אחרי חלוקי הדעות במנין שנות נשיאותו של ריב“ז, החליטו החוקרים האחרונים, כי תשע שנים (גרץ) או עשר היו (דורה"ר ב‘, ד’). ולזה נוטה גם דעתנו, כי אי אפשר לזמן פחות מזה להכיל את כל צבא העבודה, אשר עבר ריב”ז אחרי החרבן.

בדבר קביעת זמן של הליכת זקנים לרומי יוכיח גרץ, כי היתה בשנת נ“א תתנ”ה או תתנ“ו, שהיא שנת כ”ה או כ“ו לחרבן, שהן השנים האחרונות לקסר דומיטיאן, כי זמן חיותם ברומי. הוא זמן מיתת כלמנס גר הצדק, שהחל בשנה האחרונה לקסר ההוא, כי בשנה שלפני מותו היה עוד כלמנס קונסול חבר לקסר (ע' רשימת קסיפיליניוס לפרק מ"ו של דיו קסיוס). ומזה הטיב גרץ ללמוד, כי יש להקדים את תחלת רע”ק, שהיה כבר משלוחי עם בית ישראל בעת ההיא, לכל הפחות ארבע עשרה שנה קודם לכן, ובכן יהיה זה קרוב לשנת תתמ“א, שהיא שנת י”א לחרבן, כי על כרחנו, כבר כלו לו אז בימי ירידת זקנים לרומי שלש עשרה שנות עמדו לפני ר' אליעזר ור' יהושע בתורת תלמיד (ע' ירש' פסח' ו‘, ג’). ולפני שנת מות ריב“ז לא נוכל לקבוע את ביאת רע”ק לבית מדרשם, כי בעת ההיא היו עוד ר“א ור”י תלמידים. ומהיות רא“ב עזרי' בתוך המלאכות, יש להקדים להליכה זו את “יום שהושיבו את ראב”א בישיבה”, שהוא יום יסוד משנת עדיות ושלדעתנו, הוא יום נצחון בית הלל על ב“ש, אחרי שלש שנות מחלקת שני הבתים ההם (ערובין י"ג). ולמנוי ראב”ע יש להקדים את נדוי ר' אליעזר, שאין אנו מוצאים אותו נזכר, לא ביום העברת ר“ג מנשיאותו (ברכ' כ"ז:), ולא בתוך רשימת הראוים למלא מקומו: “מאן נוקמי'” ולא במלאכות הזקנים ההולכים לרומי הנפרטת שם. כי אם מוצאים אנחנו אותו “בו ביום” בעיר לוד (ידים ד‘, ג’), והלא ידוע, כי “כל היכי דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה”, שהושיבו את ראב”ע בישיבה (ברכ' כ"ח). ולפי דרכנו למדנו, כי לרע"ק, שכבר היה נמנה בראוים לנשיאות, שלמו כבר עת ההיא, הקודמת לזמן המלאכות, שלש עשרה שנות למודו. –

עוד בדבר אחד שבקביעות הזמן נכונים דברי גרץ, באשר הוא פרי ישוב נכון של ברייתא בסדר עולם; שם כתוב: “- - מפולמוס של אסוירוס עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוּס כ”ד שנה, מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא ט“ו שנים, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה” (ס"ע ל'). והנה על דבר אסוירוס זה שלפני החרבן מי היה, ע' ח“ה 71 הערה 2. וגד”י גרסץ 488 III. יותר זר משבוש של שם אסוירוס, הוא מאמר “מפולמוס של אספסינוס עד טיטוס כ”ד שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט“ו שנים וכו'” הקשה מאד: הלא פולמוס של אספסינוס ושל טיטוס אחד היה. אספסינוס היה המתחיל וטיטוס הגומר, ובין ראשו לסופו לא עברו, בלתי אם ארבע שנים, ואין בין שניהם אפילו הפסק כל שהוא. ועל כרחנו, סופו של פולמוס של אספסינוס הוא סופו של פולמוס של טיטוס? עוד יקשה לנו מאד לישב המחצית השניה של המאמר ההוא “מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא חמש עשרה שנה”. איככה יהיה כדבר הזה? הנה סוף פולמוס של אספסינוס שרק הוא הוא פולמוס של טיטוס, כאשר אמרנו, הלא היה החרבן בעצמו, במליצת: “אלו בפני הבית”. ולוא גם היה אפשר לאיש לחשוב את כל שנותיו של טיטוס עד תכלית סופן לימי פולמוס שלו, וכל ימי אדרינוס קסר בעל מלחמת בן כוזיבא, מראשית תחלתו לימי מלחמותיו של ב“כ, הלא תעבורנה מזו לזו שלשים ושש שנים כי טיטוס מת בשנת נ”א תתמ“א. שהיא שנת העשתי עשרה לחרבן, ואדרינוס התקסר תתע”ז, שהיא שנת מ“ז אחרי החרבן. אך באמת הלא כלנו ידענו, כי עקר פולמוס של טיטוס, שרק הוא הוא פולמוס של אספסינוס, ושאינו אחר, אלא מלחמת החרבן, נגמר כלו עם החרבן. כדברי הברייתא: “אלו בפני הבית”, שהיא שנת תת”ל, ותחלת מלחמת בן כוזיבא, אפילו לדעת המקדימים שבמקדימים, היא בשנת תתפ“ב, שהיא שנת נ”ב לחרבן. ובכן עברו לכל הפחות נ“ב שנים שלמות, שהן יותר הרבה משלש פעמים ט”ו. מכל המבוכה הזאת נחלץ אם נגיה את המאמר הזה על פי כתב יד עתיק ומדויק, אות אחת קטנה. היה למעתיקים הראשונים נתחלפה אות קוף באות טית, כי בכתב יד של הילקוט, שנכתב בשנת ע' לאלף החמישי, התקימה הגירסה הנכונה, וזה נוסחה: “מופמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס נ”ב שנה. ומפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא ט“ו שנה”. (ע' גירסה זו מאור עינים אמרי בינה י"ט). וגירסה מדויקת זו, מצא ר“מ שטיינשניידר גם בכת”י של משניות (המזכיר 1866 צד 22). ובכן הרֶוַח הראשון, אשר עמד לנו בגירסה זו, הוא כי הסתלק שם טיטוס מבינתים. ובכן סרה המבוכה על דבר חצוי הפולמוס האחד של החרבן לשנים, לפולמוס של אספסינוס לבד, ולפולמוס של טיטוס לבד, כי כלו נקרא מראשו ועד סופו בשם אחד פולמוס של אספסינוס, ומלבד זה הנה הגה הסתלק שם טיטוס כלו ממשנה זו. ותחתיו יבא קיטוס. אך מי הוא קיטוס זה שלא ידענוהו מתמול שלשום? גרץ הכיר אותו. כי הוא Lucius Quiotus, הדומה במלוא מבטאו למבטא השם הזה בפי העברים, קיטוס, והוא הוא Lucius Quiotus, שבפי הסופר הרומי (Dio Cassius 68, 32, והוא היה שר צבאו של מרכינוס. אשר אותו שלח להכניע את שאון יהודי בבל, אשר התפרצו מפניו אחרי כבשו אותה. ומסוף פולמוס של קיטוס זה, שהיה בימי טרכינוס עד מלחמות בן כוזיבא או "עד מלכות בן כוזיבא, שש עשרה שנה.

ובספר זכרון סורי נתפרש דבר זה בתכלית הבירור, לאמר: "שנת ב' אלפין ומאא תלתין וחדא (?) כד עבדין אסטסין יהודיא דבית נהרין פקד עליהון מרינוס ללוסיא קוֹאטס וכו' (ע' לעיל 108 הערה 2).

ובעת ההיא, אחרי חרבן הר המלך באחרית ימי טרכינוס, נגזרו גזרות מעין של שמד. מעין אלה שבימי אדרינוס התרגשו דוגמתן במדה מרובה. הלכת ר' אליעזר ועדות ר' יהודה בשמו על המנהג “בשעת הסכנה” (שבת ק"ל.) אי אפשר להן להאמר על שעת הסכנה של גזרת אדרינוס שאחרי חרבן ביתר. שאז עברו עבר שנים רבות אחרי מות ר“א. ולמנחני שעת הסכנה ההיא, לא הי' ר”י צריך לעדות ר“א, כי הוא היה הרואה והיודע, העד והמעיד עדיות רבות כאלה, מפיו ולא מפי אחרים. מלבד זכרון המנהג ההוא הנוגע בחיי משפחת היחידים, נשמר עוד זכרון גזרה הנוגעת בחיי כלל האומה, ואשר מדבריה אנו למדים דברים חשובים בדברי ימי הדור. הזכרון ההוא מספר לפי דרכו, כי ר' עקיבא “ירד לנהרדע לעבר השנה” (יבמ' קב"ב.), כי בעת ההיא היתה “המדינה משובשת בגיסות” (שם), ושם עסק עם חכם אחד על דין התרת עגונות ע”פ עד אחד (שם), וכי בשובו אל ארצו הרצה את הדברים לפני רבן גמליאל (שם). ועל דבר עבור השנה וקדוש החדש ידענו, כי כל עוד אשר היה אפשר להם להתעבר ולהתקדש בירושלם, היתה גם יהודה אסורה להם ולא הותרה יהודה, כ“א אחרי שלא היה עוד אפשר גם בכל א”י. ועתה אם הסכימו הסנהדרין לעבר את השנה בחוצה לארץ, אין זאת כי גזרה המלכות גזרה שלא לעבר בא“י, ולקבוע דבר זה אחרי חרבן ביתר אי אפשר, כי אז לא היה עוד ר”ג קיים, ואנחנו רואים, כי חזר ר' עקיבא אל ר“ג וידבר עמו. וקודם לחרבן ביתר אין למצוא זמן מכֻוָן לגזרת כוללות על תפקידי סנהדרין, בלתי אם בימי טרכינוס, אחרי חרבן הר המלך, הדומים לימי אדרינוס לאחר חרבן ביתר. והפרט הנפרט בעת ההיא “שהמדינה משובשת בגיסות” לאמר שארץ בבל מלאה גדודי צבא, מוסיף כח להחלטה זו כי סמוך למרידת ישראל בא”י מלפניה, היתה תקומת ישראל על הרומים בבבל, ושטף חיל הרומים מלא שם עוד את כל הארץ. גם השיחה בדבר הלכה על אודות תקנת עגונות, ראויה גם היא ביותר לשעת חירום, אשר לפי רבות הרוגי המלחמה תרבינה האלמנות העגונות. ולפי דרכנו למדנו מזכרון זה, כי הי' עוד ר"ג חי עד אחרי חרבן הר המלך.

אך בכל זאת מוכרחים אנחנו להחליט, כי מת ר“ג לפני מות טרכינוס, כי יודעים אנחנו, כי “ר”ג קודם לאושא היה” (ירש' פאה א‘, א’), וגלות סנהד' לאושא היתה על כרחנו אחרי מותו, כאשר יתבאר עוד בזה.

בכל היות גירסת השמות מדויקת בנוסח השני של סדר עולם, הנה מספר הזמנים אינו מדויק בשני הנוסחות, בראשון אי אתה מוצא, בלתי אם כ“ד שנה, ט”ו שנה וב' ומחצה, שכלן יחד אינן, אלא ארבעים ואחת וחצי, ולפ“ז יהי חרבן ביתר חמש שנים, לפני שנת עלות עוד אדרינוס על כסאו, שהיא שנת מ”ו לחרבן. ודבר זה הלא מוכחש מתוכו, ובכן משובש מספר זה שבנוסח ההוא, כי לקה בחסר, אך גם המספר שבנוסח השני משומש, כי הוא לקה ביתר: שנותיו הן נ“ב, ט”ז ג' ומחצה, הרי הן שבעים ואחת וחצי ¹. ובכן יהיה כבוש ביתר וחרבנה בשנה הרביעית לאנטונינוס פיוס, ארבע שנים אחרי מות אדרינוס. ואם כן לא נצח אדרינוס מעולם את בר כוכבא, וכל זכרונות קדמונינו הצלולים והנאמנים וכל דברי סופרי רומי הם כלא היו ולא נבראו? היש לנו שבוש גדול מזה?

