, וצילם.

פשוט וקל. כששלף את סרט הצילום, החלה התמונה להופיע. תחילה מטושטשת במקצת ואחר כך בהירה וחדה יותר; הצבעים שהופיעו יצרו תצלום מושלם.

רנדל רצה לנסות לצלם תמונה נוספת אך השעה כבר היתה מאוחרת, ומוצאי שבת תמיד היה לילו הגדול, ועל כן ירד אל המרתף, הוציא את הסחורה ונשא אותה אל המכונית דרך הכניסה האחורית של המוסך. אחר כך התגלח, התלבש, האכיל את באץ', נעל אותו בתוך הבית ויצא.

הכל הלך למישרין באותו ערב ומצב רוחו היה מרומם למדי, כאשר נהג חזרה לביתו בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר – עד שפתח את דלת הכניסה, ובאץ' התנפל עליו וניסה להורגו.

אלמלא שמע את הנהימה, לפני שהכלב זינק אל צווארו, היה זה לבטח סופו. אך הוא הצליח לקפוץ לאחור ולטרוק את הדלת בזמן. הוא שמע את באץ' נוהם בזעם ושורט את הדלת בצפרניו. לא היה שום טעם לנסות לפתוח את הדלת בשנית, לכן פנה רנדל לאחור והקיף את הבית על קצות אצבעותיו, מאזין לכל רחש כדי לוודא שבאץ' נמצא עדיין בחזית.

הוא פתח בעדינות את הדלת האחורית וחמק פנימה. הוא הדליק את האור במטבח, ותוך שתי שניות פרץ הכלב מכיוון דלת הכניסה. עיניו היו אדומות וריר מוגלתי נזל מבין מלתעותיו הפעורות בעת ששעט פנימה.

רנדל נרתע לאחור וטרק את הדלת במהירות לפני שהכלב זינק לקראתו.

הוא עמד בחוץ, בוהה בדלת שהזדעזעה מעוצמת החבטה של הכלב. נשמעה יללה צורמת, אחר כך קול חבטה, ואז – שקט.

רנדל המתין בציפיה להסתערות נוספת, אך לא שמע דבר, אפילו קולות נשימתו של באץ' לא נשמעו. הוא ניגש אל חלון המטבח כדי להציץ פנימה.

באץ' שכב על הרצפה ליד הדלת. מבט אחד הספיק כדי לקבוע את מצבו; מלתעותיו מעלות הקצף נחו ברפיון ללא ניע, עיניו מזוגגות ובבית החזה לא נראו כל תנועות נשימה. הכלב מת.

רנדל עמל קשה כדי לגרור את הפגר אל המוסך, אך לא היה לו מקום אחר לשים אותו, עד שיוכל להתקשר למשרדי אגודת צער־בעלי־חיים ביום שני. הוא אפילו חשב, שאולי יסלק את הגוויה בעצמו כבר למחרת היום.

מכל מקום, זה קלקל לו את שארית הלילה, וכשחזר הביתה מזג לעצמו כמה כוסות משקה גדושות לפני שהלך לישון. למרות זאת התקשה להרדם. צחוק הגורל. רגע אחד הרגיש את עצמו בפסגת העולם, וכעבור רגע, אילולא היה זריז דיו – היה מת. ועכשיו – הכלב היה מת. כל מה שנותר לו ממנו היתה התמונה. גם זה נראה לו מצחיק – העובדה שצילם את באץ' שעות ספורות לפני שזה התנפל עליו. הוא תמה מה בעצם קרה; כל הסימנים העידו על כך שהכלב לקה בכלבת. בדיעבד, שם לב לכך, שבאץ' לא נגע כלל במזון או במים. רנדל שמע פעם משהו על כך, שכלבים חולי כלבת אינם שותים מים.

ביום ראשון אחר־הצהרים גרר את הפגר אל המחצבה והשליכו שם. אחר כך נרגע קמעה, ומששב הביתה שוב השתפרה הרגשתו…

עד שראה את המכונית.

היה זה קאדילאק גדול, ובתוכו, מאחורי ההגה, ישב גבר גדול ועישן סיגר גדול. רנדל ראה את הקאדילאק, דרך חלון הבית, מייד כשזה נכנס לחצר. הוא ראה אותו נעצר וחונה. הגבר הגדול הציץ בפיסת נייר, כאילו הוא מוודא את הכתובת, ואז יצא מן המכונית ופנה לעבר הבית.

רנדל לא בזבז אף רגע. הוא נעל את דלת המרתף, לפני שהפעמון צלצל. כשחזר אל אולם הכניסה, היה האקדח בכיסו. היתה אמנם שרשרת בטחון על דלת הכניסה, אך לא היה טעם להסתכן.

הפעמון צלצל שוב.

הוא פתח את הדלת קמעה, עד כמה שאפשרה השרשרת המתוחה, והאיש הגדול חייך לעברו.

“מר רנדל?” שאל. “מר צ’רלס רנדל?”

“נכון.”

“הייתי מעוניין לדבר אתך. מותר להכנס?”

רנדל כמעט ושאל אותו אם יש בידיו צו־חיפוש, אך לפני שפצה את פיו המשיך האיש –

“שמי פרנק למליי,” אמר. “אני המוציא לפועל של הצוואה.”

“מה?”

“צוואת דזמונד. היית במכירה הפומבית. אתמול, לא?”

רנדל לטש עיניו באיש הגדול, מנסה לראות מה מסתתר מאחורי חיוכו. “מנין אתה יודע?”

“הנה הצ’ק. שמך וכתובתך רשומים כאן. אם רק תרשה לי להסביר – –”

זה נשמע סביר. רנדל שחרר את השרשרת ואפשר לו להכנס פנימה. הוא הוביל אותו לחדר האורחים והתיישב.

“או קיי,” אמר. “מה בפיך?”

“אני מבין, שרכשת מצלמה במכירה הפומבית. האם זה נכון?”

“נכון.”

“ובכן, חוששני שנפלה טעות קטנה. אחת ממזכירותי העתיקה את רשימת הפריטים שנועדו למכירה, יחד עם רשימה אחרת של פריטים, שהושארו עבור היורשים. משום מה, שגתה ורשמה את המצלמה ברשימה הלא־נכונה. היא אינה מוצעת למכירה.”

“אני כבר קניתי אותה.”

“אכן, זה מה שעשית, ותמורת עשרה דולר.” למליי החזיק בצ’ק, עודו מחייך. “כעת אני מעוניין לקנותה בחזרה. תמורת עשרים דולר.”

“בשום אופן לא. זוהי מצלמה חדשה ומחירה בחנות מגיע לכל הפחות לארבעים דולר.”

“בסדר. אם כך תקבל ארבעים.”

האיש הגדול השיב מהר מדי, ורנדל הריח, שישנו כאן איזשהו מילכוד.

“לא מעוניין,” אמר.

“חמישים?”

“שכח מזה.”

בחדר שררה קרירות נעימה, ולמרות זאת ביצבצו אגלי זיעה על מצחו של למליי. “תראה, מר רנדל, איני אוהב לשחק משחקים – –”

“גם אני לא.” רנדל הביט בזיעתו. “אז תפסיק עם הסיפורים, וספר לי מה כל כך מיוחד במצלמה הזאת.”

“לא כלום,” אמר למליי, “אך היה זה אחד הדברים האחרונים שקנה דזמונד, והיורשים רוצים בה מסיבות סנטימנטליות. קיבלתי הבוקר מברק מבואנוס־איירס –”

“רגע, רגע –” אמר רנדל. “מיהו דזמונד?”

“אני מצטער”, השיב למליי. “דזמונד הגדול. קוסם גדול. פרש מהופעות לפני שנים. שני בניו המשיכו בדרכו. הם עורכים מסע הופעות בדרום אמריקה. טסו הביתה ללוויה וחזרו כדי להשלים את התחייבויותיהם, אך קודם לטיסתם חזרה עברו על רכושו של אביהם וסייעו בהכנת הרשימות. הוא צבר פריטים רבים, אותם אסף כתחביב במשך השנים, והם אינם רוצים לפזר את האוסף.”

“שטויות,” אמר רנדל. “במצלמה יש משהו מיוחד, לא כן? תחבולה כלשהי ללהטוטי קסמים?”

“גם אם נכונה השערתך, לא נאמר לי דבר בנושא”. למליי הוציא ממחטה וניגב את מצחו. “הבט, אני רק מבצע את ההוראות. אתה יכול לקנות לך מצלמה זהה לחלוטין לזאת בכל חנות ואפילו לצאת נשכר מכל העניין. אתן לך מאה דולר, וזוהי הצעתי האחרונה.”

“בשום פנים ואופן לא”, עמד רנדל על דעתו.

“אבל האחים דזמונד – –”

“אמור להם להתקשר אתי כשיגיעו.”

למליי נאנח. “בסדר, הם מסיימים את מסעם בעוד ימים מספר. הבטח לי, שתחזיק במצלמה ולא תמכור אותה לאיש עד אשר תשמע מהם.”

“אל דאגה”, חייך רנדל. “אשמור עליה היטב.”

ובכך נגמר הענין. בעצם – כמעט כך.

רנדל עמד ליד החלון, מתבונן בלמליי הצועד לעבר מכוניתו, כאשר נעור בו הדחף הפתאומי. אולי, אם יצלם כמה תמונות נוספות, יגלה את התחבולה המסתורית.

הוא הוציא את המצלמה ממגירת השולחן, מיקד אותה על האיש הגדול שהתיישב על יד ההגה, וצילם אותו בדיוק לפני שהמכונית זזה. אז שלף את הסרט והמתין לפיתוח התצלום; והנה הופיעה בתמונה דמותו של למליי, ישוב בתוך הקאדילק, גדול כמו בחיים.

רנדל בחן את התצלום מקרוב, כשהוא מחפש דבר־מה שנראה בלתי רגיל, אך כל מה שראה היתה תמונה רגילה לגמרי.

אך הרי חייב היה להיות איזה ‘קונץ’, איזו סיבה לכך, שלמליי והיורשים רצו במצלמה. יהיה עליו לצלם כמה צילומים נוספים בהקדם, ואם זה לא יעזור – הצעד הבא יהיה לפרק את המצלמה.

בינתיים חיכתה לו עבודתו. הוא החזיר את המצלמה למגירה והתכונן לצאת לסיבוב הלילי שלו.

ליל שבת תמיד טוב לעסקות גדולות, כי רבים מלקוחותיו של רנדל צצו החוצה, במצוד אחד סוף שבוע ‘מרומם’.

הוא עדיין שכב במיטה בבוקר למחרת, כאשר הגיעה ג’וסי לבצע את הנקיון השבועי. רנדל פתח לה את הדלת, הכין לעצמו ארוחת בוקר, התלבש והתגלח. אחר כך ירד אל המרתף, ובדק את המלאי. היה מחסור ב’עשב', ועל כן עלה וטילפן לגונזאלס, קבע עמו פגישה לשעה תשע וסידר קנייה.

אחרי הצהריים נכנס הביתה ומצא את ג’וסי גועה בבכי תוך כדי ניקוי השטיח.

“היי,” אמר. “מה קורה אתך?”

היא הנידה בראשה והמשיכה להתייפח.

“כבי את שואב־האבק הארור,” אמר. “הנה, קחי ממחטה.”

הוא המתין עד שקנחה את אפה. “או קיי, כך טוב יותר. עכשיו שבי וספרי לי מה אוכל אותך.”

ג’וסי הנידה ראשה בשלילה, “זה לא קשור אליך, מר רנדל. סתם עניין אישי, זה הכל.”

ג’וסי היתה אשה טובה, לא חכמה במיוחד אך חרוצה, ושרתה אותו מזה שנים. באמת לא היה לו נעים לראותה במצב כזה.

“בואי,” אמר. “שפכי את ליבך בפני.”

מה ששפכה נשמע כמעין ‘אופרת סבון’ – בן אחד גנב מכונית, השני ברח עם איזו כנופייה, והברנש שעמו בילתה את הלילה נמלט ביחד עם כספה, אותו חסכה כדי לשלם בעד תיקוני מכונית.

“הרגעי,” שח לה רנדל. “הילדים כבר גדולים דיים כדי להיות אחראים למעשיהם – ואל לך להאשים את עצמך בגללם. ובנוגע לברנש שהסתלק – ההפסד כולו שלו. התעודדי, יש עוד רבים כמוהו.”

ג’וסי נענעה בראשה. “אין טעם לחפש גבר אחר, לא עוד. הילדים הלכו, הכסף הלך, הכאב נשאר. אני אשאר לבד.”

“עוד יהיה לך מישהו, חכי ותראי.”

“אני סתם עוזרת זקנה. אף אחד לא מתייחס אלי.” ג’וסי נראתה כמוכנה לפרוץ שוב בבכי.

באותו רגע צץ הרעיון במוחו. הוא ניגש לשולחן, והוציא את המצלמה.

ג’וסי לטשה בו את עיניה. “מה אתה עושה?”

“שבי במנוחה. אני רוצה לצלם אותך.”

“אותי? כמו שאני נראית עכשיו?”

“כן,” השיב רנדל בעודו מכוון את המצלמה. “תצלומים אינם משקרים. את אישה נאה ואני אראה לך זאת. עכשיו אל תזוזי.” הוא לחץ על הכפתור. “זהו זה.”

הוא שלף את התצלום והניחו על השולחן. התמונה הופיעה בהדרגה על הנייר.

“הנה תראי במו עיניך.” הוא הראה לה את התמונה. “אין לך שום בעייה, האמיני לי.”

“אולי,” ג’וסי נראתה כמפקפקת, אך לפחות לא התייפחה עוד.

רנדל חייך אליה חיוך רחב. “עכשיו הפסיקי להשתטות, ותגמרי עם העסק.”

“מייד.” היא החלה לנקות שוב את השטיח והוא ירד למטה אל המרתף.

כאשר חזר ועלה ירדה החשיכה, וג’וסי הלכה. רנדל ניגש אל דלת הכניסה לראות אם הגיע העיתון.

הוא לקח אתו את העיתון למטבח, כדי לקרוא בו בעת ארוחת־הערב. אחרי שהכין לעצמו קצת סלט ושעועית, נטל את הצלחת והתיישב אל השולחן; הוא פרש את העיתון והביט בעמוד הראשון. ואז בא ההלם.

עורך דין נהרג בתאונה

פרנק מ. למליי, 47, עורך דין, נפצע פצעי מוות בשבת אחרי הצהריים, כאשר מכוניתו התנגשה חזיתית בקיר בטון בדרך סט' קוליי מס' 4125. לפי דוח המשטרה, תקלה בהגה הוציאה את המכונית מכלל שליטה. חוקר מקרי המוות הודיע שהמוות נגרם כתוצאה מ…

סוףף

רנדל לא היה מסוגל להמשיך לקרוא, וגם לא לאכול.

הוא עדיין היה המום, כשנסע לפגישתו עם גונזלס. הוא גמר איכשהו את העסקה, אך מחשבותיו נדדו חזרה אל הפגישה מיום האתמול. למליי נהרג בוודאי מייד אחרי שעזב את הבית, כי דרך קוליי נמצאה במרחק של כקילומטר.

היתה זו תאונה, כמובן – כפי שהודיעה המשטרה.

אך היה משהו בצורה שבה ארע הדבר, שהטריד את מנוחתו של רנדל.

הוא לא ידע מהו הדבר עד ששב הביתה. שני מקרי מוות בזה אחר זה. ראשית הכלב ואחר כך למליי. אך הרי זה פשוט צירוף מיקרים; אין כל מכנה משותף ביניהם – או שמא בכל זאת יש? ואז נזכר בתמונות. הוא צילם את הכלב והוא צילם את עורך הדין; והיום הרי צילם גם את ג’וסי –

הוא יצא מהמכונית, ומשנכנס הביתה שמע את צלצול הטלפון.

עוד לפני שהרים את השפורפרת כבר חש ברע, כאילו ידע מראש מה יבשר לו הקול, קולו החנוק של אירה, בנה הצעיר של ג’וסי.

