רוב מספר העם בארצות הנכר. כבוד ירושלם בכל הארצות ההן. מאסורת ירושלם עמם לרגלי באי מועד ומשלוח השקלים. מספר ישראל במצרים. חבת מושב ארם באשר הוא כבוש דוד. מתן התרומה והמעשר שם. כבוד ישראל ובתי כנסיותיו באנטוכיא. רובם ותקפם ברומי. רבוים המופלג בבבל ובארצות הפרתים. תעלולי חזיני וחגלי אחיו והרעה אשר הדיחו במשובתם על אחיהם. איבת האשקלונים והצדונים לבני ישראל. העמים נלאים לעמוד על אופי ישראל,תורתו ומדותיו. תהפוכות משפטיהם עליהם. אהבת יקירי בני העמים לישראל ולתורתו. המונים המונים מתיהדים. מלחמת סופרים לישראל בחבלי נכר. מכתב אריסטיה. מגלת הבעל בבבל והתנין בבבל. מגלת אגרת ירמיהו. מגלת חכמת שלמה וערכה. חזון הצופיה. חוסר אחדות בקהלות מצרים. תהפכות בעלי הרמז שם. פילון וצדקתו. שטתו נחוחותיה ושגיאותיה. הפלספה באלכסנדריא והאגדה ביהודה. דורשי רשומות ודורשי חמורות. תכסיסי המלחמה לרומים ותכסיסי ההלכה לישראל. חנוך הבנים לכח לב. הגבורה המופלגת. נטות לב חסידי האומות אל היהדות. המוני המתיהדים. בית ממלכת חדיב מתיהד. צדקת הליני המלכה החדיבית ונדבת רוחה. צדקת אצטי ומונבז מכלי חדיב, ערכם ונדבת רוחם, גרי שלחן מלכים, גרי אהבה, גרי יראה וגרי צדק. נשיאות רבן גמליאל הזקן. זריזותו וטהרתו. שטת “תקון העולם” במשפט ישראל. אדמון וחנן דיני גזרות. שמעון איש המצפה וראשית מסכת יומא ותמיד. סדור מגלת תענית. נחום הלבלר, זכריה בן קבוטל אבא-שאול בן בטנית. החסיד הגדול יהודה בן פוטירי. בתי כנסיות ומדרשות בתי דין ובתי ספר. בית המדרש שבהר הבית.

ובדורות ההם אשר הלכה ממשלת ארץ ישראל הלוך ומוט לפני רומי, פרץ עם בני ישראל לכל ארבע רוחות השמים. איש חכם יודע העתים אשר מקרב רבותינו, אמר על דבר שלטון דעת אלהי ישראל בארצות העמים כי “מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים” ¹) אחד מכנבדי סופרי העמים כתב בימי הורדוס לאמר: “בני ישראל ישכנו כמעט בכל ערי הארצות, וכמעט אין מקום בארצות הגויים, אשר לא ישבו בו בני העם הזה, ואשר לא תחזק ידם בו.”. ²). וכדברים האלה דִבר אל קהל אנשי ירושלם, גם אחד מן העומדים בראש העם “אין גוי ואין ממלכה בכל קצוי ארץ, אשר לא יגורו בם אחיכם בני יהודה” ³). וסופר אחד מקרב ישראל כתב בדור ההוא: “לא ככל הגוים, אשר גבולות ארצם יכילו את כל מספר אנשיהם, הגוי הזה, כי נפוצים בניו בכל רחבי ארץ גם בארצות היבשה, גם במדינות הים, ומספרם רב מאד כמעט כמספר יושבי הארצות ההן” ⁴). והדבר הזה היה חזיון יקר ומרומם את לב בני ישראל, עד כי נאמר בימים ההם על ירושלם עיר הקדש, לאמר: “העיר הזאת איננה עיר מלוכה בארץ יהודה לבדה, כי אם רבתי בגוים היא, שרתי בארצות רחוקות, כי עיר ואֵם היא לכל קהלות ישראל, אשר במצרים וארם עד ארץ פפיליא וקיליקיא ויתר ארצות אזיא, בתין, ולב ממלכת פונטוס, ובכל ארצות יון ומקדון, ובאי כפתור וכרתי, ובכל המדינות אשר מעבר לנהר פרת, ובארץ בבל, ובכל הארצות הרחוקות ממנה ובארצות אפריקא עד לוב” ⁵). והקהלות הרבות והרחוקות ההן, לא היו אברים מקוצצים ומפוזרים, כי כלן היו לבשר אחד, בהיות להן ראש אחד ולב אחד, הלא הן ירושלם ומקדשה והסנהדרין אשר בתוכה. ותרומת השקלים אשר שלחו שמה, והמונים המונים באי מועד אשר עלו אליה, ויאספו מרוחה בחפניהם, וישובו לדרכם, ויאצלו ממנה על יושבי מקומותם, היה הדם הנוזל ונובע והולך ושב, מקצות הגוף הגדול הנטוש על פני כל הארץ אל לבו, וממקור החיים הזה אל כל קצות תוצאותיו. וירבו מאד בני ישראל היושבים במצרים ויהי מספרם אלף אלפי נפשות ⁶), גם בארצות ארם, ובאנטוכיא עירן הגדולה, רבו ויעצמו במאד מאד, כי טובה היתה ארם בעיניהם, בהיותה קרובה אל ארץ אבותיהם. וכל המלכים, לבד מאנטיוכוס אפיפן, אהֵבום ויכבדום ויזכוּם בזכות אזרח. והמלכים אשר קמו תחת אפיפן, השיבו להם את כלי הקדש, אשר גזל מהם המלך הזה, מן המקדש ואשר עשו החשמונים אחרים תחתם, ויפארו בכלי החמדה האלה את בתי כנסיותיהם הנאדרים ⁷) מאד. וגם הקדוש, אשר קדשו גדולי ישראל להרים מתבואתה את התרומה והמעשר מהיות אדמתה “כבוש דוד” ⁸) הועיל הרבה לתת את חן הארץ הזאת בעיני אבותינו. ובעיר רומי היו בני ישראל לקהלה גדולה מאד, עד כי בחרות אף קלוד בה, על משיח שקר, אשר קם בתוכם וַיַדַח רבים מהם אחריו, ויאמר לגרשם, ירא את מספרם ואת כחם ויחדל מהם ולא הגלה אותם ⁹ ).

אך מספר בני ישראל, היושבים במצרים ובארם ובערי יון ורומי, לא השיג בגדלו, אף כי רב היה גם הוא את מספר אחיהם היושבים בבבל ובארצות הפרתים ¹⁰). בבבל היו מדינות, אשר הם היו כמעט כל יושביהן ובשתי הערים הגדולות והבצורות הלא הן נהרדעא ונציבין ¹¹), אשר נהר פרס סובב אותן, החזיקו בני ישראל, וישימו אותן לערי מעוּזם, ויאצרו שם את השקלים, אשר הרימו לעבודת הקדש, ואת כל הקדשים אשר יקדישו, ומשם יוליכום ירושלמה אלפי אנשים חגורים בכל כלי מלחמה, מפחד השודדים המשוטטים בדרך הרחוקה ההיא.

ובנהרדעא היו שני אחים נערים שכירים בבית אורג ושמותם חזינַי וַחֲנילַי. יהי כי התבאשו עם אדוניהם, וישאם לבם ויצאו אל המקום אשר שם יחלק נהר פרת לשני פלגים, ויתבצרו שם. ויתלקט אליהם המון נערים בעלי אגרוף ויכבידו את ידם על הרועים ועל עוברי דרך, ויקחו מהם ביד חזקה את כל צרכיהם, ויכו אחור את חיל צבא הפרתים אשר הסיע נציב בבל לקראתם, ויניסום. כשמוע אַרטיבן מלך הפרתים את שמע גבורת שני האחים, נשא את פניהם, ושילח אליהם מלאכים ויקרא אותם לעירו ולהיכלו, ויכרות עמם ברית כי אמר בלבו: אם ישלחו האחשדרפנים רסן מפני, והיו אלה לי למעוז מפניהם. וילך חזיני וחנילי אחיו הלוך וחזוק. ולא ארכו הימים, וישא חנילי את עיניו אל אשת נציב בבל, ותדבק נפשו בה. ויהי כאשר נפל הנציב במלחמה, וידבר חנילי על לב אשתו ויקחה. ויראו אנשי הגדוד כי הביא האשה הנכריה את גלולי בית אבית, אל בית אדוניהם וירע בעיניהם מאד, ויוכיחו את דרכו על פניו בדברים נמרצים. וחזיני ראה כי חמת אנשיו הולכת וגדלה, וידבר גם הוא על לב אחיו לשלחה מעל פניו. ויחר אף האשה ותשם מות במאכל חזיני וימת ויסוב כל השלטון אל יד חנילי לבדו. וימלאהו לבו להתגרות בשר גדול משרי הפרתים, איש אשר מעודו לא עשה לו רעה, הלא הוא מתרדת חתן המלך. ויפשוט על נכסיו ויבז את שללם זהב ועבדים ומקנה לרוב וכאשר התאזר מתרדמת לצאת עליו למלחמה, קדם חנילי את פניו בליל ענן וחשך, ויפשוט עליו בטח ויגוף את מחנהו. ותחזק בת המלך את דברה עלמתרדת אישה לנקום את נקמת כבודו מידי חנילי ראש השודדים, וישמע אליה ויצא לקראתו בחיל ובפרשים, וחנילי נמהר הפעם לצאת מבין אגמי המים אשר שם שת את משכנו, ויסע לקראת איש מלחמתו. ויהי בדרך ויצמא כל העם אשר ברגליו וייעף מאד, אז עלתה יד מתרדת על חנילי, ויך באנשיו מכה רבה, ושרידי גדודיו נסו על נפשם אך בכל זאת לא לקח חנילי מוסר, ויחזק באנשים הרקים והפוחזים אשר התלקטו אליו, אף כי נופלים בגבורתם מן הגדודים הראשונים, ויפשוט על הכפרים ויבז אותן. וישלחו יושבי הכפרים הרבים, מלאכים אל קהלת ישראל אשר בנהרדעא וידרשו מהם להסגיר בידם את חנילי ואנשיו. ותבצר מאנשי נהרדעא לעשות את חפץ אנשי הכפרים, בהיות ידם רפה לצאת למלחמה על חנילי החזק מהם. ויאותו להם רק לדבר הזה, לשלוח מלכי שלום לחנילי לחלות פניו, להסיר את ידו מעליהם. אך עד כה ועד כה מצאה יד אויביו לרגל את המקום, אשר חנה שם חנילי, ויתחרשו ויפשטו בטח בנפול תרדמה עליו ועל אנשיו. ויכו את כל המחנה לפי חרב, וגם את חנילי המיתו. ויאבד כל זכר לחנילי ולאנשיו אשר החרידו את כל הארץ ימים רבים. אז לקחו אנשי בבל את נקמתם מבני ישראל עם חנילי, ויפשטו עליהם ויפילו בם חללים. ויראו בני ישראל שוכני המקומות ההם כי רבו צריהם ויצאו משם וילכו עירה סֵלֵקאָ ¹²) אשר בארם וישבו שם לבטח. ויהי מקץ חמש שנים ותפרץ מגפה בבבל, וירבו בני ישראל לצאת משם ולבא לסוריא. ויראו הארמים כי מספר בני ישראל היושבים בעיר הזאת הולך ורב, ויטו את לבם לשית ידם עמם, ולהיות זרוע להם מפני היונים אשר גברו עליהם בעיר הזאת. ויראו היונים כי מטו לפני הארמים, אחרי התחברו אל בני ישראל, ויתרפסו ויחליקו לשון לאנשי ריבם, ויכרתו עמם ברית שלום. ויהי כטוב לבם ויקומו יחד על בני ישראל ויעשו בם הרג ואבדן ויפלו בהם כחמשים אלף איש וינוסו שרידיהם על עקבם בבלה. אך גם שם לא מצאו מנוס כי עברת עם הארץ היתה שמורה להם עוד על דבר חנילי. ויפתחו אחיהם אנשי נהרדער ונציבין את שעריהם ויאספום וישבו עם לבטח, כי הערים בצורות ויושביהן אנשי חיל למלחמה ¹³) וגם בארץ מדי ובסביבותיה נאחזו בני ישראל ¹⁴) וקרוב הוא כי גם בארמניא אשר שם מלכו צאצאי אלכסנדר אשר ילד מרים להורדוס ¹⁵) היה יד ושם לישראל.