אך אין הדעת נותנת להחזיק כל שלשת המספרים שבשני הנוסחות למשובשים, אין זאת כי אם באחד נפלה טעות. והטעות הלא היא מצויה תמיד בדבר השגור בפי הבריות, העולה מאליו שלא במקומו, והנה מספר נ“ב שנה היה שגור בפי החכמים, על פי מאמר ר' יהודה “נ”ב שנה לא עבר איש ביהודה וכו'” (שבת קנ"ה:), שעל כרחנו אינו חוזר – אלא על ירושלים בלבד, ומתחיל אחרי החרבן וגומר בשנה החמשית לאדרינוס. אך אם מספר זה במקומו, במאמר ר' יהודה, אמת הוא, איננו מתישב בסדר עולם כלל, כי קיטוס שר צבאו של טרכינוס הלא היה שנוא נפש לאדרינוס, אשר המית אותו בתחלת מלכותו. ובכן הלא היה סוף פולמוס של קיטוס זה, סוף ממשלת טרכינוס ותחלת ממשלת אדרינוס, ודבר זה מפורש הוא בתלמודנו בדברים ברורים, ואלה הם: “כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוק ואת פפוס אחיו בלודקנא וכו' וכו', אמרו לא זזו משם, עד שבאו דיופלי מרומי וופצעו את מוחו בגזירין” (תעני' י"ג:), והנה טוריינוס זה, הוא טרכינוס, אשר לא נהרג, כי אם מת במחלתו, ואם בכל זאת נאמר פה, כי מת בידי הורגים, על כרחנו, אין זה טוריינוס עצמו, כי אם קיטוס שלוחו, אשר בשם אדרינוס לא משל מעולם, ובכן דן קיטוס שלוחו של טויינוס את לוליאנוס ופפוס בי“ג אדר, ופתאום שלח קסר אדרינוס אויבו בנפש “דיומלי מרומי”, להביאו שמה ולהמיתו. ומלבד דבר זה המסופר לרבותינו, כתוב ומפורש הוא לרומיים לאמר: “בתחלת מלכותו – של אדרינוס – נשפטו משפט מות פלמא צלסוס גיגרירינוס ולוסיוס”, (Dio Cassins 69' 2), ולוטיוס זה ידוע הוא, כי היה קיטוס. ואם קיטוס שר צבא מרכינוס הומת בתחלת שנת המלוכה הראשונה, שהיא שנת מ”ו לחרבן, לא נמשך על כרחנו פולמוס של קיטוס, בלתי אם עד מ“ו, ולפיכך יש להגיה מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס – כלומרמסוף פולמוסו של זה. שהוא זמן החרבן עד סוף פולמוסו של זה, שהוא בשנה הראשונה למלכות אדרינוס, שבע וארבעים שנה. – ורושם לגירסה המתוקנת הזאת, נראה כי התקים בנוסח הראשון, כי אותיות מ”ו אפשר, כי נתחלפו באותיות ט“ו הדומות בצורתן. – ולפי דרכנו נעיר, כי יתרון יש לקביעות זמן פולמוס זה של קיטוס, כי יודעים אנחנו לכון את עצם היום, אשר בו פסק, הלא הוא י”ג אדר. ואולי בשביל זה קבעוה במגלת תענית ועשאוהו יו"ט כמה שנים, יען כי הוא היה סוף הפולמוס. – על שאר ענין מאורע זה של יום טוריינוס ע' בגוף הספר 109.

ואם תגרענה חמש שנים מן המספר הראשון ישוב אחורנית גם המספר האמצעי, ותהיה תחלת שש עשרה שנה שמפולמוס של קיטוס עד שנות מלכות בן כוזיבא, שנה הראשונה לאדרינוס, שהיא שנת מ“ו לחרבן, ותחלת מלכות בן כוזיבא, לאמר, תחלת נצחונו, שנת ס”ג לחרבן, וסוף מפלתו בשנת ס“ו, לאמר, בשנת התשע עשרה למלכותו. ואם כן תהיינה שנות השמד כשתי שנים, שבהן יש לקבוע את הרגת רע”ק וחבריו. ויותר ממספר כזה אין להמשיך את הימים, שלא נתנו הרוגי ביתר לקבורה, שתחלתם היתה על כרחם ימי חרבן ביתר, וסופם תחלת ימי אנטונינוס פיוס, כדבר המפורש: “עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו” (ירש' תענ' ד‘, ה’).

ובכן היה יום י“ג אדר שנת מ”ו לחרבן, שהיא שנת נ' תתע“ז למספרנו 117 למספרם, סוף פולמוס של קיטוס, כלומר סוף צרות מלחמת הר המלך, וכל ימי אדרינוס, אשר בתחילה החניף את אבותינו ולבסוף רמה אותם, ימי מרד. ולערך בחדש שבט שבשנת ס”ג לחרבן שהיא התצ“נ למספרנו 133 למספרם, התנשא בר כוכבא, ובחדש אב בתחלת שנת ס”ו, שהיא תתצ“ו 136 נלכדה ביתר. והשמדות ארכו עד שנת ס”ח, שהיא תתצ“ח 138, היא שנת עלות אנטונינוס פיוס על כסא רומי, ואולי עוד כחצי שנה, כדי הליכה וחזרה מא”י לרומי ומרומי לא“י. וגירסה זו “שלש שנים ומחצה” המובאה במאור עינים, מסתיעת גם מן התלמוד הירושלמי גם מן המדרש האומרים: “שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר” (ירש' תענ‘, ד’, ה') “שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר לביתר” (איכ' רב' כ' ב'), וגם במאמר המשובש כלו בילקוט דניאל שבידנו, נראה כי עקר גירסתו היה שלש שנים ומחצה (ילקוט דניאל תתרס"ו), וגירסת ס”ע שבידנו “שתי שנים ומחצה”, היא לבדה המשובשת. –

הכלל העולה מדברינו, כי שלש מלחמות היו לרומיים בישראל, האחת בימי אספסינוס, שניה בימי טרכינוס בידי קיטוס, והשלישית בימי אדרינוס. שלשה אלה נקבו במשנתנו בשמותיהם המובהקים: “פולמוס של אספסינוס, פולמוס של קיטוס – לפי הגירסה הבדוקה – ופולמוס האחרון” (סוטה מ"ט) – ופולמוס האחרון הזה אינו אלא מלחמת ביתר. – וכנגדן מנו רבותינו שלשה חרבנות: חרבן ירושלם – ע“י אספסינוס וטיטוס – חרבן טור מלכא - - ע”י קיטוס שר צבאו של טרכינוס – וחרבן ביתר (גטין נ"ה:). ועל כן מונים סופרי הנוצרים הקדמונים, איזביוס והירונמוס את כיבוש ביתר, לכבוש שלישי של כובשי רומי בארץ ישראל אחרי החרבן (ע' דבריהם מובאים ככתבם גרץ גד"י 442 IV ).

מן הכרונולוגיא של סדרי המאורעות החיצונים של המלחמות, נבא נא אל הכרונולוגיא של המאורעות הפנימים, שרק הם הם לנו העקר בכל מקום. לפי דברי הסופר הרומי Dio Cassius. אשר היה קרוב מאד לזמן אדרינוס, פרץ המרד אחרי עבור אדרינוס שנית בארץ סוריא – שבכללה גם ארץ ישראל ועיר עזה שבדרומה – ובארץ מצרים ואחרי צאתו ממצרים יהי' לנו לקבוע את שעת עכבת ר' יהושע בן חנני' באלכסנדרי' (נגעים י“ד. י”ק נד' ס"ט:) ששמה הלך לדבר על לב אדרינוס, להתהלך עם ישראל במישרים (ע' בגוף ספרנו 115) – בשנת ס' לחרבן, שהיא ששנת ג' תת“צ 130 למספר הרגיל, שבשנה ההיא בא אדרינוס לאלכסנדריה דרך עזה. ובעצם השנה ההיא יש לנו לקבוע את זמן מיתת ר' יהושע, כי מתקבל הדבר, כי מת לפני תחלת המרד. והמרד הלא פרץ לפי דברי הסופר הרומי הבקי ההוא, תכף ליציאת אדרינוס ממצרים (Dio Cassius 69, 12 ), ואם כן יש לשער, כי חי רי”ב חנני' כתשעים שנה או קרוב לתשעים. כי מוצאים אנחנו אותו נשוא פנים בעוד ביהמ“ק קיים, ובכן יש לנו להחזיק, כי היה אז כבן שלשים וששים שנה עד שנת תת”צ, הרי תשעים.

ביום מות ריב“ח היה רע”ק לבדו למרכז כל הדור ההוא, וזמן מיתתו, שהוא שעת סוף מעשיו הגדולים, דבר חשוב ומסוים הוא מאד בתולדותינו. והנה הרב ר“ז פראנקעל אמר להקדים את זמן מיתתו לחרבן ביתר (דרכי המשנה 121), והנה דבר רחוק מאד מאד. בראשונה יש לנו להשתדל לקים את הנאמר עליו “ארבעים שנה למד”. ושמועה זו איננה נוחה להתישב, בלתי אם נאמר, כי רע”ק התחיל להרביץ תורה קרוב לשנת כ“ו, ונקבע את שנת מותו בשנת ס”ו או ס“ז, שהיא שנת חרבן ביתר. אולם בלעדי זאת, הנה כל הראיות, אשר הביא רז”פ להוציא את זמן מיתת רע“ק מחזקתו, רעועות מאד. הנה הוא החליט, כי שלש שנים תמימות היה רע”ק חבוש בבית האסורים, ועל דברו זה ישאל כמשתומם: האפשר כי אומה קשה זו, הרומית, תכבוש את הזוממים לה בבית האסורים ולא תשמידם כרגע? וקושיא זו מכרעתו, להקדים את שלש שנות כלאו ומיתתו לפני מלחמת ביתר, ולהחליט, כי בראות הרומיים אותו הולך וסובב במרחקים חשדוהו ויתפשוהו, אך לא מהרו להמיתו, יען כי יראו מפני בני ישראל, פן יתקוממו על רומי, בראותם את רבם מומת, כי בעת ההיא היה החיל החונה בא“י מתי מעט. על דבריו אלה נשיב ראשון ראשון. א) “מעשה בר”ע, שהיה חבוש בבית האסורים ועבר שלש שנים זו אחרי זו” (סנהד' י"ב.), לא בא להגיד, כי שלש שנים היה חבוש, כי אם בימי כלאו, אשר לא רבים היו, עבר שלש שנים בבת אחת ובשעה אחת (ע' גמרא שם ורש“י ד”ה “ב”ד ישבו"), ואם כן אפשר, כי רק חדשים היה כלוא ולא שנים. ב) לכללו אשר כלל כי הרומים לא יאסרו בכלא את מבקשי רעתם כי אם המת ימיתו אותם ביום התפשם בידם, אין לו רגלים כלל וכלל, כי מי לנו עריץ ועוין וירא לנפשו מן הקסר טבריוס, ובכל זאת לא המית ביום שמעו, את אגריפס, אשר הוגד לו עליו, כי שואל הוא את נפשו למות, כי אם שם אותו בבית האסורים, אשר היה אסור שם ששה חדשים, ומי יודע עד כמה ארכו לו עוד ימי כלאו, עד יום עמדו למשפט, לולא מת טיבריום אז (ע' ה"ה 87). ובכן נכון הדבר מאד, כי גם את רע“ק, אף כי נתחייב להם מיתה, לא מהרו לדונו. ג) ואמדן דעתו, כי בראשונה לא יכלו הרומיים להמית את רע”ק מיראתם את ישראל, איננו נכון, כי לוא יראו הרומים את ישראל ולוא היתה יד אבותינו תקיפה ביום התפש רע“ק, כי עתה יותר ויותר יש להחזיק, כי בנפשותם ובדמם היו מצילים אותו, וכי הרומים היו נזהרים מתפוש אותו. לבלתי הקדים בידים את זמן המרד, כל עוד, אשר יד המתפרצים תקיפה, ואדרבא היו הרומים מבליגים על כל זה. ואלו היו מתונים לעשות את האחת לתפשו. כי עתה היו ממהרים לעשות גם את השנית להמיתו מיד ובלי קולי קולות. כי אם במסתרים. כי כל עוד, אשר הוא חי ויד עמו חזקה, הלא ישברו כל דלתות נחושה, להוציא ביד רמה את רבם הנקדש. – לא כן הדבר, אם נאמר, כי נהרג רע”ק אחרי נפול ביתר ביד צר, אז לא נבצרה מיד האויב להציק את איש חרמו ולענותו באין מחריד, כאשר תאוה נפשו. ומלבד כל אלה הלא אם נקבע את מיתת רע“ק בתחלת המלחמה ועוד נוסיף עליה שלש שנות כלא לפניה – לפ”ד רז“פ, - הלא יהיה לנו להקדים את מיתת ר' שמעון וריש”מ כשתים ושלש שנים לפניה, כי בבוא אליו שמועת מיתתם. עוד היה יושב בתוך תלמידיו, ולא בבית הכלא וחוזה להם חזות קשה, וזהו דבר שאינו, כי לפני מלחמת ביתר הלא ידענו את רע“ק כי מלא תקוה היה ומצפה לישועות ונחמות. עד כי קרא על בר כוכבא “דין הוא מלכא משיחאי” (ירש' תנעי' ד‘, ב’), ואיך ירפה הפה, שאמר כזאת, את ידי אנשי המלחמה ויאמר “בני התקינו עצמכם לפורענות?” (מכיל' שמות כ“ב, כ”ב). אלא על כרחנו לא אמר זאת, אלא תכף אחרי כבוש ביתר, והחזון הקודר אשר חזה לתלמידיו, הוא גזרת השמד שנגזרה אחרי נפול ביתר, שהיתה רעה עוד לישראל מן הכבוש עצמו ו”הבולמוס שערבב את העולם“, שהחריב גם את יתר פלטת יהודה אחרי כן (שמחות ח'). והרב שי”ר המקדם את זמן המלחמה, משתדל לקבוע את זמן מיתת רע“ק לפני מפלת ביתר (כ"ח ז' 186), שכה גם הוא, גם רז”פ כי כבר גזרה המלכות הרשעה “שלא יעסקו ישראל בתורה” (ברכ' מ"א:), שהיא היא גזרת השמד, בעוד רע"ק חיי. ומודעת זאת, כי דרך המלכות לגזור גזרות על אויב נכבש, ולא על אויב נלחם, אשר ישחק לה ולגזרותיה.

