בימי מנשה    🔗

כבר ביררנו בגוף הספר, כי דעת רבותינו כי “כלפי מנשה אמרו תפלה לעני – תהל' קב-” (מדרש תהל' שם), היא המוכרעת ממקומה והמתישבת היטב בכל פסוקי המזמור ההוא ועיין דברינו במקומם בספרנו בפרק “ימי דלדול ממלכת יהודה” ובהערות שם.

בימי יאשיהו    🔗

“משכיל להימן האזרחי”¹ (תהלי' פט) המזמור הזה שהיה קשה על חכם וחסיד בספרד “ולא היה קורא אותו…בעבור, כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות” לפי דעתו (ראב"ע תהלים שם ב'), ואשר לדעתנו, על כן הרבה הרד“ק להצדיק את בעל המזמור, כי לא חטא בשפתיו (רד"ק שם לט): המזמור הזה פותח בשבחו של הקב”ה (תהלים שם ב-ג), ובבריתו עם בית דוד (ד-ה), ברוממותו (ו-ט), ביכלתו וגבורתו (י-יד), בצדקו ומשפטו חסדו ואמתו (ט"ו), ובטובת העם אשר בחר לנחלה לו (טז-יח) וחוזר לקדושת מלכות בית דוד (י"ט), ופורט וּמְפַיֵט את ברית ה' עם בית דוד במליצה רוממה מאד ביד נתן (כ-לח, ועיין רש“י לפסוק כ‘, ומוצא דבר "בירורי מאורעות וכו’” ח"ב בפרק “נבואת נתן מפיוטת”), ושם פוסק המשורר את שירו המלאה עוז, והופך לאבל כנורו, ומתאונן כביכול על הקב“ה “כי זנח וימאס” את בריתו עם דוד ופורט את כל הרעות אשר מצאו לאחד מלכי הבית הזה, לנפשו, לכסאו ולעמו ולארצו (לח-מו), ומוסיף לקונן ולהתאונן על אף ה' אשר חרה בעמו (מ"ז). ועל חיי האדם, כי הבל ומכאוב הם (מח-מט), ומגעגע לחסדי ה' אשר הפליא לבית דוד בדורות הקודמים (נ'), ומוסר דין לשמים על הגוים המחרפים עבדי ה' ואת משיחו (נא-נב). פסוק נ”ג אינו אלא סיום הספר. מכל סדרי הפסוקים האלה צריכים אנחנו ביחוד לסדר הפסוקים, הפורט את הרעות אשר מצאו לאחד מלכי ב"ד, כי דבריהם גופי דברי הימים הם; והם פסוקי לט-מו.

