יש בתוכנו אי־הבנה חמורה ביותר של מצב האומה. אין חמור יותר מאשר אי־הבנתנו שכל קיומה של ישראל מותנה בעליה גדולה. העליה אינה סתם דבר־מה רצוי שאינו מצוי, חבל, אולם אין מה לעשות… היא אף לא רק דבר־מה חשוב מאוד, היא פשוט עניין שאי־אפשר לנו בלעדיו. הייתי אומר שהעליה היא החמצן של ישראל אלמלא שחקו הבנקים ביטוי זה תוך טפיחה על שכם עצמם, טפיחה שלא כל־כך הוכיחה את עצמה ביום פקודה. לעומת זאת העליה הוכיחה את חיובה הגדול, ועתה מוכיח העדר העליה שוב עד כמה היא הכרחית. העדר עליה, זה שנים, נותן אותות מסוכנים בכל תחומי חיינו. העדר העליה זה גורם היסוד לקשיינו הכלכליים, הוא אסון מדיני־בטחוני. גם התפתחותה של השנאה העצמית בתוכנו קשורה בהפסקת הגידול, בהפוגה הממושכת בהגשמה ציונית, ואין הגשמה ציונית שהעליה אינה אבן־שתיה שלה.

מן הבחינה הרעיונית העליה מוכרחה להיות במרכז התחושה הלאומית בישראל, ואילו העדרה של העליה הוא במרכזה של רוח הנכאים הרעיונית שהארץ שרויה בה זה שנים. מן הבחינה הכלכלית כל העוקב אחרי תולדות התחיה היהודית בארץ לתקופותיה, אינו יכול שלא להיווכח שבתקופות עליה יש שגשוג ותקופות של העדר עליה הן תקופות של שפל. יש קורלציה מובהקת בין צמיחה משקית ושגשוג כלכלי מזה וממדי העליה מזה. הדבר בולט, כמובן, בענף הבניה, שיש לו שלוחות לענפים רבים, אבל לא רק בענף זה. עליה גוררת יוזמות כלכליות של עולים ושל ותיקים, שהעליה מדרבנת אותם ועוזרת ליוזמתם.

על הבחינה המדינית והבטחונית אין צורך לומר דבר. מי שאינו מבין שגידול מספרנו הוא היסוד החשוב ביותר בחיזוקנו אינו מבין שום דבר. אשר ל“בעיה הדמוגרפית”, רק קצרי־ראות קושרים אותה לעמדה אחת בוויכוח המדיני המפלג אותנו. האמת היא שבצדק דוּבּר על “הבעיה הדמוגרפית” גם לפני מלחמת ששת הימים, בתקופה שלא היתה עליה. מעניין לציין שמאז מלחמת ששת הימים אין שינוי ניכר באחוז היהודים בארץ. האחוז שלנו בארץ־ישראל כולה גדל במידה זעומה, ואילו בקרב אזרחי ישראל בגבולות הקו הירוק פחת שיעורנו בערך באותה מידה¹. הסיבה היא, כנראה, כי ערביי ישראל אינם נוטים להגר מפה, ואילו אלה שביהודה, שומרון ועזה, נוטים לזאת קצת יותר. מכל מקום, בלי עליה רחבת ממדים אנו עומדים לפני “בעיה דמוגראפית” קשה, יהיו גבולות ישראל אשר יהיו. הארץ הזאת תהיה יהודית, רק אם יבואו אליה עוד מיליוני יהודים, כי הבעיה אינה רק שמירת רוב יהודי כלשהו באוכלוסיה.

חיוני שנבין שחידוש העליה, נושא שאינו מדליק יצרים ואינו מעורר התלהבות, חשוב הרבה יותר מכל הוויכוחים המדיניים. עתיד העליה חשוב יותר, הרבה יותר, מעתיד השטחים – ואין באמירה זו שום קביעת דעה בנושא המדיני לגבי יחסֵי ישראל עם מדינות ערב. האמת היא שגם לשם שמירה על הפירות הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים נחוצה עליה גדולה, וגם לשם מסירת השטחים תמורת שלום נחוצים פה הרבה יהודים. כדי למסור שטחים נחוץ כוח יהודי לא פחות מאשר לשם החזקתם, אולי עוד יותר. כורח העליה מקורו גם בעובדה שבעצם לא הגענו עדיין למה שקוראים “המאסה הקריטית”, כלומר להיקף אוכלוסיה יהודית שתוכל לקיים לטווח ארוך מדינה יהודית. זוהי “הבעיה הדמוגראפית” האמיתית החמורה, לא רק היחס בין מספר היהודים והערבים.

יש בכל זאת הבנה בישראל שהעליה דרושה לנו מאוד. ספק אם יש הבנה שהעליה היא כורח, שאי־אפשר כלל בלעדיה. במצב של העדר עליה במקום לחשוב איך להביא עולים, נוטים לחפש דרך איך להסתדר בלי עליה. כוונת האמור כאן, ומה שייאמר עוד, היא להסביר שני דברים: א. אי אפשר למצוא פתרון לבעיותיה של ישראל בלי חידוש העליה, מפני שאין פתרון כזה. ב. אפשר לחדש את העליה ולהביא אותה להיקף הדרוש, אלא שנחוץ לעשות לשם כך דברים שאין אנו רוצים לעשותם, שלדעת רובנו לא מוצדק לדרוש מאתנו לעשותם.

האומרים ש“היהודים אינם רוצים לעלות” אומרים דבר לא מדויק מצד אחד ולא רלוואנטי מהצד האחר. חוסר הדיוק של הטענה הוא בכך, שהבעיה אינה אם שישה מיליון יהודים בארצות־הברית רוצים לעלות מחר לישראל. אי־רצונם לעלות לא הוא הקובע את המצב של העדר עליה. השאלה היא היכן עשרת אלפים יהודים אמריקאים שיעלו בשנה הבאה? חוסר הרלוואנטיות של הטענה הוא, שכורח העליה הוא מציאות ישראלית, בין שהיהודים רוצים לבוא ובין שאינם רוצים. אנו מוכרחים לגרום לכך שיהיו יהודים שיעלו, יהודים רבים. בנפשנו הדבר, בנפשה של מדינתנו.