כנגד הנאמר בקינות למ“ב וסליחות ליה”כ, כי רא“ב שמוע היה מהרוגי מלכות לאמר מן המומתים בידי עבדי אדרינוס אחרי ימי חרבן ביתר, יכריע הרבה הרבה הדבר הרשום והמפורש בתלמוד בבלי ירושלמי ומדרשות, כי הוא היה אחד מתלמידי רע”ק, שהוסמכו אחרי מותו בידי-רי“ב בבא “שהעמידו תורה” אחרי מותו בישראל, ושרבנו הקדוש היה תלמיד לו, כמבואר וכמובא בגוף הספר. והמעט ממנו, כי לא נהרג בידי הרומים, כי אם כבודו היה גדול בעיניהם, עד כי כאשר מת קסר הרשע ואימנו לי' מלכא תחותיה [דההוא, דהוה], גזר על מדינתא ההיא כל גוברין לקטלא וכל נשיא לביזה אמרי לי' לראב”ש זיל ופייס עלינו וכו‘, והוא קם וילך ויעבד את רוע הגזרה (קהל' רב' י"א א'), ואם היה חכם ששמו ר’ אלעזר מעשרה הרוגי מלכות, אפשר שהוא ר' אלעזר בן חרסנה, אשר יש מונים אותו ביניהם (איכה רב' ב' ב), ולא בן שמוע, שאינו נמנה עמהם גם שם גם ברשימה אחרת (מדרש תהל' ט', י"ג), ואין ספק כי מצאו הפיטנים או מעתיקיהם באחד המקורות, ר' אלעזר סתם, ויוסיפו עליו את יחס “בן שמוע”, השגור בפי העם.

ואם הימים ההם היו ימי כח מעשיו, שעשה לתורתו ולעמו, און לנו על כרחנו “ימי קסר רשע שמת ואימנו לי' מלכא תחותי'”, אלא ימי אדרינוס שמת, ואנטונינוס פיוס שהתקסר. ור' אלעזר בן שמוע זה לא היה האחד בבית אביו אשר אמץ את כחו להעביר את מחשבת אדרינוס הרעה מעל עמו, כי גם אחיו יהודה בן שמוע התחזק בדבר הזה כמהו ואולי עוד יותר ממנו, כאשר כתבנו וכמבואר מברייתא מפורשת (ר“ה י”ט. תענית י"ח), שערה היא במגלת תענית (פרק י"ב).

אך פרט אחד שנפרט ביהוד' בן שמוע נותן מקום למראית עין, לאחר את זמן מעשהו, הלא הוא מאמר הגמרא: “והא יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר (ר"ה שם), ור”מ לפי הנשמע מדברי רש“י (סנהד' י"ד) הלא היה עוד צעיר לימים, ואם כן יש לחשוב כי י”ב שמוע תלמידו עוד צעיר היה ממנו, ואיך יעשה כדבר הגדול הזה בילדותו? על זאת יש להשיב, כי אף אם נאמר, כי דברי רש“י על ר”מ המתחזקים מדברי רב שרירא, האומר כי רע“ק “סמכי' מינקותי'” (אגרש"ג) דברי קבלה הם. לא יכריענו דבר לאמר, כי גם אחרי מות רע”ק, בסמוך רי“ב בבא אותו היה עוד צעיר מאד, כי מה נפשך, אם סמיכת צעיר סמיכה היא, הלא כבר סמכו רע”ק, ומה לריב“ב להוסיף עליה, ואם אינה סמיכה כלל, מה יועיל אם יסמכהו ריב”ב שנית בילדותו, אלא על כרחנו היתה רק סמיכת רע“ק בילדותו הרכה של ר”מ “משום דהוה חביב לי לרע”ק" (אגרש"ג) וע“כ “לא קבלוהו”, ואח”כ כאשר רבו הימים ורע“ק היה טרוד בעסקי הצבור ולא היה לו פנאי לסמכו שנית ², ובינתים הוסיף ימים ויצא כבר מימי עלומיו, אז סמכו רבי”ב שנית בין יתר חבריו, כי אמנם מוצאים אנחנו את ר“מ בימים ההם בעל אשה, חתן לרח”ב תרדיון ורב פעלים מאד, נוסע לרומי ומציל את יבמתו במזמה וגבורה (ע“ז י”ח.).

אך בכ“ז עוד הקושיה חוזרת למקומה, אם אמנם ר' מאיר עצמו לא היה עוד צעיר לימים מאד בסוף ימי השמד, הלא היה יהודה בן שמוע צעיר ממנו הרבה, כי בגמרא הלא מפורש, כי תלמידו היה, וסתם תלמיד צעיר מרבו? התשובה על זאת היא, כי “תלמיד” שנאמר פה לענינו לאו דוקא הוא, כלומר, לא תלמיד צעיר, היושב לפני רבו הזקן הי' יב”ש, כי אם חכם אומר שמועה מפי רב גדול ממנו בחכמה, ולא בשנים. ויען כי לענין קביעת זמנים רצו החכמים האחרונים לכון את דורו של יהודה בן שמוע ומעשיו, לא מצאו יתד אחרת לתלותו, בלתי אם במתכנתו לר' מאיר, כי שמועותיו של יב“ש מעט הן – ודומה הדבר, כי שמועה אחרת זולתה לא נמסרה לנו ממנו – ומתכנתו לר”מ בשמועה זו, הלא אינה אלא של תלמיד לרבו,כי בשם ר' מאיר אמרה, כדרך סתם תלמיד, שאומר שמועה מפי רבו. אך אין האמירה הזאת האחת לבדה מכרעת עוד להחליט, כי אומרה תלמיד מובהק הוא לבעל השמועה, כי רשב“ג הלא ודאי לא היה תלמידו של ר”מ, כי אם חברו, ובכל זאת היה אומר הלכה בשמו (תוספתא כתוב' ו', י"א), ולא עוד אלא שגם הלכה זו, האמורה מפי י“ב שמוע בשם ר' מאיר, נאמרה פעם אחת (שבת ט"ו) בפי רשב"ג בשם ר”מ, ופעם אחת במקורה “רשב"ג אומר יהודה בן שמוע מטמא בשם ר' מאיר” (תוספ' כלים ב"ב ז' ד'). ובשלמותו זו הובא המאמר במלואו גם לעניננו (ר"ה שם), ואם יהיה יב“ש תלמיד ר”מ יען כי אמר בשמו, הלא יהיה רשב“ג תלמיד יב”ש, כי גם הוא אמר בשמו ותלמיד תלמידו של ר“מ. הן אמנם כי כל מקום שנאמר: א”ר פלוני בשם ר“פ חזקה היא, כי האומר הוא תלמיד מובהק, וסתמו צעיר לגבי בעלי השמועה, שהוא רב מובהק, וסתמו זקן. אבל אין זו חזקה, אלא כל זמן שאין עמה טענה, ופה יש כמה וכמה טענות, המוכיחות כי מליצת “תלמיד” במקום זה, לאו דוקא היא, ולא באה להגיד יותר, כ”א כי אומר היה יהודה בן שמוע שמועה בשמו של ר“מ, והשנית כי על פי אמירה כזו יכול גם רשב”ג להחשב כתלמיד לר“מ (ע' שבת שם), והשלישית כי לא לר”מ לבד כ“א גם ליב”ש, והרביעית השקולה כנגד כלן, היא זאת, כי אם נחליט כי כל אומר שמועה בשם בעליה תלמידו הוא, הלא תהפך פה המתכנת מן הקצה אל הקצה. ר' מאיר הרב יהיה פתאם תלמיד לתלמידו או לתלמיד תלמידו, כי מוצאים אנו במשנה מפורשת: דברי מאיר, שאמר משום רשב“ג” (כתוב' ק"ד.) ³. כל אלה יכריעונו לאמר, כי יהודה בן שמוע לא היה אלא מוקיר ומכבד חכמת ר“מ ומחבב את שמועותיו, אך זולת זה היה קרוב או שוה במספר שנותיו גם לר”מ, שמלאו אז כבר ימיו לצאת ולבוא, וקרוב או שוה במספר שנותיו גם לרשב“ג שכבר נהג נשיאותו עוד לפני מלחמת ביתר. ועל כן קם גם הוא ויתחכם ויתחזק ויעש לעמו ככל אשר עשה לו אחיו ר' אלעזר בן שמוע. ואחרי כי בתחבולתו הטה את לב שרי הממלכה לשום קץ לגזרות אדרינוס, והרוחה היתה כוללת לכל ישראל, עשו את יום בוא בשורת הרוחה ההיא ליום טוב, הוא יו”ט האחרון שבמנ“ת. – וגם דבר קביעות היום ליו”ט מוסיף כח לדעת הנוהגת, כי היה דבר זה תכף למיתת אדרינוס, ולעלית אנטונין פיוס על הכסא, בעוד אשר רשב“ג היה נחבא, ע”כ קבע ועד חכמי הזמן, הלא הם תלמידי רע“ק את היום הזה ליו”ט, כי אחר שוב רשב"ג לנשיאותו, מי יודע אם היה מסכים לזה, כי הלא ידענו כי הוא היה המפסיק לקביעות ימים חדשים לזכרון, פסיקה עולמית, כמאמרו (שבת י“ג: והנשנה ביתר מליצה עוד בסוף מנ”ת).

