פרק ראשון    🔗

א.    🔗

בים ההודי בקרבת הקו־המשוה היֹה הָיָה אי אחד גדול ורחב. את האי הזה נִשְׂאָה האש העצורה בבטן האדמה ותרוממהו בתוך המים. היא האש אשר תָּרים הרים ותשפילם ושַׁנה תשַׁנה את פני האדמה בהתגעשה גם עד היום הזה.

אלפי שנים עברו על האי הזה; כח החיים שבצומח ובחי גבר מאד, וצחיחי הסלע וצורי החלמיש כֻסו דשא ירקרק, שיח ועץ, והחי למינהו ירמש שם, ועוף יעופף ויקַנֵן בו. לפעמים עוד תגעש האש העצורה מתחתית לקרקע הים ותהמה, ועל כן חרד יחרד האי וירעש פעם בפעם.

ולאֹרך החֹף הדרומי התרוממו טוּרי סלעים, ומורדיהם התלולים ירדו הימה, ויהיו הסלעים לשְׁדֵרַת־הָרִים גדולה וארוכה, אשר ראשיה היו מכוסים בעשן תמיד. וההרים אשר בקצה השדרה ממזרח לא חדלו מרעוש, ובקול פרצים רעמו וישפכו מתוכם נהרות אש וגפרית בוערה. ויֵרָאו מיד עמודי אור אדמדם מתנשאים לפאת הרי הפרצים, ובבקעות אשר בין ההרים רתחו והמו אגמי מים עכורים, ועל פני מימיהם חופף אד לָבן כל הימים.

אך מורדי ההרים מצפון היו מכוסים בירקרק דשא ושלל פרחים שונים ומשונים. ורגלי ההרים טבעו בצמחי הבקעה הגבֹהים והנשאים. והבקעה גדולה ורחבה עד מאד, והיא משתרעת לארך כל האי, מרגלי הרי הפרצים, אשר אִשָּׁם לא תכבה, ועד שדרת ההרים השניה הצפונית המכוסה יערים רעננים ועבותים.

ומעבר לשדרת ההרים צפונה משתרע מישור נרחב מכוסה ירקרק עולמים, ובמישור הזה התפתל פלג מים זכים, שגדותיו מחופים יער צומח. והפלג סבוב יסובב את הגבעה הגבוהה, אשר על דרכו, ויעלם מאחריה. הגבעה הזאת היתה חוּלְיָה אחת בשדרת הגבעות הנִּשְׁפּות העוטות יערים עבים, יערי־עד סבוכים, אשר עץ כל פרי בהם, ויַרְקָם מזהיר תמיד. שדרת הגבעות האלה העוברת על פני כל האי ממזרח למערב, מקבילה לשתי שדרות הרים אשר ממולה. וצלעות הגבעות אשר מצפון מכוסים בירק הצומח, אבל, ככל אשר קרבו רגליהן לחוף הצפוני, כן מעטו הצמחים ודללוּ. אך במקומות אחדים נראו תמרים גבוהים בודדים עולים בחול, ועל יד בצות ואגמי־רפש, בין שיחים קטנים ודקים, נראו עשב ודשא. ואד מחניק עולה מהבצות והחול, ויש אשר יפרצו גם אדים דולקים והתאבכו באש מעל לבצות.

ולשון ארץ ארוכה מכוסה חול באה אל תוך ים התכלת אשר עין הספיר לו. מִשבְּרי הים שוטפים על פני החול וילחכוהו ועזבו שם קוֹרַלּים וצדָפים, גם צדפי המרגליות יביאו אתם אך איש לא שם לב אל המרגליות, איש לא נגע בהן, איש לא מצא חפץ לא בהן ולא באבני החן אשר התגוללו לרֹב בחול הנחל.

ובאי ההוא חיים בני אדם.

בני אדם אלה איפה הם? איה מושבם ואיה משכָּנם? ובכל האִי לא נראה אף אהל אחד, לא נמצאה אף סוכה אחת עשויה בידי בן אדם, ובכל רחבו לא נראו מעשה אנוש ותחבולותיו.

אולם שם, בקצה שדרת ההרים הבינונית מזרחה, משתרעים בין רוכסיהם מישורי טרשים, ובין האבנים צומחים פה ושם דשאים דלים וקלים, ועל צלעי ההרים צפונה צומחים גם שיחים ועצים – שם, בין החורשות האלה, בנקיקי הסלעים ובמִנהרות אשר בצלעי ההרים, שם יושבים בני האדם.

אך מה רב ההבדל בין בני האדם האלה ובין יושבי תבל כיום, ומה קרובים הם אל האוֹרַנְגְ־אוּטַנְגְ אשר ביער!

כמוהו ערומים ילכו גם הם, עורם הכהה מכוסה שערות צמר, קדקדם הרחב והמרובע, אשר ישבר על נקלה גם ענפים עבים וחזקים, שָׁקִיף¹ הוא מאחריו, ומתחת לשערות השחורות, הסבוכות והפרועות כצמר הכבש, נראה המצח האדמדם הקצר והשפל. תנוכי האזנים הקשובות תמיד מורחקות מהראש ומתרוממות למעלה; הלחיים בולטות, והשפתים הרחבות והנפוחות כמו מסתירים את החֹטם הקצר והשטוח, אך העינים יפות מעין החיה. בָּבותיהן השחורות והמבריקות מתוך הלבֶן הנקי מפיקות גבורה, עָצמה ותאוה גם יחד, ובגוף הכהה כח חזק וגבורה רבה, כתפותיו הרחבות והגבוהות, צוארו העב, השרירים שבידיו הארוכות, צלעותיו האדירות, רגליו המהירות והאמיצות הדקות כרגלי הסַטירים² אשר ברא דמיון היונים – מעידים על רב כחו וגבורתו.

בכח כזה צרוּר חֹפש ובטחון האדם, האדם שרגעי סכנה הם לו גם רגעי נצחון.

כל בעלי החיים אמנם עברו כבר את בן האדם בהמצאות, בפקחות ובדאגה לעתיד. הוא עוד טרם יחשוב לבנות לו מעון כאשר יעשה עוף השמים המכין לו קן במקום בטוח, הוא עוד טרם ידאג כהחפרפרה האוגרת לה מזון במקום סתר, ועוד טרם ידע לערך לו חיים חברותיים מסודרים כאשר תעשינה הנמלים. את הכֹל לוקח הוא מן המוכן לפניו בטבע, ורק בכֹחו הוא יעמד במלחמת הקיום.

אור הבקר יעורר את בן האדם על העץ בין סבך ענפים סרוגים שטַרְפֵּיהֶם הרחבים יכסוהו ויהיו לו למחבא, או כי יאחר לישון באחת המערות האפלות אשר בצלע ההר. מבוא המערה סתום בענפי עץ סבוכים, ובו ישכב האדם על מצע עלים יבשים וחציר יבש, ולא יעוררהו שם קול הרעש והשאון הממלא את כל היער כאור הבקר עם צאת השמש. והיה כי יקום האדם ויצא, ומצא ימצא לו במה לסעד את לבו, יפשט ידו וקטף פרי אדמוני, או אשכל ענבים, או עלים רכים ורטובים מלאי עסיס – ואכל. ישך בשניו בקלפת העץ הרכה, והרוָה את נפשו במשקה מתוק ומשביע, הנוטף מן העץ.

השמש עלה על הארץ וחַם היום, והנה פה ושם ירָאו, מבינות לגלי הדשא המכסה את ההרים, ראשי אדם ששערותיהם שחורות וסבוכות. הלֹך ילכו האנשים לשבר את צמאונם במי האגם המבריקים לנֹגה קרני השמש. ולמעלה על ההר על כר דשא מצחקים ילדים, אחדים מהם עומדים זקופים ואחדים על ארבע ילכו. אחד הילדים שם בפיו עשב מר לאכלה וירק את בִּלעו וירם קול צעקה ובכי. והנה נראה מחור אחת המערות הנשקפות אל הכר, ראש אחד ששערותיו פרועות וסבוכות, ראש אשה, כנראה – כי פניה אנין מכוסות שערות – ותגח האשה ותצא מן המערה ותנהם בקול רֹגז, וכרגע חדל הילד מבכות… היא קרבה אל חברת הילדים, ותקח את הילד הבוכה בידיה, ותשב על האבן הנשקפה מבין העשבים, ותוציא באצבעותיה את שאר העשב מפי הילד, ותקרב את פיו אל שַׁדָּהּ המלא חלב, והילד החל לינק בתאוה ובנהמה, ושנים שלשה ילדים זחלו על ארבע וגם הם החלו לנהם ולבכות. ואחד מהם זחל ויקרב אל האשה ויאחז בשתי ידיו ברגלה ויחל לטפס ולעלות על ברכיה, ויגיע אל השד השני ויינק ממנו גם הוא. האשה אמנם נזפה בו בנהמה, אך לא הניעה את רגלה להפיל את הילד ממנה.

מסביב נגלו עוד נשים אחדות. מהן נשאו את ילדיהן בזרועותיהן, ומהן היניקו את בניהן בחלב שדיהן, ומהן עלו על העצים ותקטפנה מפרים ותאכלנה, ותשלכנה גם ארצה לילדים הקטנים אשר חכּו לפרי בפה פתוח ובידים פשוטות ובקול צעקה והמיה. ויש אשר נִסו ילדים אחדים לטפס ולעלות גם הם על העצים, אך הם נמֹטו ויפלו אחור ויצנפו צנֵפה כדוּר על הארץ, ובקול חרדה קמו ועד פעם נסו לטפס על העץ.

ובחור אחד, אשר ישן ביער בין מקלעות כפות אחד התמרים, התעורר ויאחז בידיו בראשי שני עצים צעירים הסמוכים אחד אל השני, וכך נתלה בהם ורגליו למטה, ויחל להתנודד בכֹח הנה והנה. התֻּכִּים הקטנים נבהלו ובקול צעקה פרשו כנף ויתפזרו לעברים, והעצים הרכים חרקו תחת כבד משא הבחור שכפות רגליו נגלו לרגעים, פעם מעבר לעצים מזה ופעם מעבר מזה.

התנודד הבחור והביט אל משחקי הילדים אשר על הגבעה, ובראותו מרחוק כי אחד הילדים נפל מן העץ אשר חפץ לטפס עליו, – ותפָּתחנה שפתיו האדומות, ושני טורי שניו הלבנות נגלו, וקול צחוק יצא מגרונו, והצחוק האדיר הזה אמנם נדמה לו אך בבת־צחוק קלה ונוחה… הוא חדל מהתנודד ויעל על ראש התמר הנשא וישום וישאף פעמים אחדות, ואחר כן פער את פיו ויצרח בכל כחו. והד קולו התגלגל בין ההרים כקול הרעם והסנוניות, אשר הדביקו את קניהן אל צלעות הצורים, הרימו כנף ותתנשאנה למעלה כעב הענן, כי נבהלו להד הקול אשר הרעיד את כל סלעי החוף.

והבחור הצעקן נעלם בין העלים ועבר עבֹר וקפֹוץ מעץ לעץ. הטיול הזה כנראה נעם לו מאֹד. הוא היה בריא וחזק ובכל תנועותיו נראו אך כח, אֱיָל, בריאות ואוֹן, ורוח שמחה וצהלה. עיניו הבהירות הפונות הנה והנה כמו בקשו למצֹא להרנין לבו ולשעשע נפשו, לבל יֵעָלם מהן אף מראה אחד נחמד לו.

– חַה – הַ – הָ! – נשמע קולו במֵער היער.

ובין הענפים התנשאו להקות עופות רבים למיניהם. והוא קופץ ועובר, עבֹר והֵאָחז בענפים, וריח טוב עולה מענפי עץ הקנה או עץ הקמפר אשר נשבר תחת רגלי הבחור בקפיצותיו.

ובעבור הבחור על פני העצים ישבר בידו ענפים אחדים ויתקעם בין השיחים, והתעלס מאד לרעש הרמשים וזמזומם בהחפזם לנוס בבהלה. ויש אשר תרדפנו דבורה אחת בכעסה, אך הוא גרש יגרשנה מעל פניו במהירות נפלאה.

פתאם מחא כף והחל לצעק ולצרֹח בקול שריקה מיוחדה, והצבי קל הרגלים ורך הלבב, אשר עמד במנוחה וכסס ענפים רכים תחת אחד העצים, הטה את אזניו וירימן, נטה ראשו לאחור ותהיינה לו קרניו הענֵפות על גבו – וימהר לנוס על נפשו. אך פתאום הסתבכו קרניו במקלעות שריגי הקִסוּס העבים המשתרגים מעץ לעץ, והצבי הנבהל נאבק בהרף נפש לצאת מן הסבך.

– חַ – הַ – הַ – הָ!

נשמע עוד הפעם ביער קול שחוק אדיר, והבחור שם פעמיו אל האגם לשבר צמאו. אך על כל צעד פגש בדברים אשר אלצוהו לנטות הצדה, או אשר עכבוהו וישכיחוהו את האגם ואת מימיו. הנה לפניו עֲנָבות אדומות ובשולות, הן כבר החלו להתבקע ומיצן נוטף ארצה. הנה גם תפוח מלא עסיס, אשר גם הוא עוד מעט והתבקע. הוא טעם מן התפוח, לקט מעט מן הענבות. מבֶּקע קלפת עץ אחד נוטף ונוזל הכֹפר וטעמו טוב ונעים, וילקק הבחור גם מהכֹּפר. פרח אחד נותן ריח, אשר על קצה ענף אחד הפנוי למטה, נגע בפני הבחור – ואיך זאת לא יקטפוהו? איך זאת לא יקריבוהו אל אפו להריח את ריחו? ואיך לא יקחהו אל פיו ללעסהו?

עופות רבים מתנשאים למעלה, ואך שנים מהם ירדו למטה, בודאי פה קִנם.

– ש – ש – ש! קרא הבחור והניע ידיו, והעופות אשר התחבאו בין השיחים התנשאו למעלה. אז יפריד הבחור את ענפי השיחים, וימצא שתי ביצים חמות ויקחן אתו וילך לדרכו הלאה. ובלכתו פתח את שפתיו ובשניו הלבנות נפץ ביצה וימץ ממנה את תוכה וכן עשה גם לביצה השניה.

ועוד הפעם נשא את קולו ויצרח בקול חזק, אך קולו לא הפחיד עוד את הסנוניות אשר על חוף האגם, – הוא נמצא אז בעבי סתר היער וקולו נחבא ולא עבר למרחוק.

הוא הולך לו הלאה וישמע אִוְשָׁה מעל לראשו, וירם את עיניו למעלה והביט, והנה לֵיאופַּרד צעיר בורח ונמלט מפניו. כנראה לא חפץ הטורף להפגש עם בן האדם… אולם אך ראהו הבחור ועיניו בערו כרגע באש שמחה ורצון־מלחמה, ובשתי קפיצות תכופות והוא עומד תחת העץ אשר הליאופרד הצעיר מסתתר בין ענפיו. הטורף העיף בו עיניו וינהם וצנף את גויתו וינחר ויגעש, הנה הוא מוכן להתנפל על אויבו ההולך על שתים ולהאחז בו בשניו החזקות ובצפרניו החדות, אך עיני בן האדם הפחידוהו, והאדם עומד ומתגרה בו, שולח אצבע, נוהם וחורק שן, וכפות ידיו, אצבעותיהן פרושות אל מול זקן הטורף היושב על העץ.

זנב הליאופרד התפשט, שערותיו המנוּמרות סמרו, ופתאם צנף הליאופרד את גויתו ויקפץ על אויבו. אך הבחור כבר היה מוכן לקבל פניו, כי יודע הוא היטב את דרך חיות היער ומנהגיהן, וישב עד מהרה תחתיו ויט הצדה, והטורף עבר אותו בקפיצתו. ראה הליאופרד כי לא הצליח ויחפץ להמלט מפני אויבו, ויקפץ על גזע העץ העומד מנגד. אך בן האדם לא עזבהו ולא נתנהו לעלות על ראש העץ, וטרם הצליח הליאופרד לעלות על הגזע החלק ולהגיע עד השׂוכה הראשונה, והאדם תפש אותו ויאחזהו בידו האחת בזנבו הארוך, ובאצבעות ידו השניה הארכות והחזקות שם מחנק לצוארו. הטורף נאבק בכל כחו וברגליו חלק על פני הגזע. ויד האדם אשר אחזה בזנב הטורף תפשתהו גם הוא כרגע בצוארו מתחת לזקנו ותלחצהו בכח רב. הטורף הסיר את רגליו מהעץ ויתָּלה באויר בידי בן האדם. הוא נחר ונהם, מפיו הִזָּה קצף, עיניו מלאו דם, רגליו האחוריות רעדו ותתקרבנה אל הרגלים הקדומות הרועדות בם הן, אחר רגעים אחדים בא הקץ לחיי הטורף.

