כשהציע לי המו"ל ירון גולן שהוא יוציא לאור אסופת מאמרים שכתבתי במהלך עבודתי העיתונאית, בחרתי בנושא העליה, משום שהוא הנושא הציבורי החשוב ביותר בישראל של ימינו, משום שעם עליה נקום ובלעדיה – עדי אובד. משום שאין אמת בתירוץ שלא בנו תלוי הדבר אם תהיה עליה ובאיזה היקף.

כל ימי חשוב בעיני הרבה יותר, שהקורא יאמר ש“הוא צודק בטעוניו”, מאשר שיאמר ש“הוא כתב טוב” או ש“הוא כתב יפה”. חשוב בעיני לשכנע, וככל שהנושא חשוב יותר, חשוב בעיני שתתקבל בישראל עמדה נכונה. לכן כתבתי בשנות עבודתי המרובות ב“דבר” שלוש סדרות מאמרים על נושא העלייה, שלא היה לו “סקס אפיל” עתונאי, ואין נושא אחר שכתבתי עליו יותר מאשר סדרה אחת. שלוש סדרות אלה מופיעות בראש הספר שלפנינו. ההבדלים בין המאמרים בשלוש הסדרות נובעים מהבדל הזמנים שהן נכתבו בהם. האחת נכתבה באמצע שנות השמונים, כשמשבר העליה היה בשיאו, כאשר אי־האמונה בחידושה של עלייה גדולה היה בשיאו. אחת נכתבה ב־1980, כשהעדר עליה הביא לסגירת עתון העולים “אמר”, ששיקעתי בו עמל ומרץ רבים, ואילו יכולת קיומו נמוגה בהעדר עולים שיש ללמד אותם עברית (ראה המאמר “עתון שהוא גם מורה”, עמ' 105) וסדרה אחת נכתבה זמן קצר, יחסית, אחרי מלחמת ששת הימים. שלוש הסדרות דנות באותו נושא, בהדגשים שונים, ומציעות פתרונות דומים, אך מובאים בהן נימוקים שונים, גם פרי ויכוחים עם כל מיני אנשים מעשיים" שחוסר הריאליזם שלהם נדון בפרקים מאמרים שונים בספר.

עליה היא נושא החובק את כל בעיות חיינו; אל יתפלא איפוא הקורא שימצא בו התייחסות לנושאי איכות חיים, מאבקים בביורוקרטיה, תכנון ועודף תכנון וכן התייחסות לענייני כלכלה ובניין כלכלתנו. כאשר נדונה בעיית קליטתם של אקדמאים ובעלי מקצועות שונים שיש יהודים רבים שהתמחו בהם, וכן העלאת אנשי עסקים, ממילא נדונה בעיית כלכלתנו וכיווני פיתוחה. כחוט השני עוברת בספר, שנכתב בעצם במשך יותר מעשרים שנה, הקביעה שהעליה היא פונקציה של קליטה – כמות העליה תלויה באיכות הקליטה.

כמעט מחצית הספר תופסות שלוש הסדרות הנזכרות. המאמרים שבהמשך הספר הם מאמרי־עתון, הקשורים, רובם ככולם, לאירועים אקטואליים ולפעמים הם תשובה סמויה לאמירה של דמות ציבורית כלשהי, כמו המאמר: לא “אם יעלו” אלא “כדי שיעלו”. המאמר נכתב כשהכותב מתרעם קשות על אמירה של איש ציבור שהעריך מצבים ואמר בין היתר “אם יעלו יהודים לארץ…” עצם סימן השאלה על עתיד העליה העלה את חמתי, כי יש בו הטלת ספק בכך שמדינת ישראל תתקיים. בהקשר זה אזכיר את ספרו של צבי שילוח, “אשמת ירושלים”. המחבר מספר על שיחה שהיתה לו עם דוד בן־גוריון, ומביא תשובה נכונה של דוד בן־גוריון למחבר הספר: “— יבואו יהודים – השטחים יישארו אצלנו, לא יבואו, גם מדינת ישראל בגבולות שמלפני המלחמה אין כלל בטחון בקיומה”. דוד בן־גוריון היה האופטימיסט הגדול בקרב ראשי הציונות, הפסימיזם שלו בסוף ימיו לא היה רק פרי המצב, אולי היה קשור גם בהזדקנותו, ואולי היתה זו צורת ביטוי של דוד בן־גוריון שרצה להשפיע בעזרתה. חזקה עליו שהמשיך להאמין גם שנהיה “עם סגולה” וגם שנבנה פה “עם עובד אקדמאי” ובוודאי שהאמין, כי המפנה שהביא בתולדות ישראל בהקמת המדינה, אינו מפנה זמני, אינו תופעה חולפת. הוא ידע שלשם כך נחוץ מאוד שיבואו הנה המוני יהודים. הוא ידוע כמי שקם והכריז על עצמאותנו כשהיתה בכך התרסה קשה כלפי חוץ וגם כלפי פנים ( ראה ספרי “להבין את בן־גוריון”). מעשה לא פחות נועז ומהפכני היה הבאתן של קהילות שלמות מבולגריה ומתימן, מעיראק וממרוקו, לצד שארית הפליטה מאירופה ששוחררה מהנאצים, שארית פליטה אשר תביעתם החד־משמעית של אנשיה לעליה לארץ כפתרון אחד ויחיד לבעיית היותם עקורים, היה גורם מכריע בהסכמת העולם להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.

בן־גוריון הבין אז שכדי שהמדינה תתקיים אסור להשאיר את מספר תושביה בסדר הגודל שהיה עם הקמתה. כשהוא פסק, על אף הקשיים האובייקטיביים העצומים והתנגדות אחדים מטובי חבריו, להביא מייד את יהודי עיראק (ראה תיאורים מפורטים ב“רוח קדים” מאת שלמה הלל) הוא אמר שהכרח להביאם מייד, פן לא יתנו להם לצאת במועד שיהיה לנו קל יותר ונוח יותר לקלוט אותם. הוא הבין שזהו צורך דחוף לא רק של יהודי עיראק, אלא גם של מדינת ישראל, של עצם קיומה. הוא היה מודע לכל הקשיים, אולם ידע שהכרח להעלות, הכרח לקלוט. כשהוא הטיל על צה“ל להיכנס למעברות ולטפל בתושביהן בימי השטפונות – ידע שאין הוא מרחיב בזאת את תפקידו של צה”ל, כי טיפול בעולים גם הוא בטחון המדינה.

אני משוכנע, כי בשימת הדגש על העליה, אני תלמיד מובהק של אדריכל המדינה, אשר לרשות מאבקיו כתבתי עשרות רבות של מאמרים ב“דבר”, ב“מבט חדש” ובכלי ביטוי אחרים.

שורה של מאמרים המובאים בספר שלפנינו מוקדשים לבעיותיהם של יהודי רוסיה, בעיותיהם שם ובעיות קליטתם פה. אני מקווה שלא מקרבם יבואו רוב העולים, משום שאני משוכנע שעלינו להביא למפנה בעניין העליה בקרב יהודי ארצות־הברית ויתר הארצות שטוב בהן ליהודים, מן הבחינה הכלכלית והאזרחית. שם יש עוד יותר יהודים מאשר ברוסיה. אני משוכנע שהדבר אפשרי. החשיבות של בעייתם של יהודי רוסיה היא מצוקתם. הציונות באה לעולם למען היהודים ואסור לראות ביהודים “חומר אנושי” למען הציונות. מכאן חשיבותה המיוחדת של עליית יהודים הנמלטים ממצוקות ומסכנות.

עם זאת חובה עלינו לשים לב, הרבה יותר משאנו שמים לב, לעולים המעטים מארצות הברית, כדי להגדיל את מספרם (ראה: עליה וירידה – ארה"ב עמ' 66). שורות רבות הוקדשו בספר לבעיתיות של יחסינו עם יהודי אמריקה. זהו לא רק הקיבוץ היהודי הגדול ביותר במספרו. אין קיבוץ יהודי בגולה המתקרב אליו במספרו, נוסף לחשיבותו לגבי כל תפוצות ישראל, נוסף למשקלו המכריע בתמיכה בישראל, תמיכה חומרית ותמיכה מדינית, זהו גם מאגר גדול של עולים. עתה מאגר זה רדום. יכול להיות אחרת. לאורך הספר מוסבר מה יש לעשות כדי שיהיה אחרת.

בדרך כלל אין בספר חלקי מאמרים. אחד היוצאים מהכלל הוא הפתיח למאמר שהופיע ב“אות” (שבועון של מפלגת העבודה שהופיע זמן קצר לאחר שנסגר “הפועל הצעיר”) – “העליה – בסיס לשלום”. המאמר כולו עוסק בענייני ישראל־ערב. לא רציתי לוותר על הקטע הקצר, מפני שהוא מביע בקיצור נמרץ אמת גדולה – ככל שירבו פה היהודים, תתרכך עמדת הערבים, עד שיגיעו לעמדות שיאפשרו שלום יהודי־ערבי.

יורשה להסב תשומת לב מיוחדת למאמר על הסכנה הדמוגרפית (עמ' 77 ולמאמר שלאחריו, “ללא תשובה” (עמ' 80). אין פתרון לשאלה זו בלי עליה גדולה, לא בגבולות רחבים ולא בגבולות מכווצים. חרף העובדה שהנושא הדמוגרפי הוא אבן התשתית באמונתם המדינית של רבים, לא זכה המאמר לשום תגובה. עברו בשתיקה. האומנם משום שאין מה לענות?

כשאני עוסק בנושא העליה אין לבי לפולמוס מפלגתי. לכן כמעט שלא יימצא בספר הד לזיקתי המפלגתית, לבד מהמאמר: האדישים מאשימים ב“השתקה” (עמ' 100). נאלצתי לצאת לפולמוס מפלגתי־למחצה בנושא היהודי הסובייטי מול אלה שניסו באורח דמגוגי להפוך אותו למקור קולות לעצמם. איך לא הבינו הללו שנסיון הסלף להאשים את הנהלת הסוכנות (קרי: מפא"י) על הכרעותיה בימי השואה נהפך בידי שונאי ציון יהודים לנימוק אנטי־ציוני, בלי כל הבחנה, כמובן, בין הזרמים והמפלגות בציונות ובישראל?! כך עתה בעניין יהודי ברית־המועצות.

הספר מורכב ממאמרים שנכתבו בתקופה שהיחס אל סיכויי העליה היה שונה מעיקרו מאשר בימי הופעת הספר. אז נחשב הנושא ל“ירחמיאלי”, לבטלני. חלק לא מבוטל מהספר מתפלמס עם בעלי המעשיוּת הקטנות, שלא אחת הוכח בארץ שהיא כלל לא מעשית.

הספר מופיע לקראת עליה גדולה ואם מותר לעשות פרפרזה מכותרת ידועה מאוד למאמר של ברל כצנלסון, הרי הספר מופיע לקראת המטוסים הבאים.

משבר העליה, משבר הקליטה

מאת

מאיר בראלי

---

כורח העליה

מאת

מאיר בראלי

יש בתוכנו אי־הבנה חמורה ביותר של מצב האומה. אין חמור יותר מאשר אי־הבנתנו שכל קיומה של ישראל מותנה בעליה גדולה. העליה אינה סתם דבר־מה רצוי שאינו מצוי, חבל, אולם אין מה לעשות… היא אף לא רק דבר־מה חשוב מאוד, היא פשוט עניין שאי־אפשר לנו בלעדיו. הייתי אומר שהעליה היא החמצן של ישראל אלמלא שחקו הבנקים ביטוי זה תוך טפיחה על שכם עצמם, טפיחה שלא כל־כך הוכיחה את עצמה ביום פקודה. לעומת זאת העליה הוכיחה את חיובה הגדול, ועתה מוכיח העדר העליה שוב עד כמה היא הכרחית. העדר עליה, זה שנים, נותן אותות מסוכנים בכל תחומי חיינו. העדר העליה זה גורם היסוד לקשיינו הכלכליים, הוא אסון מדיני־בטחוני. גם התפתחותה של השנאה העצמית בתוכנו קשורה בהפסקת הגידול, בהפוגה הממושכת בהגשמה ציונית, ואין הגשמה ציונית שהעליה אינה אבן־שתיה שלה.

מן הבחינה הרעיונית העליה מוכרחה להיות במרכז התחושה הלאומית בישראל, ואילו העדרה של העליה הוא במרכזה של רוח הנכאים הרעיונית שהארץ שרויה בה זה שנים. מן הבחינה הכלכלית כל העוקב אחרי תולדות התחיה היהודית בארץ לתקופותיה, אינו יכול שלא להיווכח שבתקופות עליה יש שגשוג ותקופות של העדר עליה הן תקופות של שפל. יש קורלציה מובהקת בין צמיחה משקית ושגשוג כלכלי מזה וממדי העליה מזה. הדבר בולט, כמובן, בענף הבניה, שיש לו שלוחות לענפים רבים, אבל לא רק בענף זה. עליה גוררת יוזמות כלכליות של עולים ושל ותיקים, שהעליה מדרבנת אותם ועוזרת ליוזמתם.

על הבחינה המדינית והבטחונית אין צורך לומר דבר. מי שאינו מבין שגידול מספרנו הוא היסוד החשוב ביותר בחיזוקנו אינו מבין שום דבר. אשר ל“בעיה הדמוגרפית”, רק קצרי־ראות קושרים אותה לעמדה אחת בוויכוח המדיני המפלג אותנו. האמת היא שבצדק דוּבּר על “הבעיה הדמוגרפית” גם לפני מלחמת ששת הימים, בתקופה שלא היתה עליה. מעניין לציין שמאז מלחמת ששת הימים אין שינוי ניכר באחוז היהודים בארץ. האחוז שלנו בארץ־ישראל כולה גדל במידה זעומה, ואילו בקרב אזרחי ישראל בגבולות הקו הירוק פחת שיעורנו בערך באותה מידה¹. הסיבה היא, כנראה, כי ערביי ישראל אינם נוטים להגר מפה, ואילו אלה שביהודה, שומרון ועזה, נוטים לזאת קצת יותר. מכל מקום, בלי עליה רחבת ממדים אנו עומדים לפני “בעיה דמוגראפית” קשה, יהיו גבולות ישראל אשר יהיו. הארץ הזאת תהיה יהודית, רק אם יבואו אליה עוד מיליוני יהודים, כי הבעיה אינה רק שמירת רוב יהודי כלשהו באוכלוסיה.

חיוני שנבין שחידוש העליה, נושא שאינו מדליק יצרים ואינו מעורר התלהבות, חשוב הרבה יותר מכל הוויכוחים המדיניים. עתיד העליה חשוב יותר, הרבה יותר, מעתיד השטחים – ואין באמירה זו שום קביעת דעה בנושא המדיני לגבי יחסֵי ישראל עם מדינות ערב. האמת היא שגם לשם שמירה על הפירות הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים נחוצה עליה גדולה, וגם לשם מסירת השטחים תמורת שלום נחוצים פה הרבה יהודים. כדי למסור שטחים נחוץ כוח יהודי לא פחות מאשר לשם החזקתם, אולי עוד יותר. כורח העליה מקורו גם בעובדה שבעצם לא הגענו עדיין למה שקוראים “המאסה הקריטית”, כלומר להיקף אוכלוסיה יהודית שתוכל לקיים לטווח ארוך מדינה יהודית. זוהי “הבעיה הדמוגראפית” האמיתית החמורה, לא רק היחס בין מספר היהודים והערבים.

יש בכל זאת הבנה בישראל שהעליה דרושה לנו מאוד. ספק אם יש הבנה שהעליה היא כורח, שאי־אפשר כלל בלעדיה. במצב של העדר עליה במקום לחשוב איך להביא עולים, נוטים לחפש דרך איך להסתדר בלי עליה. כוונת האמור כאן, ומה שייאמר עוד, היא להסביר שני דברים: א. אי אפשר למצוא פתרון לבעיותיה של ישראל בלי חידוש העליה, מפני שאין פתרון כזה. ב. אפשר לחדש את העליה ולהביא אותה להיקף הדרוש, אלא שנחוץ לעשות לשם כך דברים שאין אנו רוצים לעשותם, שלדעת רובנו לא מוצדק לדרוש מאתנו לעשותם.

האומרים ש“היהודים אינם רוצים לעלות” אומרים דבר לא מדויק מצד אחד ולא רלוואנטי מהצד האחר. חוסר הדיוק של הטענה הוא בכך, שהבעיה אינה אם שישה מיליון יהודים בארצות־הברית רוצים לעלות מחר לישראל. אי־רצונם לעלות לא הוא הקובע את המצב של העדר עליה. השאלה היא היכן עשרת אלפים יהודים אמריקאים שיעלו בשנה הבאה? חוסר הרלוואנטיות של הטענה הוא, שכורח העליה הוא מציאות ישראלית, בין שהיהודים רוצים לבוא ובין שאינם רוצים. אנו מוכרחים לגרום לכך שיהיו יהודים שיעלו, יהודים רבים. בנפשנו הדבר, בנפשה של מדינתנו.

אחרי מלחמת ששת הימים התעוררה תנועת עליה מארצות־הברית ומארצות מערביות אחרות. אילו נקלטו העולים, היתה התנועה מתגברת יותר ויותר. במקום זה רובם חזרו מכיוון שהם לא נקלטו, מכיוון שלא רצו לעבור תהליך של סבל קליטה שעברו הורינו בבואם. ליהודי אמריקה היתה ברירה. היה להם לאן לחזור. קיומה של הברירה מחייב את החברה הישראלית לשנות את תנאי הקליטה מעיקרם.

בכלכלה מבחינים בין “ביקוש” ל“רצון לקנות”. ביקוש פירושו נכונות לשלם את המחיר הנדרש תמורת הסחורה או השירות. השאלה היא אם אנחנו מוכנים “לשלם” את המחיר תמורת עליית יהודים בהיקף הדרוש או שאנו מקווים שנוכל להתחמק מ“התשלום” ולהסתדר בלי עליה.

“דבר”, יום ד‘, ד’ בסיוון ה’תשמ"ו 11.6.86

---

למה לא קולטים

מאת

מאיר בראלי

כדי שנוכל להביא עולים עלינו לדעת קודם כל מדוע היהודים לא עולים, מה מונע עליה. אין טעם לבדוק את הסיבות של כלל היהודים, של כל בני הקהילה בעיר אמריקאית או קנדית, בבואנוס איירס או בפאריס, מכיוון שיש ודאי יהודים רבים מאוד, אולי רוב היהודים, שאינם שוקלים כלל עליה לישראל, שאינם יודעים שחסר להם משהו חשוּב מאוד, כשהם חיים בארצות פזוריהם. קל לנחש שחלק ניכר מהם “יושבים על סיר הבשר”, וברור להם ולנו שישראל אינה מסוגלת להתחרות בתנאים החומריים של ארצות השפע שרוב היהודים חיים בהן, וגם בארצות הרחוקות משפע, יהודים שייכים כמעט תמיד למעמד שחיי שפע זומנו לו. מזרח אירופה, שלחצה את היהודים מזה, וארצות האיסלם, שגם בהן יהודים לא רוו נחת מזה, אינן קיימות כמקוֹמות שיש בהם עתודה גדולה של יהודים לעליה, גם משם יהודים לא נחפזו, בשעתם, לעלות. גם שם חיכו, ורבים־רבים איחרו את המועד.

כדי שנדע מה בולם עליה עלינו לבדוק את בעיית העולים ששבו לארצות מוצאם, או היגרו מישראל לארצות אחרות. יש שתי ארצות שיש סיכוי שיבואו מהן עולים רבים ושיהודיהן אינם נוטים לחזור כשאינם נקלטים פה – דרום אפריקה וארגנטינה. כשלון קליטתם בישראל מניע את רובם להגר לארץ אחרת. יהודי ארגנטינה מהגרים לארצות אמריקה הלאטינית האחרות. לא מעטים היגרו ישירות מארגנטינה לוונצואלה ולארצות אחרות. יהודים מדרום אפריקה מעדיפים את הדומיניונים הבריטיים – קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. הם מוצאים שם יהודים דרום־אפריקאים שהיגרו מיוהנסבורג וקייפטאון בלי לעשות תחנה בישראל. כשאנו דנים בשאלות עלייה וקליטה אסור לשכוח שהעולם בימינו פתוח להגירת יהודים הנקלעים למצוקה בארץ זו או אחרת. אין לנו עליה של יהודים שאין להם ברירה, וכנראה לא תהיה בעתיד הקרוב. תפקיד ראשון במעלה, המוטל על הסוכנות היהודית, בשיתוף ממשלת ישראל או בלעדיה, הוא לערוך מחקר מדעי, עם מדגמים מייצגים ולפי שיטות המחקר המודרניות, כדי לקבוע מדוע חזרו לגולה עולים שניסו לעלות לישראל מאז.1967

אין ספק שהתשובה תהיה שהם לא נקלטו, אולם תשובה זו היא כוללנית מכדי לספק אותנו. כדי שנוכל להתוות לעצמנו דרך לתיקון פני הדברים עלינו למצוא תשובה על השאלה במה היתה תקלה, מה הפריע, וגם תשובות חלקיות כוללניות אינן מספקות. לא די בתשובה “לא נקלטתי בעבודה”, “לא הסתדרתי בדיור” או “היו לי קשיי קליטה חברתיים”. זה סתמי מדי. הכרח לרדת לעומק רב יותר. הדבר מחייב את בעלי המקצוע שיעסקו בכך להתאים שאלון מחקר לצרכי הציונות, לבדוק את כל הצדדים, כך שאפשר יהיה להציע הצעות תיקון ממשיות. כדי לבדוק את הבעיה גם אצל עולים שהתגברו ונשארו בישראל. גם מהם אפשר ללמוד הרבה.

להצעה זו יש ערך ויש סיכוי שתועיל בתנאי ברור אחד – שהמסקנות של המחקר יגררו מעשים. לשם כך יש להתגבר על חוסר הנכונות של הישראלים להתאים את החברה בישראל, את הנהלים וההתנהגויות, לצרכי קליטה. אין זה מן הנמנע שיתברר שיש צורך לעשות צעדים קשים, כדי להתגבר על העדר העליה. יתכן שתהיה אמת בטענה שיטענו שהדרישות הן קשות מדי, מופרזות. אולי. העניין הוא שיש להבין שהברירה האחרת, המשך הקפאון בעליה, מוליכה לאסון לאומי שאין גדול ממנו. על הצעה זו או אחרת לקליטה טובה יותר שמעתי לא אחת “מה הם חושבים לעצמם?!” או “כשהורי עלו לארץ איש לא דאג להם…” בתשובות אלה יש אמנם אמת, אבל אין הן עושות צדק עם הצורך להבטיח את המשך קיומה של ישראל. לאמירות אלה יש המשך טבעי. “לא צריך אותם…” המשך זה אין בו שום אמת, כי אנו זקוקים מאוד לעולים התובעים תנאי קליטה משופרים. מכיוון שהתשובה “לא צריך אותם…” אינה אמת, נפגמת ממילא האמת שבטענה בדבר תנאי הקליטה של עולים בדורות קודמים. לכן ההשוואה למה שעבר דור ההורים שלנו (לגבי רבים מאוד המדובר כבר בדור הסבים שלהם) יש בה אמת היסטורית, אולם היא נעדרת אמת אקטואלית, אין היא מתאימה לצרכי מדינת ישראל דהיום, מדינה שהאפשרות היחידה שלה שלא לחדול מלהיות היא לגדול, ולשם גידולה נחוצים לה יהודים, יהודים רבים.

האמת שבטענה “מה הם חושבים לעצמם?!” היא חלקית מאוד. נכון שתנאי הקליטה הנדרשים כיום הם משופרים ללא השוואה לאלה שהיו בימי העליות שלפני היות המדינה או בימי קיבוץ גלויות של שנות החמישים, כשמספר הקולטים היה קטן בהרבה ממספר הנקלטים, אולם על השאלה הכביכול רטורית: “מה הם חושבים לעצמם?!” יש תשובה נכונה, אמיתית. הם, כלומר העולים בכוח, חושבים לעצמם, שיש להם גם אפשרות שלא לעלות; לעומת זאת לישראל אין ברירה, היא זקוקה לגידול ואין היא יכולה להרשות לעצמה את דחייתו.

סיפרו על שמריהו לוין, מגדולי המסבירים הציונים בדורו, שבאו אליו בטענות על יהודים שיש להם חסרון זה וחסרון זה… השיב להם שמריהו לוין: “אין לי בשבילכם יהודים אחרים”.

“דבר”, יום א‘, ח’ בסיוון ה’תשמ"ו 15.6.86

---

כוח העבודה הזמין

מאת

מאיר בראלי

בלי לגרוע כהוא זה מחשיבותה של הבדיקה שדובר עליה במאמר הקודם אפשר לקבוע, גם לפני המחקר האמור, כמה דברים שהם הכרחיים בתכנונה של ישראל לקראת קליטה. חשוב ביותר הוא הנושא המקצועי, תעסוקה לעולים שיבואו. בתקופות קודמות אפשר היה לדרוש מעולים לבחור לעצמם מקצוע “לפי צרכי הארץ”. בפולין ובליטא, ברומניה ובארצות אחרות למדו צעירים יהודים מקצועות שיהיה להם שימוש בארץ ישראל. גם אז לא רבים עשו זאת. הציונים לא היו רוב העם היהודי והמתכוננים לעליה לא היו רוב הציונים. בכל זאת רבו היהודים הלומדים אגרונומיה, כי מקובל היה שחקלאות היא המקצוע היצרני המבוקש בארץ־ ישראל. עולים שהגיעו לארץ בלי מקצוע מתאים שינו את מקצועותיהם. ההכרח לעשות זאת היה ברור מראש לכל עולה. בתקופות קודמות באו עולים, שהשליכו דיפלומות לעליות־הגג ועבדו בעבודת כפיים לא מקצועית. בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים במדעי הרוח גידלו עופות ברמות השבים, ומוסיקאים ואנשי תיאטרון בעלֵי רמה מגרמניה מכרו נקניקיות בלחמניות ברחובות תל אביב (אלה מהם שזקנו מדי בשביל עבודת כפיים). זה היה. זה לא יהיה.

בשנות השלושים באו מגרמניה יהודים שחרב עליהם עולמם, הן עולמם הרוחני־רעיוני והן המסגרות החברתיות־כלכליות שבתוכן פעלו ושמתוכן ינקו חיוּת. העם הגרמני, שהם האמינו כי הם בניו, הקיא אותם מקרבו. רבים מהם חשו שהם באו לא רק אל “חוף אחרון”, אלא שהם זקוקים בארץ להתחלה חדשה לגמרי, למחיקה גמורה של הווייתם הגרמנית, שהיתה הווייה שאולה, זהות לא להם. הם רצו לבנות את חייהם מחדש בכל התחומים – מקצוע אחר, אורח־חיים שונה לגמרי מהישן. היו אחרים שניסו להעתיק את חייהם מדיסלדורף לחיפה, מפראנקפורט לתל־אביב. חלקם הצליחו – רופאים, מהנדסים, סוחרים שהצליחו להציל את הונם או חלק ממנו. היו גם שעברו הסבה מקצועית קשה, שלא ברצונם. לא היתה להם ברירה.

בימינו אין היטלריזם, אין חורבן עולמם של יהודים. בימינו יכולים יהודים רק לרצות לבנות חיים יהודיים, אולי לקדם פני התפתחויות עגומות הצפויות ליהודים בחברה הלא־יהודית. זה מצב אחר. לא רבים יהיו מוכנים לקרבנות שהיו מוכנים להם (או שנאלצו להקריב) יהודים מגרמניה של היטלר או ממזרח אירופה, שדחקה את רגלי יהודיה באמצעים פחות דראסטיים. אולי גם האנשים שונים, אולם בעיקר שונות הנסיבות.

בימינו מוכרחים לתכנן את צמיחת כלכלתה של ישראל לפי צרכי היהודים, לפי כוח העבודה המקצועי שיש בעם היהודי. יש לאפשר ליהודים למצוא בארץ תעסוקה במקצועותיהם. מכיוון שהעם היהודי, בתפוצותיו העיקריות, חלקו הגדול אקדמאים, יש לחפש דרכי בניין וצמיחה שינצלו כוח־אדם אקדמאי.

מרבים לעסוק אצלנו בשנים האחרונות בתעשיות עתירות־מדע. אולי גלום בהן חלק מהפתרון לבעייתנו, אך יש לתכנן עוד דברים, דרושה מהפכה במחשבה הלאומית שלנו על בנייתה של ישראל.

עלינו להקים בארץ רשת מוסדות השכלה גבוהה, שישרתו לא רק את אוכלוסיית ישראל. עלינו לבנות רשת אוניברסיטאות שילמדו בהן אנשים צעירים מכל העולם, תמורת תשלום שישלמו הם או ממשלותיהם (מארצות מתפתחות). בסיס התחלתי לבניית רשת אוניברסיטאות בין־לאומיות הם יהודי הפזורה, שיימצאו מתוכם מועמדים רבים ללמוד בישראל. יש לזה כבר התחלות. יש באוניברסיטאות המעטות הפועלות בישראל סטודנטים יהודים רבים מהתפוצה, ששכר לימודם והוצאות קיומם באים מחוץ לארץ. מספרם יכול לגדול, לא די ביהודים בלבד. כדי לבנות מההשכלה הגבוהה ענף משקי גדול, נחוצים סטודנטים רבים, לא רק יהודים. אפשר למצוא מועמדים גם מאומות העולם. אחת הדרכים להגדיל את מספר הסטודנטים היהודים מחוץ־לארץ בישראל היא להגביר את רצונם של יהודים לשלוט בלשון העברית.¹

עלינו להקים מוסדות גדולים למכירת ידע. גם בעניין זה כבר קיימות התחלות, אולם דרושים לנו מפעלים למכירת ידע בהיקף גדול מן הקיים, עד כדי כך שהכמות תיהפך לאיכות אחרת.

עלינו להקים מחלקות לרפואה באוניברסיטאות ובהן בתי־חולים מעולים שימשכו לא רק סטודנטים הבאים ללמוד רפואה, אלא גם חולים הבאים להתרפא מכל חלקי תבל. למשל, בית חולים אוניברסיטאי בצפת, ליד אוניברסיטה שתקום שם, שינהרו אליו חולי רשתית העין; בית־חולים אוניברסיטאי באשקלון, שיתפרסם בהצלחותיו בריפוי האוזן התיכונה וכיוצא באלה. לרופא היהודי יש שם גדול לא רק בתולדות הרפואה; גם בקרב רופאי ימינו. אם ירוכזו פה רופאים דגולים, נעשה גדולות.

לשם כך יש להפסיק מייד את הקיצוצים באוניברסיטאות ולפתח את רשת ההשכלה הגבוהה שלנו, מעבר למה שנחוץ לאוכלוסיית ישראל. אגב, הדבר דרוש גם לחינוך שלנו. אין עלייה ברמת חינוך והשכלה שאינה מתחילה בחינוך הגבוה. משם היא יורדת לחינוך בגילים רכּים יותר. מעולם לא היתה דרך אחרת.

אין כוונת דברַי להתוות דרך התפתחות כלכלית לפרטיה. הכוונה היא להצביע על כך שהרכיב העיקרי, הראשון במעלה, בקביעת כיווני הגידול והצמיחה שלנו הוא כוח העבודה הזמין שלנו, הרכבו המקצועי של העם היהודי לתפוצותיו. אפשר לתכנן כך. התנאים הפיזיים של הארץ הם רק רכיב אחד. לא פחות חשוב ממנו הוא אופיו של העם היהודי, כלומר כוח העבודה הזמין.

“דבר”, יום שני, ט' בסיוון תשמ"ו, 16.6.1986

---

"לא אוהבים אותנו פה"

מאת

מאיר בראלי

בתקופת העלייה הגדולה, יחסית, מרוסיה, בשנות השבעים הראשונות, היה ביטוי מקובל בפי העולים, שתרגומו מרוסית הוא: “לא אוהבים אותנו פה”. כל פעם ששמעתי ביטוי זה הוא דקר אותי כמדקרות חרב. טענתי לא היתה כלפי העולים אלא כלפי הוותיקים. ביטוי זה לא היה “קיטור” של עולים. זו היתה אמת. הממסד דווקא ניסה לקבל את העולים יפה. ניתנו להם “הטבות”, הוקדש להם טיפול ממשלתי. אמנם היתה גם אי־הבנה לא מעטה ויש סיפורים אחדים מסמרי־שיער, כמו סיפורו של אותו מתימטיקאי מרוסיה, בהתמחות מיוחדת, שלא נמצא לו מקום באוניברסיטאות שלנו, ומתמטיקאים ותיקים בישראל, שרצו לעזור לו, יעצו לו לרדת לאמריקה, לעשות לעצמו שם מדעי מעבר לאוקיאנוס, ואחר־כך לחזור לכאן כמלך… הוא לא ראה, לעצמו אפשרות שלא לרדת לאמריקה – אם ישוב לכאן אינני יודע. כלל לא בטוח¹. גם מתמחים ילידי הארץ, הנוסעים לשם לשנים אחדות, לא תמיד חוזרים. אכן, היו גם סיפורים על כשלונות קליטה של המימסד, אבל הצרה החמורה ביותר היתה יחסה של החברה הישראלית.

הדבר התחיל ב“הטבות”, במה שקראו “זכויות עולים”. הוחלט, בשעתו לאפשר לעולה להביא איתו, או אחריו, מכונית ואביזרים שונים בלי מכס. זו הטבה גדולה, כמובן, והיא ניקרה את עיני הוותיקים, בצד השיכון לעולה. אמנם השיכונים לעולים היו רחוקים מלהיות הדירות שוותיקים איוו לעצמם או לילדיהם, וביחוד היו לא במקומות המבוקשים, אולם גם זו היתה זכות גדולה, שעוררה קנאה, זעם ויחס שהעולים הגדירוהו: “לא אוהבים אותנו פה”.

השגיאה הגדולה ביותר של המימסד הישראלי – הממשלה, הסוכנות ואולי גם ההסתדרות – היתה העדר הסברה יעילה. אי אפשר לתת הטבות כאלה, בלי שהציבור הישראלי יבין וידע שהן הכרח, שקליטת העולים היא הכוח של החברה הישראלית ולא רק פילנטרופיה של אהבת ישראל.

תנועות המחאה החברתית דאז, “הפנתרים” על פלגותיהם, טענו שאין לתת הרבה כל־כך לעולים מרוסיה ושיש לתת יותר לשכונות המצוקה, בני עדות המזרח. כיום יש הוכחה נחרצת שלא רק המצוקה הולידה סיסמה זו, אלא היחס הדו־ערכי, אם לא גרוע מזה, לעולים. אותן הסיסמאות עצמן אינן שובות את לב בני שכונות העוני בעיר הגדולה ואת לב אנשי אזורי הפיתוח בעיירות הקטנות, כשאומרים להם שבכסף המושקע ביהודה ושומרון אפשר לפתור את בעיותיהם. הם אינם מתרשמים, כי אין הם שותפים לרצון של חלק ניכר מהאינטליגנציה הישראלית להיפטר מיהודה ושומרון. הם ממשיכים, ברובם המכריע, לתמוך ב“חירות”, האחראית להקצבת כספים ליהודה ושומרון.

העובדה הזאת מחזירה אותנו לנאמר במאמר הראשון בסידרה זו לכורח העליה, שהציבור הישראלי אינו מודע לו – לא האינטליגנציה ולא שכבות המצוקה באזורי הפיתוח ובשכונות העוני. בחוסר־מודעות זה יש אחדות גמורה בין חלקי האוכלוסיה הישראלית.

כאשר השר גד יעקבי הציע, בשעתו, להמיר את הזכות לרכוש מוצרים בלי מכס במענק כספי (מבחינה כספית לא היה הדבר מעלה או מוריד לאוצר המדינה), הוא נימק את הצעתו בעיקר בצורך לחסוך מטבע זר, וכן במתן זכות לאדם לעשות במענק של המדינה כרצונו, שלא יהיה כפוי לקנות מכונית, מקרר וכיוצא באלה מתוצרת חוץ. אילו התקבלה הצעתו, היו מוציאים פחות כסף על מוצרי יבוא וחלק מהכסף היה נשאר בארץ; מתוך זה חלק היה מצטרף לחסכונות וחלק להקמת עסק של העולים. גד יעקבי סבר, שחלק מבעיית היחס לעולים היה נפתר, אילו חדלו לנקר עיניים במכונית ״עם מספר לבן". יתכן שכדאי לשוב להצעתו של גד יעקבי ולוּ גם באיחור רב כל־כך.

