א. התנצלות שווא    🔗

נסעתי אל הארץ שנולדתי בה. בחיפזון יצאתי, כאדם החוזר למקום מסויים, כדי למצוא שם אבידה שאבדה לו. –

לימים, לא יכולתי עוד לכבוש את רוחי; גמרתי אומר להוציא לרשות הרבים פ’רסקוֹ פרוע זה. אמנם צפיתי, שעתיד הוא למשוך עלי מורת רוחם של הבריות. אלה ואלה יתנו בי דופי, לפי טעמם (אבל לא לפי טעמי). ולפיכך על־כורחי אני מקדים ומודיע, כי חזון נראה לי בתל־אביב. על־כורחי, משום שלא לרצוני הוא להיראות כמי שדוחק את רגלי השכינה. שמא אומַר: מזומן אני, והזמנה הגיעה אלי מלפני עידן ועידנים ופלַג־עידן? לשווא. גם בשל כך, גם אוהביי (אם יש כאלה) יפטירו בשפה ויניעו אחריי ראש. ואם בחסד ידונו אותי, יאמרו: “אחרי התעתועים הוא רודף. אין הוא שפוי בדעתו.” אולם, מבקש הייתי לראות בדור הזה אדם שפוי שנשאר שפוי בדעתו לחלוטין ואף גם יש בפיו הסבר הגיוני, דהיינו, הסבר הראוי למעלת אנוש, לכל המוראות שאירעו לנגד שערינו…! הרי אתה שפוי אתה, ריעי! כבר התייאשת מאבידותיך? פתח פיך ויאירו דבריך!

המבקש לנפשו שלווה יתנבא על גן־עדן! שלווה, ימצא; חירות, לא.

נאמר על משורר אחד, כי אסור היה בכבלים בשעה שכתב על אלוהים ועל מלאכים; ובן־חורין היה בשעה שכתב על שדים וגיהינום.

אמת, אדם כמוני חוטף רק גץ הנישב מן הרמץ שנצטבר בפרוזדור תופתו של המשורר הנ"ל. בצדק אפשר להטיח כנגדי, שלא ראיתי את האש, אלא רק את העשן. – על־כן יורידו עיניי דמעות שחורות.

בימינו, רבים חזו מבשרם את התופת. הם שואלים: מה זכותו של ברוך בן־נריה לספר על בני־אדם שבגופם טבוע חותם הזוועה, ומהי מידת המהימנות שבתיאורים אלה? ירמיהו בא מן התופת אשר שלחוֹ אדוני שם להינבא – וברוך בן־נריה כתב. אכן, לגבי התופת אין בכאן מהימנות. ואולם, יתמרמר המזכיר, שהשקיף מבעד לצעיף העשן: הוי, יודעי התופת, הפוסלים את עדותי! המכירים אתם את סיוטיו של זה, אשר רק פירפר כאן והתפתל על מוקדי השמועות? – מחמת שנבצר ממנו לתפוש, כיצד יכולים הם לשאת את ליבוטיהם, הלא ברית כרת עם שאוֹל שבקרבו, וכן לחש לו: לוואי ונתבשׂרתי, כי כבר יצאה הנשמה היקרה מרשות המפלצת, ובילע המוות את הבלהוֹת! – אמת, רק צלמוות דימינו כאן, אך שיפודי רעל צמחו בו, פרים אכלנו, והיינו למלאכי חבלה הדוחפים את יקיריהם לתוך התהום. כי עזה כמוות אהבה. אני עצמי מביט הייתי לא פעם אל הבבואה הנשקפת אלי מן האש ומן המיים, ונרתעתי לאחוריי בחלחלה: רוצח!

*

זו שפקחה עיניים אליך, ואתה אמרת, אם תסיב עיניה ממני, אמוּת; זו שהרכינה ראשה אליך, ואתה נשקת גומת צווארה בפעם הראשונה – אפשר שתהא גשמיותה נעלמת ברבות הימים; אבל שתי עיניים גוחלות מתכנסות לתוך נשמתך, ליד פתח השאוֹל הן שוכנות, ומשם, מנבכי אכזריותך, ניבטת אליך הילדוּת, שלא ידעה עדיין, אהבה מהי.

טל שחר על פירוֹת בּוֹסר! הטל משכים, הולך; והבוסר החביב החמיץ ומת. והנה, בקרב הכיליון קם זכרוֹ והבשילוֹ לתחיה.

בימי הזוועות יצאו העיניים הללו ממחבואן, מרחפות לעומתי בחלל, נשקפו אלי מתוך הספר, מעל כל גיליון חלק, זהרוּ בין ענפי האילן שלפני חלוני, התעופפו מעל לראשה של אשה שנגעתי בה, ריצדו על במת חיזיון ובין כינורות התזמורת, ולהטו על הפרחים שבאגרטל, על שולחני. בתקופת האביב חשבתי שאני מפזר פרחים לרגלי האהובה; אך היום אני יודע, כי פסיעותיה הצמיחו את הסיגליות – מדוע איפוא מתיירא אני מפני הקצף המלבין על שפתותיה, ואיני אָץ להטיף בפיה הגוסס טיפת מיים? – אנשק את הינוּמת הגסיסה מעל פניה. אבל רחוקה היא.

לימים יתחוור לי, כי זעמי הנואל כנגד אדם מסויים מקורו בעובדה, שגם הוא ראה את הכוכבים בעיניה, גם הוא ראה את עיניה הרוחפות. לוא ידעתי, לוא האמנתי, שהוא הגיש לה כוס מיים, ומטפחת לחה פרש על מצחה!… אבל לא, אין איש יודע, איך אבדה.

אין־אונים הייתי; לפיכך הדפתי גם את ילדותי לתוך האש ממרחק איום זה. מי שרוצה לשפוך את קללתו על פצעי, יעשה־נא כן בחמלתו המתחסדת. בעל־מוסר הוא מגזע המחמירים, ואיך יבין, כי הנקל לאדם לומר “מי יתן מותי תחתיך!”, ואיך יחוש מדווהו של אדם הגונח: “מי יתן מותך – – –!”

 

ב. מזל תאומים    🔗

“– – – יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי”

(איוב)

ניחא. אזנח את החד־משמעי ואפנה אל הדו־משמעי.

עלול אדם להיות נטוע בקרן רחוב ומנוּשל בו ברגע מחלל העיר. מן החלונות הפתוחים פורצים צלילי רדיו, ובין רעם לרעם מתמוגג קול מאוּמן: L’amour est un oiseau rebelle¹ – למשמע הזמר הנרגש מתפעמת בדידותו. הגיעה שעתו לעקור מכאן. הכוכבים דעכו לאור העיר המחושמלת. היקום מתרחב בחלל החיים שנשׂרפו! משמתרבּה האֵפר, מתכסות הגחלים ומלחשות, ומתגברת הבדידות. מאחורי שביל החלב נעלמת ערפילית אחת במסעה הלולייני. “האהבה ציפור מרדנית”… וככל אשר יתפשט היקום, כן תגבר דביקותה של שירה בכּדוּר התועה, מבלי לרפא את הבדידות.

אל מקום שהלב רוצה ללכת, אין הרגלים מוליכות. לאן יוליכו הרגליים?

זהרורי הרחוב הראשי ניתזים לכאן – שם הומה ההמון; בני העלומים צמאים לאשליות. חלונות ראווה מסנוורים, בושם תמרוקי נשים נישא עד הפרוורים, מריח משקאות וממתקים מתחשרים עננים כבדים, קול ילד מכריז על רצח חדש, צופרי מכוניות שואגים בנשימה סדוקה, כלי רכב חורקים בעצירת פתע – אדם זה עומד, ארבע אצבעותיו הדוקות אל מצחו המיוזע, ואגודלו מעוך בלחיו; הרחוב התרוקן.

ולפתע דמות בודדה הופיעה מפאת רחוב הבידורים. כיוון שאלומות האור פרצו מאחוריה והסימטא שרויה באפלולית, נצטעפו פניה כפני חלום ישן. הישרתי מבטי, והנה, היא צועדת.

היטב הבחנתי, כי ילדה צעירה היא המתקרבת. בחיי! היכרתיה בגזרתה הדקה, המצטיירת על גבי רקמת האור; שערה הכבד גולש על כתפיה בגלים רוטטים. כוכבי עיניה מזל תאומים. שאר הכוכבים – עינם כעין הקרח, – מבטם זר וזגוגי; אבל שלהבתו של מזל תאומים לא הוּעבה. תאוֹמוֹת העיניים קורנות אלי. אין ספק, אלַי היא מכוננת פסיעותיה. לבי מפרפר. וכבר היא עומדת לפניי.

– אינך טועה, – אומרת היא, – באתי אחריך.

חדווה איומה הדליקה אותי. אם כן, יתגשמו כמיהותי… – קלארי, – עניתי, – את! אימתי יצאת לדרך?!

– האם שומר אתה עדיין על הלוּחית? – שאלה בלחישה.

זכרתי את טבלת העץ הקטנה, בה גילפתי את שמה, מלאכת מַסוֹרית, ביום הולדתה השלושה־עשר. כל דמיי פרצו אל מוחי; כי באמת שכחתי, היכן אבדה הלוּחית היקרה. לא פלא הוא, ששאלה עליה.

– העולם התגעש… הכול התמוטט… – מילמלתי לעצמי במבוכה.

– אל תצטער, – אמרה קלארי. – הכוכבים קיימים, והאהבה מובטחת.

– אבל הגידי לי, קלארי, איך עמד בך טל ילדותך…

– אַל נא תתקלס בי, – אמרה.

באותו רגע אחז מישהו את זרועותי מאחור, כצבת ברזל, וקול אכזר, עתיק, מתנכל, קול מתוֹהוּ, תוקע באוזני דברי משטמה ונאצה מבולבלים סתומים. מלים לא הבנתי. רטט פנימי לחש לי, כי זהו יריבי, וּמידוֹ אדרוש דין־וחשבון. עד שאני מנסה לשחרר את זרועותי בטילטול כל גופי, נעלמה קלארי; אז נשרו החרצובות מעל זרועי. מרחוק שמעתי את קריאתה הגוֹוַעת:

–בוא, בוא, בוא!

מדוע לא לקחתי את ידה בידי, תחת אשר טרדתי אותה בשאלת הבאי!

שאון הרחוב הראשי נדם כליל, כלי המנגינות נאלמו. מהרהר אני בשקיעה מחרידה זו – היאך שצונחת השמש בלילה וצוללת באפילה, העולם מתפרק, זנבות טווסים ססגוניים, מלאי עיניים ופיתויים, נדחקים אל מתחת לעפעפיי. – רק שיירי זהרוריו של הרחוב הראשי מפוזרים עוד על המדרכה; אין הבריות מורים עלי באצבע, רק שניים או שלושה בודדים עוברים שם, ואולי זוג נאהבים חבוקים וזקנה אחת מכורבלת במעיל בלה; אינם שמים אלי לב. “הכוכבים קיימים, והאהבה מובטחת.” ולפתע אני עוקר ומסתלק, כאדם הנחפז אל מקום מסויים, כדי לחפש שם אבידה. ואני הן לא ידעתי אז, כי זאת היא האהבה. קולות אלימים, מערבולת של צווחות, צהלות, צפירות, רודפים אחריי.

 

ג. מסע    🔗

בקיץ ההוא הפלגתי למרחקים, לכאורה, למקום שראיתיו לי מכבר כמטרה; ובכל זאת – בחיפזון יצאתי, כאדם המתעשת ומחליט בו ברגע לחזור אל מקום מסויים, כדי לחפש שם אבידה. אמת, כבר קודם־לכן חלפה בזכרוני תמונת הלוחית פעם או פעמיים לכהרף עין, כצל ציפור; אבל ייתכן, כי גם דימוי זה לא היה, אלא כמין זכירה־למפרע מחמת נקיפת לב. ואילו שאל אותי איש, מה היא האבידה, כי אז לא ידעתי, מה להשיב לו.

יכול הייתי לנסוע בדרך הקצרה ובחרתי משום־מה בדרך עקיפין. אומר אני “משום־מה”, כשיגרת הלשון המבליעה את הכוונה, למרות כל הידוע לי כיום על־אודות עצמי.

הכלל: אותות הנידנוד נתלווּ אלי בנסיעתי. שקלתי: ומה בכך, אם אַשלה את עצמי: – כביכול כל משאלתי אינה אלא המסע למרחקים? על־כל־פנים, בדין אהיה משתמש בשעת כושר זו, בשעת כושר אחרונה – מן הסתם עלולה היא להיות אחרונה – ומקדיש חלק זעוּם מטורח המסע לביקור שארי בשר וידידים הקרויים “ניצולים”. הם נמלטו מאותה מלכודת, אשר כוח דמיוני אין די בו כדי לשווֹתה לנגד עיניי. יש שציירתיה ככלוב־גרדום כביר מידות שהוקם בטבורו של עולם משובש, נטול דמות, הצולל לתהום.

בכל מסע יש עיקר וטפל; ייתכן שייעשה הטפל – עיקר.

אולם ברירה לא היתה לי. ראוי להטעים דבר זה ביושר, לאחר שכבר תפסתי לשון ערומים, לאמור: כי בחרתי משום־מה בדרך עקיפין. לאמיתו של דבר לא בחרתי כלל. ולא נימוקי חסד הוליכוני, אלא ריקנוּת איומה ורעבון לילי. אם אמנם דעתי היתה מטולטלת עלי, היטב הרגשתי, כי לשווא אשתמט, מנוח לא אמצא. כל מחשבה ומחשבה שעלתה בדעתי, היה בה משום סתירה לקודמתה; אבל דמי הפליג בטח אל המקום האחד והיחיד אשר הוּעד לו. הפליג, בפחד.

עד שמבקש אדם אמתלאות ומתלבט, כבר נקרתה לו בדרכו האמתלה הדרושה לצידוק תשוקתו.

נניח, כי שמועה שמעתי, תוך שאר השמועות, מקצתן שאין להן שחר, ומקצתן שמוליכות את הצמרמורות אל פרוזדורי לבי. – נניח שכתב מישהו, כי הגיעה אליו הידיעה, איש מפי איש, כי נשרף הבית הישן, ומכל אשר בו לא נותר אלא איזה גיליון יתום שגונו הפך חום־אדמדם – באשר נחרך אך מעט – ואותיותיו הלבינו. רבבות שמועות שווא הגיעו איש מפי איש, ובכל־זאת, ואף־על־פי שידעתי את חלקי האפל בהשחזת הסכין, עמד לבי. – על שריפת הדם לא סיפר לי איש. הבלים סיפרו. מישהו, אומרים, הרים את הדף, כסבור מגילת יוחסין היא, ומיד נתפורר לאפר. יוחסין! אין לי יוחסין. וגם הבית הישן לא ביתי הוא ולא בית אבותי, אלא אחד הקסרקטינים הרבים שמתגוררות בהם משפחות, המזומנות יחד בצו שליט; והצו מתגשם שם כמקרה עיוור, כגזירה מסתורית, – וקרבת השכנים באותו קסרקטין קרבת גורל היא, כמוות. כמוות המשכל, המפריד, המזווג.

הה, כל זה שייך לעידן אחר, לעידן שלפני דור הפלגה – בטרם היות מחוּקי־פנים בקרב האדם.

נסעתי איפוא אל הארץ שנולדתי בה. בחיפזון יצאתי – למרות הכול! – כאדם החוזר אל מקום מסויים, כדי למצוא שם אבידה שאבדה לו.

 

ד. חלום הפנים המחוקות    🔗

עוד ריח הים וערפיליו המלוחים עומדים בנחיריי, ואני כבר יושב ברכבת, סחרחר, ואוזניי מרשרשות. שאון הספינה נטמע בשיקשוקו של קטר ישן, הנושם בכבדות, מתנודד אני בהיסוס; דומה, נתעקמו מסילות הברזל. לילה. מושבי ליד החלון, אור החשמל מעומעם, בחוץ השתלטה החשיכה. רק ממרחק ממצמצים אורות בודדים, סימני כפר או תחנה, כוכב אחד או שניים בשולי הרקיע. חסרון האופק מגביר את חוסר הביטחון. אתה נוסע אל חיק הלילה.

כל מקומות הישיבה תפוסים, אבל אנשי המסע שקטים; רק מזמן לזמן מגיע אלי קול דברים רופס, או קרע שיחה הנבלע במשק־הגלגלים. בשכנותי יושב בחור צעיר; הוא שקוע בקריאה, מתכופף, מטה כל גופו העליון לקדים, כדי לקרב את הספר הפתוח אל מתחת למנורה המנומנמת שבאמצע התקרה. מעבר לו יושבת אשה, והיא אמו; כך אני מניח על־פי התנהגותה. היא דיברה אל הצעיר בקול זימרור מפציר; בתנועות ידיה ורמיזותיה, כלפי המנורה וכלפי הספר, ניכר שהיא מנסה להניא את הבן מן הקריאה. אור קלוש ניגר מלמעלה, אך הצעיר דוחה את אמו בקוצר רוח, בריתוע כתפיים עצבני. האשה פונה אל גבר אחר, היושב מימינה, מטיפה באוזנו; גם האיש ההוא כפוף, כובש פניו בכפות ידיו, ואינו מגיב כלל. מרפקיו תקועים בברכיו. מאחורי גבו של הצעיר פונה האשה אלי; בני משפחתה מנַדים אותה – אנוסה היא להתקשר עם מישהו. היא מרמזת אל בעלה ומצביעה אל אוזנה היא ומטלטלת את ראשה ומניעה את ידה בשלילה – משמע, אין הלז שומע, אוזניו כבדות. היא מסובבת אלי את ראשה, ואני רואה את פיה, פה צמא ומתחנף, שפתיים מחוטבות נאה, פתוחות קמעה; היא ממלמלת בלשון גרמנית ובניב פראנקפורטי רכיך:

– המלחמה הארורה… – דהיינו, בעלה נתחרש מחמת המלחמה הארורה. אימתי נתאררה לה המלחמה? אפשר נפלה פצצה לתוך ביתם, אפשר היה האיש חיילו של היטלר, אפשר – – – תליין במחנה מוות. – המלחמה הארורה, חזרה ומילמלה, – לוינה! אנחנו לוינה! פרופיסור – – – והיא נוקפת את תנוּך אוזנה.

עמד הבחור ממקומו, ויצא אל המסדרון.

האשה הוסיפה לדבר, זיקפה את משען־הזרוע הגודר בעדה, הזיחה את עצמה קמעה, כדי להתקרב אלי; ואני חבשתי את הברט שלי, היטיתי את ראשי אל ריפוד מושבי, ועצמתי את עיניי. דיבובה הלטפני־היפחני דומה היה לפעיית כבשה מתייחמת: מזמן לזמן, כשהתנערתי מנימנומי, ידעתי, וחזרתי והרגשתי, כי אשה זרה זו, המעוררת בי תיעוב, שיש בו אחד משישים של פיתוי מפוגל, מוליכה אותי בליחושיה אל מחוז החלומות הרעים, ושם יוודע לי, מהי האבידה שבעבורה יצאתי לדרך.

– – – ואכן הגעתי.

בחלומי.

אני נמצא ברחובה של עיר; התנועה סואנת, כלי רכב סוערים בכביש, אבל איני זוכר דמותו של אדם הנוהג בהם. בסמוך למדרכה מהלכים בני־אדם – אנשים, נשים, זקנים וילדים, בני־אדם רגילים כאותם המצויים ברחובותיו של כרך, ואין בהם דבר משונה כמעט; דהיינו, מוזר הוא בכל זאת, שרבים מהם נושאים מזוודות או צרורות כבדים, ועוד זאת, שפני כולם מביעים תימהון, יאוש, או זעם – ובעיקר, דאגה סתומה; כן, מבע אָפל, אָבל, נצטייר על פניהם; ופה שם מתמהמה אדם, על מצחו רטט־ישישים, משפיל עיניו כשואל את נבכי האדמה: עד מתי קץ הפלאות?… השתוממתי על שום מה אינם עולים על המדרכה… הלא, סכנת נפשות! אינני יודע, מי פגע בי, פתאום נדחיתי מעל המדרכה, נהדפתי אל הכביש, והייתי גם אני כאחד מהם. יד ברזל דחפה אותי, אבל לא בגלל כך נחרדתי; אלא בו ברגע הרגשתי בצידי צריבתן של מדקרוֹת חדות, כאילו חדרו לתוך ריאתי עוקצין של כמה וכמה עקרבים בבת אחת. עד שלא התאוששתי מכאב זה הנוקב, פקדה אותי דאגה נבוכה, שהקדירה את רוחי – היא היא הדאגה שנראתה לי על פניהם של שאר הצועדים בכביש.

רק אז התבוננתי באותם עוברים־ושבים המהלכים בצעדי און על המדרכה. לכאורה גם בהם לא נמצא שום דבר משונה. אנשים נשים וילדים – – – אבל – – – מי הם אלה ההולכים לעומתי – – – בו ברגע – – – כלום נשתבשה עלי בינתי – – – נטרף לבי – – –: כל הולכי המדרכה היו נטולי עיניים, לא עיוורים, שהרי מצעדם בטח, אלא מחוסרי עיניים, וגם מחוסרי אף ומחוסרי פה; נמחקו פניהם מעל ראשם, פשוטו כמשמעו; עור מחוספס, כמוש ומקומט, ירד ממצחם עד סנטרם, ורק בצמיחת שערם – ופה ושם, בצמיחת זקן – ובכיוון הליכתם, יכולתי להבחין בין פניהם לאחוריהם. אוזניים עצומות לגודל הזדקרו מאצל צדעיהם. אין לתאר את האימה. פניתי כה וכה, ראיתי שני מחנות מפורדים לחלוטין.

נגעתי במרפקו של צעיר ההולך לידי, ושאלתיו:

– מה פשר הדבר הזה? ומי ומי הם היצורים המפלצתיים?

– לפנים, – ענה האיש הצעיר, – בני־אדם היו כמונו וכמוך, אדוני. אבל הקלסתר האנושי נמחק מעל פניהם.

פתאום, מהומה בכביש. נער קטן, צהבוני, יפה עיניים, נמלט מבין המפלצות וזנק אל הכביש, וזרוע ארוכה, ארוכה־שרועה, שלוחה אחריו, ניחתה על קודקדו, אחזה בציציות ראשו – – – עיני הבלהה של הילד סובבות את ההמון הכורע תחת משא הצרורות, ואיננו.

הצינה שהתפשטה על חיכי, ובעתה זו, שכיווצה את גרוני, לא פגו גם אחרי שננערתי. –

הקצתי, ומחוקי־פני־האדם דולקים אחריי. ואני דולק אחריהם. ברצון הייתי מגביר את תאוצת המסע, כדי להשיג את האימים – אדם קורא ומעיין במגילת חזון האחרית, ולפתע רוח קלילה ומעלעלת, המגביהה ענן ככף היד, מכבה את השמש בצהרי היום. אפילה משתלטת.

 

ה. בפתח הפרוזדור    🔗

הימים הראשונים עברו עלי כמעט בהיסח־הדעת בזכות שמחת הפגישות המופלאות. אולם בין שמחה לשמחה מוזרה היתה השמחה. מניח אני למשל את ידי על ידו של אחי, שניצל ממחצבת הדמים של מאוּטהאוּזן (מלה כה ממשית, מלה כסלע, מתקשה אני לכותבה באותיות קלילות אלה. – הה, מי ימציא סימני הברה שותתי־דם…).

– ואיך? – אני שואלו במורך, שהרי דברים מפורשים מתיירא אדם לבטא.

– אה, לא כדאי… למזלי, בטיפוס חליתי, – הוא עונה בפרוזה אפורה; משמע, אין בדעתו להרים את המסך מעל חיבוטי הקבר, שקרובים הם עדיין מהיותם בחזקת זכרונות.

ואני חוזר ומטריח עליו:

– אבל… איך?

– באמת, השכחה מתעללת בי כנגד כל זה, – הוא משיב, מרים אצבעו ומתאמץ לשרטט באוויר זוויותיו של חפץ, לא אדע מהו. מנהגי מחנה־המוות, סברתי, לשון־סתרים שהורגל בה…

מתשובתו השמוטה משתמעת דו־המשמעות שבבגידת כוח זכרונו: הוא מבין ואינו מבין, מסתיר פנים, ומאידך, גם מעלים עין מכוונתי, כדי לדון אותי במידת האחווה: כביכול חוֹתר אני – כך הוא מלמד עלי זכות – אל אחורי המסך, כדי לשתף את עצמי עם הזוועות שמצאוהו בצל הגרדום, והוא כאילו מנסה, אך גם מסרב להכניס אותי לפניי ולפנים, ולפיכך הוא מסבב את מגמת שאלתי כלפי גשמיותו של עניין, דהיינו, כלפי כוח חיוּתוֹ הוא והתגברותו על רפיון הבשר, ומוסיף כמתנצל:

– כבר היו דברים מעולם…

ואני תמיה:

– דברים? כבר היו מעולם דברים כגון אלה?…

– משל ספינה נטרפה, נתרסקה, – הוא ממשיך ללוּוֹת את דבריו ברישום תלת־מדדי בתוך החלל – ותופס אדם קרש דק, נאחז בו, ויש שניצל, אם כי רבים אחרים טובעים בים. רציתי לראות את האשה ואת התינוקת, והנני. וגם הן. וכמה וכמה וכמה אינם…

ואני נגרר אחרי הרהורים טמאים! על האבודים, בשמם המפורש, מחרישים. הוא כוללם יחד ב“כמה וכמה וכמה”. הואיל והשם המפורש היה תובע ממך תשובה.

מאחורי שיחה כזו, מסתבר, אורב היה החשד הממאיר: שמא אני מקפיד כנגדו על אשר אחרים, היקרים לי ולו, כבר לא יוכלו להשיב על שאלתי ולספר לי, מהו מראה הגיהינום. לא מראה הגיהינום עיקר, אלא אי־היכולת לספר על־אודותיו, כיוון שאחרים אשר חיו אותו, אינם, ואלו החיים אינם מספרים, הואיל והם חיים. מן החשד מתעלם אחי, כדי להסיר מעלי חשד מזימת־החשד המתועבת; על פניו מפרכסת בת־צחוק עיפה; שפתותיו אפורות ובת־צחוקו צהובה.

– ואיך אתם? – שואל אחי בסקרנות חמה, המגיעה אל אוזני כאירוניה מרה.

בחוסר בושה מניתי את חרדותינו, את הבלהות שחזינו, את תחנונינו באוזני פקידים צוננים ואדירים בעבור אותם פתקים עלובים, המאשרים, כי שמותם של אלה ואלה, האסירים במחנות, או החיים עדיין בתחום הגזירה האכזרית, כבר נרשמו בפנקס הפדויים. “הכל בסדר” אמרו לנו, לאחר שעמדנו ימים ולילות בתור לפני פתחי משרדיהם, “עלינו להשיג את הספינות ותו לא” (דהיינו את קרונות הרכבת היוצאת מכלוב הגרדום על־גבי פסי ברזל יציבים, חזקים וישרים). את המלים ימים ולילות הדגשתי כמי שעומד לפני בית־דין־של־מעלה ומטיל אל כף המאזנים את מלוא מניין זכויותיו. אחי הינהן בכובד־ראש. הישמיע איזו שאלת ביניים?… כגון, “ובאותם ימים ולילות – – –? האזנת לדופק לב אשתך?” ולמה לא ישאל? כלום אין לו רשות להרהר אחרי מידותי בימים־ולילות שלי? לא; הוא האזין אלי בארשת המביעה הערכה עניינית – ואני מוסיף ומגמגם ומספר בענווה מבישה, כיצד התאמצנו באמצעות שתדלנים לקבל איזו הזמנה למסיבה של מכובדים בשביל שניפגש שם עם אישיות בעלת השפעה; ולא שכחתי להזכיר, היאך שהמשכנו וגם סיימנו שם בארץ חמדת אבות את הגיוסים והיאך שתבענו בקומה זקופה את זכות הדגל; ולבסוף סיפרתי על־דבר הויעוּדים בחדרי חדרים (וכאן החוויר הפאתוס), כשגילינו איש לריעהו בבושה ובמחנק את סתרי הירהורינו, לאמור, שאין ערך לקמיעות הללו, ואין לנו שיור אלא מתי מעט הניצולים בידי אוחזי ההגה הגיבורים, אותם בחורים מיוּמנים, שנתנו בים דרך ובסופות עזות נתיבה, כפי שהוגד לנו מפה לאוזן, וסיימתי בתיאור מצבי אני העלוב, ראשית בשעה שזכרתי את כל בני המשפחה הרבה, עד שארי־הבשר שבחזקת שני־בשלישי ושלישי־בשני, אשר דמם בראשי, אם לא אצליח לחלץ אותם, ואף ידעתי, שלא אוכל, ועוד, בשעה שמביט הייתי בעיניים כבויות לתהום ומגיע עד לסף טירוף הדעת מחמת דלות כוח הדמיון. כאן לא שיקרתי. ובכל־זאת, משביטאתי מלים אלה, הסמקתי, הרכנתי ראשי וכבשתי פניי; המלים היו נבוּבוֹת במידה מחפירה…

גיסתי קראה:

– מה? – ולאחר ציפיה של כלום אמרה עוד –: משתוקק היית לראות בדמיונך זוועות מדוייקות? – עיניה נתרווחו, וקולה מרחיש פליאה תמה; דומה כמבקשת פיתרון לחידה זו באוצר נסיונותיה.

רציתי להסביר לה, שלא הבינה את דבריי כמו, שכן יש להבינם כך וכך, משמע, שמשתוקק הייתי כביכול לסבול יחד עם אהוביי, להתפלש בעפר, להתגודד בחרבות וברמחים עד שפוך־דם… אבל לתמהוני בגדה בי המליצה ושמעתי את עצמי מביע דברים אחרים, שונים לחלוטין, שאיני יודע כיום, האם כסילותם שקולה כנגד חציפותם.

– כן, – אמרתי, – מדוייקות כמו המוות. וביתר נאמנוּת, כמו הרגע שלפני המוות.

– מדוע? – הפצירה בי.

אז אמרתי:

– הרגע שלפני המוות, משמע, החיים שאפשר עוד למלטם ממלכודת המוות.

כך הסתבכתי, שהרי אם יש משמעות כל־שהיא בטירוף מחמת דלות כוח הדמיון, או אז פירושו הוא, שהתחברתי בשעתו אל כת מלאכי החבלה, אלא שלא ידעתי בוַדאות גמורה, בדיוק, האם אני דוחף את אחיי אל תוך האש, או שומט את ההדום מתחת רגליו של זה שהחבל נתון בצווארו. גם גיסתי, מבלי לדעת את התועבה, ובלי שום פילפול, אלא על דרך הפשט הנשיי, הוקיעה מיד את הסלף, ואמרה:

– שם כל רגע היה הרגע שלפני המוות. אבל שם, התוכל להבין זאת? שם גם המתים סייעו את החי. כל אחד היה אבר מן החי. על־כן, אם נמלט אחד, ועשרים הובאו בגללו אל מקום הגרדום, איש לא קילל את הבורח, אלא הכול מטשטשים את עקבותיו ומסתירים את דרכו בתימרות העשן.

– יש בו בכוח הדמיון איזו סגולה… – מילמלתי.

צחוק מוזר השמיעה, כעין בכי־ציפור, והקול צולל ומצלצל באוזני ומגרש את הד פליאתה התמה.

תינוקת בת־שש יושבת על ברכיי; סוקרת אותי, מקמטת את מצחה הלבן, ואינה מתנגדת לליטוף שערה. – אין כוח דמיוני יכול להשיג את מושגיה, והנה, היא נתמלטה ממלכודת המוות. אני מתבונן בחץ ורוד השלוח באלכסון מבין שערותיה עד גבת עינה הימינית; צלקת עמוקה היא, המשתברת כברק מחמת קמטי מצחה הדקים כחוטי משי. יודע אני, שריטת מסמר תיל. הידקתי את פי אל ראשה: הילדה נחרדת, נרתעת מנשיקתי.

– נבהלת, חמודה? – אומר אני באיוולתי, חוזר ומלטף את שערה בפחד. כלום מה הבינה הפעוטה מן השיחה?

– כן, – היא משיבה בלחישה ומרכינה את ראשה.

– לכי מתוקתי, – חשה אמה לעזרתה. – הביאי את ציוריך, הראי לדוֹד, מה ציירת אתמול.

הקטנה נחלצת בשמחה מבין זרועותי וממהרת לעשות כעצת אמא. היא מסבירה לי את הציור:

– פה מיים, נגיד, כמו הדוּנה. באווירון יושב פאשיסט, שהרג את הציפור הזאת. הוא ירה ברובה והרג אותה. פה, אתה רואה, עומדת אמא שלה, כי הציפור הקטנה כבר מתה.

ובכן, יש מחילה – אומרת לי האליגוריה של הפעוטה.

לאחד המכּרים, הוא מכּרי החדש, מבּאֵי־בית־אחי, היא קראה: “סבא”. חידה. חידה המפעפעת בי כארס. בחימה גדולה קינאתי לה לתינוקת.

 

ו. ניצוץ צהוב    🔗

מִן־הדין שתירשם כאן עובדה מפליאה שהבחנתי בה כבר בימים הראשונים: תופעה שלא היתה עשויה להפתיע, אילו חקרתי את עצמי ובדקתי, האם אין גם לי חלק בסיבתה, דהיינו, האם אין היא כרוכה אחריי, או במיוחד אחרי שאר בני־אדם אשר לא היו כאן. מכל־מקום: עובדה: כפילות דמותם של בני־אדם: אחת כחברותא רבה, ואחת ביחידות ובחוג משפחה מצומצם. דרך הטבע הוא, שיהא אדם חופשי ונמרץ ברשות היחיד שלו, אף־על־פי שבחברותא מתון הוא בלשונו וכובש דעתו, או כוֹסה מחשבתו בדברים בעלמא. ואלו כאן, פגשתי בני־אדם במסיבת ריעים, במסדרון התיאטרון, בבית מלאכתם – והייתי מוקף באווירה של פורקן אדיר; השיחה קולחת בחדווה נפעמת של ברכת הגומל, בעליצותו של מעיין, בעירנות מאוששת, בחינת “תחיית המתים משכיחה כל מדווה”. יש אמנם ויגיע רגע שמתלקח הזעם, כשידובר על הצורך לרוצץ גולגולתו של הנחש האנטישמי “המסתתר בחורים ובסדקים” ולקעקע את ביצתו “בלי רחמים, בתנופה עזה וביישוּב־הדעת כאחד”, – ואז יודיע אחד מן העֵירנים, כי מקרה־לא־טהור מסויים יובא לאסיפת המפלגה שתיערך במפעל שלו ביום כך וכך. – משונים הם אותם אנשים גופא כשהם מזדמנים אליך ביחידות. מהם – ראשם כבד כמקיצים מחלום רע ומשפשפים את מצחם בלי הרף, אם משום זכירה מעיקה ואם משום שכחה מציקה; מהם קורצים אליך עין במשובת בר מינן המקפיאה את הדם בעורקיך, או מחייכים כבעלי ניסיון המתייאשים מתבונתך. כמאמר גיסתי: “התנסינו, התנסינו”. ויש כמיני תמהונים, המשיבים בחימה להשחית על איזו מלה תמימה. – דומה, כל הגה עמוס משמעות שנייה או שלישית, נסתרת.

ייתכן, שלא היה עלי להתפלא; ייתכן, שקדרות פניי אני נשקפת מהתנהגותם של אותם בודדים הנזהרים מלהכזיב את רגשי אבילוּתי ואת אותות סכלוּתי, או בפשטות, עונים הם אמן על רגש האשמה הכתוב על פניי. ומה מכאן? אם נכונים הם לשקף נאמנה את המרה־שחורה שלי, הרי שכיוונתי אל נסיבותיהם הפנימיות! לא בתורת חסד הם מעווים את פניהם כלפיי כמסיכת מוות, ומזכירים לי את המלה: “רוצח!”, או גועים בצחוק בלי כל טעם הנראה לעין, ומפיצים רוח מגוֹר ומורידים שקיעתם כעין שקיעה פתאומית, בלי דימדומי בין־הערביים, משל נתרסק גלגל החמה כפתע. וזכר הצחוק כזכר תעתועי רוחין, העולים מן החשיכה. והנה, בני־אדם שהם בבחינת pâles du baiser fort de la Liberté², משתחררים כהרף עין מאותה רוח נכאים לאחר שנכנסו בקרב קהל; מיד הם נראים לך כעליזי ניצחון, ואתה רואה אותם יחדיו כאגודת סתרים נרגשת־חגיגית; הם מבפנים ואתה מבחוץ, ואותו “פורקן אדיר” אמנם מקיף אותך, אבל נוגע בך רק כמשק־כנפיים רחוק.

קר לי מן הצוחקים, בין ביחידות ובין בצוותא. פעמים השתאיתי על עליצותם הקולנית של מכרים כפופים; כאילו התקלסו בי – היאך שנדמה לי, כי איזה ניצוץ צהוב מרטט באישון עינו של אדם צוהל, והניצוץ נופל כגץ לתוך עיני, מסנוור. ומתחת לשמורותי אני צופה את עיניו, שדועכוֹת הן.

ובכל־זאת חלפו כמה ימים בחיוכי נועם חופזים, ובצחוקים נוראים, פרוצים. צחוק אחד כזה מנסר במוחי עד היום הזה – פה אשמע אותו עדיין, אצל שולחן כתיבתי הארעי, בחדר ההמתנה של תחנת הרכבת – ומסביב לי קול המון ושאון, ושיקשוק וצילצול כלים ושריקות וצעקות ורעשושים –: כסבור הייתי גם אז, כי צחוק כזה יכול היה לבקוע שאגת הים המסתערת על הלילה. –

בחדר שקט ישבנו, מכרי החדש ואני, שיחתנו מנטפת אט אט, ברווחים ממושכים בין הברה להברה, אגב בדיקתם הקפדנית של עיגולי עשן־הסיגריות המיתמר.