לפי הראב“ע והרד”ק נאמר מזמור זה על ימי הגלות, אך אם כן יקשה: מדוע לא הזכיר המשורר המקונן את האומה השלמה שגלתה מארצה, שהיא העקר ולא הזכיר בקינתו כי אם את המלך לבדו? מדברי רש“י (בפסוק ל"ט) יש לשמוע, כי על צדקיהו נאמר מזמור זה ואם כן יפלא מאד, מדוע אין שם רמז להריסות העיר, לשרפת בית המקדש, להרג הגדול ולגלות האומה שהם מאורעות גדולים וכוללים, אשר גורל צדקיהו לא נחשב להם, כי אם לפרט אחד או לתולדה אחת? ור' יואל ברי”ל בעל הבאור אמר, כי מזמור זה נאמר על חזקיהו בבואו עליו סנחריב. גם הדעת הזאת אינה מתישבת על הלב כלל וכלל; האחת, כי גם אז היה כל העם כלו נתון בצרה; השנית, כי מליצת “חללת לארץ נזרו” (מ') ועוד יותר מליצת “וכסאו לארץ מגרתה” (מ"ה) תעידנה, כי ידבר פה על מלך שנטלה מלכותו ממנו או לכל הפחות שנטלה ממנו קוממיות ממשלתו שהיתה לו עד העת ההיא, ומן הוא והלאה תלוי הוא וכסאו וממלכתו ביד עריץ בן עם נכרי להניח שבט בית אביו בידו, או למנעו ממנו בכל עת כטוב בעיניו וכל זאת לא נתקימה בימי סנחריב וחזקיה, כי כל הרעש הגדול שהרעיש סנחריב על ישראל לא היה, כי אם סופה עוברת, כי לא זכה העריץ לדרוך אף על סף עיר המלוכה, ואף כי לשלוח ידו אל הנזר ואל הכסא; השלישית, כי תאנִיַת “היה חרפה לשכניו” (מ"ב) “חרפת עבדיך” (נ"א) “חרפו אויביך וגו'” (נ"ב) לא תכון על הימים ההם, אשר כל העמים הקטנים והגדולים שסביבות ארץ ישראל היו אחים לצרה לישראל בדבר סנחריב, אשר “שטף עמונים ומואבים” (ס“ע, כ”ג) “וילחם באשדוד וילכדה” (ישעי' כ, א) וינהג “את שבי מצרים ואת גלות כוש” (ד'), ואין דרך העמים להבזות או לחרף את העמים הנתונים עמם בצרה, ועוד יותר לא תכון על חזקיהו תאנית “העטית עליו בושה” (תהל' פט, מו) שמשמעה, כי הבושה והחרפה היתה לו “כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה” והלא אנחנו יודעים את ההפך הגמור, כי נכבד חזקיהו מאד מאד, מלך בבל שלח לו ספרים ומנחה (מ"ב כ, יב. ישע' לט, א) “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלם ומגדנות לחזקיהו מלך יהודה וינשא לעיני כל הגוים מאחרי כן” (דהי"ב לב, כג) ואיך יאמר על מלך, אשר שבע כבוד מעין כבוד שלמה בשעתו “העטית עליו בושה”; והרביעית והיא הקשה בכלן איך תצדק קינת “הקצרת ימי עלומיו” (תהל' פט, מו) שמשמעה פסיקת ימי החיים ושעל כרחנו לא נפסקו אלא בימי הצרה שעליה מקונן המשורר לאמר, בימי סנחריב על חזקיהו; והוא, הלא היה חי וקים עוד חמש עשרה שנה, אחר מפלת אויבו. ומלבד ארבעת הפרטים האלה תקשינה לנו שתי קושיות כוללות, איך יקבלו הלוים מזמור שענינו קינה על פחד שלא היה פחד, והלא דבר כזה יוציא לעז על כל מזמוריהם כי ח“ו לא ברוה”ק נאמרו? והשנית, הלא ידענו, כי ישעיהו הנביא הנכבד והנערץ מאד מאד, שחק לעג למגורת סנחריב. ומי ממשוררי הקדש יערב את לבו לשורר או לקונן ולהביע בדבריו את ההפך הגמור מאשר נבא רבן של כל נביאי דורו ומשוררי קדשו.