מכל מקום, את זכויות העולים חייבים להצמיד להגברת כורח העליה. ידועה ההלצה על הישראלים האוהבים את העליה ולא כל־כך אוהבים את העולה. חלוקה זו בין עולים ועליה הרי היא טפשות גדולה, אולי הטפשות הגדולה הרווחת בישראל.

עם זאת יש לומר בפה מלא, שההטבות לעולים אינן כל ההסבר ליחס הרע כלפיהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא בעייתם החברתית של הסטודנטים היהודים מארצות חוץ. הסטודנטים היהודים מוצאים את עצמם בחברת דומיהם בלבד. הישראלים מתרחקים מהם, מתנכרים להם. אין זו רק בעיית הזרות וההבדלים במנטאליות, בהתנהגות ובתגובות.

בולט מאוד העדר כל חינוך ציוני, חינוך לקליטת עליה, בולט כשלון מחריד של החינוך בארץ. לימדו את יליד הארץ שהוא השאור שבעיסת העם היהודי, והוא מזמין את הסטודנט־העולה (או השוהה פה ללימודים) להבין זאת ולהתפעל. כשישראלי נתקל בעליונות רוחנית, במובנים אחדים, של סטודנט יהודי מחוץ־לארץ, הדבר מעורר אצלו תמיהה וגם כעס.

ביחוד בולט היחס הרע אל הסטודנט היהודי מארצות־הברית. לא רק מפני שהאמריקאים מרובים יותר במספרם. כאן פועל יחס אמביוואלנטי חמור – רגש עליונות מזה ורגש נחיתות מזה. הדבר חורג כבר מדיוננו, מפני שהוא משיק בבעיה אחרת, בעיית היחסים בין ישראל וארצות־הברית.

“דבר”, יום ג', בסיוון ה’תשמ"ו, 17.6.1986

---

שליחי עליה – שם ופה

מאת

מאיר בראלי

מי אינו מיידה אבן בשליחי העליה ומי אינו מטיל בהם עגבניה סרוחה. הכל מדברים בגנותם ואם מתגלה בתוכם יורד, כלומר שליח־עליה שאינו חוזר לישראל אחרי גמר שליחותו, נשמעת הקריאה המפורסמת: “אהה!” יש סיפורים אין קץ על שליחי עליה שישבו בארצות שליחותם, עשו מה שעשו שם, אולם עולים לא הביאו. כשמצביעים על שליח עליה שהצליח, הוא נחשב ליוצא מהכלל המלמד על הכלל.

מעט מאוד נותנים את הדעת על כך שהאשמה אינה בשליחים עצמם אלא במוסדות השולחים אותם. נוח מאוד להאשים בזאת את הסוכנות היהודית, אבל האמת היא שהאשמה מוטלת על הגופים השולחים שליחים, באמצעות הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית.

מקור הבעיה הוא ששולחים אדם, על פי רוב, שיש לו בעיה אישית, ששהיה בחוץ־לארץ תפתור אותה או לפחות תקל עליו. האם הוא מתאים? התשובה המקובלת היא שהוא לא פחות מתאים משליחים אחרים… הורידו את הרמה, ואחר־כך מדברים בשם הרמה שירדה.

הנגע הזה פשה גם בתנועה הקיבוצית והוא פוגע לא רק בשליחי עליה ובשליחים לתנועות הנוער בתפוצות, אלא גם בפעולה בתנועות הנוער בארץ. במידה רבה זו הסיבה למצבה הירוד של תנועת הנוער החלוצית בישראל של ימינו.

אין לחדול משליחת שליחי העליה, אבל יש לחולל מהפכה שלמה בקריטריונים לבחירת שליח. למשל, שליח עליה מסויים – מוכר לי אישית – שלא חשב על נסיעה לחוץ־לארץ, פנו אליו על יסוד הצלחותיו בעבר כמדריך בהסתדרות הנוער העובד והלומד. הצרה היא ששליח כזה הוא מקרה חריג. יש שליחי עליה שונים מהמקובל, כאלה שאחרי שובם “מטרידים” אותם עולים רבים שהם הביאו בשעתם. זו “הטרדה” נעימה, כי יש בה מיסודותיו של צל“ש. צל”ש, בגלל המספר הזעום של שליחים כאלה. אפשר להרבותם ולמנוע שליחת אנשים שהשליחות דרושה להם־עצמם.

ועוד: יש לתת לשליחי העליה הנחיה שונה לגמרי מזו שנותנים להם בפעולתם. תפקידם להביא עולים, לחפש ולמצוא אפיקי־קליטה אפשריים לכל עולה ועולה. לעתים קרובות מדי נהפכים שליחי העליה למעכבי עולים, בשל הנחה שעולה זה או עולה אחר לא ימצא את מקומו בארץ. יש מודעות מופרזת במימסד העליה – ולכן גם בקרב שליחי העליה הכפופים לו – לסכנה, שמא עולה שלא ייקלט ויירד מישראל, ייהפך לגורם שלילי, מבחינת ישראל, בקהילתו. אין לזלזל בסכנה זו, אולם החרדה מפני ירידת העולה יכולות להיות לה שתי תוצאות. האחת, חיפוש אפיקי קליטה; האחרת, שכנוע העולה־בכוח שלא יעלה חלילה. יש יותר מדי פניות אל הדרך השניה, ואילו מה שנחוץ הוא למצוא אפיק קליטה לכל יהודי ויהודי הרוצה לעלות, המוכן לנסות ולעלות. רק במקרים יוצאי דופן, מקרים מיוחדים במינם, חובה לנהוג זהירות והימנעות. אלה נהפכו אצלנו לרבים מאוד, אולי לרוב.

בעיית עיכובם של עולים אחדים¹ ושידול עולים אחרים שלא לעלות היא אחת הסיבות להצטמצמות מספר העולים. יש חכמים־בעיניהם בקרב אנשינו, שאדם הממלא תפקידי מנהיגות חיוביים בקהילתו, בתנועת הנוער שלו או בכל מסגרת אחרת – אין לוותר עליו שם ומוטב לדחות את עלייתו עד שישפיע על אחרים, עד שיכין לעצמו ממלאי מקום בתפקידי המנהיגות שהוא ממלא.

אין טעות קשה מזו.

אין גורם המדרבן לעליה יותר מן המופת האישי. עולה שעלה (ונקלט!) הוא המשפיע על האחרים שיעלו, הוא המושך אחריו עולים, הרבה יותר משיעשה זאת אם ישאר שם וימשיך לנהל חיים יהודים באפיקים מועילים. דחיית עלייתו של אדם (ביחוד של צעיר) לעתים קרובות גורמת לביטולה של תכנית העליה, כי הדברים משתנים, מתהוות התקשרויות ומחויבויות מסוגים שונים – התקשרות לבן זוג, מעורבות בלימודים או התקדמות בעבודה ובקאריירה – וכוונות העלייה הכנות ביותר נשארות בגדר כוונות טובות. בביקוריי בארצות־הברית נפגשתי עם רבים־רבים שהתכוונו לעלות ועוכבו. העיכוב נשאר, העליה לא מומשה.

יש לבדוק את כל דרכי פעולתנו בארצות שאפשר להביא מהן עולים, אך חשובה ביותר הפעילות בישראל עצמה, פעילות צמודה לזו של שליחי העליה. הכרחי שתהיה לשליח העליה “כתובת” יעילה בישראל לטיפול בקליטתו של עולה שעלה באמצעותו. “כתובת” זו הוא אדם שיש לו לא רק משרה בקליטת עולים, אלא בעיקר לב לקליטה, ושאותו אדם, המקבל מידע מסויים מהשליח, יטפל בבעייתו של עולה כזה עוד לפני עלייתו, ילווה את העולה בבואו עד קליטתו, כלומר עד שהעולה יוכל להיות עוזר לקליטת עולים שעלו אחריו.

לשם כך דרושים פעילי עליה רבים, מתנדבים, ודרוש ארגון של פעילי עליה בישראל גופא, קבוצת אנשים ששלוחותיה מגיעות למקומות עבודה שונים, למקצועות שונים, וביחוד לאותם מקצועות שיש בהם פוטנציאל גדול של עולים. דרושים אנשים המוכנים ומסוגלים “לחתוך דרך הביורוקרטיה”; אנשים המוכנים לפעול לקליטה חברתית. ארגון פעילים כזה (שיורכב, בחלקו מעולים חצי־חדשים מהמערב) הוא השלמה הכרחית לפעולתם של שליחי עליה ואילו משליחי העליה יש לדרוש תוצאות ממשיות. פעילות שליח כזה נמדדת במספר העולים שהעלה.

הכרח שהוא יראה את העיקר במספר העולים שעלו בתקופתו. לארגון הציוני בגולה יש דאגות אחרות, עליו “להפריע” להם, “לגזול” מהם פעילים למען העליה, “לגזול” מהם את מיטב הפעילים.

“דבר”, יום ה', י“ב בסיון ה’תשמ”ו 19.6.1986

---

בין ירידה ליורדים והחזרתם

מאת

מאיר בראלי

כשדנים בשאלת העליה והגדלת מספר העולים נוהגים רבים להציג בראש את האפשרות להחזיר לישראל יורדים. הדבר קושר את בעיית החזרת היורדים לנושאים של סידרה זו, אף־על־פי שמטבעה היא שונה לגמרי מבעיית העלאתם לישראל של יהודים שלא חיו פה. אכן, מן הבחינה של גידול מספרנו בארץ ודאי שהחזרת משפחת יורדים שקולה כנגד העלאת משפחה ששורשיה בתפוצה זו או אחרת. היורדים, בגלל מספרם הגדול, הם אחת הקהילות הגדולות בגולה. בדו"ח מבקר המדינה האחרון נאמר שיש, כנראה, בעולם בין שלוש מאות אלף עד חצי מיליון יורדים.

מקובל בישראל לחשוב שפוטנציאל העליה מקרב היורדים גדול יותר מאשר מקרב ציבור יהודי אחר באותו גודל. ספק אם זה נכון. בכל אופן, ודאי שנחוץ לעשות כל מאמץ להחזיר כל יורד, כל משפחת יורדים – ויורשה לומר, ביחוד בני יורדים – אלא שאופי הבעיה ודרכי הטיפול בה חורגים מהטיפול בענייני עליה, פרט לעניין אחד: בדיוק באותה מידה שזכויות עולים עוזרות לעליית סתם יהודים, כך זכויות תושבים חוזרים עוזרות להחזרת יורדים. ההבדל הוא שהפרזה בזכויות תושבים חוזרים עלולה לעודד ירידה.

בכלל, יש סתירה בין מה שדרוש למניעת ירידה מזה ומה שדרוש להחזרת יורדים מזה. יחס שלילי קיצוני של החברה הישראלית לתופעת הירידה דרוש כדי למנוע אותה או לפחות להקטין את ממדיה. האיום “ארד מהארץ” או “הייתי יורד מהארץ” נהפך למעין “בון טון” בשיחות של ישראלים, וזו רעה חולה המכרסמת באושיותיה של החברה הישראלית, אולי לא פחות מהירידה עצמה. בחוגים רחבים כבר חדלו להתבייש בירידה ויש כבר חוגים שסירוב מוחלט להרהר בירידה נחשב בהם לראוי ללגלוג או לרחמים – כאילו הדבר מעיד על העדר פתיחות.

זה שורש הביטוי החמור של יצחק רבין (“נפולת של נמושות”) בהיותו ראש ממשלה. אמנם יש רקע ויש הסבר לביטוי, אך אין הוא מוצדק. ספק אם יש בו כדי למנוע ירידה; מתקבל יותר על הדעת שהוא מעכב החזרת יורדים. וזו בדיוק הנקודה הקובעת – מה עוזר לצמצם את הירידה ואינו מפריע להחזרת יורדים ולא להיפך. דומני, כי מה שמועיל כללית לחברה הישראלית הוא גם מה שיקטין את ממדי הירידה.

דומני שבראש ובראשונה יש להבחין בין יחסנו לירידה, כתופעה, ויחסנו ליורדים כבני־אדם. זה אולי קשה, הגיונית, אבל הכרחי מעשית. לפלוני יש סיבה מכרעת למעשה שעשה ואלמוני רק התאווה ל“סיר הבשר”. ההבחנה הזאת חשובה לא רק מן הבחינה התועלתית, אלא גם מהבחינה העקרונית, תותר־נא סטיה קלה לזכרונות אישיים שקבעו את יחסי. בהיותי נער, תלמיד הגמנסיה “הרצליה” בתל־אביב נודע בתוכנו, כי משפחת אחד מאתנו מהגרת לארצות־הברית בגלל המשבר הכלכלי של סוף שנות השלושים. מורנו לספרות, יהודי יקר, אדם הגון וציוני נלהב, דיבר על דרמה והסביר שאחידות הזמן והמקום שלטו בדראמה היוונית, ואילו בדראמה המאוחרת יותר יכולה מערכה ראשונה להיות במזרח אירופה, השניה בארץ־ישראל לאחר שנתיים, והשלישית באמריקה אחרי עוד שנתיים… מפני שבארץ פרץ משבר. דבריו הובנו על הרקע הידוע לתלמידים והתגובה היתה יותר מנלהבת. הנער שהדברים היו אמורים בו קם על רגליו, עמד כפוף כדי לספוג את העלבון. לבי התחמץ בקרבי למראה עלבונו, אם כי יחסי לעליה וירידה לא היה שונה מזה של חברי לספסל הלימודים. הוקל לי כשנוכחתי שגם מורנו שותף לחווייתי הקשה, והתנצל שאין הכוונה למקרה מסויים, מכיוון שכל מקרה מסויים יש לו סיבות משלו וכו' וכו'. דומני שאותו זכרון נעורים קבע בי הכרה מוסרית, שיש להבחין בין התופעה לאנשים. לכן לא דנתי לכף חובה, אוטומטית, כפי שדנו חברי ב“מחנות העולים” כל מי שלא יצא אתנו להכשרה ואחר־כן למשימות אחרות. לא כל כך מהר נחרוץ דינו של אדם, בלי לדעת למה ומדוע.

על זאת נוספת התועלת. גם מי שירד מהארץ, יש להשתדל שלא לאבד אותו בשביל העם היהודי. אולי יחזור האיש, אולי ישובו לארץ בנו ובתו.

אני שותף להרגשה הקשה למראה ההתרפסות של המימסד הישראלי לפני המולטי־מיליונרים המעטים שבקרב היורדים, בבואם לבקר כאן וגם בהיותם שם, אולם יש לי יחס חיובי יותר אל יורדים שהקדישו את חייהם בגולה לפעילות למען ישראל והיהודים בקהילותיהם החדשות, בין שהגיעו למעמד ציבורי שם ובין ששירותם נעשה בהסתר. דומני שההבחנה בין ירידה, שהיא תופעה איומה, ובין היחס ליורד כבן־אדם יכולה גם לעזור לישראל בהפיכת היורדים (ובניהם) ליסוד שמתוכו יבואו עולים לא מעטים. אין זה אומר שאין צורך להחריף את המאבק בהלכי־רוח תבוסתניים בחברה הישראלית, המוליכים לירידה. זה לחוד וזה לחוד.

*

יש עוד קבוצת עולים שבעייתם כל־כך שונה מזו של ציבור העולים האפשרי, עד כי אין לה קשר לבעיות הכבדות של הגדלת מספר העולים. לכן לא נדונה בעייתם בשורות אלה. כוונתי לעולי אתיופיה, שבעיות קליטתם והכשלונות בקליטתם נדונו בפרוטרוט בדו"ח האחרון של מבקר המדינה. עולים אלה דומים במצבם לעולים שהובאו לכאן בהמוניהם בשנות המדינה הראשונות. בעיותיהם חמורות הרבה יותר, מפני שחרף היותם יהודים יש הבדל גזעי בינם ובין רוב היהודים. כשתנועות המחאה של בני עדות־המזרח ניסו לקרוא לעצמם “שחורים”, היה בזה חיקוי קצת מגוחך למאבקים חברתיים בארצות אחרות, מאבקים שאין להם דמיון למה שקורה אצלנו. ברוב המקרים לא תוכל לקבוע לפי המראה אם יהודי מסויים הוא ממארוקו או מפולין, מעיראק או מליטא. אפילו התימנים אינם נבדלים הבדל מכריע מיהודים אחרים. יש מידה של הצטעצעות בכינוי “שחורים”. לגבי יהודי אתיופיה המצב שונה. הם באמת שחורי־עור ורק הדת היהודית, שאין לפניה משוא פנים בין יהודי ליהודי, תוכל לגשר בינם לבין האחרים. טוב איפוא שהללו נקלטים בציבור הדתי ורצוי שלפחות דור או שניים יהיו יהודי אתיופיה שומרי מצוות. כך ייקלטו טוב יותר, אחר־כך יתחתנו בתוכנו. כל זה הסיט אותנו קצת מהבעיה העיקרית – איך להביא לכאן את מיליון היהודים הבא, ואחריו עוד מיליון ועוד מיליון.

“דבר”, יום ראשון, ט“ו בסיוון תשמ”ו, 22.6.1986

---

חידוש "העליה השניה"

מאת

מאיר בראלי

מה שדרוש למדינת ישראל כאוויר לנשימה אינו רק עוד ועוד יהודים – אם כי אסור לזלזל גם במספר היהודים שיחיו בארץ הזאת. למדינת ישראל דרושה תנועה דינמית, שתביא אלינו רוח רעננה, חידוש האמונה הציונית, חידוש הלהט הציוני, שהיה אופייני לישוב שלפני המדינה ונשמר במידת־מה גם בשנות המדינה הראשונות, להט שלא נשאר ממנו הרבה, על־כל־פנים לא נשאר ממנו הרבה אצל רבים מאזרחי ישראל. אלה ששמרו בתוכם להט זה, רוח זו, נחשבים ל“שמורת טבע”.

דבריו של דוד בן־גוריון על המדינה ש“עדיין לא קמה” לא היו פראזה, אלא מציאות שאזרחי ישראל סירבו להאמין בה, כי לא רצו להתמודד אתה. שקיעת מנהיגותו קשורה לא במעט בפער שנוצר והתרחב בין תפיסתו, הקוראת לזנק למשימות נוספות מזה, והתפיסה שהשתלטה בציבור, שהאמירה “הגענו עד הלום” ביטאה אותה יפה. כיום יש “שיבה אל בן־גוריון”, אל האיש והסמל, אבל לא אל מה שהוא סימל, לא אל הדריכות שהוא דרך את הישוב כל ימי מנהיגותו. כבר בשנות החמישים הורגש, שהשלטון הבן־גוריוני נשען יותר ויותר על הכריזמה האישית של אדריכל המדינה ופחות ופחות על הזדהות הציבור עם דרכו.

בצד הנושא הסטאטיסטי, מספר היהודים החיים בארץ – עם ובלי קשר למספר הלא־יהודים החיים פה – קיים גם הצורך בהתרעננות איכותית. הציבור הישראלי עייף מהצורך להתמודד עם בעיות הקמתה וגידולה של מדינת היהודים. עייפות זו היא אחד הגורמים לאי־ההבנה של ההכרח הקיומי של גידול מהיר של ישראל, קודם כל גידול מספרי.

היו דברים מעולם. היה כבר מצב כזה בארץ. העליה השניה באה בתקופת שפל רעיוני חמור של העליה הראשונה. מפעלם של אנשי העליה הראשונה היה גדול מכל גדול. הם היו ראשוני הראשונים לתחיה יהודית בארץ הזאת. כשהם באו לא היה פה כלום. המתפללים בירושלים ובחברון, בצפת, ובטבריה, לא היו גורם בתחיה היהודית, ואפילו מעט הסוחרים שהיו בארבע ערים אלה וביפו, לא היו אפילו ראשית התחלתה של תחיה יהודית. הראשונים היו אותם בני־ירושלים, שניסו להקים את פתח־תקווה, והעולים מרוסיה שבנו את ראשון־לציון. קדם להם רק קרל נטר עם מקווה־ישראל.

ראשונים אלה, חלוצים מפוארים אלה, מקימי גדרה ויסוד־המעלה, בוני רחובות וחדרה וכל יתר הישובים היהודיים בעלייה הראשונה, הגיעו אל ראשית המאה־העשרים כשהם עייפים. היה ממה להתעייף. ואולי אין זה מוזר כל־כך שרבים מהם תמכו בתכנית אוגנדה – התייאשו ממפעלם הקשה כל־כך להגשמה. אז קם גל חדש, רובו ברוסיה הצארית, מיעוטו בגליציה האוסטרית, ברומניה ובמדינות אחרות, וחולל את מה שאנו קוראים “העליה השניה”, תרומתה של זו לא היתה רק במספר עולים, אלא ברוח החדשה שהיא הפיחה בארץ. הישוב הקיים, גם כשלא קיבל את בני העליה השניה, על דעותיהם “המשונות” בענייני עולם וחברה, ולא ראה יכולת לעצמו להיענות לתביעותיהם לעבודה עברית, הושפע רבות מהלהט הציוני שהביאו אתם, להט שהזכיר לזקנים שבהם את נעוריהם ולבני המתיישבים הוותיקים – את סיפורי הוריהם על ימים ראשונים ואווירתם.

צר לי לומר זאת, אבל האמת ניתנה להיאמר – אנחנו שוב במצב דומה. אמנם אין לומר שאנו באותו מצב, מפני שההיסטוריה אינה חוזרת, מכל מקום לא בדיוק. נחוצה לנו שוב “העליה השניה” על הנכונות החלוצית שלה, על הפאתוס שלה, על הלהט שבאמונת בניה, ועל נכונותם לבוא בריב עם הוותיקים למען הגשמת הציונות.

נוסף על עולים שיבואו לארץ להיקלט, עולים שמדובר על קליטתם בספר זה, נחוצה תנועת עולים שתהיה לה יומרה לקלוט את ישראל הקיימת ולשנות אותה לטובה. חידוש הלהט הציוני הוא היבט אחד, חשוב מאוד, אבל לא יחיד. “עליה שניה” זו תבוא אלינו מארצות שפע, ברובה מארצות חופשיות ודמוקראטיות, שרמת תרבותן גבוהה מאוד – יש להם מה לתרום לישראל לא רק בלהט ציוני, לא רק בחידוש פניה הציוניים של הארץ. יש להם גם מה לתרום באורח חיים, בתרבות חיים ובתרבות בכלל. זאת עשו גם עולי גרמניה בשנות השלושים אף שהישוב הוותיק דאז לא היטיב לקלוט אותם.

בהקשר לנאמר חשוב בעיקר חידוש הלהט הציוני בארץ – כפי שחידשה אותו העליה השניה בראשית המאה העשרים. אל תאמרו שפנייה זו יש להפנות לחוץ לארץ, כי שם יש לחולל את התנועה שתביא לתמורה פה. הקריאה חייבת לצאת מפה, מארץ־ישראל. חוקרי תולדות מתווכחים באיזו מידה השפיעה פנייתו המפורסמת של יוסף ויתקין אל הגולה על התפתחותו של גל העליה הקרוי “העליה השניה” – ודאי היתה לו השפעה. בימינו נחוץ לנו יוסף ויתקין קולקטיבי, נחוץ שיצא מישראל קול קורא. לבני ישראל שבחוץ־לארץ לעשות מה שעשו יהודים לפני יותר משמונים שנה, כשחוללו את העליה השניה, שהצילה מחורבן את מפעלה המפואר של העלייה הראשונה.

“דבר”, יום ד', י“ז בסיוון ה’תשמ”ו 23 ביוני 1986.

אין תחליף לאיכות הקליטה

מאת

מאיר בראלי

---

לא בכוח נביא עולים

מאת

מאיר בראלי

הנסיון של מוסדות ציוניים, בעזרה חלקית של ממשלת ישראל, להקטין עזרה יהודית־אמריקאית ל“נושרים” מרוסיה לארצם הוא נסיון לא טוב – ולא רק מפני שאין לו סיכויים להצליח. זהו נסיון רע, מפני שהעזרה היהודית־אמריקאית ליהודים שהגיעו לארצות־הברית במקום להגיע לישראל מעוגנת במסורת יהודית, במיטב המסורת היהודית, המחייבת עזרת אחים לכל יהודי הזקוק לעזרה זו. אין לנסיון זה הצדקה גם מן בחינה הציונית. מדינת ישראל זקוקה אמנם מאוד לעולים רבים ככל האפשר (וליותר מזה), אבל אל לה להכריח יהודים לבוא אליה.

אכן, הרבה יהודים עלו לארץ־ישראל, לפני קום המדינה ואחריה, בתוקף של הכרח קיצוני, אבל זו היתה כפיה שהעולם הלא־יהודי כפה עליהם. עולם אנטישמי גירש ועולם אדיש נעל שערים. לא יתכן שיהודים וציונים, מוסדות יהודיים ומוסדות ציוניים, ימלאו את תפקיד המכריח והמאלץ לגבי יהודים, כאשר אין גורם גויי העושה זאת.

בשום פנים ואופן אין לומר שאין לנו צורך ביהודים שאינם רוצים לבוא הנה. יש לנו צורך בכל היהודים ואי־אפשר כלל לפסול את היהודים, כאמירתו המפורסמת של שמריהו לוין (בשעה שבאו לפניו בטענות על היהודים) שנזכרה כבר בראשית הדברים; אנו זקוקים מאוד ליהודים, גם לאלה “הנושרים” בוינה, אבל אין לנו שום רשות לאלץ אותם לבוא לישראל, אם הם אינם רוצים בזאת. גם לא בדרכי עקיפין. ספק אם יכול להיות עיוות חמור יותר של הציונות, תנועת השחרור של העם היהודי, מאשר לעשות אותה לגורם המשעבד יהודים לצרכיה. אמנם הציונות "משעבדת״ את רובנו – אבל זהו “שעבוד” מסוג אחר לגמרי.

דברים אלה מובנים, פחות או יותר, גם לאישי הממסד הציוני ולכן החלו להשתמש בנימוק נוסף: אם יהודים ימשיכו “לנשור”, יסגרו הרוסים את שערי היציאה לחלוטין. לנימוק כבד משקל זה יש חסרון קל אחד, הוא פשוט לא נכון. אין לרוסים שום סיבה להעדיף את ישראל כמקום היעד של היוצאים על פני אמריקה, אוסטרליה או כל מקום אחר. יש סברה – שאמנם גם היא לא הוכחה כלל – שהרוסים מעוניינים ב“נשירה”. לפי סברה זו הם מעדיפים במתן היתרי יציאה יהודים שיש לממשל הסובייטי יסוד להניח שינשרו. אלה מקבלים היתרי יציאה מהר יותר מאשר יהודים שמגמת פניהם לישראל. אכן, אין עוד משטר העוקב אחרי כוונות אזרחיו כמו המשטר בברית־המועצות, אולם גם סברה זו אינה מוכחת, מפני שעד כה לא ברור מה פתח את החריץ לעליה, מה מכוון את הרוסים בהמשך המדיניות של היתרי יציאה ומה כוונותיהם. מכל מקום לטענה ש“הנשירה” תביא להפסקת היציאה אין כל בסיס. אין שחר גם לטענה כאילו “הנשירה” מגדילה את הלחץ של מיעוטים לאומיים אחרים (אוקראינים, ליטאים ועוד) להגר. מבחינה זו אין הבדל בין יהודים היוצאים לישראל ולארצות אחרות.

סיבות “הנשירה” הגוברת הן רבות. הסיבה העיקרית היא שיש יהודים רבים הרוצים פשוט לצאת מברית המועצות. מכיוון שקל יותר לקבל היתר יציאה לישראל – מבקשים היתר כזה. תחילה דרשו היתרי יציאה רק יהודים שלחמו למען עליה לישראל, האחרים לא האמינו באפשרות היציאה ולא רצו להסתכן. המאבק היהודי לעליה נראה היה בראשיתו כשגעון גמור. רק לאחר ההצלחה, משפרצו הראשונים, אלה שאנו קוראים להם “פעילי העליה”, בא בעקבותיהם “העם”, והוא מורכב, כמובן, מכל מיני יהודים. בכל דיון על העליה מברית־המועצות יש להבחין היטב בין הטעון הבחנה.

אין להתעלם מקשיי הקליטה המגדילים את היקף הנשירה, והמדובר לא רק בקשיים אובייקטיביים. המדובר בכך שאין אנו יודעים לקלוט ואין אנו אוהבים לקלוט. עיננו צרה בכל קורטוב עזרה שהעולה מקבל. כאשר עלו לישראל לוחמי העליה מברית המועצות הציקו להם בעיות הקליטה והרגיזו אותם, אבל לא גרמו ל“נשירה”. הללו היו איתנים יותר ברצונם להיקלט. הם גם לא כתבו “מכתבים רעים” לברית־המועצות. עכשיו המצב שונה. יהודים מרוסיה אינם כותבים שקרים על הארץ לקרוביהם, די בזה שהם כותבים את האמת. כדי שישתנו המכתבים יש לשנות את המציאות.

מכיוון שאין בישראל רצון לשפר את הקליטה מחפשים אצלנו תחליף לקליטה – אילוץ יהודים לבוא דווקא לישראל. זה לא יתכן. ב־1980 תלוי כל גורל העליה בכך שנדע לקלוט, נרצה לקלוט – שנקלוט היטב את העולים הבאים אלינו.

“דבר”, יום ו', כ“ב בסיוון ה’תש”ם 6.6.1980

---

העולם היום פתוח

מאת

מאיר בראלי

התיזה של ד“ר הרצל היתה נכונה שנים רבות. התרומה שלו בתחום החשיבה הציונית היתה שבעבר יכולים היו היהודים לנדוד מארץ לארץ. כשהיה רע להם בארץ אחת נמצאה ארץ אחרת שהיתה זקוקה להם ולכן היו רצויים בה. בסוף המאה הי”ט – אמר מחבר “יודנשטט” – נוצר מצב חדש. העולם כולו סגר עלינו. לכן אין ברירה ליהודים אלא להקים את מדינתם הם. תיזה זו נעשתה נכונה יותר ויותר מאז נאמרה ובמשך כיובל שנים נתהדקו המנעולים על העולם יותר ויותר.

כאשר ד"ר הרצל קבע את עובדת היותו של העולם נעול בפנינו הוא התכוון בעיקר לאירופה. אז העולם החדש היה עדיין פתוח. התהליך בתקופה שלאחר הרצל היה כפול: התהדקות הלחץ על היהודים בעולם הישן כולו, ונעילה הרמטית יותר של שערי העולם החדש.

אף־על־פי שהיו גם מניעים אידיאליסטיים־לאומיים לעליה לארץ־ישראל, אין ספק שהיה משקל מכריע למצוקה היהודית והיא שהביאה את רוב העולים. אין לזלזל במניעים האידיאליסטיים שפעלו גם אצל עולים שאלמלא המצוקה לא היו באים הנה, אבל מי שמתכחש לחשיבותה של המצוקה היהודית כגורם מדרבן לעליה ולבנין מדינת ישראל – אין טעם להתווכח אתו.

בתקופה הראשונה של שיבת ציון היו העולים לארץ־ישראל טיפה בים הנדידה היהודית אל מעבר לאוקיאנוס, במשך הזמן גדל מאוד חלקה של ארץ־ישראל, הן בגלל גידול במספר העולים והן בגלל הקטנת מספר המהגרים לארצות העולם החדש. מן הבחינה של הגירה יהודית המושג “העולם החדש” כולל לא רק את יבשת אמריקה (הצפונית והדרומית), אלא גם את אוסטרליה ואפילו את דרום אפריקה.

כל זה היה נכון במשך שנים רבות, דורות אחדים. המצב לא השתנה שינוי מכריע גם עם הקמתה של מדינת ישראל. לכן בתקופת העליה ההמונית ואחריה נוצרה אצלנו ההבחנה בין “עליית מצוקה” ו“עליית רווחה”. נקבעו קני מידה שונים לטיפול בשני “סוגים” אלה של עולים. חלוקה זו היתה פסולה מן הבחינה העקרונית וגרמה נזק בל ישוער ביצירת הרגשת מולדת בקרב העולים הנחותים, שבאו מארצות מצוקה – והם הרוב המכריע של העולים, אלה המרכיבים כיום את אוכלוסייתה של ישראל. אחד מתוצאות הלוואי של “מצוקה רווחה” זו היא נטיה שנוצרה אצל עולי הארצות השונות, לפעמים בהכרה ולפעמים מתחת לסף ההכרה, לתאר את מצב היהודים בארץ מוצאם כאילו היה טוב יותר משהיה. תיאורים אלה כשחוזרים עליהם שוב ושוב אינם נשארים בחזקת מן השפה ולחוץ, מתחילים להאמין בהם יותר ויותר. מכאן צעד אחד בלבד אל “זכרנו את הדגה…”

במשך הזמן טושטש ההבדל בין ארצות מצוקה מזה ורווחה מזה, מפני שמי שרוצה שתבוא עליה מאמריקה הלטינית, למשל, מוכרח להתייחס אל העולים בדיוק כמו לעולים מארצות דוברות אנגלית – אף־על־פי שבחלק מהן מצב היהודים אינו מעורר נחת כלל. הנושא לבש צורה חדשה וממדים חדשים כאשר החלו להגיע ראשוני העולים מרוסיה בגל עליה זה. רוסיה היא ודאי ארץ מצוקה… אבל… ה“אבל” הזה היה ברור אולי לקובעי המדיניות, אולם לא לציבור הרחב; אף לא לרבים מפקידי הקליטה הבאים במגע עם עולים חדשים. כך נוצרה האווירה העכורה כלפי העולים וביחוד כלפי “זכויות עולים”. בערך באותו זמן, בקצב קצת יותר איטי, החלו שערי ארצות הברית להיפתח קמעא וגם שעריהן של ארצות אחרות – קנדה, אוסטרליה ועוד.

בסיכומו של דבר נוצר מצב חדש – העולם היום הוא פתוח. יהודי יכול להגר לאן שהוא רוצה ותפקידנו ליצור מצב שהוא ירצה לעלות לישראל.

אין עוד “עליית מצוקה”, מפני שליהודים מכל ארץ המצוקה יש אפשרות להגר לארץ אחרת. יהודי איראן לא היו מוכרחים לעלות לישראל, גם אילו גורשו כולם בידי חומייני ומרעיו. אותם יהודים מארגנטינה המאמינים שאין עתיד להם ולבניהם בארץ זו, יכולים להגר לכל מקום שהם רוצים. רבים מהם מעדיפים ללמוד אנגלית בניו־יורק מאשר עברית במרכזי קליטה שלנו, ואחרים מסתפקים ב“הגירה קטנה”, לארץ אחרת באמריקה הלטינית, לרוב לוונצואלה.

זהו המצב גם לגבי היוצאים מברית המועצות. אין שום פתרון במאבק להקטנת העזרה למהגרים יהודים לארצות שמעבר לאוקיאנוס. הפתרון היחיד הוא בהפיכתה של מדינת ישראל לארץ מושכת עולים, זה אינו מוגבל כלל וכלל לתנאים חומריים, אם כי גם להם חלק נכבד בזאת. מה שדרוש לנו קודם כל הוא שנבין, כי עצם קיומה של ישראל תלוי בעליה גדולה. היא הכרחית לנו ב“ישראל רבתי” ולא פחות מזה ב“מיני ישראל”.

“דבר”, יום א', כ“ד בסיוון ה’תש”ב 8.6.80

---

יחסנו לעליה ולעולים

מאת

מאיר בראלי

כל שנות קיומה של ישראל וגם לפני כן בימי “הישוב” היתה הבנה כללית (האופנה של ימינו מעדיפה מלה לועזית דווקא: קונסנזוס), כי גידול אוכלסייתנו הוא הכרח להמשך קיומנו, והמדובר בהיקף של גידול, אשר הריבוי הטבעי לבדו אינו יכול להביא; כלומר: עליה לארץ בהיקף גדול היא לא רק תנאי להתפתחותנו, אלא לקיומנו ממש. דומה כי גם היום איש אינו חולק על כך, אבל המוּדעוּת לענין זה פחתה מאוד, ואולי זהו חלק מהפיחות שחל בתחושות הלאומיות שלנו ובמקום שיחסנו לעמנו תופס במערכת הנפשית של כל אחד מאתנו. איש אינו אומר גם כיום, שאין הכרח שיעלו לישראל יהודים רבים, אולם יש יותר ויותר אנשים שחדלו להאמין בעליה. אי־אמונתם שתבוא עליה גדולה היא מעשיות בעיניהם, ואילו בהסטוריה של ארץ ישראל הנבנית הוכח לא אחת שמעשיות אמיתית היא ההיפך הגמור ממעשיוּתם הקטנה של בעלי חשבונות, המוכנים להוכיח אפשרות שכל דבר ההכרחי להתקדמותנו בארץ הוא פשוט בלתי־אפשרי: היו דברים מעולם בהתיישבות והיו במישור המדיני (המאבק בבריטים ואחר כך הקמת המדינה).