לא הרגשתי כלל בנוכחותו של אדם שלישי, היושב בפינה, אצל ארון בגדים ענקי, עד שלא נשמע צחוקו, שדומה היה בתחילה לשיהוקו של גוסס, ולבסוף – מתחלחל כצפירת אזעקה. שנינו פנינו אליו – אני נתבהלתי מאותות נוכחותו ושאלתי את עצמי, אימתי נכנס, או האם ישב כאן בשעה שנכנסנו אנו, והריהו מעין דייר־משנה. – צחק, התייפח, שיהק, שרק, ואז אמר בקול פיתום: “העשן… העשן…” מכרי, הוא בעל־החדר, השליך מיד את מחצית הסיגריה שלו על רצפת הנסרים ודרך עליה; ראיתי, מעכתי את סיגרייתי בתחתית כוסי. שתקנו. כעבור שעה קלה חזר האיש וגעה. התייפח. שיהק. שרק. כשפנינו אליו, עמד ממקומו – יפה־תואר היה, רזה, בעל זקן ששיבה זרקה בו; ראשו קרח. הוא ניגש אלי – אלי דווקא, אף־על־פי שלא התוודענו, – והצביע באצבע ארוכה על שורה אחת בספר קטן הפתוח בידו:

– הנה, מצאתי כתוב: “‘אבל לשם־מה נברא העולם הזה?’, אמר קאנדיד. ‘בשביל לשגע אותנו!’, אמר מרטין”. – הההה! ובכן, להרוג או לא להרוג? – זאת היא השאלה. בעולם שכולו כבשן, האפשר לחיות בלי ברירה? מה אנושי יותר, חבר? לזחול על ארבע, לזחול על גחון, לפני קוף מזויין – ואני מבקש סליחת הקוף! – או למות בריסוק איברים? ומה אנושי יותר? לגרור גוויית בתך מתוך תא הגאז, ולא להכיר אותה, או לגהור עליה ביבבה עד שכלבים יטרפוך חיים? – הוא הניח את הספר על הכיסא שעליו ישב, ורטן: – ‘הן הרוח חפצה, אך הבשר רפה’. גם זה שקר! הרוח, הרוח רפה! – ושוב עמד וחזר אלי בשלווה לבנה כסיד, ולפתע אחז בשתי ידיו את דשי מקטורני, וטילטל אותי טלטלת פלצות. – מדוע זחלת? – צווח לתוך פי, – מדוע לא רצת לפחות כנגד התיל המחושמל? כי ראית בחלומך ברק של פגיון, שאתה הוא האוחז בו, ואתה תהיה תוקעו פעם בגרונו. מה? לצאת מן החיים מוכה ומושפל, ולא לקוות עד הרגע האחרון, כי תהיה ברירה? להרוג או לא להרוג, כלומר להשתגע? להבקיע, כן, להבקיע, אל מחבוא החיה: “איך? כבודו רועד מפחד? הרי כולו צרור של סירחון! ההה! ההה! בן הגזע העליון זוחל לפני יהודי?” – אדוני, תגיד לי בטובך, איזה עולם הוא זה, אם רק בפגיון יכול אדם להציל את צלילות דעתו האנושית?

הוא חדל ממני, כביכול הפיל אותי מידיו. ראיתי בעיניו את הניצוץ הצהוב, אף־על־פי שצחוקו גווע מכבר. הוא חזר אל פינתו, השקיע את עצמו בקריאה. – כעבור זמן מה שואל בעל־הבית שלנו, האם נרשה לו לנגן. לתשובה לא המתין. הוא הוריד מעל הארון חצוצרה קצרה, תקע תקיעה גדולה, והשמיע את המארש של ראקוצי. בעל־הבית היה זולטי, מכרי. הוא תקע והחלונות הזדעזעו. – גם הוא מטורף, פסקתי, אבל כדרכו. והרי דרכו – דרכו של יריב.

– ויש לו גם דיעה אחרת בעניין הרוח והבשר, – הפטיר זולטי.

 

ז. בדד    🔗

מעט אורך רוח, אנא! יש לי כאן עניינים פרטיים: קטעי חלום שנתערבבו על־גבי הפאליטה; צבעים שנתמרחו; פירורים בלולים, בהירים וכהים, שקופים ועגומים – בלעדיהם לא יצוייר הנוף. פרטים אלה משלימים רווחים על־גבי מישטח הפ’רסקוֹ.

מהלך אני בכרך הגדול, ביחידות, איש לא יכירני. אלפים הולכים, אלא שאינני רואה אותם בעיני בשר. חוויות ילדותי מידמדמות לי מבקיעי החומות, מתחת לטיח המתקלף. – מי זה הבא לקראתי? הרי זה מורי, האדון נ‘, שהיה עובר לפני התיבה בשבתות, ומוניטין שלו בעולם, שבעל דיקדוק הוא, המטעים שווא־נע; לא נשתנה כמעט, רק פניו החווירו יותר, ועינן כעין הקלף המסוייד, שכותבין עליו מגילת “איכה”, זקנו המטופח, הקצוץ, שחור ובורק כאז; צווארונו מעומלן, קשה, סנטרו נשען עליו ולכן מזדקר זקנו מנגד. מבע פניו רציני, בבות עיניו חמורות, כמתכונן להשמיע התראה; את ידו הוא מושיט לי – היכירני! – ושפתותיו נעות, רק קולו לא נשמע – הה, גון שפתותיו כעין פקעת־המשי, אני מחיש צעדיי, ידי פשוטה אליו, אבל הוא איננו; חלל במקומו. – כרגע חשתי איזה דקירה בצידי, וידעתי, כי איני רשאי לשאול איש על כתובתו של האדון נ’. – מאז בואי לא זכרתי את החלום. הרי דקירה זו עומדת בחזי למן הלילה ההוא! עיניי נעוצות במדרכה, מחפשות עקבות, גם עקבותי אני. האם תהדפני יד אלימה מעל המדרכה?

זורמת עדיין הדנובה הרחבה בהדרת מלכות. אין מלכות מתקיימת, אלא על מסד גוויותיהם של נתינים שחדלו להתפעל מתפארתה. ובצל המלכות, בעומק המלכות, עלתה שירה הומיה. מקהלת אנוסות מקוננת. על־פני המיים האפורים מרטטות שלהבות כסף, ופה ושם – רצועות אדמומיות ממורטטות על הגלים השיכורים. האם כיסה החול את עצמות ההרוגים, האם רוחצים זרמי העומק השקטים את הדם מבין שדיים צחים כחלב? כלי־לבן שקופים נישאים, המיים חטפו אותם מן החוף. הקצף צף ומתנגש ברציף הטיילת, ומחליף את דמותו בלי הרף, מתפרד מטליות מטליות, האדווה השלגית נוסעת הלאה במתינות, כדבלולים של שיבה קדמונית, עד הים השחור. דרך שער הברזל. מן היער השחור אל הים השחור. וניצוצות צהובים בעיני הנהר; מעופפים הם מתוך הגלים כאותם ניצוצות שבעיני הבריות הצוחקים.

*

כשלכת עברו הימים. הם הלכו לעבודתם בוקר בוקר; הם עבדו בצוותא. אני משוטט בדד. האם יודעים הם, כי נראה לי הצחוק? אבל הם אינם שואלים. הם בפשטות יוצאים בבוקר השכם ממבוא השער, ומיד הם עולים על גלי ההמון הזורם בקוצר־רוח אל תחנת החשמלית. כל הרחוב נע בשאון, פנים של רצינות ושל ליצנות, רגליים כבדות ורגליים קלות, גו זקוף וגב כפוף, נערים וזקנים ובחורות עליזות. מדוע אני משתהה, פונה לכאן ולכאן, ועיניי המוקסמות קולטות את קול צועדי המדרכה, שפניהם… פני אדם?

 

ח. הזמנה לטיול    🔗

ערב אחד ביקר מכרי בבית אחי. הוא ואחי שוחחו ביניהם; והנה, נכנסות לאוזני מלים של מה־בכך:

– ביום א' בשבוע הבא, – אומר המכר, – אצא לטייל בסביבות העיר, כדי לנסות את בדק המכונית שקניתי בזיל־הזול.

טרם הספיק לסיים את פסוקו, שאלתי בחתף:

– לאיזה כיווּן?

– בגדה הימנית אסע, בין ההרים, בעמקים. – והוא הוסיף בסבר פנים של אדיבות: – כמובן, בכביש השחור, החם, המזופף מחדש. היש לך חשק לנסוע עמי?

נחרדתי ועניתי:

– באם תיסע לעמק ב‘, לכפר ב’ – – – – יותר לא אמרתי, רק במאמץ רב יכולתי להבליג על ריגושי. לאחר מכן שכחתי לגמרי כי ממני יצא הדבר.

הוא אמר:

– מדוע לא? אמי נולדה שם.

עד שלא שקלתי היטיב את משמעות דבריו, השרתה עלי תשובתו מרה שחורה. איזה הירהור כמין חשד אפל התפעם בי. אמו נולדה שם; אולי מוטב שלא אסע במכוניתו. אבל חרדתי הראשונה, סימן להשתוקקות עצומה, כבר הכריעה. סברא, שלא אוכל לחזור בי.

יום יום התכוננתי לשאול את אחי על דבר מכרים ושכנים מסויימים, היכן הם קיימים, או לא קיימים. היכן אמצאם או לא אמצאם. כמה פעמים התחלתי לגשש, אף התקרבתי כבר אל מגמתי, השקועה במרתף כאותו מרתף־פחמים שהטיל עלי מורא בימי ילדותי. אבל משעמדתי במחיצת תאומי העיניים, נרתעתי… אותו יום גמרתי אומר לפתוח בשיחה בלי עקיפין. והנה, הזמנה זו! הזמנה המשסעת את תוכניותי. כיום לא אוכל עוד לפתור את חידת גורלה של אותה דמות, שהיתה תכלית כמיהותי. ואם היום לא, אימתי. עבר יומה, היכן קורבנה? משנצטיירה לי המלה “קורבן”, החלו לסתותי מפרכסות. מה הגידה גיסתי? כי חבריו תומכים היו בנידון, עד יציאת הנשמה? לא, לא כך אמרה. היא דיברה על אבר מן החי. לפתע לא היתה קיימת הדמות הנחשקת; נמוגה כערפילית. והרי ראיתיה, היא דיברה אלי! על העיניים ירד פרגוד שחור. ומאחורי הפרגוד המטירו עלי את אֵפר הקורבן.

הזמנה זו גררה אחריה גם עגמת־משפחה חיצונית.

באורח בלתי צפוי לגמרי התערב אחי בשיחתנו. הוא שאל:

– כלום לא קבעת פגישה לאותו יום? נדמה לי, כי ביום א' – – –

מיד התאוששתי, מוכן לקרב.

– לא, שום פגישה, – עניתי, – זו מניין לך, ומה עלה על דעתך?

לאחר רגע של שתיקה חזר ואמר אחי:

– אבל השכנים בקומה ג', אתה יודע, משפחת המכונאי, שסיפר לך על הקטרים; חוששני שהם יגַלו פנים.

– נוכל לסור אליהם היום, מחר או מחרתיים, בערב, – עניתי. את אחי הבנתי. הוא בלבד רשאי לדעת מה מעיק עלי. ודווקא משום כך אנוס אני להתנגד לו. הוא אף תפש מיד, שכבר התגברתי על ההיסוסים, משמע, שטיול זה הכרחי הוא לי. והראייה, שהוא עדיין מנסה להניא אותי. טעמו ונימוקו עמו. מאבק סמוי מתנהל בינינו, לא על כבודו, אלא על פחדו. הוא סוכך על כבודי, ברגע שאני מתכונן להוקיע ביזיון ישן, המשומר בי כהלכה. דברים בגוֹ, דברים ששנינו היינו שותקים עליהם, דברים שראינו אותם קבורים – כן, קבורים –, שכל אחד מאתנו ראה אותם קבורים, איש בתהום נשייתו של אחיו, עולים וקמים לתחייה. כי מהו הדר זיוה של משפחת אביונים? אבוֹת שבקבר. קבר אבות. ועכשיו נוקיע את עצמנו: ליהווי ידוע, שכולנו זילזלנו בכבוד הייחוס…

גיסתי השתקנית, שהתנכרה תמיד לשיחות האחים בינם־לבין־עצמם, וגם עכשיו היתה שקועה בעבודתה: בגזירת נייר צבעוני (כי גננת היתה), אמרה פתאום כנעלבת:

– באת אלינו בדרך רחוקה לביקור כה קצר, ואת מרבית זמנך אתה מבלה עם אנשים אחרים…

אז ענה לה מכרנו בקול גדול:

– “אחרים”? מה פירוש? אדרבה, אסיע את כל המשפחה אל היער… ושמא “אחרים” אין פירושו… אלא… חטאת גזעי…

אז קפצה גיסתי, אשה קטנה ורזה, הטילה על השולחן את המספריים, הגביהה שתי ידיה, והשמיעה זעקה לוהטת:

– אל היער! אל היער!

פניה התעוותו, היא געתה בבכי – אותו בכי־ציפור הדומה לצחוק – ויצאה אל המטבח. זכרתי את צעקת האדם הלז: “העשן! העשן!” – וכמעט שגמרתי כבר בדעתי לבטל את השתתפותי בטיול. אלא שגיסתי חזרה לחדר, מחייכת במבוכה, אבל רגועה, ואמרה:

– סלחו לי… כמובן, עליך לנסוע, – בצליל קולה היבהב גון של זילזול דק מן הדק; אבל לא מן־הדין היה להרגיש בו.

ובכן, מבחינה זו, מבחינת אחי וגיסתי, לא היה עוד שום מעצור. ואולם, ביני לבין עצמי לא תמו עדיין הפיקפוקים. הן לכתחילה לא העלה מכּרי על דעתוֹ, שאחפּוֹץ לארח עמו לחברה; הוא ניהל עם אחי שיחה בטלה. אין להאשים אותו במזימה. אבל, הנה, “אמו נולדה שם”. ומאידך, אולי היא הנותנת? כאן מתיירא אדם רך־לבב כמוני אפילו להקשות בשפה ברורה. מה גם להכריע! אודה, חולשה זו ביחס לכבשוֹנם של בני־אדם היתה העילה למפלתי או לכשלוני כמה וכמה פעמים בדרך חיי. גם חשד המיוסד על עובדות לא על נקלה הביא אותי לידי כך, שאעיז לדחות אדם בשתי ידיים. אבל – אמו! והוא? האם בשל כך אסע או לא אסע במכוניתו? ומדוע הזכיר הוא את הגזע? מי מאתנו דיבר על אמו של אדם זה, או על אימהוֹת בכלל? האפשר, כי לולא אמו שנולדה שם, לא היה מסכים מיד להסיע אותי אל עמק ב‘, אשר אצל יער ב’, ולכפר ב'? על־כל־פנים, נתברר לי לחלוטין: חובה עלי להגיע לשם… ואם גם הוא נמשך לשם, מאיזה טעם שהוא, אין זה ענייני.

מכרי היה אחד האנשים שהניצוץ הצהוב התנוצץ פעמים אחדות באישון עינו, תוך כדי צחוקו. והוא אהב לצחוק באותו צליל צוהל הפרוּץ לרוח. ולפתע, כאילו כתשובת המשקל – עיניו מצטעפות, אפשר לומר כמעט, דועכות. מטעם זה, ומשום שנוסע אני עמו, כי נמנו וגמרו שרשאי אני לנסוע עמו, ראוי לתארו. אמת, אשר לניצוץ, יכול הייתי לבטל את חשיבותו במחי יד, שהרי כבר פסקו הקדמונים, כי ניצוצות אין בהם ממש. מכל־מקום יש הבדל בין ניצוץ לניצוץ. למשל, מה דינו של ניצוץ המכה אותך בסנוורים? כך הייתי חוכך ומתנודד בדעתי, אף כי נתחוור לי גם הפעם, שאין עוד ההכרעה בידי. היוצא לדרך על־כורחו, דומה לאדם שדחוהו מפאת המדרון, הוא ילך ויתגלגל. אפילו יתרסקו עצמותיו. להיעצר אינו יכול.

 

ט. שירת זוֹלטי    🔗

מכּרי לא היה מן האנשים המקסימים, המעוררים אימון על־נקלה. דמות אלימה, נעדרת חן חיצוני, כך ראיתיו; – אמנם זכורני: על חיוכו היה נסוך לפעמים דוק של נועם ותום – לימים סיפרו לי, כי נשים מצאו בו עניין רב – ענק היה, בעל בשר, כבן חמישים, שערו כעין הברונזה, אבל דליל, דהה. ולעומת־זאת – עורו אָשוּן, פניו צלקות צלקות, ובמקום הגילוח, בלחייו, הכחיל עורו, כעור גברים שזקנם השחור צימח טפוף – – – והדבר העיר את תשומת לבי, שהרי שער ראשו נטה לגון האדום; וכל חזותו כחצובה באבן שלא הגיעה לכלל שיכלול בידי יוצרו. דומה היה האיש כמי שנאבק עם החומר שממנו קורץ, ולעיתים נראתה בו מבוכה נלעגת כעין מבוכתו של ילד שסרח, המבקש להעלים מעיני הבריות את סימני קלקלתו; כובד החומר כפף מעט את גופו. – הייפלא שיחסי אליו היה עמוס סתירות כבדות?

מוסיקאי היה; נע־ונד; בימי נדודיו הנסערים שימש חצוצרן בתזמורות שונות – לא מאונס, אלא מאהבה – ולבסוף, בקירקס; ועכשיו הוא מורה לנגינה בכלי־נשיפה עדינים: בחלילים ובאבובים השונים ובקרן הציידים המרנינה; אבל בענוותו היה משתעשע עוד בכלי הרעם המתכתי. שור גועה, צבי מצלצל, סוס צוהל; הוא אהב את החצוצרה בגיל – והדי תקיעתו השוקעת מרטטים כגוויעת הנעימה, – מתוך חדוות בשׂרים ממש.

מכאן ואילך אפשר יתמיה אותך ואפשר לא, שמכרי היה נוהג לבטא את חוויותיו בחרוזים, משמע, גם בחרוזים. חובה עלי להשלים את תיאור אופיו של אדם זה, שמהלך היה בנוף חלומותי, לפניי ולפנים, במחיצתי ממש, בלי ידיעתי, ומבלי שהוא עצמו היה מסוגל לתת סימנים בקרבת־הדווי שביננו, על־אף הילוכו בהקיץ ולא בחלום. אבל על כך עוד ידובר, להלן. לפי־שעה אשלים את תיאורו בתרגום אחד משיריו, שמשמעותו האוטוביוגראפית מוציאה אותו מעולם הצלילים והצללים. אין בו, אלא דברים גשמיים לחלוטין: המשורר, בפשטותו היסודית, “מניח את הקלפים על השולחן” (זו לשונו המיטאפורית בשעה שהגיש לי את שיריו לקריאה) ואינו חושש. ובכל־זאת לא רחשתי לו אימון בלי תנאי. אכן, גם זוֹלטי (זה שמו), אם יקרא דברים אלה, יהא זכאי לומר, כי מתחרט הוא על שרחש לי אימון: כיוון שמקורו של השיר אבד ממני, ומאז ועד עתה (בין העתקה להעתקה) חלו בנוסח העברי תיקונים מרובים – פעם לשם הנוֹי, פעם לשם הבהירות –, ייתכן שבצדק יאשימני היוצר, כי לשווא אני מייחס לו את החרוזים הללו. אולם, על מידה אחת שבמקור שמרתי בקפדנות, הלא היא המשמעות האוטוביוגראפית, שציינתיה לעיל.

הוא מתחיל כך:

(1944)

שִׁבְעָה הָיִינוּ שֶׁנִּדְבַּרְנוּ

וְלֹא שִׁקַּרְנוּ רַק שׁוֹרַרְנוּ,

כָּל אֶחָד אָדָם מֻכְתָּּם –

בֵּין פִּקֵּחַ וּבֵין תָּם.

שִׁבְעָה שָׂבַעְנוּ שֶׁבֶת מֹרֶךְ,

אָז יָצָאנוּ סְתָם לַדֶּרֶךְ.

זֶה נִחֵשׁ וְזֶה אָרָב:

מַה מִמִּזְרָח? מִמַּעֲרָב?

כמין בלדה. המציאות הקודרת נכנסת בבת ראש, ומיד – – בלי סמיכות הפרשיות, בלשון רמזים, טירונית, מספר לנו זוֹלטי על זיקית שחמקה, נחבאת בשיח; על לחש־נחש, סוד ושיח; וגם על פחד טבעי למדי – מפני דוב שוקק; ועל בריחה טריוויאלית מפני איזה שיכור צוחק. ולפתע מתייחד המשורר עם שרץ המוני זה המזמזם בחדר (נראה, כי באותו חדר – ואולי זה חדר אחר? – מצאו הנמלטים מקלט), ולמען הזהירות איש לא הניע שם אבר – שוב “שבת מורך”? – ויש לו לזולטי פנאי לתת את דעתו על הזבוב בחזקת יצור מוסיקאלי בודד ועזוב. אידיליה! משהסתלקו השבעה (גם) מן המקלט הזה, מחמת הסכנה יוגד עליהם:

עַל הַנְּמָלִים אָז לֹא דָרַכְנוּ,

עָנָף רַעֲנָן גַּם לֹא קִפַּחְנוּ

בְּמַבָּט, בַּעֲנָוָה;

נִשְׁתָּאֶה לָאַהֲבָה.

אהה, לאהבה!

לכאורה, פליאה; בימים ההם – על קן נמלים הגיעו רחמיהם! על ענף רענן! – ניחא. אפשר שלא באו השורות הללו, אלא כפיצוי רגשי למעשים מרעישים שנעשו להלן, משל כאומר בלבבו: הוי, עתידים אתם לשמוע על־אודותי דברים של זוועה, ואולי גם הגדות של דופי, ואז, זכרו־נא בטובכם, כי על נמלים לא דרכנו, כמה שנאמר על מאן־דהוא: “אדם זה אינו יכול לקטול זבוב.” זבוב, לאו. אבל זאב? נזכור, זוֹלטי היה אדם מוכתם. הוא וששת חבריו היו אויבי המולדת, שנגזר עליהם “בור ומוות”. אלף כלבי ציד רדפו אחרי השבעה, ושומרי הסדר כבר קיצצו את עצי הגן ו“לתליות הכול הוּתקן” – לשווא נזהרו זולטי וחבריו לבלי לקפח את הענף הרענן. מכאן מזנק המשורר עד שלב הנקם המר־המתוק, מעורר את מידת הדין, שתתלקח, שתשרוף את החוט העדין הקושר את לב האדם אל טבורו של בעל הרחמים, שמקומו בשפריר של מעלה. כי מן השבעה לא נשארו, אלא שניים; הגן שמם, חרב הבית. איך מתו, איך אבדו, לא נאמר… מחלל העולם בוקעת שוועת האובדים: “נקוֹם דמי, ריעי הטוב!”

שִׁבְעָה רֵעִים הָיִינוּ פַעַם.

כָּבֵד הַלֵּב כְּהָר שֶׁל זַעַם.

מָחָר נוֹקִיעַ, הוֹי נוֹקִיעַ!

עַד בֶּרֶךְ אִישׁ הַדָּם יַגִיעַ!

הביצע את מחשבת הנקם? המתינו, במטותא מכם. אף־כי שכח המשורר לגלות את סודו, לא נעלם ממני, כי בעת שהיה כרוך אחרי המוּזה כבר טעם טעם הדין. לפחות פעם אחת.

 

י. החפרים    🔗

עם ד"ר ויג, מורה בגימנסיה, טיילתי על שפת הדנובה. הוא האיש שבאמצעותו התוודעתי (באמת, חייב הייתי לכתוב מלה זו במרכאות) אל זולטי. – נדמה לי, כי השעה היתה קרובה לחצות; השמיים היו מכוסים עננים כבדים, הרעמים שימשו לוואי לשיחתנו, מימי הנהר היו שחורים כפיח, וברקים התלהטו שברים שברים, וחיצי האש נתקעו בזעם לתוך המיים המשולהבים, היורקים קצף חדל־אונים כנגד מדרגות הרציף. רוּגזת המיים נבלעה בתוך לוע המלכוּת שרעמה בין העבים. אחרי־כן נפלו עלינו טיפות כבדות, לאט לאט, כאילו ניתקו רק בקושי מעל חשרת המיים שבשחקים; נפלו לאט, אך בהתמדה. התלכדו הטיפות בגשם שוטף. לבסוף מצאנו מקלט תחת גגון בית־המעגן המיועד לספינות הטיול. ישבנו על הספסל. שמענו חריקת דלת. לקול שיחתנו יצא אדם אחד מן הצריף, השתעל, ועמד דומם בסתר החשיכה. את פניו לא ראינו, אבל לאחר שהסתלק, בלי אומר, בטוח הייתי משום־מה, שהוא מאזין. הוא לא הפריע. ביקשתי מידידי, שיספר לי. הוא היה מוכן לכך, כי גם קודם־לכן נפלה בינינו הברה אחת או שתיים על־אודות המכּר המשותף.

– חיכיתי לבקשה זו, – אמר.

*

זוֹלטי נפל לידי הקלגסים ההונגריים אי־שם מעבר לדנובה מערבה. הם החזירוהו לז’נדארמים שבכפר ב', ואלה, כדי לקצר “את התהליך”, העבירו אותו לידי כיתת רובאים המגוייסת מבני הכפרים השוואביים שבסביבת עיר הבירה, ובכללם פרחחי “קן הצפעונים” שבכפר זה עצמו, אשר בו “נולדה אמו”… כנופיות הסכינאים הללו, אנשי “צלב־החץ”, התחרו עם הז’נדארמים במלאכת הדמים.

הדברים התרחשו בדצמבר שנת 1944. –

לאחר הפסקה של מה־בכך, מספר לי איש השמועה, חזרה והתחוללה סערת השלגים בצהריים, ונתמשכה למקוטעין עד חצות הלילה. פלוגת הענוּשים היתה מעורבת; אלה – שיירי מגוייסים ותיקים, ואלה אנשים בודדים, פליטים ועריקים, שנלכדו באקראי, שנחטפו בהרים ובבצעי המיים, או במורד הנהר, לפני שכיסוהו גליוני הקרח. על־נקלה ניתן להבחין ביניהם: הותיקים היו עלובים ביותר, שלדים רצוצים, עטופי סמרטוטים, בהם אנשים שכבר כבה בעיניהם כל זיק הניבט כלפי יום המחרת. לפיכך אירע שהמדולדל שבהם חמק בזחילה על ארבע, ובלי להתכוון לתכלית, שקע, נתעטף בתכריכי השלג… ואילו החדשים, שנלכדו לא־כבר, אחד אחד, הפגינו עוד סימנים של קומה אנושית ולא נכנעו לפני הגזירה. בגופם שמור היה עדיין מלאי של חיוּת. טעם החופש בנדודים לא פג מדמם; אתמול היו חופשיים כארנבת ביער השקוף, נוברים בשלג למצוא תפוחי־אדמה שקפאו או פקעות מרקיבות, פגר עוף; או גונבים מבית איכר בקצה הכפר. ועוד זאת: רעם התותחים בישר להם את השיחרור ואת הנקמה – אם לא יקדים ויכריע אותם הכדור, או קת הרובה. יש ושאר האסירים גילו בעיניהם של אותם “ארנבות” איזה חזיז של מרי – וגם מעניהם נדהמו לפעמים ממבטי חוּצפה שנוֹרוּ אליהם מעיניו של זה או זה; אז התעלמו או נפנו לדרכם או הסתפקו בגידוף של ניבול־פה. רוח של קשר היה מנשב מפאת הארנבות, ושלושה או שניים שהבל פיהם התערב בצינה, כבר חשודים היו; אבל הוכחות של ממש לא נמצאו.

ובכן חזרה והתחוללה סערת השלגים.

שלושים־ושש שעות לא בא אוכל או משקה אל פי האסירים מלבד השלג וגזיזי הקרח אשר חפנו בידיים קופאות; מיעיהם חישבו להתבקע. מאה־ומישים גראם לחם מעופש הכילה מנת המזון האחרונה. מקרים של דם בשתן לא היו עוד נדירים.

שעה קלה אחרי רדת החשיכה נדמה לאיש החופר בקצה הטור, כי שומע הוא את גניחתו האחרונה של האיש הכפוּת אל קורת מלוּנתם, שלא היתה אלא סוכה מתמוטטת: הוא ד“ר ויג עצמו, המורה לספרות, אשר רק מתמול שלשום נקרא בפלוגה “יוּדאש קלוֹפּשטוֹק”. מדוע אחרונה? משום שלאחר מכן לא נשמעה משם אפילו אוושה של הברה אנושית. אפשר שלא הושמעה כלל, ואפשר שנטרפה בסערה. בין שאיבד הקורבן את הכרתו, ובין שנפח את נשמתו – תמו ייסוריו. זה שציווה לעקוד את ד”ר ויג היה “הסרטן”, אויבו בנפש, שנשבע, כי ישמיד את “יודאש קלופשטוק”. וטעמו ונימוקו עמו. מעשה שהיה לפני כשבועיים. – ושבועיים הוא הנצח שלפני גזר־הדין במלכוּת התפלצת; פרק זמן, אשר קשה להבין, כיצד יוכל להיכלל בחיי אדם שימיו ספורים. – “הסרטן” פנה אליו בשאלה, שהיתה מסוג השאלות שאין מתפלאים עליהן בפלוגה:

– הי, יודאש, אתה הרי פרופיסור! זה נכון שהמשיח הוא זבל?

כיצד הגיע “הסרטן” אל בעיה חמורה זו, ומה סמיכות הפרשיות, ולאיזה משיח הוא מכוון, אם בכלל מתכוון הוא למשהו מסויים… ד"ר ויג הצמיד את שתי רגליו שנתבטבטו (בפעם השלישית במלחמה זו) ומוגלתן נתקרשה בזוהמת החותלות, וענה:

– אדוני, היהודי יודאש מודיע בהכנעה, המשיח הוא אָפּוֹס של המשורר הגרמני קלוֹפשטוֹק.

הותיקים שבאנשי פלוגת הענושים, כששמעו את התשובה, ארכובוֹתם החלו מנקשות. הנטרפה עליו דעתו? ואכן, צחק “הסרטן”. וכשהוא צוחק, ידוע, כי דם יישפך.

– הי־הי־הי! המשיח הוא קלופשטוק, וקלופשטוק משורר גרמני! כאן, יודאש, משקר אתה לפי דעתי. נכון? תודה, תודה!

מפיו ומנחיריו של ד"ר ויג זלגו כבר פרחים אדומים, ירדו על זקנו ונטפו ושקעו בשלג המדושדש.

– אדוני, היהודי יודאש ויג מודיע בהכנעה, אינני משקר.

– כך. אם כן, הרי יש להוריד את המכנסיים. וכדי שלא יצטננו איבריך העדינים, נחמם אותם יפה. עשרים על השקר ועשרים על שהעלבת את בת־בריתנו האדירה, את האומה הגרמנית. אפשר תצליח סוף־סוף לחזור אל חיקו של אברהם אביך.

כך נגזרה הגזירה על ד"ר ויג. אבל אל חיקו של אברהם לא הצליח לחזור. כעבור שלושה ימים, כששאלו אותו חבריו, מה קרה לו, ואיך הגיע לאותה תשובה מטורפת, אמר:

– אסוציאציה טבעית. אמרתי: הגאנגרינה תגַמר אותי לכל המאוחר בעוד תשעה־עשר יום, ואפשר, בעוד תשע־עשרה שעות. בינתיים מנסים להתנהג כבני־אדם.

ניגש אליו זוֹלטי ולחש מעומק, בחירוק שיניים:

– אתה פושע!

– אני יודע, – ענה ויג. – בלילה, בצריף אגיד לך דבר־מה.

ושמו של ויג הוסב לקלופשטוק. מכל מקום לא נפגם מעמדו בפלוגה, אותו כבש כמעט מן היום הראשון לבואו בלי שום סימן חיצון, – מרגישים: זה האיש, ובו מרוכזות כביכול כל המכמיהות שמיסוד החיוּת. ומשום המעמד המיוחד הניתן לו בקרב חבריו, מַפלים אותו גם התליינים, הגם שאינם יודעים, מדוע; ואדם כזה ייהפך במהרה אבן שואבת למעשים סאדיסטיים מופלגים.

– הי, קלופשטוק, יודאש קלופשטוק! – נשמע בפי הסרטן תריסר פעמים ביממה; ותמיד ינסה בקורבנו צורת עינויים חדשה. אבל רוחו של ויג לא נשברה. הוא הוסיף לעבוד.

– הגאנגרינה מפגרת, – אמר, – מי יודע, אולי בכלל טעיתי בחשבון.

היום ביקש ויג להתחמק מאצל החפירה; בודדים ניסו מזלם, להגיע אל עמדה של הצבא האדום, להיתקל בפטרול רוסי. ויג, לא באותו כיווּן הלך.

– הי, קלופשטוק, יודאש! אתה שיכור?

– אדוני, היהודי יודאש קלופשטוק מודיע בהכנעה, ראשי עלי סחרחר.

– טוב. משתמט מעבודה וראשו עליו סחרחר. צריך לרפא אותך.

הוא ציווה לעקוד את ויג אל קורת הצריף. אמנם, העקידה לא בוצעה בחומרה יתירה, כי המלאכה הוטלה על שניים מחבריו של הענוש. אבל עצם היותו כפות במשך שעתיים, אף אם ינוחו כפות רגליו על הקרקע שבשלג, די בו להפוך אותו בר־מינן קליני.

התברר כי שוב לא נעשה בר־מינן. באותו מזג אוויר לא היו השומרים עירנים ביותר. מישהו שיחרר את “קלופשטוק” באפילה, סחב אותו לתוך הצריף, שיפשף את גופו העליון ואת פניו בשלג, וקבר אותו מתחת לשכבה עבה של קש רקוב.

– אידיוט! אמר לו זוליטי. – אתה וגאנגרינה אינכם עולים בקנה אחד. והפקודות מבוּצעוֹת.

– הסרטן? – מילמל ד"ר ויג.

– כבר לא יפתח את פיו עד יום הדין. שולח לך את זה לחג המולד. – ובכך יצק מנה מכובדת של יי"ש בגרונו.

בבוקר בא איש עיתי לחלץ אותו מקבר הקש. אבל זה היה כבר בוקר חדש.

*

ד"ר ויג עצמו סיפר לי את עיקרי האירועים, אבל את השערתי בדבר מחתרת לא רצה לאשר.

– המחתרת, – אמר, – הודרכה מן החוץ, ולמעשה, “מבפנים”, מתוך הכפר עצמו. ואני נפלתי לפלוגה זו במקרה. בכלל היה הקשר רופף, וככל שהתקרבנו אל המצור, התהדקה העניבה יותר. לא היינו יכולים לבצע דבר, לולא אומץ־לבם ועורמתם של שני חברים. האחד היה זולטי, המפקד למעשה. השני הוא אדם שהצליח לחזור חרש אל הכפר, בו נולד, ולהסתתר, ולהמציא לנו ידיעות. זהו יאנושקא. הוא חי! אם נוסעים אתם לכפר, ודאי תזדמנו אליו.

שאלתיו, איך הגיע הוא, ד"ר ויג, אל פלוגתו של זולטי.

– הרי זו היתה פלוגת עונשין, המורכבת אסירים מכל הסוגים, בהם אסירים פליליים, שהיה עלינו להיזהר מפניהם. ואני? דבר זה אפשר לספר בשניים־שלושה משפטים; או בשניים־שלושה כרכים, אם תרצה. הייתי מגוייס ל“שירות עבודה”, שזכה לכינוי “הגרדום הנודד”. בתחילת האביב בשנת 1943 נמצאתי עוד בסביבות חארקוב. אינני יודע, איך יכולנו לצעוד מאות קילומטרים ברגל, ואיך יכולתי אני לנדוד עוד לבדי… לעבוד, לרעוב, לספוג מלקות ובעיטות ועקידות. איך אקרא לזה? כוח, לא. לא מרץ, לא אמונה. אלא – הרבה הירהרתי במופלא ממני, עד שמצאתי לו נוסח, אם־כי אינני יודע… אולי הבל הוא. אמרתי: חדלון הבשר. – הבשר רפה? – לא, הבשר נכנע, נצמטק, נסתתר. ואם זעק, גערנו בו; אז שתק, ובלע את ייסוריו. יודע אתה, מה זאת קינוֹסיס? התרוקנוּת. בנצרוּת, פירושו: ישו פרק מעל עצמו את אלוהותו – התרוקן, והיה כאחד האדם. אנחנו, היפוכו – פרקנו מעל עצמנו את הבשר, את האנושי. נשמות ערטילאיות היינו, שאם לא כן, היה עלינו לגווע יום יום, שעה שעה. והנשמה רצתה לחיות. המחשבה, שמחכים לנו בבית, רצתה להתאמת. הרי לך תיאוריה, שאינה יותר טובה ואינה יותר גרועה מכל שאר התיאוריות, המנסות להסביר את נס העצמות היבישות. הנה, אחיך, חזר ממאוטהאוזן. “רציתי לראות את האשה ואת התינוקת.” על כוח הגעגועים כתב אחד מחברינו בפלוגת המוות, שיר, הנקרא “נסיגה”. אנדרה באראט, שם המשורר. את השיר הזה הבאתי עמי הביתה עוד לפני שהגיע המשורר. כל אנשי פלוגת הענושים ידעו אותו בעל־פה. ובכן, באביב ההוא, אידיאה של טירוף נתקעה במוחי, כעת שנגררנו כשלדים, ספק חיים ספק מתים, בתוקף הקינוֹסיס. על דבר השלד לא כדאי לדבר. אולם עור רגלי קפא ודבק אל סוליית העץ ונשל מעלי כעור הנחש, אבל לא בנעימים, אלא קרעים־קרעים רקובים. חיתלתי את רגליי בסמרטוטים, ובמקום המעשה נשתהיתי כחצי־פגר – איש לא חשד בי; איש לא העלה על דעתו, ואיש לא היה מאמין, איזו מחשבת טירוף גמלה בי: ערקתי. מאה קילומטרים, ואולי מאה־וחמישים, זחלתי דרומה מערבה, פה ושם הטילו לי פרוסת לחם, כשעמדתי, משול לכלב מצורע, מוכה ורעב, בפתחה של בקתה. נתקלתי במלאכים ובשדים. או, מוטב לומר בקיצור, נתקלתי בבני־אדם… מהם נתבהלו ונמלטו מפניי, מהם סעדוני בסכּנת נפשות. התרחש הנס וסאניטאר אחד חבש את פצעיי, נתן לי מלבוש והכניס אותי בשם מזוייף לקרון של פצועים, בתנאי שאברח מיד כשנגיע לתחום הונגריה. אבל… כאן נתפסתי. למזלי, לא כעריק, אלא בחזקת סתם כלב יהודי, המשוטט ללא אדונים. וכך הגעתי לפלוגתו של זולטי… היא לא היתה גרועה מן “הגרדום הנודד”.

