יען כי ספרי שלמה היו האחרונים לכניסה אל תוך האספה, על כן הסכימו נביאים, שבתוך אכנה"ג, אליהם את דבריהם על דבר האספה. ואת הדברים היקרים האלה אנחנו מוצאים גם בס' משלי גם בספר קהלת.

כבר הבאנו במוצא דבר את המסורת העתיקה שעלתה בידי קדמונינו לאמר: “שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות – שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים [משלי כב כ] שלשים: ולא רביעים” (מגל' ז) לאמר: שלשים: “תורה משולשת: תורה נביאים וכתובים” (תנחומא יתרו) שלשים: תורה נביאים וכתובים (רש"י משלי כב, כ) ובכן השיבו אכנה“ג, כי כבר נחתמו כה”ק בשלשה חלקים שעליהם אין עוד להוסיף חלק רביעי. וגם במקום אחר פירשו קדמונינו את כל הפסוקים האלה על אכנה“ג, שהיו אלכסנדרוס מוקדון ואחריו באמרן:”עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוה“ק מיכן ואילך: הט אזנך ושמע דברי חכמים” שנא' כי נעים, כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך להיות בה' מבטחך ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו' להודיעך קושט וגו' (משלי כב, יז – כא) וכן הוא אומר: שאל אביך ויגדך זקנך וגו' יכול זקני השוק ת"ל ויאמרו לך הא למדת זקן זה שקנה חכמה " (סדר עולם ל').

ובכן באו הכתובים האלה ללמדנו, כי משפסקה הנבואה נחתמו כל ספרי המקרא לתורה שבכתב, שיש בה שלשה חלקים: תורה נביאים וכתובים, ועליהם הוא אומר “הלא כתבתי לך שלישים” “מיכן ואילך הט אזנך” לאמר משנתפרסמה (משכשיו תושבע"פ), אין די עוד בעין הרואה בספר התורה כי אם: הט אזנך ושמע דברי חכמים יש לך לשמוע את הדברים שאינם מפורשים בכתב, כי אם יוצאים מפי החכמים ואותם צריך לשמרם בלב ולזכרם בפה " תשמרם בבטנך יכנו" כי אם אינם נזכרים ונשמעים הרי הם הולכים ומשתכחים, כי אין להם משמרת בכתב, כי אם בזכרון. ובכן יש פה זרוז לנצור מכל משמר את “השלשים” הכתובים בעינם ובמלואם, לבלתי הוסף עליהם ולבלתי גרוע מהם ולשמוע “דברי חכמים” מורי תושבע“פ המקובלת ובאה מימות מרע”ה שרמז על זה: שאל אביך ויגדך וגו'"

והמבקר החריף בעל מנה“ז הבחין בטוב טעמו חתום כזה לכה”ק בסוף ספר קהלת. אך שני דברים חסר בחקירתו, האחת, כי את פירוש הפסוקים האחרונים לא פרט כראוי על פי פירושם שפירשוהו רבותינו המכריעים אותנו לבחון ולהכיר, כי גם קדמונינו חשבו, את פסוקי סוף קהלת לרמז על החתום כה“ק. ועתה נביא ראשונה את מאמריהם על פסוקים אלה וראה, כל קורא, כי לפי דעתם הנאמנה, נאמרו על קדושת תורה שבכתב ועל שמירתה ועל למוד תושבע”פ, ששתיהן אחת ושתיהן נתחזקו בידי כגה"ג;

1 דברי חכמים כדרבנות: ככדור של בנות. מה כדור זה מקלטת מיד ליד וסופו לנוח ביד אחד [נוסח אחד מתכדר מיד ליד ואינה נופלת וכו'], כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לכנה"ג (ירוש' סנהד' י‘, א קהל’ רבה יב, יא).

2 ויותר מהמה בני הזהר: שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו, כגון ס' בן סירא וס' בן תגלא (רבה שם יב).

3 ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ: בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וכו' שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו? עשות ספרים הרבה אין קץ (ערובין כא:)

1. ולהג הרבה: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים וכו' (שם).

5 בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אספות אספות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין וכו'. שמא יאמר אדם אחד איך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר;

6 כולם נתנו מרועה אחד: אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה. (חגיגה ג: אדר“ג י”ח).

