חלק א': עד 1957

 

א    🔗

תולדות כתב־העת ‘עכשיו’, שבעיקבותיו באה גם הוצאת־ספרים צנועה, מתחילות בעצם רק בשנת 1957, כאשר חבורת סופרים צעירים (אוֹרי ברנשטיין, מקסים גילן וכותב שורות אלו), הגיעה לכלל הסכם עם מו“ל ירושלמי, ברוך חפץ, להוציא יחד לאור חוברת בשם ‘אוגדן’. למעשה מדובר היה בהוצאה־לאור של חוברת ‘אוגדן’ שנייה־במניין, כי ‘אוגדן’ א' הופיע קודם, בלי כל קשר איתנו, כחוברת ירושלמית לוֹקאלית, שלמרות כמה חריגים, כגון מאמרו של דן מירון על הזז, לא פרצה את מיסגרת “הספרות הסטודנטיאלית”, הרגשנית והבוסרית. להתחלה זו בשנת 1957 קדמו התפתחויות שונות, שהידועה ביניהן היא הופעתה של חבורת ‘לקראת’, אשר התלכדה סביב כתב־עת והוצאת־ספרים בשם זה. אולם ‘לקראת’ היה רק אחד הפרקורסורים, אף כי בוודאי הפרקורסור החשוב ביותר, של ההתהווּיות הפולמוסיות והפובליציסטיות מסוף שנות החמישים ואילך, שבאו לידי ביטוי ממצה למדי ב’עכשיו'. בעצם, כל שנות החמישים המוקדמות והאמצעיות היו מלאות תסיסה ופולמוס של צעירים, נערי גימנסיה, ולאחר־מכן סטודנטים בשנים ראשונות לב.א., כנגד הקו השליט של שלונסקי ו”דור הפלמ“ח”, כפי שמגולם היה קו זה ב’אורלוגין‘, ב’דף לספרות’ של ‘על המשמר’, ב’משא' דאז, ובמידה מסוימת אף בכתבי־עת כ’מבואות' ו’עין'. חלק מסוים מתסיסה זו נתגלה בתחילה כמצוין בקירבה לאותם זרמים רעיוניים שהיו באופוזיציה למימסד הספרות הציוני־סוציאליסטי.

משוררים כאריה סיון או משה דור קרובים היו לנופים כנעניים (ודור, נוסף לכך, ובניגוד לריעיו מדור ‘לקראת’, עמד גם תחת השפעה ניכרת של שלונסקי; אך זה, כפי שאומרים, כבר סיפור אחר).¹ אמנם ברור שמידת תשומת־ליבם של שני המשוררים הללו לבעיות אישיות, קירבתם לשירת המאה־העשרים ויתרון כישרונם, מנעו בעדם מלהיות אפיגוניו של י. רטוש בנוסח אהרן אמיר,² אבל הגוון הכמעט־כנעני של ילידי הארץ, והארוטיקה המיידית, העזה ותמת־הדרך כלשהו, היו אצלם מעין סימן־מרי מוסכם נגד המימסדים השונים של הציונות.

מרי מסוג אחר נגד הסינתיזה של “דור בארץ” בא דווקא מכיוונם של צעירים, אשר הסתופפו בשנים הראשונות של שנות־החמישים בצילה של מק“י־דאז. הדף הספרותי של ‘קול העם’ נערך אז בידי המשורר אלכסנדר פן. פן עצמו היה שייך בכל מאודו לדורם של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג. אולם הוא והמוסף שבעריכתו היו באופוזיציה חריפה למימסד התרבותי השליט, בין היתר, לא רק תוך הדגשת פרולטאריות וקומוניזם מול סוציאלדמוקראטיה וקאפיטאליזם, אלא גם תוך הבלטת הישראליות לעומת הציונות. (עניין הישראליות החל להיות מודגש אז במק"י בעיקבות מיפנה רעיוני בשלהי מלחמת־העולם השניה). דוד אבידן, או כותב שורות אלו, ואף סופרים אחרים שהיו קרובים אז לשמאליות קיצונית זו, כגון ישראל פנקס, שלאחר־מכן פנו עורף לריאליזם הסוציאליסטי, היו בתקופה זו מקורבים לא. פן ולמוסף הספרותי של ‘קול העם’.³ היינו אז, בעצם, חבורה של תלמידי גימנסיה, חיילים בצה”ל, או סטודנטים של שנה א‘. דברים רבים בסינתיזה הגדולה של הציונות הסוציאליסטית ובספרות הקרובה לה לא נראו לנו כבר אז. תקפנו תופעות רבות שבספרות זו וב“תרבות המתקדמת” דווקא בשם קומוניזם וריאליזם סוציאליסטי עיקבי (כוונתי לשנים 1951–1954); אבל לא מעט מדברי־הביקורת הללו בישרו כבר חזית אחרת: זו של המודרניזם הישראלי כנגד “התרבות המתקדמת” של ‘אורלוגין’, ‘משא’, ‘על המשמר’ וכו’. כך למשל, ניצב אבידן כקומוניסט צעיר מול גורי של אז; וכך גם, כעבור שנים, ניצב נגד גורי ובני־דורו, אם כי מזווית מודרניסטית שונה לגמרי.⁴ גם נעשו אז, מעל דפי ‘קול העם’, ניסיונות פאתטיים רבים לדבוק דווקא במודרניזם מהפכני של מאיאקובסקי וברכט, ושל משוררים פחות ידועים בעולם, כגון וואפצארוב הבולגרי וברונייבסקי וואז’יק הפולניים. אכן, בתקופה נלהבת זו רבים היו הניסיונות ליצור נוסח של שירה “מאיאקובסקאית” או “וואפצארובית” מקומית, משיריו של פן עצמו עד שירים של אבידן כקומוניסט צעיר.

שיריו הקומוניסטיים של אבידן צריכים להילקח בחשבון בסך־הכול של שירתנו הצעירה. מה עוד שדרך אחת מובילה משיריו של אבידן ב’קול העם' לשירים כמו “הכתם נשאר על הקיר” או “מלחמה אבודה” או “לוח הפירסומת” או “בדיחה” או “ברזים ערופי שפתיים”, כאשר חוליות מחברות הן בתים כ“ואתה אל תאמר: הם באים, הם באים / ומחר בן־אדם יש חיים נפלאים / אל תאמר לי כזאת הפעם” (מתוך שיר בשלהי התקופה הקומוניסטית) ושירים כ“באלאדה על הצל”:⁵