אחרי מלחמת ששת הימים התעוררה תנועת עליה מארצות־הברית ומארצות מערביות אחרות. אילו נקלטו העולים, היתה התנועה מתגברת יותר ויותר. במקום זה רובם חזרו מכיוון שהם לא נקלטו, מכיוון שלא רצו לעבור תהליך של סבל קליטה שעברו הורינו בבואם. ליהודי אמריקה היתה ברירה. היה להם לאן לחזור. קיומה של הברירה מחייב את החברה הישראלית לשנות את תנאי הקליטה מעיקרם.

בכלכלה מבחינים בין “ביקוש” ל“רצון לקנות”. ביקוש פירושו נכונות לשלם את המחיר הנדרש תמורת הסחורה או השירות. השאלה היא אם אנחנו מוכנים “לשלם” את המחיר תמורת עליית יהודים בהיקף הדרוש או שאנו מקווים שנוכל להתחמק מ“התשלום” ולהסתדר בלי עליה.

“דבר”, יום ד‘, ד’ בסיוון ה’תשמ"ו 11.6.86

כדי שנוכל להביא עולים עלינו לדעת קודם כל מדוע היהודים לא עולים, מה מונע עליה. אין טעם לבדוק את הסיבות של כלל היהודים, של כל בני הקהילה בעיר אמריקאית או קנדית, בבואנוס איירס או בפאריס, מכיוון שיש ודאי יהודים רבים מאוד, אולי רוב היהודים, שאינם שוקלים כלל עליה לישראל, שאינם יודעים שחסר להם משהו חשוּב מאוד, כשהם חיים בארצות פזוריהם. קל לנחש שחלק ניכר מהם “יושבים על סיר הבשר”, וברור להם ולנו שישראל אינה מסוגלת להתחרות בתנאים החומריים של ארצות השפע שרוב היהודים חיים בהן, וגם בארצות הרחוקות משפע, יהודים שייכים כמעט תמיד למעמד שחיי שפע זומנו לו. מזרח אירופה, שלחצה את היהודים מזה, וארצות האיסלם, שגם בהן יהודים לא רוו נחת מזה, אינן קיימות כמקוֹמות שיש בהם עתודה גדולה של יהודים לעליה, גם משם יהודים לא נחפזו, בשעתם, לעלות. גם שם חיכו, ורבים־רבים איחרו את המועד.

כדי שנדע מה בולם עליה עלינו לבדוק את בעיית העולים ששבו לארצות מוצאם, או היגרו מישראל לארצות אחרות. יש שתי ארצות שיש סיכוי שיבואו מהן עולים רבים ושיהודיהן אינם נוטים לחזור כשאינם נקלטים פה – דרום אפריקה וארגנטינה. כשלון קליטתם בישראל מניע את רובם להגר לארץ אחרת. יהודי ארגנטינה מהגרים לארצות אמריקה הלאטינית האחרות. לא מעטים היגרו ישירות מארגנטינה לוונצואלה ולארצות אחרות. יהודים מדרום אפריקה מעדיפים את הדומיניונים הבריטיים – קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. הם מוצאים שם יהודים דרום־אפריקאים שהיגרו מיוהנסבורג וקייפטאון בלי לעשות תחנה בישראל. כשאנו דנים בשאלות עלייה וקליטה אסור לשכוח שהעולם בימינו פתוח להגירת יהודים הנקלעים למצוקה בארץ זו או אחרת. אין לנו עליה של יהודים שאין להם ברירה, וכנראה לא תהיה בעתיד הקרוב. תפקיד ראשון במעלה, המוטל על הסוכנות היהודית, בשיתוף ממשלת ישראל או בלעדיה, הוא לערוך מחקר מדעי, עם מדגמים מייצגים ולפי שיטות המחקר המודרניות, כדי לקבוע מדוע חזרו לגולה עולים שניסו לעלות לישראל מאז.1967

אין ספק שהתשובה תהיה שהם לא נקלטו, אולם תשובה זו היא כוללנית מכדי לספק אותנו. כדי שנוכל להתוות לעצמנו דרך לתיקון פני הדברים עלינו למצוא תשובה על השאלה במה היתה תקלה, מה הפריע, וגם תשובות חלקיות כוללניות אינן מספקות. לא די בתשובה “לא נקלטתי בעבודה”, “לא הסתדרתי בדיור” או “היו לי קשיי קליטה חברתיים”. זה סתמי מדי. הכרח לרדת לעומק רב יותר. הדבר מחייב את בעלי המקצוע שיעסקו בכך להתאים שאלון מחקר לצרכי הציונות, לבדוק את כל הצדדים, כך שאפשר יהיה להציע הצעות תיקון ממשיות. כדי לבדוק את הבעיה גם אצל עולים שהתגברו ונשארו בישראל. גם מהם אפשר ללמוד הרבה.

להצעה זו יש ערך ויש סיכוי שתועיל בתנאי ברור אחד – שהמסקנות של המחקר יגררו מעשים. לשם כך יש להתגבר על חוסר הנכונות של הישראלים להתאים את החברה בישראל, את הנהלים וההתנהגויות, לצרכי קליטה. אין זה מן הנמנע שיתברר שיש צורך לעשות צעדים קשים, כדי להתגבר על העדר העליה. יתכן שתהיה אמת בטענה שיטענו שהדרישות הן קשות מדי, מופרזות. אולי. העניין הוא שיש להבין שהברירה האחרת, המשך הקפאון בעליה, מוליכה לאסון לאומי שאין גדול ממנו. על הצעה זו או אחרת לקליטה טובה יותר שמעתי לא אחת “מה הם חושבים לעצמם?!” או “כשהורי עלו לארץ איש לא דאג להם…” בתשובות אלה יש אמנם אמת, אבל אין הן עושות צדק עם הצורך להבטיח את המשך קיומה של ישראל. לאמירות אלה יש המשך טבעי. “לא צריך אותם…” המשך זה אין בו שום אמת, כי אנו זקוקים מאוד לעולים התובעים תנאי קליטה משופרים. מכיוון שהתשובה “לא צריך אותם…” אינה אמת, נפגמת ממילא האמת שבטענה בדבר תנאי הקליטה של עולים בדורות קודמים. לכן ההשוואה למה שעבר דור ההורים שלנו (לגבי רבים מאוד המדובר כבר בדור הסבים שלהם) יש בה אמת היסטורית, אולם היא נעדרת אמת אקטואלית, אין היא מתאימה לצרכי מדינת ישראל דהיום, מדינה שהאפשרות היחידה שלה שלא לחדול מלהיות היא לגדול, ולשם גידולה נחוצים לה יהודים, יהודים רבים.