אין לישראל ברירה, היא מוכרחה להביא עולים. ישראל שאוכלוסייתה אינה גדלה במהירות היא ישראל נחנקת. אין צורך לומר דבר על הסכנות החיצוניות למדינת ישראל, המחייבוֹת התעצמות בלתי פוסקת, וזו אפשרית אך ורק תוך גידול האוכלוסיה – גידול האוכלוסיה אינו תנאי יחיד, אולם זהו תנאי שאי־אפשר בלעדיו. היקפה הקטן של ישראל יכה בה גם מבפנים אם לא תגדל, והמדובר בגידול בקצב מהיר. אנו חשים בזאת עכשיו, כשהעליה נעצרה. הישראלים חשים מחנק חברתי ותרבותי בחברת־אדם מצומצמת. זהו אופיה של אוכלוסייתנו, הכרח לתת לישראלים “אויר”. גם בחיים הציבוריים שלנו הגידול הוא הכרח, כדי למנוע התהוות ביצה ציבורית. הדבר בולט בכל תקופה של הפסקה זמנית בעליה. גם במישור הכלכלי הגידול הוא הכרח, כדי להתגבר על התלות הכלכלית, החובות הכבדים (החוב החיצוני והפנימי) וכדי שתהיה יכולת לתכנן משהו שיגדיל את יעילותנו הכלכלית.

---

ליקויי קליטה

מאת

מאיר בראלי

גם בימים שכורח הגידול נחשב למושכל ראשון בתוכנו לא היינו קולטים טובים. בעצמנו ידענו זאת ונפוצה בקרבנו האמירה ש“אנו אוהבים את העליה מאוד – ואת העולים הרבה פחות”. עובדת היסוד שעלינו לקבוע אותה בלי רחם ובלי הצטדקות היא שהיינו קולטים רעים, כל השנים קלטנו רע.

פקידי הקליטה וכל ממסד הקליטה אשמים לא במעט בליקויי הקליטה, בתקופת קיומה של המדינה. יש סיפורים מסמרי שער בפיהם של עולים רבים. אפילו, כאשר מטילים את התפקיד על אדם שזה לא כבר היה הוא עצמו עולה חדש, גם אז סיכויי ההצלחה מוגבלים. גם על כך יש עדויות, גם לכך יש דוגמאות. ככל שאתה מנסה ללמוד את הבעיה לעומקה אין מנוס מן המסקנה החמורה והכואבת – חטאם העיקרי של פקידי הקליטה מקורו הוא שבתוך עמם הם יושבים, ויחסם לעולה אינו טוב יותר מזה של כלל האוכלוסיה.

יוצאי ארצות האיסלאם טוענים שהקליטה הקשה, ולעתים קרובות אטומת הלב, של עולי תימן, עיראק ואחר־כך מרוקו, היתה פרי אפליה לרעת “השחורים”, ודאי שהיו גם תופעות של אפליה עדתית (אולי לא יותר מאשר תופעות של אפליית תגובה של בני עדות המזרח כלפי אשכנזים וגם על כך יש עדויות ויש דוגמאות, אלא שאין מרבים לדבר על כך בתוכנו). יש להבחין בין שתי תופעות, שיש לטפל בהן, בכל אחת מהן לעצמה. יש התנהגות פסולה של חלקי אוכלוסיה, אלה כלפי אלה, ויש התנהגות פסולה של הממסד, המנגנון. הבעיה הראשונה היא חשובה מאוד וראוי לתת עליה את הדעת, כדי לעקור את התופעה משורש. אין בסיס לטענות שיש יחס רע לבני עדות המזרח מצד החוק ומבצעיו. החוק מקפיד על שוויון, ומבצעיו גם אם בלבם הם אנשי אפליה, לא ירשו לעצמם להפעילה. הבעיה היסודית היא בעיית היחס לעולים החדשים, לכל העולים. בתקופה שרוב העולים היו מארצות האיסלאם נוצר דימוי לא נכון של הבעיה. הבעיה העדתית, המתח בין יוצאי ארצות שונות הוא מארת הגלות שהפרידה בין יהודים ליהודים. הנושא הוא חמור מאוד, אבל היחס הרע לעולים חדשים הוא כללי, ללא הבדל עדה.

היגיינה וחברה

ספרו של ס. מיכאל “שווים ושווים יותר”, עוסק בנושא זה ברמה גבוהה של תחכום. הוא תפס את הבעיה יפה מבחינתם של יוצאי עיראק. לעומת זאת תיאורם של האשכנזים שבספרו לקוי – גם של עולים חדשים וגם של הותיקים. הם דמויות רדודות שהמחבר לא ניסה לחדור לנפשן. אנשים אלה הם רק אובייקטים שגיבוריו, יוצאי עיראק, נתקלים בהם, לרוב שלא בטובתם. התיאור הקשה ביותר בספרו, שהממסד אשם בו, הוא הזלפת די.די.טי. על העולים עם רדתם מהמטוס שהביא אותם מעיראק. היתה אצלנו הבנה מופרזת לסכנת ההגיינה וחוסר הבנה משווע לסכנות החברתיות. היתה – וישנה עד היום – אטימות בקרב אזרחי ישראל להרגשה של עולה חדש, ביחוד של מי שנמלט אל ארץ היהודים ממקום שלא כל כך קל היה שם להיות יהודי. רב ענין וחשיבות הוא גם תיאורו של ס. מיכאל את הדמויות השונות – את מי קירב הממסד המפלגתי של ישראל ומיהו האיש המבין את בעיית הפער העדתי בשורשה, אבל נושאים אלה בספר חורגים לגמרי ממסגרת דיון זה. חשיבותם לבניית החברה הישראלית אינה ניתנת כלל להפרזה והן מחייבות דיון נפרד.

טעותו של ס. מיכאל היא בכך שהוא מאמין שאטימות כלפי עולה היא פרי ההבדל בין בני אירופה ובני אסיה ואפריקה. סיפוריהם של עולים מרוסיה ומטרנסילבניה, מפולין ומגרמניה אינם שונים מסיפורו על העליה מעיראק. המסגרת היא אחרת, אבל הבעיות והקשיים זהים עם אלה של עולי עיראק וסוריה, מרוקו ותוניסיה. ילדי ארץ־ישראל מעולם לא קיבלו יפה ילדים עולים לחברת הילדים ואילו מורינו היו משוכנעים שהמשימה היא לבולל את הילדים העולים בקרבנו – ויקשה התהליך על הילדים־העולים ככל שיקשה. כך היה כאשר באו “הפולנים” ומצאו פה את “הרוסים” והרבה יותר קשה היה ל“גרמנים”, שבעיניהם היו יהודי מזרח אירופה יהודים מזרחיים השולטים בהם. כך היה בעולם הילדים וכלל לא יותר טוב בעולמם של המבוגרים.

סלקציה מוזרה

הרבה יותר רע היה גורלם של עולי אירופה שניצלו מהשואה. מעשה בנערה שעלתה עם הוריה מאירופה בראשית שנות המדינה ושלחו אותם ליקנעם־עלית. היה להם בית־ספר יסודי נפרד מהצברים של יקנעם. יש לזה גם יתרונות, לא רק חסרונות. הדבר החמור קרה אחר כך. את ילדי יקנעם־עלית, בני העולים, שלחו כולם לבית ספר קדם־מקצועי, ואילו את הצברים המיוחסים – לבית ספר תיכון עיוני. חד וחלק.

סיפרה לי זאת מרצה אונירסיטאית שהיתה אחת הנערות שנשלחו לבית ספר קדם־מקצועי. היא התגברה על הסלקציה המוזרה הזאת ורכשה השכלה עיונית. כיום היא מרצה באוניברסיטה, במקצוע אשר מורים זקוקים לו לפעמים במסגרת הקורסים להשתלמות מורים. כך פגשה במישהו ממוריה בעבר שהועידו אותה לבית־ספר קדם־מקצועי, מכיוון שהיתה בת לעולים חדשים. היתה מבוכת־מה וניסו להסביר לה שהכוונה היתה טובה. מורים אלה אינם מכירים, כנראה, את הקומדיה האלוהית לדנטה ולא ידוע להם במה רצופה הדרך לגיהינום.

יש עוד סיפור ועוד סיפור. סיפורים מרגיזים, מזעזעים, סיפורים המראים את הצד המכוער של חברתנו. מי שטוען שקלטנו יפה – שיקום. והיה אם יקום מישהו, תקים אותו החוצפה, לא העובדות.

כך היה עד כה. כך לא יכול להיות להבא. לא יבואו עוד פליטי היטלרים למיניהם, שזהו בשבילם חוף אחרון והם מוכרחים להיקלט פה. אנו מוכרחים לשנות את עצמנו ואת חברתנו, כדי שנהיה חברה קולטת עולים.

“דבר”, יום ה', כ“ח בסיוון התש”ם 12 ביוני 1980.

---

"היהודים אינם רוצים לעלות"

מאת

מאיר בראלי

ההצדקה העצמית לשאננות הישראלית בשאלת היקפה של העליה מתבטאת במשפט הנאמר במנוד ראש ומשיכת כתפיים גם יחד: “מה לעשות? היהודים אינם רוצים לעלות…” משפט זה אין בו לא תשובה ואף לא תירוץ, משני טעמים. ראשית, מפני שרצונם או אי־רצונם של יהודים לעלות אינו משפיע על עובדת יסוד שאין לשנותה: מדינת ישראל אינה יכולה בלי המוני היהודים הנמצאים עדיין בחוץ־לארץ. שנית, הבעיה אינה שמיליוני היהודים באמריקה אינם אורזים את מזוודותיהם וממהרים למדינת ישראל, כפי שהיהודים מצווים לעשות כאשר יבוא המשיח.

הצרה של מדינת ישראל היא שמספר העולים מארצות החרות אינו גדל אלא קטן. הצרה היא שיהודים, רבים יחסית, מאמריקה הלטינית שעלו לישראל בראשית שנות השישים הגרו מכאן ברובס – מי חזרה לארץ מוצאו ומי לארץ שלישית. לא קלטנו אותם. לסיפור זה יש המשך משעמם, כי אין בו חידוש. אותו הדבר עצמו קרה פעם אחרי פעם. לאחר מלחמת ששת הימים היתה התעוררות בארצות רבות וביחוד בארצות־הברית, ששם מרוכזים רוב יהודי הגולה החפשית. התעוררות זו הביאה, למספר מסויים של עולים, לא גדול בהשוואה לאוכלוסיה היהודית באמריקה ולא גדול גם בהשוואה להיקף העליה הדרוש לישראל – אבל גדול מאוד בהשוואה למספרי העליה מארצות־הברית לפני כן ואחרי כן. רוב העולים האלה ירדו מהארץ. לא קלטנו אותם.

הטענה “היהודים אינם רוצים”, היא בעצם תשובה על שאלה שלא נשאלה. ידוע יפה שהמוני בית ישראל בארבע כנפות הארץ אינם שוקלים כלל עליה, אולם לא זו הבעיה. אילו מיליוני יהודים היו עולים בבת אחת לא היינו יודעים מה לעשות. מה שנחוץ לנו הוא שבשנה הקרובה יעלו מארצות־הברית עשרים אלף יהודים וייקלטו פה, ושבשנה שלאחריה יעלו מספר כפול מזה שבשנה שלפניה, וכך כל שנה, עד שהעולים האלה יהוו גורם מספרי גדול באוכלוסייתנו. הכוונה גם ליהודים מארצות אחרות, אבל כל היהודים בעולם החפשי שמחוץ לארצות־הברית מעטים יותר מיהודי ארצות הברית לבדם, לכן הדיבור על “ארצות הגולה” הוא כיום אנכרוניסטי, ומוטב לומר: יהודי ארצות הברית וארצות אחרות. זה יותר מדוייק, לפחות מן הבחינה המספרית. כדי שיהודים אלה יעלו וייקלטו פה נחוצים שינויים רבים באורח חיינו – ביחס לאזרח, ביעילות השירותים והפחתת הביורוקרטיה, ועוד. יש מעגל קסמים בענין זה: כדי לגרום לגל של עליה מאמריקה ( בלי גל ירידה של עולים!) דרושים לנו יהודים אמריקנים (וכל פעם שנאמר יהודים אמריקנים הכוונה גם ליהודים אנגלים, יהודים קנדים, יהודים ממערב אירופה וכו'). אנחנו התרגלנו יותר מדי לשגרת חיינו וקשה לנו לחרוג ממנה. “דם חדש”, אנשים שאינם יודעים עדיין ש“זה לא יועיל”, יחוללו את השינויים הדרושים גם לנו. לא קל להביא גל עליה שני לאחר הכשלון של העליה מסוף שנות השישים. אף על פי כן הכרח לפעול בכיוון זה – כדי שמדינת ישראל תתקיים.

לשם כך נחוץ לעשות מאמצים בכיוונים אחדים, מאמצים שאינם נעשים עכשיו. אין הכוונה להציע כאן תכנית מפורטת, ייאמרו רק דברים כלליים אחדים: נחוץ לזרז את עלייתם של “השוקלים עליה”. הדבר אפשרי ביחוד בתנועות הנוער הציוניות. ידוע שיש מגמה בתנועות הנוער לעכב, לעתים קרובות, צעירים מעליה. המדובר ביחוד בפעילים, שבכוחם למשוך אחריהם עולים נוספים. טוענים שהם דרושים לפעולה במקום. זה לא נכון. תמיד יימצאו מחליפים בסניפי תנועת הנוער, שיפעלו במקום אלה שעלו ובהשראת עלייתם. לא קרה עדיין שסניף של תנועה זו או אחרת חוסל, מפני שכל חבריו עלו לישראל. לעומת זאת חוסלו סניפים רבים של תנועות הנוער השונות, מפני שעיכבו את עליית פעיליהן עד שהללו שינו את תכניותיהם האישיות, לא עלו, ושמשו דוגמה רעה לחניכיהם.

החידוש העיקרי הדרוש הוא תנועה חדשה של עליה מאמריקה, תנועה שתקרא ליהודים לא רק לעלות ולהיקלט, אלא תקרא ליהודים לעלות, כדי לשנות את אורח החיים בישראל, להביא בה שינויים שיאפשרו להם להיקלט בה. אגב אורחא אלה הם שינויים שינעימו גם לנו את החיים בישראל. אין זה קל, זה כלל לא פשוט, אין הישראלים אוהבים עולים ועוד יותר מסתייגים מעולים הממהרים לתרום לאיכות החיים בישראל. אין הישראלים אוהבים עולים שיש להם יתרונות מסויימים על הוותיקים. זכור היחס ל“יקיים”, שהקפיצו את הרמה התרבותית, הטכנולוגיה וההיגיינית של החיים בארץ.

זה לא קל. לא פשוט. לעומת זאת הכרחי. אין ברירה היה ונשאר נשקנו החשוב ביותר.

“דבר”, יום א‘, א’ בתמוז ה’תש"ם 15 ביוני 1980

---

לפי צרכי עמנו ויכולתו

מאת

מאיר בראלי

כדי שעולים יבואו וייקלטו נחוצים, כמובן, כל הדברים שנמנו בסדרת רשימות זו וכן תיקונים ושיפורים אחרים בחיינו בכלל ובאורח שאנו קולטים בו עולים בפרט. כל תיקון קל, כל שיפור פעוט, עוזר במידת־מה, אולם הצרכים הם גדולים והשינוי ההכרחי לנו הוא לא רק “במידת מה”.

נחוץ איפוא לבנות את חברתנו כולה לפי צרכיו ויכולתו של עמנו. לקראת סוף המאה העשרים העם היהודי הוא, במידה רבה ובמידה גדלה והולכת, עם של אקדמאים. דוד בן־גוריון ראה זאת לפני האחרים. כשהוא הטיל לחלל עולמנו הציבורי את הסיסמה “עם עובד אקדמאי”, זכה במשיכת כתף. התייחסו לזאת כאל פראזה, כפי שהתייחסו לדבריו על “עם סגולה” כתנאי לקיומנו. שני דברים אלה היו נכונים כשנאמרו והדבר בולט עוד יותר עכשיו. כדי שלישראל יהיה כוח למשוך אליה יהודים מהעולם הפתוח, יהודים שגדלו בחברת שפע וחיים חיי שפע חומרי, היא מוכרחה לפתח בתוכה חברה של “עם סגולה”. נכון שאין בכוחנו לעשות זאת לבדנו. חייבת איפוא לצאת קריאה ליהודים בישראל ובתפוצות לעשות זאת יחד, כפי שנאמר במאמר הקודם, ובמאמר: חידוש “העליה השניה”. יוזמה זו יכולה לצאת גם מישראל, אם כי מתקבל יותר על הדעת שתצא מהיהדות השבעה, הרוצה לברוא ישראל שתיתן סיפוק לאידיאלים לאומיים וחברתיים. לשם כך נחוץ לשנות את המציאות בישראל. עולים לישראל אינם מהגרים, שחובתם היא אך ורק להיקלט. הם רשאים להשפיע מיד עם עלייתם.

עולים אלה מוכרחים גם להתפרנס. יש צורך לקבוע יעדים כלכליים, יעדים לבניין כלכלתה של ישראל לפי כוח העבודה שיש בעם היהודי. אופיו של כוח העבודה הקיים בחברה לאומית נתונה קובע את אפשרויות תכנונה לא פחות מאשר תנאים פיזיים, אוצרות טבע וכד'.

לעובדות אלה יש משמעות בבניין חקלאותנו. אכן, היא נעשית ממוכנת יותר ויותר. יש להן משמעות בבנין תעשייתנו. דרושה לנו יותר ויותר תעשיה עתירת־מדע. זה לא הכל, אולי זה אפילו לא העיקר. היהודים שאנו חייבים לקלוט הם לא רק מהנדסים, הם גם רופאים וגם אנשי אוניברסיטה – מורים וחוקרים. תכנוננו לעתיד ישראל חייב לכלול את הפיכתה למרכז רפואי עולמי. לשם כך יהיו נחוצים לנו כל הרופאים שאין אנו קולטים אותם עכשיו ( בני הארץ וגם עולים חדשים). המדובר בבתי חולים ברמה הגבוהה ביותר בעולם שיבואו אליהם חולים מכל העולם. יש רופאים יהודים שבכוחם לעשות זאת. עלינו לבנות ולפתח מרכז רפואי השולח צוותים למשימות רפואיות בארצות שונות. אם המשימות לתקופת זמן ארוכה יש מקום לחילופי הרופאים באותה תכנית בארץ הזרה. יצא כל רופא לשנים אחדות, ישוב ובמקומו יצא אחר.

יש לפתח את רשת האוניברסיטאות שלנו, להוראה ולמחקר, בשביל העם היהודי כולו, ודווקא בלשון העברית. יהיו יותר ויותר יהודים שירצו שבן או בת שלהם ילמדו, לפחות חלק מלימודיהם האקדמאיים בישראל – כדי שידעו עברית, כדי שישארו יהודים. באוניברסיטאות האלה יש לפתח מכוני מחקר, שגם הם ימכרו ידע במקצועות שונים לכל קצות תבל. נרחיב את האוניברסיטאות הקיימות כאן ונבנה חדשות. אגב אורחא יכולה תכנית זו להביא לפתרון בעייתה של צפת. אווירתה השקטה ונופיה יפים ללימוד. והיא יכולה להיות עיר אוניברסיטאית למופת. לא שורטטו כאן פרטי תכנית אלא רק קווים כלליים מאוד, וגם הם ודאי יעוררו חיוך סלחני אצל אלה שהמעשיות הקטנה היא קו האופי העיקרי שלהם. ודאי, לשם הגשמתם של דברים אלה נחוצים גם חזון ואמונה וגם כושר ביצוע מעולה. כל אלה יש לנו, מה שחסר לנו זוהי האפשרות שלא לעשות זאת. אין לנו ברירה. עלינו לעשות את מה שדרוש, כדי שיעלו לישראל הרבה מאוד יהודים. אנו מוכרחים לעשות זאת לא פחות משהיינו מוכרחים לנצח במלחמותינו.

“דבר”, יום ג‘, ג’ בתמוז ה’תש"ם 17.6.1980

איך להגדיל את מספר העולים

מאת

מאיר בראלי

---

"הבעיה הדמוגרפית" גם בישראל הישנה

מאת

מאיר בראלי

מעטים מאוד חולקים על כך שעליה דרושה לישראל ושדרושה עליה גדולה מאוד. חוששני שמעטים עוד יותר מוכנים לדון בכך. בתירוץ שהנושא, לפרטיו, משעמם אנו משתמטים מלעסוק בעניין המחייב למסקנות לא נעימות.

דומה, כי המסקנה הראשונה, הפוגעת בגאוותנו, היא שהעליה לא רק שהיא חשובה לנו מאוד – היא פשוט כורח. בלי עליה אין לנו קיום. כשראש עירית שכם אומר שאחד “התנאים” לשלום מצד “הפלשתינאים” הוא הפסקת העליה חזקה עליו שהוא יודע שאין הוא פחות קיצוני, לטווח קצת יותר ארוך, מאשר בריוני ה“פתח” והכנופיה השלטת בדמשק. גם “פשרנותו” מובילה בסופו של דבר להטלת היהודים הימה.

כל אלה שמרכז מחשבתם הציבורית עתה, הוא בצורך לשמור על השטחים, לרבות אלה שיש בהם הרבה ערבים, ודאי שהם נאלצים להבין שלהבטחת שמירה זו – בין שתיקרא “ארץ ישראל השלמה” ובין שיימצא לה שם פחות מליצי – נחוצים יהודים רבים, הרבה יותר יהודים משמסוגלים יהודי ישראל להוליד (ואין אני בא לזלזל כלל וכלל בריבוי טבעי ולא באופי החברתי הטוב והיציב שנוצר בעזרת משפחות שיש בהן יותר משני ילדים).

חוששני שהמחפשים דרך להשתחרר מאוכלוסיה ערבית גדולה בתחומי ישראל, נדמה להם שבזאת הם משתחררים גם מכורח העליה הגדולה. ודאי שגם הם רוצים עליה. אולי אמונתם בעלייה גדולה קטנה יותר, אבל לא רצונם שהיא תבוא. הם מתעלמים מעובדה לא־נוחה: “הבעיה הדמוגרפית” קיימת לא רק כשהערבים מצויים בתחומי ישראל ואין היא מתמצית בפרופורציה המסוכנת של שנים וחצי מיליון יהודים מול כמיליון ערבים הפרים ורבים, הבעיה היא היותנוּ אי יהודי בתוך “ים ערבי” מסביב וב“ים” זה קיומנו מותנה בגידולנו. כל עוד העולם הערבי מביט עלינו דרך הכוונת של הרובה והתותח הכורח לגדול מספרית הוא כורח בטחוני – זה דרוש כדי לשמור עלינו פיזית, על חיינו ממש, אם יבוא שלום־אמת ויחסי ידידות ואנו ניסע לשם והם יבקרו אצלנו תתעורר בעיה של שמירה על האופי היהודי של מדינה המצויה באזור דובר ערבית. שמירה על האופי היהודי של המדינה אינה מוגבלת לשמירה על כך שיהיוּ יותר בוחרים יהודים לכנסת מאשר בוחרים ערבים.

כדי שלא יקרה לנו מה שקרה למיעוטים השונים במזרח התיכון (וחלקם מרוכזים טריטוריאלית ויש גם שאינם נטולי כוח מדיני) נחוצים לנו כמה וכמה דברים הקשוּרים בחינוך וברוח, בתרבות חומרית ולא־חומרית, אבל מעל לכל נחוץ לנו גידול מספרי רב מאוד.

כמו אחרי תש"ח

נדמה לי שאין גם אחד בתוכנו שיפקפק בכך שבואם של יהודים רבים ב־1949, וב־1950 וב־1951 ואחר כך, שהכפילוּ ושילשו את אוכלסייתנוּ היוּ הצלת קיוּמה של ישראל. אילו נשארנוּ אותו ישוב שהקים את ישראל, בצירוף ריבוי טבעי ועליה “נורמלית” – כי אז לא היינו קיימים כבר כיום.

וכי יוכל מישהו לטעון שמה שהיה נכון בענין זה עד כה חדל להיות נכון?

מהעוּבדה הפשוטה, אבל הקשה, הזאת בדבר כורח העליה וצמידותה לעצם קיוּמה של ישראל מתבקשת המסקנה הפשוטה – עלינו לעשות את המעשים הדרושים להבאת עליה ולחדול מעשיית דברים המעכבים אותה מלבוא. זאת גם אם קשה לנוּ מאוד ולא רצוּי לנו, גם כשהדבר מחייב לשנות דפוסי חיים והרגלי מחשבה.

השאלה הרטורית־כביכול שמשיבים המסרבים להסיק מסקנות לא־נעימות היא: “וכי זה תלוי בכלל בנו?” ומוסיפים באנחה: “הם אינם רוצים לעלות, טוב להם יותר מדי!…”

על “יותר מדי” לא נדון כאן, על אף חשיבותו – זה נושא אחר הנוגע, לעניות דעתי, ליסוד פסיכולוגי שלילי ביחס ליהודים בקרב כמה מאבות הציונות, יחס שיש לו השפעה, בעיקר סגנונית, עד היום.

אכן, הסיכוּי לבואם של יהודים מארצות הרווחה לישראל אינו בגלל כוח דחיפה של האנטישמיות בארצות מושבם, אלא בזכות כוח המשיכה של מדינת יהודים, של חיים יהודיים שלמים – חיים דתיים לדתיים ותרבותיים־מודרניים ללא־דתיים.

בידינו להגדיל את המספר

המופרך ביותר בכל הטענה הזאת הוא בהתנערות הישראלית מן הבעיה, התנערות נטולת צידוק. ממדי העליה לישראל תלויים בנו. הטענה־תשובה: “הם אינם רוצים לבוא” נכונה לגבי ששה מיליון יהודים באמריקה שאינם נוהרים אל ישראל. וכי זו הבעיה?!

השנה מסתכמת בכשלושים אלף עולים לישראל וזו – לאסוננו – התחזית גם לשנה הבאה. מה מעכב גידול המספר הזה, למאה אלף לשנה, ואחר כך למאתיים אלף?

דומה כי כל אדם ישר, ויאהב את היהוּדים בישראל כאשר יאהב, יודה שבהעדר גידול זה האשם הוּא בנו! המספר מוגבל בגלל מחדלי קליטה, בגלל אי־התאמות שונות, בגלל מידע לא נכון שמוסרים מכאן לשליחים ומהשליחים חזרה לישראל והרע ביותר – מידע שאין נותנים למועמדים לעליה וכשנותנים מידע – הלוואי ולא נתנוּ. מי שוחח עם עולה ולא שמע על כל אלה, פעם ברוח הוּמוֹר טובה ופעם בכעס?

אם להביא דוגמאות אין לזה קץ. מעשה בעולה… מעשה בשליח… מעשה בתייר שרצה לבדוק אפשרויות עלייתו…

מברית־המועצות וממזרח אירופה – אין נותנים לצאת, ובירור השאלה מה לעשות בענין זה שייך לנושא שבין יהודים ולא יהודים ואין עניינו כאן¹. השאלה של עליה מארצות הרווחה, וקודם כל מן הארץ שמחצית בני עמנו חיים בה, היא שאלה יהודית־פנימית.

אני מסופק אם יש ענין שהוא חשוב לנו יותר מגידול מספרי העליה. חשוב איפוא שנעשה כל הנחוץ לשם כך. דומה שמוצדק לחלק את הנושא ואת הדיון בו לשלושה נושאים עיקריים: עליה חלוצית, עליית אקדמאים ובעלי מקצוע ועליית משקיעים. כדאי לדון בכל נושא לחוד.

“דבר”, יום ו', טבת ה’תשכ"ט 27.12.1968

---

אל תעכבו אותם

מאת

מאיר בראלי

יש נושאים לא מעטים בחיינו שאנו שוגים בהם, מפני שצרכים דחופים מפריעים לנו לנהוג כפי שמחייבים צרכינו בטווח הארוך. אולי שגיאותינו אלה אינן מרובות כל כך כמו שטוענים חסידי תכנון שבתוכנו. גם בביקורת על עצמנו יש מגמות ביקורת שהן באופנה, ואחת הטענות הפופולריות ביותר היא כיום ביקורת על העדר תכנון. אין כוונת הדברים להכחיש שקרו בארץ כמה וכמה דברים מצערים בשל חוסר התחשבות בתכנוּן קיים. יש לא מעט מבנים – ולפעמים שיכוּנים שלמים – התקוּעים לנו כעצם בגרון, מפני שנבנו בחפזון בלי מחשבה ובלי תכנון (או בניגוד לתכנוּן). אני מכיר נושא אחד לפחות, נושא חשוב מאוד, שבו תכנון או כביכול־תכנון גורם נזקים קשים. כוונתי לנסיונות לתכנן את בנייתן של תנועות הנוער החלוציות בארצות הרווחה, נסיונות שהסעיף המרכזי בהם הוא דחייה בעליית פעילים “כדי שיבנו את התנועה”.

בבית פרטי פגשתי יום אחד אורח: “הכר נא את מר…” “הכר נא את מר…” הוא דיבר עברית טובה למדי, בהיגוי אמריקאי כבד. הוא חי בארץ כמה שנים, מנהל חברה שההון המושקע בה יהודי־אמריקאי והיא פועלת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.

“איך הגעת להחלטה לעלות לארץ?” שאלתי.

“מה אתה מדבר”, השיב, “מה שאני עושה זוהי כבר פשרה עם המצפון”…

ובכן, נחסוך קצת בדיאלוג ונספר בקצרה. הוא חניך “השומר הצעיר” בעיר בינונית בארצות־הברית, גיל הנעורים עבר עליו בציפיה לעלות לארץ וללכת לקיבוץ. היה לו ברור לגמרי שאין חיים הגוּנים אלא בקיבוץ של “השומר הצעיר”. הוא הסתלק מן השם האמריקאי שלו וחזר אל השם העברי שניתן לו בהיותו בן שמונה ימים. משהגיעו הוא וחבריו לסיום הלימודים התיכוניים, רצו לעלות. במרכז הניו־יורקי החליטו שאם קבוצה תנועתית טובה זו תצא מהעיר, “תיהרס” התנועה. המשך הסיפור ברור מאליו – מכל הקבוצה הוא היחיד ש“בכל זאת” הגיע לארץ.

האם תנועה בניתם?

משיכת כתפיים.

הרב מ“הבונים”

הרב באחד מבתי־הכנסת הרפורמיים בעיר אמריקאית שלא אקרא בשמה הוא ידיד שלי, בהיותי סטוּדנט בארצות־הברית, לפני הרבה שנים, היה הוא ראש וראשון בסניף “הבונים” בעיר והשתדלתי מאוד לעזור לו בעבודתו, ככל שזמני איפשר לי. אני מעיד עליו שלא היה לו שוּם חלום אחר בדבר עתידוֹ אלא ארץ־ישראל וקיבוץ. נו, “צרכי התנועה” החזיקו אותו עוד שנה ועוד שנה ובינתיים התקשר לנערה, שכמובן הסבירה לו שלבה עם ארץ־ישראל ועם קיבוץ ממש כלבבו. “מכיוון שנגזר עלי להיות כאן בארצות־הברית, אני רוצה לעסוק בשמירה על יהוּדיוּתם של יהודים. המסגרת הרפורמית נראית לי כמתאימה ביותר”, אמר לי. אני מציע לקורא להאמין לו. הוא לא אשם. כשנפלה ההחלטה לטובת אמריקה, כבר היה להם בן ועוד אחד “בדרך”.

אפשר להפליג כך בדוגמאות בלי סוף – מאמריקה ומקנדה, מארגנטינה¹ ומבריטניה ומכל ארץ שאנו קוראים לה ארץ־רווחה.

דומני ששגיאה חמורה ביותר תתוקן אם יבינו האחראים לתנועות הקיבוציות ולתנועות הנוער שלהן בארצות הרווחה שהשארת חניכים לשנים על שנים (מעבר למועד שהם עצמם כבר רוצים לעלות!) אינה בונה תנועות אלא להיפך. לא הייתי בברזיל, אבל שוחחתי פעם עם חברים אחדים בברור־חיל. האם יחלוק מישהו על דעתי ששום דבר הנעשה בברזיל אינו עוזר לבניית תנועת נוער חלוצית שם כמו עצם קיומה של ברור־חיל? כך לגבי מפלסים וארגנטינה וכל משק קיבוצי אחר בכל אחת מהתנועות הקיבוציות.

דומה שהאמונה ב“דוגמה המחנכת” הגיעה לפעמים להפרזות בתנועה הקיבוצית – לא מובן מדוע דווקא בנקודה חשובה ורגישה כמו תנועת הנוער בארצות הרווחה מוותרים לטובת איזה טווח ארוך שאין משיגים אותו.

לא פתרון לבעיה אישית

בעיה חמורה בנושא זה של עליה חלוצית היא בעיית השליחים – כמותית ואיכותית. כבר אמרנו, כי התקציב שיש לרשות העליה אינו עומד בשום פרופורציה לחשיבות הענין. ידוע שמספר המועמדים הטובים לשליחות בתנועת נוער חלוצית הוא מוגבל, ואין להגבילו עוד יותר מסיבות תקציביות – שום הוצאה סוכנותית אינה חשובה יותר. עם זאת, אף־על־פי שכל כך חשוב להגדיל את מספר השליחים (ביחוד אם תתקבל ההצעה שלא לעכב עליה, אלא להיפך לזרז תהליכי עליה ככל האפשר) – יש להקפיד שלא יסתנן לתנועות הנוער אף שליח אחד שאינו מתאים. חשוב שיידעו יפה, גם במרכזי התנועות הקיבוציות וגם בכל משק קיבוצי לחוד – ששליחות לתנועת הנוער אינה יכולה ״לפתור בעיות אישיות“, אסור שתפתור בעיות אישיות. חבר צעיר במשק “שיש לו בעיות” ואומרים עליו בעדינות ש”חשוּב בשבילו להתאוורר קצת בחוץ־לארץ" גורם נזקים כאלה, שעשרה שליחים טובים (רובם לא רצו כלל לנסוע!) לא יוכלו לתקן. יתר על כן – בחור טוב, שבמצב נורמלי יכול היה להיות שליח מצויין, קנאי של תנועה, כשהוא נוסע בזמן שהדבר דרוּשׁ לו – הוא אסון לתנוּעה. במצב של בעיות אין מתרכזים בשליחוּת ומה שחמוּר יותר – אין אפשרות להסתיר מהחניכים את הסיבה האמיתית להמצאוֹ של מדריכם בעיר מגוריהם. חשוב מאוד שחברי קיבוּץ צעירים ובני משקים ילמדו לימוּדים גבוהים ואוּלי לא כולם דווקא בארץ. אסוּר בתכלית האיסוּר לצרף שליחות תנועתית עם לימודים. זה לא הולך ביחד", גם אילו היה הדבר אפשרי מהבחינה של הקדשת זמן.

סוג של עולים שרשימה זו דנה בו הוא קטן במספרו וחזקה על האופי של בני־אדם שישאר קטן במספר. ערכו נמדד לא במספר בלבד, אלא בכך שהוא מגדיל את התנועה הקיבוצית. עד מלחמת ששת הימים היה זה באופנה למעט בערכה. לאחר מלחמת ששת הימים ותרומתם האדירה של בני הקיבוצים נשתנה היחס והחלו להבין את חשיבותה לבטחון ומה ערכה במשק (ראה הדיווחים על רווחיות התעשיה הקיבוצית).²

ייחודה של העליה החלוצית וחשיבותה הרבה אינם רק בכך שהיא הולכת לקיבוץ ומועמדת להיאחזויות בשטחים – ביהודה ובנגב, בשומרון ובגליל ולאורך הירדן. חשיבותה בכך שזו עליית צעירים המשאירים אחריהם אב ואם, אח ואחות. עלייתם “מושכת” עוד עליה ובמידה שהנשארים אינם נמשכים, היא בונה קשרים בין יהודי ישראל ואחיהם ועוזרת לישראל למלא את תפקידה כלפי קיבוצי יהודים אחרים.