*

פלוגת הענושים עסקה בחפירת בורות, שוחות, מלכודות טאנקים. אנשי המשמר דירבנו את קורבנותיהם בקת ובמגלב, או, כטוב לבם עליהם, בבעיטות. –

קטע זה נחפר באפיקו של פלג, מנקודה מרוחקת שלושה או ארבעה קילומטרים מן הדנובה, כלומר ממול אי־התעשייה הגדול; מפה לאוזן מספרים היינו לחברים הנאמנים לנו, כי רק קרן זווית קטנה בצפון האי נשארה עוד בידי הפאשיסטים. ומדוע דווקא שם שותקים הרוסים? מקיפים הם, מקיפים. יאנושקא המציא לנו את הידיעה. מה טעם חופרים דווקא פה, באפיק? איש לא ידע. ייתכן, כי לפני יומיים או שלושה ימים ניתנה הפקודה מטעם מפקדה גרמנית כל־שהיא, בנסיבות קרב אחרות, מתוך ההנחה – הנכונה או המוטעית – שבסמוך לגדות הנהר יתקיים ראש ביצורי הקרקע שלהם, או משהו כעין זה. – אבל איש לא ידע דבר בבטחה; ידוע היה רק, כי הצבא האדום קרוב, קרוב מאוד. ובכל־זאת התנהגו אנשי חוּליית הרובאים כאילו לא ארבעה קילומטרים, אלא ארבע מאות הם המפרידים בינם ובין גדת הנהר. לא על המרחק, ולא על חפירות אלה סמכו מפקדי היחידות ההונגריות, כי־אם על עוצמת היטלר שצבאו מקפץ על הרים וגבעות ומתקרב בסערה מפאת מערב דרך הגזרה הרחבה אשר לא נסגרה עדיין על־ידי הצבא הסובייטי, ומפה יחזור ויפרוץ צפונה ודרומה ומזרחה.

אנשי המשמרות התחלפו לעיתים קרובות. אלה הלכו אל חדר המסבאה השומם של תחנת הרכבת העזובה, לשכב על המזרונות המזוהמים, על הרצפה המקורקרת, למלא כריסם נקניקים ויי"ש. רוטנים היו לא מעט. מדוע אין מביאים מיטות מן הכפר! ומדוע אין למשמרות היוצאות רשות להשתעשע בגיטו הגדול! ואלה, החוזרים שיכורים במרי־זעף, מתגוללים מיד על החפרים בחימה רצחנית. –

העבודה התנהלה בדומיית אימה – אסור להוציא הגה! – מחמת קרבת הרוסים אי־שם מאחורי מסך השלג –; אולם קול תותחים התגלגל באפילה הסמיכה ומטחי תת־מקלעים הבקיעו מזמן לזמן את החלל הקרוב להפליא, ברווחים שבין תותח לתותח.

*

ובכל־זאת, מישהו מן החפרים התחיל למלמל כאילו כלפי עצמו:

–כשיגיעו הרוסים… לצנוח בחפירה…

וחברו משיב, אם היה בו הכוח, באותו אופן:

– כן, כדי שיהפכו אותך הטנקאים לפאלאצ’ינטא…

משל, עמדו הרוסים מאחורי מסך, במרחק ד' אמות. הנקל להשיא עצות. להשתטח, אינה בעייה. משתטחים, והממזר בן צלב־החץ מנחית עליך מכה ומפצפץ את ראשך. הצרה תתרגש בטרם בוא הרוסים, כשתישאר עוד שארית של מרץ המציית לתליינים. היו אנשים ששקעו בשלג והמתינו להלם, אבל כוח לא היה בהם לעמוד על רגליהם; או שלא המתינו כלל, אלא הוזים היו בדימדום, גם אם תמכו בהם מימין ומשמאל. עד שהגיעה העצה אל המוח, ועד שלא תפש אדם

משמעותה, כבר קפאה המלה בין הפה והאוזן. ואף־על־פי כן התגבשה באפילה גם תוכנית אחרת, נועזה יותר:

– אין בורחים… אין זונחים אותם, שומרים עליהם…

ואם תשאל:

– אבל אנחנו גוססים, והם מחזיקים נשק ביד?

– הם מכותרים, – היתה התשובה. לידיעה זו ציפו כולם. אבל רק קבוצה קטנה היתה מוכנה לה.

*

בחצות התגברה הסופה, כאילו ניער ענקמון עליון את יריעת השמיים; שמיכת הארץ התרעשה, המוצק נאנק. הפסקת השינה בוטלה. רוצים להשמיד הלילה את הפלוגה כולה? החפרים נמצאו בתוך המערבולת, הסוחפת אותם במעגל, שמתוכו משכו עמודי עלעוֹל לרום, ובין העמודים דומים היו האנשים לעופות לילה מוזרים, מנתרים ומכרכרים ומרפרפים, נוצותיהם־כסף צומחות במהירות איומה, שכבות שכבות. הענן הלבן העולה מן הארץ מסתובב כקרוּסלה, עליה נישאים אותם יצורים קטומי כנפיים. איש לא ידע, מה השעה, כשנשמעה הפקודה להתייצב: באותו רגע ממש הבקיעה את החלל הלבן זעקה בהמית, שנתקטעה כחתף. אבל הפקודה לא קויימה בזריזות הרגילה; עד שהגיעה מאיש לאיש ועד שיצאו החפרים משוחותיהם ומן אפיק הפלג, עד שהשתרכו עם כובד משאם ומצאו את מקום המפקד, עברה שעה רבה. זולטי הופיע מאחורי הסַמל, וזה לא יכול להתאפק – מיד הניף את אגרופו; אלא שהתעשת ברגע האחרון והסתפק ב“ערוות אמך! זה לא טיילת!” זולטי רק סטה מעליו ושתק. ממערב ומדרום התעופפו ראקיטות אדומות וצהובות. מי שעמד בו כוחו להרים ראש, ראה כבר פיסת שמיים. אבל הסערה לא רפתה.

במקום ארבעים־ושמונה איש התייצבו למיפקד רק עשרים־ושבעה. הסמל, פרצוף של חזיר־הבר, גידף. את חוליית המשמר קילל ושפך עליה ניבול פה ממיטב שגרת לשונו – אחד מבחירי צלב־החץ, הסרטן, “התמהמה” אי־שם. מבּוּע הלהבות התגעש ביתר עוז, ושיסע את פיסת השמיים באלכסונים מסובכים.

קדימה! איזה תימהון של שחר כחול שורה על החפרים בטבור הלילה הלבן, בשעה שהם חוצים את פסי הרכבת המקורזלים מסביב למכתש, תחת מרבד השלג העבה, אף־על־פי שהם כושלים ומזנקים לפיקוח נפש. ואז פתח אחד מהם בקול באס רוטט, המתמשך נמוך על־פני המרבד, והימהם את אקדמת שיר “הנסיגה”, שהביא אליהם ד"ר ויג מרוסיה:

סַעַר פְּרָצִים, עַרְבֹּלֶת שְׁלָגִים, מַלְכֹּדֶת הַמָּוֶת הַמָּר,

רוּסִיָה, אֶלֶף תְּשַׁע־מֵאוֹת אַרְבָּעִים־וְשָׁלוֹשׁ, יָנוּאַר…

ומקהלה כמתוך לוע המוות משיבה לו:

לֹבֶן תַּכְרִיכִין מִמַּעַל, שְׁנָת עֲוִית מִתַּחַת,

נַאַק הָרוּחוֹת כִּנְשָׁמוֹת בִּבְאֵר־שַׁחַת,

עַל פָּנֵינוּ הַקְפוּאוֹת אֲבַק שֶׁלֶג מַצְלִיף בִּילָלָה,

אַךְ הוֹלְכִים אָנוּ, כְּפוּפִים, מְסֻמָאִים, הָלְאָה הָלְאָה.

תִּזְמֹרֶת אֲבַדוֹן מֵרָחוֹק מִמָּרוֹם

מְשַׁלַּחַת בָּנוּ אֶת חֶרְדַת הֶהָרוֹן,

קְרֵישֶׁנְדּוֹת הַמְפַצְפְּצִים, סֻלָמוֹת רוֹעֲמִים,

נַחְשׁוֹלֵי שּׁיר הַמִּלְחָמָה הָאַלִּים.

שוב חוזר הבאס הבודד:

מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַּדֶּרֶךְ מְאוֹתְתִים

בִּזְרוֹעוֹת תּוֹתָבוֹת אֲנָשִׁים מֵתִים,

בִּשְׂפָתַיִם כַּקֶּרַח שׁוֹרְקִים הֵם: “לַשָּוְא, לַשָּׁוְא!”

נדם הבאס, ומחלחלת תשובתו של קול מאוֹב:

אַל תֵלְכוּ, אַל תֵלְכוּ, כִּי הַכֹּל לַשָּוְא;

לָנוּ לֹא קַר, הַקֵּץ לַמַּלְקוֹת, לָרָעָב;

נִפְלוּ פֹה אֶצְלֵנוּ, פֹּה הַכְּאֵב לֹא יִכְאָב!"

ומחזירה המקהלה בשינוי הנוסח:

כָּךְ נוֹהֲמִים פִּסְלֵי הַמָּגוֹר וְהַכְּפוֹר,

אַךְ רַגְלֵינוּ נִגְרָרוֹת עִם הַגּוּף הַמְשֻׁלָּד הֶעָכֹר.

כִּי יֵשׁ הַמְחַכֶּה שָׁם בַּבַּיִת, מֵעֵבֶר לַנָּהָר

מְחַכֶּה לַמָּחָר, לַמָּחָר, לַמָּחָר…

– היהודים המזוהמים שוב התריזו לנו על חג המולד, – נשף אחד הרובאים, אבל את המקהלה לא השתיק.

– האדון בארדי והז’נדארמריה שלו משתעשעים עם הבתולה הקדושה, – חיווה את דעתו חברו.

סילוני המאור של הרוסים התירו את הלשונות: מי היה מעיז תמול־שלשום לשים דופי באדון בארדי, ידיד־נפש לכל גדולי צלב־החץ?! עכשיו גם הסַמל לא איחר מלהטעים איך־שהוא, כי באמת נפלה המחיצה בינו ובין אנשי המשמר, שהרי “אחים” הם, בפועל ממש.

– עוד הלילה הם מלקקים את צוֹאתם, – אמר פרצוף חזיר־הבר, ולא היה ברור, למי הוא מתכוון, אם לאנשיו ואם ליהודים או אם לז’נדארמיית השדה.

הסמל נבאש בפקודיו, שידעו יפה, כי שעה קשה מתרגשת ובאה עליו: שתי חוליוֹת ניתקו ממנו, ואינו יודע איך. ועכשיו גם החוליה הנותרת אינה שלמה. מעולם לא היה מקובל עליהם – הוא איננו מאנשי־שלומם; הם שמחו לאידו ולא העלימו את שמחתם.

– עמוד! – במסבאת התחנה דומיה. מחכים. למה מחכים? שניים או שלושה מאסירי הפלוגה קרסו תחתם. – עמוד! – צווח הסמל, – זוֹנוֹת נאלחות! – מסביב לתחנה אין נפש חיה. – קדימה!

הכביש הלבן מוליך בקו ישר צפונה. רגליהם המסוקבות של העופות המוזרים, והקרדומות הכבדים הנגררים אחריהם, שוקעים עמוק בשלג. מקץ שעתיים הגיעו אין־אונים לבין בתי הכפר השרויים באפילה. קבוצת אילנות נצטיירה כרקמת תחרים על מסך המשי. הרקיטות נעלמו ורעם התותחים שבת. מבעד לתריסי הקומה השנייה של וילה רחבת מידות הסתננו רעש וצווחות וצילצול כוסות, ומפנים המבוא נטף אור כחול. דלתות נפתחות, נסגרות, הצעקות פורצות החוצה.

ריבוע מרוצף השחיר לפני הבית, דמות אדם נראתה כמתנודדת על חבל, דמות מריאונטה, ובידה מטאטא ברזל. קבוצת החפרים צללה מיד בעומק ערימות השלג שמסביב לחצר. על הריבוע השחור לא העיזו לדרוך.

קול הסמל נשמע ליד הכניסה, ותשובה נזעמת, שמתוכה לא הובן, אלא צרור של קללות; הסמל לא הורשה להיכנס. מישהו יצא, והסמל השמיע איזה דו"ח בלשון טירטור קצובה. חריקת מגפיים. דממה.

– וואס? – צרח גרון צרוד, שיכור. – דוּ שייסקערל! בעד זה מגיע לך חבל, לא כדור!

סטירת לחי צללה, צליפת שוט, וחבטות. הסמל שהבטיח ליהודים (או לקציני ז’נדארמיית השדה), שיהיו אוכלים את צוֹאתם עוד הלילה, התמוטט. ואז נסחב משם כפגר.

רק עשרים־וארבעה חפרים נגררו הלאה – שניים מן הנעדרים נמצאו מתים ממחרת, והללו מושכים אחריהם את מסלולם המרופש, בוססים בבוץ עמוק. צעקות ומהלומות לא הועילו, כחצי שעה ארכה הדרך עד השטח המוקף כפל־תיל דוקרן, כושלים ונופלים, מועדים ומשתטחים, מגששים וניגפים באפילה הסגוּלה. ארבעה אנשים נצטווּ לגלגל סליל תיל אל פתח המחנה העראי. אנשים שלא אפס כוחם החלו מיד לחטט בשלג, מחפשים שיירים, שורשים, אבל לא העלו אלא טיט וגללי סוסים מעוכים; ציפורניהם נקרעו על גבי שברי מצבות.

 

יא. עד ברך איש הדם יגיע    🔗

– בית קברות, – אמר אחד.

– יהודי?

– הגענו אל התחנה האחרונה. לוא נשארנו ליד החפירות! אבל הארנבות הזהירו, שלא נברח, שמא נפסיד את הגן־עדן הזה.

שלדי שיחים גדרו את שטח הקברים מצד השדה, מפּנים לגדר התיל. – הארנבות שתקו. התברר כי שוב נעלם אחד מן המשמר – זה היה עריק לכל הדיעות; הסרטן התנדף; הסמל חשוב כמת, שלושת השומרים הנותרים התייעצו. חילקו ביניהם את התפקידים הבזויים, שאינם מוסיפים כבוד לבחירי האומה. שניים טיילו לאורך הגדר בכביש, השלישי דישדש בשדה, אצל גליל הפתח. עד מהרה הקיפה אותו שלולית של בוץ. – הכל מחשבים את הקץ. שעתיים עד הבוקר? שלוש שעות? האם יהיה גם בוקר זה ככל הבקרים?

דמות ננסית, כפופה, חצתה את הכביש, מאחורי גבם של אנשי המשמר. ריפרפה, דאתה, זחלה, הצליחה. ליד הגדר נשמע לחש צרוד, מתנשף כשריקה דקה:

– יאנושקא… יאנוש – – – קא… אתה פה, יאנושקא?

אבל שום יאנושקא לא היה ידוע בקרב החפּרים.

תת־מקלע מתנבח, והדמות הקטנה מתרוממת, דקה כקנה שבור, והקריאה “יאנושקא!” משוועת עד פתחי השערים וגוֹועת בגניחה. הדמות משליכה צרור לתוך בית־העלמין ומצטנפת.

מיפלשי השמיים נתרחבו. זולטי עומד ליד הסליל. ענק מצטייר על רקע השלג.

– מה אתה מחפש פה? – נוזף בו השומר.

– את כובעי, אדוני, – ענה זולטי בקול מתרפס. – רק את כובעי.

– חפש ב – – – אמך, נבילה!

– הנני מודיע בהכנעה, – אמר זולטי באותה נעימה של מורך, – שני חיילים רוסיים עומדים מאחורי גבך, פיטש־פאטש!

נזדעזע, נסתובב לאחוריו. כהרף עין גילגלו עליו זולטי ושני חבריו את גליל התיל והכפישוהו בתוך הבוץ.

– אם תרים את קולך, תקבל כדור, – הודיע לו זולטי בניחותא. אבל האזהרה היתה מיותרת. פיטש־פאטש היה מעוּך, וכבש את אנקתו בשלולית.

באותו רגע ממש התחוללה הרעשה, שהבקיעה את החלל והאירה את השדה המלבין, והעולם התמלא שאגת תותחים ורעמי רקיע מתפצח והמיית סילוני אור אי־שם מעבר ליער השלדים, ואיזה ריפרוף שחר ורוד־סגול־כחלחל מפציע מתוך המוך. מאחורי גבו של זולטי טורפים חבריו את הלחם שנועד ליאנושקא. (“מי יודע, היכן מתגלגלות עצמותיו?…”) זולטי יוצא בראש חבורה מובחרת. שניים מכניסים את הזקנה, משכיבים אותה על שבר מצבה, שם נפחה את נשמתה. זולטי פורק את הנשק מעל איש המשמר המשׂים את עצמו פגר מוּבס. ארבעה אנשים חמוּשים פונים אל הכביש.

– גאבור! – קורא זולטי לאחוריו, – לאסור אותו, ידיו ורגליו, לפשוט מעליו את המדים ואת המגפיים, לשמור על הכסף ועל התעודות!

מהומה. אין דעתו של גאבור פנויה לגינונים.

– אני אדם… – הוא אומר, – אני רק אדם, – הוא חוזר ואומר בדימדומים המצולהבים ונוטל אבן מן השלג הרמוס, ומפצפץ את ראשו של פיטש־פאטש, בלי רוגז, באיטיות איומה ובשיטתיות, ומספר לו במתינות: – אתה הרי יודע, איך אחזת בני־אדם בשערות ראשם והיית מטיח אותם בכותל ואומר “פיטש־פאטש”, עד שנתבקעו הגולגלות. אל תזעק, אל תילל, אל תשסע את גרונך, אל תפעפע. כולם היו חבריי, ואני רק בן־אדם. אני אדם פשוט ואני מוציא אותך להורג, לאט לאט. לדאבוני, רק פעם אחת. מה חייך ומה שלומך?…

פיטש־פאטש כבר לא יכול לענות.

– אין זו מלאכה יהודית, גאבור, – אמר איש קטן, כשהוא מטלטל את זקנו הלבן.

– אין זו מלאכה יהודית, רבי, אלא מלאכה אנושית, – ענה גאבור, – ואתה עוד תעמוד בבית־הכנסת ותדרוש דרשות. תכריז, שאני אנטישמי; אך לפי שעה תן לי גמיעה אחת.

כל החפרים השתדלו כבר להבטיח לעצמם נגיסה או לגימה מצקלונו של פיטש־פאטש. גאבור התלבט בהפשטת מדיו. זקן השלג רץ אחרי זולטי להודיע לו, כי גאבור הוציא להורג את פיטש־פאטש “בלי משפט”.

– גולם! – צווח זולטי, – כל בני הפלוגה, אשר לא נפל בחלקם נשק, חוזרים מיד אל אחורי הגדר. איש לא יעיז להסתובב, לא בכביש ולא בכפר, עד שלא נועיד לו אכסניא. הכפר נמצא בקו האש. למסור, למסור, למסור לכולם!

שני אנשים היו כבר בכביש, מאחורי השומרים.

– פה! להתפשט! אחת שתיים!

הם מוטלים על הארץ, כפוּתים. אחד מהם התייפח:

– בוּם־בוּם, אני לא היכיתי אותך… – בום־בום מתח את הרצועה וירק בשאט־נפש. לאור הפנס הצהיבו פני התליין שהשמיע פתאם דיבור אנושי. מקרטע היה כצפרדע קטועת רגליים.

–זולטי, לגמור אותם? – שואל היהודי באוּם, כשהוא בודק את נשק השבויים.

– לא. שום יריות. אלא לטבול את פרצופיהם ברפש. ועכשיו רוץ, עקוף בזהירות את המפקדה שלהם, דרוך בכל כוחך, וקדימה אל הצריף לחלץ את ויג. מה אתה פוער את פיך?

– חבל, שאין לנו דינאמיט, עשרה קילוגראמים היו מספיקים…

– לא, אחד אחד אני רוצה להשמיע להם גזר־דין. במפקדה תמצא אותנו.

הירח הציץ מבין העננים, הגיר לסירוגין סילוני כסף צוננים, נוכריים, אדישים. אולם ממזרח פרצו נגוהות ורוּדים שנתפוררו על פני שדות השלג כמרגליות מנופצות. לאט לאט השלים הכפור את המצור מסביב לכפר הגדול, שהוכרז בו עוצר. דומים היו הבתים האילמים בדימדומים עם חלונותיהם המוגפים כמעונות ציד מכושפים, שקפאו בתוך קערת זכוכית כבירה. מלבד אנשי פלוגת הענושים לא נמצאה ברחוב נפש חיה. שניים או שלושה צללים חמקו מאחורי חומת הגדר של קן־הרצח. שאון הילולא נבלע בזעקת אימים. ילל כלב נקטל אי־שם. השחר החורפי שפך סימפוניית להבות על טירת הדמים.

– אותי הוליכו אל בית גדול שעמד על הגבעה, באמצע גן רחב־ידיים, במערבו של הכפר, הרחק מן הרחוב הראשי ומן הכביש, – סיפר ד"ר ויג, – שם נאספו החפרים החולים והתשושים, שלא היו מסוגלים לשאת נשק, על־אחת כמה להתנסות במצעד נואש. בעל הבית הישיש ובני משפחתו, יחד עם עשרה מראשי הכפר נכלאו במרתף, כבני ערובה. שתים־עשרה שעות שהתה קבוצת זולטי בכפר; לעת ערב ירדו החפרים, מקצתם במדי הז’נדארמיה ומקצתם במדי צלב־החץ, עברו את הכפר, וצעדו בכביש אל עבר הררי בּוּדא הנצוּרה, על־מנת שיחדרו לתוך לוע האויב. – אמת, בליל־ביניים זה רחוקה היתה מאתנו, מן הנותרים בכפר, הרגשת הביטחון. ידענו, כי גדודי האויב הנמלטים עלולים לעבור בכפר או בסמוך לכפר; עימנו נשארו יאנושקא ושני אנשים חמושים, בחזקת מאסף. אבל מפליא הדבר, שלא נמצא בתושבי הכפר אף אחד נועז, שהיה מנסה להעביר ידיעה על המאורעות הללו אל יחידה או אל פטרול של הפאשיסטים. אחרי־כן התברר, כי גם צעירי צלב־החץ הסתתרו. התדהמה שיתקה אותם. אבל פחדנותם הדהימה אותנו. בלילה שמענו קול המון, טירטור מכונות, רעש כלי רכב, המתרוצצים ומסתבכים ומתכתשים בדרך העפר שנהפכה לנהר של רפש, רעם גלגלים ושרשרות זחל, תקיעות וצפירות ומהומה. במתיחות סמוּרה חיכינו; לא יכולנו לנחש, מה יתחולל. מוכנים היינו לקץ; כי ידענו, שגיסות האויב נסוגים, וייתכן שיהיו חודרים אל מרכז הכפר כדי לחנות בו עד הבוקר. אבל הם סטו מן היישוב, ירדו אל הכביש הראשי. וממחרת בבוקר, עשרים־וארבע שעות אחרי השמדת תחנת הז’נדארמיה הצבאית, יצאו שיירי פלוגת החפרים, לבושים בסמרטוטיה, להקביל את פני הטאנקים הסובייטיים. החייל הרוסי הראשון שראיתיו, הידפק על חלונו של בית. אצל שער הבית התנוסס שלט ועליו מצוייר מגף. ליד המגף, על הכותל, הודבקה כרזה גדולה – קול קורא שהתחיל במלים An alle Deutschen³. זקן מבוהל פתח את התריס והחייל הרוסי הגביה את רגלו והצביע על סוליית מגפו. הזקן הבין בלי אומר ודברים. – אינני יודע, מדוע נחרת בזכרוני דווקא מחזה זה מכל המחזות.

עד כאן “יודאש קולפשטוק”.

*

– הלענה לא תיבול, הדודאים אינם מתים, – אמר, בלי קשר אל סיפורו. ושתק.

יצאנו מבית המעגן. השחר הקיצי נסך על העיר אור חיווריין. מימי הנהר כבדים היו כעופרת.

– זולטי יספר לך את אשר עוללו, הוא וחבריו, בתוך מבצר הדמים, – אמר איש שיחי. – ואפשר שלא יספר. נדמה לי, כי לא יספר.

 

יב. פגישה עם המלט    🔗

והנה נוסעים אנו – זולטי ואני – אל הכפר ב'.

אך התניע מדריכי את מכוניתו, זכרתי את דבריו האחרונים של ד“ר ויג; ידעתי שזולטי לא יספר. לסיפור אחר ציפיתי, וד”ר ויג לא ידע על כך. ציפיה זו הלבינה את הדם בעורקיי.

בהשכמת הבוקר יצאנו.

באותו ערב שני, שביליתי בחדרו, הגיש לי את שיריו לקריאה, בלי פירושים. על עצמו לא דיבר, אלא אולי ברמיזה קלושה, בה נזכרה, כמדומני, העובדה, שהוא “יליד הבירה”, דהיינו שנהירים לו שבילי העיר ומכיר אותה לפניי ולפנים. “אמי נולדה שם, אבל אני נולדתי פה.” מה ראה לחזור ולהדגיש את הדבר?

מכוניתו של זולטי ניכר בה, כי לא מכבר חילצוה מתוך הגרוטאות. אפילו את שכבות האבק והרפש לא גירדו מעליה כהלכה. זולטי הביט על המכונית, הביט עלי; וחייך, כאדם המתגאה על מעשׂה קונדסי. הוא הצליח להתניע אותה. שמש הקיץ פיזרה אבקת גופרית על צמרות השדרה הרחבה, על כרכובי הבניינים השחורים. אני גילגלתי בדעתי את מהלך המאורעות שתוארו לי על־ידי ד"ר ויג. רענן הבוקר, נתפזרה כיפת העשן ממעל, עננים צמריריים מבהיקים על תכלת הרקיע. אלא – – ריח הגופרית… אף־על־פי שטיאטאו את הרחובות בלילה.

עדיין התנועה דלילה, יום ראשון בשבוע היום. כלי הרכב מועטים, הולכי רגל זורמים, להקות להקות. יש צועדים בחשיבות, בבגדי יום־טוב, בכובד־ראש מופגן, כבני גינוסין יהירים, נטויי גרון; בידי הנשים – ספר בכריכה שחורה (דומה לי, שמרופטת היא…). פניהם מועדות לכנסיה:

– אנחנו קיימים! אנחנו קיימים בעולם אפיקורסי זה. יהי שמו מבורך! – אומר הילוכם בנחת, וקול פעמונים עונה אמן; כן, והפעמונים מדיפים ריח גופרית.

קבוצות אחרות מתלקטות בתחנות החשמליות. פה ושם מזרזים צעירים זה את זה, החבורות נאספות ונפרדות סיעות סיעות. נערים קטנים מורים עלינו באצבע, צוחקים על הארגז הישן העושה מעשה אקרובטיקה, מתקפץ, ונע בכל־זאת על גלגלים. הנערים נחפזים במשובה עליזה, הצקלון על שכמם או כפיפת המזון בידיהם. טיילנים.

מכוניתו של זולטי מקרקשת. השמש מחווירה, צמר השחקים משתזר, מתלכד צרורות צרורות, השמיים מתקשרים בעבים, פקעת כבדה נבקעת, ולפתע יורד הגשם, גשם קיץ; ילדים רצים, זוגות מתחבקים בסתר המטר, מנשקים לחיים רטובות, בעיניים עצומות.

וילון פנינים משתלשל ויורד על בניין התיאטרון הלאומי, צלקות בוהקות בחזיתו, אני מביט בגניבה אל פניו של זולטי. אבל מבעד לצעיף הגשם רובץ התיאטרון בהדרת שיבה, המיוחדת לותיקי ותיקין; כארמון מכושף מתקופת הריניסאנס, הוא מצפה לתהלוכת הרבבות, שיעברו לפניו בסך של פליאה ברגע שיתעוררו בן־המלך המטורף וארוסתו הרדומה. כי נמצאים אנו בטבור הבירה.

ריח הגופרית נתנדף. המטר ממרק את הרחוב, על מגדלות זעירים ברום הגגות מבריקים כוכבים חדשים, אדומים. אבל זהו המקום המיודע, פה עברתי בוקר בוקר, שנה שנה (וצרור הספרים תחת זרועי), אם־כי דרכי הוליכה מן העבר השני, שהיה הצד המסתורי של ארמון האגדות, הנעול בשבעה מנעולים. הנה קטע כביש, רק קטע קטן, המרוצף עדיין גווילי שחם, כפי שהיה בעידן ההוא ובימים ההם. עומדים היינו כאן, נערים בני חמש־עשרה, בסמוך לקרן הזווית, מחכים לשחקניות הנפלאות, לפ’יוֹת היפהפיות, הבאות אל החזרות. מרחוק מרחוק מגיע אלי הקול: “אולי נלך מסביב?” אחד מחבריי, הבקי בסוֹדוֹת המבוך שבתוך הארמון, המכיר מבואי המסדרונות הפנימיים, קורא: “בואו, אני אכניס אתכם!” – “אולי נראה חזרה?”

*

…האולם שרוי בדימדומים, בדממת קודש צוננת, עיטורי התקרה המוזהבים נוצצים בבת־נוגהו של פנס אחד. שלושה נערים נפעמים יושבים בשורה האחרונה, מלטפים את קטיפת המשען, ממתינים, עיניהם לא התרגלו עוד לאפלולית. מפאת הבמה נשמע זיז חריקה. והרי המסך סגור. כנראה, אשנב הלחשן צורח.

“מִי שָׁם?”

אנו אילמים, מתכופפים, בהולים. מתגמדים, מתכּווצים מטה מטה.

“לֹא כֵן, עֲנֵה אַתָּה, עֲמֹד וְהִתְוַדֵּעַ!”

ומי זה? לבי הולם בחוזקה, בתוך גרוני הוא דופק, באשר יודע אני, כי מלים נוראות אשמע מפי הרוח:

“נִקְמַת מוֹתוֹ תִקַּח, מוֹת רֶצַח זָר נִתְעָב!”

אך סתומה־מפחידה פי־כמה־וכמה תשובתו של המלט היום: “להרוג או לא להרוג? זאת היא השאלה…” הפחד מאַבּן את לשון הרוח. ופתאום אור נוקב היכה את עפעפיי…

*

– אולי נלך מסביב? – שאול קול נמרץ, – וניסע דרך מכורתך? – אני ניעור, פוקח את עיניי; אבל איך דימיתי מראש, מה ידבר אלי זולטי? “מכורתך”, תירגמתי את המלה ביני לבין עצמי. “מכורתי”. אני מתכנס בפינת מושבי, להגדיל את הריווח ביני ובין זולטי. הוא החליט על דעת עצמו, פונה שמאלה, הרחוב מוּכּר לי, והוא מודיע: – כאן היה הגיטו. הגשם דולף אט אט ובהתמדה, נשימתי בהולה. כלום אין הוא משער, שאני בקי כמוהו? עוד מעט ונגיע אל בית מגורי הוריי.

זולטי עוצר; אינו שואל, אלא עוצר. מדוע? האם רק ניחש? עומק המבוא, ואופל. החצר הצרה, כמוה כמנהרה ליליפוטית. מפּתח המנהרה הזאת התבוננתי בקנאה אל משחקי… זולטי, כן, זולטי היה שמו, ואחיו יוֹז’י, ילדי שומר הבית, החצרן, אף כי כדור משׂחקם לא היה אלא פקעת סמרטוטים. עלי נאסר המשחק. ובלילה חולם הייתי. בחלומי עולים מלמטה, אינני יודע מאין, כדורים קטנים, ססגוניים, משוּיישים, מתרוממים כבאלונים קלים, אבל אני יודע, אני חש, שכבדים הם כעופרת, מטילים בי אימת מוות, נוטלים את נשימתי, עולים ומתבטבטים עלי, מתרבים, ממלאים את החלל; אני מקיץ בחשיכה, בבכי קורע לבבות, אבל הכדורים עדיין נדחקים – אור, אבי הדליק את מנורת הגאז, עומד אצל מיטתי, מניח כף ידו על ראשי: אני מביט עליו בעיניים נבובות, במורא, וגועה שוב בבכייה, ואינני יכול לומר לו, על מה… כמה שנים עברו מאז? וכדורי העופרת הצבעוניים מאיימים עלי שוב…

בהיסח־הדעת נפלטה מפי השאלה:

– ומה אתה יודע על יוֹז’י? – וצחוק שטני צץ בקרבי, שמחה לאֵידו: הה, עכשיו היפלתי אותך בפח, רמאי, איש קירקס צהוב!

זולטי אינו שומע, או משים את עצמו כלא שומע. אני מביט על זולטי זה. המגושם, המסורבל, יחדיו נכנסנו אל הבית הישן, בראש מושפל. צעדנו אל החצר האחורית, ואל האחורית שבאחורית, גן־עדן המחבואים; גן החטאים, פינה של חילול שבת… איש לא עיכב אותנו, איש לא שאל, מה אתם מחפשים כאן. כשיצאנו, עמדנו בשער, רגע סחרחר.

בעבר השני, ממולנו, היתה גרה קלארי. מהלך הייתי אחריה ומחבר לה שיר בלבבי. השיר – שלי הוא, ואין לנערי הכדור חלק בו; את השיר אי־אפשר לעקור מלבבי, אף לא לנחש אותו. איסורי אבא לא מועילים. בוקר בוקר חיכיתי לה בפינת הרחוב, בשעה שבע־וחצי. אל בית־הספר הלכתי בדרך עקיפה (“אולי נלך מסביב?”), כרוך הייתי על עקיביה כנחש… מורך־לבי הוּצף בדם חימה וקנאה. אבל במורך־לב הגשתי לה את לוּחית־העץ, אשר גילפתי בה את שמה, ומסביב לו זר, מעשה־חורי, ציורים פנטסטיים, שקראתי להם דרקונים ויונים.

 

יג. עשרים וארבעה    🔗

סמוך לבית הכנסת הגדול חנינו. בין חודי מגדליו המזדקרים בזעם־עדוּת ומנקבים את הרקיע, ניצבים שני לוחות הברית על קודקוד משולש. חזית־פאר היא, תחפושת למצודה המסתתרת בפנים. והטפחות – תחרים דקיק, שקוף אבל גם חוצץ. השערים נעולים.

הקפנו את גושי הבניינים; השתוללה מכוניתו של זולטי בקטע זה ודהרה כמטורפת, לא ייאמן.

–עוד נשוּב לכאן, – צעק האיש, להתגבר על רעש המכונית. במבוך בית־הקהילה עברנו. בחצרות – ערימות אבנים, לבינים, קורות. אבני גוויל, לוחות שיש. בונים, משפצים.

– על־גבי קברים אתה מהלך, – אמר זולטי. משפצים איפוא את הקברים.

– פה נטמנו? – שאלתי.

– פה ושם. אינני יודע. אפשר שאין איש יודע. אני אומר לך, מה שאמרו לי אחרים. אני הגעתי לכאן כאשר כבר ספגה האדמה את כל הדמעות. את הדמעות, אבל לא את הדם. באתי כאילו קיוויתי. ובכן, אז אמרוּ לי: על־גבי קברים אתה מהלך.

עברתי את המפתן בין הלשכה ובין אולם בית־הכנסת. מוזר, הכול פתוח. אין שומר, אין שמש. מבעד לדימדומים מסתנן אור השמש בהתאפקות גדולה.

– זה היה מקום המדורה, – קול זולטי היה הומה בצליל מוזר, קול כאוֹב המדריך בבית־נכאות. – ושוב, אני אומר לך, מה שאמרו לי, – הוא שתק; הדממה התנשפה. – זה היה מקום המדורה, – חזר ואמר, – זה היה קסרקטין הנדונים לתופת של פלוגות העבודה. ועוד: פה נערך ממכר נשמות אבודות, בזהב נקנה עוד רגע. אבל איזה רגע? רגע של רטט מפחד המחץ. מפה עלה בכי תינוקות עד רום המגדלות, אך לא למעלה מזה. אלוהים, אלוהי היהודים, כּפר בעולם. אתה מן המאמינים בּיהוֹוָה? יותר נורא הוא, שהאדם כּפר באדם. פה התייפחו ישישים, פה הפילו אימהות תחינה בעד פרוסת לחם לתינוק; פה התגוללו גוויות בני־אדם, שאצבעותיהם ידעו לפרוט על כלי־נגינה עדינים או להניע מכונות ענק; פה נוּפּצוּ גולגלות שמליאות היו שירה נפלאה.

בזהירות צעדנו על רצפת בית־הכנסת, כמו על זכוכית דקה, או כמו על ציפוי של קרח, אשר רק הבוקר נגלד על־גבי הנהר. יראתי להביט אל הרצפה. הקור חדר לעצמותי. על הקרח רישרשו טיפות לוהטות, הדי קינה. זקפתי את עיניי אל המרומים האדירים, בדממה המושכת לגובה. גלי האפלולית מרטטים תחת העיטורים המאוּריים שלקשתות הנועזות, המפליאות ברחבותן – חובקות את החלל המבותר על־ידי קרני זיו, כי אשנבים שלמעלה הטיפו אור מעומעם מאמצעיתם של שני ריבועי התקרה המונומנטאליים. קורדובה וגרנדה וסולימניה ממוּזגוֹת בעיטורים הללו. קלילוּת עדינה ממעל לארון, היכל בראש היכל־המרחביה – ושם העוגב. ואלוהים כפר ביהודים.

