במחסן שבו ישב בית־דינו של שופט השלום עמד ריח גבינה. הילד, הרבוץ על חביוֹנת המסמרים שלו בקצה החדר הצפוף, ידע שהוא מריח גבינה, ועוד: ממקום שבתו יכול היה לראות את טוּרי המדפים הסדורים, העמוסים בַצורות המוצקות, הגוּצוֹת, העזות, של קופסאות השימורים אשר תוויותיהן פוענחו על־ידי קיבתו, לא על־פי האותיות שלא הגידו לו כלום אלא על־פי שֵדוני הארגמן ועיקול־הכסף של דגים – הדבר הזה, הגבינה אשר ידע כי הוא מריח והבשר הסגור־וחתום שבני מעיו האמינו כי הריחוֹ במשבים מקוטעים ארעיים וחטופים מבעד לזה האחר הקבוע, הריח והתחושה שמיעוטם בלבד פחד מפני שעיקרם יאוש וצער, משיכתו העזה העתיקה של הדם. הוא לא היה יכול לראות את השולחן אליו ישב השופט ואשר לפניו אביו ואויבו של אביו (האויב שלנו חשב באותו יאוש; של שתינו! שלי ושלו גם! הוא אבא שלי!) עָמְדוּ, אבל יכול היה לשמוע אותם, כלומר את השניים ההם, כיוון שאביו עדיין לא אמר מלה:

“אבל מה ההוכחות שלך, מר האריס?”

“אמרתי לך. החזיר נכנס לתוך התבואה שלי. תפסתי אותו ושלחתי אותו בחזרה אליו. לא היתה לו שום גדר בשביל לעצור אותו. אני אמרתי לו, הזהרתי אותו. בפעם הבאה אני מכניס את החזיר לדיר שלי. כשהוא בא לקחת אותו נתתי לו מספיק תיל בשביל לסתום את הדיר שלו. בפעם הבאה הכנסתי את החזיר והחזקתי אותו. רכבתי אל הבית שלו וראיתי את התיל שנתתי לו עוד מגולגל על הסליל בחצר שלו. אמרתי לו שהוא יקבל את החזיר כשישלם לי דולר קנס. באותו הערב בא כושי עם הדולר ולקח את החזיר. הוא היה כושי זר. הוא אמר, “הוא אומר שאני יגיד לך עצים ושחת יוֹדִים לבעור”. אמרתי, “מה?” “זה מה שהוא אומר שאני יגיד לך” הכושי אמר. “עצים ושחת יוֹדִים לבעור”. באותו לילה האַמְבָר שלי בער. את המלאי הצלתי אבל את האמבר הפסדתי.”

“איפה הכושי? הבאת אותו?”

“הוא היה כושי זר, אני אומר לך, אני לא יודע מה קרה איתו”.

“אבל זאת לא הוכחה. אתה לא רואה שזאת לא הוכחה?”

“תקרא לילד הזה. הוא יודע”. לרגע חשב גם הילד כי האיש התכוון לאחיו הבכור עד שהאריס אמר, “לא אותו. את הקטן. הילד”, ושפוף, קטן מכפי גילו, קטן ונוקשה כתיל בדומה לאביו, במכנסי ג’ינס מתוקנים ודהויים קטנים מדי אפילו עבורו, שער חום ישר, לא מסורק, ועיניו אפורות ופראיות כפרץ סוּפה, ראה הוא את האנשים בינו לבין השולחן מתפלגים והופכים לנתיב של פרצופים זעוּפים, אשר בסופו ראה את השופט, גבר מרושל, ללא צוארון, מאפיר וממושקף, מאותת לו בידו. הוא לא הרגיש ריצפה תחת רגליו היחפות; נדמה היה שהוא הולך מתחת לכובדם בר־המישוש של הפרצופים הזעופים שניפנוּ אליו. אביו, נוקשה במעיל יום א' השחור שלו שלבש לא לכבוד המשפט אלא לכבוד חילוּף המגורים, אפילו לא הסתכל בו. הוא מתכוון עלי שאני ישקר, הוא חשב, שוב מתוך אותם צער ויאוש מבוֹעתים, ואני יצטרך לעשות את זה.

“מה שמך ילד?” השופט אמר.

“קולונל סארטוריס סנוֹפס”, לחש הילד.

“הא?” אמר השופט. “דבר בקול רם יותר. קולונל סארטוריס? אני מתאר לי שכל מי שנקרא על שמו של קולונל סארטוריס במדינה הזאת מוכרח להגיד אך ורק את האמת, נכון?” הילד לא אמר דבר. אויב! אויב! הוא חשב; לרגע לא יכול אפילו לראות, לא יכול לראות שפני השופט היו לבביים אף לא הבחין בכך שקולו היה מוטרד כשפנה אל האיש הנקרא האריס: “האם אתה רוצה שאחקור את הילד הזה?” אבל יכול היה לשמוע, ובמשך אותן שניות ארוכות לאחר מכן, כאשר דממה גמורה עמדה בחדר הקטן הצפוף מלבד קול הנשימה השקטה והמרוכזת היה זה כאילו הוּנף החוצה בקצה שׂריג של גפן, מעל תהום, ובשיאה של התנופה נלכד בהרף־רגע מתארך של כוח־משיכה מהוּפנט, חסר־כוֹבד בזמן.

“לא!” אמר האריס בפראות, בהתפרצות. “לכל הרוחות! תשלח אותו מכאן!” ועכשיו הזמן, העולם הזורם, שטפוּ תחתיו שוב, הקולות באים אליו שוב מבעד לריח הגבינה והבשר החתוּם, הפחד והיאוש והעצב העתיק שבדם:

“התיק נסגר. אני לא יכול למצוא הוכחה נגדך, סנוֹפס, אבל אני יכול לתת לך עצה. עזוב את המדינה הזאת ואל תשוב אליה”.

אביו דיבר זו הפעם הראשונה, קולו קר וגס, שקול, ללא הדגשה: “אני מתכוון. אני לא מחזיק מלהישאר במדינה בין אנשים ש…” הוא אמר משהו שאין הדפוס סוֹבלוֹ, משהו ניקלה, אשר לא הופנה לאיש.

“זה יספיק”, אמר השופט. “קח את הקרון שלך והסתלק מהמדינה זאת לפני החשיכה. התיק נסגר”.

אביו הסתובב, והוא הלך בעקבות המעיל השחור הנוקשה, הדמות הקשוחה כתיל הפוסעת בנוקשות־מה שבאה מפגיעת כדור בַעָקב מרובהו של איש המשטרה־הצבאית של הקונפדראציה בגלל סוס גנוב לפני שלושים שנה, הלך עכשיו בעקבות שני הגבות, שכן אחיו הבכור הופיע מאי־שם בקהל, לא גבוה מהאב אך עבה יותר, לועס טבק בהתמדה, בין שתי השורות של אנשים זעופי־פרצוף והחוצה מן המחסן ועל פני היציע השחוק ובמורד המדרגות השקועות ובקרב הכלבים והילדים המגודלים־למחצה באבק הקל של חודש מאי, שם שרק קול בעוברו:

“מבעיר אמברים!”