אחרי בוא הרשיון לקבורת הרוגי ביתר, בהשתדלות בן שמוע וחבריו, קרוב הוא, כי חזק לב ראשי העם לקבץ שנית את הסנהדרין, ולהחזירה למקום החביב והמקודש עליהם, ליבנה. ותקנתם הראשונה היתה לקבוע לזכר הרשיון ברכה רביעית בברהמ“ן, כדבריהם המפורשים: “אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב” (תעני' ל"א) ודרשות נאות נאמרו ביום ההוא “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה” (ברכ' ס"ג:). אולם עד כה לא הגיעה עוד מדת טובה של מלכות רומי, ואין ספק, כי פקודה חמורה באה תכף, לבלתי היות עוד סנהדרין ביבנה, והליכה זו וחזירה זו נרשמו בברייתא, המונה את גליות הסנהדרין: “ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא” (ר“ה ל”א:), אך נראים הדברים, כי כשם שנאסרה על הסנהדרין לשבת ביבנה שביהודה, כך הותרה להם התרה גמורה ומפורשת להתכונן באושא שבגליל, כי כל הליכותיהם באושא ובבקעת רימון מפיקות רוח חרות וששון. דברינו אלה מספיקים בידנו להחליט, כי ספור כניסת חכמים “לכרם ביבנה” (ברכ' שם) וספור התכנסם לאושא (שה"ש רב' ב‘, ה’) הדומים מאד זל”ז, אינם שני נוסחאות למעשה אחד, כ"א שני מעשים נבדלים, הראשון היה ביבנה בלי רשיון והשני היה באושא ברשיון.

עוד יותר יש לנו לכון זמני פעולותיו של רש“ב יוחאי, אשר המבוכה קרובה בהם. ראשית הראותו לפנינו, הוא היום הגדול, שהושיבו את רעב”ע בראש. הוא היה אז השואל את ההלכה, שבשבילה התרגשו הלבבות, כדבר האמור “ואותו תלמיד רשב”י הי‘" (ברכ’ כ“ח. ⁴ ובכן יש לנו לקבוע שנת לדתו לכל המאוחר, לשנה עשירית אחרי החרבן, שהיא שנת ג' תת”מ, כי לפי דברינו היה מנוי ראב“ע בשנת כ”ה או כ“ו לחרבן, כי אין להחזיק, כי פחות מבן ט”ו או ט“ז נכנס לביהמ”ד, ואם כן יהיה בסוף השמד כבן נ“ז או נ”ח. מן השנים האלה למד אחרי חתונתו, הוא ורה“ב חכינאי חברו (כתוב' ס"ב:) שלש עשרה שנה (ויקר' רב' כ"א) לפני רע”ק, ואז הסמיך רע“ק אותו יחד עם ר”מ. ויען כי ר“ב היה צעיר הרבה ממנו “נתכרכמו פני ר”ש” על אשר הושיב ר“ע את ר”מ ראשון ואותו שני, ורע“ק פיסו (ירש' סנהד' א‘, ב’). שתי פעמים היו לו דברים עם מלכות רומי. פעם אחת הלך במלאכות העם אל הקסר הרומי לבטל את גזרות חלול שבת ובטול המילה וכו' (מעילה י"ז), ופ”א התנגח עם המלכות ההיא, כי דרש בגנותה, ותקנום עליו מיתה, ויברח ויחבא במערה (שבת ל"ג:). והנה הרב שי“ר (כ"ח ד' 185) והרב רז”פ (דרכי המשנה 169) יקדימו את קניסת המיתה על רשב"י, להליכתו לרומי להשתדל לבטל גזרת אסור המילה.

נבקרה נא את הטעמים, אשר הכריעו את הרב שי“ר להקדים על כרחו את דבר הקניסה אל דבר המלאכות: אם בחרו לשלוח לרומי את רשב”י, יוכיח הרב שי"ר הוא רק בשביל שהיה מלומד בנסים, והנס האחד הוא לדעתו רק דבר המערה לבדו.

ע“ז אנו שואלים, הלא ידענו, כי מלבד מעשה המערה, שבאמת אין בה נס, ספרו על רשב”י עוד נס גדול, כי הי' אומר “בקעה, בקעה התמלאי דנרי זהב והיתה מתמלאה” (ירש' ברכ' ט‘, ב’), ומי יודע כמה נסים ספרו אבותינו עליו עוד, שלא נשמרו לנו בדבריהם. מלבד זה הנה גם האמונה, כי לא נראתה הקשת מימיו (שם), ועדותו על עצמו, כי יכול הוא לפטור את כל העולם מן הדין, בהצטרף אליו אחיה השילוני (שם), או יותם בן עוזיהו (סכ' מ"ה:), יוכיחו עליו, כי מוחזק הי' לאחרים ולעצמו לבעל נס. מעין זו, היא ראיה שניהל הרב שי“ר, כי מעשה הקניסה והמערה היה על כרחו, עוד בימי סוף ממשלת אדרינוס, כי נדברו רק בשיחות חולין, כי פחדו לנפשם מפני סכנת הגזרה עללמוד התורה (כ"ח ד' 186). נפרק נא מאמר זה לפרקיו: המשוחחים בו היו רק רי”ב אלעאי ורשב“י – ור' יוסי הלא שתק ((ע' שבת שם), ומה דבר רי”ב אלעאי? הפליג בשבח רומי ומלכותה! וכי הוא בלבד שבח את המלכות ואת עמי הנכר? והלא גם ר“ח סגן הכהנים דבר בשבחה של מלכות רומי (אבות ג‘, ב’), ורע”ק דבר בשבחה של מדי, ור“ג – בשבחה של פרס, ושני חכמים אלה הטו את לב שומעיהם לאהוב שני עמים אלה (ברכ' ה‘, ו’). ולהיפך אנו שואלים: וכי רשב”י לבדו דבר בגנותה של רומי? הלא ר“ג בנו של ריה”ג דבר בגנותה כמעט בעצם טעם זה של רשב“י “שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן בשעת הנאתן” (אבות ב‘, ג’) וכי “מלכות” זו “אוכלת, בכל פה במכסאות במרחצאות ותאטריאות וארנוניות” (אדר“נ כ”ה, ד'). ואלה הם דבריו ממש של רשב”י על המרחצאות ועל המכס של רומי, ואם עסק רשב“י בשיחות חולין ולא בד”ת מפני סכנת הגזרה, למה פסק הנשיא הצדיק הזה בד"ת לשיח “שיחת חולין” שלא בשעת הגזרה? וכמעשהו עשה גם ר' סימון, העורך דמות לממלכה הרשעה הרומית בכל נבלותה (ויקר' רב' י"ג).

וזולת החכמים האלה יש הרבה משבחים והרבה מגנים לרומי, ועתה אם כלם דברי חולין הם, למה הכניסו רבותינו דברי חולין למשנתם ולתלמודם: אמור מעתה, כי דברים כאלה דברי מוסר גמור הם, למר כדאי לי' ולמר כדאית לי‘; לר’ יהודה וחבריו להדריך את העם להתפלל בשלומה של מלכות, מעין מוסרו של ר“ח סגן הכהנים; ולרשב”י וחבריו, לפקוח את עיני העם לדעת את מעמדם “להיות זהירין ברשות” מעין מוסרו של ר“ג בנו של ר”י הנשיא. – הרב שי“ר המוצא בשיחת רי”ב אלעאי ורשב“י רק חולין גמורים, נותן טעם, כי בשביל זה עסקו בדברי שיחה ולא בדברי תורה, מיראתם את סכנת הגזרה. על זה אנו שואלים: מה נפשך? אם היתה שיחה זו בחדרי חדרים, הלא יכלו לדבר בחשאי גם בד”ת, כי כל שמועותיהם לא היו אלא על פה, שאפשר להן להאמר מפה לאוזן. ואם היתה השיחה במקום רואים ושומעים, הלא גדולה הרבה יותר סכנת נתינת דופי ברבים, שהיא מרידה גלויה בכונה ממש, שדין זדון נוהג בה, מסכנת עבירה על גזרה אחת, אשר אפילו כשהיא חמורה שבחמורות, אינה אלא פרט, שיש עוד מקום למהפך בזכות, למצוא בה צד שגגה. ואם ערב רשב“י את לבבו, לתן דופי ולסכן את נפשו על דבריםבטלים לדברי שי”ר – הלא מוטב הי' לו, לסכן את נפשו על דברי תורה, כרע“ק וכרה”ב תרדיון וחבריהם.

מלבד בטול הראיות הקלושות ההן מתוכן, הלא יש להתבונן, כי אם נאמר, כי שלש עשרה שנות התחבא רשב“י במערה, שלמו בשנה שאחרי מות אדרינוס 3898, שהיא שנת מ”ה לחרבן, ובכן תהיה תחלת השנים ההן שנת 3885, שהיא נ“ה או נ”ו לחרבן. ובתחלת השנים ההן, הלא רואים אנחנו, כי היה ר' אלעזר בן שמעון בעל דעת, כנראה מספור,א“ל לברי'” (שבת ל"ג:) ובכן יש לנו לאמר, כי היה ראב“ש לכל הפחות בעת ההיא כבן חמש עשרה, וביום צאת מן המערה בן שמונה ועשרים, ולפי המתקבל על דעתנו לא מת ר”ש כי אם שנים מעטות לפניו מיתתו של רשב“ע. אך נסתפק נא במועט ונאמר, כי חי רק כעשר שנים אחרי מות אדרינוס – כי כל עקר מעשי רשב”י וחבריו, הלא היו מימות אדרינוס והלאה, ובכן היה ראב“ש בן ל”ח אחרי מות אביו. והנה על רבי יתבאר, כי נולד קרוב לשנת ס“ב לחרבן 3892, ובכן יהיה רבי כעשר שנים אחרי מות אדרינוס בשנת ע”ח לחרבן 3908, אם אותה נחזיק לשנת מות רשב“י, כבן שש עשרה, והדבר ידוע, כי אחרי מות רשב”י היו רבי ור' אלעזר ב“ר שמעון כשני תלמידים רכים מאד בשנים, לפני רשב”ג ור' יהושע בן קרחה (ב“מ פ”ד:). ולפי העולה מחשבון שנות ראב“ש, יעלה לנו, כי ראב”ש היה גדול מרבי, בשנים ועשרים שנה.

מלבד השאלה הזאת יש לנו לשאול עוד אחת: לוא היתה באמת קניסתו קודמת למלאכותו, איככה תעלה על דעת אבותינו, לשום איש מפורסם, אשר נכתם עונו לפני רומי, למלאך מליץ שלוח אליה, להטות את לבה לטובה? והלא דרך השולחים מלאך להתהגן בעדם אל התקיף, אשר גורלם מוטל בחיקו, - גם באין להם אורב מלשין, ולאבותינו הלא היו עוד אורבים אויבים בנפש, כעדת המינים הנכונים תמיד להלשין – לבחור את האיש הטהור בכל מיני טהרה מכל שמץ דבה ודופי בעיני הממשלה.