וביער נשמע הס קול המנצח ביתר עז. הוא עלה על אחד העצים ויקפץ מעץ לעץ. פניו הבהיקו, על אפו ולחייו נזלו נטפי זעה, ועיניו הבריקו בברק שמחה.

והנה נשמע קול בני־מינו בא מן האגם, וימהר גם הוא לבא שמה.

ב.    🔗

האגם אשר משם נשמעו קולות בני האדם היה האגם היותר גדול בכל האי. ושפת האגם הפונה אל היער תלולה מאד, ושורת מדרגות יורדת ממנה עד פני המים. המדרגות האלה לא נעשו בידי אדם, כי אם נוצרו ונתהוו בזמנים שונים ובתקופות שונות, על ידי זוָעות והרָסים. על המדרגות צומחים פה ושם עשבים ודשאים. ויש גם אשר ירָאה עץ בודד בין העשבים והוא נטוּי הצדה וענפיו נוגעים כמעט בפני המים.

על המדרגות הטבעיות האלה נאסף חבר בני האדם. כעשרים איש ישבו שם, וביניהם זקנים וצעירים, אנשים ונשים.

ומכָּרנו הבחור קרב גם הוא אל האגם ובקפצו מעל הענף האחרון הקרוב אל החוף, נגע ברגלו בעֹרף איש אחד בא בימים אשר ישב על המדרגה העליונה ויאכל בשים לב. ושניהם יחדיו נהמו, הזקן נהם בקצפו על אשר הפריעוהו מאכילתו, והצעיר נהם להראות את חֹזק קולו. הוא לא הראה כל אותות של כבוּד זקנים והדרת ישישים. והזקן ישב ואכל ומתק את אכלו בקול שקשוק שפתיו העבות, ואת ראשו הסב הנה והנה כאלו בקש לו עוד דבר־מאכל. ובאמת לא ידע מחסור באכלו, כי בין העשבים הקרובים טמן עוד מקדם פרי ואגוזים לרב. הוא התבונן מסביב, הביט לעבריו וגם לפניו אל האגם המשתרע במרחב רב, אך האגם כנראה לא לקח את לבו ולא ענין אותו, כי ידע היטב את כל הנמצא על פי י האגם, גם את להקות העופות השונים השוחים במנוחה על פני המים השקטים, גם את האיים הקטנים של עלים וצמחים עבים אשר שחו על פני המים לאט, וגם את הפרחים השונים הלבנים והכחולים והכתומים אשר נראו על האיים השוחים האלה – ומה לו לזקן ולאלה?

שפתי האגם המכוסות יערים וחושות שָפלו הלך ושפל, ומעבר השני לאגם יצא נחל, הוא הנחל היחידי בכל האי מסביב. הנחל הקטן אבד דרכו ביערים וחוּרשוֹת, אך אחרי כן רחב הנחל ומימיו השוטפים העמיקו את אפיקם. ומעל המדרגות, במקום אשר ישב הזקן, נראה הנחל מרחוק בלפתו דרכו כדרך כסף ישרה. אך מה לו לזקן גם לכל אלה? בימי עלומיו התעורר בו לפעמים החשק ויתהלך גם במקומות ההם וירחיק גם ללכת אל מעבה היער, אך לא מצא שם כל חדש, המאכלים שם אינם טובים מהמאכלים אשר ימצא פה על יד האגם מעבר מזה. ומה לוֹ וליער?

הזקן כִּלה את אכלו ויגהר ארצה וישכב על גבו ויפשט את ידיו ואת רגליו, ומבין העשבים נראתה אך בטנו הכהה והרחבה כערמת חטים.

ועל המדרגה אשר עמד שם הצעיר היו שלש נשים ושבעה או שמונה גברים. אחת הנשים, והיא כלה רטובה, עמדה ותנָער את המים מעליה, ושתים אחרות ישבו לבדן, ואת רגליהן הורידו אל תוך המים, ומסביב להן חָנו הגברים.

ויחמד הצעיר להתגרות באשה הרטובה, אך היא לא חשבה הרבה ותכהו בידה אחת ושתים על לחייו ועל שפתיו. ויפן את ערפו וינהם בקול, וישב על יד חבר האנשים אשר ענו לו על נהמתו בנהמה, לאמר, כי אינם שמחים הם לחברתו. אך הוא לא שם לב להם ולנהמתם ויתערב בשיחתם. ושיחתם היתה אמנם בלי כל חליפות ותמורות, אך מלאה חיים, קולות: אָ – אָ! אוי – אוֹי; אוֹ – אוֹ, אִי – אִי, נשמעו מכל עבר לרגעים. ואשה אחת לא צעירה, אך עזה ומהירה, הצטינה מאד ברוח שמחה, ותסב את ראשה חליפות אל כל אחד מבני חבורתה ועל כל אַ – אָ ענתה היא בחן: אוּ – אוּ, וכפעם בפעם נפתחו שפתיה בשחוק, ומבין טורי שניה הלבנות יצא קול צהלתה. כנראה נשא חן בעיניה, שכנה, איש בא בימים אשר ישב על המדרגה לימינה ורגליו מורדות המימה, ותכהו כפעם בפעם על כתפיו ותִגפהו בצלעותיו בחבה, וגם הוא לא חשַׂך ממנה אותות אהבה וחבה כאלה. ואף היה אמנם האיש נכבד על פני כל אחיו, כתפותיו הרחבות העידו על כחו הרב וגבורתו הכבירה, ואין להתפלא אם יתר המשוחחים לא התקרבו אליו ובקריאותיהם לא נשמעו בִּטחה ועֹז כבקריאותיו הוא.

החברה הזאת לא מצאה, כנראה, חן בעיני הבחור מכָּרנו, ויִתַּר פתאם ממקומו ויקרא בכל כחו: ברררר! ויקפץ מעל ראש כל בני החבורה, ויעמד תחתיו מרחוק על המדרגה התחתונה.

ושם – תחת ענפי אחד העצים הנטוי על פני המים, נשמעו קולות שונים ומשק מים. ומבין ירק הדשא נראו ראשים רטובים, ואחרי כן נראו ידים ורגלים רטובות הנאחזות בענפי העץ העבים; רוחצים שם במים ואחר כן עולים הם על החוֹף בהאחזם בענפי העץ. גם בחורנו לא נפרד מהם. כהרף עין נאחז בענף העץ ויקרא: אָח! ויפל המימה – ורסיסי מים נפוצו לכל רוח, ולהקת העופות הקרובה נבהלה, פרשו כנף ויתרחקו הלאה. הבחור טבל פעמים אחדות במים, ואחרי כן החל להכות על פני המים בידיו ורגליו וענן רסיסי מים התרומם מעליו. עד מהרה יצא מן המים בקפיצה אחת ויתנער כאשר יתנער הסוס בצאתו מן הרחצה. ובהביטו מסביב פגשו עיניו בשרטון אחד אשר בתוך האגם אצל שֶׁפֶך הנחל, ועל העצים אשר מסביב לשרטון ישבו בני אדם ויתנועעו, וקולותיהם השמחים והצוהלים נשמעו עד מעבר לאגם. כנראה קרה שם איזה מקרה נפלא ומשמח. בחורנו התבונן אל המקום ההוא, וירא והנה ראש תנין נשקף מעל פני המים מתחת לעצים, אשר עליהם השמיעו בני האדם קול רעש והמולה.

– אוּ־אוּ? – שאל הצעיר בקול גדול בכל כח רֵיאותו.

הזקן, אשר שכב עוד על גבו בין הצמחים ולעס בשניו, הוציא מפיו קול צעקת התאוננות.

– אוֹ־אוֹ! נשמעו מן השרטון קולות עונים.

כנראה קראו אותו כי יבוא גם הוא אל השרטון, אך רעבונו התעורר בקרבו, והזקן הרעבתן עורר בשקשוק שפתיו עוד יותר את הרעב בקרב הבחור. ויעל על אחד העצים הקרובים ויסעד את לבו בכל אשר מצא לפניו, ואחרי כן שם פניו ללכת אל החברה העליזה אשר על השרטון, וילך שמה כדרכו, בקפיצה מעץ לעץ ומענף לענף. וככל אשר קרב אל המקום כן גבר הרעש וכן גדלו שמה קולות המהומה, ומִצהלות השמחה התערבו עם שריקת פחדים, צעקת אימה ומַשַק שפתים. קולות עונים גבורה עם קולות בהלה ופחד יחד התערבו. ובגשתו קבלו בני החבורה את פניו בקולות צהלה, כלם יחד שמחו מאד לקראתו בהרָאותו מבין ירק העצים, ובקולות קצרים מקוטעים בארו לו את דבר שעשועם, אך הוא כבר ידע מעצמו את הדבר, ויקרב אתם יחד אל המשחק אשר נפסק לרגעים אחדים.

הם התישבו כלם במעגל על ענפי העצים וידחפו איש את רעהו וידחקו איש את אחיו. על הככר הקטנה אשר העצים סבּוּה ואשר גלי המים נשפכו לרגעים עליה, השתרע תנין אחד גדול, אשר עליו נועדו כלם לשחק בו. התנין פתח את לועו המלא שנים חזקות ולא התנועע ממקומו.

והמשחקים, רֻבָּם חמושים בענפים ארוכים, נִתְלו על ענפי העצים ויכו בשבטים אשר בידיהם על ראש התנין להרעימו ולהכעיסו, והוא רבץ לו במנוחה ויתן גווֹ למכים בקֹר רוח. סבלנותו זו הרגיזה ווהרעישה עוד יותר את העֵדה, ויוסיפו להתגרות בו ולהקציפו. ובקולות צעקה עוררו איש את אחיו להכעיס את התנין, ואם הניע זה אך מעט את ראשו להטותו הצדה ממכת השוט, וקם רעש צחוק ושמחה בין המשחקים. ואחד מהם, והוא איש התוּלים ומהיר מאד, השליך ענף קוצים אחד ישר אל תוך פי התנין הפעור. דלתי פי התנין נסגרו ובקול מפץ רצץ את הענף. אז תעלה אשה אחת צעירה על ראש העץ היותר קרוב אל התנין, ותבחר לה ענף חזק ותתפשהו בידה האחת ובאצבעות רגלה האחת, ותָנַע בחזקה את הענף ותורידהו למטה ותך בכף ידה השנית באף התנין. ויהי אך פתחי התנין סגוֹר־פיו לתפשה, ותֵרוֹם הנערה למעלה בצחוק שמחה, ופי התנין נסגר ריקם ולא תפש את היד המכה בו, וקולות שמחה ושבח וצחוק פרצו מכל עֵבר, לקראת הגִבּוֹרה. והבחור מכָּרנו קפץ פתאם אל מקום הנערה, ויאחז בשתי ידיו בענף ההוא אשר נאחזה בו תחלה האשה הצעירה, ויצנח ארצה ויך בשתי כפות רגליו בין עיני התנין, התנין התנועע ברגז, אך גם הפעם נסגר פיו ריקם, כי התרומם הבחור כהרף עין למעלה, וקולות שמחה וצחוק גברו ביתר שְׂאֵת למחזה הזה. והמשחקים הוסיפו להרעים את התנין ביתר עז ויכוהו בענפיהם ושוטיהם הוסיף והכות באפו. והנה עוד נער אחד חפץ להפליא את חבריו בגבורה, ויאחז גם הוא בענף ידו האחת וברגלו האחת ויכֹף את הענף למטה וירם את ידו השניה להכות בראש התנין… אך תחת צליל המכה נשמע קול פחדים נורא, והמים כסו כרגע את התנין אשר נעלם יחד עם בִּלעוֹ, והענף התרומם ריקם ויז על כל המשחקים נטפי מים – והנער איננו… צעקת בהלה ומָגור נשמעה מפיות כל הנאספים, כלם רגזו תחתיהם וינועו ממקומם ויהמו ויצעקו וישרקו, ורבים מהרו להמלט ממקום המעשה. גם מכרנו הבחור הגִבוֹר ואמיץ הלב נשא את רגליו וישם לדרך פעמיו.

הוא עלה על הגבעה אשר עליה השתעשעו בבקר הילדים הקטנים. פניו מלאו זעה והוא עיף ויגע אחרי כל עלילותיו, אשר התעלל כל היום. והשמש עמד בחצי השמים וקרניו להטו כאש צורבת, ויבקש לו הנער צל לנוח ולהִנָפש בו מעט.

הוא אמר לבוא אל מערה אחת אשר פגש על דרכו, אך טרם יכניס את ראשו אל מבוא המערה הסתום בענפים, והנה קול חזק גוער בו, כאלו אומר בנהמו: מה לך פה ומי לך פה?

עיני הבחור אשר הסכינו לאור הבהיר אשר על פני החוץ, לא יכלו לראות את אשר בתוך המערה האפלה, ולא הבין הנער למה זאת לא יחפצו בו, כי יכָּנֵס פנימה. ויעמד רגע וילטש עיניו ויתבונן, וּלקַו האור החודר דרך החור אשר מעל לפתח ראה, כי המערה הצרה מלאה כבר אנשים שוכבים על יצועי עלים, והם כלם ישֵׁנים, וקול נחרתם יענה מסביב; אך בפנה הקרובה אל מבוא המערה נשמעה צעקת ילד אשר אך עתה נולד, והאם כורעת עליו ומלקקת את בשרו בלשונה לנקותו, והיא היא אשר הזהירה בגערתה את האורח הבא לבל יפגע בילדה וירמסהו, בהכנסו אל המערה.

ובהר ההוא היו מערות רבות, ויעזב הבחור את המערה הזאת ויבא אל מערה אחרת, וישכב באחת מפנותיה על מצע עלים רך, וכמעט שכב – נרדם תרדמה חזקה.

שתי שעות השינה אשר ישן הבחור החליפו כחו, ויקם ממשכבו מלא כח ואמץ, ויצא מחֶשכת המערה לאור העולם, ויעל על אחד העצים הקרובים, ויצרח פעמים אחדות ככל אשר עשה בבקר, ואחרי כן שם פעמיו אל היער, ובדרכו אכול יאכל מכל אשר ימצא טוב לפניו.

עדר פילים עובר בבטחה אל הנחל לשתות שם ולרחץ את בשרם, ובלכתם ישברו וירמסו כל עץ החוסם דרכם. והבחור ישב לו בצל הענפים, והוא כבר מלא את בטנו לשָבעה. הוא חושב עתה מה לעשות ואנה ללכת. פתאום נשמעה לו אִוְשה בראש העץ הקרוב. ומבין עפאיו נראתה לו נערה גדולה עזה ומהירה בתנועותיה. גם היא יכולה היתה להכות בידה את התנין כאשר עשתה הגבוֹרה הצעירה בבקר. ומי יודע, אולי היא היא אשר הכתה את התנין ההוא באפו. שניהם יחד נתנו קול שמחה כי נפגשו, והבחור מהר ויקפץ ויעל על העץ אשר ישבה עליו הבחורה. היא פתחה פיה בצחוק ותכהו בידה על שכמו ותמלט בקפיצה ותשב על עץ אחר. והנה גם הוא קפץ אחריה אל העץ ההוא. היא קפצה לארץ, והוא נחבא בין העלים ויקטף פרח אחד לבן וישלך עליה. ותצחק הנערה ותחטף את הפרח ותחל ללעוס אותו. ואחרי כן צָוחה בקול ותרץ הלאה אל עמק היער, והוא רודף אחריה, תופשה, והיא נאבקת בצעקה ובצחוק, והוא נוהם ומילל בקול חנינה, ופתאם נשכתהו בשפתיו – ותשמט מידיו ותברח בקול צהלתה. היא בורחת, ולרגעים תסב ראשה להביט אחורנית אם הוא רודף עוד אחריה. והוא אמנם ירדף, ידלק אחריה. והנה קץ היער ולפניהם כר נרחב. כמה פרחים שונים בכר הזה! מה רב בו ירק הדשא! מצע רך נפלא ונעים להתגולל, ויפלו עליו שניהם יּגֵעֵי ריצה ונרגשים במשובת תאוָתָם, יתגוששו, ישרטו איש בשר רעהו, כאשר יעשו הכלבים בשחקם יחד, עד כי יָגעו וינוחו בצל אחד העצים.

הם לא דברו ולא שוחחו ביניהם, ולו גם ידעה לשונם לדבר לא מצאו מה להגיד עוד. הם לא חשבו דבר, אך ענג התענגו ברגע ההוא. בנהמתם הקלה, בשריקתם הדקה והחרישית, ובצחוקם השמֵח הביעו את שבע שמחתם בחמדת החיים ותענוגיהם.