ומכל עמי הארצות האלה לא היה גוי אחד אשר אהב את ישראל וגם בארצם, בארץ מולדתם, עצמו אויביהם. לאשקלונים היתה איבת עולם על כל שכניהם בני ישראל יושבי ארץ קדש ¹⁶). והשנאה אשר שנאו אנשי צר את אבותינו רבתה משנאת כל עמי כנען אליהם ¹⁷). אך אנשי ריב לתורת ישראל בדעת ובחשבון היו היונים, בהיות כל דרכיהם שונות מדרכי העם הזה, ורחוקות מהן כרחוק מזרח ממערב. העם היוני אשר בכל חכמתו, אחרי עיניו הלך לבו, נלאה לעמוד על אפי האומה ההיא, השונה מכל עם בדתה ובחוּקותיה. יש אשר החליטו כי בני ישראל כופרים הם, אחרי כי מקדשם רֵק מכל פסל וכל תמונה, כי אֵל בלי צלם ודמות לא כלכלה רוחם ¹⁸). ויש אשר הדבר הזה הנפלא בעיניהם מאד, המריץ רבים מהם לבדות מלבם דבה נבלה מאד, כי גם ישראל יעריצו במסתרים תמונה והתמונה הזאת היא תבנית ראש חמור ¹⁹). וגם האנשים אשר לא שמו את אבותינו לכופרים, או לעובדי פסל נבזה, הוציאו עליהם משפט, כי עם קשה ערף הוא ²⁰). עד כי אחד מגדולי הסופרים הגוים החליט עליהם לאמר לכל הקדוש לנו יאמרו טמא ואת אשר נבזה בעינינו ישמרו המה ²¹). כי לא נשא אותם לבם לתכן רוח העם, אשר על כבוד תורתו ונביאיו יתן את שאֵרו למורטים את עצמותיו למפצחים ואת נפשו להורגים ²²). גם מכשירי תורת ישראל הלא הם המצות נפלאו מהם, ותבצר מאנשי יון להבין איככה ינזר גוי כלו מאכול חלב ודם או בשר החיה והבהמה, אשר אסרה תורת משה, ועל כלם בשר החזיר אשר ערב מאד לחיך בני יון ורומי. ותשגב מהם גם השבת אשר ישבתו בני ישראל ביום השביעי, ויתמהו על החוּקה הרוממה הזאת, אשר כיום לא ידעו עמי ארופה, איך יכון עולם בלעדיה, ויערכו לה איש איש דמות כעולה על רוחו, יש אשר החזיקו כי היום ההוא יום צום הוא ²³) ויתלוצצו על עם אשר יענה את נפשו מדי שבת בשבתו ויש אשר הרחיבו פיהם וילעגו לאבותינו החושכים את כספם ומכלכלים את דבריהם במשפט למען הטיב את לבם ביום השבת ²⁴ ).

ודת ישראל השונה מכל עם, היתה למורת רוח לגויי הקדם, באשר שגבה מהם, ותגבה על דתותיהם כגבוה שמים מעל הארץ. תחת אשר דתות כל העמים שחרו את הזמה ואת השכרון וכל תועבה אשר תקוץ בה הנפש אשר לא הטמאָה, ותאֵרנה את פניהן גם אל הגאוה אל הבצע ואל הדמים; ותורת יון בחיר כל העמים לא נעלה על תורת כל גויי הארצות בדבר הזה אף כמלא שערה דקה – הדריכה תורת ישראל את עמה להנזר מכל תועבת זמה, ולבלתי זנות איש אחרי לבבו ואחרי עיניו ולחשוך ידו מכל עוֹשק ולהתהלך עם כל איש בתום וענוה. והדבר הזה נתן את פריו, כי מאסו בני ישראל ויתעבו גם את תענוּגות בני יון, אשר מלאו פחזות ועגבים, וישקצו את תענוגות בני רומי ואת קרקסיותיהם ²⁵) אשר מלאו אכזריות ודמים, ולא באו בסוד משחקיהם. אולם לוא היה לב הגוי האחד הזה רק פונה מעם משא נפשם, ותלונתו לא יצאה מקיר עדתם חוצה, כי עתה לא היתה מנת חלק אבותינו מיד ההוללים ההם בלתי אם לעג תפל ולצון סר טעם; כי עתה הוציאו הפוחזים את רוחם עליהם על אשר תגעל נפשם בשקוציהם ובתעלוליהם, ויתנום לאנשים אשר טפש לבם, או לאויבי אדם, על שנאתם את חטאת האדם. אך הבזיון הזה נהפך עד מהרה לשנאת מות בראות היונים והרומים, כי רבים מקרב אחיהם עצמם ובשרם החלו לשאת את עיניהם ואת נפשם בכבוד ואהבה אל תורת ישראל עם עברתם, בהתבוננם, מה נעלו בני העם הזה, אשר לצדקה וחסד גברו, ורוחם נדיבה, ורחמיהם רבים לאחיהם העניים ²⁶), על הליכות היונים ויתר עמי הקדם אשר איש איש מהם פונה לבצעו ולתשוקתו מקצהו; ובהתבוננם עוד, מה רבה טהרת דעת אלהים בישראל, אשר לרומה אין חקר, על הדעת ההיא המלאה הבלים ותהפכות, נבלה ותועבה, בקרב בני יון. ויד רומי, אשר קרבה בחרב גאתה, אחת אל אחת אל מקום אחד, את דרכי כל העמים שבויי חרבה השונים והרחוקים, עד כי לאט לאט מצא מין את מינו, ויתערבו גם בדרכי יון ורומי, ולא היה עוד כל שקץ וכל תבל, אשר לא התגאלו בהם יון ורומי; היד הגדולה ההיא, הוסיפה עוד גם היא, להסיר מאחרי תרבות יון ורומי, את כל איש טהר-לב ותוסף להגביה את לב עם ישראל בראותו מה רם היא על עם רם עינים, על עם יון, גם בתורתו הקדושה והטהורה גם בדרכו עם אלהים ועם אנשים, גם בהליכותיו עם נפשו בסתר אהלו.

והמעט מישראל כי יום יום הוסיף לדעת את ערכו, וכי לב רבים מבחירי בני העמים הוסיף יום יום לדבקה בו למראה תועבות היונים, החלו בני יהודה יושבי ארץ מצרים, להפיץ ספרים בשפת יון, אשר נתנו את תורת ישראל ואת מולדתו לחן ולכבוד. יש אשר הוציאו ספרים, אשר על תעתועי העמים לא דברו מאומה, וישימו את כל לבם להודיע את רוממות דת ישראל לבדה, ככל אשר עשה אחד מסופרי ישראל, אשר כתב ספר בשפת יון על דבר תרגום התורה במצות תלמי פילדלפוס ויקרא עליה את שם אַריסטיה אחד משרי המלך ההוא אשר אותו שלח אדוניו ירושלמה. בספר ההוא שוה הוד והדר, גם על עם בני ישראל, גם על תורתו. ויתן בפי המלך תלמי דברי כבוד לתורה אשר את שמע כבודה שמעו אזניו, ואשר בגללה הגדיל את חסדו עד מאד לעם תופשי התורה הזאת, ויוצא הון עתק להטיב עמם. ובדברו על התרגום ההוא, אשר על אודותיו כתב מלך מצרים וישלח מלאכים, לאלעזר הכהן הגדול ירושלמה ומתנות בידם למקדשה, למען ישלח לו הכהן מחמי עמו, מצא לו הסופר ידים לדבר נכבדות על צדקת הכהן הגדול ההוא, ועל כל אחיו הכהנים ועל הדרת הקדש אשר בבית ה‘, על תפארת ירושלם, ומשגב חומותיה, ועל יפי ארץ ישראל, חלבה וטובה, ועל עזוז העם החרוץ היושב עליה, וכשרון מעשהו ותבונות כפיו בעבודת האדמה. ועל הכל על חכמת חכמי עיר הקדש כי רבה היא מאד ועל רוח ה’ אשר תנוח עליהם. ויוסף עוד הסופר לתת מענה בפי אלעזר הכהן על שאלת אריסטיה על טעם כמה מצות אשר זרו לו, ויהיו רבים מדברי המענה ההיא מכלכלים בטעם הנוהג בדורות ההם באלכסנדריא אך נמצאו גם דברים נכוחים ואחד מהם כי אחד מטעמי אסר המאכלים הוא להזיר את גוי נוצר אמונים מכל טומאה אשר התמכרו אליה הגוים ²⁷). הספר ההוא נגע רק בקצה כנף שקוצי יון אך לא הרבה עוד להציג את גלוליהם ערומים, עריה בשת, ולשום אותם לראוה, את הדבר ההוא עשו בנחת סופרים אַחרים, ברך החלו בקשה כלו. בראשונה שלחו יד אל אלילי הגוים הרחוקים, וישימו את בבל ואת עצביה לענין להם. ומראה בבל העתיקה עמד להם לשפוך על פרי עטם, רוח קדומים ולשוֹת אותו כמעשה סופרים קדמונים, בני דורות הנביאים וסופרי הקדש. ויבחרו בדניאל איש חמוּדות לשמו למלאך השלוח מאת ה‘, להפוך את שולי אלהי השקר על פניהם ולהראות לעמים ולמלכיהם את מערומיהם; כי הבל ותהו המה. כי היה היה דניאל איש מופת בישראל, ומלבד הזכרונות אשר אספו אנשי כנסת הגדולה על אודותיו בספרי הקדש, שמה אותו השמועה לשר צבא ה’, הרב את ריב הצניעות העלובה, מיד אנשי הזמה המתנקשים בנפשה ²⁸) ואת ריב דעת אלהי אמת מיד אנשי השקר ²⁹). ויכתבו סופרי ישראל באלכסנדריא מגלה יונית, המספרת, כי דבר כרש על לב דניאל, לעבוד את הבעל, אשר זה לו האות כי אל חי הוא, כי אוכל הוא מאפה שנים עשר כוֹר סלת וארבעים כבש וששה הין יין אשר יוּתּן לפניו יום יום בהיכלו, אשר יסגר חותם צר ואין איש בו, בלתי אם פסל הבעל לבדו. וישכל דניאל לשלוח אחד מעבדיו הנאמנים להתגנב בלט אל היכל הפסל ולזרות אפר על פני קרקע הבית. ויהי ממחרת ויקרא דניאל למלך לבא אל ההיכל, ויראה והנה עקבי רגלי אנשים ונשים וטף נראים באפר. ויבוּקש הדבר וימצא כי יש מבוא בסתר לכהני הבעל, והם ונשיהם ובניהם באים בו באשון לילה לאכול ולשתות את נחת שלחן אלהיהם והעם נתעה בשוא להאמין, כי הפסל הוא האוכל והשותה, אז נפקחו עיני כרש ויתוץ את הבעל ואת היכלו ³⁰). ויכתבו עוד מגלה יונית ויעלו עליה שמועה המהלכת גם בארץ ישראל, כי גם את התנין הגדול מאד, אשר עבד נבוכדנאצר, ואשר דבר גם על לב דניאל לעבדו, השמיד דניאל בערמתו בהשליכו לפניו רקיקים אשר מלא אותם זפת וחלב ושער ויאכל אותם התנין ותבקע בטנו ³¹). אך שתי המגילות הקטנות האלה העשיות לתת לשחוק את האלהים האדירים, אשר לבבל, הנלכדים בערמת אנוש, לא תערוכנה את המגלה אשר הוציא אחד מסופרי הדורות ההם בשם “אגרת ירמיהו”. הסופר ההוא נותן את דברו בפי ירמיהו הנביא, הכותב דברי מוסר אל הגולה אשר בבבל ופתח דברי המגלה ותכונתה כדברי הספר אשר שלח הנביא ההוא אל ראשי הגולים ביד מלאכי צדקיהו ³²). אך כל עצם דברי האגרת הזאת, הוא ערך דמות לעבודת האלילים השוממה והדוממה התפלה והנלעגת, לכהונתה המלאה צלמות ובלהות, ולתעתוּעי כהניה ולערמתם, לפחזותם ולנבלותם. דמות ערוכה בכל לעצבי הגוים כמגלה הזאת יקר למצוא, כי רב ערכה מאד בהיותה, גם מראָה מתכנת אשר מתוכה נקפה המפלצת המגואלה בכל פתוחיה, גם במקור נאמן לחוקרי קדמוניות עבודת אלילי הקדם. אולם גם סופר המגלה הזאת אף כי נשא את קולו ויקרא לכל הגויים לאמר:

עוֹד יָבֹא יוֹם וְרָאוּ כָל-הַגּוֹיִם וְכָל-מַלְכֵיהֶם, כִּי שֶׁקֶר נִסְכָּם,

מַעֲשֵׁה יְדֵי אָדָם וְכָל-רוּחַ אֱלֹהִים אֵין-בּוֹ ³³

בכל זאת כסה את מחשבותיו, ולא הוציא את רוחו בלתי אם על בבל ועל עצביה ³⁴) ככל אשר עשו בעלי מגלות הבעל והתנין. לא כן כלאו סופרים אחרים את רוחם, כי קם בם איש אשר שם דברו בפי שלמה מלך ישראל ובספרו “חכמת שלמה” ³⁵) הרחיב את דברו, על כל אלהי הנכר מקציהם עד קציהם, על עובדיהם, על עורונם ואולתם וידבר משפטים עם הגוים על בלי שימם לב, להכיר את ה' אל אמת, אבי המשפט והצדקה, החסד והרחמים ויקרא

בְּכָל טוּב הָאָרֶץ אֶת-הַמֵּטִיב לֹא יַכִּירוּ

וּבְרוֹב פְעֻלּוֹתָיו אֶת הַפּוֹעֵל יְנַכֵּרוּ:

עַל-אֵשׁ וָרוּחַ, עַל סַעַר ותְקוּפַת הַמְּאוֹרוֹת,

עַל מַיִם אַדִּירים וְכוֹכְבֵי הָרָקִיעַ,

יאֹמְרוּ אֱלֹהִים הֵמָה הַמּוֹשְׁלִים בָּאָרֶץ ³⁶

אִם עַל כֹּחָם וּגְבוּרָתָם תָּמָהוּ

אֵיכָכָה טָחָה עֵינָם מֵראוֹת כֹּחַ אֵל מְחוֹלְלָם ³⁷

אֶל יְצוּרֵי תֵבֵל הִתְבּוֹנָנוּ וְאֶל יוֹצְרָם לֹא הִשׂכִּילוּ

אַך חִסְרֵי לֵב הֵם יַחַד וְכִסְלָם בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ

כִּי גַם לְמַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם אֵלִי אַתָּה יֹאמֵרוּ

וְלַזָהָב וְלַכֶּסֶף וּלְכָל מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב ³⁸

לֹא יֵבוֹשׁוּ לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי גֹּלֶם, אֵין רוּחַ חַיִּים בּוֹ,

לְעֶצֶב נִדְמֶה יִזְעַק רְפָאֵנִי לַמֵּתֹ-הַחֲיֵינִי

לְאֵין-עֶזְרָתוֹ-בוֹ הוֹשִׁיעֵנִי, יְשַׁוֵּעַ

אֶל נְכֵה-רֶגֶל יֶעְתַּר הֵיטִיבָה צַעְדִי

וּלְלֹא כֹחַ חַזְקֵנִי יִקְרָא ³⁹

הִנֵּה טוֹב הוּא מֵאלֹהָיו כִּי הוּא חַי וֵאלֹהָיו מֵת ⁴⁰

מהבלי עבודת האלהים האחרים, פנה אל רשעת עובדיהם וככל אשר על דעת אלהי אמת המריץ את דברו הנעלה:

דַעְתְּךָ אֱלֹהִים דַּעַת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וְדַעַת צִדְקָתְךָ שֹׁרֶשׁ אַל-מָוֶת⁴¹

כן חרץ את משפטו הנכון על כל תועבות הגוים כי תוצאות תורת אלהי הנכר הנה

וַתִּקְטַן בְעֵינֵיהֶם לִשְׁגּוֹת בְּדַעַת אֱלֹהִים וַיִשְׁתַּגְּעוּ לִקְרֹא טוֹב לָרָע ⁴²

אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ בִצְדִיָּה יַהֲרוֹג וְאֶת אֵשֶׁת עֲמִיתוֹ, יְטַמֵּא בְזִמָּה

כָּל הַתּוֹעֵבוֹת אִתָּם יַחְדָּו תִמָּצאֶנָה דָּמִים וָעֹשֶׁק,

מִרְמָה וּמַעַל, בֶּגֶד וָחֹנֶף, הַכְאוֹת לֵב צַדִּיק

וְשִׁלּוּמַת רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שֶׁקֶץ וּזְנוּנִים וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה ⁴³

ומדוע זה דבקו יחד כל החטאות האלה בעמים ההם? על זה החרה החזיק את דבר משפטו

כִּי עֲבוֹדַת אֵל נֵכָר רֵאשִׁית הִיא לְכָל-רָע וְתַכְלִית כָּל-רָע ⁴⁴

ולמען ערוֹת את העבודה הנכריה עד היסוד בה, עורר שוט גם על מלאכת המחשבת, אשר היתה למגן ולאומנת לה בחרשת-מעשיה. ובתפארת רום אנשים קרא הסופר האמיץ, נגדה נא לכל היונים המתהוללים ביפי חכמתם ובתבונת כפיהם

תַּעְתֻּעֵי חֳרָשִׁים וְהַבְלֵי הַצּוֹבְעִים לֹא יַתְעוּנוּ…

הַבֶּט-פֶּסל אֵין רוּחַ בּוֹ תַּאֲוַת כְּסִילִים הוּא ⁴⁵

ויתלוצץ גם על החרש והחושב אשר

תְּהִילָּתוֹ בִמְלֶאכֶת שָוְא וּמַדּוּחִים יְבַקֵשׁ ⁴⁶

ולא על האלילים הדוממים לבדם הוציא הסופר הנלבב הזה את כל רוחו, כי אם נטה ידו גם אל האלילים החיים המהלכים בימים ההם, אשר כתנין בבבל רב כחם לאכל ולבלע, הלא המה מושלי רומי, אשר קמו מימי אוקטפין והלאה ⁴⁷) אשר נתנו לבם כלב אלהים ואשר קיוס קליגולה העלה את משא נפשם עד מרום קצו. וישכל הסופר להביא את האלילים החיים והמתים במאסרת אחת, ולמצא כי ראשית עבודת פסל מעשה ידי חרש בקהל רב חוללה רוח עריצי הקדם ואלה דבריו

אָב מִתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ אֲשֶׁר נֶאֱסַף בְּלֹא עִתּוֹ, עָשָׂה לוֹ אֶת צֶלֶם

דְּמוּתוֹ וַיִשְׁתַּחוּ לַצֶּלֶם מַחְמַד נַפְשׁוֹ ⁴⁸) וַיִּזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר לְפָנָיו: וַיִּרְבּוּ

הַיָּמִים וְהַתּוֹעֵבָה הָיְתָה לְחוֹק וַיְצַוּוּ גַם הַמּוֹשְׁלִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְסִילֵיהֶם:

וְהָרְחוֹקִים אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לְהִשְּתַּחֲוֹת לַמּוֹשֵׁל הֵבִיאוּ תַבְנִיתוֹ מִמֶּרְחָק

לְכַבְּדוֹ מֵרָחוֹק וּמִקָּרוֹב ⁴⁹

וככל אשר ברור היא, כי באחרית דבריו, היו תעתועי קיוס קליגולה לנגד עיניו, כן נכון הוא להחזיק, כי באמור הסופר כי בראשונה השתחוו רק לפסלי המתים, ואחרי כן החלו להשתחות גם לפסילי החיים, רמז אל שתי התקופות אשר היו בעבודת האלהים אשר עבדו הגוים את קסרי רומי: את אוקטפין אספו בסוד אלהי רומי אחרי מותו, וקיוס נתן לבו כלב אלהים ויצו את כל עמי ארצותיו לזבח לקטר לצלמי דמותו בימי חייו.

ואל האלילים החיים ההם, הלא הם קסרי רומי – ואולי חשב גם את המלך הורדוס עמהם. – שם בעל הספר את פניו ושם "שלמה, אשר קרא על ספרו היה עם פיו ויתמך את ידו, לדבר ולכתוב בטעם מלך חכם, יועץ ומוכיח למלכי ארץ ויען ויאמר

קְצִינֵי עַמִּים הַקְשִׁיבוּ כֻלכֶם אִם לְשֵׁבֶט מוֹשֵׁל תְאַוֶה נַפְשְׁכֶם

חָכְמָה אֱהָבוּ וְלָעַד תִּמְשֹׁלוּ ⁵⁰

שֹׁפְטֵי אֶרֶץ אֶהֱבוּ צֶדֶק זִכְרוּ כִּי אַךְ טוֹב ה'

וְדִרְשׁוּ אוֹתוֹ בְּתָם-לֵבָב ⁵¹

ויערוך נגד פני העמים דמות החכמה כי רב ורחב גבולה מאד וכי עולם ומלאו תכיל בקרבה. אך מיטב פריה ומבחר כל מחמדיה הוא אהבת הצדק והמישרים

רֵאשִׁית חָכְמָה אַהֲבַת מוּסַר וְתוֹצְאוֹת מוּסַר אַהֲבַת חָסֶד ⁵²

ותפלת שלמה אשר התפלל לה‘, כי יתן לו לב שומע לשפוט את עמו ⁵³) היתה הרוח החיה במדברותיו אשר נשא הסופר הזה על דבר החכמה וממשלת העמים ⁵⁴). ויהי כל הספר הזה, הכתוב מראשיתו בשפת יון, או אשר תרגם אליה משפת עבר לספר זכרון, מזכיר לכל עמי הקדם את עונותיהם ומעיר את רוחם לשוב מדרכיהם ולשאת עיניהם אל קדוש ישראל ואל מוסר תורת עמו הטהורה והרוממה, אך בכל היות יון ופחזותה, ורומי ומעשקותיה לנגד עיניו תמיד לא נשא בעל הספר הזה את שמותם על שפתיו; ולמען שים מפלט לנפשו, או לתורת פיו, להמלט ולהתחבא שם משוט לשון, קרא על ספרו, את שם שלמה אשר אלף שנה עברו בעת ההיא, מימי שבתו על כסאו בירושלם. לא כן עשה סופר אחר, אשר קם בישראל בדורות ההם. הוא כונן את חציו על יתר, לקלוע אל לב היונים, והרומים אל עצמם ובשרם, ובקול חוצב להבות אֵש הגיד להם פשעם וחטאתם כי עצמו מאד, ויחשף את כל שולי תרבותם על פניה ויגל את כל חרפתה. ולעומתה נשא על נס את תורת ישראל ואת הליכות עמה בקודש, אשר מכל עול ומכל תועבה ינערו את כפם, ויצג את ישוּרון למשול עמים. וידבר על לב העמים להנזר מטומאתם, ולהשליך את אליליהם ולדבקה בו, כי רק לו התקוה והאחרית. סגנון הספר הנכבד והנחמד הזה, אשר השכיל להשכין את יפי-יפת באהלי שם, לאמר לפחת את רוח תורת אלהי יעקב בשיר, אשר לשונו מראהו וטעמו, יוני כלו מכף רגל ועד ראש, יעיד על עושהו, כי היה איש יוני מגרי הצדק אשר רבו בדורות ההם, כי דרכי יון וכל מעלליהם, כל מערכי לבם ומשא נפשם נגולו כספר לפניו, עד כי כל פתוח דק כחוט השערה לא נעלם ממנו, וככל אשר רוחו היתה רוחש ישראל טהורה ומטוהרה, כן היה טעמו וסגנונו ומשכיות לבבו כליל יוני, אולם תחת אשר יתר הסופרים נתנו את דבריהם בפי מלך או בפי נביא וחוזה, מבני ישראל, ויכלכלו את דבריהם ברוח עמם, שם בעל הספר הזה את מוסרו בפי אחת הנביאות הקדמוניות אשר נמלטה משטף מי המבול ותהי לאשה לאחד משלשת בני נח ותתנבא כמשפט הצוֹפיות ברומי בימי קדמותה בדברים נמלצים לחך בני יון ורומי, ונכונים מאד על שפתותיהם. צוֹפיה כזאת נקרא בפי הרומים סִבִלה ⁵⁵) ואת שפתי הסבלה ידובב הסופר היוני בשפת יון ובדרך מליצתה. ותחת דבר לשני העמים האלה, ליון ולרומי, חלקות, הרעים עליהם בקול פחדים, להשליך את שקוציהם מידיהם וליחד את לבם ליראה את ה’ אלהי אמת

בְּנֵי אִישׁ, בְּרוּאִים בִּדְמוּת מְחוֹלֶלְכֶם בְּצֶלֶם אֱלֹהַּ!

עַד מָה תִּתְעוּ תִּשְׁתָּעוּ וּתְפַגְּרוּ מִלֶּכֶת

בְּאֹרַח מִישׁוֹר, אַף צוּר בּוֹרְאֲכֶם לֹא תִזְכֹּרוּ?

