ויכוח רב התגלע בה בעתונות היהודית באמריקה לרגל נאומיו ומאמריו של ז’ירארד, הרואה את סיבת גידול האנטישמיות בארצות הברית בהשתתפותם הפעילה והמופלגה של היהודים בתנועה הקומוניסטית, ולדעתו אין תרופה למצב זה אלא בהתאחדות גדולה של היהודים כנגד הקומוניזם. וקצת עתונאים, ואחד מהם אב. קאהן, מסכימים לדעתו. והנה גם חיים ז’יטלובסקי נטל רשות הדיבור בענין זה והעלה אותו לרמת־הסתכלות גבוהה יותר שבחינתה היסטורית:
בעצם אין זה מצב חדש בתולדות האנטישמיות. תקומתה או תגבורתה באו לפרקים מרובים משום פעולתם של הרדיקלים והמהפכנים היהודים בעולם הלא־יהודי. תחילת הדבר לפני כאלפּיים שנה, בתנועה היהודית־נוצרית, שהיתה ודאי התנועה הרדיקאלית ביותר בימים ההם.
מלאחר חורבן הבית השני עד שפּינוזה – מבאר הכותב – היו ההוגים והכיוונים הרדיקאליים בישראל מצטמצמים על תחומי־עמם, אך גם יהדותו של שפינוזה לא שימשה סיסמת־כנף לתעמולת־האַנטישמיות, משום שהוא היה כמעט במידה שווה רחוק מעולם הנוצרים ומעולם היהודים; והוא הדין ביהדותו של שלמה מימון. תפקיד נכבד יותר בתנועה רדיקאלית של שאינם־יהודים כבשו בידם יהודים בתנועת “גרמניה הצעירה” – ברנה והיינה היו מנושאי דגלה המוכשרים ביותר. אמנם כאן ניסתה האנטישמיות לעשות את מוצאם שמן־משחה לתעמולתה, אך לא הצליחה לפי שמאחורי נושאי הדגל צעדו חיילות לא־יהודים. תפקיד מרובה יותר מסור היה בידי יהודים בתנועה הקומוניסטית הצעירה, שראשון זורעיה היה משה הס, ומחשל תורתה הי קרל מרכס, אך פעולתם ופעולת מסייעיהם הרבים מבין היהודים לא נזקפה על חשבון החטאים של עם ישראל. רב היה תפקיד היהודים במהפכת 1848, אך הריאַקציה לא ניצלה את תפקידם זה, לפי שהכל ידעו, כי לא הרוחות היהודים הגדולים הולידו את התנועות.
בשמי המחשבה נתגלגלו עוד הרעמים הרדיקאליים של דוד פרידריך שטראוס, ברונו באואר, פויארבאך. ועל האדמה, מאחורי הבריקאדות, נלחמו המוני־העם העירוניים שאינם־יהודים.
ואפילו לסאל, שלא ניתק, מבחינה רשמית, שייכותו לדת ישראל (קבור בבית קברות יהודי בברסלוי), מייסד המפלגה הסוציאל־דימוקרטית האדירה, שהיתה כצנינים בעיני הריאקציה, ביחוד בעת ביסמרק – אפילו מוצאו היהודי לא שימש ארגומנט רב־רישום בתעמולה הריאַקציונית. אדרבה, ביסמארק השתמש בארגומנט זה דווקא לגבי מתנגדיו הליברליים, היהודים, לאסקר ובאמברגר, והוא שעזר לו לשטקר, לייסד את המפלגה האַנטישמית, היא מפלגת המעמד הבינוני האנטישמי, אויבת “הבורגנות היהודית הגדולה”. רק ברוסיה הצאַרית, בימי אלכסנדר השלישי וניקולאי השני, התחילה הרדיקאליות של היהודים משמשת כלי־תעמולה רב תנופה בידי הריאקציה האנטישמית.
וגם אז, ביחוד היו מגיעות אלינו התראות והצעות הן מצד הממשלה והן מצד ריאקציונרים משלנו, שנרסן את הנוער היהודי המהפכני, כי הפעולה הרדיקאלית שלו היא “הסיבה הראשונה” של הפּרעות.
אך כמין זיווּג ממש בין אַנטישמיות וריאקציה אנו מוצאים במלחמה בבולשביזם, כי בתנועה הקומוניסטית החדשה תפקידם של היהודים הוא באמת מופלג ורב־פנים. אולם מתוך הסקירה ההיסטורית אנו למדים:
ראשית: ניעוּר חוצננו מתנועות רדיקליות או ריסונן אינם שמירה בפני רדיפות אנטישמיות, אף אילו יכולנו לעשות כן, לא היינו נושעים, כשם שלא נושענו מהסתלקותנו הרדיקאלית מעל הנצרות היהודית. שורשי־האַנטישמיות אינם נעוצים ברעיונות ובאידיאַלים מסויימים, שיהודים מסויימים נלחמים להם. הם צומחים ועולים מתוך העובדה היסודית, שאנו, היהודים, עם מיוחד בתודעתנו ובתודעת העולם כולו מבקש לחיות מבחינה סוציאלית וכלכלית רק כחלק של עם אחר, ובזמן האחרון גם מבחינה פוליטית ותרבותית. אילו יכולנו להביא לידי כך, שכל הקומוניסטים וה“שמאליים” היהודים יהיו סוציאל־דימוקרטים שלווים (כמדומני, שמן הנמנעות הוא לעשותם יהודי־בית־המדרש יראי שמים), חזקה על הרוגז האנטישמי שיקפּוץ על הסוציאַלדימוקרטיה היהודית, כשם שרוגזו של פּלהבה קפץ על ה“בוּנד”, ואם תבוא, חלילה, שעת־הפאַשיזם הרעה, ירדפו אותנו על שום מסירותנו ל“מוסדות האמריקאיים הדימוקרטיים”.
שנית: התראת ז’ירארד, שהיא בודאי אופיית לזמננו, מאַמתת את העובדה, שאפילו האלמנטים הליברליים, אוהבי־ישראל במדינה עזבו את החשבון הליבראלי הישן עמנו ש“בין אדם וחברו”, והם מתחילים לעשות אף לא כ“בין קבוצה דתית לחברתה”, אלא כ“בין עם לעם”. קומוניסטים יהודים הם כיוון בעמנו, הנלחם מלחמה נמרצת בדת ישראל. אם “חטאיהם” נזקפים על חשבוננו, ברור ומחוור, שמתחשבים בהם, לא כב“בני אדם סתם”, אף לא כבבני־דת ישראל, אלא כבבני עם ישראל. והרי ידידינו הליבראליים צריכים היו להבין, שעם כולל כל כיווּניו, וממילא מובן, שהקומוניזם היהודי הוא ענין יהודי פנימי, ודרכם של עמים שאינם אוהבים התערבות בעניניהם הפנימיים ואינם צריכים מתן־עצות, מה כיוונים רוחניים צריכים עקירה בחייהם. ביחוד אמת הדבר לגבי עמנו. כל תולדותיו מוכיחות, שכל כיווּניו וכיתותיו לא נתכוונו אלא לשרת את האמת והיושר, כהבנתם. והוא הדין בימינו. כל כיוון וכיוון שלנו עובד את אלהיו שלו ואין הוא יכול להתכחש לו משום איזו תכלית אוטיליטריסטית שהיא בהיפוך־מצפּונה (“טאָג” הניו־יורקי, גל. 7252).
[ו' שבט, תרצ"ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.