שעות אחדות עברו עליהם כחלום נעים ועלֵז – והנה נטה השמש לערוב, ויפרדו הנאהבם וילכו איש לדרכו, לאשר נשאוהו רגליו. הם לא החליטו ביניהם להתראות עוד פעם באחד הימים, כי לא יכלו גם להיות נִדְבָּרים על ככה, וגם מחשבה כזאת עוד נבצרה מהם לחשוב. יבא יום המחר וגם הוא יהיה כיום הזה אשר חלף, והם, או כי יפָגשו עוד שניהם יחד, או כי לא יפָגשו עוד, ופגש הוא באחרת והיא – באחר. האם לא אחת היא להם?

ובלי כל מחשבות על יום אתמול שעבר, ובלי כל דאגות ליום המחר העתיד לבוא, עלה לו הבחור על אחד העצים, ויקשר יחד את ענפיו הדקים ויכונן לו מטה לישן ברֹם עצים הלילה, כאשר שכב ליל אתמול.

עיֵפוּת נעימה עברה על כל גופו, ותפל עליו תרדמה וירדם בהתנודדו בעריסתו התלויה באויר.

צללי הערב כסו את מרחבי היער במעטה כהה. הקולות חדלו זה אחר זה ודממה חרישית החלה שלטת בכל היער מסביב, גם קול צפצוף התֻכִּים חדל, גם הם מצאו להם ענפים לישון עליהם במנוחה עד יעבר הלילה. הנה נשמע עוד קול טַוָּס פרא ברֵעוֹ, כמכריז על הלילה כי בא, ויתושים מאירים מתעופפים, האחד אחרי השני כככבים נופלים, קָדרה תכלת השמים וכוכבים עליהם יתנוצצו כעין הגביש.

דממה – ובבטן ההרים נשמעה המולה חרישית, כמו רגז ירגזו ויתלוננו על מצבם כי לא טוב.

ומכרנו וכל בני מינו ישנו בטח, ולא ישמעו כי מוסדי ארץ תחתם יתלוננו.

 

פרק שני    🔗

א.    🔗

גן־עדן היתה הארץ לפני האדם, ימיו – משתה ושמחה, ששון ושעשועים. הוא לא חשב על העבר. היום הוא לו אך כהמשך הנֹעם והעֹנג, הששון והשמחה אשר היו לו יום אתמול ושלשום וכל הימים מים הִוָּלדו. גם דאגת מחר לא דאג, כי הלא גם מחר מצֹא ימצא את המשתה והשמחה וספוק תאותו אשר מצא היום ואתמול. ויהיו כל חייו כשֵנה ארוכה וחלום רב ענין ושעשועים, כאשר יחלום הילד נעימות.

אך כל אלה עברו כחלום יעוף, ועת רעה באה ליושבי התבל.

האדמה – לא לחנם פרצו כפעם בפעם אנחותיה מבין שדיה, הריה החוצבים להבות. היא נאנקה מעת לעת בכבדות כמו כאֵב עצום וחזק עצור בקרבה וקורע את כל קרביה. ויש אשר יבָקע עורה ונשפכו אז, כזרם דם חם מפצע אנוש – אש להבה, ושֶפך גפרית וחמר בוערים, והדם הזה קָרש ונתאבן בבקעות בין ההרים.

והנה בא היום הנורא, יום חשך וצלמות: רָעַש הים ויגעש, מימיו רֻתחו ויחמרו ויכו בקצפם גלים ומשברים נוראים, וענן כבד עלה ממנו, ולעומתו ענתה האדמה באנחותיה העמוקות, ותרעם שאגתה מעמקי לבבה – וזְוָעה גדולה היתה. גלי הים היו נֶבֶך אחד אדיר, שקצפו התפזר לכל עברים ויעל כעב – חלו אף רגזו תהומות! ובתוך מבול המים פתחה הארץ את פיה, ועמודי אש פרצו ולהבות־אל רבו עד לשמים, חשך השמש בצהרים, והארץ חלה רגזה כלה מקצֶהָ ועד קצה, חָזֶהָ נבקע בקעים בקעים, וזרמי דם־אש פרצו מלבה הבוער בברקי שלהבות ובתמרות עשן, ועמודי להבה בערו ממנה עד לשמים. והשמים – כל פניהם כוסו עבי־חושך כבדים, ובתוכם זעו ורעשו רעמים וברקים, ומבול מים נתּך ארצה, ורוח סערה מפרקת ומסערת כל היקום אשר בארץ.

מלחמה בין איתני עולם! הים זורק גליו עד לעב הענן, מכה על היבשה ושוטפה. היבשה תירק זרמי גפרית בוערה ואֵדי להבה אדומים, וענני השמים מעל יריקו מים ואש מתלקחת – וכל היקום רועד, מתפורר ונתּך בקצף הגדול הזה! התהום במצולות אִשה נפתחה, והרים גבוהים ונשאים נפלו במעמקה בקול שאון והמולה רבה, ומנבכי הים התרוממו גבעות ויקומו גושי צורים, נִצבו ונפלו, קמו ויתפוררו, נֶערמו ועמדו. ומקול ההמון הזה לא נשמעו אנחות כל החי ואנקותיו בבא קִצם, וידמו בתוך האש והחשך, ויאבדו בתוך הסערה והצלמות…

עבר היום הנורא, הים והיבשת והשמים כמו יגעו ממלחמתם הנוראה, וכל אחד לקח לו את שללו – ויָנח…

השמים פרקו את משא הררי העבים הגבוהים אשר נערמו עליהם – ותזרח השמש.

הים בלע חלקי יבשת רבים על הרריהם, צמחיהם וחייהם אשר בהם – ולא נודע כי באו אל קרבו.

והיבשה פרצה אל הים ותדחפהו הלאה, ותרם את סלעיה הקשים ואת כֵּפֶיה החזקים ותעש איים חדשים בתוך אפיקי הים – והתבל שקטה.

והאדם?

אז בשוב קרני השמש לזרוח על הארץ, ותמצאנה את שאר האדם, הפליטה הדלה אשר נשארה עוד על האדמה לחיות, – והם כֻלם דואגים את דאגתם הראשונה…

גם מחצית האדם והבהמה אשר התהלכו על פני הארץ לא נשארו בחיים, והארץ לפניהם – מהפכה ושממה…

קָטְנָה הארץ. חֶציה בלע הים, וחֶציה הנשאר היה שמם וריק. במקום אשר צמחו יערים רעננים – משתרעות בצות רחבות, ובמקום אשר התנוססו הרים עטופי ירק־דשא, הבריקו עתה מי אגמים. הנחל, אשר על שפתיו צמחו עצים ושיחים למכביר – נעלם ולא נודע מקומו איהו, ומרחוק ירָאה פלג חדש קטן הנופל אל הים, אך עוד לא סלל לו מסלה, עוד לא העמיק את אפיקו, ובדרכו הוא נוטה הנה והנה, ובפגשו בסלעי אבן ערומים ילפֹּת דרכו לצדדים, – והסלעים הערומים האלה מתרוממים במקום אשר לפני הלילה הנורא השתרעו שם בקעות נחמדות מרהיבות בת עין.

“וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח – ואֵד יעלה מן הארץ” – – –

מתרוממים ההרים האחד מעל לשני, וראשי הרכסים הרחוקים והנשאים נעלמים בתכלת השמים; ויש אשר רצועות שלג העולמים אשר על ראשיהם – מזהירות באור אדמדם לנגה קרני השמש. ונראים ההרים כמדרגות גדולות אשר עליהן יוכלו לעלות עד לרום שמים.

וההרים, העוטרים את שפת הים כמדרגות הזירה, נראים לכל העומד על לשון החול הבאה בתוך הים, כי קרובים הם אליו מאד. והאויר עליהם כל כך צח ושקוף עד כי כל עננה קטנה ודקה העולה מעל ראשי התכלת תראה מרחוק על שפת הים ברור היטב. אך בין ההרים האלה ובין שדֵרת ההרים הגבוהים אשר בקצה מדרגות הזירה הגדולה הזאת – המרחק רב מאד. ושמה, לשפת הים ההיא, ירמשו בני אדם, והם לא ישערו כלל את גבול המרחק הנראה להם; ולו ידעו לחשוב, כי אז אמרו בלבם, כי ההרים ההם הם קצה התבל, הקיר אשר עליו נשענה כפת השמים הגדולה. אולם יושבי שפת הים ההם לא שמו כלל לב לדברים כאלה, עוד לא הגיע שכלם עד מחשבות כאלה, הוא יכול להשיג לרגע אחד אך מקרה ומעשה פשוט הנעשה לעיניהם, דבר הקרוב להרגשתם ולחייהם והנוגע לצרכיהם. וצרכיהם מעטים מאד, רק בכדי להיות שלמים בגופם ושבעים.

יום יום יצא השמש בבקר; יום יום מבצבצות קרני אורו בפני מי הים הגדול, אשר אין קצה לו; לילה לילה יזהיר אור הירח והככבים מגֹבה השמים, וההרים הרחוקים עומדים במקומם עולמים, – ומה לו לאדם ולכל אלה? גם את רוח דמיונו לא יעוררו בו במראיהם. האדם – רגעי שנתו הם רגעי מנוחתו, ובחזיון חלומו יראה אך את תמונות הטבע הסובבות אותו כל הימים, כמראה אשר הוא רואה אותן בהקיץ. ובהקיצו ישכח כרגע את חלומותיו ולא יזכר אותם עוד ולא יחשוב עליהם, כאשר ישכח בשנתו ולא יחשוב על הקורות אותו בהקיץ. הוא יודע שֵׁם ומקום אך לדברים היותר נחוצים לו, שבלעדיהם אי אפשר לו להתקים. הוא נתן שֵׁם לים, כי נורא הוא בשאון גליו ביום סערה, אולם את השמים לא קרא עוד בשם. יוכל היות כי אחרי זמן ישא עין ויתבונן להם ויקראם בשם “יָם דומם”. הוא קרא בשם את הנמר, אך לשמש טרם יתן עוד שֵׁם. אפשר כי ברבות הימים יהיה לו השמש בדמיונו ובפיו “נְמֵר השמים”.

והאדם הזה, אמנם רק מלים אחדות ומאמרים מקוטעים בפיו, אך הוא מדבר. הוא איננו חי עוד לבדד, כי נחיצות הַהֲגָנָה אחדה את בני האדם, ותעש אותם קהלות קהלות למקומותיהם. המסוֹרת השמורה אתם מאבותיהם מכילה רק ידיעת הצמחים הטובים לאכלה והחיות הרעות הטורפות שעליהם להִשמר מפניהן. זכרונם מכיל אך את העבר הקרוב מאד. לולא זאת, כי עתה סִפרו האנשים האלה, על דבר המבול הגדול, אשר שטף ויכס את כל העולם, ועל דבר גשם אש וגפרית אשר החריב את גן עדנם. אך המבול וגשם האש מצאום עוד בהיותם מפורדים ואִלמים, והנוראות האלה השאירו אחריהן רק פחד, מחסור ודאגה – ואלה הכריחו את בני האדם להֵאסף יחד. וכן היו לעדרי אדם. והם עודם דומים בכל תכונותיהם ודרכי חייהם לקופים.

המקומות, אשר יושביהם הרגישו שם ראשונה בנחיצוּת להתאחד, היו לפני זמן לא רב כגן עדן. והדור החמשי או הששי ישבו בשארית הדַלה אשר נשארה מימים עברו. המהפכה הגיאולוגית הנוראה החליפה את שפת הים לגבולותיה ותשַׁנם. אי העדנים אשר שורת איי קורַלים הדביקה אותו אל שפת הים הזאת, שקע ויעָלם במצולות, ותחתם התרומם אי אחר המורחק יותר מהחוף. והוא גדול וגבוה מהאי אשר נמחה, והוא כלו צורי סלעים ערומים מבלי כל ירק.

מאות בשנים תעברנה עד אשר יְיַבש השמש את הבצות והעלה את מימיהם באד למעלה, מאות בשנים תעברנה עד אשר יזָרעו שם וישתרשו הזרעונים המובאים ברוח מרחוק, והצמיחו צמח עשב ועץ. מאות בשנים תעברנה עד אשר הגשמים הבאים בעתם יטחנו את פני הסלעים ויעטפו את העמקים והבקעות שכבת אדמה פוריה. ועד העת ההיא יחיו האנשים בעצב ובמחסור גדול. הימים הטובים הראשונים, הימים אשר כל בן אדם חי לבדד וחפשי לנפשו, הימים אשר האחד נפגש עם השני רק לצחק ולהשתעשע ולהתענג, – הימים הטובים ההם חלפו ועברו ולא ישובו עוד.

ואם גם יבוא יום והטבע יחדש כנשר נעוריו, ולשפת הים ישובו כל הודה והדרה אשר היו לה לפנים, – לא ימצא עוד אנשים בחיקו, כי יִכלו שמה מחסר כל עד בוא הימים הטובים.

“אבל הם היו חיתו יער”, – יאמר האיש בן דורנו, אשר יחשב כי כבודו יחֻלל אם יכירוהו לשאר־בשר של האורנג־אוטנג או של הגורילה, ואשר גַאותו לא תתנהו לקרא גם את הכושי בשם אח. אמנם כן, הם היו חיות היער, אך חיות שבעות, בריאות, שקטות ומאֻשרות, כי עֹשֶר הטבע הנדיב שמרם מדאגה ומחסור. גם בתקופה השניה הזאת של התפתחות בני האדם, בעת אשר נוכחו לדעת כי אי אפשר עוד להם לחיות איש איש לבדו, היו עוד האנשים – חיות השדה, אך בלי התענוגים, היושר והטוב אשר היו לבני האדם בתקופה הקודמת. אבל גדול יהיה כבוד האדם אשר יצא מכלל חיה ובא לכלל איש. עלֹה יעלה ולא יֵרד!

ב.    🔗

ושארית יערים עוד נשארו על צלעי הרים אחדים והם עודם רעננים ומְצִלים, הם כמו נמלטו בנס משטף זרם האש והגפרית אשר פרץ מבטן האדמה, ועתה הם פורחים ומזהירים ביָפים. זרעוניהם וזרעוני זרעוניהם עוד יַפְרו ברבות הימים את כל המקומות השוממים והחרבים בבקעות ובהרים, אולם רק ברבות הימים, ולעת־עתה הרבה מן הזרעונים, אשר ינשאו ברוח לכל עברים, אובדים גם מבלי הזָרע, כי יפלו על צחיחי סלע. בנאות דשא במדבר שממה רָאו שארית היערים בין קמטי ההרים, והם אינם עוד מקלט בטוח לבן האדם. גם האדם אף הוא איננו מסוגל עוד לעצים כמו שהיה. עתה איננו יכול עוד לקפץ מעץ לעץ, כאשר עשו אבות אבותיו, הוא איננו יכול עוד לישן במנוחה על הענפים להיות תלוי בעץ בשעת תרדמתו, הוא איננו יכול עוד לשוט ולהתהלך ביערים לחפצו, מבלי אשר יפחד פן יפגשהו חי טורף. ירא הוא מאד מפני פגישות כאלה שיש בהן סכנה גדולה לנפשו; החיה הרעה אינה מוצאה תמיד במה להשביע את רעבונה, כאשר מצאו אבותיה הכל מוכן לפניהם על כל צעד ושעל, ותחל להשחית גם באדם, ובשרו ודמו נעמו לה, – ובן האדם במה יעמד על נפשו? נִשקו – ידים, שנים וצפרנים, או צרור ואבן וענפי עצים שנשברו, אבל בנשק אשר כזה הן לא יוכל לעמד נגד אויביו המזיקים. ואת האויבים האלה יפגש האדם לעתים קרובות מאד ביער, בצאתם לבקש להם אכל לרעבונם. לפנים לא נלחם בן האדם עם החיות על המזון, כי די היה לכלם יחד, ושלום היה ביניהם, כאשר יהי בין החתולה והכלב שבבית בהיותם שבעים. אמנם מלחמת ההשמדה כבר קמה על פני האדמה בין התקיפים והחלשים, אך במלחמה ההיא לא לקח בן האדם חלק, כי לא נגעו בו ובבשרו. הוא אמנם ידע כי יש חיים בעלי שִנים חזקות וחדות משניו הוא, כי יש חיים בעלי צפרנים חזקות וקשות מצפרניו הוא, כי יש חיים ששריריהם מוּצקים כברזל עֶשֶׁת, – אך החיים האלה לא הפילו פחדם עליו. הם לא נלחמו אתו מלחמת הקיום, כי שפעת שָׁבָע היתה בכל הארץ. אך עתה, בהחל החי להכיר את הרעב, ירא בן האדם להפגש עם הנמר או עם הדב, בדעתו כי לא יוכל להם. גם האדם בעצמו החל לדעת את הרעב ואת המחסור, וכחו חלש. והמערות, אשר היו לו לפנים בימים הטובים למקום מנוחה, היו לו עתה למקום מושב תמידי, מעון ומחבוא אשר לא יעזבהו זולתי בצאתו לבקש טרף לנפשו.