הֵן אֵל נִשְׂגָּב שְׁמוֹ, מוֹשֵׁל לְבַדּוֹ מִשָּׁמָיִם

אֱלֹהֵי קֶדֶם הוּא, מִסְתַּתֵּר וְאֵין נִסְתָּר מֶנְהוּ

לֹא אִישׁ בַּמַעֲצָד עָשָׂהוּ, לֹא חֲרֹשֶׁת גֶּבֶר

יְצָדַתּוּ מְלֶאכֶת שֵׁן או זָהָב בַּמַקָּבֶת ⁵⁶

וְאַתָּה בֶּן אֱנוֹשׁ בֶּן תְּמוּתָה נִפְתָּל וְנֶעֱקַשׁ דְּרָכַיִם

שׁוּבָה אֶל אֵל אַל תִּשְׁתָּע, כִּי תֹהוּ הָלָכְתָּ

הַעַל עַל מִזְבְּחוֹ פָּרִים וּבְכוֹרוֹת הָעֵדֶר

לִתְקוּפוֹת מוֹעֲדֵי שָׁנָה וּלְחַגִּים יִנְקֹפוּ

הִתְחַנֵּן אֶל חֵי הָעוֹלָם לְמַעַן יְרַחֲמֶך

כִּי הוּא אֵל וְאֵין בִּלְתּוֹ, אֶפֶס זוּלָתוֹ אֱלֹהַּ.

וּשְׁמָר תֹּם עַד מְאֹד וּלְבֶן-אָדָם אַל תַּעַשׂ כָּל עָוֶל

כִּי כֵן צִוָּה אֵל שַׁדַּי לִבְנֵי אֱנוֹשׁ בְּנֵי עֹנִי ⁵⁷

ומלבד הדברים האלה הנאמרים לכל איש ולכל גוי ישים את פניו אל יון ההוללה לדעת את ה' ולהשיב את שבות עמו.

אוֹי לָךְ אֶרֶץ יָוָן, עַד אָן תָּרִימִי קָרֶן?

לְאֵל רַב חֶסֶד קִרְאִי, וְשִׂימִי עַל דַּרְכֵּךְ עָיִן

עַם אוֹבֵד בְּעָנְיוֹ מַהֲרִי אֶל עִירוֹ הָשִׁיבִי

מוֹצָאוֹ מֵאֶרֶץ קֹדֶשׁ לְאֵל הַשָּׁמָיִם.
מִנְעִי מִקְּרָב תְּשׁוּקָתֵךְ, מִשְּׁאוֹן רִיב בַּשָּׁעַר,

עִבְדִי אֶת אֵל נַעֲרָץ אָז יַפִּיל גַּם לָךְ חֶבֶל

לְעֵת קֵץ כָּל אֵלֶה וּלְיוֹם גְּמוּלוֹת לְאֵל רַב חָסֶד

יוֹם נָכוֹן לַיְשָׁרִים בָּאָדָם כִּדְבַר אֱלֹהַּ ⁵⁸

ועל רומי על העם אשר

מִמְשָׁל רָב מָשְׁלוֹ, מַמְלָכוֹת יַרְגִּיז לְאֵין חֵקֶר ⁵⁹

חזה חזות קשה כי קרוב יום אידו על

כִּי זָדוֹן בְּקִרְבָּם וּמְזִמּוֹת אָוֶן יִפְרֹצוּ ⁶⁰

אוֹי לָךְ עִיר לַטִּינִים, טְמֵאַת הַשֵּׁם בָּאָרֶץ ⁶¹

שְׁבִי בָדָד בּוֹגֵדָה, אֶת מוֹקְדֵי שְׁאוֹל תֶּאֱרָחִי ⁶²

לעומת כל גויי הקדם אשר גם בחיריהם יון ורומי לא זכו בעיניו מרוב תּעתעיהם וחטאותיהם יציג למשול עמים את ישראל בטוהר דעתו את האלהים

יֵשׁ עִיר בְּאַסְיָא, חוּצוֹתֶיהָ רַחֲבֵי יָדָיִם

בְּחִירֵי הַיְשָׁרִים בָּאָדָם מִשָּׁם יָצָאוּ

נִשְׂגְּבוּ מַעֲשֵׁיהֶם וּתְבוּנָה הָגוּת לִבָּמוֹ

לֹא יְחִתֵּם שֶׁמֶשׁ מִתְהַלֵּךְ עַל חוּג שָמָיִם

אוֹתוֹת יָרֵחַ אוֹ גְדוֹלוֹת שׂוּמוֹת בָּאָרֶץ.

אוּלָם הֵם רוֹדְפֵי צֶדֶק מֵישָׁרִים אָהָבוּ ⁶³

ומחזה מול מחזה יראו בחזון המשורר מעבר מזה השקר אשר נחלו להם כל הגוים וגם יון ורומי בתוכם והתועבות אשר התעיבו והחמס והדמים אשר נגאלו בהם ידיהם, ומעבר מזה היראה הטהורה והצרופה אשר ירא ישראל את אלהיו והנזרו מכל שמץ דבר טומאה ונקיון כפיו מכל עשק.

וישא משלו על העמים אשר בימים ההם ויאמר:

וְאַתֶּם מִבְּלִי כַּבֵּד וִירֹא אֵל שָׁוְא תִּרְדֹפוּ

כִּי נְחָשִׁים תְּכַבֵּדוּ תִזְבְּחוּ לֶחָתוּל וָשָׁקֶץ

לֶאֱלִילִים פְּסִילֵי אֶבֶן, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹת גָבֶר ⁶⁴

………………………

וּכְבוֹד אֵל שַׁדַּי נָתְנוּ לַהֶבֶל וָתֹהוּ

לַעֲצַבִּים עִצְבוּ אֶצְבְּעוֹת אִישׁ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ ⁶⁵

לא כן בני ישראל:

עַם קֹדֶשׁ יִרְאֵי אֱלֹהַ ⁶⁶

כִּי חָנַן רַק אוֹתָם אֱלוֹהַ הַשְׂכֵּל וָדָעַת

וֶאֱמוּנָה וּמַחְשְׁבוֹת הַשְׂכֵּל שָׂם בְּלִבָּמוֹ

לֹא יִשְׁעוּ לַחֲרֹשֶׁת יַד-אִישׁ תַּעְתֻּעֵי הָבֶל

וֶאֱלִילֵי נְחוּשָׁה צַלְמֵי שֵׁן זָהָב וָכָסֶף

עֲצַבֵּי עֵץ וָאֶבֶן פְּסִלִּים אֵין רוּחַ בָּמוֹ

תַּבְנִית חַיּוֹת מֵחֹמֶר, בַּשָּׁשַׁר נִמְשָׁחוּ

הַבְלֵי שָׁוְא וּמַדּוּחִים אֵלֶּה לֹא יְכַבֵּדוּ

כִּי אַך לְאֵל מָרוֹם לַבְּקָרִים מַשׁאַת כַּפֵּמוֹ

וּבְמַיִם יְדֵיהֶם בְּקוּמָם מֵעַרְשָׂם יִרְחָצוּ

לַאֲדוֹן כָּל ישְּתַּחֲווּ לָאֵל שַׁדַּי בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ ⁶⁷

ואת כל שוט לשונו עורר המשורר הזה על חטאת זמת הגוים בדורות ההם ויקרא במר רוחו

אֵין שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, אַלְמָנוֹת וּבְעוּלוֹת בָּעַל

נוֹתְנוֹת בְּעַד בֶּצַע דוֹדֵיהֶן לַזָר בַּסָּתֶר

וּגְבָרִים יִבְזוּ לְחֻקּוֹת הַחַיִּים בָּאָרֶץ ⁶⁸

ובעיר רומא וארצה

גְּבָרִים יִתְּנוּ בִגְבָרִים שְׁכָבְתָּם בְּזִמַּת תֶּבֶל

וּנְעָרִים בְּבָּתֵּי הַקְדֵשִׁים לְטָמְאָה יָכִינוּ ⁶⁹

כֵן יַעֲשׂוּ בְּנֵי צֹר וּמִצְרַיִם וְרוֹמָה יָחַד

וּבְנֵי אֶרֶץ יָוָן הָרְחָבָה וְעַמִּים לְאֵין חֵקֶר

בְּנֵי עֵילָם וְגַלַּתִּי עִם כָּל שְׁכֵנֵי הַקֶּדֶם ⁷⁰

ובני ישראל הם הגוי האחד אשר טהרת ביתם תקדש בעיניהם.

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו יִירָאוּ וּמְאֹד יוֹקִירוּ

שׁוֹמְרֵי מִטָּתָם מֵחַלְלָהּ בְּזִמָּה וָתָבֶל ⁷¹

אך יקר הוא לדור אחרון להבדיל בין הליכות, אשר התהלכו איש עם אחיו ואיש עם רעהו בקרב ישראל ובקרב כל העמים אשר היו בימים ההם. על הגויים שפך המשורר את חמתו לאמר:

הוֹי דּוֹר אוֹרְבֵי דָּם, מְתֵי אָוֶן וּבְנֵי בְּלִיָּעַל

חוֹרְשֵׁי רָע, בִּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת מִרְמָה יַצְמִידוּ

מְנָאֲפִים כֻּלְכֶם, עוֹבְדֵי פֶסֶל וּפוֹעֲלֵי אָוֶן

בְּלִבְּכֶם תָּלִין הַזַּת זָדוֹן זִמַּת אִוֶלֶת.

חַבְרֵי מְרַצְחִים כֻּלְכֶם זֵדִים לֹא יָדְעוּ בֹּשֶׁת

אִישׁ עָשִׁיר רַב נְכָסִים לֹא יָחֹן פְּנֵי רֵעֵהוּ

כִּי לִבָּם מָלֵא אַךְ רָע אַכְזָרִיוּת וָהָבֶל ⁷²

לא כן בני ישראל גוי צדיק, כי הם

שָׂנְאוּ מַעֲשַׁקּוֹת, בֶּצַע שַׁלְמוֹנִים יְתָעֵבוּ

מְעוֹרְרֵי בָאָדָם מָדוֹן, אֲבִי צוּקָה וָחָסֶר

בֶּעָרִים בַּכְּפָרִים לָמוֹ אַךְ אֵיפַת צֶדֶק,

וּמְאוּמָה לֹא יִגְנֹב אִישׁ מֵרֵעֵהוּ לָיְלָה.

עֵדֶר פָּרִים וּכְבָשִׁים בְּגָזֵל לֹא יִנְהָגוּ

וּגְבוּל נַחֲלַת שְׁכֵנוֹ לֹא תַסִּיג יַד רֵעֵהוּ,

עָשִׁיר לֹא יוֹנֶה אֶת אִישּ אֶבְיוֹן לַאֲדִיב נָפֶשׁ,

גַּם לֵב אַלְמָנוֹת לֹא יוֹנֶה אַךְ יָחִישׁ עֵזֶר

לְכָל מַר נֶפֶשׁ בַּחִטִּים בַּיַּיִן וָשָׁמֶן,

וְאִישׁ רְכוּשׁ נִמְצָא מְאֹד בָּעָם עֶזְרָה בַּצָּרָתָה

מִקְצִירוֹ יוֹתִיר לַדָּל וּרְעֵבִים יַשְׂבִּיעַ.

כְּמִצְוַת אֵל שַׁדַּי מִדְבָרוֹ לֹא יַפִּיל אָרְצָה

כִּי מַתַּת אֵל הָאָרֶץ לְכָל הָאָדָם יָחַד ⁷³

ולמראה צדקת ישראל ורשעת גויי הצדק נשא דעו למרחוק, וישא את נפשו אל היום אשר ישיב ה' את שבות עמו ואת שבות כל גויי הארץ יחד וידעו כלם את ה' לטוב להם כל ימי עולם.

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְקָם עַם קֹדֶשׁ יִרְאֵי אֱלוֹהַ

שׁוֹמְרֵי עֲצַת אֵל לִדְבַר קָדְשׁוֹ אָזְנָם יַקְשִׁיבוּ…

וּבְצֶדֶק יָלִין בָּם וּבְדַת אֵל זוּ יָרָשׁוּ

בְּעָרִים טוֹבוֹת יֵשֵּׁבוּ עַל כָּרִים בְּנֵי שָׁמֶן

וִינַשְׂאֵם אֵל חַי וּנְתָנָם לִנְבִיאֵי קֹדֶשׁ

לִמְשׂוֹש כָּל הָאָדָם וּלְאוֹר עַמִּים כֻּלָּהֵם ⁷⁴

ואז כל העמים

לְמֶלֶך אֵל חַי יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ,

וּפְסִילים עָשׂוּ יָדֵימוֹ, אֶל אֵשׁ יַשְׁלִיכוּ

אָז יָשִׁיב אֵל לִבְנֵי אֱנוֹשׁ רָב-גִּיל וּשְׂשׂוֹן יֶשׁעַ ⁷⁵

ויוסף עוד שאת משלו ויאמר:

עוֹד יָקִים אֱלוֹהַ מַמְלָכָה לְעוֹלָם נִצֶּבֶת

לִבְנֵי אָדָם בְּגַלּוֹתוֹ לִירֵאָיו סוֹדֵהוּ

לָמוֹ יִפְתַּח כִּדְבָרוֹ שַׁעֲרֵי צֶדֶק סֶלָה,

כָּל טוּב אֶרֶץ וְתֵבֵל, שׂבַע כָּל שִׂמְחַת נָפֶשׁ

גַּם רוּחַ הַשְׂכֵּל וְדַעַת וּנְעִימוֹת נֵצַח.