שוב לא יכול היה לראות, מסתחרר; היה שם פרצוף בתוך ערפל אדום, דמוי־ירח, גדול מן הירח המלא, בעליו שוב מחצית גדלו, הוא בזנקו בערפל האדום לעבר הפרצוף, אינו חש כל מכה, אינו חש כל זעזוע כשראשו נחבט בקרקע, מגשש כלפי מעלה ומזנק שנית, אינו חש במכה גם הפעם ולא בטעם הדם, מגשש כלפי מעלה אל מראה הנער האחר במלוא תנופתו ובעצמו כבר מזנק לרדיפה כאשר יד אביו טלטלה אותו אחורנית, הקול הגס, הקר, דובר מעליו: “לך תיכנס לקרון”.

הקרון עמד בחורשׁת עצי בת־שיטה ותות מעבר לדרך. שתי אחיותיו המסורבלות בבגדי יום א' ואמו ואחותה בשמלות כותנה ובמגבעות־שמש היו כבר בתוכו, יושבות על ובינות השיירים העלובים של תריסר ויותר חילופי המגורים אשר אפילו הילד זכר אותם – הכיריים החבוטים, המיטות והכסאות השבורים, השעון משובץ אם־הפנינה, שעמד מלכת, שנעצר על איזה שהן ארבע־עשרה דקות אחרי השעה שתיים ביום ובזמן מתים ושכוחים, שבא לאמו בנדוניה. היא בכתה, אבל בראותה אותו העבירה את שרוולה על פניה והתחילה לרדת מן הקרון. “תעלי בחזרה”, אמר האב.

“הוא נפצע. אני צריכה להביא קצת מים ולרחוץ את…”

“תעלי בחזרה לקרון”, אמר אביו. גם הוא נכנס לתוכו, מעל לפתח האחורי. אביו טיפס אל המושב שבו ישב כבר האח הבכור והטיח בפרדות הכחושות שתי חבטות פראיות בענף הערבה הקלוף, אבל בלא להט. לא היה כאן אפילו סאדיזם; היתה כאן ממש אותה תכונה שכעבור שנים תגרום לצאצאיו להתניע את המנוע יתר־על־המידה בטרם יניעו את המכונית, מטיחים ובולמים באותה התנועה. הקרון התקדם, המחסן עם קהל האנשים הדומם שנעץ בהם מבט זעוף נשר מאחור; עיקול שבדרך הסתיר אותו, לתמיד הוא חשב. אולי עכשיו הוא כבר נהיה מרוצה, עכשיו כשהוא… עוצר בעצמו, לא לומר זאת בקול אפילו לעצמו. ידה של אימו נגעה בכתפו.

“זה כואב?” היא אמרה.

“לאאא”, הוא אמר. “זה לא כואב. ת’זבי אותי”.

“למה אתה לא מנגב מהדם לפני שזה מתייבש?”

“אני אתרחץ בערב”, הוא אמר. “ת’זבי אותי, אני אומר לך”.

הקרון התקדם. הוא לא ידע לאן הם נוסעים. הוא לא ידע לאן הם נוסעים. איש מהם מעולם לא ידע או שאל, מפני שזה היה תמיד במקום כלשהו, תמיד מין בית המחכה להם במרחק יום או יומיים או אפילו שלושה ימים. נראה שאביו אירגן כבר חכירת יבול בחווה אחרת לפני שהוא… שוב היה צריך לעצור בעצמו. הוא (האב) תמיד עשה זאת. באותה עצמאות זאבית שלו ואפילו אומץ גם בשעה שסיכוייו היו שווים לאלה של יריביו אם לא למטה מזה, היה משהו אשר הרשים בני־אדם זרים, כאילו פראותו המשחרת־לטרף והחבוייה יותר משנתנה להם תחושה שאפשר לסמוך עליו נתנה להם הרגשה שאמונתו הפראית בצידקת מעשיו תשתלם לכל אלה אשר תוכניותיהם עולות בקנה אחד עם אלה שלו.

אותו לילה הם חנו, בחורשת אלונים ואשורים שמעיין זרם בה. הלילות היו עדיין קרירים ומשום כך היתה להם מדורה, מקרש שסוּלק מגדר בקירבת מקום ונחתך לגזירי־אורך – מדורה קטנה, סדורה, קמצנית כמעט, מדורה ערמומית; מדורות כאלה היו נוהגו והרגלו של אביו בכל עת, אפילו במזג־אויר מקפיא. בגיל בוגר יותר, עשוי היה הילד לשים לבו לכך ולתהות מדוע לא מדורה גדולה; מדוע אדם אשר לא זו בלבד שהיה עד להשחתה ולבזבוז של המלחמה, אלא שגם אצר בדמו פזרנות בולענית לגבי חומרים שאינם שלו, לא הבעיר כל דבר בטווח ראייתו? ואז היה עשוי לצעוד צעד נוסף ולהרהר כי הסיבה לכך היא זו: להבה קמצנית זו היתה פריים החי של לילות אשר בילה במשך אותן ארבע שנים ביערות נחבא מכל אדם, בכחול או באפור, עם קבוצות סוסיו הקשורים (סוסים שבויים, הוא קרא להם). ובגיל מבוגר עוד יותר, עשוי היה לנחש את הסיבה האמיתית: כי יסוד האש פנה אל גורם מניע עמוק כלשהו בהוויתו של אביו, כשם שיסוד הפלדה או אבק־השריפה מדבר אל אנשים אחרים, כנשק היחיד לשמירה על השלימות, שבלעדיו אין הנשימה שווה בטורח נשימתה, ומכאן שיש לשמור עליו מתוך יראת־כבוד ולהפעילו בשיקול־הדעת.

אבל הוא לא חשב זאת עכשיו ואותן להבות קמצניות ראה כל חייו. הוא פשוט אכל את ארוחתו לצד המדורה והיה כבר רדום למחצה מעל לצלחת הברזל כאשר אביו קרא לו, ופעם נוספת הלך בעקבות הגב הנוקשה, הצליעה הנוקשה וחסרת־הרחמים, במעלה המדרון והלאה אל הדרך מוארת־הכוכבים אשר עליה, כשפנה, יכול היה לראות את אביו כנגד הכוכבים אך ללא תווי־פנים או עומק – צורה שחורה, שטוחה, וחסרת־דם כאילו נגזרה מפח, בקפלי הברזל של מעיל הפראק, אשר לא נתפר לפי מידתו, הקול גס כפח ובלא להט כפח:

“היה לך בַכוונה לספר להם. היית מספר לו”. הוא לא ענה. אביו היכה ביד שטוחה על רקתו, קשות אך בלא להט, בדיוק כפי שהיכה את שתי הפרדות ליד המחסן, בדיוק כפי שהיה מכה את זה או את האחר במקל כדי להרוג זבוב־סוסים, קולו עדיין בלא להט או כעס: “אתה מתחיל לגדול לגבר. אתה צריך ללמוד. אתה צריך ללמוד לעמוד עם המשפחה שלך אחרת לא יהיה לך שום משפחה לעמוד אתך. אתה חושב שמישהו משניהם, מישהו משם היום בבוקר, היה זז בשבילך? אתה לא יודע שכל מה שהם רצו היה הזדמנות להיטפל אלי בגלל שהם ידעו שדפקתי אותם? אה?” מאוחר יותר, עשרים שנה מאוחר יותר, עתיד היה לומר לעצמו, “לו הייתי אומר כי הם רצו רק אמת, צדק, היה מכה אותי שוב”. אולם עכשיו לא אמר דבר. הוא לא בכה. הוא רק עמד שם “תענה לי”, אמר אביו.