כל הקושיות האלה תכרענה אותנו להחזיק על מזמור זה, כי נאמר על מאורע שאירע בדור, אשר לא גלתה עוד יהודה מארצה, והעיר לא נהרסה והמקדש לא היה עוד לשרפה, אך לעמת זאת התרגשה צרה אשר מצאה ביותר את בית המלך, בהתחלל המלוכה בידי עריץ נכרי, אשר התחזק להחזיק בה ולתתה לאשר ישר בעיניו והדבר הזה העטה בושה על המלוכה ועל האומה, וישימה לחרפה בעיני שכניה הרעים הגוים השאננים, אשר הם ישבו לבטח בעת ההיא ועליהם לא עברה הכוס, ועצם הצרה הזאת ועקרה היה מות המלך, אשר נקטף בימי עלומיו. וכל התנאים האלה נתקימו במיתת יאשיהו בבקעת מגדו בצאתו לקראת פרעה נכה (מ“ב כג, כט. דהי”ב לה, כג). המלך הזה נגזר מארץ החיים בימי נעוריו במלחמתו בבקעת מגדו, כי בן תשע ושלשים שנה היה במותו: “בן שמונה שנים יאשיהו במלכו ושלשים ואחת שנה מלך בירושלם” (מ“ב כב, א. דהי”ב לד, א) על כן יקוננו עליו “הקצרת ימי עלומיו”. “אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה” (תהל' פט, מד). ומלבד מות המלך האהוב הזה, אשר היה לאבל כבד ימים רבים לכל יהודה וירושלם (דהי"ב לה כד-כה). היתה ביום מפלתו גם ממלכת בית אבותיו למשחק ביד האויב המצרי פרעה נכה לקחתה ולתתה כטוב בעיניו, להסיר מושל ולהקים מושל ככל העולה על רוחו, כי הסיר את יואחז רצוי העם ואשר לו משפט המלוכה (עיין מ"ד “בני יאשיהו לשמותם ולשנותיהם”) וימלך את יהויקים (דהי“ב לו, א-ד. מ”ב כג, לא-לד) ומה תאמן על מעמד כזה מליצת “חללת לארץ נזרו וכסאו לארץ מגרתה”. ובמפלה הזאת “היה חרפה לשכניו” בית מלך יהודה, בראשונה לשכנתו התקיפה מצרים, אשר בעת ההיא שבה לקחת לה קרנים. ואולי גדלה עוד חרפת מצרים בהטילה קוצים בעיני אבותינו, כי היא היתה צדקת בעיניה, בהתחסדה עם מלך יהודה, והוא התגרה ברעה ויפול בה (לה, כא-כב) ודעת כל שכני יהודה הרעים זחה עליהם להשתתף גם הם בחרפת מצרים, כי בעת ההיא ישבו שכני יהודה לבטח כי מלך מצרים לא החריד את מנוחתם, ככל אשר לא אמר להחריד את מנוחת ישראל (שם) ובכן הם היו החכמים בעיניהם. את החרפה הזאת יזכיר המשורר בלשון “בושה” פעם אחת ובלשון “חרפה” בשם ובפעל ארבע פעמים. ורק על קינה הנאמרת על יאשיהו אין מקום להזכיר גלות או חורבן, כי בכל הרעה אשר הדיח על ישראל, לא הגלה אותם ממקומם ולא שלח ידו אל העיר ואל המקדש להרוס ולהחריב, כי הכל נותר עוד כמעט על מכונו אך “השבת מטהרו” (תהלי' פט, מה) לעמת זה יתאבל המשורר על הארץ, אשר היתה כשדה הפקר “פרצת כל גדרותיו” (מ"א) כי גם לפני מות יאשיהו בעוד פרעה נכה יושב לבטח עמו, עבר בארצו בלי כל נטילת רשות ואשר בגלל דבר זה יצא יאשיהו לקראתו (ועיין תעני' כב. רד“ק ורלב”ג מ"ב כג, כה) ואין צורך לאמר, כי בשוב חיל מצרים ממלחמת כרכמיש, כי נהגו מנהג בעלים בארץ כאלו מושל אין לה. וקרוב הוא בעינינו, כי במלחמת כרכמיש אשר היא בארצות ארם, הוא העם אשר את ממלכתו הכה תגלת פלאסר מכת מות (מ"ב טז, ט) וילכדה; ואחרי כן נסבה ארצו למלכי בבל, האיר פרעה נכה את פניו אל הארמים. וכאשר שמעו כי המלך החונן אותם נבאש בישראל, אז מצאו הצוררים האלה, אשר איבת עולם היתה להם לאבותינו, מקום לגבות את חובם ולהנקם מיהודה עם עברתם, אשר אחד ממלכיהם אחז, העלה עליהם את הכורת (ה') ועליהם נאמר “הרימות ימין צריו השמחת כל אויביו” (תהל' פט, מג). והארמים אשר בלי ספק נספחו על חיל מצרים בשוב פרעה כנוצח משם, היו לדעתנו הנוטלים חלק בראש במצוקות אשר הציק החיל הזה לישראל ולארצו “שמת מבצריו מחתה” (מ"א) “שסוהו כל עוברי דרך” (מ"ב) כי “צריו אויביו “אשר ממקומו הוא מוכרע, כי על בעלי שנאה כבושה ידבר הכתוב לא יוכל להאמר על מצרים, אשר אף כי לא היו אוהבים לישראל מימיהם, נראים היו פעם בפעם כאוהבים, עד כי היתה כת אוהבי מצרים, כת קבועה בישראל וביהודה בימי בית ראשון ועל כן אי אפשר לאמר, כי איבת ישראל היתה להם לשיטה גמורה. לפי דברינו יהי מזמור פ”ט קינה על יאשיהו ואולי שריד הוא מן הקינות שאמרו השרים והשרות על יאשיהו ימים רבים ושהי' עוד מנהג קבוע (דהי"ב לה, כה) בימי עזרא שהוא וסיעתו כתבו את ס' דה”י. ובקינה יכון מאד פסוק “מי גבר יחי' וגו'” (תהלי' פט, מט), גם הפתיחה הגדולה בשבח המקום ב“ה מתישבת היטב על זה, כי כן אנחנו מוצאים גם בדורות המאוחרים בהיות עוד טעם העתיק עומד בישראל, כי משפט המשורר היה לעבור סמוך לחתימתו מן הפרט אל הכלל, כאשר אנחנו שומעים כזאת מפי אחד בעלי השיר בימי התלמוד: “תנו לבבכם לחקור את זאת זאת עומדת לעד וגו'” (כתובות ח.) ולשום את תהלת ה' לו לפתח דבר, כאשר קרא בעל השיר ההוא אשר אמרו לו “קום אימא מילתא כנגד שבחו של הקב”ה” פתח ואמר: “האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק וכו' וכו'” (שם).