לפי דברי הרב שי“ר נסע רשב”י לרומי תכף אחרי מות אדרינוס, לבטל את גזרותיו. ובכן היתה זאת בשנת ס“ח או ס”ט לחרבן 3898/9 ואז היה כבר ר' אלעזר בר' יוסי איש, אשר מלאו ימיו לצאת ולבוא, כי גם הוא הלך עמו לא בתורת תלמיד משמש, כי אם בתורת יועץ ומשתתף במעשי רשב“י, כעדות מליצת “ואחריו מי ילך” (מעילה י"ז), וכבר היה רב מובהק מורה הלכה (תוספ' נדה ז‘, א’). ובכן היה ר' אלעזר בר' יוסי בעת ההיא איש, שהגיע לחצי ימיו או קרוב לזה. והנה ידוע הדבר, כי ר' ישמעאל בר' יוסי, אשר נולד לאביו לפני אחיו ראב”ד יוסי (שבת קי"ח: ירש' יבמ' א‘, א’), היה חבר לרבה“ק כל ימיו, ככל אשר היה ר' יוסי עצמו חבר לרשב”ג אביו של רבי (פסח' ק') ור' הלפתא אבי ר' יוסי מורה לר“ג אבי אביו של רבי (שבת קט"ו.). ולפי דברי הרב שי”ר יעתק רבי, אשר היה עוד ילד רך מאד, בשנת מות אדרינוס, בדור שלם למטה מר' ישמעאל חברו, שהוא בן ר' יוסי חברו ובן גילו של אביו.

מלבד זה הלא מפורש הוא, כי ר' ראובן בן אצטרובלי קדם עוד לרשב“י בהליכתו לרומי ובהשתדלותו שם (מעילה שם). ואם קדמה עוד פעולתו לשל רשב”י, הלא חלה על כרחה גם היא, לפי דעת הרב שי“ר, בשנת ס”ח או ס“ט לחרבן. ואם “הלך וישב” עם גדולי רומי, כמעט ברור הוא, כי איש בא בימים היה, זקן ורגיל. ועל כן בטח, כי לא ירבו לבדוק אחריו, אע”פ שלא ידעוהו, ובכן חי' לכל הפחות שוה לרשב“ג בשנות חייו, והדעת נוטה, כי היה עוד גדול ממנו בשנים, ולפי חזקת סדרי הדורות צריכים היו בני ראובן להיות חבריו ובני גילו של רבי. או כבירי ימים ממני, או לכל הפחות לא צעירים ממנו. והנה מצאנו, כי היו “תרין בנוי דר' ראובן בר אסתרוביליא תלמידוי דר'” (ירש' כלאים ט‘, ג’. שם כתוב' י"ב, ג') והנערים האומללים החולים ההם, רכים היו מאד בשנים, ורבי נוהג בהם מנהג אב רחמני ודואג לרפואתם בשנויי מקום ושנוי אויר (ע"ש). ובכן יוצא לנו מדעת הרב שי”ר ז“ל סלף גדול בסדרי הדורות: רשב”י, רי“ב חלפתא ורשב”ג בני דור אחד, ור' ראובן האסתרובלי בן דורם או זקן עוד מהם, ובניהם ר' אלעזר בר' שמעון, אשר לפי הנראה יחיד היה לאביו, ור' ישמעאל הבכור לר' יוסי אביו. ור' הבכור לרבן שמעון אביו (ירש' פסח' י‘, א’) מתרחקים בזרוע איש מעל אחיו, ראב“ש וריש”ט בר"י נהדפים אחורנית ונעשים זקנים לגבי רבי בן דורם, ובני ר' ראובן האצטרובלי נורים הלאה, ודור שלם מפסיק בינם לבין אביהם.

מכל המבוכות האלה נחלץ, אם נאמר, כי בטול הגזרה הראשונה תכף אחרי מות אדרינוס היה פרי השתדלות יהודה ור' אלעזר בני שמוע (ר“ה י”ט. קהל' רב' י"א, א'). הבטול הזה היה סוף הפולמוס האחרון והצלה גמורה מן הצרה הכוללת, ע“כ עשו את יום בוא הבשורה, כ”ח אדר, ליום טוב, ככל אשר עשו את יום י“ג אדר, יום טוריינוס, יו”ט, יען כי הוא היה סוף פולמוס של קיטוס. ואחרי שנים רבות שאין לעמוד על מנינן, החלה הצרה ההיא, הגזרה על המצות, לשוב ולהתרגש בידי אויבי ישראל, ומצד סבה אשר לא נדע עוד, הלך ר' ראובן בן אצטריבלי לרומי לבטל את הגזרה ולא עלתה בידו, ורשב“י ור' אלעזר בר' יוסי הלכו אח”כ ויצלח הדבר בידם. ואחרי עבור עוד זמן, קרה דבר השיחה של רשב“י ורי”ב אלעאי, אשר נודעה למלכות, ותפסוק גדולה לרי“ב אלעאי, ותקנום מיתה על רשב”י. ויברח רשב“י ויתחבא במערה ימים רבים, והנה השמועה מונה שלש עשרה שנה לימי מחבואו. ובמקום שהאגדה מספרת זכרון מאורע פשוט, יש לנו להחזיק את מנין השנים כמשמעו, אך באגדה של מעשה נפלא משמש מנין שלשה עשר ללשון רבוי סתם, כגון תליסר אלפי גמלי וכיו”ב.

באוקימתא זו, מסתלקות כל הקושיות, כי אין דבר מכריענו עוד להקדים את זמן לדת ר' אלעזר בר' שמעון ור' אלעזר בר' יוסי הרבה, ללדת רבי. ושלשת חברים בני חברים האלה יכולים להיות שוים בשנותיהם, או להבדל רק מעט איש מחברו במספר שנותיו. ואמת הדבר, כי בני ר' ראובן אסתרובלי בני דור צעיר מדור רבי, אף אין דבר מכריענו עוד לקבוע את מעשה בר' ראובן בימי בואו בשנים, תכף אחרי מות אדרינוס, כ“א כחמש עשרה או עשרים שנה או יותר אח”כ.

וגם דבר זה לא יקשה לנו עוד, איך ישלחו בני ישראל מלאך מליץ לרומי איש מפורסם לשונא את ממלכתה, כי בלכת רשב"י לרומי, לא ידע ולא ראה אותה עוד. על כן לא שנא אותה, ושנאתו לרומי החלה, אחרי אשר ראה אותה, את חנופתה ואת זמתה, ורק למן העת ההיא והלאה לא משל עוד ברוחו וידבר את דבריו במר נפשו ויתבאש ברומי, ולא קודם לכן.

עוד יותר מתמיהים דברי הר“ז פראנקל, הקובע את רשיון אנטונינוס פיוס, למול את ילדי ישראל המובא בספרי רומי, בימי היות רשב”י ברומי, האמורה במס' מעילה (דרה"מ 169/90), ובא לידי אומדן, אשר אין לו כל יסוד הסתורי, בשערו, כי ההגמון השליט בסוריא אסר את המלה, ורשב“י הלך לקבול עליו, לרומי. והקסר נענה לו והמילה הותרה. מי היה הגמון זה? אין יודע; איככה יערב איש ישראל את לבו לקבול לפני קסר רומי על אחד מגדולי שריו, ולהניח על קרן הצבי את חיי רבבות אלפי אחיו המסורים ביד השר הזה? – בעלות על לב הקסר להאמין בשריו ולא ברשב”י, שזאת היא חזקת סתם מושל ודרכו, - אין מבין. גם קדימת גזרת רומי על רשב“י להרג והחבאו במערה – שבה מחזיק גם רז”פ – פוסלת את רשב“י ביחוד למלאכות זו, כי די לו להגמון, לזכור את מעשי רשב”י הראשונים האלה ולהודיעם למלכות ולבטל כל השתדלותו, ולהסגירו למות ולהביא שואה נוראה על עמו. ובכן מופרך אומדן זה מעקרו, לעומת זאת טוב ונכון הוא, לקבוע את בטול גזרת אסור המילה של אנטוניוס פיוס בתחלת מלכותו, כדרך הקסרים הנוחים מאד, לבטל את הגזרות הקשות של המושלים, שמשלו לפניהם, למען הראות את רוחם הנדיבה. ולהתאים את הזכרון השמור בספרי רומי, עם הבטול המפורסם בקרב קדמונינו בברייתא (מנ“ת י”ב והמובאה ר“ה י”ט, תעני' י"ח) ועם בטול גזרה אחרת של אדרינוס בקום תחתיו “מלך אחר” (ירש' תענ' ד‘, ה’), הנראים חשובים הרבה יותר, מגזרת הנזכרות במס' מעילה ובטולן, שלא פשטו כל כך ולא נמשכו כל כך. כי בטול גזרה, ששם גוזרה ידוע, ושזמנה וזמן בטולה ידוע, ראוי יותר להשתמר בספרות רומי, ובבטול גזרות אדרינוס האמור במג“ת בר”ה בתענית ובירושלמי אין דבר, בלתי אם בקשת רחמים בלבד, ולא חשש תגרה בשום אחד מגדולי רומי, ולא שום חשש תוספת סכנה לאומה, גם בשוב הבקשה ריקם. על כן אין לקבוע את התרת המלה הנזכרת בספרי רומי, אלא בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס ובהשתדלות בני שמוע, ובטול הגזרה הנזכרת במס' מעילה בידי רשב"י שנים רבות אחריה, שהתחילו הגזרות הישנות לחזור ולהתחדש בידי מלכות רומי, והוא הלך שמה להשתדל, ולא לקבול.

החלטת רז"פ כי מלכות איננה כפשוטה ואינה אלא הגמוניא שבאנטיכיא, מופרכת מכל המקומות שנזכרו, גזרותיהם של אנטיוכוס היוני בשעתו ושל אספסינוס, מרכינוס ואדרינוס הרומיים בשעתם, שכלן יצאו בודאי מבית דינם של אלו, ולא מפי הגמוניהם.

הבריח המבריח את כל הדור מקצהו עד קצהו, הוא משך ימי שלטון הנשיא, מראשיתם עד סופם.

והנה דורו של רשב“י וחבריו הוא דור הנשיא רש”ב גמליאל, אשר האריך ימים מרש“ב יוחי. כמוכח מדבר רי”ב קרחה לרשב“ג על דבר ר' אלעזר בן רשב”י “מי שאין לו אב וכו'” (מ“ב פ”ר). אולם ימי נשיאותו של רשב“ג קדמו הרבה לתחלת פעולותיהם של רשב”י ור“י ב”ר אלעאי, כי פעולות תלמידי רע“ק אלה התחילו “משנכנסו רבותינו – אלה – לכרם ביבנה” (ברכ' מ"ג:) כניסה חטופה, ואחרי כן מיום אשר “נתכנסו רבותינו – אלה – לאושא” (שה"ש רב' ב‘, ה’) כניסה שפויה, שכניסות אלה היו בשלהי השמד” (שם), לאמר, בימים אשר היתה להם “פלטה”. והימים האלה היו אחרי מות אדרינוס בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס, שהיא שנת תתצ“ח, מ”ח לחרבן. – לעומת זה החלה נשיאות רשב“ג, כתשע עשרה שנה קודם לכן, ויען כי תחלת נשיאות רשב”ג תכופה היא על כרחה, למיתת ר“ג אביו, יש לנו לקבוע ולישב תחלה את זמן מיתת ר”ג. ממעשה חזירת רע“ק לר”ג, בשובו אחרי רדתו לנהרדעא לעבר השנה (יבמ' קכ"ב), הוכחנו במאמרנו זה, כי היה עוד ר“ג חי אחרי חרבן הר המלך, שחל להיות בשנים האחרונות לטרכינוס. אך בכל זאת מוכרעים אנחנו להחזיק, כי מת נשיא ישראל קודם לקסר רומי זה, כי גלות סנהדרין מיבנה לאושא (ר“ה ל”א.) אי אפשר לה להיות בימי אדרינוס, כי הוא הלא בקש את קרבת ישראל בתחלת מלכותו, ואיך יגלה אותם ואיך יתבאש בהם להגלות את סנהדריהם ואת נשיאם? לעומת זה מתקבל דבר הגלות הזאת באחרית ימי טרכינוס, אשר רדף באף את ישראל, הוא וקיטוס פקידו, אחרי חרבן הר המלך, כעדות ר' יהודה בשם ר' אליעזר, שהבאנו בזה על הימים ההם, שהיו “שעת סכנה” (שבת ק"ל.), מעין שעת הסכנה שהתרגשה לבוא אחרי חרבן ביתר, וכאשר יצא ממעשה “יום טריינוס” (תעני' י"ח:) המובא בזה. ובדברי רבותינו נאמר על הימים ההם ועל מעשי טרכינוס ועבדיו “גזרו שמד על יהודה” (ירש' גטין ה‘, ז’), כעין שהוכיח הגר”י הלוי (בספרו דורה"ר), ועתה אם גלו סנהדרין מיבנה, אין לנו לקבוע גלות זו, כי אם בימים ההם, אשר היתה יד המלכות לרעה מאד בישראל. ובימים ההם שבו גזלות הקרקעות בידי הרומים, שנקראו בפי הדורות ההם סיקריקון, להתרגש במדה מרובה (ירש' שם), ושמד זה על יהודה וחרבן הר המלך, הם כמעט שתי פורעניות שהן אחת, כי מקומם אחד, כמאמרם: “איזה הר שביהודה? זה הר המלך” (שם שביעית ט‘, ב’), ואפשר עוד כי גלות שלמה היתה שם לכל העם, וגלות הסנהדרין היתה רק החלק החשוב שבגלות הכוללת, ובגלות הזאת הרויחה רומי הרבה, כי בדבר הזה השליטה את עין שריה פקידיה החונים בקסרי ובעכו, על הסנהדרין, שנעתקה אל אושא הקרובה אליה והיושבת עמן במדינה אחת בגליל. וכל מאורע זה של גלות סנהדרין לאושא אירע כבר אחרי מות ר“ג, כמאמרם: “ולא ר”ג קודם לאושא?” (שם פאה א‘, א’). ובכן אם לא קדם מות ר“ג לחרבן הר המלך ולא אֵחר לגלות אושא, הרי זמן מותו קבוע, על כרחנו, בשנים האחרונות או בחדשים האחרונים למלכות טרכינוס, שהיא שנת ג' תתע”ז. ושנת מיתת ר“ג האב הלא היא שנת תחלת נשיאות רשב”ג הבן.

