מקהלת שונאי־ציון נוסף לה כלי־געש חדש, ה“פריינד” היוצא לאור בורשא. בעצם אין הציונות בעיניו אלא צלו של צל, אבק פורח. אך אם שונאי־ציון למיניהם, שהכריזו עוד על פשיטת הרגל של הציונות לפני ארבעים או שלושים שנה לא פסקו עד היום הזה לעסוק בה ובחריצות ובקולי־קולות, מה פלא, אם עתון, שנצמח תמול שלשום, עוסק בה ובחריצות ובקולי קולות. אמת, הפרופורציה, שבה הוא מטפל בציונות, אין בה כדי להעיד שכאן צלו של צל או אבק פורח, שהרי אלה די להם בנשיבת־רוח קלה ואילו אנשי ה“פריינד” אינם מוציאים יומם, שלא להקדיש לענין זה עמודים ובני עמודים. הנה, למשל, קצת דוגמאות לדרך האינפורמציה שלהם. הכתב שלהם קלונימוס מספר על יריד המזרח: “שלא לחטוא לאמת המוחלטת, צריך לציין, כי יש משהו מן “המזרח” – דימיון מזרחי מלוּהט, מושגי־מזרח בעיבוד ציוני. – – הרושם הראשון הוא, כאילו נפלנו מאוירון גדול על כנפי נמלה פלשתינאית. – – גם הזקנים של המנהיגים וחתימותיהם היהודיות שייכים לביתן תוצרת הארץ – ליד הגזוז והתאנים הכבושות” (גל. 23) “ואם בשדה פעולה כלכלית ממשית לא הוכיחו היהודים כשרון מיוחד, הרי הם ממש מזיקים בשטח־דיאגרמות ושרטוטי־קיר! – – [ביתן הסתדרות העובדים] חסרה בו דיאגרמה על מספר האנשים שהוצאו מתוך ההסתדרות, על מספר הביקורים של מנהיגי ההסתדרות בן־גוריון, בן־צבי ואחרים אצל השליטים האנגלים, על מספר וידויי־האהבה והאכזבות שירדו עליהם. – – ובכל מקום כתובת: “הזהרו מפני גונבי כיסים!” ואני מהרהר: הכתובת הזאת היתה צריכה להיות על כל המפעלים והאימפרזות הציוניים, על רעש הסרטיפיקטים, השליחים הציונים, על כל מערכות־תרמית הפטיציות, על כל ההופעות של עתוניהם ומשרדיהם” (גל. 24א) – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.