אריך גוטגטרוי 🔗
נולד בשנת 1903 בכמניץ (נקראת עתה העיר של קארל מארקס, במזרח גרמניה). אחרי סיום לימודיו בבית הספר התיכון, למד בברלין ספרות, מדעי התיאטרון ועתונאות. בעת ובעונה אחת החל מפרסם מפרי עטו בעתונים גרמניים שונים. ב־1929 הוזמן לשמש כעורכו של העתון “לובקר פולקסבוטה” Luebecker Volksbote. מה־1 בינואר 1930 ועד למארס 1933 עבר גוטגטרוי כעורך בשירות העתונות הסוציאל־דמוקראטית בברלין.
נעצר בידי קומנדו ה־ס.א. מייד אחרי הבחירות לרייכסטאג, אך בדרך נס שוחרר ממעצרו. גמר אומר בליבו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ.
אריך גוטגטרוי החל מפרסם כתבות על ארץ ישראל בעתונים גרמניים מחוץ לגרמניה וכן בעתונים יהודיים שיצאו לאור ברייך השלישי עד ל“ליל הבדולח”.
רשמיו מהשנה הראשונה בא"י נקבצו לספר ויצאו לאור אצל ריכרד לאני (1934) תחת הכותרת “ארץ הבנים”. הרפורטז’ה הראשונה בקובץ זה נקראה “מקורפורסטנדאם ועד עין־חרוד”.
בשנים 1948–1935 שימש גוטגטרוי ככתבו של העתון הקהירי La Bourse Egyptienne. החל בשנת 1942 ועד ליציאתו לגימלאות, בשנת 1968, היה אריך גוטגטרוי כתב של סוכנות הידיעות “אסושיטד פרס” Associated Press.
ואולם, גם אחרי פרישתו לפנסיה הוסיף לפעול בשדה העתונות. רשימותיו ראו אור בעתונים רבים, ביניהם: Berner Tagblatt, Koelnische Rundschau, Rheinpfalz (Ludwigshafen), Die Ostschweiz (St. Gallen), Die Welt (Bonn) וכן בעיתונים יהודיים המופיעים בגרמניה, באוסטריה, בשויץ ובכתב העת “אופבאו” “Aufbau” (ניו־יורק).
אריך גוטגטרוי הלך לעולמו בירושלים ב־13 בנובמבר 1981.
יומן תש"ח (20.05.1948 עד 18.07.1948).
באביב 1948 כיתרו חיילים ערביים את אוכלוסיית ירושלים שמנתה באותה העת מאה אלף יהודים. היתה זאת הפעם ה־37 במרוצת דברי הימים שהושם מצור על העיר. המיתקפה ה־37 היתה חלק ממלחמה כוללת נגד מדינת ישראל, שעל הקמתה הכריזו האומות המאוחדות ב־29 בנובמבר 1947. המערכה על הרובעים היהודים של העיר היתה עקובה מדם. האוכלוסייה התגוננה בכל כוחותיה, כשהיא מסתייעת ביחידות דלילות של המערך הצבאי היהודי.
דפי יומני הם פרי עטו של עתונאי. אך טבעי הוא שהם משקפים רק קטע קטן מחוויות אותם הימים. התחלתי מנהל את יומני זמן קצר אחרי יציאת האנגלים מהארץ, שקיבלו את המנדט עליה בשנת 1922. בעשרת הימים האחרונים של הקרבות, שבהם חלה הפוגה קצרה בת ארבעה שבועות, סיימה רעייתי את כתיבתו של היומן בירושלים. באותה עת שהיתי בתל־אביב, שם מילאתי תפקיד עתונאי. הרשימות שהעליתי על הכתב בעיר זו נכללו אף הם ביומני.
הרישומים ביומן יכולים לשקף רק קטע קטן מחוויות אותם הימים. ואולם, הראייה לאחור, אל הימים הראשונים של מדינת ישראל העצמאית עשויה להביע, ולו במעט, את חוזק קשריה וזיקתה של האוכלוסייה היהודית עם ירושלים, העיר בת שלושת אלפי שנה, המוזכרת בתנ"ך שש מאות חמישים ושש פעמים.
אם אשכחך ירושלים
תשכח ימיני
תדבק לשוני לחכי
אם לא אזכרכי
אם לא אעלה את ירושלם
על ראש שמחתי זכור ה' לבני אדום…
(תהלים, קל"ז)
20 במאי 🔗
בעיר העתיקה רועמים התותחים. כבר שמונה ימים רצופים.
שלשום הבקיעו כוחותינו את החומות ליד שער ציון וחשו לעזרתם של אלף חמש מאות יהודי העיר העתיקה, שמצבם החמיר מיום ליום, ואולם התגבורת שלנו נאלצה לסגת;
הלחץ הנגדי של הלגיון הערבי היה חזק מדי.
“נדמה לי שפשוט אין לנו מספיק חיילים בירושלים…” העירה אשה אחת לסוניה. שתי הנשים עמדו מול ביתנו, בפינת רחובות רמב"ן ואוסישקין והמתינו באורך רוח לבואה של מיכלית המים. שתיים בשרשרת של מאתיים עקרות בית ונערות, מספר קשישים, ילדים רבים. ולאורך הטור נמתחה שרשרת שניה, ארוכה לא פחות, של דליים כסופים, מבריקים ובוהקים בלובנם, שבהם השתקפה שמש של צהריים…
* * *
בימיה של רחל הצטופפו הבריות מסביב לבאר, שמימיה הרוו את צמאונם של בני־אדם ושל בעלי החיים, ואילו כיום נוצרים במקומות שונים בירושלים שרשראות של אנשים העומדים בתור ליד מיכליות־המים הכרסתניות. המנה היומית: עשרה ליטרים של מים לנפש. אמהות לתינוקות זכאיות לקצת יותר, לכבס בהם את החיתולים. והמיכליות עוברות מרחוב לרחוב, מבית לבית והן נעצרות רק כשכדורים ופגזים מתעופפים מעליהן…
רחל בת ימינו אינה מצפה שיעקב “יבוא ויגול את האבן מעל פי הבאר”, כדי להשקות את העדרים. ואולם יכול הוא לרכוש קורטוב של אהדתה, אם ישא את הדלי הכבד ויעלה עמו במדרגות לגג, וישפוך את תוכנו למיכל המים. אבל הוא יוכל לעשות כן רק בתנאי שהמיכל לא נוקב בכדורים הערמומיים, כפי שזה קרה לאחרונה ל“טנק” שלנו. מהגג של ביתנו אנו יכולים לשאת את מבטינו עד לגבעות בית־לחם שעליהם התפרסו לאחרונה חיילי הלגיון הערבי. ובשיפולי הגבעות נגלה לעינינו קבר רחל, שאלפים נוהרים אליו בימי שלום, להתפלל את תחינותיהם.
* * *
מיכלית המים מתקדמת לעבר הפינה הבאה, שם מצפה לה שרשרת דליים חדשה. כדי להוציא את המאחרים האחרונים מבתיהם אל הרחוב, קורא מחלק המים בקול צוהל: "מים! מים, אין פגזים!
21 במאי 🔗
דומה כי לא רק סיפורי מים מימי התנ"ך קמים לתחייה באביב 1948, בהרי יהודה סעורי־הקרבות, אלא גם אפיית הלחם כמו הועתקה אלינו מתקופת האבות.
כאשר סוניה ואני מתבוננים בשעות־הפוגה בחלקים הדרומיים של העיר, לעולם אין אנו יודעים, האם תימרות העשן הכחולות־אפורות העולות ממקומות רבים, נגרמות בשל שריפת האשפה – שאותה אין מפנים מזה זמן רב (המזבלה העירונית הגדולה ממוקמת בשטח שנכבש בידי ערבים) או שמא הן נפלטות מתנורים קטנים שבהם אופים הירושלמים את לחמם היומי. אמנם כל תושב זכאי למנת לחם זעומה – שלוש פרוסות ליום – אך כל אלה שברשותם מצוי עדיין מלאי של קמח, מנסים להשלים את המנה שלהם באמצעות אפייה ביתית.
עוד בשלהי שלטון המנדט, ימים מספר לפני ה־14 במאי ההיסטורי, נדדו עקרות בית משכונת רחביה שלנו אל רחובות וסימטאות שהיו מאוכלסים בעיקר ע"י משפחות מזרחיות. נשות רחביה ראו את הנולד והן ביקשו ללמוד, אף כי בחופזה, את סוד הכנת הפיתות.
אידיליית המים והלחם מופרת לעיתים קרובות ע"י מוסיקה של פגזים ופצצות. רחביה משמשת מטרה שנתחבבה על תותחני הלגיון וצבאו הערבי של פאוזי קאוקג’י. הללו מטווחים את קני התותחים שלהם לעבר הנקודה הגבוהה ביותר ברחביה – בנייני הסוכנות היהודית. בין כתליו של בניין זה הוכנו משך עשרות בשנים תכניות פוליטיות ומינהליות של מדינת היהודים – לכשתקום. ומדינה זו הינה עכשיו בת שמונה ימים.
כוחותינו השיבו לתותחני האויב כגמולם, אף כי באמצעים מוגבלים שעמדו לרשותם. גרשון הירש, דובר הסוכנות היהודית, הודיע היום בצהריים במסיבת עתונאים שאותם מטוסים שנשמעו אמש בשמי ירושלים, היו מטוסי קרב יהודים שתקפו את העמדות בשועפט. מניין השגנו מטוסי קרב יהודיים?
שועפט שוכנת בקרבת קברו של הנביא שמואל (נבי סמואל), בואכה רמללה ושכם. הדובר מסר כי לפי המידע המצוי בידינו הציבו אנשי קאוקג’י מספר תותחים בשועפט. עוד אמר הירש כי המטוסים בלמו את מיתקפתם של חייל הלגיון שהתקדמו מהעיר העתיקה, אף כי טרם נוצר קשר עם תושבי העיר העתיקה ועם יחידות ישראליות בשפלת החוף.
אנו חשים מועקה על שבידודה של ירושלים מונע בעדנו לשגר מברקים לעיתונים. קארטר דוידסון, הכתב הראשי של “אסושיאטד פרס” בארץ ישראל עשה הבוקר, בדמדומי שחר, נסיון נואש לפרוץ במכונית ה“רודסטר” שלו לכביש המוליך לתל־אביב ולהגיע עד לשער־הגיא. לאורך הכביש התנהלו קרבות מרים. כוונתו היתה להשאיר את הרכב ליד שער הגיא ולרוץ כברת דרך מעבר להרים ולהגיע עד לשפלה. הוא רצה להביא, סוף־סוף, את תאורה של המערכה הכבדה על העיר העתיקה לאשנב מברקים ולהריץ משם את סיפורו ללונדון, לניו־יורק ולכל העולם…
אנשי ההגנה לא הניחו לו לעבור. הם עצרו אותו במרחק של מספר קילומטרים משער הגיא, והודיעו לו: “מכאן ואילך משתרעים שדות מוקשים…”
ומשחזר לירושלים, וכיסיו מלאים במברקים, איימו עליו במעצר – הוא נסע לאיזור צבאי ללא רשיון.
* * *
כבר ב־12 במאי, שלושה ימים לפני סיום המנדט הבריטי בא"י, העתיקה הסוכנות הבריטית Cable & Wireless את תחנת השידור שלה מירושלים לרבת־עמון, בירתה של עבר הירדן. בשטח שממערב לירדן היא המשיכה לפעול רק בתל־אביב ובחיפה.
בימים שבין ה־14–12 במאי העבירו האנגלים מברקים, באמצעות רצים צבאיים, מירושלים לחיפה ומשם הוברקו לחו“ל. לאחר מכן נפסק כליל שירות המברקים הבריטי מירושלים לחו”ל.
בחלק היהודי של ירושלים אמנם בנתה ההגנה תחנת־עזר שבאמצעותה ניתן – כך נאמר לנו – להשיג את תל־אביב. אבל משהו אינו “דופק”, אולי ישנה תקלה טכנית מסויימת שעליה צריך להתגבר. אולי תעמוד התחנה לרשות גורמים צבאיים, שכן מבחינתה של הממשלה היושבת בתל־אביב העניינים הצבאיים הם לא פחות חשובים ואף דחופים יותר מהמנה היומית של ארבע מאות מלים מוברקות. ההגנה המקומית הקצתה מיכסה צנועה זו לכל סוכנות ידיעות ואילו לכל כתב מיוחד הפועל כאן מטעם עתונו בחו"ל – את מחיצתה… אולם גם כמות זעומה זו נשארה בינתיים על גבי הנייר, ליתר דיוק על טופס המברקים, שתוכנם כמעט ולא הגיע עד היום לידי המקבל.
בשלושת, ארבעת הימים הראשונים אחרי ה־14 במאי כתבנו אך ורק עבור החתולה ששוטטה בלי הרף מסביב לשולחנו של הצנזור בלשכת העתונות הממשלתית ברח' בן־יהודה. ב־19 במאי נשלחה ערימה של מברקינו באווירון (הוא נחת בשדה תעופה זעיר, כחמש מאות מטרים מביתנו ושב והמריא) לתל־אביב. אולם מאז לא הגיע אווירון שני. מעט המטוסים המצויים בידינו – בעודנו חולמים, יומם ולילה על בואו של צי מטוסים – מספקים מן הסתם, תחמושת, לחם, תרופות, ואולי גם טבליות ויטמינים ומיכלי־מים ליישובים המנותקים בנגב ובגליל.
לכתוב ולא להתייאש…
חרף מצוקת התקשורת, שממנה נפגעו גם מספר עמיתים, האמורים לספק חומר לעתוני תל־אביב, אנו ממשיכים לתחקר, לשאול, לראות… רובם המכריע של הכתבים משתתפים בבקרים במסיבת עתונאים, הנערכת מטעם הסוכנות היהודית. בשעה עשר בערב אנו מתכנסים במשרדי ההגנה כדי לשמוע דיווח מפיו של חנוך גבתון. לאחר מכן אנו מתיישבים לכתוב מברקים, כאנשים החיים “בעולם של אילו” – כאילו קיימת אפשרות כי מברקים אלה ייצאו אי־פעם לדרך…
* * *
במברק האחרון ששלחתי היום ל־א.פ., כתבתי:
“בעוד בבתים יהודיים מדליקים נרות ומתפללים לרגל כניסת השבת, רועמים התותחים ונשמעות יריות מרובים ברחובותיה של העיר הקדושה. שבוע ימים חלף מאז שהמנדט הבריטי הגיע לסיומו והחלה תקופה של אי־הוודאות…”
דוברו הרשמי של הצבא היהודי הביע שביעות רצון מההישגים של השבוע. הוא אמר כי התקפות רבות של הגליון הערבי נהדפו; חלק הארי של ירושלים שמחוץ לחומות הוא בידיים יהודיות ואילו הקשר עם יהודי העיר העתיקה טרם נותק. הם אמנם נתונים במצור; עדיין קיים מלאי של מים ומצרכי מזון, אף כי הונהג לגביהם קיצוב מחמיר, אספקת הזרם החשמלי הוגבלה אף היא עד כדי מינימום הכרחי.
ואולם כל הטרדות, ההפצצות והיריות, ככל שהן גוזלות את השינה, אין בכוחן לשבור את אורך רוחם ואמונתם של התושבים היהודים. על פני הבית שבו אני כותב שורות אלה חולפת קבוצה של נערים ונערות, בני 15–14. הם צועדים בסך ושרים, על כתפיהם אתים ומכושים. פניהם מועדות אל פאתי העיר, שם אמורים הם להקים חומת מגן.
22 במאי 🔗
תריסרי פגזים שרקו בליל אמש מעל לביתנו. רובם נחתו בשאון תופת בקרבה בלתי אמצעית למקום מגורינו. בשעה ארבע לערך, עם הנץ השחר, כשעוצמת האש הגיעה לשיאה, עליתי, מתוך לא מעט קלות דעת, ולתדהמתה של סוניה, על מרפסת הגג כדי לצפות משם על מקורות הירי. הייתי יכול להבחין בהם לו הוצבו בדרום, בסביבות בית־לחם או על הרכסים הדרום־מערביים, מאחורי מלחה. אולם, הפגזים נורו, ככל הנראה, ממדרונות הר הזיתים, מזרחית לעיר העתיקה.
ומשתם הירי, בשעה חמש לפנות בקר, הרהבתי עוז בנפשי לצאת לרחוב. למרבה השתאותי עמד ביתנו, ככל שאר בתי רחביה, על תילו. ראיתי מספר חורים שחורים שנפערו בגגות אדומים. בגינות פזורים שברי־בניין. עץ אחד נקרע לגזרים ומול ביתנו – מכונית הרוסה. המכונית היא של ד"ר לאכמן. מתוך השלמה עם גורלו הוא אומד את שעור הנזק שנגרם למכונית הנאמנה שלו. אחר מצטרף אלינו פרופ' סוקניק מהאוניברסיטה העברית, שכננו זה שנים רבות. הוא נראה מדוכדך. אולי נתונות מחשבותיו לשלושת בניו המשרתים בצבא. או אולי לאוספים הארכיאולוגיים שלו, הנמצאים בהר הצופים. ההר הוא עתה בשליטתו של הלגיון הערבי.
במרוצת שעות הבקר נשמעים מכיוון העיר העתיקה, מטחי פגזים עמומים, צרורות בהירים יותר של מקלעים ולאחר מכן יריות מרובים המכאיבות לאוזניים. גרשון הירש מצהיר במסיבת העתונאים שנתקיימה בצהריים: “מנוי וגמור אתנו להפוך את ירושלים לסטלינגרד שניה ולהלחם עד אחרון חיילינו”.
מאוחר יותר נודע לנו כי צלף ערבי מצא לו קורבן בשטח שהוא נייטרלי באופן תיאורטי והמשתרע בין הקונסוליה האמריקנית לבין המלון “המלך דוד”. הכדור פגע בקונסול האמריקני ט.צ. ואסון ופצע אותו אנושות. ואסון היה בדרכו הביתה, אחרי שהשתתף בישיבת ועדה, שבה נטלו חלק שלושה קונסולים ואשר הוקמה כדי לפעול מטעם האו"ם להבטחת הפסקת האש. מלבד הקונסול האמריקני חברים בה גם הקונסולים מבלגיה ומצרפת. אתמול בצהריים נפגע באותו מקום עצמו גם מהנדס רדיו אמריקני; לפני שבוע נפגע איש נוסף מסגל הקונסוליה…
היום שבשעות אחר הצהריים, נמשך הירי… מספר פגזים נחתו בכיכר־ציון, במרכזה של העיר וברחביה – אחד מהם נפל על גג “טרה סנטה” שנקבע מלכתחילה כמחנה פליטים. על הבנין מתנופף דגל הצלב האדום. הדוברים אינם מפרסמים נתונים על מספר האבידות. לא אבידות יומיות ולא שבועיות, וזאת כדי למנוע מהאויב מידע חיוני.
* * *
לפנות ערב שככה מעט האש.
בלשכת העתונות הממשלתית אני מנסה שוב לכתוב כאילו־מברק המסכם את אירועי היום כדי להגישו לצנזור ולפקיד בדואר, לבדיקה ולהעברה אל היעד; הם יושבים, מודעים לתפקידם כשארשת כאילו נסוכה על פניהם וניכחם שורה של כאילו־חותמות וכאילו־טפסים. אולם, כמנהג הימים האחרונים, אין בבתינו, לא תאורה חשמלית ואף אל עששית נפט עלובה, ואנו הירושלמים, איננו יכולים לחקות את פושקין שכתב את שיריו לאורם של לילות לבנים בפטרבורג. גם הירח שלנו הוא רומנטי דיו, אך עוצמת האור שלו לא תספיק לתכלית זו.
המברק היה קצר מכפי שחשבתי.
היינו הך – הרי ממילא לא יגיע למחוז חפצו.
* * *
בדרכי הביתה אני נאלץ להרהר בסיסמת סטלינגרד של גרשון. אפשר להסיק מכך כי לא במהרה אפשר יהיה לפנות את עורק האספקה החיוני בין תל־אביב לירושלים. גם להגעתם של תגבורות משמעותיות אין לצפות בעתיד הקרוב.
אמנם השמועות מספרות כי בשבועות האחרונים הסתננו העירה, בדרכי שדה סודיות, כלי נשק אחדים וגם מספר חיילים, אך דומה כי קשר זה נותק עתה כליל. שמונה הקליעים שהתעופפו לתוך דירתנו (הנזק היחיד שגרמו היו השמשות המנופצות) אף הם נותנים מקום להשערה שהחזית אינה רחוקה כל כך.
העובדה שמספר כלי־הנשק המצוי בידינו נופל מזה של הערבים נשמעת היטב בחלל: כל הסימנים האקוסטיים מרמזים בבירור שמספר היריות מצדנו מועט מזה של האויב1.
23 במאי 🔗
עם שובי הביתה, אחרי חצות, נוכחתי לדעת כי המיטות שלנו שוב אינן במקומן. אחרי הנסיונות של ליל אמש והפחדים שחווינו כשהפגזים נפלו בקרבה בלתי אמצעית לביתנו, השביעו אותי סוניה ו“הבית” לעקור אל שכננו למטה, לכל הפחות לשעות הלילה. אנשי הבית סבורים – ו“הבית” הפך לפתע למושג סמכותי חדש – שאמצעי התגוננות נגד רסיסים שבהם נקטנו עם ראשית ההפגזות, שוב אינם מספיקים. במסגרת אמצעים אלה נעשו הפעולות הבאות: פתחנו חלונות, הסרנו מהכתלים תמונות ואוטוגראפים ממוסגרים, במיוחד של גיתה ותומס מאן, הנחנו מתחת לארון את אגרטל החרסינה האדום היפה, הוצאנו את שקע הטלפון מהקיר, הצבנו אותו על הריצפה וכיסינו בשמיכה, כך נהגנו גם בשעון המעורר. שעון זה כמעט וחדל לפעול ורק בזמן היריות התרגש והתחיל מצלצל בקולי קולות. גם הוא הונח על הריצפה וכוסה בכר. את הפלטה החשמלית תחבנו מתחת לשולחן המטבח ואילו את הג’רה (כד ערבי עשוי מחרסינה) הורדנו מהמקרר (ללא קרח), לבל יישבר. ומשפסקו היריות, תלינו, הצבנו, העמדנו והנחנו את הכל למקומו. משחק חילופין תמידי זה היה בו כדי להרגיע.
והנה, כל אמצעי ההגנה האלה שוב אינם מספיקים.
שיכנו אותנו, איפוא, באחד החדרים של דירת בך בקומת הקרקע; מר בך, פקיד בנק בכיר, פעיל בלילות בשורות ה' הגנה; הגברת בך ואלונה בת השבע ישנות במסדרון, בחדר אחר מתגוררים הורי מר בך שבאו לכאן מרוממה. בשכונה זו, בצפון מערב ירושלים, נערכו לפני אלפיים שנה חייליו של הלגיון הרומי העשירי כדי להסתער על העיר. במלחמה הנוכחית ממוקמת אמנם רוממה לפנים לחגורת ההגנה, אך היא חשופה לאש ערבית חזקה מכיוון נבי סמואל. מכל מקום, טוב לדעת כי הוריו הזקנים של בך מצאו מקלט תחת צל קורתו של הבן ברחוב רמב"ן.
מול משפחת בך מתגוררת משפחת גרינשפן – את חדר השינה הקיפו בשריון עשוי שקי חול. דיירי החדר הם נורית בת השש ואורי הפצפון, בן הארבע. אמא ממלאת את תפקיד מפקדת מבצר החול. אבא מנהל בשעות היום בית קפה גדול בעיר; חרף מחסור העובדים הוא עושה כל מאמץ אפשרי להחזיק את דלתותיו פתוחות. גם פגזים ופצצות אינם מרתיעים אותו. בלילות הוא ניצב מטעם ההגנה בעמדה קדמית של החזית הירושלמית.
דירת הגג שלנו שפונתה לשעות הלילה שוכנת בקומה השניה. אולם הבית נבנה כך שמלבד דירתנו, מצויות שתי דירות נוספות בקומת הקרקע. שעל ראשי דייריהם מסוכך הגג בלבד. ה“בית” החליט שכל מי שמתגורר בהן, חייב לפנות את השטח. ההחלטה נוגעת גם לעלמה לבק שלמרות מוצאה הפרוסי, המאופיין במשמעת ברזל, מכריזה בגאווה: “אני זקנה מכדי לציית”. לבסוף שוכנעה ללון אצל אחותה בקצה השני של רחובנו.
הגברת לוי ובנה רמי, בן השלוש, נתבקשו אף הם ע"י משתתפי הועידה להגנה מפני פצצות, ללון אצל הגרינשפנים. ואילו אבא לוי ואמו הביעו מישאלה ללון על מזרונים בחדר המדרגות, כיוון שחלונו האמצעי המאורך מוגן היטב בשקי חול. אגב, האדון לוי נעדר משך רב שנות היום מהבית. לוי ממלא תפקיד חשוב בהגנה; בעיתות שלום הוא בעלים של בית עסק לחליפות גברים, עתה הוא משמש מעין קצין אספקה של הצבא.
בקומה הראשונה גרים כלתו של בושביץ, ילדיה והוריה. הם באו מנוה־יעקב, יישוב השוכן צפונית לירושלים ונכבש בידי הערבים. הכפר הקטן הופצץ והם נמלטו לירושלים, אך הפצצות דלקו בעקבותיהם עד לכאן. במסגרת סדרי הבית שלנו, תושבי נוה־יעקב חשופים פחות לסכנה מן השאר, שכן דירת גוטגטרוי נמצאת מעליהם. הם מחליטים להישאר בין ארבעת כתליהם – תוך כדי העדפה מיוחדת של קירות המסדרון הפנימיים.
גם לד"ר הולנדר, רופאת הילדים של ביתנו, המתגוררת אף היא בקומה הראשונה, נצטרך לדאוג. יעצנו לה ללון אצל הגרינשפנים. אולם היא הביעה דעה אופטימית; אולי לא יהיה כלל צורך להוציא אל הפועל את ההעברה. חברתה שמעה ברדיו שבלייק סאקסס הושגה הפוגה בת שלושים ושש שעות עבור ירושלים. ברדיו שלנו לא שמענו על כך מאומה. מכל מקום, בבית שוררת תחושה נעימה שיש עמנו רופאה. הגברת גרינשפן, נמנית אף היא עם אלה, המהווים את “משענת הביטחון” של הבית – משך שנים רבות עבדה כאחות. ואילו סוניה סיימה במלחמת העולם השנייה קורס של עזרה ראשונה.
* * *
בלילה פחת מספר היריות; בבקר שמענו התפוצצויות עזות מכיוון מזרח. בשעה עשר לערך הלכתי העירה. מהסוכנות היהודית ראיתי ענן שחור מיתמר מהעיר העתיקה, אך אין לי מושג למה הוא מרמז.
ההתפוצצות בבנין הסוכנות
לאחר ההפצצה ברחוב בן־יהודה
תחילה אני שם פעמים אל ה־O.I.P – לשכת העתונות הממשלתית ברחוב בן־יהודה. בשעה כה מוקדמת אמנם אין סיכוי לקבל מידע רשמי – גם מאוחר יותר אין להשיגו – אך אפשר לפגוש שם עמיתים ולשמוע על דא ועל הא. ינקי גינזבורג, המזכירה הנמרצת של לשכת העתונות הממשלתית, מספרת לנו כי למטה, בחנות תנובה נמכרת חמאה ללא תלושי קיצוב – חמאה אמיתית. שאם תשאר מונחת, עלולה ליהפך לחמאה נוזלית, שכן המקררים חדלו לפעול זה כבר בגלל הפסקה בזרם החשמל…
מובן שסוניה תשמח מאוד, אם אגיע במפתיע הביתה עם חבילת חמאה. אני מצטרף לעומדים בתור לחמאה, מקבל חבילה קטנה מהשארית האחרונה שעוד נותרה במחסנו של המוכר. נראה לי כטוב ביותר להביא מייד הביתה את ה“שלל”, אני פונה לעבר רחביה, איני מתעכב בשום מקום וכעבור דקה שוב מתחילים להשמע מאחורי גבי מטחי פגזים. אחרי שתיים שלוש פגיעות משתררת שוב דומיה. סוף סוף אני נוחת עם החמאה בבית, קורן משמחה, כאילו גיליתי עותק נדיר על עגלתו של מוכר ספרים…
מזה חודשיים אנו אוכלים שוב לחם מרוח בחמאה, זיתים שעדיין נותרו מלוא הצנצנת, ושותים יין אדום – היין הוא המיצרך היחיד שניתן להשיגו בירושלים ללא הגבלה. כעבור שעתיים, משהופעתי שוב לפני בית תנובה ולשכת העתונות הממשלתית, נוכחתי לדעת כי זה עתה השלמתי את “סיפור ההימלטות” שלי. שכן, דקות מספר אחרי שעזבתי את המקום, פגע פגז בחנות “תנובה” – אשה אחת נהרגה, ארבעה “לקוחות חמאה” נפצעו קשה, היו גם פצועים קל… הודיתי מקרב לב לגורל העיוור שבזכותו ניצלתי מפגיעה. מאוחר יותר אילתרתי בדיחה מטופשת: גרינג הכריז: התותחים במקום חמאה ואילו אצלי התהפכו היוצרות: חמאה במקום תותחים… גם ב“יום ההיטלר” שלי נזכרתי אל־כורחי כשיצאתי מעיי־החרבות של חנות “תנובה”.
היה זה ב־5 במאי 1933, כשניצלתי בעור שיני. פקיד גסטאפו ערך ביקור בחדרי שברחוב נסאו בברלין וחיפש חומר אנטי־נאצי חשוד. הוא עלעל במשך כחמש דקות בלכסיקון קירשנר לספרות. הכרך נפל לידיו באקראי. אולם, למרבה הפלא הוא לא הבחין בקטע מעתון שהיה מונח בין דפי הכרך ומשסגר איש הגסטאפו מאחוריו את הדלת ניעור בי רצון לעיין בקטע. היה זה פילטון מפרי עטי שנתפרסם חודשים מספר לפני עליית היטלר לשלטון בעיתונו של הלמוט פון גרלאך, “העולם ביום שני”. ברשימתי השתעשעתי במקריות שבימי הולדתם של היטלר וצ’אפלין אשר חל באותו תאריך עצמו. נזכרתי, שתארתי בפילטון שלי את שני השפמים וסיימתי את הסאטירה הקטנה שלי, אשר בשנת 1933 לא היתה פופולארית ביותר בקרב הנאצים באמירה: ועוד דבר משותף להם: “משניהם צוחק כל העולם”.
ינקי נשמה לרווחה כשהבחינה בי שוב בלשכת העיתונות הממשלתית. יש להניח כי היא לא תציע לי עוד לקנות חמאה.
* * *
בשעות מאוחרות של הבוקר נודע לנו, כי הקונסול הכללי של ארה"ב שנפצע אתמול אנושות, נפטר היום מפצעיו. זמן קצר לאחר מכן נפטר גם מהנדס ימי אמריקני בשם וולקר, שנפצע בנסיבות דומות.
במסיבת העיתונאים של גרשון נמסרים פרטים על מיתקפה לילית שביצעו הערבים על היישוב רמת־רחל שבעיבורי העיר. קרבנותינו מסתכמים בשנים עשר הרוגים ועשרים ושמונה פצועים. מניין ההרוגים בצד הערבי מסתכם בחמישים. הערבים הצליחו לחדור לפרק זמן קצר לקדמת המשק, אך נהדפו לאחור… גרשון סיפר כי המצרים עומדים להזרים תגבורת לחיילי הליגיון הערבי, העומד בשערי רמת־רחל.
אשר לקרבות בעיר העתיקה, נאלצו כוחותינו לסגת שנית משער ציון.
בפאתי העיר העתיקה עלה באש הוספיס צרפתי; שריונית של ההגנה הצליחה לחלץ מהמבנה הבוער חמש נזירות.
העמדות היהודיות על הר הצופים, הופצצו שוב. הפסקת אש מיוחדת שהוכרזה למשך עשרים וארבע שעות בשטח ההר, שעל פיסגתו שוכנים בית חולים הדסה והאוניברסיטה העברית, עדיין לא הביאה להפסקת קרבות תמידית באיזור זה.
קארטר שולח כאילו־מברק ארוך.
* * *
אחרי הצהריים בבית, צלצול טלפון מעולם רוחות: הרוח הוא דיק ויליאמס מה־ב.ב.ס. הוא אומר, כי הוא מדבר מאצל “ידידים בשטח־הפקר”.
כאשר חולקה ירושלים, ב־14 במאי, יום לפני סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, לשני חלקים: יהודי וערבי, הכריזו המובלעות הנוצריות אל אקסטריטוריאליות מסויימת ומקצת מהאזרחים הבריטים שנותרו בעיר, נענו להזמנה זו. וכך התאכסנו קאמינדו, כתבו של ה“לונדון טיימס”, דיק ויליאמס ובן־ליווייתו, המנדס2 של ה־ב.ב.ס. באחד המבנים של הקתדרלה ע"ש סט. ג’ורג'. הם הניחו שיזכו במקום טוב בין החזיתות, שממנו אפשר יהיה לצפות על המתרחש, ולאחר מכן לדווח לעתוניהם. ואף כי מהתצפית זו, ספק אם יכלו להשיג מידע על המתרחש בחלק היהודי, הגדול, של ירושלים, הרי שהעיר העתיקה היתה בהישג ידם. מלבד זאת, ניתנה להם האפשרות להבריק את דיווחיהם לכל הפחות עד חיפה, ומשם תעבירם לרחבי תבל חברת Cable & Wireless.
דיק סיפר שהבוקר, בשעה 10.30 שוב הופגזו “הדסה” והאוניברסיטה העברית על הר הצופים. אני מצדי דיווחתי לו כי חרף ההפגזה העזה הניתכת על החלקים היהודיים של העיר, שומרת האוכלוסיה על המוראל שלה.
* * *
כעבור מספר דקות נשמע צלצול נוסף.
הפעם מטלפנת הגברת לקויר מקטמון, המצויה אף היא בקרבה ל“גבול הערבי”.
ואלטר לקויר, בעלה, הוא כתבו של “המשמר” התל־אביבי – אחד הכתבים הנואשים המנסים כל יום לשוא לשלוח מברקים לתל־אביב. וואלטר, אומרת הגברת לקויר, יושב כל היום במשרדו או בלשכת העיתונות הממשלתית. אולי תוכל לשלוח לו באמצעותי חצי ככר לחם. “הבחור המסכן בוודאי רעב עד מוות ובכל העיר אין להשיג אפילו פירור של לחם…”
היא מביאה את הלחם ואני נוטלו עמי ללשכת העתונות הממשלתית. בצאתי מהבית, אני רואה נשים וילדיהם ממלאים שקים בחול ומחזקים את החומה שבחזית הבניין.
בלשכת העיתונות הממשלתית אין כל חדש. אנו מתגודדים מסביב לבאר ומקללים את הצנזור, את הדואר, את איש הקשר עם ההגנה, שאינו יכול להעביר את המברקים שלנו. מקללים את כולם, בירה אין להשיג.
אבל אחר כך נקלט שדר מתל־אביב ובו נאמר שממשלת ישראל הורתה על הפסקת אש שתיכנס לתוקפה מחר בערב, בשעה שמונה, בכל רחבי הארץ. הפסקת האש הושגה תוך תאום עם הצד הערבי. הידיעה מתפשטת בכל העיר במהירות הבזק.
כמעט כל אחד תוהה: מילא אנחנו – אבל האם גם הערבים יקיימו את הפסקת האש?
24 במאי 🔗
הלילה לנו כולנו בהתאם לסדר החדש שהונהג לשם התגוננות מפני פצצות. השעות נקפו תוך שקט יחסי: הרי תמיד כשהאדם מתכונן לגרוע ביותר, קורים הדברים באופן שונה מן הצפוי. רק לפנות בוקר החלו שוב נשמעים הרעמים – ככל הנראה בסביבות העיר העתיקה. אבל אולי רק לתקופת זמן מוגבלת?
מועצת הבטחון של האו"ם תבעה להפסיק את האש היום בשעה שמונה.
לפני הצהריים רציתי לבקר אצל הצלם מאירוביץ שנפצע לפני שמונה ימים בפנסיון הגלברג. רסיסי רימונים חדרו לבטנו ולידו והוא אושפז בבית החולים “בריטיש מישן הוספיטל” המנוהל עתה ע"י בית־החולים “הדסה”. ואולם נודע לי שהוא הועבר לבית חולים סט. ג’וזף, שאף הוא פועל בחסות “הדסה”. בבית חולים זה שעות הביקור הן רק אחרי הצהריים. מאוחר יותר נודע לי כי אתמול פגע פגז בבית החולים “סט. ג’וזף” – שלוש נזירות נפצעו.
אין ידיעות בלשכת העיתונות הממשלתית ומברקינו הקודמים טרם נשלחו. מתפתחת שיחה על המחסור בסיגריות, הגורם לסבל בל ישוער לכמה מעמיתנו. תיאודור מייזלס מספר שתמורת מאה סיגריות מכר פריט נדיר מאוספו הארכיאולוגי. קארטר קובל שהוא קנה בשוק השחור – שבו לא ניתן להשיג, פרט לסיגריות ושוקולדים כמעט מאומה – שילם תמורת חפיסת סיגריות בריטיות דולר וששים סנטים. סיגריות אמריקניות נעלמו מהשטח כליל.
סוניה יכולה להרשות לעצמה לעשן משך מספר ימים סיגריות “קאמל”; הצלחתי לקנות חפיסה שלמה בקנטינה שבלשכת העיתונות הממשלתית הישנה ששכנה בבניין דוד, בטרם ננעלו דלתותיו לפני יציאת הבריטים.
* * *
אחרי הצהריים אנו שומעים שוב הפגזה עזה בדרום. ממרפסת הגג שלנו אנו מבחינים בעשן המתמר מרמת־רחל ולובש צורה של קרעי־עננים אפורים ושחורים. כצעיפי־אבל הם מרחפים בשמיים. דומה כי מקצת מעמודי העשן עולים מתוך החורש הקטן המצוי בחזיתו של חדר־האוכל. קירות חדר האוכל עדיין עומדים על תילם – זאת אנו יכולים לראות מבעד למשקפות שלנו.
אלמלא עמידת הגבורה של ארבעת יישובי גוש־עציון, המרוחק כחמישה־עשר קילומטרים דרומית לירושלים – בלב ליבו של איזור ערבי – היה הלחץ על רמת־רחל, על שכונות ארנונה ותלפיות הקרובות גובר שבעתיים. כזכור, נפל גוש־עציון לידי הלגיון הערבי ב־13 למאי 1948, יום לפני כינונה של מדינת ישראל.
בצפון היו אלה היישובים נוה־יעקב ועטרות שנאלצו להכנע עוד לפני סיום המנדט. במזרח עומדים כיום הערבים בפאתי העיר העתיקה ובשכונת שייח ג’ראח, הצמודה אליה וכן בהר הצופים. הם גם שולטים על הכביש המוליך ל“הדסה” ולאוניברסיטה העברית. בדרום־מערב אמנם נהדפו הערבים, ובעיקר העיקרים, מקטמון, אך הם עדיין נאחזים בגבעות שמאחורי מלחה ובמלחה עצמה. אך הפגיעה העיקרית היא בכיוון למערב – הם ניתקו שני עורקי תעבורה חיוניים – מסילת הברזל והכביש המחבר את ירושלים עם תל־אביב. הכוחות הערביים השתלטו על לטרון השוכנת בעמק איילון, המהווה את קו הגבול בין הרי־יהודה לבין שפלת־החוף. הכוחות הישראלים עושים עתה מאמצים נואשים להבקיע דרך לבירה הנצורה.
בחלק המערבי של ירושלים השליטה היהודית בבניני ציבור, כגון מטה המשטרה, הדואר הראשי, בתי המשפט, תחנת השידור, העירייה, היא מוחלטת. עם זאת יצויין כי כל המשרדים האלה אינם פתוחים לקהל, אלא לצה“ל בלבד. בניינים אלה מוקפים בחומת בטון, שבה נפתחו צוהרי־ירי, בשקי חול ובגדרות־תיל. לתוך המדרכות נתקעו כלונסאות ברזל וכך נוצר מערך הגנה צפוף המגן על החלק היהודי של העיר. אגב, “מבצר” הבניינים הוא עתיק בהרבה מהפרק ה”רשמי" של המלחמה הערבית־יהודית שהחלה ב־14 במאי או לכל המוקדם ב־29 בנובמבר 1947 בלייק סאקסס. המבצר בתוככי ירושלים הוקם בידי האנגלים כשהתלקחה המרידה העקובה מדם, של ארגוני המחתרת היהודיים, אצ“ל ולח”י. בפי העם כונה המבצר בשם “בוינגרד”.
משנוכחנו לדעת כי תגבורת יהודית לא תוכל להגיע אלינו בעתיד הקרוב, נישאת כל ההתגוננות מפני הכוחות הערביים, השמים מצור על העיר, על שכמם של חיילי ההגנה ולוחמים לשעבר של ארגוני המחתרת. לוחמים אלה מתגוררים בירושלים – לעיתים במרחק ראייה אלה מתגוררים בירושלים – לעיתים במרחק ראייה או קריאה מבתיהם, מנשותיהם וילדיהם. ממילא היתה ההגנה על הדרך לירושלים מופקדת, בארבעת החודשים שקדמו לסיום המנדט, בידי אנשי ההגנה המקומית, וזאת משום שממשלת המנדט לא הטילה את המשימה על החיילים הבריטים.
הקרב על ירושלים החל מייד אחרי ה־29 בנובמבר – כנופיות ערביות התנפלו במאורגן על אוטובוסים יהודיים שעשו דרכם אל הבירה. ואילו בעיר עצמה נפתחה המערכה ב־1 בדצמבר, עת השתפך אספסוף מוסת, צורח ומשתולל, משער יפו לכיוון העיר החדשה. הפורעים זרמו לאורך הרחוב הנסיכה מרי, כשהפראים והצעירים ביותר מנופפים בידיהם חרבות וסכינים… באותו בוקר נדקר כתב צעיר, אשר לזר, מעתון “הארץ”. פציעתו מוגדרת כקשה.
* * *
מפקד ההגנה בירושלים הוציא היום פקודת־יום שהודבקה על קירות רבים בעיר:
אל כוחות הלוחמים והאוכלוסייה היהודית בירושלים!
זה שבוע ימים תוקף האויב את ירושלים בכוחות סדירים, יחידות ממונעות ותותחים. מטרתו היא לחדור לעיר ולהשמידנו. כל רצונו הוא להיות הכובש של העיר ושליטה. עלה בידינו להדוף את האויב החזק וגם להשתלט על שטח נוסף שישמש אותנו לצורך הגנה יעילה על האוכלוסייה היהודית.
במערכה זו אנו לא רק מצילים את ירושלים, אלא גם תורמים למאמץ המלחמתי של הארץ כולה. אנו מרתקים כוחות גדולים של האויב באזורנו ומעכבים את התקדמותם מדרום לצפון וממזרח למערב. כל כדור וכל פגז הנורה עלינו נשאר ללא שימוש בחלק אחר של הארץ, המבוצר פחות.
עובדה אחת שרירה וקיימת: האויב לא יחדור לתוך עירנו. כוחותינו המזויינים וכל האוכלוסייה כולה יילחמו על כל אבן בעיר זו המקודשת לנו. נהפוך כל רחוב וכל בית למבצר המגינים ולקבר של אויבנו.
כל תושבי העיר חייבים ללא יוצא מן הכלל לגלות נכונות לקרב בכל עת ובכל מקום, בהתאם לכך אני מצווה:
ניתן לזמן כל אחד ובכל עת למלא כל תפקיד, וזאת בהתאם להוראות של כוחות הבטחון המוסמכים לכך.
ניתן להחרים כל רכוש העשוי להביא תועלת ללוחמים בשדה הקרב.
אסור לפנות שכונות מגורים, במידה ומפקדי הרבעים אל נתנו פקודה לעשות כן.
אסור לסגור חנויות, בתי עסק, בתי קפה ומקומות־בילוי. שעות הפתיחה תהיינה כמו לפני מצב החירום הנוכחי. אנשי כוחות בטחון רשאים לצוות על פתיחתם של בתי עסק שנסגרו על ידי בעליהם.
נאסר על אזרחים ועל חיילים כאחד להימצא ברחובות העיר בשעות הפצצה, וזאת במידה שאינם ממלאים תפקיד כלשהו. (הפגזים אינם גורמים נזק רב לבתים, בעיקר לבנייני אבן; מרבית הקרבנות נפלו מקרב אלה שלא נמצאו בבתיהם).
כל מי שמפקיע מחירים או סוחר בשוק השחור, ייאסר ויישפט ע"י בית־דין צבאי יהודי. אנשים אלה ייענשו בכל חומר הדין, כמי שמחבלים במאמץ המלחמתי הלאומי. הוא הדין לגבי כל אלה המחביאים מצרכי מזון הדרושים לצבא ולהמשך המלחמה. אנו פונים בקריאה לכל האוכלוסייה לנהוג על פי הוראות אלה. כל גבר וכל אשה חייבים למלא את תפקידם כדי שנוכל לזכות בנצחון מהיר.
מפקד מחוז ירושלים – 23.05.1948 🔗
אולם היום יש לנו גם מספר ידיעות טריות, המהוות ניגוד מרענן לקריאה הקודרת של ההגנה.
הילדה, הגננת של אורי גרינשפן בן הארבע ושל חברו יורם, בן גילו, הודיעה לאמו שהחליטה לבקר אצל הזאטוטים בבתיהם, מכיוון שסכנת הפגזים והכדורים מוענת את שליחתם לגני ילדים. אורי הציע שבביקור הראשון ישחקו בתרמילי כדורים. הוא החליט שהתרמילים הזקופים אינם אלא חיילים ואילו אלה המונחים הם ילדים. את החיילים כינה בשמות: יוחנן, מרדכי, דוד… לשעה הבאה הזמין את הקוביה הגדולה ביותר מהגן. הילדה הבטיחה להביא.
* * *
בערב, בשעה שמונה, אמורה היתה להתחיל רשמית הדממה הגדולה, הפסקת האש הגדולה, לא רק בחזית ירושלים, אלא בכל רחבי הארץ. במסיבת עתונאים נמסר לנו שההגנה קיבלה פקודה מהממשלה הזמנית בתל־אביב להשיב אש רק במקרה של התקפה. אולם מאוחר יותר נאמר כי הערבים כלל לא כיבדו את הוראת האומות המאוחדות להפסיק את האש.
היריות אינן נפסקות.
25 במאי. 🔗
רק לפנות בוקר הצלחנו להירדם.
