קשה לומר שסבלנו מעודף סרטי מד“ב על מסכי ארצנו בשנים האחרונות, ובוודאי לא מעודף סרטי מד”ב טובים. הבולט מכולם היה, כמובן “2001: אודיסיאה בחלל”, שלידן מתגמדים אפילו סרטים לא רעים כלל כמו: “כוכב הקופים” (נכון, רק הראשון בסדרה…), “זרדוז”, “זרע אנדרומדה” ו־“סוילנט גרין” (אשר נקרא כאן, משום מה, “שמש ירוקה”, לא החזיק מעמד על בדי הקולנוע, ומתרוצץ עד היום בין האוניברסיטאות והמועדונים למיניהם), שלא לדבר על סרטים כמו “רולרבול”, “העולם בשנת 2000”, או “האי של דר' מורו”.

על כן, אם יתאמתו ציפיותנו לגל של סרטי מד“ב חדשים, שיגיעו אלינו בעקבות “מפגשים מהסוג השלישי” ו־”מלחמת הכוכבים" (שהפך בארה“ב לשיגעון לאומי, לעומת הצלחתו הפושרת בארץ; אך מה לא הופך בארה”ב לשגעון לאומי?…), הרי שלא נוכל אלא לברך על כך. שכן, קשה להשתחרר מההרגשה, שבקרב המפיצים רווחה עד כה סברה, שסרטי מד“ב אמיתיים “אינם מתאימים” לקהל הישראלי. כולנו זוכרים את הימים שבהם רווחה סברה זאת גם בקרב הוצאות הספרים בארץ, בכל הנוגע לספרות מד”ב – והרי על הפריחה המתרחשת כיום אין צורך להרחיב את הדיבור. אי לכך לא נותר לנו אלא לאחל למפיצי הסרטים שיקרה להם מה שקרא למו"לים, וכולנו נצא נשכרים.

באשר למבחר – זה אינו חסר. קשה אולי להאמין בכך, אך מראשית ימי הקולנוע הוסרטו אלפי (!) סרטי מד“ב, וגם אם לצורך הדיון נניח שרק מיעוטם ראוי לתשומת לב – עדיין נמצא כמות בלתי מבוטלת של סרטים שהצפייה בהם תשמח את ליבו של כל חובב מד”ב הראוי לשמו. אגב, מעניין ששנותיו הראשונות של הקולנוע היו משופעות בסרטי מד"ב, ודי אם נזכיר סרטים קלאסים כמו “המסע לירח” לפי ז’ול וורן (משנת 1902), “הקבינט של ד"ר קאליגרי” (1916) וכמובן סרטו המפורסם של פריץ לאנג “מטרופוליס” משנת 1927, ורבים אחרים, שעוד נדון בהם בוודאי מדי פעם במדור זה.

הפעם נרכז את תשומת ליבנו בסרט חדש, העולה סוף סוף על מסכינו, ונקרא בשם “פלישת חוטפי הגופות”. סרט זה הינו גרסה חדשה, צבעונית ומרשימה של חברת “יונייטד ארטיסטס” לסרט ישן בשם זהה, שהוסרט בשנת 1956 בבימויו המבריק של הבמאי דון סיגל. (“הארי המזוהם”, “שלושה ימים בחיי בלש”) שני הסרטים התבסס על ספרו של ג’ק פיניי, “חוטפי הגופות”, שפורסם בשנת 1955. (אגב, הגירסה הישנה הוקרנה על מסך הטלוויזיה הישראלית לפני כשנתיים ובוודאי לא הוחמצה על ידי ציבור חובבי המד"ב, המצפה כעת לגירסת שנות ה־70).

עלילת הסרט בנוייה על מוטיב מרכזי המוכר היטב בשדה המדע הבידיוני – חדירתה של יישות מסתורית מהחלל החיצון אל כדור הארץ; אולם הפעם אין זו פלישה של ספינות חלל המונחות בידי ייצורים בעלי תבונה עליונה, אלא פלישתה של צורת־חיים מסתורית, שצורתה הגולמית היא כשל נבגים או תרמילי זרעים משונים, ואלה הינם בעלי יכולת להתפתח בצורת כפילים לבני־אדם קיימים, ולהחליף את האדם בתחליפים שצלמם זהה, אך הם נטולי נשמה ורגשות. “הנבגים” תוקפים קהילה שלווה אי־שם בקליפורנייה, ואנשי הקהילה “מוחלפים” אט־אט על ידי הגופות החיות, חסרות רגשות כל שהם, שייעודן היחיד הוא לשמר את צורת החיים הטפילית, להתפשט על פני כדור הארץ, וממנו – אל כוכבי לכת אחרים. כצפוי, העולם ניצל לבסוף בכל זאת, הודות לכושר עמידתו של זוג, צעיר וצעירה, המסרבים להכנע ולוותר על נפשם לטובת טפילי הייקום.