– סן־סאנס וליסט היו פורטים עליו, – קובל בן לווייתי, ואני שומע את רישרוש הדמעות. – האם לא כאן שאב ליסט את השראתו לסימפוניית דאנטה? אבל נביחת הנאצים זיהמה את האוויר. לוא נביחה זו שמע דאנטה בשאוֹל, כי אז לשווא הגביהה אותו ביאטריצ’ה אל מזל תאומים – – –

מחוץ לבית־הכנסת הגדול נישׂא סטיו של קימורים.

עומדים היינו פה, – אמר זולטי, – ביום שעברנו את הנהר על־גבי גשר־הסירות הראשון אשר נטו הרוסים, עומדים היינו פה, לאחר שהתרוצצנו בעיר כל היום, מבית לבית, מתדפקים על דלתה של כל דירה שהיתה ידועה לנו פעם. עומדים היינו פה, מתנודדים, סחרחרים, נעים כאילנות ברוח. וגלגלי העיניים קמו, ניתקו ופקעו מחוריהם, מרפרפים כבּוּעוֹת קלות, אשר היקום כולו נשקף בהן, דאו העיניים אל עבר עשרים־וארבעת קברי האחים, נישאו וצללו אטאט וירדו על קבר זה והתעופפו ונשקו לקבר זה, כציפורים המנתרות מגל אל גל –

*

איך? – אמרתי, – את מי חיפשת!

– אל תהיה עינך צרה בי… אינך יכול להבין? ואנחנו – המוח הלוּם־המוראות לא יכול לתפוש… – כה מילל זולטי כשפניו שונו וכל צביונם כתבליט־נחושת עתיק, מוריק. ובכל־זאת התפעפעה בי אותה מרירות המעלה טינה וקינאה, מחמת כל מעלליו, ובעיקר – ויודע אני, מה נסכל הוא לומר “בעיקר” – מחמת טעם שעיקרו נעלם ממני.

– שאלתי, את מי חיפשת אתה פה?

– את מי? את הכנר היהודי שפניו הבהיקו יותר משערו הלבן! – גנח זולטי. – את התינוקת שהניחה ראשה על חזי לשמוע דפיקת לבי… את הסנדקית שלי, אשר גזרה דין בנה הרוצח… את הסילפידה שהתהלכה לנו במאורת זאבים… תבין את חידתי. את כל אלה המלווים אותי כסופת השלגים בין פרחים אדומים…

שתקתי.

גם אני, כמוהו אז, עומד הייתי לפני גדר הברזל הסוגרת על חצר בית־הכנסת שלאורך הקימורים, לנוכח טורי הקברים האדישים למראה, עשרים־וארבעה קברי האחים, שפלצות הלבינה את רגע חייהם האחרון, והם המסמלים לי את הריבואות שעלו בעשן השחור. ידיי החזיקו את בדי הברזל ועיניי משוטטות מעבר לגדר. ואילו הוא מאמץ כל כוחו למען כיבוש קרבתי ושיתופי, דהיינו, להפיס את דעתי.

– לפחות משורר אחד היה לנו, – אמר, – שראה מראש, לפני חצי יובל שנים, משורר שהוקיע את החיה הרעה בעוד מועד. הנה כך הוא מפרסם את אהבתו למולדת:

מוֹלַדְתִּי קַרְקַע שְׁחוֹרָה

הַמְהֻלָּלָה בִדְגָנָהּ;

שִׁבֳּלֶיהָ הַכְּבֵדוֹת

שַׁח רֹאשָׁן בִּזְהַב קָמָה.

מוֹלַדְתִּי קַרְקַע שְׁחוֹרָה,

בָּהּ יִפְרַח כָּל חַי יָקָר,

אַךְ זָלִּים חַיֵּי אָדָם,

וּבְרָעָב דּוֹרוֹ נִגָר.

עֵת גָּדִישׁ יָעִיק תַּחְתָּיו,

הָעוֹלָם בְּצוֹם נָדוֹן:

מוֹלַדְתִּי קַרְקַע שְׁחוֹרָה,

מוֹלַדְתִּי בָּמַת גַּרְדּוֹם.

– אתה מכיר?

– תמשיך, תמשיך.

– אדלג ואמשיך.

מוֹלַדְתִּי קַרְקַע שְׁחוֹרָה,

בָּהּ יִפְרַח כָּל חַי יָקָר,

בָּהּ סֵרְסוּ אֶת הַחַיִּים

שׁוֹפְטֵי שַׁחַץ, חַיּוֹת בָּר.

מוֹלַדְתִּי צַחֲנָה שֶׁל דָּם,

מִרְמַס מֹחַ בַּחוּצוֹת:

אֲסַפְסוּף נִבְזֶה צוֹהֵל

אֶל הַטֶּבַח בַּמָּצוֹד.

מוֹלַדְתִּי גוֹנַחַת גִּיל

עַל דִּמְעַת תִּינוֹק יָתוֹם;

מוֹלַדְתִּי קַרְקַע שְׁחוֹרָה,

מוֹלַדְתִּי בָּמַת גַּרְדוֹם.

מוֹלַדְתִּי קֻבַּת לִיסְטִים,

דִּיר נִוּוּל, שִׁקּוּץ, חָמָס:

מוֹלַדְתִּי הֲרַת קְלָלָה,

אֵין אוֹנִים בְּיַד אַנָּס.

אֶַת אַרְצִי הַמְזֻהָמִים

לִכְלְכוּ בַשְּׁחִין הָרָע,

לָהּ נוֹשְׁקִים, אוֹתָהּ חוֹבְקִים

הַזַּנַּאי וְהַמְצוֹרָע.

מוֹלַדְתִּי חֵיק הַטֵּרוּף,

הַשָּׂטָן בָּהּ הָאָדוֹן;

מוֹלַדְתִּי קַרְקַע שְׁחוֹרָה,

מוֹלַדְתִּי בָּמַת גַּרְדּוֹם.

אנו נוסעים. שעה ארוכה לא ראיתי את זולטי, אלא מבעד לערפל. כלום לא הוא ביטא את המלה “מזל תאומים”? המלים מידמדמות בי בכאב נוקב וחוזר, גל אחרי גל. קשה כשאוֹל קנאתי.

 

יד. היער    🔗

עצירה פתאומית.

– מה תאמר על הגשר החדש? – שאל זולטי, מבלי לתת דעתו על הפגם במכונית.

– מצויין, – אמרתי. – מה אפשר לומר על גשר? יצירת אמן אינני רואה.

– יש להרבות גשרים, – חזר ואמר זולטי.

– כן, עניתי, – אין די גשרים בעולם.

הוא נאנח:

– אין זו מלאכה קלה.

במרחק לא רב נערמות הריסות ראשי גשרים, לפנים – פאר הבירה. חורבות הברזל בשתי גדות הנהר נתלכדו בדמות מפלצות, הסוקרות זו את זו במבטי ספינקס; בראשה של זו כרבולת ירקרקה, וממולה – איש־ענק המניף קורנס כלפי הרקיע.

ברציף נחסמה התנועה, המכונית נעצרה באלכסון, מאחורינו מצטברים כלי הרכב – רוכב־אופניים צעיר קורא אל זולטי: “איש בהמות!” והקריאה מצחיקה את המתקהלים, וגם את זולטי עצמו. בחורים עליזים מתנדבים, דוחפים את המכונית, אחד מתכופף בין הגלגלים האחוריים וקובע את הדיאגנוזה: “חולי מיעיים.” צינור הפליטה נגרר על הארץ. “עניין של מה־בכך”, ממלמל זולטי. בהדיפה עזה מצליחים העוזרים לסלק את הפקק מאמצע הכביש, וקדימה! הצינור מקשקש ואנו עולים על הגשר.

…לוח העץ דומה היה לגשר, והשם קלארי מגולף עליו; הלוח נפל בידי אבי. הוא מחזיק אותו בימינו, בין אצבע ואגודל, ועל זרועו השמאלית – קלארי הקטנטונת… ובכן, לא זולטי, אלא אבי? אבל אבי מת מכבר… הוא מראה לה את הלוח, מחייך אליה. התינוקת שולחת שתי ידיה לתפוש את הצעצוע; טבלת העץ נופלת לארץ. קלארי צוחקת בקול, אבדן הצעצוע משעשע אותה. אם כן, מדוע שאלה אותי, האם שומר אני עדיין על הלוח? אני משתוחח להרים אותו – ואז, תוך כדי כפיפת קומתי, אני נזכר, משום מה רציתי לנסוע לעמק ב‘, אצל יער ב’, לכפר ב' – וביקש אחי להניא אותי מצאת לדרך. והיא צוחקת. האמצא את האלון, ששמי ושמה חרותים בגזעו?…

אוטובוס חולף ביעף. לוא נסעתי באוטובוס, כי אז ישבתי מכבר אצל המציבה… והייתי נשפט עם אבי. או הוא היה נשפט עמי. מדוע שכחת את מקום קבורתי?

מימי הגשם מושכים וזורמים בתעלה לאורך הדרך. הכביש המזופף מבריק. היער משמאלנו, פניני הגשם נוצצות עדיין על האילנות, כיפת השמיים תכלת, רק צעיף קטן שט למעלה, צעיף של מלמלה. נפש חיה אינה נראית; מקרב היער נשמע צחוק עליז, ומרחוק – קול פעמון; ומיד מתלווית אל הצלצול געיית פרות עגומה. זולטי עומד אצל מכוניתו, מגדף את המוסך:

– אתה רואה? כך הם בונים סוציאליזם! מעשה קלוקל! תאר בנפשך, לוא הייתי אני תוקע כך בחצוצרה, מה?

הוא זוחל בין הגלגלים אל מתחת למכונית, ואני נוטש אותו והולך אל עבר היער. כביכול אמשש גזעי עצים רטובים, למעשה מלטף אני אותם; ופי כה קרוב אל העץ – נשקתי לקליפתו המחוספסת. ישבתי על סדן; והענפים בוצצים. טיפין טיפין מנטפים על ראשי. שורשי האילן יונקים עסיס אחר, עסיס אדמדם. לרגליי נחפזות נמלים שחורות בטור ארוך, נושאות משא כבד בקלות מפליאה.

קול חליל, או קול אבוב? לחן רווה מגיע אל אוזני:

המתוך עומק היער? הדי הנגינה מרחפים ממעל לכתבי השמש שבין הצללים, וצלילי קסם מרצדים. דומה, עלם מאוהב קורא לנערתו. לאט לאט אני צועד על מרבד הרקבובית וחוזר אל עבר הכביש, קול החליל הולך לקראתי בכליון נפש של כיסופים. – בפאת הדרך עמדה המכונית, נטויה מעט בתעלת הגשם, וזולטי יושב על המדרגה; דלת המכונית פתוחה. כמה טיילנים נעצרו שם; הוא הוא המנגן אל מול היער. אכזבה עכורה השתפכה עלי. הוא! הוא העיז לערב את נגינתו בחלומי… בין האילנות עומדים מאזינים צעירים; ממאנים להתפזר, מצפים להמשך הקונצרט.

משנתן דעתו עלי, משמיע זולטי קול “האהו!” עליז, ומודיע: “המכונית – פגר”, כמי שמבשר ניצחון מפליא.

– תודה על נגינתך! – אמרתי בלעג צונן; וטעם מר, טעמה של קליפת הצפצפה, דבק בלשוני.

ואותו שוטה אינו מרגיש, או מעמיד פנים כמי שאינו מרגיש. הוא מטמין את החליל בתוך תיקוֹ, מכניס את התיק בילקוטו, ומשיב:

– ניחשתי, כי תיהנה מ“כרמן”. ובכל זאת – פלאי פלאים…

הלכנו ברגל אל הכפר, מהלך קילומטר־וחצי, בלי לפצות פה. גיבורי סיפורו של ד"ר ויג עברו לעיני רוחי, אחד אחד, ובהם גם זולטי – נבצר ממני לזהות את דמותו עם זולטי זה, ההולך לידי.

 

טו. משל הכלב השׂעיר    🔗

כיכר השוק – מוצאו ומבואו של הרחוב הראשי, החוצה את הכפר – משתרעת בשיפוע, עד למרחק רב, כמגרש רחב־ידיים לתחרויות. כדורי משחק מתעופפים וילדים מתגוללים עליהם, ואין קבוצה אחת נוגעת בחברתה. רחבוּת! כדור אחד הועף עד לרגלי זולטי; הוא בועט בששון רוגש, והכדור ממריא, נישא בקשת רחבה עד לקצה המגרש – קול מצהלות ותשואות עולה במרחב השיפוע, על פניו של זולטי מתפשט חיוך מאושר. למטה סוּכּוֹת וביתנים סגורים, כחרקים ירוקים, מכוּוָצים. בתים משופצים, מבהיקים, חגוּרי תכלת וששר, המפגינים אמידות; עולם אחר, מופרש ומסוייג, שאין בו זכר לסימניה של סערת האש והדם. “באיזה מהם היה גר הפחח היהודי?” אני מהרהר. “באיזה מהם נמצא הקמטר העתיק של הדודה רגינה, אשר בוֹשׂם שלושה דורות נודף ממגירותיו?” בגבול הכיכר מתנוסס מגדל, גוף הכנסייה מסתתר מאחורי בית־המועצה, הרובץ שם בזחיחות חגיגית. שני דגלים הונפו ממעל לגזוזטרתו לנוכח המגדל; האדום והאדום־לבן־ירוק משיקים זה אל זה. איזה מהם יתגבר?

– אתה תיכנס אל המסעדה, – זולטי הצביע בכיווּן בית־המועצה, – ואני אמצא מסייעים לגרירת המכונית הארורה שלי אל אחת החצרות.

– למסעדה? – שאלתי בזעם. – בשביל כך באתי הנה?

– מדוע לא? – לכתחילה יצאנו לטיול! תשתה שם כוס בירה.

מיד הופיע לי חללו החמצמץ של מרתף מסבאה. שותי בירה כרסתנים יושבים צפופים, שקועים בפימתם, ובעשן הסמיך מתערבים ריח המשקה המפוגל והבל הזיעה וגיהוקי קיבות מפוטמות וניבול־פה וצחוק שׂבע.

גולם! דמי רותח כנגד פרצופו המתחייך – אחרי מסע כזה! מולדתי קרקע שחורה, מולדתי במת גרדום. ריח בירה פושרת ממלא את נחיריי בחילה. הוא צימצם עלי את מבטו.

– שתה כוס בירה, – חזר ואמר, וגעה בצחוק.

– אני הולך לחפשׂ פה את בית־הקברות היהודי, אתה שומע?! ואתה תשב באשר תשב, יש לך כאן זכויות, אני יודע, ואף־על־פי־כן – כל דיבוריך כזב! – צווחתי עליו. לפתע נקטע צחוקו.

הגץ הצהוב צץ מאישוֹנוֹ, ונשך את עיני כשיפוד מלוּבּן:

– ככה אתה חושב עלי?

– ככה, והדבר פשוט. גם בלי זכויותיך יש לך זכויות. מבטן ומלידה יש לך זכויות. במקום שנולדה אמך, מת אבי, – נשפתי ברשעוּת.

– מניין לי לדעת, שאביך – –?

– היה עליך לדעת. זהו מקום שאליו באו היהודים למות. אני מכיר אותך. ואתה מכיר אותי, – הטחתי כנגדו אחד משישים בתרעומת המרה השמורה בלבי משום התכחשותו שם, בבית מגורי הוריי. הוא רוצה למחוק את עקבות העבר. יפה הוא בועט כאז וצוהל כאז עם צפיעות בית אמו!… ומה בדבר קלארי? האם שפך את דמה? על כך אין בפיו מאומה. – זולטי השפיל את מבטו. הוא הניח את כפות ידיו על כתפיי, כפותיו הכבדות של דוב אדום.

– בבקשה ממך, – אמר וחינן את קולו כנער מתחטא, וכרגע חלפה לנגד עיניי צורתו הסיוטית של חַפּר לבוש סמרטוטים, ראשו פרוע, זקנו הלבין בכפור, והוא מכוון את אקדוחו כנגד כנופייה של שותי־בירה שיכורים, – בבקשה, תאמין לי, שלא ידעתי. ומה שיודע אני, אגיד לך עוד היום… עוד… היום… – הוא גימגם.

– זולטי, – פתחתי: רציתי להפיס את דעתו, מבלי למחול לו. ההרגיש בדוּ־משמעותה זו של פנייתי? הוא כבר לא שמע. כנמלט מפני נושה אכזר, המנפנף שטר חוב ישן, מרופט, הוא צעד מהר בכיווּן ליער. עמדתי, תקוע בקשיחותי. אדם שלא הצליח להפיס־דעת־יריבו־מבלי־למחול־לו, מגביר את שרירות לבו על אחת כמה. כן, אמרתי לנפשי, מצאתי את האיש. זהו גיבור־המישנה בחזוני, המישנה הנעלם שתקף אותי מגבי, ונער באוזני דברי משטמה ונאצה מגוּנים, הטורדים מנגד עיניי את אהובתי המתוקה; הנה, הוא ממלא במעלליו את כל חללי. מצאתי אותו, במקרה. ועלי לעמוד בניסיון, בלי רחמים.

בית־המועצה רובץ למטה כגוש סלעי נעדר צורה, והדגלים שבגזוזטרה טופחים על פני החזית. הכיכר וכל שאון העליזות ההולך ומתעצם נראו לי כנמוגים הרחק הרחק, במחוז הנעלם; הם השרו עלי תחושת מראה בלתי־ממשי. סחור־סחור סַבּה השמש ומקיפה ויוצקת על ראשי להבותיה. התקרבתי אל קבוצת אילנות, אל ספסל שעמד בצל – דומה מוליכין אותי, מישהו מוליך אותי – להיסתר מפני החמה, להתעלם ממרוצתו המשגעת של הזמן; והזמן מקרבני אל תהום. במצב כזה משתוקק אדם להתראות פנים עם אדם ממשי, להתמודד עמו, כדי לגרש את פחדו.

– זולטי! – קראתי וחזרתי, כי על־כל־פנים הוא הוא האיש הרצוי.

חלונו של אחד הבתים נפתח, אשה הביטה בי; ובכן, נמצא אני בעולם של ממש. האגש אליה, הירהרתי, לשאול על הדרך לבית־העלמין היהודי? בפשטות, כדי להכריז על זהותי… ומאידך, יש ושואל אדם לדרך, ואינו מתכוון, אלא לחדור פנימה. היא התבוננה בי רגע קל, המרחק לא היה רב, יכולה היתה אפילו לדבר אלי; אבל היא פנתה לאחוריה, כמדברת אל מישהו הנמצא עמה בחדר, וסגרה את החלון. הוילון התנועע קלילות. – לכאורה, לשם מה אני רוצה להגיע שמה? הרי כבר הגעתי לכאן. יד נעלמה השתרגה כחבל על צווארי. השמש זורחת, אבל רגליי שקועות בשלג, ידיי חבורות חבורות, אני אוחז בקרדום וחוצב קרח, והשוט שורק, נושך את גבי. – הנחתי להם, שיעקדו את חיי ויתעללו בתינוקות, שישברו לרסיסים את המציבות. הלכתי לבקש לי מקלט בטוח. חופשי הייתי בשכחה, ואת אושרי רומסים במרחק אלפי מילין, וריבי רבבות שילמו דמי מקלטי…

ישבתי על ספסל הציבור. – גבר רזה, מעוטר שפם שחור ומסולסל, מתיישב לימיני כאילו באקראי, מושך את הרוק בקנה מקטרתו הארוך; הוא לבוש בגדי חג מהוהים, כובע לבד צר־תיתורה חבוש לראשו, כמנהג הכפריים, על חולצתו הכחולה מבריקים כפתורי צדף. עין אחת העיף אלי, ומיד הסב את פניו. אולי לא באקראי ישב… משהרגיש שאני סוקר אותו, חזר וליכסן אלי את מבטו. חיכך גרונו, הרתיע תחתיו, ולבסוף פנה אלי:

– מחפש החבר אדם פה?

– מאימתי הוא גר פה? ותיק? – שאלתי בחריפות. – אם מוּתר לשאוֹל…

כמי שספק בלבו, האם כדאי היה לו להיכנס בשיחה עם אדם גס רוח, החזיר לי לאחר שתיקה ממושכת:

– כאילו שמעתי, שקורא הוא…

– לא, אלא שואל אני, האם ותיק הוא במקומות הללו?

– מדוע?

– כך, סתם. שואלים. אינו רוצה, אינו עונה.

– אמת. זה שואל כך, וזה משיב כך. – הוא חייך.

– לכבוד מי הדגלים?

– זו שאלה של טעם. שנה לייסוד האגודה היצרנית. בה אני ותיק.

– ולא כל־כך ותיק בכפר?

– כל־כך ולא יותר, – ענה, כמי שמשמיע סוף־פסוק.

– מחבב הוא דיבור שנון, – אמרתי.

– כגון שאלותיו השנונות של עובר־אורח, – אמר, והשתתק.

מן הארובות עלו תימרות עשן; ריח תבשילים כבד, תבשילי יום א', ריח צלי חזיר גירה את גרוני.

– הכפר מצוחצח; הכל כמו חדש, – חזרתי ופתחתי.

– הגיע הזמן שיהיה הכל חדש. לפחות, לכבוד החג.

– הבתים מסויידים, נקיים.

הוא היטה אלי את גופו, כאדם שאוזנו כבדה והוא מתאמץ לשמוע ברורות, וכן ענה, כמשנן פתגם של חוכמה:

– הבתים מסויידים, נקיים.

– גם בפנים? – שאלתי.

הקול הזה קולי הוא? קולי דליל וחיוור, כקול ממרחק רב.

– מסתבר, גם בפנים. אין אדם רגיל להיכנס אל כל בית בשביל לבדוק בו את הסיוד.

– אבל אם הגיע הזמן, שיהיה הכל חדש? בכפר הזה קרה משהו? ולכן הגיע הזמן?

– לא רק בכפר הזה, – אמר.

הוא הוציא מפיו את המקטרת ועמד, מפלבל בעיניו; לא נוח לו, הוא מתכונן ללכת. גם אני קמתי. הוא היה גבוה ממני משכמו ומעלה. גון פניו כגון הענבר, ועצמות לחייו הבולטות שיווּ למבעו קשיחות מצודדת לב. מסלסל את שפמו. נערות הכפר מהרהרות בו, ובשרן נעשה חידודין חידודין. קירבתי את פניי אל פניו, הוכרחתי להתרומם על בהונות רגליי, חזור והתרומם, כמתנודד על עקביים.

– גם את הטיח הישן הקציעו אולי, וטחו את הקירות מחדש? – שאלתי בקול קטיגור קודר, המחמיר והולך. – אבל אם אינו רוצה לדבר עמי, אבקש את סליחתו.

– אפשר שכן עשו, – אמר ונשם עמוקות. ובזוויות עיניו היכרתי, שמחשבותיו סובבות למזימתו. האם ירד לסוף דעתי? חומרת קולי וקוצר תשובתו עלו כמעט בקנה אחד.

עיניי נמשכו אל ים הירקוּת, אשר בחיקה יושב הכפר, נטול הדאגות. האם כדאי לי כל זה, ושמא מוטב להסתלק? אין בית בלי גן ירק. משקיף אני ממעל לנוף המתרונן, חזי מתכווץ, ואני משתומם על האופק המעיק עלי, ואיך ייתכן, שאינו מרחיב את דעתי ואינו משחרר את נשימתי. אני כלוא בין שיפועי הגבעות המכוסים כרמים וגני פרי.

נגעתי במרפקו, כאומר: הבה נדבר גלויות! הבה נשתדל להבליג על המחיצה! נדבר כאדם אל אדם…! הוא נתן בי מבט כמוכן להיענות לי. כוחה של נגיעה במרפקו של אדם! מבטו אמר לי עוד דבר: איני יכול להפיג את קדרותך, אבל לא לרצוני הוא שתצא מן הכפר אכול טינה ואכזבה.

– אפשר אוכל לעזור לו במשהו – – –, – אמר, – אני חוזר ושואל, האם מחפש הוא –

*

– אבידה, – שיסעתי אותו. לכאורה היתה זו שעת כושר שאשמיע באוזניו סוף סוף דברים בוטים, היה עלי לומר לו משהו, שיש בו משום זריקת מרה המעוררת תשובה זועמת, אבל אנושית. שמא אשאל אותו עוד משהו על־אודות הטיח? אווירתה האידילית של כיכר הכפר ושאון הילדים המשחקים – אף מבעד למחיצה השקופה – מתקלסים באבילוּתי. אבל האיש הזה, הרי הוא מאותם בני־אדם שייסדו אגודות יצרניות… וביקעו ארמנות העשירים וקבעו את הכוכב האדום בחזיתות המשרדים ובתי החרושת, ושני הדגלים מטפחים על פני בית־המועצה! אנוּשה מכתי. כשהם מטכסים עצה, כיצד לקעקע את ביצת הנחש, מיד אני רואה אותם כאגודת סתרים, המעלימים משהו מעיניי, משהו הנוקב ויורד עד שורש קיומי. לאחר שנגעתי במרפקו, האם יבין לי, ולוא גם בזעם?

– מהי האבידה? – שאל, אבל באותו רגע ידעתי, כי הכירני, דומה כמשיב בחיוב. ובכך נראו כל הדברים שנאמרו לפני־כן, כל אותו דו־שיח שנערך ביננו בלשון רמזים, כדברים בטלים. הוא הכירני. לא אותי, בשמי; אלא בסבל הירוּשה המעיק עלי.

– אולי יש לו פנאי לשבת עמי עוד מעט? – אמרתי. – רציתי לשאול, האם יליד הכפר הוא. האם מכיר הוא יפה את תושבי הכפר? תושבים ותיקים? תושבי הכפר שהיו ואינם?

– יהודים, – הוא אמר. הוא הוציא מכיסו גפרור, התבונן בראש הקיסם, שהיה ירוק, גילגל אותו בין אצבע ואגודל – מיד עלתה לנגד עיניי דמות אבי, המחזיק בידו את הלוח הקטן – וישב. עשוי היה ללבוש ארשת של ניחומים; אבל נראה, כי דחה את התשובה. בגנזי נשמתו שמור סודו ושותק. גם אני ישבתי. מקטרתו כבתה. במה הוא מהרהר? במורד הכיכר עבר אוטובוס. הוא מסיח את דעתו.

– האוטובוס ריק כמעט לגמרי. הטיילנים המאחרים נבהלו מפני הגשם, – השיח האיש, – ואחרי־כן התחרטו, כי התבהרו השמיים. כן, התבהרו. – הוא הגביה את רגלו השמאלית, הטילה על ברכו ושיפשף את הגפרור בסוליית מגפו. יישוב דעת מרובה כל־כך בהצתת גפרור! שלווה זו, מה היא מסתירה? את הדבר שאינו מצוי בחייו. גם הבלתי־מצוי מצוי. היעדר גורלו של אחר. הוא קירב את השלהבת המחווירה אל המקטרת והעלה עשן אפור־כחלחל. האמנם הסיח את דעתו? פתאום זקף את ראשו, והפטיר:

– יהודים.

הלא ירד לסוף דעתי.

– כן, יהודים, – אמרתי וחיכיתי לדבריו בעצירת הנשימה.

– אפשר אגיד, – אמר האיש, – שאינני מכיר, אינני יודע כלום. – בקולו לא הורגש כל היסוס, על־אף לשון הספק.

– במצפון נקי? – שאלתי.

– בביטחון. הרי על כל הכפר הזה הוא שואל. מארץ רחוקה הוא בא, נכון?

– רוצה אני להבין ביטחון זה.

– דבר אחד: שכולם יכלו לטעון גם כך וגם כך. כל אדם כרצונו, או כמידת פחדנותו. אם לא יכולתי להבין משמעותו של מעשה, הרי שלא ידעתי אותו. במקום שיש אנשי דמים, יש פחד. במקום שיש פחד, פורחת הנבלה. הפחדן מוסר את אחיו לתליין. ולאחר שבגד, יגדל פחדו. יגדל פחדו, יסתמאו עיניו. אנשי דמים עשויים להטיל מרוּתם על הרבים, להכניס בהם רוח רעה, עד שישתוללו. אבל אין זה מוכיח, כי נקי הוא כל מי שאומר: אינני יודע כלום, ואפילו היא אמת. יש אמת שנולדה בשקר, שנולד בבגידה, שנולדה בפחד. או ברעב, המדשן את הפחד. כשיצאתי מבית־החולים הצבאי, קיבלתי שלושה ימי חופשה – מן הצבא לא שיחררו אז אפילו פגר, אם רק נותר בו כוח לעמוד על רגליו. נסעתי אל הכפר, אל בית הוריי, שם נמצאה אשתי הצעירה והתינוק. הכפר הזעיר, שני רחובות מקבילים והשאר – סימטאות נפתלות, ועוד מבוי מפולש, הנקרא טור הצוענים – שם מגורי הוריי, ושם ישבו גם כמה משפחות יהודיות. האביונים. אמידים שבהם בנו בית ברחוב הראשי. כפר הונגרי כשר, מלא עניים מרודים, מפוחדים; מלבדם, מספר איכרים שׂנוּאים; ושלושה קולאקים והנוטריון והז’נדארמים שלו, שליטים. כל־כך כשר היה הכפר, שלא נמצאו בו כמעט עונדי צלב־החץ, לבד מצעירי הז’נדארמים ובן הנוטריון, שהשתמט משירות בצבא, ושניים או שלושה מפרחי הקולאקים.

הגעתי בצהריים. נתתי לאמי את מעט הכסף שחסכתי מתשלומי הצבא. לארוחת הצהריים אכלנו דייסת דוחן, עם מעט שומן עליה, ומרק סלק. לחם היה לשובע.

“עכשיו אין מחסור”, – אמר אבי. חשבתי, מן הסתם יודעות הנשים לקמץ ולחלק בזריזות את הקיצבה שמקבלת אשתי. ואולי יש גם מעט עבודה אצל אחד הקולאקים, מחמת חסרון גברים צעירים.

“האדון הנוטריון עוזר לנו עכשיו”, – אמרה אמי, והציצה אל אשתי.

“האדון הנוטריון משלם את הקיצבה, אבל לא מכיסוֹ”, – עניתי. גם אני העפתי מבט כלפי אשתי; כולנו שתקנו ואכלנו. מסתבר, נותנים הם כבוד לכלתם; בזכות הקיצבה היא חשובה כמפרנסת.

“כבר לוקחים את היהודים, את כולם.” – זאת אמרה אשתי. – “לעבוד”, – הוסיפה.

“מי אמר לך?” – שאלתי. היא לא השיבה על שאלתי.

“מוצצים את הדם. רמאים. וכותבים מכתבים לקומוניסטים, שיבואו לשחוט אותנו. ולמארקוּס כבר אין חנות. כבר די.”

“שאלתי, מי אמר לך.” – גם הפעם לא השיבה.

מטומטמת, הירהרתי. היהודי מארקוּס היה חנווני, בחנותו נמצאה כל סחורה הדרושה לכפריים, מכפתור עד סוכר ועד מלח ומסמרות ושרוכי נעליים ומגריפה. חמש או שש משפחות יהודיות ישבו בכפר. בעלי־מלאכה. אחד היה חוכר אדמת הכומר בכפר הסמוך. היה עושק את עניי הכפר כמו שאר האיכרים, לא פחות ולא יותר. האשה מטומטמת, הירהרתי. חובתי לדבר אתה. אבל באותו יום לא דיברנו; לא ידעתי עוד, איך אפתח. אומר לה, מטומטמת? אפשר שאינה כלל מטומטמת.

ממחרת בבוקר כבר נשמע קול התוף. שמַש־המועצה מתופף ומכריז “מטעם השלטונות”: כל התושבים היהודים חייבים להתאסף תוך שעתיים בכיכר השוק… ילדים וזקנים, בריאים וחולים… מפתחות ביתם… לבלר הנוטריון… מיטלטלים… עשרים־וחמישה קילוגראמים. כל המנסה להישתמט, או להסיח אחרים שישתמטו, ייענש בכל חומר הדין.

התחלחל הכפר. יש חלחלה ויש חלחלה. אימת הז’נדארם, חלחלה… ליקוי החמה, חלחלה… קללת הכומר, חלחלה… ובית השכן עולה באש, חלחלה…

בוקר קיץ ורוח צוננת. אני, אינני יודע, מדוע, – רק על אשתי לטשתי עין. איך היא חוזרת מקרן הרחוב. מכרכרת ובועטת באבק הדרכים, שמחה וששון? חלילה. שח ראשה, וידיה תחובות בשרוולי חולצתה; קר לה. לא העיזה להרים עינה אלי. עלים צהובים מתגלגלים בעפר הרחוב. לא השליתי את עצמי, כסילותה של אשתי לא נרפאה. אלא, כך או כך, מַשב יום־הדין מפרפר את לב הכסילים. אינם בטוחים בתשועת אלוהים… עיניה נעוצות ברגליה היחיפות. גם עיניי נמשכות אל רגליה ואל השמלה המתוחה על חמוקי יריכיה. ושמא מטעם אחר פגעה בה הצינה? ואולי לא צינה היא, אלא קדחת? לא, לא, אֵימת יום־הדין חזקה מכסילותה. אם יפגע הברק בבקתה והרעם מתגלגל, מי יודע, האם לא תיפול אש השמיים על ביתי. רק ילדים רצים ברחוב וחוזרים על דברי הכרוֹז במקהלות, ומצווחים בשמחה: “אנשים ונשים, ילדים וזקנים, בריאים וחולים…” זקן צולע מנסה להשתיק אותם; לשווא! יהודים נזדעקו. גברים המוּמים, מוּכּי תימהון, הלוּמי זעם, דוהרים אל הנוטריון שפיטמוהו בשוחד ושלמונים. נשים מבוהלות רצו אל השכנות הטובות; הן נאנחות בצוותא וסופקות כפיים – עדיין לא תפשו את גודל האסון. ומחוֹגי השעון סובבים במהירות אכזרית. כבר מופיעים יהודים מגורשים מן הישובים הסמוכים, מן החווֹת הנידחות, תהלוכה של אבדון. הכפר מביט, נרעש. החלחלה קפאה על הפרצופים. ופה ושם תקווה מתועבת שוקקת מבעד לסדקי עיניים מלפלפות. שני מינים בזוועה, וקשה להבדיל ביניהם לפי המראה החיצון. האחת היא חרדה מאוּבּנת; האחרת מפעפעת ועולה מן השאול המזוהם שבנפש ומביטה עלינו כטמטום בהמי. יהודים זקנים נאנחים, זקנות גוררות בקושי את רגליהן, חולים נישאים על מזרון או על קרש. ז’נדארמים דוחפים, צווחים, מכים. ישישי הכפר מתבוננים מבעד לחלון ויודעים כביכול, מדוע נענשים היהודים – הכומר כבר הוקיע את כל עוונותיהם… והנה אלמנה צעירה, בת הכפר; לפנים, משרתת היתה בביתו של חוכר יהודי. היא מזנקת אל השיירה האבילה, כדי להרים ילד טיפוחיה. הז’נדארם את מגפו מעך בבטנה:

“זונה מטונפת!”

והאשה נשארה שם, מתעוותת ונאנקת, איש לא העיז לעזור לה. צמרמר בשרם של השכנים הטובים. הפחד מבקש מפלט בנוולוּת. יצאתי לרחוב – ארבעה אותות הצטיינות ענדתי, כי היטב הרגתי ברוסיה והיטב יריתי לתוך בתי האיכרים שם. הכנסתי את האשה החדרה והשכבתיה על המיטה. אמי זעקה:

“אסון אתה מביא עלינו!”

“תשתקי, אמי, בבקשה ממך, שתשתקי”, – אמרתי לה בלחש, כממתיק סוד, אבל הזעם שבעיניי סתם את פיה; היא החווירה, הצטמצמה. כפקעת סמרטוטים, כי בסמרטוטים היתה לבושה.

בחוץ, לפני החלון, ירד בן הנוטריון מעל סוּסוֹ; ניגש, התכופף פנימה, פשט את זרועו וטילטל שוט רכיבה. אלי לא דיבר, אלא אל אשתי, בזו הלשון:

“נוֹ, יוּלישקה, אשת הגיבור, אַת לא הולכת אל המוֹז’י, למצוא איזה מלבוש נאה לחמוֹתך, ואולי גם לממזר החמוד שלך?”

“אבל היהודים לא סגרו את ביתם?” – שאלה אשתי.

"אני מרשה לך!" – ענה בן הנוטריון. – “ובכן, תלכי?”

“הולכת אני, הולכת, לאציקאם!” קראה אשתי בעליצות, כמזומנת אל נשף מחולות, ופנתה אל עבר המטבח. פניה הוריקו והאדימו כשיח של ורד. יפה

היתה, המנוּולת.

מול הבקתה שלנו, באלכסון, היה גר היהודי מוֹז’י; ביתו לא היה שונה מבית אבי. חייט היה, מחזר בעיירות וקונה בגדים משומשים, מנקה ומטליא אותם, ומוכר לעניי הכפרים. מוֹז’י ואשתו וחמשת ילדיו – הבכור בן חמש־עשרה – היו כבר בכיכר השוק. בריונים פרצו את הדלת והתחילו לסחוב. שומרי החוק העלימו עין. עד מהרה התגודדו מסביב לבתי היהודים סיעות סיעות, וההמון נהפך לאספסוף משתולל, באגרוף ובציפורן ובשיניים נלחמו זה בזה, כחזירי בר. מחצרו של מוֹז’י הוליך אחד האיכרים עֶגלה באפסר. תוך רגעים אחדים נטרפה העֶגלה, נדרסה והפכה פגר מובס, המתגולל בדם. על שק תירס נשלפו שכינים. כך התכתשו על הביזה העלובה.

כשאמרה אשתי “הולכת אני, הולכת, לאציקאם”, השמעתי שאגה אשר כמוה מעולם לא נשמעה בביתנו. עוד שני אחים היו לי, אחד נפל במלחמה, אחד נהפך לתליין בפלוגת עבודה, ואחות נשואה – לארבעתנו היה כינוי אחד במשפחה: “לשתוק!” – לא העזנו לדבר בקול רם, לא רק אל אבי, אלא אפילו אל אדם זר בנוכחותו.

“את לא הולכת!” – צעקתי.

“אני הולכת!” – השיבה; ובן הנוטריון משתעשע בשוטו מבעד לחלון, וצוחק. תפסתי את אשתי בזרועותיה.

