קסרות קיוס קליגולה ומשובת אכזריותו. ימי נעורי אגריפס וחליפותיו. צדקת קיפרוס אשתו, צרתו ורוחתו. קיוס ממליך אותו אל ארגב חורן והבשן. הורריא אחותו ורשעתה ומזמותיה, נכליה לאחיה ונקמתו ממנה. עבר הירדן והגליל נתנים לאגריפס. קנאת היונים בממלכת ישראל. איבת המצרים הקדמונים. הסופר הנבל אפיון המצרי, שקריו וכזביו. תעלולי איסידור ולמפו היונים. איבת יושבי אלכסנדריא לישראל בבוא שמה אגריפס. הרגה ומשיסה בחוצות, אפיון מפיץ כתבי פלסתר. ערעור על זכיות ישראל. היונים מקימים מזבחות לצלם קיוס בבתי הכנסת באלכסנדריא. מלאכות פילון האלכסנדרוני לקיוס. קפיטו השר בונה מזבח כזה ביבנה. בני ישראל הורסים אותו. פילון לפני קיוס. גזרת קיוס להקים צלמו במקדש בירושלם. תנחומות שמעון הצנוע ומסירת נפש העם כלו. הליכות השליט פטרוני הנוחות. אגריפס עושה משתה ברומי לקיוס ומטה לבו לבטל גזרתו. הרג קיוס ובטול הגזרה. קלודיוס קם לקסר בתחבולות אגריפס. קלודיוס ממליך את אגריפס על ארץ ישראל כולה ועל ארץ הלבנון. קלודיוס מקיים ביד בני ישראל יושבי ארצותיו את הזכוי במלואו. אגריפס שב מרומי לארצו. רוחב ידו וענות רוחו ומשמרתו את המצוה, אהבתו את העם ואהבת העם אותו. ותיקות קפרוס המלכה ומשמעתה אל רבן גמליאל. שלום מרבית הסופרים עם אגריפס ותלונת מקצתם עליו. שמעון הצנוע קורא עליו ריב. אגריפס נענה לו ומשלים עמו. חשד ותרעומת על אהבתו את המשחק היוני ועל הליכותיו עם הכהונה, מזמות לבו לפרוק עול רומי לעת מצוא והמוקשים. אשר שת לו מרסוס השליט. מות אגריפס. אבל ישראל ועליצות היונים השובבה. המלוכה נטלת מישראל ופדוס הרומי נציב בארץ. מלחמת גבול בין ישראל ובין יושבי רבת ובני עמון ואחריתה. תודוס משיח השקר ואחריתו. רעב בארץ וחסדי הלני מלכת חדיב. טבר הנציב המומר הורג את שני בני יהודה הגלילי. מות הורדוס אחי אגריפס. אגריפס השני מושל בארץ. הקטנה קלקיס.

3809 – 3797

קיוס קליגולה העלה על כסא רומי, את כל השקוצים. אשר תגעל בהם כל נפש. האִוֶלת והדמים, השגעון והאכזריות, ישבו בימיו לכסא. ותמשולנה על גוי ועל אדם יחד. אף החֹנֶף, לא נעדר, כי ככל הקסרים האכזרים אשר קמו אחריו, ואשר חנפי סופריהם קראו להם “משוש האדם” התחפש קיוס בראשית ימי ממשלתו לצדיק כביר. אך עד מהרה הסיר את האפֵר מעל עיניו ויֵרָא בכל גֹעַל נבלותו, טומאתו ורשעתו,ויכן מטבח בביתו לכל איש נקי, מתהלך עמו בתום לב ובמישרים, וירב חללי ידיו מאד מאד וַיַכְחֵד כל גבור חיל, ושר ונכבד בעמו. ויהי משוש דרכו לחתום משפטי מות, ולהתענג למראה ההרג והמכאובים. ומה נפלאו הליכות דברי הימים, כי יולי קסר ואוקטַפְיָן, אשר עוד שארית רוח משפט צדק נוססה בם, גדלו את הורדוס המשחית, וקיוס דליגולה הנמר האכזרי, הוציא יקר מן השולל ההוא, וברוח החפזון אשר נמהר שלפוך דמי חללים לרוב, נחפש לתת ממלכה ביהודה לאחד מנכבדי הורדוס ¹ ).

על דמי הורדוס אשר נזלו בעורקי הנכד הזה, רבו דמיהחשמונאים וַיְטַהרום, עד כי לא נותר בו מדם משפחת אנטיפטר, כי אם קֹרֶט אחד, אשר הוא לא יכול להִכָחֵד עוד. אגריפס רצוי נפש קיוס, היה בן לאריסתבול בן מרים החשמונאית, וקרוב מאד מאד, כי זֵכר דמי אביו ואֵם אביו הנקיים, אשר שפכו ידי הורדוס ארצה, הקשיחו את לבו מאהבת המשפחה החטאה ההיא, ויתן בעיניו לחן את תפארת בית חשמונַי וינשא את נפשו ללכת בדרכיהם. וגם יד האשה, אשר נִתנה בחקו היתה עליו להטות לבו אל הדרך הטובה, כי במולדתה ובזכרונות בית אביה דמתה אליו. אך נעלתה עליו בטֹהַר לבה, כי מלבד אלכסנדר ואריסתבול ילדה מרים החשמונאית להורדוס שתי בנות, אשר שם הבכירה שלָמְצֵי ²), אשר היתה לאשה, לפַזָאֵל בן פזאל אחי הורדוס, הנוח והמתון ממנו ³ ). גם שלמצי זכרה את אמה ואת גאון מולדתה, ותִנָהֶה אחריו ותגדל את קיפרוס בתה באהבת דרכי בית אבות אמה וַתִנָשֵא קיפרוס בת שלמצי לאשה לאגריפס. ותהי רוחה נאמנת אתו, ותחרד לטובתו ולשלומו ולכבודו מאד, ותתאמץ לרפוא את פצעי משובתו, אשר שובב בימי נעוריו בעיר רומי, אשר שם התגורר ויתהלך עם דרוז בן הקסר טיבר, כי בדרכי בית הורדוס הלך בהיותו בעיר ההיא, ויפזר את כל הונו במתנות, אשר נתן לשרי בית הקסר, ולעבדיו, אשר גדל כבודו בעיניהם. וילוה כסף רב, וירבו נושיו ותצר לו מאד. ויהי במות דרוז והקסר לא נתן לו עוד לראות את פניו, לבלתי עלות על לבו זכר בנו בראותו את רעהו, ויברח ארצה יהודה ויבא אל עיר קטנה בארץ אדום, וישב שם. ותחל קיפרוס את הרודיָא אחות אגריפס, אשר היתה לאשה לאנטיפה, לתמוך בידי אחיה הנע והנד ותדבר הרודיא על לב הנטיפה ויקרא לאגריפס ועזרהו עזר מעט וישימהו לאגרונום, לאמר לפקוד ממכר המקחות, בשוקי טבריה, ולא ארכו הימים וירעם אנטיפה את אגריפס ויעזבהו וילך אל פלקוס השליט בארם, ויךְ אריסתבול אחי אגריפס, את אחיו הנודד, בלשון. ויקם אגריפס וילך במר נפשו יבנה, וירד שם באניה לבוא רומי. והנה קפיטו שר העיר ביבנה, שם עליו ועל אניתו משמר, ומחזיק ידו עליו לשלם לקופת הקסר, את שלש מאות אלף האדרכמונים אשר לוה. ויתחמק אגריפס ואניתו בערמה, ויבא אלכסנדריא. שם נעתר אלכסנדר, אחי החכם פילון, נשיא קהלות ישראל לתחנוני קיפרוס הכבודה, וילוה לו את הכסף. אך כל הצרות האלה לא נחשבו כאין למול הגדולה מכלן, אשר באה עליו כשואת פתאם בהיותו בעיר רומי, הי הוגד לקסר טבר, אשר הגדיל חסדו עמו, כי באהבת אגריפס לקיוס בטא בשפתיו לאמר" “מי יתן וקרבו ימי אבל הקסר הזקן, ואתה היוס אדוני תמלוך בכל ארצות רומי כאשר תאוה נפשך”, ויהי כפשע בינו ובין המָוֶת, כי צוה טבר ויאסרהו ויתנהו בכלא. ומי יודע מה היתה אחריתו, לולא מת טיבר מקץ ששה חדשים. אז יצא אגריפס מצרה לרוָחה, כי זכר לו קיוס, כי רק על אהבתו אותו היה צפוי אל חרב טיבר, ויסר את כבלי הברזל מעל ידיו ויתן לו כמשקלם כבלי זהב, וימליכהו על ארגב חַוְרן והבשן, אשר פיליף היה רק נשיא מושל עליהן. מני אז החלה השעה לשחק לו, עד כי נָסַבה אליו מעט מעט כל ממלכת ישראל. ומאהבת קיוס את אגריפס לא נתן אותו למוש מרומי שנה תמימה וגם בראשית השנה השנית למלכו, לא נתן לו הקסר רשיון ללכת אל ארצו ולהחזיק שם הממלכה, עד אם נדר לו למהר ולשוב אליו אחרי עשותו סדרים בממלכתו הקטנה ⁴ ).

