עם חגיגת־היובל של עורך ה“פרייהייט” בניו־יורק נתגלע פולמוס על חסידי היבסקציה ויחסם ליידיש ועתידותיה. ראש המתפלמסים¹ היה משה נאדיר, הדוגל עתה בכפל־שמונה־יבסקיזם והשופך קיתוני־זעם ובוז על ראשם של לייוויק, אופוטושו, לעיעלעס ובוריישא. משולחן־המסובים עבר אותו פולמוס לעמודי ה“פרייהייט” ונאדיר יצא נגד יריביו במאמר הקרוי “תורה סחורה ומנעלי־חמד”. ראשונה יסופר באזניהם של אברכי־משי (קרי: לייוויק וכו') בהלכות־יהודים, עם ישראל וכו':

בעלי־המשי ישמיעוני נזיפה קשה: היכא תמצי? – – הרי אותו נאדיר הרעים לפנים “מפסגת הר סיני” את קולו על ביאליק – – וקרא ליידיש “לשון הקודש”… לאלה אזכיר, שאמרתי כבר, כי אין יהודים בעולם. ישנם רק גויים שספגו מכות. אם תחדלו מהכות יהודי – מיד הוא נעשה גוי. ולהיפך: תסטרו על פני גוי, ומיד נעשה יהודי.

ועתה ידובר על יידיש:

היידיש – אות־מעונים הוא לנו כל עוד כתם־המהלומה נראה בלסתותינו. ברם, משנתעלם הכתם – מסתלקת הקדושה. עד כמה שאנו ושפתנו נרדפים בארצות – הננו מדברים, כמובן, לשם קנטור־האחרים בלשוננו. – – אולם אם שפתנו נהנית משווי הזכויות (כמו בססס"ר) כשאר הלשונות, הרינו מדברים בה או לאו – כרצוננו הטוב!

שובו, תינוקות דבית רבן, לעיין בסידור: כל עוד חיים נחמן ביאליק הלל וקשר כתרים לשפה, אשר בה גידף וחרף ד' ורקע ברגליו וצוח ככרוכיא, כי הוא־הוא האל היחיד והמיוחד ושאר האלים אינם אלא טיפות סרוחות – ראיתי ללמד סנגוריה על “השפחה”. – – – אולם משהתחילה גם השפחה מתגנדרת והיא מרכיבה לגופה לעת זקנה לוזי־קופים – שוב אין היא חביבה עלי יותר מגבירתה.

ועתה על ספרות יידיש ברוסיה המועצתית:

שם אין ספרות יהודית, כי אם ספרות ביידית, כי – – חסרות הלסתות שספגו מכות, חסרה האנחה, האוי ואבוי. “האלמנה הנאה” חסרה את השחרורית של בגדי־אלמנותה – – כי בא גואלה.

יש איפוא להכריע: גלולת ופוגרומים ו… חומר, אשר “ממנו קורצה האמנות היהודית” או חיי־אנוש בדרך חירות ללא יראה מפני פרעות, ללא שפלות וללא “חומר אשר ממנו קורצה האמנות היהודית” – האי מנייהו עדיף?

לאמור: אין תקנה ליהודים וליידיש והם מועדים לכליה, אם בני־עשיו יקפצו, חלילה, את ידם מהצליף על שכמי ישראל. ומה יחסו של נאדיר לכליה זו הצפויה לה ליידיש?

נדבר יידיש, נכתוב יידיש, נהנה יידיש, כי מאי נפקא מניה? ואם במרוצת־הימים נשב במוסקבה ונחדל חלילה, לדבר יידיש, הרי לבי אומר לי, כי נעשה כזאת רק כאשר… לא נאבה לדבר יידיש. ואיש לא יוכל לאמור לנו: אַל תעשה. ראשית כל הננו תובעים לעצמנו את הזכות לחבוש כובע או ירמולקה או מגבעת, ואחרי כן נחבוש ככל העולה על רוחנו. כל אימת שנאסרה עלי חבישת־הכובע, הריני דבק בכל נפשי ומאודי בכובע – אולם משהושתה עלי חבישה זו, שוב אין אני יודע, אם לא מוטב לי דוקא להיות מהלך בגילוי־ראש.

שמא אספרנט, שמא שפה אחרת, שמא אפילו יידיש (או תתרית!) שפתם של כל באי עולם.

הנבואה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים: אלה שהעמידו את היחודיות של המון בית ישראל על לשון יידיש בלבד ובשם־הלשון הזו הטילו חצי רעל בציונות ועברית והדבקים בהן, שומטים עתה גם את שארית־יסודם ורגליהם שוקעות בחלל־תהו של “שמא אספרנטו – שמא תתרית, שמא אפילו יידיש”.

הדרך הולכת למישרים והיא ידועה משכבר הימים. ואף המטיפים לשמד, המסיתים למיניהם ואלה הצופים ל“פרוצס” מתוך שלוה של פילוסופיה מבודחת, אינם פנים חדשות במחנה, ונמטי אפריון לראשו של נאדיר על שהפשיל בעצמו את הצעיף העוטה על עדרי־חבריו והראינו ברמזי־ידו הוא את אורח־המות, כשהוא הולך ומשתפע במדרון.

[ו' טבת תרפ"ח]