שתי מסורות עתיקות יש לנו על דבר ראשית תפוצת שלשת ספרים אלה, שנראות כסותרות וא“ז, ואינן אלא משלימות זא”ז, ואלה הן:

בברייתא של “סדרן של נביאם” שנינו: “חזקי וסיעתו כתבו… משלי שה”ש וקהלת" (ב"ב טו) “דכתיב בס' משלי אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה” – משלי כה, א – (רש"י) “דכתבו רחמוי דחזקי” (תרגום משלי שם)

מן הדברים האלה נראה, כי בימי חזקיהו היו דברי שלמה המקובלים בפי האומה לשלושה ספרים קבועים וקימים.

והנה מסורת אחת קדמוניה גם היא באה ואומרת: “בראשונה היו אומרים משלי ושה”ש וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אכנה“ג וכו'” (אדר"ג א').

מתוך דברים אלה יעלה, כי רק מימי אכנה“ג נפוצו הספרים האלה בישראל ולא קודם לכן. ואנחנו הלא יודעים, כי מאתים וחמשים שנה עברו משנת מות חזקיהו עד יסוד כנה”ג ושתי תחלות לענין אחד, הלא דבר שאי אפשר הוא.

אך אם נתכונן היטב בשני מאמרים אלה, נראה כי הברייתות מספרות שני מאורעות שונים שאירעו לספרים אלה בשני זמנים רחוקים איש מחברו. ברייתא דב“ב מספרת את דבר הכתיבה לאמר, את יצירת דברי שלמה שהיא חבור מגלותיהם המפוזרות לשלשה ספרים – כדברי הראב”ע האומר, כי מעשה אנשי חזקיהו היה, לקבץ את דברי כל ספר “להיות למחברת אחת” (ראב"ע משלי שם)-. וברייתא דאדר“ג מספרת את הוצאת שלשת ספרים הקימים והעומדים האלה, מידי גניזתם. ובכן הצילו סוד אנשי חזקיהו את דברי שלמה מידי שכחה הצפויה להם באין שם על לב לתת להם שארית וזכרון. ואכנה”ג הוציאו אותם מיד גניזה שנתנו כת אנשים לב לגנזם ולהשכיח להם כל זכרון. ואם כן היתה לסוד אנשי חזקיהו מלחמה ברפיון העם, שהתרפו ויתעלמו מספרות עמם, ולאכנה“ג ביתה מלחמה בזריזות יתרה שהזדרזו לכבוש ביד חזקה את הספרים האלה ורפיון וזריזות הלא שני הפכים הם. והמלחמות כנגד כל אחת מהן שונות מאד, ואי אפשר להן בשום פנים להתחלף אשה ברעותה. אולם כרבות קוממיות כל מאורע משני מאורעות אלה לעצמו, כן יתברר לנו חוסר מאורע אחד בינתים, הנה את מאורע חבור הספרים האלה תודיע לנו ברייתא דב”ב, ואת מאורע הוצאתם מידי גניזתם תודיע לנו ברייתא דאדר“נ, אך ברייתא דאדר”נ היא היא המוכחת לנו, כי על כרחה קדמה גניזה עצמה להוצאה מידי גניזה, כי אם אין גניזה הוצאה מה זו עושה?

ואנו אם באנו לקבוע זמן לגניזה, תגדל מבוכתנו מאד, כי שנת מות חזקיהו היתה: 3067 ושנת יסוד כנה“ג היתה 3317 ואימתי היה זמן הגניזה, שעל כרחה לא קדמה לאנשי חזקי' ולא אחרת לאכנה”ג? – על השאלה הזאת מתוספת עוד שאלה. מי ומי היו הגונזים אותם? ומי הוא זה ואיזהו, אשר מלאו לבו לבטל דבר אשר בית דינו של חזקיהו נמנו עליו וקימוהו?

השאלה האחרונה תפתר לנו אם נעמיק מעט להתבונן בסגנון דברי הברייתא עצמה. שם נאמר “ועמדו וגנזו אותה” לשון “ועמדו” מורה לכל הרגיל במשנת חכמים, שעסק גדול היה שם, כי בית דין גדול נמנה לבטל דברי בית דין חברו.