בשוב אגריפס ארצה ישראל 38 – 3798 ושבט מלוכה בכפו תחת כלי הגולה, אשר היו בידו בצאתו ממנה ותֵהום כל הארץ למראה החליפה הגדולה הזאת, ורבים שמחו לראות את אגריפס בהוד מלכותו; אך נפש אחת לא נחה ולא שָקֵטָה, הלא היא הרודיָא אחות אגריפס. נפש האשה הזאת רחבה משאול, ובכל אשר גברו ברוח אגריפס דרכי בית אם אביו החשמונאית על דרכי בית אב אביו האדומי, כן הכריע ברוח אחותו זדון בית הורדוס, את עַנְוַת בית מתתיהו. ויגבה לבה ותרם אינה מאד למשול ולהשתרר, ותתן כל קדש כֹפֶר תַאֲוָתָה השוקקה הזאת, כי בעל נעוריה היה הורדוס בין הורדוס המלך, אשר ילדה לו מרים בת שמעון בן ביתוס הכהן, ויהי היום, וילך אנטיפה עירה רומי, ויסר אל הורדוס אחיו לבקרו, וירא את הרודיא יבמתו ותחשק נפשו בה. וידבר על לבה ללכת אחריו ותעתר לו האשה ויהי בשוב אנטיפה מרומי ותעזוב הרודיא את הורדוס אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה, אשר כרתה עמו, ותדבק באנטיפה, ותהי לו לאשה. ולא שתה לב למצות ה' האוסרת, לבלתי הנשא אשת איש לאחיו בעוד האיש חי, או בהיות לו בנים ממנה, אף בתת לה בעלה הראשון ספר כריתות. כי כל תשוקת הרודיא היתה להיות אשה למושל ארץ, על כן נחשב הורדוס בן מרים הביתוסית כאין בעיניה, למול אנטיפה התומך בשבט מושלים, ויהי המעט מן הבוגדה, כי הביאה עליה ועל אנטיפה חטאה גדולה, וַתֵדַח עליו גם רעה רבה, כי בת חרת מלך ערב אשת אנטיפה הראשונה, אשר קנאה בהרודיא צרתה צעקה עליו חמס באזני אביה ויצא על אנטיפה למלחמה ויכהו כמעט עד כַלֵה. וגם העזרה, אשר החיש טבר ביד ויטלי לאנטיפה לא עשתה לו פרי, כי בטרם בא חילו אל גבול ערב, באה השמועה, כי מת טיבר וקליגולה מלך תחתיו, אז מצא ויטלי אשר עברתו היתה שמורה זה כמה על אנטיפה ⁵) תֹאֲנָה למנוע את רגליו מלכת עוד למלחמה, באין לו רשיון מפורש מן הקסר המולך ⁶). ומכל התלאה הזאת לא לקחה האשה הקשה מוסר. כי בראותה את כתר המלכות בראש אגריפס, קנאה באחיה זה, עצמה ובשרה, ותָאָץ באשה ללכת רומי ולבקש לו מלוכה, ותציקהו ותאלצהו כל היום, עד כי נעתר לה, וילך עמה רומי ויתיצב לפני קיוס. אך עוד זה מדבר, והנה מכתב בא אל הקסר מאגריפס, אשר גם הוא לא שכח הפעם, כי מבני הורדוס הוא, אשר אהבת אחים כשחוק נחשבה בעיניהם, ובו כתוב, כי יד אנטיפה נכונה עם ארטבן מלך הפרתים אויבי רומי. וכי כלי מלחמה לשבעים אלף איש אצורים בבית הנשק אשר לו. ויקח קיוס את עבר הירדן והגליל ויתן לאגריפס 40 – 3800. ואת אנטיפה ואת הרודיא אשתו הגלה ארצה גליא. היא צרפת עירה לֻגדון, אשר יאמר לה היום ליאון ⁷). ויהי אגריפס בן אריסתבול בן מרים, המושל האחד מכל בית הורדוס; ומכל ארץ ישראל לא חסרה לו עוד, בלתי אם נחלת יהודה לבדה.

