מסורת מקובלת ומקוימת עלתה בידי גאוני ישראל, כי כתוב נכתבה המשנה בשעת סדורה, ואדם לא ערער על דבר זה, עד בוא הגאון ר' יעקב חאניז ז"ל, שאמר למצוא ראיה בדברי אחד מגדולי קדמונינו “דבימי רבי לא נכתבה המשנה גם לא הגמרא בימי רב אשי” (הקדמת פירושו עץ חיים למשנה), כי אם דורות רבים אחרי כן -. ואוהבי חדשות השטחים להוציא כל דבר מחזקתו, שמחו על אומדן זה ויקבלוהו ויפרסמוהו, בדבר שאין לערער עליו ואין להרהר אחריו כלל.

בטרם בואנו לבקר דבר זה, הננו להטות אזננו לשמוע מה בפי' גדולינו מעולם, אשר זקנים בהם היו כמעט תלמידים מובהקים לרבותינו האמוראים. על דעת רב שרירא גאון, הגדול שביודעי העתים של דורות התנאים והאמוראים, שכמעט לא קם כמהו לבקיאות לדיוק ולקבלה נאמנה, לא עלה על לב, לדון בדבר הידוע הזה, כי רואים אנחנו אותו משיב לתומו לשואליו: “כיצד נכתבה המשנה” (אגרת רב שרירא גאון), מבלי הזקק לשאלת העקר אם כתוב נכתבה או לא? מפני שבזה לא היה איש מטיל ספק כלל, ובדברי עצמו הוא כותב והולך לפי דרכו: “ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף ימי רבנו הקדוש” (שם) “וביומי דרבי בנו של רשב”ג אסתייע מילתא וכתבינהו ותרצינהו והוו מילי דמתניתן וכו' (שם) "עקר הדברים תקןוכתב " (שם) "ולא הוה להון עד דאפטר ר' חבור כתוב " (שם).

רבי שמואל הנגיד הסמוך לדור רב שרירא, כותב גם הוא לפי דרכו, כדבר הברור ובודאי גמור: “ר”י הנשיא כתבה וכו' ואם יטעון הטוען למה כתב רבינו הקדוש וכו' הלא מוטב לכתוב וכו‘, תוכל להשיבו כי וכו’ הוצרך לכתוב וכו‘", (מבוא התלמוד) ובכן יצאה מפיו ד’ פעמים לשון כתיבה על המשנה, וכן נמצא גם רמב“ם ז”ל האומר: “החל [רבי] לחבר המשנה וכו' ומהם דעותוכתב אותם במחלקותיהם זה או' כך וזא”כ וכו' ואלו וכו' היו נכתבין וכו'" (הקדמת פי' המשניות לרמב"ם).

וכתב עוד: “ורבנו הקדוש חבר המשנה ומימות משה רבנו עד רבה”ק לא חברו חבור שמלמדין אותו בתושבע“פ - - והוא קבץ וכו' וחבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו - - חבר חבור להיות ביד כלם” (הקדמתו ליד החזקה).

ורבינו ישעי' הראשון ז“ל דפראני כתב “משום עת לעשות לה' התירו חכמים לכתוב ובזה סמך רבי שכתב המשנה ואחריו כתבו הברייתות ורבינא ורב אשי כתבו למוד, וכן כל חכמי הדורות כותבין פירושיהן” (תוספ' רי"ד גטין ס'.). וכן כתב הרי”צ דיליאון: “ר”י הנשיא הוא רבה“ק, אשר היה הראשון שהתחיל לכתוב כל דבר הלכה ולפרסמה וכו'” (הקדמת מגלת אסתר לס' המצות).