7 השומע מפי חכם כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אספות וכתיב אספה לי שבעים איש והשומע מפי סנהדרין כשומע מפי משה שנאמר נתנו מרועה אחד ד“א מרועה אחד זה הקב”ה שנאמר רועה ישראל האזינה (ספרי מובא בילקוט קהלת).

8 במשמרות נטועים אנו קוראים מסמרות בסמך ואין כתיב אלא משמרות [בשין] אלא מה משמרות כהונה עשרים וארבעה אף ספרי תורה עשרים וארבעה וכל י שקורא ספר חוץ מעשרים וארבעה כאלו קורא בספרים חיצונים שאמרה התורה יותר מהמה בני הזהר (פסקתא ג).

אם נטיב להתבונן בדרשות אלה הנדרשות על הפסוקים האחרונים שבקהלת, נמצא כי כלם חשבו פסוקים אלה להזהרה לישראל להחזיק:

א. כי רק עשרים וארבע ספרים שקדשו אכנה"ג המה מקודשים לא יותר (מאמר 2 ומאמר 8) כדברי רבותינו שלישים ולא רביעים (ס"ע ל').

ב וכי רק ספרי המקרא נתנו להכתב ולא תושבע“פ “ודברים שבע”פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב” (מאמר 3) כדבריהם “עד כאן נביאים מתנבאים ברוה”ק מיכן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" (ס"ע שם).

ג וכי יש להאמין אמונה שלמה בדברי תושבע“פ שנאמרה למשה מסיני מפי הגבורה כתורה שבכתב ממש, כי היא שלשלת רצופה מושכת והולכת מימות משה עד אכנה”ג שמסרוה לכל ישראל וכל המקל דעתו בה כאלו זלזל ח"ו בתורת משה (מאמר 1. 4. 5. 6. 7.) כדבריהם: "וכן הוא אומר שאל אביך ויגדך זקניך יכול זקני השוק וכו' (ס"ע שם).

ועתה אחרי אשר הוכחנו, כי לקדמונינו נחשבו פסוקים אלה לרומזים על סיום התורה שבכתב, והתחלת התורה שבע"פ ככל אשר נחשבה להם פרשת “הט אזנך”. הננו להוכיח בזה, כי דבריהם היקרים לא רק לשם דרש נאמרו, כי אם בתורת פשט גמור.

אך בבואנו לבקר פסוקים אלה, יש לנו להתחיל מפסוק “ויותר שה' קהלת” (קהל' יב, ט) כי לדעתנו כלו דברי קהלת בפסוק “הבל הבלים אמר קהלת” (ח) שהוא החרוז הראשון והחוזר בספר זה, כי הפסוק האחרון שלפני החרוז הזה הוא “וישוב העפר והרוח תשוב וגו'” (ז) הוא סוף דברי קהלת ופסוק הבל הבלים אינו אלא חתימה מעין פתיחה. מעתה יצדק מאד מאמר קדמונינו האומר: “ומפני מה לא גנזוהו [לס' קהלת] מפני שתחלתו דברי תורה וסופו ד”ת דכתיב סוף דבר וגו‘" (שבת ל'). ובאמת קשה מאד מאמר זה וכי אין ד"ת אלא ראשו וסופו ופסוק, כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה וגו’ ולחוטא נתן ענין וגו' אינו דברי תורה? ופסוק “את הכל עשה יפה בעתו” אינו ד“ת? ופסוק ולא “ימלט רשע את בעליו” או פסוק “וטוב לא יהי' לרשע” אינם ד”ת? וכמה וכמה פסוקים יקרים מפז ישנם בספר זה, אשר לפי ראות עינינו טעם משלי שלמה עומד בם בעצם כחו ואיך יחליטו רבותינו, כי רק שני פסוקים אלה הם ד“ת לאמר דברי מוסר תורתנו, לא יותר? אך באמת ד”ת שזכרו רבותינו כאן, הם דברי אמונה יקרה מאד, שהיתה גנוזה ומשוקעת במקומות

הרבה בתורה שבכתב, כמו שתושבע“פ היתה גנוזה ומשוקעת בה; ושנתפרסמה ונעשתה לעקר קבוע, בזמן שנתפרסמה תושבע”פ ונעשתה לעקר קבוע לאמר, בימי עזרא וסיעתו אכנה“ג. והאמונה הזאת, הלא היא אמונת שכר ועונש, שהיתה גם היא חלק תושבע”פ שנמסרה למשה מסיני, ושעל כן לא היו הצדוקים מודים בה.