ובשדרת ההרים הקרובים אל החוף – מערות מערות שונות, והן נקיקים וחֲגָבִים שבסלעים. הנקיקים האלה רובם צרים ולא עמוקים, אך יש שהם צרים רק בראשיתם והולכים ומתרחבים אחרי כן יותר ויותר, ונמשכים כמסדרון ארוך בבטן ההר. הראשונים, אשר נועזו לעבר דרך הפתח הצר אל המסדרונות ההם, נחנקו מפני האֵדים הרעים אשר מלאו מערות אחדות; לא מעטים מהם טבעו בבוץ המעינות אשר בבטן האדמה, לא מעטים מהם אבדו בשוחות ובתהומות אשר שם. ואיש לא ידע באבדם, כי הלא כלם בני בלי שם ובלי משפחה היו בארץ.

עתה מבואות כל המערות סתומים באבנים גדולות, אלה הן הדלתות הראשונות אשר המציא לו בן האדם. בפתחי “הדלתות” האלה לא יעבור עוד כל חי זולתי האדם. יש אמנם חיים שכֹחם בשריריהם להסיר על נקלה את האבנים האלה, אך מהירות וזריזות חסרות להם לעשות זאת. וכמה יגיעות יגע בן האדם עד שהמציא את הדלתות האלה. ובאמת אף הוא לא המציא אותן בשִׂכלו כי אם המקרה עזר לו. בתחלה השתמש האדם במוכן לפניו בידי המקרה הטוב; בפי אחת המערות מונחת אבן גדולה אשר נפלה מכִּפת המערה, בעמל רב יכלו בני האדם לעבר את המכשול הזה ולהכנס אל תוך המערה. הדלת הזאת לא היתה אמנם כל כך בטוחה כדלתות נחושת ובריחי ברזל, אבל היא שמרה עליו מחיות רעות גדולות אשר לא יכלו לעבר במִפְתַּח הצר. וידָחקו רבים מבני האדם אל תוך המערה הזאת, ומריבות וקטטות רבות פרצו בין האנשים על דבר המלון הבטוח אשר במערה הזאת. אולם צְבֹעִים רעבים, אשר נדחקו גם הם לפעמים אל תוך המערה, נתנו בלב האדם את הרעיון להקריב את האבן יותר אל פי המערה ולסתם אותו. וכן יגעו יגיעות רבות עד אשר המציאו לסתם את פיות יתר המערות באבנים.

אלה תולדות ההמצאה הפשוטה הזאת, ואין פלא. הן כמה אלפי שנים היה הקיטור מרים את המכסה אשר על דוּד רותח, ואיש לא שם לב להשתמש בכח הזה, עד אשר בא האחד ויתבונן והביא תקון גדול במהלך חיי כל האנשים על פני תבל. ודלת למערה גם זו תקון גדול היתה.

יש דלתות למערות, אבל אין די מערות לכל האדם. כל המערות מלאו כבר יושבים, והדחק והחֹם אשר במערה עוררו את התקיפים לגרש את החלשים, – והנה נולדה שלטון האצילות הראשונה, היא אצילות הזרוע והאגרוף. ומרירות לב החלש נהפכת מעט מעט לערמה, – אם לא בכח יעמד החלש על נפשו, תעמוד לו עצה ומזמה. אך הערמה לא עמדה לו ולא עזרתהו הרבה, כי דלת היתה. בני האדם לא התפתחו עוד דַים בשכל, וגם לא הסכינו עוד להשתמש בחנופה ומרמה במקום הכח החסר להם.

לא חוזה, לא אמָנה ולא ברית אספו את יושבי החוף אל המערה. הפחד והמורא מפני חיות רעות הביאום אל המערות האלה ויקרבום האחד אל השני, וישארו יחד ויהיו לאגֻדה אחת. ועל ידי התאגדותם זאת פרצו בתחלה ביניהם מריבות וסכסוכים אשר לפנים לא ידעום. מלון, טרף ואשה היו סבות השנאה והמריבות, כי לא הספיקו לכלם יחד, ואשר לקח האחד בקש גם השני לקחת לנפשו, ויתקוטטו עד אשר גָבַר התקיף בזרועו.

לפנים היה די פרי לכלם, ואם חטף אחד מיד רעהו איזה פרי – עשה כזאת אך לשם צחוק ושעשועים, הן אם אך פשט יפשט את ידו וימצא לו גם הוא די פרי, ולא היה מקום למריבות על דבר תפוח אחד או ענבה אחת. אולם עתה שֻנה הדבר, התקיף הוציא מידי החלש בחזקה ויקח לו למלא מחסורו הוא.

והאדם, אך דאגת הרגע ההוה לקחה את כל לבו, כי לא ידע עוד להכין לו לעתיד. דאגת העתיד לבוא היתה עוד זרה לו, ואך אחרי מקרים רבים של רעב גדול וארֹך למד בן־האדם לדאג לנפשו גם למחר ולהטמין משארית מאכלו היום גם ליום המחרת – והנה הונחו ראשית יסודות הקנין והרכוש בין בני האדם. טמן האדם דבר לנפשו, ולא חפץ עוד כי יבוא האחר אשר לא עמל בו ויקחהו לו. אולם לשמר על קנינם יכלו רק התקיפים ביותר.

הגבורה היתה התכונה היותר נכבדה באדם, כי היא שעמדה לו במלחמתו עם המקרים והפגעים השונים. אולם הטבע בעצמו בֵּרֵר לו את היותר חזקים ויבחר בהם להיות אֲבות הדורות הבאים, והחלשים חיו בלי תענוגים וימותו בלי צאצאים וזרע.

שעת רדת־הים באה, וכל יושבי החוף נאספו אל שפתו. במערות לא נשאר אף איש, גם הנשים המיניקות באו וילדיהן על זרועותיהן. נסוגו המים והשאירו אחריהם ברכה בזוטו של ים: רְכִיכות, דגים ורמשים. ואת כל אלה יאכלו יושבי החוף בתאוה רבה.

הנה הם בני האדם יושבי המערות למגדול ועד קטן. שונים הם מבני האדם גרי היער אשר היו לפניהם. בעיניהם נראים פחד וזהירות, גבם התישר וקומתם זקופה יותר, כף רגלם אינה נכפפת עוד ככף יד לתפוש ולאחוז, כמו שהיתה כף רגלם של בני היער. זה דורות רבים מתהלכים אלה וצועדים אך על פני הארץ ואינם מהירים עוד לטפס על העצים כאבותיהם הראשונים. שריריהם עודם חזקים ועצמותיהם רחבות כמו שהיו, אך בטנם קטנה ואיננה עוד בולטת כבטני אבותיהם המאושרים. צמצום המזון הביא רזון בבשרם, הם כמעט תמיד רעבים. דג חי או מת כי ימצאו וקרעוהו כרגע בשִניהם, שבלוּל – וכרסמו אותו על ביתו, כי הרעבון יציק להם תמיד. דבור לא ישמע בכל החוף. אך הנשים תגערנה לפעמים בילדיהן הזוחלים בחול, או מתרוצצים לבקש להם אכל, וקולות המלים הגרוניות מקוטעים ומפורדים. ובאכלם ינהמו, כאלו ישבחו ויודו למאכל פיהם בנהמתם זאת. ויש ביניהם אשר יאספו בידיהם מיני מאכל שונים מכל אשר ישיגו והלכו וישבו בצל הסלעים הקרובים. על יד המערות, ואכלו שם, כי נעמה להם ארוחתם בַּצל, מֵאכֹל מול קרני השמש הלוהט.

בשעת הצהרים, בעת שאין נסתר מחום השמש הגדול, יכל יוכל בן־האדם, למצא לו צל בין עצי היער הקרוב, ופרי נחמד למראה אשר על ראשי העצים – כמו מחכה שם ליד בן־האדם כי תבוא ותקטפנו. והנה קטף האחד עלה גדול ורחב ויאסף אל תוכו תפוחים וענבות להביא אתו על מערתו – והתנפלו עליו פתאום חבריו חטפו מידו את טרפו. אך שארית קטנה נשארה בידו וימהר להמלט אתה אל מערתו…

אחדים באים רק עד קצה היער לנוח שם בצל עציו הרעננים, ויש גם אשר יעיזו לבוא עד עמקי היער, – הן החיות הנוראות, הנמר והרְאֵם, לא יתהלכו יומם, ועל כן נקל להשמר מפניהם עדי לילה. במעמקי היער מערכת הצומח עשירה מאד, וההכרח יאלץ את בן־האדם לחדור אל תוך היער לבקש לו שם אֹכל, כי פרי העצים אשר בקצות היער איננו מספיק לכלם.

השמש אמנם מאיר ומחמם ומַפְרֶה מאד את עצי היער, אבל הן לא בכל ימי השנה ישאו אלה את פרים. ואז, בימי המחסור, יכלכלו יושבי החוף את נפשם אך במתנת הים בלבד, – והים מתנותיו מצערות מאד. אז ישובו בני האדם אל היער וכרסמו את קליפת העצים. הקליפה אמנם איננה קשה כל כך ואיננה יבשה ורזה כקליפת העצים שביערנו, אך גם היא לא תַשְמֵן ולא תדַשֵּׁן את אוכליה, ואיננה משביעה את נפשם.

יכל יכלו בני האדם להכין להם מזון במערה לימי הבצֹרת, אך רעיון כזה גם לא יעלה על לבם. לא על נקלה הבינו בני האדם את הדבר הפשוט הזה. עוד יביא הרעב עליהם מחלות ומות, עוד ימים רבים יּעַנֵּם כפעם בפעם עד אשר יחלו להבין כי אפשר לאגור מזון ליום רעה ומחסור. בתחלה יביטו על מתיהם כעל עזרה בצרה: החיים יאכלו את המתים. אך בעלות באֹש המתים ומשך אל המערות את הצבוֹעים ואת הזאבים, והשחיתו בחיים, – אז יחלו החיים להשליך את המתים החוצה לחיתו טרף אלה, כי יסחבום אל מאוּרותיהם ולא יפרצו אל המערה לטרף את החיים.

קשים הנסיונות! מר וכבד כל לֶקח לאדם! ברב עמל וצרה יצעד גם האדם בימינו צעד אחד לפנים במדרגת ההשתלמות, ואף כי האדם בימים ההם!

הן אם האדם בן־היער עמד במדרגת השתלמותו יחד עם כל בעלי החיים, הלא האדם יושב המערות עמד במדרגה יותר שפלה מהם. סימני ההשתלמות המעטה, אשר רכשו להם כבר בעלי־החיים החלשים, על ידי ההכרח והנסיון, אינם נראים עוד בין בני האדם יושבי המערות. יכול היה בן־האדם ללמד הרבה מבעלי החיים, אך הלמוד היה קשה עליו. כי מה לו ולבעלי חיים כי יתבונן להם. קני הצפרים, המאורות הטובות שחיות קטנות עושות להן, הסדר והמשטר אשר בנחיל הדבורים, עבודת הנמלים ודאגתן לעתיד, אוצרות המזון אשר יכינו להם בעלי חיים שונים, – כל אלה יכלו להיות למשל ומופת לאדם בחייו. תמיד הם לנגד עיני בן־האדם, אך מתי יחל גם הוא לעשות כמוהם? העכביש אורג את רשתו לצוד זבובים, והאדם עוד טרם יתבונן כי באפן כזה יכל היה גם הוא לדוג דגים. התולע טוה לו חוטים ועושה לו מצע רך, ובן האדם עוד לא החל לחשוב על האמנות הזאת. הנמלים שופכות דָיֵק סביב למעונן, מכניעות להן רמשים קטנים ועושות להן עדרם לחליבה, עבדים להשתמש בעבודתם – ובלב האדם עוד טרם יבא הרעיון על דבר גדר חזקה לשמירה, על דבר חלופי־עזרה עם בעלי חיים אחרים שקטים, המוכשרים לחיות אתו יחד חיים שיש בהם תועלת גומלים.

ועד אשר יבוא האדם אל הרעיון הזה, עוד יסבל דורות רבים מחסור וכָפָן וצרות רבות ושונות. בתחלה לא צעד קדימה בהשתלמותו – מרב טובה, ואחרי כן – מרב רעה ומחסור.

אבל בוא יבא היום ובן־האדם גאה יתגאה בשכלו על פני כל חיתו ארץ, ויחשבהו למתנה מיוחדה שנִּתנה אך לו

הנה הביאה גאוּת הים אל החוף עץ עקור שנרקב כבר למחצה והוא כלו מעוטף בצמחי ים דקים ארוכים וחזקים כמיתרים, וברדת המים, נשאר העץ בזוטו של הים, כי נסתבך בין האבנים, וענפיו ושרשיו נתקעו בחול. והנה בין סבך הענפים וצמחי הים נאחזו דגים ושרצי הים לרב. אדם אחד ראה את המציאה ונפל עליה. אוצר של מזון מצא שאינו פוסק. יום יום מביא הים ציד בתוך סבכי העץ, ויום יום יבא אותו בן־אדם ואוכל משם, עד אשר נגלה מקום הציד גם לאחרים ויבואו גם הם. אך יֵרדו המים, וימהרו אל הגזע אנשים ונשים לצבֹר אכל – ומלחמה וקטטה עליו כל יום. וביער הלא יש ענפים דקים רבים, והיה עוד מקרה אחד אשר ילַמד לאדם לקלע מהם ולעשות רשת שיהיו נצודים בה דגים ושרצי־המים. בני האדם הלא ידעו משכבר הימים לקשר שני ענפים לחרצֻבה אחת. האמנות הזאת נמסרה להם עוד מאבותיהם בני־היער. והיה כאשר יחתרו המים תחת עץ הרשת והעתיקוהו ממקומו, ולקחו בני־האדם ענפים וקשרום וסבכום יחד, ושמו בחוף מצודה לדגים – והיתה להם זאת הרשת הראשונה אשר ידוגו בה.

המקרה הוא אבי ההמצאות. האגדות הקדמוניות על המקים, שהביאו לידי המצאת הזכוכית והמצאת הארגמן, חוזרות ונשנות על כל ההמצאות השונות למן הימים הראשונים ועד ימינו אלה. מהזכוכית ועד הקיטור, מהארגמן ועד האלקטרון – בכלן יד המקרה היה להמציאן. ומה הם כל נסיונות החכמים בימינו, אם לא להביא בכוָנה את הדברים לידי מקרים שונים כדי ללמוד מהם ולגלות צפונותיהם?

איך שהוא, והרשת הראשונה כבר עשויה, ויושבי החוף לדַיָגִים. לשכלל דבר – יותר קל מלהמציא. ותקוני הרשתות והמכמורות, שתקנו אחר כן, באו תכופים זה אחר זה. אך גם לבקשת השכלול והתקון באיזו המצאה יעורר ההכרח או המקרה הטוב. והשכלול והתקון בדבר אחד מביא לידי המצאות חדשות בדומה לו. הרשת הקלועה מענפים תביא לידי עשית סל לפירות, וסל חמוּר בחמר יהיה לדלי אשר ישאבו בו מים מתוקים ושמרום בו. והדלי הזה בשחותו ריק על פני המים יתן לאדם בעוד זמן את הרעיון הראשון על דבר סירה קטנה. ומי ידע למנות ולספור הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כל ההמצאות והשכלולים הנמשכם והולכים מרשת ראשונה זו?

אבל בין כל ההמצאות הראשונות הפשוטות הללו תעברנה מאות בשנים, ואלפי שנים עברו על בן־האדם עד בואו למצב הקולטורה אשר בו מצאנו את הפראים היושבים בחופי אוסטרליה.

ג.    🔗

הנה זה ימים אחדים ינהם האריה בכל לילה בקרבת המערות. הוא רעב ומבקש לו טרף. ולפעמים ישָׁמע בלילה קול צעדים מהירים ורעש מֵרוץ. אחד הצבאים בורח מפני רודפו החזק ממנו. קול צעדיו יתרחק וידֹם, גם קול נהמת האריה נאלם במרחק, ועד ליל המחרת לא ישָּמע עוד במקום הזה. ולפנות היום יתאספו חבר בני־אדם אל המערה ללון בה. והמערה לא גדולה, פיה רחב, וכפָּתה תתרומם מעט מעט ככל אשר תרחק מהפתח, עד כי יוכל לעמוד בה איש זקוף. ובפנת המערה מִשְׁקָע קטן וצר בקיר. המשקע הזה לא יצלח לכל זולתי לאסם ואוצר מזון. ובאמת, הנה עומדים שם טלי ענפים דקים מלאים תפוחים ואגוזים.