קיצורו־של־דבר: נראה לי כי כמו שדור וסיון היו במובן ידוע קרובים לזרם ה“כנעני”, אך לא נבלעו בסופו־של־דבר בעולמו הרוחני של א. אמיר או בנוף סיפורי־המאנדאט של תמוז, כן גם אנחנו, שעבדנו עם אלכסנדר פן ב’קול העם‘, ותקפנו את שלונסקי ואת צעירי “התרבות המתקדמת” בשם ביקורת המציאות החברתית של ארץ קאפיטאליסטית ובשם הקומוניזם הצרוף, כבר הכנו, בלא יודעין, כלים להתמודדות אוואנגארדית אחרת, הפעם לא בשם זרם פוליטי, זה או אחר, אלא בשם ראיית־מציאות אחרת, בלתי ממוסדת. ביקרנו את העולם הרוחני של דור הפלמ“ח בשם מציאות ישראלית עכשווית של שנות־החמישים, מתוך איזה פער עמוק שבמנטאליות בינינו לבינם, גם כאשר לבשה ביקורת זו אופי נחרץ של התקפה משמאל וניסיון לדבוק במודרניזם מאיאקובסקאי, מתוך התעלמות מכל המעיק שבפולחן סטאלין ומכל מה שהוא ייצג.⁶ היינו אז בני עשרים ופחות; ובראשית שנות־העשרים שלנו עזבנו את “המפלגה”, כפי שאז קראנו למפלגה הקומוניסטית. או־אז נצטרפה לביקורתנו על דור הפלמ”ח דחייתו של הריאליזם הסוציאליסטי. אבל גם כשהיינו עדיין צעירים סוצריאליסטיים ייצגנו כבר, לדעתי, איזו מציאות אחרת, תפישת מציאות של חברה ותרבות ישראלית שונה, מאשר זו המופיעה אצל גורי או משה שמיר. התקפותינו על סופרי דור הפלמ"ח היו לא רק בשם ריאליזם סוציאליסטי צרוּף והחלטי, אלא נועדו גם להסתייג מפאתטיוּת של מליצה, אשר נגדה לדעתנו את המציאות הקונקרטית של ישראל כמדינה וחברה דלמטה. כך, למשל, פורסמה ב’קול העם’ של יולי 1954 רשימתי שנשאה את השם התוקפני “במדרון ‘המדרון הארוך’ לד. שחם”. דומה, כי מחוץ לכמה דיבורים על אימפריאליזם ואופטימיזם יכלה רשימה זו להיכלל ככתבה וכלשונה ב“חדר קריאה” של ‘עכשיו’, כעבור חמש שנים, בשנת 1959. והוא הדין ברשימה אחרת, נגד קישוּטיוּתה המצטעצעת של כתיבת ב. גלאי.

כן כתבנו אז בעילום־שם, במדור “תצפית”, קטעים סאטיריים, שיכלו אף הם, בעצם, להיכלל לאחר־מכן במדור “דג הדיו” של ‘עכשיו’. באופן כזה, למשל, התייחסנו כבר אז למר ש. שתל (לאחר מכן אחד מעמודי־התווך של הטרקלין לספרות ‘עקד’, ומראשי “האסכולה הניאו־יהודית” בשירתנו) ב’קול העם', 16.7.1954.

אציין, כי כבר בתקופה זו היה ניכר ענייננו בעגנון. זמן קצר לאחר גיוסי לצה"ל פירסמתי מאמר על ‘סמוך ונראה’ ב’קול העם' (פברואר, 1952). אבל גם אפשרויות הגנוזות במאמרים מעין זה היו בטלות אז בים הפולמוסים, ההתקפות והתקפות־הנגד.

כותב שורות אלו היה בכלל באותה תקופה צעיר נלהב מאוד ובער באש הרצנזיה הקטלנית. עד אמצע שנות־החמישים העמדתי לעצמי אויבים בקצב של שניים־שלושה לשבוע.

אני גם חושב, כי אבידן ואני הושפענו בפולמוס הביקורתי שלנו דווקא על־ידי מבקר שבא מקוטב רעיוני שונה לגמרי, אבל לא היה מוכן גם הוא לקבל קריטריונים של ה“ז’אנר הארצישראלי” של שנות־הארבעים, הלוא הוא ברוך קורצווייל. ביחוד הושפענו, בהיותנו בגימנסיה על־ידי הלהט הביקורתי של קורצווייל במאמרו על נתן שחם, שכבר כותרתו העידה על מגמותיו: “אפס מנופח ובוסר סנוביסטי”. מכל מקום, לולא דמיסתפינא הייתי אומר כי פתחנו כבר אז, בהיותנו גימנאזיסטים וסטודנטים צעירים, במאבק בין “דור המדינה” ו“דור הפלמ”ח" בספרותנו, כאשר מלהטת בנו סיסמת הקרב של פ. סמולנסקין “ביקורת תהיה!”, סיסמת־קרב חברתית וספרותית גם יחד.

אמנם מובן, כי עד מהרה התברר לנו שבמקום להיות בנקודת־החוֹד של האוואנגארד הרוחני, היינו נתונים ביקוֹד המכלה עצמו של להבת הפוּריזם המהפכני; וגם טוהר מהפכני זה, העקר במידה רבה והחד־צדדי כשלעצמו, היה נתון כבר לחלוטין בסורג הברזל של הדוֹגמה הביזאנטינית של סטאלין. אבידן פרש מאמונתו הקומוניסטית ומ“מחנה המחר”, תוך שהוא מקיים תקופת־מעבר ב’על המשמר‘, שם עוד פירסם שירים על מלחמת קוריאה, וב’מאבק’, שהוזכר לעיל. הוא עוד הספיק לפרוץ פריצה פאתטית לשולחן־הנשיאות של ועידת מק“י ולהגיש מחאתו על קיפוחו מצד הביורוקראטיה התרבותית של המפלגה לידי מזכ”ל מק"י, ש. מיקוניס, ופרש לעבר שירתו האישית, האוואנגארדית בלי סייגים של אירגון מהפכני. גם י. פנקס התרחק מהשירה השמאלית־מהפכנית. הוא גם חדל מתרגומי שירה זו. זכור לי שיר של משורר בולגרי קומוניסטי, עולה חדש בשם סאליס תאג’ר; שיר זה, “מיקוניס נואם”, תורגם בידי אבידן ופנקס באותם ימים, ונוסחו כך היה:

“מיקוניס נואם בכיכר שם בקרת. / כנוּסים אנשים מסביבו. / נחשול־המילים עליהם מסתער עוד – / הפרי כאן גמל בלבבות. // מרקיע פועל הנף יד מיובלת, / למעלה – אל שמי חמסינים. / מטוּר־הפלדה, שבהם מתערבל עוד, / דוֹלוֹת הידיים אוֹנים. // מיקוניס נואם. ומלמעלה, מבית, / הרחובה – נשים וטף. / זורם במצעד עם־עמל־הכפיים / במחץ הדי־סיסמוֹתיו. // מיקוניס נואם. והכול כּרי־אוזניים. / עד כמה קטנה הכיכר! / בתים על־בהונות שירבבו בה עינים, / עולם אל־פניה נשקף. // בבית־הקפה, כמיבעת חפרפרת, / כנופיית־בורגני־בעתה. / הקשיבו הקשיבו, מיקוניס דובר עוד / שקוּט־בטח על־דבר מפלתם. // דבריו נשוּפים בשלהבת־עופרת / קורנים חרוֹניו מחזה. / אחת הכמיהה שבלב־לי בוערת: / להיות קומוניסט כזה! // לוּ איתן אתייצב מול אלות־השוטרים / ותבל בשיריי לוּ כוסתה לי. / לוּ המון בן־רדמת בהינף ארים / אל ימי־השלום של סטאלין! // אראה את דימיטרוב בטוהר־פניו. / (עמוק בליבי הוא בוער עוד). / זורמת, זורמת אומה מפגינה / במיטינג חרון ומרד! // חמוש בדגלים כאילוּ / צוֹרפתי בכוּר באילוף. / זורם! – ואלינו כאש אחידה, / רוח־הדרור העפילה”.