האמת שבטענה “מה הם חושבים לעצמם?!” היא חלקית מאוד. נכון שתנאי הקליטה הנדרשים כיום הם משופרים ללא השוואה לאלה שהיו בימי העליות שלפני היות המדינה או בימי קיבוץ גלויות של שנות החמישים, כשמספר הקולטים היה קטן בהרבה ממספר הנקלטים, אולם על השאלה הכביכול רטורית: “מה הם חושבים לעצמם?!” יש תשובה נכונה, אמיתית. הם, כלומר העולים בכוח, חושבים לעצמם, שיש להם גם אפשרות שלא לעלות; לעומת זאת לישראל אין ברירה, היא זקוקה לגידול ואין היא יכולה להרשות לעצמה את דחייתו.

סיפרו על שמריהו לוין, מגדולי המסבירים הציונים בדורו, שבאו אליו בטענות על יהודים שיש להם חסרון זה וחסרון זה… השיב להם שמריהו לוין: “אין לי בשבילכם יהודים אחרים”.

“דבר”, יום א‘, ח’ בסיוון ה’תשמ"ו 15.6.86

בלי לגרוע כהוא זה מחשיבותה של הבדיקה שדובר עליה במאמר הקודם אפשר לקבוע, גם לפני המחקר האמור, כמה דברים שהם הכרחיים בתכנונה של ישראל לקראת קליטה. חשוב ביותר הוא הנושא המקצועי, תעסוקה לעולים שיבואו. בתקופות קודמות אפשר היה לדרוש מעולים לבחור לעצמם מקצוע “לפי צרכי הארץ”. בפולין ובליטא, ברומניה ובארצות אחרות למדו צעירים יהודים מקצועות שיהיה להם שימוש בארץ ישראל. גם אז לא רבים עשו זאת. הציונים לא היו רוב העם היהודי והמתכוננים לעליה לא היו רוב הציונים. בכל זאת רבו היהודים הלומדים אגרונומיה, כי מקובל היה שחקלאות היא המקצוע היצרני המבוקש בארץ־ ישראל. עולים שהגיעו לארץ בלי מקצוע מתאים שינו את מקצועותיהם. ההכרח לעשות זאת היה ברור מראש לכל עולה. בתקופות קודמות באו עולים, שהשליכו דיפלומות לעליות־הגג ועבדו בעבודת כפיים לא מקצועית. בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים במדעי הרוח גידלו עופות ברמות השבים, ומוסיקאים ואנשי תיאטרון בעלֵי רמה מגרמניה מכרו נקניקיות בלחמניות ברחובות תל אביב (אלה מהם שזקנו מדי בשביל עבודת כפיים). זה היה. זה לא יהיה.

בשנות השלושים באו מגרמניה יהודים שחרב עליהם עולמם, הן עולמם הרוחני־רעיוני והן המסגרות החברתיות־כלכליות שבתוכן פעלו ושמתוכן ינקו חיוּת. העם הגרמני, שהם האמינו כי הם בניו, הקיא אותם מקרבו. רבים מהם חשו שהם באו לא רק אל “חוף אחרון”, אלא שהם זקוקים בארץ להתחלה חדשה לגמרי, למחיקה גמורה של הווייתם הגרמנית, שהיתה הווייה שאולה, זהות לא להם. הם רצו לבנות את חייהם מחדש בכל התחומים – מקצוע אחר, אורח־חיים שונה לגמרי מהישן. היו אחרים שניסו להעתיק את חייהם מדיסלדורף לחיפה, מפראנקפורט לתל־אביב. חלקם הצליחו – רופאים, מהנדסים, סוחרים שהצליחו להציל את הונם או חלק ממנו. היו גם שעברו הסבה מקצועית קשה, שלא ברצונם. לא היתה להם ברירה.

בימינו אין היטלריזם, אין חורבן עולמם של יהודים. בימינו יכולים יהודים רק לרצות לבנות חיים יהודיים, אולי לקדם פני התפתחויות עגומות הצפויות ליהודים בחברה הלא־יהודית. זה מצב אחר. לא רבים יהיו מוכנים לקרבנות שהיו מוכנים להם (או שנאלצו להקריב) יהודים מגרמניה של היטלר או ממזרח אירופה, שדחקה את רגלי יהודיה באמצעים פחות דראסטיים. אולי גם האנשים שונים, אולם בעיקר שונות הנסיבות.

בימינו מוכרחים לתכנן את צמיחת כלכלתה של ישראל לפי צרכי היהודים, לפי כוח העבודה המקצועי שיש בעם היהודי. יש לאפשר ליהודים למצוא בארץ תעסוקה במקצועותיהם. מכיוון שהעם היהודי, בתפוצותיו העיקריות, חלקו הגדול אקדמאים, יש לחפש דרכי בניין וצמיחה שינצלו כוח־אדם אקדמאי.

מרבים לעסוק אצלנו בשנים האחרונות בתעשיות עתירות־מדע. אולי גלום בהן חלק מהפתרון לבעייתנו, אך יש לתכנן עוד דברים, דרושה מהפכה במחשבה הלאומית שלנו על בנייתה של ישראל.

עלינו להקים בארץ רשת מוסדות השכלה גבוהה, שישרתו לא רק את אוכלוסיית ישראל. עלינו לבנות רשת אוניברסיטאות שילמדו בהן אנשים צעירים מכל העולם, תמורת תשלום שישלמו הם או ממשלותיהם (מארצות מתפתחות). בסיס התחלתי לבניית רשת אוניברסיטאות בין־לאומיות הם יהודי הפזורה, שיימצאו מתוכם מועמדים רבים ללמוד בישראל. יש לזה כבר התחלות. יש באוניברסיטאות המעטות הפועלות בישראל סטודנטים יהודים רבים מהתפוצה, ששכר לימודם והוצאות קיומם באים מחוץ לארץ. מספרם יכול לגדול, לא די ביהודים בלבד. כדי לבנות מההשכלה הגבוהה ענף משקי גדול, נחוצים סטודנטים רבים, לא רק יהודים. אפשר למצוא מועמדים גם מאומות העולם. אחת הדרכים להגדיל את מספר הסטודנטים היהודים מחוץ־לארץ בישראל היא להגביר את רצונם של יהודים לשלוט בלשון העברית.¹

עלינו להקים מוסדות גדולים למכירת ידע. גם בעניין זה כבר קיימות התחלות, אולם דרושים לנו מפעלים למכירת ידע בהיקף גדול מן הקיים, עד כדי כך שהכמות תיהפך לאיכות אחרת.