באחת אחר חצות נשמעו נהם מטוסים והתפוצצויות רחוקות שהתערבבו במטחי־אש אינסופיים. טרם הונהגה צפירת אזעקה נגד מטוסים. מאוחר יותר קראנו ב“פלסטיין פוסט” ידיעת חצות: אווירון יהודי הפציץ בסביבותיה של ירושלים עמדות תותחים ערביות.
מפליא הדבר, אך ה“פלסטיין פוסט” ממשיך להופיע למרות כל הקשיים – אף כי העיתון יצא לאור רק פעמיים בפורמט זעיר, במהדורה משוכפלת ובצורה פרימיטיווית. הסיבה לכך היתה ההפסקה בזרם החשמל בשעות הלילה שלא איפשרה את סידורו של העיתון והדפסתו. ממילא אי־אפשר להעביר עכשיו את העיתון אל מחוץ לעיר, אך כל אותם העותקים הרבים שנדפסו בימי המצור הראשונים מוטלים היום בערימות לפני חלונות המערכת, כחומות ביצורים נגד פגזים ופצצות.
וכשם שאיש אינו מקבל דואר בעיר, נגזר גם על העיתון לחיות בלי מכתבים מחו"ל; וכאילו לא די בזה, שיחות טלפון מתל־אביב ומחיפה אף הן אינן מגיעות אלינו: הקווים עוברים דרך שטחים המוחזקים בידי ערבים. וכשנפסק הזרם במשדרים, משתררת דממה בגלי האתר וחדשות אינן משודרות. רק כדורים מסופקים לבתים בכמויות בלתי מוגבלות, אין זה דבר קל לעורכים להכין מהם עיתון.
התנאים החיצוניים, אף הם אינם פשוטים ומכבידים ביותר על עבודתם.
הם יושבים בחדרים הרוסים למחצה, בין כתלים שהשחירו מעשן. במקום נורות חשמליות התלויות מן התקרה, מאירים להם נרות, שהודבקו על מכונות הכתיבה. חדרי המערכת דומים יותר למערות־קושרים אפלות. כזהו המראה של בניין “פלסטיין פוסט” שניזוק קשה ב־1 בפברואר מהתפוצצות מטען חומר נפץ. מבצעי־הפשע, שככל הנראה, חלקו על תוכנו של העיתון, טרם נתפסו. שני עובדים ממחלקת הדפוס נהרגו, רבים אחרים נפצעו. האש שפרצה בבניין התפשטה במהרה לבתים הסמוכים וגרמה להרס רב. ואף על פי כן הופיע העיתון למחרת בבוקר. הסדר הוכן בבית דפוס אחר. בגליון־חירום זה נתפרסם טורו של הפרשן האנגלי – הנוצרי הנודע. דוד קורטני, Column One. הוא פתח את רשימתו באותו בוקר במלים הבאות: “האמת נשמעת בקול אדיר מה – ט.נ.ט. ובוערת באור בהיר יותר מלהבות האש שהוצתה. סופה לנצח…”
הדינמיט של ה־1 בפברואר השמיע את קולו בטונים גבוהים למדי. הדבר היה בשעה עשר בערב. ישבתי בכוננות־מברקים רגילה, רכון על מכונת הכתיבה שלי, בבניין לשכת העיתונות הממשלתית. לפתע נחרדתי מהתפוצצות אדירה שכמותה טרם נשמעה בירושלים – והסופרלטיב הזה אינו חסר משמעות בעיר זו, למודת קולות הנפץ. שלחתי מייד מברק שנוסחו הפך בעת האחרונה לשיגרה שבלונית: “התפוצצות אדירה זעזעה את ירושלים הלילה בשעה 10:05. הפרטים טרם ידועים.” לידיעה מעין זו אין ערך חדשותי רב, אך בכוחה להזעיק את המשרד של ה־א.פ. בלונדון – אולי יבוא בעקבותיה סיפור יותר גדול.
מה קרה הפעם? אש לא נראתה בשום מקום. למשטרה אין עדיין ידיעות כלשהן. אבל כעבור שמונה דקות לערך התפרץ בוב קונוואי מה“ניו־יורק דיילי ניוס” למשרד: "זה ה “פלסטיין פוסט”! הייתי שם! אבל אני לא האמנתי לו: “זה לא יתכן”. גאוותו של בוב נפגעה משום שלא האמנתי לו.
לא נותר לי אלא להכיר בעובדה, שאפילו מוסד כה חשוב (לפחות לעיתונאים) כבניין של עיתון יומי עלול להתרומם לאוויר.
* * *
אחרי הצהריים ראיתי שוב ממרפסת הגג שלנו ברקי תותחים שהבהיקו בסביבות המנזר מר אליאס, דומה כי משם מופגזת רמת־רחל מחדש. מיקומו האסטרטגי של המינזר, השוכן על ראש גבעה נישאה, בין ירושלים לבין בית־לחם, מוזכר במדריכי תיירים רבים. בהסברים לתיירים גם נאמר שהמנזר אינו נקרא על שמו של הנביא אליה שבנוסו מפני איזבל מצא כאן מקום מנוחה, (פרק י"ט במלכים א') אלא על שמו של מייסדו הבישוף אליאס, שעל אודות זהותו אין אנו יודעים הרבה.
* * *
לא רק בסביבות רמת־רחל “שמח” היום. גם בקרבת מרכזה של ירושלים מיתמר ענן עשן שחור, כביר בממדיו. השמועה מספרת כי מחסן דלק עולה באש. עוד מספרות הבריות כי ליד התחנה המרכזית של “אגד” הועלו באש שלושה אוטובוסים. פגזים פגעו בהם ונוסעים רבים נפצעו. ידיעה זו מעופפת כציפור מפינה לפינה. מכרים רבים שאיתם אני נפגש בדרכי העירה, מספרים לי על התקרית. התוכן והצורה הם בדרך כלל עניינים, ירושלים אינה אחוזת בהלה, אין נוטים להגזים, לא נתפסים להזיות וכל אימת שצצות שמועות בלתי מבוססות, הן כבות כאש של קש.
גם תחושת הסכנה הבלתי אמצעית נשארת מוגבלת מבחינה הזמן והחלל גם יחד. רעמי התותחים במר אליאס והפצצות ברחוב יפו אינם מעוררים אי־שקט מיוחד ברחביה וכמעט איש אינו נמלט על נפשו. במגרש בנייה שומם עומדות שלוש נשים, שלבושן מעיד על השתייכותן למעמד הבינוני, והן תולשות בשלוות נפש עשבי־חובזה. הנשים תכינה מהחובזה תבשיל דמוי־תרד והן תגשנה אותו לבעליהן לארוחת־צהרים – בתנאי שיורשו לחזור הביתה מהחזית או מבניית ביצורים למספר שעות.
* * *
ככל שאני מתקרב אל מרכז העיר, כן הולכת וגוברת עוצמת מטחי הפגזים. ברצוני לבקר אצל ידידינו, משפחת טייטל הזקנה, בדירת החירום שלהם ברחוב הסולל. דירתם המקורית, שמן הסתם כבר נבזזה, נמצאת בשטח ההפקר בשכונת מוסררה, בקרבת החומה. לא מצאתי את הטייטלים בבית. אני יורד אל המקלט, שלפי התרשמותי הוא אחד הגדולים בעיר. במקלט מצויים לא מעט נשים וילדים, ואתם גם אי־אילו קשישים. באחת הפינות יושבים בני הזוג טייטל. הם שקטים ומכונסים בתוך עצמם. הוא שקוע בקריאת ספר לימוד לערבית ולידו מונח כתב־עת ישן בשפת האספרנטו. הגברת טייטל תופרת.
* * *
משם אני ממשיך ללישכת העיתונות הממשלתית לשמוע מה הולך. כאילו שלא שמעתי היום מספיק קולות ירי. אני מהרהר בסבל הרב שבו התנסה רחוב בן־יהודה בעת האחרונה. על קירות בניין לישכת העיתונות הממשלתית, על כל־בו שווארץ הקרוב ועל קירותיהם של בתים רבים מרוחים כתמי פיח גדולים. זעיר פה, זעיר שם, נראים כתמים לבנים באבנים, שמשות מנופצות – הפגזים הותירו כאן את עקבותיהם, ברחוב נראים שני סוגים של תלים משברי־זכוכית: גדולים יותר שטואטאו בקפידה, הללו נתהוו כתוצאה מהפגזת הימים האחרונים ולידם קטנים יותר, שנערמו בחופזה – טביעת אצבעות של השעות האחרונות.
* * *
בחלקו העליון של בן־יהודה התרגלה העין לתמונת הגוארניקה, המקבילה את פני העוברים והשבים: חור ענק שבמקומו עמד עד ל־22 בפברואר המלון “אטלנטיק”. מסביב – בתים הרוסים למחצה. בהתפוצצות המלון ניספו 52 יהודים, למעלה ממאה נפצעו קשה. אני זוכר את ההדף האימתני שהעירני משנתי דקות ספורות אחרי השעה שש. הגברת גרינשפן שעלתה אלינו, כולה נסערת, סיפרה על ההתפוצצות האדירה ברחוב בן־יהודה. על תמונת האסון הבלתי נתפסת: קירות שנחתכו כמו בסכינים, אמבולנסים ממתינים כדי לפנות נפגעים, רבים הנועצים מכושיהם בעיי המפולת, חופרים ונוברים. במקרים לא מעטים הם מחלצים גופות מהחורבות. רבים אחרים משוטטם כה וכה, מתייפחים בבכי, סופקים כפות ידיים.
חשתי אל בית חולים “ביקור חולים” הקרוב, שם כבר הוכנה רשימה מודפסת של הפצועים שהובאו לחדר המיון. רבים נתקפים בהתרגשות, כשלא עולה בידיהם לאתר בין המאושפזים את קרובי־המשפחה שלהם. הם חוששים שהללו מצאו את מותם תחת ההריסות. לא הרחק מבית החולים, על קירותיו של קולנוע “אוריון” ההרוס, מודבקים ארבעה־חמישה עותקים של הכרזה הגרוטסקית “נשיקת־המוות”…
בשעה תשע בערך קיבלתי באמצעותו של סוחר הספרים סאלינגרה, הממלא תפקיד בכיר ב“הגא”, עדות ראייה על משוריין משטרה מיסתורי שדהר על למלון “אטלנטיק” ונעצר שם דקות ספורות לפני השעה שש. מהרכב יצאו גברים לבושים במדים שהסתלקו מהמקום. אחר כך המשיך המשוריין בנסיעתו המהירה וכעבור שניות מספר אירעה ההתפוצצות. חלקו העליון של רחוב בן־יהודה כוסה בענן עשן.
מאוחר יותר סיפר לנו כומר, שקול הנפץ נשמע עד בית־לחם.
* * *
ה־25 במאי זוחל לאטו, לאטו.
עדיין אין יודעים, האם ומתי יצייתו שני הצדדים לפקודת הפסקת האש. לא כל שכן, מתי ייצאו המברקים שלנו…
ידיעה אחת היא בעלת חשיבות רבה למדי: אווירונים יהודיים הפציצו היום, זו הפעם הראשונה, את רמללה, צפונית לירושלים. בעיירה זו שוכנת, כמשוער, המפקדה הראשית של צבא קאוקג’י.
גם אצלנו תישמע צפירת האזעקה – בערב, בעת קיומה של מסיבת עתונאים עם חנוך, דובר ההגנה, ישבנו בלשכת העיתונות הממשלתית ותקתקנו מברקים מתוך תקווה מהולה בספיקות – סוף סוף הם ייצאו לדרך. צפירות האזעקה קוראות לאוכלוסייה לרדת למקלטים. העיר מואפלת ממילא, בגלל מחסור בזרם החשמל. גם אותם מפעלים הרשאים להשתמש בחשמל, אם הקווים לא נפגעו, מוכרחים עכשיו לכבות את התאורה. לשכת העיתונות הממשלתית נמנית עם מפעלים אלה. אבל היום נסתיימה האזעקה בלא כלום. לא ראינו דבר, לא שמענו דבר ואחרי שעה קלה התבשרנו כי מטוסים בלתי מזוהים ניצפו “בשמי ירושלים”.
מאוחר יותר נודע: הערבים ביקשו שהות נוספת של שלושים ושש שעות. פרק זמן זה דרוש להם כדי לשקול, האם להיענות בחיוב לפקודת הפסקת האש. מועצת הבטחון שהתכנסה בלייק סאקסס העניקה להם שהות של ארבעים ושמונה שנות.
ממשלת ישראל הזמנית, נאמר בהמשך הידיעה, היושבת בתל־אביב, שומרת לעצמה נוכח התוקפנות הערבית המתמשכת את קביעת עמדתה הסופית.
דובר הסוכנות היהודית הוסיף דברי פרשנות בהם נאמר, כי לדעתו מברכת הממשלה הבריטית על מדיניות הסחבת הנקוטה בידי הערבים והיא אפילו תומכת בה. בדרך זו מקווים האנגלים להשתלב שוב במשחק הפוליטי. הדובר חיווה דעתו כי אנגליה מקווה שהצדדים המעורבים בסכסוך, יקראו לה שוב, אחרי שיווצר מצב של תיקו צבאי, ויושב על כנו מעמדה שלפני 14 במאי, כדי להטיל עליה את התפקיד של בעלת המנדט ושופטת בוררת עליונה.
* * *
כמובן שיש גם פירושים אחרים לעמדתה הפוליטית של אנגליה ובמיוחד להצטרפותם של אנגלים בודדים לשורות הלגיון הערבי. רבים מהם פועלים מאחורי הקלעים של המדיניות הערבית ומושיטים שכם להצלחתה. מרבית הפירושים האלה אינם מציגים את האנגלים באור ידידותי. אף על פי כן בולטת בתוכם ההנחה הנשמעת אפילו בימים אלה בפי יהודים רבים. “אין אנו נגד העם האנגלי, אנו רק מתנגדים לממשלת בווין שאינה מבינה אותנו, ונגד מדיניותה האנטי־ציונית”.
26 במאי 🔗
זה לא היה הנורא שבלילות, אך לפנות בוקר נחתו פגזים רבים למדי על העיר, בעיקר באיזור המרכז, בסביבות כיכר־ציון. הולך רגל שעמד לפני חנות העתיקות של במברגר וורמן נפצע קשה מרסיס, לאחר־מכן ראיתי בחלון הראווה את ספרו של יוסף בן מתיתיהו “מלחמות היהודים”, שנכתב לפני אלפיים שנה. האיש הוחש לבית־החולים אך הרופאים לא יכלו להצילו.
אצל סאלינגרה הציגו בחלון את כל הספרים שנפגעו הלילה ועוד קודם לכן מרסיסי פגזים, בתוכם גם האטלס המקראי של ווסטמינסטר. מתוך תערוכה גרוטסקית זו קניתי גליון נאה של כתב עת צרפתי לאומנויות. בחוברת לא ננעץ רסיס, אלא נתקע בה כדור של רובה. שם החוברת Le Soleil.
* * *
בצהריים אני חוזר לרחוב רמב"ן.
זה עתה הגיע בעלה של העוזרת, כדי לבשר לגברת בך שהיא לא תוכל לבוא היום לעבודה. היא נפצעה.
סוניה שמחה שהבאתי עמי מבית המרקחת גלולות ויטמינים תמורת ארבעים גרושים.
יש הטוענים כי גלולות אלה העשויות לפצות על המחסור בירקות ופירות טריים. יש להניח כי בתל־אביב ניתן להשיג הכל.
אצלנו, מחסני משרד האספקה מתרוקנים והולכים. הדבר מורגש בחנויות הריקות ועוד יותר – בקיבות הריקות של תושבי העיר. אנו מקטינים את המנות משלוש קופסאות השימורים שלנו. על מנת הלחם היומית שמשקלה 150 גראם ניתן למרוח שכבה דקה של ריבה או ממרח אנשובי. פעם בשבוע מחלקים חופן גריסים או שעועית וקפה. בעיקר לשם הרחה. פרובוקטורים, אף אלה ישנם בנמצא. אתמול בא כתב מקומי אל לשכת העיתונות הממשלתית והביא באמתחתו כריך עבה עם גבינה מלוחה. הוא כילה את פיתו נוכח עינינו ונחירינו הקרועים לרווחה.
* * *
ברחוב רמב“ן מתקיימת שוב בשעות אחרי הצהריים חלוקת מים לתושבים. גברים ונשים שהתגייסו ל”משמר העם" נטלו על עצמם את התפקיד החשוב הזה. תחילה עסקו חברי ארגון זה – מעין כל־בו חיוני במערכת ההגנה הירושלמית – במיגוון של מלאכות: שמירה על הסדר ברחובות, פעולות שיטור ברחובות העיר, אך בעיקר איוש מחסומים שהוצבו בכניסות לרבעים יהודיים, וכן חיפוש במכוניות שנסעו דרך שכונות יהודיות לשם גילוי פצצות ומטעני חבלה. ירושלים למודת ההתנקשויות זקוקה למישנה זהירות. בחודשי דצמבר וינואר הגבירו הצלפים הערביים את פעילותם. היריות מהעיר העתיקה ומבית הקברות ברחוב ממילא אל מרכז העיר, המאוכלס ביהודים, הלכו ותכפו. משום כך נעלמו הקונים היהודיים מרחוב הנסיכה מרי, שבו מידת הסיכון היתה גבוהה ביותר. אנשי משמר העם, נשים וגברים, נשלחו לרחוב זה כדי “להחיותו” ולהמריץ את הדם בעורקי המסחר. אולם תחבולה זו לא הועילה, אף לא לקוח אמיתי אחד לא הלך בעקבות לקוחות ה“דמה”. המסחר ברחוב הנסיכה מרי לא קם לתחייה ורק ריח של אבקת שריפה נישא בחלל. לבסוף הגיפו גם אחרוני העסקים את חלונות הראווה שלהם בתריסי ברזל והם נותרו סגורים במשך שבועות וחודשים.
באמצע חודש מאי פרצה המלחמה באורח רשמי וצבאות ערב פלשו לשטחה של ארץ ישראל, עבודת משמר העם בירושלים לבשה אף היא אופי מלחמתי. בעיבורי העיר הוקמו חומות מבלוקים, נחפרו תעלות ומלכודות לטנקים. אלפי אזרחים, שהורגלו לחיי נוחות, הוכרחו משך ימים רבים להדיר שינה מעיניהם. אולם רבות מעבודות הביצורים היו בנות ביצוע רק תחת מחסה הלילה ואילו משך שעות היום ניסו עדיין לעסוק במשלוח ידם הרגיל, וזאת חרף תנאי המצוקה והמחסור, הכל ברוח ה“כאילו” הירושלמית.
מעוללות אותם הימים: פעם חזרה מחלקה של משמר העם אל המטה שלה, כשאיש אחד נעדר משורותיה. דאגה עמוקה קיננה בלב רבים, שכן באותו לילה נקלעה המחלקה לאש ערבית עזה ואנשיה נאלצו לתפוס מחסה. נשלחו משמרות של חיילים לחפש אחר הנעדר. הם מצאו אותו לבסוף שרוע בתעלה ברחוב, שבה חיפש מחסה – ונרדם.
לחלוקת המים באמצעות משמר העם קדם סיפור שראשיתו בחודש דצמבר 1947. אחרי קבלת ההחלטה ע“י האו”ם בלייק סאקסס, הועלו השערות כי הערבים מתכוונים לנתק את קווי־המים העולים משפלת החוף לירושלים. אולי ירצו לחבל בהם בדרך אחרת. ואמנם, חששות אלה נתאמתו, אך בינתיים יזמה ועדת מים שהוקמה בירושלים את ספירתם וניקויים של בורות המים המצויים בעיר. מניינם היה כאלף והועדה דאגה גם למילויים במי גשם.
המשקעים הרבים שבהם נתברך החורף שעבר, סייעו רבות לפעולה זו.
אחרי מילויין, נחתמו הבריכות שוב. המשאבות הוסרו כדי לסכל נסיונות שאיבה ללא נטילת רשות מגורמים מוסמכים. עתה משתלמת הזהירות. כל עוד ניתן לתדלק את כלי הרכב, נוסעות מיכליות המים בדרכים הקצרות ביותר אל הבורות המסומנים במפה. באיזורים מסויימים נאלצים התושבים לספק לעצמם את הנוזל היקר. בשכונת קטמון התפוצץ רימון ליד מיכלית המים בשעת החלוקה של המנה היומית. המכונית ניזוקה אך המיכל נשאר שלם – לשמחתן של הנשים שמיהרו להתחבא במקומות מיסתור שונים. כעבור מחצית השעה, משנדמו היריות, הן שבו ויצאו ממחבואיהן, יצרו שרשרת־המתנה חדשה, כשהן אוחזות בידיהן את תלושי המים. מקצתן נאלצו להשיג במהירות תחליפים לכלי המים. הלך הכד אל הבאר עד שרסיס פגז ניפצו לשברי חרס…
במספר שכונות וביניהן גאולה החלו בימים האחרונים מחלקים את המים לתושבים מחצות ועד ארבע לפנות בוקר. הסיבה: באור היום גברו הצליפות מהגבעות הסמוכות שנתפסו בידי ערבים שפגעו במחלקי המים ובמקבליהם.
חלוקת המים מתקיימת פעם ביומיים־שלושה, אך הכמות שמוקצבת אינה משתנה: עשרה ליטרים לנפש ליום. זה לא הרבה ומההקצבה הזעומה לא נותר אלא מעט למקלחת היומית ולאמבטיה השבועית. הירושלמים, שעוד בימים כתיקונם למדו לרסן את תשוקת המים שלהם בשל הלחץ הנמוך בצנרת, נאלצים עתה לשתות במנות ולהתרחץ במנות; בכל מקום צצים מומחים אמיתיים, היודעים כיצד להשיג באמצעות מינימום של לחות המחולקת על פני כל הגוף את מאקסימום הנקיון. נוסף על כך הופצו בקרב עקרות הבית עלונים שעליהם נדפסו הוראות מדוייקות לניצול מירבי של המים. אין להשתמש במים כסתם מים, אלא תחילה יש להדיח בהם את הכלים, לאחר מכן לשטוף את הריצפה ויחד עם המים ששימשו לרחיצת הפנים והגוף, יפנו לתחנתם האחרונה: האסלה בבית השימוש.
* * *
בשעה תשע בערב אמורה להתחיל הפסקת אש. ובשעה תשע אנו שומעים… שהאש נמשכת. קארטר כותב באחד ממברקיו שעל פי מידע עדכני שהגיע אליו, התלקחו הקרבות לא רק אצלנו, אלא גם בלאטרון – זהו קרב על אספקת מים ומזון מהשפלה לירושלים. מתקבל הרושם, כי חלק מהיחידות הירדניות ושל כנופיות קאוקג’י עברו מירושלים לשפלת לאטרון כדי להכריע את המערכה.
גם הכוחות הישראליים קיבלו תגבורת של אנשים וחמרי־מלחמה, דומה כי עמק איילון שבו עצר יהושע את השמש מלכתה, הופך בימינו שוב לגיא חזיון היסטורי.
27 במאי 🔗
הפסקת האש, שאמורה היתה להיכנס אמש לתוקפה – לפי החלטת מועצת הבטחון – אינה נשמרת כלל ועיקר. מהרדיו נודע לנו כי הערבים לא נתנו פקודות מתאימות לכוחותיהם והיריות מצדם נמשכות כרגיל. אגב, השידורים נקלטו הבוקר אחרי דממה ממושכת. אין תימה, כי גם ההוראה שנתנו היהודים להפסיק את האש, ממילא פג תוקפה באורח אוטומטי. סמוך לחצות הסיעני קארטר הביתה במכוניתו. משהגענו אל החלק העליון של רחוב בן־יהודה, עצר אותנו ליד המחסום אדם נרגש. מהמלים הספורות שהצליח לחלץ מגרונו, למדנו כי הוא נפצע ברגלו מכדור – החשנו אותו לבית החולים. בדרכנו לשוב הביתה נחתו לידנו מספר פגזים, אך לא אונה לנו דבר.
* * *
לפני הצהריים ניגשתי שוב ללישכת העיתונות הממשלתית.
הצלם שלנו, ג’יימס פרינגל אירי מכף רגל ועד ראש, מרפקן סימפטי וזריז, הגיע זה עתה מרמת־רחל. שלשום בלילה הסתנן, יחד עם שני צלמי קולנוע ובליווי חיילי הגנה, לקיבוץ ההרוס. הוא שהה יום תמים ביישוב שנפגע קשה מהפגזות האויב אך עדיין נתון בידיים יהודיות. הוא צילם במקום וחזר העירה כשבאמתחתו שלל־מצלמה עשיר. הוא מספר כי הרוח מביאה עמה מכיוון עיי־החורבות של היישוב ושל חפירות המגן הישראליות צחנת גופות בלתי נסבלת. מקורו של הריח הרע הוא בשדה קדמי שבו נבלמו מרבית ההסתערויות הערביות ליד גדרות־תיל.
* * *
בצהריים שלח קארטר מברק המתאר את האווירה בעיר: "המצור הערבי שחסם את ארבעת הכבישים המוליכים לירושלים, יצר מסביב לעיר טבעת, ההולכת ומתהדקת מיום ליום. תושבי ירושלים סובלים ממחסור חמור במצרכי מזון, מים ומאור. וכאילו לא די בכל אלה, מזכירה להם כרזת־ענק התלויה על קירות קולנוע ציון, את מצוקותיהם. הכרזה הודבקה לפני חודש כשהעיר היתה עדיין מוארת במנורות חשמל. הסרט האחרון שהוקרן בקולנוע ציון נקרא “בין החומות”…
ואילו אני הברקתי פילטון קצר. סיפרתי על “גני־ילדים במחתרת” השוכנים במקלטים שהותקנו זה לא כבר בבתי־מגורים שאוכלוסיותיהם מבורכות בילדים ובבני נוער. במברקי סיפרתי על ההווי המלחמתי בבתי הספר. שעריהם אמנם נעולים עתה, אך בשעות שבהן משתררת הפוגה, מתאספים תלמידי “השנתונים הבוגרים”, בני שתים־עשרה, שלוש־עשרה וארבע־עשרה בכל בוקר בחצרות בתי הספר. משם הם יוצאים לעבודות ביצורים הנימשכות מספר שעות. הם מועסקים בעיקר בחפירת תעלות ובמילוי שקים בחול. ראיתי גם קבוצת תלמידים שחתכה גדרות תיל ברחביה. תלמידים אלו טרחו למחוק את העקבות האחרונים של איזור הבטחון האנגלי במערבה של העיר. עם תום המלאכה, הופיעה כיתת בנות, שרות וצוהלות. הן אחזו בידיהן מטאטאים והחלו מנקות את הרחוב.
* * *
קיווינו כי במסיבת עתונאים שתתקיים בצהריים, ימסור גרשון הירש מידע כלשהו על מהלכו של הקרב ליד לאטרון. חנוך גבתון, דובר ה“הגנה” סיפר אמש כי בקרב זה נוטלים חלק אלפי חיילים והוא הגדול בכל הקרבות שהתנהלות עד עתה במלחמה שבין היהודים לערבים. עתה נמסר לנו כי בוצעה היערכות מחודשת של הכוחות הלוחמים. ידיעה זו אינה אומרת דבר, אך בשום פנים ואופן אינה מאשרת את השמועה שהפיץ מר ק. הזקן ששוחח עם מרים, ששמעה מפי יהודית כי נעמי האזינה לחדשות ברדיו: היהודים הובסו ליד לאטרון.
המערכה על הדרך ירושלים החלה למעשה כבר בחודש דצמבר 1947, עת התנפלו כנופיות ערביות על כלי רכב של יהודים. רק במחיר של קורבנות כבדים ובתוכם נהגים, נוסעים ואנשי ליווי של ה“הגנה” אפשר היה להעביר מספר לא רב של שיירות מזון ונוסעים מתל־אביב לירושלים. באחת משיירות אלה מצא את מותו האנס בייט, האיש שאירגן בכישרון רב את עליית הנוער מגרמניה לארץ.
הוא היה אחד היהודים האחרונים שנקברו עוד לפני פרוץ המלחמה בהר הזיתים, בעודו מוחזק בידי הערבים. יחד עמו הובאו למנוחות עולמים עשרה יהודים נוספים שנפלו חללים באותו יום עצמו. משוריינים נסעו לפני ואחרי מסע ההלוויה, כולם, לרבות קרובים וידידים שביקשו לחלוק כבוד אחרון לנופלים, נאלצו להישמע לפקודת החיילים הבריטים שעדיין מילאו תפקידי בטחון מסויימים, ולהשאר בתחומי הקמפוס של האוניברסיטה העברית. רק שלושה צלמי עיתונות ושני כתבים הורשו להצטרף ללווייה, כך שמספר המתים עלה על מספר המלווים…
לפני הכפר הערבי אבו־טור נאלצנו לפנות, תחת עיניים עוינות של התושבים, מחסום דרכים עשוי מאבנים…
ומשהגענו לשערי בית העלמין, השארנו מאחורינו את המשוריינים ואת המכונית של החברה קדישא. המתים שנעטפו בתכריכים לבנים, נישאו בחופזה בין מצבות רבות מני ספור. המדרון האדום־חום, מכוסה בטרשים, נשקף מעל לצריחיה ומגדליה של ירושלים, מעל למדבר יהודה המשתרע למרגלותיו… הלאה, הלאה, ובעוד קבריהם של האנס והאחרים נכרים במהירות ואנשי החברה קדישא ממלמלים את תפילותיהם לעילוי נשמות המתים, שבו השוטרים האנגלים והיהודים מבעד לפתחים בחומת בית הקברות אל אבו־טור. תושבי הכפר התנכלו בימים האחרונים ללוויות שעשו דרכן אל בית הקברות בהר הזיתים.
* * *
בסוף. אפריל נפתחה המיתקפה הנגדית הגדולה של כוחות ה“הגנה”. המטרה היא שחרור עורק החיים החיוני מידי הערבים. קיומה של ירושלים תלוי בשליטה יהודית בכביש, המוליך מן השפלה אל הבירה. המיבצע כונה בשם “מיבצע נחשון” והוא נועד להביס ולהפיץ לכל רוח את היחידות הערביות שאמנם פעלו בנפרד, אך מטרתם המשותפת היתה להתנכל לשיירות ולהסב להן אבידות.
אחרי שורה של תקיפות מפתיעות הצליחו כוחות ההגנה להבטיח את השליטה, במידת האפשר, על שדה המערכה. בקטע של הכביש העובר בשפלת החוף כבשו אנשי ההגנה את העמדות הערביות מסביב לדיר מוסיין השוכנת בארצו של הגיבור שמשון וכן שורה של גבעות מערבית לירושלים. האוכלוסייה הערבית של חבל ארץ זה, פרט לאבו־גוש, רחוקה מיחס ידידותי כלפי היהודים. גם הקסטל נכבש. הערבים הטילו למערכה על כפר גדול זה, המצטיין בחשיבות אסטרטגית, כוחות ניכרים. במהלך הקרב העקוב מדם, החליף הקסטל בעלים פעמים רבות, רק עם נפילתו של המנהיג הערבי עבדול קאדר אל חוסייני, נטתה כף ההצלחה סופית לצד היהודים.
אולם, הקטע החיוני ביותר של הכביש עדיין לא מצוי בידי היהודים. אמנם באפריל הצליחו כוחותינו לכבוש את שער הגיא, מזרחית למנזר השתקנים בלאטרון, ולהחדיר שיירה נושאת מזון ונשק – בקרבות אלה הוקז דם יהודי רב – אך עתה, בסוף חודש מאי המאזן הוא לרעתנו. הערבים החישו אל מיצר הררי זה לוחמים רבים כל כך, עד כי הם ממשיכים לחלוש על התנועה הזורמת בכביש, גורלנו נתון בידיהם.
* * *
אחרי הצהריים אנו מתכנסים בבית הקפה “קפה אימפיראל” שהסב את שמו ל“קפה ירדן”, ככל הנראה מנימוקים פטריוטיים: להעתיק את נהר הירדן לתוככי ירושלים. בבית קפה זה עורך קצין של אצ“ל (שטרם שולב בהגנה) מסיבת עיתונאים. הוא אומר שמנחם בגין נתן פקודה ממקום שבתו בתל־אביב לאמור, “אין כניעה ואין נסיגה”. שנית, הוא מודיע לנו כי היה זה האצ”ל ולא ההגנה שפיקד על מגיני רמת־רחל בעת המיתקפה הערבית הגדולה.
אולם שיחת היום בין העיתונאים היא מחאתם החריפה של שנים־עשר כתבים וצלמים מחו“ל, בתוכם קן בילבי מה”ניו־יורק הראלד טריביון“, שהוגשה לראש הממשלה דוד בן־גוריון. לטענתם אין מרשים להם לצאת לשטח ערבי ולהגיע אליו בדרך הנתונה לפיקוחו של הצלב האדום. המערכות שלהם רואות את שהותם כאן כחסרת־טעם, מכיוון שאין הם מסוגלים לשלוח את דיווחיהם במהירות מירבית – אם בכלל – מהעיר הנצורה. הם מאוד ממורמרים, במיוחד מקוממת אותם טענת הבטחון; הם אומרים שבטחונם האישי הוא עניינם הפרטי, ומה שנוגע לבטחון הצבאי, הרי שכל מה שראו עיניהם הוא חסר כל ערך בשביל האוייב… מכל מקום, ביחס להעברת הידיעות לחו”ל, אנו חשים הקלה מסויימת: ניתן לנו לשלוח מדי יום ביומו, באמצעות “משדר המארינס” הממוקם בקונסוליה האמריקנית בשיטת Pooler מברקים דרך אלג’יר לוושינגטון. משם הם מועברים בו־זמנית לידי הלקוחות שלנו. ידיעה קולקטיווית זו, הנכתבת בכל יום ע"י עיתונאי תורן נמסרת לסוכנויות ועיתונים אמריקניים המיוצגים בירושלים.
* * *
במסיבת העיתונאים מטעם ה“הגנה”, הנערכת בשעות הערב, אנו מתבשרים כי הערבים הצליחו לחדור בעיר העתיקה לרחובות של יהודים שעד עתה היו חסומים. הם גם פוצצו את בית הכנסת ה“חורבה”. ה“חורבה” אינה בית הכנסת הישן ביותר בעיר העתיקה, אך הוא הגדול בכולם. במקום בו הוקם במאה שעברה, עמדו בתי כנסת מדורי־דורות. ב“חורבה” נגנז ביראת כבוד דגל כחול־לבן, שבמלחמת העולם הראשונה נישא בידי חיילי הלגיון היהודי. הללו כבשו, יחד עם חילותיו של הגנרל אלנבי, את ארץ ישראל מידי התורכים.
* * *
נזיר פרנציסקני טילפן לקארטר והודיע לו כי היום נחת רימון על הגג של הקפלה ע"ש הלנה הקדושה בכנסיית הקבר. הרימון אמנם לא התפוצץ אך פרץ את הגג. מלבד זאת נגרמו עד עכשיו לכנסיית הקבר נזקים קלים בלבד: כדורים ניפצו אי־אילו שמשות. הנזיר סיפר עוד כי כדורים תועים או רסיסי פגזים הרגו עד עתה שלושה כמרים ושלושה אחרים נפצעו.
28 במאי 🔗
הבוקר בא קארטר לסעוד ארוחת־בוקר על שולחננו. יכולנו להציע לו מעט לחם שמזה זמן רב לא בא אל פיו. הוא מתגורר ב־Pantiles, סמוך לשטח ההפקר (איש אינו מעז לגשת לשם) יחד עם מספר עיתונאים. הם ניזונים ממיני שימורים שסיפקה להם ממשלת המנדט ממחסני הצבא הבריטי. ואולם הלחם היה מחוץ להישג ידם. בעלי הפנסיון, ערבים סוריים, נמלטו זה לא כבר אל מעבר להרי יהודה והגליל. דגל אמריקני המשרה תחושה של יראת כבוד ונייטרליות מתנופף מעל למרפסת, דא עקא הכדורים השורקים בסביבה טרם שמעו על אמנת ג’נבה.
* * *
בצהריים אנו מקבלים מעט ידיעות מלישכת העיתונות הממשלתית.
באיזור לאטרון כבשו הכוחות הישראליים שני כפרים ערביים, אך בדרך כלל המצב הוא עדיין בגדר תיקו.
בירושלים עצמה סבלה שכונת רוממה בליל אמש מהפגזה כבדה. איננו יודעים אם היו נפגעים. בחלל האוויר מנסרות שמועות כי הערבים כבשו מחדש את הקאסטל, החולש ממרומים על הכביש תל־אביב – ירושלים.
אם ידיעה זו תתאמת, או אז תהיה זאת מהלומה ניצחת, אך אני עדיין מסרב להאמין.
מר קריגר, נשיא הצלב האדום הבינלאומי, שהגיע זה עתה מג’נבה, עורך מסיבת עיתונאים. הוא רומז שהתכנית הקודמת, לפיה תוכרז ירושלים עיר פרזות ושטח של הצלב האדום שוב ירדה מהפרק; דומה כי היתה זאת יותר יוזמתו הפרטית של מר שארל רניה, נציגו הראשי של הצלב האדום כאן, מאשר מישאלתה של נשיאות הצלב האדום בג’נבה.
* * *
ראיינתי את ידידי הותיק אוליך סאלינגרה, מי ששימש בעבר ככתבו של העתון “פוסישה צייטונג” בברלין, בטרם עלה היטלר לשלטון. זה שנים רבות הוא עוסק במכירת ספרים עתיקים בירושלים. בימים אלה הוא טרוד פחות בסחר ספרים, כיוון שכל מעייניו נתונים לענייני הג“א והוא משמש עתה כסגן מפקדו של ארגון זה. בימי מלחמת העולם השניה היתה הג”א בראש ובראשונה ארגון שנועד להגן על האוכלוסייה האזרחית מפני התקפות־אוויר ומפקדיה שקדו על אימוניהם של כל אותם האנשים, שלא לבשו מדים ונמצאו מתאימים לשרת בכל יחידות ההגנה האזרחית. ואילו עתה, עם חשיפתה של ירושלים היהודית להתקפות מהאוויר ולקני תותחים המצויים בטווח הירי של תושביה, הפכה הג“א לארגון שתפקידו להגן על האזרחים מהפצצות ומהפגזות מכל סוג שהוא. בראש סולם ההיאררכיה של הג”א עומד מהנדס העיר, ד"ר ברגר. לצדו של סלינגרה פועל בהנהגה הראשית גם דב רוז’נסקי מהאוניברסיטה העברית.
מפי סלינגרה שמעתי כי בניית המקלטים החלה לפני חודשיים. אמנם העיר טרם הופצצה מן האוויר, אך המקלטים הוכיחו עצמם בהפגזה הכבדה. בשכונות כסנהדריה או בית ישראל, שסכנת הפגיעה בהן חמורה במיוחד – מרבית הבתים הם בני קומה אחת – ירדה האוכלוסייה למעשה למרתפים.
חלוקת מים בירושלים הנצורה
במקלט בירושלים הנצורה
גם ברבעים האחרים, האוכלוסייה היא ממושמעת דיה. עם השמע צפירות האזעקה, מתרוקנים הרחובות כהרף עין, מבלי שאיש יתן פקודה או הוראה. על התנהגותו הטובה של הציבור בעת הפצצות תעיד העובדה שבשבת האחרונה, עת נחתו ברחוב לונץ הקטן לא פחות מחמישה־עשר פגזים, לא נפגע איש מבין העוברים ושבים. אגב, ברחוב זה מתגורר סלינגרה וחינוכם של התושבים מסור בידיו הנאמנות… מחמש־עשרה הפגיעות היו שבע בדירות, שמונה בחצרות או ברחוב – אך הבריות חשו מייד למקלטים והצילו את עורם. העיתונאי רוזנבאום כתב על כך פילטון ב“פלסטיין פוסט” שבו תאר את האווירה הטרום־מלחמתית ברחוב. ברם, בגין המשפט הפותח ברשימתו הוא גרם לעצמו אי־נעימות לא מבוטלת.
“ברחוב ישנה חנות מכולת שבעליה אמנם משיג את כל המצרכים הדרושים, אך עם זאת כמעט ואינו מגלה עניין בחנותו. למעשה, לעולם לא תמצא אותו כשהוא דרוש לך”. הסוחר הנעלב מרחוב לונץ הודיע ששוב לא ימכור דבר לעתונאי.
לעתים מטפלת הג"א בבעיות שאינן בדיוק בתחום סמכותה. אתמול סילקו אנשיה חמור משוק מחנה־יהודה. החמור נהרג מפגיעה של רסיסי פגז ותוך מחצית השעה עטו עליו עשרות חתולים ורבבות זבובים…
* * *
בערב שררה בלישכת העיתונות הממשלתית אווירת דכדוך. נודע כי יהודי העיר העתיקה נכנעו לכוחות שהיו עדיפים מהם פי כמה וכמה – אחרי התנגדות שארכה 180 ימים הם הניחו את נשקם הדל. המצור על הרובע היהודי החל זמן רב לפני המיתקפה על השכונות היהודיות בעיר החדשה.
פרטים עדיין אינם ידועים – רק זאת שמענו: בשעה שתיים אחה“צ לערך נתקבלה התשדורת האחרונה מהעיר העתיקה. “כל התחמושת אזלה”. לאחר מכן השתררה דממה מעיקה… איזו התפתחות מצערת למן ה־18 במאי, כשבחורי הפלמ”ח הצליחו, תוך הסתערות מוחצת, לחדור דרך שער־ציון לעיר העתיקה. הקשר עם היהודים הנצורים הוקם לכל הפחות למספר שעות.
אין לנו מושג כמה ממגיני העיר העתיקה נפלו במערכה, כמה מהם נפצעו ומהו מספרם של אלה שנפלו בשבי הערבי; הידיעה היחידה שהגיעה לאוזנינו הלילה מספרת כי הצלב האדום נושא ונותן עם מפקדי הלגיון במטרה לשחרר את הנשים, הילדים והפצועים.
עוד הודעה בלישכת העיתונות הממשלתית: הקרב ליד לאטרון נמשך. כך נודע לנו כי שם וגם בעמק הירדן הופלו שני מטוסים עיראקיים.
בשעה מאוחרת של הערב ניגשתי למלון “עדן”. קרומגולד הקרין שם מספר סרטים זעירים – תחילה סרט מלחמה איטלקי. “סט. פיאטרו” הוא שם הסרט, והיה זה מפליא למדי לשמוע את שאון הקרב, שכן לא ידענו האם קולות אלה מהווים חלק מהסרט או שמא הם מגיעים אלינו מבחוץ, מעיבורי העיר. בעת ההקרנה נפתחה שוב אש תותחים עזה מהגבעות המקיפות את ירושלים. אחר צפינו בסרט אגדי קצר שנושאו החלקה על הקרח הנערכת בשוייץ האגדית ולבסוף הוקרן סרטו התעודי של נורמן לוריא, “בית בערבה” – על הקיבוץ בית הערבה, יישוב חקלאי שהוקם לפני שנים מספר בשממות בקעת הירדן, בין יריחו לבין קצהו הצפוני של ים המלח. בעבודה מפרכת, בעידורים, בניכושים, בנטיעות בעריכת ניסויים המשתרעים בקשת רחבה של הצלחות וכשלונות, עלה בידי המתישבים להכניע את האדמה העיקשת, השטנית והחרבה, אדמה שלא נמצא בה אף רגב פורה לנחמה. החלוצים הרוו את הקרקע הצחיחה, שמשך אלפי שנה לא מצמיחה אלא שיחים מדובללים ועשבייה מדברית. הם שטפו את האדמה מהמלחים הרבים שנצטברו בה במרוצת הדורות והפכוה לגן פורח, במלוא מובן המלה. היה זה בראשיתו של חורף, לפני כששה חודשים, כשסוניה ואנוכי ביקרנו בפעם האחרונה בבית הערבה: הוסבר לנו שלענפי המשק עומד להתווסף גם גידול דגים. הכל תלו תקוות רבות בתכניות העתיד. על כר הדשא המוריק, משובץ בפרחים ססגוניים שענפי דקלים יוצרים בו איים של צל, נתקבצה לפני הבניין הראשי להקת ילדים גדולה, כולם קורנים בריאות ואושר, הזאטוטים הצטופפו מסביב לגננת, כאפרוחים הנדחקים מתחת לכנפי התרנגולת… לפני שלושה ימים הודיעו לנו בירושלים, כי תוך כדי התקדמותו של הלגיון הערבי לתוך חבל יהודה, נאלצנו לפנות את בית הערבה. המתיישבים שמשך שנים בנו את ביתם בישימון נאלצו עתה ליישרו עם האדמה.
29 במאי 🔗
המשחק המבעית של מקלעים, מרגמות ותותחים, מלווה באלפי יריות מרובים והבהקי רקטות בירוק, אדום ולבן נשמעים משך כל שעות הלילה; הבוקר מצאנו על הגג חמישה תרמילי פגזים שנחתו שם בשעות האחרונות. מקצתם נתקעו בקירות, אחרים מוטלים למטה, בחצר ובגינה. בגינה שנבצר מאתנו להשקותה והיא הולכת וגוועת לנגד עינינו.
* * *
לדידם של חמישה עתונאים ושלושה צלמים אמריקאים ואנגלים, ששוב אינם רוצים לשהות בעיר הנצורה, זוהי סרנדה לפרידה. השמונה ובתוכם פיצסימונס, הצלם שלנו, נסעו מכיוון שמחאתם אשר נשלחה לבן־גוריון הוכתרה בהצלחה. עתה הם אמורים לנסוע, בהיתר ההגנה, ומלווים ע“י אנשי הצלב האדום, עד לארמון הנציב (לשעבר), השוכן על פסגת הר העצה הרעה, בדרומה של העיר. במקום זה, שהוכרז כנייטרלי ע”י הצלב האדום, הועמס מטענם על שני חמורים ואילו הם המשיכו ברגל, כשבראשם צועד מורה דרך. הוסכם שאנשי הלגיון הערבי יקבלו את פניהם בגן של גת שמנים, למרגלות הר הזיתים. הלגיון ידאג להמשך נסיעתם ליריחו ולרבת עמון.
מקצת הכתבים אינם רוצים להשאר בשטח הערבי, אלא לשוב לארץ דרך עמן, דמשק, ביירות וקפריסין. אולם הפעם הם יישבו בתל־אביב, שממנה ניתן לשגר מברקים המגיעים ליעדיהם.
* * *
במסיבת עתונאים מסר גרשון הירש אי־אילו פרטים על שעותיהם האחרונות של מגיני העיר העתיקה. הם נלחמו בחירוף נפש, אזרחים וחיילים, על עמדותיהם האחרונות. רחוב אחר רחוב, בית אחר בית, חדר אחר חדר נפלו לידי האויב אחרי קרבות הירואיים. לבסוף נדחקו לפינה קטנה. ברוביהם לא נותרו עוד כדורים, כיסיהם נתרוקנו מרימונים.