פנקס, דרך־אגב, שבא מהמוסד החינוכי בבן־שמן לגימנסיה “שלווה”, אשר בה למדו גם אבידן, שלמה אבינרי (ראה להלן), סיון ואני, למד שתי כיתות מתחתי וכיתה אחת מתחת לאבידן. אולם המציאות הגילית (והספרותית) היתה, כפי שאומרים, מסובכת יותר מריבוד־כיתות פשוט זה משישית עד שמינית של גימנסיה. פנקס התחיל בעצם לכתוב לפני אבידן ולפני. כבר בשישית נראה כמשורר עם בלורית ומיקטרת נתונה בעקשנות בפיו! מבחינה זו הוא היווה בעיה חינוכית בכיתתו. הוא טען, כי הוא צעיר מאבידן וממני; אבל הילכו שמועות עקשניות (ונכונות כנראה), כי הוא בעצם בגילנו, אלא בגלל שיבושי־מעבר בין ארצות ומוסדות־חינוך התאחרה השכלתו הפורמאלית ונמסר לשישית. מובן, כי שמועות אלה עירערו במעט את השתאות שני הרעים הנותרים (דהיינו של אבידן ושלי) מול חיזיון של נער צעיר מאיתנו, הכותב שירים. אני מצידי צריך הייתי בעצם ללכת לחמישית וכו‘, יחד עם אבידן, אלא שהוקפצתי כיתה (משליש שני של כיתה ח' לשליש שלישי של כיתה ט'). שם, בחמישית, היכרתי את שלמה אבינרי, כיום ראש החוג למדע־המדינה באוניברסיטה העברית ומחבר ספרים על מארכסיזם, ויחד, עם עוד חברים, הוצאנו בשביעית עיתון־תלמידים (בדפוס!) בשם ‘צופר’, שהשתתפו בו גם אבידן ופנקס. אגב, שלמה היה איש המישמרת הצעירה של מפא"י; אך בכל־זאת עבדנו יחד ב’צופר’, למרות פולמוסי בן־גוריון – ‘קול העם’ באותם הימים. בכלל, “שלווה” היתה אז גימנסיה מצוינת עם מגמה הומאניסטית, שלימדו בה לאטינית, עם חוג ליוונית עתיקה; והיה נהוג בה חופש־דיעות רב. בשים לב לאווירה הנלהבת בגימנסיה אולי לא מיקרה הוא, כי מהמחזורים שלנו, בראשית־שנות החמישים, צמחו כמה וכמה אנשים העתידים לעסוק בספרות, באומנויות ובמדעי־רוח, כגון המנויים לעיל, האדריכל אלדר שרון ואחרים. רק לאחר־מכן הידרדרה הגימנסיה, כפי שהחילונו לשמוע מכל צד, ושמה שקע כליל. מכל מקום, פנקס הקדים אז אותנו בכתיבה; ורק לאחר־מכן, דווקא כשאבידן עלה מעלה־מעלה, נשתקע פנקס במשבר ופקדו אותו שנות־שתיקה. באותן השנים הכיר פנקס את זך, בדומה לכולנו; וזך ניסה למצוא לישראל תקנה בתרגומים לתיאטרון. זכורה לי שיחה ארוכה בין שניהם, שבה ניסה נתן להסביר לישראל, כי מוטב להיות מתרגם מעולה לתיאטרון, מקצוע השייך גם הוא לאומנות, מאשר גראפומאן. פנקס למזלו, לא שעה לעצותיו של נתן בסוגיה זו. מאידך גיסא הוא טען אחר שנים, כי דווקא אז הראה לנתן שירים מסוג אלו המכונסים בספרו ‘14 שירים’ ואלה השפיעו מצידם על שירי נתן עצמו. עד היום אינני יודע מה לחשוב על טענות אלו. אולם אני עצמי תמיד ראיתי בישראל פנקס משורר מובהק, גם כאשר הפסיק למעשה לכתוב אחר תקופת הגימנסיה. בין כך ובין כך, גם פנקס פנה עורף ל“ספרות המגויסת”. ואילו כותב שורות אלו נותר לזמן־מה לבדו, בלי שני ריעיו, במחנה הסוֹצריאליסטי, כסגנו של א. פן בעריכת המדור הספרותי של ‘קול העם’. (חיברתי גם – עוד קודם־לכן – חוברת שלמה על ציווּיי הספרות השמאלית בארץ). בקיץ ארוך ולוהט של שנת 1954, ובעצם גם קצת קודם־לכן, היה כותב שורות אלו במצב של שניות מסוימת, כשידו האחת כותבת רצנזיות סוֹצריאליסטיות לוהטות נגד “דור הפלמ”ח", וידו השניה הופכת בסתר דפים של סיפורי קאפקא בתרגום אנגלי. באותם הימים גברה אצלי יותר ויותר ההרגשה, כי התפישה של סוצריאליזם מזמינה עיווּתים גרוטסקיים, והשלמוּת הגדולה של הספרות המעמדית ניטל זיווה.

גם התחלתי להבין, כי ברכט, מאיאקובסקי, ואפצארוב, ברונייבסקי, ואז’יק ואחרים, אינם האוואנגארד בה' הידיעה, אלא רק חלק קטן של המודרניזם המערבי הגדול של המאה העשרים, על כל חשיבותו ומועקותיו. באותה התקופה עוד ניסיתי לא לוותר כליל על עקרוני גישה סוציאלריאליסטית, או לפחות על מה שכּונה אסתטיקה מארכּסיסטית, אלא להרחיב ולהגמיש עקרונות אלה. זכורה לי שיחה לילית ארוכה אחת עם אבידן, שכבר עזב את המפלגה שנה־שנתיים קודם לכן. אבידן ניסה להוכיח לי, כי ריאליזם סוציאליסטי מורחב, כפי שאני מנסה לפרשוֹ, כבר איננו בגדר “אני מאמין” קומוניסטי דאז.

ההרגשה כי סוציאלריאליזם מוביל לפירסום פלאקאטים ולהשטחה גרוטסקית של המציאות התעצמה בי באותה התקופה (קיץ 1954), בהיותי כבן עשרים, על־ידי המעשה המבדח הבא. למערכת ‘קול העם’ החלו להגיע שירים, החתומים על־ידי פלוני בשם אברהם ירון. שירים אלה היו רעיוניים־לוחמניים לעילא, כל־כולם חדורים להט אנטי־אימפריאליסטי, ואף הצטיינו בטכניקת עשייה משובחת. דא עקא, שלטעמי בלט בהם יותר מדי דווקא יסוד מובהק זה של עשייה זריזה לתיאבון, שהגיע למלאכותיות חשודה. הזהרתי את אלכסנדר פן לא לפרסם אותם, כי שיערתי שיד “אויבי המעמד” בדבר, בחינת ניסיון להחדיר אל דפי ‘קול העם’ פארודיה מכוונת, מעין מיתקפה סאטירית באפילה. ואמנם כעבור זמן התברר לי על־פי מיטב ידיעתי, כי שירי אברהם ירון לא היו אלא מעשה־פיט פארודי משותף של דוד אבידן ומשה דור. מכל מקום, למגינת ליבי השירים הללו לא נדחו על־ידי ‘קול העם’ (אולי משום שהפארודיה גובלת בהם לפעמים בפאתוס מהפכני אמיתי, שקרוב היה לליבם של הכותבים). והנה שניים משירי אברהם ירון. הראשון שמו: “שלוש סונטות על גוואטמאלה” (‘קול העם’, 16.7.1954. הניקוד כמו בהדפסה המקורית):

לא היה לי צל־של־ספק, כי “תצחק בעיניים צהבהבות”, “עין מדונה” ואולי גם “מבוסם העמל” הם ביטויים הטבועים בחותם הפיט של משה דור; ו“מלחמות אפסו ואין רובים” הוא ביטוי הקרוב לנוף השיר “מלחמה אבודה” של אבידן. פירסום השיר הזה של א. ירון בא כבר בשלהי תקופת זיקתי לריאליזם סוציאליסטי ולמדור הספרותי של ‘קול העם’ בעידנו הרעיוני מאז. פירסום זה היווה מעין אקורד גרוטסקי, מצד אנשים אשר בעצם הבינו היטב את הקסם של כתיבה בשירותה של מהפכה חברתית.