“אמא מתה. חזרתי בלילה והיא שכבה על הרצפה באמבטיה; בלעה בקבוק שלם של כדורים אדומים שהרופא נתן לה בשביל לישון –”

השיחה המשיכה לקלוח ורנדל יכול היה לשמוע את קולו שלו אומר את כל הדברים הנכונים; אומר לילד שהיא היתה בסדר כשעזבה את הבית, ושאם יש משהו שהוא יכול לעשות עבורו –

הוא ידע מה עליו לעשות, כמובן. כאשר ניתק הילד, לבסוף, את השיחה, רץ רנדל אל החדר, הדליק את האור ונטל את תמונתה של ג’וסי, שהיתה מונחת על גבי השולחן.

היא נראתה שם, בברור ובצבעים טבעיים, כשהיא יושבת על הכיסא ליד השולחן. והנה, על השולחן שלידה, היה מונח דבר מה שאיש מהם לא הבחין בו בשעת הצילום.

בקבוק פלסטי קטן, מלא בכדורים אדומים.

רנדל מצמץ בעיניו ובהה בשולחן. הוא לא ראה עליו שום בקבוק עכשיו; וגם לא היה שם שום בקבוק בשעה שצילם את ג’וסי.

אך הבקבוק היה בתמונה.

הוא חיטט במגירה עד שמצא את יתר התמונות שצילם – אלו של למליי ושל הכלב. האם התמונות היו אותות אזהרה? האם הן חזו כיצד יבוא המוות?

במקרה של ג’וסי היו אלה הכדורים. לפתע תפס שבתצלום של למליי נראה האיש כשהוא יושב בתוך המכונית שהרגה אותו. אך מה בנוגע לבאץ'? בתמונה לא נראה דבר מלבד הכלב עצמו.

אז נזכר רנדל שהכלבת היא מחלה הנגרמת על ידי נגיף שאי אפשר לראותו. הנגיפים אמנם לא נראו, אך הם היו בתמונה – בכלב, בעתידו. אם כן, בכל זאת היתה תחבולת קסמים כלשהי במצלמה; אבל איזו?

עוד לפני שהספיק לגעת במצלמה, נשמעו דפיקות בדלת הכניסה. הוא הטיל את התמונות בחפזה אל תוך המגירה, סגר אותה ומיהר לכיוון הדלת.

דרך עינית ההצצה שבדלת, ראה את הזר שעמד בחוץ; מין צעיר מגונדר בג’ינס. הוא היה בעל שיער חום בהיר, מסופר קצר למדי, מגודל זקנקן ונראה בלתי מזיק; אך לעולם אין לדעת.

רנדל פתח את הדלת מבלי להוריד את השרשרת, רק כדי להעיף מבט יסודי יותר באורח, והגנדרן הצעיר הביט בו בחשד.

“צ’רלס רנדל?” אמר.

“כן.”

“אני מילטון דזמונד.”

דזמונד – זה היה שמו של הקוסם. זהו וודאי אחד מבניו.

“אנא, מר רנדל, אני חייב לשוחח אתך –”

רנדל שחרר את השרשרת ופתח את הדלת. הוא הוביל את דזמונד הצעיר אל החדר והתיישב מאחורי השולחן.

“הקדמת” אמר. “לא חשבתי שתחזור מדרום אמריקה לפני סוף השבוע.”

דזמונד מצמץ בעיניו. “אם כן, אתה יודע?”

“למליי סיפר לי. איפה אחיך?”

“מייק נשאר להופעה האחרונה. אחרי שלא שמע דבר מלמליי במשך סוף־השבוע, הוא אמר לי לתפוס מטוס ולברר מה קרה.”

“אם קראת עתונים, אתה כבר יודע מה קרה.”

“כן.” דזמונד הביט בו. “אבל איך קרה הדבר?”

רנדל משך בכתפיו. “תאונה. הוא היה בסדר כשיצא מכאן.”

“אם כך, הוא הספיק להפגש איתך.”

“שוחחנו.”

“על מה?”

“בוא נפסיק את ההתחמקויות,” אמר רנדל. “הוא הציע הצעות, ואני סרבתי. המצלמה כאן במגירה.”

“לא צילמת עדיין שום צילומים, לא כן?”

“מה זה משנה?”

“שום דבר.” אך מילט דזמונד נראה מודאג. “הענין הוא, אחי ואני רוצים במצלמה ואנו מוכנים לשלם.”

“כמה?”

“כל סכום סביר. חמש מאות דולר.”

רנדל חש ברעד של התרגשות בעמוד שדרתו. הוא צדק בהשערותיו. אך כשדיבר העמיד פנים כמופתע: “עבור מצלמה ששווה ארבעים דולר?”

“אני בטוח, שמר למליי סיפר לך מדוע אנחנו מעוניינים – זוהי הרכישה האחרונה של אבא עבור האוסף שלו – זהו ענין סנטימנטלי – –”

“אל תעבוד עלי,” אמר רנדל. “חייב להיות עוד משהו בשביל סכום כזה.”

דזמונד קימט את מצחו. “כל מה שמייק ואני יודעים הוא, שאבא התעסק בקסמים.”

“וודאי. למליי סיפר לי שהוא היה קוסם.”

“לא. אינני מתכוון ללהטי במה למיניהם. תחביבו היה תופעות על־טבעיות.”

“הוא האמין בהן?”

“בתחילה לא. בהיותו קוסם, חשף מעשי תרמית ומיסטיקה מזויפת. אך ככל שהתעמק בנושא הלך והשתכנע, שאכן קיימים כוחות פסיכיים. היה איש אחד – אפילו את שמו אינני יודע – שאבא עבד יחד עימו. הוא טען שבכוחו לחזות את העתיד.”

“מגיד עתידות?”

“יותר מזה. הוא האמין בכוחות השולטים בחיינו, ואשר המדע מסרב להכיר בהם. לדבריו, כאשר מגידי עתידות, אסטרולוגים או רואי־נולד בהשפעת היפנוזה, מצליחים לחזות תחזיות מדויקות ונכונות, טוענים תמיד שזה רק ניחוש או צירוף מיקרים. הוא חש, שאם יודגמו כוחות אלה באמצעות מתקן מכני כלשהו, יהווה הדבר הוכחה מוצקה לקיומם. הוא מת מהתקף לב תוך כדי עבודתו על פיתוח המתקן, מספר שבועות לפני שאבא נפטר. במכתבו האחרון אלינו, כתב אבא שיש משהו חשוב להראות לנו כשנחזור.”

“המצלמה?”

“אינני יודע. אולי זה רק ניחוש, אבל מייק סבור –” דזמונד הפסיק את דבריו ולקח נשימה עמוקה. “אתן לך אלף דולר,” אמר.

“עבור משהו שעלול להתגלות כאחיזת עיניים?” חייך רנדל.

“אקח את הסיכון.” דזמונד שלח את ידו לכיס, אך רנדל נענע בראשו.

“תן לי לשקול את הדבר.”

“אבל, מר רנדל –”

“אתה לן בבית אביך בקליירמונט? או קיי, אני מניח שאתקשר אתך הלילה.”

“האם לא תוכל לעשות זאת מוקדם יותר?”

“הלילה.” רנדל קם וליווה את אורחו אל הדלת ואז עקב אחריו עד שנכנס למכוניתו. דזמונד חייך, אך רנדל עמד וחיכה.

ברגע שדזמונד התניע את מנוע המכונית והחל לנסוע, נעלם חיוכו; פניו המזוקנות קפאו בהעוויה של זעם ותסכול.

רנדל פנה לאחור. טוב עשה שהמתין – אי אפשר היה לטעות בקשר להבעת פניו של דזמונד. הצעיר נראה נרגש, כנראה מאשים את עצמו על שפלט כל מה שידע על המצלמה, ותמה מה עומד רנדל לעשות.

ובכן, רנדל עצמו לא ידע מה לעשות. אלף דולר היו אלף דולר. אך מצד שני מצלמה היכולה לחזות את מותך…

מידע כזה עשוי להיות בעל ערך לאנשים המתאימים; זקנים, חולי סרטן עשירים, חולי־לב – הם ירצו לדעת. נניח, שיימצא רופא שיפענח את התמונות עבורם ויוכל לקבוע אם יחלימו ממחלתם או שהניתוח לא יושיע להם? השמועה על רופא כזה תתפשט מהר, וזה יהיה שווה הרבה יותר מאלף דולר – למי שיחזיק בכוח כזה.

לאותה מסקנה, הרהר רנדל, הגיעו גם האחים דזמונד, ועל כן אין זה מפליא, שכה השתוקקו להשיג את המצלמה. ההבעה על פרצופו של דזמונד היתה רצחנית.

רצחנית.

פניו של רנדל קדרו, כאשר עלה הרעיון במוחו. נניח שיילך אל דזמונד הלילה ויאמר לו שהעסקה מבוטלת, עד היכן יילך הצעיר המטורזן במגמה להשיג את מבוקשו?

היתה דרך בטוחה אחת לגלות זאת.

רנדל ניגש אל השולחן, הוציא את המצלמה ונשאה אל חדר השינה. הוא נעמד לפני המראה הגדולה שבדלת חדר האמבטיה, ממקד אותה על בבואתו שלו.

הוא היסס, מודע לתחושת המתיחות שגאתה וגעשה בקרבו; ידיו רעדו. האם באמת רצה לדעת את עתידו?

אך לא היתה לו כל ברירה. רנדל קפא על מקומו ואז לחץ על כפתור. הוא שלף את הסרט וניגש עם התצלום אל החלון. לאור השמש עקב בדריכות אחר התמונה המתפתחת.

הוא ראה את עצמו בברור, עומד לפני המראה, אוחז במצלמה.

לרגע חש שאימתו שוככת – עד אשר תפש שפיתוח התמונה עדיין נמשך. לפתע הופיעה בבואה נוספת מאחורי גבו; בבואה מטושטשת של אדם שצולם תוך כדי תנועה. רנדל בהה בשיער החום, בזקנקן המטופח וזיהה את מילט דזמונד. מילט דזמונד – הבעה רצחנית שפוכה על פניו וסכין בידו המורמת.

תמונות אינן מכזבות; חשדותיו התאמתו. מילט דזמונד התכוון להורגו.

אלא אם כן, כמובן, ימסור לו את המצלמה. למסור לו דבר העשוי להיות שווה הון – אולי מיליון?

“בשום אופן לא.” מלמל רנדל – –

הוא החל לתכנן את דרך פעולתו וגיחך לעצמו.

אותו לילה נהג במכוניתו אל בית דזמונד שבקליירמונט. הוא נקש על הדלת. מילט הזמינו פנימה.

“אתה כאן לבדך?” שאל רנדל.

“כמובן.” פניו של דזמונד הביעו הרגשת הקלה כאשר הבחין בשקית החומה, שרנדל החזיק בידו עטויית־הכפפה.

“הבאת את המצלמה?” אמר. “בוא ונראה אותה.”

רנדל הניד בראשו, “קודם את הכסף.”

דזמונד חייך ושלח ידו אל עבר כיסו, ואז שלף רנדל אקדח מן השקית החומה, וירה בו הישר בליבו.

היתה זו עבודה נקיה, לא היה כל סיכוי להחטיא ממרחק של מטר, ומשתיק הקול פעל כשורה. הדממה לא הופרה אפילו על ידי חבטת הנפילה, כי רנדל הספיק לתפוס את הגופה לפני שנפלה.

הוא נשא את הגופה חזרה אל מכוניתו שחנתה בשדרה; תא המטען היה פתוח ומוכן מראש. הבתים הסמוכים היו חשוכים – רנדל בדק זאת קודם לכן – ובתוך פחות מדקה הוטענה הגופה והמכונית זזה.

הדרך עד למחצבה, אשר בה השליך את באץ', היתה ארוכה והנסיעה, הפעם, נמשכה זמן רב עוד יותר. אך לרנדל היתה זו הזדמנות להרגע ולבחון את השטח לפני שנכנס אל תוך המחצבה, כדי לגלגל מטה את גוויתו של דזמונד. היה זה מאמץ לא קל לרדת במורד התלול אך קשה שבעתיים היה לכסות את הגופה באבנים.

כשסיים, טיפס שוב למעלה, נסע בהילוך אחורי לאורך השביל המבודד, ואז נטל מגרפה שהיתה מוכנה לצורך זה במושב האחורי, נכנס בשנית למחצבה וגירף בקפדנות את עקבות המכונית ואת עקבות נעליו.

עבודה נקייה וחשיבה מסודרת – זו היתה תשובתו, ורנדל נהג בשלווה חזרה לביתו. הוא לגם לגימה הגונה של וויסקי לפני שנרדם כתינוק.

לא היתה זו סתם מליצה, כי במובן מסויים הוא אכן היה תינוק – הרי זה עתה נולד מחדש. תמונה או לא תמונה, קסמים או לא קסמים, בכל מקרה לא היה לו עכשיו ממה לפחד. מילט דזמונד היה מחוסל, והוא היה בריא ושלם.

בבוקר המחרת ניהל כמה שיחות בטלפון, סיכם כמה עיסקות עם לקוחות שאותם הזניח אמש, אחר כך הטמין את הסחורה מתחת לשטיחוני המכונית ונסע לעבודתו.

עסקות לאור היום היו כרוכות תמיד בסיכון־יתר, ועל כן גם נמשכו הרבה יותר זמן. הלילה כבר ירד, כאשר סיים רנדל את עבודתו ושב הביתה. הוא שכח את הפרשה במשך היום, וכעת היה מוכן לשקול את הצעד הבא.

ראשית בדק את המצלמה והתמונות. הן היו מונחות במקומן במגרה, ורנדל הביאן אל חדר השינה ופזרן על המיטה, כך שיכול היה לראות את כולן בעת ובעונה אחת. זה תמיד עוזר, כשסוחר יודע בדיוק מה הוא עומד למכור – והרי זו היתה עשויה להיות המכירה הגדולה ביותר שביצע מעודו.

אם יצליח ליצור קשר עם הרופא המתאים, יוכל לשכוח את עסקיו הנוכחיים. לא עוד טרדות ותגרות, לא עוד סיכונים, לא עוד הרבה שעות ומעט כסף. הוא החל לחשוב על הרופאים שהכיר, שוקל אל מי מהם לפנות בראשונה, ואיך להציע את העיסקה.

כאן יהיו התמונות לעזרו – הן הדוגמאות שלו, ההוכחות. בעודו מתבונן בהן, החל לתכנן את מהלך השכנוע.

ראשית באץ', כמובן. אחר כך למליי במכונית – ואז ג’וסי ובקבוקון התרופות. הוא יראה את התמונות לרופא ויתן לו לבדוק אותן בעצמו. באשר לכלב, יוכל להסתמך רק על עדותו שלו, אך בנוגע ללמליי ולג’וסי – יוכל להסתייע בעיתונים.

מבטו של רנדל נח על התמונה האחרונה, והוא שקע במחשבות. את התמונה הזאת לא יראה, כי היא עלולה לפוצץ את כל העסק. הרי מילט דזמונד לא הרג אותו – כלומר המצלמה לא צדקה תמיד. בעצם, מוטב לא להזכיר כלל את דזמונד ואף לא לחזור על כל הדיבורים בדבר כוחות הקסמים.

ואולי היו אלה באמת סתם דיבורים. כלבים לוקים בכלבת, אנשים נהרגים בתאונות דרכים, או מתאבדים בעזרת גלולות. העובדה שהתמונות צולמו לפני כן היתה יכולה להיות עדיין בגדר צרוף מקרים. זה מוכרח היה להיות צרוף מקרים, שכן מה שהראתה התמונה האחרונה לא התרחש מעולם במציאות; זה גם לא יתרחש לעולם, אלא אם מילט דזמונד יקום לתחייה, יטפס ממעמקי המחצבה ויבוא אליו לכאן עם סכין שלופה בידו.