ולעומת זה מדד הגר“י חאניו ז”ל במדה אחת למשנה ולגמרא ויחלט, כי שתיהן לא נכתבו בשעת סדורן. והנה מלבד, כי קשה הדבר לדמות איך יתקיימו דברים מסודרים במלוא דסורם בעל פה, הנה ראינו, כי גם סדרי ההלכות שסדורם קדם עוד לרבי – כי ר' יהודה ור' שמעון היו מסדריהם – וגמר חתומם היה סמוך לחתום המשנה, כבר היו כתובים בימי רב (ברכ' י"א:), כי ספר שאינו כתוב, הוא דבר שלא היה ולא נברא. וסדורים אלה נקראו “ספרא ספרי” לאמר: “הספר וספרים”. וכן מצאנו, כי את שם סדור הלכות לתלמידי ר' ישמעאל, הנקרא “מכילתא” – מבאר ר' ניסים גאון: “מכילתא: מגילתא גימל בכף מתחלפין כמו מכורותיה פגורותיך” (ערוך ע' מכלא). אם באור שם זה מספיק אם לא, מכל מקום הננו רואים, כי גם גאון קדמוני זה החליט, כי דברי תושבע“פ שבמכילתא כתובים היו, כי מגילה שאינה כתובה, ודאי לא כלום היא. ונראה כי מכילתא נאמרה גם במקום אחר על משניות חיצונות כתובות. כמו שמצאנו: א”ל ר' ירמי' לר' זריקא פוק עיין במכילתך נפק ודק ואשכח דתניא וכו‘" (גטין מ"ד.). במכילתך: במשנה הסדורה לך" (רש"י). ממליצת “עיין ¹ וממליצת “נפק” נראה כי משנתו הסדורה כתובה היתה, על כן “נפק” [יצא] מביהמ”ד, ונכנס למקום ששם היתה מונחת, ויחפש הנה והנה וימצא ברייתא מפורשת. עוד יותר הוכיח על היות מכילתא וברייתא כתובות בימיהם, מליצת הירושלמי בספור זה: "שמעון בר חייה הוה מתני לחייה בר רב נוי מאימתי וכו’ אפיק ר' יאשי' מכילתא וכו' (ירש' ע"ו ד‘, ח’). ומליצת “אפיק” מתישבת רק על הוצאת ספר כתוב, כעדות מליצת “אלו מוצאין ספריהן וכו' ואלו מוציאין דפתריהן " (שם פאה פ‘, ז’). ואת ריו”ח אנו מוצאים יועץ לבני דורו, ללמוד אגדה מתוך הספר ואומר: “ברית כרותה הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח” (ירש' ברכ' ה‘, א’). ואם תמצא לאמר רק אגדה לבדה הותרה לכתוב? לא כך למדנו רש“י, הכולל באמור כתיבת תושבע”פ הלכה ואגדה כאחד (ע' רש“י ד”ה “והא לא ניתן ליכתב” גטין מ'.). והמעט מר' יוחנן, כי מצא את קריאת אגדה מתוך הספר לתחבולה נאמנה לזכרון ולתריס מפני השכחה לאחרים, היה הוא רש“ב לקיש חברו “מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (גמרא שם), גם נשא עמו “ספרא דאגדתא” בחיקו (ברכ' כ"ג.), וכן עשה רב נחמן אחריו(:). ומלבד זה נראה כי גם לרב היה “ספרא דאגדתא” שגם הלכות היו כתובות בו (סנהד' נ"ו:), ואין ספק כי לא רק מגילות סתרים בהלכה (שבת ו':) ופנקסיות בפירושי המלין העבריות העתיקות שבמשנה (רש' כלאים א‘, א’) וספרי אגדות היו כתובים וסדורים, אשר אליהם אספו את המלין הנכריות (ע' דברי חסדא לרב תחליפא בר אבינא חולין ס':) היו בידי האמוראים, כי אם גם ספרי מדרש והלכות היו בידם, ולא עוד אלא שכתיבתם נחשבה למצוה רב מאד, כדברי מאמר – אשר חזותו מוכחת עליו, כי מימי האמוראים הראשונים הוא, - האומר: “איה סופר את המגדלים: אלו סופרי מדרש והלכות וגומלין שכרן” (בה"ג הל' הספד) – וידוע הוא, כי מוחזק הגאון הקדמוני הזה לאיש שכל דבריו דברי קבלה הם. ומוצאים אנחנו “דשלח רבין באגרתי' דברי הלכה” (ב“ב קל”ט, נדה ס"ח.), לר' זעירי ולר' לוי ולריב”ל אנו מוצאים פנקסות שרשמו בהם דברי הלכות ואגדות (שבת קנ"ו.), לר' הלל בי ר' אלס (ירש' כלאים א‘, א’), שהוא ר' הלל ברי' דר' וולס בן דורו של ר‘, מצאנו פנקס כזה, ולאילפא הוא חלפי, היה פנקס שהלכות מבוררות ומדוקדקות היו כתובות בו (ע' ירש' מעשרות ב‘, ד’, ועוד יותר: מנחות ע'.) וגם רבי בעצמו צוה לר’ חייא לכתוב הלכה בשמו לר' חמא אביו של ר' הושי' ולבר קפרא (ירש' נד' ג‘, ב’). ואם הותרה הכתיבה לד“תשאינם משנה, עאכו”ב למשנה, שהיא העקר הקים והיסוד המוסד לתושבע“פ, כי ודאי גמור הוא, כי נכתבה כתיבה כמשמעה בעט על הספר בדיו. וכמעט ברור הוא, כי סדור ההלכות שלפנים משורת הדין הנקראה “משנת החסידים” (ירש' תרומ' ח‘, ד’) היתה כתובה בימי רבי שמעון בן לקיש, הסמוך לדור המשנה, ונקרא “מגלת חסידים” (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש” “כתיב במגלת חסידים”. (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש: “כתיב במגלת חסידים”. הרי שהיא קרויה משנה וקרויה מגלה. – ולפי דעת גאונים קדמונים העלו גם רב ושמואל רבות מהלכות על גליונות גדולים; בעובדא “שדר לי' שמואל לריו”ח - - תליסר גמלי ספק טרפתא" (חולין צ"ה:). גורס רבנו תם “גוילי, כלומר תריסר גוילין כתיבין שאלות” (תו') ובעובדא: תלי לי' רב לרבי ביני חיטי" (כתוב' ס"ט.) “פירש רבנו חננאל: שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זל”ז ובין אותן תפורות זל“ז כתב שאלה זו” (תו' שם). “וז”ל ר' יהוסף הלוי מנאש ז“ל ביני חיטי פי': שגר אליו כתב שאלות וכתבה. נ”א ביני חיטי פ' בן חבור היריעות, כלומר לקח ניר וכתב שם זאת השאלה וחברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת" (שטה מקובצת כתוב' שם). ובכן הננו רואים כי רבנו חננאל, ר“י מנאש, רש”י ורבנו תם לא חשו לפרש, כי רב ושמואל העלו גם את הלכותיהם על גליונות, ובכן אין דבר עומד לשטן לנו, להחזיק בכל אשר החזיקו כל אבותינו מאז, כי משנת רבנו הקדוש כתובה היתה על המגלה, כדעת ר' נסים גאון, אשר גרא למשנת ר' ישמעאל מכילתא: “מגלתא”, ועל כן אמר ר' ינאי לר' חנינא, אשר לדעתו לא ירד לעומק דברי משנה אחת כראוי: “צא וקרא!” (ירש' כלאים ט‘, י’), לאמר שים עיניך אל הדברים ככתבן כי אותיות מחכימות. וקריאה אינה נוהגת אלא בדבר כתוב.

כנגד כל זה שם הגאון ר' יעקב חאגיז את לבו, להוכיח מדברי רש“י “שלא כתב רבי המשניות, אלא סתם וחתם הדברים ונשאר הכל בעל פה, וכן עשה רב אשי, אסף וקבץ כל המו”מ שעל המשניות ושאר דינים שנתחדשו וסדר הדברים, והציב ציונים כמו שתמצא בגמרא וכו' וזה שהיו לומדים על פה וכו'”

(הקדמת פי' עץ חיים למשנה). את כל כלי זינו שם תלה הגאון רי“ח על דברי רש”י, אשר אותם שם למקור האחד להחלטתו. לעומת זה שם למקור מסורת כתיבת המשנה רק את הרמב“ם ז”ל לבדו. ובאמת לולא הקדימו אדם מעולם לרמב“ם בדבר הכתיבה, היינו אמרים, כי דעת עצמו היא, ואין אחריותה על רש”י הקודם לו כמאה שנה. ואשר לוא גם היה בימיו, יש בו כח לחלוק עליו, משום דהוה אמינא בסברא תל“א מילתא רמב”ם סובר כך ורש“י סובר כך. אבל באמת הלא רב שרירה גאון הוא המעלה לנו בידו את שמורת הכתיבה, ודבריו הלא דברי קבלה הם, והוא לא סובר הוא, כי אם מוסר, וקשה הדבר מאד, כי יחלוק רש”י על עקר זה המסור לנו מרב שרירה “בכתב תשובתו” הידועה לו מאד (ע' רש“י ד”ה “והא שופר” גטין ס':), על כן יש לנו לבקר עד כמה יעמדו דברי החלטת הגרי“ח, אשר אמר ליסד על דברי רש”י. – הנה רש“י מפרש את מאמר “העוסק במקרא מדה ואינה מדה” (ב“מ ל”ג.) כדברים האלה: “שהמשנה והגמרא יפין ממנה, מפני שתלוין בגירסא ומשתבחין שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה נתן לכתוב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות, החלו דורות [אחרונים] לכותבו” (רש“י ד”ה “ואינה מדה” ב"מ שם). מדברי פירוש זה אמר הגרי”ח להוכיח, כי המשנה והגמרא לא נכתבו. והנה על המשנה אין בכל דברי רש“י אף רמז אחד, כי הוא מחזיק כי לא נכתבה; אדרבא, אם דבר בראשונה על יתרון למוד המשנה הגמר' בשוה, ובהחליטו בכל זאת אח”כ רק על הגמרא בלבדה, כי לא נכתבה, שומע אני מכלל לאו, הן, כי המשנה ודאי נכתבה. ואם ישאל איש: ואם אמנם נכתבה המשנה, אם כן אינה תלויה בגירסא עוד ואינה משתכחת, ובכן צריך להיות משפט אחד לה ולמקרא, ומדוע זה חשובה מדת העוסק במשנה ממדת העוסק במקרא? נשאל אנחנו: ולטעמך, אם אמנם המשנה והגמרא שתיהן אינן כתובות, הלא צריך משפט אחד להיות לה ולגמרא. ומדוע חשובה מדת העוסק בגמרא ממדת העוסק במשנה? – על דבר זה יש בידנו להשיב תשובה נצחת: בימי ברייתא זו שנשנתה בימי רבי, כבר היתה המשנה כתובה, או כבר עלתה במחשבה להכתב, משא“כ כגמרא, ע”כ נאמר העוסק על פה בגמרא התלויה בגירסא לבדה “אין לך מדה גדולה מזו” כי הלמוד שבע“פ הוא המשמרת האחת לה, באין לה שארית בכתב. העוסק במשנה על פה אף היא “טדה” שלמה, מפני שגם היא תלויה בגירסא על פה, אך אינה מדה גדולה כעוסק בגמרא, מפני שאין לומדין משנה, אלא בע”פ מפני המצוה המקובלת ובאה: “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב” (תמור' י"ד:), אבל בכל זאת, אף כי מצותה לכתחלה על פה, הלא יש לה שמור גם בכתב, אלא שהכתב לא נתן ללמוד מתוכו בקביעות, כי אם לעיין בו“. ולדבר זה המסתבר לנו מאז, מצאנו תלמוד ערוך בגירסא נשמטת מספרינו ומשומרת בשטה מקובצת, כי על השאלה: איך התיר רב דימי לעצמו לכתוב הלכות במכתב לרב יוסף? השיבו בגמרא: “אמרי דילמא מילתא חדתא שאני. דהא ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא" (תמורה שם). נתינת טעם זו איננו יודעים מה היא? מה ששמע רב דימי מר' ירמ‘, היה באמת דבר חדש, כי עד העת ההיא לא שמע אותו, אבל ספרא דאגדתא הלא ספר כתוב ומונח הוא ומה מלתא חדתא אית ביה? אולם בין מלת “הדתא” ובין מלת “דהא” נשמט מאמר שלם וחשוב מאד, ואלה דבריו: לשנא אחרינא רבנן אגירסייהו סמיכי וכיון דאיכא שכחה כתבין ומחתין וכי משכחנא [צ“ל: משכחי] מילתא מעיינין בספרא כי הא [או טוב מזה כגירסתנו: דהא] ריו”ח ור“ל מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (ש“מ שם בש”ס ווילנא החדש) ². ולפי דבר זה מתבאר הכל יפה: העוסק במקרא מדה ואינה מדה, מדה הוא לעצמו שלומד הוא תורת ה’ ואינה מדה גדולה מאד, כי כתיבתה שהיא מציה כמעט מספקת היא להעמידה ולקימה בישראל, ואם לא ילמד אותה הוא, ילמדוה אחרים; העוסק במשנה מדה היא, יען כי עקר מצותה הוא למודה על פה, כי תלויה היא בגירסא ומעטים הם ספריה, כי לא היו לומדים ומלמדים אותה מתוך הספר, כי אם היו “כותבים ומניחים” אותה רק מפני השכחה, כמליצת “כתבין ומחתין”, אולם העוסק בגמרא, שהיא לא היתה כתובה כלל, מדה גדולה היא מאד, יען כי לה לא היתה בימי הברייתא שום שמור אחר מבלעדי הלמוד על פה לבדו, ומבלעדי הלמוד הזה ישכח ויאבד. ובכן גדולה מאד זכותו של העוסק בגמרא, כי מלבד, שהוא מקים בלמודו מצות תלמוד תורה לעצמו, נעשה הוא לה לשומר לאחרים.

אולם עוד יש מקום לבעל דיננו למצא כעין מראית של רמז בדברי רש“י כי המשנה לא נכתבה כי כן מצאנו אותו מפרש את מאמר הברייתא: “הדר דרש להו הוה רץ למשנה” (ב“מ ל”ג:), לאמר “לפי שירא פן ישתכחו המשניות וכו'” (רש"י שם) ובכן יש לאומר לאמר, אם חשש בעל הברייתא לשכחה, אין זאת כי אם לא היתה לה עוד פלטה בספר כתוב – תפיסה זו אינה תפיסה כלל. שהרי את עצם טעם זה ככתבו וכלשונו הלא נתן רש”י ז“ל גם על למוד שהכל יודעין בו, שהוא ודאי עלה על ספר, כי גם על “ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא" (תמור' שם) נתן טעם “שלא ישתכחו” (רש"י), והדבר פשוט מאד, כי ספרי המשנה לא נכתבו מתחלתם אלא לשם שמור ולא לשם למוד כי המצוה ללמוד הלכות רק בעל פה עמדה עוד במקומה ובתקפה ימים רבים. וספרים אלה לא היו מצויים רק בידי גדולי הדור, ואולי גם שם היו כעין גנוזם, ולמוד היחידים הרבים היה תלוי גם בימי בעל הברייתא רק בגירסא: ע“כ חששו עוד גם אחרי כתיבתה לשכחה. ואם נתבונן היטב, נראה כי דוקא מדברי רש”י, שעליו אמר הגאון רי“ח ז”ל לסמוך את כל חדושו, נשמע ביחוד, כי גם בעיני הברייתות והגמרא כבר יצאה כתיבת המשנה מכלל אסור כתיבת תושבע“פ, כי כן אנו רואים אותו מפרש: “דברי' שבע”פ אי אתה רשאי לכתבן” (גטין ס':). “מכאן אתה למד שהתלמוד לא נתן לכתב וגו'” (רש"י). – “והא לא נתן ליכתב (גטין שם ע"א): “שום דבר גמרא והלכה ואגדה וכו'” (רש"י). – או “שום דבר תלמוד הלכה ואגדה דהם תושבע”פ (בגירסת רש"י שעל הריף). ובכן ראינו, כי שומר רש”י את לשונו, לבלתי הכשל לכלול את כתיבת המשנה בימי האמוראים בכלל אסור כתיבת תושבע"פ כי אם את התלמוד לבדו. וכן מצא גם הג' ר' בצלאל אשכנזי פירוש גליון על מאמר: “כותבי הלכות כשורפי תורה” (תמור' י"ד:) “כותבי תלמוד וכו' התלמוד לא נתן ליכתב וכו'” (ש"מ שם).

ומה נפלא הוא, כי הדבר אר הגרי“ח קובע לסמן מובהק לתורה מסורה שלא נכתבה, כי בעליהם “כשבא לומר הרבה שמועות נותן בהם סימנים” (הקדמת עץ חיים), את סמן זה קובע רש”י ביחוד גמור רק בלמוד ההלכות שלפני סדור המשנה בלבד, באמרו “ועד ימיו – של ר' – לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו, גרסה ונתן סמנים וכו' וכשנתקבצו וכו' וסדרו מסכתות וכו'” (רש“י ד”ה “בימי” כ“ט ל”ג:). ובכן נשמע בפירוש, כי הסמנים האלה שהי' צורך בהם לפני סדור המשניות, מפני שהיו בעל פה, נעזבו אחרי כן משעת הסדור והלאה, יען כי עלו על הכתב, וע"כ איננו מוצאים באמת לרבנו הקדוש או בסתם משנה ³ שום זכר לסמן, כמו שיש לשמועות עתיקות השנויות בעל פה, כגון “ושמועות הללו מתמעטות והולכות” או “קטנים עמדו ובזבזו” (כתוב' ג'.).

מתוך כל דברינו אלה מוכח הוא ומוכרע כי היסוד, אשר אמר הגרי“ח למצוא להחלטתו בדברי רש”י, נעקר הוא מעקרו, ואין אף רמז קל אחד בדבריו לבטל את דבר חזקת כתיבת המשנה. ועתה נבקרה נא את שאר תפיסות הגרי“ח ז”ל.

לבד מדברי רש“י לב”מ אומר הג' בעל עץ חיים למצוא סעד לדבריו מגמרא אחרת ומפירש“י עליה: על שאלת ר' יעקב בר אבא לאבי, כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאירויי באתרא דרבי'” (ערובין ס"ב:), שפירש“י: לבך נקיט מגלת תענית, שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהם אפי' אות אחת חוץ ממנ”ת, לחכי קרי לה מגלה" (רש"י) קשה הקרי“ח ז”ל: “ולפי דעתו – של הרמב”ם ז“ל – היו המשניות כתובות, הוה לי' למבעי עלייהו (הקדמ' ע"ח) – כלומר הי' לו לשאול: כגון מתניתן דכתיבא ומנחא מתו לאורייץ. – אך באמת לא בא ר' יעקב בר אבא לכון את עקר שאלתו על היתרהכתיבה, כ”א על פשיטות ההלכות הפסוקות שבמגלת תענית, שאין כל ספק במשמען, ואין לישא ולתן בה כלל, עד שהמורה מתוכה אינו, אלא כקורא באגרת ומספר מה שכתוב בה – ושאולי על כן הותרה כתיבתה לרבים בזמ' שכתיבת כל הלכות לרבים היתה עוד אסורה לכל הדעות. – ולפי זה נשתנו פני כל הדברים, וכך תהיה שם תכונת הענין: אחרי שנאסרה אפי' הוראת “ביעתא כבותחא” (ערובין שם) באתרא דרבי', אע“ג “דלא תליא בסברא ומילתא דפשיטא היא” (רש"י) שאל רי”ב אבא על הוראת הלכות שבמנ“ת, שהיא עוד קלה ממילתא דפשיטא סתם, שבאמת איננה הוראה כלל, והמורה מתוכה אינו מורה ממש, כי אם מודיע הוא לשומע את הכתוב בה על דבר זה. שאל ריב”א בטעם זה: את“ל שהוראת “ביעתא בכותחא” אסורה; הוראה ממנ”ת, שהיא עוד קלה ממנה מה היא? והקושיא אשר יקשה המחבר: א“כ ישאל רי”ב אבא על המשנה “דאיהי נמי כתיבא ומנחא” לדעתנו איננה ממין הענין, כי לא על הכתיבה שאל השואל. ואם נאמרה הוראה ממנ“ת, שאינה באמת אלא הודעה, הלא אעכו”כ שהוראה מתוך המשנה אסורה, שאעפ“י שהיא כתובה, אין דבריה פשוטים, כדברי מנ”ת, כי אם תלוים בסברה. ודבר זה אסור, יען על המשנה עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, ע”כ שמש עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, כ”ע שמש ריב“א במליצה מבוארת מאד “דכתיבה ומנחא " הדומה למליצת “כרוכה ומונחת " (קדושין מ"ו), שכונתה שם שאיננה צריכה לכל פירוש, לפי דעת אומרה (ע"ש היטב). ודברי רש”י המבאר “להכי נקט מנ”ת לפי שלא היתה הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממנ”ת” (רש"י ערובין שם), אינם חוזרים בשום פנים על ימי אביי, כי אם על הדורות הקדמונים, שבימיהם נכתבה המגלה, כי לא את מלת “כתיבה " הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם קריאת מנ”ת "מגלה “. כדבריו המבוארים מאד מאד “להכי נקם מגלת תענית” מאמר רש”י – ולא “להכי נקטכתיבא ומנחא” – ומסיים "ולהכי קרי לה מגלה “. ובכן לא את מליצת רי”ב אבא כלה הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם שם מגלת תענית, שקראו לה מיסדיה בדור שלפני החרבן, שהוא ארבעה דורות לפני סדור המשנה וכתיבתה.

מן היסודות המחולחלים, שבהם הכחשת הכתיבה נסמכת, הננו באים לתפיסות אלה: “ודבר תימה איך לא אשתמט גברא בשום דוכתא למירמז דנכתבו המשניות בימי ר‘, אלא הכי קאמר: מאן סתמי’ למתני‘. דלא בא ר’ אלא לסתום ולחתום ההלכות באמור” (הקד' ע"ח). עוד היה להגאון ז“ל לשאל על מליצת “מכדי מתניתן מאן תקין רבי (יבמ' מ”ד (:מדוע לא נאמר “מתניתן מאן כתב”? אך הדבר פשוט מאד. כי עקר חשיבות מעשה רבי לא היה אלא המדור, והכתיבה אחרי שכבר הותרה בבית דינו אין לה עוד חשיבות יתרה, מפני שאינה אלא תנאי לאפשרות קיום הסדור, ככל אשר אם נבוא בדורנו לדבר עלפירוש עץ חיים בעצמו נאמר: הגאון ר”י חאניז זצ“ל “חבר” פי' ע”ח, ולא נאמר “כתב”, אף כי למשמרת פירושו לא היה אפשר בלתי אם בכתיבה, ועוד יותר תתבאר מליצת “מאן סתמי' למתני' במקומה, כי כל עצמה של השאלה ההיא לא על החבור ולא על הסדור ולא על הכתיבה באה כי אם על הסתימה “מאי שנא' בשבת דסתם – ר' כר”ש ומ”ש ביו“ט דסתם כר”מ (ביצ' ב':). ומובטחני, כי אלו היה כתוב שם “מכדי מאן כתבי' וכו' בשבת דכתב לן כר”ש וכו‘, כי עתה היה הגאון הזה בכבודו ובעצמו מביה וכותב בצדו “צ”ל, סתמי’" “צ”ל דסתם", כי לכתיבה אין טעם ואין מקום בענין זה.

עוד מצאנו חולקין בגירסת המשנה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי וכן מצינו חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגירסא" (הקדמ' ע"ח). – אם תהיה חלוקת הגירסאות ראיה על המשנה, כי לא נכתבה כלל, מה נענה על התורה ועל המקרא, שהם הלא ודאי נכתבו, ובכל זאת ידענו, כי שלשה ספרים מצאו בעזרה. בא' מצאו כתוב מעון אלהי קדם – ולא מעונה – ובא' מ“כ וישלח את זעטוטי – ולא נערי –” (ירש' תענית ד‘, ב’), ורבותינו אמרו:“חזיר מיאור כתיב” – תחת מיער (אדר“נ ל”ד, ג'), ובעלי התוספות אמרו: הש“ס חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם מעבירים. וכן מצאנו בירושלמי בשמשון, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה וכו' ובכל ספרים שלנו כתוב עשרים שנה” (תו' ד“ה “מעבירים” שבת נ”ה: וע' שנויים הרבה גליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר שם). ובכל זאת ידענו, כי המקרא היה כתוב ומונח וניסחו קבוע וקים, וככל אשר לא יעלה על לב איש להביא ראי' מן החלוק שבין מדנהאי למערבאי בכתבי הקדש – כדבר רבינו צמח גאון “אפי' במקראו” יש שנוי בהן בין בני בבל לבני א“י וכו'” (תשובתו ע"ד אלדד הדני) – כי ח“ו כה”ק לא נכתבו בימיהם, כן אין להוציא כלל וכלל את המשנה מחזקת כתיבתה, בגלל הדבר, אשר מצאנו “חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגרסא”.

ואם זכינו לבטל טענה זו הקרובה להוציא את המשנה גם מחזקת אחדותה וכלילותה. הנה טענה אחרת מתקוממת עלינו לאמר: “דרך כל כותבי ספרים, בפרט בס' גדול, רומזים ממקום למקום ואומרים כמו שכתבתי במקום פלוני או עיין בספר פלוני ולא נמצא בכל הגמרא דבר זה אלא: כדבעינן למימר לקמן או ואוקימנא לה ואינו מזכיר שום מקום, לפי שהיה הכל על פה כרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומין וכן הוא אומר: תנן התם, ולא קאמר: תנן במסכתא פלונית, לפי שהיה הכל על פה”. נראים הדברים, כי פתח המחבר במשנה וסיים בגמרא או ערב את שתיהן, ובכן יש לנו לפרק את טענתו ולבדוק היטב כל פרק ופרק ממנה: אם על המשנה הוא מכון בראשית דבריו ומתפלא, כי איננה רומזת ממקום למקום ואין מסדרה, כותב “כמו שכתבתי במקום פלוני”, הננו רואים, כי את מנהג תורת משה הנוהגת במדה מרובה ממנה, נהגה היא. הנה משנת “העור והרוטב” שנויה היא במ“ט למס' חולין ושנויה בפ”א במס' סדרות, בתורת חוליה הצריכה לכאן ולכאן. וכן משנת “כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו'” ומשנת “כל שקדם הקדשן את מומן וכו'” שנויות הן במס' חולין י‘, ב’ ושנויות במס' בכורות ב‘, ג’ – ג‘. והנה חולין וטהרות רחוקות הן וקבועות בשני סדרים נפרדים, שאינם זקוקים כמעט זל"ז, ומס’ חולין ומס' בכורות, אף כי שתיהן מסדר קדשים הן, נפרדות הן זו מזו לענין הצטרכן למשנה זו המשותפת לשתיהן, במס' חולין נשנתה לענין מתנות ובמס' בכורות נשנתה לענין בכורה. והנה כזה נמצא גם בפרשת המלואים שנאמרה בס' שמות בתורת צווי (שמות כ"ט), ונשנתה בתורת עשיה בתורת כהנים (ויקרא ח'), או פרשת מועדות שנאמרה בתורת כהנים (ויקר' כ"ג) ונשנתה בחומש הפקודים (במד' כ"ט), ונשתלשה במשנה תורה (דבר' ט"ו). ומרובה הוא צד השוה בפרשיות אלה, מצד השוה שבכמה וכמה משניות דומות, ובכ“ז לא רמז הכתוב ממקום למקום ומפרשה לפרשה, כאלו לא היו זקוקות או דומות זל”ז מעולם. ולא זו בלבד, כי אם יש גם בספר אחד בתורה שתי פרשיות שוות בכמה פנים, קרובות זל“ז, כגון פרשת כ”ג ופרשת ל“ד שבספר שמות (ע' שם ושם) סמוכות זל”ז, וכגון פרשיות קדש והיה כי יביאך (שמות י"ג), או פרשיות פקודי השבטים וסדרי דגלים, ופרשיות מנין הלוים ופקודות משמרתם ופרשיות נשיאים (בסד' א‘-ז’), נשנו כמה פעמים. והמעט כי אין פרשה רומזת על חברתה, כי אם תכופות הן אשה לחברתה ומתחילות את דבריהן מראש וגומרות אותן בדקדוק גדול, כאלו לא קדמה להן מעולם פרשה, שכבר פרטה כל הדברים האלה כמעט כמספרם וכמשפטם, ובכן רואים אנחנו, כי דרך העברים לא הי' מעולם לרמוז מענין לענין באותו ענין, והדבר הזה הנוהג במקרא הרבה, אינו נוהג במשנה, אלא מעט, והמעט הזה שבח גדול לסדור המתוקן של המשנה ועד היום אנו רואים גם בדורותינו במוציאי ספרים מתוקנים לקהל העם, דוגמא זאת: מי שעינו צרה בשעתו ובממונ‘, אינו חש לטורח קהל הלומדים, ושולח אותם ממקום למקום לחזר ולחפש; ורחב הלב, מושיט לקוראיו הכל בקנה. ואלו נתנה רשות לאמר מילתא דבדיחותא, היינו אומרים: סמן לדבר: מחזורי יתעפאף ומחזורי רעדעלהיים. ואם אמנם יש בתורה מליצת “כאשר צוך” “כאשר צויתיך” או “כאשר דבר”, הנה כל המתבונן רק מעט, יראה כי אין התורה באה לרמוז פה על פסוקים כתובים במקומם, כי אם על דברים נאמרים על פה מפי הגבורה למשה או מפי משה לישראל. וראיה לדבר, כי מליצות אלה שבתורה לא נכתבו לשם מראה מקום, כי נמצא פרק שלם בדברי רבותינו, אשר טרחו ויגעו הרבה למצוא את רוב הדברים האלה נרמזים, במקום אשר לא יעלה על הדעת בסקירה ראשונה. ע’ מערכת דבריהם “כאשר דבר וכו' והיכן דבר” (מכיל' שמות י“ב, כ”ה). וזכרונות לדברים שנאמרו בעל פה לפני עלות המשנה על הכתב, הלא תמצא גם במשנה כמה וכמה פעמים: “באמת אמרו” “ולמה אמרו” “שכל מה שאמרו” וכיו"ב, כאשר הבאנו בגוף הספר בהערות. ובכן לא פיחתה ולא הותירה המשנה עצמה לרמוז ממה שרמזה תורה, שהיא בודאי ספר היא, וספר גדול.

אולם לא על המשנה לבדה דבר המחבר, כ“א גם על הגמרא, כמאמרו “ולא נמצא בגמרא דבר זה”. מזה יש לשמוע, כי אלו נמצא רמז ממקום למקום בגמרא רק לדברי המשנה, כי עתה היה די בזה לבטל טענתו. ובכן נראה נא היעמדו דברי טענה זו? הנה הוא טוען וכן הוא או‘: תנן התם ולא קאמר תנן במס’ פלונית ופלונית, לפי שהיה הכל על פה”. באמת נראה הדבר להפך. אלו גם לא היה נוהג בגמרא רמז אחר למשנה, בלתי אם “תגן התם” ואלו לא היה במלת “התם” משמע אחר, כי אם “שם”, היה מקום לנו לאמר: אדרבא, אם הוא אומר “שם שנינו” או “תקן תגינן” הוא מכון על מקום מצומצם – כדאמרינן “תנא התם קאי דקתני: מזכירין גבורות גשמים” (תענית ב'.). וצמצום מקום מוחש לדבר שפתים אי אפשר, בלתי אם בספר כתוב. אבל באמת מליצת “תגן התם” איננה באה לסמן את מקור המשנה המובאה, כי אם להודיע, כי משנה ההיא שאנו באים לדון עליה, אינה משנה זו שאנועסוקים בה, כי אם משנה אחרת זולתה. ודבר זה נחוץ מאד, כדי שלא לבלבל את התלמיד. וכל עצמה של מליצת “תנן התם” היא באה להבדילה מן המשנה, שאליה אנו באים להקיש אותה. על המשנה שלפנינו יאמר “הכא תנן” ועל המשנה האחרת יאמר “תנן התם “. וכשם שלא יעלה על דעת איש להוכיח ממליצת “ספרי דבי רב' שבהזכירם פסוק אחד, ישמשו במליצת “ולהלן הוא אומר', כי הפסוקים המובאים שם, לא נכתבו, ולומר אלו נכתבו, היו אומרים: במקום פלוני הוא אומר כן” כך אי אפשר להוכיח בזאת על המשנה ממליצת “תנן התם” ולומר שלא נכתבה, מטעם כי אלו נכתבה המשנה, היה בעל הגמרה אומר “תנן במס' פלונית ופלונית”. אך גם חוץ ממליצת “תנן התם” הוא אמר בכלל: “ואינו מזכיר שום מקום לפי שהיה הכל על פה”. ובכן לא קראו לפי דברי בעלי הגמרא גם בשם לכל מסכתא? אתמהה! והאנן איפכא שמעינן, כי כמה וכמה פעמים מזכירין בעלי הגמרא את המסכתות בשמן: “נזיר, סוטה” (סוט' ב'.) “מכות” (שבועות ב':) “אהלות, ערובין” (ערובין ע"ט.) “מדות” (יומא ט"ז.) “יומא (י"ד:) “תמיד” (שם) “ב”ק ב”מ” (ע"ו ו') “נגעים” (חגיגה י"ד.) “עוקצין” (ברכ' כ'.) “אבות ברכות” (ב"ק ל'.) אף את המסכות הקטנות קראו בשם כגון מס' “הלכות דרך ארץ” (ברכ' כ“ב. וע”ש) “אבל רבתי” (מ“ק כ”ו:) “מס' כלה” (תענית י': קדושין מ"ט:). וגם שמות הפרקים נזכרו “המדיר – פ”ו דכתובות – (סוט' ב'.) יציאות השבת ומראות נגעים” (שבועות ג'.) שהם פרק ראשון למס' שבת ולמס' נגעים ⁴. ואולי גם מאמר נבי “טומאות” תגן (ב"ק ב'), הוא קצור לשון מן “אבות הטומאות”, שהוא פרק ראשון למס' כלים. גם זכרון מספר פרקי מסכת כדברי רב חסדא לאבדימי: דעבודה זרה דא”א ת' פרקי ואנן חמשה תנן וכו'" (ע“ו י”ד:) מצאנו בגמרא.

הראיה “מרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומי” אינה ראיה, כי רב ששת מאור עינים היה ולא יכול לקרוא בספר כתוב. אם ראי' כזאת ראי' היא יש להביאה מר' חייא בר אבא אשר “כל תלתין יומין היה מהדר תלמודו” (ברכ' ל"ח:). אך באמת גם זו אינה ראיה כלל, האחת כי, תלמיד' הוה מהדר, והתלמוד לא נכתב עוד כל ימי האמוראים. ואם גם נאמר כי פי' תלמוד': משנתו, הלא הכל מודים, כי גם אחרי שנכתבה המשנה, לא היו שונין מתוך הכתב, ומנהג זה נוהג עוד מקצתו גם בדורנו לשנות בעל פה. וגם הגאון בעל ע"ח בעצמו מזכיר לפי דרכו בהקדמתו, שבה אנו עסוקים את “דרך שעושין התלמידים כשלומדים משניות על פה”. ובימיו הלא ודאי היתה המשנה כתובה וגם מודפסת ומצויה לרוב, ובכל זאת רבו גם בימיו תלמידים השונים אותה על פה, ובר מן דין ובר מן דין אין בה בטלת "מהדר להקשות ממנה, כי כשם שהיא יכולה לשמש על חזרת הלמוד בעל פה, כך היא יכולה לשמש על חזרת הלמוד מתוך הכתב, באין יתרון הכרע לשמוש זה על שמוש זה.

ובכן אין כל תפיסה כלל מכל הדברים האלה על חזקת כתיבת המשנה, אולם עוד נותרה טענה אחת לערער על חזקת כתיבת הגמרא בידי מסדריה, כי לא נמצא בגמרא בפי האמוראים המדברים על דברי עצמם "אלא: כדבעינן למימר לקמן, או: ואויקמנא לה'. אך מי יכחיש זה, הלא הכל מודים, כי בעצם ימי האמוראים לא נכתבה הגמרא עד ימי הסדרנים האחרונים הנזכרים באגרת רב שרירא. על כן, ככל אשר נהגו הנביאים וסופרי הקודש להזכיר את הדברים הכתובים בתורה ⁵ , ואת דברי עצמם לא היו מזכירים, ככה נהגו האמוראים במשנה, את דבריה היו מזכירים, ואת דברי עצמם לא היו מזכירים.

עוד ישאל המחבר: “מאחר שנכתבו המשניות, היה אפשר לכתוב שאר הלכות מטעם עצמו שנכתבו המשניות”? על שאלה זו ישיב נא תחתנו רב שרירא זקננו בכבודו ובעצמו: רודאי שתא סדרי משנה רבינו הק' תרצינהו וכו' ואין להוסיף ואין לגרוע" (אגרש"ג) “אבל ברייתא אחרנייתא – חוץ מספרא ספרי ותוספתא – לא אכפת לן בהו' (שם) “והנך מתנייתא כולהו מקריין ברייתא בתר דתריץ ר' מתניתא דילנא” (שם כני' סדר חכמים) “והנך כל שאר הילכתא אשתביקו והוויין כגון ברייתא וכו', אבל ממכא דישראל על אילין הלבתא [דמתניתן] הוה” (שם). ובכן משנכתבה משנת ר' יהודה הנשיא, בטלו כל המשניות שלפניו ונעשו חיצונות: “ברייתא חוץ מספרא ספרי ותוספתא” ועל שאלת: “מה ראה ר' חיא לכתבם ולא כתבם ר'?” (שם) השיב ר' שרירא גאון: “אלו בקש ר' לכתוב ולחבר כל מה שהיה שנוי בימיו אריכן מילי' ואת עקרן. אלא ר' עקר הדברים כתב - - ורובא דטעמי דפשיטין ומרווחין בברייתא עיקר דלהון במתניתן ועל עקרא דמתניתן סמכינן” (שם). בדברי רש”ג אלה יש תשובה על דבר המחבר, אם מכון הוא בשאלתו: “היה אפשר לכתוב שאר הלכות”, על רבנו הקדוש עצמו; ואם יכון על ר' חייא וחבריו מדוע לא כתבו המה שאר הלכות, הלא כתוב כתבו אותם לדעת רש"ג ושואליו, כנראה מתוך שאלתם “מה ראה ר”ח לכתבם " ומתשובתו.

עוד הביא הגאון רי“ח ז”ל מאמר ר' חייא בר בא, שאמר על “ספר אגדה: “תקטע ידא דכתבתה” (ירש' שבת ט"ז, א') ותמה וקרא: “ראה איך אפשר שכתב ר' עקר תושבע”פ, שהיא המשנה ותלמידי תלמידיו מקללין למי שכתב מזה” (הקדמ' ע"ח). ע“ז אנו משתוממים ושואלים, וכי את כותבי המשנה קלל ח”ו רחב“א שכתיבתה הותרה, לא קלל אלא כותבי אגדות. שהיא מכלל הדברים שבע”פ, שנחלקו על התרה ואסורה, גם אחרי החתם המשנה בכתב. כל האמוראים המובאים בראש מאמרנו זה, נטו להקל ור“י בר נחמני מתורגמני' דר”ל וחבריו נטו להחמיר וגם רח“ב אבא היה מן המחמירים על כתיבת כל דבר תושבע”פ אחרי חתימת המשנה. ואולי מהיות ספר אגדה זה מן החשודים בעיניו, קלל גם את כותבו, ואולי גם תרעומת ריב"ל – שמוצאים אנחנו לו דברי אגדה כתובים בפנקסו (שבת קנ"ו.) – לא היתה על האגדה בכללה כי אם על מין ידוע של אגדה המשבשת את הדעות, ואפשר כי רק בספר אגדה ממין זה לא היה מסתכל.

יען כי לא מצא הג' רי“ח ז”ל מלת “ספר הלכות” מפורשות בתלמוד, וכנגדן “ספרא דאגדתא” מצא, אמר להחליט, כי את כתיבת האגדה התירו לפני כתיבת ההלכות, ונתן טעם לקדימה זו, מפני שירא פן תשכחנה האגדות. מה שאין כן בהלכות, מפני רוב לומדיהן לא תשכחנה, אף אם לא תעלינה על הכתב. לדעתנו העניה כל דבר זה מופרך מתוכו, הן אמנם שם מלא “ספרא דהלכתא” אין אנו מוצאים, כשם שמצינו שם “ספרא דאגדתא”, לעומת זה אנו מוצאים שם “ספרא”, סתם ושם “ספרי” סתם, שהם ודאי ספרי הלכות הם. ובכן אין בין התרת כתיבת הלכות להתרת כתיבת אגדות ולא כלום, ואין לנו ידים מוכיחות להקדים את התר כתיבת האגדות על התר כתיבת ההלכות, והטעם שהמחבר נותן, כי ההלכה היתה חביבה ומצויה מן האגדה, הלא שומעים אנחנו את ההפך מפי ר' לוי “לשעבר - - והי' אדם מתאוה לשמוע דבר משנה הלכה ותלמוד ועכשיו - - אין מבקשין לשמוע אלא דבר ברכות ונחמות” (שה"ש רב' ב' ה'). וע' המאמר הקודם וראית כי ברכות ונחמות דברי אגדה הן. ובכן מי שהתיר הלכות בימי האמוראים, התיר את האגדות, ומי שאמר את אלה אמר את אלה עד ימי האמוראים האחרונים, שהתירו כל חכמי ישראל פה אחד את הכתיבה ותושבע"פ, התר שאין אחריו אסור.

אך אחרי כל אלה נראה, כי הגאון רי“ח ז”ל הרגיש מעט את חולשת ההחלטה שהחליט כי המשנה לא נכתבה, עד שראה חובה לעצמו להביא לה ראיה ממאמר שבגמרא המשוה את הבירור מתוך המשנה, כי קל הוא על כל אחד ואחד כבירור מתוך המקרא, בהיותה שואלת: “בהדיא כתיב ב''?” ובהתברר אח“כ כי הדבר המפורש במקרא, פרט אחד הוא, חוזרת הגמרא ושואלת: “והא נמי מתגיתין היא” (שבת קל"ח:) “אלא ודאי משמע דכיון דבזמן הגמרא היו כתובים – דברי המשנה – משום הכי קאמר אי אפשר שישתכחו” (הקד' ע"ח). הראיה הזאת איתן היא ובטולה רעוע מאד. אך עוד דבר אחד אנו רואים, כי בכל חפץ הגאון הזה לערער על חזקת הכתיבה, לא יכול לציר בעצמו בסתר לבו סדור הלכות קבוע וקים בלי כתיבה, כי בדברו על סדור התוספתא, כך הוא אומר: “שהתוספות, הן שסדר ר' חייא לפני ר' והיה אומר לו כתוב כך וכך” (שם). ואם התיר רק לתלמידו כתיבת התוספתא, על עאכו”כ שהתירלעצמו את כתיבת המשנה.

והנה ר“ש הנגיד והרמב”ם והרב המאירי יחזיקו, כי מימות עזרא ואכנה"ג כתבו החכמים איש איש לעצמו את שמועותיו. והנה אם דבר זה אי אפשר לנו לברר, נקוט מיהו פלגא, נחזי נא בקבלת כל רבותינו, כי המשנה והתלמוד נכתבו לכל הפחות בידי חותמיהם או בימיהם.

מן הבקורת לגופה ולפרטיה הננו באים עוד לדון על הענין מסברה ובדרך כלל:

הנה דבר כל רבותינו פה אחד הוא, כי רבי במעשהו השתדל להציל את המשנה מן השכחה, שהתחילה להתגבר, ועתה אם תהיה כל השתדלותו רק לסדר, מה הועיל בתקנתו? הנה יתרון כח דברים המסודרים בסדר מתוקן, מן המסודרים בסדר שאינו מתוקן כל כך, מעט מזער הוא. וסדר בכללו הלא נהג במשנה מימות אכנה"ג, כאשר בארנו בגוף הספר. אבל באמת לא הועיל הסדר, כי אם לברר ולזקק ולקיים את המשנה, אולם להציל אותה משכחה לא הועילה רק הכתיבה לבדה.

הלא דבר זה הכל מודים, אפי' הגאון רי“ח ז”ל, כי סוף סוף בימי אחרוני האחרונים התירו להעלות את המשנה ואת הגמרא על הכתב. ובכן מלאו האחרונים את לבם להתיר דבר, שאפילו רבי ובית דינו, שחששו גם הם לשכחה, לא הרהיבו עוז בנפשם להתירו. ודבר זה פלא גדול הוא. מי היו האחרונים האלה, אשר ערבו לבם להתיר אסור חמור כזה? ואם הותר דבר כזה, מדוע לא נודע זמנו בדיוק גדול, ושם המתירים מי הם? הלא התר זה מאורע חשוב ומסוים מאד בתולדות עמנו, אשר שם פנים חדשות לתורה כלה, ואיך נמנעו כותבי הדורות, רב שרירא וחבריו להודיע אף זכר ממנו? לא כן יפלא בעינינו אם נאמר, כי דבר זה הותר מפי הנשיא הגדול ובית דינו, כלומר מפי הסנהדרין היושבת ודנה בכחה הגדול, המקובל ובא בידה מיד משה רבנו. אם היא התירה, לה נאה להתיר. ודבר זה הלא אמנם מקובל ומסור הוא בידנו מפי הגאונים ותלמידיהם, חכמי ספרד הראשונים והאחרונים, ומרומז בגמרא, כאשר הרבינו להוכיח בזה.

עוד דבר אחד אנו שואלים: אם לא נכתבה המשנה מפי רבי, כי אם בימי אחרוני האחרונים בבבל, הלא יקשה עלינו: מי כתב את המשנה לירושלמי? הלא הצד השוה שבנוסחי משנת שני התלמודים, יגדל אלפי פעמים מן השנויים הקטנים והקלים שבשניהם, ועד כמה קשה להחליט, כי כונו בספר גדול כזה בכל מאמר ומאמר למליצה אחת, ואם נאמר כי מבבל באה המשנה לא“י, הלא ימשה לנו השגויים שבין משנת הירושלמי לבבלי, מאין הם? ע”כ אין לנו אלא להחזיק על כרחנו כתיבה אחת לשניהם בימי רבי, שברבות הימים חלו שנויים מעטים בידי שתי בתי מעתיקים בשתי ארצות רחוקות, והשנוים המעטים ההם בטלים באלף בנוסח השוה כמעט בכל אותיותיו, במשנת שני התלמודים. דבר זה מסתבר ומתקבל הוא על הדעת. אבל אם נעלה על הלב, כי שתי כתיבות מתאמות בשתי ארצות רחוקות, היו למשנה אחת אחרי שלש מאות שנה ויותר אחרי רבי, הנה נס גדול היה שם. ואלו התרחש נס כזה, הגדול כנס כתיבת התורה של ע"ב זקנים, כי עתה לא העלימוהו בני דורם מבניהם אחריהם.