שיר אחר של אברהם ירון הוא “תפילה למרגלות הדגלים”:

לאחר שאבידן ואני עזבנו את מק“י נמצא המדור הספרותי של ‘קול העם’ מחוזק על־ידי המשוררת והמבקרת חיה קדמון המנוֹחה (היא באה למק“י עם מפלגת השמאל של ד”ר סנה ז"ל). עד מהרה הועברה נקודת הכובד של ביקורת ‘קול העם’ מהתקפות על “דור הפלמ”ח”, שאמנם עוד נמשכו במידת־מה, להתקפות על חוברות ‘לקראת’, שיצאו לאור בינתיים, וכן על אבידן ועלי. (למען הדיוק יש לציין, כי עוד כותב שורות אלו הספיק להיאבק ב’קול העם‘, מתוך משיכה־דחייה, עם חלק מפירסומי ‘לקראת’, שהוגדרו על־ידו כביטוי ל“דקאדאנס הבורגני”, למרות היותם על רמה גבוהה יותר משירי גורי, וכו’). לאחר־מכן גם נטל מוסף ‘קול העם’ חלק נכבד בהתקפה הכללית שערכה העיתונות על ‘עכשיו’; והדגש הושם על כך כי אנשים כאבידן, פנקס, או אני, היו פעם מתקדמים, ואילו עתה הורעלו על־ידי אידיאולוגיה ריאציונית ונפלו לזרועות הדקאדאנס ר"ל.

 

ב    🔗

בתקופה זו של התרחקותי מהריאליזם הסוציאליסטי (קיץ 1954–1955), היכרתי אחדים מאנשי ‘לקראת’, שעד אז רק קראתי את דבריהם, או התפלמסתי עימם בראותי בהם את התגלמות הריאקציה (אמנם מתוך תחושה שהם שונים לחלוטין ומצויים ברמת־איכות ספרותית אחרת לגמרי מאנשי דור הפלמ"ח – פרט לס. יזהר וא. גלבע). אבידן, מבלי להיות איש ‘לקראת’ מקורי, התקרב עד מהרה לחבורה זו והחל לפרסם הן ב’לקראת' עצמו (כוונתי לחוברות הבודדות שהופיעו בדפוס – ולא לחוברות הסטנסיל) והן במדור הספרותי של ‘מאבק’. אני עצמי הושפעתי ביותר ממאמרו של שאול שקד על ‘אמריקה’ (של קאפקא), שנתפרסם ב’לקראת‘. (ש. שקד פירסם לאחר־מכן רק מאמר מצוין אחד על ‘טוניו והקוסם’ של תומאס מאן, ב’אוגדן’ ב', ופנה ללימודים איראניים. אני עדיין חושב, כי אבד בו מבקר־ספרות גדול.

באותם ימים התחלתי כבר לכתוב כמה פרקים מספרי על ‘הגילגול’ של קאפקא והייתי על סף עזיבתו של הקומוניזם הסטאליני. עזבתי את המפלגה בסתיו 1954, בגיל עשרים לערך, אחרי שבע שנות חברוּת בה ובנוער הקומוניסטי. באותה התקופה, כאמור, היכרתי (דרך אבידן ופנקס, כמדומני) את אנשי ‘לקראת’. ביחוד עשה עלי רושם רב נתן זייטלבך (רק לאחר־מכן שינה את שמו לזך, אחרי שלב בינים של חתימה כז–ך. בכלל באותה תקופה מצאו כמה מאיתנו, בייחוד סיון ודור, תענוג מריר בכינוי ריעיהם בשמות־משפחתם המקוריים, לפחות באוזני האישים האחרים שבחבורה. כך, למשל, כינה סיון את דור בקביעות קליבנוב, וכינויו של סיון בפי דור היה, כמובן, בּוּמשטיין. לאבידן קראו לא פעם מוֹריץ. בהזדמנות זו ייאמר גם, כי שמי הנוכחי בא לי תחילה כפסבדונים, על־פי הצעתו של אבידן, משום שבעת שירותי בצה"ל נרדפתי על־ידי הש.ב. הבן־גוריוני [למרות קירבת המשפחה ביני לבין פולה], נקראתי בלי־הרף למשטרה הצבאית בגלל חברותי בנוער הקומוניסטי וכתיבתי בעיתונות, ובעצם לא יכולתי, בהיותי חייל, לחתום יותר בשמי. אז הופיע אבידן בהצעת השם מוקד, כיד היכולת הסמאנטית הטובה עליו).

זך נראה אז כגילום המשורר האירופי הצעיר מתקופת “פין די סייקל” שבין אמסטרדאם לוונציה, בין רילקה לגיאוֹרגה. הוא השפיע ביותר על אנשי ‘לקראת’ שנוסף לדור וסיון, אשר כבר הוזכרו לעיל, נימנו עליהם יהודה עמיחי, ה. בנימין (הרושובסקי), שאול שקד, משה בן־שאול, פסח מיילין, יגאל אפרתי, יוסף בר־יוסף, יצחק ליבני ויהודה ליש. ליבני כתב פרקי־סיפורת מעניינים וליש עסק בתיאטרון. (מיילין מוסיף גם כיום לכתוב שירה, י. אפרתי פנה לתחום עריכת קולנוע, ליבני הוא מפקד גלי צה"ל וליש נשתקע במשרד השיכון.) זכורני איזה טיולים לילים ארוכים קיים זך עם ליבני וליש. טיולים אלה היו מעין מסעות רוחניים, רצופי שיחות על חיים ועל ספרות, שכל־כולם ניגוד חריף לאווירת העשייה המפלגתית והחומריות של חיי יום־יום ברחוב הישראלי. זך הופיע כבר אז בבירור כאדם שיש לו אידיאל של ספרות, השונה לגמרי מזה המגולם בבריתו בין אצ“ג למחנה ז’בוטינסקי, בין אלתרמן לב.ג., בין שלונסקי למפ”ם, או, להבדיל, בין האפיגוניות הריאליסטית של שמיר וא. מגד לאימאז' של הפלמ“ח. הוא לא רצה בספרות הנצמדת לאידיאולוגיה חברתית או לאומית, ובוודאי דחה ספרות שבה האדמו”ר הציבורי מוצא לו תנא־דמסייע בדמות האדמו“ר שבתחום האמנות. לי עצמי זכורות כעשר־עשרים פגישות ארוכות עם זך, בין בביתו ברח' שפינוזה בתל־אביב ובין בטיולי לילה, או ישיבות בבתי־קפה ובארים ברח' דיזנגוף או בן־יהודה, כגון “ביתן”, ו”קראוּ" ו“אטום בר” ו“קוויקי”, שרובם כבר אינם קיימים. שאיפתו של זך היתה תמיד להקדים את השחר ואת קולות הציפורים שלו, ולחזור הביתה ממש ברגע האחרון של הלילה. כיוון שגרתי אז לא רחוק ממנו, ברח' וייזל, זכור לי ביחוד המעמד של ריצה עימו יחד, לאורך שדרות הקרן הקיימת בארבע לפנות בוקר, על־מנת להקדים את שירת־הציפורים הנוראה. נדמה לי כי שירת ציפורים זו מוזכרת באחד משיריה של דליה הרץ. אגב, תוך אחת הפגישות הללו, בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בלילה אביבי של 1958, סוכם בעת לגימת בירה ב“קראוּ”, ביני ובין זך, גם השם של ביטאון שאמורים היינו להיות עורכיו: ‘עכשיו’. או אולי היה זה בוקר אחד, בשעה אחת־עשרה, כאשר פגשתי את זך מוקדם עד־להפליא בדיזנגוף. מכל מקום היה זה ב“קראו”, על השרפרפים הגבוהים מול הראי המוארך שעל הקיר, עם הגב לדלפק, כאשר העלינו שמות אפשריים שונים לביטאון המשותף. אני, צעיר תימהוני למדי בלי דירה, אשה, כסף, מישרה, קאריירה אקאדמית (בדיוק הפסקתי אז את לימודי על סף סיום הב.א. כדי לכתוב משהו על עגנון וגם משהו פרטי יותר). נוסף לכך חסרה לי ההבנה כמה כל מה שמתפתח בארץ זר לסוג הדברים שאני כותב ולכל מה שאני מרגיש. מובן, כי הייתי גם ילדותי מאוד וחדור בתחושת חשיבותם של כתבי־עת אוואנגארדיים, וביחוד כאלה שנלחמים נגד “דור הפלמ”ח“. זך, בנוסף להיותו כבר אז משורר חשוב מאוד, היה מבוגר ממני גם בגיל וגם בחוכמת־חיים. מה שקישר בינינו בעצם היה אולי רק בתחום איזו קירבה עזה, שגם גבולותיה לא צוירו במדויק, לסוג־ספרות אחד וליגלוג על ספרות מסוג אחר. וזה אולי לא מעט. אינני יודע, אבל זה היווה מצע לקירבה מסוימת באותן השנים, דהיינו בכל המחצית השניה של שנות החמישים ובראשית שנות השישים. אולי היינו חדורים שנינו – אבל כבר המלה “שנינו” נשמעת אירונית – בתחושה שלאינטלקטואלים ולסופרים צריך להיות איזה תפקיד בלתי־תלוי, דיוקן רוחני (כמו באירופה במיטבה) שלא יהיה תלוי בפולקלור הארצישראלי של מדורת הפלמ”ח ולא יהיה צמוד באופן מיידי לבן־גוריוניזם, או ל“תרבות מתקדמת”, או לרחשי הגיהוקים של הרחוב ושבועוני הפרסומת שלו.