והגדולה הזאת. אשר גדל קיוס את אגריפס, וישם אותו למלך, ואשר נשא את ארץ ישראל, אשר היתה רק מדינה רומית וישת אותה לממלכה, לא נתנה שנה ותנומה ליונים ואף כי ליושבי אלכסנדריא. הן צוררים היו היונים לישראל כמעט מיום דעתם אותם. ומיום תת אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי לישראל וליון תורה אחת ושמפט אחד באלכסנדריא ובממלכת מצרים כלה, צרה עינם עוד משנה צרה לראות עם, אשר דרכיו רחקו מדרכיהם, אוכל עמם חלק כחלק מטוב הארץ. באין נגרע דבר, אך בכל זאת, כל עוד היו היוָנים מרבית יושבי עיר אלכסנדריא, לא נראו עוד ריבי עם ולא נשמעו בין בני שני הגויים השונים ההם, אין זאת כי נמצא בקרב גדולי היונים זעיר שם זעיר שם חכמים טובי עין, אשר לא מצאו דופי בישראל וָישכּו מעליהם תלונת העם. לא כן כאשר החלו המצרים הקדמונים להתערב ביונים, ולהרים קרן בתוכם, אש החלה השנאה לישראל לעבור כל חֹק ⁸), כי איבת עולם היתה לשרידי הגוי העתיק הזה לישראל ⁹) מדעתם את הבוז, אשר יבזו להם על שקוציהם, אשר ישקצו את נפשם לעבוד את בהמת השדה ואת רמש האדמה ומראותם את הכבוד, אשר יכבדו נכבדי העמים את דת ישראל ואת התועבה, אשר תתעב נפש כל חכם בגוים את גלוליהם, ותבער כאש חמתם על גוי צדיק טהור עינים ¹⁰ ). אך עוד יותר בערה קנאתם על אשר נבדלו בני ישראל מהם לטובה גם בידי מלכי יון, גם בידי קסרי רומי, אשר להם נתנו, ויקימו בידם את הזכוי המלא בכל משפט אזרח, אשר יזכו בו היונים והרוֹמים ולמצרים לבדם לא היה חלק בו ¹¹). למען הצר את צעדי עם עברתם, קמו מליצים לצים רקים ופוחזים, אשר השתכרו בנבלותם אל המצרים לתת אותו לחרם ולגדופים. וישובו על קיא אויבי ישראל, אשר בסופרי היונים, הלא הם אפולוני, מולו ופוסידוני, מורה ציצרון הרומי, ויפיצו את דבת שני מְכַתְבֵי עמל אלה, כי מצא אנטיוכוס הרשע את בני ישראל מעריצים ראש חמור במקדש, אשר בירושלם ¹²), וכי שנה שנה יפטמו יוני אחד ממיטב משמניהם ומעדניהם, למען שפוך אחרי כן דמו ארצה ולאכול את בשרו ולהניח את חמתם בעם בני יון ¹³). להפיץ את כל השמֻעות הנתעבות האלה המסמרות את שערת בשר שומעיהן, שם לו לקו איש מצרי, נבל ובליעל, ושמו אפיון, אשר למד שפת יון ויהי בה למדקדק. אך עד מהרה התבונן, כי בדבות שוא כאלה, אשר שקריהן נִכָרִים מתוכן, לא יסב מאחרי ישראל, בלתי אם את דלת עם הארץ. אך בלבב חכמי לב, אנשי טעם, לא יעשו כזביו פרי, ויערם עצה עמוקה משאול, להפשיט את כבוד הדר שֵבת ישראל מעליו, בבדותו ובהפיצו שמֻעות שוא, כי העם הזה, אשר לקדמותו העתיקה יצאה שם בכל הגוים, הוא עם, אשר מקרוב בא, ויחפא על כזביו אלה במשלי אפר וטיח תפל, מן השקרים המלאים חמת עכשוב, אשר נחל לו מבן עמו וארצו, סופר סר טעם ופושק שפתים מַנֵתו המצרי השונא הגדול לישראל, ויתן בדבר הזה את כבוד ישראל לכלמה. הן אמנם כי לא מלאו חמשים שנה, ותמצא לה קדמות מולדתנו מליץ גואל רב את ריב חרפתה מיד הנבלים צרי העין הקמים עליה לרעה. אך זרע הלענה הזה יתן עוד את מר פריו עד היום הזה, כי כל איש שונא את ישראל ובוזהו, או כל איש נמהר לב גם בקרב ישראל אשר גַאוָתו הכתה אותו בסנורים ונפשו אִוְתָה להשמיע חדשות, ימלא ידו עד היום הזה למלא פיהו קדים, ולחפא דברים, אשר לא כן, על קדמות מולדתנו ועל הכתב המתיחש, אשר בידנו, הלא הם ספר התורה, אשר נתן ה' ביד משה עבדו בהר חורב בצאת אבותינו ממצרים. אפיון החל לערער, בזדונו ברשעותו, את חומת ישראל, וכל אויבי העם הזה ימלאו אחריו בזדונם וברשעותם, אך זאת היא רעה חולה, כי יש ויש, אשר ימצא גם בקרבנו פותה מתחכם, אשר לא ברשע ולא בזדון, כי אם בגאותו ובאולתו, יחשוב לו לחכמה רבה, לדבר על קדמות עמו ככל העולה על רוחו, מבלי דעת, כי מעשה אפיון ראש צוררי עמו הוא עושה, ובדרכו הוא הולך, לקחת מעל ישראל את הדרו ולהכזיב במשובח תעתועיו, את הדרת קדמות תורת משה ראשית תפארתנו ומבחר כל קדשנו.

אך עיני אפיון לא היו רק אל כבוד ישראל לבדו לתתו לכלימה, כי ידו היתה נטויה לנגוע אל עצמו ואל בשרו ואל אישון עינו, ותאותו באה לו. כי נמצאו שני אנשי און, הלא המה איסידור הסופר הנשכר בכסף ולָמְפוֹ איש לֵץ ויפיחו קריה, בבא השמועה אל עדת ישראל, כי אגריפס הולך ובא אל ארצו למלוך, וכאשר סר המלך ההוא בדרכו אל אלכסנדריא 38 – 3798 ויתהוללו ויתלוצצו האספסוף בו ובישראל, ויפגיעו בפָלקוֹס שליט מצרים ויעבר קול, כי לֻקח משפט אזרח מבני ישראל היושבים שם. אז נקהלו דלת עם הארץ על בני ישראל היושבים בתוך בני הגוים, ויגרשום משם ויבוזו את בתיהם ויכלאום בחובות משוב בני ישראל במקום צר, וישימו עליהם משמר יומם ולילה וכל איש, אשר ערב את לבו לצאת לבקש לו מעט מים להשיב נפשו, ותפשו אותו המרעים והכו אותו מכת מות או יוקיעו אותו על עץ והשליכונו על האש, ופלקוס השליט הבליעל חזק עוד ביד מרעים, מיראתו אותם, פן יבאישו את ריחו בעיני קיוס, אשר לא טוב היה בעיניו מתמול שלשום, וישם אנשים מזקני סנהדרין המקום בבית הבור ושמונה ושלשים איש זקן מהם, לקח וידש את בשרם בשוטים בבית התאטר לעיני כל העם, אף כי חק נתן לישראל מידי הקסרים לבלתי הֵעָנֵש איש מהם בענש חרפה, וגם על נשים רכות ועלמות ענגות לא חסה עין האכזרים ובהֵרָאותָן החוצה, והכבידו ההוללים את ידם עליהן לאכול מבשר החזיר ובהמרותן את פיהם והיה חלק האומללות מכות חדרי בטן. הצרות האלה נמשכו כשלשה חדשים עד אחרית ימי הקיץ, אז בא שליט אחר לשלוט תחת פְלָקוס, ופלקוס, אשר נבאש בעיני קיוס נקרא רומי וימת שם בחרב אדוניו, בראשית ימי השליט ההוא שככו המהומות ¹⁴). אז השמיע אפיון את קולו בכתבו ספר מלא תהפכות להוכיח, כי כל בני ישראל באו כשבויי חרב למצרים, ויכחד תחת לשונו את כל הטוב והכבוד, אשר עשה להם אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי ויפרוט את הרעות והמעקשות אשר מצאו אותם מידי תלמי פיסקון וקליאופטרה המלכה האחרונה, ויגדל אותן שבעתים, ויוכח בהן את עון עדת ישראל, כי רב הוא. ויך בלשונו את חוֹניו ואת דוכתי גבורי ישראל. אשר הצילו את ממלכת בית תלמי מרעתה וישפוך עליהם בוז וקלון ותוצאות כל לזות-השפתים ההיא, היו להוכיח, כי מעולם לא היו בני ישראל אזרחים במצרים, וכי המשפט הזה גנוב היה בידם, על כן אין לקסרות רומי לשוב ולתתו להם.

