כשהציע לי המו"ל ירון גולן שהוא יוציא לאור אסופת מאמרים שכתבתי במהלך עבודתי העיתונאית, בחרתי בנושא העליה, משום שהוא הנושא הציבורי החשוב ביותר בישראל של ימינו, משום שעם עליה נקום ובלעדיה – עדי אובד. משום שאין אמת בתירוץ שלא בנו תלוי הדבר אם תהיה עליה ובאיזה היקף.
כל ימי חשוב בעיני הרבה יותר, שהקורא יאמר ש“הוא צודק בטעוניו”, מאשר שיאמר ש“הוא כתב טוב” או ש“הוא כתב יפה”. חשוב בעיני לשכנע, וככל שהנושא חשוב יותר, חשוב בעיני שתתקבל בישראל עמדה נכונה. לכן כתבתי בשנות עבודתי המרובות ב“דבר” שלוש סדרות מאמרים על נושא העלייה, שלא היה לו “סקס אפיל” עתונאי, ואין נושא אחר שכתבתי עליו יותר מאשר סדרה אחת. שלוש סדרות אלה מופיעות בראש הספר שלפנינו. ההבדלים בין המאמרים בשלוש הסדרות נובעים מהבדל הזמנים שהן נכתבו בהם. האחת נכתבה באמצע שנות השמונים, כשמשבר העליה היה בשיאו, כאשר אי־האמונה בחידושה של עלייה גדולה היה בשיאו. אחת נכתבה ב־1980, כשהעדר עליה הביא לסגירת עתון העולים “אמר”, ששיקעתי בו עמל ומרץ רבים, ואילו יכולת קיומו נמוגה בהעדר עולים שיש ללמד אותם עברית (ראה המאמר “עתון שהוא גם מורה”, עמ' 105) וסדרה אחת נכתבה זמן קצר, יחסית, אחרי מלחמת ששת הימים. שלוש הסדרות דנות באותו נושא, בהדגשים שונים, ומציעות פתרונות דומים, אך מובאים בהן נימוקים שונים, גם פרי ויכוחים עם כל מיני אנשים מעשיים" שחוסר הריאליזם שלהם נדון בפרקים מאמרים שונים בספר.
עליה היא נושא החובק את כל בעיות חיינו; אל יתפלא איפוא הקורא שימצא בו התייחסות לנושאי איכות חיים, מאבקים בביורוקרטיה, תכנון ועודף תכנון וכן התייחסות לענייני כלכלה ובניין כלכלתנו. כאשר נדונה בעיית קליטתם של אקדמאים ובעלי מקצועות שונים שיש יהודים רבים שהתמחו בהם, וכן העלאת אנשי עסקים, ממילא נדונה בעיית כלכלתנו וכיווני פיתוחה. כחוט השני עוברת בספר, שנכתב בעצם במשך יותר מעשרים שנה, הקביעה שהעליה היא פונקציה של קליטה – כמות העליה תלויה באיכות הקליטה.
כמעט מחצית הספר תופסות שלוש הסדרות הנזכרות. המאמרים שבהמשך הספר הם מאמרי־עתון, הקשורים, רובם ככולם, לאירועים אקטואליים ולפעמים הם תשובה סמויה לאמירה של דמות ציבורית כלשהי, כמו המאמר: לא “אם יעלו” אלא “כדי שיעלו”. המאמר נכתב כשהכותב מתרעם קשות על אמירה של איש ציבור שהעריך מצבים ואמר בין היתר “אם יעלו יהודים לארץ…” עצם סימן השאלה על עתיד העליה העלה את חמתי, כי יש בו הטלת ספק בכך שמדינת ישראל תתקיים. בהקשר זה אזכיר את ספרו של צבי שילוח, “אשמת ירושלים”. המחבר מספר על שיחה שהיתה לו עם דוד בן־גוריון, ומביא תשובה נכונה של דוד בן־גוריון למחבר הספר: “— יבואו יהודים – השטחים יישארו אצלנו, לא יבואו, גם מדינת ישראל בגבולות שמלפני המלחמה אין כלל בטחון בקיומה”. דוד בן־גוריון היה האופטימיסט הגדול בקרב ראשי הציונות, הפסימיזם שלו בסוף ימיו לא היה רק פרי המצב, אולי היה קשור גם בהזדקנותו, ואולי היתה זו צורת ביטוי של דוד בן־גוריון שרצה להשפיע בעזרתה. חזקה עליו שהמשיך להאמין גם שנהיה “עם סגולה” וגם שנבנה פה “עם עובד אקדמאי” ובוודאי שהאמין, כי המפנה שהביא בתולדות ישראל בהקמת המדינה, אינו מפנה זמני, אינו תופעה חולפת. הוא ידע שלשם כך נחוץ מאוד שיבואו הנה המוני יהודים. הוא ידוע כמי שקם והכריז על עצמאותנו כשהיתה בכך התרסה קשה כלפי חוץ וגם כלפי פנים ( ראה ספרי “להבין את בן־גוריון”). מעשה לא פחות נועז ומהפכני היה הבאתן של קהילות שלמות מבולגריה ומתימן, מעיראק וממרוקו, לצד שארית הפליטה מאירופה ששוחררה מהנאצים, שארית פליטה אשר תביעתם החד־משמעית של אנשיה לעליה לארץ כפתרון אחד ויחיד לבעיית היותם עקורים, היה גורם מכריע בהסכמת העולם להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.