עלינו להקים מחלקות לרפואה באוניברסיטאות ובהן בתי־חולים מעולים שימשכו לא רק סטודנטים הבאים ללמוד רפואה, אלא גם חולים הבאים להתרפא מכל חלקי תבל. למשל, בית חולים אוניברסיטאי בצפת, ליד אוניברסיטה שתקום שם, שינהרו אליו חולי רשתית העין; בית־חולים אוניברסיטאי באשקלון, שיתפרסם בהצלחותיו בריפוי האוזן התיכונה וכיוצא באלה. לרופא היהודי יש שם גדול לא רק בתולדות הרפואה; גם בקרב רופאי ימינו. אם ירוכזו פה רופאים דגולים, נעשה גדולות.

לשם כך יש להפסיק מייד את הקיצוצים באוניברסיטאות ולפתח את רשת ההשכלה הגבוהה שלנו, מעבר למה שנחוץ לאוכלוסיית ישראל. אגב, הדבר דרוש גם לחינוך שלנו. אין עלייה ברמת חינוך והשכלה שאינה מתחילה בחינוך הגבוה. משם היא יורדת לחינוך בגילים רכּים יותר. מעולם לא היתה דרך אחרת.

אין כוונת דברַי להתוות דרך התפתחות כלכלית לפרטיה. הכוונה היא להצביע על כך שהרכיב העיקרי, הראשון במעלה, בקביעת כיווני הגידול והצמיחה שלנו הוא כוח העבודה הזמין שלנו, הרכבו המקצועי של העם היהודי לתפוצותיו. אפשר לתכנן כך. התנאים הפיזיים של הארץ הם רק רכיב אחד. לא פחות חשוב ממנו הוא אופיו של העם היהודי, כלומר כוח העבודה הזמין.

“דבר”, יום שני, ט' בסיוון תשמ"ו, 16.6.1986

בתקופת העלייה הגדולה, יחסית, מרוסיה, בשנות השבעים הראשונות, היה ביטוי מקובל בפי העולים, שתרגומו מרוסית הוא: “לא אוהבים אותנו פה”. כל פעם ששמעתי ביטוי זה הוא דקר אותי כמדקרות חרב. טענתי לא היתה כלפי העולים אלא כלפי הוותיקים. ביטוי זה לא היה “קיטור” של עולים. זו היתה אמת. הממסד דווקא ניסה לקבל את העולים יפה. ניתנו להם “הטבות”, הוקדש להם טיפול ממשלתי. אמנם היתה גם אי־הבנה לא מעטה ויש סיפורים אחדים מסמרי־שיער, כמו סיפורו של אותו מתימטיקאי מרוסיה, בהתמחות מיוחדת, שלא נמצא לו מקום באוניברסיטאות שלנו, ומתמטיקאים ותיקים בישראל, שרצו לעזור לו, יעצו לו לרדת לאמריקה, לעשות לעצמו שם מדעי מעבר לאוקיאנוס, ואחר־כך לחזור לכאן כמלך… הוא לא ראה, לעצמו אפשרות שלא לרדת לאמריקה – אם ישוב לכאן אינני יודע. כלל לא בטוח¹. גם מתמחים ילידי הארץ, הנוסעים לשם לשנים אחדות, לא תמיד חוזרים. אכן, היו גם סיפורים על כשלונות קליטה של המימסד, אבל הצרה החמורה ביותר היתה יחסה של החברה הישראלית.

הדבר התחיל ב“הטבות”, במה שקראו “זכויות עולים”. הוחלט, בשעתו לאפשר לעולה להביא איתו, או אחריו, מכונית ואביזרים שונים בלי מכס. זו הטבה גדולה, כמובן, והיא ניקרה את עיני הוותיקים, בצד השיכון לעולה. אמנם השיכונים לעולים היו רחוקים מלהיות הדירות שוותיקים איוו לעצמם או לילדיהם, וביחוד היו לא במקומות המבוקשים, אולם גם זו היתה זכות גדולה, שעוררה קנאה, זעם ויחס שהעולים הגדירוהו: “לא אוהבים אותנו פה”.

השגיאה הגדולה ביותר של המימסד הישראלי – הממשלה, הסוכנות ואולי גם ההסתדרות – היתה העדר הסברה יעילה. אי אפשר לתת הטבות כאלה, בלי שהציבור הישראלי יבין וידע שהן הכרח, שקליטת העולים היא הכוח של החברה הישראלית ולא רק פילנטרופיה של אהבת ישראל.

תנועות המחאה החברתית דאז, “הפנתרים” על פלגותיהם, טענו שאין לתת הרבה כל־כך לעולים מרוסיה ושיש לתת יותר לשכונות המצוקה, בני עדות המזרח. כיום יש הוכחה נחרצת שלא רק המצוקה הולידה סיסמה זו, אלא היחס הדו־ערכי, אם לא גרוע מזה, לעולים. אותן הסיסמאות עצמן אינן שובות את לב בני שכונות העוני בעיר הגדולה ואת לב אנשי אזורי הפיתוח בעיירות הקטנות, כשאומרים להם שבכסף המושקע ביהודה ושומרון אפשר לפתור את בעיותיהם. הם אינם מתרשמים, כי אין הם שותפים לרצון של חלק ניכר מהאינטליגנציה הישראלית להיפטר מיהודה ושומרון. הם ממשיכים, ברובם המכריע, לתמוך ב“חירות”, האחראית להקצבת כספים ליהודה ושומרון.

