“בצד הפראנויה קיימת האנטי־פראנויה, שבה שום דבר אינו מתקשר עם אף דבר. זה מצב שרבים מאִתנו לא היו יכולים לשׂאתו זמן רב”.

זה כמה שנים שאני מחפש סימנים של תבונה עליונה בפסקי הדין של בית המשפט העליון. ההנחה שלי היא, שאם נחתו אצלנו אי־פעם יצורים אצילים מן החלל החיצון – אולי בפרבר על־יד תל־אביב, בחולון או ברמת־גן, הבה נאמר על־יד פסל האריה השואג, מרחק קצר מבניין המשטרה, נחיתה שלא הותירה כל רושם והתפוגגה מיד אל קריאות הילדים המשַׂחקים בערב אביבי – אזי יהיה אפשר למצוא את עקבותיהם של יצורים רגישים אלה – שבעצמם שכחו את מטרת שליחותם, ומִסיבות לא ברורות נמנעו מלהתוודע אלינו בַּדרך הטִקסית והעמוקה, שהיא חלק בלתי־נפרד משליחותם – בפסקי הדין של בית המשפט העליון.

פסקי הדין הם החומר האפור, המִקרי, המעורר חרדה בשרירותו ובאכזריותו, של חיי היומיום. אם קיימת בהם נוכחות של תבונה עליונה, יהיו הסימנים שלה חד־משמעיים: אותות גאולה, תכלית ואושר פשוט בָּרפש הקרוש הקודר של אכזריות היומיום הנפרשׂת בפסקי הדין. לא יהיה אפשר לטעוֹת בהם, והיטב־היטב יובחנו מן החיים העקמומיים של גיבורי פסקי הדין ומן ההתחכמות המאוסה והתוכחה הקטנונית של פסקי הדין.

התקווה המלַווה אותי בחיפושַׂי היא, שבין הסכסוכים התפלים שהגיעו לבית המשפט העליון אזהה מגע יד של תבונה נעלה, בלתי תלויה בתאווה או בתשוקה, מזדקרת כמו אשה בלונדינית הלבושה בהידור מאופק, יושבת בבית־קפה ברמת־גן, מרוחקת ולא שייכת אל עולם המעשה של פסקי הדין, אותם פסקי דין החוזרים באופן ארכיטיפי ואינסופי על התעלולים הקלאסיים, הבדוקים כל־כך, שמפעילים החלשים, המנוצחים, חסרי־הבית, כנגד החזקים, ביניהם תרגיל “הפֵּאה הנוכרית” (“הפֶּרוּקָה”) ותרגיל הטרַמפּוֹלינה. זו האמנות של המניפולציה מעֶמדת חולשה, שחשׂפתי ביסודיות ובהתמדה פעם אחר פעם במאמרֵי הביקורת הקטנטנים המתפרסמים בְּצד מדורי הבישול; חשבתי שהם לא נראים, עד אשר נשיא בית המשפט העליון הזמין אותי אליו ונזף בי בפנים קודרות. “דע לך, עכברון־ביבים קטנטן, כי המשפט עומד על תרגיל הפֶּרוּקָה”.

אם יש בחיינו נוכחות חיצונית מכוכב אחֵר, יצורים מעולים ותבוניים במיוחד, הם ממתינים שאגלה אותם, שאחצה את הכביש אל בית־הקפה הקטן, אשב על־יד הבלונדינית המהודרת ואשאל: “את מוכנה לשתות אִתי קוניאק?” וכל זאת על־יד פסל האריה השואג, מרחק קצר ביותר מתחנת המשטרה, עד שכל שוטר, אפילו שהוא מנומנם ולא בתפקיד, יכול לשמוע את צריחתה החנוקה ולמהר למקום, לחלץ אותה מידַי, מבוהלת וסתורת שיער, אבל מאוהבת בי ללא תקנה, ולכלוא אותי בתא המעצר השוכן במרתף של תחנת המשטרה.