בסיכוּם: דומני שהנדרש בנושא זה הוא הורדת גיל העליה וקביעתוֹ לפי הרצון של הנערים, בלי לעכב את עלייתם בשום מקרה ולמען שום תכלית. יש לקבוע שליחים לפי היכולת האנושית של התנועה הקיבוצית, בלי שתקציב יגביל זאת. התנועה הקיבוצית חייבת למנוע כל שליחות של אדם שאינו נוסע לשם המטרה, ולשמה בלבד.

“דבר”, יום ה‘, יב’ בטבת ה’תשכ"ט 2.1.1969

---

עם עובד אקדמאי

מאת

מאיר בראלי

הסיסמה שזרק פעם דוד בן־גוריון בדבר “עם עובד אקדמאי” אינה סיסמה גרידא, אף לא חזון רחוק לעתיד מעורפל – זהו שלב בהתפתחוּת החברה האנושית, שלב שאין אנו רחוקים ממנו כלל. בארצות־הברית, למשל, נהפך החינוך האקדמאי כבר לפני דור לענין עממי למדי וחדל להיות סימן היכר לעילית רוחנית, מכל בחינה שהיא. עדיין מצויים בארץ־יבשת זו רבים, גם בקרב השנתונים הצעירים, המסתפקים בחינוך תיכון בלבד, אבל מספרם פוחת בהתמדה ובקצב מהיר. תהליך דומה – אם כי אולי בשלבים פחות מתקדמים – עובר על ארצות פחות עשירות, אשר המהפכה הטכנולוגית נמצאת בהן בשלב מוקדם יותר.

מכל מקום, היהודים בכל הארצות הללו אינם מזדנבים בסוף התור. בארצות־הברית בולט האחוז הגבוה של היהודים באוניברסיטאות בהשוואה לשיעוּרם באוכלוסיה. זאת בקרב הפרופסורים כמו בקרב האסיסטנטים וגם בקרב הציבור הגדול של הסטוּדנטים. נהירה זו ללימודי אוניברסיטה אינה חדשה, כאמור, והתוצאה היא שחלק לא־מבוטל של יהודי ארצות־הברית הם בעלי מקצוע אקדמאי. יש בהם חוקרים ויש בהם רופאים, יש בהם מהנדסים – הרבה מאוד מהנדסים, בכל מקצועות ההנדסה – ויש בהם מורים (בלשון האנגלית כמובן, לרוע המזל). יש גם שמקצועותיהם פחות מתאימים להתאקלמות בארץ, אך אפשר להתאים, לשנות, לסגל – הכל אפשרי כשהטיפול בנושא הוא טיפול נכון. אחד המקצועות האקדמאים החדישים הוא הכוונה מקצועית ויש לזה שיטות מסובכות, ואף־על־פי־כן הן שיטות טובות ובמקומות רבים בעולם חוללוּ פלאים. כמה וכמה בחורים יהודים, מאמריקה או מאנגליה, יוכלו להיקלט בארץ במקצוע זה וב“מכה אחת” יהיו קולטים ונקלטים.

גם לגבי ארצות קטנות יותר מאשר ארצות־הברית או אנגליה קיימת אותה בעיה – יש מקצועות שבקנדה או בארגנטינה הם מקצועות שיש להם ביקוש ואילו בארץ הם גוררים רק משיכת כתף. גם בעליה מארצות מפותחות מבחינה טכנולוגית שאין הצדקה לקרוא להן ארצות־רווחה דווקא מבחינת יהודיהן לפחות, יש בעלי מקצוע לא מעטים שבגלל הספציפיות שבמקצועם – ספציפיוּת מופרזת בתנאי ישראל – יש הכרח לכוון אותם למקצוע אחר שיש בו אפשרות לנצל את מירב הידע שלהם ממקצועם הקודם. אגב, בעיית ההכוונה המקצועית קיימת – ואפילו חריפה – גם לגבי סטודנטים ישראליים הלומדים בחוּץ־לארץ ויש בהם הלומדים מקצועות שהביקוּש להם בארץ הוא זעיר מאוד (אמר לי הנספח הכלכלי בקונסוליה הכללית שלנו ביוּסטון שבטקסס, כי רק בעיר זו יש ישראלים הלומדים הנדסת טלוויזיה יותר מאשר יהיה דרוש לישראל למשך הרבה שנים).

כרטסת שאין לה הופכין

חוששני כי סוג זה של עולים זוכה לטיפול השלומיאלי ביותר, אף כי רק עיוור גמור אינו מבחין בחשיבותם לישראל. חשיבותם כפולה ומכופלת – מבחינת הארץ דומני שברור לכל, שאפילו יעלה בידינו להחזיק בכל מה שיש לנו אחרי מלחמת ששת הימים ונהיה פחות מוגבלים משהיינו בשטח, וגם במים, ויהיו לנו כמה וכמה מקורות חמריים שלא היו בעבר (יותר אפשרויות תיירוּת והרבה יותר נפט¹) – גם אז קיומנו ועתידנו תלוּיים בהתפתחותה המדעית של הארץ, במה שקוראים בלשון קצת נמלצת (אם כי זו מליצה מודרנית, לא מיושנת כלל) – מידוע המדינה. בקרב המועמדים להיות עולים אקדמאים יש כוחות מדעיים רציניים וגם בהם אין טיפול ראוי. סיפר לי על זאת שליח לענייני עליית אקדמאים שישב בעיר שיש בה קהילה יהודית חשובה מאוד. היתה לו כרטיסיה גדולה של פונים בשאלות בדבר אפשרות עליה, אך מעולם לא הצליח לקבל תשובה מהארץ, תשובה קונקרטית, רצינית, שאפשר להעביר לפונה קונקרטי, רציני.

וכי יהודי אמריקה אשמים בזאת או אנחנו?

אכן, בעיות ההיקלטות המקצועית של עולים אלה היא הבעיה המרכזית, אבל אין היא הבעיה היחידה. יש בעיית שיכון, שהיא בעיה ישראלית פנימית יותר משהיא בעיית עליה. אכן, דומה שכל הבעיות של עולים אקדמאים, נוסף לבעיית ההיקלטות המקצועית, הן בעיות ישראליות – כלומר מה שנחוץ להם כדי שיהיה להם כאן טוב הוא אותו הדבר שנחוץ לנו, עצמנו, שחסר לנו כאן.

וכשאתה שומע, בכל מסיבת חברים עם מישהו שחזר מביקור קצר או ארוך בחו"ל את השבחים והקילוסים לסידוּרים ולאביזרים, תוך אנחה על שאצלנו זה אחרת – אתה שומע גם מה נחוץ לעשות כאן כדי שתבוא ותיקלט עליה מארצות־הרווחה.

אשר לשיכון – כל עוד נמשך המצב, פרי “חוק הגנת הדייר”, בו מכריחים אותנו (ותיקים ועולים) להיות לבעלי דירות, אין פתרון לבעיית שיכוּנם של עולים אקדמאים. עם ישראל אין בכוחו לבנות להם, חינם, דירות מתאימות (שלא לדבר כלל על דירות שהיו להם בקליבלנד או במונטריאול, בלוס־אנג’לס או בריאו דה ז’ניירו), וקניית דירה – אינה לפי כיסם. השינוי שחל באחרונה ב“חוק הגנת הדייר” פותח פתח לפתרון הבעיה, אך בתנאי הכלכלה הישראלית נחוצה גם דאגה לכך שמוסדות ואנשים פרטיים יבנו דירות להשכרה – במקומות שונים ובמחירים שונים. יש ליצור היצע בשביל הביקוש שיבוא.

יותר תרבות חיים

יותר חמורות הן הבעיות שמעבר לעבודה ולשיכון, אותן הבעיות ששום משרד קליטה ושום מוסדות קליטה לא יוכלו לטפל בהן. ייאמר ברור: אין כוונתי לקרוי בפינו “קליטה חברתית”. בשטח זה אל תעשו להם טובות. רופא מדרום אפריקה ומהנדס מאמריקה, אגרונום מבראזיל ומשפטן מאנגליה הם, פשוּט, אנשים מעניינים ויימצאו תמיד ישראלים ותיקים שירצו לבוא בחברתם, לא כדי לקלוט אותם, אלא פשוּט מפני שזה מעניין (בעיה היא ההיקלטוּת הלשונית, אנו מנצלים אותם להתאמנותנו באנגלית ואין אנוּ נוטים לדבר אתם עברית).

הבעיה הקיימת היא בעיית סדרי החיים: איך עונים לך במשרד שאתה פונה אליו; איזה מידע אתה מקבל מפקידי מודיעין במשרדים שונים – כל קורא יכול לבחור לעצמו דוגמאות בשפע מדברים שקרו לו עצמו. אם לדון לפי עדויות של ישראלים נאמנים שבנאמנים החוזרים הביתה אחרי שליחוּת בצרפת או באמריקה או בכל ארץ רווחה אחרת, האדיבות של אדם הנתקל בך שם דרך מקרה ואין אתם מזהים זה את זה, עולה על שלנו אלף מונים (פרט לתקופה קצרה ערב מלחמת ששת הימים, כשהיינו כולנו אחים זה לזה).

סיפר לי תייר מאמריקה השוהה זמן רב אתנו וחוכך בדעתו אם לעלות סופית. הוא רוצה לחיות בארץ יהוּדית, אבל אין הוא מבין, מדוע בארץ יהודית יכול רוקח להמליץ לפניו על מכשיר שיצמיח שערות בראשוֹ הקרח, בלי לחשוש לאבדן רשיונו. מדוע שימוּרִים ישראליים מחזיקים מעמד פחות זמן משימורים מחוץ לארץ? מדוע התשובה העברית “מאה אחוז” אינה משאירה את מקבלה בטוח לגמרי, כי אכן המשיב יודע מה הוא משיב ללא ספק וללא פקפוק?

יש עשרות ומאות סיבות כאלה הנעוצות בבשרנו כסיכות בבשר החי ומכאיבות. אנו “התרגלנו”, רבים מהם אינם מוכנים להתרגל. זהו מעגל קסמים. כדי שהדברים ישתנו, נחוץ שבכל חיינו ירבו העולים הללו, שרשימה זו דנה בהם. כדי שהם יבואו, נחוץ השינוי. אולי נתאמץ בעצמנו לתקן דברים ויחד עם זאת להביא עולים. במאמץ משותף וכולל אולי נזיז את הענין – הן למען עליה והן כדי שלנו עצמנו יהיה טוב יותר. איך קוראים לזה? “לאחד את הנעים עם המועיל”.

“דבר”, יום א' ט“ו בטבת ה’תשכ”ט 5.1.1969

---

עולים ולא משקיעי הון

מאת

מאיר בראלי

דומני שהדבר החל מוותרנותנו העקרונית ליהודים: אם אינם באים – לפחות ישקיעו בישראל מהונם. נוצר מצב שיש בו, למעשה, שלוש צורות של התנדבות כספית יהודית למען ישראל, שאין לזלזל בהבדל שביניהן – ובכל זאת שלושתן בנויות על רגש החובה המוסרי־ערכּי ולא על יצר הריווח המניע את גלגלי הכלכלה.

יש תורמים למגבית היהודית המאוחדת (ולמגבית ההסתדרות ולכמה מגביות זוטות), יש המלווים כסף לישראל באמצעוּת ניירות ערך, מפעל ה“בונדס” (וכן לאמפ"ל ההסתדרותית וכמה גופים פרטיים וחצי־ציבוריים אחרים); נוסף לאלה יש משקיעי הון. לא מחוסר אובייקטים להשקעה, הקרובים להם יותר מבחינה גיאוגרפית פנו הללו לישראל, וגם לא סיכויי הריווח הגדול הצפוי להם אצלנו משכוּ אותם. אם יהודי כזה, משקיע הון, משתדל לאזן את תקציב מפעלו הישראלי, הרי זה אך ורק מפני שאלה הם “כללי המשחק”; בעצם זהו הכלל העיקרי במשחק. מכיוון שהעניין הוא, ביסודו של דבר, משחק ולא עסק רציני בשבילם – ההיקף מוגבל והעניין אינו עניין. מצבו החומרי של המשקיע אינו תלוי כלל במצבה של ההשקעה הישראלית שלו.

משיחות עם הרבה יהודים – תיירים כאן ואחרים שפגשתי שם – נראה לי, שחוסר הסיכוי של עניין זה הקרוּי השקעות הון אינו בגלל חסרונותיה של ישראל, אלא דווקא בגלל מעלותיה. ארצות מתאימות להשקעות הון, כלומר לבעלוּת נעדרת על רכוש מכניס רווחים, הן ארצות מפגרות. מובן שתנאי נוסף הוא קיום אוצרות טבע – סומאליה נטוּלת אמצעי המחיה אינה יכולה למשוך הון השקעות כדי אגורה אחת, אף־על־פי שהיא מפגרת מאוד. ישראל היא ארץ בעלת תחיקה סוציאלית מפוארת ואם כי אין היא עניה כסומאליה אין אנו גם מהעשירים ביותר בעולם באוצרות טבע. בישראל יכול אדם להתפרנס יפה מעסקו – אם הוא עובד בו קשה ומנהל אותו בעצמו בכשרון ניהול רב. זה נכון לגבי יהודים שבאו הנה בעבר וזה נכון לגבי יהודים שיבואו הנה בעתיד.

ידע וכושר – לא רק הון

יהוּדי מסטוקטון שבקליפורניה המנהל בית חרושת קטן (בקנה־מידה אמריקאי) לשימורי ירקות ופירות יכול לבוא הנה ולבנות כאן בית־חרושת כזה, להשתמש לא רק בהונו אלא גם – ובעיקר! – בידע הטכנולוגי שלו ובכושר הניהול שלו. הוא הדין לגבי יהודי שיש לו בית חרושת לנעליים באיטליה. אם הם ירצו לשבת בארצות־גלוּתם ולהשקיע כאן כסף הם לא יראו שום ריווח. נוסף לריווח שממשלת ישראל תיצור למענם בדרכים מלאכותיות, כדי לעודד השקעות הון.

יש, איפוא, לחדול מלהתפשר עם אי־הרצון שלהם לעלות ולנהל הסברה ומשא־ומתן עם יהודים אלה (לאו־דווקא עם העשירים המופלגים, שהם מעטים) על עלייתם.

דומה שאין צורך לומר כלל שהסברה – ולוּ גם המשוכללת ביותר – אין די בה. נחוץ ליצור תנאים לעליה זו. דומני שכל מה שנאמר במאמר הקודם על אקדמאים, נכון גם לגבי סוג זה של עולים. אגב, הצעירים שבהם – בנים לבעלי עסקים, או בעלי עסק בכוח עצמם – הם בעלי השכלה אקדמאית, טכנית או כלכלית. יש צורך בקשר הדוּק עם הארץ; מן ההכרח לספּק את כל המידע על אפשרויות ועל זכוּיות, על קשיים ועל חובות. נחוצה הכוונה והתאמה, מפני שלא רק נעליים ושימורים מייצרים יהוּדים, אלא גם דברים שאי־אפשר ואין טעם לייצר בדיוק כמותם כאן. יהודים אלה, שאינם משוּפעים בהון רב, אינם יכולים – בחלקם לפחות – להפריש לרכישת דירה חלק מן ההון הדרוש להקמת מפעל; נחוצה ליהוּדי כזה דירה שכוּרה (בשכר חדשי, ולא בדמי מפתח!) ונחוּצים לו כל הדברים הלא־חמריים שנזכרוּ ברשימה על האקדמאים.

לעידוּד עליה זו דרושים עוד כמה דברים. המדוּבר בנושאים שבין האזרח לשלטון. ברשימה על האקדמאים דוּבּר על נושאים שבין אדם לחברו, ודומני שלגבי האקדמאים הם הקובעים (אם כי אין לזלזל גם לגביהם בצורך לשפּר הרבה את יחסו של השלטון, של הפקיד הקטן והבינוני הגדול, אל האזרח). לגבי עולים־משקיעים מארצות הרווחה, חשוּבים, כמובן, היחסים בין אדם לחברו, אדיבוּת במידה המקוּבלת בעולם התרבוּתי, אבל לגבי סוג זה חשוּבה יותר, דומני, מערכת היחסים בין האדם והשלטון. הם נתקלים בה יותר.

כמו למתחרה

עולה־משקיע זה אינו מוּכן לחתום על חוזה עם חברה ממשלתית או ממשלתית למחצה, שבו אין הוּא קורא את “האותיות הקטנות” על יסוד הטענה: “אל תפחד, הממשלה בוודאי לא תעשוק אותך”. אין הוא רגיל לנוסח של “להסתדר” עם הממשלה, גם אם זה באמת מסתדר בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר. יהוּדים אלה באים אלינו מארצות מסוּדרות והם מצפים שבארץ היהוּדים יהיה סדר ציבוּרי טוב, לפחות כמו בארצות הגויים.

יהוּדי כזה בא, למשל, לייסד בית־חרושת למוצרים פלאסטיים, נאמר בדימונה, המייצר ליצוּא ולשוק המקומי. הוּא מקבל מהממשלה הקלות והנחות א‘, ב’, ג‘, ד’ ה'. הוא רוצה להיות בטוּח שמתחרו, שפתח מפעל דומה בקרית־שמונה, לא יקבל שוּם הנחה ושוּם הקלה יותר משקיבל הוּא. יתר על כן, הוּא רוצה להיות בטוח שריצות תכופות לירושלים, למשרדי ממשלה, לא יהיו דרושות ולא יהיוּ מועילות – לא לו ולא למתחרה.

שר המסחר והתעשיה לשעבר, חה"כ ח. צדוק, אמר פעם לתעשייני ישראל: “עבדו על המחרטה, אַל תעבדוּ על הממשלה”. בסטוקטון (קליפורניה) לא עובדים על הממשלה אלא על המחרטה – מפני שאין כל תועלת מעבודה על הממשלה. נחוץ שכאן ישרור אותו מצב, מבחינה זו.

אין אני מתיימר למנות כאן את כל השינויים שיש להביא, כדי לעודד עליית חרשתנים קטנים ובינוניים – הכוונה להפנות תשומת־לב לחשיבות הנושא, לקשיים הקיימים ולהציע קווי־פתרון אחדים.

דומה שיחטא לאמת כל מי שיעסוק בנושא זה ולא יצביע על מחדליה הבולטים של המחלקה למעמד הבינוני בסוכנות היהוּדית. מחלקה זו קיימת שנים על שנים – ומה היא עשתה? מה ההישגים שהיא יכולה להתפאר בהם? כן, אפשר להצביע על המכשולים ועל הקשיים. ובכל זאת מה הצלחותיה? מה עשתה מחלקה נכבדה זו כדי לסלק את הקשיים, לפחות כדי להצביע עליהם? ראשיה מתיימרים להיות הנציגים האותנטיים של המעמד הבינוני היהודי.

החיבה לגדולים

מכל מקום, מחלקה זו על מחדליה אינה העיקר. לא מחלקה זו ולא

החוג שקבע את ראשיה לא השפיעו על מדיניותה של ישראל¹. מכווני המדיניות הכלכלית של ישראל הם שנקראים לשנות את יחסם לעניין, להחשיב אותו יתר החשבה.

במאמר קודם דוּבּר על החיבה לתכנון (או ביתר דיוק החיבה לדיבור על תכנוּן); יש עוד חיבה אצלנו שהיא בעוכרי עליית משקיעים קטנים. החיבה למפעלים גדולים, בית חרושת גדול, המעסיק 500 פועל, תמיד מוצא חן בעיניהם יותר מאשר עשרה מפעלים המעסיקים 50 פועל כל־אחד (גם יותר קל ונוח לנהל מו"מ עם אחד מאשר עם עשרה). בית־החרושת הגדול מפרה את הדמיון ונודף ממנו ריח של חזון. צרכי העליה, צרכי העם והארץ, עומדים בסתירה לחיבה זו לגדולה. מעשה בבחור יהודי המנהל מלון בעיר אירופית. הוּא רוצה לבוא הנה ולבנות כאן מלון יקר. הכל רוצים לשכנעו לבנות מלון בן 200 – 300 חדרים. “אינני יודע לנהל מלון גדול כל כך”, הוּא אומר ומוסיף: “אני מסופק אם מלון כזה יכול בכלל להיות רנטאַבּילי בארץ קטנה מאשר ארצות־הברית”.

אנוּ זקוקים לכסף להשקעות – אבל עוד יותר אנו זקוּקים ליהודים בעלי כסף זה. גם זו סיבה להעדיף את הקטן על פני הגדול. מכל מקום עד שלא נתחיל לעשות כל מה שבידינו כדי להביא את מכרי היהוּדי מסטוקטון ואת היהוּדי מרומא, מייצר הנעליים – עד אז הטענות מופנות אלינו, קודם כל אלינו.

“דבר”, יום ג', י“ז בטבת ה’תשכ”ט 7.1.1969

---

תוספת "נטו" לכוחנו בארץ

מאת

מאיר בראלי

לכאורה העליה היא נושא שאין עליו ויכוח, מפני שהכל מסכימים שדרושה לנו עליה גדולה. למעשה, “אנשים רציניים” אינם עוסקים בו עוד, והכל פוטרים את מצפונם בטענה – מה לעשות, “הם” (כלומר יהודי התפוצות החפשיות) אינם רוצים לעלות.

טענה זו צודקת אך ורק למראית עין. נכון שאין שום תור בקונסוליות הישראליות בלונדון ובלוס־אנג’לס, בניו־יורק ובריאו־דה־ז’נרו של יהודים המבקשים לעלות לישראל. יתר על כן, לא מתקבל על הדעת שמיליון יהודים מארצות־הברית יקומו השנה ובשנה הבאה ויסעו לישראל וכן יהודי ארגנטינה או הולנד, קנדה או שוויץ.

נכון גם שהמעצמה העולמית המחזיקה בקרבה מיליוני יהודים, בלי שתרשה להם לצאת מתחומיה, חזקה משנוכל להכריח אותה לשחרר את היהודים היושבים בגבולותיה.

האם זו כל האמת?

הכפלת העליה

מי שחושב ברצינות את מחשבת הארץ הזאת ומבין שהעליה היא שאלת יסוד של יהודי ארץ־ישראל, לא יכול שלא לומר לעצמו שהשאלה איננה אם יהודי אמריקה ואירופה יקיימו את מצוות קיבוץ גלויות, כמו שעשו יהודי בולגריה, תימן ועיראק. ולא רק מפני שגלויות אלה אינן מועמדות לחיסול מלא או כמעט מלא – אלא גם מפני שהמספר הגדול של יהודיהן אינו מאפשר לנו לקלוט אותן במילואן, מיניה וביה.

השאלה מוגבלת הרבה יותר: איך גורמים לכך שבמקום חמישים אלף יהודים, יבואו לישראל בשנת 1970, מאה אלף או מאה וחמישים אלף, ובשנת 1971 מאתיים או שלוש מאות אלף. האם זה תלוי רק “בהם” ושום דבר אינו תלוי בנו?

בשנת 1949 ובשנות החמישים הראשונות התאמנו את כל חברתנו ואת כל כלכלתנו לקליטת שארית הפליטה מאירופה ולקליטת יהודים מארצות האיסלם. האם אנו מוכנים לדון ברצינות ולקבוע לעצמנו, מה נחוץ כדי שיבואו וייקלטו יהודים שנחוץ להביא עתה לישראל?

כל נסיון לדון בנושאים אלה נתקל מיד בקיר של אטימות נפשית: אם הם רוצים לבוא שיבואו. כלומר, אין ויכוח בקרבנו אם עשיית דבר זה או אחר הכרחית לדרבון עליה מארצות הרווחה, או שאפשר להביא לעליה זו בלי צעד לא־רצוי מסוּיים. יש דחיה של עצם השאלה ונמשך מתן עדיפות להסדרים הקיימים בחברה הישראלית, אף־על־פי שהדבר מונע ועליה שהיא כל כך הכרחית לקיומנו.

רוגז על יהודים “מוזרים”

אכן, האומר שאין אהבת ישראל בקרב יהודי ישראל אומר חצי־אמת. יש אהבה רבה ורחמים גדולים על כל יהודי סובל באשר הוּא שם. יש יחס קשוח ומוזר כלפי יהודים מהגלויות שאינן מתאימות לשגרת המחשבה. כשהגלות אינה כרוכה ברדיפות ובסבל – אין הדבר עולה בקנה אחד עם השקפותינו ההרצליאניות, ומתחת לסף הכרתנו אנו רוגזים קצת על יהודים “מוזרים” אלה. וכשיהודים אלה “מעיזים” לאזן בכספם את תקציב מטבע החוץ שלנו – מתעורר כל הדל־גאה שבקרבנו.

היחס המוזר והלא־נכון לשאלת העליה מתגלה בויכוח הבוער בקרבנו בשאלה הקרויה “הויכוח על עתיד השטחים”.

יש בקרבנו הרוצים להיפטר מהשטחים, והסיבה העיקרית לכך היא החשש שלהם שמא תטושטש יהודיוּתה של ישראל כשיש בה מיעוט גדול וגדל של לא־יהודים. הללו, ברובם הגדול התיאשו מראש מעליה במספרים משמעותיים לגבי הדמוגרפיה שלנו, ונראה להם שאם רק ניפטר מעודף הערבים שבאו עלינו עם נצחוננו במלחמת ששת הימים (נצחון פירוּס לפי השקפה זו), כי אז ישכון ישראל לבטח. גם ישראלים אלה מבינים – הם מוכרחים להבין – שהמאזן המספרי הקובע אינו מהו גודל הרוב היהודי בארץ, אלא מהו גודל המיעוט היהודי מול הרוב הערבי במזרח־התיכון, מפני שההתמודדות איננה בין יהודי ארץ־ישראל וערביה אלא בין מדינת ישראל ומדינות ערב.

השטחים נחוצים למען עולים

מתמיהה עוד יותר אדישותם לשאלת העליה של חסידי החזקת השטחים. בשיחה עם הללו, כשאתה מעלה את שאלת העליה, מתייצבים הם מיד להוכיח, שאנו יכולים להחזיק בשטחים גם ללא עליה. האומנם מי שמחשיב את ענין העליה יותר מכל, פירושו שהוּא מוכן לוותר על שטחים וגבולות? שמא להיפך, מפני שיש יהודים נרדפים ברוסיה שאין להם חוף אחר ומפני שיש יהודים באמריקה, שאין ארץ אחרת בה הם וצאצאיהם יכולים להישאר יהודים – לכך דרושים לנו כל השטחים.

חסידי תפיסה זו נאבקים עתה על התיישבות־התנחלות בשטחים. כל פיזור של האוכלוסייה בישראל מגביר את כוחנו. בין אם זו העברת יהודים מאזור החוף לנגב ולגליל או לשטחים שנוספו לנו אחרי מלחמת ששת הימים. בכל זאת כשהתישבות־התנחלות זו נעשית תוך הקטנת מספר יהודי תל־אביב ורמת־גן מוסיף הדבר לכוחנו פחות ממה שהיה מתווסף, אילו התווסף, על חשבון מספר יהודי ניו־יורק או מונטריאול.

התפרסותנו על פני ארץ רבה מגדילה את כוחנו הכולל, אף כי היא על חשבון מספרנו בחלק אחר של הארץ – אבל הדבר היחיד שיש בו תוספת “נטו” לכוחנו בארץ הזאת היא העליה, ועל תוספת כוח זו אין אנו נותנים את דעתנו במידה מספקת ומה שגרוע יותר – אנו עושים למענה מעט מאוד.

“דבר”, יום ו' ה' בחשוון ה’תשכ"ט 17.10.1968

---

לא מאזן ולא תשלומים

מאת

מאיר בראלי

מוזר למדי שהידיעה על היקף העליה (והירידה) בשנת 1975 השאירה רושם מועט כל כך על הציבור הישראלי, וכי יש בתוכנו שאינם יודעים, כי קיומנו תלוי בגידולנו תלוי בעליה. מוזר איפוא, כי פרסום הידיעה על היקף העליה השאיר רושם מועט מפרסום הידיעה על גודל הגרעון הצפוי במאזן התשלומים.

אין אני בא לזלזל בפרובלמטיקה הכלכלית שלנו, אבל האמת היסודית של חיינו היא שאם לא יעלו יהודים לארץ, הרבה יהודים – לא יהיו לנו לא מאזן ולא תשלומים.

“דבר”, יום ה‘, ב’ בכסלו ה’תשל"ו, 6.11.1975

---

לא "אם יעלו" אלא "כדי שיעלו"

מאת

מאיר בראלי

כל אלה שמרכז מחשבתם הציבוּרית עתה הוּא בכמיהה לשמירה על השטחים שצה"ל צירף לישראל במלחמת ששת הימים – כדאי שיבינו שהבעיה המרכזית עליה יש לתת את הדעת ולה יש להקדיש את המחשבה ואת כושר האמצאה היא – העליה.

אנוּ מתווכחים בחריפוּת אלה עם אלה על נסיגה ואי־נסיגה, בשעה שהולך ומתבהר שיותר משאנו מחזיקים בארץ־ישראל השלימה מחזיקה ארץ ישראל השלמה בנו. אשר להחזקתה של ארץ ישראל בנו, לדעתי נשאר הדבר נכון, וגם לא נראה בעין שום הסדר שיתקבל על דעת חוג ציבורי כלשהו, פרט לכמה אזרחים ישראליים נטולי כל השפּעה בציבוּר, “קצוות סהרוּריים של הפוליטיקה”, הדורשים מישראל לפנות את השטחים ללא שוּם תנאי וערובה (כפי שדורשים מישראל “ידידינוּ” הסובייטים ועושי דברם). מדינות ערב אינן נחפּזוֹת לעשות עמנו שלום, ערביי יהוּדה והשומרון אינם להוּטים, כנראה, להקים לעצמם “באנטוסטאן”.

אנו חייבים לבנות את חיינו ואת עוצמתה של ישראל בכל השטח שצה"ל חולש עליו, הישן והחדש – מקנטרה ועד קונייטרה.

כדי שנוכל לעמוד בכך, כדי שיהיה לנו הדבר לברכה גדולה ולא להיפך, חלילה – עלינו לגדול במספר – נחוץ שיהיו כאן הרבה יותר יהודים משיש.

גם מי שמאמין שיש מה לעשות – באמצעים ציבוּריים – לגידוּל הריבוּי הטבעי היהודי בארץ מבין שלא ממנו עיקר תשוּעתנוּ, גם מפני שמספריו קטנים וגם מפני שתהליכו הוּא איטי, כי הוּא טבעי.

גם מי שנראה לו שאין הצדקה מוּסרית ואין טעם מדיני לחומה שהקפנו את עצמנו בה, שאין אנו מתירים לערבי הרוצה בכך, להיות לאחד מאתנו¹ חייב להבין שלא רבים ילכוּ בדרכה של רוּת המואביה, רק מעטים יעשו את עמנו לעמם.

גם מי שאינו רוצה להזניח שום קורט של סיכוּי לגידוּל ולצמיחה יהודיים בארץ חייב לדעת שהעיקר הוּא – עליה. לא די אנו חשים במרכזיוּתו של נושא זה לעתידנוּ. גם אלמלא היתה בידינו ארץ־ישראל כמו שהיא כיום, גם אז קיוּמה של מדינת ישראל לא יכול היה להתבסס לאורך ימים על שניים עד שניים וחצי מיליון יהודים. עתה הומחש הדבר.

יש לדון בעניין העליה כשהדגש על עיקרו: עליה מארצות הרווחה, אכן, חובה אנושית ולאוּמית למצות למען עליה כל מה שאפשר מקרב שאריות קיבוּצי היהוּדִים בארצות המצוּקה וארצות חצי־מצוּקה, אם מוּתר להשתמש בביטוי כזה. עם זאת נבין־נא שמבחינה כמוּתית זוהי בעיה קטנה וּפתרונה אינו נותן לנו יהוּדים רבים.

ויכוח עם הספקן

קיים, כידוע, קיבוץ יהוּדי גדול ורב בברית־המועצות, שאין אנו יודעים כמה מהם היוּ באים אילוּ איפשר להם זאת השלטון שהם כפוּפים לו. מהמעט הידוע לנו מוּתר לנוּ להניח, כי אילוּ ניתן ליהודים מברית־המועצות לבוא הנה כי אז היתה נפתרת לא רק בעייתם הקשה של בני עמנוּ באותה ארץ אלא היה נפתר גם מה שקרוי בפינוּ בשם “הבעיה הדמוגרפית”.

“זה לא בידינו”, ישיב הספקן. אכן, אויב ראשון במעלה של ההיחלצוּת, לעליה הוּא הספקן. על עליה מבריה"מ הוּא אומר: “זה לא יעזור” – השלטון הקומוניסטי אינו חולם גם על מתן היתר ליהוּדיו לחמוק אל “ראש הגשר האימפריאליסטי” במזרח התיכון. על עליה מארצות־הרווחה אומר אותו ספקן שוב: “זה לא יעזור”, כי היהודים לא יבואו, ההוכחה: עד עתה לא באו.

אילוּ היתה בפינו תשובה הבנויה על אותו הגיון הקובע כי שתים ועוד שתים הן ארבע לא היה שום צורך להתדיין עם הספקן. עתה, לא נותר לנו אלא לשלוח את הספקן המודרני, מ־1967, אל בן דמותו הספקן מ־1897, זה שהלעיג על אנשי ביל"ו מזה ועל הרצל מזה. מי היה הגיוני יותר לאורך דברי ימיה, הקצרים יחסית, של ארץ־ישראל הנבנית: הספקן או המאמין? איש המעשיות הפעוּטה או בעל החזון הגדול?

מכל מקום הספקנוּת אין בה תשוּבה מעשית לבעיותינו. אין לנוּ ברירה בין שתי דרכים – עלינו לראות כיצד להביא הנה עולים ולסרב לדוּן בשאלה אם הם בכלל יבואוּ.

עניינם של יהודי ברית־המועצות הוּא ביסודו מדיני ומה שנחוץ הוּא שממשלת ישראל תחליט (תפרסם את החלטתה או לא תפרסם) שבכל משא ומתן שיתחדש, לכשיתחדש, בינינו ובין ברית־המועצות אנו נעמיד שאלה זו בראש ורק פתרונה מאפשר הליכה לשלב נוסף. השאלה מה חשוב לנו יותר ביטוּל החימוש הסובייטי של ארצות ערב או עליית יהוּדים מארץ הסובייטים היא שאלה ערטילאית לגמרי. אילוּ בטל האינטרס הסובייטי בארצות ערב (או אילו נדחקוּ הסובייטים מארצות אלה), כי אז היה עניינם של יהודי ברית־המועצות נעשה קל הרבה יותר, ואולי היה אפילו נפתר ממילא. השאלה שעלינו להציג לעצמנו היא כיצד נדבר אתם – כשיגיע מועד הדיבור – על יהודי ברית־המועצות, בשעה שהיחסים יהיו כפי שהיו בין 1958 ו־1967 (הן יחסיהם אתנו והן יחסיהם עם הערבים). אין חולק שהיינו רוצים בחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ברית־המועצות, אבל חשוב שיהיה ברור שקודם בעינינוּ עניין חרוּת היציאה של יהודים לארץ־ישראל. זה חשוב בעינינו, יותר מקיוּם שגרירויות, יותר מאדיבות דיפלומטית. בעצם זה קודם לכל דבר אחר. מתי יבואוּ יהודים מברית־המועצות אין איש יודע, אולי לא כל כך מהר כפי שאנו מקוים, אבל אולי גם לא כל כך מאוחר כפי שמשוכנע הספקן.

נושאים להכרעה לגבי עליית־הרווחה

נראה לי כי אין בזאת שום הפלגה אם נאמר שחרוּת היציאה ליהודי רוסיה היא הבעיה הכאוּבה והחמוּרה ביותר של העם היהוּדי בימינו, אוּלם מבחינת הדיון הציבורי בישראל חשוב ממנה הנושא כיצד נניע את יהודי הרווחה לבוא לישראל. בעוד שבשאלת רוסיה ויהודיה כמעט שאין בקרבנו חילוקי דעות, הרי במכלול הנושאים הקשורים לעליית־הרווחה יש נושאים כבדים להכרעה וכבדים עוד יותר בתהליך ההוצאה לפועל, בהפיכתם לממשוּת בחיי יומיום בישראל ובשליחותה אל יהודי־רווחה.