ועל רצפת המערה מצע עלים. שכבת המצע התחתונה כבר התיבשה והיתה כמעט לאבק. ועל המצע שוכבים גרי המערה לישן, והם שני גברים, ארבע נשים וילדים אחדים. המערה כבר צרה מהכיל עוד אנשים. הם אך זה נכנסו אל המערה בשובם מן היער, אשר הלכו שמה לבקש להם אכל, והם עודם לועסים בפיהם דבר מה. אחד הביא מן ההרים צורי חלמיש חדים ויתנם על יד צבור של צורים כאלה אצל פתח המערה. הוא כבר יודע לקלע בהם בידו החזקה והמהירה בפני האויב הבא להשחית, ופעמים רבות הציל בצורים האלה את נפשו מפי חיתו טרף רעבים. אצל צורי הקלע האלה מונחים עוד כלים שונים: שבטי עץ ששִּׂכּוֹת וקוצים להם, עצמות חיות גדולות הדומות לאָלת עץ. בפנה אחת מונח עור צבי ששערותיו נקרחו כבר מרב שמוּש. הולך האדם להיות ברבות הימים לגבור ציד…

ויושבי המערה כלם ערומים. בבגדים לחמם את בשרם אין להם כל צרך. גם רגש היֹפי וההתקשטות עוד לא נולד בקרבם. והנה שיח ושיג בין האנשים האלה – הם מדברים! אבל מה עניה היא שפתם הגרונית. האחד אומר: “האריה קרוב”, השני אומר: “תן צור”, השלישית צועקת: “ברח!” ומגרשת את הילד אשר חפץ לקרב אל שדיה מושיטה לו קליפת עץ להשביע נפשו. הרביעי אומר: אבן אל המערה".

ובאמת כבר באה העת לסתם את פי המעָרה באבן. עוד מעט וירד השמש הימה ויעלם שמה, ובמקום אור היום הנה תבוא חשכת הלילה. יגבר החשך, ובקרבת המערה תשָמע עוד הפעם נהמת האריה אשר לא חדל מהתהלך לילה לילה במקומות האלה, כי עוד לא הרחיק ללכת לבקש לו טרף במקום אחר.

והילדים עיפים ויגעים, אחרי עמלם כל היום ברוצם אחרי אמותיהם הנה והנה, וישכבו בפנת המערה ויישנו. וששת הגדולים, הגברם והנשים, התאספו יחד, ובקול צעקות מקוטעות דחפו את האבן הגדולה לגללה אל פי המערה. זזה האבן וכמעט שנהפכה על צדה הרטוב שהיה מונח על הקרקע, – והנה פתאם קול צעדים מהירים וקלים, קול צעדי פחד ובהלה, קָרֵב אל המערה: “מהר אבן למערה!” צעקו כל יושבי המערה יחד. ופתאם קפצה בין האבן ובין הכפה עז אחת ותפול אל תוך המערה, – והאבן נפלה מידי האנשם ותסגר את פי המערה. האנשים נבהלו, אך הספיקו עוד לראות כי עז זאת, חיה שאיננה טורפת. ובתוך החשכה התקרבו כלם אליה בקולות שמחה ותמהון. הם לא ראוה בעיניהם אך מששוה בידיהם, והיא שוכבת על הרצפה ורועדת, ובכבדות תשאף רוח.

יושבי המערה היו אז כלם שבעים, ולכן לא הרגוה ויעזבוה למחרת היום. הם שכבו לישון, והעז שוכבת ביניהם בלי נוע. מעט מעט עבר פחדה ותמהונה, ותישן גם היא. ובלילה ההוא לא נשמע עוד קול נהמת האריה בקרבת המערה.

ויהי בעלות השחר, וקרני אור בקר חדרו אל תוך המערה דרך החורים והבקעים, אשר בין האבן הסותמת את פי המערה ובין הקירות. נחרת הישנים שקטה מעט, ואחד הילדים הקטנים היונק עוד שדי אמו התעורר ויחל לבכות ולצעוק. אמו שמעה את קולו אך לא חפצה לפתח את עיניה לקום ולגשת אליו להיניקו, הן גם שדיה צמקו וחלבה לא הכביד עליה עוד, היא אך התמודדה בעצלות, ותתן את ידה מתחת לראשה ועיניה עצומות, כי אמרה לישן עוד. הילד שקט רגע, אחר כך החל עוד פעם לבכות בקול תחנונים. ועוד פעם שקט – ולאזניה נשמע שקשוק שפתיו כאלו הוא יונק, אז פתחה האם את עיניה ותקם ממקומה להתבונן אל ילדה מה הוא עושה – והנה לאור הדק אשר חדר אל המערה, ראתה את בנה, והנה הוא שוכב על יד העז הכורעת עליו והוא יונק מעטיניה בתאוה רבה. לרגעים נמלא פיו חלב, אשר שטף ועבר ויזל על לחיי הילד המלאות. אז פרצה צעקת תמהון מפי האם. העז רעדה ותט את אזניה בפחד רב. אך הילד לא חדל מינוק, והעז שבה למנוחתה. לקול האם הקיצו כל יושבי המערה, ואם הילד הראתה לכלם את המראה הנפלא, וכלם יחד סבבו את העז, עומדים ומשתאים לה. והעז הביטה אל הסובבים אותה בעינים מלאות רחמים והכנעה, כאלו בקשה מהם לרחם אותה ולא לנגע בה לרעה, הלא מיניקה היא את הילד הרעב בחלבה. את שני גדייה טרף האריה – וחלבה מציק לה כבר בעטיניה עד מאד.

תחִנה בעיני העז על נפשה. אך הלא גם גורל בני האדם תלוי עתה במקרה הזה. מה יעשו הפעם יושבי המערה?… יוכל היות, כי האשה, אשר שדיה צמקו, לא תתן להרג את העז המיניקה את בנה. יוכל היות, כי אחד מיושבי המערה יחפץ לטעום גם הוא את חלב העז ולחץ את עטינה אל פיו, ויערב לו חֲלבה. והיה זה הנסיון הראשון לחלוב את הבהמה, וחיו את העז בתוך המערה. ואולי גם יסגרו אותה אתָּם לבל תברח, ובצאת כלם מהמערה יכינו לה גם אכל לבל תמות – וככה תסכון אליהם הבהמה הזאת ולא תלך עוד מהם, ואם גם יעזבוה לצאת, עוד שוב תשוב אל המערה ללון שם במלון בטוח.

ובבוא עִתָּהּ, גם ילד תלד שם גדיים, אשר יגדלו יחד עם בני האדם ולא יביטו עוד עליהם בעיני פחד ומורא, כי אם בעינים פקוחות וישרות – והיה עדר קטן עם האנשים האלה, אשר יתן להם חלב ומאכל.

יוכל היות, כי גדולות ונצורות במקרה הזה לבני האדם!

 

פרק שלישי    🔗

א.    🔗

בקעה רחבה משתרעת על יד יער עב ורענן, ובבקעה חורשות שיחים ועצים דקים. פה ושם מתרומם מבין השיחים גם עץ זקן נִשא וגבוה, ואל גזע העץ נשען גל ענפים ועלים שנתיבשו. אלה מה המה? המאוּרות חיתו יער הן או קני צפרים גדולות? לא, אלה מעונות אנשים המה, הבנינים הראשונים אשר בנה האדם לשבתו.

וככה עשויים הבנינים האלה: יתדות ארוכים, קצהם האחד תקוע באדמה וקצהם השני נשען בגזע העץ, ועליהם כסו ענפים דקים ועלים גדולים ורחבים, רק חור קטן נשאר בפנה והוא המבוא או פתח “הבית” ההוא, בית־סכה, אשר עשה לו האדם הקדמון. והסכות, מהן רעועות, אשר אך תגע בהן רוח עזה – ונהרסו, ומהן יותר חזקות, כי היטיבו בעליהן לבנותן לפי כל חכמת הַבְּנִיָה אשר בימים ההם בעת אשר לא ידע עוד האדם לעשות באש. הבונה תקע יתדות חזקים עמוק עמוק באדמה ככל אשר יוכל ועשה שָׂרטת עמוקה בגזע עץ עב ואל תוכה תמך את ראשי היתדות וסרג ענפים וזמורות בין היתדות וקָשר אותם, ומאבני המקום יקח ושם סביב סכתו למען החזק מעמדה. ועמדה הסכה ולא תפל עד אם יסחפוה מטרות עֹז. אך יש גם אשר תחזק הסכה אחרי הגשם, כי סחף הגשם עפר וחול וימלא את החורים בין האבנים והיה יסוד מוצק לסכה ההיא.

ואת הסכה הזאת יד אשה עשתה, כי כל אשר במעון האדם תעשה האשה אשר כְבָשהּ ותהי לו כשפחה. כי לא ככח הגבר כח האשה, אשר תהר ואשר תלד ואשר תינק בנים, – וגָבַר עליה הגֶבר ויקחנה בחזקת היד למען אשר תעבוד לו. כי יקח האיש את האשה לא רק למען אשר יתעלס בה באהבים להיטיב לבו, כי אם גם למען תהיה לו לעֵזֶר בַּכֹּל, ובשובו מצידו יוכל לישן ולהתפנק על יצועו – והאשה היא תעשה לו. ובכל הסכה ישבו הבעל ואשתו וילדיה אשר תלד – וחיי המשפחה החלו באדם. האב אמנם לא ידאג עוד לגִדוּל בניו, והאם, אף היא תדאג לילד רק עד הגמלו. האם מיניקה את הילד זמן רב, ואחרי הִגמלו לו ידאגו לו אבותיו, להספיק לו אֹכל; אם בן הוא, והלך בעצמו לבקש לו טרף, ועד אשר יֵדע לירות בחצי־חלמיש ולהכות בכידון ובחרבות הצורים אשר יעשה לו – יהרס קני עופות ויאכל את ביציהם, ואם בת היא, ועשתה גם היא כזאת עד אשר תגדל, ונפלה אז בידי אחד הגברים החזקים, אשר יכבשנה לו, כאשר נכבשה אמה בידי אביה, ותכנע לו. או יש אשר הגבר החזק יכבוש לו גם נשים אחדות והיה עליהן לבעל, ועש לו כל חפצו.

הנה ישוב הבעל מצידו, מרחוק ירמז בכידון הנגאל בדם אל האשה אשר לפני הסכה לאמר, כי הוא כבר עשה את מלאכתו, – רדף אחר צבי או איל ויכהו שם, – עתה תלך האשה והביאה אותו, ולא ירעבו עוד. האשה תרוץ לקראתו, והוא אמר יאמר לה המקום אשר תלך שמה ומצאה את הצַיִד, וכרגע תֵעָלֵם בעבי היער, והוא יבֹא בחור הסכה, לנוח בצלה על יצועה הרך, ושכב, כי רפודה הסכה מבַּית עשב ועלים וגם גזרי עורות אשר יפשטו מן הציד. האיש השליך את כידונו, ובכרעו לשכב במקום הרך והטוב אשר אהב, מצא כי השכיבה שם האשה את הילד; אז ידחף האב את הילד מן המצע ושכב במקומו והשתרע במנוחה. יבכה לו הילד ויצעק, – אביו העיף כבר נרדם לו, וקול נחרתו ישָּׁמע גם מחוץ לסכה.

האשה מצאה את הציד, כאשר אמר לה בעלה, ותקחהו ברגליו ותמשכהו אחריה. ובהסתבך הציד בין הקוצים והשיחים ושרשי העצים אשר על הארץ, והרימה האשה את הטרף והשליכה אותו על שכמה מאחוריה, והחזיקה ברגליו ונשאה. בזעת אפה תשא האשה את טרף ביתה, והתערב דמו עם נטפי זעתה עד בֹאה אל הסכה, ועל חזה וערפה כתמים וקלוחי דם קרוש.

הצַיָד שמע בשנתו, כי הובא הטרף ויפקח את עיניו ויצו על אשה כי תבקע את בטן החיה ותוציא את קרביו, והוא עודנו שוכב על יצועו מבלי נוע ומתבונן למעשה. האשה בקעה בצור ותקרע בצפרניה את בטן החיה, והאיש קפץ ממקומו וישב על יד אשתו, ועיניו מבריקות באש שמחה, וימהר ויוציא את הקרבים, ובתאות רעבון הוא קורע בשניו ולועס ובולע נתח אחר נתח. והאשה עודנה עושה במלאכה, לפשוט את העור בצור ובצפרנים מעל בשר החיה, ולא תעז לתת נתח גם אל פיה, כי בטרם ישבע הבעל יתמרמר עליה ויַכֶּנָּה בעשותה ככה.

טֶרף בסכה וכל עוד אשר נמצא נתח אחד ממנו לא יצא הבעל לצוד ציד, ושכב ישכב על צדו או על ערפו, יישן ויאכל, וכל דאגה לא ידע. והאכל יבוא אל פיו בלי כל טֹרח ועבודה. האשה היא תפשט את עור הטרף, תנתח את הבשר לנתחים, תתן אותו בבור, אשר חפרה בידיה בארץ ותכס בעלים מלמעלה, והוא גם לא יפשט ידו לקחת מאכלו, הוא אך יקרא בקול – והאשה תבוא ונתנה אל פיו.

וכגֹדל החיה, אשר מצא האיש ביער ויהרגנה, כן יגדל זמן המנוחה והשבתון לבעל. אם נרקב הבשר ובָאַש מן הבור. והיה ריחו רק לעורר את תאות האכילה, כי מאכל נחמד הוא אז וקל ללעיסה, – כי לא ידעו עוד לצלות ולבשל, כי לא ידעו עוד את האש, – וינעם להם הבשר הרקוב מבשר החי.

ב.    🔗

פני השמים קדרו בעבים שחורים, אשר נערמו והתלכדו ויחלו לשלוח ברק אחר ברק, וירעישו וירקידו את ההרים מסביב. הרוח אחז ביער ותנודדהו בסערת עֹז, הנה היא כופפת לארץ ראשי העצים, ועוקרת משרש אלונים זקנים וחזקים, ובשברה את עצי היער לא תחוס גם על מעונות האדם. רבים מהם נהרסו ופוזרו לרוח, ומאלה אשר החזיקו עוד מעמד נשאו את קליפות העץ והעלים אשר כסו עליהם. ושטף הגשם יסחוף, יגרוף יתדות וענפים ונשאם בגליו המהירים. וקהל אנשים ונשים הם וילדיהם מסתתרים תחת עץ עָנֵף, כלם רֻטבו מזרם וכלם רועדים לכל רעם אשר ירעם בשמים, וחרוד יחרדו מפני כל ברק, יודעים הם אשר יוכל הברק להצית עץ ולהבעירו באש ולהכות גם אדם ולשרפו.

הברק והרעם – הם יביאו את האדם ראשונה לדעת כי יש כח טמיר ונעלם, אשר אין לעמד נגדו. והסערה עם רעמיה וברקיה תהיה להם כחרון אף אֵל חזק ואמיץ. ועוד טרם ידעו לקרא בשֵם את האֵל הזועם, – יֵדעוּהו וייראוהו.

הפעם הכה הברק בעץ אחד גבוה, על גבול היער והבקעה, והנה עשן עולה, ואחרי העשן להבה. האש נאחזה בענפיו המלאים שְׂרָף ותתלקח, ועד מהרה עברה גם אל ענפי עץ קרוב ותאחז גם בהם, והגשם אשר נתך מהעננים לא יכל לכבות את האש.

שקטה הסערה, והגשם חדל, ותִגָלה השמש ותאיר פניה אל היער ואל הבקעה, והאש עודנה בוערת ומבעירה את העצים הקרובים. עמודי העשן ולהבות האש, אשר התרוממו מעל העצים, משכו אליהם את עיני האנשים, וכלם יחד התבוננו אל הפלא הזה בחרדה וגם בשמחה והמה צוֹוחים למראה הזה בקולי קולות… באויר שקט, אין רוח, והאש לא התפשטה עוד הלאה. העצים האחדים אשר הוצתו רחוקים היו מיתר עצי היער, וכאשר נאכלו נפלו לארץ ויבערו כמדורה.

ערב – והאנשים עודם עומדים ומתבוננים למחזה, הם יודעים את האור כי טוב הוא, וכי נעים וחם בקִרבתו. והנה זה החלה האש לשקוע, ונצוצות נצוצות נתזים ועפים מסביב אל האפר. פתאֹם אחז נצוץ בענף אחד יבש, ותצא גם ממנו אש ותָאר. האנשים שמחים למראה, וימהרו ויקטפו עוד ענפים ויביאו אותם אל המדורה, למען תבער עוד ותעלה להבה. ויהיה אך קטנה אש המדורה ויוסיפו עליה עוד ענפי עצים, והאש התלקחה עוד הפעם בקול מפץ, וכל הקהל שמח מאד למראה עיניו ולמשמע אזניו.