מִקְצוֹת הָאָרֶץ מִנְחָה וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ

אֶל בֵּית יוֹצֵר הַכֹּל נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ.

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יִהְיֶה עוֹד לִדְרוֹשׁ בָּיִת,

בִּלְתִּי אִם בֵּית אֵל שַׁדַּי לִירֵיאָיו לְתִפְאָרֶת ⁷⁶

וְשִבְּרוּ נְבִיאֵי אֵל-שַׁדַּי קֶשֶׁת וָחֶרֶב

כִּי מוֹשְׁלֵי צֶדֶק הֵמָּה מֵישָׁרִים יִשְׁפֹּטוּ ⁷⁷

ובכל ההוד וההדר, אשר שוו סופרי ישראל יושבי אלכסנדריא, על דת אלהי אבותיהם ויראו לעמים ולשרים את יפיה, היו רק מגידי כבודה בגוים. אולם קצרה ידם לבצר עזה מבית, כי תכון לדור דור כסלע בלב ימים, ותשחק להמון הגלים הזוֹעפים הסוערים להרעישה ממקומה. כי לא התלכדו יחד אנשי קהלת אלכסנדריא בדברי הדת והאומה, ככל אשר התלכדו ויהיו לאחדים אחיהם יושבי ארץ ישראל ⁷⁸). כי פרי קציר הכלאים, אשר זרעו את תורת ישראל ואת חכמת יון במפלת יד אחת, העלה בפיהם שני טעמים המבטלים זה את זה. התרבות היונית, אשר התהוללה מאד בדורות ההם, אצלה גם על רבים מהם מפחזותה, אשר נראתה גם בעבודתם את האלהים ⁷⁹) גם בטהרת קדשי ביתם ⁸⁰). גם בדרכי חייהם לא היתה דעתם נקיה, כאחיהם בני ארץ ישראל, יאכלו וישתו מכל הבא בידם ⁸¹). ומי פתח את מוסרות מוסר תורת ישראל בקרב יושבי אלכסנדריא? הלא הם דרכם, אשר הלכו בה חכמי הקהלות האלה. להפוך את כל התורה כלה, את חקותיה ואת צלמי הנפשות המחוקים בתוכה, להמון רמזים ⁸²), על כן קלו בעיני רבים מנופי המצות. ומרואת הנפשות הטהורות, אשר הקימה התורה והנביאים לאותות ולמופתים בישראל ללכת בדרכיהן, וגם מראות הנפשות אשר העבירה התורה על פני קהל עמה לאות ולמשלים, לבלתי עשות כמעשיהן, כל המראות האלה כהו ותחלופנה מנגד עיניהם. ומחשבת חכמי אלכסנדריא לא היתה לרעה כי אם לטובה, לתת את חן התורה בעיני היונים וכל הגוים. ובהיות בעיניהם החכמה היונית מבחר כל חכמת אנוש, היתה כל מגמת פניהם, לשום את כל חכמי העם הזה לתלמידים למשה רבנו, אשר ממנו למדו כל חכמתם. ולמען מצוא בתורה וביתר כתבי הקדש, מענה לכל שאלה, אשר ישאלם משכיל יוני, שמו את פניהם אל הרמז, לאמר לפתרונים, אשר דבר אין להם עם הכתוב ועם עצם משמעו, בלתי אם צל דמיון דק מאד. ולוא בקשו רמזים רק בשמות האלהים בתורת מלאכת המשכן ומדת ארכו ורחבו ותבנית כליו ובתבנית לחם הפנים ובמעשה בגדי הכהונה ⁸³), כי עתה אמרנו כי טבע הענין הזה הנפלא מדעת אנוש, מלא את ידיהם לדבר הזה. אך מה נענה אם גם על דברים, אשר עין כל איש תראה, כי לפשטם נאמרו ונכחים הם לכל מבין חפאו דברים יתרים ללא צרך: מצות בכּוּרי בן השנואה הבכור על פני בן האהובה ⁸⁴) מוסר הוא לבכר את יצר הטובה השנוא בעיני מרבית העם, על פני יצר הרע, אשר כל נפש תחמדהו ⁸⁵). הגר היא המנוחה, אשר ימצא איש באחוזתו ובקנינו ⁸⁶); הקנינים כלם שנתן אברהם ליצחק לפני מותו ⁸⁷) הם דרכי צדקתו ⁸⁸); יעקב יאָמר לכל איש פועל צדק ⁸⁹), מצרים היא הגויה המלאה תאוה ⁹⁰) ; פרעה הוא האיש הפורע את עצת ה' הטובה ⁹¹), המן שירד מן השמים הוא הנבואה ⁹²), כנען הוא החכמה המתמוטטת ⁹³), לוי הוא החכמה החשה לה מפלט אל האלהים ⁹⁴), הפתרונים הקלים הרעועים האלה, אשר אין כל מעמד להם בדברי תורת משה, הסבו את לב רבים מבני ישראל יושבי מצרים, מאחרי חקי התורה והמצוה היצוקים ומוצקים, ויטו אותם אחרי שגיונות סרי טעם, אשר לא ימלאו את הנפש ולא יוסיפו כח ללב. וישפיקו במוסר הבלים קלוש וקפוי מאד, ויוציא מפניו את מעשה המצוה ואת המוסר הישראלי המלא עז ותושיה.

בפני הפחזנות הזאת התיצב בכל עז, הגדול בכל חכמי קהלת אלכסנדריא, האיש החכם והצדיק פילון. אף כי גם נפשו דבקה מאד בדרך הזאת, ויהי לאחד מראשי בעלי הרמזים, אך לבו היה כביר כח, ועינוֹ היתה חדה לדעת ולהכיר, כי מעשה המצוה הוא יסוד כל התורה כולה. ויקרא לריב על האנשים, אשר החלו להקל במצות השבת המועדים והמילה, אחרי התברכם בלבבם לדעת את רמזיהן, ויוצא משפט, כי רק בעשות האדם את המצוה, אז תֵרצה הדעת את רמזיה ⁹⁵). זולת הרמזים אשר הרבה להוציא אף הוא מן הכתובים, היתה לו שטה שלמה בכלכלת תורת ישראל. החכם הזה הכיר, כי התורה חטיבה אחת היא בעולם, ועל כן קרא ריב על כל דרכי העמים והכתות ודרכי התרבות הנכריה, אשר יורו את ההפך מדבריה. ומלבד המצרים, אשר בזה מאד בשומם את האדמה לאלהים ⁹⁶), שם ללעג ולקלס את תורת אלהי יון ואת דבריהם על סדר הבריאה ⁹⁷). ויבחן היטב את ערך תורות עמי הקדם מה רפו ומה קלו ומה רחקו מטבע האדם ומצרכי לבו ורוחו ⁹⁸). וככל אשר לא זכו דתות העמים, כן לא ישרה בעיניו חמדת תרבות בני יון, הלא היא ספרתו, באשר היא בוחרת להפיץ דברי עגבים ומהתלות ומונעת מן העם דברי חפץ מוסר ומישרים ⁹⁹). ותהי לו מלחמה מפנים ומאחרו גם בשומרי הבלי שוא, אשר יאמינו בקוסמים ובמכשפים ¹⁰⁰) גם באנשים אשר אין רוח בם אשר דבקו בתורת החומר הגסה והעכורה ויקרא: “איך ידעו דעת אלהים אנשים, אשר גם את דעת נפשם לא ידעו” ¹⁰¹). ואת כל רוחו הוציא על עובדי האלילים העובדים את היצור ומן היוצר העלימו עיניהם, ורוחו נלאתה לתכן את רוח העמים אשר טחה עינם מראות, כי היקום רק עבד אלם הוא ואותו יבערו ויכסלו לעבוד עבודת אלהים ¹⁰²), מבלי התבונן, כי קצרה יד היקום הגדול הזה, לשנות אף דבר אחד מתפקידיו ¹⁰³ ).

והחכם הזה, אשר עינו החדה בחנה כל סלף וכל נלוז בתורות בני הנכר, דבק בכל לב ובכל נפש בתורת משה ובדברי הנביאים ובתורת הסופרים, אשר קמו מימי עזרא והלאה ¹⁰⁴), עד כי דבר משפטים במתחכמים אשר כחשו בנפלאות. כי הנפלאות היו בעיניו כלי חפץ ביד ה‘, לפקוח עיני עמו בחירו, להכיר את גדלו ואת ידו החזקה ואת הבלי אלהי הנכר, כי תהו המה ויאמר: "העם אשר המטיר לו ה’ לחם מן השמים, לא יטהו עוד לבבו לשום לו את נילוס יאור מצרים לאלהים" ¹⁰⁵). ויבדל בין תורת משה ובין החקים, אשר נתנו חוקקי חכמי כל העמים בארצותם לגוייהם, כי חקי כל העמים יסודתם בפקודת מחוקק עריץ, או בגבול ממשלתם אשר עיר בצורה לה למרכז, לא כן תורת משה, כי היא מלמדת את האדם לאהבה את חקותיה ואיננה זוקקת אותן למקום קבוע ¹⁰⁶). חקות תורת משה וחקות השמים והארץ, שניהם חקי אליהם המה, על כן טבע אחד לשניהם ¹⁰⁷), כח עולמים כחה וימיה עדי עד, ומצותיה תטהרנה מכל טֹהר, ואין קץ לטובן ולערכן ולרוב רחמיהן ולעצמת נעימותיהן ¹⁰⁸). רבים מדברי החזיונות, אשר חזה משה איש האלהים נמאנו ויבאו כתומם ודבר לא נפל מהם, ורבים מחזיונותיו עוד יאָמנו ויאתיו ¹⁰⁹). כי תורת משה תורה דעת אלהים צרופה וכרבות טהר הדעת הזאת בקרב העמים, כן יעצמו וכן יחזקו ¹¹⁰). כי תעודת תורת ה' הוא, להיות אור לגוים, ועל כן גם בהתפלאו על יד עם קדש כי מטה בימיו, סמוך היה לבו ובטוח, כי כמעט תרום קרן ישראל ובאו כל הגוים והחזיקו בתורתו ¹¹¹), ועל כן יקר ערך התורה הזאת מאד. ואף כי דעת תולדות השמים והארץ ודעת רוח האדם תפארת היא לבית אהרן ולבין ישראל כלו ¹¹²), ונאוה לכל חכם לב להגות בספרי חכמי עם ועם ולשמוע מפיהם דברי הימים ותולדות העמים בימי הקדם, בכל זאת בהגיה אור ה' על רוח האדם, יש לו לצמצם ולהצר את גבול כל אלה למען הרחב מקום לדעת ה' ¹¹³). ואין אדם בישראל אשר יהיה פטור מתלמוד תורה, כי על כן דברה תורה ותצו את מצותיה בלשון יחיד, למען יחד את דבריה לכל יחיד ¹¹⁴). וכל האיש אשר ינצור את נפשו, לפקוד אותה בעבודת אלהים, הוא המחיה אותה, כי ככל אשר יהיה הלחם למזון לבשר איש, כן תהיה העבודה למחיה לרוחו ולנפשו ¹¹⁵). וכאשר תחזק רוח האדם בקרבו, כן תחזק בלבו הדעת את אלהיו, כי רק השוכח את נפשו ומתעלם ממנה, הוא ישכח את יוצרה ¹¹⁶). והצדיק המכון את לבו לכונן את דרכו על פי התורה, עולם מלא וכליל היא בפרטו ¹¹⁷). אולם אז ירום ערך איש ואז יכונו דרכיו לפני ה‘, בעשותו את המצוה באהבה ובלב שלם ¹¹⁸), כי לב תמים הוא הקרבן, אשר ירצה לה’ בכל עת ¹¹⁹). וראשית מצות ישראל היא, לאהבה את בחיר יצורי אלהים, את האדם הנעלה על כל, חמדה ויקר, ועל כל הון ורכוש ¹²⁰). וגם ההורג במלחמה את האויב הנכרי, אף כי מלא ה' את ידו להרגו, טמא הוא ¹²¹ ), כי נפש אדם הרג ¹²² ).