בעת כניעתה של העיר העתיקה מנתה אוכלוסייתה: ארבע מאות גברים בני 15–25 שנה, אלף גברים בגיל מבוגר יותר, נשים וטף. וכן מאה וארבעים פצועים קשה. כל המסוגלים לאחוז בנשק יועברו לשבי הלגיון הירדני ואילו השאר אמורים להשתחרר ולהתפנות לעיר החדשה.
* * *
אחרי הצהריים, בעת סיור עתונאים בבתי חולים של “הדסה” שהועתקו מהר הצופים לחלקי העיר השונים, שוחחתי עם אחד הפצועים שהיה עד לפרפורי הגסיסה של העיר העתיקה. חרף פציעתו הוא נמנה עם חברי המשלחת היהודית שנשאה ונתנה בדבר הכניעה. עד לפרוץ הקרבות הוא שימש מורה ומנהל כלכלי של “תלמוד תורה חברון”. הוא סיפר, כי כמאתיים יהודים נפלו במהלך הקרבות שהתחוללו בסימטאות הצרות של העיר העתיקה. בית־עלמין אין בנמצא שם, אך ממילא לא יכלו להוציא את המתים מבעד לחומות המקיפות את הרובע… וכך, בניגוד לכל כללי המסורת, לא נותרה ברירה אלא לקבור את הכל המתים בקבר המוני, בתוך תחומי העיר העתיקה.
* * *
הביקור בבית חולים “הדסה” עורר בנו פלצות ואימה. באחת המיטות שוכבת ילדה חייכנית המזכירה את מלאכי הצייר רפאל. לפני מספר דקות נקטעו זרועותיה של אסתר הקטנה. במיטה אחרת שוכב יהודי זקן, המביט בנו בעיניים עצובות. הוא נפגע בשעות הבוקר, יחד עם יהודים אחרים שעמדו בבית הכנסת בית ישראל והתפללו תפילת שחרית של שבת. ראינו נערות פצועות, מבטיהן מצועפים־צער, נשים קשישות סובלות מכאבים, אך מגלות סבלנות רבה.
מ“הדסה” שמנו פעמינו למרפאת “בריטיש מישן” ומשם לאולם תת־קרקעי ובו ששים ושמונה מיטות. האולם בבעלות בית החולים סט. ז’וזף ובחולים מטפלות נזירות צרפתיות. הן השכירו את האולם “הדסה” עד לסיום המצור על העיר. נאמר לנו כי האולם התת־קרקעי הוא מקלט אידיאלי עבור כל הפצועים שמצבם אינו מתיר להם העברה למקום אחר; בינתיים משאירים אותם למטה… “הדסה” גם שכרה את בית החולים “ביקור חולים” ואת מרכז הבריאות ע“ש נתן ולינה שטראוס. מאה ושלושה רופאים מטפלים בשיטת ה”בליץ" הלונדונית בשמונים המקרים החדשים, המגיעים אל בית החולים מדי יום ביומו. אלה הם אנשים שרובם נפצעו מרסיסי פגזים, והם מצטרפים אל חולים רבים אחרים המאושפזים באולמות השונים. בשל הצפיפות הרבה הם ממלאים את המסדרונות עד אפס מקום.
ככל בניין אחר בירושלים, בתי החולים אף הם שוכנים בטווח היריות. לעיתים תכופות שורקים הפגזים והכדורים מעל למיטות, הכל מתייחסים לכך בטיבעיות, כשם שמתייחסים לגשם היורד בחורף… מראים לנו את הקירות שנוקבו בכדורים ובפגזים. מספר חולים מצאו מותם באותן מיטות שבהן שכבו כפצועים, מצפים להחלמתם. גם בקרב האחיות נפלו קרבנות.
ד“ר אלי דייוויס, מנהל “הדסה”, מלווה אותנו בסיורינו. הוא נתמנה לממשיכו של ד”ר חיים יאסקי, אחד הקרבנות של “ה־13 באפריל השחור” שבו הותקפה שיירה בדרכה להר הצופים. על השיירה שהיתה מורכבת ממכוניות ומאוטובוסים הומטרה אש משך שבע שעות. קציר הדמים: 77 יהודים נשרפו או נורו למוות וששים נוספים נפצעו. למן אותו יום עצוב – סירבתי להאמין אפילו לידיעה הראשונה על עשרים הרוגים, עד שד“ר מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, אישר אותה בטלפון – ובכן למן אותו יום עצוב שוב לא היה בית חולים הדסה בהישג ידנו. לא נותרה ברירה אלא להגדיל את מספר המיטות בבתי חולים הפזורים בעיר החדשה. עם זאת נאלצו כל הגורמים שטיפלו בנושא להתחשב לא רק באילוצי המלחמה הערבית־יהודית אלא גם בצרכי השיגרה היום־יומית. שהרי אזרחים חלו כמימים ימימה וילדים נולדו כמימים ימימה – גם בליל אמש יצאו לאור העולם ולעלטת ירושלים לא מעט תינוקות. הם נולדו בביתן של ה”בריטיש מישן הוספיטל" שהפך לחדר יולדות. באותו לילה הוסיפו פגזי תותחים ומרגמות להלום בירושלים.
30 במאי 🔗
התפוצצויות אדירות ניפצו את דממת הלילה. מוקשים או פגזים? נהם מטוסים ושאון שיירות צבאיות אינסופיות. ברחוב רמב"ן המשכנו עדיין לישון למטה, אצל משפחת בך. אמנם ביומיים־השלושה האחרונים, רחביה אינה משמשת מטרה לפגזים בעוצמה שהורגלנו לה, אך כדברי הפתגם העממי של אחד השכנים, הזהירות היא אם של ארגז התחמושת.
ה“פלסטיין פוסט” מבשר הבוקר שמועצת הבטחון בלייק סאקסס החליטה על הפסקת אש מחודשת. העתון מכיל ארבעה עמודים – הישג טכני מעורר ההתפעלות.
מאחר ועתוני תל־אביב אינם מגיעים עתה לירושלים, יצרו חמשת כתביהם המקומיים מעין מהדורת חירום משולבת. הם מצליחים לעשות זאת חרף הקשיים והמכשולים הרבים… במהדורת החירום מתפרסמות רק ידיעות. לשוא תחפש בעתון זה מאמרים או דברי־פרשנות המשקפים נקיטת עמדה אחידה למאורע זה או אחר. הסיבה אינה רק טכנית – הבדלי ההשקפות של חמשת העתונים ממילא לא יאפשרו זאת. לבד מהעתון המשותף יוצאים לאור בירושלים הנצורה שני עתונים נוספים: “היום” מטעם הציונים הכלליים ו“היומן” מטעם אגודת ישראל. שני העתונים הם בני דף אחר בלבד.
“ידיעות חדשות” המופיע בתל־אביב בשפה הגרמנית מנפיק בירושלים מהדורה של “הוצאת מצוקה” משוכפלת. כלשון המערכת. לפני מונח גליון־שבת שהופיע אתמול ועל עמודו הראשון מתנוססת, בגאווה הערה: היום 14 עמודים. שלום בן חורין ותיאודור מייזלס עושים כל מאמץ אפשרי להוציא תחת ידיהם עתון בעל תוכן עשיר ומעניין. בין השאר הם מביאים בעתונים עדות־ראייה רבת עניין שככל הנראה שוחררה לפירסום ע"י הצנזור רק עתה. העדות מספרת על פינויו של היישוב עטרות בצפון ירושלים, שהופגז בלי הרף מנבי סמואל הקרוב ולכן לא אפשר היה להחזיק בו.
להלן קטע מתוך הכתבה:
"המגינים נאלצו להשאיר הכל מאחוריהם. אפילו ספר תורה שנקבר בחפזון, לבל יחלל האויב את הגווילים המקודשים. נטלנו רק את הנשק ואת התחמושת. לפרתי, שעמדה להמליט בכל רגע נתתי מזון ליומיים… אחר־כך נסוגונו לכיוון נוה־יעקב. למחרת היום הותקף גם יישוב יהודי זה באש עזה ביותר.
“…במהלכו של ניתוח חדר כדור לתוך המרפאה ופגע בידו השמאלית של הרופא. מייד הזריק לעצמו זריקה והמשיך במלאכתו כמידת יכולתו”.
* * *
במסיבת העתונאים שנערכה בשעות הבוקר לא שמענו הרבה חדשות. ראש הממשלה בן־גוריון שיגר שדר לסוכנות היהודית. תוכנה הוקרא באוזני הנוכחים:
“ירושלים היהודית חייבת להחזיק מעמד. חרף סיום המערכה בעיר העתיקה נעשים מאמצים בלתי נלאים לשחרר את ירושלים ואת סביבתה. אין לי ספק שהחלצותם של תושבי ירושלים יחד עם אומץ ליבם של חיילינו יביאו לשחרור העיר. היו חזקים ואמיצים”!
* * *
לנגד עינינו הצטייר סיומו ההירואי של הקרב בעיר העתיקה – ד“ר אברהם לאופר תאר בדראמטיות רבה את מעללי הגבורה של מגיני הרובע. ד”ר לאופר, יחד עם שני רופאים יהודיים נוספים ועם שתי אחיות, נשארו עד הסוף בבית החולים הקטן “משגב לדך”, השוכן בעיר העתיקה.
מוצאו של לאופר מפולין; למד בווינה ולאחר מכן שרת כרופא צבאי בצבא הבריטי בחבש ותחת פיקודו של וינגייט בבורמה. הוא סיפר לנו שהפיק תועלת רבה מהנסיון שצבר באותן שנים, שכן בעיר העתיקה הוכרח לבצע ניתוחים בתנאים קשים ביותר. “איש מאתנו לא ישן יותר משעתיים מתוך עשרים וארבע… אף על פי כן התגלחו הרופאים בכל יום, עד ליום האחרון שבו נלקחנו לשבי”.
חדר הניתוחים של “משגב לדך” הועבר מטעמי בטחון למטבח הישן של בית החולים. “קירות המטבח היו עבים ואילו החלונות נחסמו באבנים שנבחרו במיוחד למטרה זו”. לרשותנו עמדו רק מעט מיטות, מרבית החולים היו צריכים להסתפק במזרון שהונח על הרצפה. ואף על פי כן נולדו בבית חולים זה שנמצא בקרבת קו החזית, בארבעה עשר הימים האחרונים, תחת מטר פצצות ופגזים, ארבעה תינוקות. אחד מהם ראה את אור העולם ביום הכניעה.
בדרך כלל נעשו הניתוחים בלילה לאור נרות ועששיות נפט – בשעות האלה שררה רגיעה יחסית. מספר הנפגעים החדשים שהוחשו לבית חולים פחדת במידת־מה בלילה. בתחילתה של המערכה נזקקו לטיפול בעיקר אנשים שנפצעו מכדורי רובים. מאוחר יותר הובאו בעיקר כאלה שניכוו מהתפוצצויות.
אחד הפצועים האחרונים שהובא לבית החולים היה איש “הגנה” שנפצע קשה במוחו. בשעת הניתוח נכנס לחדר ד“ר פאבלוס אזקרטה מהאו”ם כדי להודיע שנסתיימו שיחות הכניעה.
תודות לפיקוח היגיאני קפדני ביותר, לא אירעו התפרצויות אפידמיות בעיר העתיקה; ראשית חכמה, כל התושבים חוסנו נגד טיפוס. לקראת הסוף צצה סכנה למגיפת שלשול ושפעת, אך גם זו הוחנקה באיבה.
בדומה לירושלים החדשה, נמצאו אצל יהודי העיר העתיקה בורות מים שחוטאו בכלור. מספרם אמנם לא היה רב, אך בהחלט סביר ומניח את הדעת. גם כמויות המזון היו מספיקות עד לכניעה; עם זאת יצויין, כי סוגי המזון לא היו מגוונים יתר על המידה.
* * *
גם משהניחה העיר העתיקה את נשקה, טרם חלפה – כך סופר לנו – הסכנה לקיומו של בית החולים. המון, שהשתכר מנצחונו, בזז את כל הבניינים שבקירבת בית החולים והעלה אותם באש. מאות בני אדם, חמושים ברובים, סכינים וחרבות ביקשו לכלות זעמם בבית החולים. דגלו של “משגב לדך”, מנוקב בכדורים, שהתנופף מגג הבניין, לא הרשים אותם כלל ועיקר.
אולם באותו רגע עצמו ניצלו הפצועים וסגל בית החולים בזכות התערבותם הנחרצת של חיילי הלגיון הערבי.
קארטר הבריק כי היחידות היהודיות הלוחמות בין שער הגיא לבין לאטרון, עושות מאמצים מחודשים לשפר את עמדותיהן. מועצת הבטחון אמורה להציע מחר בערב, בשעה עשר, הפסקת אש חדשה שתארך ארבעה שבועות. קארטר סובר כי אין זה מתקבל על הדעת שמשך הפסקת האש אפשר יהיה להביא העירה כמויות בלתי מוגבלות של מזון, אם לא יהיה הכביש לכל אורכו נתון לשליטה יהודית. לפיכך מטרתם העיקרית של היהודים היא לשחרר את הדרך מחוף תל־אביב עד לירושלים, אחרת תמשיך הבירה לסבול מחרפת רעב.
השליטה על הכביש נועדה גם להבטיח זרימה רצופה של כוח אדם וכלי נשק שירושלים כה נכספת להם.
31 במאי 🔗
הלילה נפלו משמיים בהירים פגזים נוספים. הלילות יפים כיפי הלילות במזרח. דומה כי מרבית הפגזים פגעו במחנה יהודה וסמוך לקופת חולים. פירוש הדבר כי מספר אנשים שוב נהרגו או נפצעו.
אני פוגש את הצייר לודוויג בלום והוא מוליכני לאולפנו הארעי ברחוב המלך ג’ורג'. האולפן ספג כמה פגיעות רציניות. את אולפנו הקודם, שהיה ממוקם סמוך למלון המלך דוד נאלץ לפנות. בתקופת המרד נגד שלטון המנדט הוכרז האיזור כאיזור בטחון צבאי־בריטי.
אחד הפגזים שפגעו באולפן הנוכחי, קרע חול ענק בגג הרעפים וגרם להרס בחדר. לבד מתמונת נוף של הכינרת שנהרסה לגמרי גם ציורו של האמן המתאר את ההרס עצמו הושחת כליל. בלום צייר את תל החרבות ברחוב בן יהודה שנוצר במקומו של מלון אטלנטיק אחרי התפוצצות מטען חומר הנפץ ב־22 בפברואר.
* * *
גבי בך, בן עשר, אמר לסוניה: “את יודעת, כבשנו את ראש אל עין. זה חשוב מאוד בשבילנו. במקום זה עובר קו המים לירושלים”.
גבי מכר את הידיעה תמורת בונבון אחד. כשקניתי אתמול את ה“בונבונים” בתנובה, רצו למכור לי רק שניים. אך כיוון שביקשתי לשמח את ליבם של ארבעה ילדים לפחות, נאלצתי לשקר שאני אביהם של ארבעה. המוכרת התרככה ונתנה לי ארבע ואפילו בצבע אדום.
* * *
אחרי הצהריים יצאנו לסיור, בלווית הקונסול הכללי החבשי, באיזור שבו שוכנים הכנסייה החבשית, המנזר הסמוך לו והקונסוליה. הוא ציין כי אפשר להבחין מרחוק בטריטוריה החבשית: סימני ההיכר הם הדגל החבשי בצבעי ירוק, צהוב ואדום וכן כיפת הכנסייה החבשית שגונה ירוק.
אף על פי כן נחתו כאל למן ה־17 במאי לא פחות משמונים פגיעות ישירות. פגזים רבים פגעו בקיר העבה של הכנסייה, בגג ומקצתם אף חדרו לתוך הכנסייה היפה עצמה. אחד ריסק את דיוקנה של מריה הקדושה. על הריצפה פזורים שברי בניין, שבבי־עץ ומכיתות זכוכית. לצידם מוטלים רסיסי פגזים ופגזים שלימים שתעו בדרכם. אולם אספני מזכרות מקרב העתונאים אינם מורשים ליטול עמם מאומה, הקונסול אומר שהוא יאסוף הכל וישמר במוזיאון.
הוא מספר לנו כי מאז ה־17 במאי לא אפשר היה לקרוא מיסה בכנסייה. הנזירים חיים עתה, פחות או יותר ב“טריטוריה חבשית”. מתחת לפני הקרקע; אנו עורכים ביקור במרתפיהם. לדברי הקונסול, הרשויות הערביות הביעו צער על הפגיעות הרבות בטריטוריה שלו, שהיא מחוץ לתחום, אך מאומה לא השתנה.
במהלך ביקורנו נשמעו מספר קולות־נפץ. אולם הדבר אינו מונע בעד אחד מעמיתנו להתעניין בכל פרטי הפולחן של הכנסייה הקופטית. הוא מבקש לדעת מה טיבם של יחסי יהודים־חבשים שהחלו כבר בימי קדם, עת ביקרה מלכת שבא אצל המלך שלמה.
* * *
קארטר שלח מברק המוקדש לנושא הביזה. הוא מספר כי רוב היהודים מהעיר העתיקה מתגוררים עכשיו בבתים נטושים בשכונת קטמון. הם עושים שימוש ברכוש הנטוש, לרבות רהיטים. יש לזכור כי כל רכושם של יהודים אלה אבד במלחמה.
כאשר כבשו אנשי “ההגנה” את קטמון, הם חיפשו בבתים העזובים רק אחרי נשק, שמיכות ומצרכי מזון – כל אלה נחשבו לשלל מלחמה לגיטימי. לאחר מכן הוצא צו האוסר על ביזה. בדרך כלל החיילים היהודים צייתו לפקודה זו.
במברקו תאר קארטר את מנוסתם הבהולה והפתאומית של ערביי קטמון מבתיהם ומהוילות שלהם.
… באחד הבתים ראיתי על השולחן ארוחת צהריים שהופסקה באמצע. על הצלחת היה מונח סטייק. אף כי משך שבועיים לא בא אל פי בשר טרי, לא נמצא המעדן ראוי לשימוש. אולם, משחזרתי אל הבית, נעלמה האומצה. הפליטים בלעוה.
בימים הראשונים אחרי הכיבוש של שכונת קטמון, נערכו בה מסעות ביזה. היו אלה יהודים עניים שהתגוררו בצפונה ובמערבה של העיר, שבעיניהם הצטיירה שכונה זו כגן עדן עלי אדמות. עכשיו שוב אין מרשים להוציא חפצים מקטמון. אמש צפיתי מביתי ביהודיה כורדית שנעצרה ע"י אנשינו. כסא ועוד רהיט כלשהו נלקחו ממנה. ככל הנראה “ארגנה” את החפצים האלה באחד הבתים הנטושים.
בצקלונה הדהוי נמצאו גם ירקות שהושארו ברשותה. בצווחות ובצרחות ביקשה להוכיח את חפותה – היא חזרה והצהירה פעמים אין־ספור: אני מהעיר העתיקה. היא מניחה, כי ליהודי העיר העתיקה, שהתנסו בפורענויות לא מעטות, יסולחו אי־אילו עוונות…
1 ביוני 🔗
היום אחרי הצהריים יצאנו, סוניה ואנוכי, לביקור חטוף בקטמון, כדי לעמוד מקרוב על סידורי האיכסון של יהודי העיר העתיקה.
בימי שלטון המנדט הבריטי היתה האוכלוסייה של קטמון מורכבת מערבים, אנגלים ויהודים. יוצאי יוון הקימו בשכונה זו מושבה נאה משלהם. נוסף על כך שכנו בקטמון, שרבות בה הוילות והגינות המטופחות, גם קונסוליות של מדינות שונות.
משגברו המהומות בראשית אפריל, כבשו כנופיות ערביות את חלק הארי של קטמון ואילו המשפחות היהודיות האחרונות עקרו מהסביבה. אנו, תושבי רחוב רמב"ן, חשנו היטב את קירבתם של הערבים. על אחת הגבעות הגבוהות החולשות על קטמון התבצרה מחלקה ערבית מאחורי חומה. הגבעה מרוחקת מאתנו בקו אווירי כשלושה קילומטרים בסך הכל. רבים מהכדורים שנחתו בדירתנו, מקורם בקטמון. רחביה כולה התנסתה בכך.
באפריל פתחו לוחמי ה“הגנה” האצ“ל ולח”י במיתקפות מקומיות ופוצצו אחדות מהעמדות הערביות.
מאוחר יותר כבשו כוחות יהודיים את קטמון כולה, לרבות מינזר סט. סימון, המוקף בשדרות ברושים. המנזר נכבש מידי חיילים עיראקים. לפנים שימש המנזר כמעון קיץ של הפטריארך היווני האורטודוקסי ונזירים יווניים המתגוררים בו גם עתה. הקפלה ניצבת ליד קברו המשוער של הישיש סימאון המוזכר באנבגליון ע"ש לוקאס. בשעות חייו האחרונות הכיר סימון את הנער ישו הצעיר כמשיח, “כאור ללא יהודים, כתהילה לישראל”.
* * *
טיולנו לקטמון דמה לשוטטות בארץ לא נודעת. משך חודשים רבים ראינו את הסביבה מבעד לצעיפי התפוצצויות באפור ובכחול. ממרפסת הגג נהגנו לצפות אל “ארץ אויב שמעבר לגבול”, שאליה איננו יכולים להתקרב ולו, כדי פסיעה אחת. עתה חצינו את הגבול לשעבר, שסומן במחסומי ברזל ואבן. עברנו ליד בנין שבו שכנה הקונסוליה הכללית של איטליה ואשר בשנים האחרונות שימש אכסנייה של בית הדין הצבאי הבריטי.
שורה ארוכה של פעילי הארגון הצבאי הלאומי, מניחי מוקשים ומפוצצי רכבות וכן כמה ממתנקשי לח“י עמדו כאן כנאשמים ונטלו על עצמם מתוך הכרה מלאה את האחריות למעשיהם. כאן נוכחתי ככתב באולם, בו נשפט דב גרונר ורבים מחבריו באצ”ל למוות. על פסק הדין שהוקרא באוזניהם הם הגיבו בשירת התקוה…
גדרות־התיל שהקיפו את בניין בית המשפט הבריטי טרם סולקו. אחרי עזיבת האנגלים שילבו אותו שלטונות הבטחון היהודיים בחגורת ההגנה המקיפה את רחביה.
מיכשול נוסף שעלינו לעבור: מחסום שהוקם סמוך למלון “פארק ליין הוטל” שמאחוריו לא הוקמו גדרות קרשים, אלא חומות העשויות מפחים גליים המתנשאים לגובה רב. מכאן ואילך נתונה שכונת קטמון בידיהם של רשויות הצבא. רק תושבי העיר העתיקה ששוכנו שם באורח ארעי או אנשים בתפקיד רשאים להימצא בה.
העבודה העתונאית הוכרה ע“י שוטרים צבאיים, אחרי היסוסים והתלבטויות, כמשהו, שניתן לסווגו כנוכחות בתפקיד. היתה זאת התעודה העתונאית החדשה החתומה בידי ד”ר איתן, שאיפשרה לנו את המעבר.
תושבי העיר העתיקה, שגלו בעל כורחם מרובע העוני, היחיד בצביונו המזרחי, מתגוררים עתה בבתים מרווחים. אולם הרווחה היא רק למראית־עין, שכן בדרך כלל הוקצה לכל משפחה רק חדר אחד. והרי מן הידועות הוא שתושבי העיר העתיקה התברכו בלא מעט ילדים ולכן הצפיפות בחדרים רבה למדי.
* * *
לכל הפחות הם יכולים להשתזף בגינות ובחצרות הרבות והם אכן עושים זאת. חלקם האחר עסוק בתקיעת מסמרים וווים. בהזזת רהיטים, בניקוי ובצחצוח. הילדים מלהגים, כדרכם.
יעקב מזרחי הקטן מספר לנו: “אבי נמצא בשבי הערבי, אחד מאחי נפצע קשה, הוא מאושפז בבית חולים יהודי בעיר החדשה. אח אחר היה בחודשים האחרונים מחוץ לעיר העתיקה ולכן לא קרה לו מאומה. אמי כאן בקטמון.” יעקב מזרחי הקטן בן החמש־עשרה מספר לנו כי הוא עצמו ניצל בנס מהליכה לשבי. אמנם, גילו “הכשירו” ללכת עם שאר השבויים, אך הוא הצליח להתחמק תודות לאנדרלמוסיה שהשתררה ברובע היהודי… הוא גם מספר לנו על אחד מאנשי הפלמ"ח שהצליח להמלט מהשבי בזכות היכרותו עם חייל מהלגיון הערבי. הערבי עשה עמו חסד ולא צירף אותו לשיירת השבויים.
יעקב תאר באוזנינו את השעות האחרונות של המערכה בעיר העתיקה. המגינים היהודים מיהרו להשמיד את כלי הנשק ומיני אביזרים חיוניים. את שברי־הכלים השליכו לבארות ובכך מנעו את מסירתם לידי הערבים.
מוסר המידע שלנו אינו רוחש כבוד רב לתוקפים. ייתכן וליחסו השלילי יש סיבות סובייקטיוויות: “חסן, מוכר הקרח, שכולנו מכירים אותו היטב, הופיע לפתע אחרי הכניעה כגנראל”.
אנו שואלים את יעקב ואת אלה המתקבצים סביבו בצילו של עץ זית, מה המצב העכשווי של האספקה בקטמון. נראה כי הם שבעי־רצון: הבוקר קיבלו קפה, לחם ריבה וסרדינים; בצהריים חילקו מרק – כל זה מתנהל באמצעות מיטבח קהילתי שהוקם במהירות.
* * *
כמה בתים הרוסים למחצה כבר מאוכלסים בדיירים: על אחד הקירות תלוי גליון נייר שעליו נכתב ביד בלתי מיומנת: “כאן גר שמעון דוד גרוזנסקי”.
בקרן רחוב התמקמה משפחה גדולה – אם ועשרה ילדים – שמן הסתם איחרה להגיע ולכן טרם שוכנה. בקרבת מקום, ליד כניסה לבית מגורים מוטלת ערימת תיקים שעל אחדים מהם הודבקה תווית – Audit Department of the Government of Palestine. ילדה קטנה נוטלת מטאטא ענק ומטאטאה הררי תיקים לפינה רחוקה.
ילדים אחרים קוטפים תות־עץ מאילן שצמרתו העניפה מטילה צל רחב על פני האדמה. אנו ממשיכים בירידתנו ממדרונות הגיא, שקצהו, נמצא סמוך לקווים הערביים החדשים. בכנסייה הקטנה, הקרויה סט. תרזה, כמעט ואין ניכרים נזקים כלשהם. השער נעול על מנעול ובריח. שלט גדול מבשר לעוברים ושבים כי זהו אתר קדוש. שלט דומה הודבק על מסגדים שונים, הפזורים ברחבי העיר החדשה. אנו חולפים על פני בתים שבהם החרימו שלטונות הצבא חדרים ואולמות לצרכים שונים. ליד פשפש המוליך אל גינה זעירה, מוטלים אי־אילו ספרים, בצרפתית, ביוונית ובערבית. בתוכם ספר ללימוד הנדסה – באנגלית. לידו נברשת.
הצצה לתוך חנות – ריקה. לשוא תחפש בה סחורה כלשהי. לא על המדפים, לא על הרצפה. ניירות ועצים זרוקים בפינות. שני פנקסי חשבונות ריקים.
הבית, בו התגוררו פעם קארטר דווידסון עם רעייתו בטי ובתם בקי, הרוס לחלוטין. מחומת הבזלת לא נותרה אבן על אבן. בחזית הבית נערמו מתרסי־אבן.
במרחק של מאתיים מטר, התגוררו פעם בחווילה נאה כתב ה – א.פ., אד קורטיס, עם רעייתו ובתו. הגינה עזובה לחלוטין, אך הבית עומד עדיין על תילו. על אחד הכתלים מודבק שלט “מעון הבנות”. רק את הבנות לא ראינו.
לפני כמחצית השנה ערכה ה־א.פ. בבית זה מסיבה רבת־משתתפים. קארטר שלח אז הזמנות מעוטרות במסגרת זהב. הכל באו: אנגלים, יהודים, ערבים שהו תחת קורת גג אחת. גם קולונל פרגוסון, ראש הבולשת הבריטית בירושלים, הופיע. בקרב האורחים נמצאו גם כאלה שכעבור חודשים מספר נתגלו כדמויות בולטות במחתרת האנטי־בריטית.
2 ביוני 🔗
הבוקר, בשעה שלוש, אמורה היתה להיכנס לתוקפה הפסקת האש בכל רחבי הארץ. משך ההפוגה: ארבעה שבועות. אתמול היו בירושלים חילופי־אש עזים. שמענו, כי הכוחות היהודיים עשו אמש נסיון נמרץ אחרון לפתוח את הכביש להר־הצופים. לשם השגתה של מטרה זו הם תקפו את השכונה הערבית שייח ג’ארח.
עתה נמסר לנו כי בשעה שלוש לפנות בוקר הפסיקו הכוחות היהודיים את הסתערותם בקטע זה של החזית. גם בקטעים אחרים פסקה האש, אך היעד לא הושג.
מאוחר יותר נאמר לנו כי הערבים פתחו במיתקפת־נגד. רדיו קהיר הודיע כי הסכם הפסקת האש ייכנס לתוקף רק אחרי שמועצת הבטחון תקבל את התנאים שהציג הצד הערבי. במסיבת עתונאים שנערכה לפני הצהריים הסביר גרשון הירש, דובר הסוכנות היהודית: “הפסקת האש אמורה היתה להתחיל בשעה שלוש – אולם הערבים הפרו את ההסכם”. בהמשך דבריו מנה הירש שורה ארוכה של תקריות חדשות. הבוקר בשעה עשר ועשרים טילפן איש הסוכנות היהודית ליו"ר ועדת שביתת הנשק המקומית ועידכן אותו בקשר לאירועים האחרונים. התקרית הראשונה אירעה כבר דקות ספורות אחרי שלוש בבוקר, כשהערבים פתחו בירי מעמדותיהם בצור באחר, לכיוון רמת־רחל ותלפיות. האחרונה – בשעה עשר ועשר דקות בבוקר: אש משייח ג’ארח לבית ישראל.
גרשון מבהיר: “הודענו לוועדה, שאם האש לא תיפסק עד השעה אחת עשרה לפני הצהריים, ניאלץ להשיב אש”.
בסקירתו הכללית על המצב אומר גרשון: “בקרבות המתנהלים בארץ מזה שבועיים וחצי, הצלחנו להחזיק בגבולות החלוקה שנקבעו ע”י האומות המאוחדות."
בגליל עברה היוזמה לידינו. בעמק הירדן, דרומית לכינרת, הדפנו את הפולשים. בשרון עלה בידי הכוחות העיראקיים לפרוץ את הקווים במספר מקומות, אך המצב שם התייצב ואף אחד מיישובינו לא נפל בידי התוקפים. באיזור זה פתחנו באש מתותחים ואם הקרבות יתלקחו שוב בקנה מידה גדול, אנו מקווים שנוכל לגרש את העיראקים מכל עמדותיהם.
המצרים “כבשו” עד עתה רק שטח ערבי; על כל פנים אנו מחזיקים בכל יישובינו בנגב ובדרום. כמו כן אנו מחזיקים ברובה של ירושלים ובכביש לשפלה – להוציא קטע בן חמישה קילומטרים.
“ברצוני להדגיש”, סיים גרשון את סקירתו, “שכל הדברים האלה הושגו בתקופה שבה ההצטיידות בנשק כבד רק התחילה…”
* * *
ידיעה קצרה שנתפרסמה הבוקר בעיתון “פלסטיין פוסט” נגעה מאוד ללבי: נאמר בה כי בעל חנות הספרים אולריך סלינגרה הלך לעולמו.
ביום ששי עוד העניק לי ראיון. הוא שוחח אתי בתוקף תפקידו, כממונה על בניית מקלטים בירושלים. היינו ידידים משכבר הימים. עד 1933, עת התפרצה הסופה ההיטלראית בשמי גרמניה, עבדנו שנינו כעיתונאים בברלין. הוא עזב, כמוני, את גרמניה עם פרוץ הדיקטטורה, אך תחילה שם פעמיו לאיטליה. בפירנצה הוא היה המהגר היהודי הראשון מגרמניה; מאוחר יותר סיפר לנו הרבה סיפורים על קבלת הפנים החגיגית שערכה לכבודו ועדה שהוקמה במיוחד לענין זה. רבה היתה השמחה, על שלכל הפחות אדם אחד העלה בדעתו ללכת לפירנצה, כל היתר, שביקשו להישאר באיטליה (ארץ זו עדיין לא היתה פאשיסטית במלוא מובן המילה), נטו לפנות לרומא או למילנו.
אחרי עלייתו לארץ, החל סלינגרה מטפס בחריצות מעלה־ מעלה. תחילה, אם אינני טועה, הוא הועסק בתיווכו של ארנולד צוויג או הרמאן שטרוק, כשוער לילה באחד מבתי המלון בחיפה. לאחר מכן פתח דוכן למכירת ספרים ברחוב המלך ג’ורג' בירושלים. מהדוכן צמחה עד מהרה חנות־עתיקות קטנה. כעבור זמן לא רב הפכה החנות לבית מסחר הטוב והגדול בסוגו בכל הארץ. לא היה זה דבר של מה בכך, שכן בחנות זו אפשר היה להשיג לא רק את מרבית העתונים, אלא גם מבחר מגוון של ספרים. כמה מספרי היפים ביותר נרכשו בחנות זו; למשל המהדורה הראשונה של “יומנים” מאת בטינה או כתבי גיתה (פרופילאן Propylaen), בהוצאה הדורה במיוחד.
* * *
בבית הקפה נפגשתי עם אחדים מעמיתי, הם סיפרו לי, כי לפי תוצאות הנתיחה לאחר המוות, נראה, כי ידידנו נטל מנה מופרזת של מורפיום. הוא ביקש לשכך באמצעות הסם כאבים עזים שפקדוהו אחר ניתוח־קיבה שלא הוכתר בהצלחה מלאה. סלינגרה שכב לבד בדירתו, מבלי שאיש יידע על מצוקתו.
אחרי הצהריים נוסעים ל“לוויה” – לה שבימינו צריך לכתוב במרכאות כפולות, שכן, הר הזיתים במזרחה של העיר אינו בר־גישה; גם בית הקברות בסנהדריה, באתר הקבורה ההיסטורי של שופטי ישראל, מצוי עתה בטווח־אש המרגמות של הערבים; בלית ברירה מעבירים במשאיות את המתים הרבים, כשהם מוטלים באופן ארעי בארונות־עץ, לשייח־באדר שליד רוממה. כאן משמשת מחצבה ישנה כמקום־קבורה ארעי לשעת חירום. ארונו של סלינגרה לא היה היחיד שהועלה על משאית פתוחה בחצר בית חולים “ביקור־חולים”, רבים נפטרו אתמול והיום, רובם מצאו מותם מכדורי רובים או מרסיסי פגזים. משפחה בת ארבע נפשות מובלת למנוחתה האחרונה; מספרים כי הם הסבו אל שולחן באחד מבתי מאה שערים; מן הסתם האמינו כי האש כבר הופסקה וכי קץ למלחמה קרוב. הרי כך אמרו הבריות עוד אמש ברחוב… ראיתי סצנות קורעות לב, כשארונות הקבורה נגררו, בזה אחר זה, ע"י אנשים בגלימות אפורות. הרי העלו את הארונות על המשאית, כשהמנוע כבר פעל… נשים בכו, צווחו, מספר גברים בלעו חרש את יגונם… שארי־בשר הקרובים ביותר הורשו לעלות על המשאית ולהידחק איכשהו אל הדופן. לסלינגרה לא היתה כאן משפחה, אמו מתגוררת במונטווידאו, אבל האדון רומאן מטראוטנאו, עובד בכיר בחנות הספרים שלו וידידו הקרוב, נוסע עם השאר.
* * *
עם שובי לרמב“ן בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ירדה תוגה על הבית. הידיעה שהבאתי עמי מלשכת העתונות הממשלתית, ואשר לפיה הפסקת־האש לא תיכנס היום לתוקפה, העציבה את דיירי הבית. בשעה ארבע הודיעה ה”הגנה" שהיא לא תוכל למלא אחר ההוראה להפסיק את האש – הוראה זו שניתנה אתמול בבוקר בשעה שלוש. הסיבה: הערבים ממשיכים לירות. אנו מתכוננים לישון למטה, אצל משפחת בך.
3 ביוני 🔗
למרות הכל, הפוגה בקרבות או הפסקתם?
הלילה עבר בשקט יחסי ומאז שעות הבוקר לא נשמעה אפילו יריה בודדה בירושלים. העיר הוצפה בגל חדש של אופטימיות. הבריות שוב מעזים לצאת לרחוב. חנויות רבות נפתחות שוב, אף כי מדפיהן ריקים כמעט לגמרי.
סוניה מציירת תמונה של תקווה – מה יהיה פירושה המעשי של הפסקת האש לדידה של עקרת בית ירושלמית? לאיזו מציאות חדשה תתורגם הפקודה המהוססת להפסיק את האש? כיצד ייראו פני הדברים, לכשתשתרר הפסקה תמידית בקרבות, ואפילו יבוא השלום?
ראשית, אספקת המים הסדירה מהשפלה תפעל שוב. עתה ממתינה עקרת־הבית בקוצר רוח לצעקות הילדים “מים, מים!”, המהדהדות לאורך כל הרחוב. מייד מתחילים החיפושים אחרי תלושי־המים ומשנמצאו סוף־סוף, היא אצה ליצור שרשרת מים, מלווה במוסיקה של דליים המשמיעים נקישות ושקשוקים. סוף סוף מגיע תורה ומיכלית המים מקציבה את מנתה מצינור ארוך: שתיינים לא נכספו מעולם יותר לצינורות של יינות עתיקים ומשובחים…
שנית, משלוחי נפט שוב יגיעו העירה והם יספיקו לצרכי בישול, כביסה וחימום. ברוב משקי־הבית שוב אין למצוא נפט או רק בכמויות מזעריות ביותר. זרם החשמל מאיר את הבתים רק בלילה אחד או שני לילות בשבוע, וגם זאת למספר שעות בלבד. כל אימת שמתחדש הזרם, מתנפלת עקרת הבית, כאחוזת תזזית על הפלטה החשמלית, מכינה מרק ליומיים הבאים, מפעילה את המגהץ ופותחת את מקלט הרדיו כדי לחטוף את החדשות האחרונות. היא עושה זאת גם אם בעלה נמצא במקרה בבית, ולא אי־שם בשמירה, ומעדיף שינה על פני שמיעת חדשות.
שלישית, היא שוב לא תצטרך לחשוש מכך ששכחה את פנקסי־התלושים שלה בבית ותיזכר בהם בדרכה לחנויות. מסעות הקנייה יחדלו להיות הרפתקאות שנועדו לגלות מצרכים שונים והיא תוכל למצוא אותם בשפע. החנויות תהיינה גדושות בירקות, בבשר, בלחם, בביצים, במרגרינה ובגבינה והיא תוכל לקנות כאוות־נפשה ולהשביע בהם את משפחתה. (על חמאה לא מעזים אפילו לחלום…)
רביעית, היא תוכל שוב לשלוח את ילדיה לבית הספר ולא תפחד מפגזים שיפגעו בהם, חלילה, בדרכם לשם או בחצר בית הספר עצמה. מקרה כזה אירע בימים הראשונים של המצור, עת נפל פגז לחצר בית הספר אליאנס (כי"ח) והרג שלושה ילדים… וכי הזאטוטים יוכלו לשוב ללכת לפעוטון או לגן הילדים.
חמישית, שיבוא יום ובמספרה יהיה די זרם כדי שהספרית תוכל להתקין לה סלסול תמידי.
ששית (וסופית) שבעלה לא יחזור בערב מעמדה בעיבורי העיר, עמדה מבוצרת, מופגזת וחשופה ליריות בלתי פוסקות, אלא ממשרדו או מבתי־עסק שהגיפו את תריסיהם.
* * *
בשעה שש לערך, סיפר לי עמית כי ב“שער החדש”, לא הרחק ממינזר נוטר־דאם, (בחומת העיר העתיקה), קיבלה הפסקת האש הבלתי־רשמית ביטוי מוחשי עד למאוד: שלושים ושניים נשים וילדים ערביים שהוחזקו אצלנו במעצר, הוחזרו ע“י הצד היהודי למחנה הערבי. עתונאים וצלמים, שיכלו להנציח אירוע זה מן העבר היהודי של קו החזית, לא היו נוכחים. שמענו כי בצד הערבי עשו את המלאכה עתונאים מחו”ל, כולם חבושים במדי פאר.
ג’ים פרינגל שלנו צילם מספר פעמים את ועדת שלושת הקונסולים, שקיימה ישיבותיה כועדת שביתת נשק בביתו של רנה נוביל, הקונסול הכללי של צרפת. בתוקף הסכם, לפיו מתחלפים ראשי הועדה, מכהן נוביל החודש כיושב ראש.
הקונסוליה הצרפתית שוכנת על גבעה הנמצאת מערבית לחומת העיר העתיקה. מבחינה אסטרטגית מיקומה של הקונסוליה הוא בין העמדות היהודיות והערביות. כתלי הבניין מנוקבים בכדורים, משל נולדו מתוך דמיונו של צייר, רווי רוח מלחמתית, מהאסכולה הפוינטיליסטית (הקרובה בתפיסתה לאסכולה האימפרסיוניסטית). ואילו בתוך הבניין פנימה, מזכירים האולמות מוזיאון־מלחמה בעיר וינסן, גדוש במאות כדורים ורסיסי פגזים. החלונות והשערים חסומים באבנים ובשקי חול. כאן מתקיימים, איפוא, כינוסים יומיים, שבהם נדונים ענייני הפסקת האש…
אף כי קיימת אפשרות להתקרב לקונסוליה דרך סבך של חצרות אחוריות – כל מה שעליך לעשות הוא לטפס מעל אי־אילו חומות ולעבור דרך פשפשי־חירום – כחמישה עשר מטרים האחרונים החשופים ליריותיו של כל צלף ערבי, המכוון את רובהו מהעיר העתיקה. פרינגל סיפר: “15 מטרים אלה, עד לשער הקונסוליה, הם הארוכים ביותר שרצתי מעודי. וכאילו לא די בזה, הניחו לי השומרים להמתין עשרים דקות לפני הכניסה, עד שהחליטו להכניסני”.
אבל כבר היו דברים מעולם. הדיווח של פרינגל מזכיר לי את היריות הפרועות שהתפתחו לעיתים קרובות בין השוטרים האנגלים, לבין לוחמי המחתרת היהודים. תקריות כאלה התרחשו בעיקר בימי המרי היהודי כשאי־שם בירושלים הושלכה פצצה. אך הגעתי בדי־עמל אל הכניסה האחורית של הדואר כדי לשלוח מברק ראשון, התפתח מטח יריות בסימטה הצרה. ברגע מעין זה ראו לנכון אפילו שני השוטרים, שניצבו ליד השער, לסגת לחלק הפנימי, המוגן, של הכניסה. וכשביקשתי ללכת בעקבותיהם, העיר אחד מהם בנימת־סירוב־ידידותית: “מצטער, מיסטר גוטגרוי – הכניסה לאזרחים אסורה…”
4 ביוני 🔗
הלילה היה שקט – ואפילו לנו אצלנו, למעלה – אבל בבוקר התחדשה ההפגזה על הרובעים היהודים של ירושלים. פגזים רבים נחתו בשכנותנו: ברחובות אוסישקין, אברבנאל ואיבן־גבירול. שלוש או ארבע בחורות נפצעו קשה. אין לנו מושג, האם הפסקת־האש היא כבר בעלת אופי רשמי או לאו; ב“פלסטיין פוסט” התפרסמה ידיעה מיסתורית, לפיה יחלפו שמונה או עשרה ימים, עד שהגראף ברנדוט יסדיר את העניינים הפורמאליים בין הצדדים. לקראת הצהריים התפוצצה פצצת־מרגמה בקוטר שלושה אינצ’ים על הגג של “פאנטילס”. היא קרעה לגזרים שני מזרונים, שעליהם התפרקדו יום קודם לכן קארטר וג’ים ונהנו מאמבטיית שמש. מהרסיסים ניזקו החביות של הבית.
פגיעתו של הפגז אירעה בו־זמנית עם בואה של כיתת חיילי ההגנה שנשלחו להקים בחזית המלון מיתרסים נגד טנקים.
* * *
קארטר שלח מברק לאסושייטד פרס. הוא דיווח על הסריקות שעורך הצבא בשטח המוחזק ע"י יהודים, במטרה לגלות ערבים או ארמנים. החיפושים נעשים מחמת חשש שמא יירו פגזים “פרטיזניים” מתחומי י.מ.ק.א. שהוכרזו כנייטרליים. קיימת גם אפשרות שמשם ישודרו אותות סודיים. לארטילריה הערבית. אין ספק שבחלל האוויר עומדים סימני פסיכוזה של ריגול.
קארטר תאר במברקו את אכזבתה של האוכלוסייה האזרחית: אחרי יומיים של תקוות לשלום, שוב התעצמו מטחי הפגזים ורעמי הפצצות. הוא סיפר כי בירושלים שורר עתה רעב של ממש, אף כי מנות המינימום, המחולקות לתושבים, מונעות בעד האוכלוסייה לגווע ברעב. הוא סבור כי אחד הקשיים העיקריים לאספקת מזון סדירה נעוצה בעובדה שרבים מבעלי החנויות אינם מוכנים לפתוח את עסקיהם בגלל ההפגזה. ואילו חלק מהתושבים אינו מרהיב עוז בנפשו לערוך את קניותיו בחנויות. סיבה נוספת לעיכוב האספקה של המצרכים והוצאתם מהמחסנים: הפגזה בלתי פוסקת ומחסור בבנזין. קארטר ממשיך ואומר כי הביזה הפכה עתה לבעייה חשובה למדי. תכשיטים, רהיטים יקרי־ערך, שטיחים ומיני חפצים שונים נגנבו מהבתים. שמונה אנשים נעצרו. נפוצו שמועות שראש הממשלה בן־גוריון פקד להוציא להורג כל מי שנתפס בביזה.
סוניה היתה עדת־ראייה לסצינה של ביזה, קלילה וכמעט משעשעת, שהתרחשה לפני ביתנו. פלוני, שנשא על שכמו רהיט בלתי מוגדר, ככל הנראה חלק מארון, נעצר בידי שוטר. האיש טען שהרהיט הוא רכושו. השוטר לא האמין לו וביקש להובילו לתחנת המשטרה. העצור השמיע טענות קולניות. ואילו השוטר התרעם: “מה? אתה מתנגד למשטרה יהודית? אתה מתנגד למדינה יהודית?”