בן־גוריון הבין אז שכדי שהמדינה תתקיים אסור להשאיר את מספר תושביה בסדר הגודל שהיה עם הקמתה. כשהוא פסק, על אף הקשיים האובייקטיביים העצומים והתנגדות אחדים מטובי חבריו, להביא מייד את יהודי עיראק (ראה תיאורים מפורטים ב“רוח קדים” מאת שלמה הלל) הוא אמר שהכרח להביאם מייד, פן לא יתנו להם לצאת במועד שיהיה לנו קל יותר ונוח יותר לקלוט אותם. הוא הבין שזהו צורך דחוף לא רק של יהודי עיראק, אלא גם של מדינת ישראל, של עצם קיומה. הוא היה מודע לכל הקשיים, אולם ידע שהכרח להעלות, הכרח לקלוט. כשהוא הטיל על צה“ל להיכנס למעברות ולטפל בתושביהן בימי השטפונות – ידע שאין הוא מרחיב בזאת את תפקידו של צה”ל, כי טיפול בעולים גם הוא בטחון המדינה.
אני משוכנע, כי בשימת הדגש על העליה, אני תלמיד מובהק של אדריכל המדינה, אשר לרשות מאבקיו כתבתי עשרות רבות של מאמרים ב“דבר”, ב“מבט חדש” ובכלי ביטוי אחרים.
שורה של מאמרים המובאים בספר שלפנינו מוקדשים לבעיותיהם של יהודי רוסיה, בעיותיהם שם ובעיות קליטתם פה. אני מקווה שלא מקרבם יבואו רוב העולים, משום שאני משוכנע שעלינו להביא למפנה בעניין העליה בקרב יהודי ארצות־הברית ויתר הארצות שטוב בהן ליהודים, מן הבחינה הכלכלית והאזרחית. שם יש עוד יותר יהודים מאשר ברוסיה. אני משוכנע שהדבר אפשרי. החשיבות של בעייתם של יהודי רוסיה היא מצוקתם. הציונות באה לעולם למען היהודים ואסור לראות ביהודים “חומר אנושי” למען הציונות. מכאן חשיבותה המיוחדת של עליית יהודים הנמלטים ממצוקות ומסכנות.
עם זאת חובה עלינו לשים לב, הרבה יותר משאנו שמים לב, לעולים המעטים מארצות הברית, כדי להגדיל את מספרם (ראה: עליה וירידה – ארה"ב עמ' 66). שורות רבות הוקדשו בספר לבעיתיות של יחסינו עם יהודי אמריקה. זהו לא רק הקיבוץ היהודי הגדול ביותר במספרו. אין קיבוץ יהודי בגולה המתקרב אליו במספרו, נוסף לחשיבותו לגבי כל תפוצות ישראל, נוסף למשקלו המכריע בתמיכה בישראל, תמיכה חומרית ותמיכה מדינית, זהו גם מאגר גדול של עולים. עתה מאגר זה רדום. יכול להיות אחרת. לאורך הספר מוסבר מה יש לעשות כדי שיהיה אחרת.
בדרך כלל אין בספר חלקי מאמרים. אחד היוצאים מהכלל הוא הפתיח למאמר שהופיע ב“אות” (שבועון של מפלגת העבודה שהופיע זמן קצר לאחר שנסגר “הפועל הצעיר”) – “העליה – בסיס לשלום”. המאמר כולו עוסק בענייני ישראל־ערב. לא רציתי לוותר על הקטע הקצר, מפני שהוא מביע בקיצור נמרץ אמת גדולה – ככל שירבו פה היהודים, תתרכך עמדת הערבים, עד שיגיעו לעמדות שיאפשרו שלום יהודי־ערבי.
יורשה להסב תשומת לב מיוחדת למאמר על הסכנה הדמוגרפית (עמ' 77 ולמאמר שלאחריו, “ללא תשובה” (עמ' 80). אין פתרון לשאלה זו בלי עליה גדולה, לא בגבולות רחבים ולא בגבולות מכווצים. חרף העובדה שהנושא הדמוגרפי הוא אבן התשתית באמונתם המדינית של רבים, לא זכה המאמר לשום תגובה. עברו בשתיקה. האומנם משום שאין מה לענות?
כשאני עוסק בנושא העליה אין לבי לפולמוס מפלגתי. לכן כמעט שלא יימצא בספר הד לזיקתי המפלגתית, לבד מהמאמר: האדישים מאשימים ב“השתקה” (עמ' 100). נאלצתי לצאת לפולמוס מפלגתי־למחצה בנושא היהודי הסובייטי מול אלה שניסו באורח דמגוגי להפוך אותו למקור קולות לעצמם. איך לא הבינו הללו שנסיון הסלף להאשים את הנהלת הסוכנות (קרי: מפא"י) על הכרעותיה בימי השואה נהפך בידי שונאי ציון יהודים לנימוק אנטי־ציוני, בלי כל הבחנה, כמובן, בין הזרמים והמפלגות בציונות ובישראל?! כך עתה בעניין יהודי ברית־המועצות.
הספר מורכב ממאמרים שנכתבו בתקופה שהיחס אל סיכויי העליה היה שונה מעיקרו מאשר בימי הופעת הספר. אז נחשב הנושא ל“ירחמיאלי”, לבטלני. חלק לא מבוטל מהספר מתפלמס עם בעלי המעשיוּת הקטנות, שלא אחת הוכח בארץ שהיא כלל לא מעשית.
הספר מופיע לקראת עליה גדולה ואם מותר לעשות פרפרזה מכותרת ידועה מאוד למאמר של ברל כצנלסון, הרי הספר מופיע לקראת המטוסים הבאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.