אם נעמיק באופית יאשיהו נמצא, כי ככל אשר נדמה לחזקיהו אבי אביו בכל פרשת דברי צדקתו, נדמה אליו גם במדת הבטחון הגדולה בה‘, כאשר הבחין יפה הרלב“ג “שכבר היה מבזה כל הדברים זולת השית”ב ובכל הקנינים היה בז לרוב חשקו לעבוד את הש”י" (רלב“ג מ”ב, כג, כה) גם ממאמר ר’ יוחנן “מפני מה נענש יאשי‘? מפני שהי’ לו להמלך בירמי'”, ומליצת רבותינו “מאי דרש? וחרב לא תעבור וגו'” (תעני' כב.) יש להוציא כי גם קדמונינו החזיקו, כי הבטחון המופלג בה' ובדברי תורתו, כי לא יפול מהם ארצה, היה הַשָתִי העובר, הנראה והמבהיק, בכל דרכיו ומעשיו, ובהיות לבו פונה למעלה, יש אשר נסתרו מעיניו גם כל הדברים, אשר נשא עליהם את כל נפשו כדבר רבותינו “והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה” (שם) ולפי אשר כתבנו בגוף הספר היו בדורו, בתוך השרים, אנשים נאמנים לתורת אבותם בכל לב, והם הטוהו בילדותו אל הדרך הטובה, ורבים מן השרים ההם אין ספק, כי היו תמימי דעים עמו בכל מעשיו, ויבטחו בה' גם הם בכל עוז כמהו. ובימי מלחמת פרעה נכה הסכימו עמו, בבטחם גם הם בה' ויצאו למלחמה, מבלי הִמָלֵךְ אף בנביאים, כדבר ר' יוחנן “ועל כן נכשל בה המלך יאשיהו”. והדבר שמסרו לנו רבותינו, כי לא בטעם ירמי' והנביאים היתה המלחמה הזאת, יעלה לנו גם מן הכתוב, כי בעל ס' דה"י אשר היה תלמיד ותיק לנביאים, התרעם על התגרות יאשיה בפרעה נכה (דהי"ב לה, כא-כב). עוד זאת יש לדעת, כי המלחמה הזאת שקמה לפרעה נכה, ביאשיהו, על כרחו שלא בטובתו, נחשבה לו למוקש גדול על דרכו, כי לגדולת מנצחון זה, שאפה נפשו, כי לטש מלך מצרים עינו אל ממלכת בבל האדירה, ולהיות למושל עמים, והנה יאשיהו בא ומתיצב לקראתו, על כן אחרי אשר המית את יאשיהו, היה לו חיל יהודה למפגע, כי מה יעשה? לאספם אל צבאותיו ולקחתם עמו לא יוכל, פן יפלו מעליו, ונוספו על שונאיו במלחמה, בשמרם לו את עברתם על המיתו את מלכם הנקדש בעיניהם. וגם להשיבם לחפשי אל מקומם אין עצה, כי מי יודע אם לא ישובו להיות לו לשטן. וגם אויב קטן יוכל להזיק לו הרבה מאד, בהיות לו מלחמה בממלכה גדולה ואדירה כממלכת בבל. ובכן לא היתה לו תחבולה אחרת להחלץ מן המצר הזה, בלתי אם להסיעם אל ערים סגורות, או אל גֵאָיוֹת בודדות, ולהפקיד עליהם מבני חילו אנשים לשמרם, ולהביא את שאריתם אל ארצות הגוים הקטנים, אשר רוחם נאמנה עמו, כי לא יתנו להם להרים יד. ונקל לדעת, כי חיל שבוי זה ישבע חרפה ובוז מידי שוביו ושומרי כלאו, ואף בהיות מן השבויים האלה אנשים אשר יתחזקו בגאון ועוז באהליהם, בעיני השובים הקשים והגסים, אשר לא ידעוהו כי קרוב הוא, כי תהיה ראשית חלקם לעג תפל, ואחריתם גם מכות ומות.