מימין לשמאל: אורי ברנשטיין, גבריאל מוקד, אסיה זך, נתן זך.

ישראל פנקס בשנות החמישים

סקיצה לעמוד הראשון של כתב העת הספרותי שתכנן אבידן

מימין לשמאל: יצחק לבני, יהודה ליש, מקסים גילן, נתן זך, משה דור. התמונה צולמה בשנת 1953 בקפה “כסית”.

דוד אבידן בנערותו

יושבים (מימין לשמאל): מקסים גילן, נתן זך, אהרן אלמוג וגבריאל מוקד. עומד: שלמה שבא, שהצטרף לתצלום. “כסית”, 1957

מכל מקום, בשנים הללו (1955–1958 למשל) נתפש זך כמשורר ומבקר, המייצג מסורת תרבותית נכבדה אירופית מזה ואת רוח המודרניזם האנגלוסאקסי (והמערבי־קונטיננטאלי) מזה. הוא גם הופיע כאיזה אמן־שיחה אירוני מכלה, קצת במובן סוקראטי־קירקגורי, שייצג בתל־אביב הפרובינציאלית את ביקורת־הספרות שחודיה הופנו כנגד עולם לוקאלי דשן של עסקני־תרבות מפלגתיים וכתיבה כמו־ריאליסטית נמוכת־קומה, מסוג זו של שמירים וברטובים.

אכן, אמרנו לעצמנו, אם גורי הוא משורר וזך הוא משורר, הרי מדובר בשני סוגי שירה שונים לגמרי. האחת אמיתית והשניה עשוייה דימויי אפיגוניות של אלתרמן.

באותה תקופה (1954–1957) חשנו ביותר את עלייתם הוודאית של כוחות צעירים (של עמיחי, זך ואבידן – אבל הכוונה גם לשיריה הראשונים של דליה רביקוביץ', וכן חל גיבוש כתיבה אצל אורי ברנשטיין ואצל מקסים גילן; והיו אחרים, ודור וסיון כבר צוינו לעיל). בקרב חבורת המשוררים הללו בלט זך גם כמבקר וכ־arbiter elegantiae. בתקופה מאוחרת יותר התגלה קרע מסויים בין קני־המידה של זך וקני־המידה של כותב שורות אלו; והדבר נתבטא גם בקרע במערכת ‘עכשיו’ ובעצם הקיום הנפרד של ‘עכשיו’ ו’יוכני'. אבל עדיין אני חושב כי כולנו הושפענו מאותן שיחות ליליות עם זך באמצע שנות־החמישים ובסופן. עדיין אני שמח לחשוב, כי המסיבה לכבוד הופעת ספר־שיריו הראשון של זך, ‘שירים ראשונים’, התקיימה בבית המרוּוח של דודתי, שהועמד לרשותי עם נסיעתה לחוץ־לארץ. ‘שירים ראשונים’ הוא בעצם ספר־שירים יחיד של זך המצוי אצלי⁷ עם הקדשתו, כי כשהופיע הקובץ ‘שירים שונים’ כבר היה נתן חשדן מאוד כלפי ובנימוקים שונים מיאן לרשום לי הקדשה.

מבין כל הביקורות המוקדמות של זך השפיע עלי ביותר מאמרו על גורי ב’מבואות' של סוף 1954 (גיליון 15). מאמר זה כבר בישר מאמר אחר וידוע יותר של זך – כוונתי למאמר על אלתרמן, שהופיע כעבור ארבע שנים ב’עכשיו'. נדמה לי, כי מן־הראוי להביא מאמר פרוגראמאטי זה גם כאן (ראה נספח, להלן).

אגב, אחרי שנים שכבתי חולה, כמדומני שהיה זה בדירתי ברח' סמולנסקין 3, בת"א, ונתן ואוֹרי ברנשטיין באו אלי לדון על אנתולוגיה של שירה ארצישראלית, והחלטנו, בלי כל עוינוּת, לעבור על כל שירי גורי, כדי לברור מהם כמה שירים שלמים; ואחרי טירחה של שעות לא מצאנו אלא שניים. האם היה אחד משני השירים הללו “אודיסס”? או שמא הופיע “אודיסס” רק אחרי זה? אינני זוכר כעת.

נוסף לשיחות איתנו השקיע זך גם עמל דידאקטי עצום בשיחות ליליות ארוכות עם חלק ממשוררי “דור הפלמ”ח", כאילו נחושה היתה החלטתו, בין הסבות תשומת־הלב לגוֹני השקיעה ולכיווּני הרוח בעיר ים־תיכונית, גם לשכנע אותם בצדקת עקרונות הפואטיקה שלו, או אולי גם להסביר את עצם קיומם. אנו, צעירים ראדיקאליים יותר, למשל אבידן ואני, ראינו בכך ממש אשליה נאיבית. אגב, לאבידן ולי היו באותו פרק־זמן בכלל ניחושים לא־נעימים לגבי מידת יכולתם של סופרים שונים שמאוד הוערכו אז. כך, למשל, לא האמנו באורך נשימתו של ניסים אלוני, או, למשל, פיקפקנו תמיד במידת ההשפעה של שיחות עם זך על רובי שירתו של בן־ציון תומר. נכון שאלוני או תומר היו בוודאי “מתורבתים” בהשוואה למידת הליטוש המקובלת אז בספרות הארצישראלית הצעירה. אבל גם מידת “ליטוש” זו לא שינתה את העובדה, כי שירתו של זך (וגם עשייתו הספרותית) קרובה היתה הרבה יותר לעולם של משתתפי ‘לקראת’ ו’עכשיו' ו’יוכני', עם כל החיספוס של חלק מהם; אף כי יוסל ברגנר וישראל הר היו, כמדומני, חוליה מחברת בינו ובין כמה ממשתתפי 'משא’־דאז.