האולי־גנב לא היה מוכן שחשד כזה ידבק בו. הוא נתלווה אל השוטר.
* * *
אחרי הצהריים יצאנו מהבית לשעת טיול. אמרנו לעצמנו בתמימות מסויימת: “יקרה מה שיקרה”. אחרי הכל, גם קליע יכול להתעופף לעברנו, כשהוא נושא כתובת שלי או שלך. ואולם, לא נוכל לסבול עד אין קץ את הישיבה בין ארבעת הכתלים או לחמוק לאורך קירות הבתים לכיוון מרכז העיר.
נהנינו הנאה רבה מהטיול במשעול, העובר בגבול המערבי של רחביה – נתיב שכה נתחבב עלינו – כשעינינו נשואות אל המינזר היווני־הרוסי העתיק, השוכן בעמק המצלבה. הבטנו בחומותיו הדווקאיות ובצריחו הבנוי בסגנון בארוק נוסח בוואריה. הוא רוכב על המנזר האלוקי בהתנשאות, כזרבובית סוכר השתולה בטבורה של עוגת יום הולדת. חבל שחורשת הזיתים הסמוכה נכרתה ואיננה עוד.
אלמלא היה המינזר שרוי בבדידות מסוכנת כל כך, היינו יורדים אליו ברצון. סוניה היתה מפטפטת ברוסית עם הנזיר הזקן ואילו אני הייתי מתבונן בציורים שופעי עליצות דמיונית, מעשי ידיהם של ציירים נאיבים, שחיו בימי הביניים. הציורים מתארים סצינות אגדתיות מהתנ"ך והברית החדשה.
5 ביוני 🔗
אש המרגמות, שכוונה לעבר העיר החדשה, נפתחה כבר בארבע בבוקר. ואולם, כעבור שעתיים פחתה עוצמתה. מקורות הירי הם בעיקר בסילוואן, הכפר הערבי, השוכן בצידו המערבי של הר הזיתים. גם מהעיר העתיקה יורים. נודע על אבידות בקרב האוכלוסייה.
* * *
אחרי הצהריים נכחו העתונאים במעמד חילופי שבויים ועצורים. הם ראו לכל הפחות את חלקו הראשון: חמישים וארבעה ערבים, נשים, ילדים וקשישים נשלחו מהחלק היהודי של ירושלים לעיר העתיקה. כעבור מספר ימים אמור להשתחרר מספר שווה של אסירים יהודיים, המוחזקים בצד הערבי. בין המוחלפים מהצד היהודי נמצא גם הרופא הערבי ד"ר ראול כאלידי, הוא נפצע מכדור בכפר עציון, בחודש מאי, עת נקלע, יחד עם רופא יהודי, לקו האש.
מרביתם של החמישים וארבע, הכלולים ברשימת המשוחררים, הן נשים. הן מצאו מקלט בבניין י.מ.ק.א. שעליו התנוסס דגל הצלב האדום או במושבה הגרמנית, בדרומה של העיר. הם נהגו כך רק לאחר שראו עצמם מנותקים מאותם ערבים שנמלטו לעיר העתיקה או למקומות מרוחקים יותר. מעט הגברים שבקבוצה זו הוחזקו במחנה השבויים בנוה־שאנן, שבו נמצאו מספר ערבים בגיל צבא, תחת השגחתו של הצלב האדום. הללו, טרם הגיע תורם להתחלף.
לדידם של החמישים וארבעה, השער החדש הופך עתה לשער אל חיים חדשים. לשם יציאה בצוותא, הם נאספים ליד הדואר הראשי, הסגור מזה חודשים רבים, וליד בנק אנגלו־פלשתינה (נבנה ע"י אריך מנדלסון) שחדל זה זמן רב לפעול כבנק והפך למטכ“ל של המשטרה האנגלית. הבנק הוסב לייעודו החדש אחרי שהאנגלים הכריזו, אחרי הטמנת פצצות במקומות שונים, לרבות פיצוצה של הבולשת, על כל השטח, כעל תחום בטחון צבאי. הם הפכו את המקום למעין מבצר המוקף גדרות תיל, כלונסאות ברזל, שיני דרקון מבטון ורשתות גבוהות המיועדות לחסום פצצות. המבנה המרשים מהלך אימים – אם לא על טרוריסטים, אזי על אזרחים שליווים עתה מתגוללים בבנק, לשעבר־משטרה, הרים של ניירות – מיני טפסים, קבלות, צווי מאסר וכיו”ב.
“דרך בורמה” – כביש לשיירות אספקה לירושלים הנצורה שהתקינו חיילינו בימי חרום"
התור לסיגריות בירושלים הנצורה"
* * *
כאשר הובא הרה־מיגרנט הערבי הראשון למקום האיסוף, הכרתי מייד את השוער המזוקן שנהג לעמוד בשער הדואר הראשי אחרי שעות קבלת הקהל. בימים של דמדומי שלום וערב־מלחמה כשדיווחנו בעיקר על הטרור המשתולל מכל עבר, היה נוטל מידינו בשעות הלילה את מברקי העתונות שלנו. הוא סיפר לנו בהתרגשות ומתוך תרעומת גלויה, כי הוא נאסר מייד ב־14 במאי בידי כוחות ה“הגנה” המתקדמים. תחילה הובא לרוממה, לאחר מכן למחנה שבויים בנוה־שאנן; וכי זוהי שערוריה; במחנה קיבל מרק ומנות קצובות של לחם ומים. ניסינו להסביר לו, כי היהודים בירושלים אף הם אינם מקבלים לחם ומים בשפע, אך הוא לא נרגע, בשום פנים ואופן.
עצביו בגדו בו, הוא התייפח בבכי וכעסו על ימי השבי היה גדול לאין־ערוך משמחתו על שיבתו המובטחת אל החופש.
קבוצות ערבים נוספות, מלוות במשמרות של אנשי הגנה, הגיעו מרחובותיה שטופי השמש של העיר אל מקום ההתכנסות, מקצתם נישאו אל גבי אלונקות. גם שתי מכוניות של מגן דוד אדום, צבועות בלבן, הגיעו למקום. נערך מיסדר, הנוכחים נימנו, שוב נערך מיסדר ושוב נמנו הנוכחים. לבסוף יצאה לדרך תהלוכה קטנה ובראשה דגל של הצלב האדום. רובם סחבו מזוודות או צרורות. העתונאים עזרו לשאת את הכבודה.
רבים מאתנו ראו מקרוב זו הפעם הראשונה, את תמונת ההרס בקצה רחוב יפו ובשטח שלפני חומות העיר העתיקה. תמונה של אימה. סימני ירי, חורבן, ביזה, ללא מורי־דרך, הבקיאים בשטח. קשה מאוד לדעת, מה אירע כאן בשבועות האחרונים של המלחמה ובימי המרי שקדמו להם – כמה זמן פזורים אלפי הקליעים החומים, תרמילי הפגזים ורסיסים כסופים־אפורים על פני שרשרת הגבעות, עשויות שברי־בניין אבנים וזכוכית. כדוגמאות טירוף על סדין מתים שנפרש על חיי העיר השוקקים…
הכרנו את כל החנויות עוד מימי השפע, כשהזבנים מיהרו לשרת את הלקוחות, הקופות צלצלו בעליצות… הנה כאן, החנות לאופנת גברים, חנות הפרחים, בית המרקחת, בית העסק למכירת נייר, המעדניה, חברת התובלה “נשיונל באס קומפאני” National Bus Company, שהיתה משגרת מכאן את האוטובוסים שלה, גדושים בנוסעים, ליפו, ואילו נוסעים שמחוז חפצם היה בית־לחם, הוצרכו לעלות לאוטובוס מספר ארבע, לא הרחק מהחומה… החנויות הרוסות עתה, אבודות, בין אם הכתובות על שלטיהן נכתבו בעברית או בערבית, ובין אם הבעלים היו יהודים, ערבים, ארמנים, יוונים או אנגלים. ואילו האוטובוסים עלו באש או נוסעים, אחרי מנוסת הערבים, מן הסתם בקו בין יריחו לבין עמאן, או בין בית־לחם לחברון.
* * *
מאחורי הדגל של הצלב האדום צועדת התהלוכה לעבר העיר העתיקה. ראשונה אחרי הדגל פוסעת אחות של הצלב האדום מלוזאן, עם תינוק בזרועותיה. אם העולל מדדה בעקבותיה… השיירה חולפת על פני ברקלייס בנק, שאמנם ניזוק קשה, אך עדיין שומר על חזותו החיצונית. מכאן ממשיכים אל ביניין העירייה ומגיעים לכיכר אלנבי, שם מתחיל למעשה תחום החורבן. הרחוב, המוליך משער שכם לכיכר אלנבי, מתמשך במקביל לחומת העיר. מרחוב זה ניסו הערבים לחדור שוב ושוב לעיר החדשה. בעת ובעונה אחת נורו מהחומות רבבות פגזים ופצצות לעבר העיר החדשה, וגם כמות הגונה מכיוון ההפוך. כל זה מסביר את תמונת עיי המפולת.
חלק גדול מה“נוטר דאם” והמינזר Soeurs Reparatrices השוכן ממול, נחרב כליל. החומה המקועקעת, כמו הועתקה מממלכת רפאים. הר מעובה של שברים ואבנים, מוטות ברזל וטיח רובץ על הרחוב, שלפנים היה עורק תעבורה עיקרי בגופה הפעלתני של העיר.
מכאן החלה הנסיעה לגת־שמנים, למדבר יהודה, לים המלח ולרבת עמון. מן העבר השני של ערימת הפסולת אנו רואים מספר משוריינים ערביים שנפגעו והוצאו מכלל פעולה. כוחותינו השמידו את המשוריינים לפני כשבועיים בעת נסיון כושל לפרוץ את קווינו.
לשעות שלוש עד חמש אחרי הצהריים, שבהן עומדת להתקיים העברתם של העצורים הערביים, הוכרז על הפסקת אש ושני הצדדים אכן שומרים עליה. התפוצצות שנשמעה בשעה 4.15 היתה רק תולדה של תאונה. ג’ים האיס השליך בלי משים אבן על רמון־יד שלא התפוצץ. הניצרה שוחררה והרימון פצע אותו וכן שלושה כתבים, בתוכם קארטר, פצעים קלים. בערב, בשעה שמונה וחצי לערך, אנו יורדים אל משפחת בך, אמני ההתגוננות מפני פגזים ופצצות. הסיבה: בקרבת מקום נחתו מספר פגזי תותחים.
מכיוון שזרם החשמל נותק, לא יכולנו להאזין לרדיו וגם הקריאה נמנעה מאתנו. לא נותר לנו אלא לנהל שיחת רעים לאור נרות, עם הגברת בך ועם חמיה. מר בך הצעיר נשלח שוב לאייש עמדת הגנה בליפתא, שם שורר עתה שקט יחסי. בטרם יציאתו לשטח, אמר לנו כי נדמה לו שהוא הולך לעורף ואילו אנחנו, כאן ברחביה, נשארים בחזית. עסקנו בחילופי זכרונות.
סבא בך סיפר של שטוטגארט. הוא היה, יחד עם אחיו, בעלים של בית חרושת ללבני גברים. ב־1 באפריל 1933, היום בו הכריזו הנאצים חרם על עסקי היהודים, נחוג יובל 75 שנה לקיום בית החרושת. ראש העיר לאוטנשלאג הגיש לו איגרת־ברכה השמורה עמו עד היום. ואולם, מקץ שש נשים החליטו מר בך ורעייתו לסגור את מפעלם ולעלות לארץ ישראל. בנו וכלתו כבר הקדימו אותם ועלו לארץ לפניהם.
הזוג הצעיר התיישב תחילה בנהריה. הגברת בך סיפרה לנו על גאוותה הרבה שפקדה אותה עת שיווקה את העגבניות הראשונות שגידלה במו ידיה. להוותה גילתה כי גם בגניהם של שאר תושבי נהריה מתנשאים לגובה הררי עגבניות. לא נותרה לה ברירה אלא להתחיל בגידול זני ירקות נדירים יותר, כגון אספרגוס. היא גם סיפרה שהיתה ראשונה, יחד עם ד"ר שטראוס, שהנהיגה בנהריה גידול פרות, היה זה צעד נועז, מנוגד לחלוטין לעקרונותיהם של מייסדי היישוב, שהסתפקו בתרנגולות ובעיזים שהתרוצצו בכרי הדשא של נהריה. כאשר ניסתה הגברת בך לשכנע אותם בדבר יתרונותיהן המגוונות של הפרות, תוך התחשבות מיוחדת בזבל בהמות, צינן המדריך הראשי את התלהבותה החלוצית: "זבל פרות? האם את רוצה ללכלך את ידייך? היום, שיש לנו זבל כימי בשפע? לאחר מכן בא תורנו לספר על קורותינו: סוניה סיפרה על שנות האוניברסיטה שלה, בתקופה הפרה־היטלראית בברלין. אני סיפרתי על מסעותי ככתב של עתון, לאורכה ולרוחבה של אירופה ומעבר לה מהלסינקי עד קאהיר. בשיחתנו הזכרנו את הפלגתנו על סיפונה של אותה אניה עצמה באביב 1933, “מארתה ואשינגטון” ששייטה בקו טריאסט – תל־אביב, ואשר בינתיים הלכה לעולמה והפכה לגרוטאה. סוניה ואריך לא נפגשו באניה, רק כעבור ארבעה שבועות התוודעו זה אל זו במעון עולים ברחוב החבשים הירושלמי… כבר באותם הימים הורגש בעירנו מחסור חמור במים. סוניה סיפרה שכאשר הבאתי לה הוורדים הראשונים, התירה מנהלת המעון (אשה ממוצא מזרח־פרוסי, ילידת העיר קוניגסברג, שמה פרח מזכרוני) להקציב עבורה כד נוסף של מים. המחווה של המנהלת הפכה לשיחת היום במעון.
6 ביוני 🔗
בלילה נורו מסביבתנו פגזי מרגמה, ככל הנראה לכיוון העיר העתיקה, שנכבשה בידי הערבים. מרבית הפגזים שנורו בימים האחרונים לעברנו באו משם. הפעם שמענו בבירור חמישה־שישה מטחי־מרגמה בקרבה בלתי אמצעית. תחילה התעופפו הפגזים מעל לראשינו, אחר שרקו משך שלוש־ארבע שניות באוויר ולבסוף נחתו ברעש עמום אי־שם במרחקים.
בהישמע הירי, התכווצו הילדים המבוהלים ואנו הרגענו אותם במילת הקסם, “זה שלנו”. הם אומרים אותה לעצמם ולאחרים, כשסביבנו נישא באוויר ריח של שריפה ונשמעים קולות נפץ. לפני ימים לא רבים, כשרעם של התפוצצות הרעיד את הבית, העוויתי פני בהבעה שלא העידה על שביעות רצון יתירה. נורית בת השש תמהה: “מדוע אתה נבהל? הרי זה שלנו…”
הבוקר היתה פעילות ניכרת, לא רק ביוזמת “שלנו”. בו זמנית היו גם פגיעות רבות שגרמו התותחים הערביים בחלק היהודי של העיר. האנס לובנסון טילפן לי בשעה עשר לערך וסיפר כי אצלם בבית הכל בסדר, רק צפוף למדי. הוא מתגורר בקומת הקרקע של בית בן שמונה קומות ורבים מהדיירים והשכנים באים לבקש אצלו מקלט בלילות סוערים. מקצת הפגזים נפלו, כרגיל, ברחובו הנביאים, המכונה עכשיו בפי העם, “שדרת הפגזים”. לא הרחק מרחוב בן־יהודה, ליד בית מלון אחד נתלשה זרועה של נערה. היא הושלכה אל הקיר וצנחה על גוויתו של כלב טריאר, שנהרג שעות מספר קודם לכן מפגיעת פגז.
במסיבת עתונאים מטעם הסוכנות היהודית אישר גרשון הירש באוזנינו, כי בשעות לפני הצהריים נהרגו ששה אזרחים יהודים; שמעתי גם על פצועים רבים שהוחשו במרוצת הבוקר לבית חולים.
ברנאדוט ממשיך לנהל את שיחותיו שנועדו להביא להפסקת אש. הוא אמנם בעל רצון טוב ומתרוצץ בין תל־אביב, חיפה, רבת עמון וקהיר, הלוך ושוב, ורבים מביעים דעה סקפטית, האם אמנם יוולד משוה מכל הפעלתנות הזאת.
“פלסטיין פוסט” מדווח הבוקר שכבשנו את ג’נין. העיר שוכנת בעומק השטח הערבי. ההגנה לא אישרה את הידיעה.
* * *
קארטר קיבל את פנקס התלושים שלו והוא יוכל לקנות את מצרכיו בחנות “פוטר”. הוא מקווה שלכל הפחות יוכל להשיג את מנת לחמו; עד עתה היו כל אלה שלא ניהלו משק בית, אלא העדיפו לרעוב בבתי־מלון, “תלושים” לחלוטין ממציאות הקיצוב… פוטר היתה חנות מעדנים פופולארית ברחוב בן יהודה.
בעת פיצוץ “מלון אטלנטיק” ב־22 בפברואר, נהרסה החנות של פוטר כליל. לרשות הבעלים הועמד ביתן בגן של מסעדת פאברוב ברחוב יפו. כל מי שביקש לקנות מיצרכים בביתן, הוצרך לעבור תחילה דרך המסעדה. אולם איש לא התלונן, ובלבד שאפשר יהיה להשיג דבר־מה לנגיסה. ברם, הביקתה לא העניקה הגנה מספקת מפני פגזים ולכן שבו בני הזוג פוטר לרחוב בן־יהודה. במקומה של החנות נבנו לכל הפחות שוב קירות ואילו חורים גדולים, שנסתמו בחלקם ע"י שקי חול, מעידים על מקום הימצאם של חלונות־ראווה ודלת הכניסה.
מספר קרשים, שחוברו יחדיו ממלאים תפקיד של דוכן ומדפים. הקופה אמיתית. אבל המשך שיקומה של החנות נראה, לפי שעה בעטיה של סכנת ההפצצה, כחצר טעם. המחסור בידיים עובדות גם אינו מאפשר זאת.
קארטר קיבל היום רק את מנת הלחם היומית 165 ג“ר. זהו קיצוץ חמור לעומת השבועות האחרונים, כשהמנה היומית לנפש היתה 250 ג”ר לחם.
נוסף לכך חולקה מנה של 100 ג"ר אבקת מרק “זנב השור”.
* * *
נפוצו שמועות, כי אנשי ה“הגנה” שהתמקמו ב“הדסה” ובאוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, הניחו את נשקם. דובר הסוכנות היהודית הכחיש זאת בפגישה שנתקיימה בשעות אחה“צ. “מתנהלות שיחות באמצעות הצלב האדום ביחס לגורלם של שני מוסדות אלה”, הבהיר הדובר, “אבל המלך עבדללה דרש שהם יימסרו לידיהם של הכוחות הירדניים. דחינו הצעה זו. אמנם גילינו נכונות להסכים לפיקוח בינלאומי, אולי באמצעות ועדת שביתת הנשק של האו”ם שתצטרך לדאוג לכך שבניינים אלה לא ישמשו להכנת התקפה עלינו…”
אף כי האוניברסיטה על הר הצופים מאוכלסת עתה ע“י אנשי ההגנה גרידא, היא ממשיכה להתקיים ולחיות. פרטים על כך שמעתי היום מפיה של הגב' ד”ר שפיגל, העומדת בראש המחלקה ליחסי ציבור של האוניברסיטה העברית.
היא אמרה לי שגם בלעדי הבידוד האסטרטגי של אולמות ההרצאה והמעבדות, היתה פעילות ההוראה נפסקת ממילא, שכן כאלף התלמידים שהחלו את לימודיהם בסמסטר 1947–48, רובם ככולם משרתים עכשיו בצבא.
כל חמרי־המעבדה שאפשר היה לפנותם בעוד מועד, הורדו מההר. המעבדות לכימיה ולפיסיקה שוכנו באופן ארעי בדירה בת חמישה חדרים ברחוב בן־מימון, מרחק שתי דקות הליכה מביתנו. בשתי המעבדות עסוקים בעבודות שונות המסייעות למאמץ המלחמתי, אך אין מגלים על כך דבר וחצי דבר וגם המעט רק בלחש ו“לא לפירסום”. המעבדות לפרזיטולוגיה ולבקטריולוגיה שוכנו בלישכת הבריאות של ממשלת המנדט לשעבר, במחנה יהודה. ד"ר ל. אוליצקי ואנשי צוותו שוקדים במעבדה זו על פיקוח היגיאני של בורות המים, הפזורים ברחבי העיר.
החוקרים בתחום מדעי־הרוח אינם חוסכים מאמצים להמשיך את עבודתם, חרף כל הקשיים. רבים מהם יושבים ליד שולחנותיהם המוגנים בשקי חול. פרופ' סוקניק ממשיך לפענח טקסטים מקראיים שנכתבו לפני אלפיים שנה על מגילות־עור; בדואים מצאו מגילות אלה לפני פרוץ המלחמה במערות ים המלח.
ופרופ' טורצ’ינר (טור־סיני) מוסיף לשקוד על עבודתו הגדולה, המתארת את לידתה וצמיחתה של הלשון העברית.
חוקר אחר עוסק בבעיות הפילוסופיה, ההיסטוריה… אך גם בפעילות זו יש הפסקות המוכתבות ע"י צוק העיתים. כך, למשל, ראיתי את האגיפטולוג פרופ' פולוצקי, נוסע במכלית־מים ומחלק מיצרך חשוב זה לתושבים – תמונה התואמת את רוח הזמן. שהרי חלוקת מים נבונה נחשבה למדע עוד במצרים העתיקה. ואילו פרופ' רות, המורה לפילוסופיה, עומד על המשמר ליד גוש בניינים ברחביה. פרופ' רות הוא שכני ומזה כמה ימים אנו מכנים את המחסום שלו בשם “בלוק רות”.
7 ביוני 🔗
אחרי לילה שקט יחסית נחתו מספר פגזים ערביים בחלקים השונים של העיר. ד"ר הולנדר, רופאת הילדים, המתגוררת בביתנו, סיפרה על מה שחוותה בשכונת גאולה, שבה מילאה תפקידה בתוך אמבולנס. משפחה אחת איבדה את האב ובנו ואילו האם ותינוקה נותרו בחיים. גם עיתונאי נמנה עם הפצועים: בן דור, הכתב הותיק והחביב של “דבר”. הוא נפצע בבטנו.
קיימנו מסיבת עתונאים עם ז’אק דה רניא, נציגו של הצלב האדום. הוא הבהיר שהצלב האדום לא יוכל עוד לעשות דבר בכל הקשור להפגזת ירושלים היהודית וזאת משום שהשלטונות היהודיים סרבו להכריז על ירושלים כעל עיר פרזות. השלטונות גם אינם עושים כל נסיון לפנות את הנשים, הילדים ואנשים אחרים שאינם אוחזים בנשק, לאזורים הנתונים לפיקוחו של הצלב האדום. ומר דה רניה טוען כי נשים וילדים נפגעים מפני שהם נמצאים באזורי הקרבות.
* * *
היום בשעות אחר הצהריים, נתעצמה שוב ההפגזה: אוזננו המאומנת הבחינה, כי מרבית הפגיעות הן ברחוב בן־יהודה וסביבתו. ואמנם, השערה זו נתאמתה מאוחר יותר. פגשתי את ד“ר סנטור, המנהל האדמיניסטרטיווי של האוניברסיטה העברית, והוא חישב שבאופן יחסי לגודל אוכלוסייתה, סבל החלק היהודי של ירושלים בשלושה שבועות, למן ה־15 במאי, יותר אבידות מאשר אוכלוסיית לונדון משך שנה וחצי של ה”בליץ".
בערב קפצתי למרכז העיר. לפני הבית עמד יהודי עבדקן שהחזיק בידו ספר על הנביא ישעיהו. מצאתי לא מעט נחמה בתופעה זו. מעבר פינת הרחוב גיליתי סימנים של שני פגזים חדשים שפגעו במקום.
* * *
בלשכת העתונות הממשלתית מצאתי רק מעט עתונאים שישבו ליד הבאר. חדשות אין.
בזיה רחמני היתה שותפתי לתשוקה לשתות כוס קפה. התברר שבית הקפה היחיד הפתוח עכשיו, בשעה שבע, שבדרך כלל אינה שעה מתה כלל וכלל, בעיר הרפאים, הוא קפה “ירדן”. קפה לא היה, רק תה. אך הגישו לנו גם צלוחית קטנה עם סוכר ופרוסת עוגה חומה ודביקה. מאפה זה נימכר עכשיו בכל מקום כעוגה. מלבדנו נמצאו בקפה רק חיילים וחיילות מה“הגנה”. תוך כדי בחירת מקום הישיבה התעוררה בעייה מעניינת. היכן נשב כדי שלא נהיה פגיעים מפני כדורים? החזית כלפי רחוב המלך ג’ורג' בוודאי אינה רצויה. ישנם חלונות גדולים, הפונים לעבר הצפון, הווה אומר, גם לכיוון נבי סמואל שבו נקבר, כמשוער, הנביא שמואל. ואולם תותחי פאוזי קאוקג’י ממוקמים שם ועובדה זו היא בגדר וודאי. בקיצור, לא יהיה זה מן החכמה לשבת כלפי צפון. גם ישיבה כלפי דרום אינה מומלצת.
חלונות נוספים פונים כמו להכעיס לעבר העיר העתיקה, החלטנו איפוא, לשבת אי־שם בתווך.
בעלה של בזיה הוא ארכיאולוג ומשרת עכשיו בצבא; אביה הוא ברל קורלניק, כתב של “ג’ואיש טלגרפיק אג’נסי”. בזיה עצמה משמשת כעורכת חדשות של עתון עברי חדש ושמו “היום”. אחרי שתיית הקפה היא הראתה לי היכן וכיצד מופק העתון: בקומת הקרקע ובמרתפו של בית, שברובו נהרס בפיצוץ שאירע ברחוב בן־יהודה, ב־22 בפברואר. המערכת ממוקמת בחדר אחד, חשוף לרוחות פרצים, גודלו כגודל מטבחנו לערך. ומטבחנו ידוע בממדיו הזעירים. המערכת מצויידת בשולחן קטן ועליו עששית נפט. לאורה יושבים ועובדים שלושה אנשים. אביזרים נוספים: טלפון ומקלט רדיו הפועל על סוללות, אם זרם החשמל נפסק.
פרט למוסרי מידע מקומיים, נחשב הרדיו למקור ידיעות חשוב ביותר. למעשה, זהו הקשר היחיד עם העולם החיצון.
בית הדפוס שוכן במעמקי המרתף. בעת הפגזות עזות הופך בית הדפוס למקלט מצויין. בלילה נוהגים לישון בו מספר אנשים. שהותם במרתף הפכה לשיגרה.
אם הפסקות בזרם החשמל מוציאות את מכונות הדפוס מכלל פעולה, אזי אין ברירה אלא לסדר כל אות ואות באופן ידני – שגעון של עבודה. את העתון אין מדפיסים משני עברי הדף, אלא מצדו האחד בלבד. הצד השני נשאר פשוט לבן.
בעיר נפוצו שמועות – למן ה־14 במאי, שבו החלו ניתכים על ירושלים פגזים ופצצות, נהרגו כמאתיים אזרחים יהודים וכאלף נפצעו – מהם ארבע מאות פצעים קשים. ה“הגנה” אינה מוכנה לאשר נתונים אלה. ואולם, מאחר וגם ד"ר דייוויס הודיע לנו, כי בבתי החולים של “הדסה” שהוא מכהן כמנהלם, מתקבלים בכל יום שמונים מקרים חדשים, נראה לי המספר כמתקבל על הדעת.
רב הראשי הרצוג קיים היום מסיבת עתונאים בבניין של הרבנות הראשית. הוא מחה נגד ההפגזה המתמשכת, הפוגעת ברובעים היהודיים של העיר – גם בשעת השיחה עמו נחתו מספר פגזים בקרבת מקום. הוא הצהיר: “אם הערבים סבורים שהם יכולים לגרש אותנו מירושלים, אינם אלא טועים. הם יכולים לשאת מכאן את גופותינו המתות – אבל כאנשים חיים הם לא יעקרונו מפה, לא כשבויי־מלחמה ולא כגולים מארצם”.
הרב הראשי הרצוג סיפר, כי במברקים ששיגר לאפיפיור ולראשי כנסיות באנגליה ובארה"ב, הוא הרים קולו נגד ההפצצה על ירושלים ומשתומם שטרם קיבל תשובה לפניותיו.
לבסוף קרא הרב הרצוג באוזנינו תצהיר שחובר על יסוד עדויות־ראייה רבות בדבר הנזקים שנגרמו למקומות המקודשים ליהדות בעיר העתיקה.
הוא ציין, כי עד ל־28 במאי – היום בו נכנעו מגינה העיר העתיקה לכוחות הערביים העדיפים – נפגעו מתוך עשרים ושבעה בתי־כנסת לא פחות מעשרים ושניים באש תותחים ומרגמות. חלק ניזוקו בגלל התפוצצויות של מטעני חבלה שהונחו לידם, הוא הביע חשש ביחס לגורלם של חמשת בתי הכנסת הנותרים. אמנם חלק מהם קטנים ודומים יותר לבתי תפילה, אך בכך אין כדי להרחיקם מלב המתפללים, שנהגו לפקדם מדי יום ביומו.
הרב הרצוג מסר עוד כי חמש מאות ספרי תורה, תשמישי קדושה רבים וכן ספרים יקרי ערך אבדו במהלך מעשי האיבה. לפי הסדר הכרונולוגי פוצצו הערבים ב־17 במאי בהתקפתם הראשונה את בית הכנסת פורת יוסף וכן בית כנסת ששכן בתוך “בתי ורשה”. בעת ובעונה אחת הועלה באש בית הכנסת ב“בתי מחסה”.
בשלושת הימים הבאים רוכזה האש הערבית בעיקר לעבר בית הכנסת ע“ש ניסן ב”ק וזאת משלושה מקורות ירי: שער שכם בצפון, הר הזיתים בדרום־מזרח ושער ציון בדרום. בדו“ח נאמר עוד כי מכונת ירייה הופעלה בחצר מסגד עומר. ב־20 במאי התמוטטה הכיפה של בית הכנסת ניסן ב”ק ובשעות הערב של אותו יום עצמו “עלה בידי הערבים לחדור לתוך בית כנסת זה. הם פרצו את ארון הקודש וקרעו לגזרים את ספרי התורה”.
למחרת היום עשה בחור צעיר נסיון נואש – נוסף ואחרון – להתגנב חזרה אל בית הכנסת, כדי להציל את מה שניתן היה עוד להציל. אולם הוא נתגלה ונרצח.
ובסיום הדו"ח: בתי כנסת נוספים (גם של החסידים ושל התימנים) ניזוקו החל ב־21 במאי, עת כוונה אש המרגמות הערבית נגד הרובע היהודי בעיר העתיקה.
ב־27 במאי התקדמו הערבים עד לבית הכנסת “חורבה” והניפו עליו את דגל המנצחים. לאחר מכן הם פוצצו את הבנין, יחד עם תלמוד תורה הסמוך.
יום האחרון של הקרבות בעיר העתיקה הועלה באש בית הכנסת “דרוש ציון”.
* * *
הדפסת העתון חייבת להימשך גם בימים של ניתוק הזרם. המלאכה נעשית בעזרת מכונת ה“פניקס” שדוושותיה מונעות ברגליים. עבודה זו היא מייגעת למדי, ארבעה אנשים מתחלפים תוך כדי הפעלת המכונה. בזיה אומרת שב“פניקס” הם מסוגלים להדפיס אלפיים עותקים בלבד ואילו בלילות שבהם יש זרם, התפוקה עולה לעשרת אלפים גליונות.
לגבי עתון יומי חדש, היוצא לאור בירושלים, ומכיל במקרה הטוב שני עמודים בלבד, זהו הישג מרשים למדי. הצמאון לחדשות הוא אדיר ומתל־אביב עדיין אין מגיעים עתונים לירושלים. אמנם ה“פלסטיין פוסט” נדפס אף הוא בירושלים, אך קוראים אותו אך ורק יודעי־אנגלית.
8 ביוני 🔗
כשהופיעה סוניה, אתמול בבוקר בתשע וחצי בסניף הדואר ברחביה, כדי לשלוח מברק לתל־אביב, נבצר ממנה למסור אותו לתעודתו: נאמר לה כי המיכסה היומית של מברקים היא חמישים בלבד – הסיבה נעוצה, ככל הנראה, בקיבולת המוגבלת של מכשירי המיברקה. כמות זעירה זו נשלחת תוך מחצית השעה.
הבוקר, בשעה שמונה וחצי, משהתייצבה שוב בדואר, היא נתקפה בפחד. היה זה אך טבעי – היא חששה פן תהיה מס' 51. אחר כך יכלה לקבוע בסיפוק, כי אורכו של “נחש המברקים” היה רק עשרים ואחד אנשים.
בשעה שמונה בדיוק נפתחה דלת הברזל בכניסה לדואר. מאחורי השבכה שהותקנה מעל לדלפק הקבלה צצו פניו החגיגיות־רציניות של הפקיד. הלה הודיע בתקיפות: “כל אחד רשאי לשלוח רק מברק אחד”.
אדון אחד, שעמד בתור לפני סוניה, לחש משהו, בינו לבין עצמו, שהוא חייב לשלוח גם מברק שני עבור החייל שעזב את ירושלים כדי להגיע לחזית. ייתכן והוא התכוון לחזית הירושלמית, שהרי אפילו חיילים אינם יכולים לפרוץ מטבעת הכיתור… אדון אחר, אף הוא טען, שהוא חייב לשלוח שני מברקים, מכיוון שיש לו בת בתל־אביב ובן בחיפה. הממתינים בתור השיאו לו עצה: שיטלגרף לבת, את מה שהוא רוצה למסור לבן – והיא תעביר את ההודעה ליעדה.
אין זה דבר פשוט, לדחוס דברים כה רבים לעשר מלים. אף כלום אין זו אותה הודעה עצמה שכל אחד מבקש להביא לידיעת יקירו? ידיעה שפירושה, שהוא ובני משפחתו בריאים ושלמים?
כשהפקיד פרס ניכחו בקפידה את כל הטפסים והחותמות ואמור היה להתחיל את “טיפולו” בקהל, פרצו המריבות. הפקיד החל צורח עד כדי הצטרדות: …“כל זה לא מעניין אותי, יש לי הוראות משלי. אני לא יכול לקבל מאף אחד שני מברקים. אפילו יבוא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו…”
ויכוח ממושך התפתח בין הפקיד ובין האיש שעמד בתור לפני סוניה. הפקיד הכריע: “החייל יכול לשלוח הודעה באמצעות היחידה שלו”. האיש נתקצף: “שערוריה – קיבלת מברקים רבים כל־כך ולחייל אתה מסרב לשלוח!” הפקיד: “זה לא נכון! לא קיבלתי מאומה מחוץ לתור!” האיש: “ספרתי בדיוק. כשהגעתי הייתי מספר 21 בתור, אבל עכשיו אתה רושם על מברקי מס' 28. פירוש הדבר שקיבלת שבעה מברקים עוד לפני שהתחלת את עבודתך באופן רשמי!” הפקיד: “מצפוני נקי. קיבלתי הוראות לשלוח היום ששה מברקים שיימסרו לידי מטעם ועדת החירום. ומחר בבוקר לא אהיה כאן בכלל, אולי יעשה זאת מישהו יותר טוב… מחר בבוקר מגייסים אותי”.
* * *
נורית באה לארוחת בוקר. היא עדיין בגיל הגן ורזי האלף־בית טרם נהירים לה. אף על פי כן הציעה לנו “לקרוא” מעט מעתון עברי ישן שמצאה באקראי:
“מאה ערבים נהרגו וחמישים נפצעו. שלוש מאות ערבים נהרגו וגם שלוש מאות יהודים נהרגו מכיוון שלא היו זהירים. והיהודים כבשו את בית קדימה ותוך זמן קצר כבשו את כל הארצות האחרות…”
וכשהגיע תורו של “פלסטיין פוסט”, שאלתי: “נורית, האם יש פה גם חדשות?”
תשובתה: “כן, כאן כתוב, שקטמון היא בעייה בשביל היהודים.”
מאחר וביתנו שוכן בקרבת “חזית קטמון”, היא שמעה מן הסתם גם את הפסוק הזה.
* * *
בשעה אחת עשרה לערך נפגשה קבוצת עתונאים גדולה למדי בקפה “רחביה” ברחוב רמב"ן. מכאן התעתדנו ללכת למחנה שבויים ערביים בנוה־שאנן, המרוחק כעשרים דקות הליכה בלבד: לא רק קטע מהחזית, אלא גם מחנה שבויים מצוי סמוך לביתם של תושבי רחביה…
המחנה, המוקף בגדרות תיל נועד לשמש כמעונות קואופרטיוויים של העובדים. מלאכת הבנייה הושלמה סמוך לפרוץ המלחמה בין היהודים לבין הערבים, אך עדיין יש לבצע אי־אילו עבודות, בעיקר נגרות וזגגות. ביקרתי כאן בסתיו אשתקד ואז טרם הוקמו יסודות הבית. הבתים מצטיינים בחן, גגותיהם עשויים רעפים אדומים, סגנון הבנייה אינו מזרחי – ככל הנראה ביקש האדריכל לשוות למעונות דמיון מסויים לשכונות בית־הכרם ובית־וגן. הבתים של שכונות אלה, המנוקדות בכתמי ירק מרובים, שוכנים על הגבעות שמול המחנה.
בנוה־שאנן נמצאים כמאה שבויי מלחמה. מקצתם, מעבר לגיל הצבאי כאותו שוער מר נפש מהדואר, כבר שוחררו. בכל חדר ישנים 7–8 שבויים על מזרונים, מלבד האנשים אין בחדרים מאומה והם ריקים מכל חפץ.
מפקד המחנה, מהנדס לשעבר, מספר לנו כי השבויים מקבלים מנת אוכל יומית שערכה התזונתי הוא 2.200 קלוריות. מנת הלחם היא 330 ג“ר שאמנם אינה יכולה להשביע את אוהבי הלחם, אבל עם זאת יש לזכור כי תושבי ירושלים היהודים מקבלים רק 165 ג”ר לחם ליום. בבוקר שותים השבויים תה, לעיתים קפה ופעמים נדירות גם קקאו. את המרק הסמיך מבשלים מאורז, שעועית, עדשים ומעט בשר.
השבויים הגיבו על שאלתנו, האם הם שבעי־רצון מהתנאים והטיפול, איש איש לפי מזגו ומוצאו החברתי – חלקם בחיוב, חלקם בשלילה. מפקד המחנה והממונה על האספקה הבטיחו כי המזון הניתן לשבויים אינו נופל מזה של השומרים.
הם סיפרו לנו על קורותיהם. חלקם נישבו בקרבות ואילו אחרים נפלו בשבי כשהיחידות היהודיות הסתערו וכבשו ב־14–15 במאי את אותו החלק של ירושלים, שקודם לכן נכלל באיזור הבטחון הבריטי. רובם של השבויים התפלגו לפי משלוח־ידם: שכירים, בעלי מלאכה, סוחרים זעירים, אדריכל אחד, עורך דין, ופקיד במשרד הבריאות של ממשלת המנדט לשעבר.
נער צעיר כבן שש־עשרה טען שהוא בן ארבע עשרה, דהיינו מתחת לגיל הצבאי. הוא השביע את המבקרים שיתמכו בבקשתו לצאת לחופשה בעיר העתיקה; הוא חייב לגבות שם תרומה מקרן פלשתינאית שאותה הלווה לחברו. ברגע שהכסף יהיה בידו, ישוב למחנה.
* * *
בצהריים נפגשתי עם פרופ' בנימין מייזלר, ארכיאולוג מהאוניברסיטה העברית. עוד בימי השלום סיפק לי מספר ידיעות נאות על החפירות, שבהן נטל חלק.
הפעם לבש מדים וחבש לראשו כובע פלדה, אך למרות מראהו החיצוני הוא ממשיך לשרת את העניין, שבו בחר כבייעוד חייו. הוא משמש עתה כארכיאולוג של ההגנה שהטילה עליו משימה: לארגן את השמירה על עתיקות שונות ועל אוספים ארכיאולוגיים המצויים בחלק היהודי של ירושלים.
פרופ' מייזלר מטפל עתה באוספים הארכיאולוגיים הנמצאים במינזר נוטר דאם. מינזר זה נכבש תחילה בידי כנופיות עירקיות ולאחר מכן, באמצע חודש מאי, השתלטו עליו כוחות צבא יהודיים. הבניין חשוף לאש ערבית בלתי פוסקת, שכן כיבושה של סביבה זו היא תנאי הכרחי להשתלטות ערבית על העיר היהודית כולה. חלק מהמנזר ומהשטח, שעליו שוכנת הכנסייה, הפכו זה כבר לעיי־חרבות.
ואולם המוזיאון, כך אומר פרופ' מייזלר, נותר בשלימותו. רק מספר מטבעות שפלוני חמד אותן, נעלמו מהאוסף. במוזיאון מצויים, בין השאר, אחד האוספים החשובים של משקולות מהתקופה המקראית והבתר־מקראית וכן אבני אש פרה־היסטוריות, כלי חרסינה יקרי ערך וגלוסקמאות עם כתובות עבריות ויווניות עתיקות.
* * *
אחרי הצהריים ביקרה סוניה אצל העלמה ואלטר בספרייה שלה, שהועברה כבר לפני שנה אל דירתה, בקירבה בלתי אמצעית לביתנו. מרבית הלקוחות נמנים עם תושבי רחביה והם מבכרים שלא ללכת העירה ולהסתכן בפגיעה מכדורים.
מספר קוראות הופיעו להחלפת ספריהן, סוניה שמעה את שיחתן עם הספרנית.
אחת מהן, שזה עתה החזירה רומן בלשי, נשאלה ע"י העלמה ואלטר בנימה ידידותית המעידה על רצון להעניק מיטב השירות. “האם זה מצא חן בעיניך?”
“לא, לא – יש כאן כל כך הרבה ביקורת נגד השוק השחור ובשביל ביקורת כזאת אין לי עכשיו אפילו שמץ של אהדה.”
* * *
סוניה ואנוכי ערכנו ביקור אצל ידידינו הטובים, הזוג קורלניק, המתגורר ברחוב עזה. פגזים לא מעטים פגעו מסביב לביתם. לפני יומיים נהרגה שם נערה צעירה ושניים אחרים נפצעו. בעת הביקור הוגש לנו תה טוב וגם ביסקוויטים מהמנה הרישמית החדשה. לאחר מכן נתנה הגברת קורלניק לסוניה תנור עשוי מפח ומצוייד בארובה. התנור משמש לבישול בעצים. זהו חפץ שימושי מאוד, שכן גז ונפט כמעט ואינם בנמצא, כדי להבעיר באמצעותם את מכשירי הבישול הרגילים. כדי להמעיט מערכה של התשורה, אמרה הגברת קורלניק שהתנור גרם לה לא־מעט רוגז ועוגמת־נפש. הפגם העיקרי הוא בכך שהעשן יוצא תמיד ממקומות אסורים. סוניה חיוותה דעתה שה“פלסטיין פוסט” חייב להביא כל בוקר תחזית לכיוון העשן כדי שעקרות הבית תדענה באיזה כיוון להעמיד את התנורים. תנורי־חירום אלה נעשים פופולאריים מיום ליום… בתחום החימום אפשר לראות בביתם של הקורלניקים הרבה דברים מעניינים, למשל, סאמובר אמיתי מהעיר טולה. הנחושת ממורקת הבהיקה כזהב ועל המדליות שנחרטו במתכת אפשר היה לקרוא את הכתובות הרוסיות ואת התאריכים שבהם הוענקו פרסים ליצרנים. כל זה אירע במאה שעברה. גם שמו של היצרן נחקק על גבי הסמובאר: ניקולאי באטאשף.
קורלניק היה מדוכדך למדי. כירושלמים רבים אחרים הוא התמרמר על כך, כי בתל־אביב אין לאנשים אף המושג הקלוש ביותר על מה שקורה אצלנו. טננבלאט, עמיתו מה־“'ג’ואיש טלגראפיק אייג’נסי” שהצטרף אלינו במהלך הביקור, גילה ספקנות ביחס להפסקת האש – היא צפויה למחרתיים בבוקר. טננבלאט סבור כי הערבים יסכימו למראית עין, אך ברגע האחרון יחזרו בהם בשל סיבות פורמאליות כלשהן. מכל מקום, טננבלאט הוא פסימיסט מלומד.
* * *
סמוך לשקיעת החמה נפתחה שוב הפגזה עזה ביותר. ממרפסת הגג שלנו ראינו שורה של פגיעות קשות בקטמון. שמענו את הפגזים שורקים באוויר והבחנו בהבהקים מתותח ערבי הממוקם ליד המנזר מר אליאס, בדרך בית־לחם. ומשחלפו מעל ראשינו מספר פגזים ונחתו בקולות רעמים, ירדנו למקלט שלנו. אצל משפחת גרינשפאן שרו הילדים, כשהם מסתופפים בפרוזדור המוגן מפני פצצות. שירתם היתה קולנית כל כך, עד כי האפילה על רעמי הפגזים שנחתו במרחקים.
אורי אמר: “גם אני יודע שיר חדש. אבל רק עם כינור.”
9 ביוני 🔗
הירושלמים קוראים הבוקר בעתונים, כי הפגזים שנורו אתמול ע“י התותחים המצריים לכיוון קטמון ורחביה, היו מסוג “אנטי־אישי” anti־personal shells המתפוצצים בגובה של 200 רגל לערך ומפזרים מטר של רסיסים כלפי מטה. ידיעה נוספת: בין פצצות המרגמה שנורו מהעיר העתיקה נמצאו גם כאלה שקוטרם 4 אינצ’ים. עד עתה הופגזו הירושלמים בפצצות של 3 אינצ' בלבד. בעתון נאמר עוד כי ה”הגנה" השיבה למקורות־הירי בעיר העתיקה. במסיבת עתונאים צוין כהישג שכוחותינו ערכו בשעות אחר הצהריים מיתקפה מוצלחת. ההסתערות נמשכה כארבע שעות ובמהלכה קודמו הקווים היהודיים, צפונית לחומת העיר העתיקה, לאורך שבע מאות וחמישים מטרים, למרחק של 70 מ' לערך.