את שני הדברים האלה יביע לדעתנו מזמור אחד, אשר בראשו כתוב “למנצח לבני קרח משכיל” (תהל' מד, א) המביע את המון לב אנשי יאשיהו, אשר בטחו בה' כמהו, ואשר התאוננו על אשר הוביש ה' הפעם את מבטחם, כי האמינו הצדיקים האלה, כי בהיות ישראל דבק בה‘, לא תמצאהו כל רעה. והדבר המבדיל בין ה’ ובין עמו, הוא עון ע“ז, על כן העידו עליהם אל דעות (כ"ב) כי גם בימי צרתם לא נסוג אחור לבם ולא נטתה אשורם מני ארח (י"ט) ולא עזבו את ה' ולא דבקו בע”ז (כ"א) ודבר זה אי אפשר להאמר גם לפני השמונה עשרה ליאשיהו, כי אז לא יכלו עוד להשבע על קהל גדול, כי נקו מכל שמץ ע“ז וגם ימים רבים אחרי מותו לא יוכל להאמר מעת אשר נמצא הקשר (עיין ירמי' יא, ט-י) ובימי בית שני אין עוד מקום להעיד את ה' על נקיון העם מחטאת ע”ז, כי דבר זה היה ברור ומפורסם בלי צורך לכל ראיה, ואף כי לשבועה. בשמונת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור יפרטו את דעותיהם על דבר אחרית המלחמה, כי לא בחיק אנשי הזרוע יוטל גורלה, כי אם ביד ה‘, להגביר את אוהביו על אויביהם וזכרונות דברי המלחמות בישראל עדים בדבר, ועל כן ישימו רק את ה’ לבדם מעוזם (תהל' מד, ב-ט) ומאמר “כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו” (ד') “כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני” (ז') יביעו בשפה ברורה מאין כמה, את הדבר אשר התבונן הרלב“ג, “שכבר הי' מבזה כל הדברים וכו' ובכל הקנינים היה בז”. ומאמר כי “ימינך וזרועך ואור פניך וגו'” (ד') “אתה הוא מלכי וגו'” (ה') “כך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו” (י') יודיעו, כי מאומה לא נחשב בעיניו “זולת השית”ב… לרוב חשקו לעבוד את הש”י" (רלב"ג) וככל אשר מזמור פ"ט עובר פתאום ממערכת חזון גדולת ימי הקדם, אל ענות דורו בקוננו על המלך, כן יוצא גם מזמור זה ממדה למדה בקוננו על כלל האומה כמעט במליצה אחת ודברים אחדים.