“כן”, הוא לחש. אביו נפנה ממנו. “לך תשכב לישון. נגיע לשם מחר”.

מחר הם היו שם. מוקדם בצהריים עצר הקרון לפני בית לא־צבוע בן שני חדרים זהה כמעט לתריסר האחרים אשר לפניהם עצר אפילו במשך עשר שנותיו של הילד, ושוב, כמו בתריסר הפעמים האחרות, אמו ודודתו ירדו והחלו לפרוק את הקרון, אף על פי ששתי אחיותיו ואביו ואחיו לא זזו ממקומם.

“זה בטוח לא חור מתאים בשביל חזירים אפילו”, אמרה אחת מאחיותיו.

“בכל זאת מתאים זה יהיה ואת תתחַזרי בו ותאהבי את זה”, אמר אביו. “תרדו מהכסאות ההם ותעזרו לאמא שלכם לפרוק”.

שתי אחיותיו ירדו, גדולות, בהמיות, ברפרוף סרטים זולים; אחת מהן משכה מן הערבוביה של מיטת הקרון מנורה חבוטה, השניה מטאטא שחוק. אביו הושיט את המושכות לבן הבכור והחל לטפס מעל לגלגל בנוקשוּת. “כשהם יגמרו לפרוק, תיקח את הסוסים לאמבר ותאכיל אותם”. אחר־כך אמר, ובתחילה חשב הילד כי עדיין דיבר אל אחיו: “בוא אתי”.

“אני?” אמר.

“כן”, אמר אביו. “אתה”.

“אבנר”, אמרה אמו. אביו עצר והסתכל לאחור – המבט הקשה השקול מתחת לגבות הסבוכות, המאפירות, הרתחניות.

“אני מתאר לי שאני אלך להחליף מלה עם האיש שמתכוון להתחיל ממחר לשלוט בי גוף ונפש למשך שמונה החדשים הבאים”.

הם פנו והלכו במעלה הדרך. שבוע קודם לכן – או לפני ליל אמש, ליתר דיוק – היה שואל לאן הם הולכים, אך לא עכשיו. אביו היכה אותו לפני ליל אמש אבל מעולם לא התעכב אחר כך להסביר מדוע; היה זה כאילו המכה והקול השליו, הנורא, שלאחריה צלצלו עדיין, הדהדו לא מגלים לו דבר לבד מן המִגבלה הנוראה של היותו צעיר, המשקל הקל של שנותיו המועטות, הכבד בדיוק די הצורך כדי למנוע את המראתו חופשי מן העולם במַתכּוֹנתו הנראית אך לא כבד דיו כדי לתת לו מדרך רגל איתן בעולם, לעמוד בפניו לנסות לשנות את מהלך אירועיו.

עד מהרה יכול היה לראות את חורשת האלונים והארזים ושאר העצים והשיחים הפורחים במקום בו צריך הבית להימצא, אך עדיין לא את הבית עצמו. הם הלכו לצד גדר עמוסת מטפס ריחני וורדי צ’ירוֹקי והגיעו אל שער מתנדנד פתוח בין שני עמודים לבנים, ועכשיו, מאחורי עיקול השביל, ראה את הבית לראשונה ובאותה שניה שכח את אביו ואת האימה והיאוש גם יחד, ואפילו כשנזכר שוב באביו (אשר לא נעצר) האימה והיאוש לא שבוּ. שכּן, עם כל תריסר חילופי המגורים, שהו עד עתה במדינה ענייה, ארץ חווֹת קטנות ושדות ובתים, ומעולם לא ראה בית כגון זה קודם לכן. זה גדול כּוֹמוֹ הבניין של בּיתמשפט חשב בשקט, בנחשול של שלווה וחדווה שאת סיבתו לא היה מסוגל לחשוב לידי מילים, צעיר מדי עדיין לשם כך: הם בטוחים מפניו. אנשים שחייהם הינם חלק משלווה ומרוממות אלה נמצאים מחוץ להישג ידו, עבורם אין הוא יותר מאשר צרעה מזמזמת: מסוגל לעקוץ לרגע קל אך זה הכול; קיסמם של שלווה ורוממות אלה הופך אפילו את האמבר והאורווה והאבוסים השייכים להם לחסינים בפני הלהבות הדלוֹת שהוא עשוי לזמוֹם… אלה, השלווה והחדווה, דעכו לרגע כשהביט שוב בגב השחור הנוקשה, בצליעה הנוקשה והנוטרת של הדמות אשר הבית לא גימדהּ, מפני שמעולם לא נראתה גדולה בכל מקום שהוא ואשר עתה, על רקע המסך הרוגע עטור העמודים, ניחנה עוד יותר מתמיד באותה איכות בלתי־חדירה של משהו הגזור ללא־רחם מפח, חסר עומק, כמו לוּ, מַפנה צעד אל השמש, לא תשליך כל צל. בהביטו בו, הבחין הילד במסלול הישר ללא סטייה בו צעד אביו וראה את כף־הרגל הנוקשה ניחתת על ערימת גללים טריים במקום בו עמד סוס על השביל ואשר אותה יכול היה אביו לעקוף על־ידי החלפת צעד גרידא. אבל ההרגשה דעכה רק לרגע, אף אם גם זאת לא יכול היה לחשוב לידי מלים, ממשיך והולך תחת קיסמו של הבית, בו יכול היה אפילו לרצות אך ללא קנאה, ללא צער, וַדאי שלעולם לא באותו זעם קנאי ומשחר־לטרף אשר בלתי־ידוע לו הילך במעיל השחור דמוּי־הברזל לפניו: אולי גם הוא ירגיש את זה. אולי זה אפילו ישנה אותו עכשיו ממה שהיה אולי בעל־כורחו.

הם חצו את סטיו העמודים. עכשיו יכול היה לשמוע את כף־רגלו הנוקשה של אביו כשהיא ניחתת על לוחות העץ נחרצת כשעון, צליל שלא עמד בשום יחס להעברת הגוף אותו נשא ואשר גם הדלת הלבנה שלפניו לא גימדה אותו, כאילו השיג מעין מינימום מרושע ומשַחר לטרף אשר דבר לא יגמדוֹ – הכובע השחור, השטוח והרחב, המעיל הרשמי מאריג כותנה שהיה פעם שחור אבל עכשיו היה בעל המראית הירקרקה זגוגת־החיכוך של גופות זבובי־בית זקנים, השרוול המורם שהיה גדול מדי, כף־היד המורמת כצפורן מעוקלת. הדלת נפתחה בדיוק כה נמרץ עד שהילד ידע כי הכושי ללא ספק עקב אחריהם כל הזמן, איש זקן בעל שער מאפיר סדוּר, במקטורן פישתה, שחסם את הדלת בגופו, אומר: “תנגב את הרגליים שלך, איש לבן, מלפני שאתה נכנס כאן בתוכו. מייג’ור לא בַביתָה בין־כה”.