העובדה הזאת מחזירה אותנו לנאמר במאמר הראשון בסידרה זו לכורח העליה, שהציבור הישראלי אינו מודע לו – לא האינטליגנציה ולא שכבות המצוקה באזורי הפיתוח ובשכונות העוני. בחוסר־מודעות זה יש אחדות גמורה בין חלקי האוכלוסיה הישראלית.

כאשר השר גד יעקבי הציע, בשעתו, להמיר את הזכות לרכוש מוצרים בלי מכס במענק כספי (מבחינה כספית לא היה הדבר מעלה או מוריד לאוצר המדינה), הוא נימק את הצעתו בעיקר בצורך לחסוך מטבע זר, וכן במתן זכות לאדם לעשות במענק של המדינה כרצונו, שלא יהיה כפוי לקנות מכונית, מקרר וכיוצא באלה מתוצרת חוץ. אילו התקבלה הצעתו, היו מוציאים פחות כסף על מוצרי יבוא וחלק מהכסף היה נשאר בארץ; מתוך זה חלק היה מצטרף לחסכונות וחלק להקמת עסק של העולים. גד יעקבי סבר, שחלק מבעיית היחס לעולים היה נפתר, אילו חדלו לנקר עיניים במכונית ״עם מספר לבן". יתכן שכדאי לשוב להצעתו של גד יעקבי ולוּ גם באיחור רב כל־כך.

מכל מקום, את זכויות העולים חייבים להצמיד להגברת כורח העליה. ידועה ההלצה על הישראלים האוהבים את העליה ולא כל־כך אוהבים את העולה. חלוקה זו בין עולים ועליה הרי היא טפשות גדולה, אולי הטפשות הגדולה הרווחת בישראל.

עם זאת יש לומר בפה מלא, שההטבות לעולים אינן כל ההסבר ליחס הרע כלפיהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא בעייתם החברתית של הסטודנטים היהודים מארצות חוץ. הסטודנטים היהודים מוצאים את עצמם בחברת דומיהם בלבד. הישראלים מתרחקים מהם, מתנכרים להם. אין זו רק בעיית הזרות וההבדלים במנטאליות, בהתנהגות ובתגובות.

בולט מאוד העדר כל חינוך ציוני, חינוך לקליטת עליה, בולט כשלון מחריד של החינוך בארץ. לימדו את יליד הארץ שהוא השאור שבעיסת העם היהודי, והוא מזמין את הסטודנט־העולה (או השוהה פה ללימודים) להבין זאת ולהתפעל. כשישראלי נתקל בעליונות רוחנית, במובנים אחדים, של סטודנט יהודי מחוץ־לארץ, הדבר מעורר אצלו תמיהה וגם כעס.

ביחוד בולט היחס הרע אל הסטודנט היהודי מארצות־הברית. לא רק מפני שהאמריקאים מרובים יותר במספרם. כאן פועל יחס אמביוואלנטי חמור – רגש עליונות מזה ורגש נחיתות מזה. הדבר חורג כבר מדיוננו, מפני שהוא משיק בבעיה אחרת, בעיית היחסים בין ישראל וארצות־הברית.

“דבר”, יום ג', בסיוון ה’תשמ"ו, 17.6.1986

מי אינו מיידה אבן בשליחי העליה ומי אינו מטיל בהם עגבניה סרוחה. הכל מדברים בגנותם ואם מתגלה בתוכם יורד, כלומר שליח־עליה שאינו חוזר לישראל אחרי גמר שליחותו, נשמעת הקריאה המפורסמת: “אהה!” יש סיפורים אין קץ על שליחי עליה שישבו בארצות שליחותם, עשו מה שעשו שם, אולם עולים לא הביאו. כשמצביעים על שליח עליה שהצליח, הוא נחשב ליוצא מהכלל המלמד על הכלל.

מעט מאוד נותנים את הדעת על כך שהאשמה אינה בשליחים עצמם אלא במוסדות השולחים אותם. נוח מאוד להאשים בזאת את הסוכנות היהודית, אבל האמת היא שהאשמה מוטלת על הגופים השולחים שליחים, באמצעות הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית.

מקור הבעיה הוא ששולחים אדם, על פי רוב, שיש לו בעיה אישית, ששהיה בחוץ־לארץ תפתור אותה או לפחות תקל עליו. האם הוא מתאים? התשובה המקובלת היא שהוא לא פחות מתאים משליחים אחרים… הורידו את הרמה, ואחר־כך מדברים בשם הרמה שירדה.

הנגע הזה פשה גם בתנועה הקיבוצית והוא פוגע לא רק בשליחי עליה ובשליחים לתנועות הנוער בתפוצות, אלא גם בפעולה בתנועות הנוער בארץ. במידה רבה זו הסיבה למצבה הירוד של תנועת הנוער החלוצית בישראל של ימינו.

אין לחדול משליחת שליחי העליה, אבל יש לחולל מהפכה שלמה בקריטריונים לבחירת שליח. למשל, שליח עליה מסויים – מוכר לי אישית – שלא חשב על נסיעה לחוץ־לארץ, פנו אליו על יסוד הצלחותיו בעבר כמדריך בהסתדרות הנוער העובד והלומד. הצרה היא ששליח כזה הוא מקרה חריג. יש שליחי עליה שונים מהמקובל, כאלה שאחרי שובם “מטרידים” אותם עולים רבים שהם הביאו בשעתם. זו “הטרדה” נעימה, כי יש בה מיסודותיו של צל“ש. צל”ש, בגלל המספר הזעום של שליחים כאלה. אפשר להרבותם ולמנוע שליחת אנשים שהשליחות דרושה להם־עצמם.

ועוד: יש לתת לשליחי העליה הנחיה שונה לגמרי מזו שנותנים להם בפעולתם. תפקידם להביא עולים, לחפש ולמצוא אפיקי־קליטה אפשריים לכל עולה ועולה. לעתים קרובות מדי נהפכים שליחי העליה למעכבי עולים, בשל הנחה שעולה זה או עולה אחר לא ימצא את מקומו בארץ. יש מודעות מופרזת במימסד העליה – ולכן גם בקרב שליחי העליה הכפופים לו – לסכנה, שמא עולה שלא ייקלט ויירד מישראל, ייהפך לגורם שלילי, מבחינת ישראל, בקהילתו. אין לזלזל בסכנה זו, אולם החרדה מפני ירידת העולה יכולות להיות לה שתי תוצאות. האחת, חיפוש אפיקי קליטה; האחרת, שכנוע העולה־בכוח שלא יעלה חלילה. יש יותר מדי פניות אל הדרך השניה, ואילו מה שנחוץ הוא למצוא אפיק קליטה לכל יהודי ויהודי הרוצה לעלות, המוכן לנסות ולעלות. רק במקרים יוצאי דופן, מקרים מיוחדים במינם, חובה לנהוג זהירות והימנעות. אלה נהפכו אצלנו לרבים מאוד, אולי לרוב.