והשעה היתה משחקת לרשע הזה ולכל קהל מרעיו, כי בעת ההיא עלתה על רוח קיוס הפוחז לתת את לבו כלב אלהים. וידע אפיון הצורר וכל האספסוף הנלוה אליו, כי בדבר הזה יצליחו להניח את חמתם בעם עברתם, ויפרצו אל בתי הכנסת ויציבו שם בחזק יד את צלמי קליגולה. והשליט החנף, אשר שלט בעת ההיא באלכסנדריא, אמר לשים ענש קשה על כל שומר שבת, למען יעזבו בני ישראל את תורת אלהיהם. אך מאמצי כח העריצים ההוללים זו ריקם, כי דבקה קהלת אלכסנדריא בה' אלהיה ורק מתי מספר לא עמדו ביום צרה, ויסירו את כבודם. בתוך המומרים המעטים האלה היה גם טִבר בן אלכסנדר הנשיא, אשר רמה קרנו אחרי כן מאד, והיונים והמצרים לא חדלו רגז. ויקומו בני ישראל ויבחרו מקרבם שלשה אנשים מנכבדי עדתם, ופילון ראש להם לשלוח אותם מלאכים אל הקסר. ופילון היה אחי אלכסנדר הנשיא. איש נכבד ממשפחות מרום העם, חכם וסופר ומליץ גדול בשפת יון, וירא את ה' ודבק בכל לבבו בתורתו וחפץ במצותיו מאד. וימאס בכל תענוגות בשר ובהון ועשר. וידרוש את המדעים מפי ספרי חכמי יון, ואת דעת האלהים, אשר היא לבדה היתה משושו ומעֻזו, מכתבי הקדש המתֻרגמים יונית. אך הדבר הזה, דעתו את התורה והנביאים מפי תרגומם היוני ולא מעצם מקורם העברי, מפלג האלהים המלא חיים; הדעת המשובשת הזאת הרבתה להשגות את החסיד התמים הזה בדרכו, ותסב את לב שֻלמי אמוני ישראל מאחרי רבות מדעותיו, אשר תתבארנה עוד בספר הזה, אף כי נקי וצדיק היה האיש אשר הגה אותן. את האיש המרומם הזה שמה העדה הישראלית לראש מלאכיה ולמליץ בינה ובין הקסר. ועדת היונים והמצרים שלחה גם היא, שלשה מלאכים לחבל את מלאכי ישראל באמרי פיהם, ולהפגיע בקסר לגזול מהם את משפט האזרחים. ואפיון הפוחז הנמהר בראשם ואיזידור הסופר, אשר קראו לו “תופש עֵט-הדמים” על סכסכו משפחה במשפחה היה שני לו, מה נבדלו ראשי מלאכי שני העמים? פילון מלאך ישראל, היה איש מופת, כלו אומר כבוד, אשר יצא לו שם עולם בישראל ובגוים בחכמתו ובצדקתו ובטהרתו, אשר לא נמצא בה כל שמץ דֹפי, ואפיון המצרי מלאך היונים איש חנף ומֵרע, נתעב ונאלח, טמא מנפש עד בשר, מכף רגלו עד ראשו, אשר גם מותו, אשר מת בחטאותיו ובטומאתו, היה מות נבל אשר לזכרו תגעל כל נפש.

ושתי כִתֵי המלאכים השונים, אשר שלחו שני העמים השונים,ע מדו לפני קיוס נגיד חסר תבונות, אשר מלבד אשר בערה חמתו על ישראל על בלי עבדם אותו עבודת אלהים, התלקטו אליו שלשה אנשי און ונבלה, להעיר את חמתו עד להשחית, שם האחד קפיטו ¹⁵) אחד משרי המסים, אשר שלחו קיוס לנגוש את המס מעיר יבנה ויבא שמה ויעשוק ויערוץ את העם מאד, עד כי מלא זהב חוריו. וירא פן יצעקו בני ישראל על חמס ידיו ויקדם הוא את פניהם, וימצא לו תחבולה להבאיש את ריח העם הזה בעיני הקסר, ויסת את היונים היושבים בעיר יבנה ויקימו מזבח ברחוב העיר לקיוס קליגולה, ויראו בני ישראל את התועבה הזאת אשר נעשתה בארצם ויקנאו את קנאת תורתם, ויקומו ויהרסו את המשבח הזה, עז בצע קפיטו את מזמתו להכות, את העם אשר עשק, בשוט לשונו לפני הקסר, ולאטום אזנו לקול צעקתם. ושני אנשים עזרו לו הלא הם הֶליקון, עבד מצרי, אשר שמח את הקסר במהתלותיו הגסות והנבלות ואפֵלֵס האשקלוני איש אשר בימי עלומיו התמכר לקָדֵשׁ, אשר פרץ בעיר מולדתו הטמאה, ובבואו בימיםוכחו סר מעליו היה למעולל ¹⁶) בבית התֵאטר. שני הנבזים הנבלים האלה היו רעי קליגולה ואנשי ימינו, אשר לא משו ממנו. את העבד המצרי שם לו למורה את תורת השיר, ואת תורת המעוללים לקח מפי הַקָדֵש האשקלוני ועליהם נלוה קפיטו הנוגש לדכא את רוח ישראל, והמושל הרשע, אשר שלשת הנבלים האלה משלו ברוחו, יעד את מלאכי ישראל לדבר אליו את דבריהם בנאות שדה, בבקרו את מלאכת בית הקיץ, אשר הכין לו, וכמעט לא שעה אליהם ואל דברם, כי עיניו ואזניו היו אל אנשי המלאכה, אשר את פיהם שאל ועל דבריהם השיב, ויהי ראש דברו “האתם הם המכחישים בי האל הגדול והמעריצים את האלהים אשר תראו לנקוב את שמו?” ויגדף הנבל הזה את שם ה' בגדופה עזה, אשר מאן פילון להעלותה על הספר. ואיזידור אחד ממלאכי היוָנים הוסיף פחם על אש חמת העריץ, באמרו כי בני ישראל לא יקריבו קרבנות בעד שלום הקסר. ומלאכי ישראל הוכיחו, כי גם בעלות קיוס על כסאו, גם בהרפאו מחליו, גם בעלות ידו על הגרמנים, הרבו עולות וזבחים: אז אמר הקסר: “מה בצע, כי תקטירו בעדי אם לי לא תקטירו”. ובבאו עוד הפעם בדברים עם הבונים, שם פתאם את פניו אל מלאכי ישראל וישאלם “מדוע זה לא תאכלו את בשר החזיר”. וימלאו מלאכי היוָנים החנפים צחוק פיהם על חכמת אדוניהם הגדולה, אחרי כן שאל אותם בחפזה: “הודיעוני נא את הדבר, אשר ימלא את ידכם לבקש לכם משפט אזרח”. – ובטרם פצו עוד המלאכים פיהם להשיב לו, פנה אליהם ערף וירץ לדרכו, ובשלחו מעל פניו את פילון ורעיו אמר: “הנני רואה כי אולת האנשים האלה רבה מרשעותם, כי טפש לבם מדעת, כי אלהים אני” – ולא נודע עוד מה היתה אחרית המלאכות הזאת, בלתי אם זאת נודעה, כי את בן אחי פילון, את אלכסנדר, נשיא קהלות מצרים, אשר קרוב הוא, כי גם הוא היה אחד משלשת מלאכי ישראל, שמו בבור.