ואת האמונה הזאת מצאו מפורשת בספר קהלת ועל זה אמרו דבי רבי ינאי “תחת השמש הוא ראין לו קודם שמש יש לו " (שבת שם) ומאמר זה מתפרש ממקום אחר “עמלו תחת השמש ואוצר לו למעלה מן השמש” (קהל' רב' א, ג) אך דברי תורה אלה הנאמרים בפסוק ג' שהוא הפסוק הראשון, שאחרי החרוז החוזר רק בדרך רמז רפה, נאמרו בצורה בולטת ומפורשת בפסוק האחרון שלפני החרוז החוזר ובתורת מסקנה לכל חלופי הרעות שבפסוקי קהלת בדברים ברורים ומבוררים מאד מאד, לאמר “וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה” (קהל יב, ז) ואין כל ספק, כי פסוק זה האחרון שלפני החרוז החוזר הבא באחרונה, המביע בשפה ברורה את הרמז שמצאו רבותינו בפסוק “מה יתרון” שהוא הפסוק הראשון שאחרי החרוז החוזר הבא בראשונה, הוא המאסף לכל פסוקי הספר. ומאמר דבי רבי ינאי “סופר ד”ת סוף דבר” אין כונתו על פסוק “סוף דבר” כצורתו כ“א על פסוק “וישוב העפר” שבשבילו הכניסו את ס' קהלת לתוך ספרי הקדש ושבשביל האמונה המפורשת בו, לא חתמו את כה”ק אלא בספר זה, כי רק בהיות האמונה הזאת רְוַחַת בישראל אפשר לאמר “סוף דבר הכל נשמע”. וגם פסוק “כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט” מתברר רק בהאמן איש בעולם הגמול.

ובאמת הרוח, אשר יפיק מאמר רבותינו בשבת ובקהלת רב' תנחנו בדרך ישרה, להחליט החלטה קימת, כי רק בשביל אמונת עוה“ב המתפרשת בספר זה יותר מבשאר כה”ק קדשוהו אכנה"ג.

ואחרי אשר התברר לדעתנו, כי פסוק ח' שבפרשה י“ב, הוא פסוק אחרון לדברי קהלת. מוכרע הוא, כי הפסוקים הבאים אחריהם דברי אכנה”ג הם ופסוק ט' ופסוק י' הם מכלל פירושם שנאמר בם באדר“ג “ופירשו אותם” ובפסוק ט' באו להודיע כי זקקו ספר זה, ולא את כל דבריו מסרו לקהל, כי הוא למד הרבה ולמד הרבה דברים שלא העלו אכנה”ג על ספר זה (ועיים רש"י שם) וראש פסוק “בקש קהלת למצא דברי חפץ” הוא לדעתנו כעין למוד זכות על קהלת אף על הדברים שהוציאו אכנה"ג מתוך הספר, כי גם בם היתה כונתו לשם שמים, אך רצה להסתכל במה שלמעלה ממנו ורק בשביל זה לא יכלו כל דבריו להתקבל ומעין זה תמצא רמז בדרי רבותינו (מדרש קהלת שם, ור“ה כ”א)

ובדבריהם אלה יחליטו כי פסקת “וכתוב יושר דברי אמת” דבר לעצמו הוא. ולדעתנו פסקה ראשונה שבפסוק זה “בקש קהלת למצא דברי חפץ” נמשכת היא למעלה שממנה ונחשבת על דברי הפרוש שלפי משנת אר“ג פירושו אכנה”ג את ס' קהלת ופסקת “וכתוב יושר דברי אמת” נמשכת למטה ממנה לפסוקי חתום כה"ק כלם.

ואם נערוך את פסוקי חתום זה לפסוקי חתום שבמשלי שהובאו במשנת ס"ע נמצא כי מקבילים הם.

ודרש שדרשו רבותינו על פסוק: “דברי חכמים וגו' נתנו מרועה אחד” שבקהלת (יב, יא): “אל אחד אמרן וכו' (חגיגה ג;) מקביל לדרשתם שדרשו פסוק “שמע דברי חכמים ולבך תשית לרעתי שבמשלי (משלי כב יז). לדעתם לא נאמר אלא “לדעתי” (חגיגה טו;) לאמר לא בשביל שהם דעת חכם פלוני ופלוני תשית לבך לדבריהם כ”א בשביל שהם **דברי תורתו של הקב”ה**.