רנדל בהה שוב בתמונה האחרונה, רואה את עצמו לפני הראי עם המצלמה בידו, בעוד מילט דזמונד נראה במעורפל מאחוריו, מוכן להכות בכל רגע.

המצלמה אינה מכזבת לעולם, והנה היא כיזבה בנוגע אליו.

מדוע?

הוא אחז במצלמה וקרב אותה אל האור. שוב התלבט אם לפתוח אותה ולפרקה כדי לגלות מה בתוכה; הרי חייב להיות שם משהו. אך הוא חשש שמא יקלקל אותה או שלא יצליח להרכיבה מחדש.

אך בכל זאת היה עליו לדעת. כשפים או להטים, היתה כאן תעלומה והוא היה זקוק לתשובה. אולי הצעד הראשון לפני כל פעולה קיצונית יהיה לצלם עוד תמונה אחת של עצמו, ולהשוותה עם הקודמת. אולי זה יתן לו רמז כלשהו. רנדל התקרב אל המראה, כשהוא ממקד את המצלמה על בבואתו.

באותו רגע נפתחה חרישית דלת חדר השינה ודמות אפלה הופיעה במהירות מאחורי גבו – דמותו של גבר חום־שיער ובעל זקן מטופח. בפניו היתה חימה שפוכה וסכין בידו הנטויה.

רנדל הספיק לזהות את מילט דזמונד ברגע בו ירדה הסכין.

לא ייתכן שמת יקום לתחייה.

זו היתה מחשבתו האחרונה של רנדל לפני שהוציא את נשמתו – והוא צדק, כמובן.

אך המצלמה איננה משקרת.

ואחיו של מילט דזמונד, מייק, היה תאום זהה.

איש מבין חובבי המד"ב אינו יכול שלא לזכור את פרי שיתוף הפעולה בין ארתור סי. קלארק וסטנלי קובריק – “שנת 2001: אודיסיאה בחלל”, ששמו המקורי צריך היה להיות “מסע מעבר לכוכבים”. יוצרי הסרט התקשרו באחד השלבים עם קרל סאגאן (מדען בעל שם עולמי, שהתפרסם בעבודותיו בנושאי מקור החיים ומציאות חיים על פני כוכבי לכת אחרים) כדי להיוועץ בו, וזה הביע את מורת רוחו מן השם בו בחרו יוצרי הסרט באומרו, שלפי מיטב ידיעתו אין מקום כזה אשר נמצא מעבר לכוכבים, וסרט אשר אמור לתאר מקום שכזה יהיה בהכרח שעתיים תמימות של מסך שחור משחור. לא ברור אם הערה זו היתה הקש ששבר את גבם של יוצרי הסרט, אך התוצאה, בכל אופן, ידועה לכל.

“אודיסיאה בחלל” זכה להצלחה גם במזרח ארופה, שם מפותחת מאוד תודעת המד“ב. ראו הרוסים כי טוב והעלו על מסך הקולנוע, בתור “התשובה הרוסית לאודיסיאה בחלל”, את הסרט “סולאריס”, על פי ספרו של הסופר הפולני הנודע סטניסלב לם. אמנם הסרט אינו משתווה לאודיסיאה בחלל מבחינת האפקטים הויזואליים שלו, אך עדיין שמור לו מקום של כבוד בין סרטי המד”ב הטובים יותר שנעשו עד כה. הסרט זוכה להצלחה לא מבוטלת גם במערב, ומוקרן כבר שנים ברציפות במועדוני הקולנוע בלונדון, ניו־יורק ועוד. נצפה לנס אשר יאפשר גם לנו, הצופים בארץ, לצפות בסרט על המסכים המקומיים.

*

היתה זו כפי הנראה הצלחתו של “סולאריס” אשר גררה בעקבותיה עליה עצומה בפופולריותו של סטניסלב לם. לם, סופר מצליח ואיש רוח מפורסם, זכה להישג שלא נתכבד בו אף סופר מד“ב עד כה – מאמר ביקורת גדול בעמוד השער של ה”ניו־יורק טיימס בוק רביו“, אחד משבועוני הספרות המכובדים בעולם. השבועון, אשר התעלם בקביעות מספרות המד”ב, פרסם מאמר ובו סקירה מקיפה על שישה מספריו של לם, אשר יצאו לאור בתרגום אנגלי, ואף לא ניסה להסוות את עצם היותו של לם סופר מד“ב מוצהר (כפי שכבר ארע בעבר לא אחת). כפי שכבר צוין במדורנו בעבר – בעתיד הלא רחוק נוכל לקרוא מבחר מיצירותיו של לם בתרגום עברי של מ. הנדלזלץ, העומדות לצאת לאור בסדרת המד”ב של הוצאת שוקן.

*

סרט מפורסם אחר של סטנלי קובריק, הלא הוא “התפוז המכני”, נעשה על פי ספרו של אנתוני בורג’ס. ספריו של בורג’ס אינם נעדרים סממני מד“ב, אף כי הסופר מעדיף להתרחק מתווית זו הנחשבת, משום מה, לבלתי מכובדת בעיני חלק מהממסד הספרותי. לאחרונה פרסם א. בורג’ס ספר חדש בשם “1985” (הפרשנות על השם – מיותרת…) שנתקבל דווקא בבקורות פושרות למדי. המבקר של ה”ניו־יורק רוויו אוף בוקס" טוען למשל, שחלק ניכר מרעיונותיו הלא־כל־כך מקוריים של בורג’ס פותחו ביתר הצלחה ע“י סופרי מד”ב מובהקים כמו פול וקורנבלוט, ורוברט היינליין. אין לדעת אם כוונת המבקר היתה יותר לפגוע בבורג’ס או להחמיא לסופרי המד"ב…

*

מספר ספרים חדשים העומדים לצאת במשך החודשים ינואר־מרץ: “אדון האור” מאת רוז’ר זילוני ו“על־אנושי” מאת תיאודור סטרג’ן בהוצאת “עם־עובד”.

ספרים חדשים בהוצאת “מסדה” – “האדונים” של היינלין, “קיסרות האדמה” מאת ארתור סי. קלארק, ובהוצאת “זמורה־ביתן־מודן” – מסע בין כוכבים" מאת ג’יימס בליש.

*

לא מכבר נפרדה קהיליית סופרי המד“ב וחובביו משני סופרי מד”ב ידועי שם שהלכו לעולמם – לי ברקט ואריק פרנק רוסל. יש בכך משום עדות נוספת להיותה של ספרות־המד“ב ספרות ממוסדת, והוכחה ניצחה לכך שלא היה זה רק גל אופנתי שסחף מספר מצומצם של משוגעים לדבר בשנות ה־30 או ה־40, כי אם ענף ספרותי, אשר יצר לעצמו את דור ההמשך שלו. לי ברקט (ילידת 1915) החלה את דרכה כסופרת מד”ב כבר מעל דפי כתבי עת זולים, שם התבלטו סיפוריה המרתקים והאינטליגנטיים. ספרה הראשון פורסם בשנת 1943, ובשנת 1963 זכתה בפרס ז’ול וורן לפנטסיה עבור ספרה “לך בעקבות הרוח”. בין השאר עסקה לי ברקט גם בכתיבת תסריטים, לאו דווקא בשטח המד"ב, כגון – “ריו ברבו”, “אלדורדו” ועוד. נקווה לארח את אחד מסיפורייה של הסופרת באחת החוברות הבאות של “פנטסיה 2000” ולאפשר לקורא הישראלי לערוך היכרות עם סגנון כתיבתה המיוחד.

*

בענף המד“ב המקומי ניכרת עליה עצומה בפופולריותו של הראיות לכך היא ההצלחה בה זכה לאחרונה התקליט הכפול בו קורא השחקן ריצ’רד ברטון קטעים מ”מלחמת העולמות" של ה. ג'. וולס בלווית מוסיקה “חללית”. לתקליט מצורפת חוברת מהודרת המכילה את הטקסט בשלמותו. לאור הצלחה זו אולי תאמצנה חברות התקליטים את האופנה המתפשטת בארה“ב – תקליטים שעל גביהם מוקלטים קטעים מספרי מד”ב מפורסמים, המוקראים על ידי מחברהם. עד כה יצאו לשוק תקליטים של אסימוב (קורא קטעים מן הטרילוגיה שלו “מוסד”, “מוסד וקיסרות” ו“המוסד השמימי”), פרנק הרברט (קורא קטעים מספרו “חולית”), אורסולה לה־גווין וטולקין.

*

התבשרנו בימים האחרונים שבארצנו הקטנטונת קמה לה קבוצת אנשים, המנסה (וגם מצליחה) להקים אגודה לחובבי מד“ב. תופעה זו מוכרת מזה זמן רב בחו”ל, וכעת הגיעה גם לישראל. אגודה שכזו מנסה ליצור קשר בין חובבי מד“ב בכל המדינה, להחליף מידע ולנסות לקדם את נושא המד”ב. נושאי הדגל בענין זה הם שלדון טייטלבאום וניר פלג.

*

קרל סאגאן, מלבד היותו “יועץ של קובריק”, יזם שגורה של לוחית אלומיניום מצופה בזהב, אשר הושתלה על סיפונה של פיוניר 10, ששוגרה לחלל בחודש מרץ 1972. בצידם של סימנים האמורים לרמז על מיקומו של כדור הארץ שלנו במערכת השמש ובגלקסיה ושאר פרטים חיוניים כגון אלה, מצוירות דמויותיהם של גבר ואשה עירומים (הדמויות, דרך אגב, צוירו בידי אשתו הציירת של קרל סאגאן – לינדה). צילומי הלוחית אשר פורסמו ברחבי העולם גררו שרשרת תגובות זועמות או משועשעות, בעיקר בנוגע לסממנים ה“פורנוגראפיים” שנתגלו בלוחית.

*

הספר “לטוס לירח ולמקומות אחרים” יצא לאור בהוצאת ספרית הפועלים. זהו סיפורו האישי של מייקל קולינס, מאנשי “אפולו 11”, המספר על דרכו עד לטיסה ההיסטורית, ועל שאיפותיו לעתיד.

*

גם ספרי מד“ב אינם מקופחים במסגרת הגל הגואה של ההתעניינות בנושא. בסקרים החודשיים הנערכים במסגרת תכנית הרדיו של גלי צה”ל “רב מכר”, בעריכת דניאל כהן שגיא, ואשר מתפרסמת גם במוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות”, תופסת לאחרונה ספרות המד"ב מקום של כבוד. בסקר אשר סיכם את היקף המכירות של חודש ספטמבר האחרון תפס ספרו של אלפרד בסטר (“פני מועדות אל הכוכבים”, הוצאת עם עובד) את המקום השביעי ברשימת ספרי הפרוזה. בחודש אוקטובר, לעומת זאת, הגיע ספרו של פרנק הרברט (“חולית”, הוצאת עם עובד) למקום הרביעי, וחודש לאחר מכן עלה אל המקום השלישי כשלפניו עומדים כל ספרי בשביס־זינגר ביחד. אמנם על מהימנות הסקרים (שאינם נערכים על ידי חנוך סמית…) חלוקות הדעות, אך גם אם לא נתייחס אליהם כאל נתון סטטיסטי מהימן, די בכך כדי לרמז לאיזה כיוון נושבת הרוח.

*

נימוק משכנע להמשך הקצאת המשאבים לצרך חקר החלל אפשר למצוא בדבריו של צ’רלס רדמונט, דובר מחלקת מידע לציבור במרכז החלל ע"ש ג’ונסון אשר ביוסטון, טקסס. לדברי הדובר, תהיה ההתעלסות בחלל לא רק אפשרית, אלא גם מענגת ביותר(!) לדעתו, אפשר יהיה לנסות כל תנוחה למשך כל פרק זמן רצוי, מבלי לאמץ את שרירי הגוף. חקירת הנושא, לדבריו, נמצאת בעיצומה. צעד גדול לאנושות…!

*

סממן אחר להתבססותן ולהתמסדותו של המד“ב, הינה השלמת הכרך השני של האנציקלופדיה עבת־הכרס למד”ב ופנטסיה, אשר ראה אור בשבועות האחרונים בהוצאת אדבנט. הכרך הבודד נמכר בחנויות הספרים ברחבי ארצות הברית במחיר לא־כל־כך שווה לכל נפש – 25 דולר טבין ותקילין. את הכרך השלישי מבטיחה ההוצאה להוציא לאור בשנת 1979–80. שני הכרכים הראשונים מוקדשים לביוגרפיות וביבליוגרפיות של כל המי ומי בשטח המד“ב והפנטסיה ואילו הכרך השלישי יוקדש למושגים, שמות מאגאזינים וכיו”ב.

*

והרי מבלי להזכיר את מיודענו אסימוב במדור זה אי אפשר – בימים אלה ימלאו למדורו המדעי של אסימוב, המופיע בירחון האמריקאי “פנטסי אנד סיינס פיקשן”, 20 שנה. נאחל לו מזל טוב ועד מאה ועשרים, ונקווה שנזכה גם אנחנו לחגוג את יובל ה־20 למהדורה העברית של המדור – “אסימוב על…” המופיעה מעל דפי “פנטסיה 2000”.

הופעת גליון הבכורה של “פנטסיה 2000” עוררה, לשמחתנו, קוראים רבים לנסות את כוחם בכתיבת סיפורי מד“ב, וכן עודדה רבים אחרים לשלוף מהמגרה המאובקת את הדפים המצהיבים שעד היום לא העזו להראותם לאיש, ולשלחם אלינו. על שולחן המערכת הולכת ונערמת כמות נכבדה של חומר מקורי, שחלקו ראוי לדפוס, לכל הדעות, ומצדיק את קיומו (והרחבתו בעתיד) של מדור מד”ב ישראלי.

אחד הקוראים הראשונים, שיצר הכתיבה שבו התעורר בעקבות הופעת הירחון, הינו יעקוב שקד, בן 34, “מהנדס מילים” במקצועו, והקורא מד"ב בהתלהבות מזה יותר מעשרים שנה.

ספק אם פרשנותו של שקד לאחד הפרקים הידועים יותר שבתנ"ך תאושר על ידי משרד החינוך כחלק מתכנית הלימודים – אך על מקוריותה אין חילוקי דעות…

* * *

לראשונה מזה זמן רב לא נעמה ארוחת הערב לחיכו של איגו. בדרך כלל היוו לגביו המזון הטבעי והירקות הטריים חגיגה פורתא, מדי יום, לאחר תקופה ארוכה של מזון חלל. החשש שבא לשכון בקיבתו והמזון שנדחס לשם לא נועדו מטבע ברייתם לשכנות טובה. הדו"ח נשלח לפני שעה קלה והתגובה עליו, בלתי נעימה בכל מקרה – ועוקצנית בלבד במקרה הטוב ביותר – עתידה היתה להגיע רק בעוד מספר יממות ארץ. האדם־המוסב ששרתו עמד בפינה, בוהה בו אטומות, ממתין למוצא פיו.

החללית רבצה על גבעה מתנשאת כאילו היתה חלק ממנה. מקרנות התלת־רואי פעלו ללא חשך יומם ולילה מקיפות את החללית בתמונות נוף, שהיסוו אותה לחלוטין מעיני הצופה התמים. צופה בלתי תמים לא היה בימים אלה.

42 יממות ארץ חלפו מאז נחיתת החללית. היא נחתה דוממת עם ליל, ואיש לא קרב אליה מאז, מלבד הנביא. איש לא היה מסוגל להתקרב לחללית. שלוש חגורות הקרינה הרוחנית היוו אבטחה מושלמת כנגד כל סקרנות או רצון סתמי לטפס במעלה הגבעה. החגורה הראשונה החדירה במתקרבים אי־רצון גובר והולך, שהפך עם הכניסה לחגורה השניה לחשש מתגנב וחסר פשר. אילו היה בנמצא אדם נועז, או טפש, במידה מספקת להתגבר על שתי חגורות אלו, הנה היתה החגורה השלישית אשר המיסה את הלב המעז באימה ויראה ופחד אלוהים.