אך מי הוא ב“ד הגדול בחכמה ובמנין כבית דינו של חזקיהו גם את זאת נמצא אם נבקר לטעם אשר נתנו הגונזים למעשיהם “שהם אומרים משלות” – לאמר שהגונזים היו חושבים אותם למשלי אדיוטות – “ואינן מן הכתובים”: על כן אין כדי להכניסם בכתבי הקדש. מפי הדברים האלה יִוָדַע לנו זמן הגניזה, כי אספה הראשונה לכה”ק שלפני אספת אכנה"ג אימתי היתה? הוה אומר בזמן “סוד העם וכתב בית ישראל” (יחזקאל יג, ועיין דברינו בפרק גלות בבל) אמור מעתה שיחזקאל ובית דינו, נמנו לבטל את דברי בית דינו של חזקיהו, וגנזו את ס' שלמה עד שבא עזר' ובית דינו ונמנו לקים את דברי חזקי' וסיעתו במקומם, ועמדו וקדשו ספרים אלה בקודשת עולם.

ובכן עברו ארבע תקופות על ספרי שלמה. א. משלמה עד חזקי' היו שגורים על פה ונפוצים במגלות מגלות. ב. סוד “אנשי חזקיהו” אספו ויחברו אותם. ג. יחזקאל ובית דינו דנו אותם בגניזה. ד. עזרא וסיעתו שהם אנשי כנה"ג הוציאום מידי גניזתם.

ועתה אחרי דעתנו את כל העתים העוברות על שלשת הספרים האלה עד אכנה“ג, נחקרה נא מה היה מעשה אכנה”ג שהוציאו אותם מידי חזקת פסולם ושהוא היה עילה לטהרם ולהכשירם למקרא לכל הקהל, ולקדשם קדושה שניה לדורות מבד קדושת חזקי' וסיעתו שלא קדשה אלא לשעתה.

המעשה הזה מפורש הוא בברייתא “עד שבאו אכנה”ג ופירשו אותם" והפירוש הזה לא היה בספר בפ“ע, כי אם ברור דברים בדרך תקון סופרים שתקנו אכנה”ג בלשונם, כי כן אנו מוצאים כי על שמם העלו רבותינו דברים מכה“ק, כי היו בהם “שלשים וכמה נביאים” (ירוש' מגלה א, ה) ולשון זה אנחנו מוצאים גם בדברי קדמונינו “פרושי קמפרש” לאמר: הרחב הרחיב את דבריו ויוסף עליהם ויתקן אותם ויכשר אותם, כי יהיו נוחים להבין. גם את ספרי שלמה הרחיבו ברוח קדשם ויתקנו מעט בתקון סופרים. והנה לפי הידוע לנו, היה בעיני קדמונינו שה”ש זך ונקי וקהלת ספר טעון בקור מאד וספר משלי שלמה בינוני (עיין ידים ג, ה) ולפי הדברים האלה מסרו לנו אכנה“ג את שה”ש כנתינתו ובעצם תמו ואת ס' משלי רצו לבקר ולא בקרוהו כי אם מעט ואת קהלת תקנו בתקון מרובה. את ספר קהלת מצאו “שדבריו סותרים זה את זה” (שבת ל: וע"ש) ושהן נוטמן לצד מינוח (קהל' רבה א, ג) והפסוק אשר מצאו שם את עקר החשד יענה כי פירוש מלת “פירושו” הוא: תקנו והרחיבו, כי אלה הם דברי רבותינו: “בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ע”י שמצאו בו דברים שמטין בן לצד מינות אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר: שמח בחור וגו' והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך". ומשה אמר: ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' הותרה הרצועה ~ לית דין ולית דין! כיון שאמר: ודע כי על כל אלה יביאך הא' במשפט אמרו יפה אמר “שלמה” (קהלת רב' א, ג).