אחד הקטעים החזקים שבסיפור, המבהיר את הרעיון שמאחוריו, הוא קטע שיחה המתנהל בין הגיבור, לבין ידידו לשעבר, שכעת אינו אלא גופה חיה, נטולת־רגש, המתרצת את מעשי ה“נבגים”: “כפי ששערת, אלה הם במובן מסויים מינבגים, תרמילי זרעים, אם כי לא במובן שאנו מכירים בתור זרעים. אך מכל מקום, הם חומר חי, בעל יכולת (כרוב הזרעים), לצמיחה והתפתחות עצומים ומורכבים… הם הגיעו לכוכב לכת זה לגמרי במקרה, אך משהגיעו – יש להם תפקיד שעליהם למלא, באופן טבעי, כפי שתפקידיך טבעיים עבורך. ולכן גם עליך לעבור את השינוי; הזרעים חייבים להגשים את ייעודם, את הסיבה לקיומם.” ובתשובה לשאלה מהו תפקידם, עונה הידיד: “להמשיך ולהתקיים. החיים קיימים בכל רחבי היקום… ומה קורה כשכוכב עתיק מת? החיים עליו חייבים להכין עצמם להישרדות… ה”נבגים" מבטיחים את המשך קיומם על ידי ניצול יכולתם, שהתפתחה באופן אבולוציוני, להתאים עצמם, להכניע ולהחליף, תא אחר תא, את צורת החיים המותאמת לתנאי כוכב לכת זה."

סרטו הישן של דון סיגל הצטיין בעוצמה ובכושר השכנוע שבו, וסצנות אחדות מתוכן תפסו מקום של כבוד בתולדות הקולנוע, כמו למשל, הקטע שבו נמלט הגיבור (השחקן קווין מקקארתי) מידי רודפיו, בני קהילתו לשעבר שגופם השתעבד כבר לאותם “טפילים”, ואלה צועקים אחריו: “אתה הבא בתור!” או הקטע שבו מחזיק איש בידיו את תרמיל הזרעים האימתני, ושואל את אשתו: “האם לשים זאת ליד התינוק?” “כן,” עונה האישה, “עשה זאת, ולא יהיה עוד בכי.” זכורים לטוב גם הצילומים המשכנעים של ה“נבגים” המתפתחים לצורות של גוף־אנוש חסר הבעה.

כל האלמנטים הללו עשויים לבוא לידי ביטוי ביתר עוצמה בסרט הצבעוני החדש, העולה כאמור על מסכינו בימים אלה. הסרט החדש בויים על ידי פיליפ קאופמן, על פי תסריטו של ו.ד. ריכטר, ובהפקתו של רוברט. ה. סולו. בתפקידים הראשיים מופיעים הפעם שחקנים מוכרים כמו: דונלד סאתרלנד (הזכור לטוב מסרטיו: “מ.א.ש.”, “המבט”, “יומו של הארבה”, “קאזאנובה”, “1900”, ורבים אחרים), ליאונרד נימוי (הלא הוא מר ספוק מחודד האוזניים מהסדרה הטלוויזיונית “מסע בין כוכבים”, אשר בה הוא “גונב את ההצגה”, ללא ספק), ובתפקיד הנשי העיקרי – השחקנית ברוק אדמס.

בשעתו אמר הבמאי דון סיגל על הסרט הישן, בראיון שערך עימו, בשנת 1968, הבמאי פיטר בוגדנוביץ': “פלישת חוטפי הגופות הינו, כנראה, סרטי הטוב ביותר. אני חושב שעולמנו מאוכלס על ידי ‘נבגים’ רבים ורציתי להראותם לעיני כל.”

היום, עשרים ושתיים שנה מאז הסרטתו של הסרט הישן, ניתנת לנו ההזדמנות לכסוס שוב את ציפורנינו לנוכח היישות המוזרה המאיימת להשתלט על גופותינו, ובצאתנו מן האולם – לחפש איש איש את ה“נבגים” הפרטיים שלו, בחברה שמסביבו.

בילוי נעים!