מטבעו מתחלק הנושא לשניים: המגע, בחוּץ־לארץ, עם מועמדים בכוח לעליה, ויצירת תנאים, כאן בארץ, לקליטת הבאים.

לשוּם איש אין תשוּבה ברוּרה מהי הדרך להנעת יהוּדים אלה לעליה. לעומת זאת ברור מה לא יניעם. אם ננהג, בארץ ובחו"ל, כפי שנהגנו עד כה – לא יבואו כשם שלא באו עד עתה. נחוצה תמורה יסודית באורח חיינו ובהתנהגותנו כאן בארץ וביחסינו עם יהדות הרווחה.

יש בארץ אי־רצון טבעי להביא שינויים באורח חיינו, מפּני שחברת בני־אדם היא שמרנית מטבעה ואין אנו יוצאים מכלל זה. יש התקוממות, המיוּסדת על רגש גאווה, לתביעה־הצעה לסגל את חיינוּ כדי שנמצא חן בעיני יהודים אחרים, ביחוד – בעיני יהודים שטוב להם.

יהודי ישראל חונכו ואולפו מנעוריהם להיות מוכנים לתת את נפשם על יהודים סובלים, על יהודים נרדפים – לעזור ליהודים להימלט אל ארץ־ישראל. המגע עם יהודים שטוב להם, מבחינה חומרית ומדינית, הוּא בעייתי הרבה יותר.

הייתי רוצה שיחול שינוי ביחסנו ליהודי הרווחה (שהם רוב יהודי העולם בימינו) בלי שיהיה בכך כורח מבחינה ישראלית, אבל זה לא ניתן לנוּ – הכורח קיים. למען עצמנו אנו חייבים לבנות את חיינו כך שיהודים אלה יבואו אלינו ובמספרים גדולים.

עלינו לבדוק את השאלות ואת הצרכים של עליה זו לא מנקודת הראות של “אם יבואוּ” אלא לעשות כדי שיבוֹאוּ – בואם הכרח הוּא לנו, הכרח לארץ־ישראל והכרח כדי שיהיה עתיד לעם היהודי.

אין מקום איפוא לתשובה־שאלה: “מה אתה רוצה, שבשבילם נתאים את עצמנו?”… כן, עלינו להיות מוכנים לתמוּרות כבדות ואפילו לא רצויות בעינינוּ כלל וכלל – אם אלה הכרחיות להנעת יהודי הרווחה לעליה ואם הן דרושות לקליטתם. אם אנו מבינים שעליית־רווחה הכרחית היא, עלינו להיות מוכנים למסקנות הנדרשות.

אכן, יש ודאי מקום ליותר משתי דעות מהוּ המועיל ומהו שאינו מועיל לענין גדול זה, אבל הכרח הוּא שתהיה לכולנו נקודת מוצא משותפת – הפתרון “אז שלא יבואו אם הם לא רוצים” אינו בא בחשבון. “ברוגז” כזה ננהל לא עם העם היהודי! ציטטנו כבר את אימרתו הקולעת של ד"ר שמריהוּ לוין: “אין לי בשבילכם יהודים אחרים…” אכן, עם כל קיבוץ יהודי יהיו לנו בעיות, בעיות קשות.

יש מקום לבירור יסודי מהי התמורה שיש להביא במדיניות הכלכלית, כדי שיהודים מהאמריקות ומאירופה, מאוסטרליה ומדרום אפריקה ירצו לעלות ויוכלו להיקלט – בתנאי שמוסכם יהיה בעיני כולנו שבואם הוּא כורח, שאין הויתור עליהם בא בחשבון.

בדרכו של הרון־אל־רשיד 

שני יסודות חברתיים כלכליים הם עיקר מניינה של עליה־בכוח זו (נוסף לעליה חלוצית שהכלים לקליטתה קיימים). יש בוגרי אוניברסיטאות, ויש בעלי אמצעים מוגבלים שהיו יכולים לתרום מיכולתם המקצועית בתעשיה, מלאכה או מסחר בעזרת רכושם הקטן. יש להתאים את הכלים הממלכתיים והציבוריים לקליטתם, להקל על אלה.

בדיון זה, הבא להציג את הענין ולא לטפל בפרטי הפתרון, אין הכוונה להציע הצעות מפורטות, אך כל הבא במגע עם עולים כאלה ועם תיירים המתלבטים בשאלת העליה יצביעו על שוּרה של ליקויים המחייבים תיקון. דומני ששני ליקויים הם הנזכרים יותר מאחרים: ביורוקרטיה נוקשה ומסועפת יותר מאשר ברוב ארצות הרווחה והחשד הכללי של השלטון באזרח. יותר מאדם אחד שמעתי כבר: אין לי ברירה אלא לרמות את מס הכנסה, מפני שממילא חושדים בי ואם אני מצהיר אמת אני נאלץ לשלם סכום מופרז.

הייתי רוצה מאוד ששרי הכלכלה ומנכ“לים, נגיד בנק ישראל וראשי המחליטים על מדיניוּת כלכלית ילכוּ מפעם לפעם בדרכו הטובה של הכליף הרון־אל־רשיד, יתהלכו קצת בקרב עמם במסיכה על פניהם. עשרות דו”חות לא ילמדוּ אותם מה שילמדו בטיוּל־סיור אחד כזה.

אשר לטיפול בחוץ־לארץ בעולים־בכוח – לא שמעתי מאז קום המדינה שום דבר שבח על טיפול זה. לעומת זאת ביקורת יש בשפע. מסופקני אם יש אדם שלדעתו הסוכנות היהודית מטפלת בענין החשוב הזה כיאות. פה יש שליחים המבטיחים הרים וגבעות לעולים ושם יש שליחים שבכלל שליחותם אינה מעניינת אותם. השליחים עצמם מטילים את האשמה על הניהול המרכזי בירושלים. אם יש מי שטוען שהכל בסדר, שאין בכלל אשמה חמורה, אני לא פגשתיו עדיין.

לרפ"י יש הצעת פתרון – להעביר לממשלה את הטיפול בענייני עליה. לכשעצמי אני מסוּפק אם אותו שמעון בן־יוסף העוסק בעליה בשם הסוכנות יעשה זאת טוב יותר כשייקרא עובד מדינה. נחוץ להחליף את כל השיטות ונראה לי שהכרחיים שינויים מרחיקי לכת בצוות העוסק בכך. יתכן שקל יותר להכניס שינויים כאלה – הן במדיניות והן בצוות – אגב העברה מן הסוכנות לממשלה. אולי, מכל מקום הבעיה אינה בעיית הסמכות הממשלתית או הסוכנותית, אלא בעיית הטיפול – בעיית המדיניות הנקבעת ובעיית היישום שלה במציאות.

באלה חייבת לחול התמורה. יש למהר לעשות זאת, גם אם זה לא נעים, גם אם זה מכאיב.

כל זה הכרח הוּא לנו, כדי לקיים את מדינת ישראל היהודית. כל אורח החיים היקר לנו יתקיים רק אם יבואו הנה עוד יהודים, עוד הרבה יהודים. לשם כך עלינו להיות מוכנים להרבה, גם לקבל עלינו סדרים ואורח חיים שונים מאלה שהורגלנו להם.

“דבר”, יום ו‘, ל’ תשרי ה’תשכ"ח 3.11.1967

השינויים שחלו במצב מאז כתיבת הדברים אינם משנים את המסקנות. הפתיחה החלקית של שערי היציאה מרוסיה מחדדת את הבעיה ואת הצורך לפתור אותה. העדר הרצון מביא לנשירה.

אשר להחזקתה של ארץ ישראל בנו, לדעתי נשאר הדבר נכון, וגם כשיש סיכוי לפתוח במו“מ. אין עדיין סיכוי לסיום מו”מ ובהצלחה.

---

מפלגת העליה

מאת

מאיר בראלי

דוד בן־גוריון אמר לסופר “ידיעות אחרונות” בטבריה (כשהוּא נפש בעיר זו, במארס 1969) ש“יש שתי מפלגות, שלמות הארץ ושלום, אני שייך לשתיהן”. על דרך זו, באמירה דומה, מותר לומר, שפועלות בישראל שתי מפלגות: מפלגת יש“ע (יהודה, שומרון ועזה) ומפלגת הנסיגה. נחוצה מאוד מפלגה שלישית: מפלגת העליה. אני יודע, שכולנו בעד עליה, אלא שאין ל”בעד" הזה שום משמעות מעשית. כוונתי ל“מפלגה” שאנשיה יתייחסו לעליה כמו שהרב לווינגר מתייחס ליהודה ושומרון וישעיהו לייבוביץ – לנסיגה. נחוצה התלכדות של אנשים בעלי השפעה, שבעיניהם שאלת השאלות היה איך להתגבר על העדר עליה ועל קיומה של ירידה. למפלגה זו הייתי נותן את מלוא תמיכתי, ללא סייג.

אני מסכים לגמרי עם כל הטענות המדיניות בגנות נסיגות (אפילו חלקיות), אני שותף להערכה שאין הנסיגות מקטינות את הרצון הערבי להשמיד את המדינה הלא־ערבית שבלב העולם הערבי. אין אני מאמין ששלום חוזי, כתוב וחתום, יבטיח את שלומה של ישראל, אם גבולותיה לא יהיו בני־הגנה (ואין סיכוי לשלום עכשיו בגבולות בני־הגנה).

עם זאת חובה להודות, שבלי עליה גדולה אין תשובה על טענות, שהמבטא הבהיר ביותר שלהן הוּא שמעון פרס, בדבר הסכנות לאופי היהודי של ישראל, אם תינתן, במצב הדמוגרפי הקיים, זכות בחירה לכנסת לכל התושבים שבשליטתה של הכנסת. המצב הקיים יכול להימשך זמן־מה – עד שיבואו יותר יהודים. אין הוּא יכול להישאר מצב של קבע. נכון שהבעיה הדמוגרפית או הסכנה הדמוגרפית קיימת גם קיימת ב“ישראל הקטנה”, וההבדל בין ישראל רבתי לישראל הקטנה מבחינה זו הוּא רק הבדל של זמן, לא רב. אילו נסוגונו מיהודה ומשומרון היתה מתחילה תחרות בין ערבי ישראל ומדינות ערב – מי יהרוס את מדינת ישראל קודם, אלה מבפנים בהתרבותם או אלה מבחוץ בתוקפנותם. גם לישראל הקטנה יש תקומה אך ורק אם תבוא עליה גדולה שתביא הרבה מאוד יהודים.

מכל בחינה שהיא – מה שנחוץ לישראל, כדי שתמשיך להתקיים, הוּא עליה גדולה. אני מציע לדחות בשתי ידיים את המעשיות הקטנה והמזויפת של היודעים שלא תבוא עליה. מעשיות זו היא יורשתה של המעשיות של יהודים שנשארו בפולין ובליטא, בהונגריה וברומניה, מפני שהם “ידעו” שהציונות היא מדוחי־שווא. היא המשך לאותה מעשיוּת, שבשמה התנגדו רבים כל כך במימסד של תנועת העבודה בשנות הארבעים למאבק התקיף בבריטים למען הקמתה של מדינת ישראל. היא המשך למעשיוּתם הקטנה והלא־נכונה של אלה, שלגלגו על דוד בן־גוריון בחתירתו למדינה; כי הם הבינו שזה בלתי אפשרי.

יש לומר ולחזור ולומר, שאין זו אמת שאין עליה מפני שהיהודים אינם רוצים לבוא. אין עליה מפני שאנחנו דוחים את העולה, מפני שמעולם לא ידענו לקלוט יהודים, שיש להם ברירה שלא לעלות, ועתה יש רק יהודים שיש להם ברירה. גם ליהודים, הנדחפים לצאת מארצות מושבם יש אפשרויות הגירה שונות.

שאלת העליה אינה מדוע מיליוני היהודים באמריקה אינם אורזים מזוודות ובאים הנה. השאלה היא מדוע לא באים כמה עשרות־אלפים כל שנה, כמה אלפים מאנגליה ומצרפת, מקנדה ומארגנטינה. השאלה היא מדוע המעטים שבאים רובם הגדול עוזבים אחרי זמן קצר.

הפתרון אינו במשרד הקליטה, אם כי ודאי שנחוץ לתת למשרד זה סמכויות ומעמד שונים לגמרי משיש לו. יש להפוך אותו ממשרד זוטר למשרד מרכזי, אבל לא בו הפתרון. נחוץ לארגן את כל חיינו הכלכליים והחברתיים לקליטת עליה. נחוץ שקודם כל נבין שאין לנו ברירה, שחיינו, שהאוויר החפשי שאנו נושמים, הכל תלוי בכך שיבואו יותר יהודים. נחדל לשאול “אם יבואו יהודים” ונשאל את עצמנו מה עלינו לעשות, כדי שיבואו יהודים רבים, ולעשות את הדרוש – בלי חוכמות ובלי תירוצים.

הבה נקים אותה, את מפלגת העליה!

“דבר”, יום ג‘, ה’ בסיוון (ערב שבועות) ה’תשמ"ג 17.5.1983

---

הרשימה החסרה בבחירות

מאת

מאיר בראלי

אין כל חשיבות למספר הרשימות המתמודדות בבחירות לכל כנסת בישראל. רשימות קיקיוניות שאינן זוכות לתמיכה אינן מצליחות להביא לפיצול־יתר. עושות זאת דווקא מספר לא גדול של רשימות בינוניות וקטנות, המצליחות לפצל את ציבור הבוחרים – היקפו של ציבור מגישי הרשימות אינו חשוב (וגם לא מעניין), חלקן גם אינו משתתף בבחירות בפועל.

הרשימות שהוגשו חלוקות ביניהן בדבר האחיזה שלנו ביהודה ובאפריים, ועל כך עיקר הפולמוס ביניהן. מתגנבת אל העט המחשבה הצינית, שיכולת אחיזתנו בהר הישראלי תוכרע לא כל כך בבחירות שיהיו אצלנו, אלא הרבה יותר מזה בבחירות שיהיו בארצות־הברית ועדיין לא ברור מי נח לנו יותר ממתחרו (שם אין אויבים בבחירות, אלא מתחרים בלבד!)

טוב היה איפוא אילו היתה לנו רשימה אחת שהיתה מציגה בראש סדר העדיפויות את שאלת העליה – איך מתגברים על השיתוק בעליה, איך מביאים הנה, אל החוף האחרון של העם היהודי, את בני עמנו, שזו ארץ ההצלה בשבילם בשני מוּבנים – הצלתם כיהודים והצלתה של המדינה היהודית.

השאלה העיקרית אינה שיש כאן יותר מדי לא־יהודים, אלא שיש כאן פחות מדי יהודים. הזוכר את תולדותינו, מימי ביל"ו עד היום, יודע שכאשר היתה עליה היה בארץ שגשוג וכאשר לא היתה עליה, היה משבר. הרגשת המחנק בארץ גם היא פרי העדר עליה. “הבעיה הדמוגרפית” המפורסמת גם לה אין פתרון אלא בעליה גדולה. עוד לפני מלחמת ששת הימים היו שישבו “עם עפרון ביד” וחישבו מתי ניהפך למיעוט במדינת ישראל. אין הבדל מהותי, מבחינה זו, בין ישראל רבתי למיני־ישראל.

כלל לא ברור אם דווקא אמירת “לאו” נחרצת לכל הצעת פשרה היא שתציל את ישראל בגבולותיה הרחבים – יתכן שהדבר עלול להחריף מאבקים אנטי־ישראליים ולהחליש תמיכה של פרו־ישראלים. לא בכך דנות שורות אלה, אך בלי הערה זו הדברים אינם שלמים וניתנים לפירוש לא נכון.

מאז 1882 היתה העליה בעיית היסוד שלנו וזה לא נשתנה עד היום ולא ישתנה מהר. היקף העליה תלוי בנו במידה מכרעת.

“הם לא רוצים לעלות!” היא אמירת הבל. הצרה אינה שמיליוני היהודים בארצות־הברית ומאות האלפים בארצות אחרות אינם אורזים מזוודות ועולים. לא היינו עומדים בזאת כלל. הרע הוּא שלא עולים שנה־שנה יהודים במספר מתקבל על הצרכים והאפשרויות. אין אנו זוכים ב“עירוי דם” משמעותי – הן איכותי והן כמותי.

האשמה היא בנו, שלא ידענו ליצור בארץ את משטר הקליטה ההכרחי להבטחת קיומנו. לא מדובר במשרד הקליטה שאינו משפיע על התהליכים העיקריים, שאינו יכול כלל לתת לעולה את הקליטה הדרושה, לא בתעסוקה ולא בשום נושא אחר. הכרחי שינוי ערכים מלא בכל המימסד הישראלי ובנכונות של החברה הישראלית לקבל עליה עול של משטר קליטה.

יתר על כן – ראשי המדינה, מכל המפלגות – חדלו אפילו לשלם מס שפתיים לכורח העליה, כי לא נעים לדבר על כך עם יהודים כאשר מבקשים מהם כסף. במקום משטר של קליטה מקבלים החלטה אדמיניסטרטיבית לכפות את ישראל על היוצאים מרוסיה. ספק אם הדבר יגדיל את מספר העולים, ואילו נזקו ברור. לאיכות הקליטה אין חלופה; לא בכח נביא עולים – אנו זקוקים לעולים כאויר לנשימה.

“מעריב”, יום ד‘, א’ בחשוון ה’תשמ"ט 12.10.1988

---

שיהיו ליהודי ישראל

מאת

מאיר בראלי

בעיית הבעיות של הציונות היתה, הינה ותהיה – מימי ביל“ו ועד אותו עתיד כשיסתיים קיבוץ הגלויות – עליית יהודים לארץ. הדיבורים הנשמעים על כדאיות הויתור על חלקי ארץ כבושים בידי צה”ל הם דיבורים של אנשים שהתיאשו מעליה חפשית, מעליית יהודים, חופשיים לעלות או לא לעלות. הם רואים עצמם כ“מעשיים”, מפני שעד כה לא הרבו יהודים לעלות שלא מארצות המצוקה. ארצות האיסלאם כמעט שנתרוקנו מיהודיהן, יהודי אמריקה יושבים על טובם ועל עושרם ואשר לברית־המועצות – מי יודע? במצב זה נראה ל“מעשיים” כחלום באספמיה הדיבור על עליה רבתי. אפשר גם הפעם להפריך את מעשיותם של קטני האמנה כפי שלא פעם הפריכה אותם ארץ־ישראל. לזאת יש סמוכין לא רק באמונתנו בעם היהודי.

עד כה היתה מדינת ישראל ערוכה בעיקרה לקליטת נרדפים. כיום יש לערוך אותה, ללא דיחוי, לקליטת יהודים אמריקניים. יש לנער לשם כך את כל המוסדות, נחוץ להחליף בתפקיד כל איש שלא ימהר לחרוג מן השגרה שהתרגל אליה בעשרים השנים האחרונות. יש להביא את דברה של ארץ ישראל החדשה, הגדולה והמנצחת אל יהודים בניו־יורק ובלוס אנג’לס, בשיקגו ובבואנוס איירס, בפילדלפיה ובלונדון. מה שלא עשתה לדמיונם הלאומי שנת תש“ח יכולה לעשות שנת תשכ”ז אם שיגרת המימסד הציוני לא תגבר על הרעיון הציוני, על האמונה הציונית, במקום לוותר על חברון ויריחו, על ארץ אפרים ובקעת הירדן נוותר על שגרת ההתנהגות. בידינו הדבר להביא את יהודי העולם שיהיו ליהודי ישראל..

“מבט חדש” כ“ב בסיוון ה’תשכ”ז 28 ביוני 1967

מאמר זה נכתב סמוך לנצחון הגדול, לפני שהחלו לעלות יהודים ובוודאי לפני שהחלו להתייאש ולשוב על עקבותיהם. מובא כאן אותו חלק מהמאמר הדן בעליה.

---

עליה וירידה – ארה"ב

מאת

מאיר בראלי

יש מחקרים לא מעטים על ירידתם של עולים מארצות־הברית. זה לא כבר פורסם באמריקה מחקר חדש של פרופסור חיים וקסמן, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת רוטג’רס, ומיכאל אפל אוניברסיטת מישיגן. המחקר בנוי על נתונים שנאספו אצל 71 יהודים אמריקאיים שניסו להיקלט בישראל ושבו לארץ מוצאם.

מחברי המחקר טוענים, כי ישראל משקיעה אמנם מאמצים רבים – ובדרך כלל בהצלחה – בנסיון להקל על קליטתם של עולם מארצות רבות, אבל לא על קליטתם של עולים מארצות־הברית. הם תובעים מישראל מודעות לסיבות לשיעור הירידה הגבוה של עולים אמריקאים ולנסות להתמודד עם הבעיה.

ערכו של המחקר מוגבל בשל היקפו, רק 71 נחקרים, אולם נודעת לו חשיבות בשל ממצא אחד, אשר מתקבל על הדעת, כי לא היה משתנה גם אילו רבו הנחקרים. כוונת הדברים לממצא הקובע, שרובם הגדול של השבים לאמריקה שבו עם יחס עמוק יותר לישראל משהיה להם כאשר ניסו לעלות לישראל, והתחזקה המעורבות האישית שלהם בקהילה כתוצאה מהנסיון הישראלי. אכן, יש מיעוט שחזר עם רגש מרירות כלפי ישראל וביקורת עליה, אולם אלה מעטים.

חשיבותו של ממצא זה רבה לכיוונה של הפעילות בארצות־הברית. ידוע ששליחים מישראל מנסים לא פעם לעכב, אף למנוע, עלייתם של יהודים, שנראה להם שלא ייקלטו בארץ, מחשש שמא בשובם יהיו בקהילתם גורם מזיק, מבחינתה של ישראל. מובן מאליו שההערכות של השליח לא תמיד נכונות. לא פעם הוּא מעכב או מונע עליה של יהודי, שהיה נקלט יפה אילו עלה. יש ישראלים יוצאי אמריקה, שבפיהם סיפורים על כך שנאלצו להיאבק בשליח, שניסה לעכבם. עיכובים־מניעות אלה יש להם השפעה המקטינה את ממדי העליה מארצות־הברית (ומקנדה). אין להאשים בזאת את השליח, כי מי חכם ויידע הכל? יש צורך לשנות את המדיניות, לבחון פחות את סיכויי הקליטה ויותר את הרצון לעלות.

אם מחקרם של וקסמן ואפל יביא לשינוי רצוי זה במדיניות הרשמית כלפי העליה מאמריקה, יהיה ייחוד חשוב למחקרם בקרב המחקרים על ירידת עולים מארצות־הברית.

“דבר”, כ“ה באלול ה’תשמ”ו, 29 בספטמבר 1986.

---

המשאלה

מאת

מאיר בראלי

בראש השנה נוהגים לסכם את השנה שעברה ולהעריך את השנה המתחילה. מסכמים דברים ידועים, ומה שאינו זכור מן הסתם אינו החשוב ביותר. הערכות לעתיד בנויות, אמנם, על הסתברויות הגיוניות, ובזאת הן שונות מסתם מעשה ניחוש, אבל – כידוע – המציאות אינה הגיונית כל כך. לכן ההערכות מתבדות לעתים, כמעט כמו משאלות.

הבה נתיר לעצמנו, לכבוד החג, לעסוק במשאלות. כל ימות השנה זה מסוכן, כי הדבר עלול להסיט אותנו מן המציאות, מעמידה על הקרקע. לכן – רק בחג.

יש לנו משאלות לאומיות לרוב. כל אחד יכול למנות אותן והרשימה ארוכה. אם אנו רוצים לרתום את דרך החשיבה ההגיונית גם לעניין זה של משאלות, עלינו לקבוע עדיפויות וקדימויות – מה רצוי לנו יותר. הגשמת איזו משאלה דחופה יותר.

אני מציע לכל בית ישראל לתת עדיפות וקדימה לנושא אחד: עליה גדולה, אין שום פתרון מדיני לישראל בלי הכפלה אחרי הכפלה באוכלוסייתנו ובזמן קצר. אין שום פתרון כלכלי למתרחש במשקנו בלי עליה גדולה, הכוללת יהודים בעלי תושיה, שידעו לשנות דברים בארץ הזאת. אין שום פתרון לבעיותינו החברתיות בלי “דם חדש” בחברתנו הלאומית.

המשאלה היא שתקום תנועה בקרב יהודי אמריקה (וקיבוצים יהודיים קטנים יותר) שתאמר: “אני הוּא המכבי”, שלא תשאל האם אנו רצויים בישראל, האם הישראלים רוצים בנו, אלא תאמר – הדגל הציוני הולך ונשמט מן הידיים בישראל; אנו באים לחזקו, להאדירו, לחדש את נעוריו.

נחוצה תנועה שתצמח מתוך החברות היהודיות בניו־יורק ובלוס אנג’לס בשיקגו ובפילדלפיה, וכן בצרפת ובקנדה, באנגליה ובארגנטינה – תנועה שתהיה תופעה חברתית־רעיונית המתאימה לדורנו, כפי שהיתה העליה השניה בדורה.

אין לומר שהמשבר הרוחני שאנו נתונים בו כמוהו כמשברה של העליה הראשונה, שרובה היתה אוגנדיסטית, ורק במעטים בתוכה יקדה האש שהביאה אותם לארץ־ישראל כעשרים שנה לפני כן.

הסיכוי הגדול להתנערותה של ישראל הוּא בבניה, שעדיין אינם אזרחיה. דרושה עליה גדולה, עליה חלוצית שלא באה כתוצאה מהדרכה מן הארץ דווקא, אלא של הבאים לבנות ולהקים ארץ ואומה, משק וחברה, לתקן מה שדורש תיקון אצלנו, להוסיף ולבנות על יסודות איתנים על יסודות בריאים.

האם יש סיכוי להגשמתה של משאלה זו? אין לדעת מתי “ייפתחו השמים”. אבל כאשר ייפתחו – חשוב שנדע מה לבקש.

“דבר”, יום שישי, כ“ט אלול ה’תשמ”ב (ערב ראש השנה) 17.9.1982

---

גם התיישבות – העיקר: עליה

מאת

מאיר בראלי

אחד הוויכוחים היסודיים של תנועת העבודה עם גורמים אחרים בציונות היתה טענתה שאין די בעליה, נחוצים עליה והתיישבות. כשם שלא די שיהודים יהיו בעלי מטעים בארץ, נחוץ שיהודים גם יעבדו במטעים אלה. נחוץ שיהודים יבואו לארץ־ישראל, ונחוץ גם לפרוס את ישובנו על פני הארץ. מעולם לא הורגש צורך להדגיש את המלה “גם” שבמשפט האחרון, כי הכרחיותה של העליה לשם ייהוּד הארץ לא היה מוטל בשום ספק.

עתה, הממשלה שלא מתנועת העבודה לא רק שאימצה לעצמה את עקרון ההתיישבות (ולא חשוב אם קוראים לה בשם חדש: התנחלות), אלא עשתה אותו לבלעדי. העליה אינה מעניינת את הממשלה, מכל מקום בהתנהגותה אין שום ביטוי לחרדה על שאין עליה לארץ. כאילו יכול להיות ספק בדבר שאין הגשמה לציונות בלי המשך העליה, כאילו יתכן בכלל שהחלק הקטן של העם היהודי שהתרכז בארץ עד כה יתנחל בארץ־ישראל המערבית כולה.

ההכרח להעמיד את בעיית העליה, בעיית רצונו של העם היהודי לפרוש מחיי גולה לחיי עצמאות יהודיים אינה בעייתו המיוחדת של אותו חלק בציונות המאמין שהדרך להגשמה ציונית מחייבת בנייתה של מדינת ישראל בכל ארץ־ישראל המערבית. העדר עליה אינו מוכיח שאפשר לקיים את מדינת ישראל בגבולות מוקטנים. הוּא רק מכביד על קיומה בגבולות נרחבים. גם השאלות המדיניות הקשות, שאלות שלא ניתנה עליהן שום תשובה, לגבי התכנית לשלום־של־פשרה עם הערבים, אינן נפתרות כאשר אין עליה לארץ. קל יותר לחסידי נסיגות לנהל ויכוח עם בעלי תפיסות פחות רציונליות, כמו המאמינים שאלוהי ישראל ילחם את מלחמתנו לייהוּד הארץ או אנשים פחות דתיים שעמדתם המדינית בנויה אך ורק על הרצון לחיות בישראל רבתי. הרבה יותר קשה להשיב לטענות של ציונים, המצביעים על הסכנות לקיום מדינת ישראל מנסיגה לקווים שבטכנולוגיה של שנות השבעים ושל שנות השמונים אי אפשר להגן עליה, אם יופר השלום־של־פשרה. בעתיד יהיה קשה שבעתיים להגן על מדינת ישראל, אם תצטמק למה שסאדאת כינה “ממדיה הטבעיים”.

העדר העליה אינו נושא שרק מתנגדי נסיגה חייבים להיות מודאגים ממנו, אלא זהו נושא שאי־אפשר כלל להשלים עם מציאותו, אי־אפשר לתכנן מעבר לעובדה שאין עליה. מוכרחים לערער את קיומה של עובדה זו ולהתגבר עליה. לחסידי הנסיגה יש לפחות אשליה שאפשר לבנות מדינה יהודית, בלי המשכו של קיבוץ גלויות. לבעלי הדעה המדינית המדריכה גם את ממשלת ישראל וגם חלק מהאופוזיציה אין פריבילגיה כזאת, אין אשליה כזאת.

לא ייתכן כלל שנמשוך כתפיים בצדקנות ונאמר: מה לעשות, הם (כלומר יהודי הגולה) אינם רוצים לבוא. השאלה אינה האם מיליוני היהודים באמריקה מוכנים לעזוב את הטובה בגלויות שהיו לבני עמנו זה אלפיים שנה ולבוא הנה, השאלה היא איך אנו מטפלים באלפים שרצו לבוא ו…חזרו לשם, מכיוון שלא קלטנו אותם.

השאלה היא איפוא איך יוצרים בארץ הזאת, תנאי קליטה כאלה שהאלפים שיבואו יביאו רבבות, תנאי קליטה טובים יכולים להביא למפנה, אם לא בבת אחת לפחות בזמן קצר.

נכון, דרושים תנאי קליטה שמעולם לא היו בארץ, תנאי קליטה אחרים משקלטנו בהם את יהודי פולין וגרמניה בימי המנדט ואת יהודי תימן, עיראק ומארוקו בימי המדינה. תנאי העליה השתנו. אין עוד עליית מצוקה. יש עולם פתוח. כשבאה מצוקת חומייני על יהודי אירן לא היו מוכרחים כלל לבוא דווקא הנה, כשיש מצוקה יחסית בארגנטינה יש עולם פתוח ליהודיה. על ישראל להסתגל לזאת וליצור בתוכה תנאי קליטה שימשכו את בני העם היהודי אליה. ליהודי שנות השמונים יש ברירה (שלא לעלות לישראל), לישראל אין ברירה, היא חייבת לגדול. כדי שממשלת ישראל תבין זאת נחוץ שאזרחי ישראל יבינו זאת והם שיסבירו זאת גם לממשלתם.

“דבר”, יום א', י“א באייר ה’תש”ג 24.4.1983

---

ציונות וולונטרית, חופשית

מאת

מאיר בראלי

אין זה נכון שהתנועה הציונית, מנהיגיה ומכווני דרכה אינם יודעים שחל שינוי עצום במצב היהודים, מצב שהביא יהודים בעבר לציונות ולעליה. הצרה היא שאין מסיקים מסקנות מהשינוי, אין מסיקים אותן בעבודה הציונית בגולה וחמור מזה – אין מסיקים מסקנות בארץ, בקליטת העולים, בתכנון הגידול בארץ וכיווני ההתפתחות של מדינת ישראל.

אין זה סוד שעד דורנו היתה הציונות תנועה מרקסיסטית במובן מסויים. ההוויה קובעת את ההכרה – אבן שתיה זו במחשבה המרקסיסטית היא שקבעה את דרכה של הציונות והביאה לה גם נצחונות לא מעטים. הווייתם של יהודים בגולה היא שהפנתה אותם להכרה ציונית וממנה לעלייה. אמנם לא כל ההגירה היהודית ממזרח אירופה – ואחר כך גם ממרכזה – פנתה לארץ־ישראל, אולם אותו קילוח שפנה לחוף שלנו מקורו העיקרי היה בדחף האנטישמי שעקר יהודים ממקומות מושבותיהם, רק מיעוט קטן מקרב העולים לא נדחף משם, אלא עלה לארץ אך ורק מפני שנמשך הנה.

תיאודור הרצל ניסח זאת בדברים מפורשים, כשהסביר שבימינו (כלומר בימיו) נעשה קשה ליהודים יותר ויותר לנדוד מגלות לגלות, מפני שהעולם כולו סגר על בני עמנו. אמנם בימיו של הרצל נשמעו הדברים עדיין כהפרזה, מפני שאמריקה ואוסטרליה, קנדה ודרום אפריקה, קיבלו מהגרים יהודים, אולם עד מהרה הן נסגרו, דווקא כאשר הלחץ מאירופה גבר. זו היתה הוויה יהודית בגולה, בחצי הראשון של מאתנו, והיא קבעה גם הכרה ציונית וגם מעשה ציוני – עליה.

כל זה נעלם ואיננו. אנו חיים כיום בעולם פתוח למדי, ויש ליהודים אפשרויות הגירה רבות. כבר בשנות החמישים היינו עדים לכך שיהודי מרוקו פנו בחלקם, ואולי ברובם, לארצות אחרות – בנו קהילות יהודיות בצרפת ובמונטריאול והגיעו גם לאמריקה הלטינית, יהודי רוסיה, אלה מהם היוצאים מארץ זו, מהגרים ברובם הגדול אל מעבר לאוקינוס, במקום לעבור את הים התיכון לכיווננו. רק הגל הראשון של יוצאים מרוסיה היה גל ציוני לוהט. אנשים שלחמו מלחמה מסוכנת על זכותם לעלות לישראל. אחריהם באו “יהודים מכל ימות השנה” והתמונה נשתנתה. יש ידיים לסברה שכיום ציונים טובים אינם זוכים ברשיונות יציאה, ומקבלים אותם אנשים שהגישו בקשה לצאת מרוסיה, כי שם לא טוב לחיות, ביחוד לבני הלאום היהודי. התמונה חזרה על עצמה כשאסון חומייני התרגש על יהודי אירן והם יצאו מהארץ שחיו בה הם ואבותיהם דורות רבים. מהעשירים והמשכילים שבהם לא הגיעו הנה אלא מעטים בלבד.

מכאן – משברה החמור של הציונות. לא הסקנו מסקנות מהשינוי במצב המחייב פעילות אחרת לגמרי משהורגלנו בה. עלינו לדעת שבתקופה זו יש לבנות תנועת עליה חדשה, ששורשיה אינם בכורח המציאות של יהודים, לא בדחיפה שהאנטישמיות דוחפת יהודים החוצה, אלא ברצון יהודי לחיות בקרב יהודים בארץ דוברת עברית, שתרבותה היא יהודית, שעמה הוּא עם היהודים.

הסקת מסקנות ממצב זה היא הכרחית. וזאת לא מפני שיש לנו תנועה ציונית והעיסוק החשוב שלה הוּא הבאת יהודים לארץ ישראל, ההכרח הוּא הכרח קיומי למדינת ישראל, ולכן זהו הכרח קיומי לעם היהודי. עלינו לשוב ולשנן את האמת הציונית שלא נשתנתה – פתרון בעיותיה של ישראל הוּא בעליה ואין פתרון בלי עליה גדולה. מן הבחינה החברתית אנו מדשדשים בביצה כל פעם שנפסקת העליה, מבחינה כלכלית אין צמיחה ואין פריחה בארץ בלי עליה, ומן הבחינה המדינית – אין עתיד לאופיה היהודי של ישראל בלי עליה.

יש בתוכנו תמימים המאמינים שאם “ניפטר” מיהודה, שומרון ועזה, על תושביהם הערבים נבטיח את אופיה היהודי של ישראל. הם שוכחים שגם ב“מיני־ישראל” יש אוכלוסיה ערבית גדולה וגדלה. גם לפני מלחמת ששת הימים, כשלא היתה עליה, הראו לנו את “הכתובת על הקיר” – איך הרוב היהודי בישראל מצטמק והולך. יש הבדל בזמן, מכיוון שבישראל רבתי יש אחוז גבוה יותר של ערבים מאשר בישראל שלפני מלחמת ששת הימים, אבל בחיי עם הבדל הזמנים הזה אין לו חשיבות מכרעת.