אם נקבל את הדברים האלה בגוף פשטם ונאמר, כי בטרם הגיעו רבותינו לסוף פסוק, נחפזו ח“ו לפסול את הספר כלו משום תחלתו, הלא יקשה לכל משכיל מדוע לא בקשו לגנוז את ספר יהושע שכתוב בו: “ואם רע בעיניכם לעבוד את ה‘, בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים, אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי וגו’ (יהושע כד, טו) ומדוע לא בקשו לגנוז את ספר עמוס שכתוב בו: “באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע” וגו' (עמוס ד, ד) ואם תאמר כי בשביל זה לא עלה על לבם לגונזם מפני שסופם מוכיח על תחלתם, כי לשם שמים נאמרו, והלא גם סוף פסוק שבקהלת מוכיח כן, אלא על כרחנו אנחנו אומרים, כי לא מצאו לשלמה את פסקת “ודע כי על כל אלה” על כן היו מחכמינו חוששים שמא יאמרו, כי ח”ז אמר שלמה באמת להתיר את הרצועה. ועל כן ראו אנשי כנה”ג כי יש צרך להוסיף את פירושו בצדו ויפרשו את דבריו “ודע כי על כל אלה יביאך הא' במשפט”. לאמר, לא על פי דעותי אני יועץ לך, נער פוחז! ללכת בשרירות לבך, כ"א על פי דעותיך הנמהרות ובסגנון חבריך החושבים כמוך הנני לועג ויועץ לך כן – כמו שאמרו: הבא לטמא פותחין לו – אך על פי דעותי הנני אומר סור לך בני מדרך זאת וממעשים אלה, כי על כל אלה יביאך הא' במשפט. ובכן יהיה פי' “כיון שאמר ודע כי על כל אלה אמרו יפה אמר שלמה” לאמר: כיון שאמר האומר, לאמר: פירש המפרש בתקון סופרים “ודע כי על כל אלה” אז אמרו הכל, עכשו הכל יהיו מודים כי יפו דברי שלמה, וכי לא יוסיף איש עוד לגלות בהם פנים שלא כהגן.

ועקבות “תקון סופרים” שחל בס' זה במדה מרובה, גרם לסגנונו שיהיה קרוב יותר ללשון המשנה, שהוא היה שגור בפי אכנה“ג, מסגנון כל כה”ק, ומכאן תשובה למבקרי דורנו, כי אין ראיה מסגנון ספר זה, כלל וכלל על אחור זמנו.

למען קים את דברינו יש לנו לבקר את אמתת גירסת ברייתא דאדר"נ שכל דבריהם מוכרעים ומאירים עיני החוקר ולכון אותה כנגד גירסה אחרת הנראת דומה לה במדרש משלי.

תחת המאמר המלא והמבואר שבאדר“נ, נמצאה במדרש משלי מאמר זה: “אשר העתיקו אנשי חזקיהו, למה נאמר? שאני אומר משלות ושה”ש וקהלת גנוזין עד שנכתבין”. אם נאמר להחזיק מאמר זה למסורת פשוטה ומדויקת או ללמוד פשט גמור המוכרע מתוך הכתוב, לא נמצא את ידינו, כי באור “שאני אומר” התכוף לפסוק “אשר העתיקו” אין אנו יודעים מה ענינו וכיצד מתפרשת כפשוטה מלת “העתיקו” במאמר זה ועל מליצת “שאני אומר” ואין לדעת על מי נאמר “אני” כי לא נזכר שום בעל מאמר. גם “גנוזין עד שנכתבין” אין להבין הלא כל זמן שלא נכתב ספר, אינו נמצא, ואיך תחול גניזה בספר שלא בא לעולם כלל. מלבד זה חסר מאמר זה שבמדרש ראש וסוף ונתינת טעם, לא כן באדר"נ, כי שם ספר מאורע שלם לכל פרקיו הלא הם: גמר בית דין לגונזם וטעם גניזתם ומעשה גניזתם ומעשה הוצאתם מידי גניזתם וטעם גניזתם היה “שהם היו אומרים: משלות [הם] ואינן מן הכתובים” ודבר זה מתפרש גם ממקום אחר, כי גם בדור מאוחר מאד, פקפק עוד ר' שמעון בן מנסיא בן דורו של רבנו הקדוש בקדושת ס' קהלת, שהוא היה עקר הנדון, מטעם זה “מפני שחכמתו של שלמה היא” (תוספתא ידים ב, ו. מגל' ז) אך באמת אין מאמר שבמדרש פשוטו של מקרא, כי אם דברי דרש ורמז על גזרת הגניזה שנגזרה על ספרי שלמה.

