ניתן לזאת שם: “הסכנה הדמוגרפית”. בשם סכנה זו תובעים מאתנו לא לנסות להתעקש, ולא לרצות כלל להחזיק ביהודה, בשומרון ובעזה, שיושבים בהם ערבים רבים. בסוף שנת 1978 ישבו שם מיליון, מאה ושלושים אלף נפש (לרבות התושבים המעטים של צפון סיני). החשש הוּא, כי ריבוים הטבעי יהפוך את ישראל תחילה למדינה דו־לאומית ואחר־כך למדינתו “החילונית הדמוקרטית” של יאסר ערפאת. כדי להינצל מזאת יש לנתח מעל גופנו את יהודה, שומרון ועזה. נימוק חמור זה השפיע אפילו על גולדה מאיר ז"ל, שלא היתה מהראשונים לוותר על זכויות יהודיות בארץ ישראל, לא זכויות טריטוריאליות ולא זכויות אחרות.

התשובה היסודית לטענה זו היא, כמובן, שבלי עליה גדולה אין עתיד לישראל בגבולות מצומצמים כמו בגבולות רחבים, אבל כדאי גם לעיין במספרים היבשים. הם אינם יודעים חכמות ואינם משרתים תזות רעיוניות או מדיניות, אלא להיפך, כופפים אותן למציאות.

מי שיואיל לבדוק את המספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יתפלא מאוד. כאשר מנכ“ל “מקורות” יעקב טוביה הראה לי מספרים אלה, לא האמנתי למראה עיני ורק בדיקה מדוקדקת שכנעה אותי, שאין אנו יודעים מה אנו שחים. השוואת הנתונים מסוף שנת 1967 לסוף שנת 1978 מראה, כי אחוז היהודים ב”ארץ־ישראל השלמה" גדל ב־11 השנים האלה. הגידול אינו רב. זהו גידול שסטטיסטיקאים מגדירים אותו כ“לא משמעותי”. המדובר בגידול מ־63.68 אחוז יהודים בסוף 1967 מכלל האוכלוסיה בכל ארץ־ישראל ל־64.38 אחוז בסוף 1978. אין זה כאמור, שינוי מהפכני, אבל כשאנו מביאים בחשבון שהדבר קרה בתקופה של עליה יהודית קטנה וירידה גדולה מהארץ – יש בו, עניין רב ויש לו בכל זאת גם משמעות לא מעטה. אם נמשיך את הבדיקה הסטטיסטית יתברר לנו, כי בגבולות “הקו הירוק”, לרבות מזרח ירושלים, קרה דבר הפוך. שיעורם של ערביי ישראל ומזרח ירושלים עלה ב־11 השנים האלה, מ־14.14 אחוז בסוף 1967 ל־ 15.83 אחוז בסוף 1978 מתוך כלל אזרחי ישראל. המגמות ביהודה ושומרון מזה ובחבל עזה וצפון סיני מזה – דומות. מכאן שאחוז ערביי ישראל ומזרח ירושלים מתוך כלל הערבים שבשליטה ישראלית עלה בין שני התאריכים האמורים מ־28.89 אחוז ל־34 אחוז. זוהי עליה, שכל סטטיסטיקאי יאמר עליה שהיא “משמעותית”. מספרם של ערביי ישראל גדל ב־11 שנים אלה ב־189,400 נפש או ב־48.3 אחוז ואילו ערביי “השטחים” התרבו ב־ 163,600 נפש שהם 16.82 אחוז בלבד. התרבותם של היהודים בארץ־ישראל באותה תקופה היא 28.83 אחוז.

מובן מאליו, שבנתונים אלה חסר פרט חשוב מאוד ומעניין מאוד: מהי הסיבה לכך? מדוע יש תופעה שונה כל כך בקרב ערביי ישראל ומזרח ירושלים מזה וערביי יהודה ושומרון, עזה וצפון סיני מזה. יתכן, שיש הבדל ניכר בריבוי טבעי ויתכן שיש הגירה משמעותית מ“השטחים”, אשר לא ידענו עליה. יתכן, כמובן, שיש צירוף של שני גורמים אלה. המחשבה הראשונה המתבקשת אצל מי שאינו קרוב לנושא היא, שרמת המחיה השונה של ערביי ישראל מזה ואלה שאינם אזרחים בישראל מזה משפיעה על היקף הילודה. זה לא מתקבל על הדעת. ראשית, אין לנו שום הוכחה, כי ערבים עשירים מעמידים יותר צאצאים מערבים עניים. שנית, יש הבדל ניכר ברמת המחיה בין רצועת עזה לבין יהודה שומרון ובכל זאת אין תופעות דמוגרפיות שונות.