“אם את הולכת, אל תשובי לבית הזה!” – תקעתי באוזנה.

“אני הולכת, לאציקאם!” – קראה בעודני מחזיק בה. – “בית זה! פ’וּ!” – היא ירקה לרגליי ונשמטה מידי.

עיניי חשכו. על מי אתגולל תחילה. על אשתי או על המאהב. לא הספקתי להשתיק את יצרי המתלקח.

”וגם אני הולך!" – אמר אבי ועיניו התיזו זיקים של טירוף. – “ואתה, לשתוק! אני אדם מאדיארי, לא אוותר על זכותי!”

לאבי לא מלאו עוד חמישים; איכר בן גילו היה מניף את הקורה ביד אחת ומסתער על פר משתולל; לא כן אבי. העבדוּת, המחלות והרעב מצצו את ליחו. הוא נראה כבן שבעים, קטן, צנום, יבש, כחרס הנשבר. ועכשיו יהיה גזלן. רוצה להיות גזלן. מן הקולאק מעולם לא העז לגנוב אשבול של תירס או תפוח אדמה. אנחנו, הילדים, גנבנו, כדי שלא נמות. לפני הנוטריון היה עומד בפיק ברכיים, ממעך בידו את כובעו הנקוב. אולם בבית היה מתנשא כשליט עריץ, כשד משחת. לפני אחד האיכרים התפתל כתולעת. אנחנו נכנענו לפניו, להעניק לו פיצוי על קיומו העלוב, שהיה צרור מלא מצוקות והשפלות. ועכשיו – גזלן.

“גם אתה הולך?” – אמרתי לאבי, ונטשתי את אשתי.

“גם אני הולך!” חזר וצרח אבי בגרונו המשתנק. הוא הביט אלי, כמי שאינו מכיר אותי, כאילו עמד לפניו אדם זר. – "את

הקלשון אני תוקע במוֹז’י, שרימה אותי גם בשנה שעברה! עכשיו זכותי לקחת! האדון הצעיר מגן עלי. החוק מגן עלי!"

“את הקלשון אתה תוקע?” – אמרתי לו. כל דמי פרץ אל מוחי, ולפני עיניי התבטבט ענן שחור וחזיזים אדומים מרצדים עליו. הרמתי ידי, אינני יודע, איך פגעתי בו, אבל פגעתי, והוא התנודד עד הקיר שמאחוריו. – “את הקלשון אתה תוקע?!”

“את הקלשון!” – גנח בלי קול.

אמי נפלה על ברכיה, זחלה אלי וחיבקה את רגלי:

“פישטא, פישׂטוּקאם!” – זאת שמעתי. זאת שמעתי, והמסך השחור התרומם. היא התלבטה לפניי כתרנגולת ערופה. שמעתי תחינתה. ומה היא ביקשה ממני? האם ביקשה שארחם על אבי? לא; היא גיעגעה בקול אפור: –“פּישטא, פּישטוּקאם; תן לו ללכת אל מוֹז’י… האדון הצעיר… האדון הצעיר…”

מיעיי התהפכו. אשתי נמלטה החוצה; את התינוק שכחה בתיבה. רדפתי אחריה. ליד הבאר עמדתי. עמדתי, הירהרתי, מי לי פה? מה לי פה? היש פה אדם הדרוש לי, אדם שאני דרוש לו? חזרתי אל החדר וגמרתי. הקמתי מן המיטה את האשה הזרה, האלמנה המרדנית. לקחתי את ידיה בשתי ידיי.

“יש בך כוח ללכת?” – שאלתי.

“יש.”

“מי יש לך בביתך?”

“אין לי איש בבית. והבית אינו ביתי.”

“את רוצה ללכת אתי?”

היא רק עצמה את עיניה והרכינה את ראשה. היו לי עוד שני ימי חופשה. ליוויתי אותה, צררנו בצרור אחד את בגדיה, ויצאנו מן הכפר… שאר קורותינו אינן עניין לכאן. מאז היה לי פנאי לברר את הדברים הללו. מי רצח? כולנו רצחנו. על נקלה נהפך האדם לזאב, אבל קשה להפוך את הזאב לאדם.

האיכר שתק. ואני אמרתי לו:

– הקשבתי היטב. אבל זה רק דבר אחד. והדבר השני?

מעבר לכיכר, לאורך טור הבתים, גיליתי שדרה של צפצפות. כאילו ברגע זה צמחה שם השדרה. טיילת לבני־הנעורים. נוער כפרי. צוחקים, אבל באלם. אינני שומע. מחיצת זכוכית ביננו. יום ראשון בשבוע. זוגות זוגות, שלשוֹת שלשות. כצעצועי עץ משולבים. מישהו המסתתר אי־שם בסוף השדרה מושך את בובות העץ. ולפתע הן יוצאות במחולות, במחול ויטוּס, עוד רגע וטור הצעצועים נהפך לפקעת מטורפת.

– השני, – אמר האיכר מאצל קנה מקטרתו, – יוצא מן הראשון. דבר נורא: גם רוצחים יכולים להגיד, לא ראיתי כלום.

– ואיך, מר סניגור?

– בשביל להיות פה, צריך להיות אדם. בּן? יצור מאולף זה אינו שמוע, אלא את קול שאגת אדוניו. המלים – שלפוחיות ריקות, המושכות משקל מתוך צליל הניגון.

– והיצור הזה פטור מן הדין, – אמרתי.

הוא לא ענה. אלא צימצם את עיניו והשמיע איזו שריקה דקה מן הדקה, שלא הגיעה כמעט לאוזני. לא, באמת לא הגיעה. אלא מביט הייתי אל פיו וראיתי שהוא מקבץ את שפתותיו.

כלב רועים שׂעיר קפץ כנגד ירך האיכר. הוא ליטף את ראש הכלב, גירד אותו מאחורי אוזניו. ופתאום נתן עליו קול מאויים וצווח בשצף קצף: “בּוֹדרי! בּוֹדרי יקירי, כלבי הנאמן!!! אני אוהב אותך, השומע אתה?!!! ארוחה שמנה מוכנה לך היום, חביבי, עצמות ממוּייחוֹת!!!” הכלב זינק לאחור ונמלט, וממרחק רב הסב את ראשו אל אדוניו. כרגע שינה האיכר את קולו וקרא אל בּוֹדרי שלו בניגון פייסני, מתמוגג מרוב חיבה: בּוֹדרי… פחדן… נבל… לך לעזאזל, נבילה, סמרטוט מזוהם…" מיד חזר הכלב, כישכש בזנבו, קפץ אל אדוניו, ליקק מגפיו ורבץ לרגליו בנהימה מאושרת. – לפתע השמיע האיכר שאגת איום; הכלב נענה לו בנביחה מטורפת. כמשחק עיוועים היתה בעיניי הצגה זו.

– בּוֹדרי, הביתה! – ציווה האיכר. הכלב נשא את רגליו אל שער הבית שמאחורינו.

– אכזרי, – אמרתי.

– הוא ינשק את השוט, כשהוא רואה את העצמות.

– בן־אדם אינו כלב, – אמרתי בהיסוס.

– הוא צריך עוד להוכיח זאת.

– אם כן, כולם חפים מפשע?

– כלב שוטה חייבים להשמיד.

הוא הסיר את כובעו, השח את ראשו, והראה לי את קודקודו.

– רסיס פגז ביקע את גולגולתי, אבל הרופאים ציפו את מוחי בלוח קשה כפלדה. לא הייתי פה. את הכלבים גירשו מן הכפר הזה, הם היו נגועים בכלבת. שלחו אותם לגרמניה. אפשר יגדלו שם זן מיוחד במינו, אשר רעלוֹ משומר לעת־מצוא. אבל, מהו ההבדל, אם רצחתי כחייל באוקריינה ואם טרפתי כחשבז בכפר ב'? אם הקציעו את הטיח ואם לא? את כל הארץ צריכים להקציע. רק מקרה הוא שהרעל יצא ממוחי דרך הסדק שבגולגולתי.

הוא השמיע שריקה דקה. הכלב זינק אליו, ישב והתרפק על מגפו.

 

טז. יאנוֹשקא    🔗

אצל גן־ורדים מוצנע פניתי אל השביל המקצר את המרחק עד דרך העפר, בכיווּן לשדות. ריח ואלריאנה עלה באפי מפאת גן הורדים. כלבו של האיכר השתרך בעקבותי, לשונו נשתרבבה, רירו זב – כמה פעמים נפניתי אליו, ולאו דווקא משום שחושש הייתי מנשיכתו. משהגיע אל סוף השביל, חזר לאחוריו. בין בית לבית הלכו ופשטו הרווחים; ורפתה המועקה. מישור זהוב השתרע עד לגבעות שבפאת צפון; דומה הקמה כגון עיסה המשוטחת לנגד השמש ונאפית בתנור הקיץ. אבל הפריוֹן היה נודף מן האדמה הלחה, פריון משכר. ממש, טול שכין ופרוס פרוסה.

ואז באה רוח קלילה ונעה הקמה, רוטטים הצללים השקופים ומשתפכים, והזהב מתרומם ומתנודד בגלים מכסיפים.

במרחק לא רב מן הכפר גורד אדם את דרך העפר בכלי כפול, מכוש מרובע מזה ומגוב מזה. גורד הוא בעיון רב, כמקרצף בהמה הרובצת שם ומנקר קרציות ענק. עפר טנון וריחני הוא גורף מצדי הדרך, מרפא את הפצעים. גשם עז ירד פה. עמדתי בסמוך לו; באצבע אחת הוא מסיט אל עורפו את מגבעת הקש הירוקה־הדהה, סימן של “ברוך הבא”. מתוך המגרעת שבין שיניו הוא יורק בדל סיגריה ומצהיל פנים. מתחת למגבעתו השתלשלה ציצית שערו על מצחו המיוּזע. הוא נשען על קת היעה, מאחוריו להט הנוף, דוק כחלחל עולה, האוויר עומד בחלל כפריזמה המפצלת את ההבל לשבעה גוונים. האדמה נושמת עמוקות.

הוא מוצא מכיס מכנסיו חפיסת סיגריות, מגיש לי גפרור דולק, מצית גם לעצמו, עוצם עין אחת, ואומר:

– נוֹ, במה נתערב? נתערב, כי ניחשתי. החבר האַגרוֹנוֹמוּשׁ… – הוא געה בצחוק בהיר. – אמת? וברגל!

– מזג אוויר נאה, – אמרתי, מבלי שים לב לתואר המיוחס לי.

– יא־יא! – אמר האיש בזילזול סלחני. – מפני שיש חברים מאנשי המחוז המוּמחוֹנים, שמעולם לא רמסו ברגליהם שתי שיבולים. גם אם נאה הוא מזג האוויר.

– חבל על השיבולים המסובלות, – הסכמתי כביכול.

– אמת, לא קיווינו כלל, שיגיע האַגרוֹנוֹמוּשׁ, אם לא לעת־ערב, בשביל להוסיף עוד נאום. מבטיחים ואינם מקיימים. פגש בכפר את היושב־ראש? – וכיוון שלא הכחשתי את הזהות, אפשר היה להבין את הימהומי העמום כהטלת ספק בצדק הביקורת שהשמיע האיש על המומחונים; לכן המשיך לשטח לפניי את כל הפרשה.

– אינני פוחד, אלא בעיניהם אני מביט ומכריז, ולא אחורי גבם: ‘כך, חבר!’ או ‘לא כך!’ כי מה? יורדים מן המכונית, פסיעה אחת או שתיים, נזהרים שלא ידרכו חלילה על יבלת של נמלה, מעיפים מבט על השדה, מאהילים יפה על עיניהם, ואומרים: ‘יפה, יפה, לחם יהיה לנו השנה בשפע, וגם נעליים לילדים בחורף, ולשנה הבאה, יותר קומביינים’. על רמת החיים כבר אינם מטריחים את עצמם, זה דבר המובן מאליו. יודעים הם לנאום בשטף, מלאכה זו למדו מהר, אבל להבדיל בין החיטה ובין שיבולת־השועל, ההה! להווי ידוע לו, חבר אַגרוֹנוֹמוּשׁ – – –

מחר הלא קוצרים. החלטנו. אז היו"ר שלנו מתרוצץ, מתעסק בנשף – – – בני הנעורים אינם מוסמכים בעיניו להכין את החג. והנה, הזרע כבר נושר. אם לא נקצור, יהיה נזק. תמול־שלשום, אולי בשבוע שעבר, באו פלוני ואלמוני, יוצאים, בודקים, ממעכים כמה גרגרים, ומחליטים: ‘הרי זה חלב! חלב נקי!’ בו ביום דרשנו אסיפה, והחלטנו להיפך. אמנם כן, אתמול חלב, היום זרע קשה כאבן. מפי זקן אחד שמעתי: ‘אתה רק תניף את המגל, בני! תוך־כדי קציר מתקשה הזרע’. שואל אני: ‘איך זה, סבא?’ והריהו משבר את האוזן: ‘קצרת את התבואה, נגמלה, פסקה יניקתה מלשד האדמה; ואלוּ השמש מחממת, מייבשת, מַקשה, לא כך?’ – שומע חבר את צילצול החרמש?

הוא נגח באגודלו את החלל אצל אוזנו. את צילצול החרמש לא שמעתי, ואפשר לא היה החרמש אלא משל. השקפתי לאחוריו, אל הכיוון הרמוז. “דרור – אגודה יצרנית” היה מצוייר על שלט דמוּי־דיסקוס; וקבוצת מיבנים גולמניים, כעין ממגורות של אחוזה גדולה, נגלתה מאחורי חורשה קטנה. שלט הדיסקוס מתרחק ממבטי, מרפרף ומתרחק. במה אני מהרהר? התחפשתי, כדי להניח לאיש הזה שיעקור אותי מעולם הפורענויות. הנה, עולם המעשה, שאין למדווה שליטה עליו. באמת? המדווה – שלי הוא; והעולם עולמו. הזרע נושר. מחר קציר. החלב נהפך ללחם. מתקינים את המקצרות. עולם כמנהגו נוהג. ‘השומע, חבר, את צילצול החרמש?’

לפתע זורק האיש את הסיגריה הכבוּיה, רומסה בזהירות רבה ואוחז את דש מעילי.

– ביום מידרדוּס ירדוּ גשמים עזים, גשמי זעף, – הוא מספר ועיניו מפזזות בשחוק קונדסים, – זוכר החבר?

– אינני מכיר את הקדוש הזה, – עניתי בקול יבש, כי החלטתי להשיל מעל גופי את התחפושת.

– אבל הכומר מכיר אותו! – השיב האיש בתקיפות. – והזקנות הכשפניות מתקבצות תחת התות הלבן ומקוננות: ‘מבול, מבול, קבלה בידינו, ארבעים יום וארבעים לילה, כמו שכתוב בברית הישנה!’ ומה עשה יוחנן המטביל? קיצב לנו את הגשמים להפליא.

נפניתי מעליו, לנתק לאלתר את החוט שנשתזר ביננו. מה לי ולו, מה לו ולי? אני מבטל את זמני. אבל הוא פירש את פסיעתי הנמרצת כאות לטובה, כביטוי לקוצר רוחו של אדם, הלהוט אחרי מלאכתו ומבקש לרדת מיד אל פאת השדה. על־כן העיר בנחת:

– טוב שאילווה אליו, חבר…

– אל בית־הקברות היהודי אני הולך, – עניתי לו.

הוא זקף את עיניו, פתח פיו, ולא אמר מאומה. שתק, מהורהר.

– אאאא – אהא! – השמיע הברה, שהיה בה משום השתאוּת וגם משום אישור השערה מעורפלת, שריפרפה כביכול במוחו לפני־כן, מחה את אגלי הזיעה מעל מצחו בגב ידו. מכל־מקום הצטרף אלי. גלגל החמה מנסר והולך, ולפתע מזנק הוא עד לקודקוד השמיים.

– זאת היא ‘עבודה ציבורית’ שלי, – אמר האיש על דרך ההתנצלות, והצביע אל כלי עבודתו. – מכיר את בית־הקברות?

– היכרתי.

– בית־הקברות כבר חדל, – אמר לאט־לאט, כמי שמהרהר בנוסח ההולם את בּשׂוֹרת החידלון. – אין קוברים שם, לא יהודי ולא נוצרי.

– כך? – קוץ ארסי ננעץ בבשרי. – נהרס?

– כיוון שכאן נמחק הגבול – התחמק באמירה סתומה, – קברו פה את הקרובים לנו, את הנרצחים. ולא שאלו, מאיזו אמונה המת. ואחרי־כן, גמרנו. – קיטע תשובתו.

– שואל אני, האם נהרס? – אמרתי ברוח עכורה.

– נהרס ונבנה, – קיצר ולא פירש.

הלכנו יחדיו בדממה. לא יכולתי להרחיק אותו, להינתק ממנו, ושוב גם לא רציתי. רזיוּתו משכה אותי. אבל מה הניע אותו להתחבר אלי? זר אני כאן!

הגענו אל גדר נצרים דחויה, שמעבר לה צמחה ערמונית אדירה, רחבת צמרת, המטילה צילה על הדרך, על־אף שעת־הצהריים הקרובה – עלוותה מנומרת, כל גווני תקופת תמוז הגיהוּ בירקוּתה. נשימתי התקצרה, תוף אטום דפק באוזני, דוחק את הקץ.

– ננוח פה מעט, – הציע, כמרגיש בעייפותי. דבורת בר זימזמה מנגדי. ישבנו בפאת הדרך. הגדר היתה שמוטה על הקרקע, חפויה טחב־קטיפה ירוק שחום, שנבלע בחתימת דשא. – מאחורי המשׂוּכה הזאת נשרף בית, – אמר כדובב כלפי עצמו, – לא נשאר ממנו כלום, רק כמה קורות חרוכות. באילן הזה ובגדר לא נגעה האש.

– בימי המלחמה? – שאלתי באדישות.

– לא. הדבר קרה לפני הרבה שנים.

הא השתרע בעשב הדשן, המתפשט ויורד אל תעלת מי הגשמים. והמשיך:

– סבתא תריזה היתה אומרת: ‘זוהי סוֹדוֹמה וגוֹמוֹרה.’ פשטה את ידה, נטתה קו על הכפר; הגביהה את זרועה ותיארה מעגל על הגבעוֹת; התרוממה על בהונות רגליה ומרמזת אל האופק.

– שמעתי על מותה של סבתא זו, – אמרתי.

–בן־טיפוחים הייתי לה.

הוא נשען על מרפקו. דומה היה לפסל עתיק שהרהורים כבדים אצורים בו; והנה פתח הצלם את פיו. המלים ניתקו מלשונו כאבני חצץ, המקישות בתחילה אחת־אחת, ואחר־כך הן ניגרות, ניגרות, ומידרדרות. כבר ידעתי, מי הוא, בטרם יתוודע אלי בשמו.

– לפני שנים רבות, בעודני ילד, אני העליתי את הבית באש, – הוא הטיל בי מבט חטוף: – הקורות השרופות והאודים השחורים מתכסים שנה שנה עשבים וחרולים. כבר נבלעו בקרקע, המצמיחה צמחי רעל. לפנים היה כל השטח הזה, כל השדות הללו, אדמת האחוזה. אבי היה משרת־החצר אצל האדון זיהוֹיזלר, מנהל המשק של הרוזן. הוא בנה את הבית, כדי שיוכל לשאת אשה, משרתת גם היא בוילה של זיהוֹיזלר – העומדת עדיין במעלה הגבעה, אצל היער. עכשיו השכינו בה בית־ספר. אבי נקרא לשירות הצבא בימי מלחמת העולם הראשונה, ומשדה הקרב לא חזר; הוא יצא למוות, ואני – לחיים. רבים ממשרתי האחוזה היו פטורים מן הגיוס. סבתא תריזה בטוחה היתה, כי בגלל אמי נשלח אבי למוות. וסבתא תריזה ידעה, מה היא סחה. מנאמני כת האדוונטיסטים, שומרי השבת, היתה; בוקר וערב קראה באוונגליון, כלומר, בבוקר בספר הברית הישנה, ובערב, בספר הברית החדשה. ביום קבורת אמי אימצה אותי, ואמרה: “ואתה תגדל, יאנושקא, כשושן העמקים.” אולם כעבור שלושה ימים כבר בא אלינו שמש המועצה והודיע: האדון הגבאי, שהוא אבי היתומים, ציווה למסור לו את יאשנוקא, שיגדל ויתחנך על חשבון הציבור, כחוק, ויהיה איש נוצרי כשר ובן נאמן למולדת. בהשכמת הבוקר בא השליח. סבתא תריזה קוראת היתה בקול רם בספר הקדוש, המרופט, שהיה מפליא בגודלו, וריח הפרחים המיוּבּשים ספוּן בין דפיו; ואני יושב לידה על הספסל. מיד עמדה הזקנה, זקפה את ראשה ואמרה:

“את יאנושקא, היתום שלי?”

היא עמדה אצלי, ואני כבשתי את פניי בבטנה, ומשכתי את סינורה על ראשי. בסתר סינורה חזרתי וראיתי את אמי על מיטתה, זועקת ‘שטן, שטן, שטן!’ ונאבקת עם זיהוֹיזלר, שקרע את שמלתה, ובארדי, הסייס שלו, מחזיק בה, וסותם את פיה בנוצות הכר הקרוע. הרוח נושבת, פותחת את הדלת, מתפרצת ומכבה את מנורת הנפט. ושוב ראיתי את זיהוֹיזלר, מצית גפרור ליד משכבי. בארדי אומר ‘פ’וּ! נבילה שכזאת!’ ואני מרגיש את החושך, שקט שקט, שקט ופחד, כלבים נבחו בחוץ, ואני נשארתי לבדי עם אמי, זחלתי אליה ביבבה, ‘אמי, אמי’, אחר כך היה אור, סבתא תריזה עומדת מול המיטה, בפתח, והדלת פתוחה, שתי ידיה נשואות. ‘אלוהים!’ זעקה. ‘אלוהים, הבט משמיים!’ אז געיתי בבכייה, והתעוררתי. היא מכסה את אמי. לוקחת אותי על זרועה, ואומרת ‘אלוהים, אלוהים!’

“יתום הוא”, – שמעתי את קולו התקיף של שומר הסדר, – “וקרוב אין לו. והרי הוא שייך לכפר, זאת אומרת, לאדון הגבאי, שהוא אבי היתומים.”

“ומה אמר דויד הקדוש?” – משוועת סבתא תריזה בקול חליל. – “אבי יתומים ודיין אלמנות אלוהים במעון קודשו. על האדון הגבאי לא נאמר כלום.”

“דויד הקדוש”, – צחק הז’נדארם, – “ינגן לו במעון קודשו!”

“לא אתן!”

“אם לא תתני, ניקח. זהו החוק. ואת תלכי לצינוק!”

אז צעדה סבתא תריזה לקראתו צעד אחד, את עיניה הזועפות נתנה באויב, הרימה את קולה וכך היא משמיעה:

“לך, אמור לאדון זיהוֹיזלר: רצחת, רצחת, רצחת!”

הז’נדארם, כמי שפגעה בו קללתה של אשה כשפנית, נסוג אל מעבר למפתן, שם נהם משהו על ‘קרוּציפיקס’. ומן היום ההוא ומעלה לא ראינו, לא אותו ולא שום שליח מטעם האדון הגבאי. אבי היתומים שכח את היתום.

סבתא תריזה שלחה אותי לבית־הספר. “אתה תגדל, יאנושקא, כשושן העמקים”, – היתה אומרת לי.

אחר־כך התגורר בארדי בבית שלנו. ופתאום ראיתי אותו ברחוב, לבוש מדים, בבגדי ז’נדארם. סיפרתי לסבתא.

“בארדי עובד אלילים. אלוהים לא יסלח לו”, – אמרה.

בן עשר הייתי. שׂנאָתי לא דעכה. צמאון צורב לנקמה בער בי. אולי בכל זאת יסלח לו אלוהים?… ערב אחד חמקתי מחדרה של סבתא תריזה, יצאתי בגניבה, ובכיסי גפרורים. אצל הערמונית הזאת התייצבתי, ועמדתי על המשמר. חיכיתי, עד שייצא הז’נדארם בארדי; הוא נעל את הדלת והלך. רצתי אל הסככה אשר אצל אוּרווֹת האחוזה, משכתי לי צרור של קש, וסחבתי אותו עד פתח הבית. אז הדלקתי. עמדתי מול הדליקה. לא יכולתי לזוז, מוקסם הייתי מן האור הגדול, אשר יצרתי אני, בעצם ידיי. זמן רב עבר עד שהגיעו בני־אדם מקצה הכפר, ורצו אל הבאר שמאחורי הבית. במקום שעמדתי תפסו אותי, בלי שאלה, בלי חקירה. ידעו מיד, מה קרה. כל הכפר ידע, כל הכפר היה שותף לפשע. ארבע שנים הייתי אסור במוסד לעבריינים צעירים. אחרי כל אשר ראיתי במלחמה, הירהרתי לא פעם, האם לא מן הדין היה להעלות באש את כל הכפר. האלוהים לא ראה את אשר ראיתי אני. אלוהים הלא סלח לרוצחים. אני לא סלחתי. סבתא תריזה היתה אַדוונטיסטית; היא האמינה, שאלוהים יחזור ויבוא ויתהלך בין בני־אדם. קצת כמו היהודים. לא כן? היהודים מחכים למשיח. על כן בניתי לה מצבה יהודית. –

עמדנו בשער בית־העלמין. פירצה רחבה היתה במשׂוּכת השיחים. ומבעד לפירצה – פאנוראמה פאנטאסטית, המצטיירת על שרידי רצפתו של היכל קדמון. אין גל קבר, אלא פסיפסית עגולה באמצע שדה־המתים, תשבץ מצבות מנותצות ושברי שיש לבן ושחור ואדמדם, אבני גיר ושחם, אותיות עבריות ורומיות, וספרוֹת, וקטעי הברות, ועיטורים חקוקים, חרותים ומגולפים, שצבעיהם דהו או נמחו, “פ’נ”, דמות יונה שבורת כנף, תבליט פטורי ציצים, ומחצית מגן דויד, וצורת שופר, ופה גם “תנצב’ה” בלי פגם, קאלידוסקופ מרטט באור החמה. ונוף הפסיפסים הססגוני מוקף זר של גרניוֹת אדומות, לוהטות, כלשונות אש, אשר לא יכבו.

יאנושקא עמד אצלי.

– אבי קבור פה, – אמרתי לו.

אחר־כך קטפתי שלושה עלים מעל שיח בר, שאיני יודע את שמו ואיני זוכר עוד את צורתו. לא הרחקתי לכת מבית־העלמין, וכבר שכחתי, האם גבוה היה השׂיח או נמוך, האם סמיכה עלוותו או דלילה, האם זוחלים ענפיו כזמורותיה של גפן סורחת או אם דומה הוא לפקעת, וכמו־כן אינני זוכר את שאר סימניו; ונוטה הייתי לחשוב, שלא היו דברים מעולם, אלא חלום נראה לי – לולא עדותם של שני העלים השמורים עדיין עמדי.

 

יז. אינטרמצוֹ כלבי    🔗

יחדיו חזרנו, זולטי ואני, יחדיו חמקנו אחרי הצהריים במשעול הכרמים ויצאנו אל דרך המלך; מי שלא ידע את הנסיבות, עלול היה לחשוב, כי הכפר פלט חרש את האורחים ואת מהותם, וָלא, – כמנהג מרגלים בואנו־צאתנו, גם ההמולה לא שימשה לנו כביכול, אלא בחזקת חיפוי. השמיים היו בהירים, כחולים, כי עוד היום גדול, ויצקו עלינו שיירי חוּמתם של הצהריים הממושכים. מרחבי הגנים לבשו עדיי עדיים, כי בשעה הקרובה אל בין השמשות ישׂגא הדר הטבע. אני ברצון הסתופפתי בצל העננים המאדימים; זולטי סבל, נאנח, מחה את זיעתו וחזר והתנחם: עוד מעט תיעלם השמש. צועדים היינו יחדיו, צמודים ורחוקים זה מזה, כבולים בשתיקה עוינת; הוא הקפיד על שזילזלתי בהדרכתו, כביכול, והגעתי אל מטרתי בכוחותי; ואילו אני – נוכחוּתוֹ של זולטי העיקה עלי: משל על־כורחי ארחתי לחברה עם בן לוויה השומר צעדיי. אפשר גם הוא הרגיש כך? ועל־כן חיכה בכליון עיניים לכניסה בסתר בין־הערביים. הוא ביקש להערים עלי; לאט־לאט היטה אותי ימינה, אל שביל היער, המקביל לדרך המלך. פתאום ראיתי את עצמי מהלך בצל הצונן, ורגליי נתקלו ביצור חי.

עוד קודם־לכן היה כרוך אחריי אותו הולך־על־ארבע, אבל הסחתי את דעתי ממנו. עכשיו נעצרתי, השפלתי אליו את מבטי; הכלב עמד. דומה הוא, אמרתי, אל אותו נבחן מוזר… מסתבר, כל בני מינו דומים זה לזה! שערו הארוך פרוע, מדובלל, שחור כפיח, וקווּצותיו משתלשלות כמסך על עיניו.

זולטי המתין לי. הוא משמאלי, והכלב מימיני, משל קולר בצווארו והרצועה בידי. משהתחכך אל רגלי, הדפתי אותו בקלות.

– לך, לך מכאן, – לחשתי לו בלי כעס, כאומר: “טובתך אני מבקש, סכנות צפויוֹת לך בדרך זו”. הוא זקף את ראשו, כמי שמפקפק בפירוש הדיבור, או בפירוש הניגון, והשמיע ריטון קל.

– אל הכלב דיברת, או אלי? – מילמל זולטי. לא עניתי.

– לך, לך מכאן! – נתתי על השד הקטן בקול, בחומרה יתירה. הוא זינק לאחור, בעומק הצל, ואז ראיתי, כי הולכים ומתפשטים הדימדומים.

זולטי שרק לו, אבל הכלב לא נענה, אלא חזר ודבק בעקבותי. הרים זולטי ענף מסוקס, שנזרק כנראה על־ידי טיילן אחד, כי מחוטב היה – והניף אותו מאחורי גבי; הכלב נסוג במצודד, נקלט בין העצים וענה בקול יבבה מלא תרעומת.

– מה הוא רוצה? האם נושא אתה מזון בכיסך? – הירהר זולטי בקול, כי ראה שהנמלט חוזר ומתנהל לימיני. הוא קפץ כנגד הכלב, שנבח עליו, בורח ונובח, הולך ומקיף אותי, אך משספג מכת ירך, פנה לאחור לכיוון לכפר. זולטי נתמלא כבר חימה לבלי מעצור; דלק אחריו, והרדיפה התמשכה… משחזר והשיג אותי, היה נושם בכבדות והזיעה זורמת ויורדת על מצחו ועל פניו, אף כי הקרירות השתררה כבר על היער. מכבר פצחו הציפורים רינה, מושכות תנומה בשאון גלים. ישבנו על ספסל, ולא פנינו איש לריעהו. זולטי החזיק בידו את שבט זעמו. כיצד איפרד מעליו? – הירהרתי. בלי מלה? אפשר אקום ואלך, ואומר לו: ‘זולטי גם אתה סור ממני’?

– לשווא, – אמרתי לו. – רצונך, הרוג אותו.

– אמת, – אמר זולטי. – הכלבים מאתמול מעמידים פני נרדפים. אסור לרחם עליהם.

הן הוא לא ראה אותי בחברת האיכר, בעל הכלב. מניין לו סמיכות הפרשיות…? אפשר עושה אני לו עוול – כיוון שראיתי את בית־העלמין, חוזרת ומתלקחת בי הקנאה; קנאתי הפרטית, שפרצה לי מעשרים־וארבעת קברות האחים.

לא יצאו רגעים מועטים עד ששמענו נהימה דקה, ומיד לאחריה ריטון מתרפס, כקולו הרפה של בעל־תשובה מיוסר, מיוגע.

– רק למענך רציתי לסלק אותו, – אמר זולטי. – אתה מכיר אותו? – שאל, כי חזר הכלב וישב על עכוזו, והביט אלי מבעד לדבלולי שערו, משם נוצצו עיניו. הוא הסב את ראשו אל זולטי ושער־גבו סמר; לבסוף רבץ, שפוף על בטנו, יִביב, כבוכה בחשאי, והשתתק.

– כן, – אמרתי, – נדמה לי.

– הוא מכיר אותך, – נחפז זולטי לרווח את השיחה, וגעה בצחוק מאונס. משפניתי אליו, הבליע את צחוקו. הגבהתי את כתפי.

– ארץ זו מגדלת כלבים, – אמרתי. רוח ערבית מוקדמת הרטיטה את העלים.

– חייב אני לספר לך, – אמר זולטי בלחש, – אני מניח את הקלפים על השולחן. – והוא פנה אל השלישי בחבורה, מעניק לו חשיבותו של יצור בר־דעת. – כלב, כלב טמא, שקר הדבר שמספרים על נאמנותך. לריח הנקניק אתה נאמן! חדל מן היללה, חדל. ואל תתחסד, שמא אני חובט אותך עד שתיהפך פגר דחוּי.

בדממת היער, שלא הופרעה עכשיו, אלא בציוצים רחוקים, לסירוגין, כי הציפורים נתכנסו למנוחתן, – מביטים היינו שנינו בכלב השחור. השקיעה הרחוקה התיזה על שערו מטבעות חלודה כהות מבין שני אילנות צנומי גו. הוא לא זז. הוא לא זז כלפי חוץ, אבל הרגשתי, כי אוזניו קשובות. נדמה לי, שלא גרע עינו מעיני. מבין ציציות ראשו משגיח היה גם על תנועותיו של זולטי.

– אתה רוצה לספר, – אמרתי. – כבר שמעתי, כיצד נכנסת לגוב האריות.

– ראית, איך הוא מסמר את שערו? – אמר זולטי בקול צונן. – בקירקס אחד ראיתי צבוֹע מאוּלף, מפליא הדמיון.

הכלב התעמעם, התפוגג, התערפל לאט והתעלם, כאילו נתקיים בו מין לחש, ספק מתרחק ומתכנס בעולם הצללים, ספק שוקע בתוך רקבובית היער. ופתאום נצטנף, יצור תפלצת, דרקון, או כדומה לו, והוא שוב כאן, שתי נקודות גוחלות בוערות ממנו. חזיונו של פאוסט.

– האם צל הוא? – האם יצור ממשי? בתחילה הצטנף, ועכשיו, הנה גדל גופו לאורכו ולרוחבו – הוא מתנשא בכוח איום! לא דמות כלב דמותו! ובכן, רוח סיוטים רדף אחריי! הנה, מראהו מראה תנין, עיניו עיני אש, ומלתעות טורף לו!

– הה, ידעתיך, המפלצת… – סיים זולטי. הספסל זע תחת גופו האלים. – חדל! – צעק – חדל! אני רוצח את זרע התופת! ראש הידרה, הידרה!

הכלב נבעת מפניו, חש בסכנה, והתנדף. זולטי חבט את הקרקע, והד אטום ענה לו מעומק היער.

 

יח. Gloria in excelsis Deo    🔗

– בתחילת חודש יוני, בשנה ההיא, דהיינו לפני קץ סיוט הדמים, – פתח זולטי בקול עצור, אפל. – ואולי בסוף חודש מאי. נוסע הייתי מעיר מגוריי בפרובינציה אל עיר הבירה. ברחתי. איני יודע כבר, איך הגעתי להחלטה זו, בלי משים כמעט, נמצאתי ברכבת. רבים נמלטו מעיר הבירה אל הפרובינציה, או שלחו את משפחתם אל ערי השדה. מפני ההפצצות ברחו. מפני המחסור במזון. ‘רבים’, שאינם יהודים. יהודים, באם יכלו, באם התעוררו בעוד מועד, נמלטו בכיוון ההפוך. ואולם ‘רבים’, רבים מדי, בוטחים היו בעיר הולדתם, בשכנים ובידידים. לא שיערו, מה צפוי להם. ואני הלכתי במסילת היהודים. אם אספר לך אשר קרה אותי אישית, תהיה מגחך גיחוך מר; בפשטות, לא כלום. ובכל זאת… כלי נגינה שלי נשבר לרסיסים. אינך מבין סמיכות הפרשיות. הקשב. כנר זקן, אמן פלאי, נחבא אל הכלים, נכנס לחדר־המורים. אדם זה היה מייסד בית־הספר לנגינה, שם, במדבר הפרובינציאלי; שלושים שנות חיים הקדיש לחינוך מוסיקאלי מעולה. בכיתתו נמצאו בעת ההיא עוד שלושה תלמידים אמיצי לב. היו שם מורים שנשארו לגמרי בלי תפקיד, מחמת המלחמה, ומטעמים התלויים במצב, וגם משום שנמאסו על תלמידיהם. ובכן, נכנס. בהדרת כבוד בא, לבן כשלג; אֵיבה שחורה מנשבת לקראתו. אז קם ממקומו מנהל המוסד, איש צלב־החץ, שנתמנה זמן־מה לפני־כן, פנה אל שאר הנוכחים, ואחוריו אל הכנר הזקן, ונאם נאום קצר:

“אחים ואדונים”, – אמר, – “מתפלא אני על חוצפתו של אֶחד מצאצאי איש־קריות, שלא הבין עדיין, כי מוסד זה אינוֹ סינאגוֹגה.” הוא נסתובב על עקביו, ופנה אל קורבנו: – “האם חובה עלי להודיע בפירוש, שאין עוד צורך בשירותו של אותו יהודי? הגיע הקץ לקאקופוניה של החזנים הריטוּאליים, גולד־מארק, מאייר־בר, מנדל־זון…”

פני הכנר הזקן הבהיקו יותר משערו הלבן. הוא ענה בקול רועד:

“הייתי מוכן לכך. רק למען תלמידיי נשארתי על משמרתי מאז נתחלל משכן אמנות זה. כבוד הוא לי להשתחרר כמגורש. העם ההונגרי יתבייש בכם.”

הוא יצא בקומה זקופה.