בעיית עיכובם של עולים אחדים¹ ושידול עולים אחרים שלא לעלות היא אחת הסיבות להצטמצמות מספר העולים. יש חכמים־בעיניהם בקרב אנשינו, שאדם הממלא תפקידי מנהיגות חיוביים בקהילתו, בתנועת הנוער שלו או בכל מסגרת אחרת – אין לוותר עליו שם ומוטב לדחות את עלייתו עד שישפיע על אחרים, עד שיכין לעצמו ממלאי מקום בתפקידי המנהיגות שהוא ממלא.

אין טעות קשה מזו.

אין גורם המדרבן לעליה יותר מן המופת האישי. עולה שעלה (ונקלט!) הוא המשפיע על האחרים שיעלו, הוא המושך אחריו עולים, הרבה יותר משיעשה זאת אם ישאר שם וימשיך לנהל חיים יהודים באפיקים מועילים. דחיית עלייתו של אדם (ביחוד של צעיר) לעתים קרובות גורמת לביטולה של תכנית העליה, כי הדברים משתנים, מתהוות התקשרויות ומחויבויות מסוגים שונים – התקשרות לבן זוג, מעורבות בלימודים או התקדמות בעבודה ובקאריירה – וכוונות העלייה הכנות ביותר נשארות בגדר כוונות טובות. בביקוריי בארצות־הברית נפגשתי עם רבים־רבים שהתכוונו לעלות ועוכבו. העיכוב נשאר, העליה לא מומשה.

יש לבדוק את כל דרכי פעולתנו בארצות שאפשר להביא מהן עולים, אך חשובה ביותר הפעילות בישראל עצמה, פעילות צמודה לזו של שליחי העליה. הכרחי שתהיה לשליח העליה “כתובת” יעילה בישראל לטיפול בקליטתו של עולה שעלה באמצעותו. “כתובת” זו הוא אדם שיש לו לא רק משרה בקליטת עולים, אלא בעיקר לב לקליטה, ושאותו אדם, המקבל מידע מסויים מהשליח, יטפל בבעייתו של עולה כזה עוד לפני עלייתו, ילווה את העולה בבואו עד קליטתו, כלומר עד שהעולה יוכל להיות עוזר לקליטת עולים שעלו אחריו.

לשם כך דרושים פעילי עליה רבים, מתנדבים, ודרוש ארגון של פעילי עליה בישראל גופא, קבוצת אנשים ששלוחותיה מגיעות למקומות עבודה שונים, למקצועות שונים, וביחוד לאותם מקצועות שיש בהם פוטנציאל גדול של עולים. דרושים אנשים המוכנים ומסוגלים “לחתוך דרך הביורוקרטיה”; אנשים המוכנים לפעול לקליטה חברתית. ארגון פעילים כזה (שיורכב, בחלקו מעולים חצי־חדשים מהמערב) הוא השלמה הכרחית לפעולתם של שליחי עליה ואילו משליחי העליה יש לדרוש תוצאות ממשיות. פעילות שליח כזה נמדדת במספר העולים שהעלה.

הכרח שהוא יראה את העיקר במספר העולים שעלו בתקופתו. לארגון הציוני בגולה יש דאגות אחרות, עליו “להפריע” להם, “לגזול” מהם פעילים למען העליה, “לגזול” מהם את מיטב הפעילים.

“דבר”, יום ה', י“ב בסיון ה’תשמ”ו 19.6.1986

כשדנים בשאלת העליה והגדלת מספר העולים נוהגים רבים להציג בראש את האפשרות להחזיר לישראל יורדים. הדבר קושר את בעיית החזרת היורדים לנושאים של סידרה זו, אף־על־פי שמטבעה היא שונה לגמרי מבעיית העלאתם לישראל של יהודים שלא חיו פה. אכן, מן הבחינה של גידול מספרנו בארץ ודאי שהחזרת משפחת יורדים שקולה כנגד העלאת משפחה ששורשיה בתפוצה זו או אחרת. היורדים, בגלל מספרם הגדול, הם אחת הקהילות הגדולות בגולה. בדו"ח מבקר המדינה האחרון נאמר שיש, כנראה, בעולם בין שלוש מאות אלף עד חצי מיליון יורדים.

מקובל בישראל לחשוב שפוטנציאל העליה מקרב היורדים גדול יותר מאשר מקרב ציבור יהודי אחר באותו גודל. ספק אם זה נכון. בכל אופן, ודאי שנחוץ לעשות כל מאמץ להחזיר כל יורד, כל משפחת יורדים – ויורשה לומר, ביחוד בני יורדים – אלא שאופי הבעיה ודרכי הטיפול בה חורגים מהטיפול בענייני עליה, פרט לעניין אחד: בדיוק באותה מידה שזכויות עולים עוזרות לעליית סתם יהודים, כך זכויות תושבים חוזרים עוזרות להחזרת יורדים. ההבדל הוא שהפרזה בזכויות תושבים חוזרים עלולה לעודד ירידה.

בכלל, יש סתירה בין מה שדרוש למניעת ירידה מזה ומה שדרוש להחזרת יורדים מזה. יחס שלילי קיצוני של החברה הישראלית לתופעת הירידה דרוש כדי למנוע אותה או לפחות להקטין את ממדיה. האיום “ארד מהארץ” או “הייתי יורד מהארץ” נהפך למעין “בון טון” בשיחות של ישראלים, וזו רעה חולה המכרסמת באושיותיה של החברה הישראלית, אולי לא פחות מהירידה עצמה. בחוגים רחבים כבר חדלו להתבייש בירידה ויש כבר חוגים שסירוב מוחלט להרהר בירידה נחשב בהם לראוי ללגלוג או לרחמים – כאילו הדבר מעיד על העדר פתיחות.