 

ג    🔗

בשלהי התקופה שמדובר בה, חדלו להופיע חוברות ‘לקראת’. היה זה כבר אחרי הופעת הספרים הראשונים של בני החבורה (‘ברזים ערופי־שפתיים’ של אבידן, ‘שירים ראשונים’ של זך, ‘ברושים לבנים’ של דור, ספריי על קאפקה ועגנון, וכו') – אשר חלקם יצאו בהוצאת ‘לקראת’.⁸ ניסיונות לגבש כתב־עת אוואנגארדי, פחות או יותר, בהוצאת “עם עובד” או מפא"י, כקוטב נגדי לאכסניות “התרבות המתקדמת” וביטאוני הריאליזם הסוציאליסטי, לא נתנו פרי כבד־משקל. ‘מבואות’⁹ ובמות אחרות בנות־הזמן לא האריכו ימים, והוא הדין ב’אכסניה' (שבהוצאת “עם עובד” ובעריכתם של ש. גרודז’נסקי וע. זוסמן – נ. זך כיהן כמזכיר־מערכת של ביטאון זה, ופירסם בו משיריו). גם ‘תמוז’, ירחון בן ארבעה עמודים של גרודז’נסקי, מתי מגד וזך, אשר ייצג אף הוא תפיסת ספרות ומודרניזם שהיתה משותפת, במידת־מה, לשלשת האישים הללו, נותר בלא המשך. בשים לב לסגירת ‘לקראת’, לחוסר־התמדתם של הבטאונים הנזכרים לעיל, וביחוד על רקע משברה של “התרבות המתקדמת”, ‘אורלוגין’ בעריכת שלונסקי, וכו' – נוצר הצורך בביטאון אוואנגארדי, המכוּון לתת מבע לשירה ולביקורת של “דור המדינה”, שלא היו משועבדות לשלטונן של מפלגות ואידיאולוגיות שונות, לא משמאל, אך גם לא מימין או ממרכז, והדוגלות במירווח בין אידיאולוגיה וספרות, או המגלמות בפועל מירווח זה.

או־אז הופיע לפתע מקסים גילן (היה זה קצת אחרי מבצע־סיני) עם בשורה על מו“ל ירושלמי בשם ברוך חפץ, המוכן לתרום משהו לעניין. גילן הציע, כי אוֹרי ברנשטיין, הוא ואני נעסוק יחד עם חפץ בעריכת חוברת ב' של כתב־עת סטודנטיאלי־ירושלמי, ‘אוגדן’, שכבר הופיעה חוברת אחת שלו. תוכנית זו נדונה בטיולים קדחתניים הלוך־ושוב לאורך קטע שדרות הקרן־הקיימת שבין דיזנגוף לבן־יהודה, פחות או יותר בין דירת משפחתי לבין החדר השכוּר ש”הוגלייתי" אז אליו בעיקבות אירועים שונים. תוכנית זו להוציא־לאור את ‘אוגדן’ על בסיס חדש הוליכה במרוצת הזמן לייסוד ‘עכשיו’, והיא כבר פרק בפני עצמו.¹⁰

מכל מקום, בינתיים מן הראוי להעיר, כי למרות שאנשי ‘לקראת’ היו בעצם ברובם בלתי־פוליטיים, ואבידן, פנקס ואני פנינו בדיוק עורף לזיקות לריאליזם סוציאליסטי, היה בכל חבורתנו אז משהו המנוגד למימסד השליט בארץ ושלוחותיו הרעיוניות. עצם העובדה, כי היינו קבוצת אינטיליגנציה בלתי־ממוסדת ובלתי־משולבת במפלגות (למרות ניסיונות כושלים ליצור איזה קשר בין חבורת ‘לקראת’ לבין המימסד הפוליטי של מפא"י), עצם הישראליוּת של האנשים – ישראליות הנתפסת כשונה מציונות או יהדות – יצרו מרחק עצום בינינו ובין בני “דור הפלמ”ח", בצד הריחוק הקובע יותר של הטעם הספרותי. לפיכך, למרות שכולנו נזהרנו מלערבב ספרות בפוליטיקה (‘לקראת’, ‘אוגדן’ ב‘, ‘עכשיו’ ו’יוכני’ לא עסקו כלל בפוליטיקה, אלא לכל היותר, במיקרים נדירים מאוד, הגיבו על שערוריות מוסריות־חברתיות, כגון בעת התקפות לאומניות פרועות על בובר ועל ועידת פירנצה, או בעת פרשת לבון), ניסו מידי פעם אחדים מאיתנו לקיים מעין אוניה פרסונאלית בין עיסוק בספרות לבין עיסוק בענייני חברה, כמעט תמיד מתוך גישה שמאלית מובהקת. עלו מתוכנו כמה וכמה אנשי שמאל, שלא ראו בשמאליותם חלק מהשקפה פילוסופית חובקת זרועות־עולם, אשר חלה גם על עולמן של חוויות־הפרט, אלא תחום בין יתר התחומים, מתוך איזה פלוראליזם מפוכח.

כך, למשל, התקשר כותב שורות אלו, בסוף התקופה הנזכרת (אחרי מיבצע סיני, בראשית 1957) עם האחים בועז ויאיר עברון, יוצאיה השמאליים של התנועה הכנענית, ודנו יחד בירושלים על הקמת ביטאון חברתי ראדיקאלי. גם שם נמצא לנו, ‘מערך’, שם שאנו הכנסנוהו למחזור הפוליטי, ושנועד לאחר־מכן “לעשות היסטוריה”, אף כי במרכז העשייה הציבורית, הרחוק מאוד מאנשי שוליים פוליטיים כמונו. אבל לאחר שנתיים־שלוש עוד השתמשנו בשם זה, מקסים גילן ואני, והוצאנו שני גיליונות ‘מערך’, ביטאון חוג סוציאליסטי עצמאי בשם זה. ביטאון זה כלל גם מוסף לספרות ולאמנות, שאופיו העצמאי והבלתי־פוליטי הודגש על ידינו בעליל. כך הוכנס השם ‘מערך’ למחזור הביטויים הפוליטיים (כי כתבו אז עלינו לא מעט בעיתונות) – ולאחר־מכן עשה קאריירה ציבורית גדולה יותר. אבל מה’מערך' הראשון, שלי ושל האחים עברון, לא יצא הרבה, כי הם נסעו לחו“ל והטילו עלי את כל משימות־המערכת הממשיות, בפגישה חטופה למדי לפני נסיעתם שנתקיימה במירפסת בית־אימי בפנת שד' הקק”ל ורח' דיזנגוף; ולמרות שהייתי אז צעיר מאוד, נילהב ואנטי־מימסדי, ועסקתי הרבה, אחרי הופעת שני ספרי, בביקורת שוטפת ובפוליטיקה, לא יכולתי להוציא ביטאון חברתי לבדי.

כך איפוא נדחתה פעילותי הפובליציסטית־חברתית עד הקמת חוג ‘מערך’ עם מקסים גילן, משה דור, אריה סיון ואחרים, חוג שהיה בשנים 1959–1960, לפני התפרקותו הנמהרת ומלאת המריבות, מעין ביטוי פוליטי לאלה בחבורת ‘לקראת’ ו’עכשיו', שרצו בכלל לעסוק בפוליטיקה. תמיד רצו רבים מאיתנו לעסוק בכל תחומי החיים והחברה, ואף בפוליטיקה;¹¹ אך לרוב בלי הצלחה מול פוליטיקאים מקצועיים. אחדים מאיתנו נטלו מאוחר יותר חלק בייסוד החוג הסוציאליסטי “לעומת” ו“השמאל החדש” בישראל.

האם ניתן – ולוּ מבחינת הזמן – לקיים אוניה פרסונאלית כזאת בין עיסוק בספרות לבין עיסוק בחיי חברה? או שמא ירשה עכשיו ההתמחות כליל נימות רנסאנסיות ואחר־רנסאנסיות מעין אלו? אכן, זו עדיין שאלה פתוחה וקשה.