“תסתלק מהדרך שלי, שחור”, אמר אביו, ללא להט גם הפעם, הודף את הדלת וגם את הכושי לאחור ונכנס, כובעו עדיין לראשו. ועכשיו ראה הילד את עקבות הרגל הנוקשה על מפתן הדלת וראה אותם מופיעים על השטיח החיוור מאחורי ההתכוונות המיכאנית של כף־הרגל שדמתה כנושאת (או כמעבירה) משקל כפול מזה שהחזיק הגוף. הכושי היה צועק “מיס לוּלה! מיס לוּלה!” אי־שם מאחריהם, ואז הילד, מוצף כמו בגל חמים על־ידי נועם תפנית של מדרגה מרופדת ונטיפת נצנוץ של נברשות ונוגה אילם של מסגרות זהב, שמע את הרגליים החופזות וראה גם אותה, גברת – יתכן שגם לא ראה כמותה עד היום הזה – בגלימה אפורה, חלקה, תחרה לצוארה וסינר קשור למותניים ושרוולים מופשלים, מוחה במגבת בצק של עוגה או רקיק מידיה בשעה שהתקדמה באולם הכניסה, מביטה לא באביו כל עיקר אלא בעקבות שעל השטיח הבהיר בהבעה של תדהמה ממאנת להאמין.

“אני לנסות”, הכושי קרא. “אני 'מרתי לו ל…”

“אתה מוכן בבקשה ללכת מכאן?” היא אמרה בקול רועד. “מייג’ור דה־ספיין איננו בבית. אתה מוכן בבקשה ללכת מכאן?”

אביו לא דיבר גם הפעם. הוא שוב לא דיבר. הוא לא הביט בה אפילו. הוא רק עמד נוּקשה במרכז השטיח, כובעו עליו, הגבות הסבוכות האפורות־ברזליות מתכווצות קימעה מעל לעינים שצבען כאבני חצץ בעת שנראה היה כבוחן את הבית מתוך התכוונות קצרה. אחר נפנה באותה התכוונות; הילד התבונן בו כשסבב על ציר רגלו הבריאה וראה את כף־הרגל הנוקשה נגררת סביב קשת הפנִייה, משאירה הַכתָמה ארוכה ודהה אחרונה. אביו לא הביט בזה אף לרגע, לא הביט אף פעם תחתיו אל השטיח. הכושי אחז בדלת. היא נסגרה מאחוריהם, על יללתה ההיסטרית והבלתי ברורה של האשה. אביו עצר במעלה המדרגות וקירצף את נעלו על קצה המדרגה. בשער עצר שוב. הוא עמד לרגע, נטוע נוּקשוֹת על כף־הרגל הנוקשה, מתבונן לאחור אל הבית. “יפה ולבן, נכון?” אמר. “זה זיעה. זיעה של שחורים. אולי זה עוד לא לבן מספיק בשבילו. אולי הוא רוצה לערבב קצת זיעה לבנה עם זה”.

שתי שעות אחר־כך היה הילד מבקע עצים מאחורי הבית אשר בו אמו ודודתו ושתי אחיותיו (האם והדודה, לא שתי הנערות, הוא ידע זאת; אפילו במרחק זה ומעומעמים על־ידי הקירות, הקרינו הקולות הרמים והשטוחים של שתי הנערות אינרציה נירפה ללא־תקנה) הציבו את הכיריים כדי להכין ארוחה, כאשר שמע את הפרסות וראה על סוסה שרוקה משובחת את האיש לבוש־הפישתה, אותו הכיר עוד בטרם ראה את השטיח המגולל לפני הצעיר הכושי שבא בעקבותיו על סוס כרכרה שמן, חום־אדמדם – פנים מפעפעים זועמים, שנעלמו, עדיין במלוא הדהרה, מאחורי פנת הבית שם ישבו אביו ואחיו על שני כסאות מוטים; ורגע אחר־כך, כמעט בטרם הספיק להוריד את הגרזן, שמע את הפרסות שנית ועקב אחרי הסוסה השרוקה בצאתה מן החצר, דוהרת כבר מחדש. אז החל אביו לצעוק את שמה של אחת האחיות, וזו הופיעה עד מהרה בהילוך אחורנית מדלת המטבח גוררת את השטיח המגולגל על פני הקרקע בקצהו האחד בעוד האחות השניה הולכת מאחוריו.

“אם את לא מתכוננת לסחוב איתי, לכי תכיני את הקערה של הכביסה”, אמרה הראשונה.

“אתה, סארטי!” צעקה השניה. “תכין את הקערה של הכביסה!” אביו הופיע ליד הדלת, נתון במסגרת על רקע בלייה זו, כפי שהיה על רקע השלמות מסבירת־הפנים ההיא, בלתי־חדיר לשתיהן, פניה המודאגים של האם ליד כתפו.

“קדימה”, אמר האב. “תרימו את זה”. שתי האחיות התכופפו, רחבות, מנומנמות; בהתכופפן הציגו שיעור בל־ייאמן של בד חיוור ורפרוף סרטים סרי־טעם.

“אם הייתי מחשיבה שטיח מספיק בשביל להביא אותה כל הדרך מצרפת לא הייתי מחזיקה אותה איפה שאנשים שנכנסים יצטרכו לדרוֹחַ עליה”, אמרה הראשונה. הן הרימו את השטיח.

“אבנר”, אמרה האם. “תן לי לעשות את זה”.

“את תכנסי חזרה ותעשי ארוחת־ערב”, אמר אביו. “אני אטפל בזה”.

מעם ערימת־העצים במשך שארית אחר־הצהריים התבונן בהם הילד; השטיח משוטח באבק לצד קערת הכביסה המבעבעת, שתי האחיות מתכופפות מעליו באותו מיאוּן עמוק ומנומנם, והאב עומד מעליהן חליפות, שוטם וזעוף, דוחק בהן אף כי לא הרים את קולו שנית. הוא יכול היה להריח את מי־הסבון הגסים, מעשה בית, בהם השתמשו; הוא ראה את אמו ניגשת פעם אל הדלת ומסתכלת לעברן בהבעה לא מודאגת עוד אלא קרובה מאד ליאוש; הוא ראה את אביו פונה, והחל מכה במרץ בגרזן רואה מזוית עינו את האב מרים מן הקרקע שבר שטוח מעט של אבן שדה, ובוחן אותו וחוזר לקערה, והפעם הזאת דברה אמו ממש: “אבנר. אבנר. אל תעשה את זה בבקשה. בבקשה, אבנר”.