על התנועה הציונית בשיתוף עם הממשלה, הכנסת והציבוריות הישראלית – לעבד תוכנית ציונית חדשה לעלייה וקליטה. עלינו לבנות את כל חיי המשק וחיי החברה שלנו לפי צרכי הקליטה, לחדול לחשוב שאנו עושים טובה לעולים, לבטל את השיטות הפטרנליסטיות בקליטת עולים, שיטות שהיו תמיד פסולות, אולם עתה אינן יכולות כלל להתקיים. זאת ועוד, דרוש בישראל תכנון ופיתוח אחרים לגמרי מאלה הקיימים. דרוש תכנון המביא בחשבון את אופיו המקצועי של העם היהודי בימינו, עלינו לברוא פה חברה וכלכלה שיהיה בהן גורם מושך לצעירי היהודים בניו יורק ובלוס־אנג’לס, שיעדיפו אותנו על־פני החברה העשירה שבארצותיהם, עלינו לברוא חברה שיהודי ארגנטינה המהגרים מארצם יעדיפוה על ארצות ההגירה הפתוחות לפניהם לרווחה.

תפקיד נוסף יש לפעילי התנועה הציונית בגלויות השונות (או בתפוצות השונות – אם הם מעדיפים מלה “נקיה” יותר) – לברוא תנועת עליה עצמאית שאינה מחכה לאות מארץ־ישראל כדי לבוא. דרושה לציונות תנועת עליה מרדנית, האומרת אנו עולים לישראל לשנות את פני החברה הישראלית, לחדש את נעוריה, להניף גבוה־גבוה את דגל הציונות.

לא יזיק לציונות אפילו אם תהיה התנגשות בין הציונים העולים ואותם הישראלים שציונותם הועמה, ההתנגשות הקשה בין העליה הראשונה והעליה השניה לא הזיקה לציונות כלל וכלל.

אייר ה' תשמ"ג מאי 1983 “כיוונים”

---

בלי אתנחתאות

מאת

מאיר בראלי

אתנחתא בהתיישבות לא תמיד היא אסון. ייתכן מאוד מצב המחייב זאת. יש שצרכי ההתיישבות, תכנונה או ביסוסה, מחייבים הפסקה זמנית בהעלאת ישובים. בזאת יש הבדל ברור בין עליה והתיישבות. לגבי עליה – כל הפסקה היא הפסד. לא תביא עולים בחודש אפריל במקום אלה שלא הבאת בחודש מארס ובוודאי שלא תביא עולים ב־1979 במקום אלה שלא הבאת ב־1978. יתר־על־כן פסק־זמן בעליה גורם להפחתתה בסיומו ( בהשוואה למה שיכול היה להיות אלמלא ההפסקה). הדברים ידועים ואומרם פטור מהוכחה. לכן מחדלי העלייה והקליטה שלנו הם החמורים במחדלינו, וכל המפלגות וחוגי הציבור אשמים. אין נקי. אשמים אנשי הציבור ואשמים יוצרי דעת הקהל בעתונות ובספרות, באמנות ובבידור. אשמה חיבתנו לעליה תוך סלידתנו מהעולה.

“דבר”, י“ב באדר ב' ה’תשל”ח 27 במרס 1978.

---

אפאטיה לעלייה כמקור הבעייה

מאת

מאיר בראלי

שוחחתי עם אנשים לא מעטים על סדרת הכתבות ב“דבר השבוע” על העליה מאת מרדכי ברקאי. בכל השיחות האלה פתחתי אני. חלק לא קטן מבני שיחי, מקרב קוראי “דבר”, קראו את הסדרה או רשימה מתוכה, אולם אף אחד מהם לא התרשם במידה מספקת, כדי שיעורר נושא זה בשיחה עם חבר, אתי למשל. הסיבה אינה נעוצה במרדכי ברקאי, הזוכה – למיטב ידיעתי – לתשומת לב רבה בקרב הקוראים. הבעיה הוגדרה הגדרה קולעת בכותרת של הסדרה: “למי איכפת עליה”. הנושא רחוק מתחושתם ומתודעתם של הישראלים, לרבות הישראלים החושבים.

חוסר הבנה השורר בישראל, בכל הקשת הציבורית שלנו, לנושא החשוב ביותר להמשך קיומנו הוּא מדהים. אין להבין איך זה קרה, שתקף את הישראלים פטליזם מוחלט לגבי נושא שבלי פתרונו החיובי אין עתיד לישראל. מי שמנסה בכלל לחשוב בענין זה מגיע למסקנה שאין עליה, לא תהיה עליה ומנסה לחפש תחליפים לעליה. אין תחליפים לעליה. לעומת זאת יש גם יש סיכוי שתהיה עליה. הדבר תלוי בנו, הישראלים, הרבה יותר מאשר רבים מאתנו מודים בכך.

“אנשים מעשיים” אינם עוסקים בעליה. לכל היותר מאזינים כשמישהו מנסה לענין אותם בחידוש העליה, מאזינים בערך כמו שעומדים דום כששרים את ההימנון הלאומי. רק נימוס. “אנשים מעשיים” יודעים שלא תהיה עליה, שאלה הם דיבורי סרק של אידיאליסטים נאיביים שאיש רציני רשאי להתייחס אליהם בנימוס, אולם רק בנימוס.

אלה מאתנו הכמהים להקטנת שטחה של ישראל לממדים הישנים, מלפני מלחמת ששת הימים, מאמינים שיש להם פתרון להיעדר העליה, אמנם לא פתרון ציוני, אך לפחות פתרון מעשי. הם נוטים לשכוח שמהבעיה הדמוגרפית פחדנו גם לפני שהתרגשו עלינו “השטחים”, גם אז ערכו סטטיסטיקאים חשבון “עם עפרון ביד”, מתי תחדל ישראל להיות מדינה יהודית ותהיה דו־לאומית. הסיפור הבדיוני על כנסת ישראל בשנת… שמתקבלת בה החלטה לשנות את שם המדינה ל“מדינת ישמעאל”, נתפרסם לפני שערביי רמאללה היו בתחום שלטוננוּ.

מרדכי ברקאי ייחד לטובה שני אישי ציבור, בעלי השקפות סותרות לגבי מדיניות החוץ והבטחון ואחיזתנו בכל ארץ ישראל המערבית – משה שמיר מזה ועוזי בר־עם מזה. משה שמיר, האמוּן על הגשמה אישית, ניסה את כוחו בהבאת עולים. הוּא שהה לצורך זה באנגליה שנים אחדות. מידת הצלחתו לא היתה תלויה רק בו. אני מזכיר עובדה זו רק מפני שאיש מרכזי ב“תנועה למען ארץ ישראל השלימה”, אשר משה שמיר היה מראשיה, טען כלפיו על שהוּא “עורק” לשנים אחדות מהמאבק על “שלמות הארץ” למען פעילות משנית, לעליית יהודים לארץ. עוזי בר־עם ראוי לשבח אף הוּא על שמיקד את פעילותו בכנסת לעניין העלייה והקליטה, נושא שהוּא יודע שאינו מביא רווחים מן הבחינה המעניינת את הפוליטיקאי המצוי.

הישראלי המצוי אומר לך: “מה לעשות, הם אינם רוצים לעלות”. הטלת האשמה על “הם”, על יהודי חו"ל פוטרת את הבעיה ואת הצורך לטפל בה, לחשוב עליה, לבקר את עצמנו. הישראלי הממוצע אינו מוכן להביא למודעותו את העובדה שבלי עליה אין קיום למדינת ישראל. יש מעטים המשלימים עם עובדה זו, כמו מירון בנבנישתי שאמר ברורות בראיון טלוויזיוני שברור לו שבארץ הזאת לא תהיה מדינה יהודית, אלא דו־לאומית. עתונאי אחד כתב שברור לו שהעם הפלשתינאי ישאר קיים לנצח, בהתקיימותה של מדינת ישראל אין הוּא בטוח. אין הדברים הקשים הללו אמורים לגבי רוב הישראלים, הרוב פשוט אינו חושב על הנושא, אולי מדחיק אותו.

האמת היא שהדבר תלוי בנו. השאלה אינה אם אפשר שמיליונים יהודים באמריקה יקומו יום אחד, יארזו מזוודות, יזמינו כרטיסים וינחתו כאן. הבעיה היא שיבואו בשנה הבאה רבבות יהודים מארה"ב ועוד רבבה מאמריקה הלטינית ועוד רבבה מארצות חפשיות אחרות ושהם ייקלטו כאן יפה, שקליטתם תגרום לכך שבשנה שאחריה יוכפל המספר וכך כל שנה. זה אפשרי. זה תלוי בנו. לשם כך נחוצה קליטה טובה, הרבה יותר טובה משהיתה אי־פעם כשקלטנו יהודים שלא היתה להם ברירה. לשם כך נחוץ שהמסר העיקרי היוצא מפה לשם יהיה: יהודים, עלו לישראל!

השאלה שאין אני יודע את פתרונה היא איך לגרום לכך שיהיה איכפת לישראלים שאין עליה. אינני יודע איך לגרום לשינוי הלוך הרוח המזלזל בעליה ודוחה עולים, אולם ברור לי שיש דרך להגיע לכך, מוכרחה להיות דרך.

“דבר”, יום ה', כ“ב בשבט ה’תשמ”ז 26.1.1984

---

הנגב, הגליל והעליה

מאת

מאיר בראלי

מכל מה שהתפרסם על ההסדר בין המערך והליכוד לגבי ההתנחלויות מעבר לקו הירוק אין תמונה בהירה. ההתנגדות הקשה שנשמעה, בעיקר מצד התחיה־צומת וארגון הישובים שם, אינה, מוכיחה דבר. בדרך כלל הללוּ קולניים יותר מיריביהם. השאלות שלא נדונו, כנראה, בין המשתדכים לקואליציה רחבה נראות להם לא חשובות, כי אינן בעלות אופי המדליק יצרים מפלגתיים. מה שייעשה ביהודה ושומרון יהיה פחות מדי בעיני חסידי ההתנחלות ויותר מדי בעיני מתנגדיה, אבל מה על ההתיישבות בנגב ובגליל?! חוששני שלא תהיה שום התיישבות באזורים אלה, דלילי האוכלוסיה היהודית. ספק רב אם באמת הגליל והנגב יכולים לחכות ולחכות. הייתי רוצה שבנגב ובגליל ייעשה לא פחות משייעשה בצד השני של הקו הירוק.

כאשר עוברים בשתיקה על הנגב והגליל, עושים אותו הדבר לגבי הנושא המשעמם ביותר, עליה. הרי הכל מסכימים שהיא הכרחית לעצם קיומנו, לא רק להתפתחוּתנו. האם תהיה לממשלה העומדת לקוּם תכנית להגדלת העליה?

אני מבקש מאוד מאנשי המעשה שלנו לחדול מן הטענה ש“הם” ( כלומר יהודי הגולה) אינם רוצים לעלות. הבעיה שלנו איננה להשפיע על מיליונים יהודים באמריקה שיעלו, אלא רק להגדיל את המספרים הקיימים – נאמר, שכל שנה יבואו פי שניים משבאו בשנה שלפניה. תפקידנו הוּא לקלוט את המעטים הבאים כך שמספר העולים יוכל לגדול ומספר החוזרים לארצות מוצאם יקטן. ממשלת המערך מלפני 1977 עוד שילמה מס שפתיים לעניין העליה. ממשלת הליכוד ויתרה גם על זאת. מה שנחוץ הוּא פעולה יזומה רבת מעוף לחידוּש העליה.

יש קשר הדוּק בין התיישבות בנגב וחידוש העליה.

יום ד', ט“ו באלול ה’תשמ”ד 12.10.84

---

רק 43,000

מאת

מאיר בראלי

הידיעה הפחות חגיגית שפורסמה בישראל ערב ראש־השנה היתה, כי בשנה שעברה עלו לישראל רק 43,000 יהודים ואפילו מספר זה אינו בטוח, מפני שהוּא כולל 8,400 עולים בכוח, כלומר יהודים שבאו לישראל לראות ולבדוק אם ישארו פה או לא. מספר זה קטן בתשעת אלפים ממספר היהודים שבאו בשנה שלפני האחרונה.

מספר היהודים העולים לישראל כל שנה הוּא המספר הסטטיסטי החשוב ביותר בהתקדמותה, בביסוסה. לכן הירידה במספר העולים לשנה היא תופעה קשה וחמורה. כל ירידה, זמנית, אחרת אפשר לתקן; אבל יהודים שיכולים היו לעלות בשנה שעברה ולא עלו, אולי לא יעלו בכלל. אם הם נשארו ברוסיה, אולי לא ירשה להם השלטון בארץ זו לצאת ממנה. אם הם בארץ חופשית יותר – אולי יסתדרו שם (ואולי אפילו יתקשרו לבן־זוג לא יהודי) ולא ירצו עוד לעלות לישראל.

בחשבון הנפש הלאומי שלנו לשנה שעברה יש הרבה סעיפים. אני מציע ליהודים, בעולם ובישראל, להעמיד את העליה בראשו של חשבון הנפש הלאומי. לטווח קצת יותר ארוך הקובע את גורל העם היהודי הוּא קצב העליה, כמה יהודים יהיו פה בעוד שנה, בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים. זה יקבע מה יהיו פניה של הארץ הזאת גם בעוד מאה שנים ובעוד מאתיים שנה.

מדיניות החוץ של ישראל, מדיניות הבטחון שלה, המאמץ העצום שעושה צה“ל ועושה כל חייל בצה”ל – כל זה יכול לתת לעם היהודי דבר אחד: זמן. השאלה הגדולה היא מה יעשה העם היהודי בזמן הזה.

“דבר”, יום א‘, ו’ בתשרי ה’תשל"ה 22.10.1974

---

"הסכנה הדמוגרפית" והמספרים היבשים

מאת

מאיר בראלי

ניתן לזאת שם: “הסכנה הדמוגרפית”. בשם סכנה זו תובעים מאתנו לא לנסות להתעקש, ולא לרצות כלל להחזיק ביהודה, בשומרון ובעזה, שיושבים בהם ערבים רבים. בסוף שנת 1978 ישבו שם מיליון, מאה ושלושים אלף נפש (לרבות התושבים המעטים של צפון סיני). החשש הוּא, כי ריבוים הטבעי יהפוך את ישראל תחילה למדינה דו־לאומית ואחר־כך למדינתו “החילונית הדמוקרטית” של יאסר ערפאת. כדי להינצל מזאת יש לנתח מעל גופנו את יהודה, שומרון ועזה. נימוק חמור זה השפיע אפילו על גולדה מאיר ז"ל, שלא היתה מהראשונים לוותר על זכויות יהודיות בארץ ישראל, לא זכויות טריטוריאליות ולא זכויות אחרות.

התשובה היסודית לטענה זו היא, כמובן, שבלי עליה גדולה אין עתיד לישראל בגבולות מצומצמים כמו בגבולות רחבים, אבל כדאי גם לעיין במספרים היבשים. הם אינם יודעים חכמות ואינם משרתים תזות רעיוניות או מדיניות, אלא להיפך, כופפים אותן למציאות.

מי שיואיל לבדוק את המספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יתפלא מאוד. כאשר מנכ“ל “מקורות” יעקב טוביה הראה לי מספרים אלה, לא האמנתי למראה עיני ורק בדיקה מדוקדקת שכנעה אותי, שאין אנו יודעים מה אנו שחים. השוואת הנתונים מסוף שנת 1967 לסוף שנת 1978 מראה, כי אחוז היהודים ב”ארץ־ישראל השלמה" גדל ב־11 השנים האלה. הגידול אינו רב. זהו גידול שסטטיסטיקאים מגדירים אותו כ“לא משמעותי”. המדובר בגידול מ־63.68 אחוז יהודים בסוף 1967 מכלל האוכלוסיה בכל ארץ־ישראל ל־64.38 אחוז בסוף 1978. אין זה כאמור, שינוי מהפכני, אבל כשאנו מביאים בחשבון שהדבר קרה בתקופה של עליה יהודית קטנה וירידה גדולה מהארץ – יש בו, עניין רב ויש לו בכל זאת גם משמעות לא מעטה. אם נמשיך את הבדיקה הסטטיסטית יתברר לנו, כי בגבולות “הקו הירוק”, לרבות מזרח ירושלים, קרה דבר הפוך. שיעורם של ערביי ישראל ומזרח ירושלים עלה ב־11 השנים האלה, מ־14.14 אחוז בסוף 1967 ל־ 15.83 אחוז בסוף 1978 מתוך כלל אזרחי ישראל. המגמות ביהודה ושומרון מזה ובחבל עזה וצפון סיני מזה – דומות. מכאן שאחוז ערביי ישראל ומזרח ירושלים מתוך כלל הערבים שבשליטה ישראלית עלה בין שני התאריכים האמורים מ־28.89 אחוז ל־34 אחוז. זוהי עליה, שכל סטטיסטיקאי יאמר עליה שהיא “משמעותית”. מספרם של ערביי ישראל גדל ב־11 שנים אלה ב־189,400 נפש או ב־48.3 אחוז ואילו ערביי “השטחים” התרבו ב־ 163,600 נפש שהם 16.82 אחוז בלבד. התרבותם של היהודים בארץ־ישראל באותה תקופה היא 28.83 אחוז.

מובן מאליו, שבנתונים אלה חסר פרט חשוב מאוד ומעניין מאוד: מהי הסיבה לכך? מדוע יש תופעה שונה כל כך בקרב ערביי ישראל ומזרח ירושלים מזה וערביי יהודה ושומרון, עזה וצפון סיני מזה. יתכן, שיש הבדל ניכר בריבוי טבעי ויתכן שיש הגירה משמעותית מ“השטחים”, אשר לא ידענו עליה. יתכן, כמובן, שיש צירוף של שני גורמים אלה. המחשבה הראשונה המתבקשת אצל מי שאינו קרוב לנושא היא, שרמת המחיה השונה של ערביי ישראל מזה ואלה שאינם אזרחים בישראל מזה משפיעה על היקף הילודה. זה לא מתקבל על הדעת. ראשית, אין לנו שום הוכחה, כי ערבים עשירים מעמידים יותר צאצאים מערבים עניים. שנית, יש הבדל ניכר ברמת המחיה בין רצועת עזה לבין יהודה שומרון ובכל זאת אין תופעות דמוגרפיות שונות.

מתקבל על הדעת, שערביי ישראל נוטים פחות להגירה מארץ־ישראל, אם כי גם הם אינם מתלהבים משלטון יהודי. אלה הם הערבים (ובניהם) שלא ברחו מהארץ ב־1948. הם הפלשתינים הקשורים יותר אל הארץ הזאת, ויהיה השלטון אשר יהיה. לעומת זאת ביהודה, שומרון ועזה יש יותר נטיה להגירה, כדי לא לחיות בשלטון יהודי. נטיה זו נבלמת בכוח התקווה, שהשלטון היהודי בשכם ובחברון הוּא זמני. אם תקווה זו תדעך – תגדל ההגירה ותדעך הסכנה הדמוגראפית.

אף על פי כן ההגנה העיקרית מפני מהילת יהודיותה של ישראל היא בעליית יהודים לארץ־ישראל. הטענה שההגנה מפני סכנה דמוגרפית זו היא בעליה גדולה של יהודים – לא התקבלה כאמינה כל השנים שאנו מתווכחים על “שאלת השטחים”, מפני שיהודים לא באו. לא ניתחנו לעצמנו את הסיבות להתמעטות מספר העולים, ונטינו להטיל את האשמה על היהודים שאינם עולים. מחדלינו בקליטה הוצנעו, או שהתייחסנו אליהם כאל “כוח עליון”, כביכול. אכן, היו בתוכנו תמיד מי שאמרו, כי הבעיה אינה מדוע שישה מיליון יהודים אינם עולים מארצות־הברית, אלא מדוע מספר העולים אינו מוכפל כל שנה, מדוע רבים כל כך מהעולים עוזבים – והללו ידעו עוד לפני עלייתם, שרמת המחיה שלהם פה תהיה נמוכה מאשר שם. לא הקשיים החומריים הבריחו אותם. אנחנו הברחנו אותם. כל זה לא נקלט אצלנו לא במוחות ולא בלבבות ולכן ראינו לנגד עינינו את “הסכנה הדמוגרפית”.

סכנה זו היתה ידועה יפה גם לפני מלחמת ששת הימים. הריבוי הטבעי המהיר של ערביי ישראל בלט גם לפני 1967. זכורני מאמר עתונאי אפוקליפטי, שהיה כתוב בסרקזם מר על עתידה של ישראל. מאמר זה נגמר בכך, שמגיע היום שבו מחליט הרוב בכנסת לשנות את שמה של מדינת ישראל למדינת ישמעאל, בגלל הרוב החדש במדינה (אז לא היינו עדיין מודעים כל־כך לטרמינולוגיה הפלשתינית, ובעל המאמר כתב “מדינת ישמעאל”)

. אכן, ההכרח להביא לישראל עולים במספרים לגמרי אחרים משידענו מאז נגמרה עליית קיבוץ גלויות מראשית המדינה אינו קשור רק בהחזקתנו ביהודה, שומרון ועזה – זהו כורח קיום למדינת היהודים, ולא רק ליהודים בחוץ־לארץ, אשר חשוב להם שגם בניהם ובני בניהם יישארו יהודים. הוויתור על “השטחים” אין בו שום ערובה ליהודיותה של ישראל. לכל היותר הוּא מרחיק את הסכנה, מכיוון שוויתור כזה יוצר סכנות אחרות למדינת ישראל. הוּא עלול להיות חמור יותר – כשהדמוגרפיה הערבית לוחצת מבפנים ומדינה פלשתינית־אש"פית או מדינה פלשתינית־ירדנית לוחצת מבחוץ. לעומת זאת הפיכת שלטון ישראלי ביהודה ושומרון לשלטון קבע פותחת אופקים חדשים, שהמספרים שהבאתי מרמזים עליהם.

נתונים אלה מראים, שבתאורי “הסכנה הדמוגרפית” יש אלמנטים ניכרים של דחליל, אבל בשום אופן אין הנתונים האלה באים להקטין את הצורך הדחוף להגדיל את מספר העולים לישראל. ההיפך הוּא הנכון.

“דבר”, יום שישי, כ“ב בטבת ה’תש”ב 4.1.1980

---

ללא תשובה

מאת

מאיר בראלי

ב־11 בינואר 1980 נדפס ב“דבר” מאמרי “הסכנה הדמוגרפית והמספרים היבשים”. למיטב ידיעתי איש לא השיב על הדברים. מאמר זה מתבסס על מספרים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במדינת ישראל. מספרים אלה שמים לאל תיאוריות רבות, כאילו “הסכנה הדמוגרפית”, כלומר הסכנה של ירידת חלקם של היהודים באוכלוסיה של ארץ־ישראל טמונה דווקא בשליטתנו ביהודה, שומרון ועזה. העובדה שהדהימה אותי במספרים האלה היא שאחוז היהודים ב“ארץ־ישראל השלמה” גדל מ־1967 ל־1978, אמנם גידול שסטטיסטיקאים קוראים לו “לא משמעותי” – בסוף 1967 היו 63.68 אחוזים מתושבי ארץ־ישראל יהודים ואילו בסוף 1978 – 64.38, זהו שינוי קטן, כמובן, אבל יש לזכור, כי הוא קרה בתקופה של עליה קטנה מזו שאנו מתכננים לעתיד ובתקופה של ירידה גדולה מהארץ, שאנו מתכננים להפסיקה.

לעומת מספרים אלה, הכוללים את כל הפלשתינאים, משני עברי “הקו הירוק”, פחות משמחים המספרים המוגבלים ל“ישראל הקטנה”. אחוז ערביי ישראל, לרבות מזרח ירושלים, עלה מ־14.14 אחוזים ב־1967 ל 15.83 אחוזים ב־1978, לעומת היהודים. אין הבדל בין המגמות ביהודה ובשומרון לעומת עזה.

אלה הן עובדות. המספרים ניתנים לבדיקה. גם לאחר שבדקתי וחזרתי ובדקתי, מסרתי את דברי לדפוס בחרדה מסוימת. אמנם בדקתי, אמנם הכל ברור – אבל היתכן שכך הם פני הדברים ובכל זאת אין מפסיקים להטריד את דעת הקהל בדיבורים על “הסכנה הדמוגרפית” הנשקפת לנו דווקא מיהודה ושומרון? העובדה הניצחת היא שהרבוי של ערביי ישראל בתקופה האמורה היה 48.3 אחוזים ושל ערביי “השטחים” – 16.82. הרבוי של היהודים היה 28.83. נתונים אלה אינם מגלים לנו את הסיבה להבדלים גדולים אלה. תאורטית יש שתי אפשרויות: ילודה גבוהה אצל הערבים ממערב ל“קו הירוק” ונמוכה – ממזרח לו. יותר מתקבל על הדעת שעיקר ההשפעה לתופעת ההבדל היא הגירה ערבית. אני חוזר ואומר מה שאמרתי במאמרי הקודם בנושא זה – ערביי יהודה ושומרון נוטים יותר להגירה, כדי להמנע משלטון יהודי, מאשר ערביי ישראל ונוטים פחות להשלמה עם שלטונה של ישראל. יתכן שהגירה זו נבלמת במקצת בכוחה של תקווה שהשלטון היהודי יסולק, במוקדם או במאוחר, משכם ומחברון, ומטול כרם ומקלקיליה. כדאי מאוד לבדוק איך השפיעה תכנית האוטונומיה של מנחם בגין על תנועת ההגירה – מהמסקנה המספרית (על היקף ההגירה) אפשר יהיה ללמוד אם הערבים הפלשתינאים מאמינים שהאוטונומיה תביא לסילוקה של ישראל או שהם מאמינים במה שמאמין מנחם בגין.

*

הדברים הללו פורסמו בינואר. יש לי עדות, כי נקראו, והיו כמה מדוברי “הסכנה הדמוגרפית” – שנשאלו מה אומרים להם מספרים אלה ולא השיבו. האם היתה להם תשובה? אני יודע יפה שיש אנשים בתוכנו שאינם רוצים בשליטה על יהודה ושומרון מכל וכל, בלי קשר למגמות דמוגרפיות, כי הם מתנגדים לכך עקרונית ומוסרית. זהו ויכוח חמור בתוכנו, אבל ויכוח אחר. אסור לגייס למענו את הנימוק של “סכנה דמוגרפית”.

נכון גם שבשום פתרון מדיני אסור לנו לוותר על העליה, על עליה גדולה. שאלת העליה היא השאלה החשובה ביותר להמשך קיומה של מדינת יהודית בלב המזרח התיכון. מי שמנסה לומר שעלינו להביא בחשבון שלא תהיה עליה אינו יודע מה שהוא מדבר.

אם נהיה מדינה קטנה בגבולות ״הקו הירוק" עליה הכרחית לנו לא פחות מאשר אם נהיה “ישראל רבתי” שגבולה על חופי הירדן. אם תתכווץ ישראל לגבולות שמלפני 1967, תהיה חלשה יותר מבחינה טריטוריאלית וחיזוקה הדמוגרפי יהיה דחוף הרבה יותר. המספרים שהובאו כאן, בפעם השניה, מראים שגם “הבעיה הדמוגרפית” הפשוטה – חוד המחץ שלה הוא דווקא בערביי ישראל, ושום נסיגה לא תפתור בעיה זו.

“דבר”, יום א', י“ח באייר ה’תש”ם 4.5.1980

---

העליה בסיס לשלום

מאת

מאיר בראלי

יורשה לי לעשות פרפרזה מהאמירה הציונית המפורסמת בדבר העולה היהודי, המביא עמו לארץ במזוודתו את “כושר הקליטה” שלו. מוצדק עוד יותר לומר שכל עולה מביא עמו במזוודה את תרומתו הקטנה לשלום יהודי־ערבי במזרח־התיכון.

“אות” 3 בפברואר 1972.

---

התקרנפות

מאת

מאיר בראלי

האם יש רבים בישראל ששידור “כותרת לילה” במוצאי יום ד' בשבוע שעבר, בדבר מחדלי הקליטה הדהים אותם? העובדות אינן ידועות לציבור הרחב, אף־על־פי שהן נוגעות למספר די גדול של בני אדם, יותר מעשרים אלף ונמשכות זמן רב. בכל זאת לא מצאו הדברים הד, לא בתקשורת ולא בשיחות בין ישראלים (שאינם עולים חדשים). שנים על שנים חיים בקרבנו עולים חדשים בתנאים לא תנאים במרכזי קליטה צפופים בלי שמישהו יוכל להציע להם “פתרון דיור” כלשהו. האם יש מישהו שאינו מבין שהדבר סוגר את שערי העליה?! שלא לדבר על היחס הבלתי אנושי לעולים.

שאלה חמורה יותר אני שואל וחוששני שהיא שאלה רטורית: האם זה איכפת למישהו? האם זה מזיז למישהו מאנשי השלטון? האם זה איכפת לציבור הישראלי? אי־האיכפתיות האיומה לעניינה של העליה ולגורלם של עולים מעלה שאלה כאובה ביותר: האם הישראלים עדיין ציונים?

זה שנים נשמע “קול קורא במדבר” של מעטים מאוד, הטוענים כי החברה הישראלית אשמה בכך שיש כל כך מעט עולים, שמחדלי הקליטה – במובן הרחב של המושג, קליטה כלכלית וקליטה חברתית – הם המעכבים את גידול מספר העולים. הרוב הלא כל כך דומם בישראל לא האזין לדברים וחזר על הטענה הצבועה: “מה לעשות? הם אינם רוצים לעלות?” שוב ושוב נאמר (בקול ענות חלושה, בגלל העדר הקשב) שהבעיה אינה מדוע ששה מיליון יהודים באמריקה אינם אורזים מזוודות ובאים הנה, אלא מדוע לא קורה הדבר הרצוי והאפשרי, שיבואו שנה אחת ובבת יהודים מאמריקה ובשנה שלאחריה שתי רבבות ואחר כך ארבע רבבות. הדבר אינו מתרחש מפני שאנו דוחים את העולה, מפני שאצלנו “אוהבים את העליה ושונאים את העולה”. אחת הסיבות לנשירה היא שההרגשה הכללית של יהודי רוסיה שנקלטו בישראל היא “לא אוהבים אותנו פה”, נשמעו טענות על כל הקלה שקיבלו עולים וצרות העין היתה מחרידה. מעולם לא הטריד הציבור את עובדי הקליטה בטענות על קשיחוּת כלפי עולים, על ביוּרוקרטיה נוקשה וכיוצא באלה. הציבור לא הטריד לא מפני שלא היה יסוד לטענות, אלא מפני שהנושא לא הטריד את הציבור. האם יש תקווה שיבוא שינוי באווירה בעקבות “כותרת לילה” זו שהופיעו בה שלושה אנשים, שתיארו אותו מצב עצמו משלוש זוויות ראיה: איש משרד הקליטה, יו"ר ארגוני עולי אמריקה הלטינית ועולה חדשה מברית־המועצות, שבעלה עדיין מסורב עליה באותה ארץ אכזרית. הם תיארו מצב, הם האשימו את משרד השיכון. העובדות נחשפו. למי זה איכפת? זה מזיק רק לעתיד האומה. מי שם אל לב?!

“דבר”, יום ב' בכסלו ה’תשמ"ד, 28 בנובמבר 1983.

---

העולים מרוסיה, דעת הקהל והביורוקרטיה

מאת

מאיר בראלי

לא זכורה לי תקופה בתולדות המדינה, והישוב לפניה, שבה היה היחס של דעת הקהל אל העליה ואל העולים רע כל כך כמו עכשיו – כשמגיעים יהודי רוסיה שהספדנו אותם כאבודים כימי דור.

אכן, תמיד ידענו שאצלנו אוהבים את העליה ולא את העולה – אבל מה שקורה עתה לא קרה אצלנו בעבר. תמיד היו לעולים תביעות יותר ממה שהארץ יכולה היתה לתת להם בהתחלה, תמיד היה מצב שגל עליה חדש קיבל תנאים טובים יותר מקודמו (וכך נוצר הביטוי “כשבאתי־ניק” בפי עולי שנות החמישים שלא אהבו את המוסר שהטיפו להם הוותיקים דאז שהתחיל תמיד במלים “כשבאתי לארץ…”). כל זה היה לעולמים. מה שלא היה עד כה הוא, שקבוצה קטנה של עולים ממרכז קליטה שנתקבצה בתחנה המרכזית בתל־אביב היתה עדה לכמעט־ הפגנה ספונטנית של ישראלים, בני עדות שונות ודעות שונות שהתאחדו כולם בקריאות אל העולים שעיקרן היה “מי ביקש מכם לעלות?”

העובדה שיש פלישות לדירות מיועדות לעולים אינה מתמיהה – אבל החידוּש הגדול בימינוּ הוא בכך שהפולשים נתקלים באהדה רחבה בקהל שלנו. אהדה זו בנויה גם על הרבה אי־ידיעה.

מי בקרבנו יודע, כי שיכון שעולה “מקבל” הוא בשכירוּת ובשכירות לא נמוכה כלל (הוא משלם שכר דירה גבוה בהרבה מזה שמשלם ותיק שהוא דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר). השיכון שמקבל עולה הוא דבר גדול בשביל אדם שזה עתה בא לארץ ואין לו כאן שום שרשים, אבל זוהי “מציאה” קטנה מאוד לזוג צעיר ישראלי.

ודאי שיש מידת אמת בסיפורים הנפוצים עתה בארץ על תביעות מופרזות של עולים – אבל מתי לא היו תביעות מופרזות? אולי יש אמת בדברים ש“זו עליה קשה”, אבל כשהתפללנו לעליה מרוסיה היינו מוּכנים לעליה קשה פי כמה. “עליה קשה” זו יכולה להיות עליה מועילה מאוד. זו עליה הממלאה את “החורים” שיש בכלכלה הישראלית בבעלי מקצוע ממקצועות רבים. יש בה כמה וכמה מהנדסים טובים ובעלי מקצועות אקדמאיים נחוצים אחרים ויש בה קצבים, סנדלרים ובעלי מלאכה. יש בה פועלי אריג וטכנאים רבים.

החסרון העיקרי של עולים אלה שהם מעטים, עדיין הם מעטים מאוד – הן לגבי צרכי הארץ והן בהשוואה להמוני היהודים הרוסיים הרוצים לעלות לישראל.

יש לעליה זו עוד “חסרון” – היא מחייבת שיטות קליטה שונות מאלה שהורגלו להן הקולטים שלנו.

קשה מאוד להסתדר עם יהודי רוסיה בדרך של קביעה במשרד, לאן פלוני ילך ומה אלמוני יעשה. גם כשמחליטים בשביל היהודי הרוסי החלטה נוחה לו והוא מתקומם – הוא רוצה להחליט לעצמו. הדבר ניתן, למעשה, לאקדמאים הנשלחים תחילה למרכז קליטה ותוך כדי תקופת לימוד העברית הם מוצאים לעצמם¹ עבודה, והמגורים נקבעים לפי מקום העבודה. לא אקדמאים מקבלים בנמל התעופה לוד שיכון במקום נוח או לא נוח, שלא שמעו עליו מעולם ואין הם יודעים היכן הוא. שואל עולה, אופטיקאי, שאין לו השכלה אוניברסיטאית, במה הוא נופל ממורה לרוסית שגמר אוניברסיטה. אני יודע, שבעיה זו היא סבוכה מפני שהכל ירצו ללכת לאותם המקומות וזה בלתי אפשרי. אבל חוששני, שלא התחלנו להתמודד עם הבעיות החדשות של קליטה. הוכחה לכך היא הפתיליה ומנורת הנפט שעדיין נותנים לעולה במסגרת הציוד הראשון…

ידועה לרבים ההלצה על הכוּשי הנוצרי שנפגש לראשונה עם יהוּדים ולאחר מגע אתם אמר: “אתם היהוּדים אנשים טובים, אני בטוח שלא צלבתם את ישו, אבל אני בטוח ששיגעתם אותו עד מוות…”. אנחנו יהוּדים טובים ונותנים לעולה מה שלא יקבל בשום מקום בעולם ומה שלא קיבלו גלי עולים קודמים, אבל אנו משגעים את העולה, לפעמים, עד מוות.