זה שורש הביטוי החמור של יצחק רבין (“נפולת של נמושות”) בהיותו ראש ממשלה. אמנם יש רקע ויש הסבר לביטוי, אך אין הוא מוצדק. ספק אם יש בו כדי למנוע ירידה; מתקבל יותר על הדעת שהוא מעכב החזרת יורדים. וזו בדיוק הנקודה הקובעת – מה עוזר לצמצם את הירידה ואינו מפריע להחזרת יורדים ולא להיפך. דומני, כי מה שמועיל כללית לחברה הישראלית הוא גם מה שיקטין את ממדי הירידה.

דומני שבראש ובראשונה יש להבחין בין יחסנו לירידה, כתופעה, ויחסנו ליורדים כבני־אדם. זה אולי קשה, הגיונית, אבל הכרחי מעשית. לפלוני יש סיבה מכרעת למעשה שעשה ואלמוני רק התאווה ל“סיר הבשר”. ההבחנה הזאת חשובה לא רק מן הבחינה התועלתית, אלא גם מהבחינה העקרונית, תותר־נא סטיה קלה לזכרונות אישיים שקבעו את יחסי. בהיותי נער, תלמיד הגמנסיה “הרצליה” בתל־אביב נודע בתוכנו, כי משפחת אחד מאתנו מהגרת לארצות־הברית בגלל המשבר הכלכלי של סוף שנות השלושים. מורנו לספרות, יהודי יקר, אדם הגון וציוני נלהב, דיבר על דרמה והסביר שאחידות הזמן והמקום שלטו בדראמה היוונית, ואילו בדראמה המאוחרת יותר יכולה מערכה ראשונה להיות במזרח אירופה, השניה בארץ־ישראל לאחר שנתיים, והשלישית באמריקה אחרי עוד שנתיים… מפני שבארץ פרץ משבר. דבריו הובנו על הרקע הידוע לתלמידים והתגובה היתה יותר מנלהבת. הנער שהדברים היו אמורים בו קם על רגליו, עמד כפוף כדי לספוג את העלבון. לבי התחמץ בקרבי למראה עלבונו, אם כי יחסי לעליה וירידה לא היה שונה מזה של חברי לספסל הלימודים. הוקל לי כשנוכחתי שגם מורנו שותף לחווייתי הקשה, והתנצל שאין הכוונה למקרה מסויים, מכיוון שכל מקרה מסויים יש לו סיבות משלו וכו' וכו'. דומני שאותו זכרון נעורים קבע בי הכרה מוסרית, שיש להבחין בין התופעה לאנשים. לכן לא דנתי לכף חובה, אוטומטית, כפי שדנו חברי ב“מחנות העולים” כל מי שלא יצא אתנו להכשרה ואחר־כן למשימות אחרות. לא כל כך מהר נחרוץ דינו של אדם, בלי לדעת למה ומדוע.

על זאת נוספת התועלת. גם מי שירד מהארץ, יש להשתדל שלא לאבד אותו בשביל העם היהודי. אולי יחזור האיש, אולי ישובו לארץ בנו ובתו.

אני שותף להרגשה הקשה למראה ההתרפסות של המימסד הישראלי לפני המולטי־מיליונרים המעטים שבקרב היורדים, בבואם לבקר כאן וגם בהיותם שם, אולם יש לי יחס חיובי יותר אל יורדים שהקדישו את חייהם בגולה לפעילות למען ישראל והיהודים בקהילותיהם החדשות, בין שהגיעו למעמד ציבורי שם ובין ששירותם נעשה בהסתר. דומני שההבחנה בין ירידה, שהיא תופעה איומה, ובין היחס ליורד כבן־אדם יכולה גם לעזור לישראל בהפיכת היורדים (ובניהם) ליסוד שמתוכו יבואו עולים לא מעטים. אין זה אומר שאין צורך להחריף את המאבק בהלכי־רוח תבוסתניים בחברה הישראלית, המוליכים לירידה. זה לחוד וזה לחוד.

*

יש עוד קבוצת עולים שבעייתם כל־כך שונה מזו של ציבור העולים האפשרי, עד כי אין לה קשר לבעיות הכבדות של הגדלת מספר העולים. לכן לא נדונה בעייתם בשורות אלה. כוונתי לעולי אתיופיה, שבעיות קליטתם והכשלונות בקליטתם נדונו בפרוטרוט בדו"ח האחרון של מבקר המדינה. עולים אלה דומים במצבם לעולים שהובאו לכאן בהמוניהם בשנות המדינה הראשונות. בעיותיהם חמורות הרבה יותר, מפני שחרף היותם יהודים יש הבדל גזעי בינם ובין רוב היהודים. כשתנועות המחאה של בני עדות־המזרח ניסו לקרוא לעצמם “שחורים”, היה בזה חיקוי קצת מגוחך למאבקים חברתיים בארצות אחרות, מאבקים שאין להם דמיון למה שקורה אצלנו. ברוב המקרים לא תוכל לקבוע לפי המראה אם יהודי מסויים הוא ממארוקו או מפולין, מעיראק או מליטא. אפילו התימנים אינם נבדלים הבדל מכריע מיהודים אחרים. יש מידה של הצטעצעות בכינוי “שחורים”. לגבי יהודי אתיופיה המצב שונה. הם באמת שחורי־עור ורק הדת היהודית, שאין לפניה משוא פנים בין יהודי ליהודי, תוכל לגשר בינם לבין האחרים. טוב איפוא שהללו נקלטים בציבור הדתי ורצוי שלפחות דור או שניים יהיו יהודי אתיופיה שומרי מצוות. כך ייקלטו טוב יותר, אחר־כך יתחתנו בתוכנו. כל זה הסיט אותנו קצת מהבעיה העיקרית – איך להביא לכאן את מיליון היהודים הבא, ואחריו עוד מיליון ועוד מיליון.

“דבר”, יום ראשון, ט“ו בסיוון תשמ”ו, 22.6.1986

מה שדרוש למדינת ישראל כאוויר לנשימה אינו רק עוד ועוד יהודים – אם כי אסור לזלזל גם במספר היהודים שיחיו בארץ הזאת. למדינת ישראל דרושה תנועה דינמית, שתביא אלינו רוח רעננה, חידוש האמונה הציונית, חידוש הלהט הציוני, שהיה אופייני לישוב שלפני המדינה ונשמר במידת־מה גם בשנות המדינה הראשונות, להט שלא נשאר ממנו הרבה, על־כל־פנים לא נשאר ממנו הרבה אצל רבים מאזרחי ישראל. אלה ששמרו בתוכם להט זה, רוח זו, נחשבים ל“שמורת טבע”.