מלבד הדעות הזכות האלה, הגלויות ומפורשות בדברי התורה ובדברי הנביאים והסופרים, הורה עוד דעות ישרות, אשר יסודתן בתורה, אשר החזיקו בהן ובמליצותיהן, חוקרי ישראל בדורות האחרונים ויהיו בידם למגן ונשק בפני כל הקמים על תורתם הוא החל לקרא ריב בעלי הקדמוּת ויתן את חלקם בין החטאים בנפשותם ¹²³). ויעמד דבר בישראל ויורה בקהל עם, כי מאין דבר, כי אם מאפס גמור, ברא ה' את השמים ואת הארץ וכל צבאם ¹²⁴). את האמונה העתיקה הזאת, המקובלת ובאה מימי אברהם אבינו, אשר החל פילון לדרוש בה ולהטעימה ולהמליצה, היתה כתשע מאות שנה אחרי כן, למדרש קבוע בפי כל בעלי חקר אלוה בישראל, וליסוד כל הדעת כלה, ויביע את הדעה הרוממה והנאדרה, כי מאמר ה' הוא הוא כל מעשה הבריאה ¹²⁵), ויוסף עוד ללמד, כי אין מקום ריק בכל היקום ובכל מרחבי מרום מעצמת ה' ¹²⁶), וכי אין אחדות כאחדותו וכי כל הפנים השונות, אשר למעשיו ולעלילותיו רק בעיני בשר תראינה כשונות ¹²⁷). ועל הדבור, אשר יאמר כי דבר ה' וכי ענה ה‘, הוציא פילון משפט, כי על פי ה’ הוליכה זרמת האויר הגה, כאשר יהגה פי האדם אל רעהו. ולנביא, או לקהל ישראל בעמדם על הר סיני, פתח ה' אזן להקשיב את הקשב הנוצר הזה ¹²⁸). ותהיינה רבות מדעות פילון תואמות יחד עם דברי הסופרים, כי היה גם הוא גם כל חכמי קהלות אלכסנדריא, בנים מקשיבים לסופרים חכמי ארץ ישראל תלמידי אנשי כנסת הגדולה ¹²⁹). וירב עוד להפיץ דעות, אשר ברבות הדורות הגה אותן גם לב החכמים, אשר קמו בישראל כתשע מאות שנה אחרי כן, ואשר תזכרנה בספר הזה אחת אחת בעתה ובמקומה. אך מלבד כל הדעות האלה הישרות והנכוחות, עלו לתמו על לבו דברים – מרוב הגותו בספרי חכמי הגוים, – אשר לא יכלו למצא חן בעיני תופשי תורת ישראל התמימה. דבר ה' ורוח ה‘, היה לו לעצם קים בקוממיות נבדלת, אשר פעם קרא לו “חכמה” ופעם קרא לו “לוגוס” ¹³⁰) לאמר: “דבר”; אך “החכמה” הזאת אינה בפי פילון כאשר היא בטעם הישראלי צרורה ועומדת ברוח בעליה, “והדבר” הזה איננו פרי הרוח הזאת, כי החכמה “והדבר” אשר דבר עליהם פילון, המה בעיניו שליטים מלאי עז ותושיה השולטים בשם ה’. הדבר הוא “הלוגוס” הוא היוצר את העולם, הוא המקים את עצת ה' בארץ והמשלים את חפצו, הוא המליץ בין ה' ובין נביאיו, והוא המעלה את התפלות אל ה' ומעתיר אליו בעד יראיו.

הדעות האלה, אשר על לב פילון התמים לא עלו, כי נמצא בהן דפי, וכי יוניות הן ולא עבריות, עמדו לשטן לספריו, לבלתי היות להם מהלכים בקהל ישראל אשר רק הנביאים והסופרים היו אמניהם ומוריהם, אשר שמרו את תורת היחוד מהעביר עליה אף צל דק מכל דק, מיראתם פן יקדר אורה או תעכר טהרתה. הן אמנם, כי חכמי הסופרים לא התהללו בחכמתם ולא הלכו בגדולות ובנפלאות, אך דעותיהם היו זכות כעצם השמים לטהר. רוחם הנעלה והנשאה כלכלה את רוממות ה' ותחשב להם לגדופה להחליט, כי מלאך או שרף היה עוזר לאל שדי, בבראו ארץ ושמים, או כי יהיו צבא המרום משנים או סגנים לו וכי המה יהיו המליצים בין ה' ובין יצוריו ¹³¹ ).

ותבדל חכמת הסופרים, אשר הביעו בדרך מליצתם, אשר קראו לה “אגדה”, מחכמת חכמי קהלות אלכסנדריא, אשר הביעו בדרך מליצת הפלספה הרבה מאד. כי לאלכסנדרים היה עצם החקר למחוז חפץ, ובהיות עיניהם אל היונים להוכיח להם את צדקתם תורתם, בחרו, בסגנונם, את משפט סופרי יון בעיר ההיא, להרבות דברים ולהאריך לשון לבלי חק על כל ענין. כי בדורות ההם אשר רפתה כהתה רוח חכמת העם הה, נחשב להם לחכמה הלהג הרב, אשר בו נסו את כחם לקחת את לשונם ולנאום נאום ¹³²). לא כן חכמי הסופרים בארץ אבותינו, הם לא שנו את טעמם העומד בם, לרוח היום. ותהי להם מליצת סופרי הקדש, אשר דבריהם מעטים שנונים ונמרצים, למופת באגדתם, אשר בה יצקו את כל רוחם, ויהי סגנון מאמריהם כסגנון משלי שלמה וכדברי קהלת ¹³³). כל חפצם היה לכבוד מנת-רוח-חיים רבה ממקור ישראל, אל תוך מסגרת דברים צרה וצפופה ולהבליע בקהל עמם, למען תהיה, בבואה אל קרבם, לרוח גבורה למשול איש איש בלבו, להטותו אל הטוב לו ולעמו ואל הישר בעיני אלהים ואדם. ויהי המשל לכלי חפץ בידם, ככל אשר היה ביד אבותיהם בימי הבית הראשון, לפקוח את עיני העם, אך גם דברי המשל היו מעטים. גם מן הרמזים לא הניחו את ידיהם, אולם רמזיהם היו נכוחים ותמימים ומתלכדים מאד אל משמע הכתוב ונובעים ממקור מליצת הנביאים. לרמזי חכמי הסופרים ההם קראו “רשומות” ¹³⁴) או “חמורות” ¹³⁵) ולמטיפים בעלי הרמזים קראו “דורשי רשומות” או “דורשי חמורות”. ויהיו הדורשים האל המטיפים לקהל עמם וישמו את הכתוב, למוצא לתוכחותיהם ולמדברותיהם, או למשען להן. אך לא עקמו הכתובים, ולא הוציאו אותם מיד פשטם, כי אם תלו בו רמז קל, אשר לא הזיז את המקרא ממשמעו אף כמלא שערה דקה; כאשר אמרו ללמד לעם, כי התורה היא מקור השלום והנחתי והבטלה, אשר יבטל האדם ממנה, היא מקור כל ריב וכל רגז ותלונה – קראו באזני הקהל מקרא זה “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים”, וימלאו אחרי דברי המקרא הזה לאמר: “לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים” שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים” ¹³⁶). ויען כי רחקו מתורת ה‘, על כן רחק שלום מהם וילונו העם על משה לאמר “מה נשתה” ויצעק משה אל ה’ ויורהו ה' עץ. גם אחרי דברו הזה, מלאו דורשי הרשומות לאמר “הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ” שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ¹³⁷), אז מתקו להם המים המרים. תוכחה כזאת זכה ותמה מאד ונקיה מכל סלף ותהפוכה, ואם על המקרא הזה, אשר בתורה לא יכון דבר המטיף, בלתי אם בדרך הרמז, הנה במקראות האחרים, אשר בהם תמך את דברו, יכון גם בדרך הפשט, כי אמנם המשיל ישעיה את התורה למים, ושלמה המשיל אותה לעץ חיים ¹³⁸). ויורו המטיפים הישרים והתמימים ההם את העם לאהבה ולהוקיר את כל איש, גם אלה, אשר לא יצא להם שם טוב בעמם ¹³⁹). וידברו על לב משכילי עמם, להביא את לבם ולהקשיב אזניהם אל האגדה, כי היא מקור דעת אלהים ודרכיו וכל המרבה להגות בה, תאצל עליו ממנה רוח דעת ויראת ה' ¹⁴⁰). ותהי האגדה הנוחה והנעימה בימי הבית השני אומנת נאמנה לכל העם, ככל אשר היתה הנביאה הנאדרה והרוממה בימי הבית הראשון. ולימים משול בית אנטיפטר וקיסרות רומי, היתה האגדה למליץ נאמן בין חכמי הגוי הדבקים במולדתם ובין העם. והמליצה התמה, מליצת הכתוב המדברת במתכונת יעקב אל עשו, ויהודה אל אדום, היתה להם למסתר מפני המרגלים שכירי רומי ובית הורדוס, כי את שמות העריצים האלה לא העלו אף על דל שפתם וכל הקהל הכירו וידעו, כי אל בית הורדוס וממשלת רומי ירמזו שמות עשו ואדום. ויען כי נעלו אנשי בית שני על אנשי בית ראשון ליראת אלהים ולמוסר חכמה. וידבקו באלהיהם ובמולדתם בכל לב ובכל נפש, לא קמו עוד אנשי ריב לבעלי האגדה, ככל אשר קמו על הנביאים בימי החזון. ונהפוך הוא, כי דבקו בם כל העם ויתנו להם כבוד ככל אשר נתנו לחכמי הכופרים ¹⁴¹). ויהי לב קהל העם כפלגי מים בידי מטיפיהם ומליציהם אלה ¹⁴²), כי השכילו מאד לבלתי דבר גבוהה כמשפט חכמי אלכסנדריא, כי אם לדבר נעימות וישרות, נוחות ונכוחות, אשר רוח כל אדם תכלכל אותן ונפש כלם תכסוף אליהן ¹⁴³). על כן באו דבריהם כמים בקרבם וישיבו את נפשם, וככל אשר רוו חכמי ישראל את צמא עמם בדברי האגדה אשר קראו לה “משען מים”, כן השביעו את רעבם בדברי ההלכה אשר קראו לה “משען לחם” ¹⁴⁴) וההלכה היתה לרוחם ולבשרם לוסת ¹⁴⁵) מסדרת כל חייהם, ומגדלת ומכשרת אותם לעבודת צבא תרבות התורה. ויהי ישראל בגבורתו ובכח לבו למערכה מול מערכה לעם הרומי. שניהם גבורי חיל עד להפליא, רומי למדה כל היום את ידיה לקרב, ותשכל לגדל את בניה במשמעת חמורה ובסדרים מדוקדקים מאד, ותשם אותם לגבורי חיל לנתוש ולנתוץ להרוס ולהרע, לדכא עמים רבים תחת רגליה, להפוך כסאות ממלכות גוים, ולמלא את נפשה, אשר כמות לא ידעה שבעה, בצע ודמים. ועם בני ישראל למדו, מימי אנשי כנסת הגדולה והלאה, לאמץ כח לבם מאד מאד, לבצר את מרום עוזם, ולבלתי תת זרים לנגוע אף באצבע קטנה בתורתם ובמצותיה, אשר היו לנשמת רוח חיים באפם. ותהי הגבורה הזאת לחוט משוך על פני דורות ימי הבית השני, עד כי התהללה בת יהודה בגבורתה היא לאמר: “עשרה חלקים של גבורה בעולם, תשעה ביהודה ואחד בכל העולם” ¹⁴⁶). ומה טחו עיני הבשר, אשר בראש חוקרי הטבע העמים עד היום הזה, לחשוב את כח הזרוע אשר לרומים, לאות ולמופת לכל כח גוי ואדם, ואל כח הרוח אשר לבני ישראל לא התבוננו ולא העלו אותה אף על לב. ובאמת מה נעלה כח לב גוי עצום ורב, מושל ברוחו. כח אשר רק בבחירי אנשי מופת ימצא, מכח גוי אשר יאמץ את זרועו כל היום לשחר לטרף, אשר לא כח לב יאמר לו, כי אם און שרירי בטן ורחב נפש שוקקת. ככל אשר למדו הרומים את אצבעות בניהם למלחמות הדמים בתכסיסי מלחמתם ¹⁴⁷) כן למדו בני ישראל בתכסיסי הלכותיהם, את בניהם ואת בנותיהם, משחר טל ילדותם, להגן ולעמוד בנפשם על תורתם ועל משמרת מצותיהם, אשר הן הנה כל עצם תרבותם, כדבר הסופר הקדמוני: בני ישראל “ילמדו את בניהם בעודם יונקים שדי אמותם לשום את כל מוצא פי תורתם כחותם על לבם, כטוטפות בין עיניהם, ליראה אותם ולכבדם כל הימים” ¹⁴⁸). ויהפך כל העם לעדת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון ברית אלהיהם. ומדי גשת איש זר אל הקדש, נהפכו פני הכרוב לפני אריה ויהיו לחיל לבאים, אשר לא יחתו ולא ישובו מפני כל, כי “אזרחי יהודה גבורי כח ואמיצי לב, אשר פחד לא ידעו ונפשם בכפם תמיד למות על חקי אבותיהם” ¹⁴⁹). ואף כי הם היו הגוי האחד בימים ההם, אשר שנא את המלחמה, ויחשוב לו לחטאה להלחם, למען קחת מיד עם אחר את ארצו, או לבוז בז ולשלול שלל ¹⁵⁰), ויבחר לשת לבטח בארץ אבותיו, ולקוד על עבודתו, נעורו כגורי אריות בעלות על לב איש, להניא אותם מתורת אבותם. ואלה דברי סופר דברי הימים לבני ישראל לימי בית השני: “גם חמדת הגוים, גם פחד מושלים עריצים לא יצלחו עלינו להסב לבנו מאחרי תקותינו. מחרישים אנחנו, בהרעים צוררינו אותנו בכל דבר בוז ומכאוב, אך כאשר יעיז איש לשלוח ידו בחקינו, אז נקום כלנו כאיש אחד ולא נשיב, עד אשר תרים ידנו או עד רדתנו” ¹⁵¹). כי גם בהלחמם על משמרת תורתם, לא היה רק הנצחון לבדו מבטם, כי גם המכאוב ומהות נבחר להם מהפר חוק “כי זה היה משפטם מעודם לתת את נפשם כפר תורתם לשמוח על המות כעל חיי עולם ולבחר בו מהפר אף קוץ אחד מחקי אבותיהם” ¹⁵²). וגבורתם עמדה להם, כי בכל הצרות הרבות אשר עברו על ישראל, לא הפילו עוד אף דבר אחד מתורתם ¹⁵³). המראה הגדול הזה, הסב את עיני נכבדי העמים אליו, אף הספרים אשר כתבו בני ישראל סופרי יונית על ישראל, עוררו אותם מתרדמתם, וישלחו את ידם אל התרגום היוני, אשר לספר תורת משה, להתבונן אל החקים האלה, אשר נתנה נשמה לגוי עצום ורב להשליך נפשם על כל דבר קטן וגדול הכתוב שם. וילך שם משה הלוך וגדול בכל העמים ובכל הארצות ¹⁵⁴). ויהי המעט, כי טובו חקות התורה בעיני משכילי העמים, ויכתבו אותם על לבם וידברו עליהם בהדרת כבוד ¹⁵⁵). ואלה דברי יוסיפוס "זה שנים רבות נוטה לב רבים מן העמים ללכת בדרכי תורתנו, ואין עיר בארצות יון וביתר הארצות ולא שבט ומשפחה בתוך העמים, אשר לא ימצאו שם אנשים מבני הנכר, אשר לא ישבתו ביום השביעי וענו את נפשם בצום העשור, והעלו נרות בלילי החנכה ונזורו מכל מאכל, אשר לא יבא אל פי ישראל. אף יתאמצו ללכת כמונו בדרכי שלום ואמת איש את אחיו, ולהרים נדבה מכספם לאשר אין לו, לשקוד על מלאכתם באורך רוח, ולשאת כל מכאוב וכל פגע על משמרת תורתנו, ולדבקה בה בכל עז, ולבלתי סור ממנה. ומה יפלא הדבר, כי גברה רוח התורה בתוך האנשים האלה על חמדת הבשר, ותשב באיתן במעמקי לבם, וכאשר ימלא כבוד ה' את כל הארץ, כן עשתה לו תורתו “שם בכל קצוי ארץ” ¹⁵⁶). וירבו המתיהדים בכל הארצות, ובעיר הגדולה אנטוכיא עיר משוב חכמת יין נספח המון רב מבני היונים על בית יעקב ¹⁵⁷). ועל כלם נטה לב הנשים אשר נפשן נעלה בשקוצי יון ובאלהיהם אלהי הזמה והבשת, אל תורת החן והחסד אל תורת משה. ונשי הגוים בעיר דמשק שמרו כמעט למקציהן ועד קציהן את כל משמרת המצוה לכל חקתה ¹⁵⁸). ולחג הפסח עלו אנשים רבים מבני הנכר ירושלמה, להשתחות למקום משכן כבוד אלהי ישראל, אף כי את הפסח לא אכלו כל עוד, אשר לא מלו את בשר ערלתם ¹⁵⁹). וגם אנשי הלב בעמים אשר לא נספחו עוד על בית יעקב ויעבדו את אלהי הגוים כתמול לשלום כבדו מאד את דת משה ויקראו לאלהי ישראל “אלהי האלהים” ¹⁶⁰).