אחר־כך סיים גם הוא. היתה שעת דמדומים; סיסי הלילה כבר פצחו להם. יכול היה להריח קפה מן החדר בו יאכלו בקרוב את האוכל הקר שנותר מארוחת אחר־הצהריים, למרות שבהיכנסו לבית הבין כי הקפה הוכן בשנית כפי הנראה משום שהאח בערה, ומול האש נפרש עתה השטיח על מסעדיהם של שני הכסאות. עקבות כף־רגלו של אביו נעלמו. במקומם היו עכשיו שלפים ארוכים, מועבי־מים, אשר דמו למסלולה המקוטע של מקצרה ננסית.

עדיין היה תלוי שם כשאכלו את הארוחה הקרה והלכו אחר־כך לישון, נפוצים ללא סדר או תביעה על פני שני החדרים, אמו במיטה אחת, בה ישכב מאוחר יותר גם אביו, האח הבכור במיטה אחרת, הוא עצמו, הדודה, ושתי האחיות על מזרונים שעל הריצפה. אבל אביו עוד לא שכב לישון. הדבר האחרון שזכר הילד היה הצללית¹ חסרת־העומק, החמורה, של הכובע והמעיל רוכנת מעל לשטיח ונראה היה לו כי לא עצם אפילו את עיניו משעמדה הצללית מעליו, האש כמעט גוועת מאחוריה, כף־הרגל הנוקשה מדרבנת אותו לקום. “תתפוס את הפרדה”, אמר אביו.

כשחזר עם הפרדה מצא את אביו עומד בפתח הדלת השחורה, השטיח המגולל עת כתפו. “אתה לא הולך לרכוֹב?” הוא אמר.

“לא. תן לי את הרגל שלך”.

הוא כופף את ברכו אל תוך יד אביו, הכוח הקשוח, המפתיע, זרם חלקות, מתרומם, הוא מתרומם אתו, מעלָה על גבה החשוף של הפרדה (היה ברשותם פעם אוכף; הילד זכר אותו אף כי לא זכר מתי או היכן) ובאותו העדר מאמץ הטיל אביו בתנופה את השטיח לפניו. עתה לאור הכוכבים חזרו בשנית על נתיב אחר־הצהריים, במעלה הדרך המאובקת שופעת המטפס הריחני, דרך השער ולאורך מנהרת השביל השחורה אל הבית נטול־האורות, שם ישב על הפרד וחש את חוטי־הארג הגסים של השטח נגררים על ירכיו ונעלמים.

“אתה לא רוצה עזרה?” הוא לחש. אביו לא ענה ועתה שמע שוב את כף־הרגל הנוקשה מכה באכסדרת־העמודים הנבובה באותה התכוונות עצית ומיכאנית אותה הכרזה מופרזת להחריד של המשקל שנשאה. השטיח, מתגבן, לא מוטל (הילד יכול היה להבחין בכך אפילו בחשיכה) על כתפו של אביו, היכה בזווית הקיר והריצפה בקול רעש־בל־יאמן, מרעים, אחר־כך שוב כף־הרגל, בלתי נחפזת ועצומה; אור עלה בבית והילד ישב, מתוח, נשימתו קצובה ושקטה ואך מזורזת מעט, אף כי כף־הרגל עצמה לא הגבירה כלל את הולם צעדה, יורדת עתה במדרגות; עכשיו יכול היה הילד לראותו.

“אתה לא רוצה לרכוֹב עכשיו?” לחש. “שנינו יוֹכלים לרכוֹב עכשיו”, האור שבבית משתנה עתה, מבליח ושוקע. הוא יורד במדרגות עכשיו, חשב. הוא הוביל כבר את הפרדה אל מקום מִטפֶסת הסוסים; עד מהרה עלה אביו מאחוריו והוא כפל את המושכות והצליף בצואר הפרדה, אך בטרם יכלה הבהמה לפתוח בריצה קלה באה מאחוריו הזרוע הקשה הרזה, והיד הקשה המסוקסת משכה חדוֹת והחזירה את הפרדה לקצב הליכה.

עם קרניה האדומות הראשונות של השמש היו במגרש, אוסרים ריתמת־חרישה לפרדות. הפעם היתה הסוסה השרוקה במגרש בטרם ישמע אותה, רוכבהּ נטול צוארון ואפילו גלוי ראש, מרטיט, דובר בקול רועד כפי שדיברה האשה בבית, אביו רק מעיף מבט אחד כלפי מעלה לפני הרכנוֹ שוב על הסימלון שאותו היה רוכס, כך שהאיש על הסוסה דיבר אל גבו הרוכן:

“אתה תופס בוודאי שהרסת את השטיח. לא היה כאן אף אחד, אף אחת מן הנשים שלך…” הוא פסק, מרעיד, הילד מתבונן בו, האח הבכור נשען עתה בדלת האורווה, לועס, מעפעף לאט ובהתמדה כלפי לא־כלום לכאורה. “זה עולה מאה דולר. אבל לך אף פעם לא היו מאה דולר. אף פעם לא יהיו. אז אני מחייב אותך בעשרים בושל דגן מתוך היבול שלך. אני אוסיף את זה לחוזה שלך וכשתגיע אל הממונה תוכל לחתום על זה. זה לא ירגיע את גברת דה־ספיין אבל אולי זה ילמד אותך לנגב את רגליך לפני שאתה נכנס שוב לבית שלה”.

אחרי זה הסתלק. הילד הביט באביו, שעדיין לא הוציא הגה או אפילו הרים את מבטו שנית, שעמד עתה מתקין את הסגר הכבד של הסימלון.

“אבא”, אמר, אביו הביט בו – הפנים שאין לרדת לעומקם, הגבות הסבוכות שתחתן הבהיקו קרות העינים האפורות. פתאום פסע הילד לעברו, במהירות, נעצר באותה פתאומיות. “אתה עשית הכי טוב מה שיכולת!” קרא. “אם הוא רצה את זה אחרת אז למה הוא לא חיכה ואמר לך איך? הוא לא יקבל שום עשרים בושל! הוא לא יקבל שום דברים! אנחנו נקח את זה ונחַבּא את זה! אני יוכל לשמור…”

“שמת את המקצץ בתוך כּן־הכלים כמו שאמרתי לך?”

“לא, אדוני”, אמר.

“אז לך תעשה את זה”

זה היה ביום רביעי. במשך שאר הימים של אותו שבוע עבד בהתמדה, כמידת יכולתו, ולעיתים מעבר לזה, בחריצות שלא היה צורך להמריצה או אף לצוות עליה פעמיים; הוא קיבל זאת מאמו, בהבדל אחד, שהוא נהנה לעשות לפחות כמה מן הדברים שעשה, כמו למשל ביקוע עצים בגרזן הקטן אשר אמו ודודתו הרויחו, או חסכו בדרך כלשהי כסף, כדי לקנות לו אותו כמתנה לחג־המולד. יחד עם שתי הנשים המבוגרות (ואחר־צהריים אחד אפילו עם אחת האחיות), בנה מכלאות בשביל החזרזירים והפרה שהיוו חלק מן החוזה בין אביו ובין בעל־החווה, ואחר־צהריים אחד, כשאביו נעדר, רוכב לאן־שהוא על אחת הפרדות, הוא הלך לעבוד בשדה.