וכל הרעה הזאת כאין נחשבה למול הרעה הגדולה ממנה הרבה מאד. כי דברי קסיטו אשר ספר כי הרסו אנשי יבנה את המזבח, אשר בנו היונים לקיוס, עוללו לנפשו עלילה רבה ויעלו חמתו באפּו ¹⁷). ויסר את ויטֶלי מהיות שליט בארם, מדעתו כי אוהב הוא לישראל ושילח תחתיו את פֶּטְרוני ¹⁸) ויצוהו להציב את מצבת פסלו במקדש אלהי ישראל, אשר בירושלים, ביד חזקה. ותבא השמועה הרעה, כי אומר קסר רומי, לחלל המקדש בצלמו, בערב חג הסכות, ויהפך לבאי מועד חגם לאבל, ויהי שם כהן אחד חסיד, אשר קרא לו העם שמעון הצנוע ¹⁹) ויצא, ויחזק את יד העם בה' אלהיהם ויקרא: "שמחו בחגכם ואל תעצבו, כי הדבר אשר יעץ מושל בליעל על עם ה' ועל ביתו לא יקום ולא יהיה,. ²⁰). וימהר פטרוני, ויבא ארצה ארם, ויאסוף שם חיל גדול, וַיַשְכן שני לגיונות בימי החרף בעיר עכו הבצורה. למען יהיו נכונים לקרבה אל המלחמה בישראל בראשית ימי האביב. ובני ישראל נסעו לקראת פטרוני הם ונשיהם וטפם לאלפים ולרבבות ²¹) ויפלו כלם לפניו ארצה, ויקראו: “אם אומר אתה להציב צלם דמות אדם, במקדש אלהינו, הרגנו נא בראשונה, כי כל עוד נשמה באפנו לא נתן לאיש לחלל את בית אלהי אבותינו”. וכאשר ענה להם פטרוני, “לוא הייתי אדון לנפשי, כי עתה חשכתי ידי מעשות את הדבר הרע בעיניכם, אך עבד מלכי אני ועלי לשמוע בקולו”. ויען אותו העם “ואם אתה עבד מלכך, ועליך לעשות את כל חפצו, הלא אנחנו עבדי אלהינו ועלינו להאזין אל מצותו”. – וישאל פטרוני אותם “הבקסר אתם אומרים להלחם?” – וענוהו “לא להלחם באנו, כי אם לבחר מות מחיים על תורתנו באנו” ²²) ויחשפו כלם את צואריהם ואת ערפם ויפלו כאיש אחד ארצה, כה עשו ארבעים יום ²³) מבלי פנות איש לשדהו, ואף כי הימים ימי הסתָו היו, ימי חריש וזרע.

ואריסתבול אחי המלך אגריפס, וחלקיהו הגדול, וכל שרי העם באו אל פטרוני ²⁴) ויערכו לנגד עיניו את הרעה הנשקפה, גם לארץ גם לשלטון רומי, מקשי ערף העם, ומן השבתון, אשר ישבתו מעבודת אדמתם. ופטרוני היה איש נֹחַ ויקר רוח. וישמע לקול השרים. ויאסוף את העם, וידבר על לבם דברים טובים ודברי נחומים ²⁵), כי ככל אשר תמצא ידו יתאמץ להעביר מעליהם את רעת הגזרה,ויבקש אותם לצאת לעבודתם. ומדי דברו, נתך גשם מטרות עז ארצה, ואף כי השמים לא התקדרו בעבים והשנה ההיא היתה שנת חרב ויהי הפֶלא הזה לאות בעיניהם,כי טובו דברי פטרוני בעיני ה', וישמעו לקולו ויצאו לפעלם ולעבודתם ²⁶). ופטרוני שם נפשו בכפו, ויערוך אל הקסר מכתב, אשר בו התאמץ להניא את לבו מן הפקודה אשר פקד עליו.

ואגריפס המלך ישב בעת ההיא ברומי. וידע המושל הנבון הזה לקנות את לב קליגולה, וילך הלוך וגדל. ויהי היום ויעש אגריפס משתה גדול לקיוס, ויוציא על נחת שלחנו את אשר ערך לו, הון עתק מאד, עד כי לא נראה עוד משתה כמהו ברומי, עיר אשר עשתה לה בעת ההיא שם בבזבוז זולליה וסובאיה מבני מרום העם אשר עבר כל חק. וייטב לב קיוס מאד במשתה היין, ויקרא בטוב לבו לאגריפס: שאל נא את כל אשר תאוה נפשך ונתתי לך. – וישכל אגריפס לבלתי שאול ממנו דבר באמרו, כי קטון הוא מכל החסדים, אשר הגדיל עמו הקסר, ויהי כאשר הפגיע בו קיוס בכל עֹז להגיד לו את אשר תשאל נפשו, ויבקש אותו בדברי חן ותחנונים לעשות לו רק את הדבר הזה לצות את פטרוני לבלתי הציב את מצבת פסלו בהיכל ה' בירושלים. ולא מצא קיוס את לבו להשיב את פניו, אחרי אשר באזני כל שריו ועבדיו הכביד כמעט את ידו עליו לבקש ממנו טובה, ויצו לערוך מכתב אל פטרוני, להשיב את ידו מעל מקדש ישראל כטוב בעיניהם, ולשלח את אנשי החיל לבתיהם. אולם בטרם נתן המכתב על יד הרצים והנה מכתב פטרוני בא, ונקרא לפני קיוס. כשמוע הקסר את דברי המכתב, כי ערב שליטו להשיא לו עצה, ויזעף ויתגעש מאד, ויכתוב אל השליט, כי ימהר לבא אליו ולברור לנפשו אתה מיתה הטובה בעיניו, כי אחת דתו להמית, אך בטרם בא מכתב קיוס אל פטרוני, הקדים מכתב אחר לבא אליו, המבשר, כי מת העריץ האכזרי קיו קליגולה 41 – 3810 ביד מבקשי נפשו, אשר נקמו מידו את דמי רבבות אלפי נפשות, אשר שפך העצב הנבזה הזה כמים ²⁷) ויעשו בני ישראל את היום ההוא יום העשרים ושנים לחדש שבט יום זכרון ושמחה ²⁸) ואבותינו יספר לנו, כי ביום מות העריץ שמע שמעון הצנוע בבית ה', קול יוצא מבית קדש הקדשים מבשר ואומר “נהרג קיוס קליגולה ובטלו גזרתיו” ²⁹).

במות המושל הרשע הזה הסיר ה' שטן מעל אבותינו, אשר נצב כצר לתורתם ולמקדשם. אך הקסר הזה, אשר היה לצורר לגוי כלו, נאמן היה עם אגריפס ודבר זה יקר היה מאד, כי אגריפס הגדול מאד בעיני קיוס, היה האחד מכל בית הורדוס, אשר אהב את ישראל את ארצו ואת קדשיו ויהי למגן להם. אולם גם בנפול קיוס ביד עבדיו, לא סר צל אגריפס מעליו, כי השכיל המלך הנבון הזה להושיב על כסא רומי, קסר כאשר עם לבבו. כי במות קיוס לא אבו עוד השרים להמליך עליהם קיסר ויתנו את כל לבם להשיב את הממשלה הרומית אל זקני העם כקדם, אך מרבית אנשי הצבא היתה עם קלוד ³⁰) דוד קיוס להמליכו, ותהי מלחמה קרובה לפרוץ בין החיל ובין זקני השרים ויתנו כלם יד תחת קלוד ויהי לקסר. ³¹ )

וקלוד היה איש רפה ידים אך איש נקי מעָוֶל ומרשע, ויזכור את חסדי אגריפס אליו, וַיָקֶם בידו את ממשלת הארצות, אשר נתן לו קיוס, ויוסף עליהן את ארץ יהודה ואת ארץ שמרון, וישב לו את כל ממלכות הורדוס אבי אביו. ויהי אגריפס מלך עבר הירדן והגליל, למלך ישראל. את הממלכה הגדולה הזאת נתן לו קלוד, כמשיב לו את נחלת אבותיו, אשר יאתה לו במשפט הירושה, ולמען הודע לו את אהבתו ואת נדבת לבו אליו, נתן לו את אָבֵל ³²) ואת ארץ הלבנון. ויוצא לחפשי את אלכסנדר נשיא קהלות ישראל במצרים. ולהורדוס אחי אגריפס וחתנו, אשר לקח את בירניקי בת אגריפס לאשה, אחרי מות אלוף נעוריה מרקוס בן אלכסנדר הנשיא, נתן את ארץ קַלְקִיס וישיתהו לנשיא מושל עליה. וירחב בימי אגריפס גבול ארץ ישראל מכל אשר היה גם בימי החשמונאים ובימי הורדוס, ויודע הקסר קלוד גלוי לכל העמים, כי נתן לאגריפס את ממלכת ישראל כלה ³³). ואגריפס שם את חלקיה, אשר היה אוהב לקלוד, למשנה לו בארץ הגליל ³⁴ ).