אני מאמין שאת הנוכחות הנעלמה בפסקי הדין יסגיר ביטוי לשוני טהור, שהוא חסר תביעה לשליטה באחֵר, אמירה שאינה חושפת את האישי, הפרטי והמאוס של כוח וחולשה, המדביק את פסקי הדין זה אל זה כמו דבק־עצמות מבושל ומסריח. אומרים שבַּיום האחרון שהופעתי בבית המשפט, לפני שנשלל רשיוני, צעקתי: “אוי, הסִרחון מגיע לשמים”, אבל אני לא זוכר זאת.

לאחר חיפושים ארוכים בפסקי הדין, שלא העלו כלום, אני אומר לעצמי: קיימת אפשרות שאחד מן היצורים התבוניים נקלע לסכסוך משפטי מִקרי – מן הסתם שלא באשמתו, שהרי הם אינם תאווי ריב ומדון; אולי היה עֵד־ראייה או נתבע פורמלי – והמשפט נגרר מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי עד אשר הגיע לבית המשפט העליון. נוכחותו של היצור התבוני הנַעלֶה בסכסוך חסר־טעם בין שכנים, המחלקים ביניהם מתקן אחד לפחי־אשפה בקומת הקרקע ברחוב קריניצי, ממש מאחורי תחנת המשטרה, תתגלה על־ידי ביטוי נקי ויטגנשטייני, שיופיע משום מקום ויִזהַר במרכזו של פסק הדין באור רך ומנחם כמו חיוך של ילד. למשל האמירה מחקירות פילוסופיות, שמאז ומתמיד עוררה אצלי צמרמורת: “מדוע כלב אינו יכול להעמיד פנים שכואב לו? האם בגלל שהוא ישר מדי?” אוי, כמה רציתי להיות כלבתו של לודוויג ויטגנשטיין, ולא עורך־דין ערמומי, שללא כל קושי מעמיד פנים של כאב עמוק.

אני מחפש את הסימנים הללו בפסקי הדין מאז שהודחתי מלשכת עורכי־הדין, מוכתם ללא תקנה, עצור במשך 48 שעות בתחנת המשטרה של רמת־גן יחד עם סוכני משטרה נכלוליים, שמיהרתי להסיר מהם את הפֶּרוּקָה המגוחכת שלבשו על ראשם הקירח והמחוטט, שניסו לדובב אותי בתואנות־שווא, לשכנע אותי להודות באשמה והכל ממש מתחת לאריה השואג. ביישתי את מערכת המשפט כולה וגרמתי נזק לִשמה הטוב, שלא יתוקן עוד עשרות שנים, כך אמר לי נשיא בית המשפט העליון בַּשיחה השנייה שלנו.

המכשירים העיקריים המשַמשים אותי בחיפוש אחר הנוכחות התבונית העליונה הם המפתחות הממוחשבים של פסקי דין, המאפשרים לשלוף מפסקי הדין שפורסמו מאז 1975 מִלה אחת או צירוף־מלים, ללא הֶקשר או הגדרה תוכנית, מלים ערומות, מופקרות, חסרות־מחסה. חיפשתי את המלים “סכין”, “אקדח”, “מחט”, “נסיכה”, “אהבה”, “אלוהים”, “משיח”, “סוקרטס”, “שְׂער האף”, “השיער שמתחת לבית־השחי”, “שְׂער הבושת”, “זונה”, “קדושה”. התוצאות היו מאכזבות: “סכין” הופיע 48 פעמים, “אקדח” 88. המפתח הממוחשב אמנם קרא “אהבה” 55 פעמים, אך בכל הפעמים בהקשרים עגומים של ילדים זנוחים ומוות פתאומי. קראתי משפטים שהעלו דמעות בעינַי כמו דברי בית המשפט בע"פ 54/89: “הכריח אותה לשחק עמו מִשחקי אהבה וּבָעַל את המתלוננת”.