הם עבדו כעת במחרשה־כפולה, אחיו מיישר את מהלכה בעוד הוא אוחז במושכות, וכשהלך לצידה של הפרדה המתייגעת, האדמה העשירה והשחורה נבקעת קרירה ולחה כנגד קרסוליו החשופים, חשב אולי זה יהיה הסוף. אולי אפילו העשרים בושל שנראה קשה לשלם אותם בשביל סתם שטיח יהיו מחיר זול בשבילו כדי להפסיק אחת ולתמיד להיות מה שהיה עד עכשיו; חושב, חולם עכשיו, עד כי אחיו צריך היה להשיב בקול מחמיר את תשומת־לבו לפרדה: אולי הוא אפילו לא יקח את העשרים בושל. אולי זה הכל יצטבר ויתאזן וייעלם – דגן, שטיח, אש; האימה והצער, ההיקרעות לשני כיוונים כמו בין שני צמדי סוסים – ייעלם, ייגמר לעולמי עולמים.

ואז היה יום שבת; הוא הרים את עיניו מתחת לפרדה שרָתם וראה את אביו במעיל ובכובע השחורים. “לא זה”, אמר אביו. “הריתמה של הקרון”. ואז, שעתיים אחר־כך, והוא יושב במיטת הקרון מאחורי אביו ואחיו שעל המושב, השלים הקרון עיקול אחרון והוא ראה את המחסן מוּכה־הרוחות נטול הצבע על הכרזות המרופטות של טבק ותרופות־פטנט שעליו והקרונות המאופסרים ובהמות־הרכיבה שמתחת ליציע. הוא טיפס במעלה המדרגות המכורסמות מאחורי אביו ואחיו, ושוב היה שם נתיב הפרצופים השקטים, הבוחנים, מצפה לשלושתם לעבור בו. הוא ראה את האיש הממושקף יושב אל שולחן הקרשים ולא נזקק לשמוע כי היה זה שופט־השלום; הוא שילח מבט התרסה נוקב, מנצח, קנאי אל האיש שהיה עתה בצוארון ובעניבה, אותו ראה רק פעמיים קודם לכן בחייו, והאיש על הסוס הדוהר, שלבש עתה על פניו הבעה לא של זעם אלא של חוסר־אמונה נדהם אשר הילד לא יכול היה לדעת כי מקורו במצב הלא־יתואר של היותו נתבע לדין על־ידי אחד מאריסיו, ובא ועמד מנגד אביו וצעק אל השופט: “הוא לא עשה את זה! הוא לא שרף…”

“לך בחזרה אל הקרון”, אמר אביו.

“שרף?” אמר השופט. “האם עלי להבין שהשטיח הזה גם נשרף?”

“מישהו כאן טוען שכן?” אמר אביו. “לך בחזרה לקרון”. אך הוא לא עשה זאת, הוא רק נסוג לירכתי החדר, צפוף כפי שהיה האחר, אבל הפעם לא כדי להתיישב, אלא, במקום זאת, להיעמד נדחק בין הגופות חדלי־התנועה, מאזין לקולות:

“ואתה טוען כי עשרים בושל דגן הם תשלום גבוה מדי עבור הנזק שגרמת לשטיח?”

“הוא הביא אלי את השטיח ואמר שצריך לרחוץ ממנו את העקבות. אני רחצתי את העקבות והבאתי לו בחזרה את השטיח”.

“אבל לא החזרת לו את השטיח באותו מצב בו היה לפני שהשארת עליו את העקבות”.

אביו לא השיב, ועתה למשך כמחצית־הדקה־אולי שררה דממה מוחלטת לבד מקול הנשימה, ההתנשמות הרפה, הקצובה של האזנה שלמה ומרוכזת.

“אתה מסרב להשיב על כך, מר סנופס?” שוב לא ענה אביו. “אני עומד לפסוק נגדך, מר סנופס. אני פוסק כי אתה אחראי לנזק שנגרם לשטיח של מייג’ור דה־ספיין, וכי אתה חייב בדין על כך. אבל עשרים בושל דגן נראים לי כתשלום גבוה מעט בשביל אדם במצבך. מייג’ור דה־ספיין טוען כי מחירו מאה דולר. הדגן של אוקטובר יקבל מחיר של חמישים סנט בערך. אני מניח שאם מייג’ור דה־ספיין יכול לעמוד בהפסד של תשעים וחמישה דולר אותם שילם במזומן, אתה יכול לעמוד בהפסד של חמישה דולר, אותם לא הרווחת עדיין. אני מחייב אותך בתשלום נזקים למייג’ור דה־ספיין על סך עשרה בושל מעל ומעבר לחוזה ביניכם, והם ישולמו לו מתוך היבול שייאסף על־ידך. התיק נסגר”.

הדבר לא ארך הרבה, הבוקר אך זה החל. הוא חשב כי הם ישובו הביתה ואולי יחזרו לשדה, שהרי היו באיחור, הרבה אחרי כל שאר האיכרים. אך במקום זאת עבר אביו על פני הקרון, כשהוא רק מסמן בידו לאח הבכור שיסיעוֹ בעקבותיו, וחצה את הדרך לעבר סדנתו של הנפח מנגד, נדחק אחרי אביו, משיג אותו, מדבר, לוחש כלפי מעלה אל הפנים החמורים, השלווים תחת הכובע הדהוי: “הוא לא יקבל שום עשרה בושל גם כן. הוא לא יקבל אף אחד. אנחנו…” עד אשר הנמיך אליו אביו מבט חטוף להרף־עין, הפנים שלווים לחלוטין, גבות־העיניים המאפירות מסתבכות מעל לעינים הקרות, הקול נעים כמעט, עדין כמעט:

“כך אתה חושב? טוב, נחכה עד אוקטובר בכל אופן”.

פרשת הקרון – קביעתם של חישוּר או שניים והידוק הצמיגים – לא ארכה זמן־רב אף היא, עניין הצמיגים הושלם על־ידי הסעת הקרון אל תוך פלג המעיין שמאחורי הסדנה והשארתו שם, הפרדות נוברות במים מפעם לפעם, והילד על המושב עם המושכות הרפויות, שולח מבטו אל מעלה המדרון ומבעד למנהרה המפויחת של הצריף בו הדהד הקורנס האיטי ובו ישב אביו על גדע ברוש מהופך, בנחת, מדבר או מאזין, עדיין יושב שם משהעלה הילד את הקרון המנטף מתוך הפלג והעמידו לפני הדלת.

“תיקח אותם לצל ותקשור את הקרון”, אמר אביו. הוא עשה זאת וחזר. אביו והנפח ואדם שלישי שישב בפנים שפוף על עקביו שוחחו, על יבולים ועל בהמות; הילד, יושב אף הוא שפוף באבק האמוניאק וקרוּמי פרסות וקשקשי חלודה, שמע את אביו מספר באריכות ובעצלתיים סיפור מן הזמן שקדם אפילו להולדת האח הבכור כשהיה סוחר־סוסים מקצועי. ולאחר מכן הופיע אביו לצידו במקום בו עמד נוכח כרזת קרקס מרופטת מן השנה שעברה בקצהו השני של המחסן, נועץ מבט מכושף ושקט בסוסים הארגמניים, בריחופים ובפיתולים בל־ייאמנו של מלמלה ובגדי לוליינים הדוקים ובהוויותיהם המצויירות של ליצנים, ואמר, “הגיע הזמן לאכול”.