* * *
החדשה הגדולה של היום היא, כי השליח של מועצת הבטחון, הרוזן ברנאדוט, קבע את מועד הפסקת האש בכל שטחה של ארץ ישראל ליום ששי, בשעה עשר לפנה“צ. הפעם אין הוא מוכן לדון עם הצדדים בתנאים או בפירושים כלשהם. מתוך תשעת הסעיפים של ברנאדוט, המתייחסים בראש ובראשונה ל”הקפאת" המצב הצבאי ולמניעת הבאתם של חמרי מלחמה, מדפיס ה“פלסטיין פוסט”, באותיות שמנות, את הסעיף התשיעי שיש בו כדי לקומם: “יש לדאוג לכך כי האוכלוסייה האזרחית בירושלים וביפו תקבל מצרכי מזון, משך ארבעה שבועות, באמצעות הצלב האדום. ואולם אסור להביא מלאים לשתי ערים אלה, כך שבאופן עקרוני כמות המזון, בסיומה של הפסקת האש, תהיה זהה לזו שהיתה בתחילתה”.
פירוש זה מכיר בשטחה הכולל של ירושלים כבאיזור־מלחמה, שבאורח זמני תחול בו הפסקת אש. מצב זה חופף את תפיסת היסוד של הצלב האדום. גם הפגזת העיר ע“י תותחים מצריים וירדניים וכן התקפות הנגד היהודיות מקבלות בדרך זו מעין גושפנקה מלחמתית חוקית. ואולם הענקת השוויון ליהודים ולערבים מתעלמת מכך כי ב־14 במאי ולפני כן היו הערבים התוקפים וכי מיתקפה זו לא כוונה במישרין רק נגד יהודים, אלא גם נגד החלטת החלוקה של האו”ם…
זאת ועוד: תנאי הפסקת־האש של מועצת הבטחון מתעלמים מכך שהנסיון לנתק את מאה אלף התושבים החיים בירושלים מאספקת מים ומזון הוא בבחינת ההתקפה כוללת נגד האוכלוסייה האזרחית ולא רק נגד הצבא. הבריות שואלים את עצמם, האם כעבור ארבעה שבועות תחודשנה ההתקפות על האזרחים הסובלים מתת־תזונה וממחסור חמור במים…
לעומת המקטרגים, קמו לברנאדוט גם כאלה המלמדים עליו זכות. רבים סוברים כי הצעותיו היוו את הבסיס היחיד, שגם הערבים היו מוכנים להסכים לו. הוא ביקש להרוויח זמן כדי להשיג תנאים אנושיים יותר. הוא יעשה הכל ובלבד למנוע את חידושה של שפיכות הדמים.
* * *
אחרי הצהריים נפרדנו מיצחק בן־דור, העתונאי החביב, שלפני מספר ימים נפצע בבטנו פצעים אנושים. הכדור הקטלני השיגו בדרכו ממערכת “דבר” המקומית לביתו. בשעה שלוש בקירוב התאספו עמיתיו וידידיו בחצר “ביקור חולים”, כדי להשתתף בתפילת האשכבה. גם רעייתו עמדה כאן שעונה אל גזע של עץ, פניה קפואות כאבן: לפני חודשים מספר נפל בנה חיים בן העשרים, בעת פעולת הגנה בחיפה.
קלינוב מהסוכנות היהודית העלה קווים לדמותו. הוא הזכיר בדבריו, כי בן־דור עלה לארץ כבר בשנת 1913, כחלוץ נלהב ונכון להקרבה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה בשורות הגדוד העברי, במלחמת העולם השנייה הוא שרת, כאחד המתנדבים הותיקים ביותר, בבריגדה היהודית. ועוד סיפר קלינוב שהמנוח הצטיין ככתב המקדיש את מלוא מרצו לענייני חברה. בן־דור גם חיבר מלון איטלקי־עברי ונמנה על חלוצי המאבק למען תרבות עברית מתחדשת.
גופתו של בן־דור הונחה בארון לשם העברתה לקבורת־ארעי, כמנהג ירושלים הנצורה. יחד עם ארונו הובאו אל חצר בית החולים, שטופת שמש קיץ יוקדת, 8–10 ארונות נוספים – רובם נועדו לקרבנות ההפגזה שניתכה על העיר הבוקר. שמענו את הפגיעות מרחביה. בני המשפחה, שעמדו בינות הארונות, היו ברובם ממוצא תימני, עיראקי וכורדי. הם קוננו בזעקות שבר: "די! די! " אל אזני הגיעו משפטים קטועים: “אין צדק! אין רחמים!” מקצתם בעטו באדמה, נופפו בזרועותיהם כאחוזי תזזית, השביעו את המתים בשמותיהם, גהרו על ארגזי העץ, נאחזו בלוחות, כמו מבקשים לעכב את יציאת השיירה. רק בדי עמל הורחקו מן המקום.
* * *
הגברת ד"ר הולנדר מספרת על כמה מקרים שהתרחשו במרפאה שלה בגאולה:
אשה זקנה לא שבה ממסע לקניית לחם – פגז קטל אותה במקום עומדה. בבית מצפה לה בנה השוכב חולה במיטתו. אב המשפחה נהרג לפני מספר שבועות. הוא נפל בקרית שמואל לא הרחק מרחביה.
אשה אחרת באה אל המרפאה, כשהיא נושאת עולל בזרועותיה. היא “מתנצלת” אצל ד"ר הולנדר על שהיא ממלאת את מקומה של האם: אמו של התינוק נהרגה אתמול מרסיסי רימון.
10 ביוני 🔗
בעתונים הופיעו היום ידיעות לפיהן נענו היהודים והערבים לפקודה להפסיק את האש; ההפוגה אמורה להיכנס לתוקפה מחר, ביום ששי, בשעה עשר בבוקר. בעת ובעונה אחת עם קבלת “הפסקת האש” הסב שר החוץ שרתוק את תשומת ליבו של הרוזן ברנאדוט לכך, כי דרישתו להפסיק את עלייתם של יהודים בגיל השירות הצבאי, אינה עולה בקנה אחד עם רוח ההחלטה שקיבלה מועצת הבטחון ב־29 במאי. לפי החלטה זו נאסרו רק גיוסם ואימונם של עולים אלה. שרטוק העלה גם טענות נוספות – אחת מהן שברנאדוט היה בארבעים ושמונה השעות האחרונות מחוץ להישג ידם של היהודים. הוא שהה בפרק זמן זה בקאהיר, כך שבמידה מסויימת נהנו הערבים מיתרונה של המלה האחרונה.
מלבד זאת קוראים האנשים בעתון הבוקר על “הפסקת אש” נוספת, בעלת אופי מקומי, האמורה להימשך שש שעות, הצלב האדום יוזם הפוגה זו כדי שיוכל להעתיק חלק מהמטה שלו מהחלק היהודי של ירושלים לרבת עמון. ועוד באותו עניין: הן הרשויות היהודיות והן הערביות הסכימו לוותר, משמונה בבוקר ועד שתיים אחה"צ, על פעילות צבאית כלשהי.
* * *
סוניה ביקשה לנצל את הפסקת האש מטעם הצלב האדום וללוותני העירה. אולם, כאשר הגיעו לאוזנינו רעמי תותחים כבר בשעה עשר, יעצתי לה לוותר על הרעיון. במקום הטיול העירה, היא מצאה עיסוק אחר: לנסות ולהפעיל את תנור־העץ החדש על הגג. כל ילדי הבית הקיפוה וכל אחד מהם השיא לה עצות מעצות שונות, שכן התנור גילה סימנים של קשיות עורף מופלגת. אורך הרוח והשידולים השתלמו. המים התחממו סוף סוף די צרכם – לחפיפת שערות.
אש התותחים כוונה מהדרום. בעיר עצמה לא נפלו פגזים, אך הבחנו בתמרות עשן שעלו מהשטח שבין רמת־רחל לבין התחום העירוני עצמו. אף על פי כן קמו הרחובות לתחייה. היינו עדים לחזיון יוצא דופן: חרף פגיעות הפגזים שנשמעו היטב, רק מעטים היו שותפים לתחושה כי די בהסטת קנה התותח והעיר עצמה נחשפת לפגיעות. זעיר פה זעיר שם צצו אמהות היוצאות לטייל עם עגלות תינוקות. עקרות בית עושות דרכן לחנויות כשהן מחזיקות בידיהן סלים ריקים ואפילו קבוצות מטיילים נראות בחוצות העיר – כל אלה כמו מבקשים לאמץ לעצמם את אימרתו הפילוסופית של פאלמסטרום: “לא יכול להיות פה, מה שאסור שיהיה.”
אלונה מוסיפה פרשנות משלה. היא אומרת שישנן אמהות רעות שאפילו בשעות של שביתת נשק אינן מרשות לילדיהן לצאת לרחוב. נורית מחזקת את דבריה: “כן, כשהיתה פעם שביתת נשק, רציתי לצאת, אך לא הרשו לי והכריחו אותי להשאר בבית”.
במסיבת עתונאים שנערכה ברחוב בן־יהודה עשה דובר הסוכנות היהודית מעין מאזן: “אנו נכנסים לתקופה של הפסקת אש בתודעה, כי מטרותינו הצבאיות במלחמה זו הושגו ע”י כוחותינו… פרט ליוצאים מן הכלל, אחד או שניים, בעלי חשיבות פעוטה. נשארו גבולותיה של ישראל שלימים… הערבים היו התוקפים וניסו לגרוע מגבולותינו… מבחינה צבאית טהורה לא היינו זקוקים להפסקת האש.
בקטעים רבים של החזית עברנו למיתקפה; כך, למשל, תקפנו את ה“משולש” הערבי בשומרון וגם הוחל בשחרורה של ירושלים. גורם הזמן פועל לטובתנו. הצטיידותו של צבאנו הולכת וגוברת; הפעלתו של שדה תעופה סילקה קושי נוסף. אולם אנו רואים כגורם חשוב ביותר בהסכם שביתת נשק את העצם העובדה שהוא נחתם בידי נציגיהם של שני עמים עצמאיים – היהודים והערבים… עשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה הצהירו מדינות ערב כי התנאי שלהן להפסקת אש הוא ביטול החלוקה ואי־הכרה בעקרון של המדינה היהודית. תנאי זה בטל ומבוטל עתה. מדינת ישראל העצמאית היא עובדה קיימת".
דובר הסוכנות היהודית הזכיר גם את ההצלחות הפוליטיות בתחום הבינלאומי: חברות רבות באו"ם הכירו במדינת ישראל והוא מקווה כי יבוא יום ואולי גם מדינות ערב יצטרפו אליהן.
* * *
אחרי הצהריים ביקרתי אצל ד“ר קארל וורמן, מנהלו החדש של בית הספרים הלאומי ואוניברסיטאי (בתקופה הטרום־היטלראית הוא שימש כמנהל הספרייה העירונית בברלין־קרויצברג ואחרי עלייתו נתמנה מנהלה של הספרייה התל־אביבית). ביקשתי לשמוע מפיו מה נעשה כדי לשמור על הספרייה האוניברסיטאית בהר הצופים מפני פגיעותיהם של חיילי הלגיון. כידוע, מצויה הספרייה בטווח האש של הערבים. לעיני רוחי ראיתי את חצי מליון הספרים ובתוכם אוספים נדירים של אינקונבולה בלשון העברית, ספרי תנ”ך עתיקים, כרכים רבים שנתקבלו כעזבון וטרם מוינו וקוטלגו (ביניהם ספריו של חוקר הכולירע חבקין ומכתביו של סטפן צוייג); מחשבותי היו נתונות גם לאוסף כתבי היד של ד"ר שוואדרון, המכיל, בין השאר, את אחד מכתבי־היד של אלברט איינשטיין על תורת היחסות.
ד“ר וורמן סיפר לי כי מהקומות העליונות ובתוכן גם אולם הקריאה, פונתה התכולה בעלת הערך. כרכים אלה, יחד עם האוספים המיוחדים, אוחסנו בארונות פלדה. הארונות ממוקמים בכוכי בטון שנבנו כבר במלחמת העולם השניה, למקרה של הפצצות מן האוויר. חדרים אלה מוכיחים עצמם עתה, ב”מלחמה קטנה" יותר מאשר ב“גדולה”.
המחסנים שנועדו לספרים כלליים מצויים אף הם מתחת לפני הקרקע. עבודת הספרייה תוכל להימשך בתנאי־חרום. שכן הסניף של הספרייה הלאומית שהוקם לפני כחודשיים בעיר, בבית הכנסת ישורון, יכול להמשיך ולפעול.
אמנם מספר הכרכים אינו רב. אך ניתן להשיג את החיוני ביותר. נוסף לספרים בספריית ישורון כתבי עת – אף כי מיושנים – בעברית ובשפות שונות. פגזים טרם פגעו בספרייה זו, אף כי מספר כרכים ניזוקו קשה מרסיסים.
ספרייה ציבורית נוספת ממוקמת ברחוב נתן שטראוס: זוהי ספרייה למדע הרפואה שהורחבה עם פרוץ מעשי האיבה. מהר הצופים הורדו במהירות כל הספרים המתייחסים לרפואה מלחמתית והובאו לרחוב נתן שטראוס.
בעיר נמשכת גם פעילות אדמיניסטרטיווית הנוגעת לענייני הספרייה. בביתו של הפסיכואנליטיקאי איטינגון שוקדים על קטלוגו של אוסף הספרים שהוא נתן כעזבון לספרייה הלאומית. ואילו בספריית ישורון מטפלים ברכישות האחרונות בתקווה לשוב בקרוב להר הצופים. במקביל עורכת האוניברסיטה קניות עבור ה־Library of Congress האמריקני. היא משמשת כסוכנה וקונה עבורה ספרים היוצאים לאור בארץ. אחרי המלחמה, אומר ד“ר וורמן, בלי שמטחי פגזים רחוקים יחרידו אותו משלוותו. אחרי המלחמה יזרמו הספרים בשני כיוונים. הוא מצפה למשלוח גדול מעבר לים של ספרים שנאספו בחודשים האחרונים, תודות לפעולה מרוכזת של ועדת הספרים של American Friends of the Hebrew University. גם מארצות אחרות נתקבלו הודעות על משלוחים גדולים, ביניהם כמאה אלף ספרים מצ’כוסלובקיה, בעיקר הבראיקה ויודאיקה. ספרים אלה הוחרמו ע”י הנאצים בגרמניה ובמדינות נוספות באירופה והובאו לפראג. אחרי משא ומתן קצר עם ממשלת צ’כוסלובקיה, נתנה זו את הסכמתה להעביר את הספרים לארץ. עשרים אלף כרך מפולין, שגורלם היה דומה לזה של הספרים מצ’כוסלובקיה, עומדים להגיע אף הם לישראל.
בית הספרים הלאומי נטל תחת חסותו ספריות ערביות, אנגליות ואחרות שה“הגנה” הניחה את ידה עליהן בקטמון ובשכונות ירושלמיות אחרות אשר נכבשו לאחרונה. עם ספריות אלה נמנית זו של ה־British Council שהופקדה בידינו בשלימותה. עד להסדר סופי רואה עצמה הספרייה הלאומית כנאמנה של כל הספריות האלה.
11 ביוני 🔗
למחרת היום, אחרי לינה במקלט אצל משפחת בך, הקיצונו כשמחשבה אחת מנקרת במוחנו: האם תהיה היום באמת הפסקת אש? האמנם נבדוק בחרדה בפעם האחרונה, בעת כניסתנו לדירה, שמא נחת בה בלילה פגז מרגמה?
בין השעות תשע ועשר אנו שומעים רעמי תותחים עזים ביותר. אין אנו יודעים מה קורה בחלקים האחרים של העיר, אבל בדרום – אנו רואים זאת מהגג – ניתך מטר של פגזים על קטמון, רחביה הדרומית, תלפיות ורמת־רחל. בין הפגזים יש רבים מהסוג המתפוצץ באוויר ומותיר אחריו ענני־עשן לבנים. למשך רבע שעה אנו יורדים למקלטנו אצל משפחת בך, אבל אחר כך ידה של סקרנותנו על העליונה ואנו עולים שוב על הגג, כדי לצפות במתרחש. ההפגזה הולכת ומתעצמת, כאילו נתקפו הערבים בחשק לכלות את התחמושת המצויה ברשותם עד לכדור האחרון. עד כמה שאנו יכולים לעקוב אחר הנעשה, הצד היהודי חדל להשיב אש – להוציא פגז מרגמה אחד ויחיד שנורה דקה אחת לפני השעה עשר. אנו מניחים שאין זו אלא יריה סימלית. אט־אט הולכים המטחים הערביים ופוחתים, ובשעה עשר ורבע לערך נראה כי תמה המערכה…
החדשה האחרונה משכונת גאולה, כפי שנמסרה לנו הבוקר מפיה של הגברת ד"ר הולנדר: אשה אחת הלכה אל מיכלית המים. ששה ילדים נילוו אליה. היא שבה עם חמישה. אחד מהם נהרג בדרך מרסיס של פגז. חמשת הילדים היו של שכניה. הששי, ההרוג, היה משלה.
* * *
בשעה אחת עשרה לערך קפצתי העירה. אווירת עליצות חגיגית שררה בכל אשר הלכתי. הרחובות והסימטאות פרקו מעליהם את סגר הסכנה; הבריות טיילו בחוצות העיר כשפניהם קורנות משביעות רצון, חלונות הראווה קושטו והזמינו את הלקוחות להכנס לחנויות, על המדרכה שלפני בנין הסוכנות היהודית ראיתי ילדים משחקים. רק אתמול נחת שם פגז ואילו היום, לראשונה זה חודשים רבים, משחקים שם ילדים ברחוב הפתוח. לפני חנות הטבק של לובנטאל השתרך נחש־אדם – פלוני העלה השערה שאפשר לקנות שם סיגרים. שני אנשי הגנה ניצבו בפתח כדי לפקח על סדר־העישון. הם דאגו לכך שלא יותר מעשרה לקוחות ייכנסו בבת אחת לחנות. נחש לקוחות ארוך יותר התפתל ליד המגדניה של קפולסקי. כאן מוכרים עוגות.
גם מוכר הספרים שלי פתח את העסק שלו. אולם פה ציפתה לי אכזבה – נבצר ממני לערוך ביקור במדור העתיקות, השוכן בקמה הראשונה. נאמר לי כי העובד שניהל את המחלקה טילפן וביקש רשות לבוא רק ביום ראשון. הוא סיפר כי בלילה האחרון נפלו פגזים על ביתו ברוממה. רבים מהשכנים נהרגו והוא רואה חובה לעצמו לסייע לאבלים.
דובר הסוכנות היהודית סוקר את האירועים הצבאיים האחרונים: “לפני חצות הפציצו מטוסינו את דמשק והטילו עליה כמות גדולה של פצצות. במהלך המטס שארך חמש עשרה דקות, הותקפו ריכוזי האוייב ומטרות שונות.”
שיירה הגיעה לירושלים – ילדים מנצלים הזדמנות ו“בודקים” את המשורין
שיירת מזון הגיעה לירושלים
* * *
מפקד ההגנה בירושלים מזהיר בפנייתו לחייליו מפני האשלייה שהשלום כבר הושג והובטח. “המלחמה תארך עד שיובטחו גבולותיה ועצמאותה של מדינתנו… אין לנו יסוד להניח שכעבור ארבעה שבועות לא תפרוץ המלחמה מחדש בעוצמה רבה יותר. אין לנו כל ערובה שמחר בבוקר לא נצטרך שוב ליטול לידינו את כלי הנשק כדי ללחום באויב מסוכן, שאינו מכיר את משמעותן של התחייבויות חגיגיות… אסור לנו להיות בלתי מוכנים. עלינו לשמור על הניידות האופרטיבית וכוח המחץ של יחידותינו. אנו חייבים לחזק את שורותינו. להעמיק את הכשרתם המקצועית של אנשינו, להעלות את רמת המשמעת ולהתכונן מבחינה חומרית ורוחנית לקראת השלב הבא של המערכה, אם וכאשר הוא ייכפה עלינו.”
קריאה שניה שהופנתה אל האוכלוסיה בכללותה מצינת, כי הקרבות בירושלים טישטשו במידה ניכרת את הקווים המפרידים בין חיילי החזית לבין האזרחים. נאמר בה: “היינו כולנו שותפים לאותה התגוששות… אתם נושאים בגאווה בכל הקשיים והסבל, ובמיוחד באש התותחים הגורמת לקרבנות בקרב האוכלוסייה הירושלמית; לא התלוננתם על מנות המזון והמים הדלות ולמרות לילות ללא שינה…”
קריאה שלישית, הפעם מטעם ועד חירום, והיא הופנתה אל האוכלוסייה האזרחית – מזהירה אף היא מפני אופטימיות מופרזת בכל הקשור לשלום, אך יחד עם זאת כלולה בה הבטחה להקצבתן של מנות מזון גדולות ומגוונות יותר. “אולם לא ניגע ב”מנות הברזל" המצויות במחסנים שלנו."
* * *
סוניה מתרעמת על יחסו המזלזל של החנווני שלנו, במיוחד בעת חלוקת מנות המזון. בעוד יתר הסוחרים לא שכחו, חרף כל הקשיים, את מושג הידידות, הרי שהאיש שלנו מתייחס ללקוחותיו בהתנשאות מופגנת, כאילו היתה זאת אשמתנו שאין לו כמעט מה למכור וגם הקמצוץ המצוי על הדפים כרוך בגזירת תלושים מייגעת.
“אני בטוחה שנלך אל סוחר אחר כשהמלחמה תסתיים באמת,” הצהירה סוניה. אגב, הצהרות מעין אלה נמסרות מפיה זה שנים רבות, אך למרות זאת אין היא מסוגלת להפר אימונים של לקוחה שמרנית והיא ממשיכה לרטון…
מטרות שתושגנה אחרי המלחמה ע"י בני הזוג גוטגטרוי: נסיעת נופש, מקלט רדיו חדש, כסאות חדשים בפרוזדור.
* * *
בערך בשעת הצהריים חג מעל לעיר אווירון גדול, הנושא את סימני הצלב האדום – מניחים כי במטוס זה הגיע הרוזן ברנאדוט. יש לדון עמו בשורה של שאלות חשובות: במיוחד בבעייה של אספקת המים והמזון לירושלים וכן בהסדרת התנועה האזרחית בכביש המחבר את הבירה עם תל־אביב.
12 ביוני 🔗
הלילה הראשון שבו נשמרה הפסקת האש באופן רשמי היה באמת הלילה הראשון, שבו שרר שקט מוחלט – לא רק אחרי שבועות, אלא גם אחרי חודשים. למן ראשיתה של ההפגזה הכבדה על ירושלים, שהינו, זו הפעם הראשונה, בדירתנו. גם ירושלמים רבים אחרים נהגו כמונו. בבוקר הקיצה כל העיר אחרי שינה עריבה: הדבר הורגש בפני הבריות הקורנות, רעננות ועליזות. מקצתם התלוננו, על דרך ההלצה, כי התקשו להירדם. הם הרגישו בחסרונם של מטחי הפגזים וצליפות הכדורים.
מספרן של עגלות ילדים שהתגלגלו בחגיגיות בחוצות העיר גדל לעומת יום אתמול. באחת מהן שכבה ליאורה. לשמה נודעה משמעות סמלית, שכן ליאורה נולדה ב־29 בנובמבר 1947, היום בו החליטו האומות המאוחדות לייק סאקסס על כינונה של מדינת ישראל.
בעוד אמה של ליאורה דוחפת בזהירות את עגלת התינוקות בתוך זרם המטיילים, היא סיפרה לנו על מבצע ההצלה הכפול שלה. בפעם הראשונה ניצלה ב־22 בפברואר, עת התפוצץ מטען חומר הנפץ הגדול ברחוב בן־יהודה. אותה שעה נמה ליאורה את שנתה באחד מבתי רחביה. הדף האויר ניפץ את שמשת החלון, אך הרסיסים לא פגעו בה. וראה זה הפלא, היא ניצלה גם בפעם שניה לפני ימים מספר: פגז, שנחת על ביתם, הרס כליל את הגג. אולם ליאורה ישנה במקלטה הפרטי, מתחת למדרגות שהוליכו אל שתי הקומות העליונות.
האם מקווה כי תזונתה של הפעוטה תהיה מעתה עשירה יותר בוויטמינים ופחות טיפוסי לתנאי מצור. עד עתה האכילו אותה בעיקר בדייסה שהוכנה מאבקת חלב וקמח תירס. את הביצה האחרונה קיבלה ליאורה לפני חודשיים. ואשר לפירות: בימי חייה זכתה לטעום מתפוזים (כמות מוגבלת עד למאוד), ארבע תפוחי עץ ועשר בננות. הבננות והתפוחים ניתנו לאם רק תמורת הצגתה של תעודת לידה.
ירקות טריים וחלב טרי כמעט ולא באו אל פיה. לעומת זאת, קיבלה ליאורה גלולה יומית של ויטמין סי.
לא אוכל שלא להעלות על הכתב האגדה המהלכת בתוכנו ומספרת כי בתל אביב אפשר להשיג את כל הירקות זולת תפוחי אדמה, הנמכרים בכמויות מזעריות. וכל מי שמבקש לקנות קילוגרם של תפוחי אדמה חייב ליטול עמו גם קילוגרם של עגבניות. העיר תל אביב מוצפת בעגבניות ותושביה שוחים בים הזה.
* * *
ד“ר פרוידנטאל – אביה של ליאורה – הוא תושב הקיבוץ נוה־אילן, והשוכן סמוך לכביש תל־אביב – ירושלים. הוא משרת שם כרופא ועכשיו הגיע לחופשה. היתה זאת נסיעתו הראשונה לאור היום עד עתה לא העזו לנסוע בשל האש הערבית העזה שנפתחה על כלי הרכב שנעו בכביש. הרופא הגיע בשיירה, מטעמי זהירות, שכן הפסקת האש היא עדיין בחיתוליה. חיילים רבים יוצאים זו הפעם הראשונה לחופשתם. עשרה חודשים שהו בעיר; כולם פלמ”חניקים שגוייסו בחלקי הארץ השונים כבר בחודשי אי־השקט שקדמו לפרוץ המלחמה.
שעות מספר לפני תחילתה של הפסקת האש נפגעה קשה קבוצת קרית ענבים, שכנתה של נוה אילן. פגז מרגמה נפל לתוך חדר האוכל. ששה נהרגו, רבים נפצעו. כולם פלמ“חניקים וחברי המשק. ד”ר פרוידנטאל סיפר כי משך חודש ימים לא נהרג איש בקרית ענבים, וזאת למרות האש הכבדה שניתכה על היישוב לעיתים קרובות.
המתווך מטעם האומות המאוחדות הגיע רק היום בשעות הצהריים. האווירון שחג אתמול מעל לעיר היה, ככל הנראה, מעין חיל־חלוץ של הצלב האדום. ברנאדוט נחת בקלנדיה, צפונית לירושלים, בשטח הכבוש בידי הערבים. משם נסע לקונסולייה האמריקנית ומאוחר יותר המשיך לסוכנות היהודית ונועד עם ד“ר דב יוסף, ד”ר ולטר איתן וד"ר כהן.
בפגישה זו נדונו, כפי שנמסר לנו במלים ספורות, ההיבטים המרובים של הפסקת האש בהקשר לירושלים. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לבעיית האספקה של זרם החשמל והמים וכן לפתיחתו של הכביש מירושלים דרך לאטרון לתל־אביב.
אחרי הפגישה טס ברנאדוט לדמשק.
* * *
היום בשעות אחרי הצהריים ביקרנו אצל צ.ז. קלוטצל ורעייתו בכרם אברהם. הם יושבים בשכונה זו ארבע עשרה שנים. בימי המצור ידעו תושבי כרם אברהם הפגזות קשות ביותר. השכונה חשופה לאש שנורתה מהגבעות במזרח ובצפון והיא סבלה יותר ממרכז העיר. קלוטצל, כתב ולוחם ותיק, סיכם את ימי המצור במלים אלה: “ההפגזה היתה עבורי התקופה הבלתי נוחה של חיי. אפילו במלחמת העולם הראשונה לא נקלענו למצבים כה בלתי נעימים: לכל הפחות היה לנו רובה ביד ולפעמים יכולנו ללחוץ על ההדק…”
משפחת קלוטצל התגוררה בקומת הקרקע, הנחשבת כבטוחה ביותר מהפצצות. הם סיפרו לנו על הכנסת האורחים שהם העניקו לשכניהם מהקומות הגבוהות ועל רוח של אחוות־בית נעימה ששרתה על כולם כבבית שלנו ברחוב רמב"ן 41. קלוטצל הראה לנו את מיתרס־החלון המפורסם שנבנה מספרים מהודקים כרך אל כרך. לא עמדתי בפני הפיתוי ופרצתי את חומת הספרים כדי לדפדף באחת “האבנים”. במיוחד משכה את לבי מהדורת כל כתבי היינה, שיצאה לאור בשנים 66–1861 בהוצאת הומפן וקאמפה. מספר הכרכים: עשרים ואחד. המשכנו בסיורנו לאורכה ולרוחבה של דירת המלחמה. הנה השולחן, עשוי מעץ אלון כבד שתחתיו אהבה להתחבא הסבתא מהקומה העליונה. והנה המיטה, שבה התאכסנו מדי לילה ארבעה ילדים מהקומות הגבוהות. כיבדו אותנו ביין ובעוגה שצורתה החגיגית הפתיענו. היתה בכך משום הוכחה כי הגברת קלוטצל היא עקרת בית טובה: לבד מגילויי ידידות כלפינו, היא גם השכילה לשמור על מלאי מסויים של נפט.
הדרך הביתה מכרם אברהם ושכונת גאולה השכנה השרתה עלינו רוח של עגמומיות. בכל מקום נראים בורות שנפערו מפגיעות של פגזים. בגגות המשופעים נעקרו רעפים, קירות הבתים מנומרים בסימני רסיסים וכדורים. גם המדרכות והרחובות מקועקעים בגומחות ובמהמורות. הללו מכסות את פניה המיוסרים של העיר באיזור זה.
13 ביוני 🔗
היום זכתה ירושלים בחג כפול: חג השבועות, שבימי שלום היו הילדים מביאים ביכורים לקרן הקיימת, והגעתן של שיירות ראשונות, אף כי קטנות למדי, של משאיות המובילות מצרכי מזון. כלי הרכב עלו לבירה ב“דרך סודית” מתל־אביב. שיירה זו היא הראשונה המגיעה לירושלים מקץ שבעה שבועות של מצור… מחיאות כפיים סוערות המתינו למשאיות בכניסה לעיר. עיניים אסירות תודה קראו את הכתובות העבריות שנכתבו בגיר על חרטומה של המשאית הראשונה: אם אשכחך ירושלים…
* * *
נוסעי השיירה מספרים על תנאי השטח הדמיוניים שאיפשרו מעבר למשאיות. בין השאר נתגלה משעול גמלים עתיק־יומין שנשכח זה מכבר. התוואי של דרך העפר פונה צפונית לשיפלת לאטרון, לעבר שרשרת גבעות בדרום והיא עוברת בשטחים הנשלטים אך ורק בידי יהודים. המשעול הורחב עד כדי היותו דרך עבירה לכלי רכב המחברת עכשיו את ירושלים עם שיפלת החוף. מקווים כי בעתיד הלא־רחוק יוכלו לזפתה ולהעמידה לרשות מכוניות נוסעים. דומה כי משעול הגמלים – בעלי תודעה היסטורית אומרים: “הדרך הרומית העתיקה” – סייעה להצילנו מבחינה צבאית. בשבועות האחרונים, עת נעשו בה עבודות הרחבה ותשתית. נסעו בה משאיות עמוסות תחמושת והן הקלו על נטל התעבורה באמצעות מטוסים.
פילוסה של הדרך החדשה נתאפשר אחרי שהכוחות היהודיים כבשו את הכפרים הערביים בית ג’יז, בית סוזין וזרעה מקום הולדתו של שמשון. אמנם הערבים הוסיפו ללחוץ על כוחותינו ולהמטיר עליהם אש מצפון ומדרום, אבל הישראלים המשיכו להחזיק בגשר יבשתי צר ולא נוח. אל עורק התעבורה הזה ניתן להגיע מתל־אביב לרחובות ולחולדה ואילו מירושלים – דרך אבו גוש וסריס.
כלי הרכב הכבדים שנבחרו להובלת תחמושת יכלו בשבועות האחרונים לצאת מירושלים ולנוע מעבר לסריס – כמובן רק בלילה ותוך סיכון לשמש מטרה לאש תותחים מנבי סמואל; אולם, כאמור, הדבר היה אפשרי.
בכניסה לשער הגיא היה צורך להחנות את המשאיות. האנשים הסתדרו בשורה עורפית, כשיירת־מבריחים. וכך החלו נעים, איש איש, סל סל, תיבה תיבה, כולם ריקים ומרוקנים ועל כולם שורה עלטה. כל עץ וכל שיח שניקרו בדרכם נדמו לסבכה הצומחת מהקרקע ומגוננת עליהם, כל שורש שהציץ מהאדמה דמה לעוגן הצלה שהכל מתאווים ולהיאחז בו.
יריות שרקו באוויר, רקטות ירוקות, אדומות ולבנות נסקו אל כיפת הרקיע הלילי והטילו חיוורון בנוגה הכוכבים. כלום גילו הערבים את הנוודים? הללו המשיכו לפסוע, למעוד, להתנועע, נושאים על שכמם את המיכלים הריקים, הולכים ומחרישים… איש לא הורשה להדליק סיגריה, אפילו נמצא נשוא־חלומותיו באמתחתו.
לא היה קץ לדרך וכל אלה שהתנודדו בחשיכה נראו יותר ויותר כמי ששמים פעמיהם אל מקום שבו מחוללות מכשפות. אבל משהגיעו סוף־סוף אל עמק הטרשים הקטן, הצטייר הואדי בעיניהם של נושאי הסלים והתיבות כמדשאה רחבת־ידיים המצפה לחוגגים. ואכן, שם המתינו להם שליחי ישראל שהביאו עמם תחמושת, תחמושת רבת ערך וגם… סיגריות. לא נותר זמן רב לשעשועים ולבילויים.
הסלים והתיבות מולאו בחפזון.
אחר החלה הדרך האילמת חזרה. כל אחד סחב את חבילתו, אבל זאת היתה חבילה כבדה עד למאוד. כל אחד עשה ככל יכולתו, שלא לעורר את תשומת ליבו של האויב. הדרך חזרה היתה קשה שבעתיים. הם העמיסו את המטען על המשאיות. הנהגים התניעו את רכבם, מנועיהם כיחכחו והשתעלו והם החלו מטפסים בדרך לירושלים הנצורה. השיירה עשתה כל מאמץ אפשרי להגיע לבירה לפני עלות השחר.
מאוחר יותר יכלו כבר הג’יפים לחדור אל קטע הביניים ואילו בדרך החירום שנתגלתה זה לא כבר ע"י הערבים, נמשכו עבודות הבנייה, יומם ולילה. אלפי אזרחים, פועלים מיומנים, אנשי “משמר העם” ועוד ירושלמים רבים שטרם שובצו במסגרת ארגונית כלשהי. הללו נקראו בתוקף צו גיוס מהמשרדים והחנויות, מאצל ספרי הגמרא, יהודים חרדים שנטשו ישיבות, כל אלה התייצבו מתוך הכרת חובה בנקודות הגיוס, כאבות אבותיהם לפני אלפיים שנה שחשו להגנת ירושלים מפני גייסות רומי המסתערים.
הם עלו על משאיות פתוחות ונסעו דרך הנופים ההרריים של יהודה, מלומדי היריות, מלווים בכלי־רכב משוריין. היתה זאת תערובת מיטלטלת של פועלים ופקידים, אנשי מסחר וספר, שכירים ואמנים שעשתה דרכה אל אתר העבודה. מדי פעם הוצרכו לעצור כדי לסלק שוב ושוב מיתרסים שבאמצעותם ביקשו הערבים לחסום את דרכם. לאחר מכן הוטלה עליהם מלאכת הרקולס, להעתיק את ההר ממקומו, פשוטו כמשמעו, כדי לפרוץ תוואי לדרך החדשה. כלי העבודה היו מעטים ופרימיטיוויים לא פעם הוכרחו המפלסים לנתץ את האבן הלבנה בידיהם ולסקלה מהשטח. כל העניין לא היה אולי נורא כל כך, אלמלא הכאיבו להם היבלות והפצעים. דתיים ולא דתיים חשבו בליבם, עבדים היינו במצרים אך לא כאן, אך למרות זאת מילאו את הסלים באבנים ובעפר עד שהדרך נותקה ממיכשולים סלעיים. אחר כך באו המשאיות הכבדות ופילסו נתיבן באון מנועיהן הגונחים.
כל זמן שהמערכה לא תמה, הוכרחו הערבים להשלים עם פילוסו של כביש החירום, שאמור היה לפרוץ את הטבעת מסביב לירושלים, כעין תחבולה מלחמתית מוצלחת, מעין גירסה ממונעת של סוסי טרויה.
ואולם עתה, תחת כנפי האש, הם מבקשים לשחוט את צוואריהם של סוסים אלה בעזרתו של חלק העשוי מסעיפי ההסכם. מספרים כי הבריגדיר לייש, מפקדו של הלגיון הערבי במחוז ירושלים, הבהיר כבר אתמול לועדת שלושת הקונסולים, כי הגעתה של שיירת המזון בכביש החדש, מנוגדת לכללים והוא יתן פקודה לירות, אם היא לא תיעצר ואולם, חרף אזהרתו, הגיעה השיירה הבוקר.
* * *
בשעות אחרי הצהריים יצאתי לטייל עם סוניה לאיזור בו שכנו לפנים משרדי לשכת העתונות, לבית קאראסו, שכבר יכול להביט לאחור כעל פרק קצר בהיסטוריה של האומות המאוחדות; למלון המלך דוד, שהיה בעבר תחת כיבוש הצבא הבריטי; לפנסיון “פאנטילס”, שבו התגוררו בימים עברו כתבים זרים רבים כל כך.
עד ל־14 במאי היו כל הבניינים האלה ממוקמים בתוך אחד משלושת אזורי הבטחון הבריטיים, מוקפים בגדרות תיל. אזורים אלה נשמרו היטב ע“י חיילים אנגלים ורק אנשים שהצטיידו בהיתר מיוחד, הורשו להיכנס פנימה. רק אזרחים מעטים ביותר זכו לקבל את הרשיון, אך למרות כל אמצעי הבקרה שנקטו האנגלים, הצליחו רבים מארגוני האצ”ל והלח"י לחדור לאזורים האסורים.
לשכת העתונות הממשלתית לשעבר מאכסנת עכשיו את ה“הגנה”. “המלך דוד” שוכן עתה באיזור נייטראלי, ואילו על בניין י.מ.ק.א. מתנוסס דגל הצלב האדום. באפריל התגוררו כאן ד“ר אזקרטה ונציגי או”ם אחרים. הללו התעתדו למסור את ירושלים לניהול בינלאומי אך נציגיו לא טרחו להופיע. ואילו משתי המדינות שאמורות היו לקום בארץ ישראל המחולקת, התמסדה לפי שעה רק אחת – ישראל.
חזיתו של הבניין מנומרת בגומחות לאין ספור. אלה היו סימני־ירי שהפכו את קירות הבתים לכברה. על הגג ניכרים עקבות של פגזים. כל אלה מעלים בנו זכרונות על אירועי השבועות האחרונים, שזה עתה תמו. חילופי הירי בין שלושת הצדדים – ערבים, יהודים ואנגלים – היו עזים כל כך עד כי הדרך הקצרה בין ה“פאנטילס” לבין לשכת העתונות הממשלתית היתה כרוכה בסכנת נפשות. אפשר היה לעבור אותה בריצה וגם זה לא תמיד הועיל. זכרתי את הימים בהם התעופפו לעיתים הכדורים הישר לתוך הפנסיון. לא פעם התנפצו השמשות מחמת ההדף של התפוצצויות קרובות. לקולות הנפץ קדמו הבהקי־האש בגוני הורוד והסגול.
רק לעיתים רחוקות יקרה שהלחימה תתחולל בה סמוך לביתם של כתבים, כבמקרה שלנו. קארטר ועמיתיו חוו זאת בפנסיון “פאנטילס” ואני וסוניה ברחוב רמב"ן.
בכל החודשים האלה וגם בשנים שקדמו להם, מילאה סוניה תפקיד חשוב: לקבל שיחות טלפון כל אימת שנמצאתי בסיורים: בראש ובראשונה מידע ממקורות רשמיים ופרטיים, כל זמן שירושלים היתה מרכז המברקים לכל הארץ, היתה מקבלת הודעות מכתבי א.פ. שלנו. דיסנצ’יק ופומרנץ, תושבי חיפה ותל־אביב. שניהם נתברכו בכשרון מיוחד לגלות ולהעביר את הסיפורים הטובים ביותר בין חצות לבין דמדומי בוקר. באותם לילות נהגתי לגשת פעמיים או שלוש לבית הדואר כדי לשלוח מברקים. בדרכי לשם הייתי חולף על פני זקיפים ערבים או אנגלים, שלא תמיד גילו כלפי יחס פציפיסטי; לא, סוניה לא אהבה זאת, אך היא עמדה בתלאות אלה כיאה לכתבת אמיצה.
בדרכנו הביתה מה“פאנטילס” עוררו את תשומת ליבנו מספר בורות רחבי קוטר שנפערו מפגיעות פגזים בחזית טרה סנטה. הקולג' מנוהל בידי נזירים פרנציסקניים, אבל התלמידים אינם פוקדים אותו כרגע. הבניין משמש כמעון פליטים בחסותו של הצלב האדום. האוכלוסייה היהודית לא נזקקה עד עתה למעון זה; כל מי שלא חש עצמו בטוח במקלטים של הבתים המאויימים, עקר לידידים הגרים בחלקים אחרים של העיר, שנראו פחות חשופים לפגיעות.
ברמב“ן התבוננו בטחנת הרוח המפורסמת שנרכשה שנים רבות ע”י האדריכל אריך מנדלסון, בטרם קיבל אזרחות אמריקנית. האדריכל התאים את הטחנה לצרכי מגורים ועבודה. היום האתר הוא שריד מנדטורי; על אחד הכתלים תלוי שלט Signalers.
עד ל־14 במאי היתה הטחנה ממוקמת באיזור בטחון מוקף בגדר תייל.
הבית הסמוך שלפנים התגוררו בו יהודים ממוצא ספרדי, החליף אף הוא דיירים. עתה הפך הבית למעין מטה מחוזי של הארגון הצבאי הלאומי וכן תחנה של המשטרה היהודית בירושלים.
השוטר שלפני הדלת משחק עם להקה גדולה של ילדים, במקום לכתוב דו"חות ולמלא את תפקידו. ילדה קטנה כבת שמונה מסובבת תת־מקלע סטן מסביב לאמות ידיה. השוטר מבטיח שהכלי אינו טעון.
* * *
בערב סרתי אל לשכת העתונות הממשלתית ברחוב בן־יהודה. זו הפעם הראשונה שמפקדה הירושלמי עלום־השם של ה“הגנה” עומד לערוך מסיבת עתונאים.
כל הכתבים כבר הכינו נאומי הטרוניה שלהם – קובלנות בגין העדר עזרה לעתונאים, מחסור במידע, קשרי טלגראף בלתי מספקים לחלוטין. אולם מסיבת העתונאים ירדה מהפרק, נאמר לנו כי הבוס הגדול לא יכול להגיע בזמן מנסיעה בתפקיד לתל־אביב. משחזרנו הביתה, שרר בעיר קורטוב מהעליצות הקלילה והתמימה המאפיינת את מרכזה של ירושלים במוצאי שבתות. הערב ירד על עירנו. ואולם, חרף התאורה הקלושה, חרף מיתרסי האבן שטרם סולקו מהרחובות, חרף המחסומים שנבנו מכלונסאות ברזל וטרם נעקרו ממקומם, נשמה העיר לרווחה. האווירה החגיגית באותו ערב הורגשה ביתר שאת: חג השבועות נצמד אל יום השבת.
בימים כתיקונם מצטיינים ערבים אלה בהמוני מטיילים, היוצאים לשוטט לרחובות הראשיים. אולמות בתי הקולנוע מלאים עד אפס מקום, מוכרי הגלידה – ובעונות הסתיו והחורף, מוכרי התירס והנקניקיות – עושים עסקים מצויינים, ובתי הקפה כמו בורכו בכוח מאגנטי, שואבים לתוכם שוב ושוב את זרם המטיילים.
היום הורגשה מכל אלה איזו ראשית זעירה, מן האפילה בקעה קרן תקווה חווריינית. לפתע פתאום צצו, כאילו הוצאו ממאורות אבן אל אור הירח, מאות של מטיילים. אמנם מרביתם אבות משפחה קשישים, אמהות ונערות צעירות. ואילו גברים צעירים, מקומם נפקד בתוכם, שכן הפסקת האש עדיין אין פירושה שלום. איש מקרב המגוייסים לא הורשה לפשוט את מדי החאקי שלו והחופשות ניתנות רק במנות מיזעריות. בפעם הראשונה שאחד מבתי הקולנוע הסיר את הסורגים משערו־מעוטר־הכרזות ובכך הזמין את הקהל להיכנס. גם שניים־שלושה בתי־קפה נפתחו, אף כי קפה לא הציעו ללקוחות. ואולם אחד מהם מכר גלידה דלת שמנת, והציע את סחורתו אפילו “מעבר לרחוב”, לשמחת הילדים שמזה זמן רב אמורים היו להימצא במיטותיהם. אבל היום יש לנו הפסקת אש ועולם הפגזים הרגיל חדל להתקיים. החל בשעה עשר שוב נשתררה בעיר דממה רוויית חשדנות.
14 ביוני 🔗
היום ראינו לראשונה את הסמל שיענדו הכתבים הצבאיים אשר יקבלו אישו לכך מצה"ל: פיסת בד עגולה שעליה מתנוססות שתי מלים, “כתב צבאי”. הסמל יוצמד בחוטים אל מדי החאקי ויחולק לשני חצאים: בחצי אחד ייכתב התואר באותיות עבריות ואילו בשני – באותיות לטיניות.
כמה מעמיתנו התל־אביבים הגיעו לירושלים בדרך החדשה – שבינתיים יצאה ממעטה הסודיות – כדי לתאר את שדה המערכה ואת הירושלמים שלאחר המצור; רבים מאתנו חשו כי הפכו אובייקטים להתבוננות. כמו הטביעו בנו חותם של אתרי תיירות. הדבר לא מצא חן בעינינו… האורחים מתל־אביב, שהגיעו אלינו רכובים על ג’יפים, קבלו מרה שלמטה, בשפלה, כמעט ולא לקחו אותם לפעולות צבאיות – כאילו שחלקנו שפר אפילו במעט.