 

נספח: נתן זך – התמימות, האחריות והשירה    🔗

על ‘שירי חותם’ מאת ח. גורי

חמש שנים חלפו מאז פירסם חיים גורי את קובץ שיריו הראשון ‘פרחי אש’, קובץ שזכה בהתעניינות רבה יותר – הן מצד הקוראים והן מצד הבקורת – מאשר כל ספר שירה אחר של משורר צעיר שהופיע יחד עמו או בסמוך לו. אכן, מי קורא שירה עברית חדשה ולא שמע על “בדרך באר־שבע” או על “נצרת” או על שירו הנודע ביותר של גורי (להוציא, אולי, את “באב אל־ואד”, שעוד מעט־קט והיה לשיר־עם) – “הנה מוטלות גופותינו”, – שירים אשר כבר שמותיהם בלבד מעידים על כיברת־הדרך שעשו, בלוותם תולדותיו של עם, תולדותיו של דור. גם כיום אי־אפשר, ונזכיר רק דוגמה אחת ויחידה, לקרוא את השורות הידועות־הידועות האלה – “ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. / פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים” – מבלי שאמירה פשוטה זו, ובייחוד הלאקוניות הקצובה של שורתה השניה, תעורר בקורא הד ודאי.

והנה התבשרנו על הופעת קובץ השירים השני, בעל השם הנאה ‘שירי חותם’; התבשרנו וניגשנו בעניין רב לקריאת יצירתו החדשה של מודענו משכבר הימים, מכרנו מן הזמנים הטובים ההם – כשעדיין לא ישבה עיר על כל משלט ואנחנו עודנו צעירים ויפים.

אם הקובץ הראשון עמד בסימן שירי המלחמה, הרי זה שלפנינו מזלו הוא מזל גדי. במרכז עומדת תימאטיקה לקוחה ממציאות חיינו: אדם וארצו, אדם ואדמתו, עמל ושלום, המחתרת, בטחון וגבולות, הכפרים הנטושים וכן תהייה על דמות המשורר ורזי היצירה. מגמתו של גורי היא לכתוב על נושאים אלה בשפה שירית ברורה ומובנת, למען יחדרו הדברים ללב כולם (“ושום וידוי כך לא פגש מספר כזה של בני־אדם. […] דיברנו בשפה, אשר היתה ללא תירגום מובנת לכולם”). ואין ספק כי ברכה רבה בגישה מעין זו, השואפת לתרגם ללשון השיר חטיבות גדולות ככל האפשר מנסיון המציאות היומיומית שלנו. במה דברים אמורים? – כאשר המשורר מצוייד בכלים ובאמצעים השיריים הדרושים לו למטרה זו וכן כאשר ראייתו את התימאטיקה שלו היא ראייה אחראית, בוגרת, חודרת אל מתחת לפני השטח, אל מתחת לכאילו־מציאות, שבה עוסקים בעיקר עיתונאים, ובארצנו – לא רק עיתונאים. אולם דווקא תביעות־יסוד אלה מעמידות את ספרו החדש של גורי במבחן שאין הוא יוצא ממנו בצורה מניחה את הדעת.

עיון ב“שירי חותם” מגלה לנו מייד את אחד מליקוייהם העיקריים של השירים: חוסר האחדות של מרביתם, והכוונה לאחדות של אווירה וסיטואציה ממש כמו לאחדות של מבנה. שיר הוא יחידה שלמה, אורגאניזם שלם – כלל ראשוני זה אשר לימדו אותנו, אין פעולתו ניכרת בספר שלפנינו. בעקבות הליקוי הנ“ל מאבד השיר לא רק את מלאותו ועושרו, כי אם גם את משמעותו כשיר בכלל. דומה שהיעדר זה של אחדות יש לזקוף אצל גורי לחובת חוסר משמעת שירית, חוסר כיסוי מתאים לדברים הנכתבים, כפי שמתי מגד היה מנסח זאת, וחוסר תשומת־לב להגיונו הפנימי של שיר – וזוהי, אולי, הרעה הנפוצה ביותר בשירתנו הצעירה. כדוגמא לכך יכול לשמש שיר כגון “במעקל”, שבו פותח המשורר בסמלי המעקל והמנהרה המביכים את האדם התועה, עובר לאחר־מכן לתיאור עמידה מול חומה “רמה כלילת חכמה באבניה”, מפתיע אותנו במעבר ל”מחול עולה מהשדוד, כמו צפור המקיצה מתוך האפר", ומסיים בדימויים מוקשים של גאות ושפל. במעקל זה אבד למשורר חוט אריאדנה השירי שלו, ולמנהרה אין עוד זכר כבר בביתו השני של השיר. כוח ההשפעה האפשרי של הסמלים בוזבז איפוא. ויתירה מכן: לשיר אבדה משמעותו.

“משזר” הוא דוגמא שניה לחוסר אחדות מוחלט, הנוטל מן השיר את משמעותו ומפוררו לצירוף מקרי ובלתי־מאוחה של פסוקים ובתים נטולי כל קשר, ואפילו חיצוני גרידא. חוסר־אונים זה להשליט אחדות בשיר ייראה לנו תמוה אם נעיין שוב בשירים בעלי הגיון פנימי ברור ושקוף מאלה שהופיעו בזמנו ב’פרחי אש‘. אך נחזור ל’שירי חותם’. בשיר פשוט וחסר כל יומרות לפרק את המציאות כמו “אתמול”, שבו מצייר המשורר שלוש תמונות של פריון האדמה, מופיעה פתאום השורה “אבטיחים כבדים בערימות ליד השמש”, שאינה משתלבת בקונטקסט זה, והמונטאז' המילולי “שלוש הרות על מדרגות האבן. / שלוש הרות במעלה מקדש” מוצא כבר שיר שמסגרת הסיטואציה שלו נפגמה גם בלעדי סיועו ההרסני שלו. מונטאז' זה מעביר אותנו לתופעה אחרת: אי־ממשות העצמים והתמונות בשירים רבים. גורי מוציא את העצמים לא רק מפשוטם אלא, – אם אפשר לומר כך, – מעצמם, מקיומם הממשי: לעתים הוא מביא עצם בהקשר־דברים כזה, המבטל לחלוטין את מציאותו. הערה זו נוגעת לאבטיחים המוטלים ליד השמש ממש כמו לשורה זו: “העקרבים הצהובים / יורדים אל דרך הדמעות”. ברור שעקרבים אלה חדלים במידה רבה מאוד מהיות עקרבים, בו ברגע שהם מתחילים למלא פונקציה כה נכבדה כמו ירידה בדרך הדמעות של הכפר הערבי הנטוש. הגזמה בשימוש בצירופים מעין אלה אינה לברכה למשורר, כי עולמו השירי יורד בעקבותיה מניכסי ציוריו ועצמיו החיים, המלאים, הקונקרטיים, הממלאים בו תפקיד ראשון במעלה. אולם לא רק ביכולתם של הקשרי־דברים כאלה לבטל, לאיין את העצם, התמונה. גם הלשון עלולה לעשות זאת – ובקלות יתירה. מי מסוגל, למשל, לראות דרך הפסוק “קימרון חופת אופלי כורע ודועך” ציור כלשהו?! מה דועך כאן? – הקימרון, החופה, האופל, קימרון חופת האופל! או “בין טרש אבנותך וקשת רקיעים, / בשביל האיילות ברכס הגבהים, / מוצף שימשות זהב וענני דליקה”. שוב ושוב אנו נתקלים במציאותה הבלתי־נעימה של שפה שירית “טהורה”, הנרתעת מפני שימוש בניבים יומיומיים וגורמת להבלעתם וטישטושם של רשמי הסתכלות המשורר בסובב, במידה שאלה מצויים בשירים. כשגורי רוצה לתאר מחנות צבא מוארים בלילה הוא אומר: “ואבוקות ותוף באהלי גדודים”.