מתקבל על הדעת, שערביי ישראל נוטים פחות להגירה מארץ־ישראל, אם כי גם הם אינם מתלהבים משלטון יהודי. אלה הם הערבים (ובניהם) שלא ברחו מהארץ ב־1948. הם הפלשתינים הקשורים יותר אל הארץ הזאת, ויהיה השלטון אשר יהיה. לעומת זאת ביהודה, שומרון ועזה יש יותר נטיה להגירה, כדי לא לחיות בשלטון יהודי. נטיה זו נבלמת בכוח התקווה, שהשלטון היהודי בשכם ובחברון הוּא זמני. אם תקווה זו תדעך – תגדל ההגירה ותדעך הסכנה הדמוגראפית.

אף על פי כן ההגנה העיקרית מפני מהילת יהודיותה של ישראל היא בעליית יהודים לארץ־ישראל. הטענה שההגנה מפני סכנה דמוגרפית זו היא בעליה גדולה של יהודים – לא התקבלה כאמינה כל השנים שאנו מתווכחים על “שאלת השטחים”, מפני שיהודים לא באו. לא ניתחנו לעצמנו את הסיבות להתמעטות מספר העולים, ונטינו להטיל את האשמה על היהודים שאינם עולים. מחדלינו בקליטה הוצנעו, או שהתייחסנו אליהם כאל “כוח עליון”, כביכול. אכן, היו בתוכנו תמיד מי שאמרו, כי הבעיה אינה מדוע שישה מיליון יהודים אינם עולים מארצות־הברית, אלא מדוע מספר העולים אינו מוכפל כל שנה, מדוע רבים כל כך מהעולים עוזבים – והללו ידעו עוד לפני עלייתם, שרמת המחיה שלהם פה תהיה נמוכה מאשר שם. לא הקשיים החומריים הבריחו אותם. אנחנו הברחנו אותם. כל זה לא נקלט אצלנו לא במוחות ולא בלבבות ולכן ראינו לנגד עינינו את “הסכנה הדמוגרפית”.

סכנה זו היתה ידועה יפה גם לפני מלחמת ששת הימים. הריבוי הטבעי המהיר של ערביי ישראל בלט גם לפני 1967. זכורני מאמר עתונאי אפוקליפטי, שהיה כתוב בסרקזם מר על עתידה של ישראל. מאמר זה נגמר בכך, שמגיע היום שבו מחליט הרוב בכנסת לשנות את שמה של מדינת ישראל למדינת ישמעאל, בגלל הרוב החדש במדינה (אז לא היינו עדיין מודעים כל־כך לטרמינולוגיה הפלשתינית, ובעל המאמר כתב “מדינת ישמעאל”)

. אכן, ההכרח להביא לישראל עולים במספרים לגמרי אחרים משידענו מאז נגמרה עליית קיבוץ גלויות מראשית המדינה אינו קשור רק בהחזקתנו ביהודה, שומרון ועזה – זהו כורח קיום למדינת היהודים, ולא רק ליהודים בחוץ־לארץ, אשר חשוב להם שגם בניהם ובני בניהם יישארו יהודים. הוויתור על “השטחים” אין בו שום ערובה ליהודיותה של ישראל. לכל היותר הוּא מרחיק את הסכנה, מכיוון שוויתור כזה יוצר סכנות אחרות למדינת ישראל. הוּא עלול להיות חמור יותר – כשהדמוגרפיה הערבית לוחצת מבפנים ומדינה פלשתינית־אש"פית או מדינה פלשתינית־ירדנית לוחצת מבחוץ. לעומת זאת הפיכת שלטון ישראלי ביהודה ושומרון לשלטון קבע פותחת אופקים חדשים, שהמספרים שהבאתי מרמזים עליהם.

נתונים אלה מראים, שבתאורי “הסכנה הדמוגרפית” יש אלמנטים ניכרים של דחליל, אבל בשום אופן אין הנתונים האלה באים להקטין את הצורך הדחוף להגדיל את מספר העולים לישראל. ההיפך הוּא הנכון.

“דבר”, יום שישי, כ“ב בטבת ה’תש”ב 4.1.1980