איגו נאנח וסילק מלפניו את הצלחת. בימים הראשונים נהנה מן המשחק בלהיות אלוהים, אולם לאחרונה היה לו המשחק לזרא. התגובה האפשרית של אגף ההסברה־וההתנאה, ששלח אותו אל כוכב מיושב־שוטים זה, לא נתנה לו מנוח.

“מה אתה תוקע בי את עיניך?” שאל איגו את האדם־המוסב. הוא לא כעס. לא היה כל טעם בכעס על יצור כה פרימיטיבי. “דוקא עשיתי עד כה עבודה טובה, סבורני. אתה חושב שזה קל לאתר מביניכם את האדם הנכון? אתה חושב שקל למצוא מישהו שיתאים להיות נביא? מילא אילו היה נביא; הלא תפקידי הוא להאכיל אותו את כל הנבואות האלו. אבל הנה, איתרתי את האיש הזה יחזקאל בן בוזי, ואפילו קודמי מודים שהוא אחד המוצלחים. האמת היא שקריאת מוחו הדהימה אפילו אותי. השילוב הזה של סתגפן מסתגר, עם חוש הצדק האדיר מחד גיסא, וההזיות המיניות הטורפות אותו מאידך, הוא בהחלט לשביעות רצון האגף שלי”.

האיש המוסב בהה בו באין אומר. “אתה חושב שהיתה לי איזו בעיה עד כה?” שאל איגו מבלי לצפות, כמובן, לתשובה. “אף אחת! הכל הלך בקלות כמו היתוך מימן, או יצירת חומר על ידי אנרגיה וזמן. כל הנבואות נמסרו כשורה ויחזקאל שלך, אני חייב לציין, היה בסדר גמור עד כה ובודאי יוסיף לשרת אותנו באמונה גם הלאה. השאלה היא האם אני אמשיך בג’וב הזה או שאקרא בחזרה לעמוד בפני ראש האגף”.

איגו נשען לאחור בכס־תאום־הגוף ונאנח ללא חדווה. “איזו רוח רעה של חוסר זהירות שרתה עלי? איך הצלחתי לעשות שטות כזאת? בסך הכל היתה זו אמורה להיות נבואה פשוטה. מן הקלות שבהן. תרגלתי כאלו עשרות פעמים. בסך הכל נבואה קלה על השלום הטוב והמלחמה הרעה בליווי סרט תלת־רואי עם המחשות קוליות, ותראה מה קרה. התכוונתי להקרין לו, ליחזקאל, סרטון תלת־רואי שצילמנו לפני שנים באחד הקרבות המטופשים שלכם. הסרטון הראה את גדודי האנשים בטרם קרב ולאחר מכן בתום הקרב. גיא הריגה נוראי. אלפי גויות מתות ללא טעם. כדי לחזק את הרושם צילמנו את הגופות המתפוררות אט אט עד היותן שלדים לבנים ופזורי עצמות. הכל היה צריך להיות כשורה בהסרטה ובקול האלוהים הנלוה אליה. אני עצמי ערכתי את הסרט ואת הקריינות. ואז קרתה התקלה המטופשת הזאת. ברור שמחשב הקריינות תפס מיד את הטעות ושינה את נוסח הקריינות בהתאם. אני חייב להודות, שגם הכותרת שהעניק לטעות האוילית הזאת היתה מצויינת ובדיוק במקום. חה. חה. ‘חזון העצמות היבשות’! באמת מחשב מעולה ממדרגה ראשונה.”

איגו התבונן באדם־המוסב ונזכר שהוא משחית מילותיו לריק. הוא קם מן הכס־תאום־הגוף וצעד בעייפות אל מיטת החלומות. על השולחן היה מונח נוסח ההודעה ששידר לאגף ההסברה־והתנאה.

שני המשפטים האחרונים הם שהיוו את כל ההבדל.

“…ערכתי את סרט התלת־רואי בעצמי. אבל אני, אידיוט שכמותי, שכחתי להחזיר את הסרט לאחור והוא הוקרן, בטעות כמובן, הפוך. מן הסוף להתחלה”.

הדו“ח הנימסר להל”ן, יש לו מקורות שונים ומשונים, חלקם גלויים וידועים, אחרים נעלמים מן העין, וחתומים במרתפי ספריות שונות, מתוך כוונה ברורה שלא תשזפם עין זרה. כותב שורות אלה נתבקש ביום רביעי שש עשרה לחודש אוגוסט שנת אלף תשע מאות שבעים ושמונה, על ידי עורכו, להעלות ברשימה מתומצתת על הנייר (עד 2500 מילים) סיקור על תופעות על־טבעיות המוזכרות בכתבים, כתבי־יד ושאר פירסומים יהודים עתיקים, שיש בכוחן להזכיר תופעות שונות המצויות בספרות המדע הבידיוני.

כותב שורות אלה שינס את מותניו, כימעט וויתר על מזון, משקה ושאר תענוגות העולם הזה, והחל לנבור בינות לספרים עתיקים, מחקרים חדשים, שיש בכוחם להעלות בפניו מידע ענייני, אודות נושאים אלה. אלא שכעבור מספר שבועות, ניגש אל עורכו, והבהיר בפניו, כי ניבצר ממנו להעלות את הדברים האמורים הנ“ל ברשימה מתומצתת על הנייר. לאור הצגת הענינים האמורה, והנתונים שהובאו, ושינו את פני הדברים, הוחלט בין השנים להביא לדפוס דו”ח בלתי מדעי, המבוסס על כל המקורות הנ“ל, בצירוף השערות, קטעי קישור, התרשמויות ושאר דברים מתוך פינקסיו של כותב שורות אלה, וכל זאת, במטרה להעלות בפני הקורא דו”ח אישי שיש בכוחו לשפוך אור חדש בנושא קיומו של הגולם, וקיומן של שאר עובדות תמוהות, שיש בכוחך להעמיד באור מיושן, כמה מתגליות ושימושי הספרות העוסקת במדע־בידיוני, כפי שהם מוכרים לקורא.

בין מהדורת חדשות למהדורת חדשות העוסקות במלחמה ושלום, מן הראוי להבהיר לקורא, שכותב שורות אלה, כבר בימי ילדותו, חי תחת הרושם המופלא והתמוה של סיפור הגולם מפראג, מעשה ידי החכם הפרגאי ליווא בן בצלאל, המכונה בפי העם מהר"ל, סיפור אותו סיפר לכותב שורות אלה אביו, שהיה יליד אחד מחבלי אותה ארץ המכונה כיום צ’כוסלובקיה.

סיפור הגולם מפראג, אם לנסחו בקצרה, מתאר את מהר“ל שעשה מטיט צורת אדם, ושמו גולם, ושם בפיו קמיע ועליו שם המפורש ועל־ידי־כך הוכשר הגולם להתנועע ומלא את פקודות יוצרו בדרך אוטומאטית. וכשניטל מאותו גולם הקמיע הנ”ל, הרי שניהפך שוב לצורת טיט. כאן המקום להעיר: מאחר ועשיית גולם שכזה, כרוכה בפולחנים קדושים, ובאיזכור שמו של האלוהים בביטויים רבי הערכה, שכותב שורות אלה אינו שותף להן. הרי שבהמשכו של דו"ח זה ישאיל כותב שורות אלה ביטוי, אותו מצא בתוך אחד מסיפוריו הקצרים של הסופר הגרמני היינריך בל, לאלוהים. שם הוא מכנה אותו: אותו יצור עליון לו אנו סוגדים ובשינוי קטן, ייקרא לו: אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקדומים.

שנה נקפה שנה, ובמהלך השנים זכה כותב שורות אלה לחזות בהצגת הגולם על קרשי התיאטרון, לקרוא פואמה מתורגמת מאידיש, שעיסוקה היה בגולם הנ“ל מפראג, ואפילו לחזות בסרט אילם, שנעשה על פי סיפור זה, כבר בשנת 1920. בעיני המעיין בדו”ח זה ישנה חשיבות רבה להעיר את עיניו גם לעובדה, שעניינו של כותב שורות אלה בתרבויות האירופאיות, בימי שחרותו, הוליך אותו לחשוב שסיפור זה של הגולם הנ"ל, הינו תעתיק תמוה לסיפורים שונים, שראו אור בפורמאטים ספרותיים שונים בתרבויות האירופאיות, פורמאטים שעסקו, לרוב, באותו תהליך של הפיכת טיט לגולם, המתפקד כבן תמותה.

בידוע הוא שהתרבויות האירופאיות, עמוסות בסיפורים רבים על מיפלצות שונות מעשי ידי אדם. הספרות הגרמנית עשתה לה שם רב בסיפורי זועות כגון דא, ושימשה השראה לעמים האירופאים כולם. ספק אם מקומו של הסיפור הבא, הוא בתוככי דו"ח זה, אך כותב שורות אלה נבצר ממנו להתעלם מעלילה מופלאה, שריגשה אותו בנעוריו, ולא חדלה לרגשו עד עצם היום הזה.

בלילה סוער וגשום, בחורף שנת אלף שמונה מאות ושמונה עשר, כאשר מזג האוויר היה מן הסוערים שידעה ההיסטוריה עד לאותו ליל, יללה הרוח מעל לאגם ג’נווה. בתוך ארמון בנוי אבן, ומוגן כהלכה, ישבו שלושה, ששמם חקוק בין דפי תולדות הספרות. הלורד ביירון, בעליו של אותו ארמון, המשורר פרסי שלי, ואשתו שלי, מרי גודווין שלי. קובץ של סיפורי זוועה גרמניים עבר מיד ליד – סיפורים על גילגולים, רוחות־רפאים וערפדים. לפי הצעת הלורד ביירון, הוחלט, שכל אחד מהמסובים בחדר זה, יכתוב משהו מזעזע משלו, וישמיענו בחוג אנשים זה. הלורד ביירון והמשורר שלי לא עמדו בהבטחתם, ואילו מרי גודווין שלי חיברה בין כתלי ארמון זה את ספרה פרנקנשטיין או פרומותיאוס המודרני. ומיד אחרי שהשלימה כתיבתה, אמרה לבעלה, ולמשורר הלורד ביירון, כמו היתה אותך יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים: “מסתכלת אני בעלוב – בגולם המסכן שיצרתי”.

מאחר וכותב שורות אלה הלך בימי צעירותו, בניגוד להגיון, שולל אחר תרבויות זרות ורוחות עכו“מ למיניהן, ורק בשנים האחרונות שב וגילה את שורשיו, הרי שבעקבות פניית העורך, שמח עד למאוד לצאת למסע, שבמהלכו הוא מחבר את הדו”ח הרצ“ב. כבר בשלבים הראשונים של הדו”ח, הובהר מעל ומעבר לכל ספק, שימי מלאכת בריאת גלמים מטיט, ימיה כימי היהדות.

כפי שהוזכר כבר קודם לכן, בסיפור אודות הגולם מפראג, שם המהר“ל בפי הגולם קמיע, ובקמיע נוסחות שמו הניסתר של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים. נוסחת שמו הניסתר של הנ”ל, היא המפתח בסיפורי הגולם לדורותיהם, ושאר סיפורי הניפלאות והניסתרות, שדו"ח זה יעסוק בהם בשלבים השונים של התפתחותו. ואולי כאן המקום להדגים, ולהאיר, בכפיפה אחת, אחד ממאמרי ניסוח סוד הכנתם של גלמים מטיט: “אז נתלכדו יחד הרוח והכבוד ולא יפרדו להיות יהו”ה אחד, כמו לאדם גוויה ונשמת חיים, אז נתאוממו (הפועל ניגזר כנראה משורש ‘תאם’) שני השמות “יהו"ה האלוהים…”

במקום זה ראוי להזכיר, שנושא הגולם אינו דן אך ורק בנוסחאות סוד הסודות של שמו או כינויו של אותו כוח עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, אלא גם בדמותו, ואפילו דיוקנו (פנים ופרופיל) של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים – נושא, שכותב שורות אלה מצא בו עניין מופלג.

בינתיים במסעותיו בין הספרים הקדושים, והמחקרים המדעיים הבלתי־קדושים, מצא כותב שורות אלה, עניין רב, בגירסה החוזרת ונישנית על עצמה, גירסה הקובעת, שכל הנביאים בתנ“ך ראו את אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים (אלוהים בפי העם) מתוך אספקלריא מלוכלכת, ורק משה (המכונה רבנו) ראה (במעמד הר־סיני) את היצור העליון הנ”ל מתוך אספקלריא מצוחצחת. ראייה נוספת לחיזוק צורת היצור העליון הנ“ל, מצוייה בספר דניאל, שם אומר הנביא, על שמו נקרא הספר: “הנה כדמות בני־אדם נוגע על שפתי…” הנחות מסוג זה של חכמים יהודים קדמוניים, קיוו לפענח את שאלת: “נעשה אדם בצלמינו…”, וידוע ברבים, כי רווחה הדיעה והאמונה שהאדם אכן נעשה בצלם אותו יצור עליון הנ”ל. רוב המחזיקים בהשקפה זו, מבססים עמדתם על הכתוב בספר בראשית: “וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה… ויברא את האדם ויפתח באפיו ונשמת חיים…”. מאחר ויש בכוונת כותב שורות אלה להימנע, בשלב זה של דו“חו, מהתמקדות יתר בשאלות השונות המתעוררות בשאלת צלמו של האדם, והבאת חומר מדהים אודות הפרופורציות השונות של אברי גופו של אותו יצור עליון הנ”ל, ושאר שאלות, סודות ורזים העוברים מדור לדור, הרי שהמגמה היא להתמסר בשלב זה, לרוב, לתהליך הפיכת אותו טיט, בעזרת הנוסחה שהוזכרה, לגולם.

במהלך הכנת דו“ח זה, למד מחברו, שבני עמו (קרי: היהודים) עוסקים בבריאת גלמים, כבר מימי שחר אומתם, או במילים אחרות: משך תולדות היהדות – הינו משך ימי עשיית גלמים מטיט בידי יהודים. ולראיה: כאשר אברהם (המכונה גם אברהם אבינו) למד אצל מורו ורבו, שם בן נוח, הרי ששניהם בראו גולם מתוך הטיט. אחד מידידיו של כותב שורות אלה, תעשיין מצליח בנושא המינראלים, העלה השערה, שיצחק בן אברהם, הינו גולם בן להריון ולידה טבעיים, והוא מסתמך על עקרותה של שרה, וההערה המרמזת במקרא, על הגיל הגבוה בו הביאה לאוויר העולם את יצחק הנ”ל. ראיה נוספת אותה מעלה ידידו של כותב שורות אלה, היא גירסה מהפכנית לסיפור העקדה – סיפור שיש בכוחו להכות כמה מסיפורי המתח הבידיוני הידועים – והגירסה טוענת כי אברהם השלים את איבחת המאכולת שבידו, וכרת את צוואר בנו הנ"ל, ואותו מלאך אלוהים בא אל מקום ההתרחשות, אך ורק על מנת לסייע לאברהם בהדבקת הטיט בצווארו של יצחק. מוסיף ידידך התעשיין של כותב שורות אלה, שסביר להניח, כי צאצאי אברהם יצחק ויעקב (קרי יהודים) הינם למעשה צאצאיו של אותו גולם. אלא שראיות מועטות מאוד לכך, מצויות בכתבי הקודש.

התמונות במאמר זה לקוחות מהסרט “הגולם” שהוסרט בשנת 1970 על ידי הבמאי הגרמני פאול ווגנר לפי תסריט של הנריק גאלן, שהתבסס על “הגולם מפראג”. את תפקיד הגולם גילם הבמאי פול ווגנר בעצמו.