אבל לא בבית. שפוף ליד אחיו כנגד קיר החזית, התבונן באביו המגיח מן החנות ושולף מתוך שקית־נייר פלח גבינה ופורס אותה באולרו בזהירות ובשים־לב לשלושה ושולף מציוֹת מאותה השקית. שלושתם התיישבו שפופים על היציע ואכלו, לאט, מבלי לדבר; אחר כך כשחזרו למחסן שתו מתוך מצקת של פח מים פושרים שהעלו ריח של דלי מעץ ארז ושל עצי אשוח צומחים. ועדיין לא הלכו הביתה. היה זה מגרש־סוסים הפעם, גדר־קורות גבוהה אשר עליה ולאורכה היו אנשים עומדים ויושבים ואשר מתוכה הוּבלוּ הסוסים אחד אחד, לשם הולכתם והרצתם ולאחר־מכן הדהרתם קלות הלוך ושוב לאורך הדרך בעוד החליפין והקנייה התמשכו לאט והשמש החלה להשתפע כלפי מערב, הם – שלושתם – מתבוננים ומאזינים, האח הבכור עם עיניו הדלוחות והטבק התמידי, שאי־אפשר בלעדיו, האב מעיר מדי־פעם לגבי בהמה זו או אחרת, מבלי לכוון את הערתו אל מישהו מסויים.

היה זה לאחר השקיעה כשהגיעו לביתם. הם אכלו ארוחת־ערב לאור מנורה, ואז, ישוב על מפתן הדלת, עקב הילד אחרי הלילה שהבשיל במלואו, מקשיב לסיסים ולצפרדעים, כאשר שמע את קול אמו: “אבנר! לא! לא! הו, אלוהים. הו, אלוהים. אבנר!” והוא התרומם, הסתובב במהירות, וראה את האור המשתנה מבעד לדלת שם בער עתה בדל־הנר בתוך צוואר בקבוק על השולחן ואביו, עודנו בכובע ובמעיל, רשמי ונלעג באחת כאילו התלבש בקפידה לקראת איזו אלימות עלובה וטיקסית, מרוקן את מיכל המנורה אל תוך פחית הנפט המכילה חמישה גלונים ואשר ממנה מולא קודם המיכל, בעוד האם מושכת בכוח את זרועו עד אשר העביר את המנורה ליד האחרת והשליך את האשה לאחור, לא בפראות או ברשעות, רק בכוח, אל הקיר, ידיה מושלכות קדימה כלפי הקיר כדי להתייצב, פיה פעור ובפניה אותה איכות של יאוש חסר־תקוה כזו שהיתה בקולה. אז ראה אותו אביו עומד בפתח הדלת.

“לך אל האמבר ותביא את פחית השמן, זאת שהשתמשנו לשימון הקרון”, אמר. הילד לא נע. אחר־כך חזר אליו הדיבור.

“מה…” קרא. “מה אתה…”

“לך תביא את השמן”, אמר אביו. “לך”.

אז היה נע, רץ, מחוץ לבית, לעבר האורווה: זה ההרגל העתיק, הדם העתיק שלא ניתן לו לבחור בעצמו, אשר הוּרש לו ברצונו או שלא ברצונו ואשר זרם זמן כה רב (ומי יידע היכן, ניזון על אילו מעשי נבלה פראות ותאוה) בטרם הגיע אליו. הייתי יכול להמשיך, חשב. הייתי יכול לרוץ הלאה והלאה ולא להסתכל לעולם לאחור, לעולם לא להיות נאלץ לראות את פניו שוב. רק שאני לא יכול. אני לא יכול, הפחית המחלידה נתונה בידו עכשיו, הנוזל ניתז בה ברוּצוֹ חזרה אל הבית ולתוכו, אל תוך קול בכייה של אמו בחדר הסמוך, מושיט את הפחית לאביו.

“אתה לא הולך לשלוח כושי אפילו?” קרא. “קודם לפחות שלחת כושי”.

הפעם לא היכה אותו אביו. היד ירדה במהירות רבה עוד יותר מן המכה ההיא, אותה יד אשר הציבה את הפחית על השולחן בזהירות מענה כמעט מבזיקה מן הפחית לעברו מהירה מכדי שיוכל לעקוב אחריה, תופסת בעורף חולצתו ומקימה אותו על ראשי־אצבעותיו בטרם ראה אותה מניחה לפחית, הפנים רוכנים מעליו בפראות נטולת־נשימה וקפואה, הקול הקר, המת, דובר מעליו אל האח הבכור שנשען על השולחן, לועס באותה תנועת־צד מתמדת, מוזרה של פרות:

“תשפוך מן הפחית לתוך הפח הגדול ותלך. אני אשיג אותך”.

“יותר טוב שתקשור אותו לרגל של המיטה”, אמר האח.

“תעשה מה שאמרתי לך”, אמר האב. אז החל הילד לנוע, חולצתו הצרורה והיד הקשה, הגרמית, בין עצמות שכמו, אצבעות רגליו אך נוגעות בריצפה, על פני החדר ואל תוך זה האחר, מעבר לאחיות היושבות בפרישת ירכיים כבדות על שני הכסאות שממול לאח הקרה, ואל המקום בו ישבו אמו ודודתו זו לצד זו על המיטה, זרועות הדודה סביב כתפי אמו.

“תחזיקי אותו”, אמר האב. הדודה הרתיעה ממקומה. “לא את”, אמר האב. “לֵאנִי. תשתלטי עליו. אני רוצה לראות אותך עושה את זה”. אמו תפסה אותו בפרק־ידו. “תחזיקי אותו יותר טוב. אם הוא ישתחרר את יודעת מה הוא מתכונן לעשות? הוא ילך למעלה לשם”. הוא טלטל את ראשו לעברה של הדרך. “אולי יותר טוב שאני אקשור אותו”.

“אני אחזיק אותו”, לחשה אמו.

“אז תדאגי לזה אם כך”. אביו הלך אז, מידרך כף־הרגל הנוקשה כבד וקצוב על לוחות־העץ, חדל לבסוף.

אז החל להיאבק. אמו תפסה אותו בשתי זרועותיה, והוא מיטלטל ומתפתל כנגדן. הוא יגבר בסופו של דבר, זאת ידע. אבל לא היה לו זמן לחכות לכך. “ת’זבי אותי!” הוא צעק. “אני לא רוצה להצטרך להרביץ לך!”

“תני לו ללכת!” אמרה דודתו. “אם הוא לא הולך, בחיי אלוהים, אני הולכת לשם בעצמי!”

“את לא מבינה שאני לא יכולה?” צעקה אמו. “סארטי! סארטי! לא! לא! תעזרי לי, ליזי!”