כמה דוגמאות: פלוני בעל מקצוע נדרש בארץ קיבל דירה בראשון לציון ועבודה ב… נתניה. הוא מבקש שיסדרו לו אחת משתיים: דירה בנתניה או עבודה בראשון לציון. זה נמשך חדשים אחדים עד שסודר – ממש לפני שפרחה נשמתו.

עולה המבקש בקשה כלשהי שצריכה להתברר בוועדה, חייב למסור את תעודת העולה שלו לתיק המובא לוועדה ורק לאחר ההחלטה (לפעמים זה נמשך שבוע, שבועיים ואפילו יותר מזה)

הוא זוכה לקבל בחזרה את התעודה שהיא חיונית לו יום־יום. נכון, כל מה שעולה מקבל נרשם בתעודת העולה שלו – אבל לשם מה צריכה התעודה להיות מחוץ לשימוּשו של העולה כל התקופה שבין הגשת בקשתו ואישורה? זאת לדעת, כאן גם פתח לאיבוד תעודות עולה.

מעשה בעולים צעירים, סטודנטים, שהם צריכים לאולפן האוניברסיטה של תל־אביב כדי שימשיכו כאן בלימוּדים שהתחילו שם. שכר לימוד באולפן זה הוא 50 ל“י. משרד הקליטה משלם את הסכום הזה (כשם שעולים אקדמאים אינם משלמים מכיסם את לימוד הלשון), אבל… הסטודנט־העולה נדרש להירשם באולפן, לשלם 50 ל”י ולגבות אותם בחזרה ממשרד הקליטה. מדוע אי אפשר לסדר הכל בהסדר בין־משרדי?

עולה אקדמאי חייב לשלוח למפעלים רבים את העתקי התעודות שלו עד שהוא מתקבל לעבודה. תצלום תעודה אינו עולה ביוקר, אבל עשרה תצלומים כאלה עולים סכום כסף לא מבוטל לגבי עולה. מה הקושי להעמיד מכונה לצילוּם מסמכים במשרד הקליטה לשימוּשם של עולים?

זהו מבחר קטן מצרור גדול של סיפורים שהמשותף שבהם הוא: איך אנו מבזבזים מעשה־קליטה גדול בפגמים קטנים שנזקם גדול.

מדוע לכל זה אין הד בציבור, אף־על־פי שאנו אוהבים מאוד להשמיץ את הביורוקרטיה? מעניין, כל סיפור – נכון או לא נכון – על תביעות מופרזות של עולים, זוכה לפרסום בעתונים וכן מפה לאוזן, אבל איש אינו מספר את הסיפור ה“נחמד” שמספרים עולים מברית־המועצות על איש קליטה בלוד (אחד הבודדים שם היודע רוסית) המקבל את הבאים מרוסיה באזהרה רבתי: “אל תחשבו שבאתם לגן עדן!”.

אכן, לגן עדן הם לא באו, אבל אולי נחליט לעזור להם יותר לחוש שהם באו לארץ מולדת?

“דבר”, יום א‘, ד’ בתמוז תשל"א, 27 ביוני 1971

---

לאחר הדברים

מאת

מאיר בראלי

בכל המאמרים הללו מודגשת חשיבותה המכשירית של העליה, מכשיר המביא לגידול מספרנו בארץ. אין דרך אחרת לגידול משמעותי של מספרנו שהוא הכרח לקיומנו. הכותב מודע לכך שבהצגת הדברים הזאת, הקטין את חשיבותה של עליית יהודים לארץ. העליה אינה רק אמצעי – היא־היא הציונות עצמה, ומשום שהיא ורק היא מוציאה את היהודים מהגולה – מכל גולה, גולה מרה וגולה שנדמה ליהודים שטוב להם בה. היא, ורק היא, שותלת את היהודים בארצם. גם אלולא היה כורח ישראלי להביא עולים במספרים גדולים וגדלים, גם אילו היה לנו צפוף מאוד בארץ, גם אז היינו חייבים לעודד עליית יהודים לארץ. גם אילו כך היו פני הדברים חובה היתה עלינו להעמיד את העליה במרכז מחשבתנו ותחושתנו ובעיקר במרכז עשייתנו.

בכל לבי אני בעד המאמצים שעושים טובי היהודים באמריקה ובארצות אחרות, לעכב תהליכי טמיעה, להציל יהודים למען העם היהודי. עם זאת, ראיה פקוחה, נטולת אשליות, מובילה בהכרח למסקנה, כי מלחמתם הבלתי־נלאית, הראויה לכל שבח, היא אך ורק מלחמת מאסף. יהודי שלא יביא הנה את ילדיו חייב להבין שאם נכדיו ישארו עדיין יהודים, הרי בניהם או נכדיהם כבר יהיו אנשים שעולמו זר ונוכרי להם ועולמם זר ונוכרי לו. הם לא יהיו יהודים. אין לזלזל בכל עיכוב של טמיעה, של התבוללות ויציאה מהעם היהודי. היא עשויה להביא עוד יהודים לישראל, שלא הספקנו להביא את הוריהם, כלומר להציל למען העם היהודי אותם ואת צאצאיהם.

האורתודוקסיה, ביחוד האורתודוקסיה הקנאית, מאמינה שהיא תצליח לשמור על בניה, אבל בסתר לבם יודעים הנבונים שבאנשיה שהם מאבדים בנים כל הזמן. חרף ריבוים הטבעי הגבוה אחוזם באוכלוסיה היהודית בארצות מושבם פוחת כל הזמן. ההתבוללות המוציאה יהודים מכלל היהדות האמריקאית מפחיתה את מספרם של יהודי אמריקה. אילוּ נשארו כל היהודים האורתודוקסיים במסגרתם היה אחוזם עולה איפוא אפילו בלי ילודה גדולה יותר. אף־על־פי שהם מולידים הרבה יותר ילדים לכל אלף, אף־על־פי שמספרם של כלל היהודים פוחת, פוחת אחוזם בקרב היהודים. הסיבה לכך היא שרבים מבניהם עוזבים את המסגרת האורתודוקסית, לאחר שזנחו את אורח החיים של שומרי מצוות. אין תחת ידי (ואני מסופק אם יש בכלל) מספרים על הנעשה בקרב החרדים הקיצוניים, אולם פגשתי רבים שיצאו מחוגים אלה אל העולם היהודי והלא יהודי, וכל יהודי באמריקה יודע לספר על רבים שהוא פגש, והנסיבות של היציאה מויליאמסבורג ושכונות חרדיות אחרות הם סיפורים מעניינים לעצמם. מכל מקום גם הם, החרדים המנסים לקיים ריחוק מהעולם החיצוני, אין להם פתרון להישארות צאצאיהם יהודים לדורות, כשהם נשארים בגולה. בשיחותי עם חרדים אינטליגנטיים התשובה היחידה שקיבלתי היא שהם יחזיקו מעמד עד שיבוא המשיח…

דברים אלה נאמרים בלי קשר ליחס שלי או של הקורא לאופי היהודי של היהדות החרדית, שהוא שונה כל כך מהאופי שאני רוצה לראות בו את עמי. אין אני בא להתווכח אם יהדות סטמר האנטי־ציונית או יהדות חב"ד המשיחית, עם אבק שבתאות, הן היהדות שאותה אנחנו רוצים לקיים לדורות. גם הן אינן יכולות להחזיק מעמד בעולם של ימינו בלי ארץ מולדת. מה שקובע לגבינו הוא שיהדות מודרנית, חופשית, קיומה מותנה בארץ הזאת ואין לה חיות במקום אחר, ויהיו התנאים שם הטובים ביותר, ויהיו בני עם הרוב סובלניים כלפינו כאשר יהיו. אם מותר לשאול מונח מתחומים אחרים – היהדות בימינו היא אנדמית לארץ־ישראל, לנופיה, לרגבי אדמתה, לנבכי ההסטוריה שלה ובעיקר להיותה ארץ יהודית, דוברת עברית, אשר תרבותה ושורשיה יהודיים.

כשכתבתי את הנאסף בספר זה הדגשתי את ההבט הישראלי, יכולתה של מדינתנו להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית באזור זה של העולם, מפני שתקוותי שהבט זה השפעתו גדולה יותר מן התקווה שישפיע ההבט הרעיוני, העקרוני, ההבט הציוני במשמעותו העמוקה. הגשמת הציונות היא עליית היהודים לארץ־ישראל והתערותם בה. היא הוגשמה עד כה הגשמה חלקית בלבד, לגבי אותם יהודים החיים פה ולא הוגשמה עדיין לגבי רוב העם היהודי, שאיננו פה. מודע לאגואיזם הקבוצתי של יהודי ישראל הדגשתי את הצורך שלנו, של אותה קבוצת יהודים שכבר התרכזה בארץ היהודים. צורך זה, כורח זה, הוא עובדה. כל מה שנאמר במאמרים אלה שנאספו לספר, הוא אמת, כמובן, אבל שמתי עליו את הדגש, מפני שכוחו להשפיע גדול יותר, אף־על־פי שהצד הרעיוני חשוב יותר. אני מקווה שכוחו להשפיע הוא מספיק. אם רצון הקיום המדיני של יהודי ישראל חי בקרבנו, מוכרח כורח העליה להשפיע.

דברי לא באו להתחרות עם ספרו של הלל הלקין “מכתבים לידיד יהודי בארצות־הברית”, ספר הראוי לכל שבח, הלל הלקין מוכיח יפה שעל יהודי החי בארצות הברית לקום ולעלות לישראל – מבחינתו הוא, למען עצמו. אני דן בצרכיה החיוניים של מדינת ישראל. אם תרצו זהו הצד השני של אותו מטבע.

מי שקרא את אסופת המאמרים המובאת פה וקיבל את דעתי על כורח העליה, אפילו הוא מסייג את קבלת הדברים במלים המסתייגות “בדרך כלל” או “פחות או יותר”, ראוי לו שיצטרף למאבק ציבורי בלתי־נלאה למען עשיית הדברים הדרושים, כדי שעליה גדולה תבוא לישראל ותיקלט בה. אין כל הוכחה שאין סיכוי שיהודים רבים יבואו, לבד מהעובדה שעד כה לא עלו יהודים רבים. הם לא באו בהמוניהם בתנאים הקיימים, אם נשנה את התנאים ישתנה מספר העולים. לסדרת המאמרים הראשונה, זו שנכתבה ב־1969, (המופיעה שלישית בספר שלפנינו), קראתי בשעתה “איך להגדיל את מספר העולים”. כחוט השני עוברות בספר כולו הצעות מה יש לעשות כדי שמספר העולים יגדל. טענת הכותב היא שמשבר העליה הוא משבר של קליטה (שמה של הסדרה השלישית, זו המופיעה ראשונה בספר), מפני שאין תחליף לאיכות הקליטה (שם הסדרה השניה משנת.(1980

מי שמבין את הבעיה, גם אם אינו רואה את הדברים באותה חומרה שיש לראותה לעניות דעתי, גם הוא חייב להבין עד כמה חיוני לקיומה של מדינת ישראל שנביט על מציאותנו בעין פקוחה, בלי אשליות ותוך רצון לשנות נוהגים, נוהלים והסדרים, כדי להתאימם לקליטת העולים.

יש דברים שהציבור הישראלי דווקא היה רוצה שייעשו, לא רק למען העולים, אלא גם למען עצמנו, רק השלטון ושגרת השלטון מעכבים. דוגמה לכך היא מלחמה עד חורמה בביורוקרטיה. נחוץ מאבק ציבורי נחרץ לשינוי פני הדברים ברמה השלטונית בישראל, נחוצים ויתורים קשים של השלטון. יש בזה ויתור לא מועט גם על מנעמי השלטון – רק הציבור יכול לאלץ את השלטון לעשות דברים הכרחיים שאינם נוחים כלל לאנשי השלטון, בדרג המדיני ובדרג הפקידותי.

יש גם ויתורים לא קלים הנדרשים מהחברה הישראלית. למשל, יש לשנות מיסודו מצב שלעולה מעל גיל חמישים כמעט שאין סיכוי להסתדר בעבודה אצלנו. אם הוא בעל מקצוע מבוקש מאוד יוכל להסתדר בעבודות זמניות מזדמנות, אם ייקרא לזאת “להסתדר”. גם לצעירים קצת יותר לא קל למצוא עבודה קבועה. בתנאים השוררים בימינו אין לעלות כלל על הדעת שנגביל את העליה לעליית צעירים בלבד. כבר בשנות החמישים עלו לארץ משפחות – צעיר, זקן וטף. נחוץ גם למצוא דרך שהכלל שלנו במקומות העבודה “אחרון נכנס – ראשון יוצא” לא ימנע השתרשות עולים חדשים בעבודה. אני כותב זאת בידיעה ברורה של חשיבותו החברתית של הכלל הזה, המונע (או לפחות מעכב ומקטין) פיטורים שרירותיים. הכלל חשוב, אבל לא פחות חשוב שתהיה לעולים אפשרות להיקלט בעבודה ולא להיפלט ממקום עבודה למקום עבודה, מכיוון שהעולה תמיד בבחינת “אחרון נכנס”. יבואו המומחים לאיגוד מקצועי וימצאו פתרון לבעיה, אולי בקביעת זכות משולבת כלשהי ואולי יעזור איחוד כל קרנות הפנסיה והסדרי הפנסיה האחרים, כך שניידות עובדים לא תהיה כרוכה בסבל לעובד. זה יעזור גם לעולים חדשים וגם למשק המדינה. בשום נושא לא באתי להציע פתרונות ספציפיים מפורטים, כי נחוצה מומחיות מיוחדת בכל נושא ונושא. כוונת הדברים להצביע על כיוון, לעזור ליצור מודעות לבעיה שאי־אפשר להשאירה ללא פתרון.

כל מה שהספר הזה תובע הוא שלאור הידיעה שחידוש העליה הכרחי להמשך קיומנו וחידוש העליה (הנקלטת בארץ!) תלוי בראש וראשונה באיכות הקליטה, הוא שנכוון את משקנו והתפתחותו, את חיי החברה שלנו ואת תחיקתה החברתית שלנו כך שנהיה חברה קולטת.

הכרח שמורים יקפידו על יחס הוגן של תלמידים צברים לתלמידים עולים חדשים, הכרח שכל עובד ציבור יהיה ער לצורכי קליטת העליה בתחומי פעילותו ומעל הכל – הכרח שיהודי ארץ־ישראל יהיו ערים לכך שהם זקוקים מאוד, כאויר לנשימה, לגידול מספרנו בארץ. כלומר לעולים רבים מאוד.

הכרח להביא למודעות הציבור ומנהיגותו, כי איכות הקליטה היא שתקבע את כמות העליה.

---

הלשון העברית והעליה

מאת

מאיר בראלי

ההצעה להקים אוניברסיטה בישראל, אשר לשון הלימודים שלה תהיה אנגלית – היא אחת ההצעות המסוכנות ביותר שהושמעו בארץ מאז השליטו פה ראשוני המורים העבריים את הלשון העברית. בתהליכי התחיה העברית תופסת תחיית הלשון מקום נכבד. בני עמים שונים מתפלאים על הא ועל דא שהעם היהודי הצליח לעשות בארץ שהיתה פרובינציה נחשלת ביותר לאורך חופי הים התיכון. תחייתה של הלשון, אשר עוד בילדותי נהגו לקרוא לה ברוסית בשם “עברית עתיקה”, היא אולי גולת הכותרת.

תחיית הלשון, נעזרה לא רק בהוזים וחולמים, מורים־חלוצים והורים בעלי העזה, שהסכימו, כי ילדיהם יתחנכו בשפה שיש צורך לברוא אותה מחדש. היא נעזרה גם בקנאים צרי־אופק, שראו בדיבור העברי חזות הכל. ענקי רוח בעם היהודי הזהירו מפני קנאות זו. אחד העם, שהיה הוא עצמו מאבות הכתיבה המודרנית בלשון העברית, לא האמין בתחיה מלאה של הלשון וגם התנגד להקמת גימנסיה עברית ביפו, שכל המקצועות יילמדו בה בלשון שאין לה עדיין כלי ביטוי מספיקים ומונחים מתאימים לכל מושג ומושג.

ליהודים שהחיו את לשון עמם מימי תפארתו, היתה לשון; אמנם לא משותפת לכל היהודים. יידיש היתה שפת רוב מניינו ואולי גם רוב בניינו של העם. בצדק טענו יידישיסטים, כי קל יותר ללמד יידיש ליהודי ארצות האיסלאם, לספרדים ולאשכנזים ממערב אירופה, מאשר ללמד גם אותם וגם את יהודי מזרח אירופה עברית. חרף הרגש החם שיש בקרבנו אל השפה שבה כתבו ודיברו, אהבו ושנאו היהודים שנשמדו – אין איש בקרבנו שאינו מרוצה מתחייתה של לשון המקרא והמשנה.

עלינו לדעת שהשאלה הלשונית שנפתרה היא רק זו שבין עברית ליידיש. קיימת בעיה לא פחות מסוכנת – ואולי עוד יותר! – היא בעית הלשון האנגלית, על הכוח המושך האדיר של לשון זו שהיתה “דה־פקטו” ללשון הבין־לאומית, לשונו של העולם הנאור. זו גם לשון־האם של כמחצית מיהודי העולם. אם נביא בחשבון שבחצי האחר, שאנגלית אינה לשון־אם בקרבו, הקיבוץ הגדול ביותר הוא יהודי רוסיה שאין מניחים לנו ולהם לקיים מגע שוטף – נבין עד כמה עמנו הוא כיום עם דובר אנגלית.

אם נוסיף את כוח המושך האינטלקטואלי והקומוניקטיבי שיש ללשון זו בעולם שהקשרים בתוכו מתהדקים והולכים – נבין שעלינו לחזק חישוקים, כדי לשמור על לשוננו, על ייחודה של תרבותנו.

לא מזמן סיפר לי אורח מבלגיה, עמית למקצוע, כי מתרחב הקרע בין דוברי צרפתית ודוברי הולנדית בארצו. פעם, שח האיש, למדו צרפתית, כשפה שניה, בפלנדריה ופלמית־הולנדית בדרום הולוני של בלגיה. כיום הכל לומדים אנגלית…

כותב שורות אלה קורא כל השנים לא לחסוך בשום מאמץ להביא עולים לישראל – לבנות לפי זה את חיי המשק והכלכלה, להתאים לזאת את הדפוסים החברתיים בישראל, ובשום פנים ואופן לא להשלים עם אי־הרצון לעלות. כל זאת כשהמדובר לעלות למדינת ישראל, כלומר למדינת היהודים, למדינה דוברת עברית שתרבותה ממזגת את מורשת המקרא וההווייה העצמאית העתיקה שלנו עם ההיסטוריה היהודית, שבמרכזה היתה הכמיהה של “בשנה הבאה בירושלים”. כל זה אינו אפשרי בלי מפעלו של אליעזר בן־יהודה והמורים העבריים מראשית המאה.

אוניברסיטה אחת בלשון האנגלית בארץ היא קטורת באפו של השטן, של שטן הלועזיות. תחילה ילמדו בה סטודנטים תיירים, אחר כך גם עולים מארצות דוברות אנגלית. גם לעולים מארצות דוברות צרפתית, ספרדית ורוסית קל יותר ללמוד אנגלית מאשר את לשוננו השמית. ומה יהיה דינם של צברים שיעדיפו אוניברסיטה זו, כל אחד מסיבות המיוחדות לו? אכן, אין אני חושש לכשלונה של התכנית, אלא דוקא להצלחתה.

המאבק על נפשם של צעירים יהודים באמריקה הוא הפוך – מי שעדין אינו עולה לישראל ילמד־נא עברית. המאבק על יותר ויותר עברית בחינוך היהודי בארצות הברית ולא רק בארצות הברית אולי הוא החשוב שבמאבקים למען חינוך יהודי בגולה. העולה לישראל ודאי שאינו משוחרר מלימוד לשונה של מדינת ישראל, לשונו של עם ישראל.

“דבר”, יום ה', כ“ה בחשון ה’תשל”ז 30.10.75

---

עתון שהוא גם מורה

מאת

מאיר בראלי

תנאי ראשון לקליטה חברתית של העולה הוא שידע עברית. כל עוד אין הוא שולט בשפתה של ישראל, קליטתו החברתית מוגבלת למעשה בקשרים עם יוצאי ארץ מוצאו. אכן, טוב הדבר שיהיה העולה מעורב עם תושבי הארץ הותיקים, גם כאשר הדבר עדיין מוגבל ליוצאי ארץ מוצאו, שבאו שנים רבות לפניו, אך דומני כי ברור לכל שקליטה חברתית בישראל פירושה יכולתו של העולה לבוא במגע חפשי עם יוצאי כל הארצות שהתקבצו במדינת ישראל של היום.

אדם אינטליגנטי אין לו שליטה בשפה בלי שידע לקרוא בה קריאה חפשית ושוטפת. הכלל שאדם לומר לשון תוך כדי שימוש בה, חל לא על הדיבור בלבד, כי אם גם על הקריאה. הרעיון ביסודו של “אמר” הוא, שאדם מודרני זקוק לעיתון יומי. אם במקום לקרוא עיתון לועזי, בשפת ארץ מוצאו, יקרא העולה עתון יומי עברי – הכתוב כך שהוא יכול לקרוא בו, הוא יקרא בו יום־יום וילמד עד שיגיע לרמת ידיעה כזאת שלא יזדקק עוד לעתון מיוחד לעולה, אלא יוכל לקרוא עיתון יומי רגיל מאלה המופיעים בארץ. המתחיל לקרוא את “אמר” חייב לדעת, שתחילה לא יוכל לקרוא יום יום את העיתון כולו. בשלב ראשון יקרא העולה את העיתון בעזרת מילון. ככל שיתמיד בקריאה יקרא חלקים גדולים יותר של העיתון וידפדף פחות במילון. כאשר יתחיל לקרוא את הגליון כולו ויסגור את המילון – ידע שהוא בדרך להפסקת הקריאה ב“אמר”. הוא קרוב לסופו של ה“פרוזדור”, של לימוד הקריאה בעיתון עברי ומתקרב אל ה“טרקלין”, שהוא שלב הקריאה השוטפת בעיתון יומי רגיל ואף בספר עברי.

אכן, התערות בישראל אינה מצטמצמת בלשון לבדה. לכן משתדל “אמַר” ללוות את המאורעות השוטפים גם בהסברים על הרקע ועל התולדות שלהם; הוא רואה את תפקידו בהביאו לפני העולה פרקים, נרחבים ככל האפשר, בעברה של הארץ הזאת, וכן הסברים מפורטים למאורעות השונים שהתרחשו בה, בצד העלאה של המאורעות עצמם.

הממשלה והסוכנות מבטיחים לעולה קליטה ראשונה – דירה ראשונה, תעסוקה ראשונה. הם משתדלים להעניק לו גם אפשרות לקלוט את היסודות הראשונים של השפה, כאשר הוא יוצא מן האולפן הוא מסוגל לקנות ב“סופרמרקט”, לגשת לאשנב בקופת חולים או להידבר עם אדם ברחוב.

קליטה מעמיקה יותר בלשון נותן לו “אמר”. החלטתם של ההסתדרות ושל “דבר” לייסד את “אמר” – לפני עשרים וחמש שנה – התכוונה להפוך את העולה החדש, שאינו יודע עברית, לישראלי ממש, המסוגל לשמוע הרצאה בעברית, לבקר בתיאטרון עברי ומעל לכל – לקרוא ספר עברי. הקניית השליטה המלאה בלשון הוא תפקיד חברתי יסודי וראשון במעלה בתנאי מדינת ישראל, ולכן קיבל אותו על עצמו הארגון החברתי העיקרי במדינת ישראל – הסתדרות העובדים.

“דפים לתרבות וחינוך” במלאת 25 שנה להופעת “אומר”. יולי אוגוסט ספטמבר 1976

---

פגיעות בסובייטים באמריקה – מזיקות

מאת

מאיר בראלי

תעמולתה של ברית־המועצות מנצלת יפה את פעילותה הרגשנית של “הליגה להגנה יהודית”. כדאי ליהודים – גם לשוללים הקיצוניים ביותר של פעולות הארגון של הרב מאיר כהנא – לא להתרשם מן התעמולה הסובייטית ולא להניח שהפעולות משפיעות על הסובייטים באותה עוצמה ובאותו כיוון, שהם אומרים שהן משפיעות עליהם. התנגדותנו לפעילות הזאת נובעת לא מההשפעה על הרוסים אלא מהשפעה על האמריקאים – ועוד יותר מהשפעתה השלילית על אותה דעת קהל חפשית, שאנו רוצים לגייס למען עניינם של היהודים הסובייטים.

אילו האמנו, כי הפעילות של “הליגה” מרגיזה את הסובייטים, כפי שהם טוענים, היה הדבר בעינינו נימוק לטובתה של אותה פעילות. מי שמנסה לנתח את האינטרס הסובייטי, לרבות האינטרס התעמולתי, רשאי לפקפק אם הם באמת כועסים כל־כך. יש בקרמל גם מי שמחכה לכל פעולה של “הליגה” ומשפשף ידיו בהנאה לכל גילוי של אלימוּת יהודית אנטי־סובייטית.

כשאוהדי ברה"מ לימיננו

מה שהביא לנו תועלת עד כה, במאבק למען יהודי רוסיה, הוא דעת־הקהל הכללית, ביחוד אותם חלקים של דעת־הקהל שהסובייטים סומכים עליהם, מפני שהם פרו־סובייטים ברוב השאלות הבין־לאומיות. פעילותם של חוגים אלה יש בכוחה להביא להישגים במאבק היהודי הגדול. ברור לנו שפעילותה של “הליגה” מרחיקה מן המאבק אנשים רבים וחוגים שלמים.

אין לדעת באיזו מידה בידי ממשלת ארצות־הברית לעזור לנו במאבקנו זה. ספק אם הרוסים יתרשמו ממחאותיה של אמריקה הרשמית על רדיפות היהודים ועל אי־מתן היתרי יציאה. מכל מקום פגיעות אלימות בסובייטים, במקום שהשלטון האמריקאי חייב להגן עליהם, מחלישה את יכולתה של הממשלה האמריקאית לטפל בנושא. לא רק יכולתה קטנה – גם רצונה לטפל בנושא קטנה.

פגיעה בשגרירות הסובייטית בואשינגטון אינה פגיעה רק בסובייטים – זו גם פגיעה מפורשת בואשינגטון. ממשלת ארצות־הברית חייבת להגן על שגרירויות זרות בארצה ואם היא נקלעת למצב, שאין היא מצליחה למנוע אזרחים אמריקאים מפגיעות אלימות בשגרירות זרות, פירוש הדבר שאין היא שליטה כהלכה בבירתה היא.

לרב כהנא ודאי לא מפריעה ירידת היוקרה של הממשלה בואשינגטון, אבל לממשלות ארצות־הברית זה חשוב מאוד – ובמאבק למען יהודי רוסיה דרוש לנו גם יחס טוב של אותה ממשלה.

האמריקאים אחראים לשגרירות ברה"מ

נזכור־נא מה אמרנו כשנחטפו אזרחים ישראליים ממטוס ט.וו.א. אמרנו אז שזהו עניינה של ממשלת ארצות־הברית, כי הקרבנות נחטפו ממטוס אמריקאי. המדובר היה אז במטוס של חברה אמריקאית פרטית, שטס באירופה. אם היה נכון טיעוננו אז, ודאי ובוודאי שנכון הטיעון לאחריות אמריקאית לגבי שגרירותה של ברית־המועצות בואשינגטון או נציגותה בניו־יורק, ליד ארגון האומות המאוחדות.

על כך עונים לנו שגם בימי השואה יעצו לנו להזהר והדברים ידועים. אין שום דמיון בין שני המצבים – ולא כל מה שהיה נכון אז נכון גם עתה ולא כל מה שהיה משגה אז הוא משגה גם עתה. אז היה מצב מלחמה בין גרמניה ובעלי־הברית ושום דעת קהל מערבית לא יכולה היתה להשפיע. עם כל אכזריותם של הסובייטים כלפי יהודים יש גורם אחד, שאפילו אותם אי־אפשר להשוות אליו – ואלה הם הנאצים. לצורך תעמולתי אנו משווים אותם לנאצים, אבל יהיה זה משגה חמור אם נסיק מסקנות מההשוואה התעמולתית הזאת.

לבנו מלא על גדותיו ואנו רוצים שייעשה הכל למען יהודי ברית־המועצות – אבל אנחנו רוצים שייעשו מעשים המועילים להם ושלא ייעשו שום מעשים המזיקים להם. נפעיל למענם כל כלי נשק ואמצעי יעיל, אבל נישמר מפני הבומרנג. לשם כך נחוץ, מלבד לב חם, גם מוח קר – ואם אנחנו מנתחים במוח קר את הסיכוי מול הסיכון שבפעולות “הליגה”, המסקנה היא שנשקה אמנם מסוכן ביותר – אך לא לברה“מ, כי־אם ליהודי ברה”מ ולמאבק למען זכויותיהם.

“דבר”, יום א‘, כ’ בטבת ה’תשל"א 17, בינואר 1971.

---

לא הנשירה מונעת יציאה

מאת

מאיר בראלי

התביעה הישראלית מארצות־הברית שתשלול מיהודים היוצאים מברית־המועצות מעמד של פליטים – היא קשה מאוד. בעצם זו דרישה לסגור את שערי ארצות־הברית בפני יהודים היוצאים מברית־המועצות, להפלות אותם לרעה מלא־יהודים היוצאים מארץ הגולאגים. ספק אם ארצות־הברית הדמוקרטית יכולה להיענות לתביעה כזאת ואם החלטה להיענות לישראל במימשל. אשר להיבט היהודי, להיבט הציוני לא זה העניין העיקרי.

העניין העיקרי הוא בדמותה של הציונות, באופיה ובהתייחסותה לעם היהודי. לדיון עומדת השאלה, האם הציונות היא אמצעי לגאולת היהודים או שהיהודים הם, כביכול, “חומר אנושי” להגשמת הציונות. ההבדל אינו בין ציונים קיצוניים יותר וקיצוניים פחות. מתוך ראיית הציונות כאמצעי להצלת העם היהודי – להצלת היהודים כבני אדם – אפשר (ולדעתי הכרח) להגיע למסקנות ציוניות קיצוניות ביותר, אולם בלי לשכוח שהעיקר הוא אושרם של בני עמנו, העיקר להצילם. יש להציל – כמאמר בני הדור הקודם לנו – לא רק את עם ישראל, אלא גם את ר' ישראל.

הוויכוח אינו אם העליה לארץ דרושה לנו מאוד או לא כל כך מאוד. הוויכוח הוא על יחסנו למועמדים להיות עולים. ארחיק לכת עוד יותר: אותו מקור ושורש עצמו מוליכים הן ליחס רע לעולים שיש לקלוט אותם והן לתביעה מארצות־הברית לנעול שערים בפני יהודים שיצאו מברית־המועצות.

נכון שהם יוצאים משם על סמך אשרות ישראלית. אז מה?! זו זכות גדולה של מדינת ישראל להציל יהודים ממדינה שאין אנו יודעים מה צפוי בה ליהודים, כי אין לנחש את גחמות העתיד של שליטיה־עריציה; אנו יודעים יפה שהיהודים מופלים שם לרעה, במידה לא מבוטלת כלל, אם כי אין חוקי הפליה גלויים¹.

לא נכון שהנשירה נועלת את שערי היציאה. השלטונות הרוסיים יודעים יפה, בשיעור דיוק גבוה מאוד, מי ממקבלי היתרי היציאה ינשור ומי יעלה לישראל. בשנים האחרונות יש העדפה ברורה של מועמדים לנשור – מסיבות השמורות עם השלטון בקרמל. הסובייטים מעולם לא הודו בזכות היהודים לצאת לישראל, מולדתם. הם קראו להיתרי היציאה “איחוד משפחות”. ולא במקרה. כל העניין לא נוח להם ביחסיהם עם מדינות ערב והם מתירים לצאת למי שמתירים, כדי לקנות רצון טוב במערב, בייחוד בארצות־הברית. יש רגליים לסברה, כי נוח להם יותר שהיוצאים מארצם יהגרו לכל מקום שיהגרו ובלבד שלא יעלו לישראל. מכל מקום אין יסוד להניח שהנשירה מונעת רשיונות יציאה. מדוע תמנע? תועלת שתצמח לישראל מעולי ברית־המועצות (מדענים, אינטלקטואלים, וכד') רצויה להם לא יותר ולא פחות מתועלת שתצמח לארצות־הברית – שתיהן “מערב”, שתיהן אויב.

ודאי שיש לנו עניין שאי־אפשר כלל להפריז בחשיבותו, להגדיל את מספר העולים לארץ על חשבון אלה המחליפים גולה בגולה. הוויכוח הוא רק על הדרכים המותרות והאסורות להשיג מטרה זו. אי אפשר להפריז בחשיבות של הגדלת מספר העולים, מפני שאין תחליף לגידול מספרנו בארץ, אבל הכרח שנבין גם שאין תחליף לקליטה טובה של עולים. הכרח שנבין כי השתנה המצב. הציונות התפתחה בתקופה שהעולם היה סגור בה בפני הפליט היהודי, כאשר זה מוכרח היה לנוס על נפשו. היום העולם פתוח. יש ברירה בין ארצות קליטה רבות והציונות מוכרחה לעשות את ישראל למתחרה חזקה, למושכת יהודים. זה הרבה יותר קשה משהיה אי פעם בעבר, אך אין לזה תחליף. בימינו לא יבואו אמנים שהיו אנשי־שם בגרמניה וימכרו נקניקיות ברחובות תל אביב או יגדלו תרנגולות ברמות השבים. בואם אלינו הכרח בשבילנו, עלינו לגרום לכך שבואם אלינו יהיה רצוי להם.

מי שרואה ביהודים “חומר אנושי” להגשמת הציונות לא ישיג יהודים, כי הם אינם רוצים להיות אמצעי. הם רוצים לחפש את אושרם, כיהודים וכני אדם. כיהודים, אנו יכולים לתת להם יותר מאחרים. הרבה יותר. הכרח שההבדל בין מה שהם מקבלים אצלנו כבני אדם ומה שיש אצל אחרים יהיה קטן יותר. זה יהיה אפשרי כשנסגל לעצמנו גישה של אהבת יהודים.

“דבר”, יום א‘, ז’ באדר ה’תשמ"ז 8.3.1987

---

לא חדש אבל חשוב

מאת

מאיר בראלי

הקושי הגדול לקיים ערנות בדעת הקהל, העולמית וזו שלנו, בעניינם של יהודי ברית־המועצות הוא בכך שהעניין ישן, וידוע כי מה שאין בו חידוש אינו מעניין את הקהל, גם אם הוא חשוב פי כמה מהדברים החדשים. נחוץ להמציא כל פעם משהו שיחדש את ההתעניינות בגורלם של היהודים, אבל העוסקים בכך בנאמנות – לבם אינו נוטה ל“גימיק” כלשהו, שהוא בעצם אחיזת עיניים, והמומחים היהודים ל“גימיקים” אינם מגלים עניין מיוחד בגורל אחיהם הלא מוכרים להם, אלה שהמשטר שהם נתונים לחסדיו מנתק אותם מהיהודים בעולם החופשי. זהו גם גורלם של אסירי־ציון. אפילו אידה נודל, אותה אשה בודדה שאינה מוותרת על מאבקה, אינה מעוררת עוד את הגירוי הדרוש לדעת הקהל.

לפני שנים קבענו את חג הפסח כמועד שאנו מציינים בו את תביעתנו מהשלטון שבקרמלין לשחרר לעליה את היהודים שהוא מפלה לרעה בתחומיו, משום שחג זה קשור בתביעת משה רבנו מפרעה: “שלח את עמי”. יהודי רוסיה עצמם מרכזים כידוע, את מאבקם בחג אחר, שמחת תורה.

ראוי להדגיש כי אף־על־פי שיש לנו דעה לא מחמיאה על השלטון בברית־המועצות ואהדה לא מעטה ללוחמי חירויות האדם בתוכה, הקרויים “דיסידנטים”, עלינו לזכור תמיד שאסור לנו לערבב מאבק יהודי במאבק הכללי. את רוסיה לא נשנה – לא היהודים יביאו לדמוקרטיזציה של ארץ שהאנטישמיות דבקה בעמה¹, ואם נתערב במאבקם של הדיסידנטים, אנו עלולים לפגוע קשה במאבקנו אנו לחרות היציאה. למאבק היהודי יש ייחוד ברור. היהודים מופלים לרעה בברית־המועצות. אמנם אפליה זו אינה רשומה בחוק, אולם היא קיימת וחורשת תלמים עמוקים על גבם של יהודים בארץ זו, לא נותנים להם הזדמנויות שוות להתקדמות, ולעתים קרובות לא נותנים להם כל הזדמנות. הם חייבים להישאר יהודים, אך ללמוד את לשונם ואת תרבותם – אוסרים עליהם.