כסייג מפני אי הבנות, מן הראוי להדגיש, שדברים רבים התרחשו בנושא שיכלול שיטת הפיכת טיט לגלמים בימי השופטים, הנביאים והמלכים – וגירסה אחת אף טוענת שכל המאבקים המתוארים בתנ“ך, ועיסוקם במלחמת החורמה של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים בבמות ובבעל, עסקו בהפיכת טיט לגלמים אלא שעורכי התנ”ך, משכתביו וצנזוריו עשו כל אשר על ידם, מתוך מגמה להכרית סימן, זכר ושארית לבריאה שכזאת. לכן סביר גם להניח, שבהמשכו של דו"ח זה, תהיינה התייחסויות מקיפות לנושאים אלה, ולשאר מעשים המוצגים כבדיות, פלאים, או מעשי ידי אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, וזאת, תוך הבאת עובדות שהוסתרו במזיד, שברי עובדות שניתן לשחזרן, לשערכן ולהשלימן, ובמקרי הצורך, גם השערות.

גולם־78 – פסלו של יגאל תומרקין

עתה נשוב לתיאור השתלשלות העובדות, המתארות בבהירות רבה, את העיסוק המתמיד לאורך הדורות, בהפיכת טיט לגלמים. אחת העובדות הידועות ביותר, מוזכרת בפי החוקרים למיניהם תחת הכותרת מקרה בן־סירא. והיא דנה בבן־סירא, המוכר, יותר כמחבר הספרים ספר בן סירא (בספרים החיצונים), והספר המיסתורי אלפא ביתא דבן־סירא, המפרט במלואו את מקרה בן־סירא. הפירוט הנ"ל, מציג בבהירות פרטים, המבהירים מעבר לכל ספק את עיסוקו של מחבר הספר בהפיכת טיט לגולם.

ראשית, מן הראוי להזכיר, שבן־סירא הנ“ל הינו בעת ובעונה אחת גם בנו של ירמיהו הנביא וגם נכדו, שכן ירמיהו הוא אביו, ובתו של ירמיהו היא אמו של בן־סירא, ונמצא כתוב בספרו של הנ”ל: “וכיוון שילדה (בתו של ירמיהו) היתה מתביישת מבני־אדם שהיו אומרים מזנות ילדה. ופתח פיו הנער (בן סירא) שאך זה נולד ואמר לאמר: על מה מתביישת את מבני־אדם, כי בן־סירא אני. אמרה לו: סירא זה מיהו? אמר לה: ירמיהו…”

היות ונמנע מפני כותב שורות אלה לברר בספרי הקהילה ומירשם התושבים של אותם ימים את העובדות הללו, ואת נכונותן, הרי שחיפש במקורות אחרים, וגילה, שהסיפור אודות קירבת ירמיהו הנביא ובן־סירא, מצוי ברשומות הנ"ל, ואותו סיפור אף מאריך ומספר על ירמיהו ובן־סירא, שיצרו גולם, בראו אדם מעפר ונשמה באפו, תוך שימוש בידיעות ששניהם שאנו מתוך הכתוב בספר יצירה, ספר שעיקר עיסוקו בקוסמולוגיה והסבר תהליך בריאת העולם על־ידי צירופי אותיות שמו של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, והמכונה בפי העם בשם אלוהים.

ובספר יצירה בו עסקו השנים, עוד ידווח רבות בדו"ח זה. אך בהקשר עניני זה. ניכתב באותן רשומות: “בן־סירא רצה לעסוק בספר יצירה, יצתה בת־קול ואמרה: לא תוכל לעשותו לבדך, הלך לו אצל ירמיהו אביו (בן־סירא בגימטריא = בן ירמיהו). ועסקו בו (ב־ספר יצירה), ולמקצה (כעבור – בעברית של אותם ימים) ג' שנים נברא להם אדם אחד וכתוב במצחו אמ"ת כמו במצח אדם ראשון…”

נראים הדברים, שלצערנו אין ספר יצירה מצוי בתוכנית־הלימודים של בתי־הספר. אי לכך, כאן המקום להבהיר בקצרה, שאחד מעיסוקיו של ספר יצירה מתמקד בתיאור של סיפור ופיענוח בריאת העולם באותיות ובמספרים, וכן בפועל, את נוסחת עשייתן של גולם מתוך הטיט, כלומר: יצירת אדם והחייאתו בעזרת השמות הקדושים של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים.

על מנת שהקורא לא יתמה יתר על המידה, לפשר המידע הנ“ל המוצג בפניו, הרי שכאן יש לקבוע, ולומר במפורש, שמינהג בריאת גלמים מתוך הטיט היה, על סמך המקורות עליהם מושתת דו”ח זה, מינהג נפוץ בתקופה, המוכרת בספרי לימוד ההיסטוריה היהודית כימי אחרוני התנאים וראשוני האמוראים, תקופה שבאה בסופה של התקופה המוכרת בספרים הנ"ל כימי נשיאות טבריה, וזמנם, בהיסטוריה הכללית, משך המאה השניה לספירת הנוצרים.

תוך התבססות שמקורה בעדים מהימנים למדי, בני התקופה האמורה לעי“ל, הרי שאנו יודעים כיום, שמינהגי החניכה והלימוד של עשיית גלמים מטיט, היו כדלקמ”ן: “בטרם ילמד הרב אל תלמידו, “ירחצו במים ויטבלו במי סאה וילבשו בגדים לבנים, ויתענו (תענית) יום שילמדוהו, ויעמדו במים עם קרסוליו, ויפתח הרב פיו באימה ויאמר: ברוך אתה ה' מגלה סוד ליראיו חכם הרזים, ויתנו הרב ותלמידו עיניהם במים, ויאמרו: ‘נשאו נהרות ה’ נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים… אדירים משברי ים אדיר במרום ה‘… בים דרכיך ושבילך במים רבים וערבותיך לא נודעו – כי תחילת קילוס ה’ במים…'” ואחר מתחיל הרב בפירוש שם יהווה. הואיל ולא קיים בטחון, או מצוייה עדות, שאכן זהו שמו של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, הרי שכאן הוא המקום להעיר, שהדיעות אכן חלוקות בדבר שמו של הנ”ל, ומצויים בעלי־סוד, המספרים סיפור חניכה זה, בגירסה שונה, וטוענים בין השאר, כי "מתוך שמו תותל להכירו, כי ה' במילוי הוא יחי"ד (יו“ד ה”א ו“ו ה”א) – ובגימטריא “אל יחיד בעולמו” הו"א יחי"ד.

בדומה לסיפור־חניכה אופייני זה, הגיע כותב שורות אלה, במהלך הכנת הדו“ח הרצ”ב, לכמה סיפורים המעידים, עד כמה שהיה עיסוק זה נפוץ באותם ימים. בין השאר מסופר כי ר' עקיבא ור' ישמעאל עסקו בשיעור קומה של דמות האל, איבריו ושמותיו – כמו כבוד, שכינה, כרוב, יוצר בראשית – מיכלול שהוא אוצר שמות קדושים של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, קטעי־סוד, עיונים מאגיים, סגולות, קמיעות וכיוצא באלה, שכל מטרתם היתה – יצירת גולם.

כפי שמגלים מיקרים אחרים, הרי שמתקבלת תמונה, מוכחת ומוצקה למדי, שארבעה מחברי ספר הגמרא – יצרו גולם. מסופר בסנהדרין על רבא ששלח גולם לר' זירא, וסיפור אחר מבהיר מעבר לכל ספק שר' אושעיא ור' חנינא עסקו בהפיכת טיט לגולם. סיפור נוסף, שלגביו חלוקות הדיעות, מתאר שני תלמידי חכמים של אותה תקופה, שמדי ערב שבת היו עוסקים בהפיכת טיט לעגל, לחשו את השם המפורש, וכאשר העגל החל לנוע, היו שוחטים אותו, ומבשלים אותו לשבת, וכאשר היו אוכלים את בשרו בשבת, היה השם המפורש נישכח מהם, עד ליום שישי שאחרי כן.

ראייה מדהימה, שבּכוחה לעורר קינאה עצומה אצל מחברי סיפורי המדע הבידיוני, בלשונות צעירות כמו האנגלית היא הפרשנות העברית הקדומה, למטבע הלשון: קפיצת־דרך עליה קובע ש. אבן־שושן במילונו: "קיצור הדרך בנס, מעבר דרך רחוקה במהירות באורח פלא (על־פי המאמר בסנהדרין צח', ‘קפצה להם הארץ’): “מר רב נטרונאי גאון זצ”ל בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ (הרביץ) תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך… (אוצר הגאונים, חגיגה "…(16

סיפור זה, בדומה לסיפורים אחרים, מעיד כאלף עדים, כי בעוד אנחנו צופים את פני העתיד בשאננות, הרי שהעבר הקסום הינו כספר הפתוח. על קפיצת הדרך ושאר גילגולי והרפתקאות תהליך הפיכת הטיט לגולם, ושאר עובדות תמוהות, הרי שכל אלה יסופרו בפרקים הבאים של דו"ח זה.

מוטיב המדען המטורף אמצאותיו הרות־האסון חוזר ומופיע בשדה המד"ב, עוד מהימים הטובים של פרנקשטיין. סופרים רבים, בייחוד אלה שהם בעלי רקע או ידע מדעי, אוהבים להתל באנשי המדע שואפי הפרסום והתהילה, שאינם יודעים בדיוק מה יהיו תוצאות אמצאותיהם המוזרות. אסימוב עשה זאת לא אחת (למשל בסיפורו “ההספד” שהופיע בגליון הקודם), וכעת לפנינו מהתלתם המשעשעת של השלישייה בודריס קוגסוול ותומס.

* * *

ההרס היה עצום. צליל הולך וגווע, כקול אנחתה האחרונה של רוח־רפאים, ריטט בחלל־האויר וגרם לכאבים בשיניו של נתנאל וולרד. הוא הסיר מעל עצמו בזהירות לבנים אחדות, את כיפת הזכוכית של תא הפיקוד, מספר רסיסי זכוכית, שפע רב של חלקיקי מכשירים, חלק מחזיתו של המחשב וענפי אורן אחדים. אחר כך התישב.

משקפיו של וולרד נשברו במרכזן ושתי העדשות היו תלויות ברפיון על אזניו. הוא אחז את שתיהן בידיו מול עיניו והביט סביבו בחוסר אמון. כל בנין ובנין בסביבה נהרס עד היסוד. ממה שהיה פעם סככת המוסכים השמישה היחידה בשדה התעופה הישן של חברת מקנייל לא נותר מאום. המוסך נקרע לגזרים. חלקיו וחלקיה של הגדר המתמוטטת, שנמצאה פעם לידו, היו פזורים בכל הסביבה. הוא שמט את כתפיו, אחז ראשו בשתי ידיו, ומשקפיו התפרקו שוב. בעיניו רחקות־הרואי הוא עוד הספיק לראות סביבו ענן אבק גדול מתרחק לכיוון מזרח, כשהוא שוטף בדרכו על פני גגות ועוקר עצים נמוכים משרשיהם.

נתנאל וולרד ישב שם. הוא – חתן פרס אנריקו פרמי, בעל מדליית זהב של משרד המסחר והתעשיה האמריקאי, חתן פרס מוריס נ. ליבמן, חתן פרס בנימין ארטור גולד, פרס אירווינג לנמוייר ומדליית ההישג המדעי המצטיין של נאס"א – ישב ותמה מה בעצם אירע, ואז נזכר באחרים.

הוא קפץ על רגליו והתחיל לחטט בגל ההריסות הקרוב אליו, “ג’ו,” צעק, “פרנק, איפה אתם?”

במרחק של שמונה מטרים ממנו, בתוך מה שהיה פעם מרכז הבקרה שהם הציבו בפינת הסככה, החלו לנוע ולזוז שתי ערמות עפר. וולרד דילג לעבר הערמה הראשונה, הסיר מעליה חלק מתקרת הצלוטקס, שברים של כסא מתקפל, מספר מחברות וניירות, כוסות קפה מלוכלכות ושכבה עבה של אבק. הוא הצליח לחלץ משם את ג’וזף ברנט והעמידו על רגליו. ברנט, שזכה במדליית רטפורד ובמדליית דאטרי, במדליה הלאומית למדע, חתן פרס השרות האזרחי המצטיין, חתן פרס דיויד סטוף, וחתן פרס ברטרם יוג’ין ווארן לפיסיקה, אמר: “מה קרה?”

“אין לי מושג,” אמר וולרד. “המכונית היתה כבר מטרים ספורים מעל פני הקרקע, כך שמסך־כח־המשיכה פעל בהחלט כשורה ולפתע…”

“נכון,” אמר ברנט. “השתמשנו בכוח במשך בערך שלושים שניות ואפילו לא הספקתי ללחוץ על המפסק. הכל התפתח כה מהר, ופשוט… התפוצץ. מה היה הרעש הנורא הזה?”

“והרוח הזאת!” וולרד לטש עיניו אל משטח ההמראה שיצר את מסך־כוח־המשיכה. הביואיק הישן עדיין עמד שם, אך מראהו היה כשל אשכולית מעוכה. “היינו צריכים להשקיע בזה הרבה יותר מחשבה. אנו די ותיקים בעסק ולא היה שום צורך להתפרץ ולבצע ניסוי, רק בגלל שמישהו אחר עלול היה להקדים אותנו. אמרתי לפרנק ש…” לפתע חדרה לתודעתו העובדה שרק שניים מהם נכחו שם, והוא התחיל לחפש בפראות. “פרנק!”

ערימת ההריסות השניה התנועעה שוב. לוח דיקט מנופץ החליק ממנה ודמות מפוחמת הגיחה משם, כשהיא נאבקת להחזיק מעמד על רגליה. היא הסירה מעליה חלק מגדר־השלג, לוח החשמל, פוסטר קרוע, כיסוי לשנאי, שברי זכוכית ונעל טניס ישנה.

וולרד וברנט משכו את מקניל אליהם ועזרו לו להתיצב על רגליו. מעילו וחולצתו נעלמו ועניבתו תלתה מדובללת על גבי גופיתו. הוא הביט סביבו בחוסר אמונה אל עמודי החשמל שהתמוטטו ואל המשאית ההפוכה על צידה, ומגופה בולטים צנורות מתכת שפילחו אותה לכל רוחבה. “זה ממש נס שאיש לא נהרג,” אמר.

“יש לך שמץ של מושג מה קרה?” שאל ברנט.

פרנק מקניל, בעל מדליית נילס בוהר הבינלאומית, חתן פרס ג’ורג' וושינגטון, חתן פרס אוליבר א. באקלי לפיסיקה של המצב המוצק, חתן פרס נובל בפיסיקה וחתן פרס לזכר אופנהיימר, גרד בראשו תחילה ולאחר מכן נענע בו לשלילה. “לא; אם כי המכונית נראית לי כאילו שדה הכוח התהפך איכשהו והפעיל עליה כוח של 500 ג’י במקום אפס ג’י. דבר אשר –” ולאחר הרהור קל הוסיף “איננו בלתי אפשרי מבחינה תאורטית אך איננו מספיק על מנת להבהיר איך ארע כל ההרס הזה.”

“ובכן,” אמר ברנט, “בואו ונעבור על כך פעם נוספת. התאספנו כאן יחדיו למסע צייד קצר לפני שלושה לילות. תוך כדי שתית כמה כוסות בירה עלה במוחנו הרעיון, ליצור מסך אשר יבטל את כוח המשיכה. זה היה רעיון כה פשוט עד אשר מהרנו וקנינו לשם כך מכונית משומשת, כדי לראות מה יקרה. ועכשיו – כל זה,” הוא סקר את ההריסות שבשדה התעופה ההרוס, “עלה 2000 דולר מזופתים, רק בשביל לבנות את המסך. ותראו מה שהוא עשה.”

“מה שאני רוצה לדעת זה מה, לכל הרוחות, קרה? אפילו אם מסך־כוח־המשיכה לא פעל כשורה הוא לא צריך היה לגרום לחורבן כזה. הרדיוס האפקטיבי של המסך היה רק עשרים מטר,” אמר וולרד בחוסר סבלנות.

“אולי התפוצץ מיכל הדלק של המכונית?”