בן־בליעל אחד השמיע דברים של ניבול־פה, והפטיר:

“זולטי יתאבל על החזנים הריטוּאליים.” – כעבור רגע הוסיף: – “גם זולטי נוסע לירושלים.”

האמת היא ששתקתי למראה תועבות רבות. גם הפעם רק נשכתי את בשרי; אבל את בשרי נשכתי. וגם זו אמת. אבל מה בצע! לא הייתי מגיב כלל; אבל הבטתי אל שאר הנוכחים. הם געו בצחוק, וצחקו עד כדי התכווצות שרירי הבטן.

שניים עמדו, עיניהם מושפלות. ושתקו. אני אחד מן השניים. על השולחן היה מונח הטרומבון שלי בתוך נרתיק. פתחתי את הנרתיק, אחזתי בכלי, השלכתיו על הרצפה, רמסתי, מעכתי אותו בעקבות נעליי.

כעבור שעה ישבתי באולם ההמתנה של תחנת הרכבת.

רגע לאחר שריקת הקטר ידעתי, מה עקרה היא החימה שסוֹפה בריחה. מגוחך הוא מוג־לב שעיניו עיני געש. תבין. בכל פינה שפניתי אליה, ראיתי הידרה בעלת תשעים־ותשעה ראשי כלב. לא רק אני, גם אחרים, שנשכו בשרם בשינם. אותה הידרה חצצה בין בני־אדם. מי שראה את ההידרה, היה המום ומהומם, פנה לאחור, והסתיר את הזעווה המצטיירת על פניו. אמנם, באותו מקום, במקום מגוריי, עלול הייתי לאבד את פרצופי האנושי. ועכשיו? הפכתי אותו פנימה. את פרצופי. ברחתי מפני עצמי?

הייתכן? משמע, “עצמי”, האני האמיתי, נשאר שם? איזה “אני” הוא הלז? מה טיבו? האמנם באמצעותו הייתי מחובר אל כלל המין האנושי? ו“ההוא” בחר בייסורים, וּמטיח ראשו בכותל, מתחבט – ו“אני” השני, החיצוני, המבצע, מרד וערק? או שמא ברחתי עם עצמי? משמע, יצור פחדן זה הוא אני כולי? מדוע אתלבט איפוא? אם מתבייש אני, אם מתייסר אני, הרי שופט יושב בקרבי – – –?

קום ופנה לאחוריך, כלפי היער האפל. עכשיו רואה אתה רשפים מרצדים. אמרת, גחליליות. עיני חיות הן, הניצתות כזיקוקין שוטים. אתה שומע נביחתן. נביחה זאת משסעת את קיבתך. הלב רק נחבט, עומד, משתתק, וחוזר ופועם, וציפורני ברזל נתקעות בו. אבל הקיבה מתחתכת. ברקים מסמאים את אישוניך. מה מתחולל מתחת לקשתית, במיתרי המוח! רוח תזזית מסעירה את המיתרים, זירה רומית מקיפה את חצי העולם. עיר במיכווצי פלצות. שיני הכלבים משתקשקות. צחוק וצהלת שיכורים וציפצוף אוח ופעיית שכיב־מרע וזקנות מפרכסות. ואתה בורח, אף כי היה עליך להניף קרדום.

לאן אפשר לברוח? לפטגוֹניה. לניו־זילנד.

ברכבת היה דוחק ממוצע. איכרים מועטים, על־פי הרוב חיילים, בריאים ופצועים, המביטים נכחם בעיניים ריקות. בין שקיעה לערבית ראיתי בחוץ קילון של באר, המצביע ללהבות הרקיע. עדר חזר לכפר; אידיליה. ואחר־כך צחנת לילה ומוּגלָה בתא, ואפלולית סחרחרה, נקמנית. דיבורים אוויליים, גידופים ארסיים המצניעים תקווֹת מרירוֹת.

אחר־כך אינך שומע מאומה, הכל מעוטף בעשן סמיך. רק צוויחת “חזיר!” וציחקוק מדושן והמיית ליחוש. ישבתי אצל חייל שגילגל עם אשה היושבת בשכנותו, והיא משכה גיפופיו בגינוּחין. החייל כבש פניו בתך מחשוף שדיה. פתחתי את החלון ועמדתי, שאפתי את ריח השדה, את ריח העשב הלח, את ריח הפריחה העויינת תחת מסך הלילה, וקיללתי. גם אני קיללתי. חשבתי על הכנר הזקן, שזנחתיו במאורת הצבוֹעים, בממלכת ההידרה. אני רוצה לנשום את הפריחה הצוררת יחד עם הזקן ההוא, – – – ולחלום עמו על ארץ בלי טירוף. ידעתי, שלא אראה אותו לעולם, אם־כי לא שיערתי, מה עוד צפוי לו. בלעתי את עשן־הקטר העוקץ, ששקע מהר בריאוֹתי. מולדתי קוּבּת ליסטים. “לסגור את החלון!” ניסר קול צרוד. האבדון פוער את פיו; אין מנוּסה. לסגור את החלון. להיחנק בביצה החסומה עלינו. –

*

זולטי השתתק. בכביש עברה חבורה של בני נוער, קול שירה עליזה עלה והדים עריבים ריחשו בעולם אחר; צללו לרגלי האילנות. פרפר לילה ריפרף וציפור מאחרת צייצה.

ושוב תקפה עליו רוח עיוועים נואשת.

– ובכל־זאת סלח להם! הבחורים הללו – – – תאמין להם! אם לא תאמין להם, אין טעם בכל חיי העולם הזה שׂבע־המַצלבוֹת והניווּל! סלח להם, כי זנתה אמם!

שעה ארוכה ישבנו בלי הגה, בלי נשימה כמעט.

*

–ממולי ישב אדם צעיר, – המשיך זולטי. – על ברכיו ישנה תינוקת, מכוסה פרווית של עור כבש. הכרטיסן הזקן האיר את פני האיש, ונקב את הכרטיס. רטן, והלך, מַשב רווחה הגיע אל אוזני. שוב רטן הכרטיסן על האשה חשופת השדיים, וכיבה את פנסו.

ובכן, האדם הצעיר ממולי; ועל ברכיו תינוקת. על פני הילדה פרושה היתה ממחטה, היהודים אינם מכירים תכריכי־עיניים. הממחטה, סימנו של יצור חי. הגבר הצעיר לא עצם עיניו ולא הסב אותן.

גם ברגע זה כופה עלי אותו כוח נעלם את הזהירות. בעיני רוחי אני תר אחרי מרגל חרש, ואוזניי קשובות. שקט. שקט. חושב אני על הפרווית, המונחת על ברכי האיש ההוא. להצפין. הס. רישרוש עלים יבשים. הד פסיעות? האיש הצעיר היה סוקר אותי בלי הרף. שמא דומה אני לצבוֹע? לכלב? שמא ראש הידרה אני? איש זה רוצה לזכור אותי בקץ הימים. ובדין. וכשעמדתי שוב והשקפתי אל הלילה דרך החלון המזוהם, ידעתי, כי מבטו נעוץ בגבי. ועדיין הוא נעוץ בגבי. בשכנותו של האיש הצעיר נימנמה איכרה זקנה, ראשה צנח על יריעת ארג שחורה.

“לחייל חייבים לסלוח, גם ייזוּשקה יסלח לו…”, – לימלמה. ושקעה עמוק עמוק בתנומתה.

אחד החיילים שישב אי־שם בסמוך לדלת, נשף ניגוּן במפוּחית; חברו ליווה את הנגינה בקול געגועים אומלל, ואליו הצטרף קולו של עוד אחד, ועוד אחד. עומד הייתי לפני החלון, כשהשתפך זימזום המקהלה, נשמע מן התא הסמוך, שדלתו פרוצה היתה, קול טנור אדיר:

"גְּלוֹרִיָּה אִין אֶקְסְצֶלְסִיס דֵּיאוֹ.

אֶט אִין טֶרֶה פַּקְס

הוֹמִינִיבּוּס בּוֹנֵה ווֹלוּנְטָטִיס…"⁴

יפה היכרתי את הנוסח. אף־על־פי שעברו עלי שנים רבות מאז הייתי בכנסייה. פתאום התייצב מאחוריי האיש הצעיר, נדחק אלי, ועל זרועו התינוקת העטופה בפרווית.

“קתולי?” – שאל אותי. השאלה התעוררה בלבו, כביכול למשמע המזמור הדתי.

“אני כופר”, – עניתי, – “את התהילה לאל במרומים אני מטביע בבוץ הזה.”

“יש כופר והוא מבעלי הרצון הטוב”, – אמר.

מקהלת החיילים הכריעה סוף־סוף את קול החזן הנוצרי. הפניתי מעט את ראשי לאחור, ואמרתי:

“רק בן־חורין יכול לרצות.” – הוא חזר וישב במקומו, ואני ממולו, מתבונן בפניו המגולחות למשעי, ובמצחו החרוּש, הסגור, ממשיך: – “האינקוויזיטור הגדול ביטל את החירות, כדי לגדל עבדים מאושרים. אני, חירות אין לי, ואף־על־פי־כן אינני מכיר את האושר.”

“אל עיר הבירה הוא נוסע?” שאל, בלי לחלוק על התיאולוגיה שלי.

“לא. אל אמריקה הדרומית.”

“ומדוע כבודו נודד למרחקים? הלא כופר נוצרי הוא…”

“מכיר את דוסטוייבסקי?” – שאלתי.

“לא”, – השיב בקיצור, ובקוצר רוח.

“אה, זהו. אם כן, אגיד לו רק: מולדתי קוּבּת ליסטים. זה ברור?”

ושוב התעלם מתשובתי, ואמר בחופזה בהולה, אבל בחיתוך דיבור חד:

“ברגע זה יכול הוא לרצות, אדוני, לרצות את הטוב.” – הוא הצביע באפלולית אל הגוף הקטן המכוסה בפרווית. – “בת שנתיים־וחצי ושמה מרגיטקה. היא נוסעת אל סבא ואל סבתא בעיר הבירה. אבל אין לה סבא וסבתא. אם יגיד לי אדוני בעל הרצון את כתובתו בעיר הבירה, ואם ירצה, אולי ייעשה לפי־שעה סבא שלה. ילדה יפה ובריאה, עליזה ודבּרנית. אדוני מכיר את העולם? לא את העולם ההוא, של דוסטוייבסקי, אלא את העולם הזה. מבין את בקשתי?”

“מבין אני, מבין”, – עניתי בקול חפוי, והצמרמורת זחלה על גבי; – “אבל מה יהיה, אם תתעורר הילדה בכפר של אינדיאנים?”

“אדוני”, – אמר האיש, – “אין לי פנאי. הגבולות סגורים. לילדה קטנה זו אין פנאי. היא לא תקיץ עד מחר, שתים־עשרה בצהריים. אדוני מבין? היא ישנה. אני אבוא אחר־כך לקבל אותה. אם יתן לי את כתובתו.”

“אחר כך – – –?” – רציתי להוסיף ולומר עוד משהו, אבל מפי התבעבעו רק הברות מבולבלות.

האיש הצעיר שיסע אותי וחזר בקול קודח:

“הילדה בת שנתיים־וחצי ושמה מרגיטקה. יזכור אדוני; היא נוסעת אל סבא וסבתא. יגיד לי: כן, או לא?”

“כן”, – עניתי. וחזי כאילו נבקע, עשן החנק פרץ דרך הבקיע. אמרתי לו את כתובת הבית ואת שם הסנדקית שלי, שהיתה שם תת־חצרנית. – “אבל יגיד לי דבר אחד: איך העיז לפנות אלי? האם יש לי פרצוף אנושי?” – שאלתי.

“שעתיים הקשבתי אל שתיקתו”, – אמר האיש הצעיר.

ישבתי. הוא הניח את מרגיטקה על ברכיי, ויצא אל המעבר. הוא יצא, ואני עם מרגיטקה, עם מרגיטקה. יהודיה בת שנתיים –וחצי. אבל אינני שייך לארץ הזאת! אני שונא את הארץ הזאת, שהפכה אותי לעבד בורח. ואין בלבי רחמים, אלא קילקי של חיצים מורעלים צמח בחזי. ואם אחבק את התינוקת, אני ממית אותה לפני שתקיץ.

החייל בשכנותי נוחר. האשה פרשה על רגליו את שולי שמלתה וחיבקה את צווארו. היא מנהמת. מאושרת. החייל אצל הדלת ניגן במפוחית וחבריו געו:

"את הפישפש תפתחי לוֹ, – חי לוֹ, – חי לוֹ!

וביום אָלף תתוַדי לו, – די לוֹ, – די לוֹ!"

איש לא הרגיש בקבלת־הקניין שנערכה חרש.

שיניי מנקשות זו לזו. איה האיש הצעיר? קר לי. אז לקחתי את מרגיטקה על זרועי, לחצתי אותה אל חזי. הרימותי את הממחטה, קירבתי את אוזני אל פיה. היא נשמה והרכבת האיטה את מסעה. פתאום כבו האורות, בדיוק ברגע שהגענו אל תחנה. לחצתי את מרגיטקה אל חזי. גלים לוהטים עטפו את גופי. כאב מתוק, אשר לא ידעתי כמותו, השתפך ברהטי דמי. תינוקת זו תציל אותי. לא אני אותה; היא אותי. הרכבת זזה, משמר של חיילים וז’נדארמים נכנס, לבדוק את תעודות הנוסעים.

ולי מרגיטקה. יהודיה בת שנתיים וחצי.

האם אני מאושר?

 

יט. תעלומותיה של תת־חצרנית    🔗

איך איכנס עם התינוקת אל הסנדקית שלי. עלי למצוא תחבולה. למשל, “שלום, סנדקית! באתי לעזור לך. החיים קשים, וירחי אביבך חלפו. למה נתכחש לעובדות?” “זולטי, בחור חמד אתה, חביב אתה עלי מעשרה בנים”. – שטוּת. אפשר נתחרשה ונתעוורה בינתיים… בת שבעים היא או בת שבעים־ושתים. ואפשר הלכה בדרך כל בשר? ואז אינה זקוקה עוד לעזרתי. ואז – לאן אלך ולאן אפנה עם אפרוחי ומנוּסתי? כלל גדול הוא שאין תת־חצרנית מטאטאה את החצר, אלא עד שיקח אותה מלאך־המוות. אבל אפשר שמלאך־המוות מאחר. “ומה תינוקת זו, זולטי?” “אַ, התינוקת? דמי בנפשך, סנדקית מתוקה, כשעברתי את הגינה שלפני תחנת הרכבת, ורציתי לנוח, כי כבדה מזוודתי, ופתאום, על הספסל, מין חבילה… אני מתקרב, והנה, לא חבילה, אלא ילדונת… דברים כאלה שכיחים היו לפנים בהיסטוריה, סנדקית. אפשר, נסיכה היא, בת מלך… את יודעת, שאני איש משכיל, למדתי היסטוריה. הנה, למשל, מלך אחד היה ביון העתיקה… ואפשר שהדבר אירע ברומי האדירה…” “ההה, המצאוֹת שיש לך, זולטי! לא, לא, תגיד לי האמת, ולא – –!” ואז – – – ואז? אז הרי אפנה לאחור, וארוץ. לאן? אל הרב היהודי, אל בית־הכנסת…

מלאכת החצרנות מלאכה משונה היא. מין מסורת היתה במשפחתנו; הסנדקית שלי קרובה רחוקה היתה לנו, גם היא ירשה את משרתה מאיזה אחיין בן אחיין… הקיצור, מכיר אני טיבם של חצרנים. משרתי הדיירים ואדוני הדיירים. לעולם הם מצותתים, לעולם מפיצים שמועות, רכילות, לעולם יודעים, מה מתרחש במיטתו של פלוני, מי הלקה ברצועה את אשתו בשתיים אחר חצות… סתם חצרן מרגל, מסוֹר, מודיע לרשות. ולא, הרי הוא מגן לנרדפים. אחד מאלף, כמובן. ויש שהוא בן־ברית לגנבים, לזונות, סרסור לדבר עבירה. מצלצלים אחר חצות־הלילה, הוא מציץ, אינו פותח עד שלא עלה תחילה להודיע. אמנם, תת־חצרן, קל־וחומר תת־חצרנית עלובה, כאיסקופה הנדרסת. הסנדקית שלי מוניטין יצאו לה במשפחה, כמרשעת. על שום מה? איני יודע. בעיניי לא היתה מרשעת. כשנתאלמנה נשכרה אל קצב גדול לשטיפת מיעיים, ואחר־כך נעשתה תת־חצרנית. במשפחתנו ידוע היה שהצחנה לא נתנדפה מבין אצבעותיה עוד עשרים שנה לאחר־מכן. לעולם לא שכחו לה, שסירבה לגנוב לקרוביה נקניקים. רק לעצמה גנבה. אני ידעתי את האמת. כשהתאכסנתי אצלה, הייתי מוציא את פחי האשפה בבוקר בבוקר אל מבוא הבית. אחר־כך יצאה הסנדקית חרש, והיתה מחטטת בפחים. זה טעם הצחנה. לפעמים מצאה מציאה; אבל הטמינה אותה מעיניי. דירתה היתה בקומת קרקע; למעשה, בעומק המרתף; ופתח המטבח מול פתח המרתף – וחדר גדול למדי היה לה. החדר היה טחוב, קירותיו מכוסים עובש ירוק; חלונות המטבח היו גבוהים מרצפת החצר כטפח בקירוב.

הגעתי אל הסנדקית בהשכמת הבוקר. על קיר הבית ראיתי את הכוכב היהודי ומתחתיו כתובת בצבע שחור:

“מאה יהודים בעד הונגרי אחד!”

ובכן, זהו בית יהודי. מצויין, מרגיטקה. ואולי לא? אולי להיפך?

גם מרגיטקה בכלל המאה? מה עלי לעשות? עמדתי לפני הדלת. על זרועי השמאלית מרגיטקה וביד ימיני מזוודה. הצצתי לאחוריי. “מקלט” היה כתוב ממעל לפתח המרתף בקאליגראפיה ילדותית. דלת הדירה נפתחה וממולי עמדה הסנדקית. ואני, כמי שנתפש בקלקלתו. הבאמת היא היא? כל תחבולותי והמצאוֹתי פרחו ואינן. לעזאזל!

כן, הסנדקית: או דומה לסנדקית. אבל המקום? המקום זר ומוזר.

“בוקר טוב… סנדקית”, – גימגמתי. אמנם כן, הסנדקית. אבל עיני משוטטות מאחוריה. משוּנה. חיפשתי את ירוקת העיפוש, והנה, תמונות ושטיחים. במטבח! חיפשתי את השולחן המכוסה שעוונית מרופטת (אחת ה“מציאוֹת” שנחלצו מתוך פח האשפה), חיפשתי על הקיר את צלב העץ, פה מימין עמדה כל הימים סַפּת עור, שעֵשׂב־ים מתפורר היה מבצבץ ונושר תדיר ממיעיה; עליה ישנתי לפעמים. אני קניתי אותה לפני שנים רבות בשוק הפישפשים. וכיריים של ברזל… עכשיו נברשת־ארד מבריקה תלוייה מעל התקרה הנמוכה, במטבח! השולחן מכוסה מפת רקמה ו“מילייה” של תחרים. והנה, מול הדלת – מזנון רחב מעוטר חיטובי עץ; משמאל לכניסה היה בלי ספק, כמקודם, ברז המיים והכיור – שם היינו מתרחצים; לא אתפלא אם אמצא שם… מי יודע מה. אולי תמונת בת־שבע באמבטיה של שיש… ההה! מצב רוחי מועק ומרומם… אבל מחיצה יפה, עם רקמת משי במסגרות עץ־הובנה, מקיפה את הפינה.

“הי, זולטי, מה אתה פוער את פיך? תפס אותך השבץ? הנח את החבילות מאחורי הפאראוואן” – “פאראוואן” היא אמרה –, “אני מתכוונת, המזוודה; ומה זה בידך תחת הפרווית? כמו תינוק בחיתולים.”

“בוקר טוב, סנדקית”, – חזרתי ואמרתי, – מה שלומך? באמת, תינוקת. נרדמה. אפשר להשכיב אותה?"

“השכב, השכב אותה פה. היא נקיה? הפרווית הזאת אינה רוחשת כינים?…” – אמרה ברשעות מופלגת. ובכן, בכל־זאת מרשעת. נקניקים לא גנבה, ובכל־זאת, או משום כך, מרשעת היא, ראוּ־נא, ראוּ: הספה הרחבה מצופה קטיפת ארגמן לוהטת, – “איזו תינוקת?”

התחבולות פרחו לחלוטין.

התינוקת?" – אמרתי, – “התינוקת, שלי היא. מרגיטקה.” – היא הביטה אלי בעיניים ירוקות מבוהלות, זבובי מזימה התעופפו מתוכן. מעולם לא הייתי זריז בציד זבובים. – “את האמת אגיד לך, סנדקית שלי, ילדת אהבים.” – כך פתחתי בהיסוס, אך מיד נתעצם קולי, משזכרתי דברי אמת שאפשר לשלבם. – “היתה לי נערה במישקולץ, לאמיתו של דבר, אשה גרושה, נו, את מבינה; הדבר אירע לה, ורצתה דווקא ללדת. הסכמתי. לא זכתה לגדל אותה. מתה, המסכנה… בשחפת. אבל הילדה אינה יודעת שאני אביה. תמיד אמרנו לה, שאני סבא.”

הסנדקית ניגשה אל הספה, הרימה את הממחטה מעל פניה של מרגיטקה, שעה ארוכה הסתכלה בה. יפה היתה כמלאך, שערה שחור כפחם. אפרוחי, מנוסתי! עדיין שקועה היתה בשינה עמוקה – היטב הרדימו אותה.

“ובכן… בתך…”, – אמרה הסנדקית, וזקפה אלי את עיניה הזבוביות. – “אמה, הבתולה, או הגרושה, היתה שחורה?”

הצינה בגרוני. הצינה הזאת. עלינו לנוס, מנוסתי! לאן, בעולם מטורף זה? אני כמובן, אצליח להגיע לצ’ילי, או לטאהיטי. אבל תולעת מתוקה זאת, האוכל לזנוח אותה אצל הסנדקית הרעה? פגיוֹני חזי לא המיתו אותה. אבל – – – ומה איכפת? אין בליבי שמץ רחמים. ישוּב העולם לתוהו! – אבל בשביל לבצע, נצרכות אבנים במקום הלב והכבד והכליות. ואולי מוטב ייהפך כל האדם לאבן, כאותו לבלר מצרי הכותב עדיין את עווֹנוֹת הדורות הראשונים והאחרונים.

הסנדקית הכניסה אותי לחדר. החדר היה מלא רהיטים כמחסן. ארון זכוכית, שבתוכו התנוצצו כלי כסף, וכלים מוכספים, מקצתם זקופים גאים ומצופים פאטינה עתיקה, מקצתם מתפלשים בזוהר עמוּם. על הריצפה שטיחים, כדשא דשן, זרוּע פרחים, במרעית. גם כאן היה עובש הקירות מכוסה תמונות, יצירות אמן, קערות ברונזה ושאר מלאכת מחשבת. ואיקונין של הורטי והיטלר. מסביב לשולחן העגול כיסאות דקי רגלים. ובפינות – כורסאות.

“רוֹקוֹקוֹ”, – אמרה הסנדקית כמתפארת, אבל איך־שהוא בת־קול של זילזול נתלוותה על המלה. כמעט שנתפוצץ בי הצחוק. הסנדקית שלי אומרת “פאראוואן” ו“רוֹקוֹקוֹ”. צחנת המיעיים־ופחי־האשפה התנדפה. על קמטר נאה עמדו פמוטי כסף.

“ושוב אתה פוער את פיך?”

“כן, יפה; יפה ומקסים”, – אמרתי.

“מתנוֹת, זולטי, הכל מתנות. קחי, דודה פירושקה! קחי, דודה פירושקה! ואני לקחתי. אתה יודע, המשגיח הלך לעזאזל… מפני שלא ידע שׂוֹבע. התרברב, לקח יותר מדי, המנוּוָל. לא ידע, שצריכים לתת חלק. אני נתתי בעין יפה, למי שצריך. אצלי, למשל, אין תכשיטים. אתה כבר מבין.”

לא הבנתי. היא פשטה את זרועה, פישׂקה את אצבעותיה הגרמיות, המעוקלות.

“העבודה קשה, סנדקית?”

“איני טובלת את ידי במים קרים. הלא זהו בית מכוּכּב. קצת נוצרים, ולרוב יהודים. יש עושים את העבודה בשבילי. אלא על מה אני מצטערת?”

“אין לך על מה להצטער, סנדקית”, – אמרתי מיד.

“אני אשה זקנה. אין לי אדם קרוב מלבדך.”

ידעתי, כי שקר הוא. יש לה, או היה לה בן; כבן שלושים או שלושים־וחמש הוא עכשיו. אם חי הוא. כלום נפל בחזית? מדוע היא שותקת עליו? מתכחשת לו?

היא הגישה לי ארוחת בוקר על טס זכוכית מלוטשה, לחם וגבינה ומי־ציקוֹריה חמים במקום קפה. גמעתי מן המשקה. מתוק היה.

הסנדקית ישבה ממולי והתבוננה בי. לפתע זכרתי את הלילה. האיש הצעיר, שהפקיד בידי את מרגיטקה, עמד לנגד עיניי.

“סנדקית”, – אמרתי, – “שכחתי להגיד לך… אפשר שיבוא אדם לחפש אותי.”

“איזה אדם?”

“את יודעת, שם, בגינה, לפני תחנת הרכבת…”

נשתתקתי.

“זולטי, אתה מבלבל לי את הראש!”

“באמת, מבולבל אני. אדם אחד במישקולץ, את יודעת, כיוון שלא רציתי לקחת אליך את הילדה, אז מצאתי אדם אחד, שאין לו ילדים…”

“אינני רוצה לשמוע על שום אדם!” – צרחה הסנדקית. – שלא יכניס פה את פרצופו שום רועה־זוֹנוֹת!"

באוכל לא יכולתי לנגוע.

הסנדקית קמה ויצאה. הרגשתי בסגירתה של דלת המטבח, רוח המרתף נגעה בי. מיד זנקתי ממקומי, להעיף מבט על מרגיטקה. ניגשתי אל הדלת החיצונית. היא לא ננעלה. חילצתי את המפתח וטמנתי אותו בכיסי. מה אירע לי? כל יום אתמול וכל הלילה, ושלשום וכל הלילה, חלמתי חלומות ובהם לא היה מקום לשום מרגיטקה. אין לי כביכול איש בעולם, מלבד הסנדקית השקרנית. ועכשיו אני כבול. כבול אני, אפרוחי, מנוסתי! ניגשתי אל החלון. היה עלי לכרוע על ברכיי כדי שאוכל להציץ החוצה, אל החצר, בין כנפי וילון־התחרים הדק, מבעד לריבועים המודבקים על הזגוגיות ומסך־הקטיפה שמחציתו נפוצה על הרצפה. נהפכתי לאסיר. ראיתי את הסנדקית, ההולכת לאורך החצר, בכיוון לבית־המדרגות האחורי. אולי אקח את מרגיטקה ואברח? לאן? מה פירוש, אקח את מרגיטקה? הירהרתי בידידים ותיקים… היימצא מישהו, במהומה הזאת? ואם יימצא, – מן הפח אל הפחת… הסנדקית הלכה הלוך וטפוף. איש זקן בא לקראתה, צולע על משענתו, הסיר את כומתתו והרכין ראשו לפני הסנדקית. על חזהו ראיתי כוכב צהוב. זקפתי את עיני אל גזוזטרת הקומה השניה. –

[זולטי החריש שעה ארוכה. היער החריש. אוושת כנפיים כקורי עכביש. וחושך. ופתאום תזמורת־צרצרים פורצת, מבקיעה את הדממה כתרועת ניצחון.]

– אשה דקת גיזרה התקרבה שם למעלה אל בית־המדרגות הראשי. היא צעדה בקלילות, כעננה ריחפה. מלבושה לא יכול לחפות על דמותה האוורירית. היא היתה לבושה שמלת־ארג אפורה. על זרועה סרט הצלב האדום. לרוץ אחריה? טירוף. מדוע היא כה קרובה לי? מה הולם בלבי? איזו מַקבת היא, ומה היא חוצבת בחזי? פה מנוסתי, ושם מקלטי? זולטי, יצאת מדעתך? המכיר אתה דמות כזאת? אחת היא ואין שנית לה. אלף פעמים התפעמתי לזכרה. בילדותה היתה זיו שמחתו של הרחוב. נערי הרחוב השתתקו. לא העיזו למשוך את שערה, או להעיף אחריה צפורי נייר. אבל אם טועה אני? אם יש עוד אחת כזאת תחת השמיים? אני רואה את הצלב האדום. הסנדקית תשוב עוד מעט ולא תהיה לי ברירה. כלום אנוס אני לחנוק את הדודה פירושקה בעשר אצבעותי? עלי לצנן את ראשי. ניגשתי אל אחורי המחיצה, פתחתי את הברז, רחצתי את פני. שמעתי צילצול, אפשר היה זה צילצול שני, או שלישי. מחמת זרם המיים לא שמעתי. אידיוט! – אמרתי בדיעה צלולה. במקום לנעול הוצאתי את המפתח. בשרווּלי חוּלצתי ספגתי את המיים היורדים על פני. בפסיעה אחת קפצתי אל הדלת. אסור לאיש להיכנס. בכל זאת, הנה הדלת נעולה. מישהו מנסה לפתוח ואינו יכול. פתחתי. על המפתן עמדה האשה, באור השופע מפאת מבוא־הבית.

“בוקר טוב”, – אמרה בקול אלט רווה ומלבב. – “הדודה פירושקה…?”

הבטתי אליה בעיניים מרוּוָחות. לבי הלם בגרוני. העיניים הללו! תאומי יהלומים שחורים. ומתחת לכובע דמוי־שביס הציץ שיער ערמוני, אשר שיבה זרקה בו, שיבה מרטיטה.

“סילפידה…”, – לחשתי. רק אני קראתי לה בשם זה. במכתב אחד ויחיד שכתבתי לה. היא לא רצתה לשמוע. לא אז ולא עתה. שבע־עשרה שנה, עשרים שנה, לא ראיתיה. ולוא עברו מאה! העיניים הללו, עיני היהלום הפקוחות מאוד, המתוקות כפטל השחור, וגבות עיניה, הקשתות השחורות! אך מזוויוֹת עיניה ומקצות פיה נפלגו חריצים דקיקים כחוטי זוֹהר.

“הדודה פירושקה?” – שאלה שוב.

“סילפידה…” – לחשתי. – “אין את מכירה אותי?”

“לא, אדוני.”

"הדודה פירושקה היא סנדקית שלי. סליחה, גברתי. אוּלי אחותה הבכירה של סילפידה… אֶת הסילפידה היכרתי. תסלח לי על שהיכרתיה. תסלח לי על הטעות. עכשיו הגעתי מנסיעה רחוקה.

היא חייכה. חיוכה הסתתר בין חריצי שפתותיה התמיהות. מאז ומעולם היה חיוכה מסתתר, אבל לא בין חריצים. בין תאומי עיניה היה מסתתר החיוך. אתה זוכר? מהלכת ברחוב וכל הרחוב זוהר. אני, אני קראתי לה בשם סילפידה. והיא ידעה. אבל לא אותי אהבה. הה, חיוך זה עצוב היה עכשיו כשמש בין־ערביים.

ולפתע אחזתי את ראשי בשתי ידי.

“גברתי…” – אמרתי לה, – “היכנסי מהר פנימה. אנא, היכנסי, אני מוכרח לנעול את הדלת. רק לרגע. לפני שתבוא הדודה פירושקה. אסור לה לדעת. או אולי מותר לה לדעת? את, גברתי, תכריעי. אינך מכירה אותי. אבל צלב אדום זה על זרועך. זו שאלת חיים. או שאלת מוות. הנה אני סוגר רק לרגע. הביטי־נא, על הספה שוכבת פעוטה. גשי־נא. אני הבאתי אותה אל המאורה העשירה הזאת. את אינך מכירה אותי, ובכל־זאת אומר לך את האמת. הרדימו אותה. אינני יודע, מאין, של מי היא. שמה מרגיטקה. קחי־נא את ידה בידך. הנה, כל־כך אני בוֹטח בך, כל־כך אני בטוּח.”

היא ניגשה. רק משורר אנגלי אחד ידע לתאר את אבישג:

תִּפְסַע בְּחֵן כִּיפִי הַלֵּיל

בְּאֶרֶץ זִיו, בֵּין כּוֹכְבֵי רֹם,

וְכָל תִּפְאֶרֶת אוֹר וָצֵל

בְּהוֹד עֵינָהּ, דְּמוּתָהּ, תָּרֹן…

לבנה היתה. לובן השיבה הוא שלג; המוות לבן כסיד; מרגיטקה לבנה כחלב; והיא הסילפידה, לבנה כשקד. או כעננים לאור הירח.

משתוחחת היא על התינוקת, ענוגה ככלנית, דקה ככלי־מיתרים מופלא, שצליליו הומים בלי מגעה של יד אדם; רואה אני את קימור המצח המבהיק, את האף הנמרץ, הכפוף כמעט בלי היכר, את השפתיים החמות, שפתי בתולה, עם גוּמת השחוק בלחי – – – רואה אני את שדיה, ועוצם את עיניי.

היא הריחה את פי התינוקת שנפתח קמעה, ושאלה:

“מאימתי היא ישינה?”

“הגדתי לך, גברתי, את כל אשר ידעתי. אדם זר מסר אותה בידי, הניח אותה על ברכיי; הבטיח שיבוא לקחתה… לדודה פירושקה אמרתי, שהיא בתי.”

“ילדה חזקה, בריאה. עוד מעט תקיץ. אפשר שתקיא מעט, מעט מאוד, אף־על־פי שתהיה רעבה, שתקנית, עצובה או מפוחדת. אולי. יכין בשבילה חלב מתוק. הדודה תשיג את החלב. חמודה. היא תתיידד עם מי שמגלה לה אהבה.”

ישבה רגע על הספה. נפעמתי, כאילו ישבה לידי. היא נגעה בילדה, והביטה בי. התבוננה בפני־המלאך של הילדה. דוק חיווריין נפרש על גומות עיניה.

היא קמה.

“תודה, תודה!” – אמרתי לה. – “ושאלה לי אליך, גברתי. האפשר להשאיר את התינוקת אצל הדודה פירושקה?” – כך שאלתי. – “כי יש בדעתי לצאת לדרך.” – אך ביטאתי מלים אלה, הרגשתי, כיצד הסומק משתפך על פניי, ולא רק מחמת להג ההבל… אבל ריגוש אחר היה צפוי לי.

“לאן?” – שאלה; ושאלתה החרידה וגם הדליקה אותי. היא רוצה לדעת!

“מי יודע?” אולי לסנטיאגוֹ דה צ’ילי…" – מילמלתי.

“אם לסנטיאגוֹ הוא שואף להגיע, הרי יכול הוא להישאר כאן. פה מתגעשת הארץ כולה.”

“אבל אני… אני…” – גימגמתי, ושנאתי את גופי הגמלוני, שאינו מסוגל להנמיך קומתו. – "אני… אבל סנטיאגו ההיא נחרבה לפני שלוש מאות שנה… עכשיו – "

“עכשיו השתררה שם דממה – כך הוא מדמה בנפשו?”

“כך אני מדמה בנפשי. אם טעיתי, רוצה הייתי לנדוד למקום אחר, עד קצה הארץ.”

“אדוני, הארץ אינה שטוחה; הארץ כדורית.”

הבטתי אליה בעיניים תמיהות, כמי ששומע כזאת בפעם הראשונה בחייו.

“אני מבין”, – אמרתי לבסוף, לאחר שתיקה ממושכת, בקול דממה דקה. ובאמת, הבנתי, או דימיתי שהבנתי. אבל הוספתי, כאילו לא מן העניין –: “האם לא בגלל אהבה אסורה נחרבה אז סנטיאגו?” – אנוסה היתה הרופאה העדינה להרכין אלי את אוזנה, כדי לשמוע את המלים היוצאות מפי כגחלים לוחשות. – האם היה זה עונש מן השמיים בשל חטא האהבה?"

“הארץ מתגעשת, לא השמיים”, – לחשה גם היא.

“הגידי לי, גברתי”, – אמרתי לה, – “הגידי לי, אף־על־פי שאין את מכירה אותי. הארץ התגעשה; נכון? אני מדבר על סנטיאגו. המוות התהלך בחוצות. נכון? שופטים וכוהנים וקצינים ואזרחים יחדיו פשעו. השוד והרצח השתוללו. נכון? זעקת הקורבנות ממלאת את החלל. התליינים השתררו על העולם. ועדיין אפשר שתלבלב במקום כזה האהבה?”

“אם נמצאים שם, בעיר הדמים, בני־אדם, כמדומני. על סנטיאגו אני מדברת. אינני בטוחה, אשה זקנה אנוכי. יבדוק־נא זאת לפני שהוא מחליט לחיות בסנטיאגו.”

ושוב דומה היתה כבוראת עיקרון חדש בניב שפתיים. כיצד? באותן מלים אפורות? – בתשובות אלה שלא ממין השאלות?

בקושי העלמתי את סערות הרוח המתחוללת בי. ואולי גם לא העלמתי אותה. פרצופי הפרוע בגד בי. היא עמדה ליד הדלת. על שאלתי בדבר הדודה פירושקה לא השיבה כלל. וגם היא לא חיכתה לתשובתי בדבר “סנטיאגוֹ”. זקפה עיניה המתמיהות ואמרה:

“יתגלח, אדוני.”

השומע אתה? “יתגלח, אדוני.” אינני מעיז להסביר. שתי מלים בנליות. גרוטסקיות, לנוכח אותו מצב. לא; דווקא באותו מצב נסכו שתי המלים הללו שיקוי־פלאים בדמי. היא התוודעה לי; ואני היכרתי אותה; ושתי המלים ירדו בתודעתי כקרן אור החודרת באורח מסתורי לתוך מרתף חשוך.

לוּא אמרה “יסיר אדוני את מסווהו”, לא היה דמי מתלקח בי כך.