“אלוהים” הופיע 8 פעמים, תמיד בזלזול, בדרך השימוש־לרעה על־ידי מעמידי פנים, רמאים מרַפּאים ומתנבאים למיניהם, שאינם בוחלים במִשמוש אבריהן של הנשים שחיפשו אצלם את דבר האלוהים. “משיח” הופיע לא מכוח עצמו, אלא אצל יהודים משיחיים שתוארו כמחפשי טובות־הנאה, מיסיונרים. “בית־השחי”, שהוא לדעתי המקום הנוּגה והחף מכל העמדת פנים בגוף האדם, הופיע פעם אחת, ואיזו התרגשות אחזה בי כשראיתי זאת – הייתי משוכנע כי עתה עלה בידי להתחקוֹת אחר אחד היצורים הנעלים, אך בית־השחי הופיע בהקשר רמאי, זנותי, בעניין איזו אשה שהגישה תביעת אבהות וטענה, כי לגבר שהרתה לו יש צלקת מיוחדת בבית־השחי. כך ביקשה להוכיח את היכרותה האינטימית אִתו, אך הצלקת לא נמצאה.

המלים שחיפשתי באמצעות המפתח הממוחשב חזרו כולן מפסקי הדין שטופות־זימה ואדומות־עיניים. אפילו חיות הטבע, התמימוֹת וחסרות יצר־הרע, חזרו מושחתות ואנושיוֹת – ששת החתולים שהעלה המפתח הממוחשב היו כולם “חתולים בשׂק”. “בַּרבור” אחד שמצאתי, ועורר אצלי ציפייה דרוכה, התברר להיות “מכבסת ברבור”. לא היה אפילו ברווז אחד או עכבר אחד, ובין 50,000 העמודים של פסקי דין לא מצאתי את סוקרטס, אפלטון, הֶגל, ניטשֶה, מרטין בּוּבּר. את ד"ר פרויד דווקא מצאתי, אך הוא התגלגל להיות רופא במחלקה פנימית בבית־חולים השרון.

חזרתי אל הכלבים של ויטגנשטיין, החפים מכל תרמית ודו־משמעות. בחקירות פילוסופיות מופיעים ארבעה כלבים: הכלב שאינו יכול להעמיד פנים שכואב לו, הכלב שאינו יכול לדבר אל עצמו, הכלב שלא יכול להעלות בדמיונו כי בעליו יכה אותו מחר, והכלב שאינו צבוּע אך גם אינו ישר. אם יש נוכחות של תבונה עליונה בפסקי הדין, הכלבים יובילו אותי אליה. החיפוש הממוחשב העלה תשעה כלבים, רובם נובחים וחושפי שיניים, שהם למעשה שוטרים לכל דבר המשמשים לגילוי סמים. בנוסף להם – שלושה כלבים שנגסו חלקים מגופו של קשיש, אדם בשם כלב שהוא פקיד במשרד הפנים, עורך־דין שאמר על עצמו כי אינו כלב־השמירה של הלקוח שלו, ואשה שאמרה לבעלה כי תסלק אותו מן הבית כמו כלב. החיפוש הממוחשב מלמד עד כמה יכולה השפה על כל מערכותיה, דִקדוקה והגיונה הפנימי, להיות מכשיר־שליטה נרגז, חסר־סבלנות וחסר־רחמים.

תוכנת המחשב לחיפוש בפסקי הדין יוצרת חלל פנימי עתיר־מידע אך רופף־קישורים, המאפשר מסע נרגש אל עולמות זעירים המונָחים זה בצד זה, הניתנים להזזה שרירותית, לחפיפה מרושלת ולהשוואה חסרת מעוף ובשׂוֹרה. כך נחשף מעמדם האונתולוגי המפוקפק ומקורותיהם האקלקטיים של הכללים, שעל־פיהם בתי המשפט בונים עולמות. מה שנתפס במסגרת פסק דין אחד כעולם בנוי היטב, המחקֶה בהצלחה סבירה את חוקי הכבידה והצנטרפוגה, מתפרק בחיפוש הממוחשב אל סביבה פוסט־תעשייתית מזוהמת ומזהמת, הסובלת מהתפוררות מתמדת.