וולרד נענע בראשו. “אם זה היה מתפוצץ, היית יודע זאת על פי המראה. המכונית עדיין שלמה, פחות או יותר. לא היינו צריכים למהר ולהשיג את צ’רלס גרנט. לא עד כדי כך. היינו צריכים לחשוב יותר ולבנות פחות בשלושת הימים האחרונים.”

“אך על גבי הנייר…” אמר ברנט חלושות.

“וגם לא היינו יכולים להרשות לעצמנו להניח לצ’רלס גרנט להשיג אותנו,” הסכים מקניל עם ברנט. “הוא היה זוקף לזכותו את הקצפת של כל הרעיון הזה.”

“גם כן קצפת,” אמר וולרד במרירות, מצביע לעבר הביואיק המקומטת. “אך בואו ננסה לשחזר, כשהפעלנו את שדה האנטי־גרביטציה, נכנסה המכונית לאפס־ג’י. ואז, לפתע פתאום, התמוטטו השמים על ראשינו. היה זה, לבטח, כוח חיצוני כלשהו.”

מקניל מצץ את זרתו השרוטה בעצבות ואחר כך הצביע לעבר ענן אבק שהתקרב אליהם. “הי, נראה כאילו עוד מעט יארח לנו מישהו לחברה.”

השלושה פנו להביט במשאית הישנה והחבוטה, שהסתערה לעברם במורד שדה התעופה, כולה שורקת וגונחת, ומחלקה האחורי מתרומם ענן קל של נוצות תרנגולת.

“זה בעל הבית שלנו,” נאנח מקניל. “על מה אתם מוכנים להתערב, שהוא עומד לטעון, שהמקום הזה בעצם היה במעמד של שדה תעופה מסחרי לפני שהרסנו אותו בזדון?”

דקה אחת לאחר מכן עצרה המשאית בחריקה על ידם ודלת הנהג נפתחה לרווחה.

''אתם מרגישים בסדר, בחורים?" היה זה סילאס וויטמאונטין וכובע הקש שלו. “לפי הצורה שכל הדברים האלה התעופפו מסביב, חשבתי שגם אתם מתעופפים לכם בשקט יחד אתם.”

מקניל הביט באדם לבן השיער, המכוסה בסרבל, שחוותו גבלה בשדה התעופה הנטוש. “אני מניח שהיה לנו מצב לא רגיל במקצת.” ואחר מחשבה מהירה הוסיף: “טוב. מה שזה לא יהיה. עזרנו לך רבות בניקוי המקום הזה. הוא נמצא עכשיו במצב הרבה יותר קרוב לשדה תירס מאשר היה אתמול בשעה זו. חסכנו לך הרבה הוצאות הריסה ופינוי.”

“אין ספק, שהמקום הזה הפוך לגמרי על ראשו, האין זאת?” אמר הזקן, מביט בעיי החורבות שבשדה. “הבנינים האלה היו מאוד יקרי ערך, מאוד יקרי ערך. עם האינפלציה וכל השאר, אני מתאר לעצמי שהשיקום יעלה לי איזה מאתיים דולר. ואני לא מחשב בתוך זה את הערך ההיסטורי שלהם. זה היה שדה תעופה ראשון באזור הזה. לינדברג נחת פה פעם בסיבוב הנצחון שלו לאחר שחזר מפריס.”

“הוא בטח סטה מן המסלול,” מלמל מקניל.

“למעשה, הוא באמת סטה מן המסלול. אבל אפילו ככה. תמיד תכננתי להציב פה שלט ולדרוש דמי כניסה כשאתה מחשב את דמי הביטוח שאתה עומד לדרוש, יש לקחת בחשבון גם נכסים ערטילאיים שכאלה.”

“ביטוח?” אמר וולרד. הוא וברנט הביטו בזקן כמהופנטים. “אוהו,” המשיך וולרד “איזה מין ביטוח?”

“ביטוח נגד טורנדו. הדבר האחרון שציפיתי לו. מעולם לא ראיתי טורנדו שנוצר בעונה זו של השנה ואני חי עם מזג האויר בסביבה הזאת איזה שמונים שנה. ראיתי את הטורנדו צלול ובהיר מחלון ביתי. הביטו לשם.” הוא הצביע כלפי מעלה. “אתם יכולים עוד לראות את הזנב שלו.”

בפעם הראשונה לאחר הארוע הרימו שלושת הפיסיקאים את מבטם אל השמיים. בצפון־מזרח הלך ונעלם זנב ענן קטן ולבן, תמים למראה. ''הוא מתרחק עכשיו," אמר החוואי כשהוא מוריד את ידו. “אין ספק שזה לא נמשך זמן רב, אבל זה היה רציני מאד בזמן שזה נמשך. זה הפך את כל המכשירים שלכם לעיסה נוראה. הוא גם לא שיפר את מצב המטוס שלכם. זו ההזדמנות הראשונה שיש לי להעיף בו מבט.” הוא צעד לעבר שאריות הביואיק כשהוא בועט באשפה שעמדה בדרכך ומנענע קדורנית בראשו.

מקניל החליף מבטים עם וולרד וברנט ואמר בקול נמוך, “אני חושב שנחלצנו מזה. הוא באמת מאמין שזה היה טורנדו.”

עיניו של וולרד התרחבו וארשת של הבנה עלתה על פרצופו. “זה היה טורנדו. זה באמת היה טורנדו.”

“אנחנו עשינו זאת?” נהם מקניל, “איך יכולנו? אתה מתאר לעצמך איזה כוחות צריך להפעיל לשם כך? כל מה שעשינו היה להניח למסה של אויר להרים מסה של שני טון לגובה של שלושה מטרים מעל פני הקרקע.”

ברנט, ראשו מופנה לאחור כשהוא מביט בזנב הענן הקטן שהלך ונעלם עד שלא נראה עוד, נענע בראשו. “האויר לא יכול היה לגרום לכך שמסה חסרת משקל בת שני טון תצוף באויר. גם האויר עצמו הפך להיות חסר משקל. מעולם לא נתנו דעתנו…”

עתה הגיע תורו של מקניל לקלוט את ההשלכות של מה שעשו. הוא הפך להיות חיוור כמעט כמו וולרד. “אנו הצבנו מסך שהפריד בין כוח המשיכה של הארץ ועמוד של אויר שרדיוס בסיסו הוא שלושים מטר וגובהו כגובה האטמוספירה. כוח המשיכה פועל במהירות האור. לבטח היה זה אויר אשר חדר פנימה במהירות, הפך את המכונית ויצר את הטורנדו.”

ברנט נענע את ראשו במרץ, “נכון. הפכנו את העמוד ההוא לחסר משקל. האויר שמסביב לעמוד זרם פנימה לתוך החלל שנוצר הפך גם הוא לחסר משקל ויחד עם האויר המקורי שהיה בעמוד התפזר בחלל החיצון והאויר שהיה מסביב לאויר הזה גם הוא נשאב לתוך העמוד הריק. כוח קוריוליס דאג לכל מה שארע אחר כך. היה לנו מזל לא רגיל, שהשדה התנתק מעצמו. אחרת היינו מוצאים עצמנו בצרות צרורות וכך גם כל שאר העולם. אוי ואבוי.” הוא עצר ולחץ את ידך למצחו. “היינו עלולים לשאוב את כל האטמוספירה של כדור הארץ אל החלל החיצון אם היינו משאירים את המסך בפעולה במשך זמן מספיק.”

פיו של וולרד נפער לרווחה והוא החל ללחוץ בקדחתנות על כפתור מחשב הכיס SR11 שלו. רגע אחד לאחר מכן אמר, “אוף, זה היה אורך כשלושה־עשר מליון שנה, עד אשר כל האטמוספירה של כדור הארץ היתה דולפת לחלל החיצון, וזאת אם נניח שהיה מתקיים לחץ מתמיד לכיוון עמוד האויר ההוא.”

“ייתכן,” אמר ברנט, “אך רוב צורות החיים היו נכחדות זמן רב קודם לכן. אתה מבין, פשוט לא היה נשאר מספיק אוויר.”

על פניו של וולרד עלתה הבעה אחרת והוא חזר להפעיל את ה־SR11 שלו.

“מה הענין, נט?” תבע מקניל.

“אנו שיגרנו אל החלל החיצון פעימה צילינדרית בת שלושים שניות של חוסר גרביטציה. מה יקרה כשתגיע הפעימה אל השמש? היא היתה בדיוק מעל ראשינו, כשהתחלנו את הניסוי.”

בפיות פעורים הביטו כל השלושה כלפי מעלה. ברנט הציץ לעבר שעונו ואז, כשהוא מצל את עיניו, לטש מבט ישיר אל השמש. “הנה באה ההוכחה האמפירית. חמש מאות שניות עד שהיא תגיע לשם ועוד חמש מאות שניות עד שנראה את ההשפעה. אם תהיה כזאת. עשר וחצי דקות. זה צריך להתרחש בכל רגע.” הם עצרו את נשימתם. בהדרגה הלך הזמן והתארך. הערכת הזמן הגסה חלפה ולאחריה גם פרק הזמן ששימש כמרווח בטחון. ברנט משך בכתפיך ונפנה לעבר שני האחרים. "אתם רואים? שום דבר.''

“פיספסנו את השמש, זה הכל. הפעימה ממשיכה הלאה,” אמר וולרד.

מקניל הניד בראשו. ומה יקרה לכשתגיע לכוכב אחר? נניח, אפילו, כוכב מיושב." הוא עצר והניד בראשו שנית. “האם היצורים האינטליגנטיים שחיים עליו יוכלו לעקוב אחרי מקור הפעימה ולגלות שמקורה הוא בכדור הארץ? האם הם יהיו מסוגלים למצוא אותנו?” הוא הביט בשני האחרים. “האם הם יראו את הפעימה כמין כלי נשק? כלי נשק המכוון אליהם?”

“מוטב שנודיע לאסטרונומים שיחפשו ויבררו אם חוסם כוכב כלשהו את דרכה של הפעימה. אוי ואבוי! מה עשינו?”

סילאס ויטמאונטין וכובע הקש שלו חזרו והצטרפו אליהם. “ממש מוזר הדבר הארור הזה. ממש מוזר. הטורנדו המטורף הזה גילח את הכנפיים מן המטוס שלכם בצורה כל כך חלקה עד שעכשיו הוא נראה כמו מכונית.”

השלושה הביטו בו בעגמומיות במשך רגע ארוך ואז התיישר לפתע מקניל, “כנפים. כמובן,” אמר ברכות. ''היינו יכולים להרכיב מסך־כוח־משיכה בתחתית מטוס או חללית, להעיף בדרך הרגילה עד לחלק העליון של האטמוספירה ורק אחר כך להפעיל את השדה. זה היה גורם לכך שלא יווצר טורנדו או אבדן אטמוספירה."

“טוב,” אמר ברנט. “אני מקווה שהביטוח שלו יעזור לנו לשלם עבור כל הבלגן הזה.” הוא הניע את ידו בכיוון החורבות שמסביב.

“כן,” אמר וולרד ברכות, “וזה משאיר אותנך עם בעיה אחת בלבד.” הוא הביט מעלה בכיוון בו טסה הפעימה. שני האחרים הביטו מעלה יחד עמו, באותו קו־ראיה ומוחם מלא תהיות.

גרוויטאציה – מ. ק. אשר

לאחרונה גברה במידה ניכרת ההתעניינות הצבורית בנושאי עצמים בלתי מזוהים, קיום אינטליגנציות על פני כוכבי לכת אחרים וכל הכרוך בכך, שהגיעה לשיאה אחרי כל הדיווחים על עב“מ שנראו באוסטרליה, ניו זילנד, וגם בירושלים. התעניינות זו מצאה הד בכל אמצעי התקשורת וביטויה הבולט הינו סדרת תכניות שגלי צה”ל מצאו לנכון להקדיש לנושא, תחת הכותרת “אנחנו לא לבד”. התכניות משודרות מדי שבוע בשבת בבוקר, ועורכן הינו אורי ירדני, בן 27, שיש לו עניין אישי רב בנושא, ושהנו גם חובב מד"ב מושבע. במדור זה אנו מביאים את תקציר התכנית הראשונה בסדרה.

* * *

בסדרה “אנחנו לא לבד”, המשודרת בגלי צה"ל, אין אני מתיימר להביא מסקנות מדעיות מוחלטות, אלא רק כיווני מחשבה, לאפשרות המטרידה, שאין אנו היצורים החיים היחידים ביקום. באפשרות שכזאת עוסקים עשרות סופרים ומאות־אלפי חובבים של המד''ב. עצם השם ‘מדע בדיוני’ מעורר אצלי מורת רוח, שכן יש בו, בשם, ריח של קביעה שלילית מוחלטת, בעוד שכולנו למעשה מגששים באפלת המידע והידע.

בגישתי אינני פוסל אפשרויות, הנם שאינני ממהר להתלהב יתר על המידה. הנושא הראשון בסדרת התכניות הוא סיפורו של ‘משולש ברמודה’. בשלושים השנים האחרונות מרחף בחלל העולם המושג ‘משולש ברמודה’, ויש המוסיפים לו כינויים נוספים כמו ‘משולש המוות’ הכוונה היא לקטע הים באוקינוס האטלנטי, הגובל בשלוש נקודות, היוצרות מעין משולש. קודקודי המשולש הם ברמודה, פלורידה ונקודה ימית בין איי באהמה ופורטו־ריקו.

עשרות פרסומים יצאו לאור (ידוע על 40 ספרים), וכולם מספרים כי באזור זה נעלמו עד היום יותר ממאה אוניות, ספינות ומטוסים, מבלי להשאיר עיקבות, ובתוכם למעלה מאלף בני אדם מבלי שתתגלה אף גוויה או שריד.

מתוך אותם הפרסומים עולה השאלה: מה גורם לאותן העלמויות מוחלטות? קיימות כמה אסכולות, המעלות תשובות מתשובות שונות. אחת מהן דוגלות ברעיון, שאזור זה הוא אזור ‘דגימה’ – בו נלקחים או נחטפים תושבי כדור־הארץ ע"י אורחים מן החלל החיצון לצורך בדיקות או מחקר.

כחיזוק לטענתם, מביאים בפנינו בעלי אסכולה זו עובדות מוזרות ומפתיעות: רוב ההעלמויות ארעו במזג אוויר נוח ובשעות היום. כל הטייסים והקברניטים היו בעלי נסיון עשיר. מרבית המטוסים והספינות כללו ציוד הצלה משוכלל, וציוד רדיו – אך לא נקלטו כל קריאות־חרום. המקרה היחידי, שבו היה קשר רדיו בטרם ארעה ההעלמות. הוא המקרה המפורסם בו נעלמה טייסת שלמה תוך כדי טיסת אימון שגרתית. סיפור הטייסת. הכולל את סטנוגרמת ערוץ הרדיו, משוחזר בספרו של צ’ארלס ברליץ, שהופיע לאחרונה גם במהדורה עברית (שוקן). מתוך הסטנוגרמה מתקבל הרושם. כי בחמשת מטוסי הטייסת חדלו המצפנים מלתפקד (גם מצפן הג’ירו וגם המגנטי). וכל הציוד האלקטרוני הושבת. אחד הטייסים נשמע כמי שאומר: “אנו עוברים מעל אזור מים לבנים. אנחנו לגמרי אבודים” לאחר מכך נותק הקשר הטייסת נעלמה ולא הותירה כל עיקבות.

העיתונאי ארט פורד גילה בתוכנית טלוויזיה שהוקדשה לנושא, כי קיבל דיווח מחובב רדיו, שהאזין לרשת הטייסת, כי המשפט האחרון שנשמע ממפקד הטייסת היה: “אל תבואו בעיקבותי… הם נראים כאילו הם מעולם אחר.”

פרוטוקול של ועדת החקירה מטעם חיל הים אישר. כי ברשת הרדיו נקלטו המילים: “אל תבואו בעיקבותי…” לדברי ארט פורד, מחזק הפרוטוקול את דברי חובב הרדיו, ויש לתת על כך את הדעת.

