יש מחקרים לא מעטים על ירידתם של עולים מארצות־הברית. זה לא כבר פורסם באמריקה מחקר חדש של פרופסור חיים וקסמן, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת רוטג’רס, ומיכאל אפל אוניברסיטת מישיגן. המחקר בנוי על נתונים שנאספו אצל 71 יהודים אמריקאיים שניסו להיקלט בישראל ושבו לארץ מוצאם.

מחברי המחקר טוענים, כי ישראל משקיעה אמנם מאמצים רבים – ובדרך כלל בהצלחה – בנסיון להקל על קליטתם של עולם מארצות רבות, אבל לא על קליטתם של עולים מארצות־הברית. הם תובעים מישראל מודעות לסיבות לשיעור הירידה הגבוה של עולים אמריקאים ולנסות להתמודד עם הבעיה.

ערכו של המחקר מוגבל בשל היקפו, רק 71 נחקרים, אולם נודעת לו חשיבות בשל ממצא אחד, אשר מתקבל על הדעת, כי לא היה משתנה גם אילו רבו הנחקרים. כוונת הדברים לממצא הקובע, שרובם הגדול של השבים לאמריקה שבו עם יחס עמוק יותר לישראל משהיה להם כאשר ניסו לעלות לישראל, והתחזקה המעורבות האישית שלהם בקהילה כתוצאה מהנסיון הישראלי. אכן, יש מיעוט שחזר עם רגש מרירות כלפי ישראל וביקורת עליה, אולם אלה מעטים.

חשיבותו של ממצא זה רבה לכיוונה של הפעילות בארצות־הברית. ידוע ששליחים מישראל מנסים לא פעם לעכב, אף למנוע, עלייתם של יהודים, שנראה להם שלא ייקלטו בארץ, מחשש שמא בשובם יהיו בקהילתם גורם מזיק, מבחינתה של ישראל. מובן מאליו שההערכות של השליח לא תמיד נכונות. לא פעם הוּא מעכב או מונע עליה של יהודי, שהיה נקלט יפה אילו עלה. יש ישראלים יוצאי אמריקה, שבפיהם סיפורים על כך שנאלצו להיאבק בשליח, שניסה לעכבם. עיכובים־מניעות אלה יש להם השפעה המקטינה את ממדי העליה מארצות־הברית (ומקנדה). אין להאשים בזאת את השליח, כי מי חכם ויידע הכל? יש צורך לשנות את המדיניות, לבחון פחות את סיכויי הקליטה ויותר את הרצון לעלות.

אם מחקרם של וקסמן ואפל יביא לשינוי רצוי זה במדיניות הרשמית כלפי העליה מאמריקה, יהיה ייחוד חשוב למחקרם בקרב המחקרים על ירידת עולים מארצות־הברית.

“דבר”, כ“ה באלול ה’תשמ”ו, 29 בספטמבר 1986.