לא התמהמהתי אף רגע. הוצאתי ממזוודתי את כלי הגילוח. ועל־דרך היצר ההרפתקני לא גילחתי את זקן סנטרי אלא רק את פאות לחיי; בשעת הצורך, הירהרתי, אוכל לחזור ולשנות את מראה פניי.

“טוב מאוד שהתרחצת”, – אמרה הסנדקית בשובה. היא לא השתוממה על זקני. – יש לך זקן שחור, מנומר, עם כתמים אפורים. לפי־שעה אתה מצמיח זקן. אם תרצה, תגלח אותו."

מכשפה!

הסנדקית הביאה עמה שני צרורות. פתחה אחד מהם והוציאה חליפת קיץ כהה, מגוהצת יפה.

“הבגד הזה היה שייך לעורך־דין יהודי”, – הסבירה, – “גם הוא היה דוב גדול כמוך. מתנה.”

“אינני יכול, סנדקית. אינני יכול… ללבוש בגדים משומשים.”

היא הביטה אלי בזעם. נתנה עלי קול גערה ארסית:

“שמע, זולטי! אצלי הכול יהיה כמו שאני אומרת! אם לא, אז תיקח את הבת שלך, ולך!” – היא השתוללה, תופפה על השולחן באגרופה המסוקס. – “לעת זיקנתי! לעת זיקנתי!”

טוב, סנדקית, טוב. רק אל תכעסי. כרצונך."

“חלוץ את נעליך!”

חלצתי. עד שהחלפתי בגדיי, היא ציחצחה את נעליי, ושאלה:

“מי־שהוא היה פה?”

“לא.”

“כן. אתה משקר. הרופאה היתה פה, מספר 11, הנה, תלתה את מפתח דירתה על הלוח. שמע, זולטי! אתה תינוק! צריך לחנך אותך. אל תשקר. תשקר לכל העולם, לא לי.”

ישבתי על הספה, במקום שישבה הסילפידה, התבוננתי בתינוקת, והירהרתי בדברי הסנדקית. זמן רב הירהרתי, ולא ירדתי לסוף תעלומתה. ערומה היא. מגלה טפח ומכסה טפחיים. ואפשר שגם הגילוי אינו אלא כיסוי. והמחסן הזה, ה“פאראוואן” וה“רוקוקו”, – הכול כיסוי? או גילוי לשם כיסוי? “תשקר לכל העולם, לא לי”.

התינוקת הקיצה בעיפעוף. עיניה נעצמו שוב מחמת כובד השמורות. חזרה והביטה אלי בעיניים בּוֹהוֹת. הסנדקית עמדה לי הספה והתבוננה. מוכן הייתי לשמוע מפיה: “סם מרדים נתנו לתינוקת. אל תשקר, זולטי”. אבל היא שתקה. כעבור רבע שעה שתתה התינוקת חלב, צחקה, קראה לסנדקית “סבתא”. הסנדקית פתחה את הצרור השני, והוציאה מתוכו מלבושי ילדה, בובה בלבוש מוקיון, דוּבּוֹן מרקד, וכדור. – בערב באה הסילפידה. ציוותה לרחוץ את הפעוטה במיים פושרים. הסנדקית נתנה לה דייסה עם ריבה לארוחת ערב. הלבישה אותה כותונת לילה נקייה לפני שהשכיבה אותה בחדר, במיטתה.

“היא תישן אצלי”, – החליטה.

ישבה על המיטה ושרה לה שיר ערש, כזה:

"נוּמִי, נוּמִי, רֶבֶּקָה,

כּי כַּפֶּרַח אַתְּ דָּקָּה, יוֹנָה זַכָּה.

הוֹי דַּקָּה הִיא גַם יָפָה,

נַעַר חֶמֶד אֲהוּבָה,

יוֹנָה זַכָּה."

מכשפה! המירה מרגיטקה בּרבּקה!… מזימתה!

 

כ. כן, התוודעתי אליה    🔗

– אלפי נוצרים היו חיים בבתים המסומנים בכוכב הצהוב, יחד עם יהודים, יהודים למחצה, ומומרים מכל הסוגים; תערובת שכמוה לא נמצאה בתיבת נוח הנישאת על גלי המבול. מהם החזיקו במגוריהם בכוח ההרגל; בשעת מהומה מוטב לא לזוז. מהם השחיזו סכיניהם בפומבי קולני, אחרים, ממין הצבוֹע, ארבו אצל המזוזה ליום השלל. יש מבטיחים את חלקם בעוד מועד, בחנופה, ברמזים, או באיום גלוי. יש משפילים עיניהם ואינם מעיזים לגלות סלידתם. ויש מתחפשים. וכל המתחפשים, חובשים מסווה כפול ומכופל משום פיקוח נפש, ולאדם שממרחק בא, אפילו בן־משפחה ומוֹדע, קשה לחדור ולהציץ מבעד לערפל. לבסוף – סוכנים שמלאכתם בכך, מלבד המסוֹרוֹת, בלי סימני גזע.

לכאורה הכול אורבים. מאחורי כל וילון עיניים לטושות. דייר חדש אין בנמצא, אלא יהודי, שגורש מביתו מטעם הרשות. ואם נמצא דייר־משנה – מאין בא? מי שלחו? מי אביו ואמו? בצל מי הוא חוסה? היכן הניירות? מה הוא סח? מה הן השמועות בפיו? מי נכנס אליו? אל מי הוא מדבר? מה הוא קיבל מאת שכנו היהודי?

יש שואגים, ואתה שומע קול שאגתם התפלה מקרב החצר:

“ואני אומר לך, דעתי היא… בימים כאלה אין אדם מפקפק, בימי מסה אין להתחכם, אלא הכל ברור, שעה כזו היא שעה של מעשים!”

בדקתי את לוח השכנים. קלארי… קלארי… אין בנמצא. מספר 11. איזה שם אריסטוקראטי, מוזר. מערבולת במוחי. וכי מה חשבתי? שהיא מתגוררת כאן בשם משפחתה בבית אביה? הכוכב הצהוב אינו חובה עליה.

ממחרת הפתעתי את הסנדקית; על בנה שאלתי:

“סנדקית, מה את שומעת על דיוּסי?”

היא הביטה עלי באדישותו של תליין:

“לא ראיתי אותו מכבר, מכבר.”

כך? ובכן, מי ומה הוא? או, מוטב לשאול, מי ומה היא? “תשקר לכל העולם, לא לי”. התקרבתי. התגנבתי לאט, באקראי, כביכול, התקרבתי אל מרגיטקה, שהרקידה את הדוּבוֹן שלה על ה“רוֹקוֹקוֹ”. נגעתי בראשה, ליטפתי את שערה השחור. עיני הסנדקית עקבו אחרי ידי. אולי בכל־זאת אקום בלילה – אבל מרגיטקה ישנה אצל הסנדקית. אולי אקח אותה לאור היום – לאן? – הכל חשודים. הכל חשודים על הדם.

כך עברו שלושה ימים.

הרופאה באה ערב ערב לבדוק את מרגיטקה. ביום הרביעי שאלתי אותה:

“לצאת לחצר מותר לה כבר?”

כמעט והוספתי: בני גילה פטורים מן הכוכב הצהוב… הסנדקית היתה בחדר. ולוא אמרתי כך? האם תאותת לי הסילפידה? לא, היא לא נלכדה. מפני מי, וכנגד מי, היא מתחפשת? אולי מפני שנינו, גם מפני הסנדקית. הלא אלי התוודעה כביכול. האמנם התוודעה כבר?

“אם הדודה פירושקה תרשה לה…” – היתה תשובתה הדו־משמעית. – “אוויר החדר אינו מוסיף בריאות, ופניה הענוגות… לא תזיק להן מעט אדמימות.” – כך דיברה הסילפידה וחיוכה היה מוזר. אבל הדודה פירושקה לא אמרה מאומה. אלא דברים אחרים, מתמיהים, שמעתי מפיה.

אותו ערב ערכה הסנדקית שלי שולחן. לכבוד “הרופאה האצילה שלנו” הגישה קפה. במטבח ישבנו, כי מרגיטקה כבר נרדמה עם נעימת “רבּקה” ולאור מנורת לילה זעירה – אחד מתשמישי הזקנה השמורים עמה מאז, ואין להם תמורה בחפצים יקרי הערך.

“קפה אמיתי”, – אמרה הסנדקית בקריצת עין ערמומית, – אבל לא אגלה לכם, מאין. סוד כמוס הוא עמדי. הנה, גם לך", – פנתה אלי, כמבקשת להפגין מחילתה על עוון מסויים. – “ואני אוהבת את מרק השעורים.”

היא סיננה את המשקה הריחני בין שיניה היתומות, ובין גמיאה לגמיאה השיחה כביכול לפי תומה, מפטפטת סתם־בעלמא כמנהגן של זקנות פתיות. אבל לאט לאט הסתבר, כי משנתה סדורה לפניה במגמה ברורה.

“בני־אדם מחונכים”, – אמרה, – “אינם משכשכים כברווזים, זאת־אומרת, אינם ממצמצים באכילה ובשתייה, ואינם מתגרדים, אלא אולי בצנעה. נכון? דבר זה הגידה לי הגברת קאלוֹש המנוחה לפני הרבה שנים, ועדיין לא שכחתי את אזהרתה. אשה טובה היתה, אף כי יהודיה, כלומר איזראליתה, אשה צדקנית, ועשירה. בכל־זאת הורשיתי לאכול על שולחנה. מתגוררים היו הקאלוֹשים על שפת הדונה, בדיוק מול ההר של גלירט הקדוש, בשישה חדרים, בבית שהיה סגור גם ביום, ומי שבּיקש לעלות, לצלצל היה צריך, ולהודיע בטלפון־של־מטה, מי הוא ומה הוא רוצה. משרתים וסבלים עולים היו במדרגות האחוריות. טבחית היתה להם, גדולה ושמנה כמו הר, אותה הביאו מוינה, וחדרנית היתה להם, וגם משרת. ואותי הזמינה אליהם החדרנית, בתו של דייר שלנו בעת ההיא, פעם בחודש או פעם בשבועיים – רק לעזרה, כשהיו באים המון אורחים חשובים, קצינים ומיני יועצים עם הגבירות בתכשיטי בריליאנט. אוכלת הייתי בלילה יחד עם הטבחית והחדרנית, ושתיתי קפה בספל כזה בערך, בספל חרסינה. באותה שעה היו האורחים משחקים בקלפים. והגברת קאלוֹש יוצאת למטבח ומשגיחה עלי, שאהיה אוכלת מכל המטעמים, ולא אתבייש בלהיטותי, חוץ לדבר אחד, אמרה לי, שבני־אדם מחונכים אינם משכשכים כמו ברווזים. האם לא צדקה? הדוקטורית הטובה שלנו הלא יודעת, מפני שהיא עוד יותר אצילה, כי משפחת הוד מעלתו האדון גאלגוֹצי, שמעתי, השתדכו עם הנסיכים לבית אָסטרהאזי. נכון? ואני גם יודעת – – –.” הסנדקית לא גילתה לנו, מה עוד היא יודעת, היא הפסיקה רק כדי נשימה חטופה, עד שלא הספקתי כמעט להרהר ולשאול את עצמי, אנה תוליך אותנו שיחה תמה זו. – “כן, אני זוכרת את הגבירה קאלוש הטובה, וכל דבר מדבריה שמור במוחי”, – המשיכה הסנדקית. – “הה, איך שהיא מתה, העלובה ההיא, זאת אומרת הגבירה קאלוש!” – הסנדקית נאנחה ואמרה בלחש, אבל בהטעמה רבת־משמעות: – “הרופאים לא יכלו להציל אותה. איחרו לבוא. הה, רעל, רעל לקחה. ומדוע? התפתלה על מיטתה בעיווּתים נוראים… הכול בגלל הבן. בן יחיד היה לה לגבירה קאלוש, שחזר מצרפת, משום שחשב, כי הכול כבר נשכח פה. ואז אסרו אותו ובמשפט הוכיחו עליו שהיה בוגד במולדת ובתשע־עשרה היה קומיסאר אצל האדומים. וזה היה הסוף. החדרנית סיפרה לי הכול, החתן שלה היה שוטר. הדדקטיבים היכו את האדון הצעיר, אפילו עורך־הדין לא הכיר את פניו.” – הסנדקית חזרה ונאנחה, גמעה גמיעה קלה, והחרישה כמהורהרת בבעייה חמורה. “שואלת אני את עצמי, מדוע צריך צעיר מלומד כזה ללכת אל האדומים…? חסר לו משהו בבית? אמו הלכה אל כל הידידים הגדולים שלה, להתחנן, שיצילו אותו – ולא כלום. לוא היה קאלוש הצעיר אחד מן העניים עם חמישה ילדים, או נניח, עם שלושה ילדים, ואין לחם בבית. אז מה הוא מפסיד? כלום. חיים מטונפים – – – אה, סליחה הגברת הדוקטורית הטובה! אשה גסה אני. האדון קאלוש הזקן גם־כן אמר על הבן: ‘חרפה איומה הביא על ראשי, הממזר! והצדק השיג אותו.’ ובזה הרג האדון קאלוש את הגבירה קאלוש המסכנה. גם את העורך־דין לא רצה האדון קאלוש לראות כלל; ובכל־זאת הלך העורך־דין אל בית המשפט חינם, להגן על הבן. כסף הוא לא קיבל, אבל בסוף גמרו אותו ברחוב בשתי יריות. החדרנית סיפרה לי, שהיה קומוניסט גם הוא. הנה, גם עורך־דין כזה. ואין לו שכל. הלך וסיפר לעיתונאים מה שקרה במשטרה ובבית־המשפט. הכי־טוב לא לדבר ולא לדעת דברים כאלה. נגד החוק, זאת אומרת. אם אתה יודע, אתה כבר אשם. יש מישהו, שימסור למשטרה. הצדק עמי, זולטי?”

הסנדקית השתתקה. לא היה איכפת לה, שאינה מקבלת תשובה. הרופאה תלתה עיניה בשפתי הסנדקית, ספק מקשיבה במתיחות רבה, ספק מסיחה דעתה לחלוטין, ומחשבותיה משוטטות, ומשום כך כה פקוחות עיניה –

*

הסנדקית קמה, נכנסה לחדר, לראות את מרגיטקה. היא שהתה מעט; ישבנו בדומיה.

“ישינה היא, המתוקה”, אמרה הסנדקית משחזרה, – “איזה שקט! אבל בכל רגע יכולה לבוא אזעקה. השקט הזה! טוב שאינני צריכה לרוץ אל המקלט. יש לי רגליים – נו! הלא הרופאה הטובה שלי יודעת. בימים כאלה טוב לגור אצל המרתף. משמתחילה האזעקה כבר אינני עצבנית. כל הבית רץ אלי, ואין לי זמן להיות עצבנית. לפעמים שומעים מעשים נוראים, ואז אין כוח לעצבנות. אתה מבין, זולטי? אז אני פשוט אומרת לעצמי: אינני רוצה לדעת, אינני רוצה לדעת.”

הסנדקית מזגה ספל שני. ידי הסילפידה מונחות היו על השולחן, אצבעותיה משולבות ככותרת־פרח לבנה ורחוקה מאד, עליה מפרפרים, ואולי… מרמזים לי בתבונה…

“נדמה לי, שאוכל להירדם”, – אמרה הסנדקית, – “אני הולכת לשכב. סליחה… אבל אני מבקשת מן הדוקטורית האהובה, שלא תמהר ללכת בגלל זה. שלא תיעלב, נכון? יש עוד קפה בקומקום. תמזוג, זולטי… תתנהג יפה. ליל מנוחה! אולי יעבור הלילה בשקט…”

הסילפידה שתקה עד עכשיו, והוסיפה לשתוק. לא נגעתי בקומקום. לא העזתי לזוז. כל תזוזה עלולה להפריע את הסילפידה מהרהוריה, להזכיר לה את נוכחותי. תקום ותלך. אינני רצוי לה. מן החדר נשמע שיעולה של הסנדקית. הסילפידה לא שמה לב. זה טוב. נשמתי בזהירות. גם את עיניי לא העזתי להרים. התבוננתי בשורש ידה החזק, ומעבר לאצבעותיה – שפתותיה. תמיד תהיה יפה. לא יכולתי לתאר אותה בדמיוני כזקנה. אבל על כורחי נלכדתי בקסמי עיניה השוקקות, ומבטה נזדקק פלאים לשידוליי. אז נתלהט ביננו דו־שיח בלשון רמזים, שיראתי לפענח אותה.

“במה את מהרהרת, דוקטורית – – – אהובה?” – שאלתי במורך, כמי שמנסה לשונו בדיבור על־דרך הנוסח השגור בפי הסנדקית. לא אני האומר כך, כביכול, הסנדקית מלטפת אותה בתואר החיבה.

“אינני יודעת.”

“אבל מהרהרת.”

“כן.”

“אז הרהורים רחוקים כל־כך?”

“הרהורים קרובים.”

“ובכל־זאת אינך יודעת? אולי ב־דודה פירושקה?”

“בשיחתה.”

“את שואלת את עצמך, מה טיבה של זקנה זו?”

“אני יודעת, מה טיבה.”

“את שואלת מה כוונתה?”

“אני יודעת, מה כוונתה. לספר סיפורי מעשיות.”

“לספר משלי חכמה, סילפידה?”

“אינני מקבלת את הכינוי הזה.”

“לספר משלי חכמה, מרת ד”ר גאלגוצי…?" – הקשיתי, וחטפתי את מבטה. הכיסא שישבתי עליו, ניזח בחריקה.

“אולי. אבקש ממך שלא תקום עכשיו.”

“לא. מדוע?”

“אל תשלה את עצמך”, – אמרה בקול, וקמה ממקומה.

“חפצתי לראותך פנים אל פנים”, – אמרתי.

ניגשתי אליה פנים אל פנים. לקחתי את שתי ידיה בידיי. והיא עצמה את עיניה. כן התוודעתי אליה. והשליתי את עצמי.

 

כא. רוֹקוּס הקדוש    🔗

שמונה ימים לא יצאתי. רובץ הייתי על הרצפה לפני חלון החדר ואורב מבין כנפי וילון־התחרים לבני הבית היוצאים והבאים. הסנדקית הביאה לי ספרים מן השכנים. לא נגעתי בהם. אל חדר השימוש המשותף למחצית־קומת־הקרקע יצאתי חרש בלילה. שמעתי רישרוש מבטן האדמה, כרעש־גלגל אטום. הלוּצינציה? הרעש פסק. למחרת לא שמעתי מאומה. ושוב שמעתי. אמרתי, מום־השמע. שמיעתי לקתה. איזה ליקוי מוזר… לא שאלתי, – את מי אשאל? – רק הירהרתי. לשווא הירהרתי. מרגיטקה ישבה אצלי על השטיח, מאמצת אל לבה בובה חדשה שקיבלה מן הסנדקית, ושרה לה:

“נומי נומי רבּקה…”

שאלתי אותה, האם אינה יודעת שיר אחר. הביטה אלי בעיניים מרוּוָחוֹת; עיניה התקשרו בדמעות. רעל הטפתי בעיניה. מסתרי תינוקת! ואני שׂשׂתי לצחוקה! גם היא הציצה מבעד לתחרים. איומה היא סגולתה של פעוטה כזאת להתחפש, לשתוק, לחוש את הסכנה. לעולם לא שאלה על אבא, על אמא – –. ילדים שיחקו בחוץ. לעולם לא ביקשה לצאת.

פעם אחרת, משהקיצה, לקחתי אותה בזרועותי; היא חיבקה את צווארי ונשקה לי.

“סבא”, – שאלה, – “איפה החתולה שגנבה את הגבינה?”

“איזו חתולה, אוצרי?”

“אתה ראית. השחורה, הגדולה.”

אמרתי לה:

“סבתא גירשה אותה.”

דלת המטבח נפתחה. ידעתי, הסילפידה שם. תולה את המפתח. מרגיטקה ישבה על ברכיי.

“סבא אני רופאה שלך”, – אמרה בקול לטפני, – והניחה את אוזנה על חזי, כמאזינה לדפיקת לבי. – “אבל אני לא מפחדת מן הרופאה.” – באותו רגע ניצנצה בי מזימה שפלה.

בוקר אחד, היום התשיעי לבואי, חמקתי ויצאתי בהשכמה, בלי פרידה. ארבתי לסנדקית – היא עברה את החצר. כולם אורבים. כולנו אורבים. מרגיטקה ישינה עוד. עמדתי בשער, אסיר נמלט. המותר לי לעזוב אותה אפילו לשעה אחת? דבקתי אל קיר המבוא. חיכיתי. הסנדקית חוזרת. האם ראתה? או ידעה בחוש, כי בורח אני? באפלולית, בתחתית בית המדרגות האחורי עלולה היתה לארוב לי. מדוע לא? כולנו אורבים. היא חוזרת. ואם היא רואה אותי, הרי שהסכימה; היא מעודדת אותי.

הסתובבתי ברחוב, לתור לי בית שבמבואו אוכל לעמוד ולהמתין. בקרן רחוב צדדי, במרחק חמישים צעדים, מצאתי מסבאה עלובה, המתקראת בית־קפה “אל הנשר”. נכנסתי, תפסתי מקום אצל החלון. משם יכולתי לשים עין על שער חצרנותה של הסנדקית. יש לי פנאי, שעה או שעה־וחצי. הרחוב ריק. רק עכשיו מוציאים את האשפה. גבר בעל קומה מושך את הפחים אל שפת המדרכה.

הזמנתי “חצי דצי” בהיסח־הדעת כמעט, לא ידעתי כלל, מה. המלצר, שנשא כוכב צהוב על חזייתו הביט אלי בפה פעור. אחר־כך אמר:

“אין לנו, אדוני.”

“תן מה שיש.”

הוא הגיש לי בּוֹרוֹביצ’קה שטעמה כמרוֹרת הזאב. בלעתי מלוא לוגמי מן המשקה המפוגל, שצורב היה את קיבתי הריקה, ושילמתי מיד, כדי שאוכל לקום בבוא הרגע. קולה של מרגיטקה צלל באוזניי. אבל הקול נחלש והתרחק, הלוך והתרחק, ונדם כקול הציפור שפרשה כנפיים.

ביקשתי עיתונים. המלצר היהודי הגיש לי את ה“קרב” בקידה עמוקה.

בפעם הראשונה בחיי לקחתי בידי את עיתון הזוועה, המפרסם ברבים את מידותיו ומעשיו של שלטון הקניבלים ההונגרי. בבחילה נגעתי בו, קצפו של כלב שוטה ניתז עלי מבין טוריו. רמזתי למלצר; שאלתי אותו:

“לאחר שנגע בזה, הוא רוחץ את ידיו באלכוהול?”

הוא קרץ בעיניו לעומת דוכן המשקאות, והרים את אצבעו אל פיו.

בעמוד הראשון, תצלומים: גלגל־אבן עצום כותש ערימות ספרים; משלחת חגיגית של עיתונאים הונגריים; מזכיר המדינה מטיל אל טחנת הנייר את הספר היהודי הראשון, הוא קובץ שיריו של יוסף קיש. כותרת:

“סופרים יהודים, ליל מנוחה!”

“טוב, טוב!” – צווחתי. – “החרוזים המתוקים של יוסף קיש לא לאוזניים טמאות נוצרו!”

איש מאורחי בית־הקפה לא הבין צעקתי; סבורים היו כנראה, כי שיכור אחד מסיים במסבאה זו את ליל תעלוליו. ולעצמי זימזמתי חרוּזיו בעיניים עצומות, כתפילה חרישית:

הָהּ לָמָּה אֵחַרְתִּ עַד הַשַּׁלֶּכֶת,

עַד עֵת שֶׁיַּפְלִיג הֶעָגוּר?

אֵיךְ לֹא פְגַשְׁתִּיךְ בִּפְרוֹחַ הַוֶּרֶד,

עֵת שַׁחַר הֵנֵץ מֵרֹאשׁ צוּר?

בְּמֶתֶק־מַחְבּוֹא מַדּוּעַ לֹא יַחַד

שָׁמַעְנוּ שִׁירַת עֶפְרוֹנִי?

בְּגִיל חֲלוֹמוֹת, בִּיקוֹד אֵשׁ הַחֵשֶׁק,

כֵּיצַד לֹא נִפְגַשְׁנוּ, אַתְּ וַאֲנִי!

כשפקחתי את עיניי הלמתי באגרוף על שולחן הברזל. ניגש אלי אדם אחר, אשר לא שמתי אליו לב עד עתה; הוא יצא מאחורי דוכנו.

“סליחה, אדוני”, – אמר, – “מסעדה זו נועדה רק ליהודים.”

“ומניין לו, האדון, שאני לא יהודי?”

“הההה”, – צחק כתיש הזומם לנגח, – “זה ניכר. הההה.”

“ובכן, להווי ידוע לו, היהודי יורק עליו, אדוני!”

“אי־אפשר, אי־אפשר!” – אמר והגביה כתפיו, מיואש.

“לך לעזאזל!” – צעקתי כמטורף, השלכתי את העיתון לארץ, והתכוננתי להתנפל עליו. לא שמעתי, מה ענה. מילמל משהו על משטרה, אך בנסיגתו הרים מעל הארץ את העיתון. הביט אל התצלום, אל פרצוף מזכיר המדינה, והביט אלי, חליפות. לאט לאט התכופף גבו, הלך והתכופף, עד שנדמה לי, כי מיד אשמע, היאך מתפקקות חוליותיו. אבל לא שמעתי; יצור זה לא היה ממערכת בעלי החוליות. מיששתי את זקני. כן, זקני. פרצופי דומה לפרצופו של מזכיר המדינה.

“סליחה, אדוני, סליחה”, – פעה עכשיו כמתייפח. – מסעדה צנועה שלי…"

אבל אני הייתי כבר בחוץ. דמות הסילפידה זהרה לי מעבר לכביש, וכאילו צו ממעל שמעתי. איזה צו? שום צו. צו מתחת, צו מתהום! לא, אלא זכרתי את מזימתי. גמרתי אומר ועלי לבצע. במתינות צעדה, מובטחני שאנשי המסבאה, בעלים ומלצרו ושניים־שלושה אורחים שהיו שם, כולם מציצים מן החלון, עוקבים אחריי. התנהגתי כשוטה גמור, כמי שדעתו נסתלפה. מזלי – הזקן. אבל אסור לי להיראות כאן. איזה עולם! מה מתחולל כאן! אם יכירוני אנשי המסבאה, עלול אני להמיט שואה על כל בית הסנדקית. על סיפי חלונות החזית ראיתי עציצים ירוקים; פרחים קמלים, הפרחים והעלים הצהיבו, חלודה אוכלת אותם.

ושם הולכת הסילפידה ואני בעקבותיה. “הה, למה איחרתי עד השלכת, עד עת שיפליג העגור.” אני נמשך אחריה כצל. יהא גורלה בידי. יהא גורלי כגורלה. אוורירית, ולא ערטילאית. השטן לא יפגע בה. נגע לא יגיע אליה. אתה יודע, מה, חשבתי? שיש בכוחה לעצור את הזוועה. בהבל פיה, במַשב נשימתה. הוי, כי אנושה בדידותי! נומי, נומי, מרגיטקה. נומי, נומי, רבּקה. בדידות זו, מה תקנתה? אולי בכל זאת יש לה מרפא? אתיהד, זו היא השעה. אתה מבין, שהדבר הזה הוא מעבר לדת, מעבר לאלוהים, מעבר לכפירה, להזדהות. הרי זה בתחום הרצון להיות אדם. זו השעה, להסיר מעלי את המסווה הטמא, את פרצופו של מזכיר המדינה, השורף את משורריי. מי יעכב? סיפרה לי הסנדקית, כי יהודים רבים מתנצרים. ואני אתיהד. ואז, מה דינה של בתי, או נכדתי, מרגיטקה? היא צריכה להתיהד עמי. ההה! ההה! בדיחה תופתית. ברור, אני יוצא מדעתי. יצאתי מדעתי. יודע אדם, שהוא יוצא מדעתו, ואין בידו להושיע. ליהודים אין צורך בניאופיט אחד, אבל יש לה לאומה ההונגרית צורך בשאגה של יאוש, או באדם המרים קרדום על מזכיר המדינה. יודע אני את לעג החסידים. ‘להרוג על־מנת לבטל את ההרג?… ושוב להרוג את ההורגים.’ אבל הללו אינם הורגים את ההורגים! הללו הורגים את הכנר הזקן, את מרגיטקה! ובכן, מה לעשות בהם?

רק חמש־עשרה דקות הלכנו. להישמר, שהבריות ברחוב לא ירגישו בטירופי! הייתי גוחן, זוחל על ארבע בעקבותיה ומנשק את מדרך כפות רגליה. הגענו אל בית־החולים על שם רוֹקוּס הקדוש. ובכן, זהו. לוא היתה דעתי שפויה, כי אז ניחשתי. רוקוס הקדוש, המרפא את המגיפה השחורה. אבל באותו רגע נכנסה הסילפידה בפתח הכנסייה הקטנה שמחוץ לשער בית־החולים. ריח הקטורת הקיף אותי, חדר לנחיריי עד מחנק. זרם המתפללים פרץ החוצה, המיסה של שחרית נסתיימה. הסילפידה שלי.

כן, מדוע לא שלי? רק בשבילי היא סילפידה, בשביל כל העולם “הג' הד”ר“, “הד”ר כך וכך”; בשבילך, מזל תאומים; בשבילך, קלארי. אבל סילפידה – שלי.

הסילפידה שלי פנתה שמאלה אל תא הוידוי, ונכנסה. אני כרעתי ברך בספסל האחרון, מרחק ארבעה או חמישה צעדים ממנה, משוקע באפילה המקוטרת.

הרכנתי את ראשי על זרועי. כוהן צעיר לימים, בגלימתו השחורה, חלף על פניי, התווה את הצלב על גופו, ונכנס בפתחו השני של התא. הוידוי מצריך זמן. אבל הנה, בחיפזון סיימו. האם זיכה הכומר את היהודיה נושאת־הצלב במחילה ובפורקן… כן, הסילפידה נשתחררה. בשולי תחום ראייתי היא ריפרפה בצאתה, ליד ספסלי עברה, עור פניה, צווארה, ידיה – הלבינו, ריח שקדים נמשך אחריה, ניחוח תמרוקיה של אבישג. האם היא הלוחשת? אל תלך בעקבותי. הקטורת נתנדפה, רוח נשבה ונשאה את הענן מנגד עיניי. עלי להסתלק, אם איני רוצה למות תחת המפולת. מתמוטטים הקירות. הנה, כבר נבקעו פינות הבניין, נתפרקו שגמים בדוכן הכומר, השמש מכלימה את האיקוניות ואת הצלמים, צעצועי חרס המוצגים ביריד לעיני זקנות כפריות. מנגוהות הקדוּשה דולף דם, דולף ויורד ומתפשט על רצפת השחם.

יצאתי, המולת הרחוב תגרש את הזיותי. אסתובב בעיר עד הערב, עד חשיכה. ידעתי את אשר ידעתי, אבל הסילפידה נעלמה.

סמוך לשער בית־החולים גובר עכשיו לחץ ההמון, בייחוד מסביב לצלמו של רוֹקוּס הקדוש. אגב אורחא, מבקשים כל באי שערי הרפואה ללטף את גדר הברזל המקיף לצלם, להשמיע באוזניו דברי חנופה, או גם להניח פרח על רגליו המזוהמות בקודש.

“לא להידחק! לעמוד בתור!” – מכריז השוער.

צילצול חשמליות. צפירת מכוניות. מחלקת חיילים עוברת בסך, עור התופים מתבקע, הדרדרוֹת מגלגלות רעמים אדירים, המַקושים הולמים כאגרופי ברזל, ילדים צוהלים רצים ומכרכרים בקצב, לקול החצוצרות; החיילים פורצים בשיר לפקודתו של סַמל ננסי… עם רב נדחק אצל תחנת החשמליות אשר לפני התיאטרון, נשים מתכתשות, נערים דוחפים בגסות, מטפסים על המדרגות. עולם הכרך כמנהגו נוהג, ומה בכך, אם מחלה ממארת מכרסמת את קרביו! התפלל והתכתש והרוג את היהודים, כי מחר נמות. תנועה סואנת על המדרכות, מתגודדים הסקרנים אצל כרזות ענקיות. והמדרכות מתנודדות על טיט היוון. שוטרים רכובים מרקידים את סוסיהם באמצע הכביש. אכן, הסוסים לא להם נשמעים עוד, אלא לקול־התופים אשר הדוֹ מהדהד מתחת לרגליהם. משתוללים הם, מתרוממים בשירבוב צוואר וראש, שׂרוּעֵי איברים, גופם הגמיש מתרטט בבהלה כשהם אנוסים להישען על פרסותיהם האחוריות. ופתאום הם שוקעים ברקק. לא, לא רבותי, מחר אענוד את הכוכב הצהוב. הסילפידה תתפור לי אותו על חזי… זוג ז’נדארמים צץ, כביכול כמענה על מחשבותי. שאט, שאט! כפטריות רעל משונות, ירוֹקת הביצות דבקה במדיהם.

זרם ההמון נקרע, נבלע כפלג תת־קרקעי, או ממלט את נפשו מתחת לאיזה גשר סמוי מן העין. כי מלך בלהות, רואה ואינו נראה, מטיל אימה על הרחוב, העם נכנע ברעדה, מפנה דרך לז’נדארמים, ראשי ההידרה של הוד מפלצתו. נושאי הנשק מוצבים מול שערוֹ של בית, על משמרם יעמדו, גזירה שמא יהיה צורך בפעולת משטר כנגד ההתקהלות. חלילה! אין הגה, רק נהימה; אין ריטון, רק געיה. הגזוזטראות מתמלאות עד לגובהי הקומה החמישית. גבירות מהוּדרות, מבוּשׂמות, בנות סנטיאגו דה צ’ילי, מחכות למרכבת המוות המסיעה את דוֹנה חוֹספּה היפה אל הגרדום. – אך לא, כי מפתח השער גוררים אדם גלוי ראש; אין להכיר, הישיש הוא אם צעיר, פניו התבטבטו, חַבּוּרה שחורה־סגולה מתחת לעין ימינו, חזהו חשוף, שותת דם, ממצחו יורדים שני צינורות אדומים לתוך שתי עיניו. שוליות־תליינים (עם סמל צלב־החץ על השרווּל) דשים את בשרו. הבריות פוערים פה, כי מלך בלהות מביט מאחורי גבם של הז’נדארמים. והאדם רוקק שיניים ודם, ואינו יכול להדק את שפתותיו.

“אאאאא, תפשנו אותך, אאאאא!” – נובח אחד.

זרם אספסוף נאטם לחלוטין בתוך מקווה הסחי. עיניים דלוקות, פּיוֹת פעורים, פרצופי זימה, ידיים בטילטול היסטרי, אצבעות מתפכרות; את הקורבן – חי או מת – השליכו לתוך מכונית־משא.

מה פשר קיומי אני ומה תכליתו בקרב האספסוף המשתולל? להימלט על נפשי לא הצלחתי. ובכל־זאת, האם בודד אני לגמרי? אחרי זוג עיניים אני תר, אולי אמצא תשובה. ההמון מתפזר אט אט, כמקיץ בקושי מתוך תרדמה היפנוטית. אם תשובה לא אמצא, אבל לפחות סימן, רמז, מגע אנושי. זכר. אימתי אתה נועץ מבטך בחלל הריק, בנקודה שאינה קיימת? פה ושם ראיתי כאלה. אחד או שניים. העיניים מתרוקנות, עולם ההוֹוה נעלם. המבט נבוב ומסוּמא. הנה, אדם, מהלך בקומה זקופה, מסובב את מקלו כמשתעשע. ופתאום נעצר, כנטוע במקומו, נועץ מבטו באותה נקודה על המדרכה, משל בודק הוא שרץ זעיר הרומש שם; אחרי־כן זוקף הוא את עיניו הבוהות כלפי מעלה, אל פקעת ענן, מצפה כביכול, איך תתעצב צורתה – צמח, אילן אכזוטי, או דרקון. אם יחלוף עיפעופו על פני מבטי, הרי הוא כרומז לי: אתה בטל ומבוטל, שמך נמחה, אל תתמה, גם שמי נמחה. עיפעופו רומז, אבל בבלי דעת, כסהרורי. רוצה הייתי לגשת אליו, וללחוץ את ידו. אבל אם יתעורר, מיד יתנכר לי… אפשר אחי הוא האדם הזה; ודאי, אחי הוא. אבל לאחר שמחה את שמי, איך יכירני. ולאחר שנמחה שמו, איך אכירנו. נהפכתי לפיגורה של שעווה. הפיגורה נמסה בחום. אני עובר לצד הצל, זיעת השעווה מכסה את כל גופי. זוגות של פטריות רעל עוברים על פניי. אחד מצדיע לי. לא לי, למזכיר המדינה. הטומטום המצדיע מקרב את פיו אל אוזן חברו; ושניהם מפנים את ראשם מהר – ערפילי שׂנאה אדומים יורדים על עיניי.

 

כב. חולצה ירוקה, מכנסי רכיבה שחורים    🔗

בשער עמדה הסנדקית. פועלים הרימו שקי פחמים המוטלים ליד המדרכה, כיתפו אותם. מורידים את הפחם אל המרתף. המרתף – מול דירתה של הסנדקית, מפּנים למקלט.

“תיכנס מהר, ואגאבּוּנד!” – כך גערה בי. הלכתי לפניה. נפלתי לתוך המטבח. – “עכשיו קילקלת את הכול. הלכת בלי רשות.”

מצחיקה היא הזקנה הזאת. היא מצחיקה, אבל אני, כמצוותה, נכנסתי. היא מצחיקה, אבל אני מציית לה. הסיוט מעיק עדיין על חזי. אני חולם, אבל יודע, שאני חולם. אני קודח. על חזי יושבים גוּרי־ערפד, מוצצים את דמי, ציפורניהם נעוצות בבשרי. פתאום הקצתי:

“מרגיטקה!” – זעקתי, ונתתי בסנדקית מבט רצחני, – “מרגיטקה!”

היא לא נבהלה. ישבה על כיסא והחזירה לי מבט כחול כפלדה.

“אדוני, איזה נימוס הוא למד בהיסטוריה?” – אמרה,

“מרגיטקה!” – זעקתי. – “מרגיטקה שלי!”