לא רק מטוסים נעלמו באזור, גם ספינות ואוניות שהגדולה שבהן היתה אניטה בת 20,000 טון. בחלק מהעלמויות הספינות התגלה היבט מעניין. הספינות נתגלו לאחר זמן מה, כשהן שלמות ומסודרות. אך ללא נוסעיהן. בחלקן נמצאו בעלי חיים – כלבים, חתולים וציפורים כנריות. “זה מאד בלתי רגיל, שבמקרים שהצוות נוטש את הספינה, לא יקח עימו את בעלי החיים המשמשים לו לחברה או כקמע מביא מזל.”

אך הנשק המוחץ של בעלי ‘תיזה־דגימה’ הוא עדויותיהם של אלה, שעברו את ‘חווית ברמודה’ ונותרו בחיים. בעדויות אלה מספרים טייסים וספנים וותיקים ומנוסים. כיצד, לפתע, כדי מעבר באזור פסק המיכשור האלקטרוני מלתפקד, המצפנים השתוללו, המצברים כאילו התרוקנו וזוהר צבעוני בלתי רגיל הופיע וסינוור את העיניים. כלי השיט והטייס החלו לנוע באופן עצמאי לכיוונים שונים, כאילו איזה כוח טילטל ומשך אותם לכיוונים מנוגדים הלוך ושוב. לאחר זמן קצר, שנראה כיובלות, פסקה התופעה באופן פתאומי, והכל חזר לתיקנו.

לפני כשנתיים פתחה משלחת אמריקאית־סובייטית במחקר באזור ה־’משולש', אך לא העלתה כל הוכחה של ממש לתופעות על טבעיות.

לצורך התוכנית פנינו אל פרופסור גיורא שביב מאוניברסיטת ת"א, בכדי לקבל כמה תשובות מפי נציג ‘המדע־היבש’ על אפשרות קיומם של יצורים נוספים ביקום, והאפשרות שהם מזכים אותנו בביקוריהם.

“קרוב לוודאי קיימות ציויליזציות אחרות ביקום. הגם שאיני יכול לומר זאת בוודאות. אני מאמין, כי החיים נוצרים, כאשר התנאים הפיסיקליים והכימיים הם המתאימים. צריך שיהיה כוכב לכת כמו כדור־הארץ (במאסה ובאטמוספרה המתאימה). צריך שיהיה כוכב שבת כמו השמש, המפיקה אנרגיה (במרחק המתאים ובקרינה המתאימה). כוכבים שכאלה ישנם רבים בגלקסיה. רק שהם מרוחקים מאד האחד ממשנהו. כוכבים אלה הם מועמדים טובים להתפתחות חיים עליהם”.

כקורא מושבע של ספרות מדע־בדיוני שאלתי את פרופסור שביב מה, לדעתך. עשוי להיות מראה פניהם וגופם של שכנינו ביקום?

“כפיסיקאי אני יכול לומר, שההסתברות שהחיים שם שונים היא קרוב לוודאי קטנה, לפחות מבחינה כימית.”

באשר ליכולת שלנו ליצור קשר עם תושבי הציליוזציות האחרים שייך פרופ' שביב לאסכולה השוללת אפשרות מעין זו: "הסיכויים לקיום קשר שכזה הם קשים… קשים… המרחק הממוצע בין שתי ציליוזציות יהיה כ־10,000 שנות אור, מה זה ליצור קשר עם ציליויזציה שכזו?… אנרגית אור השמש שלנו (10³³ ארג לשניה – שהוא כמות אדירה) לא מגיעה למרחק שכזה, אולי בקושי. אם תסתכל בעזרת טלסקופ משוכלל ביותר. אז אתה רוצה שנקים תחנת־שידור, שתשדר בהספק כללי שהוא חלק מהספק השמש למרחק 10,000 שנות אור? – על פני כדור הארץ סך כל האנרגיה שאתה יכול להפיק (כל תחנות־הכוח ביחד) לא יכולה להיות אלא אחוז מסויים מסך־כל אנרגית השמש הנופלת על כדור הארץ!

“בא ניקח את ‘ההצעה המטורפת’ הבאה. נשים שמיכה על השמש, ונאותת כמו בסמפור, קו… נקודה… קו… נקודה. בשביל ליצור איתות שכזה. אנחנו צריכים לרתום אנרגיה של כוכב! והשמיכה אסור שתהיה קרובה מידי שלא תשרף. ואם היא רחוקה, גודלה צריך להיות עצום. אני טוען שאי־אפשר לבצע זאת!”

והם…?

"גם הם (שכנינו בגלקסיה) אינם יכולים… זה כמעט וודאי! אז עכשיו, לאחר שאני מפקפק באפשרות שלנו לאותת בסמאפור, אתה שואל אם אנחנו מסוגלים לנסוע לשם?!… קודם כל, ברור שלאחר מרחק מסויים אותה רקטה (שנשלחה) לא תוכל יותר להתקשר אלינו. מי שעולה על הרקטה הזו, יודע שהוא נוסע לכיוון אחד: הלוך!

“אתה לעולם לא תגיע למהירות, שהיא חלק גדול ממהירות האור, כי כמות האנרגיה תהיה כה גדולה, שלא תוכל לעשות זאת… ואני לא מדבר על הבעיות האחרות הקשורות במסע… קרינת כוכבים… חורים שחורים… ועוד…”

לשאלתי האחרונה בנושא העדויות של עבמי"ם, שנתקראו ‘צלחות מעופפות’ וכו', אומר פרופסור שביב: “אותה ציויליזציה, העוברת מכוכב לכוכב. חייבת להיות מפותחת מהציליויזציה שלנו בכמה אלפי שנים טובות. מתברר, שהעדויות מדברות על צלחות מעופפות או גופים דמויי סיגאר, שהם כלי טייס פרימיטיביים ביותר… חסרי כל דמיון! לי עצמי קשה להאמין, רק מהבחינה של השתנות כלי הטייס מימי מונגולפיה, שטס בבלון אוויר חם, ועד ימינו – ימי הרקטה, שצורת כלי הטייס בעוד אלף שנה תהיה בדיוק אותו הדבר. לכן נראה לי פאראדוכסאלי, שהחברה האלה שבאו מהפלנטה החדשה. באים אלינו במה שמתואר בציליויזציה שלהם כ… עגלות… או כירכרות… או קורקינטים. אני הייתי מצפה למשהו, שאני בכלל לא מבין ולא למשהו שהילד שלי בעצם משחק איתו.”

הפרופסור שביב מייצג את אנשי המדע, השוקלים כל דבר על סמך עובדות או הסתברויות, מתוך הידוע להם. אך האם הם מרגיעים או מספקים אותנו? – אני מניח שלא!

כולנו נמשיך לכתוב, לקרוא ולהינות מספרות המד"ב, תוך תקווה כמוסה שיהיה לננו הכבוד לחזות בהתגשמות המסע הבין כוכבי, ובמפגשים מהסוג השלישי.

הרפואה בכלל – והפסיכיאטרית בפרט – זכו להתקפות רבות מכל הכיוונים, כולל מכיוון ספרות המד"ב. נלסון מנצל את גיבורו – הפסיכיאטר הדגול מנלי ג'. דיפרצ’ר – על מנת לנעוץ בגופה המעונה של הפסיכיאטריה עוד אי־אלו חיצי לעג מורעלים.

* * *

“אינני יודע כיצד להסביר זאת בדיוק, דוקטור,” פתח האיש הצעיר. הוא החליק לאחור את שערו השחור שהבהיק כפני תקליט, ומצמץ בעיני התינוק הכחולות שלו. “נראה לי שזה ההיפך מתסביך רדיפה.”

ד"ר מנלי ג'. דיפרצ’ר היה אדם נמוך ורציני שעשה לו למנהג שלא להפגין לעולם את הפתעתו למשמע דברים הנאמרים באזניו. “ההיפך מתסביך רדיפה!” אמר כשהוא מניח לאחת מגבותיו להתרומם קמעה. “למה אתה מתכוון באומרך – ההיפך מתסביך רדיפה, מר מקפרלן?”

“ובכן, דבר ראשון – אני נמצא כל הזמן תחת הרושם שאני עוקב אחרי מישהו.” מקפרלן ישב בנחת בכסא הנוח הגדול ידיו מקופלות, לחייו הורודות מבהיקות וכולו דוגמה ומופת לבריאות ושלווה. ד"ר דיפרצ’ר התנועע בכסאו בחוסר מנוחה.

“אתה מתכוון שמישהו עוקב אחריך, האין זאת?” תיקן הדוקטור.

“לא, לא. אני מתכוון לכך, שכאשר אני הולך ברחוב, אני נתקף לפתע בהרגשה שמישהו הולך לפני. מישהו שאחריו אני הולך, שאחריו אני עוקב. לעיתים קרובות אני אפילו מתחיל לרוץ כדי להשיגו! יתרה מזאת – בעצם, אף פעם אין שם איש. זאת הרגשה בלתי נוחה עד מאד. מאד לא נוחה. אני שונא לרוץ.”

ד"ר דיפרצ’ר השתעשע בעפרון. “אני מבין. היש עוד תופעות לוואי?”

“ובכן, אני נמצא כל הזמן תחת הרושם שאנשים מסויימים… טוב, זה באמת טפשי…”

“זה בסדר גמור,” המהם ד“ר דיפרצ’ר. ''הרגש את עצמך חופשי לספר לי כל דבר.”

“טוב, אז אני נמצא כל הזמן תחת הרושם שאנשים מסויימים קושרים קשר להיטיב עמי. שהם מנסים להיות אדיבים ונדיבים אלי. אינני יודע בדיוק מיהם, או מדוע הם מאחלים לי כל כך הרבה טוב, אבל… כל זה נשמע פנטסטי מאד, נכון?”

היה זה יום ארוך ומייגע עבור ד"ר דיפרצ’ר. איכשהו הוא לא חש כל רצון לשמוע אודות סימפטומים נוספים. הוא העסיק את עצמו בשארית השעה שנותרה לו בהשגת רקע אינפורמטיבי על הבחור. מקפרלן היה בן שלושים ושתיים, נשוי באושר, בעל ילדות נורמלית ובריאה, בעל מקצוע בתחום תיקוני טלוויזיה, ללא כל כאבים גופניים, ללא חלומות זוועה, ללא הרגלי שתייה. ללא הורים גרושים, ללא דאגות פרנסה. פשוט – רקע נורמלי לחלוטין.

“אז קבענו ליום שלישי בשעה עשר, או קיי?” הוא חייך, כשהוא מנחה את מקפרלן לעבר הדלת.

בשעה עשר דקות לעשר ביום שלישי, הביט ד"ר דיפרצ’ר ביומן הפגישות שלו ועיווה את פרצופו. טוב, ייתכן שהוא לא יופיע. דברים כאלה ארעו לעיתים קרובות. אין ספק שהוא קיווה שזאת תהיה אחת מאותן הפעמים. ההיפך מתסביך הרדיפה! באמת! האיש הזה בטח מ… הוא עצר את עצמך במהירות כמעט ואמר מטורף. באותו רגע נשמע צלצול פעמון הדלת ומקפרלן חייך חיוך רחב ולחץ את ידו.

“יפה, יפה,” אמר דיפרצ’ר בחביבות שנראתה רדודה מעט. “יש התפתחויות חדשות כלשהן!”

''נראה לי שהמצב הולך ומחמיר" זרח מקפרלן. “הענין הזה של המעקב שלי אחרי מישהו, אני מתכוון. אין ספק. אתמול צעדתי, לכל הפחות עשרה קילומטרים!” ד"ר דיפרצ’ר נשען לאחור בכורסתו שמצידו השני של השולחן.

“טוב, נניח שאתה מתחיל עכשיו לספר לי פרטים נוספים על כך. את כל הפרטים על כך. כל דבר שעולה בדעתך.”

“מה פירוש ‘כל דבר שעולה בדעתך’, דוקטור?”

“פשוט התחל לפטפט על משהו – על כל מה שעולה על דעתך.”

“אינני בטוח שאני מבין. התוכל להסביר לי למה אתה מתכוון, דוקטור? פשוט בעזרת הדגמה.”

הדוקטור הרשה לעצמך גיחוך קל.

“ובכן, למעשה זה פשוט מאוד… ובכך… למשל, בדיוק עכשיו אני מהרהר בכך שפעם גנבתי קצת כסף מארנקה של אמי… עכשיו אני חושב על אישתי, מה אקנה לה לכבוד יום הולדתה…” הדוקטור הביט מעלה בתקווה. “אתה מבין? משהו דומה לזה.”

“משהו דומה למה? עדיין אינני מבין בדיוק.” אך פניו של מקפרלן לא הביעו חוסר הבנה, אלא נכונות ופתיחות להקשיב. “התוכל לתת לי עוד שתים־שלוש דוגמאות? כן, זה מעניין מאוד.”

הדוקטור מצא את עצמו מעלה לפניו תמונות חסרות קשר שנשכחו למחצה מזכרונו. צווארונו ועניבתו היו שמוטים הצידה. “…ובכן, אישתי – היא שולטת עלי לגמרי… תמיד הייתי פגיע ורגיש לעובדה, שעיני פוזלות במקצת… לעולם לא אשכח אותה פעם, בעלית הגג, בחברת הנערה הקטנה שמעבר לרחוב… הייתי רק בן אחת־עשרה, כמדומני…” הוא הפסיק את שטף דיבורו בחוסר רצון מופגן, מחה את עיניו והביט בשעונו.

הוא שמע את מקפרלן אומר, “אני חש הרבה יותר טוב. אז קבענו ליום שלישי בשעה עשר?”

ביום השלישי שלאחר מכן, החליט ד"ר דיפרצ’ר לנקוט בטון מעשי וקשוח.

“להבא לא תהיינה שטויות נוספות מן הסוג שהיו בפגישותנו ביום שלישי שעבר,” הבטיח לעצמו. אך לא היתה לו כל סיבה לדאוג. מקפרלן נראה שקט ומוטרד. הוא נשא עימו קופסת קרטון גדולה אותה הניח בזהירות על הרצפה לפני שהתיישב בכסאו. הדוקטור הטריד אותו במספר שאלות מקדמיות.

“חוששני שאני מתחיל להתקף בהלוצינציות, דוקטור,” אמר מקפרלן לאחר דקת דומיה.

במחשבתו, חיכך ד"ר דיפרצ’ר את ידיו בהנאה. הוא חזר לטפל בטרמינולוגיה הישנה והמוכרת. עתה חש עצמו הרבה יותר נוח.

"אה, הלוצינציות!''

“למעשה, אין אלה בדיוק הלוצינציות, דוקטור. אפשר, בעצם, לומר, שאלה הן ההיפך מהלוצינציות.”

ד"ר דיפרצ’ר הרים את עיניו לרגע. החיוך שהאיר את פניו נמחק. מקפרלן המשיך:

“אתמול בלילה, למשל. היה לי חלום בלהות. חלמתי שציפור גדולה ומכוערת יושבת על גבי המערכת הסטראופונית שלי ומחכה שאתעורר. היה זה מראה מחליא – גוף שמן ונפוח ומקור ענק, שהיה מעוקל כלפי מעלה כמו קצה של חכת דייגים. עיניים שטופות דם ששקיות שחורות מתחתיהן, ואוזניים, – דוקטור – אוזניים! השמעת אי פעם על ציפור בעלת אוזניים? אוזניים קטנות, מתנפנפות, משהו שמזכיר את אזניו של הקוקר־ספנייל. טוב, נו, אז התעוררתי וליבי הולם בקרבי, ומה אתה חושב ראך עיני? על גבי המערכת הסטריאופונית שלי באמת עמדה ציפור גדולה, שמנה, מכוערת ובעלת אוזניים.”

ד"ר דיפרצ’ר הזדקף שוב. בעיה פשוטה של אי־יכולת להבחין בין מציאות לדמיון. בעיה מסורתית, קלאסית כמעט.