ורוח אהבת תורת ישראל לבשה גם רוזנים ומושלי ארץ, כי כל בית מלכות חדיב ¹⁶¹). הלא היא ארץ נינוה העתיקה, בא בברית אלהי אברהם. בארץ ההיא מלך מלך גבור חיל ושמו מונבז ¹⁶²). ותלד לו אשתו הלני ¹⁶³) בן ויקרא את שמו איצטי ¹⁶⁴). ויאהב מונבז את איצטי מכל בניו וישם אותו ליורש עצר, וירא אביו כי קנאו בו אחיו, וישלחהו אל אוהבו, אל מלך ספסין להסתר שם מפני חמת אחיו, ויתן לו מלך ספסין את סומכה בתו לאשה, וארץ קטנה ומבורכת נתן לו לנחלה. ויתודע אל איצטי, בעודנו יושב בספסין, איש סוחר מבני ישראל ושמו חנניה, ויט את לבו אל תורת משה. והלני המלכה אם איצטי לקחה תורה גם היא גם מונבז בנה בכורה, מפי חכם ישראלי ותתיהד המלכה במסתרים, ותהי לאשה יראת ה' אשר יצא לה אחרי כן שם עולם בישראל. ויהי היום ואיצטי ומונבז אחיו יושבים בבית אביהם המלך ויגלו את סודם איש אל אחיו. ויקראו שניהם בספר התורה ¹⁶⁵) את פרשת דברי הברית, אשר כרת ה' עם אברהם, להמיל לו כל זכר. ותדמענה עיניהם, בזכרם כיעוד לא נמֹּלו ותנא המלכה וחנניה את לב איצטי בנה, מעשות הדבר הזה, פן יביא שואה על נפשו ועל ממלכתו, בהודע הדבר בקהל, ויעזוב את עצת אמו וחנניה מורהו וילך בעצת הסופר אלעזר הגלילי, ויבא חדר בחדר ויצו את רופא נפשו וימל אותו. וגם מונבז אחיו מל את בשרו בהחבא. ותחרד המלכה מאד לשמע המעשה הזה. אך ה' השכיל את פיה ותוצא קול, כי למען הרפא מנגע אשר דבק בבשרם, עשה הרופא את מעשהו. ותצלח ביד המלכה החכמה, להעלים את עצם הדבר גם מעיני בית המלך גם מעיני השרים והעם ¹⁶⁶). ויהי בשכב אישה המלך עם אבותיו, ותדבר על לב השרים להמליך את איצטי בנה, כאשר צוה אביו. וייטב הדבר בעיניהם, וישלחו לקרוא לו מספסין לשבת על כסאו, ואת אחיו אשר קנאו בו אספו אל בור וישמרו אותם להמיתם. ובבוא איצטי לרשת את ממלכות אביו, אז נודעה יד תורת החסד, תורת אלהי אברהם, אשר נחה על איצטי הצדיק, כי נשא לעון אחיו. כי רע מאד בעיני הרך המשוח הדבר, אשר עשו השרים לאחיו. וימהר ויפתח אותם ממסגורתם ויקרא להם דרור. אך לבלתי היותם לשטן לו, שלח את מקצתם לקסר רומי ואת מקצתם למלך הפרתים להיות שם לבני התערובות. וישכל איצטי למלט בדבר הזה את נפש אחיו ממות ולתת להם כבוד בני מלכים ולחלוץ את נפשו מרעה. ואת אחיו אשר שמר לו את ממלכתו עד באו, פקד לטובה ויגדל שם איצטי בממלכת הפרתי האדירה, היא הממלכה התקיפה האחת, אשר שמה מעצור גם לצבאות רומי ולא נתנה להם לבא בגבולה. אך ככל אשר היתה כקיר ברזל בפני האויב אשר בחוץ, כן רבו בה המהומות מבית כי האחשדרפנים שרי הפרתים היו נמהרי לב, אשר אין משקל לרוחם, ויקשרו בימי איצטי בסתר קשר על מלכם, על ארטבן. ויגונב הדבר אל מלך הפרתים, וימלט הוא ואלף איש עמו אל איצטי ויתחנן אליו להיות למעוז לראשו בפני הקמים עליו. ויעתר איצטי אליו בכל לב, ויתאזר עז להושיע לו בכל אשר תמצא ידו, ולקום בחרב על הקושרים. אך בכל זאת הקדים איצטי לדבר על לב האחשדרפנים בשלום בפי מלאכיו, אשר שלח אליהם ולהגיד להם, כי ישא ארטבן להם את פשעם אם לא יוסיפו להתפרץ מפניו, וישמעו האחשדרפנים לקולו ויכנעו וישובו ויתנו יד תחת ארטבן וישב לשבת על כסאו לבטח כתמול שלשום. וישא ארטבן את ראש איצטי ויגדלהו על כל מלכי הארצות הסרות למשמעת הפרתים, וימלא את ידו לשום עטרה זקופה בראשו ולשכב במטת זהב, אשר רק למלכי הפרתים לבדם המשפט לענוד ולשכב ככה, ויוסף לו את עיר נציבין על ממלכתו. ותדור הלני המלכה נדר נזיר: אם ימלט בנה מן המלחמה המתעתדת לקום עליו בצאתו לישע מלך הפרתים והזירה שבע שנים, ויהי בראותה, כי היתה אחרית שלום לאיצטי והמלחמה לא באה ולא נהייתה, ותגדל שער ראשה ותנזר מן היין ומן השכר שבע שנים ותלך אל המקום, אשר היו עיניה ולבה שם, אל ירושלם עיר הקדש ותהי שם נזירה עוד שבע שנים אחרות ¹⁶⁷). ויהי בימי הרעב -3807 – 47 הכבד אשר היה בארץ ישראל, ותפתח הלני המלכה החסידה הנדיבה את ידה הרחבה והמלאה, ותשלח את מלאכיה וצרורות כספה בידיהם אל אלכסנדריא, ויקנו שם בר ומזון לרוב. ולאי כפתור שלחה מלאכים וישברו שם שפעת גרוגרות רבה מאד, ויביאו בשערי ירושלם, ותחלק אותם המלכה לעניי העם, ואיצטי שלח מעיר ממלכתו הון עתק ירושלמה, להשביע את אביוניה לחם ¹⁶⁸). ותבן לה המלכה היכל גדול בירושלים, ויהי לה בית גם בעיר לוד. וזקני ישראל הסופרים והחכמים היו באי ביתה, ולא סרה ימין ושמאל מן התורה אשר הורוה ¹⁶⁹), ותתן מתנות גדולות ויקרות לבית ה' ¹⁷⁰), ותהי שם הלני המלכה ובנה המלך לברכה בפי כל ישראל.

ולא ארכו הימים וימת אטבן, ובית איצטי הולך ומתחזק בה' אלהיהם. וישלח המלך את חמשת בניו הנערים אל אמו ירושלמה, ללמוד שם את תורת ישראל ואת שפתו ¹⁷¹), ויהיו לתופשי תורה הוגים בה בכל לב ועושים בה חיל, עד כי יצא שמם לחכמים ¹⁷²). ומונבז אחי איצטי ראה את צדקת אחיו המלך, את טהר לבו ואת כבודו, ויבא ביד רמה את כל יתר בית אביו בברית אלהי אברהם. וירע הדבר בעיני שרי חדיב וישלחו מלאכים ושחד בידם אל אביה מלך ערב לדבר על לבו לבא למלחמה ולהגיד לו, כי אך החל תחל המלחמה ונפלו כלם אליו ועזבו את מערכותיהם והפכו את ידם על מלכם. וישמע אליהם אביה ויבא ויתגר מלחמה, ויפנו כרגע השרים ערף אל אדוניהם, ויוספו על שונאיו. ויכר איצטי את הקשר ואת המרמה, ותצלח עליו רוח גבורה ויבצר את מחנהו וישב למשפט, ויחקור וידרש וילכד את הקושרים וימיתם. וישתער אחרי כן על האויב ויך בו מכה גדולה מאד ואת הנשארים הפיץ וינס. וילכד מבצר אחר, אשר שמה חש לו אביה מפלט, ושילח איבה יד בנפשו ואיצטי שב אל ארצו בשלל רב מאד ¹⁷³).