וּבאלכסנדריא עלו צרות ישראל עד מרום קצן בימים האחרונים לחיי קיוס. ותקצר נפשם מאד, עד אשר שלחו את ידם אל כלי מלחמתם ויקמו בחרב על אויביהם. אך בטרם קמה עוד המלחמה, באה פקודה נמרצה מידי הקסר קלוד לקיֵם בכל תקף ביד קהלות ישראל במצרים את זכֻיותיהם הקדמניות המקֻבלות ובאות ממלכי יון, והמאושרות ומקֻיָמות ביד קסרי רומי הראשונים, ואיש אל יזיד לקפח את זכותם או להפריע אותם מעבודת אלהיהם ³⁵). וידבר אגריפס והורדוס אחיו על לב הקסר ויעבר קול בכל ארצותיו, כי תורה אחת ומשפט אחד לישראל ולכל היושבים בכל מדינות מלכותו ³⁶). וגם אחרי כן כאשר ערבו נערים שובבים מבני היונים להציב את צלם דמות הקסר בעיר דוריס היונית, העיר אגריפס המלך את און פטרוני וישלח שמה השליט פקודה נמרצה לבלתי הזד עוד לעשות כזאת ³⁷ ).

וקלוד שִלַח בכבוד גדול את אגריפס ארצה ישראל ארץ ממשלתו, ליחד את לבו אליה ולמלוך עליה. ויבא ירושלמה ויעל עולות וזבחים בבית ה‘. ויתנדב לתת לנזירים, אשר מלאו את ימי נזרם את קרבנותיהם בימי מלואיהם. ויסר את תאופיל בן חנן מכהונתו ויקם תחתיו לכהן את שמעון קתרוס מבני שמעון בן ביתוס ³⁸). ויחן מאד את הכהנים ואת משרתי המקדש, ויטב ויכבד כל איש בתוכם אשר עשה חיל בעבודתו ויתן לו מתנות ³⁹). ויתיצב על דרך טובה ויקן את לב העם בְעַנְוָתו. והמעט ממנו, כי לא כסה את ענותו, אשר התענה בימי נעוריו, כי שם לה אות וזכרון בתלותו בחצר בית ה’ את כבלי הזהב, אשר נתן לו קיוס כמשקל כבלי הברזל, אשר בם אסר אותו טיבר, למען דעת כל העם כי מגביה שפלים ה' ⁴⁰) ולא הפיל דבר מכל תורת הסופרים וישמור לעשות את המצוה בכל חֻקתה כאשר יעשו אותה כל בני ישראל ⁴¹). ויבא גם הוא בתוך העם מביאי הבכורים אל בית ה‘, ובדרוך רגליו על הר הבית, שם גם הוא את כל הבכורים על כתפו כאחד העם ⁴²). ויאהב לשבת בירושלם וללכת בתורת אלהי ישראל, ויהי למופת כבוד כפיו ויקרב יום יום קרבן לה’ ⁴³) ויאהב אותו העם על הנֹעם, אשר התהלך עם כל קטן וגדול בישראל. ויהי היום ויפגע המלך בחבל אנשים המובילים כלה אל חופתה בהמון חוגג, ויסוג אחור הוא וכל שריו, למען שום מקום לכלה, באמרו אל שריו ההולכים אמו " אני נוטל כתרי בכל יום, תטול זאת את כתרה שעה אחת" ⁴⁴). וקרוב הוא מאד, כי יד המלכה הנכבדה קיפרוס אשת החיל ⁴⁵) הטתה על דרך הטובה והישרה את לב אישה המלך, אשר לא מנע דבר מחפצה, והיא לא סרה ימין ושמאל ממצות הנשיא הנכבד והנקדש רבן גמליאל הזקן נשיא ישראל ⁴⁶) בן שמעון בן הלל הזקן, ויד הרוח הנאצלת מאיש כזה על אשת חיל יועצת נדיבות היתה על המלך אגריפס. לשום לו את הטוב בעיני אלהים וישראל לקו בכל מעשיו. וישכל אגריפס מאד להשיב את חמת העם מעל בית אבותיו ומולדתו. במעטו את כבודו לעיני קהל העם, ובמנעו מנפשו את משפט המלכים הקדמונים מלכי בית דוד ומלכי בית חשמוני, ובקראו בחג הסכות במועד שנת השמטה 41 – 3801 באזני קהל העם הנאספים בבית ה‘, את דברי התורה, קבל את ספר התורה מידי הכהן הגדול בעמדו על רגליו ויקראָהָ עומד, אף כי משפט כל המלכים היה לשבת על כסא כבודם ולקרוא. ובהגיעו אל פרשת המלך, אשר כתוב בה “מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אשר לא אחיך הוא”, ירדו עיניו דמעה בזכרו, כי מבני הורדוס האדומי הוא, ותיטב ישרת לב אגריפס מאד בעיני ראשי הסופרים, וינחמוהו ויאמרו לו “אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה” ⁴⁷). כי נטו רבים מחכמי ישראל, אשר עינם היה אל תוכם ואל משמרת רוח תורתם אל השלום וישישו למצא איש, אשר ישא פנים לתורה ולתופשיה ואשר המעט ממנו, כי לא יתיצב לשטן לה כהורדוס וכיַנַי המלך, כי אם יִכָּבֵד להיות למגן ולמשגב בעדה. על כן לא חשכו מן המלך הזה כבוד ולא מנעו ממנו את תהלתם ⁴⁸). וקרוב הוא מאד, כי היה הנשיא רבן גמליאל הזקן מאוכלי שלחן אגריפס בימי מועד ושמחה ⁴⁹) אך היו בקרב חכמי הסופרים אנשים, אשר חשבו את אהבת חבריהם לנכד הורדוס עוכר עמם לחטאה רבה ⁵⁰). לא רחוקה היא בעינינו, כי מרבית בית שמי היו אנשים, אשר לבם היה פונה מעם אגריפס, ושמעון הצנוע ערב את לבו להקהיל קהלות עליו בירושלים, בלכתו לקסרי להשתשע שם בשעשועי יון ורומי ולחרוץ את משפטו, כי לא יכשר איש כמהו לעלות בהר ה’. כי למראה השעשֻעים האלה, אשר בהם דבק הורדוס וההלנים לאהבה, הגה לב הדבקים במולדתם אימה, פן יבחר גם הא בדרכי המרעים ההם והיה גם הוא לפח ולמוקש לישראל. את דבר הקהלה, אשר נתן שמעון על המלך, מהר שר העיר להודיע לאדוניו במכתב, ושילח אגריפס מלאכים ויבֵא את איש ריבו אליו ויושיבהו בתֵאָטר על יד ימינו וישאלהו בנחת: עני בי מה עָול מצאת בי ובמה אעבור פה את מצות התורה"? וַיֵרַך לב שמעון הצנוע ויִהָפך אליו לטובה וישלם את אגריפס וישלחהו המלך בכבוד ובשלום אל ביתו ויתן לו מתנה לזכרון ⁵¹). וכאשר האיר פניו לשמעון הצנוע ויסלח לו על דבריו הנמרצים, כן האריך את רוחו גם לשֵלָה שר צבאו, אשר גדלהו מאד בזכרו את עֲנוּתו, אשר התענה עמו. ולא ידע שלה להתהלך בכבוד עם אדוניו, ויך אותו בשבט פיו ויענהו קשה ויצק לאגריפס מאד, עד כי שם אותו בבית הסהר. אך עד מהרה נכמרו עליו רחמיו וישיבהו הוא אל כנו ואל שלחן המלך, אך שֵלָה לא לקח מוסר ויוסף לדבר קשות אל מלכו איש חסדו, וירע מאד הדבר בעיני אגריפס וישיבהו לבית כלאו ⁵²). אך לא רחוקה היא, כי גם את הענש הקל הזה לא שם עליו, כי אם אחרי אשר הפגיעו בו הורדוס אחיו וחלקיה הגדול, אשר שנאו את שלה מאד ויחרשו עליו רעה.