אכן, מיסתוריים ומופלאים הם דרכי ההגיון השירי וודאי שאין למצותם בהגדרה שאינה סתמית, אך כל משורר המתעלם מקיומו של הגיון זה, מתפקידו המכריע בעיצוב שיר, אינו אלא פורץ את גדר האמנות שבידו. מה אומרת לקורא, למשל, שורה כמו “כל הדומיות שמעלינו / יעמסו את מסלולי הצפרים”?! ובמקום אחר אנו קוראים: “כאור לעיני פחמים / לך עוטפים הריחות החמים”, – שעטנז תמוה זה של תגובות ראייה, מישוש וריח הוא פרי שרירותיות שאין ההגיון השירי סובלה. והרי דוגמאות נוספות של פסוקים נטולי שחר: “האור המכרסם את סוד המרחבים והכיכר”, שורה שבנות־מינה הן חסרות משמעות עוד במקורן, אצל אלתרמן; או “והמחשבה סדקה את נציבי האבן”; או משפט רב־תארים זה, החסר כל תואר ודמות: “סיפר אבק אפור לאבן עירומה בערב אדמדם / את דבר התחנה האחרונה”. לכל אלה יש להוסיף את החד־קוליות הריתמית של השירים, את השימוש במלים בלתי־מתאימות (“אשר כביתי את נרו – חזר לנגוע”), את הרישול המתבטא בשגיאות לשון “קונכיות לא ישיבו קולם שאבד בגלים”; או “זה עלבונן וקרבנן המפולח”, – שעה שאין שום מושא נקבי), את כפילות־האמירה הטאוטולוגית (“אני האיש, כל כך / חכיתי לך על סף ביתנו המואר, / ניצב וחי בלב הציפיה הארוכה” – וכי מה נאמר בשורה השלישית שאינו אמור בקודמותיה?), – והתמונה המתקבלת עגומה למדי.

אולם מצב־הדברים בתחום ראיית (או תמונת) העולם של גורי בספר זה אף הוא אינו מעודד יותר. נבחון, למשל, את השירים על אודות המשורר, המתארים ברובם את “דמות־ההיזדהות” שלו. תפיסה רומאנטית־סנטמינטאלית מציגה את הפייטן פרוע הבלורית (“פרע שערו בתוך העננים”), כואב תוגת העולם, אשר “על ראשו הרם צורחים הנשרים”, אשר השמים “מסכו לנשמתו את הכאב ואת היין”; המשורר “הוא כאן דובר אל פרפריו, הוא כאן דורש אל המתים / ומחיה את הדמומים בתכול קמע בת שמים / של הפיוס הקם מן הבוכים ושב אליו”. השירה אינה אלא מין אלכימיה מופלאה: “הוא שם באפלה האנושה. / בשפת קולות אשר בינו ואלוהיו / נוטל מתכת אפורה ונחושה / ומהפכה עד אור הבוקר לזהב”. המשורר “קם לתמוך את השמים בידיו” ולבסוף, והדברים הם אך מעט מהרבה, האפותיאוזה האפוקאליפטית: “אבל עזיז, גבוה כרקיע / כגשר חי בין אתמוליו ומחרו. / הוא קם פתאום כמלך המשיח, / ובידו דגליו ושופרו”.

אופייני למרבית ספרי השירה הצעירה ובולט מאוד אצל גורי הליריקון, שבכל ספרו אין גם שיר אחד שהוא שיר אהבה ממש, מתחילתו ועד סופו, שבו שוכח המשורר הקרוע לרגע את אישיותו הפייטנית הדוויה ומכיר במציאותו של עולם אחר הניצב מולו, עולמה של אשה. דומה שאצל גורי בולטת, יותר מאשר אצל אחרים, גם הסיבה למצב־דברים זה. בכנות וביושר הוא כותב: “ואת ביתך הותרתי לי, רק לי, / ובו הדלת בה פגשתי את כולי”, וכשבאה העת והוא מחזיק סוף־סוף בזרועותיו את האהובה, הריהו משתמש בשיניו – “את אחוזה כעת על צמר מיזרוני / ולא נותר דבר בינך ובין שיני”. מעניין להשוות גישה זו עם יחסו של אלתרמן לדמות האהובה, בעיקר ב“שמחת עניים”.

מרובים כאן הקטעים הסיפוריים־פיזמוניים והבלתי־שיריים: “כך נקשרים חבלי הסיב קשרים, / קשרים האחוזים בהבטחה ובחיות, / כי גם אני הייתי בעדת המאושרים / שתמימותם הפכה לאחריות”; או בשיר “השבעה”: “בערב בא וכל אחד ניגש ושב / ובעיניו נבטו דברים עזים. / כך מתעברת הנשמה האנושה…/ כך מתחברים האחוזים”. בשיר אחר, “פחד”, מוצאת לה חווייתו זו של המשורר־החייל את תיקונה השירי במונחים פסיכופיזיים: “ניצבתי מול העמק הקצור והאסוף, / כמו פרידה בטרם נצח. / לא דיברתי, רק הנפש את הגוף / לפתה בכוח ובפצע”. נצח, נפש, גוף – ואין שום ביטוי מיידי וחווייתי יותר בשיר על פחד! והאם אין הדברים הבאים דיברי פארודיה ממש על אלתרמן: “על קו הגבול שבין האושר והפצע, / נובטים פניכם מכל שיברי הזגוגיות”. ומה עושה כאן “חכמה” מעין זו: “אין כאן קנה־מידה של אורך ושל שטח; פה נופלים המספרים הרגילים. / כאן נולד, כאור־אימים, לפתע, / לבו של המשקל הסגולי”. בייחוד מסוכן לגורי נסיונו זה, החוזה והנשנה בספר, לחקות את האפוריזמים החכמניים של אלתרמן: הם לא הצדיקו את קיומם – מבחינת גיבוש החווייה – ב’כוכבים בחוץ' וב’מכות מצריים' ועל־אחת־כמה־וכמה שמקומם לא יכירם ב’שירי חותם'. כמה קשה להשלים עם פסוקים כמו: “או בת־קולם הצועקה או השותקת, / קפאה בשיש עד עצמה, / בלב הכוח והשקט / אשר השלימו עם הזמן”.

לבסוף אי־אפשר שלא להזכיר עוד את הדימויים והציורים הספרותיים הרבים המקלקלים פה ושם את השורה, ואת אלה מהם העומדים (נוסף על ספרותיותם) בסתירה גמורה לאופיים של חבריהם האחרים בשיר. המשורר “קם כרפאים הפוקדים ארמונות עזובים, / עם זמרת הצרצר האובד (צריך, כמובן, להיות – “האובדת”) בנביחת הכלבים”. ובמקום אחר מעוררת הסתירה הנ"ל גיחוך ממש – “אך לא הרחק נופל עמוד של שיש רם, / עגלון פורץ אל הדממה בגלגליו”.

וצר מאוד. כי בהשוואה לפרקי שירה אחרים הנכתבים כיום בארץ אין חיים גורי נטול כשרון כלל וכלל, ואף בספר זה מצויים כמה שירים המתקבלים על הדעת. אך אין גם להמנע מן ההכרח לקבוע כי בעוד שמשורר ‘פרחי אש’ יצא לדרך, הרי משורר ‘שירי חותם’ לא הגיע – אפילו אל התחנה הראשונה. “המהלכים על קו הפרך והנס” – כותב גורי על המשוררים ב“שירי ידידות” שלו. ובכן, – אם להתבטא גלויות – שירה של אמת אינה מהלכה על קו הפרך והנס. אחת מן השתיים: או שהיא נותרת בתחומה של המלאכה, בתחומו של הפרך, ואז אין שום נס שבעולם יכול להושיעה, או שהמשורר מוצא לעצמו את דרכו שלו אל העולם וממנו. עולמו “המטורף שהשמים אררוהו” של גורי, עולמו של בן הדור הזה עשיר בקונפליקטים ובמתח ויש בכוחו לספק חומר־גלם למכביר ליצירת שירה ראויה לשמה.

הפרקים הבאים של “זכרונות בית ‘עכשיו’” יתפרסמו בחוברות הבאות.