“ציפור אמיתית על גבי המערכת הסטריאופונית?” שאל ברכות, “בעלת עינים שטופות דם?”

“כן,” השיב מקפרלן. “אני יודע שזה נשמע טפשי. אני יודע שקשה להאמין בכך.”

“הו, לא. לגמרי לא. סוג זה של עיוותים בראיה הינר שכיח למדי,” חייך הדוקטור בהנאה. “אין מה לדאוג כלל…”

מקפרלן הפסיקו בכך ששלח ידו והרים את קופסת הקרטון והניחה על גבי השולחן. “אינך מבין, דוקטור,” אמר. “קדימה, פתח את הקופסה.”

הדוקטור הביט לרגע במקפרלן ואחר כך בקופסת הקרטון האפורה שהיתה מנוקבת כולה לצורך הספקת אויר פנימה, וקשורה מכל עבריה בחוט עבה. הדוקטור חתך את החוטים שמסביב כלאחר יד וקיפל כלפי מעלה את הדופן העליונה של הקופסה. הוא התכופף והציץ פנימה – ואז נעתקה נשימתו. עינים נפוחות ושטופות דם הציצו לעברו. אוזניים מתנפנפות, מקור הפוך. ציפור מגעילה למראה.

“קוראים לו לאפייט,” אמר מקפרלן כשהוא משליך אל תוך הקופסה פירורי לחם אחדים, אשר נבלעו בקול רעשני ומחליא. “אפשר לחבב אותו די בקלות אחרי זמן מה, האין זאת?”

לאחר שעזב מקפרלן את המשרד יחד עם ההלוצינציה שלו, ישב הדוקטור מספר דקות כשהוא שקוע במחשבות עמוקות. הוא חש בסחרחורת קלה והיה מטושטש לחלוטין, כאילו סיים זה עתה נסיעה ברכבת השדים־שביריד הסמוך.

ייתכן, שאני באמת עד לצמיחתה של פסיכוזה מסוג חדש לגמרי, מלמל לעצמו. דברים משעשעים מאוד קורים היום בעולמנו. הוא ראה את עצמו בעיני רוחו ניצב בפני ‘הקונגרס הפסיכיאטרי האמריקני’ ונושא הרצאה בנושא – "התעוררותה של פסיכוזה חדשה''. לתופעה החדשה היו סימפטומים שנראו הפוכים לאלה של הפראנויה – לכך יכנה אותה “נארפויה”. בסתר ליבו קיווה שכמה מעמיתיו למקצוע יתעקשו לכנותה על שם מגלה התופעה – “דיפרצ’רומניה”. הוא ייעשה מפורסם! שמן יקשר קשר בל יינתק לזה של פרויד לפתע חלפה במוחו מחשבה מפחידה: ונניח שהמקפרלן הזה מעמיד פנים? זיוף!!! בשם אלהים. הוא חייב לוודא זאת! הוא התקשר במהירות אל מזכירתו, גברת ארמסטרונג, והורה לה לבטל את כל הפגישות שנועדו לאותו יום. לאחר מכן שלח את ידו, נטל את כובעו ונמלט מן הבנין.

שלושה ימים מאוחר יותר צלצל הטלפון במשרדו של ד"ר דיפרצ’ר. גברת ארמסטרונג הרימה את השפורפרת. על קו היתה גברת דיפרצ’ר.

“לא, הוא אינו נמצא כאן,” השיבה גברת ארמסטרונג. בעצם, מזה שלושה ימים הוא אינו יושב כאן. הוא עובר כאן רק כדי לחטוף את הדואר שלו, ומסתלק מייד אחר־כך."

“איני יודעת מה קרה לבן־אדם הזה,” זעזע קולה של גברת דיפרצ’ר את האפרכסת. “הוא נעדר מן הבית חצי־לילות וחוזר הביתה סחוט לחלוטין. מה, לדעתך, הוא רושם שם בפנקס הקטן שלו?”

“למען האמת, אני מודאגת למדי בגללו,” השיבה גברת ארמסטרונג. “הוא נראה נורא עצבני וממהר כל הזמן.”

“אתה נראה גרוע, דוקטור,” אמר מקפרלן בפגישתם הבאה, כעבור שבוע. היתה זו הפעם הראשונה מזה שבוע ימים שהדוקטור ישב מאחורי מכתבתו. רגליו דאבו. בגניבה, מתחת למכתבתו, חלץ הדוקטור את נעלי הגומי שלו, כדי להקל את הלחץ מכפות רגליו הדוויות.

“אל תדאג לי,” אמר הדוקטור בקול נרגז. “מה שלומך אתה?” אצבעותיו של הדוקטור התעוותו. הוא ירד במשקל באופן ניכר ופניו היו חוורות וכחושות.

“אני חושב שמצבי הולך ומשתפר,” הודיע מקפרלן חגיגית. “בזמן האחרון אני נתון תחת הרושם שמישהו עוקב אחרי.”

“שטויות!” גער בו ד"ר דיפרצ’ר בעצבנות. “זה רק בדימיונך.” הוא צמצם את עיניו והביט במקפרלן. לו רק יכול היה להיות בטוח שמקפרלן זה איננו זייפן. עד עתה לא הצליח למצוא כל סימן לכך שהוא משקר. אחרי ככלות הכל, הדחף הפתאומי שלו למהר ולהשיג עוברי אורח ברחובות הכרך נראה אמיתי ומשכנע, מקפרלן היה זוקף לפתע את ראשו, מזרז את צעדיו ויוצא במהירות. צריך להמשיך רק עוד קצת במלאכת העיקוב, אמר לעצמו הדוקטור. הוא עצם את עיניו לרגע ושיחזר את לוח הפעילות שלו במשך השבוע שחלף. המעקבים הכלל־עירוניים הארוכים הללו, שבמהלכם כמעט ואיבד את מקפרלן כתריסר פעמים. ההמתנות הארוכות־ארוכות בפתחי מסעדות ובארים תוך כדי ציפיה למקפרלן, שיצא וימשיך בדרכו. “אני חייב להמשיך להתאמץ עד אשר תהיינה ברשותי כל העובדות.” הרהר. אך הוא היה מודאג במקצת, הן בשל המשקל שאיבד והן בשל הצלצולים המוזרים באוזניו – צלצולים אותם החל לשמוע רק לאחרונה…

בסוף שעת הפגישה, יצא מקפרלן מן המשרד על קצות אצבעותיו. ד"ר דיפרצ’ר נחר לו בשלווה מאחורי מכתבתו.

במועד הפגישה הבאה של מקפרלן, קבלה את פניו גברת ארמסטרונג בפתח המשרד. “הדוקטור אינו נמצא כאן,” הודיעה לו. “הוא לקח לעצמו חופשה למשך כשלושה חודשים. יתכן שאפילו למשך שנה.”

“הו, אני מצטער לשמוע זאת,” אמר לה מקפרלן. “הוא אמנם נראה עייף וסחוט בפגישתנו האחרונה. היכן הוא נמצא כרגע? בנופש?”

“למעשה, הוא נמצא כרגע בבית החולים במארווד.”

הבעת פנים מוזרה ונבוכה עלתה על פניו של מקפרלן ועיניו התמקדו בנקודה רחוקה בחלל האויר. לאחר מספר רקות חייך לעבר המזכירה.

“זה עתה חשתי משהו מצחיק מאוד,” אמר לה. “אני חש לפתע שהבראתי לחלוטין. לפתע פתאום, בדיוק ברגע שסיפרת לי על הקורות את ד”ר דיפרצ’ר."

מלאכתם של רופאי בית החולים במארווד לא הוקלה עליהם על ידי ד"ר דיפרצ’ר.

“פשוט ספר לנו כל דבר העולה על דעתך,” האיצו בו. עיניו של ד"ר דיפרצ’ר היו מזוגגות ונפשו סערה בקרבו.

“אני חייב לעקוב אחריו, אני אומר לכם! אסור לי להניח לו לצאת מטווח ראייתי. אף לא לרגע קט. יש לו ציפור בעלת עיניים נפוחות ואוזניים מתנפנפות.”

“מעניין מאוד. מעניין מאוד!” התלחשו הדוקטורים בינם לבין עצמם. מנידים בראשם באורח מדעי.

''משהו חדש לחלוטין!"

“דומה מאוד לתסביך הרדיפה, האין זאת? בכיוון הפוך!”

“נראה כאילו הוא נמצא תחת הרושם שהוא עוקב אחרי מישהו מוזר, לא כן?”

“כפי הנראה חוזים אנו עתה בהתעוררותה של פסיכוזה מסוג חדש לחלוטין. אני מציע שנעקוב אחריו בקפדנות.”

וכאן הרחיק אחר הדוקטורים לכת והציע הצעה נוספת: להניח לד"ר דיפרצ’ר להסתובב ברחובות העיר כרצונו – כל עוד שומרים עליו (בתורנות, כמובן) כל אותו זמן המעולים ברופאי בית החולים – כך שאפשר יהיה לרשום בקפדנות את כל מעשיו.

המערכת הוצפה בזרם של מכתבי קוראים המברכים על הופעת הירחון. והמכילים שפע של תשבוחות, ביקורות, הצעות ובקשות שונות. תודתנו נתונה לכל הכותבים; הביקורות וההצעות הרבות יישקלו בכובד ראש. כן ייעשה מאמץ להשיב למירב הקוראים באופן אישי. להלן מבחר “סמלי” של קטעי מכתבים:

* * *

"בעקבות הראיון העצמי של אסימוב (בגליון מס' 1 של פנטסיה 2000) מטרידה אותי השאלה: עד כמה מגעת פתיחותו של אסימוב?

אסימוב אומר:

1. איני מאמין שבקרונו אורחים מעולמות אחרים.

2. לא ייתכן שיש להם ענין כלשהו בנו ולכן לא ייתכן שיחקרונו בלי שנבחין בהם.

3. ייתכן וקיימת מהירות לא מוכרת, חדשה, העולה על מהירות האור.

אני אומר:

1. אילו היה אסימוב פתוח דיו, היה מודה שלאור השערתו בדבר קיום מהירות העולה על מהירות האור אפשר שאכן זכינו לביקורי הצלחות המעופפות.

2. מי אומר שאופן חקירתם דומה לשלנו? ייתכן שהם בודקים אותנו בכלים אחרים לגמרי.

3. מי אומר שמערכת החשיבה והציפיות שלהם דומות לשלנו? ייתכן וסקרנותם מתבטאת באופן שונה, ובאפיק שונה לחלוטין מהמוכר לנו.

מסקנה פרטית מר אסימוב היקר, הכל אפשרי – הכל יכול להיות."

ברוך יוסף, תל אביב

תשובת המערכת:

ראשית, מערכת פנטסיה 2000 איננח מתיימרת להשיב בשמו של מר אסימוב ועל כן יש לראות בתשובה זו נסיון להבהיר את דבריו כפי שאנו מבינים אותם.

א. אסימוב אינו כופר במאמרו באפשרות קיומם של יצורים נבונים בעולמות אחרים, בעלי טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת להם לערוך מסעות ארוכי טווח בחלל. נהפוך הוא – בעיניו אפשרות זו סכירה בהחלט (ובקרוב יחזור אסימוב לנושא זה במדורו), הוא רק מטיל ספק באמינותן של כל אותן עדויות ראייה מפוקפקות, וכאיש מדע דורש הוא הוכחות מוצקות יותר. (מד"ב לחוד – ומדע לחוד…)

ב. טענותיו האחרות של מר ברוך הינן כמוכן אפשריות בהחלט – אך אין בכוחן להוכיח את קיומם של היצורים הנבונים בקרבתנו ואין הן אלא השערות נוספות על רבות אחרות.

ג. נראה לנו שיש לראות פתיחות דווקא בהודאתו של אסימוב שייתכן שההסבר לתופעות ה’עב"ם' הינו מדהים חדש עד כדי כך שאיש עוד לא העלה את הדבר על דעתו. עד כדי כך שמציאת ההסבר תביא לידי “קפיצה קוואנטית” בהתקדמות המדעית. שמא דווקא הסגידה האופנתית לקיומן של “הצלחות המעופפות” יש בה משום כבילה למסגרות וחוסר פתיחות?

ד. אנו מציעים למר ברוך לקבל את המלצתו של אסימוב ולהשתמש כדיון רציני במונח עב"מ ולא בכנוי “צלחות מעופפות”.

ה. המערכת מודה למר ברוך וליתר הקוראים שהגיבו בנושא.

*

"זה בדיוק מה שחיפשתי!

בשנות ה־60 קראו לזה עדיין מדע “דמיוני”; היום זה “בדיוני”. השיפור בכינוי מעיד על השינוי בתפישה. אולי בעתיד יקראו לזה מדע נבואי? בדיוק מה שחיפשתי. רעיונות פנטסטיים המבוטאים בסיפור קצר, מספר עמודים – שלא לדבר על איכות ההדפסה והעריכה. בהצלחה!"

שטיינבוק עזיאל, באר שבע

*

“…יש אולי הרבה מן האמת בדעה המובעת בספר “הלם־העתיד”, והיא שהמד”ב נועד להכין אותנו למפגש עם העתיד, והוא מחסן אותנו בפני ההלם שבמפגש זה. עלו והצליחו!"

רונן בס, תל־אביב

“לדעתי על העיתון לכלול יותר חומר מקורי־ישראלי, (בפרט במדור “עתידעת”), ולדוגמא: התייחסות לסרט מד”ב ישראלי שהוקרן לאחרונה בטלוויזיה.

הסיפורים שהופיעו בגליון הראשון היו פושרים למדי… באשר ל’מבזקים קוסמיים" – אין צורך, לדעתי, לספר בפרוטרוט מה חושב מר אסימוב, מה הוא אומר, עושה וכו' – למרות שאני מעריך אותו כסופר המד“ב הטוב ביותר…”

אורי רוזן, הרצליה

*

“…מתוך דאגה למהימנות העיתון ברצוני לתקן את האמור ב’מבזקים קוסמיים' באשר לזכייתו של קליפורד סימאק בפרס ‘הוגו’ על ספרו ‘עיר’, בשנת 1952. פרס הוגו מחולק רק משנת 1953 (כפי שאכן נכתב בתחילת אותו מבזק), אך בין השנים 1951–57 חולק פרס נוסף – ‘אינטרנשיונל פאנטאסי אווארד’, ובו זכה סימאק.”

איתן גת, חיפה

*

''ברצוני לתרום מידע נוסף לקוראים. בנושא תכניות טלוויזיה. זו הירדנית משדרת מדי יום ששי בשעה 17.30, בשני ערוציה, תכנית טובה בשם ‘מבצע עב"מ’ (‘פרוג’קט יו. אף. או.’). גיבורי הסדרה הם שני אנשי חיל האויר האמריקני הנשלחים לכל רחבי ארה“ב כדי לאסוף עדויות בדבר מפגשים עם עב”מ כשתפקידם רק לנסות ולהסביר את התופעות ולא לתמוך בעדויות או להפריכן."

ארז רוזנפלד, הרצליה

*

“הופתעתי לטובה מהחומר שבמגזין. יש להרבות בסיפורים, ופחות במדורים כ’עתידעת' ומדור טלוויזיה. הנני ממתין לגליון מס' 2 בקוצר רוח.”

אמיר ענני, אילת

*

"…מדוע השם פנטסיה? מדוע מגזין? אינני סנוב ואיני פרופסור ללשון העברית, אך אנו ישראלים ויש לנו בשפתנו מושגים זהים…

בכל זאת נהניתי גם נהניתי מהירחון שלכם! כבר מזמן היה צריך להיות דבר שכזה במדינת היהודים!

…היום אתם ‘פנטסיה’, מחר אתם עלולים לעמוד בפני מצב שבו השם לא יהיה מתאים עוד… בינתיים הקדישו רצינות יתר למדורים כמו ‘אסימוב על…’ ושמשו במה רצינית לדיונים אינטלקטואלים ערים בכל הנושאים הקיימים ושאינם מוסברים. "

שוורץ דב, לוד