לפי תוצאות דברינו חלו ראשית קסרות אדרינוס וראשית נשיאות רשב“ג בשנה אחת, שנת תתע”ז, מ“ז לחרבן 117 למספרם, ואחרית נשיאות רשב”ג חלה בשנים האחרונות לממשלת אנטונינוס פיוס, ובכן קפח נשיא זה כמעט שני קסרים בימיו. אולם אף כי בדורות אחרים אין חיי המושלים לא מעלים ולא מורידים בתולדות מרבית חכמי ישראל, היו עתי שני הקסרים האלה שתי תקופות נפרדות בתולדות רשב“ג. ימי עמדו בראש העם בתורת נשיא חבר לזקני חכמי דורו, שהם רי”ב אלעאי וחבריו “רבותינו שבדרום”. ובתורת רב לצעירי חכמי הדור, ככל נשיא ונשיא בימיו, החלו מימי אנטונינוס פיוס, אחרי אשר יצא רשב“ג ממחבואו, ומזקני אביו אשר האריכו ימים אחריו לא נותר כמעט איש, בעבור כמעט כלם בחרב אדרינוס. הימים האלה, ימי מלכות אנטונינוס פיוס, היו התקופה השנית והחשובה בימי הנשיא, והתקופה הראשונה היתה בימי אדרינוס בתחלתם עד סופם. בימים הרבים ההם לא היה ביד רשב”ג, בלתי אם כבוד בית אביו לבד, בהיות עוד בראשית הימים ההם רי"ב חנני' חי, ובכל השנים ההן ר' עקיבא ור' ישמעאל ור' יוחנן בן נורי וכל חברי אביו הגדול חיים ועומדים בראש העם לכל דבר, וקול הנשיא לא נשמע עוד הרבה על פני חוץ.

הזכרון האחד אשר נשמר מראשית ימי נשיאותו בתחלת ימי אדרינוס, הוא עבור השנה שבגליל, המסופר בברייתא בסגנון זה: “וכשקדשו ב”ד את השנה באושא וכו' וכו' (ר“ה ל”ב. ירש' ד' ו' תוספ' ב' ט'). ואין ספק כי שנים הרבה נתקדשו באושא, ואין סתם מלת “וכשקדשו” יחוד זמן מתוך שאר זמנים. לפיכך אנו אומרים על כרחנו, כי קדוש האמור בברייתא זו, חשוב היה ביותר מצד היותו שונה מכל הקדושים שלפניו וראשון לכל קדושי שנים בגליל. כי מרבית כל השנים שלפניה נתקדשו בימי אבותיו בזמן הבית בירושלים, ולאחר החרבן ביבנה הנחשבת על יהודה, ושנה זו היא הראשונה שנתקדשה באושא. וקדוש זה שבגליל, מועד חשוב היה בתולדות הימים ההם. הן כבר הזכרנו, כי באחרית ימי ר“ג אחרי חרבן הר המלך לא נתנו עוד שרי קסר טרכינוס לישראל לעבר את השנה בא”י, עד כי נאנס הנשיא לשלוח את רע“ק בבלה לעבר את השנה בנהרדעא, ואם רואים אנחנו עתה את השנה מתקדשת באושא מוכח הדבר, כי גזרת טרכינוס בטלה מקצתה בתחלת ימי אדרינוס ולא בטלה כלה: בטלה מקצתה, כי טרכינוס גזר לאסור את הקדוש והעבור בכל ארץ ישראל, ובימי אדרינוס רואים אנחנו כי באושא, שהיא ארץ ישראל, חזר העבור להתרו, אולם לא בטלה כלה, כי רק באושא שבגליל התירוה ולא ביבנה שביהודה. וחזון כזה חוזר ונראה בועד חכמי הדור, בר' יהודה וחבריו, שנתכנסו ביבנה ונתגרשו משם ונתכנסו באושא ולא נתגרשו משם, ואולי השתדלו גדולי העם לפני המלכות להשיב את העבור ליהודה ולא עלתה בידם, כי הלכה רוחת היתה בישראל: “אין מעברין את השנה, אלא ביהודה” (סנהד' י"א:). ויש אשר העירו שם חכמים הקדמונים “אם עברוה בגליל אינה מעוברת” (שם). אך אחרי אשר נבצרה מהם להטות את לב המלכות להרשות להם לעבר ביהודה, סמכו על כרחם על מסורת עתיקה אחרת “שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל” (ירש' שם א‘, ב’), ככל אשר סמך רע”ק ואחריו ר' חנני' בן אחי ר' יהושע בזמניהם, בימי השמדות, על השמועה האומרת: “ואם עברוה [בחוצה לארץ] אינה מעוברת,ביכולין לעבר בא”י אבל בשאינן יכולין לעבר בא“י שמעברין אותה בחו”ל" (שם). ולפי דרכנו יהיה דבר “קיום מקצת ובטול מקצת” מגזרת אסור העבור, קנה מדה למעמד העם בדבור ההוא ולמתכנתו אל המלכות.

משארית דברי הברייתא ההיא יש ללמוד כמה דברים לבירור תולדותינו בימים ההם. אלה הם דבריה: “וכשקדשו ב”ד את השנה ביבנה ירד ר' יוחנן בן ברוקה לפני רשב“ג ועשה כר' יוחנן בן נורי ⁵ לענין סדר ברכות מוסף ר”ה – א' להן רבן שמעון: לא היינו נוהגין כן ביבנה. – ליום השני ירד ר' חנינא בנו של ר“י הגלילי ועשה כרע”ק. ארשב“ג: “כך היינו נוהגין ביבנה” (ר"ה שם ירש' שם ותוספ' שם). לפי דרכנו אנו למדים, כי זקני הדור היו זקני בית הנשיא מראשית נשיאותו, כי ריו”ח בן ברוקה היה מראשי תלמידי ר' יהושע וחבר לר“א חסמא, (ע' צד 75). ור' חנינא בן ריה”ג, אשר הוא לא נזכר הרבה בברייתות ובתלמוד, הלא ידענו את אביו, כי מן הזקנים הראשונים היה. ודבר גדול יש להכריע מדברי רשב“ג לזקני הדור על דבר מנהג יבנה, כי בשנים האחרונות לא נועדו עוד החכמים לנשיא הסנהדרין ביבנה מפני הרומיים האורבים שעינם היתה צרה ביבנה ובסנהדריה, ואולי לא נשאו פנים אלא לר”ג לבדו מפני זקנתו, לבלתי הגיעו ממקומו כל הימים אשר עודנו חי, על כן לא היה נזכר מנהג מקומו, כי אם לבנו, אשר הוא לבדו לא סר מעם אביו עד יום מותו.

בתקופה הראונה של רשב“ג, לאמר, בימי אדרינוס שלפני מלחמת ביתר, יש לקבוע את תקנות אושא אע”פ שנשמרו לנו רק בפי האמוראים הראשונים (כתוב' מ"ט: נ',) “מדי דשמעתתא דאושא” (שם), ושמרביתם לא נתפרשו במשנה, כעדות מליצת: “לימא חנינא לתקנת אושא?” (ע"ח:). בכל זאת נכנסה תקנה אחת רבת הסעיפים ככתבה וכלשונה במשנתנו, וזאת היא: “על ו' ספקות שורפין את התרומה וכו'” (טהרות ד‘, ה’). ואמר עולא אלו ששה ספקות באושא התקינו" (שבת ט"ו:). והנה מלבד שסתם תקנה שאסף רבי במשנתו שהותקנה באושא, הלא היתה קודם לרבי, כי הוא ובית דינו לא היה מעולם באושא, כי אם בבית שערים ובצפורי. הנה הורגש הדבר לכל מבין כי רחוק הוא להחליט, כי גם בימי אביו היתה אחרי חרבן ביתר, כי כל עין בוחנת רואה, כי אז לא הוסיפו עוד משמרת למשמרת בהלכות טומאה וטהרה, ואם כן יש לנו להקדים גזרה זו ועמל כל תקנות אושא לפני זמן ביתר. ונראה הדבר, כי זקני דור ר"ג הנקראים “הולכי אושא”, שר' ישמעאל אחד מהם (ב“ב כ”ח:), היו מבעלי התקנות, ולכל אלה הלא אי אפשר אלא קודם חרבן ביתר. ואם נעלה על לב, כי דרך גדולי ישראל היתה מעולם להועד, ולתקן תקנות לחזוק התורה שלא תשתכח מישראל ⁶

ולתקון הכלל בשעה שראו גזרות רעות מתחדשות על הצבור, יש לנו לקבוע את זמן תקנות אושא, תכף אחרי שנות חרבן הר המלך בשנים הראשונות לנשיאות רשב"ג באושא.

נפלא הדבר, כי ר“ג, רשב”ג ור“י הנשיא, קפחו איש איש מהם שנים או שלשה קסרים. בימיהם בימי עלות מושל רומי על כסאו או סמוך לזה מלפניו או לאחריו, עלו גם הם לגדולתם, וכמעט ככלות ימי ממשלתם של אלה כלו ימי נשיאותם של אלה. ר”ג עלה לפי המתקבל בשנה אחת למלכות טיטוס וישב על כסאו כל ימי דומיטיאנוס גרפא וטרכינוס; רשב“ג נהג נשיאותו כל ימי אדרינוס מראשם לסופם, ולפי המתקבל, עד השנים האחרונות לאנטוניוס פיוס, ורבה”ק כל ימי מרקוס אורליוס וימי קומודוס, כאשר הוכיח הרב שי"ר בכרם חמד הרביעי והשביעי ובס' ערך מלין.