למרות התג “כתב צבאי” – התמרמרו הבאים מהשפלה – לא ניתן להם לראות מאומה. פה ושם ראו חיילים, בתים הרוסים, דוברים רשמיים ובעיקר – צנזורים, צנזורים, צנזורים.
ג’יימס לונג שלנו, מסוכנות הידיעות א.פ., שזכה לקבל את תעודת כתב צבאי מס' 1, אינו נמצא בקרב האורחים ליום מתל־אביב. בין האחרים שאני מכיר, פגשתי את וולפגנג ברטהולץ, שבעולם של אתמול שימש כעורכו של העתון “ברלינר טאגבלט” בשנת 1933, עת עליתי לארץ ישראל, נפגשתי עמו במערכת העתון “פראגר פרסה”, עכשיו הוא עובד ב“באזלר נציונלצייטונג” ו“סוונסקה דאגבלד”. מבחינתה של אירופה איזורנו הוא בהישג יד…
ביקשתי מאורחינו לספר לנו על המתרחש במערב הרחוק, בארץ האגדות תל־אביב. האם נכונה השמועה שאפשר להשיג שם תות־שדה עם קצפת. אני מתחייב שלא לספר על כך לאחרים… ועוד שאלה: האם זה נכון שאחרי התקפות האוויר הראשונות, שביצעו המטוסים המצריים, התלקח ויכוח ציבורי גדול בדבר הצורך להעביר את הילדים ליישובים מרוחקים.
כמה מההורים נטלו יוזמה ושלחו את ילדיהם לכפרים, אך רובם מתנגדים לפרידה מילדיהם, שגם מחוץ לתחומי העיר לא קיים בטחון מוחלט. אמנם סכנת ההפצצות פחותה יותר, אך עם זאת, בשל רוחבה הצר של שפלת החוף עלולים הערבים עם חידוש הלחימה, לפרוץ את הקווים ולהגיע לאותם יישובים שנבחרו כמיקלט לילדים.
* * *
תוך כדי סיורנו ב“שדה המערכה הירושלמי” התקרבנו עתה למוקד הקרבות. הכניסה למקום זה היא לפני בניין הדואר החדש, שם בודק חייל יהודי את ניירותינו. רק עם תום הבדיקה אנו מורשים לעבור דרך שער השערים העשוי מגדרות תייל, שקי חול ועמודי מחסומים.
לנגד עינינו ניגלה רחוב יפו כשהוא פצוע קשה. התמונה היתה כמעט זהה לזו שראינו לפני ימים מספר, עת הלכנו כאן לאורכו, כדי להיות נוכחים במעמד מסירת העצירים הערביים. ואולם עתה פחת מספר תרמילי הפגזים והרסיסים. הגעגועים לסדר נוגעים ללב בחוסר האונים שלהם. אף על פי כן עשו המטאטאים את שלהם.
ליד עיי המפולת, בקרבת השער החדש, עמדו חמש נזירות. הן באו מהעיר העתיקה, ממינזר Soeurs de Sion. הן טענו כי קיבלו היתר מהסוכנות היהודית לבוא ולבקר באתרים המקודשים לדת הקאתולית, וזאת במידה שהם מצויים בשטח הנתון לשלטון יהודי. הוסכם שמשמרות “הגנה” ילוו אותן בדרכן. בעודן ממתינות בסבלנות, הבחינה אחת הנזירות במחרוזת והיא השתוחחה כדי להרימה.
טיפסנו על תלי האבנים בכיוון לשער שכם – משמאלנו שרידי הנוטר־דאם, מימיננו, מאחורי חורבות הבתים, נפל מבטנו על חומת העיר העתיקה. היא היתה עדיין איתנה, כרסתנית, דווקאית, כמו לא נפגעה כלל. עד לפני זמן לא רב החזיקו שם בעמדותיהם צלפים ערביים. יש להניח כי גם עכשיו הם צופים בנו מאחורי הצריחונים, אך לפי שעה שום יריה אינה נשמעת בתחומי העיר ירושלים. המחנות היריבים שומרים על הפסקת האש. דממה שכמעט מעוררת מועקה בלב, נמשכת זה היום הרביעי.
במרחק של פסיעות מספר אנו מגיעים אל משוריין שרוף של הלגיון הערבי ובהמשך דרכנו – לרכב הרוס של השירות הרפואי. “העלינו באש את הרכב הרפואי”, מסביר לנו המלווה מטעם ה“הגנה”, “מכיוון שהותקנו בו שלוש מכונות ירייה. הרכב ניסה לפרוץ, יחד עם משוריינים אחרים, את הקווים בכיוון לעמדות שלנו בנוטר דאם”. ליד רחוב גוטפריד דה בויון מתחיל שטח ההפקר. רוחבו כחמש מאות מטרים והוא חובר ליד שער שכם אל השטח הנתון לפיקוח ערבי. בכיוון לדרום, כל העיר העתיקה נמצאת בשליטה ערבית ואילו בצפון נותר רק הרובע שייח ג’ארח.
בשנת 1933, עת באנו לארץ, שכנה כאן הלשכה הראשית של “קרן היסוד”. מלישכה זו וכן מבנייני הסוכנות היהודית יצאו אזהרות למכביר: יש ללוות את גידולה המספרי של האוכלוסייה היהודית בירושלים ובייסודם של יישובים נוספים מסביב לבירה ולארוך הכביש המוליך מירושלים לתל־אביב.
גם מסביב לבית אחר, שאיכלס לפנים את “המועצה הערבית העליונה”, בהנהגתו של חאג' אמין אל חוסייני, נותרו סימנים של קרבות עזים ביותר.
מראים לנו תריסרי גומחות שנוצרו בעטיין של פגיעות פגזים, מאות נקבי־כדורים, וגם רימון יד, המוטל בשטח.
“הוא לא התפוצץ”, מרגיעים אותנו. “מסביב מוטלים רבים כמוהו. בהזדמנות קרובה נפוצץ את כולם.”
מהמרפסת של בית המועצה הערבית לשעבר, נשקף מראה נפלא של העיר העתיקה, הקרובה־רחוקה, אלפי הגגות, כיפת הסלע, כנסיית הקבר ומעבר לכל אלה החומות האפורות שמאחוריהן מת הרובע היהודי, שסימטאותיה הצרות שקקו חיים לפני עת לא רבה.
אנו יורדים במדרגה שעליה מונח הרימון…
למטה, לא הרחק מהכניסה לבית, מוטלות שתי גופות, גולגולתיהן חרוכות ורק על עצמות השלדים נותרו עוד קרעי בשר מיובשים, גונם אדום־חיוור.
“בימי הלחימה,” מספר לנו המלווה מטעם ה“הגנה”, “לא היתה כל אפשרות להשיג את הסכמתם של הערבים להפוגה קצרה כדי לפנות את שתי הגופות… עכשיו נערוך להם לוויה ונקבור את המתים.”
סמוך לגופות מונח תקליט שבור, ברחוב הנושא את שמו של הלוחם הצלבני הגדול. עדיין אפשר לקרוא את הכתוב על גבי הפתק המודבק. Le vin d’amour נכתב על צדו האחד, Les yeux bleus על הצד השני.
בשעה שש לערך היתה לישכת העתונות מלאה וגדושה כפי שלא היה מעולם. אחרי לחץ ממושך ניאות המפקד העליון של ה“הגנה” לקיים בפעם הראשונה מסיבת עתונאים בירושלים. קארטר שאלו מה שמו; אך האיש סירב לגלות את זהותו.
ואולם, לי נראה, כי כבר ראיתי את פני האינטלקטואל שלו, בעלות התווים המעודנים, במקום כלשהו. “זהו שאלתיאל”, ניסיתי לנחש. יהודי מהעיר האמבורג, שמוצאו ספרדי.
האיש גילה לנו שהוא בן ארבעים וחמש ותושב הארץ משנת 1923. במלחמת העולם השנייה שרת בצבא הצרפתי.
גם תשובותיו האחרות היו מסוייגות ושקולות. הוא נמנע מהצהרות בעלות אופי הפגנתי, שרבים מהעתונאים – מסיבות שונות – היו ברצון שומעים מפיו. הוא שיבח את כל היחידות שהיו נתונות לפיקודו, הטעים את נכונות שיתוף הפעולה מצד ה“ארגון הצבאי הלאומי”, אך יחד עם זאת לא ניסה ליפות את הכשלונות הצבאיים שנחלו היהודים בעיר העתיקה ובשכונת שייח ג’אראח. הוא סיפר כי אחרי הפריצה הראשונה לעיר העתיקה שנערכה ב־17 במאי, שלמרבה הצער לא התפתחה לכדי יצירת קשר של קבע, נעשו ארבעה נסיונות הבקעה נוספים. הם נכשלו בעיקר בשל עדיפותם המספרית של הערבים. הוא סבור כי הכוח הערבי בירושלים מונה בסך הכל ארבע חטיבות (בטליונים) של הלגיון הערבי, (בכל חטיבה – 600–700 איש). מספר דומה של חיילים מצרים חונה דרומית לעיר, אך בכוחות אלה לא כלולים הכוחות המצריים הממוקמים בבית־לחם. הוא הוסיף ואמר כי היחידות הערביות מצטיינות בכושר פעולה טוב מאוד, וזאת בתנאי שהן מתגוננות; ואולם הירי הארטילרי הכבד שהונחת על הרובעים היהודיים של ירושלים אמנם גרם לאבידות רבות, אך מבחינה צבאית נשארו ללא תוצאות. ההפגזה לא שינתה את המצב מיסודו ולא השפיעה עליו כלל ועיקר.
“החזית הירושלמית החיצונית”, אותן יחידות ישראליות שסייעו בהקמתו של גשר יבשתי עם תל־אביב, ספגו מהלומה קשה: הצבא אישר היום את מותו של הקולונל דוד מיכאל מארקוס, המפקד העליון בגיזרה המרכזית בחבל יהודה. שמועות על כך נפוצו כבר מזה ימים רבים, אחת מהן ידעה לספר כי גופתו הובאה באחד הלילות למוזיאון בצלאל.
מארקוס זכה לאהדה רבה בקרב החיילים שכינוהו בשם “מיקי סטון”. הוא היה עורך דין נודע וקצין בצבא האמריקני.
הוא שימש יועץ משפטי של המשלחת האמריקנית שנטלה חלק בועידות יאלטה, טהראן, ופוטסדאם. אחרי תום מלחמת העולם השניה שב אל מקצועו האזרחי ומאוחר יותר הצטרף לשורות ה“הגנה”.
עד להפיכתה לצבא מגן, בעל כוח מחץ, היתה עצתו בבחינת עזרה מכרעת. בדברי ההספד שנשא בן־גוריון, הוא ייחד לו מקום של כבוד במאבק ההיסטורי הכביד שניהלה ישראל למען הבטחת קיומה.
15 ביוני 🔗
“הפנסיונרית” של סוניה הופיעה שוב – הקבצנית הזקנה, האשה הישישה, חסרת הגיל. מזה שנים רבות היא נוהגת להתדפק על דלתנו בכל יום שלישי, כמעט בדייקנות של רגע. היא ניצבת על הסף, כמשהו מובן מאליו שנתאבן והפך זה לא כבר את בקשתה האילמת לדרישה ליגאלית.
הירי שנפתח על ירושלים, הפר מן הסתם, זו הפעם הראשונה את הסבב שלה בין לקוחותיה. מה יודעות פניה הקמוטות על אלה שמפריעים לה? הן אינן שואלות ואינן אומרות דבר. כל אימת שתופיע, יהיה פיה סכור, רק לאחר שתיטול את נדבתה, תלחש המבקרת מילות תודה. יש להניח כי בשאר ימות השבוע מוליכות אותה פסיעותיה לחלקי העיר האחרים. בלילות היא ישנה באיזו ביקתת עץ בעיבורי העיר. בכניעתה לגורל אין היא משחרת אחר מיקלט מפני כדור או רסיס. מאומה לא אונה לה.
וירמיהו, מצחצח הנעלים, יושב שוב על דרגשו, לפני בית הקפה “אירופה” בכיכר ציון. הוא נהנה מהשמש, מהרקיע הנקי מפגזים. מפקידה לפקידה יטלטל את הפעמון הממורק המותקן על תיבת כלי הצחצוח, כמבקש לעורר תשומת לב, כמעט כנותן פקודה. הוא עושה זאת כל אימת שמבטו לוכד זוג נעליים, הטעונות, לדעתו, טיפול יסודי. בשבועות שחלפו, כשבקרבתו נחתו יותר מדי פגזים, רק מתי מעט נתאוו להשאר ברחוב הפתוח כדי להעניק לנעליהם טיפול מידיו: רחיצה, שיוף ומירוק. צירופן של שלוש מלים אלה, מבטא, עד מידה ידועה, את היסודות והטירחה של הטקס שהוא עורך. עתה מנסה האיש למצוא לקוחות במשרדיהם. הוא דופק על הדלתות ומצלצל בפעמון, אך לעיתים קרובות הוא נוכח לדעת, להוותו, שהדלתות נעולות והנעליים נפקדות. לשכת העתונות חביבה עליו מכל. העתונאים נוכחים שם תמיד.
ב“פלסטיין פוסט” מהיום אני מוצא את מוטיב השלום: בעוד הקרבות מתנהלים בכל רחבי הארץ, הוקמו שני יישובים חדשים בעמק בית־שאן. נמסר כי טרם ניתנו שמות ליישובים אלה.
גרשון הירש מודיע במסיבת עתונאים, בשעת הצהריים: קיים סיכוי שתוך יומיים תגיע שיירת המזון הראשונה. על שיירה זו, שתנוע מתל־אביב בכביש לאטרון, תפקח ועדת שביתת הנשק.
ממקורות אחרים נודע לי שהנציגים היהודים בועדת שביתת הנשק מסרו נתונים מדוייקים על כמויות המזון שיובאו לירושלים משך הפסקת האש – בעוד יומיים יחלוף שבוע אחד מתוך ארבעת שבועות השלום שהכל מייחלים להם. הוצע שכל תושב ירושלמי יקבל מנה יומית של 2 קילוגרם staple food (מצרכי־יסוד), שבהם כלולים לחם, תפוחי אדמה, בשר וביצים, נוסף על כך, גם כמות מסויימת של משקאות לא־אלכוהוליים.
הרשויות היהודיות תובעות גם לאפשר אספקה של סחורות שונות, שכן כל מה שעוד היה מצוי בחנויות, נחטף תוך שעות ספורות; כמעט ולא ניתן להשיג שמלה או חליפה לגבר בבתי העסק של ירושלים. שורר מחסור חמור בלבנים, בנעליים, באביזרי בית, בסבון ובכלי ניקוי שונים, בכל. הבאת אספקה בקנה מידה גדול תיתכן כרגע אך ורק בכביש לאטרון, הווה אומר, שיירות של מכוניות תחת דגל האו"ם. שכן, תעבורה אחרת אפשרית רק בדרך החירום ליד הכפר בית ג’יז והיא מסכנת את בלמי המכוניות. נסיעה זו כרוכה גם בצריכה דלק מוגברת, אורכת זמן רב והיא בגדר הרפתקה מסוכנת.
בערב “נהנינו” ממקלחת קרה. זאת לא היתה מקלחת אמיתית. שכמותה עשויה לרענן אותנו בערב חמסיני מעיק, אלא יותר ציורית־מלווה בהודעה מטעם הסוכנות היהודית, כי הגעתה של שיירת המזון הראשונה, תחת חסותו של האו“ם, עלולה להדחות לזמן־מה. הסיבה לכך היא שקטע הכביש בין לאטרון לבין שער הגיא – הנתון עתה תחת פיקוחם של הערבים – הרוס במידה כזאת שיוכל להיות עביר רק אחרי תיקונים בהיקף נרחב. שמענו שבמקומות מסויימים נראה הכביש מנוקב ככברה. ד”ר דב יוסף מהסוכנות היהודית מסר את הדו“ח הקודר. הוא נסע בחברתו של אחד המפקחים הממונים על קיום שביתת הנשק (מאנשי הקונסוליה האמריקנית), כדי לבדוק את מצב הכביש. ד”ר יוסף משמש כיושב ראש ועדת חירום העירונית ועומד גם בראש המארגנים הדואגים להבאת האספקה. הבדיחה העממית מכנה אותו בשם “התת־משביר”.
* * *
בערב – ראיון עם עמנואל בן־דור, הספרן של מוזיאון רוקפלר, שלפנים נוהל ע“י ממשלת המנדט ונתמך באורח חלקי ע”י אמריקנים. במוזיאון מוצגת הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, החל בשחר האנושות וכלה במאה ה־17. מימצאים רבים מאירים תקופה רבת שנים זו. בניין רוקפלר שוכן מעבר לפינה הצפונית־מזרחית של חומות העיר העתיקה, באיזור הנמצא בשליטה ערבית. ביקשתי להיוודע, האם גם בחלק היהודי של העיר נעשות עבודות ארכיאולוגיות כלשהן, וזאת נוסף למיונם ולשימורים של אוספים שונים, קטנים בהיקפם. הטיפול באוספים אלה הוטל מטעם ה“הגנה” על פרופ' מייזלר.
בן־דור אומר כי העובדים היהודים של מוזיאון רוקפלר אינם יכולים לגשת מאז דצמבר 1947 אל הבניינים המבודדים. משום כך לא נותרה להם ברירה אלא להסתפק בעבודות קיטלוג או בפעילות משרדית דומה, המתנהלות בחלק היהודי של העיר. ואולם, הם המשיכו לקיים קשר טלפוני עם עמיתיהם האנגלים והערבים עד ל־14 במאי.
בן־דור אינו יכול לקבוע לפי שעה, האם המלחמה גרמה נזקים לאוצרות המוזיאון. ואולם, הוא סבור כי מבחינה מינהלית ניתן להבטיח את עתיד האוספים, שכן זמן קצר לפני שממשלת המנדט עזבה את הארץ, היא מסרה את הטיפול בענייני המוזיאון לידי גוף בינלאומי המורכב משנים־עשר מומחים בולטים בתחום הארכיאולוגיה ומנאמנים; האוניברסיטה העברית בירושלים ומספר מכללות ערביות במזרח הקרוב, אף הן מיוצגות בגוף זה.
16 ביוני 🔗
סוניה הלכה היום לבנק־הדם הממשיך לקיים את פעילותו הסדירה, שכן עדיין דרושות כמויות גדולות של דם לביצוע עירויים. מאות פצועים מאושפזים בבתי חולים, מלבד זאת אין יודעים האם יתחדשו הקרבות או לאו.
בנק הדם שוכן ב“קופת חולים”, אחד הבניינים המודרניים בעיר. בימי המצור הוא נפגע לעיתים קרובות, מספר אנשים נפצעו. עתה שוקדים על תיקון הנזקים. קודם לכל מחדשים את החלונות המנופצים, דומה כי אפילו חלון אחד לא נשאר שלם.
שני רופאים עובדים ללא הפסקה כדי להתמודד עם לחץ התורמים. מספר תורם הדם של סוניה הוא 7582. בטרם נלקח דמה, נשאלה, האם היתה פעם נגועה בצהבת או במלריה. לא, צהבת לא היתה ואילו המלריה היא ישנה־נושנה והרופאים החליטו להתעלם ממנה.
אחרי לקיחת הדם, חיזקוה בכוס קפה ובשני ביסקוויטים. הרופא לא שאל, “האם זה כאב?” אלא “האם הקפה שלנו טוב?” ליד אותו שולחן עצמו ישבה אחות, שהמתינה בקוצר רוח למנת דם מסוג נדיר יותר, דם זה מיועד, כך סיפרה, לחולה שזה עתה נכרתה רגלו בבית חולים סמוך. עד לקבלתו של הדם הטרי היא ניצלה את הזמן לשפר מעט את מראה פניה. לשם כך שאלה מסוניה מראת כיס קטנה. אולם השפתון היה משלה.
* * *
קארטר שמע אנקדוטה על הכומר קלארק קר מכנסיית סט. אנדרוס הסקוטית ומיהר להבריקה. הכנסייה ממוקמת באיזור מבודד בין תחנת הרכבת לבין העיר העתיקה. למן תחילתן של הצליפות בחלק הדרומי של העיר, נבצר מבאי הכנסייה שלו להגיע אליו. חרף זאת הוא נהג לצלצל מדי יום ביומו בפעמון וערך את כל התפילות בכנסייה הריקה. גם אנשי כמורה אחרים המתגוררים בירושלים, התנסו בהרפתקאות־מלחמה בעיר השלום שאיבדה מעט משלוותה. אחת מהן פקדה את האח פרנציסקאני פראנציס מקאנזס סיטי (ארה"ב) המתגורר במבנה של כנסיית הקבר. ב־14 במאי, עת ירד מסך הברזל על העיר העתיקה, נמצא האח פראנציס בקונסוליה האמריקנית שבעיר החדשה. חלפו שבועיים עד שנתאפשרה שיבתו לעיר העתיקה. הקונסול האמריקני וולס סטאבלר וצוות של הצלב האדום ליווהו אל ביתו שבכנסייה.
* * *
במסיבת העתונאים שנערכה בצהריים, הביע גרשון הירש את תקוותו כי שיירת המזון הראשונה, שבפיקוח ועדת שביתת הנשק, תגיע לירושלים תוך ימים מספר. בשער הגיא כבר הוקמה תחנת ביקורת. ואולם, בין לאטרון לבין שער הגיא הכביש עדיין מנותק בשני מקומות ואינו עביר לתנועת כלי־רכב. היהודים הציעו לשגר לשם צוותים מיוחדים שיבצעו את התיקונים הדרושים.
ברם, במסיבת עתונאים שניה, שנערכה בשעה שבע וחצי בקירוב, נמסר לנו מידע יותר שלילי: הכביש במצב יותר גרוע מכפי ששיערו תחילה ואין כל סיכוי שיתוקן במהירות רבה.
בדרכי הביתה פגשתי את שמואל יוסף עגנון. שמחתי מאוד להיפגש עמו; בשל היותו אדם הקשור לביתו ולאדמתו, התגנב בליבי החשש שמא נשאר בשכונת תלפיות, שסבלה מהפגזות כבדות. חששותי לא היו בלתי מבוססים. אמנם הסופר הספיק להביא למקום מבטחים את כתבי היד שלו וכן את ארכיונו, אך הוא עצמו לא עזב את ביתו משך כל ימי המצור, עד לראשיתה של הפסקת האש. בשעות של רעמי תותחים התקשה למצוא פינת מיסתור בדירתו. בהפוגות שבין הקרבות היה סוחב את מנת המים שלו ממרחק של שעת הליכה. לאחר מכן היה מצפה בהכנעה להמשך ההפגזה.
שלושה פגזים פגעו בכתלי חדר העבודה שלו. פגז רביעי נחת על גג ביתו. עתה הוא מספר על כך בחיוך: “אתה יודע, המו”ל שלי, מר שוקן, אמר לי כבר כמה פעמים שחדר העבודה שלי חשוך מדי ושאני לאור מהתקרה. עכשיו קיבלתי אותו."
לא, את עגנון באמת אין להוציא משלוותו הנפלאה; אני אוהב אותו לא פחות מסיפוריו הזורמים ללא הפסק. גם לאחר עקירתו מתלפיות לרחביה שלנו, המרוחקת מביתו כחמישה קילומטרים, הוא ממשיך לשקוד על מלאכתו ללא לאות. אני שואל אותו, האם יהיה אולי מוכן לנסוע לתל־אביב, אם יתאפשר הדבר במרוצת הפסקת האש. “עכשיו לתל־אביב? אפילו אם יבואו לקחת אות במרכבת זהב…”
הוא סיפר לי כי מעייניו נתונים עתה לליקוט כל אגדות ישראל שנקבצו במרוצת הדורות בכתבי הקודש היהודיים, החל בסיפורי התורה וכלה בחסידות. עבודתו רחוקה מהפסקת האש העצבנית של ימינו וגם מכל המתרחש סביבו. הכתיבה היא חובתו, אך הוא ממלא אותה בחדווה, כאותם סופרי סת"ם, היושבים ספונים בקיטוניהם האפלים, כמימים ימימה ומציירים בחרדת קודש את אותיותיהם. לאחר מכן ישבנו בחדרו והוא קרא באוזני כמה מהאגדות היותר יפות שקובצו בספרו החדש “ספר, סופר, סיפור”, ביניהן אחת שעוררה התלהבות מרובה אצל המשוררת אלזה לסקר־שילר שהלכה לעולמה לפני שנתיים. (היא נטמנה בהר הזיתים, הנמצא מחוץ לשליטתנו).
לאחר מכן שוחחנו מעט על “פוליטיקה”, נושא שאינו יורד מסדר יומם של הירושלמים. עגנון, הידוע כאופטימיסט מושבע, ניסח את תקוותיו: “אולי תהיה מדינת היהודים מופת מבחינת מוסרית וחברתית. הנביאים והתלמוד הבטיחו רבות – אני סבור שהעם יקיים זאת. אלוקים יעזור לנו.”
הזכרתי את סכנת השוביניזם המתנשא, המאפיין עמים צעירים או אלה המחדשים את נעוריהם. תשובתו: "כמובן, סכנה זו קיימת, אך אנו נתגבר עליה. מנהיגי האומה, החל במשה והנביאים נשאו נפשם אך ורק לצדק, לאמת, לשום דבר אחר לא. אני מתפעל מן היושר של כותבי קורות עם ישראל.
אבות האומה מעולם לא ביקשו לטשטש את מוצאנו. אם איני טועה, כתבי הקודש מזכירים לנו ארבעים ושמונה פעמים שהיינו עבדים במצרים: כלום לא יכלו לספר לנו ולאחרים שמוצאנו ממלכים ומנסיכים?"
“האם יוכל העם היהודי לעמוד עכשיו נגד הלחצים הרבים המופעלים עליו?”
“אני זוכר את הימים כשדוברי עברית נחשבו לשוטים או לשוגים בהזיות. “דבר כמו בן אדם”, נהגו לאותם אנשים שדיבר עברית גם מחוץ לתפילותיהם, ואולם, תוך עשרים־שלושים שנה הפכה הלשון העברית לשפה כללית ושימושית השגורה בפי כל הדור הצעיר ואשר באמצעותה ניתן להביע הכל. החיוניות של הלשון היא כיום גם נחלתו של העם כולו.”
17 ביוני 🔗
אנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות של המשך המלחמה," אזהרה רצינית זו נכללה בנאומו של בן־גוריון שנישא בתל־אביב.
תמצית מדבריו שנאמרו בישיבתה של הממשלה הזמנית, הודבקה על הלוח השחור בלשכת העתונות. בבוקר היא תפורסם בעתונים. בדברי המבוא שלו אמר בן גוריון, “כי ארבעת השבועות הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היו אחת התקופות המזהירות ביותר בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי… אנו מוכנים, כתמיד, לשלום אך לא שלום בכל מחיר…”
מתוך נאומו של שר החוץ שרתוק הובאה ציטטה: “האויב הפר את הפסקת האש במקומות רבים ואנו הוכחנו זאת. במקומות אחרים לא יכולנו להביא הוכחות חותכות מכיוון שהמשקיפים לא הגיעו במהירות מספקת אל מקום האירוע. הרוזן ברנאדוט הבטיח לנו כי יוטל פיקוח על שני הצדדים וכן על מחסני הנשק הבריטים במזרח התיכון. עדיין לא ברור אם יוחל בשיחות שלום. הרוזן ברנאדוט ישוב עתה מתל־אביב לרודוס כדי להחליט, יחד עם יועציו, האם אמנם קיימת אפשרות להגיש הצעות ליהודים ולערבים שיתקבלו על דעת שני הצדדים…”
שרתוק סבור כי בבריטניה מורגש שינוי מסויים בדעת הקהל. ניתן להסביר זאת ע"י תבוסתם הבלתי צפויה של הערבים. הוא האשים את ממשלת בריטניה “הנושאת במידה רבה באחריות לפרוץ המלחמה”, שעתה היא עושה מאמצים לצמצם את שטחה של מדינת ישראל. שרתוק הכריז: “תפקידנו לשמור את עצמאותה של ישראל ולהבטיח את ירושלים היהודית ואת הגשר היבשתי המחבר אותה עם שאר חלקי המדינה”.
* * *
במסיבת העתונאים אמר גרשון הירש, כי “לפי ידיעות מהימנות קיבלו ערביי העיר העתיקה בימים האחרונים תגבורת של כוח אדם וחמרי מלחמה. הדבר נוגד את הסכמי שביתת הנשק, שכן הערבים עומדים להתחיל שוב במעשי איבה.”
בערב תארתי במברק את מצבה של האוכלוסייה היהודית בירושלים בסוף השבוע הראשון להפסקת האש: כמעט ואין חשמל בלילות, אין דלק לאוטובוסים ולכלי רכב פרטיים, אין נפט לצרכי בישול, אין בשר, אין דגים, אין ביצים, אין גבינה, אין פירות, אין ירקות. ומים – במשורה. הכל מקווים כי השיירה שתנוע בכביש לאטרון, ואשר עליה יפקח האו"ם, תגיע בקרוב.
18 ביוני 🔗
ואכן, שיירת לאטרון הגיעה היום!
אמנם, משלוחים קטנים כבר הגיעו בכביש המיסתורי שאיזי סטון מה “פ.מ.” הניו־יורקי כינה בשם “דרך בורמה”. אך שיירת המזון, המגיעה היום, היא הראשונה שמעליה הונף דגל האו“ם שסמלו כדור הארץ. מספרים לנו שבטרם יצאה לדרך, בדקו משקיפי האו”ם את עשרים כלי־הרכב, שמא הוחבאו בהם כלי נשק או חיילים, בנסיון להבריחם משיפלת החוף לירושלים. נשק וחיילים לא נמצאו בשיירה, אך היתה בה עזרה לעיר הרעבה. על מספר משאיות התנוססה הכתובת: אם אשכחך ירושלים… השמועות על תכולת השיירה נפוצו בעיר במהירות הבזק: קמח וקופסאות של בשר שימורים, ירקות טריים, פירות, סיגריות, שוקולד – נודע כי משאית אחת עמוסה בתרנגולות חיות. גם מיכלית דלק הגיעה; בעיר אזל מלאי הבנזין כמעט כליל ושוב לא אפשר היה לתדלק את מיכליות המים והאמבולנסים, אלא בכמויות זעומות ביותר.
* * *
מתוך שיחות שהתנהלו בין הבריות למדתי כי אנשים רבים מקווים לשוב לשפלה במכוניות הריקות. בין המועמדים מצויים תל־אביבים רבים שהתנסו כאן במצור, יחד אתנו; לבד מהם גם ירושלמים, המבקשים לרדת לתל־אביב מטעמים משפחתיים או לרגל עיסוקיהם. לפנים ארך מילויה של משאלה זו שבעים וחמש דקות נסיעה. כיום זה נשמע כאגדה, שכן איש אינו יודע מתי ובאילו נסיבות תתחדש התחבורה הסדירה בין ירושלים לתל־אביב. על הרכבת, שמסילתה עוברת בחלקה בשטחים שנכבשו על ידי הערבים, כלל אין מה לדבר.
המוניות והאוטובוסים גוייסו כמעט כולם ע"י הצבא או מושבתים מחמת מחסור בדלק. מלבד זאת, המיגבלות של הפסקת האש אינן מאפשרות לעזוב את תחומי העיר, פרט למקרים יוצאים מן הכלל. לעומת זאת, פורחות השמועות בצידי הכביש. אחת מהן יודעת לספר על ארגזים שבהם הסתננו מספר עקשנים לתל־אביב.
היום מצאתי מאמר מעניין ב“ידיעות חדשות”. המחבר מערער את בטחונם של כל העתונאים שהיו משוכנעים כי מאז מסעי הצלב לא הותקפה ירושלים באש האויב. הרי כתבנו זאת פעמים כה רבות, ואולם העובדות הן שונות: בשנת 1825 תקף עבדאללה אחר, (הפחה של עכו באותם ימים) את ירושלים והפגיזה בתותחים. היה זה הסולטן בקושטא שנתן את הפקודה; הוא ביקש להעניש את הירושלמים הסוררים שבתחבולות מלחמה הצליחו להשתלט על המצודה, המזוהה כיום עם מגדל דוד. המגדל מהווה גם עתה את הגרעין של הביצורים הערביים לפנים חומת העיר העתיקה.
התקרית בת מאה השנה נתגלתה על ידי עתונאי ירושלמי, המחונן בחוש מעולה לרפורטז’ות: תיאודור פ. מייזלס. הוא מצא את עקבות המאורע בספר עתיק יומין:Descriptive Geography and Brief Historical Sketch of Palestine.
בעל הרשימה הוא רבי יוסף שווארץ המתגורר מזה שש עשרה שנים בארץ הקודש".
תחילה כיוון עבדאללה את אש התותחים לעבר המצודה שנכבשה בידי הירושלמים, אך עד מהרה הפסיק את הירי מפני שהאש הנגדית היתה עזה מדי. לאחר מכן הציב את תותחיו ליד הכפר הערבי שייח ג’אראח – בדיוק באותו מקום עצמו שבו התחפרו חיילי הלגיון הערבי של המלך עבדאללה הירדני – כדי לטווח את לועי תותחיהם לעבר שכונות המגורים היהודיות. וכך כתב רבי שווארץ:
"בעת ההפגזה קרה משהו לא־ייאמן. אני מודה ומתוודה שאני עצמי לא הייתי מאמין לזה, אלמלי השתכנעתי שהדברים אמנם אמיתיים. יכול אני להבטיח לקוראי שכל הסיפור הוא אמת לאמיתה. אלפים רבים של כדורי תותחים נורו לתוך העיר מבלי לגרום את הנזק הקטן ביותר. דומה היה כי הם איבדו את כוח ההרס שלהם. כדורי התותחים נפלו בכל מקום; בחצרות, בבתים, בביקתות, מבלי להרוג או לפצוע מישהו.
הילדים שיחקו בחצרות הפתוחות. לעיתים קרובות הם ראו כדור אימתני נוחת בתוכם, מבלי לגעת באיש מהם. הם התגלגלו בין רגליהם ולא גרמו נזק כלשהו… לעיתים התעופפו הכדורים בין הבריות שהסבו ליד שולחנם וסעדו את ליבם, ולא סרטו אף לא אחד. בסופו של דבר התרגלו האנשים ליריות במידה כזאת שהם יצאו לטייל ברחובות העיר ללא מורא – הם היו סמוכים ובטוחים שההשגחה העליונה שומרת על ירושלים."
במקום אחר נאמר כי רק יהודי יחיד נפצע קל ברגלו מרסיס – מבין המוסלמים והנוצרים לא נפגע איש. לבסוף נכנס הפחה מעכו לעיר, אך ויתר על ענישה כלשהי.
האיש שהוציא לאור את זכרונותיו של רבי שווארץ, הוסיף הערה משלו כי “נוסף לחסדי אלוקים שמר על ירושלים גם הירי הגרוע של תותחי עבדאללה שהחטיאו את מטרתם.”
19 ביוני 🔗
שיירה חדשה הגיעה, הפעם הובילו את האספקה מאה משאיות בעלות ששה אופנים. הסיכויים להגדלת מנות הלחם, ל“יותר אור” ולנפט גדלו באורח משמעותי. נראה כי שיירות כאלה יגיעו בכל יום. השיירה של היום קיבלה היתר מיוחד מהרבנות הראשית – חלק מעבודת הטעינה ומהנהיגה נעשה בשבת. ואולם אספקת המזון לכל הסובלים מתת־תזונה נחשבה לחיונית במידה מספקת כדי להרשות סטייה מהמקובל במקרים כאלה.
אני ממשיך את ראיונותי ביחס לנזקי המלחמה. ד“ר וורנר סנאטור, המנהל האדמיניסטראטיווי של האוניברסיטה, סייר שלשום עם מספר משקיפי או”ם בהר הצופים. הוא אומר כי הנזקים שנגרמו לאוניברסיטה הם משמעותיים למדי, אבל אף אחד מהבניינים שנפגעו מההפגזה לא נהרס כליל.
ב“הדסה” השכנה נהרס חלק ממכשירי הרנטגן במידה כזאת, שאין כל אפשרות לתקנם בארץ. למרבה המזל, בית הספרים הלאומי לא ניזוק כלל ועיקר.
מן הראוי לציין, כיצד נחלץ מוזיאון בצלאל, השוכן במרכז העיר, מאימי המלחמה. בין כתליו מצאו אכסניה ציורים של ליברמן, לסר אורי, איזראלס, מארק שאגל, עבודותיהם של אמנים הולנדים ואיטלקים מן האסכולה הקלאסית וכן כלי פולחן יהודים רבים. ד"ר שיף מהנהלת המוזיאון מציין, כי היה סיפק בידיהם להביא את כל חפצי האמנות למקום מבטחים. אמצעי זהירות אלה הוכיחו את עצמם במלואם – עשרה פגזים נחתו בקרבה בלתי אמצעית למוזיאון. שלושה מהם פגעו באולם הראשי.
הבניין נסגר עכשיו לקהל, אבל ד"ר שיף המרצה על אמנות במועדון לחייל, מארגן תערוכות ניידות במחנות צבא. הוא גם מנסה לאתר חפצי אמנות ולשמור עליהם. משימה זו הוטלה עליו מטעם הסוכנות היהודית. נוסף על כך הוא נמנה עם חברי “משמר העם”.
20 ביוני 🔗
ביקשתי מצבי בורושק, אחד מותיקי הקריינים של ה־PBS (Palestine Broadcasting Service), שיספר לי על “קול ירושלים”, תחנת השידור היהודית החדשה, וגם על תחנות שידור אחרות. הוא עצמו משמש עתה מנהל מחלקת החדשות ברדיו הירושלמי.
התחנות האחרות הפועלות בישראל: אחת ממשלתית, רשמית, בתל־אביב; התחנה הצבאית, “קול הגליל” המשדרת מאי־שם, “קול המגן”, המשדרת מירושלים. נוסף על כך פעלו בחשאי בשלהי שלטון המנדט הבריטי מספר תחנות שידור קטנות של ה“הגנה” בחיפה ובנגב.
ה־פ.ב.ס. גווע לאטו ומותו לא היה נטול לגמרי דראמטיות. הגסיסה החלה לינואר, עת מיאנו העובדים היהודים להיכנס לתחנת השידור ברחוב המלכה מליסנדה. הם לא חשו עצמם בנוח תחת עינם הפקוחה של חיילי הליגיון הערבי. החל באותו חודש שודרו התכניות הערביות מרחוב המלכה מליסנדה, התכניות העבריות מבית החלוצות שברחביה ואילו התכניות האנגליות שודרו מאיזור הבטחון המוקף בגדרות תיל, במושבה הגרמנית, בדרומה של ירושלים. ההודעות לעתונות נערכו מרוכז בלישכת העתונות הממשלתית, ששכנה בקרבת מלון “המלך דוד”.
ב־14 במאי נכנסו הערבים, כשהם מצויידים במתקנים טכניים חשובים לעיר רמללה, שהיתה כבושה בידי כוחות ירדניים. בעיר זו פעלו המשדר הראשי ומגדלי השידור של ה־פ.ב.ס.
מומחי רדיו יהודים בירושלים, שהניחו בעוד מועד את העתיד להתרחש, בנו שתי תחנות חירום קטנות. אחת מהן הופעלה בדירתו של אחד המהנדסים. האולפן שהיה ממוקם בבית החלוצות ברחביה פעל בדרך כלל כשורה, ואולם כשנפסק שם זרם החשמל, נאלץ הקריין לרוץ דרך מחצית העיר אל משדר החירום. הוא עשה כן גם בסופת פגזים או סערת כדורי מקלעים. החל ב־14 במאי נכתבו ההודעות לעתונות בבית קפה רחבייתי, ברחוב רמב"ן. הביולטינים נכתבים בעברית, בערבית, באנגלית ובצרפתית. המערכת מתלבטת (קפה לא מגישים, רק לעיתים רחוקות הם שותים תה מימי דלוח) כיצד להשיג ידיעות, הרי שהביולטינים של הסוכנויות השונות עדיין אינן מגיעות העירה. לא נותר לעורכים אלא לחדד את אוזניהם. הם קולטים חלק מהידיעות ממש מהאוויר. מצוקת המצור מתעלמת מציוויים אתיים.
נוסף לחדשות, מייחסים בתכנית המקומית חשיבות רבה ביותר לדרישות שלום ששולחים הירושלמים לקרוביהם, הנמצאים מחוץ למעגלי המצור. דרישות שלום משודרות אלה הונהגו כבר לפני תחילתה של הפסקת האש. הד"שים מוקלטים בתל־אביב ומשודרים בתחנה המקומית מספר פעמים ביום. כל אחד בארץ יכול לשמוע אותם ולהשיב עליהם מעל גלי האתר.
“קול ירושלים” משמיע אפילו מוסיקה מתקליטים. חלק מהנעימות הן בעלות אופי מזרחי ומיועדות במיוחד לבני עדות המזרח. התחנה משדרת גם קונצרטים “חיים”, נגני הרדיו משוחררים משירות צבאי מלא, וזאת משום חשיבותה של המוסיקה, הן בעתות מלחמה והן בימי הפסקת האש.
21 ביוני 🔗
הגברת גרינשפאן עמדה בתור אצל הירקן כמעט עד חצות. העמידה הממושכת היתה כדאית. הבוקר הראתה לנו את שללה הירוק, המונח על מגש, כציור דומם: חמש עגבניות, שלושה מלפפונים, שמונה גזרים וסלק אדום אחד. המנה שסוניה זכתה היום לקבל, תודות לעמידתה, כוללות: עגבניה אחת, מלפפון אחד, ששה גזרים (סוג קטן), ושבעה בצלים (סוג עוד יותר קטן).
אשר לפירות – לעיתים ניתן להשיג מישמש. הוא נקטף מעצים הגדלים בקרבה בלתי אמצעית לעיר. אך מלבד למישמשים, מופיע המושג פירות רק במספר יחיד. הגברת גרינשפאן קיבלה נוסף למישמש גם מתנה מהשמיים: תפוז אחד. כשהראו אותו לאורי בן הארבע, הוא לא יכול היה להיזכר באיזה פרי מדובר. ואילו אני נזכרתי ברפורטז’ה הראשונה שלי, שנכתבה תחת שמי התכלת של הארץ הזאת ואשר הוכתרה בשם: “האם ידעת את הארץ שבה פורחים תפוחי זהב?”
גם אנו קיבלנו היום פרי נדיר: תפוח עץ. גברת זקנה המתגוררת בביתנו עמדה על כך שסוניה תיקח את התפוח, כיוון שעזרנו לה בסחיבת המים. עכשיו ביקשה לגמול לנו בתשורה משלה. התפוח הגיע אליה ב“חבילת אהבה” מתל־אביב.
תקוותינו לקבלת מנות מזון מוגדלות עולות מיום ליום. גרשון הירש הודיע לנו היום שהגיעו שלוש שיירות: שתי כלליות ואחת שאורגנה על ידי הצלב האדום.
* * *
היום יצאה לדרך שיירה ראשונה ובה אזרחים שעשו דרכם מירושלים לתל־אביב. ועדת שביתת הנשק העניקה את חסותה לשיירה זו, שבה נסעו בעיקר אנשים שנתקעו בירושלים. בין הנוסעים בלטו נשים וילדים שהורשו סוף־סוף לשוב הביתה, קומץ גברים שעברו מזמן את גיל הגיוס, וכן מספר פקידים של הסוכנות היהודית או של שלטונות המנדט לשעבר. הללו דרושים לשם הקמת המנגנון הממשלתי המתארגן עכשיו בתל־אביב.
התעודות של הנוסעים לתל־אביב נבדקו ע"י מפקחים קונסולריים המשגיחים על קיום הפסקת האש וכן על ידי מבקרים יהודיים.
קארטר נסע לקפריסין, לבקר שם אצל רעייתו וילדתו. הוא פינה את שניהם כשהמצב בירושלים נעשה קריטי. יש להניח כי ינצל הזדמנות זו כדי לכתוב רפורטז’ה על עשרים וארבעה אלף עולים “בלתי ליגאליים” המוחזקים עדיין במחנות שהקימו הבריטים בקפריסין.
22 ביוני 🔗
הבוקר ערכתי ביקור בבית החולים הותיק ביותר של ה“הגנה” בעיר. זוהי למעשה מעין מרפאה שהוקמה בדירתו של רופא השיניים ד“ר לוין־אפשטיין. הוא ורעייתו נטלו לידיהם את ניהולה. הבית שוכן לא הרחק מרובע שהיה מאוכלס בערבים. כבר לפני פרוץ מאורעות דצמבר, מייד אחרי הכרזת האומות המאוחדות של כינונה של מדינת ישראל, הוסב הבית לתחנת עזרה ראשונה. המקרים הקשים הועברו במהירות האפשרית לבתי חולים גדולים יותר בעיר. כעבור חודש הפך המתקן הארעי לבית חולים קבוע. ה”הגנה" הפכה את הבית לבית חולים צבאי.
במקרים המצריכים טיפול ממושך, הועברו הפצועים לתל־אביב. בעיר זו התזונה לחולים טובה יותר ולעיתים השיטות מגוונות יותר. מכוניות הצלב האדום ואמבולנסים של מגן דוד מגיעים לשפלה בלי בעיות. מאליו יובן כי הנסיעה בדרך המשובשת מוסיפה לא מעט ייסורים לחולים המתייסרים בלאו הכי… שיקול נוסף, המדריך את הגורמים המוסמכים, הוא להקל כמידת האפשר על בתי־החולים בירושלים למקרה שהמיתקפה על עירנו תתחדש.
הגברת לוין אפשטיין, המתלווה אלי בעת ביקורי, נולדה בפרובידנס, רוד איילנד (ארה"ב). היא סיימה את לימודיה כאחות בבית חולים לבנון בניו־יורק, הפליגה ב־1918 לארץ ישראל כאחות באחת מאניות הצי. במהלך ההפלגה הכירה קצין של צבא ארה"ב, כעבור זמן לא רב נישאה לו בירושלים.
שני בניה, יעקב ונוח, נולדו בארץ ישראל. מאוחר יותר נסעו לארה“ב ורכשו את השכלתם באוניברסיטאות. במלחמת העולם השניה התגייסו שני הבנים לצבא ארה”ב. יעקב שרת כרופא שיניים ביפאן, נוח היה טייס קרבי. בשנת 1944 נהרג נוח באחת מטיסותיו מעל לגרמניה.
* * *
לבד מבית החולים של לוין־אפשטיין, ביקרתי גם בבית חולים המנוהל בידי ד"ר מונטנר. מלכתחילה יועד בית זה כמעין מקום קליטה ראשוני לפצועים, אך כיום מתבצעים בו ניתוחים לא מסובכים.