והאש הזאת לא הראשונה היא אשר ראו האנשים האלה. הסערות פה תדירות, ואף אחת לא תעבור מבלי אשר תבעיר באחד המקומות עץ או שיח. בתחלה היו נבהלים מפני הכח הנורא הזה ויראו באש אך רעה, ואימה להם מפניה. אך המדורות העוממות היו מחממות אחרי כן את האנשים כאשר קר להם אחרי הגשם בלילה. ואם בתחלה ראו את הברק וקול רעמו כי רק כח זועם הוא, העושה רק רעה, הנה נוכחו אחר כך לראות בו גם כח רחום העושה טוב. תפלת האנשים אל הרעם, אשר היתה בתחלה רק בקשה לחוס עליהם, היתה אחרי כן גם לתהלה והודאה על הטוב אשר יעשה עמהם; הן על האש, בת־הברק והרעם המפיצה חם נעים, יתנו נתח בשר ויִצָלֶה, והוא טוב למאכל מן הבשר החי, ובאחוז האדם בידו לפיד בוער יבא אל עמק היער ולא יירא מפני חיתו טרף, כי כל החיות יראות את האש ובורחות ממנה.

האדם החל להשתמש באש ולהבין ערכה, אך להשיג אותה בכל שעה אשר יחפץ לא ידע עוד. המקרה לא למדהו עוד כי אפשר להמציאה גם ע"י שפשוף שני גזרי עץ. וישמר בן האדם את האש השלוחה לו מן השמים ותיקר בעיניו מכל טוב. אצל כל אהל ואצל כל סנה נראו מוקדי אש, ומסביב למוקד גדר אבנים למען לא יפזר הרוח את העצים. והמוקדים האלה קֹדש יהיו עוד לאדם כאֵל, ועשו מזבחות, ואש תמיד תהיה יוקדת עליהם ונשמרת בקדושה ובמנהגים דתיים, – כאשר נראה אחרי כן אצל כל העמים ההסתוריים – ואם יחלל אחד את הקדש וכבה את האש, אחת תהיה דתו – להמיתו, וכפר בדמיו את חטאתו לאל הנעלב, לאש הקדושה.

ג.    🔗

כל עדר, אשר בחיה ובבהמה, יודע את גבורו אשר יכבד מאד מאד לריב ולהאבק עמו. גם בני האדם היושבים באגודה אחת ידעו כבר להכיר את גבוריהם, אשר הצטינו לא אחת ושתים בכחם, בצאתם לריב על דבר, ויודיעו את בעלי ריבם את ידם החזקה. ויש אשר הרגישו החלשים את יתרון כח הגבור גם לטובת העדה. צַיָד חזק אחד מתגבר לפעמים על חיה גדולה וחזקה אשר האחרים נסוגו אחור ויפחדו ממנה.

הנה שב ציד אחד רחב הכתפים וחזק השרירים מן היער והוא כלו חמוץ בדם, פניו פצועים ומשורטים בצפרני חי טורף, ועל כתפו פצע גדול זב דם, ועץ כידונו אשר בידו שבור. אולם הוא איננו ממהר אל הנחל הקרוב לרחץ את פצעיו ולתת עליהם עלי אחד הצמחים, אשר ידע כי הוא עוצר את הדם ומעלה ארוכה לפצעים. עיניו בוערות באש נצחון, והצחוק אשר בפניו המגֹאלים בדם מראה שמחה. והנה הוא מאסף סביבו בקריאות צהלה את נשיו ואת שכניו, וקולות וצעקות מלאות שמחה נשמעים עד למרחוק. כלם מרהיבים עינים ומשתאים, כלם שורקים בשפתותיהם ומנענעים ראשיהם – נצחון כזה לא יאומן כי יסופר! – כמה גבורה וכמה זריזות ומהירות לאיש הזה אשר נלחם עם הנמר ויכהו!

וכל העדה כלה הולכת היערה אחרי הגבור המנַצח; והנה הנמר נופל מת לעיניהם. אמנם אמת נכון הדבר, האדם הכה את הנמר ויהרגהו, האדם נִצח! הוא פצץ את גלגלת הטורף בכידונו, ואחרי כן נאבק אתו ובמהירותו הגדולה הצליח לקרע את גרגרתו בחרב הצור אשר ישא תמיד מתחת לחגורתו השזורה זמורות דקות.

בשמחה ובששון ובקריאות שמחה מושכים כלם יחד את גוית הנמר, כלם נאספים ונדחקים על ידו, כל אחד חפץ למשך אותו מעט, – ואינם מספיקים. אז יציע אחד האנשים לקטף זמורות ארוכות ולקשר ברגלי הנמר, ויוכלו כלם יחד למשך אותו בזמורות. ההצעה נתקבלה, נעשתה, והתהלוכה החלה – ובראשה הולך עובר בגאונו הגבור המנַצח, ועל ידו בני משפחתו, נשיו וילדיהן.

הנה זה הכבוד הראשון אשר נִתן לנאדר בכח, הנה כבוד גבור מנצח!

אכן הוא הציל הפעם את העדה מאויב חזק ונורא אשר הרבה להציק להם. כי הנה זה כמה פעמים הלכו אנשים היערה לצוד ציד ולא שבו עוד אל סכתם; איה המה? – הנמר טרף אותם. ועתה, אין עוד הטורף הזה, הגבור נקם את נקמתם, – ואיך זאת לא יתנו כבוד והדר לאיש העושה גדולות כאלה?

והוא עשה באמת גדולות, אם נשים לב אל הנשק הדל אשר היה בימים ההם בידי האדם.

ועל יד סכת המנַצח משתה ושמחה. נשיו פושטות בשמחה ובגאוה את עור הנמר מעליו לעיני כל הנאספים. עוֹד מעט ותרקדנה הנשים האלה וַתִצְוחנה משמחה וטוב לב, בעת אשר ילבש הגבור על גבו את עור הנמר החם ועמד בגאותו בתוך העדה העליזה. גם הילדים ירקדו ויצוחו ויריעו בקולות שמחה וששון יחד עם אמותיהם סביב לגוית הטורף. לא על הבשר ישמחו הפעם, לא על מציאות הטֶרף כי־אם על הַעֲדֵר הטורף.

עתה ידעה כל העדה כי גבור גדול בקרבה ורַב להושיע. והיה בשעת הסכנה, ופנו כלם אליו, וכל אשר יצוה הגבור יעשו, והוא יעבור בראש וינהיג את המחנה. הבעל שולט בנשיו וילדיו, וזה “בעל בעמיו” יהיה – הוא השליט על כל העדה אשר בתוכה ישכון.

ויום הנצחון הגדול לא ישָכח עוד ימים רבים. עצמות הנמר, אשר על קרקע הסכה, יזכירו לכל בואיה דבר הנצחון הגדול. והמנצח יקח לו כף אחת מרגלי הנמר ונתנה מתחת לחגורתו, והיה זה לאות כבוד המיוחד אך לו, ועל פיו יכירוהו כלם. אמנם מלחמתו עם הנמר השאירה לו זכרון אחד יותר נכר – צלֶקת הפצע אשר היה על שכמו. ועקבי השרטות, אשר שרט הנמר שלש שרטות עמוקות על לחיו הימנית – והיו לו לאות אשר לא יעבור לעולם. ובאותות האלה יכֻבד הגבור על הכל.

אמנם גם לפניו היו אנשים אשר צלקות בפניהם, אך האותות האלה היו אך זכרון לחולשת בעליהם, רפיון כח וחסרון אומץ להתחזק על החיה הטורפת, וצלקות האיש הזה הם אותות לגבורת נצחונו. מראה לחיו נשחת מאד, אך הוא יתגאה במום הזה כי כבוד הוא לו. כי כאשר ידברו על האיש הזה, ידברו גם על עקבות צפרני הנמר אשר על לחיו הימנית, והללוהו בכל הסֻכּות. גם נשיו תתיַמרנה בכבודו וגם הן תחפצנה כי יכירו בהן למי הן וידעו להבדיל ביניהן ובין יתר הנשים, – ותלו להן נשי הגבור באזניהן שן משני הנמר ההוא אשר בעלן ואדונן הֲרָגו, וגם את בני הגבור יכירו כל רואיהם כי זרע המנצח המפֹאר הם, כי שרט ישרטו בפניהם אות משולשת כאות אשר בפני אביהם – וירָאו על לחיי כל בני הגבור צלקות עשויות בידי אדם, וידעו כל רואיהם כי הם בני הגבור הנערץ והנאדר בגבורתו. וראו הבנים וישמחו וחזקו לבם גם הם להיות כאביהם. המה יגדלו והולידו גם הם בנים, והתוו גם הם על פניהם תָו הכבוד אשר למשפחתם, את שלש הצלקות על הלחי הימנית, והיו הצלקות אות משפחה מיוחסת לדורות. וברבת הימים יהיה שם המשפחה הזאת לשם שבט ולאום מושל בגבורתו.

והנה אם יקום עוד גבור חדש אשר יעשה תשועה ונצחון בשבט הזה, אז יִחוס חדש יהיה, אות כבוד חדש ומשפחה מיוחסת חדשה, – וגברה הקנאה בין שתי משפחות הגבורים, וגדלה המריבה ביניהן על דבר הכבוד והשלטון.

ספרי־יַחַשׂ ותעודות כתובות עלי גליון אין אמנם עוד בידי האנשים, ובכל זאת הָיֹה יהיה יחוס עתיק ויחוס חדש. בגדי שרד אשר יבדילו בין איש לאיש לא היו עוד בימים ההם, אך נוצות תקועות בשערות הראש, חרוזי גרעינים מבריקים על הצואר, וכדומה, יהיו לתכשיטים ולאות כבוד למיוחסים ולזרעם אחריהם.

ד.    🔗

מהומה ומבוכה בכל הבקעה. כל יושבי הסכות יצאו, נאספו יחד, יזעקו, יצוחו, יתנודדו, כלם נבהלים נחפזים ועיניהם אל ההרים – תנועה מוזרה נראתה להם משם.

שׁפְעָה גדולה יורדת מן ההרים, גדודים גדודים תרד, – אנשי ההר הנוראים יורדים למלחמה…

ויושבי הבקעה ראו מרחוק את האויב החזק מהם, הבא ויורד עליהם, ויאספו כלם סביב לשלשת ראשיהם, הם גבורי השבט הזה וחכמיו, לשמע עצתם ופקודתם. ובימים ההם הגבור בעמיו הוא גם החכם מכלם, כי אין חכמה להם בלעדי הגבורה. ויאמרו הגבורים החכמים ראשי העדה, כי אין עצה בלתי אם להחָלץ כלם ולחכות לאויב ולהלחם אתו, כי גם לברוח אין מקום הפעם. כי אחרי הגשמים הרבים מלא הנחל את כל גדותיו מים והוא שוטף וסוחף בעֻזו, ואין לעבור בו, וגם האיש אשר יצלח ויעבור הנה מעבר השני לנחל בצה אחת גדולה ועמוקה אשר כל הבא בתוכה לא יוכל להוציא את רגליו – ואנה יבואו להמלט?

ותהי עצת הגבורים – למלחמה. אך מתוך הקהל נשמעו תלונות וצעקות חמס, כי איכה יעמדו בפני אנשי ההרים הרבים מהם, אלה אשר הציד והמלחמה להם תענוג ושעשועים כי גבורים הם כלם? והנה צעקת ריב ומדנים בתוך הקהל, ורבים תפשו באלותיהם, בפטישיהם וקרדומיהם העשויים אבן, ובעוד אשר האויב הלך וקרב אליהם, נחלק הקהל לשתי מחנות צוררות אחת את רעותה, – עוד מעט ופרץ ביניהם הם קְרָב, לפני בוא האויב עליהם.

אך הנה זה קרבה השִפעה היורדת מן ההרים עד כי נשמע קול צעקות אנשיה, ויראו כי הצרה קרובה – ויתאזרו כלם ויזדַינו מכל הבא לידם. והנשים גם הן הזדינו באלות ובאבנים, ואם חסר נשק לאחת, ונָטְשָׁה מוט מן הסכה, והיה בידה להגן בו על נפשה. והילדים הרימו קול יללה ונאחזו ברגלי אבותיהם, ואלה דוחפים את הקטנים ובעטו בהם להשליכם מעל דרכם, לבל יהיו למכשול במלחמה. והקולות והיללות גדלו וחזקו, ולא נשמע קול בכי הקטנים מצעקות הגדולים ושאגותיהם.

מהומה ומבוכה ומבוסה – ומחנה האויב קרוב והוא גדול ועצום ממספר כל יושבי הבקעה עם נשיהם ובניהם יחד. ובמחנה האויב אין נשים ואין ילדים, – כלם אנשי מלחמה.

ויֵחָלק מחנה האויב לשלשה גדודים, ובראש כל גדוד עמד מפקדו הנדגל על כלם גם בגֹבה קומתו גם בתכשיטיו וגם בנשקו אשר עליו. כל מפקד יעטף על גבו עור בהמה או חיה, ופני המפקדים וחזיהם מלאים שרטות וציורים שונים, אשר נראו היטב מרחוק בצבעם האדום על הבשר אשר גַּון הזית לו. על ראשיהם התנופפו נוצות נשרים ארוכות, ובידיהם רמחים ארוכים, ובמקום חִבּור הצור אל נצב הרמח – זֵרי נוצות. ובהטותם ברמח, ידום כל הגדוד לשמע את אשר יפקד עליו הראש.

ויושבי הבקעה התיצבו יחד ויחכו לקרב. בעמל רב הכניסו את הילדים אל תוך המחנה, והם כלם עמדו מסביב להם במרובע, איש על יד אחיו, ולא הסירו את עיניהם מהאויב ויתבוננו וישמרו את כל תנועותיו. והנה זה ירד חיל האויב מהגבעה ויעמדו תחתם לרגע אחד, שלשת הגדודים עם שלשת ראשיהם יחד. הראשים הרימו את רמחיהם כאחד – ומכל שלשת הגדודים פרץ קול תרועת מלחמה, אשר החריד גם את כל חיתו היער; בכל הקולות הפראים והמוזרים אשר יוכלו להוציא חזה האיש וגרונו, ישאגו ויצוחו, ויתעוררו כמשתוללים בתאוָתם לדם ולרֶצח. הרמחים הורמו למעלה וכל המחנה רץ אחרי הגבורים המפקדים ויתנפלו על אנשי הבקעה בצעקה נוראה ותרועת מלחמה ורצח.

גם אנשי הבקעה הריעו ויתעוררו, אך קולם לא הרעיש ככה את הארץ, ויהי פרוע ללא סדר ומשטר, ואיש איש צעק רק כעולה בגרונו, – כי אלה לא למדו עוד מלחמה, ויהי קולם לא קול ענות גבורה, לא קול הַסְכֵּם, כי אם קול פחדים ומורא ושאגת נקמה יחד התערבו. ואמנם אש נקמה הוצתה בלב החזקים אשר בהם ויהיו נכונים למלחמה, להגן על נפשם ולהכות באויביהם. וראשיהם גם הם יצאו לפני המחנה ויבקשו גם הם לעשות ככל אשר עשו הראשים אשר בגדודי האויב, ויניעו גם הם באלותיהם ובכידוניהם מעל ראשיהם, וכל המחנה התעורר וירץ בקולות יאוש וקצף לקראת האויב, וברוצם הפילו את ילדיהם לארץ ויכשלו בהם. המפקדים צעקו כי יעמדו כלם במקומותיהם, אך שומע לא היה להם. ושטף המחנה משך גם את ראשים אחריו, וירוצו – –

והנה זה עיני האויב מביטות ישר אל עיניהם, כידוני האויב בקעו אל תוך המחנה – והכל התכסה באבק, ואך קול צעקות ויללות ואנקות וצליל הנשק נשמע מסביב. ומעל ההמון המסובך הזה נראו אך הנוצות שעל ראשי המפקדים אשר עברו בגדודיהם, פעם נראו פה ופעם שם. והנה הקיף האויב את אנשי הבקעה מכל צד, ורמחיהם עושים את מלאכתם הנוראה בלי הרף. אולם גם אנשי הבקעה נלחמים בעֹז נפש, גם אלה, אשר לא החזיקו מעמד וכבר נפלו לארץ בנחל דם שוטף, עוד יכו בנשק אשר בידם, וגם הנשים, אשר לקח האויב את נשקן מידיהן, התנפלו עליו ובשניהן תִּשַּׁכְנָה עד אשר תפלנה תחת מכת הקרדום אשר ימחץ את ראשן.