"אינני בטוחה, זולטי. תחשוב מעט, אולי מרגיטקה שלי? – אמרה בלעג ארסי.

”אבל…" – פחד איום נפל עלי – “אבל… אני אחראי.”

האשה הקטנה, הזקנה הכמושה היבשה, יישרה את גבה, הגביהה את ראשה הלבן, ודיברה אלי בקול צונן:

“אדם בורח, המזניח את ילדתו, אין לו רשות לצעוק”, – אמרה.

“סנדקית שלי, סנדקית!” – התחננתי.

“אחרי כן נדבר על מרגיטקה”, – הקשיחה את לבה.

זינקתי אליה, נפלתי על ברכי:

“סנדקית, אני אבוד, אני אבוד!”

“טיפש! דיוּסי הגיע.”

“דיוּסי…?” – לא תפשתי את משמעוּת המלה.

“טוב שלא היית בבית. אין לך שכל. דיוּסי הגיע.”

“דיוּסי?” – שאלתי; ידיי רעדו, רגליי רעדו, כל גופי רעד, ולא ידעתי, מדוע.

“כן, דיוּסי; בני, דיוּסי. אתה מכיר אותו. אבל אתה מכיר דיוּסי אחר. אתה ראית אותו מזמן. הוא היה אצלי לפני חודש. ועכשיו חזר ובא.” – היא הרימה את קולה, במין חגיגיוּת מתרברבת, זדונית; במין גאווה מרה ואומללה, שהיתה שקוּלה כנגד כל ההשפלות, שנפלו בחלקה מאז. – “הוא לובש חולצה ירוקה. כן, כן, כפי שאתה שומע! ומכנסי רכיבה שחורים! אתה מבין. זהו דיוּסי! כגובה אלון גובהו. איש לא היה מאמין, שאני ילדתיו”, – נשימתה נשתנקה, – “ואני עצמי – קשה לי להאמין… כל־כך גדול הוא! ולרגליו מגפיים של לכה. ועל זרועו סרט!” – תוך כדי דיבורה שוּנוּ פניה. התעוותו. נתעווּ והתעוותו. פני הסנדקית שלי. “מה אתה חושב”, – שאלה לבסוף, – “טוב יהיה למרגיטקה שתהיה פה? אני מסרתי אותה למשפחה אחת. למשפחה טובה, אם אתה מסכים, זולטי.”

כן, פניה שוּנוּ לגמרי. הסנדקית שלי! דמות סיבילית. בפניה זעם ומרירות ופורענות, וריחוק עצום מן העולם שיש בו עדיין יִראָה מפני מלך בלהות. עזת־נפש היא הסנדקית.

“אני מסכים”, – אמרתי בלחש. לא העזתי להרים את קולי. לא העזתי לגשת אל הסנדקית שלי ולנשק את ידה. כה גבוהה היתה ממני.

והיא סיפרה חרש, חרש:

“לפני חודש היה פה; נכנס לבית אחד, לא הרחק מכאן, הוא וחבריו. הוא ירה, ירה באקראי, לשם השעשוע, רצח יהודי זקן בתוך החצר. אחרי־כן אכל אצלי ארוחת־צהריים. סיפר לי את מעשה הגבורה, ושאל אותי: ‘מה את אומרת, אמא, זו היתה ירייה יפה, קליעה למטרה טובה, נכון?’ ומה עניתי לו? עניתי לו: ‘כן, בני, זאת היתה ירייה שפגעה במטרה. אבל אתה יודע, בני, המוות הוא בן־ברית להם, כי אחרי המוות כבר לא תוכל לעשות כלום, אינם מרגישים כלום.’ אז שאל: ‘ומה לעשות?’ אמרתי לו: ‘תתפלל אל ישו, שישלח אליך בחלום־לילה את מלאך המוות… ומה שיאמר לך…’ ‘מה?’ – הוא צווח, – ‘דיבורים כאלה! אמא!’ ‘שטויות!’ – עניתי לו, – ‘שטויות של זקנה כמוני. חלומות אני חולמת, חלומות עם מלאך המוות…’ על זה ענה: ‘לא ארשה לך, אמי, שתחיי בבית מסריח כזה. אני מתכונן להשמיד כאן את כל הפרעושים הללו. ואַת, בארמון את צריכה לחיות. כיוון שיש לך בן כמוני!’ דיוּסי שלי יבוא הערב. סיפרתי לו עליך. סיפרתי, שבאת לנגן כאן. דבּר אליו, דבר בלשונו. שתה עמו. הוא יזמין אותך אל המועדון שלהם. לך עמו. ואל תהיה טיפש, זולטי. תהיה חכם. הרי אמרתי לך.”

כל היום ישבתי כך, ראשי נשען על שתי ידיי. הירהרתי בבקשת הסנדקית שלי. דבר בלשונו. שתה עמו. לך עמו. אחר־כך לא הירהרתי. מוטב לא להרהר. אם אינך יכול להרהר עד הסוף, מוטב שלא תהרהר כלל. שתה עמו. לך עמו. – – –

…לקראתי צועד אדם לבוש מדים. הוא ממלא את המטבח במידותיו. המדים התחלפו לי. אינו מצדיע. מה אירע לי שאיני רואה דברים כהווייתם? הנה, חולצה ירוקה, מכנסי רכיבה שחורים, מגפי לכה מבריקים כראי – מזמינים אותי: התכופף ותראה את פרצופך המעוקם בראי הזה. סרט וצלב־החץ…

“הו, זולטי, מזל טוב! אבא, סבא, סבא זולטי! מה נבהלת? אינני שייך לכנסיה הקדושה… גם אני – את מספר צאצאיי אינני יודע, ואיש לא יוכל למנת אותם. רק הזונות אינן יולדות. אין זה מצחיק?”

טפיחה על גבי; טפיחה של ידידות מסואבת.

“דיוסי, דיוסי”, – מגמגמת הסנדקית, “אל תנבל את פיך… הכול יודעים, כי הנשים מחבבות אותך. על־כן אינך רוצה להתחתן.”

ודיוסי מחבק אותי, הבל־רקב יוצא מפיו. ואני מחייך.

“והיכן הממזרת הקטנה? כבר החבאתם אותה?”

“השכבתי אותה אצל השכנים, כדי שתוכלו לבלות…”

“אל פחד, כזאת אינה לפי טעמי. צעירה יותר מדי, הההה! וגם שחורה. לא הצלחתי לכבוש את לבה. חשודה, חשודה הממזרת הקטנה. ואמא, גם את חשודה. דיברת אלי פעם שטויות; סוכריות לא קיבלה ממני. תביאו אותה הביתה, טוב? מחר אני מביא לה רעשן, רעשן עם פעמונים. אינני בקי בצעצועים. אבל רעשן, זה מתאים, כל מקום שתלך, יכירו: מנציקה הממזרת…”

הוא מדבר, וציפורניי ננעצות כמסמרות בכף ידי. ושמא אקח את צווארו של דיוסי בין עשר אצבעותיי? ומה תעשה הסנדקית? זאת היא השאלה. וזאת המכשלה. היא אמרה, שאהיה חכם, אבל לא אמרה שאסחוט את צווארו, עד שתצא מתוכו תמציתו. – מרגיטקה! הוא רוצה שנביא אותה הביתה. עיניי ננעצו בנקודה מסויימת בשטיח. כעיניו של אותו אדם ברחוב ראקוצי… עיניי מתרוקנות, כל החדר הזה נעלם, ולכן רואה אני את מרגיטקה. יושבת היא על ברכיי. פתאום אני נבעת. בעל החולצה הירוקה מביט בה בעיני צייד, עיניים כמו כפל קנהו של רובה צייד.

“והחצוצרה שלך? זוכר אני את החצוצרה. ואמא אומרת, כי באת לנגן אצלנו.”

“השארתי אותה במישקוֹלץ.”

“אין דבר”, – אומר דיוסי, – “כל החצוצרות שבעולם עומדות לרשותך, זולטי, אחי. פירקנו את החצוצרות מעל היהודים”, – הוא גועה בצחוק אפל, – “עכשיו הם תוקעים בבבבבסיר הלילה של מאריקה, הההה! הגיעה שעתנו הגדולה, זולטי! אנחנו תוקעים בחצוצרה, ויורים. כל מקום שאנו מוצאים איזו ממזרת – כן, כן, כבר הוצאתי אחת ממיטתו של בוגד מזוהם. אחר־כך מוכרח היה לתקוע בסיר הלילה של מאריקה.”

כן, אני מוכרח לחבוק את צווארו בעשר אצבעותיי. – – –

לא, כל זה לא כך היה. אני מהפך את הרשמים. עלי לזכור. ראשון ראשון, ואחרון אחרון.

השעה מאוחרת. הסנדקית שכבה על הספה, דומה לי שנרדמה, ולא הקיצה אלא לקול הצילצול החריף. שעטת פרסות. עלי להיות חכם. שקט, שקט, וקור רוח. רק עכשיו אני מתבונן בו, בדיוסי זה. איש נאה, גבה־קומה, כבן שלושים, הוא מסלסל את שפמו, לוחץ את ידי בחמימות רבה, כאילו גם הוא לא ראה אותי מעולם, אלא עתה בראשונה. כן, חולצה ירוקה, מכנסי רכיבה שחורים, מגפיים של לכה, המתקמרים על השוקיים, על זרועו הסרט עם צלב החץ, ונוסף על כך איזה סימן של דרגא, ואקדח מאַוּזר תלוי לו אצל יריכו. בקצה שפתותיו היפות תחובה לו סיגריה, המרפרפת תוך כדי דיבור.

“ובכן, מוכן? אמא לא אמרה לך? באתי לקחת אותך אל המסיבה…” – הוא מרמז לסנדקית. – “אמא…!”

פתאם נזכר ב“מזל טוב!”, ורק אז התעניין בממזרת הקטנה. ורק אז סיפר על סיר הלילה של מאריקה. ורק אז הירהרתי בצווארו של דיוסי. ומה פירוש ה“מזל טוב”? הה, כן – מזל טוב להולדתה של הממזרת, ועיניי התרוקנו. מה לעשות בפגר? זאת המכשלה! פתאם מגיע לאוזני איזה קול ממרחקים:

“כל החצוצרות שבעולם… אנחנו תוקעים בחצוצרה ויורים.”

הסנדקית פרשה מפה לבנה על השולחן, הביאה שתי כוסות גדולות וכוס זעירה. הופיע בקבוק יי"ש, הוא מוזג.

“ושוב זונה אחת”, – הוא מלהג, – “הבאנו אל המועדון. הוי, הוי. השכבנו אותה ולאחר מעשה החלטנו: ‘את מוכרחה ללדת. נראה, אם את יכולה ללדת.’ היא לא רצתה. ‘אין לי בבטן’, – אמרה. ‘אם אין לך, נכניס לך קודם, ואחר־כך תלדי’. אמא, את תסתמי את האוזניים. הוי, מה שהכנסנו לה! אמא, אַת תצאי למטבח. ובכל־זאת לא יכלה ללדת. אני כבר שתיתי היום, מעט מעט. לכבוד עלייתנו אל עיר הבירה. על־כן, אמא, אסתפק… נו, לבריאותך, זולטי, לבריאותך, היפה באימהות!” – שתה ומזג בהיעלם אחד. – “וזה לחיי המולדת! ומוות ליהודים! ולבוגדים!”

דיוסי חיבק אותי ונהם באוזני:

“הוי, זולטי, אין לך מושג, אין לך מושג…”

הסנדקית הגישה קערת חרסינה מלאה נקניקיות, חרדל, צלחות, מזלגות. דיוסי השתמש באצבעותיו, פיטם את עצמו וצווח:

“אמא, אמא, הלא אם כך את מאכילה אותנו… אבל זולטי זה, רמאי, כן, רמאי… אינו שותה כגבר מדיארי אמיתי!!!”

“אכול, בני, אכול”, – אמרה, ובפנותה אלי, הסבירה: “דיוסי הביא את הכול, גם את המשקה וגם את הנקניקיות.”

הוא שתה, דחק את הנקניקיות בתוך גרונו, בלע כמי שאחזוֹ בולמוס.

“חם לי…”, – אמר. הוא פשט את חולצתו הירוקה, את חגורתו הטיל על המיטה יחד עם האקדח. ישב, התחיל לשהק; קם והלך ברגליים כושלות אל המטבח.

“אתה תוליך אותו אל הברז”, – אמרה לי הסנדקית בשקט, באדישות מחושבת. כאילו מדובר היה בפלוני זר. ליוויתי אותו אל הכיור. מיד מילא אותו בקיאו, שניתז אל כל סביבותיו. כפפתי את ראשו בכוח, ופתחתי את ברז המיים. כשחזר שקע בכורסה, ואמר בקול בכייני:

“אבל אמא… זהו מין דבר… זוהי שערוריה… ואת מנציקה החבאתם ממני…”

“בסדר, דיוסי, הכול בסדר. אין דבר…”, – הרגיעה אותו אמו.

הוא הביט אלי. אישוניו התבלטו עד לאימה. הוא הביט בי, ואני דומני, רואה בעיניו פחד־מוות. נידנד ראשו, כמחפש דיבור הולם, ואינו מוצא; איזה דיבור חזק, אמיץ, אבירי. אין הוא יכול להסב את עיניו. מורט את שפתו העליונה עם השׂפם, ופוער את פיו, וכטורף – חורץ לשונו.

“בסדר?” – צווח. – “מה בסדר?” – הוא טילטל את אגרופו. – “זולטי שלנו רמאי הוא! אינו שותה. והבית הזה מסריח. נכון? סירחון של יהודים אני מרגיש! לא, לא אשתה יותר. לא אשתה עד שלא תביאו לי את מנציקה!”

פתאם נתפש להרהור מסויים.

הוא הצית סיגריה, ועד שהצית, שכח את התנאי, ומזג לעצמו כוס. כשיצק את המשקה לתוך גרונו, געה בצחוק, השתעל, ורקק את שארית היי"ש על השטיח הפרסי. לא להועיל. הוא מפחד.

“אני מוכרח… לצחוק”, – גימגם, – “אחים יקרים, אינכם יודעים… בלילה שעבר עשינו… עשינו סדר… בדנובה. וזה נגד… החוק. הההה! כן, ומחר נעשה סדר… בבתים אחדים. גם בבית הזה… הקץ לסירחון!” – הוא סילסל את שפמו המזוהם. כובד־ראש עגום התפשט על פניו המיוזעים. – “את אמרת לי, אמי, שהמוות בן־ברית להם? את זוכרת? מה? הההה! אני נתתי להם בן־ברית.” – ניגב את ידיו במכנסיו ואמר: – “זה לא בסדר. זולטי, אתה לא מוצא חן בעיניי.” – הוא גיהק, ודיבר אל אמו. – “אם משלנו הוא, ילבש את החולצה הירוקה. הנה, ילבש! מה אַת אומרת? ילבש או לא ילבש? עד שלא ילבש, לא אאמין לו. ילבש, אחי הוא. לא ילבש, הוא מתנכל לי. כן, כן, אמי, אל תגידי כלום! אני מצווה: ילבש!!! כך אני רוצה להציג אותו לפני האחים: זולטי, משלנו!!!”

“נחליף תלבושת?” – שאלתי.

“כן, נחליף!” – אמר ונשם עמוקות, כאדם שכדור־מוות חלף אצל אוזנו.

חולצתו היתה צרה עלי.

מאחורי בית־השחי התפקקו השרוולים. חגרתי את חגורתו, חבשתי את כובעו. בעזרתי לבש הוא את חזייתי, אחר־כך גם את המקטורן.

“בן־חיל אתה, זולטי! רק פרצוף נחוץ לך. ומגפיים!” – ואני בודק את האקדח, מתבונן בו, ממשמש. – “בהמה!” – צעק. – “פתח את הנצרה, כדי שתוכל לקלוע למטרה. והרוג, הרוג!…”

“אותך?”

הוא צחק. כאדם שנחלץ מצרה, צחק בצהלה צלולה.

“לך, הבט אל הראי; תראה גבר, לא מוזיקאנט סמרטוטי. עכשיו כבר תדע, איך תוקעים בחצוצרה.”

בפינת החדר עמד שולחן תמרוקים, ומאחוריו הראי, שהגיע עד התקרה. נסתכלתי וראיתי בבואתו של יצור זר ומתועב. נסתכלתי, משתומם על חלון שנפתח מאחורי שולחן התמרוקים, ומעבר לחלון עומד הזר ונועץ בי את מבטו. נזכרתי בחוויה אחת מימי נעוריי. מטפס הייתי בהרים, בין סלעים, משתומם על הנוף הפרוע; פתאום היכו רגליי שורשים, הגעתי אל צוק זקוף, מביט הייתי לתוך תהום. ולמטה, עצים מגומדים מנוּונים ביצבצו מסדקי הסלע. ופתאום רואה אני פרצוף לרגלי אילן. השורשים החשופים נצטיירו לי בדמיוני כפרצופי. עדיין אני חי. ברכיי פקו, נתמרכו העצמות… גיליתי את תווי פניי באותה בבואה. אולם, לא ייתכן. לא, לא, יצור מתועב זה – עומד בחוץ, מבעד לחלון הוא מביט אלי במשטמה לוהטת. ומה זה, מדוע אני חש איזה שינוי? הרי השנאה היא הדדית. הרגשתי בחוש, היאך שנוצק בדמי בּליל החימה והנקם כנגד זה המתבונן בי מתוך הראי בעיניים שטופות דם. לא אוכל לחכות. אנוס אני להשמידו. הרחקתי את ידי מן הנרתיק, כדי להעלים את מחשבתי מפני הלז. “מפלצת…” – אמרתי.

והנה, שפתותיו נעות. שומע אני, רק אני שומע. פלצוּת גיפפה אותי. כאז ראיתי את פרצופי למטה בערוץ, קורץ לי בעוקבה, קורא לי: בוא אלי!…

“מפלצת!” – קראתי ויריתי.

הראי היקר התפוצץ, רסיסיו התפזרו, ומבעד לשיירי בקיעיה וסדקיה של הזכוכית ראיתי את הלז, משתסע, משתבר, מיטשטש, מתמוטט ונעלם. תחבתי את האקדח לתוך הנרתיק. הטלתי את הכובע על השולחן. צחוק פרא בקע מגרונו של דיוסי. ראש הסנדקית צנח, היא מתעלפת. קפצתי אליה, זיקפתי את ראשה, יצקתי יי"ש בפיה; ועדיין צחוקו של דיוסי נשמע כמתוך בור עמוק. ישבתי גם אני, ושתיתי. הפעם – שתייה של ממש.

“קדימה!” – אמרתי בקול נגיד לשיכור. – “לשווא אתה מנסה להשתמט. קדימה אל המסיבה! קדימה!”

דיוסי רעד בכל גופו; אבל כששמע את הפקודה בשלישית עמד.

 

כג. היריה השניה    🔗

הסנדקית פתחה לנו את השער. היא הושיטה לי את כובע השרד של דיוסי. השעה היתה קרובה לחצות. דממת מוות סגרה על הרחוב האפל. פנסים מועטים בלבד רמזו, בלי להאיר. הוא שילב זרועו בזרועי, והצטווח:

“בן־חיל אתה, בן־חיל!” – קריאתו הידהדה וחזרה ממרחקים, והוא זקף את ראשו כלפי החלונות המוגפים וענה להד בכל כוחו. כחצי שעה הלכנו, ואם־כי אין לומר שהיה הילוכנו בנחת, מכל־מקום – בלי חיפזון. בעיקר משום שכבר תש כוחו של דיוּסי, ומצעדו נפתל מאוד. כשהתקרבנו אל הדנובה, נתקלנו במשמר רובאים שמהותם לא היתה ברורה לי. והוא חזר וקרא: “בן־חיל! בן־חיל!” פנס הודלק.

“לגמור אותו! לגמור!” – קראו הרובאים במקהלה.

דיוסי געה בצחוק:

“תגמור אותו…”

בקרן זווית עמד שוטר. משראה אותנו, נסוג, והתרחק מתחום מעגלו הכחלחל של פנס הרחוב. אוויר הלילה היה קריר, דיוסי הלך והתפכח במידת־מה.

“אינך יודע את הדרך”, – אמר. – “צריך לעבור את הגשר. מה אתה חושב, אולי נתלבש…?” – הוסיף; בקולו הורגש חוסר־ביטחון, ואיזו חרדה סתומה. האם שוב מתיירא הוא? אם לא מפניי, או מפניי־במדים, אולי מפני המדים והאחים שלו, המשוטטים? – “שמע ואגלה לך סוד, זולטי”, – אמר. הוא השתתק; בטרם סיים את דבריו, שכח…

כשעלינו על הגשר, נתקלנו שוב בפטרול. אחד האיר, ואמר: “בסדר.” דיוּסי לא הוציא הגה מפיו. כשנגיע לאמצע הגשר, אוכל לחסל אותו. בהדיפה אחת. שיכור – לא יוכל להציל את עצמו בשחיה. יצעק. איש לא ישים לב, בחשיכה. אבל הנרצחים והרוצחים יחדיו?.. באותו זרם? –

דיוסי ציחקק:

“איזו הפתעה תהיה להם…”

באמת, אין הוא ראוי למוות. שיתפכח, שייכבל, שיחכה לירייה לאור היום, בעיניים מלבינות, בפיק ברכיים, במיעיים מטוגנים, בגרון חנוק, בחך קופא, בפרצוף מוריק. אבל אין לי ברירה.

הוא נשען עלי בכל כובד גופו. אם יירדם, לא על נקלה איפטר ממנו. אצטרך לסחוב אותו, או להטילו במיים… האם אטשטש את זהותו? או אדביק עליו פתק:

“חיית טרף הוצאה להורג בידי אדם הונגרי.”

את המלה האחרונה פסלתי מיד. אלא, כמה יהודים ישלמו בחייהם? לגבי הכרעתי לא היה עוד ספק בלבי. אבל מרגיז אותי, שהוא איננו שפוי. נוסף על הפתק היה עלי להשמיע באוזניו: “חיית טרף. כלב שוטה!” בין כך ובין כך, חייב אני להשמיד אותו. כי מחר יקום וירצח את מרגיטקה. הוא נגרר בקושי. מנומנם. חבל. מאידך, הנה, אני מושך את ארנקו מכיסו. תעודתו נמצאת כבר בידי. הולכים היינו בין הוילות השקטות של בּוּדה. סחבתי אותו אחריי בעמל רב. לפתע הבקיעה יללת הצפירה את הלילה. זה היה האות. השלכתי אותו לארץ, אצל גדר נמוכה. הוא כרע על ברכיו. הה, הוא מקיץ!..

“זולטי, לא…”, – נשף. – “זולטי, אני…”

השכבתי אותו בבעיטה.

שני מטוסים חלפו בגובה רב. ואני יריתי. יריתי פעמיים. בלי היסוס; ידי לא רעדה. בפרצופו יריתי.

כזרם חשמל עבר בגופי.

הפכתי את הגוויה הזרה ופשטתי מעליה את המקטורן ואת החזייה.

בשתיים אחר חצות הגעתי אל היער הזה, בו נולדה אמי. מצאתי את יאנושקא ואת סבתא תריזה. – ישנתי עד הבוקר והתגלחתי, כאילו לא קרה כלום. גילחתי את זקני. עד הערב התברר לי, כי דם ההרוג אינו משבש את חיי. חיית טרף הרגתי. וממחרת שוב התברר לי כי טעיתי. משמע, שום דבר לא התברר לי. לא יכולתי לקום. משותק הייתי. שכבתי בלי הכרה, הגיד לי יאנושקא. שכבתי כשבועיים. רזיתי, עד שדומה היה מלבושי עלי כגון שק ריקן – –

זולטי שתק; ציפור לילה שרקה.

– לא בגלל דיוסי החינני הוכרחתי לברוח, – אמר. – בגלל עניינים אחרים נפלתי בידיהם. דברים של מה־בכך. מתהלך הייתי בכפר, חופשי לנפשי. יוצא ונכנס במאורת האחים. בגלל דיבורים מסויימים חשדו בי, כלומר, שאינני כשר. “זולטי, אתה לא מוצא חן בעיניי”, אמר לי אחד, בדיוק בלשונו של דיוסי החביב. כי זו היתה לשונם כנגד מי שאינו נראה בעיניהם כלב־דמים להוט כמידת האימון שנתנו בו. אני צחקתי. ניגנתי להם. אבל בלילה אחד שבר יאנושקא את מנעול המרתף שהיה משמש צינוק ומאורת עינויים. הם לא יכלו להוכיח מאומה; ומכל־מקום חשדו בי ומסרו אותי לצבא, וגוייסתי לפלוגת עבודה. גוייסתי כחוק. פעמיים ברחתי, ופעמיים נשלחתי לפלוגת עונשין. בפעם השנייה נתפסתי ליד חורבותיו של בית. ושוב ברחתי. אז יצאתי לנדודים. לבסוף מצאתי את עצמי בגבול הכפר, במחלקת החפרים. –

 

כד. בלי כוכב    🔗

דממת היער. לחשים, רישרושים, המסירים מעל הדברים את לבושם החיצון. או – מעניקים להם יחסים, פירושים, אשר לא נודעו קודם לכן; משל, משמעוּת כעין גילוי חזון, המחזיר את הקשב אל העיקר. ביום, חיפושית קטנה, עלובה ומכוערת; בלילה, גחליליות־עיניה של תעלומת היער.

– ואותה ראית עוד?

– כן. קל־דעת הייתי עד לידי טירוף. מדוע? כי עד לידי טירוף – – –

– אהבת אותה?

– תשמע, ברגע זה היא אָצלה עלי משל כדמות דמיונה. ואתה תשמע, ותסכים. היא היתה אורכידיאה. בשׂערה זרקה שיבה, ופניה וקומתה כשל בתולה מלבלבת. שבע־עשרה שנה קודם לכן עדיין שומרת היתה על זיו ילדותה. עיניה. הנה, הנה; זיקי צינה מתנוצצים. אבישג. ואתה שואל, כך. כלום שמרת לה אמונים?

– ספר לי, איך היית קל־דעת עד הטירוף.

– כעבור שבועיים, בהשכמת הבוקר, נכנסתי לעיר. חזרתי אל המסבאה, אף־על־פי שידעתי, כי אסור לי להיראות שם. המלצר – מסתמא בעל־המסעדה האמיתי – עם הכוכב על חזייתו, הכיר אותי מיד, גם כשהייתי מגולח. ובקידה עמוקה לחש לי:

“הרופאה והילדה הקטנה עזבו את הבית. אדוני, אל ישהה כאן אף רגע…”

“לאן?” – שאלתי. הוא רק הגביה את כתפיו.

יום יום הופעתי בכנסיית רוֹקוּס הקדוש. את נוסח התפילות לא ידעתי, אבל מצטרף הייתי אל מקהלת פסוקי־הזמרה של הקהל. שירבבתי בהם את הפסוקים שלי, חיללתי את הקודש בסיפוק נפש. הוקעתי את האב ואת הבן ואת רוח הקודש ואת כל הקדושים. הותיקים שבקרב המתפללים נדדו אל ספסלים מרוחקים ממני. חשבו אותי למשוגע. מסביבי נתהווה ריווח ואני נשארתי מחוץ למחנה, בשורה האחרונה. לא למורת רוחי; אדרבה – שנאתי אותם, את היראים, הקטורת שדבקה בהם העלתה בי תיעוב.

אחר־כך עמדתי על המשמר בשער בית־החולים. השוער היה מקדים לי שלום. ניחש ומצא, שאיש המשטרה החשאית אני. לשווא. היא נעלמה.

משוטט הייתי ברחובות.

ובאחד הערבים נקלעתי למקלט מלא עד אפס מקום. זה היה חדר־כביסה של בית מעורב. בקושי רב הצלחתי להידחק פנימה. סגרו את דלת־הברזל.

שניות אחדות לאחר שנכנסתי כבה אור החשמל.

ההפצצה היתה כבדה, אבל נחפזת; דומה מבקשים המפציצים להיפטר מהר ממטענם. איש הג"א הדליק נר בתוך פנס מזוגג, פרימיטיבי. זקן אחד רטן:

“עדיין לא הספיקו להכין מנורות נפט, לפחות…”

“שקט, שקט, שקט…” – התחננה אשה הנושמת בכבדות.

הקרקע זעה תחת רגלינו. פצצה נפלה אולי במרחק מטרים אחדים מן הבית, ואחדים מן המזדעזעים במקלט היו בטוחים שנפגעה החזית. הללו התחילו כבר לקונן על אבדן קניינם. אך חזרה בהם הרוח, שכחוּ כי מן המוות ניצלו בו ברגע. הגנבים, גנבי ההפצצות, ימצאו שלל רב. הטיח נשר מעל התקרה, הדלת נפתחה מחמת הדף האוויר, וענן אבק חדר פנימה. הנר כבה. קריאות “ישוּ!” ו“אלוהים!” נבלעו יחדיו ברעם החיצון. אשה אחת התעלפה. ריח של חומץ התבעבע. מבחוץ הסתנן אור קלוש כערפל אדום, מתערבל ושוקע על גלי האבק. איש הג"א סגר את הדלת בעזרת שני גברים. זקנה יבבה. תינוקות התייפחו. אדם אחד אמר:

“מזלנו שלא היתה כאן מנורת נפט.”

“מזלנו, שהדלת נפתחה, ולא התעקמה; היינו נחנקים כאן”, – אמר איש אחר.

“כמובן, הכל בגלל היהודים!” – הכריז קול גבר.

לעגוֹ הארסי לא נקב את המוחות המטומטמים.

ארגעה.

כשהגענו לחצר השרויה בדימדומים מעוטפים עשן סמיך, ברור היה כי הלהבות רחוקות. מצד מבוֹא הבית נשמע קול פקודה:

“יהודים מגיל שתים־עשרה עד שישים – שמאלה, נשארים בחצר! מתפקדים!”

“לפינוי הריסות”, – אמר נער קטן.

“שתוק, שתוק!” – גערה בו אשה, שנשאה על זרועה תינוקת.

צפירת כבאים.

צעדתי אל עבר היהודים. אחדים, שהיו כבר בדרכם אל חדר המדרגות, חזרו והתקרבו אל מקום המפקד. פתאום התלקחה אי־שם האש, לא הרחק מאתנו. נדלקו השמיים.

ואז ראיתי אותה. לאור הרעש בסנטיאגוֹ דה צ’ילי מלפני שלוש מאות שנה. הצלב האדום על זרועה. עברה עם קבוצת עזרה ראשונה; אך לא עברה; נעצרה. היססתי אימים. הלמות פטיש זיעזעה את חזי. האם הולכת היא לחבוש את פצעיהם של…? האם הולכת היא להציל חייהם של אלה, שירצחו אותה מחר? עלי לשאול אותה. עכשיו, ידעתי, כי עכשיו. עכשיו אני מאבד אותה, לאחר שמצאתיה. זינקתי אל השער. יכול הייתי לצאת בעקבותיה. אבל כדי שאצא באמת אתה, עלי להינתק ממנה. אולי, רוצה אני שתדע, כי ניתקתי ממנה, פה. אני כרוך אחריה, עלי להינתק ממנה. היא נעצרה אצלי – בצל הלהבות. אחזה בזרועי, וזרועי נכוותה. האש התפשטה בעצמותי. באמצע החורבן פרחה לי.

“מרגיטקה אתנו”, – אמרה ונפנתה.

“סילפידה, ברצוני שתדעי, כי נכנס אני עכשיו אל קהל בעלי הכוכבים”, – לחשתי בעקבותיה.

היא החזירה אלי את פניה, צימצמה עיניה, לא ידעתי האם מבוהלות הן, קימטה את מצחה, וכל זה כהרף הגץ, ואז ידעתי, כי מתחה את הדין כנגדי, אבל לא הבנתי, מדוע.

“בן־אדם”, – אמרה, – “שעה זו, שעת ההרס, אל תשתעשע ברומנטיקה. שעה זו כשרה לתלישת הכוכב הצהוב. זכור את מרגיטקה. שם אני רואה שני ילדים. חלץ אותם.”

שנייה אחת ראיתי עוד את עיניה, אבן נגולה מעל לבי, אף־על־פי שאמרה מרגיטקה “אתנו”. היא אינה מוציאה אותי מתחומה, היא פתחה לי פתח. חטפתי את האם ואת ילדיה. את האשה הוכרחתי למשוך בכוח.

עיני סילפידה בעיניי; ושם הן מקננות.

מאושר הייתי. לא פניתי לאחור, לא התעניינתי במפולת.

 

כה. סוד השיח    🔗

צמרמורת השחר העיר אותי, ציוצי היער. אבל לא יכולתי לפקוח את עיניי. ולא רציתי. עיניה של קלארי היו בעיניי, ולא בעיני זולטי. ידעתי, כי זולטי ער, יושב לידי, על הספסל. רינת היער יורדת עלינו קילוחים קילוחים נסערים. אך הוא מחכה ליקיצתי, ומהרהר במלים הראשונות שיהיו נשמעות בינינו. אבל סיפורו חתום, ולא יהיה לו המשך. לא שאלה ולא שום רמז. ברגע שקפצתי ועמדתי, ידעתי מה אומר לו. הוצאתי מכיסי את פנקס רשימותי. הראיתי לו את שלושת העלים.

– אולי יודע אתה, מה שם הצמח הנושא עלים כאלה? – שאלתי אותו.

– מה צורתו?

– כבר שכחתי.

הוא פקח עיניים תמיהות:

– אין אני בקי בעולם הצמחים. אולי ערבה? מה חשיבותם של העלים הללו?

– ערבה! נדמה לי כי שיח היה! אתה רואה כי משוננים הם. – על החשיבות לא הגבתי.

ריח הרקבובית הקרה עלה עם השחר, והיה מרחף עדיין סמוך לפני האדמה; הצינה הרעידה אותי.

– תמשש אותם. אולי סרפד… – אמר זולטי.

הצפנתי את העלים; עד בואנו העירה, לא הוצאתי הגה מפי. גם פרידתנו היתה אילמת; לחצתי את ידו. בלבי אמרתי: אף־על־פי־כן, קשה פרישתי.

ארבתי לו בקרן הרחוב, ממתין עד שייעלם; ומיד עקרתי, וכמי שנישא ברוח עזה, רצתי אל בית אחי. הגעתי כנרדף; או – כרודף.

עמדתי על הסף ברעדה.

– מרגיטקה! – קראתי. – מרגיטקה! – גנחתי.

יראתי לנגוע בה. והנה, היא ניגשת אלי, הילקוט על שכמה. השתוחחתי אליה. היא חיבקה את צווארי ונשקה לי.

*

יצאתי לדרך. כל יד ויד שלחצתי, הניחה בי ברכה. לא בחיפזון יצאתי מן הארץ אשר נולדתי בה. קשה הפרידה מבני־אדם שנתנסו. ואם עמדו בניסיון, על אחת כמה. וקשה הפרידה מן הקברים – הם מאיטים את צעדיי; צמחי בר נכרכים על עקביי, דבקים בקרסוליי.

בשובי אל ביתי, הדבקתי את העלים, טרף ופטוטרת, על גבי דפו האחרון של ספר המצוי תדיר על שולחני. חקרתי את עצמי: משום מה אני עושה זאת? הלא כל מה שמעוללים הבריות לנפטרים, למן הקבורה ועד הקמת המצבה ועד הזכרת הנשמות – כפולחן מתים הוא בעיניי. כי כחומר עשיתני, ואל עפר תשיבני. ומן עפר האדמה צומחים חיים חדשים. מסורת העמים מלאה אגדות על דשאים ואילנות המקיימים סגולות חייהם של המתים, אשר על קבריהם צמחו.

בתחילה נתקיימה בעלים הללו ירקוּתם הרעננה. אבל בהמשך הימים חלו בהם שינויים.

כמה יגיעות יגעתי כדי למצוא את תולדתם. וככל אשר נכשלתי במציאת הפיתרון, כן התגברה בי התשוקה לגלות את סוד השיח. מעיין הייתי במגדירי צמחים שונים, אולי אוכל להתחקות בעזרתם על עקבותיו של אותו שיח בר. הן העלים – עדים חיים הם. לשווא טרחתי. שאלתי תלמידי חכמים מובהקים, והעליתי חרס בידי. (“מביא אדם עלים יבשים ממדינות הים, כדי לנסות אותנו בחידות…”) ניצנצה בי סברא, כי בכלל אין בנמצא מין שיח שכזה, אלא יחיד ומיוחד היה הצמח, וחד־פעמי, מישחק הטבע. מומחה ידוע, שבאתי עמו בדברים, יעץ לי שאשלח עלה אחד מן השלושה אל חכם צרפתי מפורסם, פרופיסור לבוטניקה בסורבון, שהיה מבחירי “אגודת ליני” המהוללת בסטוקהולם. כעצתו עשיתי; לא הבנתי, כי מתקלס הוא בי. תם אני. והוא לא הבין במי הוא מתעלל, כשהוא מתקלס בי.

על מכתבי הנמלץ לא קיבלתי תשובה, וגם העלה השלוּח אל גאון הבוטניקה, אבד. וכי מה חשיבותו של עלה יבש בעיני איש מדע גדול, ומניין לו לדעת, מהי משמעות מחקרי. זכרתי את זולטי; גם הוא שאל “מה חשיבותם”. ובכל־זאת, זכרתי אותו בכיסופים. לוא הגדתי לו, היכן קטפתי אותם, מיד היה מבין את חשיבותם; הוא, האחד.

שני העלים קיימים. וראוי לומר, חיים וקיימים. אמנם כמשו, אבל רק כעבור שנה הצהיבו. אחרי כן האדימו, התקמטו, הצטמקו. לבסוף כהה גונם כארגמן, כגון הדם הקרוש. והרי הם עומדים בעינם. לפעמים אני פותח את הספר ומתבונן בהם. ואז הם מתלהטים לי בפאת היריעה, ועל־כורחי אני מניח כאן את המכחול, ותם הפ’רסקוֹ. –

– – – – אִם לֹא עַכְשָיו אֵימָתַי

כָּמוּס עִמָּדִי וְחָתוּם בְּאוֹצְרוֹתַי

עָרְקוּ מַצְמִיתַי לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמוֹתַי