עד כמה שלא אטריח את זכרוני, שאינו נוהג לשטוֹת בי הרבה, הרי יצחק יאנאסוביץ' אינו מכלל תחנותיו המוקדמות, וספק הוא, אם זימוני הניכר עם דברי־יצירתו קדם לה למלחמת העולם השניה, אף שהיה לי ענין מיוחד ביצירתנו הספרותית בפולין היהודית, ויש לי שלושה סימנים לכך – הסימן האחד: בשנים שבין 1938־1933, בהיותי עורך מוסף הספרות לשבתות ולמועדים ב“דבר”, הייתי רושם בכרוניקה כל ספרי¹־יידיש שהגיעוּני וביחוד של סופרים חדשים, צעירים, ופעמים הייתי אפילו מוסיף את כתובת ההוצאה ומחיר הספר, בהאמיני, כי אפשר יהא זה בעזר תפוצתו. והספרים שהמו“לים או המחברים, שלחום, לא היו מועטים, ובכללם אף של מחברים שהיו, מבחינה אידיאולוגית, מפלגתית, מנטאלית, זרים ורחוקים מתכליתנו ודרכנו המדינית וממהלכנו ונוסחנו התרבותיים. אך ספר של יצחק יאנאסוֹביץ', שמהיותי קורא לא־עצל ודאי ששמו היבהב לפני, בכל אלה לא מצאתי. הסימן האחר: הן בשנים אלו והן לאחריהן, כמעט עד שלהי 1939, נהגתי לתרגם מן השירים שהגיעוני, ולפרסם תירגומם ב”דבר" או בשכנו “אומר”, ואילו היה לפנַי ספר של יאנאסוביץ‘, הייתי נוהג בו כמנהגי בבני סוגו וגילו – הייתי מתרגם ומפרסם. הסימן האחרון: כמעט לכל הסופרים, שעוררתי עליהם דעת הקוראים, הייתי שולח גזרי כרוניקה או התירגום, וכמעט בכל המקרים נתקשרה חליפת מכתבים, והסופרים שניצלו, בפרט אלה שעלו לארצנו והשתקעו בה, היו מזכירים זאת, ובעיקר אלה שהיה זה להם מגע ראשית ספרותית עם ארצנו; ושוב, באוצר המכתבים הזה, שנשמר כולו, חסר יצחק יאנאסוביץ’. לא אדע, על שום מה אירע כך, וצר לי – היכרותנו וידידותנו, לפי מהותה ואופיה, היתה נאה לה בשורה מוקדמת, כביכול פריהיסטוריה, אולם אף שהיא מאוחרת, ואולי משום שהיא מאוחרת, היא אינטנסיביית יותר, ואעמוד על הופעה זו ודומיה בהרחבת־יתר בספרי על הרומאנים שלי עם שפת־האמהות, שייכלל, ככל המקווה, בסידרה שבעריכתו.

הלכך לא דבר קל הוא, לכבוד חגו, במזל ימי־שנותינו־שבעים־שנה, להעלות דבר־הערכה, הניתן להידחס לתוך נאום־חג קטן, בפרט שאיני בן יחיד לחובת־הברכה וחיבתה – ותחת שיחה מועטת מתבקש משא־ומתן מרובה ותחת מאמר קצר נדרשת מונוגראפיה ארוכה יותר, ובשלוש נקודות־העיקר – הביוגראפית, הביבליוגראפית, האקטיביסטית.

 

ב    🔗

לענין הנקודה הביוגראפית – דרכו, למן עיירת־הולדתו יז’וב (ביידיש, בהגייה מאַזוּרית:יזב) עד חולון, היא ארוכה ורחוקה, אכזרית וטראגית, כדרכם של בני זמנו, שחיו את הזוועה הקאַטאַקליטית והאפוקליפטית של הדור, ונתנו דין־וחשבון אנושי ויהודי על כך – והוא טהור מבחינה יצירית וברור מבחינה אמנותית. אם לעמוד במיוחד על ספרו עתה: “דאָס בשׂמים ביקסל” (הוצאת “קיום”, תל־אביב – בואֶנוס־איירס, תשל"ט), כלומר: קופסת בשמים וסיפורים אחרים, הרי ניתנה לנו, בעשרים נובילות ונוביליטות, רמיזה כמעט לכל תחנות חייו – בעיירה הפולנית בבוקר הנעורים, בצהרי השמדות ובערבי המכאובות, בליל החורבן והכליה; בעיירה האוּזבקית הרחוקה, במצור ובמצוק, על רקעה של המדינה הכבירה ומשטרה, שהיה כהשליית־חלום ונעשה זוועה־בהקיץ; ושוב העיר הפולנית שחדלה מהיות יהודית, והנסיון הטראגי של שבי־הפליטה לשחק כביכול המשך־התרבות, והוא עד־ארגיעה, כי תחתיו בא המשך־הנע־ונד לזמן קצר בפאריז ולזמן ארוך יותר בבואֶנוס־איירס, כדי לסיים את מעגל הנדודים ולפתוח את הדף הישן־חדש – בארץ ישראל. הדרך הזאת, הכתובה תחנה־תחנה בספרי יאנאסוביץ', משורטטת, כבמצומצם, בספר “קופסת הבשמים”.

 

ג    🔗

לענין הנקודה הביבליוגראפית, הרי דיה סקירה חטופה על פני ספריו, להעמידנו על כך, כי לפנינו סופר רב־אנפין, שכל פן ופן שלו מגלה את יכולתו, משום שיש לו, כדאמרי אינשי, ידיים ורגליים; באופן שקולמוסו מגיע כפי צרכו ומשיג כפי כרחו. הוא נמנה עם המשפחה המצויה של סופרים רבי־פנים, שמלאכתם חול – עשייה עתונאית, שאינה מפריעה את עבודתם קודש – יצירה ספרותית וריבוי־גווניה. לא, לא קל לו למעריכו להכריע, מה ז’אנר שלו זכותו זכות הבכורה. מסתמא אף הוא עצמו רשאי לומר בזה דברו; ודומני, כי עם כל עמידתו, עמידת ביקורת עצמית, ואולי בשלה, הוא מעדיף את המשורר שבו ושבזולתו; ואם אין ראָיה לדבר סימן לדבר – כשנפגשנו בראשונה, והיה זה בקונגרס של יהודי פולין, שנתכנס בתל־אביב, העליתי, בהרצאתי, את התכנית להוציא ילקוט גדול של אלף, ואולי אפילו של אלפייים, פרקי פרוזה יידית, שהם בגלל עשרוּת הנושאים, הטעמים, הגישות, מסוגלים גם מבחינה ענינית גם מבחינה אמנותית, לבלט את הכוּליוּת של ממשות חיינו וחזונם בגולת־פולין, באספקלריה של יצירת הספרות. לחש לי יאנאסוביץ‘: כן, פרוזה, אך גם, ופעמים בעיקר, פואֶזיה. מיד בקעו לפני שורות־שורות של דברי פיט, שאיששו את דעתו, ובכללן אף שורות הפואֶמה שלו עצמו: “אַ שטוב אין שטעטל” (“בית בעיירה”), שמחמת חשיבותה המיוחדת יצאה לאור פעמיים – בפאריז (1951) ובבואֶנוס איירס (1963), ועודה עתידה להופיע בשלישית בתל־אביב. הן במקור – יידיש, הן בתרגום – עברית, דף כנגד דף. עוד משהו: בהערכותיו על סופרים מרובי־ז’אנרים הוא נוטה להדגשה מיוחדת של שירתם – כן, למשל, לגבי ישראל ראַבּון וזה מקרוב, לגבי שלמה וורזוּגר. אין אני נוטה להניח, כי הוא נוהג כן אך משום דיבוקו הטראומאטי לבראשית שלו עצמו, אלו שני ראשוני ספריו, שיצאו לאור בלודז’: “רויכיקע פאַרטאָגן” (1933), כלומר: שחריתות עשנות, “שטילקייטן” (1938) כלומר: דומיות. וספרו השלישי שיצא לאור במוסקבה “באַפרייאונג” (1941), כלומר: שיחרור, הם ספרי שירה. אך גם ספריו המאוחרים יותר כך – כמו הספר הנזכר “אַ שטוב אין שטעטל”, והספר “אויף יענער זייט וווּנדער”, כלומר: מעברו האחר של הפלא, שיצא בתל־אביב (1974), וממילא מתבקש שימוש בכתוב: הלא דבר הוא.

ובעבור המעריך לשאר הז’אנרים שלו, הוא כנתון בתוך embarras de richesse, דהיינו מבוכת העשרוּת – שכן יהודי זה הוא, בלא עין־הרע, אמיד בכל סוגיו: בשירה, כניכר ביחוד בשני ספריו שנזכרו לאחרונה; אף במסה, הן בדיוקנאותיו הביקורתיים־ממואריסטיים, כספר שוהא עירוב של חזון ואמת: “מיט יידישע שרייבער אין רוסלאנד”, כלומר: עם סופרים יהודים ברוסיה (בואֶנוס־איירס, 1959), או “פּנימער און נעמען”, כלומר: פנים ושמות, בין הכרך על פייטנים (שם, 1971), בין הכרך על פרוזאיקנים (שם ותל־אביב, 1976); הן טיולים פיליטוניסטיים, כמו הספר “אַן אויסרוף־צייכנס”, כלומר: בלא סימני קריאה (תל־אביב, 1975), ואף מונוגראפיות כגון ספרונו: “ה. לייויק – עטישע אחריות און מאָראַלישער פאַטאָס”, כלומר: ה. לייוויק, אחריות אֶתית ופאתוס מוּסרי (תל־אביב, 1977), ואחרון אחרון פרוזה סיפורית, לעת עתה ספרו האחרון “דאָס בשמים ביקסל”. אמרתי: לעת עתה, כי כבר יצא בינתיים לאור ספרו החדש, והוא כרך מסות “אין פרדס פון יידיש”, כלומר: בפרדסה של יידיש (תל־אביב, 1980).

כדי להראות כיצד חוט הביבליוגראפיה משתזר לתוך הביוגראפיה, ראוי להביא רשימה סטאטיסטית, היכן וכמה מספריו הופיעו ממש, לפי סדרם: בלודז' – 2; במוסקבה – 1; בבואֶנוס־איירס – 2 (וספר אחד הוא מהדורה שניה), בתל־אביב – 5, ואם לצרף את הספר החדש – 6. דומה, כי אם נחשב את הפרופורציה הזמנית שבין תחנותיו הביוגראפיות והביבליוגראפיות, שוב נהא חייבים בשימוש הכתוב ההוא: הלא דבר הוא.

 

ד    🔗

לענין הנקודה האקטיביסטית, הרי עיקרו של סופר כתיבתו, ולגבי חתן־היובל דנן, הכוונה לשירו, לסיפורו, למסתו, לרשימתו, ומאמרו הראשי, אבל ממהותה של ספרותנו הוא, כי בנותן־ציוּן לגביה ולגבי עובדיה היא פעילות רחבה ומעונפת יותר, ומי לנו גדול כיצחק לייבוש פרץ, שהיה גם אידיאולוג לאומי, גם פרוגראמאטיקן סוציאלי, גם עסקן ספרות, גם יוזם תרבות, והוא, בעצם, בחזקת אידיאל לרבים מסופרי יידיש הפעילים שלנו. ואשר ליאנאסוביץ' שמוע שמענו על מיני פעילותו בעודו בלודז‘, ואף לימים שוב בלודז’, ובמאוחר יותר בפאריז, וביתר הרחבה בבואֶנוס־איירס, שבה היתה לי שעת־כושר לראותו בכבודו של עולם – עורך לעתון עתיר־מהדורות² ומשופע־מודעות “די פּרעסע”, הקיימת עד־עתה כעתון יומי ביידיש בארגנטינה. אך דומה, כי במלוא תנופת פעילותו נגלה מאז עלייתו, ולפי שהייתי בחינת שדכן בינו ובין ועד תרבות יידיש פה, ומידת־אחריות עלי, שפיתיתיו לנטוש עמדת־תרבות חשובה למען עמדת־תרבות חשובה ממנה, הריני שמח בהתבונני בקו העלייה של עשיותיו – קודם כל שלושת כלי־המבטא הקבועים, שהוא עורכם – הביולטין החדשי “פאָלק, וועלט און מדינה”, כלומר: עם, עולם ומדינה; שבו הוא מביא גם מדורו־קבע של ספרים חדשים היוצאים לאור; הכרוניקה “יידיש”, המביאה ידיעות מלאות על כל שחותמו חותמה של יידיש; הרבעון “ביי זיך”, כלומר: אצל עצמנו, ששימש תחילה כבימתם של סופרים עולים, והתפתח כדי אכסניה לכל סופרי־יידיש; והוא הדין בסידרת הספרים, שהוא עורכם, ושהיתה תחילה מכוּונת לסופרים־עולים מברית־המועצות, ועתה התרחבה כדי ספרייה של כלל ספרות יידיש החיה. וכל אלה בכתב, ויש גם בעל־פה, – שיעורים, שיפוטי־פרס, ועדות, ישיבות, ומה שניתן לי להתבונן הוא אך מעט מזער – עד שלפעמים אי אפשר שלא לתמוה, מהיכן כוח והתמדה כל כך לאיש שהוא, בטבע־ברייתו, שקט, אינטרוֹברטי, כמעט קונטמפלאטיבי, וברוך הנותן ליעף כוח.

 

ה    🔗

ודאי לא היתה זו עדות לכובד־ראש, לולא הדגשנו, כי מה שאמרנו אינו אלא רמז כולל לניתוח מפורט, הצופה לשעתו, וכדי לנסות נסיון מועט בזה, נפתח בבירורו של מוטיב, שהוא משוזר בספרו, שכבר הזכרנו וחזרנו והזכרנו אותו: “קופסת הבשמים”. בעצם התעוררתי על כך מעצם־שמו של הספר – המחבר היקשה לי, איך נקרא כלי־ההבדלה, ויכולתי להשיב לו את שהיה ידוע לו, כי למשל, נחום סטוטשקוב, באוצרו, מזכיר למעלה מחצי תריסר שמות, והסתפקתי בהערה, כי בגלילותי לא שמעתי אלא את הכינויים: הדס, הדס’ל, ומקורו במנהג לברך על הדס כשר של לולב ובשׂמים אחרים, ואם ההדס יבש מוללין אותו שיתן ריח טוב. יתר על כן, תיבת ביקסל, שהיא הקטנה של תיבת ביקס, במובן של כלי־קיבול, נחשבה בגלילותינו תיבה גרמנית, ואילו ביידיש שלנו ביקס או ביקסל הוראתם היתה כלי־ירייה בלבד, וכשתינוקות בית רבן היו מתחרים מי ימהר ביותר להגות: פון אֶלעסק ביז קיין ביסק האַלט אַ פוּקס אַ ביקס אין פּיסק, שעיקר פירושו: מעיירת אוֹלסק עד עיירת ביסק מחזיק שועל קופסה בפומתו, ראינו בחזוננו חיה ענקית המחזיקה בפיה לא כלי־קיבול אלא כלי־ירייה. אך אין כלל בלא יוצא: בעירנו היו שתי משפחות מיוחסות – משפחת קאַליר, שבאה מבורגנלאנד, ומשפחת בלוך, שבאה ממהרין, והם אמרו: בסאָם־ביקס (כן שם הכלי גם באסופתו של אברהם טנדלאו, המביא פתגם: אַ פערשיטט בסאָם־ביקס) וכן כינויו בייידיש מערבית, כשם שהכינוי: בשמים־ביקסל התפשט על פני חלקים גדולים של פולין הקונגרסאית ואגפיה.

 

ו    🔗

וקוספת הבשמים היתה, כנראה, חטיבה של יוחסין, ולא היתה מצויה בכל בית – כי הנה יוסף אֶרליך מסיים את ספרו “שבת”, לאמור: “פייבל שפך מן הכוס מעט על השולחן ובירך ברכת בורא מיני בשמים. פייבל לא היתה לו קופסת־בשמים משלו להריח”. לא כן יאנאסוביץ' – מיודעו־מנוער שהעשיר בבואֶנוס־איירס, יש לו דווקא קופסת־בשמים, ולה שלשלת־יוחסין – היא נאה וישנה, מחוטבה בצורת מגדל גוֹטי על טירת־אבירים קדומה (אגב, הכינוי העברי של קופסת־בשמים הוא: מגדל של בשמים), שרש"י עצמו ומקדשי־השם באשכנז החזיקו אותה בידיהם הקדושות, ולפני מאתיים שנה היא הראתה נס – נערה במשפחה, שעמדה להתנצר, גנבה צרור מביתה והכניסה לתוכו, ביודעים או בלא־יודעים, את קופסת הבשמים, ואחרי־כן, בהתירה את הצרור ובראותה את הכלי, ניחמה, על מזימתה, וממש ברגע האחרון ברחה מן השמד וחזרה למוטב. עתה קופסת־בשמים ברשותו של היורש הזה, והוא זקוק לנס שכזה וחידושו – אין לו נחת מצאצאיו, שם, אחד אחד על פי דרכו, רחוקים ומתנכרים, גרופי־גיוּת וטרופי־פראוּת, ככל הדור המקולקל הזה, והוא, האב, מלא יאוש, ואומר לו לאורחו, המחבר שלנו: “פה, בביתי, שוב לא יתרחשו נסים. רצונך, טול את קופסת־הבשמים… לא, מוטב שתמסור אותה לבית־נכות, נשלחנה לישראל”.

 

ז    🔗

דברים אלה אמר, לאחר שפירט מיני ההתנכרות של צאצאיו – הבת נישאה לאברך שם, אך הוא נמלט עם שחורה והיא, הבת, אינה כשורה; בנו נעשה רקדן־פולקלור ארגנטיני, הרוקד בקובות־לילה של מבריחים ונקבותיהם, והוא האב, עודו חייב לשלם רצי־כסף; הצעירה בבנותיו נדבקה באגרופן, נכדו של גאוטש, ואם הוא, האב, לא יסכים לשידוכם, ימציאו לו נכדים בלא חתונה. הסופר השומע קינתו, של מכּרו, מחריש, ולא מהעדר רגש השתתפות בעגמת־נפשו, אלא משום שהוא חש, מתוך דברי המקונן, כי הוא מחפש היתר־מה להשקיט את מצפונו.

וכאן יתיר לי, הקורא, להביע, בסוגריים, הרהור בשולי סברתו של המכּר: לפי הסברה הזאת, הוצרך אותו אב, כדרכם של רוב משקיטי־עצמם להאשים את החוץ, שגזל ממנו את ילדיו אבל אמירתו הנואשת פותחת לאמור: אצלי, בביתי. לא שאני, הקורא, חושב, כי סברת המכּר היא בדויה – במסעי על פני שתי אמריקה, ראיתי ושמעתי למדי, כיצד המצפון היהודי בא על השקטתו, הן בעדינות – בעירסול ובהרדמה; הן בגסות – בדיהום ובטמטום, ואני קורא על כך, כמעט יום־יום, בעתוני־היהודים שם, הן מפי תמימים והן מפי ערומים. אבל במקרה המסופר באזנינו עתה, התגובה היא חדה עד־הקצה: הוא, האב, משלח את מצפונו, – היא היא קופסת־הבשמים, נחלת רש"י ומקדשי־השם – שהוא, היורש פושט־הרגל, אין לו בית בשבילה, והיסוסו המשולש – לתת אותה, כשיור מן הבית הישן, מתנה למכּרו, להוליכה דורון, כשריד־קודש עתיק, אי־שם למוזיאון; לשלחה לארץ־ישראל, שאולי שם תמצא בית אחר, – הוא היסוס, הבא אך לטשטש את האמת לעומקה, אבל אינו מבטלו: להיפטר ממזכרת־העוון, להיפטר וככל המוקדם.

 

ח    🔗

משמע, הנובילה, עושה אותנו עדים, כיצד כלי־קודש, כלי־פולחן, ניצב כסמל בתוך תוכו של מצב־קיום אקטואלי ופרובלימאטי שלנו, ובספרנו אין זה הסמל הפונקציונאלי היחיד של כלי־הקודש בעיירה. הנה לפנינו זוג של כפות־כסף נפלאות, הכף האחת ניתנה מתנה לאיזה גדול מצבא־נאפוליון, כראוי על ספה של האֶמאנציפאציה, והכף האחרת נשארה בבית, ולאחר שמידת הנדיבות של רבי אחד אומרת, כי כף זו ראויה שיאכל בה הכהן הגדול, והיא נעשית לכל העיירה שמירה גדולה מפני כל מיני פורעניות וסגולה לכל מיני ישועות, קופצת עליה מידת־קפדנות של רבי אחר והיא המביאה דליקה על הבית, שהכף נמצאה בו, והיא נעלמת כאילו האדמה בלעתה.

דומה־ולא־דומה הוא המעשה בכוס־של־קידוש, שאינו ישן כקופסת־הבשמים, המגעת עד לפני תתנ“ו, ולא ככף־הכסף, שהיא ודאי צעירה יותר, אך היתה לפני נאפוליון (אגב, על שתיהן נאמר, כי הן מעשה אומן־יד), אך גם היא אינה צעירה ביותר – הרי נאמר עליה, כי אפילו בקוצק היו חולקים לה, לאותה כוס, רוב כבוד, והלא רווח־הזמנים שבין פשיסכה וגור הוא גדור עד־דק. ואם כן, ודאי שהעיירה חולקת רוב כבוד לאותה כוס; ואפילו לאחר שהשמאי פסק, כי ערך־הממון של הכוס אינו אלא בדיה, אין צרכה התמים של העיירה בכלי מיוחס כזה פוחת כל־עיקר. וכשם שאין זה מקרה, כי תמוגת־ההשליה היא מעשה הכופר־בעיקר שבעיירה, כך אין זה מקרה, כי האמונה בכוס מתקיימת עד היטלר ימ”ש.

והתפקיד הסמלי (לא לערבב בתפקיד האלגורי, כגון בסיפור־ההזיה, “טויבן און קראָען” כלומר: יונים ועורבים), מזדמן לנו לא בלבד בענין כלי־קודש, אלא אף בענין כלי־חול, כגון המעשה הריאליסטי בשעון היד (“אַ מעשה מיט אַ זייגער”), המכריע בחיי־אדם וגורלו; והאסוציאציה הילדותית של השעון־המנגן (“זכרונות פון גן עדן”), אלא עיקר־הכוונה הוא לשני סיפורי־מעשה שכנים – מעשה במשניות של אבא ומעשה בדיוקן של אבא. על המעשה הראשון כבר עמדתי עליו (ראה מאמרי: “היורשים”, למוטיב של שלום עליכם, בספרי “אַ וואָרט באַשטייט”, תשל"ח, כרך ב‘, עמ’ 93־79); על המעשה האחרון (והוא מחטיבות־המופת לאמנות־קריינותו של הרץ גרוֹסבארד), ניתן לומר, כי הוא סוטה בעיקרו מן הסכאֶמה המקובלת: אבות ובנים, שכן לפנינו כאן אב שדיוקן אביו היה תלוי בלשכתו, דיוקן של בעל הדרת פנים, שעורר כבוד בעיני רואיו, אף גויים, ובנו, לאחר פטירת אביו, מסלק את הדיוקן מעל הקיר, ונאשם, שהוא מתבייש בזקנו בשל פרצופו היהודי המובהק, אך לסוף מתברר, כי הוא, הבן, דווקא יהודי חם־רגש, אלא שהסיר את הדיוקן על שום שהיה מזויף והראה פרצופו המיוחס של זקנו המדומה, ותחתיו תלה דיוקנו של זקנו האמיתי, יהודי פשוט ועני. ולפי שענין חיפוש שורשי־המוצא הוא עתה האופנה הגדולה של יהודי־אמריקה, הרי הסיפור הזה הוא אזהרה מפני ייחוס מזויף ומקושט, ומנוֹע לבקשת השורש האוֹתנטי ומציאתו, הוא הוא השורש שיש בו מחותמו של כביכול, חותם האמת.

 

ט    🔗

אך התנגשות הדורות היא, כמדומה, עזה ביותר במעשה הידיד בן־העיירה, שהתנכר, במכוּון ובמוחלט, לעמו, וסופו ניחם וחזר למוטב (“דער צוריקגעקומענער”) – זהו בחור, שנטש בנעוריו את עיירתו והרחיק ממנה, בראותו את מוצאו היהודי – מקרה ביולוגי וטעות גינקולוגית, שהביאם בנטישתו על תיקונם. מעיקרו שמו וחניכתו: יונה שווארצפלד, אך הוא קורא לעצמו נוסח פולנים: יאַן טשאַרנאָפאָלסקי (והיא תחבולה מחוכמת, שכן polski הוא תואר הן של שם־העצם polak (פולני) הן של שם העצם pole (שדה), באופן שהביטוי: polska droga השגור גם ביידיש: אַ פּוילישער וועג, הוראתו כהוראת הביטוי: polna droga, כלומר: דרך־שדה, ופירוש אחר, אף שהוא מקובל, הוא מוטעה. אותו יאן טשאַרנאָפּאָלסקי שוקע, הלוך ושקוע, בטמיעה האדומה – תחילה מחמת דוֹגמאטיקה סומית, לסוף מחמת ציניות אטומה, והוא נעשה ממונה על מפעל־בנין של הרשות בפולין העממית, אבל כשמביאים ערימת־מצבות, כדי להשתמש בהן כחומרי־בנייה, והוא מכיר בכלל המצבות האלה את מצבת קבורת אביו, מתפוררת בו כל אותה העמדת־פנים רבת־השנים, הוא נפרד מאשתו הגויה, ובא הנה, לארצנו, ובפינת־החצר הקטנה של דירתו, בעיבורה של העיר, נטועה ועומדת מצבת־אביו, והוא הוא הדבר היחיד שנטלו עמו בצאתו מפולין.

 

י    🔗

מתוך הסיפור הזה אנו שומעים, כי יונה’לי שוואַרצפלד גדל דווקא בבית יראים, אלא שהיה בו משהו גויי, פריציי, לא היו שם לא סבר יהודיי, ולא מידות יהודיות. שעל כן אין אנו יודעים, היכן נבדל בו, באותו חוזר־למוטב, היסוד המוּדע והיסוד שאינו־מוּדע בסערת־נפשו, שהשיבתו אל עמו. אך נשער, כי אי־שם הוצרך לזכור, כי בקהילת־היהודים היו שני מקומות, שהיו אדמת־קודש – בית הכנסת ובית הקברות, ונקראו כאותו שם עצמו – בית הכנסת נקרא: דאָס מקום קדוש, בית הקברות נקרא: דאָס הייליקע אָרט, משמע אותן שתים מלים, כאן בעברית, כאן ביידיש, וכפי שאנו שומעים, הרי אותו יונה’לי, נטש, בן שתים־עשרה, את עיירתו, ונדד לעיר גדולה, כדי ללמוד בה בגימנסיה, ובעודו רך בשנים נכלא בבית סוהר, בשל מהפכנותו, ואין אנו יודעים, אם נערך לו סדר בר־מצווה, אך מסתמא הידהד באזניו זכר הכינוי: בית הקברות – בית החיים, ונתרוננה מנגינת ברכת־ההפטורה: רחם על ציון כי היא בית חיינו, ומצבת קבר אביו הביאתו ציונה.

[שבט תש"ם]