ושמעון הצנוע והחכמים, אשר היו תמימי דעות, לא האמינו באגריפס, יען כי ראו כי עוד טעם בית הורדוס עומד בו, כי בכל היותו לבו נאמן אל תורת ישראל, לא היה בו כח להמיש את צוארו מדרכי יון ורומי, אשר בהם הלך הורדוס ובהם הדריך את יוצאי חלציו. ובעשרו הרב והעצום אשר היה לו, עד אשר גדל מכל מלכי ארם ⁵³), הרבה לתת מתנות גדולות לערי הגוים אשר סביבותיו ויפקוד את עיר בֵרותֵי ⁵⁴) אשר מצפון לארצו בתֵאָטר ובבתי מרחץ ובטורי עמודים ויחנוך את הבנינים האלה, אשר עלו לו בהון עתק מאד, במלחמות תנופה, בהוציאו אל המערכה שתי מחנות בעלות שבע מאות שבע מאות איש, אשר פושעים בני מָוֶת היו כלם וימתו איש בחרב רעהו ⁵⁵). הדבר הזה לא יכול להפיק רצון משלומי אמוני ישראל, אשר משחק הדמים לתועבה ולאכזריות נחשב בעיניהם ⁵⁶). וגם משפט הפושעים בעונש כזה, אשר איננו כתוב בתורה והרגת כלם ביום אחד, אף כי בחטאם מתו, לא היה בטעם חכמי ישראל ⁵⁷). וגם בדבר הכהונה הגדולה לא סר מדרכי מושלי בית הורדוס ונציבי רומי, הקים כהן ויסר כהן כטוב בעיניו, ויקח את הכהונה מיד שמעון קתרוס, אשר הקים בראשית ממלכתו בירושלם ויאמר לשוב ולתתה ליונתן בן חנן, אך הכהן הזה הגיד את כל לבו, כי לא יזכה עוד לשבת על כסא אהרן, באשר לבו איננו טהור כתמול שלשום, על כן יואל נא המלך לתת את כהונתו למתיא אחיו, אשר בו לא נמצא כל דֹפי ויעש המלך כן ⁵⁸). ונכון הדבר מאד, כי מקח הכהונה ומתן הכהונה מיד ליד לא טוב ולא ישר בעיניו יראי ה'. אך בכל זאת לא התקומם איש עליו, כי ידע כל העם, כי לבו תמים עמם “וכל כספו וזהבו גם את כל ימותיו ושנותיו הקדיש לטובת ישראל ולטובת עיר קדשו” ⁵⁹) ואף כי קורט אחד מדם הורדוס נותר עוד בדמו, רחקו דרכיו מדרכי אבי אביו כרחוק מזרח ממערב, כי ככל אשר שָש הורדוס להכאיב את לב בני ישראל, כן שש אגריפס לשמחם ולכבדם ולהביע להם את אהבתו, וגם מדי תתו מתן לעם נכרי,ימהר לתת כפלים ממנו לערי ארצו, למען הביע את אהבתו לעמו ⁶⁰), ויחשוב מחשבות להקל את עֻלם מעליהם, וכמעט עלה על כסא ירושלם פטר את העם מן המס, אשר נתנו המושלים, אשר לפניו על בתי ירושלם ⁶¹). וקרוב הדבר מאד מאד, כי את פזרונו לעמים אחרים, חשב לכלי חפץ בידו, להושיע בו את עמו, כי העמיק אגריפס עצה לחזק את עמו ולבצר את מָעֻזוֹ, למען תמצא ידו לפרוק לעת מצוא את על רומי מעל צואריו ולחדש את ימי מלכות החשמונאים. וישלח את ידו לכונן את חומת צפון ירושלם להרחיבה ולהגביהה, ולוא השלים את חפצו, כי עתה נבצרה מכל כלי משחית ומפץ לערער אותה. אך מרסוס השליט בארצות ארם פקח את עיני הקסר קלוד במכתב, כי רעה נשקפה לשלטון רומי מיד הבנין הזה, וַיַחֲזֵק הקסר את דברו על אגריפס, ויחדל המלך לבנותה, אף כי נפשו מרה לו מאד ⁶² ).

ומרסוס השליט כִוֵן אל הנכונה, כי אמנם חשב אגריפס מחשבות להכשיר מעט מעט את השעה לפרוק את על רומי מעל צוארי עמו, ויכרות בסתר ברית עם כל מלכי ארם ויקרא לחמשה מלכים, לבא אל טבריא לשמוח עמו במשתה ובתענגות, אשר הכין להם. וַיִעדו איש איש ממקומו ויבאו אליו בכבודם, ויכר גם הפעם השליט מרס, אשר נצב לשטן לאגריפס, כי המשתה והשעשועים, רק סתר פנים הם לאגריפס ולמלכים, אשר אתו אשר לא להתעלם, כי אם להתיעץ על צפונותיהם באו וישלח את מלאכיו ויצו בידם על המלכים הנועדים לשוב כרגע איש לביתו. וייראו המלכים לנפשם וישובו ויחר אף אגריפס בְמַרְס ויתבאש עמו עד יום מותו. אך בכל זאת לא אמר עוד נואש למחשבתו, אשר חשב לאזור את עמו חיל ויעבֵר את הכהונה מִמַתְיָא ויתנה ביד אליועיני בן הקוף ⁶³) מבית קתרוס ⁶⁴). וישם אגריפס את הכהן הגדול לאיש סודו ויצא לו תחבולה לתת לאל יד הכהן לדעת את מספר בני ישראל מה רב הוא ומה רב כחו, כי ירא לשאת את ראש העם מפני רומי ומרגליה. ויועץ לסבב את פני הדבר, כי יַרבו בני ישראל לבא להקריב את הפסח, כי בימיו הלא סרה שמרון, והכותים אשר בתוכה, וכל עבר הירדן למשמעתו. ובכן לא היה כל מעצור בעד באי מועד לעלות ירושלמה, ותקם עצת אגריפס, אשר יעץ במסתרים וירבו מאד העולים אל הר הקדש מכל קצות הארץ עד כי צר הר הבית מהכיל גם את השלישית מהם ⁶⁵). אז צוה את הכהן הגדול ויאמר לו “תן עיניך בפסחים”. ויבן הכהן את דבר המלך ויחשוך מכל פסח אחת מן הכליות, ואחרי כן מנו מספר לכליות וימצאו אותן כאלף ומאתים אלף ובהיות המנויים על כל פסח כעשר נפשות ידע כי יעלה מספר העם לשנים עשר אלפי אלפים נפש מלבד האנשים, אשר לא עלו בחג ההוא לעשות את הפסח ⁶⁶) ובעודנו שם את כל לבו לאחרית עמו להושיע מדי האלוף הרוכב לראשו, לא שכח להכות את אורביו בַסַנְוֵרִים וירד אל קֵסָרֵי ויצו להעביר חזיונות על במתי התאָטָר לזכר כבוד קלוד הקסר, אך בעודנו יושב ורואה בשחוק המעוללים, והנה כאב עז מאד אחזו במעיו ויחל ויאנש מאד ויביאוהו אנשיו לביתו. לשמע מחלת המלך חגרו כל העם שקים הם ונשיהם וטפם וישאו את קולם ויבכו. ויהי הבכי הזה, אשר בכה העם מקירות לבו, כמים קרים על נפש הגוֵע העיפה, ותדמענה גם עיניו למראה אהבת עמו אליו. וימת המלך אגריפס 44 – 3804 בשנת החמשים וארבע לימי חייו אחרי משלו שבע שנים, על חורן והארגב והבשן משל שלש שנים ובשנה הרביעית נתנה לו ממשלת עבר הירדן והגליל, ובשלש השנים האחרונות לימי חייו מלך על ארץ ישראל כלה וגם על שמרון בתוכה ⁶⁷). ויהי לו בן ושמו אגריפס ושלש בנות ושמותן: ברניקי אשר היתה להורדוס נשיא קלקיס אחי אביה לאשה, ומרים המאורשה ליולי בן חלקיה ודרוסילה המאורשה לבן אנטיוך מלך קומַגֵנָה. המלך אגריפס היה האחרון למלכי ישראל, אשר עמדו להם מימי שאול בן קיש והלאה. ומלכותו היתה שארית האורה, אשר האירה עוד השמש מעט קט בטרם אספה את נגהה ממלכת ישראל למען גנוז את האור הזה לאחרית הימים.

