הידיעה הפחות חגיגית שפורסמה בישראל ערב ראש־השנה היתה, כי בשנה שעברה עלו לישראל רק 43,000 יהודים ואפילו מספר זה אינו בטוח, מפני שהוּא כולל 8,400 עולים בכוח, כלומר יהודים שבאו לישראל לראות ולבדוק אם ישארו פה או לא. מספר זה קטן בתשעת אלפים ממספר היהודים שבאו בשנה שלפני האחרונה.

מספר היהודים העולים לישראל כל שנה הוּא המספר הסטטיסטי החשוב ביותר בהתקדמותה, בביסוסה. לכן הירידה במספר העולים לשנה היא תופעה קשה וחמורה. כל ירידה, זמנית, אחרת אפשר לתקן; אבל יהודים שיכולים היו לעלות בשנה שעברה ולא עלו, אולי לא יעלו בכלל. אם הם נשארו ברוסיה, אולי לא ירשה להם השלטון בארץ זו לצאת ממנה. אם הם בארץ חופשית יותר – אולי יסתדרו שם (ואולי אפילו יתקשרו לבן־זוג לא יהודי) ולא ירצו עוד לעלות לישראל.

בחשבון הנפש הלאומי שלנו לשנה שעברה יש הרבה סעיפים. אני מציע ליהודים, בעולם ובישראל, להעמיד את העליה בראשו של חשבון הנפש הלאומי. לטווח קצת יותר ארוך הקובע את גורל העם היהודי הוּא קצב העליה, כמה יהודים יהיו פה בעוד שנה, בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים. זה יקבע מה יהיו פניה של הארץ הזאת גם בעוד מאה שנים ובעוד מאתיים שנה.

מדיניות החוץ של ישראל, מדיניות הבטחון שלה, המאמץ העצום שעושה צה“ל ועושה כל חייל בצה”ל – כל זה יכול לתת לעם היהודי דבר אחד: זמן. השאלה הגדולה היא מה יעשה העם היהודי בזמן הזה.

“דבר”, יום א‘, ו’ בתשרי ה’תשל"ה 22.10.1974