שוחחתי עם אנשים לא מעטים על סדרת הכתבות ב“דבר השבוע” על העליה מאת מרדכי ברקאי. בכל השיחות האלה פתחתי אני. חלק לא קטן מבני שיחי, מקרב קוראי “דבר”, קראו את הסדרה או רשימה מתוכה, אולם אף אחד מהם לא התרשם במידה מספקת, כדי שיעורר נושא זה בשיחה עם חבר, אתי למשל. הסיבה אינה נעוצה במרדכי ברקאי, הזוכה – למיטב ידיעתי – לתשומת לב רבה בקרב הקוראים. הבעיה הוגדרה הגדרה קולעת בכותרת של הסדרה: “למי איכפת עליה”. הנושא רחוק מתחושתם ומתודעתם של הישראלים, לרבות הישראלים החושבים.
חוסר הבנה השורר בישראל, בכל הקשת הציבורית שלנו, לנושא החשוב ביותר להמשך קיומנו הוּא מדהים. אין להבין איך זה קרה, שתקף את הישראלים פטליזם מוחלט לגבי נושא שבלי פתרונו החיובי אין עתיד לישראל. מי שמנסה בכלל לחשוב בענין זה מגיע למסקנה שאין עליה, לא תהיה עליה ומנסה לחפש תחליפים לעליה. אין תחליפים לעליה. לעומת זאת יש גם יש סיכוי שתהיה עליה. הדבר תלוי בנו, הישראלים, הרבה יותר מאשר רבים מאתנו מודים בכך.
“אנשים מעשיים” אינם עוסקים בעליה. לכל היותר מאזינים כשמישהו מנסה לענין אותם בחידוש העליה, מאזינים בערך כמו שעומדים דום כששרים את ההימנון הלאומי. רק נימוס. “אנשים מעשיים” יודעים שלא תהיה עליה, שאלה הם דיבורי סרק של אידיאליסטים נאיביים שאיש רציני רשאי להתייחס אליהם בנימוס, אולם רק בנימוס.
אלה מאתנו הכמהים להקטנת שטחה של ישראל לממדים הישנים, מלפני מלחמת ששת הימים, מאמינים שיש להם פתרון להיעדר העליה, אמנם לא פתרון ציוני, אך לפחות פתרון מעשי. הם נוטים לשכוח שמהבעיה הדמוגרפית פחדנו גם לפני שהתרגשו עלינו “השטחים”, גם אז ערכו סטטיסטיקאים חשבון “עם עפרון ביד”, מתי תחדל ישראל להיות מדינה יהודית ותהיה דו־לאומית. הסיפור הבדיוני על כנסת ישראל בשנת… שמתקבלת בה החלטה לשנות את שם המדינה ל“מדינת ישמעאל”, נתפרסם לפני שערביי רמאללה היו בתחום שלטוננוּ.
מרדכי ברקאי ייחד לטובה שני אישי ציבור, בעלי השקפות סותרות לגבי מדיניות החוץ והבטחון ואחיזתנו בכל ארץ ישראל המערבית – משה שמיר מזה ועוזי בר־עם מזה. משה שמיר, האמוּן על הגשמה אישית, ניסה את כוחו בהבאת עולים. הוּא שהה לצורך זה באנגליה שנים אחדות. מידת הצלחתו לא היתה תלויה רק בו. אני מזכיר עובדה זו רק מפני שאיש מרכזי ב“תנועה למען ארץ ישראל השלימה”, אשר משה שמיר היה מראשיה, טען כלפיו על שהוּא “עורק” לשנים אחדות מהמאבק על “שלמות הארץ” למען פעילות משנית, לעליית יהודים לארץ. עוזי בר־עם ראוי לשבח אף הוּא על שמיקד את פעילותו בכנסת לעניין העלייה והקליטה, נושא שהוּא יודע שאינו מביא רווחים מן הבחינה המעניינת את הפוליטיקאי המצוי.
הישראלי המצוי אומר לך: “מה לעשות, הם אינם רוצים לעלות”. הטלת האשמה על “הם”, על יהודי חו"ל פוטרת את הבעיה ואת הצורך לטפל בה, לחשוב עליה, לבקר את עצמנו. הישראלי הממוצע אינו מוכן להביא למודעותו את העובדה שבלי עליה אין קיום למדינת ישראל. יש מעטים המשלימים עם עובדה זו, כמו מירון בנבנישתי שאמר ברורות בראיון טלוויזיוני שברור לו שבארץ הזאת לא תהיה מדינה יהודית, אלא דו־לאומית. עתונאי אחד כתב שברור לו שהעם הפלשתינאי ישאר קיים לנצח, בהתקיימותה של מדינת ישראל אין הוּא בטוח. אין הדברים הקשים הללו אמורים לגבי רוב הישראלים, הרוב פשוט אינו חושב על הנושא, אולי מדחיק אותו.
האמת היא שהדבר תלוי בנו. השאלה אינה אם אפשר שמיליונים יהודים באמריקה יקומו יום אחד, יארזו מזוודות, יזמינו כרטיסים וינחתו כאן. הבעיה היא שיבואו בשנה הבאה רבבות יהודים מארה"ב ועוד רבבה מאמריקה הלטינית ועוד רבבה מארצות חפשיות אחרות ושהם ייקלטו כאן יפה, שקליטתם תגרום לכך שבשנה שאחריה יוכפל המספר וכך כל שנה. זה אפשרי. זה תלוי בנו. לשם כך נחוצה קליטה טובה, הרבה יותר טובה משהיתה אי־פעם כשקלטנו יהודים שלא היתה להם ברירה. לשם כך נחוץ שהמסר העיקרי היוצא מפה לשם יהיה: יהודים, עלו לישראל!
השאלה שאין אני יודע את פתרונה היא איך לגרום לכך שיהיה איכפת לישראלים שאין עליה. אינני יודע איך לגרום לשינוי הלוך הרוח המזלזל בעליה ודוחה עולים, אולם ברור לי שיש דרך להגיע לכך, מוכרחה להיות דרך.
“דבר”, יום ה', כ“ב בשבט ה’תשמ”ז 26.1.1984
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.