וככל אשר התאבלו בני ישראל הנאמנים, אשר שפת חנף לא ידעו על מות מלכם, אשר נשאו לו גם את עון אבותיו ומולדתו, כן לא ידעו היונים הנבלים והחנפים בשת. ויהי אך יצא יצאה נפש אגריפס, ויתגודדו בקסרי ובשמרון לחרף ולגדף בקולי קולות בראש כל חוצות את האיש, אשר הלעיט אותם ויבריאם כל ימי ממלכתו בכל טוב, את האיש אשר זה כחמשה ימים קראו אליו פה אחד בחנופתם הבזויה, אשר לא ידעה כל חוק “אֵל אתה ולא אדם” ⁶⁸). המרֵעים החנפים האלה פרצו אל ביתו ויוציאו את צלמי דמות בנות המלך ויתעללו בם ויסבאו וישכרו לבלי חוק, למען הכעס את לב ישראל. בבוא שמועת מות אגריפס בבית הקסר ברומי ושמועת נבלות היונים המרעים, התאבל הקסר בלב שלם על מות אוהבו המלך, אשר כמעט מידו היה לו כסא הקסרות וחמתו בערה על התועבה, אשר התעיבו היונים. ויאמר להנחיל את אגריפס בן אגריפס המלך, את כסא אביו ולענוש קשה את יושבי שמרון וקסרי, ולשלוח ביד פשעם את חיל הצבא ילידי שתי הערים האלה מערי מולדתם אל ארץ פונטוס הרחוקה. אולם שני הדברים הטובים, אשר יעץ הקסר לא קמו, כי שרי חיל שומרי ראשו, הניאו את לבו מהמליך את אגריפס השני, נער בן שבע עשרה שנה על ממלכת ישראל הגדולה והרחבה. ויושבי קסרי ושמרון שלחו מלאכים אל הקסר להשיב מהם את חמתו. וישב מעליהם אפו וישבו בעריהם כתמול שלשום ויהיו לשטן ולמוקש לישראל בימים הבאים. וישלח הקסר את קוספיוס פַדוס, לנציב מושל בארץ ישראל ואת מרסוס השליט לא השליט עליה עוד קלוד, מאהבתו את זכר אגריפס אשר בינו ובין מרסוס היתה שלוחה רוח רעה ⁶⁹). ויסר את מרסוס מפקודת שלטון ארם, למען עשות נחת לרוח אוהבו אגריפס המת, אשר חלה את פניו כמה פעמים להדוף אותו ממצבו, וישלח תחיתיו את קסיוס לונגין, להיות שליט בארצות ארם. בבא פדוס והשליט לונגין אל ארצות ממשלתם,מצאו את בני ישראל יושבי עבר הירדן נלחמים בבני רבת בני עמון על דבר גבולם, אשר הסיגו וינקה פדוס את אנשי המלחמה ויענש רק את שלשת העומדים בראשם, על אשר לא הגישו את משפטם אליו. את עֲנִיבָא ⁷⁰) ראש הקושרים שפט משפט מות, ואת אלעזר ועמרם ומתי סודו גרש מעל הארץ. ויתפוש גם את תוֹלמי ראש הגדול, אשר החריד את גבלות אדום וערב וימת אותו. ויצו את הכהנים להפקיד את בגדי הכהן הגדול במצודת אנטוניא ויעשו כן, אך שלוח שלחו מלאכים עירה רומי אל הקסר להשיב להם את בגדי הקדש. ויצג אגריפס בן אגריפס את המלאכים לפני קלוד וידבר גם הוא תחנונים באזני הקסר, לעשות את דבר מלאכי ישראל, וישמע אליו הקסר ויתן בידיהם מכתב אל הנציב, להוציא להם את בגדי הכהונה, ואת יד הורדוס אחי אגריפס מלא, לכלכל את דבר המקדש ואוצרותיו ולמלא את יד הישר בעיניו לכהן. ויקח אגריפס השני את הכהונה מיד אליועני ויתנה אל שמעון בן קמחית ⁷¹) 45 – 3805.

בימי פדוּס קם משיח שקר, שוגג או משנה, ושמו תודוס ויעש שקר בלב העם, כי יחצה את מימי הירדן לשנים והעביר אותם בתוכו בחרבה, וישמעו הנפתים לקולו וינהרו אחריו עם רב וישלח פדוס גדוד פרשים וימיתו רבים מן האמללים האלה ואת ראש תודוס כרתו ויביאהו ירושלמה 46 – 3806 ⁷²). ובשוב הנציב פדוס אל מקומו, בא תחתיו אלכסנדר טבר, בן אלכסנדר נשיא קהלות מצרים, לנציב בארץ ישראל 47 – 3807 ואלכסנדר טבר נבדל מאד מאביו, כי אביו היה מראשי נכבדי ישראל וטבר עזב את דת אבותיו וידבק בגלולי רומי. בימיו היה רעב כבד מאד בארץ ישראל ותקן המלכה החסידה הֵלֵני ⁷³) מלכת חַדְיָב, אשר באה היא ובניה הגבורים החסידים לחסות תחת כנפי אלהי ישראל, בר ולחם לרוב מאד ותחלק בקרב עניי ישראל ⁷⁴). בימי הרעב ההוא נראתה המשמעת הגדולה, אשר שמעו בני ישראל לתורת משה, כי בהיות מחיר עשרון ארבעה אדרכמונים, לא שלח איש מן הכהנים הרעבים את ידו לטעום מלחם הקדשים ⁷⁵). וטיבר איש, אשר בגד במולדתו ובדתו וימירנה בדת היונים, היה עבד נאמן לרומי ויתפש את יעקב ואת שמעון שני בני יהודה הגלילי, אשר ירשו מאביהם את אש קנאתו לעמם, ויוקיעם על העץ. אחרי אלכסנדר טבר בא קומן ⁷⁶) הרומי להיות לנציב ארץ ישראל. והורדוס אחי אגריפס המלך העביר את יוסף בן קמחית מכהונתו, ויתנה לחנניה בן נֶבֶּדַי ⁷⁷. וימת הורדוס בשנת השמונה לקסר קלוד ויהיו בניו שלשה הלא המה: אריסתבול, אשר ילדה לו מרים אשתו ובֶרְנִקיָן והרקנוס, אשר ילדה לו ברניקי, בת אחיו המלך אגריפס, ויקח הקסר קלוד את קלקיס ארץ ממשלת הורדוס אחי אגריפס ויתנה לאגריפס בן אגריפס 49 – 3809, אשר היה באמנה אתו ברומי.