1. אף זנחת ותכלימנו (מ"ד, י) / 1. ואתה זנחת ותמאס (פ"ט, לט)

ואחרי כן ישמעו מפי המשורר דברים מעטים מפרטי צרות אנשי יאשיהו, אשר לדעתנו היו כלואים במקומות רחוקים ובערי עמי הנכר בעלי ברית פרעה נכה “ובגוים זריתנו” (י"ב) “כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות” (כ') ויתר תאניותיהם עולות כמעט בקינה אחד עם תאניות “משכיל לאיתן האזרחי”.

ויש לדעת כי מימי מות יאשיהו והלאה נוספה על עצם הצרות איבת העמים, אשר ראו את מלכות יהודה, והנה היא מטה מאד, וילטשו עיניהם אליה, ויחלו לשים אותה למרמס (מ"א כד, ב). ויען כי למן העת ההיא הלכו הלוך ורוב, האנשים אשר בכל הצרה הבאה עליהם ועל עמם, דבקו באלהי אבותיהם בכל לב ובכל נפש, החלו העמים הגסים והבוערים להציק להם בחרפתם ובלעגם התפל וסר הטעם. והחרפה הזאת לא היתה כ"א על דבקם באלהים, אשר נלאתה רוח העמים לכלכל אותו. וסגנון דברי החרפה הזאת היה “איה אלהיך” (תהל' מא, ד. יא. קטו, ב) וראשי הלועגים הנבערים היו העמים הבזוים עמון ומואב.

בימי צדקיהו    🔗

הרד"ק החזיק, כי “מזמור לאסף” (תהלים עט) נאמר על חרבן ירושלים. ובאמת מוצאים אנחנו שם שני פסוקים, שהם שני פרקי פסוק אחד שיצא מפי ירמי' והם.

על שרפת המקדש האמורא בפסקת “ואת נוהו השמו” יוסיף המשורר את הטומאה שטמאוהו האויבים בכניסתם (תהל' עט, א) ככל אשר התאבל המקונן על כניסתם (איכה א, י) ועל חרבן ירושלם חומתה ובתיה (תהל' שם), ועל שפיכות דמי בניה יקיריה (ב-ג), גם במזמור זה יזכיר המשורר את זכות העם, אשר השליך מימי יאשיהו והלאה את האלילים, אשר יקרא לעבודתם שם “עונות ראשונים” (ח'). קינת “שפכו דמם כמים סביבות ירושלם” (ג') תעיד, כי נאמר מזמור זה מחוץ לעיר אחרי חרבנה, ותפלת “תבא לפניך אנקת אסיר” (י"א) תרמוז על “גלות ירושלם ויהודה המגלים בבלה” שהיו אסורים “באזיקים” ברמה (ירמ' מ, א) הקרובה לירושלם. גם בעת צרה זו לא קהתה רוחם מהרגיש את חרפת שכניהם, אשר חרפו אותם על דבקם באלהי אבותיהם כמליצת “אשר חרפוך ה'” (תהל' עט ד. יב) אך גם התוחלת לתשועת ה' (ט') ןהדעת כי עם סגולתו הם לא סרה מהם גם בימי ענים ומרודיהם (י"ג). ואחרית מזמור זה היא האומץ בה', כי למרות חרפת הגוים, לא יחדלו לעולם לספר תהלתו.