שם העלה החוקר הזה, כי אנטוניוס אוהבו של רבי, הוא על כרחנו מרקוס אנטוניוס אורליוס, המפורסם בספרי רומי ברוב צדקתו, ואשר שנות מלכותו חלו להיות משנת צ“א עד שנת ק”י לחרבן, שהם שנת תתקכ"א עד תתקמ"א לאלף הרביעי ושנת 161–180 לתאריך הרגיל. ורבי האריך ימים מאנטוניוס זה, וימת כשתים עשרה שנה אחרי כן, בירח שמת הקסר קומידוס, שנקרא גם הוא אנטוניוס בן מרקוס אורליוס בשנת קכ"ג לחרבן תתקנ"ג לאלף הרביעי 192 למספרם.

חקירת הרב שי"ר נפרטת בדקדוק גדול ובאריכות רבה, ולקצר בה אי אפשר, על כי לא אוכל הביא אותה בזה, והרוצה להכיר אותה יפנה אל הספרים ההם, אך ראיה אחת באנו להוסיף על ראיותיו, כי אנטונינוס אוהבו של רבי היה מרקוס אורליוס אשר תפרק קושיה אחת שהוקשתה עליו: על מרקוס אורליוס יסופר מפי אחד סופרי רומי (Ammianus Marcelinus 22,8), כי פעם אחת בעברו במקום בני ישראל שלא היו נקיים כל צרכם, קרא: “מה מלוכלכים אלה!” – מלבד כי אפשר גם לאוהב העם לבוז למלוכלכים שבהם, הנה כל עצם השמועה הרחוקה הזאת מפוקפקת הוא מאד, כי מלת dicitur שתרגומה “יאָמר” לאמר: “יש אומרים” איננה מאמר מחליט. וספק גדול הוא אם לא מעשה ידי סופר שונא לנו היא, או הבלעת מעתיק אויב לנו היא. לעומת זה באים אנחנו להעיר, כי כנגד שמועה מסופקת זאת, מצאנו באחת מדברותיו, כי כבד את עם ישראל וישם את חלקם בין הגבורים שבאומות, באמרו על צבאותיי לאמר: “גם הקיליקים, הסורים, היהודים והמצרים לא הגדילו עשה באומץ לבם מכם”. ודבר זה מסור לנו לא מפי סופר חשוד, כי אם מפי סופר מובהק כדיו קסיוס (D. C. 71. (25.

אולם אם מסכימים אנחנו להרב שי“ר בדבר עקר קביעות נשיאותו בימי הקסרים מרקוס וקומודוס, וקביעות שנת מותו בשנת מות הקסר קומודוס, נוטים אנו ממנו בקביעת זמן לידת רבנו הק', הרב שי”ר לרגלי הקדימו את חרבן ביתר לשנת נ“ה לחרבן, שהיא שנת תתפ”ה לאלף הרביעי, יקדים על כרחו גם את זמן מיתת רע“ק לשנה ההיא. ואת זמן מיתת רע”ק או את יום מיתתו הוא שם לזמן לידת רבי או ליום לדתו על פי הא “דאמר מר: כשמת רע”ק נולד רבי" (קדושין ע"ב:) או “יום שמת רע”ק נולד רבי" (ב“ר נ”ח. קהל' רב' א‘, ה’. מדרש שמואל ג‘, ג’.), אולם כל הראיות האלה רעועות הן מאד. על פי בקור גירסת ברייתא דס“ע הוכחנו בזה, כי אפשר לגירסה המצויה להתקים, ושעל כרחנו אין בידנו להקדים את חרבן ביתר לשנת ס”ו לחרבן, שהיא שנת תתצ“ו, וכי אי אפשר לנו לקבוע את זמן מיתת רע”ק, כי אם אחרי חרבן ביתר, ואם כן בטל היסוד שיסד הרב שי“ר לזמן לידת רבי את שנת נ”ה, באשר היא שנת מות רע“ק, כי לדעתנו לא מת רע”ק אלא אחרי שנת ס"ו.

אך זמן מות רע“ק, שהוא אחרי שנת ס”ו, איננה מכרעתנו כלל לקבוע גם שנת הולדת את רבי בשנה ההיא, כי מאורע אחד גדול עומד כנגד זה. הנה ר' יהושע בן חנני' הי' זקן מופלג – לדעתנו כבן תשעים – בשנת מותו שחלה להיות כמה שנים קודם לחרבן ביתר, וחבירו ובן גילו של ריב“ח הלא היה ריו”ח בן נורי, אשר ראינו, כי לבו היה גס בר' יהושע הזקן מאד אחרי מות רבן גמליאל – שהיא שנת תתע“ו או לאחריה – עד שאמר לו בלשון קשה מאד: “יהושע, אין שומעין לך” (ערובין מ"א), ובלשון כזה לא יאמר לזקן מופלג, כי אם זקן מופלג שכמותו. ומדברי ברייתא המספרת, כי כון ריב”ג לתקן “שיהו הצרות חולצות ולא מתיבמות” (יבמ' י“ד: ט”ו. תוספ' שם א‘, ב’), ומוספת על דבריה “ולא הספיקו לגמור עד שנטרפה השעה " (ומסמכת אליהם דברי רשב”ג (שם ושם), יש להחליט, כי עוד חי ריב“נ עוד כמה שנים אחרי רי”ב חנני‘, כי סתם טירוף השעה, הוא הצרה שהתרגשה בימי חרבן ביתר. וגם מאמר רשב“ג שכבר נהג נשיאותו, כי לא הסכים לתקנת הדור, פן תצא מזה תקלה (ע"ש), תוכיח גם היא, כי נשיא זה יצא בעת ההיא כבר מימי נעוריו. ואם היה רי”ב נורי מופלג בזקנה בימי ביתר, אין להחזיק כי האריך אחרי כן ימים רבים. והנה אנחנו שומעים את רבי מספר “כשהיינו באין אני וראב”צ אצל ר' יוחנן בן נורי לבית שערים והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ לסוכה" (תוספ' סכ' ב‘, ב’.). ועתה אף אם נאמר, כי בקר רבי את ריב“ג בעירו ובסוכתו בסוף ימיו, שהם סוף ימי ביתר או שנה או שנתים אח”כ, הלא הי’ אז רבי לכל הפחות כבן שמונה או כבן עשר שנים. ובכן נולד רבי לפי אומדן דעתנו בשנת תת"צ או קודם לזה כשנה וכשנתים.

אך נבקרה נא את האגדה, אשר סמך עליה הרב שי“ר וידרשה כפשוטה ממש “כי ביום שנולד רע”ק נולד רבי” (כגירסת המדרשות), את כח גירסה זו מתשת מעט גירסת הגמרה האומרת,כשמת" ולא “ביום שמת”, אולם גירסה זו איננה מדויקת, וכבר העיר הגאון הדיקן ר' בצלאל רנשבורג ז“ל, כי גירסת בעל הלכות גדולות והרמב”ם, היא “עד שלא מת”.

והאמת עדה לגירסה זו, כי היא הנכונה, כי הכתוב המשמש בתורת יסוד לכל אגדה זו, לא בא ללמדנו, כי בעצם הזמן שצדיק זה הלך לעולמו, נולד צדיק אחר תחתיו, כי אם כי בערוב שמשו של צדיק זה להפטר מן העולם, כבר זורחת ועומדת שמש של צדיק אחר שנא‘: “וזרח השמש – ואח”כ – ובא השמש – קהל’ א‘, ה’ - - עד שלא כבתה שמשו עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנא‘: וגר אלהים – שהיא עלי –טרם יכבה ושמואל שוכב וגו’ – ש“א ג' ג' –” (קדושן שם) “עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנא' ויאמר וגו' קח את יהושע – עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרח שמשו של עתניאל בן קנז וכו'” (ב"ר שם) “עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר” (קהל' רב' שם מדרש שמואל שם).

ואמתת דיוק זה של מדרש המקרא מתבררת גם מתוך עצם המאורע הנסמך עליו. הנה חוליא אחת משלשת הזריחות והשקיעות הנפרטות שם, לפי הגירסא שלפנינו בגמרה היא: “כשמת רב יהוד' נולד רבא” (קדושין שם). והנה על רבא ידענו שהיו שנותיו כמעט שוות לשנות אביי חברו, כי שניהם ישבו לפני רבה בר נחמני בילדותם הרבה. בהיות עוד שניהם בכלל ספק “קטן היודע למי מברכין” (ברכ' מ"ח.). ובכן היו בעת ההיא כבני ארבע עד שש ולא יכלו להחלק במספר ימי חייהם זה מזה כי אם בשנים מעטות מאד. והנה את אביי אנחנו מוצאים, כי היה כבר לאיש, או מופלא סמוך לאיש בימי רב יהוד' כי שלח אותו רבי יצחק ברי' דר' יהוד' להוליך כלכלה של פירות לעולא, ולשמוע את נוסח הבדלתו מקודש לחול (פסח' ק"ד:). ועל עדותו בדבר הלכה זו סמכו, ואם כן יש להחליט, כי היה בימים ההם כבן חמש עשרה לכל הפחות. ואם היה בן ט“ו לא היה רבא חברו על כרחנו פחות מבן י”ב או י“ג, ועוד היה ר' יהודה חי בעת ההיא. ואם כן הלא נולד רבא שנים רבות לפני מות ר' יהוד‘. ומעתה הלא גירסת “וכשמת רב יהודה” נופלת מאליה, וגירסת "עד שלא מת ר"י " מוכרעת מתוכה, ממנה אנו דנים על כרחנו על "וכשמת ר’ עקיבא” כי משובשת היא וכי תחתיה יש לגרוס “עד שלא מת רע”ק נולד רבי“. וכשם שרבא היה לפי המתקבל נער כבן עשר בעוד רב יהוד' חי, כן יש לנו להחזיק, כי גם רבי היה כבן עשר או כבן שמונה במות רע”ק, ובשעה ששקעה שמשו של זקן זה, כבר זרחה שמשו של בן-הנשיאים הרך עוד מאד בשנים. ואם כן יש להחזיק, כי נולד רבי שנת תת“צ, שהיא ששים לחרבן או סמוך לה לפניה או לאחריה. ואם מת בשנת תתקנ”ב, שהיא קכ“ב לחרבן, זכה לזקנה בינונית של ששים ושתים שנה. ומפרשת דברי מותו (כתובות ק“ג-ק”ד. ובירושלמי שם י"ב,ג‘. שם כלאים ט’, ג') יש לשמוע, כי לזקנה מופלגת לא זכה, ע”כ הרבה העם להפגיע בתפלתו, כי יאריך ה' את ימיו.

בסוף ימי רבי יש לקבוע את עקירת העבור מיהודה, שעליה נאמר: “ר' לעזר בשם ר' חנינה מעשה בכ”ד (קריות) [קרונות] של בית רבי שנכנסו לעבר שנים בלוד ונכנסה בהם עין רע ומתו כלם בפרק אחד באותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל" (ירש' סנהד' א‘, ב’), מליצת “נכנסה בהם עין רעה ומתו כלם בפרק א'”, דומה היא קצת למליצה הנאמרת על תלמידי רע“ק: “וכלן מתו בין פסח לעצרת מפני שהיתה עינם צרה וכו'” (קהלת רב' י"א), ששתיהן רומזות, כי יד המלכות, ואולי גם לשון המינים היתה באמצע. בעל שמועת המאורע החשוב הזה, הוא ר' חנינא בן חמא, רבו של ר' אלעזר בן פדת האומר בשמו, ואחד מזקני תלמידיו של ר' יהודה הנשיא. ואם הוא מקדים לספורו מלת “מעשה” הנוהג במעשה ישן ולא במעשה חדש יש ללמוד, כי דבר זה היה קודם הרבה לימי זקנתו של ר' חנינה זה. ולפי זה יהיה שֵם של “בית רבי”, שהוא מזכיר חוזר על סתם רבי, שהוא רבנו הקדוש, ולא על ר' יהודה נשיאה נכדו, הקרוב בימי שנותיו לר' חנינה או צעיר ממנו. ודבר זה המסתבר מאליו מסתיע סיוע גמור גם ממקומות אחרים. משני זכרונות שהשתמרו לנו מימי ר‘, האחד כי "ר’ סימאי ור' צדוק הלכו לעבר שנה בלוד” (חולין נ"ו:), ולוד הלא על יהודה תחשב לענין זה, ובכן הלא היתה הליכתם קודם “שעקרוה מיהודה”, בהיות עוד דבר העבור נעשה בפרסום לכל הפחות בגלוי, והזכרון השני הוא: “א”ל ר' לר' חייא: זיל לעין טב וקדשי' לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חו“ק (ר“ה כ”ה). ודבר זה של קדוש בחשאי ושליחות סמן בסתר, הלא אנו מוצאים בשעת תוקף הגזרות (סנהדר' י"ב), ובכן נעשה שנוי זה בפומבי גדול לעשיה בצנעה וחשאי, בימי ר' יהודה הנשיא רבו של ר' חנינא. ורש”י מפי מורו נותן טעם לצנעה זו “שגזרו שמד במקום שלא יקדשו את החדש” (רש“י ר”ה שם), ומלת “שמד” לאו דוקא היא ויש לפתור אותה במקומה זה: “גזרה”, כי שמד הוא פקודת אסור מצד המלכות על כל המצות בקניסת מיתה על עושיהן – אבל גזרה ודאי היתה שם, כאשר תוכיח העשיה בצנעה.