בית החולים ממוקם בבית החבוי בין שיחים ואילנות, לא הרחק מרחוב החבשים, בסביבה בה נחתו מאות פגזים, בימי המצור הסוערים פרצו כאן שתי דליקות, ועד היום אפשר לראות את סימני העשן השחורים.
דירתו הפרטית ומרפאתו של ד“ר מונטנר נפגעו אף הם, אך רעיית הרופא מספרת לי בשמחה כי עלה בידה להעביר למקום־מבטחים את כתבי־היד של בעלה. ד”ר מונטנר תירגם מערבית לעברית את כתביו של הרמב"ם העוסקים בענייני רפואה. הרופא הירושלמי עוסק זה עשרות בשנים בתרגום חשוב זה, מספר כרכים כבר יצאו לאור בדפוס.
23 ביוני 🔗
הגברת ד"ר הולנדר מספרת על השינויים שחלו במצב בריאותם של הילדים היהודים בירושלים. מרפאתה שוכנת בשכונת גאולה, אחת השכונות צפופות־האוכלוסין בצפונה של העיר. היא מטפלת בכל יום ב־65–60 ילדים. אך טבעי הוא שצברה נסיון רב בתחום זה.
התינוקות הרכים שעדיין יונקים, התפתחו באופן נורמאלי בהחלט. רק במקרים שבהם לא היתה אפשרות להיניקם, התעוררו קשיים. שכן, במחסנים לא נמצאו תחליפי חלב בכמויות מספיקות. עתה הגיעו סוף־סוף התכשירים מתל־אביב.
אצל תינוקות בגילים 2–1 שנים איבחנה גב' הולנדר ירידה במשקל עד לחצי קילו; אצל ילדים שגילם למעלה משנתיים ועד לגיל בית ספר חלה ירידה במשקל עד לשני קילוגראם ויותר.
חרף שהותם הממושכת במקלטים – בעיקר בשכונות הצפוניות והמערביות – (שלושה שבועות ויותר) היו הילדים הקטנים חשופים פחות למחלות, ואילו המבוגרים יותר נטו לחלות בקלות רבה יותר במחלות מידבקות, כגון אדמת, חצבת, חזרת ועוד. שנית כמעט ולא הופיעה וגם מקרים של אסכרה (דיפטריה) לא נרשמו, ככל הנראה תודות לחיסונים.
ד"ר הולנדר ציינה כי לא איבחנה הפרעות בולטות הנגרמות בשל מחסור בויטמינים. הילדים קיבלו טבליות ויטמינים שנמצאו בכמויות מספיקות במלאי. ואולם, היא סוברת כי הסיבה העיקרית לאי־הופעת המחסור בויטמינים היא, ככל הנראה, הרזרבה הטבעית המצויה בתוך הילדים עצמם; השמש והפירות ניתנים להם בשפע משך כל השנה כולה.
גם בימים כתיקונם מצב בריאותם הממוצע של הילדים היהודים משכבות אוכלוסייה עניות יותר טוב מזה של ילדים, החיים בתנאים סוציאליים זהים בערי אירופה. אין זה אומר, כמובן, שאנו פטורים ממאבק במצוקת ילדים.
ד"ר הולנדר מביעה דעתה כי אספקה מהירה של ירקות טריים תחזיר לקדמותה את מצבם הבריאותי הרגיל של ילדי ירושלים. טיפול נפשי נדרש רק במקרים יוצאים מן הכלל. יש להניח כי מצבי־הלם הם נדירים משום שילדי העיר הזאת הסכינו עם ריגושים כמו־מלחמתיים שנפלו בחלקם בחודשים של טרם מלחמת העצמאות ובשנות פעילותה של תנועת המחתרת היהודית ופעולות הנגד של הבריטים.
דומה כי עכשיו שכחו כבר הילדים את כל המוראות שאותם חזו מבשרם, והם טרודים, ראשם ורובם, בחילופי תרמילים ורסיסי פגזים, כאילו היו בולי דואר.
24 ביוני 🔗
הבוקר יצאתי מהבית בשעה שבע. “הקבוצה האמריקנית” אמורה לעזוב את העיר בדרכה אל מעבר לגבול. אנשי הקבוצה הם יהודים בלעי דרכונים אמריקנים, אשר “נתקעו” בירושלים בזמן המצור ומבקשים עתה לשוב לארה"ב.
עם הקבוצה נמנים מאה ושניים גברים, נשים וילדים ומאחר ויציאתם מהעיר נראתה בעיני כסיפור העשוי לעניין את ה־א.פ. שוחחתי עם רבים מהנוסעים. ואולם, מקצתם נטו לוותר על הראיון; הם חששו ככל הנראה, שיבואו אליהם בטענות בשל בריחתם מהמבצר הנצור, ליתר דיוק מהמבצר ששוב יושם עליו מצור.
לעומתם הביעו אחרים את שמחתם על האפשרות לראות את שמותיהם מודפסים בערי היעד שלהם. אלה מכנים עצמם בשם home town cases.
מכל התשובות שקיבלתי אהבתי ביותר את זו של אדון מזוקן: "אני עומד לעבור דרך הגבול כבר בפעם השלוש עשרה, אמר האיש, “אני חייב להיות בבית בגלל הבחירות. אני רוצה את וואלס כנשיא. הוא אמר שברצונו לכתת את החרב לאת – הוא האיש שלי.”
קודם ליציאתה של השיירה לדרך, הוצרך הקונסול האמריקני לטפל בהרבה ניירת כדי להבטיח את המעבר הבטוח של חבורת הנוסעים מירושלים המבודדת לחיפה.
אנשי הקבוצה מוסעים בשלושה אוטובוסים של אגד, המוגנים ע“י לוחות שריון. השריון מעלה את מידות החום בתוך האוטובוסים עד כדי תחושה של אי־נוחות רבה. השיירה עוברת דרך לאטרון – הווה אומר שלא די בהסכמת ה”הגנה“, אלא גם בזו של הלגיון הערבי ושל משקיפי האו”ם.
השיירה נוסעת בחסות הדגל האמריקני המתנופף על מכוניתו של המג’ור אנדרונוביצ' – איש הקשר של הקונסוליה.
מכוניתו האפורה לוקה בחסרון אחד, המביא לה כבוד: חור בגודל של אגרוף הנפער במכסה של מערכת הקרור, רסיס של פגז הטיל ברכב את “פגם היופי”.
25 ביוני 🔗
ההודעה היחידה הנמסרת היום במסיבת העתונאים בלשכת העתונות: לפי שעה נכשלו כל הנסיונות להעלות מים מראס אל עין (בשפלת החוף) באמצעות משאבות. ישנם קשיים טכניים רבים באיתור כל נזקי החבלות הנעשות בקו המים ראס אל עין־ירושלים.
דובר הסוכנות היהודית טוען כי ועדת שלושת הקונסולים עושה כל אשר לאל ידה כדי להחיש את אספקת המים. ואולם, הלגיון הערבי, החולש על חלק מהשטחים שבהם עובר קו המים, אינו נחפז כלל ועיקר לסייע בתיקון הנזקים.
אחרי הצהריים נודע לי בקונסוליה האמריקנית, שועדת שביתת הנשק קיבלה החלטה חשובה ביחס להמשך אספקת המזון ליהודי ירושלים.
החלטה זו התבססה על הצעה שהגיש הרוזן ברנאדוט לשלושת הקונסולים לפני שבועיים. אחרי התייעצויות שקוימו עם מומחי מזון יהודים ולא־יהודים נקבע, כי יהיה זה מן הראוי ולפי רוח ההוראות של הפסקת האש, אם יובאו לירושלים בארבעת השבועות של ההפוגה ששת אלפים טון של מצרכי מזון. כמות זו פירושה 2,400 קלוריות יומיות לנפש.
גורמים יהודים ביקשו להגדיל את הערך הקלורי היומי ל־2,800. דרישה זו התבססה בעיקר על הטענה, שלפני כניסתה של הפסקת האש סבלו תושבי ירושלים מתת־תזונה שנתנה אותותיה יותר במבוגרים מאשר בילדים.
ההחלטה בדבר אספקת המזון נמסרה על ידי ועדת שביתת הנשק לד“ר יוסף, יו”ר ועדת החירום המקומית, שעה שנועד עם דוד בן־גוריון.
בן־גוריון הגיע לירושלים – לראשונה מאז כינונה של המדינה ותחילת כהונתו כראש ממשלה. מייד עם בואו לבירה, שם פעמיו לביתה של הסוכנות היהודית שבה כיהן כיו"ר הועד הפועל שלה.
26 ביוני 🔗
תאריך פרטי (ראוי לציון). סוניה ואנוכי הגענו לארץ ב־26 ביוני 1933. דהיינו לפני חמש עשרה שנה בדיוק. את מה שראינו בתקופה זו של בניין והרס ואת מה שתארתי בעתונים יכול למלא, במלוא מובן המלה, כרכים רבים.
ואולם, לבד מספר לא גדול שיצא בוינה בשנת 1934 והחזיק 200 עמודים, קיבל פרי עמלי את ביטויו על גבי נייר עתון בלבד.
רק שלוש השנים הראשונות הצטיינו בשלווה מסויימת. כבר ב־1936 החלו המאורעות האנטי־ציוניים שגרמו לבואה של ועדת פיל לארץ (1937). בעת הישיבות שנתקיימו במלון פאלאס הירושלמי הותיק הרשימו אותי במיוחד סיר הוראס רומבולד הזקן, דיפלומט מאסכולה מעולה, וכן פרופ' קופלאנדס, טיפוס אוקספורדי, בעל שאר רוח, שהצטיין בנימוסיו המעודנים.
באותו מעמד עצמו ראיתי לראשונה את המנהיג של הלאומנות הערבית: את המופתי האדמוני, האג' אמין אל חוסיני. ובאותה הזדמנות שהיתי במחיצה אחת עם יריבו הדגול של המופתי, עם פרופ' חיים וייצמן… אחרי לימוד יסודי של הבעייה, הציעה ועדת פיל את חלוקת הארץ.
מלמת העולם השניה קטעה את המרד הערבי. רומל נעצר לא הרחק מהנילוס. מתקני הזיקוק והנמל של חיפה הופצצו מספר פעמים. תל אביב הופצצה פעם אחת, ירושלים מעולם לא. אולם, מאוחר יותר נסתלקה הרגיעה מירושלים ומתל־אביב. המחתרת היהודית החלה פועלת במרץ נגד האנגלים. בכך ביקשו היהודים להביע מחאתם נגד הגבלתה של העלייה ושל ההתנחלות בחלקי הארץ השונים.
הקו החדש של המדיניות הבריטית נקבע כבר בספר הלבן שפורסם בשנת 1939. ממשלת המנדט הגשימה אותה גם בימי המלחמה. אך באירופה עלה העשן מכבשני טרבלינקה ואושביץ, בים השחור ובים האגאי טבעו אניות מעפילים.
תנועת המרי של הנוער היהודי מצאה יותר ויותר הבנה, אף אם לא אהדה, בקרב אנשים שכונו בשם א־פוליטיים ואפילו בקרב בעלי נטיות פאציפיסטיות. לא מעטים סבלו מפיצול אישיות: להכיר בצידקת ההתגוננות הבלתי ליגאלית שהושתתה על יסודות מוסריים, אך יחד זאת נאלצו להתבונן בנפילתם של קרבנות רבים, חפים מפשע, בשני הצדדים. אנשים מהוגנים לא השכילו למצוא פתרון לבעיה כאובה זו. לא נמצא כמעט יהודי אחד שהסגיר את האקטיוויסטים היהודים לידי השלטונות.
להיות כתב בנסיבות אלה, זאת לא היתה משימה קלה, כלל ועיקר לא. מימי לא רציתי לשרת אידיאל אחר, זולת האמת ורק האמת האבסולוטית – ואולם, לא היה זה דבר פשוט להכירה ולתארה כשפניה מסתתרות מאחורי עננים של התפוצצויות וסבך של חוטי תיל.
ביקרתי אצל הרברט מאירוביץ המאושפז בבית חולים. הוא כבר מסוגל להניע שתיים מאצבעותיו. הוא מקווה שכעבור חודשים מספר יוכל לשוב ולצלם. כשבאתי אליו, סיפר לי שזה עתה חזר מאולם סמוך, שם ביקר אצל שתי נערות פצועות: אצל אחת פגע רסיס של פגז ברגלה וגרם לפציעה קשה למדי ואילו השניה איבדה את זרועה. פצועת הרגל שקעה בדכאון, ואילו הצעירה שזרועה נכרתה, שומרת על מוראל גבוה. היא מתעתדת לנסוע לארצות הברית לשם התקנת זרוע תותבת מחומר פלסטי. לאחר מכן תשוב לירושלים ותלמד באוניברסיטה.
אחד החולים בחדרו של מאירוביץ – יהודי ממוצא מזרחי – סיפר סיפור דמיוני, אך מדוע זה לא ייהפך בארץ הזאת הפלא למציאות?
האיש נפצע לפני שבועות מספר בנוה שאנן (במערבה של ירושלים), במהלכה של פעולה קרבית. הוא נותר לבדו בשטח מכיוון שנבצר ממנו להסב את תשומת ליבם של חבריו הנסוגים.
לאחר שחבש את פצעו, נגרר בכוחות עצמו משך כשלושים שעות. הוא זחל על גחונו בים האבנים הצחיח של הרי ירושלים.
במצב של אפיסת כוחות הבחין בקבוצה של חיילים ערבים. הפצעו דיבר ערבית רהוטה וגם מדיו היו בצבע חאקי נייטראלי ולכן לא הבחינו הערבים שלפניהם מוטל יהודי.
הם אספו אותו והסיעוהו למחנה שלהם. משם ביקשו להעבירו לבית חולים צבאי ברמללה. ואולם, הוא עמד על כך שיובא לכפר מולדתו – אבו גוש.
“אבו גוש? הרי בוגדים אלה נלחמים לצד היהודים,” אמרו לו.
“כן, אבל אני לא אחד מהם,” השיב, “להיפך, אני ברחתי משם, כיוון שרציתי להלחם לצידכם. אבל בכפר ההוא נמצאת משפחתי ואני אקבל אצלם טיפול טוב…” השומרים הערבים היססו מעט, אך הם רצו להפטר מהאיש וגילו נכונות לקבל את הצעת אבו־גוש. הם הטילו את משימת ההסעה של הפצוע על… צוות תברואה אנגלי. היו אלה, כנראה, חיילים שערקו מהצבא הבריטי ועברו לצד הערבים.
וכך יצאה החבורה לדרך. ורק משהתקרבו ליעדם, גילה הפצוע את זהותו האמיתית והשביע את החיילים האנגלים לא להביאו לאבו־גוש, אלא לקבוצת קרית ענבים, השוכנת בקרבת מקום. אחרי התייעצות ממושכת, הסכימו האנגלים להסיעו לשם.
בקרית ענבים השתוממו מעט בראותם ג’יפ נכנס בשערי המשק והוא מניף דגל של הצלב האדום.
הם התבוננו בפליאה בשלושה אנגלים בריאים ובפצוע המיסתורי. מובן שהכל שמחו לאחר שנתגלתה זהותו. בקרית ענבים אמרו, שזו הפעם הראשונה ניתנה להם הזדמנות לשמוח לאידם של האנגלים.
* * *
בעת ביקורי אצל מאירוביץ אירחה סוניה את גבריהו, מורי הותיק, שלימדני עברית. הוא סיפר שבימים הראשונים של המלחמה התגורר עם רעייתו ושני ילדיו בשכונת שייח ג’אראח. ומשנפתחה ההפגזה, הם נמלטו משם עם מעט צרורות בידיהם.
הוקצתה להם דירה בכרם אברהם – היתה זאת שוב דירת גג, דומה לזו שבה התגוררו בשייח ג’אראח. לא נקפו ימים הרבה ועל גג ביתם נחת פגז, חדר פנימה והרס חלק מהדירה. גבריהו יצא מהדירה דקות מספר קודם לכן. עד להפסקת האש הם מצאו דיור־חירום אחר, אבל עכשיו הם גרים שוב בדירת הגג בכרם אברהם, תחת כיפת השמיים וכוכביהם ידידותיים.
עם כל אהבתם לשמש וללילה הוא שאל את סוניה, האם אין היא יודעת במקרה על דירה להשכיר. הרי פקידי הסוכנות רבים כל כך עזבו עכשיו לתל־אביב.
* * *
אחרי הצהריים יצאנו לטיול של שבת לכיוון נוה־שאנן. ראינו הרים של קופסאות שימורים, שרופים מפוחמים וחלודים למחצה. לפנים היה תוכנן גבינה, סרדינים וריבה. מקופסאות אלה ניזונו הירושלמים – במידה ונמצא ברשותם מלאי כלשהו – בשבועות האחרונים. קופסאות שימורים לשעבר שהכילו בשר או ירקות היו נדירות לאין ערוך… בעיר מספרים על מכתב שתל־אביבית אחת שלחה לחברתה בירושלים: “אעשה מאמצים לשלוח לכם ירקות טריים. אני מניחה שירקות בקופסאות יש לכם די והותר…”
* * *
ד"ר יוסף הודיע לקונסולים של ועדת שביתת נשק, כי הכמות של ששת אלפי טונות מזון, שהוקצבו ליהודים, אינה מספקת. הוא סובר כי עשרת אלפים טון יספיקו.
בשבועיים שחלפו הגיעו העירה שלושת אלפים טון. פירוש הדבר כי מכמות זו ניתן להפריש לחיילי ה“הגנה”, היושבים בהר הצופים ושומרים על האוניברסיטה העברית ועל בית החולים “הדסה”.
מאחר והדרך להר הצופים עוברת בשטח הנשלט ע“י הלגיון הערבי, היה צורך לבקש היתר מיוחד מהקונסולים וממשקיפי האו”ם. נוסף על כך פנו הנציגים היהודים לועדת שביתת נשק בבקשה להעניק להם שני היתרים בעלי אופי דתי. הם ביקשו לאפשר ליהודים לפקוד באורח סדיר את הכותל המערבי, לשגר משלחת בת עשרה אנשים לכפר עציון ולהתפלל קדיש על קברותיהם של שמונים ושמונה יהודים שמצאו שם את מותם בקרבות עם הלגיון הערבי. אנשים אלה נקברו זמן קצר אחרי כיבושם של יישובי הגוש ע"י חיילי הלגיון הערבי, אך עד היום לא עמד אף יהודי אחד על קברם.
27 ביוני 🔗
היום אין הרבה חדשות – על כל פנים, לא אצלנו בירושלים. מתל־אביב מגיעה ידיעה ללשכת העתונות לפיה נשבעו קצינים בכירים של צה"ל אמונים לדוד בן־גוריון, המכהן גם כשר הבטחון.
כך הולכת ונבנית מדינת ישראל, נדבך אחר נדבך. הממלכתיות הרשמית הולכת ומתחזקת. בד בבד נמשכת הקמתם של יישובים חדשים. פורסם ברבים כי בעמק יזרעאל נוסדו היישובים זיקים, תימורים, עין דור וקיבוץ בוכנוואלד.
עין־דור – סמוך לקיבוץ החדש שוכן כפר ערבי, הנושא אותו שם עצמו. במקום זה שאל המלך שאול את המכשפה מעין דור, אילו עצות היא מוכנה להשיא לו.
נודע לנו כי קיבוץ בוכנוואלד יוקם ע"י יוצאי מחנה הריכוז שהוקם בתקופת הנאצים ליד ויימאר…
שיחותינו מתמקדות במאורעות הפוליטיים של הימים האחרונים.
– האם היתה זאת בחירה טובה, שגולדה מאירסון, חברה במפא"י הסוציאליסטית, התמנתה לכהונת צירת ישראל במוסקבה?
– האם אפשר היה למנוע את הקרב בין ה“הגנה” והארגון הצבאי הלאומי על רקע הפגזתה של האניה “אלטלנה”?
– האם יש סיכויים, כי השיחות שמנהלים נציגי האו“ם ברודוס בראשותו של ד”ר ראלף באנץ' עם הצירים היהודים והערבים, יהפכו את ההפוגה הזמנית, להפסקת אש ממושכת? ואולי יצליחו משתתפי הועידה לפלס את הדרך לשלום?
* * *
בדרך הביתה, לרחביה, נתקלים מבטינו במראות שאינם מניחים לזכרונותינו להחוויר… כאן נפער בור עמוק ברחוב בן־יהודה, במקומו של מלון אטלנטיק, שנהרס בפיצוץ ב־22 בפברואר. והנה, חומת הבטון ובה חרכי ירי קטנים. היא מפרידה את רחוב המלך ג’ורג' מגן העיר שהצהיב מחמת היובש. כמה פעמים ניסינו להציץ מבעד לחרכים לעבר העיר העתיקה, למודת־הקרבות ואפופת העשן? אנו חולפים ליד חורבותיו של בית גולדשמיד שנהרס כליל. בבית זה היה ממוקם מועדון של קצינים בריטים. טרוריסטים העיפו אותו באוויר ביום של קרבות, לפני כינונה של המדינה. והנה, גוש הבניינים של הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת וקרן היסוד. משך למעלה מעשור ביליתי כאן ככתב הממלא תפקיד, לעיתים מרתק ולעיתים משעמם. השתתפי בכל מיני ישיבות; משך עשר שנים ויותר קיבלתי כאן מידע מגוון על התפתחותו של הבית הלאומי שממנו נתהוותה המדינה; אהבתי לשהות בחדר העבודה הוינאי של הרצל, החוזה הגדול; כאן, באגף זה, נשמר שולחן הכתיבה הפאריסאי, שעליו נתחבר הספר “מדינת היהודים”, הפטיש שבו פתח הרצל את הקונגרס הציוני הראשון ב־1897, הקסדה הטרופית שחבש כעבור שנתיים, עת סייר בארץ הקודש.
חלק מגוש בניינים זה שבו שוכנות קרן היסוד והסוכנות היהודית, נהרס ב־11 במארס בעטיה של התפוצצות דינמיט. שלושה עשר איש קיפחו את חייהם, בתוכם לייב יפה, מייסדה של קרן היסוד. רבים נפצעו, ביניהם גם גרשון הירש וד“ר ואלטר איתן שפציעתו היתה קלה יחסית. איתן בא במקומו של הירש למסיבת העתונאים באיחור של שעתיים. בוב קונוואי מה”ניו יורק פוסט" שאלו, ספק ברצינות ספק בטרוניה, האם לא ניתן לדאוג לכך שבהתפוצצות הבאה בסוכנות יסופק מידע רשמי לעתונאים במהירות רבה יותר.
28 ביוני 🔗
היום, בשעות אחה“צ קיים מפקדה העליון של ה”הגנה" הירושלמית מסיבת עתונאים שניה באולם הישיבות של הסוכנות היהודית. הפעם גילה את שמו שגונב לאוזני כבר קודם לכן. אולם, ככל הנראה, לא התייחס האלוף שאלתיאל באהבה ל“גילוי”. דומה כי אין הוא אחד היהירים ולכן הפירסומת אינה חביבה עליו.
הוא ליווה את הסבריו בהצגת מפה כבירת־מימדים של ירושלים. המפה היתה פרוסה על לוח השולחן: מתחתיה – דגל מאורך בצבעי כחול לבן. המפה היתה בחלקה מקווקות בצבע ירוק, בחלקה הקטן יותר – בכחול. ובין שני הצבעים השתרע שטח לבן רחב־ידיים. הירוק סימל את השטח הגדול המוחזק עתה בידי יהודים, הכחול סימן את השטח הערבי. השטח הלבן – שטח הפקר שבין הצדדים היריבים. עקרונית תאמה המפה את המצב ששרר ב־18 ביוני בירושלים, עם תחילתה של הפסקת האש. עם זאת יצויין כי פרטי הקווים עובדו בישיבה משותפת בין שאלתיאל, לבין עבדאללה אל תל, מפקדו העליון של הלגיון הערבי, ונציגי ועדת שביתת הנשק של האומות המאוחדות.
בקרבות שהתנהלו עד ליום בו נכנסה לתוקף הפסקת האש, סיפר שאלתיאל, השיגו היהודים את כל מטרותיהם הבלתי־אמצעיות – להוציא את ההגנה על הרובע היהודי של העיר העתיקה וכיבושו של שייח ג’אראח. כיבושה של שכונה זו היה מבטיח את הדרך להר הצופים. עד עתה לא עמדו לרשות היהודים חיילים וציוד־מלחמה במידה מספקת. ואולם, הם מוכנים עתה, הן מבחינת האספקה והן מבחינה צבאית. טוב יותר מאשר בתחילת המיתקפה על ירושלים. והוא הוסיף בחיוך: “בשיחה פרטית אמרתי גם לעבדאללה אל תל באופן ידידותי שאני שומר באמתחתי לא מעט הפתעות עבורו.”
שאלתיאל התנבא שבמקרה והקרבות יתלקחו שוב, יכבשו היהודים את כל העיר העתיקה.
* * *
אחרי מסיבת העתונאים נסעתי יחד עם כמה מעמיתי למחנה צבאי, שבו הושבעו משך יום תמים אנשי ה“הגנה”. הטקס התנהל לפי כללים שהונהגו בכל חלקי הארץ. ירושלים נתייחדה בכך, כי מעתה ואילך החיילים לא נחשבו עוד לאנשי “הגנה”, אלא הפכו לחלק מצבא הגנה לישראל, אף כי ירושלים עצמה טרם קיבלה “הכשר” מטעם האומות המאוחדות.
בכל שעות הטקס התבדר ברוח הדגל הלאומי של ישראל, דגל כחול־לבן.
29 ביוני 🔗
הבוקר ניגשתי לבנק הדם. הרופא אמר לי שהם זקוקים למלאי גדול של דם. זה עתה בא נהג מה“הגנה” כדי ליטול עמו עשרים וארבעה בקבוקי דם, הדרושים לביצוע עירויים.
* * *
צהריים שיגרתי מברק ובו פרטים חדשים על הנזקים שנגרמו לבניין “הדסה” על הר הצופים בעת ההפגזה. לקחתי את הנתונים מהדו“ח של ד”ר דיוויס, המנהל האדמיניסטראטיווי, שעלה זה לא כבר על ההר, יחד עם כמה מחברי ועדת שביתת הנשק. נקודת אור זעירה: אפילו בימים בהם ניתך עלינו ברד פגזים, המשיך המטבח של “הדסה” בפעילותו הרגילה, מבלי לדלג אף לא על מנת אחת; לבד מאנשי ה“הגנה” שהו למעלה גם מספר פצועי־מלחמה.
משהגיע ד"ר דייוויס, לראשונה מאז שביתת הנשק, להר הצופים, הוא מצא שם חוסר מידע לא יאומן, בכל הנוגע למצב בירושלים. רופאים, אחיות וחולים שאלו אותו, מתי נוסעים האוטובוסים האחרונים בעיר… כאילו שהאוטובוסים עדיין ממשיכים לנוע בחוצות ירושלים…
* * *
מים עדיין אינם נשאבים מראש־אל־עין. הממשלה הגישה מחאה לברנאדוט – כך מספרים – בגלל הסחבת שבה נוקטים הערבים. בינתיים ממשיכים לחלק מים במנות בכל רחבי העיר. על המחסור במים, השורר אצלנו, מספרים כיום גם בחלקי הארץ האחרים. שמענו סיפור על אדם שקיבל מידידו בפתח־תקוה חבית של מים. המתנה המקורית נשלחה עם אחת משיירות המזון.
* * *
אף כי הכל שואלים, האם תתחדש ההפגזה, מגיעות אלינו יותר ויותר יוני־שלום:
חרף המחסור הנמשך במצרכי מזון, נמכרים תפוזים וגלידה באופן חופשי. שוב אין צורך לעמוד שעות בתור.
בכל ערב נדלקים האורות באיזור מסויים; הווה אומר, כל אחד מקבל חשמל מדי ערב שלישי. בתי הקולנוע פתחו שוב את קופותיהם ושעריהם, מוצגים סרטים אמריקניים ישנים. מהתחום הריבוני של ישראל הגיעה לפני ימים מספר להקת התיאטרון הראשונה – אף כי באיחור־מה. ליד בית־איכסה ירו הערבים על השחקנים. הנסיעה במכונית מתל־אביב לירושלים בדרך בורמה ארכה שתים עשרה שעות – כולל תקרית האש.
ירושלים מתכננת לשגר אמנים לעולם הגדול. היום נתפרסמה ידיעה ב“פלסטיין פוסט” על הופעת הפרידה של הרקדנית רינה ניקובה ולהקתה שתתקיים ביום החמישי הבא בקולנוע אדיסון. בידיעה נאמר, בין השאר: נציגי האו“ם, הצלב האדום ואנשי הסגל הקונסולרי הוזמנו למופע. הלהקה אמורה לצאת למסע הופעות בארץ ובארצות הברית.”
30 ביוני 🔗
עתה מצפים בדריכות לפירסום הצעותיו של ברנאדוט, שאותן הגיש תחילה לממשלת ישראל ולראשי מדינות ערב. על תגובתן של המדינות השונות אפשר יהיה לקבל מושג בעוד עשרה ימים: אם אמנם יתחדשו היריות או לאו. האנשים כאן שוב ספקנים יותר. ד"ר ל. שעמו נפגשתי, אמר לי: “לפני שמונה ימים חשבתי כי סיכויי השלום הם בשיעור ששים אחוזים ואילו סכנת המלחמה אינה עולה על ארבעים אחוז. עכשיו נראה לי כי יחסי ההסתברות הם הפוכים.”
ד"ר יוסף ממשיך להיאבק למען כמויות המזון שנקבעו עבור ירושלים. הוא מתגושש עם חברי ועדת שביתת הנשק, לא רק בגלל הכמות הכוללת של המצרכים, אלא גם בגלל עניינים טכניים מובהקים, כגון מהו משקלה המשוער של קופסת סרדינים…
1 ביולי 🔗
בימים האחרונים חולקו שלושה קילוגראם תפוחי אדמה לנפש וכן מיני ירקות. אשר לזר, יושב הראש של אגודת העתונאים המקומית, דואג לצרכינו, הוא העלה מתל־אביב משלוח גדול של מצרכי מזון המיועד לכל חברי האגודה. המנות שקיבלנו כוללות, בין היתר, גם חלווה, שוקולדה וסיגריות.
נמשך המחסור החמור בבשר ובשמן. מבוגרים אינם זכאים לקבל חלב, בעשרים ימי ההפוגה ניתנו לנו שתי ביצים בלבד. סוניה חישבה ומצאה כי בימי המצור הורידו מאה אלף הירושלמים ממשקלם בסך הכל חמש מאות אלף קילו – חמישה קילו בממוצע. והרזייה זו נובעת לא רק מהתזונה הדלה, אלא גם מהמאמץ הגופני הקשה, כגון נשיאת דליי־המים, עמידה בתורים וכיו"ב.
2 ביולי 🔗
שמחה, קצין הקישור המוצב ליד לישכת התחבורה של הצבא – בהערכויות אירגוניות אין מחסור – הבטיח כי בימים הקרובים נוכל לנסוע בשיירת ה“הגנה” (ההרגל עשה את שלו: אנו עדיין קוראים להן שיירות ה“הגנה”) בדרך בורמה לתל־אביב. על כל פנים, אנו ברשימה שלו.
קארטר שב מקפריסין לתל־אביב. ואולם, במקרה שהלחימה תתחדש הוא מבקש שיוצב בירושלים, ואילו אני אמור לסקר את אירועי החלק השני של המלחמה בתל־אביב. כיום עובדים בשירותי ה־א.פ. דן דה־לוס, ג’יימס לונג, בוב היווט ולאו דיסנצ’יק. מתל־אביב ניתן להשקיף על שדה מערכה נרחב לאין־ערוך; נוסף על כך עיר זו היא משכנה של ממשלת ישראל.
בחיפה משמש כאיש ה־א.פ. פומראנץ. הוא מחליף את אד קורטיס שנסע בינתיים לרודוס. בחודשים האחרונים אירעו בחיפה הרבה התרחשויות מרגשות – קודם לכל “קרב שלושים השעות” שהתחולל באמצע אפריל ונסתיים ביציאתם ההמונית של תושבי העיר הערבים; הגעתה של “אנית המעפילים” האחרונה והגלייתם של העולים שהורדו מסיפונה ושולחו לקפריסין; לאחר מכן שיבתם של גולי קפריסין ולבסוף, ב־30 ביוני… סגירתה של המובלעת הבריטית האחרונה בחיפה וכן עזיבתו של החייל האנגלי האחרון.
3 ביולי 🔗
אנו קצרי־רוח ביותר – עדיין לא נתקבל אישור מה“הגנה” שיש אור ירוק לנסיעתנו לתל־אביב. סוניה להוטה מאוד להתראות עם אמה, אחיה ואחותה. גם הם התנסו בהפצצות־אוויר וסבלו לא מעט; וגם אני רעב לתל־אביב וסקרן לראות כיצד מתפקדת העיר העברית. ירושלים מוסיפה לצמוח לתוך הנורמאליות שלה, משל היה חוזה שלום כבר באמתחתנו. בשעות היום מופעלים כבר שניים־שלושה קווי אוטובוסים המהלכים להם בגאווה יתירה. קארטר הגיע מתל־אביב.
4 ביולי 🔗
סוף סוף הודיעה ה“הגנה” שאנו רשאים לצאת לדרך. בצהריים נמסרה לנו הודעה “צבאית” רגילה שבעקבותיה עלינו להתייצב בשעה שש בערב במקום מסויים, בחלק המערבי של העיר. משם יוצאת השיירה לדרך. חמש המשאיות שהוו את השיירה, העמיסו נוסף לחיילים גם מספר אזרחים. אולם על כל אחת מהן התנוסס השלט: צבא. בשעה שבע החלה שיירת ההרים לנוע באטיות. תעודותינו נבדקו בקפדנות פעמיים־שלוש.
במהלך נסיעתנו נבדקו ניירותינו עוד פעמים מספר. אחד הנוסעים נעלב מאוד. המשטרה הצבאית לא החשיבה את הסיבה לנסיעתו: היותו מהעיר רחובות.
תעודת העתונאי של סוניה לא הניחה את דעתם – מטעמים דקדוקיים. שכן, בתעודה שלה נרשם עתונאי, אך המשטרה הצבאית העלתה טענה: מדוע לא צויין שהיא עתונאית. ואכן, השוטר הצבאי צדק במאה אחוזים.
לידנו ישבה אחות צבאית שהחליטה לחזור לבית החולים שלה בשפלה. היא סיפרה שבחודש האחרון עבדה במקום חברותיה במשמרות לילה. בדרך זו זכתה לקבל חופשה בירושלים, בה מתגוררת אמה. היא נהנתה מאוד מהפגישה עם האם, אבל עכשיו עז רצונה לשוב מהר ככל האפשר. האם ציידה אותה לדרך בשזיפים שטבעם להימעך במהירות.
אחרים נגסו מייד אחרי רוממה ממנות הברזל שלהם. אחד נטל לידיו את מנת הגזר שלו. הוא שלה בחגיגיות מכיוס את הגזר והחל מקלפו כקלף הגרגרן אגס עסיסי. אחד אמר: “מספרים שבתל־אביב אפשר להשיג ענבים.”
ליד אבו־גוש ראינו את הערבים הראשונים שלאחר המלחמה. הכפר נשלט כליל ע“י אנשי ה”הגנה“. בשנים האחרונות גילו התושבים יחס אוהד ליהודים שהתקוממו נגד האנגלים. השייח של אבו־גוש, צעיר בן עשרים ושמונה, סייע לשחרר מכלא בית לחם את קריינית הלח”י, גאולה כהן. משום כך הוחלט לבוא לקראת הערבים האלה ולגמול להם על גישתם החיובית. על בניין תחנת המשטרה האנגלית (לשעבר) מתנוסס עכשיו דגל בצבעי כחול־לבן.
אחר נגלה לנגד עינינו, בפאתי האופק, בדמדומי הערב הקלושים, המבשר הגדול של המרחבים. ראינו אותו לראשונה מזה חודשים: הים, הים התיכון שלאורך חופיו אמורות עתה לשייט מספר ספינות מלחמה ישראליות קטנות. ספינות אלה כבר ניהלו קרבות ימיים ראשונים עם אניות מצריות.
דרכנו מוליכה בקו תלול, מיהודה, ארץ טרשים הררית, לשפלת לאטרון. ככל שהתקרבנו לשער־הגיא, כן הלכו והתרבו שלדים שרופים וחלודים של אוטובוסים, משאיות ורכב משוריין. הם היו מוטלים לצידי הכביש, עדים להתנפלויות התכופות על תנועת כלי־הרכב היהודים, שעשו דרכם לירושלים. רבים מהנוסעים שילמו בחייהם. גיא שהפך לעמק המוות.
בקצה הואדי הוקמה עכשיו תחנה של משקיפי האו"ם. אנו פונים מכאן שמאלה, עוקפים את שטח לאטרון שנכבש בידי הערבים ונוסעים בדרך בורמה הצרה, שנחצבה בין סלעים ואבנים. אנו עולים ויורדים, מטפסים על גבעות ויורדים לבקעות. מכל מקום, אין אנו רואים אותה כדרך, אלא כאותות עשויים מאבק. נולדים מחדש בלא הפסק, נשכרים בשובל רחב, אותות הנשלחים ממכוניות רבות שמקצתן נוסעות לפנינו, מקצתן באות לקראתנו. הנהגים נדרשים לבצע להטוטים מלהטוטים שונים כדי לא להתנגש בהן. בעיקול חד במיוחד מוטלת משאית הפוכה – אנו שומעים מפי עדי ראייה שבדרך פלא לא נפגעו הנהג והנוסעים בתאונה שאירעה היום אחר הצהריים. ואינך יכול שלא להשתאות על שאין קורות כאן תאונות כאלה בכל יום, שכן הדרך עדיין בבנייה, והיא טרם כוסתה בחצץ וטרם זופתה. זהו כביש מצוקה הנדחק־נדחף בין אבנים גדולות. ייסורים לכל מנוע, עמל מפרך ועייפות לכל נהג, ואף על פי כן “ויא טריומפאליס”, הדרך שהצילה את חייהם של יהודי ירושלים.
בחלק התחתון של הדרך אנו מבחינים בערימה של צינורות שחורים, המוטלים בשולי הכביש. “זהו הקו למי־בורמה”, מעיר אחד מנוסעי המכונית. ככל הנראה, הנחת הקו מתבצעת עתה, לבל תסבול ירושלים בעתיד ממחסור במים. הקו עתיד לבטל את התלות בקו המים מראש אל עין הפגום שתיפקודו הסדיר לקוי למדי. ואין תימה: הקו עובר בחלקו בשטח הנתון לשליטה ערבית.
בסביבותיה של רחובות אנו מוצאים עצמנו בפעם הראשונה בתחומה של מדינת היהודים. אנו חולפים על פני כלי רכב צבאיים רבים. ואולם בשל העלטה איננו יכולים לראות הרבה. גם בימי הפסקת האש לא בוטלה ההאפלה. כל הסימנים מעידים על כך שכאן מחמירים יותר במשטר ההאפלה. לתל־אביב הגענו בשעה עשר וחצי. העיר שרויה באפלה עמוקה.
* * *
ההפתעה הראשונה: מחירים נמוכים עבור נסיעה במוניות. תמורת נסיעה מבית רומנוב, משכנו של “קונסול ירושלים” בעיבורי העיר, תחנתה האחרונה של השיירה, ועד למלון ארמון, בקצה השני של תל־אביב, שילמנו (כולל מזוודות) – עשרים גרושים.
מרחק שווה, בתנאים שווים בירושלים, היה עולה פי חמישה.
בבית המלון מקבלים אותנו עמיתינו מה־א.פ. וכל חברינו הירושלמים שהתאספו במקום ב“האלו” גדול. הם גם הגניבו אלינו מבטי חמלה על גיזרותינו הדקות – רזונו של המצור. המבטים הועברו אל המטבח והמלצר. המלצר הכריז מייד שהוא מצטער אך בשעה כה מאוחרת של הלילה לא יוכל להגיש לנו מאכל ראוי לשמו. אף על פי כן הוא הביא לנו פלטה נהדרת: עוף קר, אני חוזר ואומר, עוף קר, מלווה בסלט, לחם לבן. נוסף על כך הוגשה לנו בירה, מתוצרת “מבשל השיכר הממלכתי” בראשון לציון.
מספרים לנו את הבדיחה התל־אביבית האחרונה. המדובר באורח יהודי המתאכסן במלון ארמון. יחד אתו שוהים במקום עתונאים אנגלים ואמריקנים רבים. הוא שואל את השוער בהכנעה: “היכן הסקטור היהודי, בבקשה?”
הנאות נוספות הגובלות בחלום:
בחדר זורמים מים מהברז…
בחצות מקלחת חמה…
אך לצד התענוגות היתה גם אי־נעימות קלה: בשל ההאפלה נאסר עלינו לפתוח את החלון ולכן נאלצנו לסבול בגלל חומו של יום קיצי.
5 ביולי 🔗
ביום הראשון לשהותנו בתל־אביב מתפרסמת בעתונים ידיעה ירושלמית מרגשת: על פי הצעתו האחרונה של ברנאדוט יש לכלול עת עירנו בשטח ערבי. ואילו הגליל יסופח במלואו למדינה היהודית. תמורתו יוחזר חלק מהנגב לידיים ערביות.
האם סבור ברנאדוט שממשלת ישראל תהיה מוכנה להתייחס לחלק הירושלמי של הצעתו, ולו לשם בסיס לדיונים בלבד?
* * *
טיול הבוקר לאורך הטיילת הסתיים ב“סקופוס” – מועדון בריטי לשעבר. הממשלה הסבה אותו למטכ“ל של העתונות הישראלית. בשעה כה מוקדמת עדיין לא נמצא בו איש. הראשון שעמו נפגשנו באקראי, היה ד”ר איתן. הוא אינו מכהן זה כבר כ“דובר” רשמי, אלא כמנהל כללי של משרד החוץ.
הכל משיאים לנו עצה ללכת ולראות את הקריה שבה שוכנת ממשלת ישראל. בימי המנדט נקראה הקריה “שרונה” – כפרם של הטמפלרים הגרמנים שנטשו את הארץ בימי מלחמת העולם השניה. אולם אנו משתוקקים לצאת לטיול בחוצות תל־אביב, לסתם טיול. המלה סתם מתאימה לכל שימוש ולכל צורך. כאשר שאלה ידידתנו נטי את מחלק הנפט (זה היה בימים של ערב המלחמה בירושלים) מדוע הוא ממשיך להשמיע בקולי קולות את הקריאה “נפט! נפט!”, בעוד מיכל הדלק שלו ריק מכל תוכן, היתה תשובתו הנחרצת: “סתם!” לא נותרה ברירה לנטי ולשכנותיה אלא לשוב על עקבותיהן, כשהן אוחזות בידיהן פחים ריקים.
סרנו למספר חנויות מזון. סוניה מבקשת ליטול עמה אי אילו פריטים לירושלים, למקרה שהמצור על העיר יתחדש.
היא מתכננת לשוב כעבור ימים מספר – מבחינה בטחונית גרידא אפשר להביא נימוקים בעד ונגד: בירושלים אמנם יפלו שוב פגזים ערביים, אך בתל־אביב יש סבירות גבוהה יותר לחידוש ההפצצות מהאוויר. מה טוב יותר? מה רע יותר? זאת ועוד: ברנאדוט מגביר את מאמציו להאריך את תוקפה של שביתת הנשק, לכל הפחות לתחומי ירושלים, וזאת במידה ולא יעלה בידו להחילה על הארץ כולה.
השפע של מצרכי המזון בחנויות בולט פחות מאשר בבתי המלון הגדולים. בשר ודגים, מרגרינה ושמן, המחסור בהם עדיין מורגש היטב. לעומת זאת, ניתן להשיג ירקות ללא הגבלה. גם קופסאות שימורים ושוקולד מצויים למכביר. כל אימת שסוניה פותחת בשיחה עם הזבניות ושוזרת בדבריה, אגב אורחה, את המלים “אני מירושלים”, היחס אליה נעשה אדיב במיוחד. היא גם קיבלה בקבוק שמן.
בקיוסקים ובחנויות הספרים הגדושות – בניגוד לירושלים דומה כי אף חנות ספרים לא סבלה כאן מרסיסי פגזים – מוצגים לראווה עתונים וכתבי־עת שאינם מוכרים לנו.
כך, למשל, מופיע בתל־אביב העתון “פלסטיין פוסט” הירושלמי כדף בודד. לו נשלחה המהדורה הירושלמית בדרך בורמה, היא היתה מן הסתם מגיעה מאוחר מדי. ואילו אווירונים עדיין לא עומדים לרשותנו למטרות מעין אלה. כן מופיע מדי יום ביומו, ביולטין משוכפל בצרפתית. גליון מס' 7 של Official Gazette יצא לאור בעברית.
6 ביולי 🔗
דומה כי ברנאדוט ויתר שוב על הרעיון להכליל את ירושלים במדינה ערבית. גם תכנית חילופי השטחים “נגב תמורת הגליל” שוב אינה עומדת בראש סולם העדיפויות שלו. במסיבת עתונאים שערך ברנאדוט בחברתו של ראלף באנץ' ב“סקופוס”, הוא העלה הצעות חדשות, בין השאר לפירוזם של ירושלים, של מפרץ חיפה ושל בתי הזיקוק. המתווך הסביר כי הוא מתייחס לבתי הזיקוק על פי בקשתן של ממשלות אירופיות שונות, הרואות בפגיעה באספקת הנפט סכנה לביצועה של תכנית מארשל. קו הנפט, היוצא מעיראק ועובר דרך עבר הירדן, עד למוצאו בים התיכון, הוסיף ואמר ברנאדוט, אינו נזקק לפירוז, מכיוון שהוא טמון בתוך האדמה. טענה זו אינה נשמעת משכנעת די הצורך. כלום לא נפגע צינור הנפשט במאורעות 1936/37 ע"י המורדים הערבים? הללו מצאו דרך לקדוח בצינור ולהעלות באש את הנפט שזרם בו.