ולמען הבדל, בין המדרש שדרשו חכמינו לשם מוסר או לשם רמז ואסמכתא במקרא על העובדות על הספרים האלה, ובין עקר מאורעות הספרים האלה, שספרו לנו, יש להתבונן כי “בראשונה היו” שבאדר“נ הוא תחלת ברייתא, שהביא אבא שאול להוכיח, כי אין פירוש מלת העתיקו: “המתינו” כי אם “פירושו” ומדבריו אלה יעלה לנו, כי פסוק “ידע כי על כל אלה” וגו' הי תקון ובאור גם לפסוקים שבמשלי ושה”ש ועל פי זה הוא אומר למצא במלת “העתיקו” הוראת “פירושו” כי בעלי האגדה היו דורשים את מלת “העתיקו” לשון מתינות “ולא שהעתיקו אלא שהמתינו”, ולדעתנו היה להם לסעד פסוק שבאיוב (איוב לב, טו) ששם “העתיקו” לשון שתיקה הוא. אך באמת הסמך הזה הנאה לענינו ללמוד מדת המתינות על פשוטו של מקרא אינו מתישב כלל, כי אין פירושו שתיקה אלא לפי מקומו במאמר ולא לפי משמעות עצם המלה, כי לולא נכתב אחרי מלת “העתיקו” מלת “מהם מלים” לא היה משמעה “שתיקה” כלל וכלל. ויש אשר מצאו רמז במלת “העתיקו” על הגניזה שנגזרה על ס' שלמה “אשר העתיקו: מלמד שגנוזים היו” (ילקוט משלי רמז תתקס"א) ואת רמז זה הביא גם בעל מדרש משלי, אלא תחת “מלמד” שבילקוט כתב הוא “שאני אומר” אך ענין המאמר הוא זה שבילקוט בתוספת דברים: “אשר העתיקו: למה נאמר? שאני אומר משלות ושה”ש וקהלת גנוזין וכו'" ובכן לא בא בעל המדרש לספר לנו מסורת עתיקה, כי אם למצא לה רמז למעשה הגניזה במליצת המקרא, אך עוד יותר משאינו מתישב לפי הפשט לשון מתינות על מליצת העתיקו, אין לשון גניזה מתישב עליה, כי לשון מתינות על מליצת העתיקו, אין לשון גניזה מתישב עליה, כי לשון מתינות הוא אסמכתא ולשון גניזה היא אסמכתא לאסמכתא, כי אין סעד למשמע זה לדעתנו, כי אם דרש אחר שדרשו על פסוק “למכסה עתיק” (ישעי' כג, יח) “זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין” (פסחים קיט) ובכן אין לשון גניזה נופלת שם על מלת "עתיק שהוא שם כגוי שלכבוד כלפי מעלה אלא על מלת “למכסה” שהוא באמת לשון גניזה, ובכן אין שום דבר ללשון גניזה ולמלת “העתיקו” על פי הפשט.

עוד יש דרש אחד, אשר דרשו על “הגניזה” ממלת העתיקו, אך המליצה אחרת “אין העתיקו אלא פירושו” (מדרש משלי שם וילקוט שם) אך אין “פירושו” זה לשון פתרון כ“א לשון “סלוק” כי כן הוא אומר בד”א ויעתק משם ההרה (בראש' יב, ח) ואצ"ל המעתיק הרים (איוב ט, ה) (שם ושם) שפירושם סלוק אדם או דבר ממקומו.

אך דרש זה אינו בא למצא רמז במלת “העתיקו” לעצם מעשה הגניזה, כי אם לתולדותיה ותכליתה כי העתיקו וסלקו ופירשו והפרישו את הספרים האלה מן העם במעשה הגניזה. ובכן יש להבדיל בין “פירושו” שפירושה “פתרון” שבעקר שבברייתא דבאדר"נ המתחלת “בראשונה” שהוא עקר המאורע וגופו ובין “פירשו” שבמדרש ובילקוט. שהם דברי דרשה רמז או באור פרט אחר בלבד.

למען הוכיח, כי שלשת ספרי שלמה הנראים שונים בסגנונם ובצביונם, בני אב אחד הם, בני שלמה, הנני להוכיח פה בדרך כון הפסוקים, כי ברחם אחד כוננו, וכי שה"ש וקהלת דומים בכמה שרטוטים למשלי וליתר דברי שלמה.