והרי קל וחומר הוא, ומה אם על קדוש החדש, שלא נעשה בפאר גדול כעבור השנה, בבר גזרה המלכות, אפילו בגליל הנופלת בכבודה מיהודה, אינו דין שגזרה על עבור השנה שנעשה בתפארת רבה וביהודה המקודשת, כי אם רעה עין רומי ומלשיניה בדבר הקטן ובמקום שקדושתו מועטת, הלא רעה עינם בדבר הגדול, ובמקום שקדושתו מרובה, עאכו"ב. ולפי זה יש להקדים הגזרה על עבור השנה ביהודה, לגזרת קדוש החודש בסתר אפילו שלא ביהודה, אבל אי אפשר לדעתנו להקדים בשום פנים את גזרת הקדוש לגזרת העבור. ואם כן היתה שליחת רבי את ר' חייא לעין טב לקדש את החדש בצנעה, מאוחרת לעקירת עבור השנה מיהודה.

אך בכל היות יד ממשלת רומי הולכת וקשה על ישראל, יש להחזיק, כי באו בדורות שאחרי רבי, ימים שהגזרה הזאת היתה מרובה בידם, ואפשר היה לשוב ולקדש בלוד הנחשבת על יהודה כי “ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא: ולוד לאו מיהוד' היא? א”ל: אין. א“ל מפני מה אין מעברין בה? א”ל: מפני וכו‘" (ירש' סנהד' שם). ולוא היתה עוד הגזרה בתקפה בימי ר’ זעירא, איך היה אפשר לעבר שנה או לקבוע חדשים במקום מוכן לפורענות חשוד בעיני המלכות בלוד, שכבר נכנסה עין רע' שם בדור קודם. עוד מצאנו מנהג “משיאין משואות” בערים הקרובות למקום הסנהדרן בטבריא ובצפת בימים ההם, בימי ר' זעירא ור' אבהו (ירש' ר"ה ב‘, א’). ומשואות הלא ודאי דברים של פרסום הם. ובימים ההם אפשר היה לר' חייא בר אבא בן דורם לאמר לבניו ביום קדוש החדש: “אחריפו ועילו אחריפו ופוקו, כי היכי דלשמעו בכו אינשי” (סנהד' ע':), ופרסום כזה אי אפשר, אלא בזמן שאין יד הגזרה קשה כל כך. אמור מעתה, כי במוחים היו בשליטי המקום שבימיהם, כי נוהגים הם התר כאמור גזרת מלכות זאת.

ועל עין טב הנקראה גם “עיני טב” (שם) הוכיח החכם המומחה לענין זה ר“י שווארץ שהוא מקום בגליל בחלק יששכר, שנקרא עד היום “אום על מארב”. ומא”ב אינו אלא תרגום ערבי לשם “טב” הארמי ולשם “טוב” העברי. ושם המעין היוצא ממנה או הנחל אשר בה יקרא עד היום בשם “טובעייני” שאינו אלא סדר הפוך של שתי מלות של שם “עיני טב” (תבואת הארץ, חלוקת הארץ, יששכר) ומלת עין“, שהיא חלק ראשון של שם עיר, מצאנו בגליל יותר מביהודה. ביששכר נמצאה שתי פעמים: “עין גנים ועין חדה” (יהש' י“ט, כ”א), שהן אחת משמונה מן “ערים שש עשרה” (כ"ב) שבחלקו. וביהודה אנו מוצאים אותו שתי פעמים “עין גנים” (ט“ו, ל”ד) ו”עין גדי" (ס"ב), שהן אחת מחמשים ושש ממאה ושתים עשרה עיר המנויות שם. ובכן מרובה חזקת היות עין טב עיר שביששכר שבגליל, מחזקת היותה ביהודה.

אך לוא לא מצא ר“י שווארץ ז”ל את עין טב בשמה בגליל, גם אז היינו מוכרעים להחליט, כי שם היא, כי עבור השנה הלא ודאי נעקר מיהודה, ובכל זאת הלא נתעברו שנים באיזה מקום גם מימי העקירה, עד שנת קי"ט לאלף החמשי, שהוא זמן גדול הרבה ממאה שנים לכל הדעות. ולדעתנו הוא קרוב למאה ושבעים שנה, ואם עבור זה לא היה נעשה עוד בפומבי, הלא מחשיבותו הגדולה לא נפל דבר, והרבה הלא דברו קדמונינו ומסרו לנו על דבר עבור השנה. ואיך אפשר דלא לשתמט תנא חד זמנא, להודיע לנו שם גם מקום המעשה הגדול הזה, אלא על כרחנו אנו אומרים, כי מקום עבור השנה היה גם הוא בעין טב, ועין טב הלא מפורסמת בדבריהם לענין זה מבלי צרך להזכירה.

ואע“פ שעין טב היא בגליל, נאמר עליה בפסיקתא המובאת בתו' “שהיא בית הועד, ושעליה “אמר הקב”ה בית מועד של כל העולם, שנאמר כי מציון תצא תורה” (תו' ד“ה “זיל” ר”ה כ"ה.) ממלת “מציון” שבתוכה כי מלת “מציון” לא נאמרה, כי אם בדרך חבה מופלגת, כי באמת גם יהודה גם גליל לא השיגו בערכן את ציון, שהיא ירושלים. כי יבנה הלא ודאי ביהודה היא וב”ז “היתה ירושלם יתרה על יבנה” (ר“ה כ”ה:). ובכן לא נאמרה מציון, אלא על קדושת א"י בכללה, שגם קדושה קלה שבה מקודשת מכל הארצות, או אפשר כי נאמרה בדרך מליצת "אוהב ה' את שערי ציון אלו שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות (ברכ' ח'.). ויהיה פירושו, כי לדבר זה גדולה עין טב מכל שאר בתי דינין ובתי מדרשות שבזמנה.

ומאמר זה מוכיח גם הוא, כי כשם שהיתה עין טב מקום קבוע לקה“ח, כך היתה מקום קבוע לעבור השנה, כי המאמר המפליג הזה מחשיב את עין טב למקום מקודש בדורות ההם מכל המקומות שבעולם, כדבר המפורש, שהעיד עליו הקב”ה,שהוא בית מועד לכל העולם" ושממנו “תצא תורה”. ואיך אפשר לאמר כזאת על מקום שאינו משמש אלא לקדוש החדש בלבד, ואינו משמש לעבור השנה החשוב עוד ממנו. ואלו היתה השנה מתעברת במקום אחר, הלא היה המקום ההוא של עבור השנה בית המועד החשוב ממנו או השקול לכל הפחות כמהו. ובכן לכל הפנים לא היתה עין טב בית מועד שלכל העולם. אחר שיש עוד בית מועד חשוב ממנו או לכל הפחות חשוב כמהו.

והנה סתם קה“ח בחזקתו עומד, שהוא נעשה במקום שנעשה עבור השנה, כמו שהדבר מסתבר, כי בימי ר”ג היה גם עבור השנה ביבנה, כי מעשה של שמואל הקטן שעלה שלא ברשות לעבור השנה (סנהד' י"א.), חזקתה שהיה ביבנה, שהיא היתה לפי הנראה מקומו הקבוע (ע' ברכ' כ"ח:), ושם הלא היה גם מקום קה“ח וקבלת העדים (ר“ה כ”ה.). ובימי רשב”ג מצאנו “שקדשו ב”ד את השנה באושא" (ל"ב), ור' נהוראי הלא הלך להעיד על עד אחד של עדות החדש באושא (ירש' שם ב‘, א’) ועתה אם אנו מוצאים, כי עין טב היתה מקום קה"ח, יש להחזיק כי היתה גם מקום עבור השנים.

אך גם מלבד זאת מוכרעים אנחנו לדעתנו לאמר כן, כי רואים אנחנו, כי בני צפת טבריא, שהן כמעט בקצה צפון הגליל, היו “משיאין משואות” במקומם בעצם ליל העבור, ועתה אם היתה עין טב ביהודה הרחוקה, איך היה אפשר לדעת בעצם הלילה ההוא תוצאות עדות החדש ומסקנת הכרעת בין דין בטרם שובם אל מקום הנשיא. אחרי כי משואות מודיעות כהרף עין ממקום הועד, הלא כבר בטלו לעולם? אלא על כרחנו אין לנו, כי אם להחליט, כי עין טב היא קרובה מאד לטבריא וצפת, וע“כ היו יודעים את זמן עבור החדש בשעה ראשונה. ועתה אם עין טב היא בגליל – ואת עבור השנה הלא ידענו, כי “עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל”, - אין מקום נאה לעבור השנה ממקום קדוש החדש. וכמנהג ישראל מימות עולם ליחד לשניהם מקום אחד בירושלם ביבנה ובאושא, כן יחדו גם את עין טב לשני קדושים אלה, וע”כ נחשב “לבית מועד לכל העולם”. כי לענין הקביעות כלה. לענין מדור השנים והחדשים יחד, יצאה ממנו תורה, כאשר יצאה לפנים תורה מציון ודבר ה' מירושלם.

ומדברי רבותינו עולה כי בדורות הראשונים שאחרי רבי, היתה יהודה עזובה כל כך מבני ישראל, עד כי המעט ממנה, כי לא היתה מקום ראוי לועד ולמרכז שממנו תצא תורה, אפילו לימים מועטים, כי אם כי היו חכמים אשר מפני חשש סכנה הציעו לבלתי שלוח אפילו שלוחים לבשר ברמזים לבני ישראל המעטים המתגוררים ביהודה את דבר קדוש החדש ועבור השנה, שנתקדש ושנתעבר במקום אחר, כי כן נהגו בימי הגזרה לבשר בכל תפוצות ישראל את דבר הקדוש והעבור ברמזים, כגון: “זוג בא מרקת וכו'” (סנהד' י"ב.), ששלחו ממקום העבור מא"י לבבל לרבא, והשליחות הזאת היתה קרוית “סימנא” (ר“ה כ”ח.). כנגד החכמים אשר מפני חשש סכנה מצד המלכות רצו לבטל גם אם השליחות הזאת מיהודה, התיצב ר' סימון ולא נתן לבטלה מפני כבודה של יהודה, שלא תהא ארץ קדושה זו נופלת מארצות הגולה. דבר זה מסופר לדעתנו בירושלמי בדברים אלה: “בענין מיעקר אף אהן סימנא, אמר לון ר' סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר” ירש' ס נהד' א‘, ב’). ודרך זו נאה ביותר לר' סימון החושש ביחוד לכבוד ארץ ישראל, אפילו בחרבנה, כמאמרו לענין אחר: “חלקו כבוד לא”י שהיתה חרבה באותן המים (שם מגגל' א‘, א’).