ואז היה חופשי. דודתו שלחה לאחוז בו אך איחרה. הוא הסתובב במהירות, רץ, אמו מעדה קדימה על ברכיה מאחוריו, צועקת אל האחות הקרובה יותר: “תתפסי אותו, נאט! תתפסי אותו!” אך גם זה בא מאוחר מדי, האחות (האחיות היו תאומות, שתיהן נולדו באותו הזמן, אך כל אחת מהן יצרה עכשיו רושם, שהיא מהווה, מקיפה, אותה מידה של בשר חי ונפח ומשקל כמו כל שניים אחרים שהם מן המשפחה) לא התחילה להתרומם עדיין מן הכסא, ראשה, פניה, רק הם בלבד סבבו, מציגים לפניו בשנייה החולפת שיעור מדהים של תווי אשה צעירים, בלתי מוטרדים אפילו על־ידי הפתעה כלשהי, עוטים רק הבעה של עניין בהמי. אחר היה מחוץ לחדר, מחוץ לבית, באבק הקל של הדרך מוארת־הכוכבים ובשיפעה הכבדה של המטפס הריחני, סליל הסרט החיוור מותר באיטיות מחרידה תחת רגליו הרצות, מגיע אל השער לבסוף ונכנס פנימה, בריצה, לבו וריאותיו תופפים, הלאה במעלה השביל לעבר הבית המואר, הדלת המוארת. הוא לא נקש, הוא פרץ פנימה, נאנק מחוסר־אוויר, אינו יכול לדבר עדיין; הוא ראה את הפנים התמהים של הכושי במקטורן הפשתה מבלי שידע מתי הכושי הופיע.

“דה־ספיין!” הוא קרא, התנשף. “איפה…” אז ראה גם את האיש הלבן מגיח מן הדלת הלבנה בקצה המסדרון. “אמבר!” קרא. “אמבר!”

“מה?” אמר האיש הלבן. “אמבר?”

“כן!” קרא הילד. “אמבר!”

“תפוס אותו!” צעק האיש הלבן.

אבל היה זה מאוחר מדי גם הפעם. הכושי תפס את חולצתו, אולם השרוול כולו, רקוב מכביסה, נמשך החוצה, והוא היה גם מחוץ לדלת זו ושוב בשביל, ולא חדל למעשה לרוץ אף פעם אפילו בשעה שצרח אל תוך פניו של האיש הלבן.

מאחוריו היה האיש הלבן צועק, “הסוס שלי! תביאו את הסוס שלי!” והוא חשב לרגע לקצר את דרכו לרוחב הגן ולטפס מן הגדר אל הדרך, אלא שלא הכיר את הגן אף לא ידע מה עשוי להיות גובהה של הגדר עמוסת־הגפנים והוא לא העז להסתכן. כך המשיך לרוץ במורד השביל, דם ונשימה שואגים; עד מהרה היה שוב על הדרך אף כי לא יכול היה לראותה. גם לשמוע לא יכול היה: הסוסה הדוהרת היתה כמעט מעליו בטרם ישמע אותה, ואפילו אז לא סטה ממסלול ריצתו, כאילו חייבת עצם דחיפותם של הצער והנחיצות הפרועים להצמיח לו כנפיים בעוד רגע, מחכה עד הרף־השנייה האחרון כדי להטיל עצמו הצידה ולתוך תעלה חנוקת־עשבים בצד הדרך בשעה שהסוס הרעים לידו והלאה, להרף־עין בצללית משתוללת לעומת הכוכבים, לעומת שמי הלילה השלווים של ראשית הקיץ אשר, אפילו בטרם נעלמה צורת הסוס ורוכבו, התמתחו בפתאום ובפראות כלפי מעלה: שאגה ארוכה, מסתחררת, בל־תיאמן וללא קול, מאפילה את הכוכבים, והוא מזנק למעלה ושוב על הדרך, שוב רץ, יודע כי מאוחר מדי ועם זאת רץ, אפילו לאחר ששמע את היריה ומיד אחר־כך שתי יריות, חדל עתה מבלי לדעת שפסק לרוץ, צועק “אבא! אבא!”, רץ שוב בטרם יידע כי התחיל לרוץ, מועד, נכשל במשהו ומטפס שוב מבלי לחדול לרוץ, מביט לאחור מעבר לכתפו אל הברק המסנוור עם קומו, רץ הלאה בין עצים בלתי־נראים, מתנשף, מייבב, “אבא! אבא!”

בחצות יושב היה על רוכסה של גבעה. הוא לא ידע שהיתה זו שעת חצות ולא ידע עד כמה הרחיק ללכת. אך לא היה עתה כל ברק מסנוור מאחוריו ועכשיו ישב, גבו כלפי מה שכינה בשם בית למשך ארבעה ימים על־כל־פנים, פניו כלפי היער האפל שאליו ייכנס כשתחזק שוב נשימתו, קטן, מרעיד בלי־הרף בצינת האפילה, חובק עצמו אל תוך שארית חולצתו הדקה, הרקובה, הצער והיאוש אינם עתה אימה ופחד אלא רק צער ויאוש. אבא. אבא שלי, הוא חשב. “הוא היה אמיץ!” קרא לפתע, בקול אך לא בקול רם, לא יותר מאשר לחישה: “הוא היה! הוא היה במלחמה! הוא היה בחיל הפרשים של קולונל סארטוריס!” מבלי שיידע כי אביו הלך לאותה מלחמה כחייל חסר־דרגה במובן האירופאי הישן והטוב, ללא מדים, מבלי לקבל סמכות ומבלי לתת אמונים לשום אדם צבא או דגל, יוצא למלחמה כפי שיצא אותו מאלברוק: כדי לבוז שלל – משמעות אפסית ועוד פחות מכך היתה בעיניו לעובדה אם שלל אויב היה זה או שלל צבאו שלו.

מערכות הכוכבים סבבו לאט במסלולן. השחר יבוא וזמן־מה אחריו זריחת השמש והוא יהיה רעב. אבל זה יהיה מחר ועכשיו הרגיש רק קור, והליכה תביא לכך מרפא. נשימתו הוקלה עכשיו והוא החליט לקום ולהמשיך בדרכו, ואז גילה כי שקע בשינה שכן ידע כי עוד מעט יעלה השחר, עוד מעט והלילה יעבור. יכול היה לקבוע זאת על־פי הסיסים. הם נמצאים עתה בכל מקום בין העצים הכהים תחתיו, מתמידים ומסלסלים ובלתי־פוסקים, כך שכאשר הרגע בו היה עליהם לפנות מקום לצפורי־היום התקרב יותר ויותר, לא נותר כל מירווח ביניהם. הוא קם. איבריו היו נוקשים במקצת, אבל ההליכה תביא גם לכך מרפא כמו לתחושת הקור, ועד מהרה תבוא השמש. הוא הלך וירד מן הגבעה, לעבר היער האפל בו קראו קולות הכסף הזורמים של הצפרים ללא הרף – פעימתו המהירה והדוחקת של לב דוחק ומזדמר של ליל שלהי אביב. הוא לא הביט לאחור.