דבריו של דוד בן־גוריון על המדינה ש“עדיין לא קמה” לא היו פראזה, אלא מציאות שאזרחי ישראל סירבו להאמין בה, כי לא רצו להתמודד אתה. שקיעת מנהיגותו קשורה לא במעט בפער שנוצר והתרחב בין תפיסתו, הקוראת לזנק למשימות נוספות מזה, והתפיסה שהשתלטה בציבור, שהאמירה “הגענו עד הלום” ביטאה אותה יפה. כיום יש “שיבה אל בן־גוריון”, אל האיש והסמל, אבל לא אל מה שהוא סימל, לא אל הדריכות שהוא דרך את הישוב כל ימי מנהיגותו. כבר בשנות החמישים הורגש, שהשלטון הבן־גוריוני נשען יותר ויותר על הכריזמה האישית של אדריכל המדינה ופחות ופחות על הזדהות הציבור עם דרכו.

בצד הנושא הסטאטיסטי, מספר היהודים החיים בארץ – עם ובלי קשר למספר הלא־יהודים החיים פה – קיים גם הצורך בהתרעננות איכותית. הציבור הישראלי עייף מהצורך להתמודד עם בעיות הקמתה וגידולה של מדינת היהודים. עייפות זו היא אחד הגורמים לאי־ההבנה של ההכרח הקיומי של גידול מהיר של ישראל, קודם כל גידול מספרי.

היו דברים מעולם. היה כבר מצב כזה בארץ. העליה השניה באה בתקופת שפל רעיוני חמור של העליה הראשונה. מפעלם של אנשי העליה הראשונה היה גדול מכל גדול. הם היו ראשוני הראשונים לתחיה יהודית בארץ הזאת. כשהם באו לא היה פה כלום. המתפללים בירושלים ובחברון, בצפת, ובטבריה, לא היו גורם בתחיה היהודית, ואפילו מעט הסוחרים שהיו בארבע ערים אלה וביפו, לא היו אפילו ראשית התחלתה של תחיה יהודית. הראשונים היו אותם בני־ירושלים, שניסו להקים את פתח־תקווה, והעולים מרוסיה שבנו את ראשון־לציון. קדם להם רק קרל נטר עם מקווה־ישראל.

ראשונים אלה, חלוצים מפוארים אלה, מקימי גדרה ויסוד־המעלה, בוני רחובות וחדרה וכל יתר הישובים היהודיים בעלייה הראשונה, הגיעו אל ראשית המאה־העשרים כשהם עייפים. היה ממה להתעייף. ואולי אין זה מוזר כל־כך שרבים מהם תמכו בתכנית אוגנדה – התייאשו ממפעלם הקשה כל־כך להגשמה. אז קם גל חדש, רובו ברוסיה הצארית, מיעוטו בגליציה האוסטרית, ברומניה ובמדינות אחרות, וחולל את מה שאנו קוראים “העליה השניה”, תרומתה של זו לא היתה רק במספר עולים, אלא ברוח החדשה שהיא הפיחה בארץ. הישוב הקיים, גם כשלא קיבל את בני העליה השניה, על דעותיהם “המשונות” בענייני עולם וחברה, ולא ראה יכולת לעצמו להיענות לתביעותיהם לעבודה עברית, הושפע רבות מהלהט הציוני שהביאו אתם, להט שהזכיר לזקנים שבהם את נעוריהם ולבני המתיישבים הוותיקים – את סיפורי הוריהם על ימים ראשונים ואווירתם.

צר לי לומר זאת, אבל האמת ניתנה להיאמר – אנחנו שוב במצב דומה. אמנם אין לומר שאנו באותו מצב, מפני שההיסטוריה אינה חוזרת, מכל מקום לא בדיוק. נחוצה לנו שוב “העליה השניה” על הנכונות החלוצית שלה, על הפאתוס שלה, על הלהט שבאמונת בניה, ועל נכונותם לבוא בריב עם הוותיקים למען הגשמת הציונות.

נוסף על עולים שיבואו לארץ להיקלט, עולים שמדובר על קליטתם בספר זה, נחוצה תנועת עולים שתהיה לה יומרה לקלוט את ישראל הקיימת ולשנות אותה לטובה. חידוש הלהט הציוני הוא היבט אחד, חשוב מאוד, אבל לא יחיד. “עליה שניה” זו תבוא אלינו מארצות שפע, ברובה מארצות חופשיות ודמוקראטיות, שרמת תרבותן גבוהה מאוד – יש להם מה לתרום לישראל לא רק בלהט ציוני, לא רק בחידוש פניה הציוניים של הארץ. יש להם גם מה לתרום באורח חיים, בתרבות חיים ובתרבות בכלל. זאת עשו גם עולי גרמניה בשנות השלושים אף שהישוב הוותיק דאז לא היטיב לקלוט אותם.

בהקשר לנאמר חשוב בעיקר חידוש הלהט הציוני בארץ – כפי שחידשה אותו העליה השניה בראשית המאה העשרים. אל תאמרו שפנייה זו יש להפנות לחוץ לארץ, כי שם יש לחולל את התנועה שתביא לתמורה פה. הקריאה חייבת לצאת מפה, מארץ־ישראל. חוקרי תולדות מתווכחים באיזו מידה השפיעה פנייתו המפורסמת של יוסף ויתקין אל הגולה על התפתחותו של גל העליה הקרוי “העליה השניה” – ודאי היתה לו השפעה. בימינו נחוץ לנו יוסף ויתקין קולקטיבי, נחוץ שיצא מישראל קול קורא. לבני ישראל שבחוץ־לארץ לעשות מה שעשו יהודים לפני יותר משמונים שנה, כשחוללו את העליה השניה, שהצילה מחורבן את מפעלה המפואר של העלייה הראשונה.

“דבר”, יום ד', י“ז בסיוון ה’תשמ”ו 23 ביוני 1986.