7 ביולי 🔗
סוני גמרה אומר בליבה – היא חוזרת לירושלים, בין אם תוארך הפסקת האש ובין אם לאו. בלשכת העתונות הממוקמת ב“סקופוס” הוסבר לה כי ניתן להסדיר את הנסיעה הביתה באמצעות שיירות המזון הרגילות של האו“ם. לאחר מכן נודע כי שיירות אלה הפסיקו מהלכן מכיוון שירושלים כבר קיבלה את כל מנות המזון שהובטחו לעיר ע”י ועדת שביתת הנשק. מאוחר יותר הובטח לנו שלרשות אחרוני השבים יועמדו מוניות מיוחדות שתעלינה לירושלים, בלווית שיירה צבאית, בפיקוח האו“ם. אולם גם המוניות ירדו מהפרק. לבסוף הגישה סוניה את בקשתה במישרין לשלטונות הצבא – והיא קיבלה מייד תשובה חיובית. הממונה על המקומות הבטיח לה מושב מס' 1 באוטובוס מס' 1. בשובינו ממקום ההרשמה, חלפנו על פני בית ההדר. כתלי הבניינים שסביבו נוקבו באלפי כדורים – תזכורת אימתנית לקרבות שהתחוללו כאן לפני חודשים מספר, עת תקפו לוחמי המחתרות היהודיות את המטכ”ל של המשטרה הבריטית. ואולם, בסך הכל נזקי המרי והמלחמה אינם כה גדולים בתל־אביב כבירושלים הפצועה.
8 ביולי 🔗
הוטל עלי לשבת בתל־אביב זמן־מה. סוניה חזרה היום לירושלים בדרך בורמה. היא נסעה בשיירה צבאית, המורכבת משלושה אוטובוסים – חפציה התרבו באורח ניכר – היא נוטלת עמה שק מלא קופסאות שימורים, שקיות קמח ושעועית. כמעט כל אחד מנוסעי האוטובוס האזרחיים סוחב אתו מטען של מצרכי מזון.
והיה אם המלחמה תתלקח מחדש, לא מן הנמנע כי נשאר מנותקים זה מזו למשך תקופה מסויימת. ממשלת ישראל קיבלה את הצעתו של ברנאדוט בדבר הפסקת האש בארץ ישראל. לעומת זאת, החליטו ארצות ערב שהן מתנגדות להארכה ואף הודיע על כך למועצת הבטחון של האו"ם. דומה כי הרוזן ברנאדוט עושה עתה מאמצים ניכרים להשיג מטרה מוגבלת – בשטח המשתרע מסביב לירושלים ובית לחם, תוארך, בתוקף צו מיוחד הפסקת האש.
בינתיים ראיתי את השלום המסתלק. לפני הפנסיון קטה דן ברחוב הירקון, בו שוכן המטה של משקיפי האו“ם, עמדו מספר ג’יפים לבנים. הם הניפו דגלי האו”ם הכחולים־לבנים ועליהם רקום כדור הארץ. ארגזים ומזוודות הועמסו בחפזה על הג’יפים. כעבור זמן לא רב נאמר לנו רשמית כי ברנאדוט החליט להוציא את משקיפיו מהארץ.
במסיבת עתונאים שנתקיימה אחרי הצהריים ב“סקופוס” נמסר על התקפות מצריות בחזית הדרום ועל התנגשויות בעלות אופי מקומי בחזית הצפון. באיזור זה הצליחו הערבים לנתק במקומות מסויימים את הכביש הראשי בין חיפה לתל־אביב. ואולם עדיין קיימת דרך עוקפת.
מר ג’ון פרימן, המשמש כנציגו האישי של טריגווה לי, מספר לנו שהפסקת האש תסתיים רשמית רק ביום ששי בבוקר, בשעה עשר לפי שעון ישראל (שעה שש לפי שעון גריניצ'). באותה הזדמנות הוא הבהיר כי מצד האומות המאוחדות שוב אין כל התנגדות לעלייתם של העצורים בקפריסין. “דבר” מדווח כי במרוצת השבוע שעבר הגיעו על סיפונן של אניות יהודיות אחדות 8,000 עולים מקפריסין ועוד אלף עולים משאר חלקי תבל. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף, הגיעו לארץ 13,000 עולים חדשים ומאז סיומו של המנדט הבריטי ב־14 במאי, עלו לארץ 18,000 עולים.
9 ביולי 🔗
לפני נסיעתה לירושלים, ביקשתי מסוניה להמשיך את רשומי, במיוחד עם הקרבות יתחדשו. היא החלה לרשום ביומנה בבוקרו של ה־9 ביולי:
שעה אחת בלבד חסרה עד לסיומה הרשמי של הפסקת האש. האם זה יתפרץ שוב? כבר אמש, עם שובי מתל־אביב נוכחתי במתיחות הגואה בעיר.
אך ירדתי מהאוטובוס, נפגשתי עם בן חורין, כשהוא נושא חבילה גדולה של מצות. הוא אמר כי זוהי תוספת למשלוח המזון, שלזר השיג בתל־אביב עבור עתונאים.
לדעתו, עלי לגשת ללא דיחוי אל מזכירות העתונאים ולבקש את המצות, לבקש באופן נמרץ ביותר, שכן הם מבקשים לדחות את החלוקה. הסיבה: הם טרם השלימו את החישובים המדוייקים, עד למיל ולגרוש האחרון, איזה סכום חייב כל אחד לשלם. אך מה יקרה, הקשה, אם מחר בבוקר יחלו שוב היריות ונוכל רק בקושי לצאת לרחובות. איך נשיג את המצות שלנו? ומה יקרה אם ינחת פגז על ערימת המצות? הרי הן מתפוררות בקלות רבה כל כך! הכרתי בצידקת טענותיו והבאתי את חבילת המצות עוד באותו יום עצמו.
בהגיעי הביתה מצאתי בדלת פתק מחברת המוניות “קשר”. היתה זאת הודעה שהגיעה חבילה עבורנו. לא היה לי מושג מי השולח.
שמחתי היתה כנה: הגברת מורגנשטרן מהרצליה שלחה לנו חבילת מזון. היא ארזה את המיצרכים באהבה רבה. אפילו דאגה לקשור ידית מחוטים כדי לאפשר נשיאה נוחה של החבילה.
בעיר, וגם אצלנו ברחביה, עסקו כולם אתמול אחרי הצהריים בחידושם ובתיקונם של המקלטים.
משפחת גרינשפאן ובך מילאו בשקי חול לא רק את החלונות בחדרי הילדים, אלא גם במטבחים. סתימת החלונות מאפשרת בישול גם בעת הפגזה, וזאת בתנאי שיש מה לבשל. מצפוני מיסרני על שלא עזרתי במילוי שקים אבל הנסיעה בדרך בורמה, מתל־אביב לירושלים, התישה אותי כליל.
הגברת בושביץ הביאה אמש מזרונים ושמיכות למקלט שלנו. ליתר בטחון היא לנה שם יחד עם ילדיה, וזאת למקרה שהפסקת האש תופר עוד לפני סיומה הרשמי. הגברת שטרן, שלה הבאתי מכתב מתל־אביב, סיפרה לי כי בילתה במקלט עם ילדיה בלילה שבין ה־7 ל־8 ביולי.
אני לכשעצמי ישנתי הלילה בדירתנו, למעלה. ואולם, הסירותי מהקיר – לכל צרה שלא תבוא, תמונה שצוירה בידי אמן דתי במאה ה־16. נושא הציור: ירושלים. הורדתי את הציור בגלל סכנת הרסיסים.
עכשיו, עכשיו השעה היא חמש דקות אחר עשר.
הכל שקט. השעה 10.30. פורחות שמועות שהפסקת האש תוארך. אולם איש אינו יודע דבר בוודאות. שעה 12 בצהריים. נשמעות יריות רובים.
* * *
עכשיו אני נוטל שוב את רשות הדיבור (אריך גוטגטרוי) ומביא כאן את אשר העליתי על הכתב ב־9 ביולי בתל־אביב.
המלחמה שוב הוכרזה רשמית. עשר דקות לפני השעה עשר ייללו הצופרים. כעבור דקות מספר נשמעה צפירת הארגעה. אולי היתה זאת טעות.
האזעקה, שהושמעה אחרי הצהריים, לא היתה בגדר טעות. רעמי פצצות מחרישים את אוזנינו. אחת הפצצות פגעה במעון לילדים־עולים. שני נערים, בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה נהרגו במקום. השניים לא ירדו למקלטים, אלא נכנעו לסקרנותם ועלו על הגג לצפות במתרחש…
ראיתי את מנהלת המעון שבו אירע האסון דאוגה ונבוכה. היא ניצבת בפתח הבית וקוראת לשאר הילדים. היא מסדרת אותם בטורים, מונה, מונה שנית. היא אומרת שבמעונה היו 84 ילדים, שניים נהרגו ואילו כאן עומדים 76 בלבד. ששה חסרים, היכן הם? מנסים להרגיעה, אולי הלכו העירה מבלי להודיע על כך מראש. אין מקום לדאגה, הם ישובו הביתה…
10 ביולי 🔗
סוניה רושמת בירושלים:
לנתי אצל משפחת בך. חדר הילדים שחלונותיו נחסמו בשקי־חול הפך למקלט אידאלי. כל הרהיטים הוצאו מהחדר. תכולתו היחידה היא המזרונים המפוזרים על פני הריצפה.
גמרתי אומר בליבי לישון כל הלילה ולא לשמוע את היריות. תהיינה חזקות ככל שתהיינה. אולי הייתי מצליחה במשימתי, אלמלי נבח חומי באישון לילה – והעירני. מאז שעות הבוקר המוקדמות מתפצחות יריות. נודע לנו, כי ליד עין־כרם, בחלק המערבי של העיר, כבשנו עמדות־ירי ערביות.
נטלתי את האגרטל האדום הגדול, את החרסינה הברלינאית העתיקה שארך הביא עמו מגרמניה וכן צלחת צרפתית יפה והחזרתי אותם לארון הבגדים. הורדתי את כל הציורים מהקירות.
אני רושם מתל־אביב: בבוקר היו הרבה חדשות. הכוחות היהודיים כיתרו את שדה התעופה בלוד ולאחר מכן כבשוהו; באותה סביבה עצמה נכבשה וילהלמה, המושבה הגרמנית. בנגב נהדפו המצרים והסודנים ואילו בצפון הופל מטוס סורי.
אחרי הצהריים הוזמנו ארבעה עתונאים – נציגי סוכנויות ה־יו.פי. וה־א.פ., של העתון הפריסאי “אורדר” ושל “על המשמר” התל־אביבי – לנסיעה לצפון. נסיבות המסע היו לוטות בערפל; רק בחיפה נאמר לנו כי היעד הוא נהריה. בעיר זו הורידו אותנו מהרכב באישון הליל האפל לפני הכניסה לקפה “פינגווין”. בחופשות הקיץ הכרנו בית קפה זה במקום בילויים נעים.
עכשיו הוצגנו שם בפני “חיים”. את שם המשפחה לא גילו לנו. האיש הוא מפקדו בן העשרים ושש של צה"ל בגליל המערבי.
התוודענו גם אל קצין המיבצעים שלו בעונה על השם “פיטר”. זהו יהודי אנגלי, משפטן, שבימי מלחמת העולם השניה שירת כקצין בצבא הבריטי. מאחר וטרם למד עברית במידה מספקת, הוא ניהל את כל שיחות הטלפון הרשמיות בנוכחותנו באנגלית. הוא התייחס לכיבושו של כפר דרוזי קרוב שהושלם זה עתה.
נוסף על כך הוא מסר לנו מספר הודעות שמהן יכולנו להסיק שכוחותינו עומדים לפרוץ בקרוב לעבר נצרת.
אולם מכל החומר שקיבלנו, לא נוכל לפרסם בימים הקרובים מאומה – הצנזורה לא תרשה זאת ממילא.
11 ביולי 🔗
סוניה רושמת:
היום הופצצה ירושלים בפעם הראשונה מהאוויר. הבריות אומרות כי זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שירושלים מופצצת מהאוויר והופכת מטרה לאש מקלעים. הנזקים ברכוש לא היו גדולים במיוחד, אבל… שלושה ילדים נהרגו והרביעי נפצע.
שמעתי נהם מנועי מטוסים, מספר התפוצצויות, יריות, ייתכן ומקור הירי הוא ההגנה האווירית שלנו.
סוף סוף הגיעה החבילה ששלחה אמי. לוא אבדה, הייתי מתרגזת מאוד. הרי השקיעה בהכנת החבילה אהבה רבה כל כך. את הפינות הריקות מילאה אמי בבונבונים. מתפתחת פסיכולוגיה שלמה סביב התוספות. האמריקנים נוהגים להוסיף למצרכים בסיסיים, כגון שימורים ופירות, גם סיגריות.
פרנצה מורגנשטרן הוסיפה קפה, שוקולד, בובריל ו־ד.ד.ט. הגברת טייטל, שמיהרה לפני נסיעתה לשלוח מתל־אביב חבילה קטנה, הוסיפה עוגת דבש ופטריות. אחר הפליגה אל ילדיה בארצות הברית.
מכל מקום, מעולם לא היה לי בבית מבחר כה עשיר של מצרכי מזון. המלאי כלל את מה שחילקו לנו רשמית בשבועות האחרונים; את מה שהשיגה אגודת העתונאים; את מה שקיבלתי בחבילות ואת מה שהבאתי עמי מתל־אביב.
כזה המצב אצל רבים ממכרי. מלבד זאת דומה כי השלטונות הבטיחו לזמן־מה אספקה סדירה. שכן, מתוך 7,600 טון מזון, שהובאו לירושלים בימי הפסקת האש, הועבר חלק ניכר למחסנים.
ד"ר דב יוסף פירסם הודעה: אולי יהיה צורך לקצץ את מנות המים וזאת משום שהקו המחבר את ראס אל עין עם ירושלים טרם הופעל. המרגיז הוא שאיש אינו יכול לשער עד מתי יימשך מצב המלחמה הנוכחי. האם רק מספר ימים? או שבועות? הגברת גרינשפן אומרת שגם אם תהיה שוב הפסקת אש, אין היא מאמינה שתאריך ימים. לכל מקרה, היא משאירה את חדר הילדים חסום בשקי־חול. היא תפתח רק את חלון המטבח כדי לשפר את הראות בזמן הבישול ולהגדיל את כמות האוויר הצח.
* * *
באותו יום עצמו אני רושם בתל־אביב.
היום פורסם ברבים כי שדה התעופה בלוד נכבש. נודע גם על הצלחות צבאיות אחרות. העתונאים מביעים מורת רוחם על כך שאין הם מורשים ליטול חלק בפעולות, בין אם הם מאומנים ככתבים צבאיים ובין אם לאו. במרבית המקרים הם נזקקים לקצינים המספרים להם על האירועים, אבל רק לאחר מעשה.
מאוחר יותר נמסר על נפילתה של רמלה. אווירונים מצריים הטילו שוב פצצות על תל־אביב. מדברים על שלושה הרוגים ועל שלושים פצועים. מטוסים ישראלים הפציצו מטרות ערביות בקירבתה של נצרת. על כך נמסר ממקורות רשמיים. על פי המידע שסיפר לנו אתמול “פיטר”, שוכן כנראה המטכ"ל של שרידי “צבא השחרור” של פאוזי קאוקג’י בתחנת המשטרה בנצרת. לא מן הנמנע שהוא עצמו נמצא שם. חומר רקע חיוני עבור המברקים – אם הצנזורה תרשה להם לעבור.
אגב, לא מעט רוגז נגרם לנו בגלל התאום הלקוי בין הצנזורה בירושלים לבין זו בתל־אביב. אני שומע עכשיו שמכאן הורשו העתונאים להבריק לחו"ל על הנעשה בירושלים בעת המצור הראשון. הם סיפרו לקוראיהם על שלוש מאות אזרחים הרוגים ועל כאלף פצועים קשה. בירושלים הוטל אמברגו חמור על ידיעה זו.
12 ביולי 🔗
סוניה רשמה היום בירושלים:
ידיעה אחת שהתפרסמה היום בעתון נשאה חן בעיני, אחרת – לא.
הידיעה ששימחה אותי סיפרה על הקמתו של יישוב יהודי חדש בגליל התחתון, בקירבה בלתי אמצעית לגבול הסורי־לבנוני.
הידיעה השניה משמחת הרבה פחות: הערבים כיוונו את אש התותחים שלהם לעבר שער הגולן שבעמק הירדן. בקיבוץ זה ביקרתי פעם עם אריך אצל נחום ופולה. ראינו שם בננות נהדרות, חלקן היה מיועד ליצוא. ובריכות הדגים היפות! ביקרנו גם בספרייה שרבים מכרכיה מוקדשים לאמנות. אנשי הקיבוץ הקימו אוסף ארכיאולוגי שמימצאיו מספרים על תקופת האבן באיזור. אני חשה הקלה שחברי הקיבוץ שבו לביתם. באמצע מאי הם נאלצו לעזוב את הקיבוץ לשלושה ימים. יחידות סוריות פלשו לתחומי שער־הגולן ועתה נהדפו לאחור. טנק סורי, שהצליח לחדור לתוך קבוצת דגניה, הועלה באש. כל הדברים האלה נודעו לי רק תוך כדי נסיעתי לתל־אביב.
ירושלים אף היא מופיעה בעתון. עם כל הפרטים על היריות שהיו אמש. בידיעה נאמר כי הערבים ביקשו לפרוץ מתוך שער שכם ולכבוש את עמדותינו ליד “נוטר דאם”. הנסיון עלה בתוהו. מלבד זאת הם גם תקפו שלוש פעמים ליד עין כרם, בחלק המערבי של העיר. במהלך מיתקפת הנגד נהרגו שלושה יהודים, רבים אחרים נפצעו. אחרי הצהריים נודע לי על מותו הטראגי של ילד בירושלים. הוא היה קרבן של שמועה שהופצה בשכונת קטמון. “יודעי דבר” סיפרו שהרובע היהודי בעיר העתיקה חזר לידיים יהודיות, לא היתה בשמועה זאת אף מילה אחת של אמת אבל ארבעה נערים מקטמון, שקודם התגוררו בעיר העתיקה, שמו פעמיהם אל הר ציון. הם ביקשו להיות ראשוני השבים. נפתחה עליהם אש. אחד הנערים נהרג, שלושת חבריו – נפצעו.
אני יושב בתל־אביב וכותב ביומני:
לא על נקלה יזכה "כתב צבאי " לחזות כאן במלחמה…
אמש הבטיחו לנו “נסיעה אל הלא־נודע”. אחר הושמע רמז שהמדובר בנסיעה לחזית רמלה־לוד. אולם, במרחק שניים־שלושה ק"מ לפני בית דגן הוחזרו המכוניות שלנו. המצב הוא עדיין “נזיל” והממונים על הסיור אינם רוצים לסכן אותנו. בשעה תשע בערב, שעתיים אחרי שיצאנו מתל־אביב, חזרנו למלון. חבל שבגלל החזית החמצתי קונצרט של התזמורת הפילהרמונית: איזלר סלומון ניצח על “הסימפוניה האיטלקית” של מנדלסון, האהובה עלי כל כך.
בשעה אחת אחר חצות הזעיק אותנו “מקור סודי” שהודיע על נפילתה של העיר לוד (אתמול נפל לידינו שדה התעופה). ג’ים לונג, שעמו אני מתגורר בחדר אחד, במלון “ארמון” הצפוף, מיהר להבריק ידיעה הישר לניו־יורק. דקות ספורות אחרי תשע יצאנו שוב אל החזית. הפעם הגענו עד לתחנת המשטרה בבית דגן, אך נאלצנו להמתין שם משך שעה. לא השתעממנו. על הכתלים תלתה תערוכה ניידת של רפרודוקציות, מעשה ידיהם של אימפרסיוניסטים צרפתים. מוזיאון תל־אביב הוא הבעלים של תצוגה זו.
הוליכונו אל פאתי מיקשת מלונים. במקום זה נחתמה לפני עת לא רבה כניעתה של רמלה. ניתן לנו לשוחח עם כמה מהחותמים הערביים.
משם המשכנו אל שדה התעופה לוד שנפגע יחסית מעט. את פנינו הקביל מפקד “מבצע שדה התעופה” שבזכותו עבר השדה לידיים יהודיות. היה זה האלוף יצחק שדה, מעוטר בזקן נוסח הקיסר פראנץ יוסף. לבד מהפרטים על הקרבות שהתחוללו בימים ובשעות האחרונים התוודענו לביוגרפיה של שדה: במלחמת העולם הראשונה לחם לצידם של הרוסים נגד הגרמנים; במלחמת העולם השניה שיתף פעולה עם החיילים האוסטרלים שלחמו בא“י. שדה נטל חלק פעיל בפעולות חבלה נגד משטר וישי בסוריה. בשדה התעופה ראיינתי נהג טנק, המשרת בחיל השריון של צה”ל. לפני עלייתו לארץ היה מאיר בן אליעזר עורך דין בסנטיאגו. הוא הגיע לכאן כמתנדב יהודי ראשון מצ’ילה. הוא שאלני, האם אפשר להודיע לרעייתו ולבנו בסנטיאגו, באמצעות “אסושייאטד פרס” שהוא בריא ושלם. אמרתי לו שבהחלט כן.
בתל־אביב נערכה בערב מסיבת עתונאים נוספת, בהשתתפות יגאל ידין, המשמש ראש אגף המבצעים במטכ"ל. מקצועו האזרחי, כשל אביו, פרופ' סוקניק, – ארכיאולוג.
היום נותר פנאי ללכת לקונצרט של הפילהרמונית: בלוך, ראוול וסמפוניה מאת היידן היוו לאת התכנית. הם ניגנו באוזני קהל נלהב ב“הבימה”.
13 ביולי 🔗
סוניה בירושלים מצא לנכון לרשום את הדברים הבאים:
היום ניתנה לי האפשרות להסיר מעל שכמה של הגברת בך את נטל “סוכנת הבית”. שילמתי את מסי המים עבור כל דיירי רמב“ן 41 וכן היטל מיוחד המיועד ל”משמר העם".
נוסף על כך הפקידו בידי לוחיות מתכת ממוספרות עבור חמישה ילדים מתחת לגיל שש, המתגוררים בביתנו. הילדים עתידים לתלות את הדיסקיות בצווארם, כסימן זיהוי, לכל צרה שלא תבוא… במקום כלשהו, העמיד בפני פצצות , יישמרו מספרי הילדים, שמותיהם וכתובותיהם. מכיוון שאלונה עברה את קו השש, ולכן אינה נזקקת ללוחית, נורית אף היא עדיין מתחת לגיל הקובע, מסרבת לענוד את המספר. והיא באמת “מקרה גבול”. בעוד ארבעה שבועות תמלאנה לה – כך היא מספרת בגאווה לכולם – שש שנים.
בליל אמש והיום עדיין נשמעו קולות ירי ופיצוצים – עד כמה שיכולתי לראות זאת מהגג, זירת הקרבות היא בסביבות העיר העתיקה ובין רמת־רחל ובית־לחם. ב“הדסה” הותקן בינתיים חדר־ניתוחים תת־קרקעי, כך שגם בעת ההפצצות העזות ביותר ניתן לבצע בו ניתוחים.
חנויות ובתי־עסק רבים בעיר פתחו את שעריהם. דומה כי הבריות מתייחסים למערכה השניה של המצור בשלווה פאטאליסטית ומסתגלים… לשיגרה.
התייחסות זו למצב נובעת אולי, לבד מכל השיקולים האיסטרטגיים והתקוות המעוגנות באמונת הבריות, מן הידיעה, כי בעיר מצויה שוב כמות מסויימת של מצרכי־מזון.
ומה שחשוב לאין ערוך לדידם של רבים – ניתן להשיג גם סיגריות.
עוד בימי המצור הראשון היה בביתנו מלאי קטן שבו נהגנו חסכון מופלג. המנה היומית היתה אצלנו שלוש סיגריות לאיש ולאשה. אך ישנם אנשים – ועל כך כותב היום בן גבריאל פילטון ב“פלסטיין פוסט” – שכבר משתמשים בתחליפי סיגריות. כך, למשל, מעשנים מקצתם עלי־תה מיובשים או אפילו זעתר, צמח־בר שריחו החריף נודף למרחקים. הצמח חביב במיוחד על הבדווים, אך גם תושבי הערים רוחשים לו חיבה יתירה. אליבא דבן־גבריאל, אחרי המלחמה יהיה ה“הזעתרזים” שוב נחלתם של הבדווים בלבד.
* * *
אני מתרשם שבתל־אביב חוזקו במידה רבה המבנים המשמשים למקלטים. עלי להוסיף כי בעתונים נתפרסמו ידיעות המעוררות חיוכים אירוניים בקרב הקוראים. נאמר בהן כי מערכת האזעקה שופרה. פירוש הדבר כי בעתיד יישמעו צופרי האזעקה כבר דקות מספר לפני נפילתה של הפצצה הראשונה ולא אחריה, כפי שזה קרה לא פעם…
הצוות המאוחד של ה־א.פ. קיבל היום מלישכת העתונות שפע של חומר למברקים.
בשעה 11.20: מטוסי האויב הפציצו את תל־אביב. תותחי ה־נ.מ. של צה“ל נכנסו לפעולה. כעבור עשרים דקות: ההפצצה גרמה לפציעתם של מספר לאזרחים. צפירת הארגעה טרם הושמעה. בצהריים: מקורות המקורבים לממשלה מוסרים, שקיים יסוד סביר להפסקת אש מחודשת בארץ ישראל. יש להניח כי הפסקת האש תיכנס לתוקף לקראת סוף השבוע. היתה זאת הודעתו של ג’ים לונג שביסס את תחזיתו בשורה של נימוקים פוליטיים וצבאיים. בשעות אחה”צ המוקדמות: הכחשה של ידיעה כוזבת (היא לא נולדה כאן) לפיה לוחמת בשורות צה“ל בריגדה שאנשיה התגייסו בהתנדבות בארה”ב והנקראת על שמו של ג’ורג' ואשינגטון. דומה כי תוך כדי גיוס מתנדבים נעשה שימוש בשם זה כאמצעי תעמולה. מכל מקום, בריגדה כזאת אינה קיימת כאן.
בשעות אחה“צ המאוחרות: נמסר רשמית כי מספר הקרבנות מקרב האזרחים שנפגעו ע”י הפצצות האוויר המצריות על תל־אביב מסתכם בארבעה עשר הרוגים וחמישים פצועים. בין ההרוגים – שש נשים שעמדו בתור לקבל על מנת הנפט שלהן.
בערב: הכוחות העירקיים גורשו מתחנת השאיבה בראס אל־עין ומהכפר בעל השם הזהה – ידיעה חשובה ביותר שאמנם אינה מבשרת את חידוש האספקה הסדירה של מים לתושבי־ירושלים, אך יש בה כדי לטעת תקווה בליבם.
14 ביולי 🔗
סוניה רשמה:
השכם בבוקר הביא קארטר ידיעה כי “אנחנו” כבשנו את מלחה – כפר השוכן דרומית־מערבית לקטמון. הערבים התבצרו בו היטב, תוך ניצול סיוע ארטילרי. “אנחנו” התייחס אליו, כיוון שהפעם השתתף, יחד עם מספר עתונאים אחרים בפעולה הצבאית. כשסיפרתי לגברת בך ולגברת גרינשפן על מלחה, הן לא הסתירו שמחתן והתחבקו. מכיוון שמלחה היא הכפר הקרוב ביותר אחרי קטמון, משמעות כיבושו היא סילוקו של האיום הבלתי אמצעי האחרון על רחביה מכיוון דרום־מערב.
איש אינו חושש עוד, כי יעלה בידי הערבים לשטוף את העיר החדשה בסערה, להיפך… קארטר מספר כי האלוף שאלתיאל אמר לו בבדיחות הדעת:
“דודסון, הייתי רוצה לקבוע אתך פגישה על מגדל דוד. רק את המועד עדיין קשה לקבוע…”
בקרב האוכלוסייה מתפתחת פסיכוזה של ריגול, במיוחד אחרי שהאצ“ל עצר חמישה אנגלים בחשד בגידה. ואילו בית דין שדה של ה”הגנה" הוציא להורג מרגל יהודי שפעל בשורותיה… מורגשת תחושה של אי־נוחות זוחלת. משהו אצלנו לא בסדר. במחנה שלנו ישנו מישהו המשגר מאי־שם לגורם כלשהו אותות מיסתוריים לפני תחילתה של הפצצת השכונות היהודיות.
בעתונים נכתב שהעירקים, בטרם נסיגתם מראס אל עין, העלו באש את תחנות השאיבה המספקות מים לירושלים. למרבה המזל, נגרמו רק נזקים מועטים. ואולם, העירקים גם הותירו אחריהם מספר רב של מוקשים ואת אלה צריך לסלק מהשטח ולפרק. וכאילו לא די בכך, הרי שקו המים עובר ליד לאטרון בשטח הכבוש בידי הערבים.
* * *
ואני עצמי רושם:
בתל־אביב היה יומי שוב גדוש בפעילות טלגראפית. סמוך לחצות, כשהמלאכה העיקרית כבר נעשתה, שיגרתי “מברק לילי” לעתוני הבוקר שבו סיכמתי את האירועים החשובים ביותר היום. לידיעות הקדמתי מבוא אקטואלי. להלן ראשיתו:
"שמונה פעמים נשמעו היום צפירות אזעקה בתל־אביב – האחרונה בשעה אחת עשרה בלילה – אבל ההפצצות מהאוויר לא גרמו לאבידות בנפש או לנזקים כלשהם. כך מוסר מקור ישראלי רשמי.
ההבהקים הבהירים של ההתפוצצויות והנתיבים האדומים של ההגנה האווירית האירו את עלטת שמי הלילה. בנקודות שונות בעיר נשמעת אש תותחי ה־נ.מ.
מקורות יהודיים רשמיים מוסרים עוד שמטוסים ישראליים תקפו עמדות ערביות באיזור טול־כרם וג’נין וכן ריכוזי כוחות של צבא פאוזי קאוקג’י בהרי הגליל, ליד נצרת וסג’רה.
“דרומית־מערבית לירושלים כבשו חיילי צה”ל, תוך שיתוף פעולה עם יחידה של האצ"ל, את הכפר הערבי מלחה ואת רכסי ההרים הסמוכים לו. כתוצאה מכך הורחב השטח הגובל בשכונות רחביה וקטמון.
בחלקים אחרים של המדינה הרעישו התותחים הערביים אחד־עשר יישובים יהודיים.
נגבה השתחררה מהמלקחיים של האויב. על כך מספרת ידיעה רשמית…"
15 ביולי 🔗
סוניה רשמה בירושלים:
עבר עלינו ליל־אימים. פצצות, פגזים, כדורים – הכל ניתך על העיר שנמה את שנתה, ליתר דיוק על העיר שלא נמה את שנתה. כולם הקיצו. היינו בדירתה של משפחת בך, מאחורי ביצורים של שקי חול. הקשבנו בדריכות. הפגיעות היו כה קרובות ורבות עד כי נוצר רושם שאף בית אחד לא נשאר שלם בסביבתנו הקרובה. המצב דומה גם בשאר חלקי העיר. כך, על כל פנים, אני מתרשמת מסיפורי הבריות. רבים עומדים ליד מיטותיהם או מזרוניהם ואינם יודעים מה בעצם קורה.
יצאתי מדירת בך, לבושה בחלוק, אחרי לילה ללא שינה, התבוננתי תחילה סביבי, לוודא מה עוד נותר עומד על עומדו. הבתים היו עדיין כאן. גם העצים. יכולתי לראות כי הגג מעל לדירתנו לא גולח וכי חוטי הטלפון לא נקרעו. נרגעתי. אבל היכן קרה משהו? האנס טלפן. הוא מבקש לדעת האם אני עדיין בחיים. גם קארטר צלצל, אבל מידע בדוק לא היה בפי איש. אט אט הוברר, כי חרף ההפגזה האימתנית, לא נפגע איש. נודע לנו ש“מגן דוד אדום” ו“הדסה” הודיעו כי בשעות הלילה והבוקר לא נמסר על נפגעים. לא הרוגים ולא פצועים. אחרי הצהריים עליתי על יצועי כדי להחזיר לעצמי ולו מעט, משנת הלילה שהחסרתי. אולם מייד בא מוכר העתונים והעירני בקולו הצעקני. הוא נאלץ להדביק את הפיגור משעות הבוקר המוקדמות. ההפצצה גרמה להפסקה בזרם החשמל והעתונים הופיעו רק בשעות לפנה"צ. הכותרת הראשית בישרה שההצבעה במועצת הבטחון המתכנסת בלייק סאקסס נדחתה לשעות הערב. חברי המועצה עומדים להכריע ביחס לגורלה של הפסקת האש. עם זאת נודע שקבלתה של הצעת ההחלטה האמריקנית בעניין זה – מובטחת. ברנאדוט דרש להעמיד מייד לרשותו שלוש מאות משקיפים.
אני רושם בתל־אביב:
שעות לפני הצהריים היו שקטות יחסית. אפילו הצלחתי לבלות מעט על החוף. השתזפתי, קראתי ורחצתי בים. אבל לאחר מכן ייסרני מצפוני – מי יודע איזה חומר הגיע בינתיים ל“סקופוס”. התלבשתי וניגשתי לשם. כתבי העתונות היומית, חלקם שפר מאלה של כתבי הסוכנויות. הראשונים מתחילים את יום העבודה שלהם בשעה חמש אחה"צ ולכן יש להם זמן די והותר לאסוף את כל החומר הדרוש להם ולכתוב “סיכום”. ואילו עובדי הסוכנויות מוצאים עצמם במערבולת של החדשות משך כל שעות היממה.
גם בשעת אחה"צ לא אירע הרבה.
בשעה שש בקירוב שלח בוב הווט מברק בזו הלשון:
“בעוד מועצת הבטחון של האו”ם דנה בהפסקת אש מחודשת בארץ ישראל, מציין דובר צה"ל שחלה ירידה בהיקף מעשי האיבה בין ערבים לבין יהודים אשר התלקחו מחדש לפני שבוע. אף כי מתקבלים דיווחים על ירי תותחים והפצצות אוויר, לא התפתחה באף אחת מהחזיתות לחימה בקנה מידה נרחב…
בערב נוכחתי בקריה, כשמועצת המדינה הזמנית (מונה 37 חברים, לרבות 13 שרים) בחרה כיו"ר את יוסף שפרינצק, ממנהיגי תנועת העבודה בארץ. סמל המדינה והדגל כמעט ונבחרו אף הם. שר החוץ שרתוק סיפר במבוא לדיון, כי 174 אמנים הגישו 450 הצעות לסמל ולדגל.
לא פחות מה“מה” עורר עניין גם ה“איך” של הסביבה: חלוקת משרדי הממשלה בבתים של מושבת הטמפלרים לשעבר, שנקראה בשם “שרונה”, ובתוכם ביתו של ראש הממשלה בן גוריון. בבית זה נתקיימה ישיבת המועצה. לפנים שימש הבניין כמשכנו של ראש הכפר. ישיבת המועצה התנהלה באווירה מאופקת והצטיינה בסגנון נעדר יומרה ובפשטות. שררו בה סדר ומשמעת דמוקראטיים שמיתנו לא־מעט את להט הויכוח. כל היו נינוחים, הנוכחים הפשילו את שרווליהם והסירו את עניבותיהם. האוויר היה לוהט, כמו הויכוח עצמו. אחרי שנשמעו דעות לכאן ולכאן הוסכם באורח עקרוני תכלת לבן יישארו צבעי המדינה ומנורת שבעת הקנים ומגן דוד יהיו סמלי הלאום העיקריים.
מאוחר יותר, עת ישבתי בלשכת העתונות וחיברתי מברק על ישיבת הדגל, נשמעה שוב אזעקה. הוטלו פצצות, אבל עד לחצות לא נמסר על אבידות כלשהן.
לקראת שעת הנעילה, כשהשוער כבר קשקש במפתחות, נתקבלה הודעה, לפיה הפציצו מטוסים ישראליים לראשונה את קאהיר. רצתי אל מכונת הכתיבה כדי למסור את הידיעה לידי הצנזור ופקיד הדואר. לא נראה לי שמן הקצה השני, מקאהיר, תשוחרר הידיעה במהירות כזאת.
השוער רוטן. שוב אין הוא יכול לסגור את העסק שלו לפני אחת אחרי חצות.
16 ביולי 🔗
סוניה רושמת בירושלים:
מועצת הבטחון הצביעה, כמצופה, בעד כינונה של הפסקת האש.
ואולם, היא תיכנס לתוקפה רק בעוד שלושה ימים. בכל מקרה, ברצוני לכבס תחילה. ממילא לא יהיו לנו מים מייד.
כדי לחסוך במים וכדי לשוות צביון יותר חברתי לעבודה המשעממת, החלטנו, הגברת בך ואני, לבצע את הפעולה הגדולה במשותף, בגיגית דו־משפחתית. מעט עצי הסקה עוד נותרו מהאילן שעמד בחזית ביתנו. עד שבא טראקטור ועקרו מן השורש. עד מהרה הסתערו עליו דיירי הסביבה – תאבי־עץ, מניפי גרזנים ומושכים במשורים. תוך דקות לא שרד ממנו אפילו שביב קטן אחד. מר בך גם דאג לנסר מספר ענפים מתים מהעצים הגדלים בחצר שלנו ובגנו של השכן. ול“קינוח סעודה” הביאה לנו אשה צרור־עצים אדיר מקטמון. המדובר כנראה, בשלל בלתי ליגאלי, אבל אשת העצים המארוקנית טוענת שיש לה המלצה מרושי, הכובסת התימניה שלנו. המלצה טובה מזו לא יכלה להמציא לנו. אגב, משך כל תקופת המצור לא העזה רושי לצאת משכונתה, אי־שם במזרחה של העיר. היא נמנעה לצאת למסע לרחביה, שם מתגורר חלק הארי של לקוחותיה. אני מקווה שהיא חיה ולא נפגעה במהלך ההפגזות…
הנחנו את גיגית הכביסה על כיריים מאולתרים בחצר. הדלקנו את העץ וכיבסנו בארבע ידיים, כאילו זה העיסוק החשוב ביותר עלי אדמות.
עלינו על הגג לתלות את הכביסה. מדי פעם בפעם שמענו שריקת כדורים. השתוחחנו מתחת לסדינים בתקווה שהכדורים לא יבחינו בנו, כביכול. אריך ודאי לא היה מסכים לכך שאכבס עכשיו. הייתי צריכה לדחותה עד אחרי תחילתה של הפסקת האש, אך מי יודע, אולי היריות ילכו ויתגברו ביתר שאת.
* * *
והרישום שלי:
מתל־אביב דיווחתי היום על הינצלו המוצלח של עמיתי אריק ביג’יו מה“דיילי אקספרס” הלונדוני. למזלו, הוא נעדר מביתו כשהפצצה הוטלה ממטוס בשעה שלוש אחרי הצהריים. הפצצה פגעה בבית בן קומותיים, לא הרחק ממלון “סקופוס”. בבית זה הוא שכר חדר. כל מה שנותר מן הבית הוא אבק בטון, אפר. יש הרוגים ופצועים. שלחתי מברקים נוספים:
מטוסים ישראליים הטילו שבעה טונות של פצצות על שדה התעופה המצרי באל־עריש, בפינה הצפון־מזרחית של חצי האי סיני;
הכפר הערבי סאפוריה – ספוריה בספרות הבתר־מקראית, לא הרחק מנצרת, נכבש ע"י כוחותינו המתקדמים בגיזרה זו;
היהודים השתלטו על רמות איסטרטגיות בקרבת לאטרון. עד עתה שלטו שם המצרים. ואילו הירדנים כבשו את הכפר קולה לא הרחק מאיזור זה;
המצרים והירדנים ניסו להתקדם לתוך השכונה הירושלמית מוסררה. הם נסתייעו בשריון, אך נהדפו ע"י כוחותינו;
ממשלת ישראל מוכנה עקרונית להתחיל בהפסקת האש, כהצעתה של מועצת הבטחון: בבוקרו של ה־17 ביולי בירושלים וב־18 ביולי בחלקים אחרים של המדינה.
בעוד חצי שעה אמורים לנסוע ארבעה כתבי הסוכנויות – א.פ., יו.פי., רויטרס ואג’נס פראנס פרס – ליעד כלשהו, “אי שם בצפון”, יש לי הרושם שאנו עומדים לכבוש את נצרת.
17 ביולי 🔗
סוניה קובעת בפנקסה את העובדות הבאות:
עבר עלינו לילה קשה. הלילה הנורא ביותר שחווינו מעודנו. על פי החלטת מועצת הבטחון אמורה היתה להיכנס לתוקף, הבוקר בשעה 5.30, הפסקת האש השניה. אולם השעות האחרונות, שנותרו עד לבוקר של השלום, היו איומות. הפצצות נפלו ממש לידנו. המטחים הקהים, שריקות בחלל האוויר, התפוצצויות. כל זה משני הצדדים, מכל הצדדים. ואיש לא ידע מה בעצם מתרחש. והעניין לא נגמר. אחר כך בא הפחד. ישבנו על המזרונים שלנו אצל משפחת בך: הגב' ד"ר הולנדר, גב' בך, העלמה בושביץ ואנוכי. ילדי בך, אלונה וגבי, הקיצו משנתם. אלונה מיקדה את כל מעייניה באחת משיניה שהחלה מתנדנדת. גבי ביקש שאמו תשב לידו. האם סיפרה לו שהתותחים שלנו יורים. ההסבר הרגיעו. אנו מאחלים לעצמנו שהלילה יחלוף כבר. מיעטנו בדיבור, אבל כל אחד היה טרוד בהרהוריו: האם תישרד ירושלים אחרי השעות האחרונות המפרידות בין ההרעשה הכבדה לבין תחילתה של הפסקת האש.
עם שחר, משפסקה ההפגזה, אנו יוצאים שוב לרחוב, לתור אחר סימני ההרס. לא הרחק מאתנו הבחנו בשני בתים שניזוקו מפגזים. וזה הכל. אך אין אנו יודעים, מה קרה בעיר. איננו יודעים מאומה. היום שבת ואין עתונים. בגלל הפסקה בזרם החשמל שותק הרדיו. בעיר מתהלכת שמועה שעשינו נסיון אחרון, נואש, לכבוש את העיר העתיקה.
* * *
ואני רושם בתל־אביב:
כפי ששערנו הסיעונו לנצרת. הגענו לשם בחצות, שעות מספר אחרי כיבוש העיר ע"י יחידות ישראליות. בשעות הלילה לא הורשינו להיכנס למרכז העיר, מכיוון שזעיר פה, זעיר שם, עוד נשמעו יריות. בלית ברירה לנו עד עלות השחר במכוניות שחנו בכניסה לעיר.
העיר נצרת כמעט ולא נפגעה. ואולם, היחידות הערביות של פאוזי קאוקג’י שאמורות היו להגן עליה, הובסו בקרב. ראינו זאת במשוריינים המרוסקים שהיו מוטלים לאורך הדרך אל העיר הגלילית היפה. חורבות הפלדה סימלו את קיצו של נסיון הבקעה כושל שנעשה ע"י קאוקג’י, בטרם נסו גייסותיו לכיוונה של סוריה.
בעיר נצרת שעל כתב כניעתה חתמו נכבדים ערביים – נוצרים ומוסלמים – תושבי המקום, העוצר עדיין בתוקפו. פירוש הדבר שהתושבים אינם רשאים לצאת מבתיהם. ברם, כבר בשעה תשע לערך רוככה חומרת האיסור; ראינו מאות ערבים משוטטים, אחוזי סקרנות וריגשה, בסימטאות המפותלות של העיר. החיילים היהודיים התעלמו מהם כמעט כליל. בכנסיית הבשורה נקראה מיסה ומהבאר של מריה נשאבו מים, כלפני אלפיים שנה… בעשר דהרנו במהירות מטורפת לתל־אביב. שלחנו מברקים על מה שראו עינינו. בעת ובעונה אחת מדווחים על קרב אווירי נוסף, מעל תל־אביב, שבמהלכו נהרגו ששה אזרחים יהודים ועשרים נפצעו. אחד המטוסים המצריים התוקפים נפגע מאש נ.מ. ונפל לים.
18 ביולי 🔗
ביום זה הפכה הפסקת האש השניה לעובדה רופסת.
רישומיה של סוניה על ליל ה־18 מספרים:
בלילה הקודם ישנתי בפעם הראשונה, אחרי זמן רב, שנת ישרים. עליתי לדירתנו. שנתי, שארכה מספר שעות, היתה כה עמוקה עד כי לא שמעתי מאומה. אחרת הייתי נוכחת שחרף הפסקת האש, שבה האמנו, שוב התחדשו בעיר מטחי יריות. אומרים שהאש נפתחה בשעה אחת אחר חצות. אולם הקיצותי רק אחרי חמש – דומה היה עלי שצרורות ממקלעים העירוני. נשכבתי על הספה בחדר הספרייה. היא היתה צמודה לקיר שעליו הותקנו מדפים עמוסים עד עייפה יצירותיהם של קלסיקונים. אני מניחה כי הללו חסינים יחסית מפני כדורים. אך להוותי, נאלצתי מייד לקבוע כי גם תותחים כבדים מרעישים את העיר. וכידוע, נגד פגיעה ישירה מתותח גם הקלסיקון עב־הכרס ביותר הוא חסר תועלת.
נטלתי איפוא כר ושמיכה וירדתי שוב לדירת בך. איש מבין בני המשפחה לא ישן. בשעה שמונה עליתי לדירה, מנומנמת כשהייתי.
הבוקר כל העיר כולו מנומנמת ושרויה במצב רוח קודר. יריות משני הצדדים מוסיפות לשרוק ולזמזם.
מספרים שבשכונת בית ישראל קרו הרבה דברים.
בפינת הרחוב שליד בית מרקחת “אורה” נהרגו שניים ונפצע אחד.
* * *
לפנות ערב רשמה סוניה שוב:
הבריות רוטנות: אלמלי נפסקו הקרבות, בגלל שביתת הנשק הצפויה, אתמול בבוקר, היינו משלימים, מן הסתם, את כיבושה של העיר העתיקה. ה“הגנה” אמורה היתה לחדור דרך הר ציון, אצ“ל ולח”י דרך השער החדש, אך פקודת הנסיגה החזירה אותם לנקודת המוצא…
עתה נמסר כי הערבים הבטיחו להפסיק את האש בשעה שבע בערב – ולא רק בירושלים, אלא בכל רחבי המדינה. לפי שעוני השעה עכשיו עשר דקות לשבע.
אט אט משתרר השקט.
סוף
-
רק כעבור זמן רב, רב מאוד, סיפרו לנו שבאותם הימים, כשלרשות הערבים התוקפים עמדו שלושים תותחים, “עבדו” בצד היהודי רק שלוש מרגמות בנות 3 אינצ'ים ומספר דודקות. ארבע המרגמות הורשו להשתמש בכמות יומית של 16 פגזים שהובאו מאי־שם בארץ בבטן של מטוסים… ואילו בחיל הרגלים ניתן לכל שלושה אנשים רובה אחד. ↩
-
כך במקור. יתכן שהכוונה ל“המהנדס” – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.