ולב השרים כים נגרש ויסיתו בו את פולוגש ¹⁷⁴) מלך הפרתים, אשר מלך תחת ארטבן, להתאנות למלכם ולגזול ממנו את אשר נתן לו ארטבן אחיו, שכם אחד על כל המלכים הסרים למשמעתו. ויבן מלך חדיש, כי תואנה הוא מבקש, ויפקד את גורלו ביד ה‘, וימלט את אשתו ואת בניו אל מצודה עזה ואת אוצרותיהם אל ערי המבצר, וישרוף את כל האגמים באש לבלתי מצוא הפרתים מספוא לסוסיהם ויתיצב הכן למלחמה בראש ששת אלף פרשים וחיל רגלי. ומלאך בא אל איצטי מאת פולוגש להודיעו את רוב חיל אדוניו ואת ידו החזקה ואת חמתו הבוערת בו לעשות בו כלה. ותצר מאד לאיצטי ויען את המלך, כי חלילה לו לשום רק בשר זרועו. כי ה’ אלהי ישראל, אשר בא לחסות תחת כנפיו, הוא מעזו ומשגבו. ויסוב ממנו ויבא אל אשתו ואל בניו, ויקראו צום ויזרקו כלם עפר על ראשיהם, ויתפלל המלך אל ה'. ויהי בלילה הנה רץ ממהר בא אל מלאך הפרתים לבשר לו, כי פשטו הדהוים ¹⁷⁵) וישיתו את ארצו לשמה, וימהר ויעל מעל חדיוב, ותנצל נפש איצטי וממלכתו מצרה. ופולוגש המתאנה לו, נשא את ענשו על זדון לבו.

אחרי המלחמה הזאת מת איצטי 3810 – 60 בן חמשים ושש שנה בשנת העשרים וחמש למלכותו. ויהיו לו עשרים וארבעה בנים ועשרים וארבע בנות. ואת הממלכה נתן איצטי לפני מותו למונבז אחיו. כשמוע הלני המלכה, כי מת בנה ותתאבל עליו ותתנחם רק בדבר הזה, כי מלך מונבז בכורה, ותשב אל ארצה לבקר את מונבז המלך. ולא ארכו הימים ותמת הלני המלכה הנדיבה בארצה בחדיב. וישלח מונבז את עצמותיה ואת עצמות איצטי אחיו ירושלמה ויקברו אותן באחיזות הקבר ¹⁷⁶), אשר חצבה לה הלני מצפון לירושלים ¹⁷⁷). ומונבז המלך היה מלך צדיק ונדיב מאד, ויתן מתנות יקרות לבית ה‘, ויעש את ידות כל הכלים, אשר ישרתו בהם ביום הכפורים זהב טהור ¹⁷⁸), ויהי כל בית מונבז למופת לשומרי מצות בכל דקדוקיהן ויחמירו בהן מכל העם ¹⁷⁹). ומדי לכתם בדרך ושמו מזוזה במקל והעמידוהו בפתח חדר מלונם אשר ילינו “זכר מזוזה” ¹⁸⁰) וככל שר היתה מרבית מושלי בית הורדוס בית הגרים האנוסים למחתה בישראל, וזכר מלכותם לשמה ולקללה, כן היה זכר בית מלכי חדיוב גרי הצדק לכבוד ולתפארת ולברכה בעם ה’.

גם מלבד בית המלכות הנכבד והנאדר הזה, היה מחזה רוזנים הבאים בברית אלהי אברהם מראה נראה פעם בפעם. ויהיו גם מלכים, אשר מלו את בשרם ויתיהדו, הלא הם: עזיז מלך אימישא ¹⁸¹), אשר נשא את דרוסילא בת המלך אגריפס לו לאשה, ופלמון מלך קליקיא, אשר נשא את ברניקי בת מלך ישראל ההוא, אחרי מות בעלה הראשון ¹⁸²). אך “גרי אהבה” המתיהדים לקחת אשה ישראלית “גרי שולחן מלכים” אשר למען מצוא חן בעיני מושלי ישראל באו בברית דתם, לא נחשבו הרבה בעיני העם וחכמיו ככל אשר לא יקרו בעיניהם "גרי היראה ¹⁸³) בדור הראשון לגרי בני אדום ובני יטור, אשר מפני פחד מלכי בית החשמונאים, הורקנוס הראשון ואריסתבול בנו, התיהדו ורק “גרי הצדק”, אשר נספחו אל בית יעָקב מאהבתם את ה' ואת תורתו נכבדו בעיני אבותינו, על כן בכל היות עוד, בדור ההוא וגם בדורות הבאים, רב מספר הגרים הדבקים בתורה בכל לב, רב מהם מספר בני הנכר אשר נסו לבא בברית דת משה וישובו אל אלהי נכר ארצם, מבלתי יכלתם לעמוד בתורת מוסר הדת ההוא אשר כבדה עליהם ¹⁸⁴), כי נלאו מרבית היונים ובני יתר העמים לשאת גם האסורים, הקלים מאד בעיני כל נפש מישראל בהיותם הולכים אחרי לבם ואחרי עיניהם ¹⁸⁵). הדבר הזה הזה פתח שער גדול לדת, אשר נוסדה בימי הנציב פונטיוס פילטוס בארץ ישראל, הלא היא דת הנוצרים לקנות לב רבים מבני העמים, בהתר פול אחד מראשי הדת הזאת, את כל אסרי דת משה לבני העמים, אחרי החזיקו במעט ממצותיה.

ובמקור חיי הרוח לתורת משה, בירושלם ובארצה, שמו חכמי העם הלא הם הסופרים, את כל לבם אל תוך עמם, לאמץ את כח הרוח, בהיות יד הממלכה הולכת ודלה. תחת שמעון בן הלל הבבלי, אשר לא נודע ממעשיו ומדרכיו דבר, ישב לכסא ראש הסנהדרין גמליאל בנו ¹⁸⁶). בימי הנשיא הזה, אשר יקר שמו בעיני המלך אגריפס והמלכה קיפרוס, גדל כבוד בית הנשיאים בישראל, וככל אשר נקרא המלך בפי העם בשם “מרן” ¹⁸⁷), כן החלו לקרוא בימים ההם לנשא ראש הסנהדרין “רבן” ¹⁸⁸) לאמר: רבנו. ויאמר לגמליאל הנשיא בן שמעון בן הלל: רבן גמליאל הזקן למען הבדילו מבניו הנשיאים, אשר קמו תחתיו אשר קראו בשמו. ויהי עבור השנה לאמר, תוספת חדש אחד על השנה, למען כון את מנין ימי שנות הלבנה אל מנין ימי שנות החמה, או לצרך אחר, מסור רק בידי הנשיא לבדו ¹⁸⁹). וכל העם מקצה כבדו את הנשיא מאד מאד, ובאמור איש להציל את נכסי אנשי הגליל כתובים על שמו ¹⁹⁰. ויהי כסאו נכון על גפי מרומי הר הבית וזקני ישראל יושבים מימינו ומשמאלו וסופרו עומד לפניו להריץ אגרותיו אל קהלות בני עמו אשר בקצות ארצות תבל ¹⁹¹). להורותם את המעשה, אשר יעשו במועדו. ואגרות גליות ישראל בקצוי ארץ היו באות אליו לדרוש מפיו עצה בדברי דת ודין ¹⁹²), ואף כי כבר גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית, אשר במקדש ותשב לה בחניות ¹⁹³), נכון היה מקום רבן גמליאל הזקן בהר בית ה' להשיב לשואליו דבר ולשלוח משם אמרתו אל כל תפוצות ישראל ¹⁹⁴). ויהי רבן גמליאל אוהב בכל דבר חק ומשפט את מהסרת הנאמנה ואת הודי הברור ¹⁹⁵). אך את כל לבו שם את התקנות, לאמר לקבוע חקים, אשר ימנעו מראש כל מבוכה גם בעסקי המשפחה ושלומה ¹⁹⁶), גם בכל סדרי מעשה בית דין ¹⁹⁷). ויקרא לתקנות האלה, אשר מכלן נשקפות אהבת חסד ומשפט ושנאת כל עול נלז “תקון העולם” ¹⁹⁸). ויהי לו בתורת תקוּן העולם, הלל הזקן אבי אביו בתקנותיו, לאות ולמופת ¹⁹⁹). וישם את לבו להקל מעל האדם הבא לעשות דבר לטובת הרבים, או להציל נפשות, את עול המצוה אשר יוכל להניא אותו מבוא לעשות את מעשהו ²⁰⁰). ומלבד החכמה והצדק, אשר נתנו בו רוח לתקן תקנות טובות כהלל אבי אביו, דומה היה לו גם בכבודו, ביקר רוחו ובטהרתו, עד כי יום מות האיש הגדול ונערץ הזה 52 – 4812 נחשב לעמו, אשר משל בו ברוחו הנעלה, ליום אשר בו בטל “כבוד התורה”, ליום אשר “מתה טהרה ופרישות” ²⁰¹), כי הוא היה כליל כל היקרות האלה, צלם דמות כבוד התורה וצלם דמות הטהרה והפרישות.

ורוח הלל, אשר נחה על בן בנו לתקן תקנות טובות להסיר כל מכשול וכל עול מדרך עמו, נחה גם על אחרים מחכמי הדורות ההם, עד כי הקימו לדבר הזה שופטים מיוחדים, לתקן תקנות ולגזור גזרות כוללות לכל העם ויקראו להם “דיני גזרות” ²⁰²), למנוע בתקנותיהם כל עשק מראש ²⁰³). ושמות הדינים האלה: אדמון בן גדי, חנן המצרי וחנן בן אבישלום ²⁰⁴). בימים ההם החלו אנשים מחכמי ישראל לסדר את ההלכות למיניהן. ויהי שמעון איש המצפה ²⁰⁵) האוסף הראשון לכל הלכות העתיקות על דבר עבודת בית ה‘, לעת עולת הבקר והערב, וביום הכפורים, אשר הן היו אחרי כן ליסוד למסכת יומא ולמסכת תמיד ²⁰⁶). אך כל אלה לא עלו על הכתב בעת ההיא ותהיינה שנויות בפי החכמים ותלמידיהם על פי הסדר, אשר הסדיר שמעון איש המצפה. אולם גם לבד מן הסדרים האלה נכתב בעת ההיא גם ספר בדברי הלכות בידי חכמי הדור ההוא, דבר אשר לא נהיה עוד בירושלם מימי אנשי כנסת הגדולה ²⁰⁷) כי קם גבור וחכם מנכבדי העם בדור ההוא ועמו קהל חכמים, אשר יעמיקו להתבונן כי גם הצרות העוברות על גוי, תהיינה לו לישועה. ויעל הוא וחבריו על ספר את כל התלאות, אשר מצאו את ישראל בכל ימי הבית השני, ואשר הציל ה’ את עמו מהן ויעשום לימי ששון ושמחה ויקראו את שמה “מגלת תענית” לאמר: מגלה זכרון לימי השנה, אשר אין לצום ולהתענות בם ²⁰⁸). ותהי המגלה היקרה הזאת למקור דעת לחוקרי דברי ימי עמם ²⁰⁹). על המגלה הזאת וכותביה עוד ידבר בספר הזה, כי רבה ונכבדה היתה בתוצותיה ובתולדות, אשר נולדו עמה כאחד.

מלבד החכמים האלה היו עוד חכמים בדור הוא, הלא הם נחום הלבלר ²¹⁰) זכריה בן קבוטל ²¹¹) ואבא שאול בן בטנית ²¹²) איש טהר ידים מאד, מאד, נוער כפיו מכל דבר, אשר יש בו מעין אבק בצע והחסיד הנעלה יהודה בן פוטירי אשר אהבת אלהים ואדם עלתה בו עד מרום קצה.

וירושלם היתה מושב התורה, המשפט ותרבות הבנים, עד כי היו בתוכה שלש מאות ותשעים וארבעה בתים שחברו בם יחד בית כנסת, בית מדרש, בית דין ובית ספר, והגדול והנכבד בכלם היה בנוי בהר הבית אשר שם נקבצו כל קדשי אלהי יעקב.

---