נופלים חללים גם משני המחנות יחד. אולם עד מהרה גבר האויב. ותחדל המלחמה, ויהי אך קָטֶל, הרג ורצח בחלשים הנופלים, ויכום בצעקות עֶברה וקולות זעם. מחוֹץ את ראש הנופל ודקוֹר בשר האיש אשר יתאמץ עוד לקום מן הארץ, – וכל הככר שטפה דם, דם חללים מבוססים ומדֻקרים.

אך את הנשים אשר תפשו לא הרגו.

אז ירימו הראשים המפקדים את רמחיהם ויקראו לחדל ממלחמה, ואנשי צבאם עֶנוּם בקול פרא ומוזר, קול קורא נצחון.

– אסרו הנשים!

אז מהרו אנשי הצבא ויפַתְּחו את הרצועות אשר היו כרוכות על ידיהם ויפלו על הנשים אשר תפשו ויפילון ארצה בנחלי דם בעליהן וילדיהן – ויאסרון. ומה נוראים היו קולות צעקותיהן ויללותיהן, אך איש לא שם לב.

– הרגו את הפצועים!

הנשים האסורות נסחבו הצדה ואת הילדים העיזו אחריהן, – וכאשר עזבו המנצחים את שדה המערכה ויטו מעט הצדה, והנה גיא ההרֵגה מלא חללים חללים מתבוססים באגמי הדם אשר התבולל עם העפר ונקרש, שם גם פצועים ושבורים נאנחו, נאנקו וצוחו, אחדים נשכו את ידיהם מרֹב כאב – אך מכאוביהם לא ארכו כי בראות אחד המנַצחים איזו תנועה בקרב החללים הנופלים, וימהר אל האיש אשר העיז להניע יד או רגל וידקרהו ויכהו בקרדומו עד צאת נפשו. אף גבר אחד לא נשאר בחיים. ואת ההרוגים ואת הפצועים אשר נפלו מגדודיהם משכו המנצחים ויניחום הצדה.

אז יגש כל אחד מהראשים המפקדים ויקח מן ההרוגים חלל אחד זכר, ובקול ענות שמחה הביאום אל הצבא, אשר עמד במעגל סביב לנשים והילדים השבויים, ויניחו שם את שלשת החללים על גבעה אחת קטנה, וכל המחנה החריש, כאלו חכו בכבוד ובהדר לעבודת הקֹדש כי תֵעָשה.

אז הוציא כל אחד מהמפקדים צור־חרבו מתחת לחגוֹרת, וברגע אחד בקעו שלשתם יחד את בטן שלשת החללים, וכל אחד מהם שם את ידו בקרב החלל ויעקר משם את הלב בעודו חם וירימהו בידו למעלה להראות לכל הצבא… לב האחד עוד רעד והתפרפר ביד רוצחו… וקול תרועת נצחון פרץ מכל המחנה.

ולעיני הצבא אכלו המפקדים את לבות אויביהם.

ככה תמה המלחמה. ומה יעשה שם האויב עוד? שלל רב לא ימצא לו מיושבי הבקעה, ויקחו את הנשים והילדים אש שבו – וילכו.

הנשים – הלא זה גורלן להיות שפחות לכל בעל אשר יקחן, והילדים השבויים גם הם יהיו עבדים לשוביהם.

מאלה יצאו העבדים, עבדי עולם, אשר נִחלו אבות לבנים לדורותיהם. העבדים כל קרבת בשר לא היה להם עם אדוניהם, המיוחסים, ויהיו לאדוניהם כבהמה וכחיה.

 

פרק רביעי    🔗

א.    🔗

דורות על דורות רבים ישב לו כל קהל וכל שבט במקומו, והסתגל אל סביבתו כצמח האדמה, ולא יצא לתור לו ארץ חדשה. בִצות תעָשינה בארץ והשחיתו אותה פה ושם והביאו מחלה ודֶבר על יושביה, אולם האדם יחשוֹב את המחלה ואת המות לצרה אשר אין להמלט ולהתרחק מפניו. כל אסון כי יבוא בארץ, וידע האדם כי נבאש בעיני אחד האֵלים והרוחות הרעות האורבים לנפשו בסתר – ולא יעלה על לבו ללכת לבקש לו מקום אחר טוב מזה. כי רק בסביבתו הקטנה אשר בה יחיה מאז מעולם יראה חיים, ומחוצה לה לא יראה ולא יבין כל דבר; שם אך חִדָּלוֹן ואימת האפס… והיה ברדֹף האדם לציד והרחיק ממקום מושבו דרך שעתים או שלש – ומשכהו לבו לשוב אל מקומו ואל ביתו, כי ירא הוא מפני הסביבה המוזרה לו.

כל חפץ לבבו וכל תשוקתו לא יעברו את גבול הארץ אשר גדל בה, ולא יתאַוה בלתי אם לדברים אשר הסכין להם מילדוּתו ולא יבקש לו כל חדש.

אל סֻכתו אשר עשה לו על גזע עץ אחד ישאף כצפור אל קִנהּ, וקשה עליו פרידתו ממנה. גם סערות וסופות, המהפכות ארץ פוריה למדבר שממה, לא יוכלו לעקור את האדם ממקום מושבו. הוא נמלט משם על נפשו עד עבור הזעם, אולם אך שקטה הארץ, והוא שב למקומו הראשון, ומֵקים לו שם את סכתו הנופלת. על האפר החם של ביתו הנשרף בלַּבַּת הר־שרפה אשר פרצה, בונה הוא מעון חדש לשבתו. ככה גם פראי אוסטרליה שבימינו יבנו עשר מונים את כפריהם במקומותיהם הראשונים, העלולים לשטף מים; יבא מבול ויחריבם, יעבור – ושבו לבנות את מעונותיהם הנהרסים. גם עמי ההשכלה הן יעשו ככה; כמה פעמים החריב הויזוף ערים וכפרים על יושביהם בפֱרץ לַבּוֹתיו, אולם כאשר ישקט, ושבו לבנות על החרבות.

אך יש אשר יציק הרעב לאחד השבטים והניעו ממקומו, או כי יעצם שבט אחר הקרוב לו, וצרה להם הארץ ולבקש לו מקום חדש לשבותו.

הנה בקעת בצה שוממה, ושם בני אדם ירמשו בין מעונותיהם הדלים, הבנויים על גזעי עצים העומדים על שרשיהם. המעונות–בכמה עמל ויגיעה עשו להם בני האדם את משכנם זה! בכלי אבן וצור חדים אשר עשו להם כרתו את ענפי העצים, ותהי החורשה אך גזעי עמוּדים נצבים. אז יְישרו קומתם ויסירו את קלפתם וייבשוה לפני השמש ויעשוה לוחות, לקָרות על העמודים, ואספו קנה וסוף ושטחו עליהם וחמרו אותם בחמר ובטיט והיתה להם מרצפת חזקה על מסעדי העצים. על פני המרצפת הזאת יעשו להם סכות, ואספו שמה שברי אבן וצור, לירות באויב אשר יהרס לבא אל עירם הקרויה על הבצה והמים, ויאחזו שם. – הלא המה “בניני היתדות” אשר נראה עוד שאריתם בנחלי שוֵציה.

רעב ומחלה אָמנם עוד יציקו ליושבי הבצה, גם יד דֶבר תהיה בהם להפילם. אך אלה אשר נשארו בחיים יפרו וירבו שם. ואף כי רבים מהם נפלו חללים במריבות ובקטטות אשר תפרצנה ביניהם, וכל החלשים והחולים אשר בהם יהרֹגו, אך החזקים הנשארים פרו ויעצמו – ויצר להם חמקום עד מאד.

אז יאולצו רבים לצאת ממקום מושבם ולהרחיק נדוד מפני החזקים מהם הצוררים אותם והמציקים להם. יש אשר האחד לבדו ימלט על נפשו ונדד לבקש לו מקום מקלט, ויש אשר חבורות חבורות תצאנה יחד ותעו והלכו לבקש להם מושב חדש. והלכו ולא ישובו עוד, ואיש לא ידע אנה באו, איפה אבדו. ההיו טרף לשני חיות רעות? הנפלו בישימון ומתו מרעב ומצמא? או כי מצאו להם ארץ טובה ורחבה לשבתם? – איש לא זכָרם ולא דרש אחריהם.. אולם יש אשר אחרי נועם ונודם ימים אחדים בארץ לא להם, ובחרו להם מות מנדוד; ושבו אל עירם והם דלים ורזים, עיפים ויגעים, רעבים וצמאים– ונפלו שם.

והנה היה יום אשר שבו אחדים מהנודדים אשר גורשו והמה שמחים ועליזים, שבעים ובריאים. ויספרו על הארץ הטובה אשר מצאו שם במרחק, ועל השבע הגדול אשר שם, וידברו על לב אחיהם ללכת אתם לשבת שם במקומות הנרחבים ההם ולאכול מטובם. ותעבור השמועה על כל המרצפות אשר על עמודי הבצה, וישוחחו אך בנודדים ההם ובדבריהם אשר ספרו, –ותהי תנועה והמולה במחנה, ועשרות וגם מאות אנשים התעודדו ללכת אחרי מנהליהם המנוסים הנוסעים הראשונים – ותגדל האמיגרציה, ורבים יצאו מן הבצה.

והיה מאז כאשר ירבו הנשארים ויצר להם המקום – ויצאו כפעם בפעם חבורות לבקש להם מושבות חדשות.

ובצאת החבורה ושמו את פניהם אל ההרים הגבוהים והרמים אשר נראו להם מרחוק.

ההרים קראו לאדם בשיא גבהם וימשכו את לבם לחשוב עליהם מחשבות. הגם שם מעבר להרים הנשאים האלה יאיר השמש ביום, והלילה יפרש שם את אפלו הזרוע כוכבים? הנה יבא השמש מאחרי ההרים – ובבקעה עֶרב, אך ראשי ההרים עוד יזהירו ויאירו באדם שושן וברק. גם בעלות השחר, והזהירו ראשונה ראשי ההרים, והרהיבו כל עין בדמדומי נגהם. מקום פלאות הם ההרים וכמו בקסם ימשכו אליהם את הנודדים המבקשים מקום לשבתם, –וישימו פניהם אליהם.

אך לא כל חבורה נודדת תגיע עד ההרים. אלה יאבדו בדרך המדבר, אלה ימצאו להם מקום טוב בדרך וישארו לשבת שם. ואלה אחרי צאתם ואחרי נודם ונועם לא מצאו מנוח לנפשם ויחמדו את ההרים, וילכו הלאה ויעלו בהרים וישבו שם. ואלה עלו עוד וירדו גם מעבר לשדרות ההרים ויבאו בעמקיהם הדשנים, המלאים עתרת ברכה ושבע, וישבו על יד מעינות ופלגי מים היוצאים מן ההר אל העמק. וירדו עוד ומצאו גם נהר רחב ידים. על גדותיו כל ירק וכל עץ פרי ישגשגו, ומימיו ישרצו כל דגה למינה, ותהי להם שם ברכת היבשה וברכת המים גם יחד.

ומעט מעט, מדור לדור ומתקופה לתקופה, נושבו צלעות ההרים ההם, מושבות אדם מיוצאי הבצה, וירבו ויעצמו שם לרב, ויפוצו על פני ההרים מסביב.

ב.    🔗

ואיכה זה הגיעו בני האדם ויתישבו גם באיי הים הרחוקים מהיבשה?

עוד הנוסעים האירופאים הראשונים מצאו באיים רחוקים, בודדים בתוך הים, משפחות אנשים הקרובים בתכונותיהם אל המשפחות היושבות לחופי היבשת הרחוקים מאד – ואיכה זה הרחיקו שמה המתישבים האלה, וכלי השיט, אשר להם גם היום, קטנים הם ודומים רק לסיר גדול, ולא ירחיקו בהם אל תוך רחבי הים ומרחקיו?

– על יד מוצא נחל אחד השוטף אל הים יושבת מימים כבירים משפחת דיגים. גם האגדה לא תדע לספר לנו מתי באו האנשים האלה ויתישבו במקום הזה ומה הביאם הנה. אבל מדור לדור השתלמו האנשים הפראים מעט מעט ויסתגלו אל מִקומם. יסוד מחיתם היה הדיוג, וישתלמו במשלח ידם זה ולא ישבו עוד ויצפו לזוטו של ים לאסף את אשר ישאירו מי הים ברדתם מן החול אשר על שפתו. הם למדו כבר להשליך חַכה ולפרוש רשתות אשר יקלעו בתבונות כפיהם. ברגשי הערצה יזכירו יושבי החוף את הגאון הקדמוני אשר מצא כי יש יכלת לשזר חבלים מסיב העצים ולטוות חוטים מנימי הצמחים, אולם את שמו בל ידעו לקרא. האיש ההוא נשגב בעיניהם ונעלה מכל האדם וכִבּדו זכרו כאלהים. אולם המה יודעים ורואים, כי מדור לדור יקומו עוד אנשים גאונים אשר יעשו חדשות בתבונות כפיהם וישכללו מעשי האבות באמנות הדיוּג. האמנות הזאת, אף כי עוד רחוקה היא מן השלמות מרחק רב, דיה היתה להם להבטיח את מחיתם אשר ישיגוה בחריצותם, ואינם יראים עוד את הרעב. הרשת לא תשוב תמיד ריקה. הם יכולים לבוא גם עד לב הנחל ולפרש שם רשת, אם לא יִמָצא להם הדיִג במקום עמדתם על שפת הנחל, כי סירות להם אשר ישוטו בהן ועברו בתוך המים. גם את שם הגאון אשר המציא את הסירה לעשותה מקליפת עץ לא יזכרו, אך גם הוא נכבד ונִשא בעיני בני שבטו כממציא את הרשת. וההשתלמות והתקונים במעשה הסירה גם הם נעשו בזה אחר זה. כמעט מאליהם. לסתימת הבקיעים אשר בסירה השתמשו בתחלה בחמר, אך החמר רֻכַּך במים וימס כפעם בפעם, וינסו בני האדם לסתם את הבקיעים בכֹפר, הנוזל מן העצים, ויראו כי הכֹפר גם שמֹר ישמֹר את הסירה אשר לו תרקב במים. הסירה היתה בתחלה כמעט שטוחה ותדמה לקן השבלול, והמים עברוה ויבואו אל תוכה על נקלה, אולם במשך הזמן קנה האדם חכמה מפי הנסיון, וישכילו לתקן את תבנית סירותיהם. את הסירה האריכו וכפפו קצותיה למעלה ויקשרום בחבלים ותֶּעמק, ויצליחו לשוט בה ולהתרחק מן החוף ולהשליך חַכה, ולפרש רשת במעמקי הים. אולם הם עוד טרם ידעו להטות את הסירה ולהשיטה לפי חפצם, וגם חשב לא חשבו כי יש יכלת כזאת אשר ישלט בה האדם בתוך המים. ברור היה להם, כי אי אפשר לאיש לעמד נגד שטף גלי הים ומשבריו, ולאשר ישאו הם את הסירה, שמה תלך, – ולא נועזו לרדת הימה בלתי אם קשרו את הסירה בחבל ארוך ויאסרוה ליתד התקועה לחוף הים, וכפי אֶרך החבל כן הרחיקה הסירה מהחוף. אז גם אם תֵהָפך הסירה, אין פחד, כי הלא קרובה היא אל החוף, והם כלם יודעים לשחות במים. גס הסירה לא תאבד, בחבל ימשכו אותה אל החוף והוציאוה ויבשוה וכפרו בכפר את כל בקעיה, ועוד פעם יורידוה אל הים. ובכל יום ויום נראתה שפעת סירות כאלה שטות על שפת הים, ודיָגים בתוכן ידוגו ומשו רשתות מתוך המים, ובפנות היום לערוב ולפני גְאוֹת הים הוצאו כלן אל החוף, וכל אחד נשא את סירתו על כתפו אל מעונו הרחוק משפת הים.

במקרה לקח אחד הדיגים אתו מוט עץ ארֹך אחד אל הסירה, וירא כי בהטותו במוט אשר בידו בתוך המים לאחור, תט הסירה לשוט לפנים. ויחלו מני אז להשתמש במוטות, והטה האדם את סירתו לאשר חפץ, ודחפה כי תמהר לשוט – ואלה היו המשוטים הראשונים.

משוטים בידי האדם, אבל לא על נקלה נמצאו עזי נפש אשר יפתחו את קשורי החבל, המחבר את הסירה אל החוף, ולשוט בה בתוך הים מרחוק ולהשיבנה בעזרת משוטיו אלה אל החוף; אולם כאשר אזלה הדגה מקרבת החוף, ויאלצם הרעב להשליך את נפשם מנגד ולנסות גם את הדבר הזה. נסו אמיצי לב ויצליחו, פעם ופעמים – ובני האדם החלו להתרחק בשוטם מעל החוף יותר ויותר.