המאבק היהודי שונה באופיו מזה של ה“דיסדנטים” גם בכך שאתנו קל יותר להתפשר, לנו קל יותר לוותר. אם יתנו ליהודים לצאת, לא יתערער המשטר והשליטים לא יודחו מהשלטון, ואין דבר המפחיד את השלטונות יותר מאשר מהפיכה דמוקרטית שתדיחם מהשלטון. לא מן הנמנע שהם יבינו כי הוצאת היהודים מארצם לא רק שאינה מחלישה אותם אלא היא גם משחררת אותם מלחץ מסויים. אף־על־פי שהיהודים בברית־המועצות מופלים לרעה, הרי שהאנטישמיות העממית פועלת לרעת השלטון מכיוון שהוא אינו מכיר בה רשמית. השנאה של רוב האוכלוסיה למיעוט היהודי מפריעה. אמנם אין הפרעה זו חמורה, אבל אולי אפשר יהיה לשכנע את השליטים שמוטב להם בלעדיה. אנו אומרים להם: “אתם אינכם אוהבים את היהודים, תנו להם לבוא אלינו, אנו רוצים בהם. הם אחינו”! קשר עם מאבק שמגמתו היא לערער את שלטונם עלול לגרום נזק חמור מאוד למאבק היהודי, ואילו למאבק הכללי הוא יביא תועלת מועטה בלבד, וגם זו מתקזזת בנזק שהופעת יהודים בשורות הראשונות של המאבק הדמוקרטי הכללי עלולה לגרום בגלל האנטישמיות העממית. נחוץ אפוא להרים קול גדול בעד חירות היציאה מברית־המועצות לישראל, ושקול זה יישמע ברור וצלול, נפרד לגמרי מקולות אחרים הבאים לבקר את המשטר הרודני בברית־המועצות.

דבר“, יום ב', י”ט בניסן ה’תשמ"ו 28.4.1986

---

הבעיה הלאומית החשובה ביותר

מאת

מאיר בראלי

נחוץ היה ששלטונות הבטחון הסובייטים – שהם בדרך כלל מתוחכמים, אולם לפעמים הם פשוט מגושמים – יפגעו בפרופסור ישראלי מכובד, שהיה גם נשיאה של ישראל, כדי שזעקתם של יהודי רוסיה תחזור לתפוס מקום בתודעה הציבורית בארץ, ואולי גם בחוץ־לארץ.

גורלם של יהודי רוסיה והסכנה הנשקפת לעתידם הם הבעיה הלאומית החמורה ביותר של עם ישראל בימינו. חמורה יותר מכל העניינים שאנו מוטרדים בגללם.

אנו סולחים לעצמנו על שאין אנו מוטרדים מהמצוקה האיומה של בני עמנו ( כרבע מהיהודים בעולם), מפני שנדמה לנו שאין לנו שום השפעה על גורלם. בעיה שאי־אפשר להשפיע על פתרונה אינה בעיה.

זה לא נכון.

אם נצליח לעניין בגורל יהודי רוסיה חוגים בעולם המערבי, אשר לרוסים יש אינטרס בטיפוח יחסם החיובי אל ברית־המועצות, נצליח להשפיע גם על מספר היוצאים משם וגם על גורלם של אסירי־ציון. לשם כך יש לפעול במלוא המרץ, לשם כך נחוץ לשכנע בייחודה של הבעיה היהודית בברית־המועצות, שהיא חמורה יותר מבעית זכויות האדם בכלל, כי בקרב כל מקופחי ברית־המועצות היהודים הם המקופחים ביותר.

יום א', בתמוז ה’תשמ"ד 8.7.84

---

מספר הפניות

מאת

מאיר בראלי

אסור להתעייף מלומר שהיקפה של העליה תלוי קודם כל בקליטתם הטובה של העולים. אין צורך להוכיח זאת לגבי העליה מארצות־הברית ומהקהילות החופשיות האחרות. הדבר נכון גם לגבי ברית־המועצות. אופי הקליטה משפיע על תוכן המכתבים הנשלחים מפה לשם, מכתב לאח ולגיס, לבן־דוד ולחבר קרוב.

תוכן המכתבים קובע את היקף הפניות של יהודים המבקשים רשיון־יציאה. לא רק מספר הפניות קובע את מספר הרשיונות, אולם יש למספר הפניות השפעה לא קטנה ולנו יש השפעה על מספר הפניות.

“דבר”, ה' בטבת ה’תשל"ו 9.12.1975

---

הנושרים – לא מקרבם

מאת

מאיר בראלי

יתכן מאוד ש“מבט שני” על יהודי רוסיה, ששודר בחול־המועד פסח, יחולל שינוי במידת ההתעניינות שמקדישה דעת־הקהל בישראל, בשנים האחרונות, ליהודים אלה. השידור היה העתק של מה ששודר בבריטניה, ולכן דיברו הסירובניקים אנגלית עילגת, ואחת מהם גם אמרה שברוסית היתה מצליחה להתבטא טוב יותר. כידוע יש לטלוויזיה השפעה רבה בישראל, ולא רק בישראל; השפעה זו לפעמים היא לרעה, אבל יש שהיא לטובה, וכבר היו דברים מעולם.

מצבו של הציבור היהודי בברה"מ, המופלה לרעה, גרוע משנה לשנה. חלקו הגדול סובל סבל כפול, כי אין הוא מבין כלל על מה ולמה הוּא מופלה לרעה – אלה הם יהודים שאינם יודעים דבר על יהדותם. החוק הסובייטי כופה עליהם להיחשב ליהודים. מי ששני הוריו יהודים הוא יהודי בברית־המועצות. אין לו כל אפשרות לשנות את זהותו הלאומית. רק אם יבחר לעצמו בת זוג (או בן זוג) לא יהודי, יוכלו ילדיו להימנות עם הלאום האחר. יש יתרונות מסוימים להימנות עם אומה קטנה ומפגרת, אם אתה עצמך משכיל ובעל כישורים, כי נחוצים אנשים משכילים, הנימנים עם אומה כזאת. אין שום יתרון להימנות עם האומה היהודית. רק חסרונות.

בברית־המועצות יש גם תנועה רעיונית שאינה קוראת לעצמה ציונית, מכיוון שכוונתה לפעול במסגרת החוק הסובייטי האוסר ציונות, לכן היא תנועה עליה. לגבי רוב משתתפיה היא נהפכת לתנועת מסורבי־עליה. הנושרים הרבים לא מקרבם הם באים. כאשר ישראלי מגיב על מאבקם של סירובניקים או אסירי־ציון באמירה מרירה: “בסופו של דבר הם ינשרו”, אין הוא יודע מה הוא שח. זהו פשוט ערבוב מין בשאינו מינו.

אין ספק שהשלטונות הסובייטיים יודעים להבדיל היטב בין תנועת העליה והנאבקים על זכותם לצאת, לבין סתם יהודים “מכל ימות השנה”, שהגישו בקשה להיתר יציאה ואם הם יקבלוהו, קרוב לוודאי שינשרו בווינה. אין כל מקריות בכך שבקרב מקבלי ההיתר רבו בשנים האחרונות בני הסוג השני ואילו הנאבקים – נמקים בכלא ובגירוש או שנשללות מהם זכויותיהם בערי ברה"מ. לכן דבר־הבל הוא לומר שהנשירה מביאה לסגירת שערים. הנשירה היא במידה מסוימת מעשה ידיהם של השלטונות הסובייטיים ואין הדבר משתנה גם אם משתמשים בסופו של דבר בנשירה כבתירוץ לסגירת שערים.

במידה לא קטנה גם אנחנו אשמים בנשירה. החברה הישראלית קיבלה את העולים מברה"מ בלי כל חום וללא יחס של אחווה. נכון שמעולם לא הצטיינה החברה הישראלית בקליטת עליה, אלא שבעבר לא היתה ברירה – עולים סבלו, ואחר־כך נקלטו. צלקות הסבל הזה עיוותו את פני החברה הישראלית, לאחר שהבשיל תהליך הקליטה הקשה והרע.

אם בני עדות המזרח מאמינים שהם ורק הם סבלו מכך, הם פשוט טועים. סיפורה של העלייה הגרמנית הוא לא רק סיפור של הישגים כבירים בדרך לבנייתה של ארץ־ישראל עברית, אלא גם סיפור עצוב של קשיים, אי־הבנה, ניכור ומה לא. כזה היה גם סיפורם של עולי פולין בשנות העשרים. גילם של הסיפורים הללו הוא כגילה של ההתיישבות הציונית. ההבדל בין אז ועתה הוא רק בכך, שעד ימינו לא היתה ברירה. הארץ הזאת היתה “חוף אחרון”. זו היתה עובדה פיסית. השערים האחרים היו נעולים על מנעול ובריח, ואין בא בהם.

כיום העולם פתוח, לכן יהודי איראן, שנדחפו החוצה מארצו של חומייני, מצאו את דרכם אל כל מיני מקומות ולאו דווקא לכאן. הוא הדין ביוצאים מברה"מ. אצלנו אין מבינים, שאת כל ויכוחינו המדיניים והכלכליים, החברתיים והתרבותיים ישא הרוח, אם לא יגדל מספרנו – מפני שאותנו עצמנו ישא הרוח. לכן אין מבינים אצלנו, שכלל לא חשוב אם העולים צודקים או אם יש צדק בטענה העצבנית של החברה הישראלית: “מה הם חושבים לעצמם?!”

הנסיון מלמד, שמידת פתיחותם של השערים הרוסיים אינה תלויה ביחסי ישראל עם ברית המועצות. אין אפילו קורלציה כלשהי בין יחסים אלה ומספר היוצאים. ההוכחה הניצחת היא, שהשערים נפתחו קמעא דווקא בתקופה שהיחסים הדיפלומאטיים נותקו ונציגי הקרמל פעלו כל פעולה אפשרית נגדנו בכל זירה בין־לאומית שהם יכלו להפריע לנו בה. במשדר הטלוויזיוני הנזכר צוינה 1979 כשנת השיא ביציאת יהודים – זו שנה שלא נעשה בה דבר מטעמנו לרצות את הסובייטים. להיפך.

אין זאת אומרת שאין פעולה שיכולה לעזור (או להפריע). יש ויש פעולה כזו. התברר שצדקו פעילי העליה שיצאו משם כשטענו, שהרעש בעולם השפיע לטובה. מובן שלא הרעש שלנו, לא אותנו רוצים הסובייטים לפייס במתן היתרים. השפיעה פעילותם של גורמים ציבוריים לא יהודיים, שאהדתם חשובה לברית־המועצות. אלה לא יפעלו אם לא יורגש שליהודים עצמם, ליהודים שבעולם החפשי, חשוב הדבר. בלי מרכזיותה של דעת־הקהל הישראלית לא תהיה פעילות של יהדות חוץ־לארץ. לכן חשובה כל־כך ההתעניינות של יהודי ישראל, לכן חשוב כל כך “מבט שני” ששודר בחול־המועד פסח.

יש לסובייטים בעיה יהודית. סטאלין רצה בסוף ימיו לפתור אותה פתרון קרוב לפתרון הנאצי. חרושצ’וב ביטל את הגזירה שעמדה להינחת (ואולי עוד מלינקוב עשה זאת), בלי שיטפל בפתרונה בדרך אחרת. ברז’נייב היה השליט שניסה להקהות את עוקצה של הבעיה בדרך של הקטנת מספר היהודים, בייחוד הבולטים ביותר ביהדותם.

הסכנה הסטאליניסטית לא בטלה כליל. על כך רמז פרופסור לרנר בשידור, והדברים נאמרו כבר לא אחת בישראל. מוזר מאוד שיהודי ישראל, שאחת הטראומות שלהם היא שלא הבינו בשעתו את המתרחש באירופה הנאצית, אינם נחרדים מפני הסכנות המאיימות על קיבוץ יהודי גדול, הגולה השניה בהיקפה בימינו.

“דבר”, יום ב‘, א’ באייר ה’תשמ"ה, 22 באפריל 1985.

---

האדישים מאשימים ב"השתקה"

מאת

מאיר בראלי

הלצה יהודית עממית מספרת על יהודי “מכל ימות השנה” שלפתע קם והשתמד. משהשתמד הלך אצל הכומר המקומי והלה לימד אותו את כל מה שכמרים מלמדים לצאן מרעיתם. יצא המוטבל לנצרות מעם הכומר והחל פורע ביהודים. שאלוהו מכריו הקודמים: “יענק’לה, מה אתה עושה?” השיב להם: “אתם צלבתם את המשיח שלנו…” ולהסברה שזה קרה לפני אלפיים שנה השיב: “לי זה נודע רק אתמול…” הרבה חכמה יש בהלצה יהודית זו והיא נוגעת לא רק למשומד, להכאת יהודים ולצליבתו של “אותו איש”.

מובן שאני רחוק מלהשוות איזה חוג שהוּא בתוכנו למשומד, מבחינת היחס לעם היהודי – אבל מבחינת “לי זה נודע רק אתמול” אפשר ואפשר למצוא הקבלות רבות.

אחת מהן היא הפעילות הרבה שמגלים עתה, חוגים רבים למען יהודי רוסיה, תוך האשמות על הממשלה ועל “המוסדות” על שהשתיקו, “כל השנים” את ענותם ואת שוועתם של אחינו. מעניין לדעת, מתי החלוּ כל הטוענים על השתקה להתעניין בגורל יהודי רוסיה? לפני זמן לא רב לא הגיעה שום צעקה אל אזניהם.

חבר הכנסת חיים לנדאו, למשל, מארגן פעילות למען יהודי ברית־המועצות שאָפיה המפלגתי בולט ושעיקרה טענות אל ממשלת ישראל על העבר יותר מאשר פעולה למען יהודי ברית־המועצות בהווה ולקראת העתיד. מתנגדו המפלגתי של ח. לנדאו, חבר הכנסת שמואל תמיר, גם הוּא “עולה לטונים גבוהים” כשהוּא מאשים את ממשלת ישראל ב“השתקה” בנושא זה. ש. תמיר אינו רוצה להשכיח, כי הוּא־הוּא שחולל את “משפט קסטנר” שבעקבותיו נפוצו האשמות על אישים ועל המוסדות שהיו אחראים למדיניות היהודית, בימי השואה. הנושא היהודי האיום משנות הארבעים קרוב אלינו מכדי דיון אקדמי, ורחוק מכדי ההכרח לדון בו דיון ציבורי אקטואלי. לא כן עניינם של יהודי לנינגרד וריגה, חרקוב וּוילנה.

חבל מאוד, שאנו נאלצים לערוך ויכוח בתוכנו כשכל מרצנו חייב להיות מופנה למערכה הטראגית, האמיצה והדרמתית שמנהלים יהודים בארץ הסובייטים. כאשר כמעט כל נאום של איש האופוזיציה הימנית בקרבנו מכיל האשמות גלויות או מרומזות על קשר שתיקה שרק עתה הופר, חובה עלינו להעמיד דברים על אמיתותם לפני שהשקר יכבוש לבבות, לפני שיווצר מצב שאי־אפשר יהיה להסביר שום דבר מפני ש“הכל יודעים ש…”

“נושא ירחמיאלי”

האמת היא שבמשך שנים רבות – גם לאחר מות סטאלין כשנעשה אפשרי לפעול משהו מעבר למסך הברזל – רק מעטים בקרבנו גילו בנושא זה אותה מידת התעניינות שמגלים עתה הרבים.

אני מעיד עלי את עמיתי העתונאים היודעים יפה, כי נושא זה נחשב כל השנים ל“נושא ירחמיאלי” וכמה לעג שפכו על ראשו של עורך “דבר” המנוח חיים שורר שלא הרפה מהבעיה.

יש בתוכנו כמה אישים, שעתה קולם אינו נשמע (כי יש קולות חזקים משלהם), אך שנים היוּ הופכים בנושא זה כ“משוגעים לדבר אחד”. לא מעטים מהמעלים האשמת השתקה כיום היוּ שותפים לביטול כלפי “המשוגעים לדבר אחד” הללו.

היה טיפול יהודי מוסדי בנושא זה, טיפול שלא הגיעה השעה לספר את כל מעשיו. כיום פופולרי למדי למתוח ביקורת על הטיפול “הכושל” כל השנים. הטופלים האשמות אלה מתעלמים מאדישותם־הם כל השנים לנושא, מתעלמים מכך שהפעולה הזאת נעשתה כל השנים באוירה של אדישות, אדישות שאינה מובנת כיום. לא היתה שתיקה ולא השתקה – הצעקה נשמעה, אלא שהאזניים היוּ אטומות כל השנים.

נכון, נעשו משגים – ודאי שנעשו גם משגים. אחד מהם היה שבשלב הראשון של הפעולה דובר יותר מדי על החיים התרבותיים היהודיים בברית־המועצות ופחות מדי על זכות היציאה. השגיאה כפולה: ראשית, איזו תועלת תצמח מתרבות יהודית־יבסקית? זכורה הבדיחה על היהודי האוקראיני בראשית שנות המהפכה שהעדיף לשלוח את ילדו לבית־ספר אוקראיני ולא לבית ספר יהודי, כדי שישמע חירופים וגידופים על ההטמנים האוקראינים ולא על הבורז’ואים היהודים… שנית, יש יותר סיכוי לזכות יציאה מאשר לתרבות יהודית בתוך ברית־המועצות. זו האחרונה נמסכת לתוך מחזור הדם הסובייטי ואין היא רצויה שם. זכות יציאה קוטעת יהודים ממחזור דם זה ( והם לא כל־כך רצויים שם). הדיבור היתיר על תרבות יהודית היה משגה – אבל עלינו להבין את סיבתו. כאשר ההד הציבורי בארץ ובציונות לא היה מספיק (כמעט שלא היה קיים!), היה חשוב מאוד לגייס למאבק למען היהדות הסובייטית כל גורם יהודי והיוּ גורמים יהודיים, שאפשר היה לגייס אותם למאבק זה רק בהרחבתו – רק כשיכלול גם את זכותם של היהודים בברית־המועצות לחיים תרבותיים יהודיים. הערכת אנשינו היתה – ולא בלי הצדקה – שקשה יותר לקומוניסטים להשיב לטענות על תרבות יהודית (ואולי יתירו קצת יותר עליה כדי לרכך את הטענה בדבר העדר תרבות יהודית).

הם פחות הגיוניים משחשבנו

משגה שני, לדעתי, היה שייחסנוּ למדיניות היתרי־היציאה של ברית־המועצות יותר מדי הגיון. ההנחה היתה, שכל צעקה וכל מהומה שתקום סביב עניין זה מועילה – פרט לצעקתו של גורם אחד. לא רצוי, כך נראה היה מבחינת ההגיון, כי יהודים שיצאו מארץ הסובייטים זה עתה יתוספוּ על שונאיהם, ישמיעו את קולם הם. מדוּע? הרי יש תכלית לצעקתנו. אנו צועקים לא רק מפני שכואב לנו אלא גם – ובעיקר! – כדי להביא את המשטר הסובייטי במבוכה, שתביא אותו לשחרר יותר ויותר יהודים. אם שחרורם של יהודים גורם למשטר נזק ישיר לא יביא הדבר אלא לצמצום העליה.

במשך הזמן התברר, שההגיון הוא אמנם כזה (ושום איש לא הפריך את הטענה הזאת), אבל המציאות הסובייטית אינה כל־כך הגיונית. מתברר שבלי יוצאי ברית־המועצות, אלה שזה עתה יצאו משם, לא נצליח להרים את הצעקה הדרושה – זו שתהדהד מסוף העולם ועד סופו, זו שיש סיכוי שתהיה לה השפעה בברית־המועצות.

בשפיטה־לאחר־מעשה אפשר למצוא פגמים ומשגים, אבל השתקה?! אכן, כשיבוא היום ואפשר יהיה לספר הכל תתברר תמונה מעניינת. כמה וכמה מהמאשימים בהשתקה יודעים דבר זה גם עתה. הם יודעים את האמת, אבל נוח להם לטעון מה שהם טוענים.

“דבר”, יום ו' י“ח בטבת ה’תשל”ח, 15 בינואר 1978

---

הרוסים ארגנו את הנשירה

מאת

מאיר בראלי

היהודים הצעירים שרקדו ברחוב ליד בית־הכנסת במוסקווה בימי שמחת תורה בסוף שנות השישים רובם כבר כאן בארץ. הם פרצו שערים לעצמם וגם לאחרים. האחרים לא כולם הגיעו הנה; היו שנשרו בווינה והתפזרו בעולם. כשהסובייטים נתנו, בראשית שנות השבעים, רשיונות יציאה לעשרות אלפים יהודים, הם קיוו שהם פותחים שסתום, יצא קצת קיטור והכל יחזור למה שהיה. זה לא קרה. המאבק היהודי נמשך בתוך רוסיה ומחוצה לה. במקום אלה שעלו, קמו צעירים אחרים שרקדו בשמחת תורה ודרשו אף הם זכות יציאה לארץ־ישראל.

לשמחת תורה נודע ייחוד במאבק היהודי. אולי בזכות המנהג היהודי של הקפות עם ספר התורה ושל יציאה לרחוב בריקוד, ואולי יש גם סיבות אחרות. מכל מקום, כך קרה הדבר. אנו, מחוץ לרוסיה, רואים עצמנו מצוּוים להזכיר דווקא בפסח את מאבקם של יהודי רוסיה, בזיקה לאמירה המפורסמת¹ “שלח את עמי”, שנאמרה אז לפרעה המצרי. אולם בתוך רוסיה עשו היהודים את שמחת התורה ליום שסביבו מתלהט המאבק היהודי, ואולי נשמע מחרתיים על מה שהתרחש בבית הכנסת במוסקבה מחר.

אין אנו יודעים דבר ברור מדוע התירו השלטונות שם את העליה לישראל ליהודים שהותר להם הדבר, דווקא כאשר היחסים שלהם עם ישראל הגיעו לשפל העמוק ביותר, לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים שלהם עם ישראל. הדבר שנראה הגיוני שמוטב לא להרגיז את השלטון הסובייטי, לא היה נכון. “הדיפלומטיה השקטה” ודאי שלא תרמה תרומה ניכרת לפתיחת השערים הזמנית. המאבק התקיף בתוך ברית־המועצות והתעמולה הגלויה, הפומבית, בחוץ – הם שעזרו.

היה מקום להניח שפעילות אנטי־סובייטית של יוצאי ברית־המועצות תסגור שערים – הוכח שאין הדבר נכון. קשה לומר בוודאות מה יביא לחידוש היציאה, אבל יש קווים אחדים שעלינו להנחות את מחשבתנו לפיהם, על סמך נסיון העבר. תביעה גלויה ותקיפה עוזרת ולא מפריעה. עזרה חשובה מאוד נותנים לנו בעניין זה חוגים פוליטיים שברית־המועצות מעוניינת ביחסם אליה, מפני שהיא מקווה שיתמכו בה בנושאים החשובים לה ביותר. כדי לא להרגיז את אלה, היא נהגה זהירות, והחלה לסגור את השערים לאט־לאט, לא בבת־אחת.

היא עשתה גם מעשה ערמומי מאוד ומחושב יפה־יפה. עלינו להבין שהשלטון הסובייטי הוא שאירגן את הדברים כך שיגדל אחוז הנושרים שאינם מגיעים לישראל – כדי שיהיה קל יותר לסגור את השערים. יש מספר גדול של יהודים מבקשי רשיונות־יציאה. השלטון מחליט למי מהם לתת ולמי לא לתת. השלטונות יודעים יפה־יפה מי ומי הם המבקשים ויכולים להעריך כמעט בוודאות, מי יעלה לישראל ומי ינשור.

במידה שיש אמת בטענה הציונית שהנשירה מסכנת את עצם היציאה, הכתובת לטענה היא השלטון הסובייטי עצמו. שלטון זה הגדיל את מספר הנושרים בכך שנשארו תלויות ועומדות בקשות של לוחמי עליה, ונענו בנקל תביעות של “יהודים מכל ימות השנה”, שקפצו על העניין כשראו שנותנים לצאת. בין הנושרים כמעט שאין אדם שהיה עליו לחזור ולבקש היתר יציאה פעם אחר פעם, כפי שנאלצים לעשות לוחמי־העליה.

אחרי החג נקרא בעתונים ונשמע ברדיו על הפגנות־ריקודים של שמחת־תורה שרקדו יהודים תובעי חירות היציאה. כשנקרא זאת בהתפעמות הלב (אלה מאתנו שיש להם לב יהודי!) הבה נחשוב מה אנו יכולים וחייבים לעשות למען יהודי רוסיה, למען חירות היציאה משם וקלות הקליטה שלהם פה בארץ.

“דבר”, יום א', ערב שמחת תורה, ה’תשמ"ו 6.10.85

---

תביעה אחת: חירות היציאה

מאת

מאיר בראלי

חג יהודי הוּא לא רק חג לזכר מאורע לאוּמי חשוב בעבר. גם זו גזירת הגורל היהודי שענין אקטואלי משתלב בחג. מסופק אני אם סמכות כלשהי החליטה אי־פעם שחג הפסח הוא גם מועדה של יהדות רוסיה, “יהדות הדממה”. דומה, כי מאליו קרה הדבר. חשנו ועודנו חשים שבחג החירות אין אנו רשאים להסיח את דעתנו מיהודים טעוני גאולה בימינו.

דומה שחג הפסח וקשירתו לענין זה (שהוא הנושא הלאומי החמור ביותר של יהודי ימינו), הוא מועד מתאים להסברת הצורך בשינוי אופי התביעה שלנו אל ברית־המועצות וריכוזה בתביעה העיקרית, בתביעה היחידה, שיש סיכוי כלשהו למימושה.

אותה אמירה עתיקה שהושמה בפי משה, הקריאה “שלח את עמי!” – זוהי התביעה האחת והיחידה שיש לבוא בה אל הקרמל. עם זאת עלינו לזכור – ביום חג כמו ביום חול – שאין לבוא אל השלטונות הסובייטיים רק בשם הצדק והיושר, בשם הלב הרגש. השלטון בברית־המועצות הוא מן הקשוחים ביותר בעולם, הוא מלא רגש שליחות עצמי, מה שקרא פרופ' י. טלמון “שליחות משיחית”, במובן השלילי של המושג, במובן המתיר שימוש באמצעים מגוונים למדי כדי להשיג מטרה המוכרזת כ“משיחית”. מן הבחינה הזאת הקוֹמוניזם הוא התנועה “המשיחית” ביותר בעולם של ימינו. כדי להשיג משלטון קומוניסטי משהו עלינו להוכיח לו, שהדבר מועיל גם לו.

העובדה העיקרית שברקע התביעה היהודית היא, כי חרף כל המאמץ המושקע בברית־המועצות במחיקת זהותם הלאוּמית של יהודיה הדבר אינו מתקדם, לפחות אינו מתקדם בקצב שיוכל להיראות כמספק לבעלי הפתרון הסובייטי לשאלת יהודי רוסיה.

מן הבחינה הסובייטית הבעיה היא בעיית האנטישמיות העממית המושרשת עמוק גם בעם הרוסי ועוד יותר באוקראיני ובעמים שבמערב ברית־המועצות. גם כשהשלטון מוותר פה ושם להלכי־רוח אלה ומפלה יהודים לרעה. אין הוא מסוּגל לספק את המאוויים של צאצאיהם של פורעי חמלניצקי ויורשיו. מאוויים אנטישמיים היונקים ממסורת ומדת, משנאת הזר המוכשר, שאין מודים בכשרונו ומחפשים סיבות שמחוץ לגדר הטבע להצלחותיו. כשאין השלטון מספק את האנטישמיות – בהכרח היא נעשית גורם הפועל נגד השלטון.

בסוף ימיו ניסה סטאלין, לפתור את הבעיה פתרון אנטישמי רדיקאלי. יורשיו ביטלו נסיון זה, לא כל כך מטעמים הומניטריים כמו מפני ההכרה שנסיון זה עומד בניגוד למבנה החברתי היסודי של המשטר הסובייטי. יש עדויות למכביר על אנטישמיות של חרושצ’וב.

הסובייטים אינם יכולים

לאנשים החיים במשטר דמוקרטי ואמונים עליו, לאנשי “הדמוקרטיה הבורגנית הרקובה”, נראה לפעמים שכל המשטרים הטוליטריים דומים זה לזה. פרט להבדל שבגישה לשאלה היהודית, שהיא עיקר העיקרים בשבילנו – אנו נוטים שלא להבחין בהבדלים העצומים בין המשטר הנאצי והסובייטי. כשם שהיחס לציונות לא היה מעולם “טעות טראגית” במשטר הסובייטי, כך אי־יכולתו לנהוג ביהודים כמנהגם של הנאצים אינה מקרה, אינה יוצאת דופן.

אכן, גם במשטר הסובייטי יש לא מעט אכזריות. מי אינו יודע על מרתפי ג.פ.או. הידועים לדראון? מי לא שמע מפי אסירים לשעבר בברית־המועצות סיפורים מסמרי־שיער? עם זאת יש להבחין בין האכזריוּת הפונקציונלית של משטר, הבאה להפחיד את הציבור שלו, ובין אכזריוּת כמטרה לעצמה. אצל הסובייטים הכל מוכרח להתנהל לפי עקרון כלשהו של חטא ועונש. אמנם בתקופות טרור חמוּרות אבד כל יחס הגיוני בין חטא קטנטן ועונש חמור ביותר, אבל נשאר קשר של סיבה ומסובב. גם מובן, שכאשר מתירים רסן לאכזריות, אי־אפשר לשלוט בה לחלוטין וקורה הכל. אנו דנים בשיטת ולא בחריגות.

הנאציזם, לעומת זאת, היה בנוי על אכזריות לא רק בשביל להכניע את הקרבן, אלא כדי “לחנך” את המתאכזר, כדי ליצור את האדם־החיה האידיאלי, כדי ליצור אדם־חיה שעצם המשך קיוּמו תלוי בקיום המשטר הברברי, כי מה שעשה הוא כה איום שבמשטר אחר לא יהיה לו עוד קיום.

משטר אנטישמי שלוח־רסן, שאינו מסתפק בקיפוח פה וקיפוח שם, עומד בסתירה לאופי ולמבנה של משטר אוניפורמי, המשטר הסובייטי הוא קודם כל אוניפורמי מכיוון שכך הפתרון האנטישמי הוא קשה וחמור למשטר הסובייטי. רק סטאלין, בערוב ימיו, כשנדמה לו שהוּא יכול לעשות הכל, כשאבדה לו ההבנה, שגם השליט התקיף ביותר נאלץ לעשות מה שמכתיב לו הצורך לשמור על שלטונו, ניסה לעשות מעשה הסותר את יסודות המשטר שהוא עצמו הניח.

יורשיו, ויורשי־יורשיו ויורשיהם חזרוּ לדרך שניסה ללכת בה סטאלין לפני משפט הרופאים ואפלת ראשית שנות החמישים בתולדות יהודי רוסיה. כאמור, אין הצלחה בדרך זו. קצב ההתבוללות היהודית אינו מקטין את האנטישמיות. להיפך, יש עדויות (והן מתקבלות מאוד על דעתו של מי שהעמיק קצת בפרובלמטיקה של יחסי יהודים ואנטישמים), שככל שיהודים מתבוללים יותר, נראה הדבר לשונאיהם כנסיון הסתתרות, המאשר את החשדות שחושדים ביהודי.

המלחמה השלטונית באנטשימיות פסקה, מפני שהיא כמעט אינה מקטינה את האנטישמיות ולעומת זאת מגבירה את זיהוי היהודים עם השלטון ואת זיהוי הרגש האנטישמי עם איבת השלטון.

יציאה ולא תרבות יהודית

במצב זה לא מתקבל על הדעת כלל וכלל, שהשלטון הסובייטי ייענה לתביעה בדבר תרבוּת יהוּדית בארצו. זהוּ ההיפך הגמור מן הדרוש להם. השלטון הסובייטי עשוי להתיר משהו שישמש שסתום כלשהו לחוויות יהודיות קיימות, אבל לא יתן לזה היקף ועומק שיטפחוּ חוויות יהודיות שיעכבוּ התבוללות. קיימת כמובן שאלה גדולה בדבר היחס אל תרבוּת יהוּדית קומוּניסטית, וכי מישהו משלה את עצמו, שהיא תהיה שונה באופיה מ“סאָװאֶטיש היימלאַנד”? זכור המעשה באותו יהודי בשנות העשרים, שסירב לשלוח את בנו לבית־ספר יהודי באוקראינה, מפני שמוטב לו שבנו ילמד על חרפת האוקראינים ולא על חרפת “הבורז’ואַזיה היהוּדית”. כיום מחנכים בברית־המועצות אחרת לגבי המורשה הרוסית והאוקראינית, אך האם מישהו מניח שידברו אחרת גם על “הדת היהודית הריאקציונית” ועל המורשת היהוּדית? נניח שגם תרבוּת ורגליסית עדיפה מלא־כלוּם. הענין אינו בשאלה, אם אנו רוצים תרבוּת יהוּדית קומוניסטית בברית־המועצות או חירוּת יציאה. לא תהיה תרבוּת יהודית באותה ארץ. מכל מקום לא בהיקף מחנך, לא בהיקף שומר מפני התבוללות, לא בהיקף השותל חוויה יהוּדית בלב ילד,

לעומת זאת יש סיכוּי לשינוי הגישה הסובייטית לחירות היציאה. אין זה קל, מפני שהדבר מחייב שינוי בתפיסה ארגוּנית־רעיונית. אין חירות יציאה מברית־המועצות לשום איש. לא פשוט להגיע לידי כך שהשלטון הסובייטי יודה, שיש אזרחים שאין הוא מצליח לעכל אותם. לא רצוי לשלטון זה לוותר על כושרם של אזרחים, שרובם רופאים ומהנדסים, מדענים ובעלי מקצוע מעולים במקצועות השונים.

רק גורם אחד פועל בכיוּון זה מעצמו – האנטישמיות¹ העממית בארץ הגדולה ההיא. על הגורם הזה חובה עלינו להוסיף פעילוּת יהודית מבפנים ומבחוץ. ככל שיהודים בקיוב ובלבוב, במוסקבה ובווילנה יפנו יותר בבקשה להגר, כן יגבר הכיווּן שבא לידי ביטוּי כדברי קוסיגין בפאריס על “איחוד משפחות”. עלינו מוטלת הפעילות היהודית שמבחוץ. יש לרכז את המאמץ המדיני היהודי בנושא אחד, באמירת־הפסח העתיקה “שלח את עמי”. כל הדיבור על תרבות יהוּדית בברית־המועצות מסיט את הוויכוח היהוּדי־סובייטי אל הטפל, אל הצדדי.

יש נימוק סובייטי חריף של מדיניות חוץ במניעת חירות היציאה היהודית לישראל – היחסים עם מדינות ערב. נימוק זה אינו מכריע, מפני שברית־המועצות כבר הגיעה ביחסיה עם המדינות הערביות הקשוּרות בה למצב שהן תלויות בה, ולא קשה לה להשיג מהן העלמת־עין מכל הענין, אם הדבר יהיה דרוש לה.

לחץ מדיני יהוּדי ולחץ של ידידינו הלא־יהוּדים יהיה יעיל כשמידת עצמתו תשווה לכוחו של הנימוּק הערבי בשיקוּל המדיני הסובייטי. כדי להגביר את כוחו של הלחץ המדיני היהודי יש לכוון אותו אל הנושא המתאים, הנושא היחיד: חירות היציאה מברית־המועצות לישראל.

מאמר זה נכתב, ערב מלחמת ששת הימים, כשדרושה היתה אמונה חזקה כדי לקוות ליציאת יהודים מרוסיה. מאז נשתנה הרבה, יצאו לא מעט יהודים, ניתן גם משהו של פעילות תרבותית. יהודי היוצא משם – יצא. אשר לפעילות התרבותית נותנים אמנם, משהו, אך כנאמר במאמר לא בהיקף ולא בעומק שיטפח חוויות יהודיות.

“דבר”, יום ב', ערב פסח, י“ד בניסן ה’תשכ”ז, 24 באפריל 1967.