והנה יושבי החוף יודעים כבר את הים ואין פחד לנגד עיניהם להרחיק לכת בסירתם כמהלך שעה מן החוף, – ואם הרחיקו פעמים אחדות מהלך שעה ושבו בשלום, מדוע לא ירחיקו גם מהלך שתי שעות?

הנה מאז מעולם נשקף ליושבי החוף אי קטן אחד מתכלת הים מרחוק. יראוהו מרחוק ואליו לא יעיזו לבא, לראות מה בו. והנה נמצא דיג אחד אמיץ לב, אשר ידו תשלט לו לשוט במים ולהרחיק מכל אחיו, ותהי עליו פתאום הרוח לבא אל האי ההוא, וביד חזקה החל לחתר במשוטו בים. חבריו הביטו אחריו בפחד ותמהו, והוא אך ישחק להם וינצח על סירתו והרחיק עוד… כנקודה שחורה ירָאה עם סירתו על יד האי… ושם התרוממה הנקודה ותפֹּל ותעלם בין גלי הים – ואיננה… למחרת היום הביאה גאות הים את שברי הסירה אל החוף, אך הדיג לא נראה ולא שב עוד אל עמו ואל משפחתו… מות הגבור הזה היה משל לאחרים, הם ראו כי לא על נקלה יקרבו אל האי הקטן, וכי לא יוכל האדם ללכת ולבא שמה. אמנם, בקרבת החוף יתהלכו עם סירותיהם לחפשי.

אז יעלה על לב הדיגים להגדיל מעט את סירותיהם. בתחלה היו עושים את הסירה רק לאיש אחד כי ישב בה, ועתה הגדילו אותה וישבו בה גם שני אנשים. נעימה היא המלאכה בחברה וגם מצליחה היא, כי איש את רעהו יעזרו. והנה מצא האחד כי טוב מאד לחבר שתי סירות יחד ולקשרן בחבלים עבים ולכפר את הקשורים בכֹפר, לחזקם, ויעשו כן. ותגדל הסירה המאוחדה, וארבעה וגם חמשה אנשים נוסעים בסירתם זאת, ובלכתם יחד תחזק רוחם ולבם יאמץ. ביד כל אחד מהם היה משוט וחתרו כלם יחד, והסירה תמהר לרוץ אורח. על פי הנסיון נודע להם אחרי כן כי המשוט הרחב בקצהו כמִרדַת האופה ייטיב להשיט את כלי שֵׁיטם ממוט ישר, ויעשו מאז את כל משוטיהם כן. וסירות רבות שטו במעמקי ים, ומעט מעט הרחיקו יותר ויותר מן החוף אל מרחבי הים. אולם גם בסירות כאלה לא יעז האדם להרחיק מאד עד אשר יעלם החוף מעיניו והגיע להאיים הרחוקים אשר בים.

אמנם, אך יד מקרה יוצא מן הכלל יכול היה להביאם שמה.

ג.    🔗

ויהי היום ושתי סירות עזבו את החוף ותבאנה בלב הים, ובסירות ישוטו גברים ונשים יחד. פתאם קמה רוח ותכה גלים בתוך הים, גלים גדולים וחזקים נשאו את הסירות הלאה הלאה מן החוף, ותופשי המשוטים לא עצרו כח להטותן ולהשיבן אל מחוז חפצם. חתרו האנשים במשוטיהם בכל כח, אך שטף הגלים נשא אותם והרחיקם מהיבשה. והאנשים העיפים והיגעים מרב עבודה ראו כי לשוא כל עמלם. שטף הים נושא אותם בכחו העז, וחוף מולדתם הולך ומתרחק מנגד עיניהם. הסירות מתנודדות ומתנועעות על הגלים כקלפות האגוז, והנשים אשר בהן הרימו קול צעקה ויללה מרוב פחד ומגור, אולם קולות הצעקה לא הגיעו עוד עד יושבי החוף, המתעלם מעט מעט מעיני היושבים בסירות התועות בלב ים. הצעקות והיללות מתגברות, והאנשים יתנועעו ויתאמצו עוד להשיב את הסירה. אך מפני תנועותיהם תתנודד הסירה עוד יותר, עוד מעט ונהפכה. בגד הים באנשים ההם – שקט ומאיר היה לפני שמש בצאתם לדוג, ויתן להם די דגים ברשתם וימלאו את סירותיהם אכל למכביר, ובאמרם לשוב בשמחה – וישחק להם הים הבוגד, ובלעג אכזרי יטלטלם וישאם כמוץ הלאה הלאה, עד אנה?

ועד אנה יצעקו עוד, יילילו ויאנחו? הם אבדו מארצם, ואין שומע להם משם. הם מביטים לאחור אל חוף מולדתם, והנה אך כרצועה כהה לעיניהם, עוד מעט וגם הרצועה נעלמה מעיניהם בשדרת העננים, והמה רואים רק מים מתחת ושמים מעל… או יחלו לדבר ולהתיעץ ביניהם מה לעשות, אך אין עצה ואין תבונה בהם. הם לקחו עוד פעם בידיהם את המשוטים ויחלו לחתר בהם אך ללא הועיל. משוטים אחדים נשברו בגלי הים. והרוח מתחזק ומכה בפני הנוסעים, שטף הגלים מתגבר, גל אחד מרים את הסירה למעלה והשני מורידה למטה. גלים לאין סוף – אין גבול להם… ומסביב אך מים ומים. השמש כבר ירד מלב השמים ונטה אל החוף אשר משם באו הדיגים עם סירותיהם – הן הוא לא יגיד שם את אשר קרה להם בלב ים, ואם יגיד – מי יבא הנה לעזרתם?

על כרחם הם נכנעים לפני כח הטבע האיתן, כי קצרה ידם מהלחם נגדו. הם הטילו את משוטיהם על קרקע סירותיהם וישבו תחתם דומם כאלו התאבנו. מרוב מצוקתם ופחדם שכחו גם את רעבון נפשם. שפתותיהם יבשו, לשונם בצמא נשתה, ובכבדות תנוע לבטא איזו מלה. הנה התעורר אחד ויזכר כי ישנם בסירה דגים וישב לסעוד לבבו, והנה גם חבריו הרגישו ברעבונם ויפנו גם הם למלאות החפץ והצרך שהם יכולים למלאות עוד לשמירת חייהם, ויאכלו גם הם דגים אחדים קטנים. האכילה חִזקה מעט את רוחם, ויחלו לדבר ביניהם ולהתבונן אל סביבם.

הנה נראה להם מרחוק כעין כתם שחור בקצה האופק אפשר יבשה היא? אבל לא. אך ענן קטן שחור שם, אשר התרומם מעל פני המים, והנה הוא עולה על פני השמים, והלבין והתפרד לרסיסים קטנים, והרסיסים הולכים ונמסים ונבלעים ברום תכלת הרקיע – ואינם.

הנה ירד השמש הימה. את קצהו האחד כבר טבל במים. וכשביל אש ואורה יעבר ממנו והגיע עד הסירות, והגלים אשר בשביל האור הזה מכוסים זהב וארגמן ומראה להם כמראה גלי מתכת הנתכה באש, והשביל עובר את הסירות ונמשך הלאה הלאה. כרצועת־אור ארוכה תעבור מן המערב עד המזרח על פני כל הים מקצהו האחד עד קצהו השני, ובשביל האור הזה ירחף הרוח את הסירה ונשאה הלאה, קדימה. והנה גם זֵר השמש העליון שקע בים, ורצועת אור אדמדם נראתה על חוג השמים. שביל האור אשר במים כבה, השמים כהו וחשכו מרגע לרגע, וכוכבים מזהירים צצים עליהם ויפזרו על הגלים מתחת כזיקי אש. והסירות עודן נשאות בשטף המים. אנה תבאנה? ופחד האנשים יגבר בחשכת הלילה עוד יותר, במַשַק המים אשר מתחת לסירות נשמעות גם תנועות דגי הים השטים אחריהן ואורבים לאנשיהן.

והרוח שקט מעט, הגלים קטנו, שפלו ומעטו ולא יטלטלו עוד את הסירות בחזקה. דומיה שוררת באישון החשך ואפלת הלילה, כל רעש והמולה לא נשמע זולתי משק המים מתחת לסירות, ובתכלת הים נוצצים וזורחים הכוכבים אשר בשמים ממעל. שעת השנה הגיעה שם בבתים אשר על החוף, והנוסעים גם הם לא יוכלו להתאפק משֵׁנה, שמורות עיניהם כבדו, עוד מעט, וכלם נרדמו בתוך הסירות המתנודדות לאטן. הגלים הקלים שוקקים בלחש ונושאים את הסירות הדלות הלאה הלאה, והנוסעים המסכנים הוזים וחולמים אולי עתה על בתיהם אשר שם ביבשה, שנתרחקו ממנה לעולם. הנה שט ועבר עליהם דג לויתן. אשר לוּ פער פיו – ויגמא אל תוכו את שתי הסירות יחד ויפוצצן בשניו ויבלען. אולם הנוסעים לא ידעו ולא הרגישו גם בעברו, כי חזקה עליהם שנתם – האמנם ישמרם המקרה לטובה, כי אחרית להם ושארית לעתיד?

לפנות בקר באה עפה ותתנשא מעל לראשיהם להקת צפרים בקול צוחה גדולה, כמו באו לעורר את הישנים ולגלות אזנם כי תקוה נשקפת להם, כי קרובים הם אל אי קטן אחד אשר שם העופות האלה יקננו. אך הנוסעים עודם ישנים ואין מהם שומע את קול תנחומות העופות, כאשר גם לא ראו את הסכנה אשר רחפה עליהם בעבור הלויתן הגדול ממול הסירות.

אך כאשר אדמו פני המזרח, לפני עלות השמש, התעוררו הישנים – ולתמהון נפשם ראו כי מרחק רב בין שתי הסירות, כי רחקו אשה מעל אחותה. איכה זה פגרה הסירה האחת, ומדוע מהרה ככה השניה בדרכה? איש מהם לא ידע לענות על השאלות האלה. כלם ישנו שֵנה חזקה ולא ראו ולא ידעו מכל אשר נעשה אתם בלילה. עתה רחוקים הם אלה מאלה, ויושבי הסירה האחת לא ישמעו את קול יושבי הסירה השניה. יושבי הסירה אשר עברה בראש צועקים ליושבי הסירה השניה כי יקחו בידיהם את המשוטים וימהרו בלכתם לקרב אליהם, כי טוב ללכת יחדו, ברב אדם יקטן הפחד, – אך הסירה השניה איננה ממהרת ללכת והיא נמשכת לאטה, מתנודדת ומתמוטטת… כנראה קרה שם אסון ושבר, קול יושביה נשמע, קול פחד ויאוש… הנה היא שוקעת בין שני גלים ונעלמה, הנה שבה נגלתה, היא מלאה מים ומן המים נראם ראשיהם וידים בתנועותיהם, – פתאם נראתה הסירה והיא הפוכה על פניה, ידים אחדות אוחזות בה והיא יורדת, טובעת תהומה… גל גדול הרים למעלה וישא את פגר אחד הנטבעים, כאלו חפץ להראות את החיים לאמר: קץ כזה בא לכל אחיו אשר היו אתו… בצעקה ויללה יענו יושבי הסירה הנשארה למראה הפגר הנשא, אך פתאם נבלע גם הוא – ואיננו עוד.

השמש עלה על חוג השמים, ויעודד באורו את רוח הנוסעים בסירה הבודדה בתוך הים הגדול – אולי ירָאה להם לאורו מקום מפלט מתוך הים.

בקר לא עבות, השמים טהורים וגם ענן קל לא ירָאה על כל פני הרקיע, ורוח חרישית תִשַב מול פני השמש העולה, והסירה נשאת קל מהרה על פני המים. הנוסעים שבו סעדו את לבם בדגים אשר היו עוד בסירה, ויקומו להתבונן אל סירתם פן יש גם בה שבר ובקיע ולא יאבדו גם הם כאבדן אחיהם; אך סירתם שלמה היא וכל בקיע אין בה, ואם אך הסוּפה לא תפוצצה תוכל לשאת בחיקה את יושביה ימים רבים. ומסביב שקט וכל אותות סופה לא נראו על פני המים.

הנוסעים יודעים היטב כי לא יראו עוד לעולם חוף מולדתם, ומבלי משים עוד יפנו את עיניהם אל העֵבר ההוא, אך הים בלע את היבשה סביב.

השמש עלה על לב השמים, ופני הנוסעים מלאים זעה מחם היום, והצמָא החל להציק להם. ים מַים מסביב אך לשבר צמאם לא יכלו, אחד הנוסעים דלה בכף ידו ממי הים המרים והמלוחים ויתן אל פיו, אך לשונו ושפתיו יבשו עוד יותר.

פתאם וקול צוחה פרץ מפי כלם… רחוק שם מימין נשקפה נקודה מעל פני רחבי המים – והלא זה אי! רחוק רחוק מהם האי ועליהם להתאמץ ולחתחזק לקרב אליו. הם מהרו, לקחו את משוטיהם בידיהם ויחלו לחתור בכל כח, אך שטף המים נושא אותם בעצמו ישר הלאה בדרכו הוא. אך לשוא יעמלו הנוסעים להטות את הסירה ימינה. ידיהם עיפו ומאומה לא הצליחו. בכל פעם אשר חפצו להטות את הסירה מעט הצדה התרוממו גלים ויאמרו להפכה על פיה, או למלאותה מים על כל גדותיה.

אז חדלו הנוסעים מחתור עוד ויוָאשו גם מהתקוה הזאת. האי נראה לעיניהם, להקת העופות מתרוממת מעל ראשיו הנשאים מרחוק, שם כנפיהם הלבנות מבריקות לאור קרני השמש, שם יש מזון, שם יש גם מים מתוקים שם יש גם יער עצים עושים פרי, שם יוכלו לחיות, – והם פה בשממת הים ימותו.

הנה זה האי מאחריהם. השטף העבירם על פניו וינשָׂאם הלאה, הלאה, עד כי נעלם גם האי מעיניהם, ולפניהם אך שמים ומים. הנוסעים נאנחים ונאנקים, כי עיפה נפשם למות.

הצמא והיאוש רִפּוּ כבר את ידיהם, כחם עזבם והם מחרישים. השמש בוערת מעל לראשיהם והמה שוכבים בסירה להסתיר את ראשיהם בצל קורותיה השפלים, – יהיה אשר יהיה והם לא יוציאו עוד את ראשיהם החוצה. יעשה הים את אשר יעשה עמהם, הם כבר נואשים. ושנת קדחת עם הזָיותיה ודמיונותיה אחזה אותם. הם מתנודדים על קרקע הסירה, מתהפכים בה ואינם שמים על לבם כי בתנועותיהם הם יכולים להפך את הסירה על פיה.

ירד השמש וקרניו אינן לוהטות עוד בתוך הסירה. והנה התעורר אחד הנוסעים, בכבדות הוא מרים את ראשו ממעל לירכתי הסירה ומתבונן. מה זאת? האם חזיון שוא הוא לפניו? רגע אחד הוא נדהם ונאלם – השטף נושא את הסירה במהירות אל היבשת!… הם בתוך מפרץ רחב, המוקף משלשת עבריו בחופי חול. כמו פתחה היבשה את זרועותיה לקדם את פני הסירה, ומכל עבר מסביב נראים דקלים נחמדים למראה.

והשטף נושא את הסירה אל מוצא נחל אחד אשר על גדותיו ירק ועצים ענֵפים ורעננים.

אז יתן הנוסע העֵר את קולו, קול אשר התאחדו בו שמחה ופחד, ששון ותמהון יחד – וכל חבריו נעורו מתרדמתם.

והסירה נשאת בשטף הגלים אל מקום מוצא הנחל. גם המים גם הצמחים אשר מסביב שומעים בפעם הראשונה קול אנשים. הנוסעים – משני עבריהם יער עבה, הנה זה הגיעו עד שטפו הנוח של הנחל, והמשוטים יעזרו להם לקרב אל שפת הנחל. בתאוה רבה שברו את צמאם במי הנחל המתוקים והקרים, וכחם שב אליהם.

הם יצאו עלו מן הסירה ויעלו אתם גם את הסירה אל היבשה וקשרוה שם אל דקל אחד זקן ורב ימים. במקרה הובא לפני ימים רבים על פני גלי הים זרע הדקל הזה ויצמח שם וירב ויפרה לרוב עד כי עטפה אדמת האי יער דקלים כאלה, – ובמקרה הנה הובא שמה גם זרע אנשים, ופרו ורבו גם הם באי הזה והושיבוהו עוד ומלאוהו אדם.

וזרע הנוסעים ההם יחָשבו ליושבי האי אשר מעולם, כי מי יזכור את יום בואם ודרך בואם הנה?

ככה נפוצו הקדמונים בארץ, ויהיו גם בהרים גם באיי־הים.