¹

 

1    🔗

כשמתה מיס אמילי גרירסון, הלכה כל עירנו ללוויה שלה: הגברים משום איזה רגש של כבוד לאנדרטה שקרסה, הנשים בעיקר מתוך סקרנות לראות את פנים ביתה, שאיש מלבד משרת זקן – שילוב של גנן וטבח – לא ראהו עשר שנים לפחות.

זה היה בית גדול, שצורתו כמו־מרובעת, לבן לשעבר, מקושט כיפות וצריחים מחודדים וגזוזטראות מסולסלות בנוסח קלוּת־הדעת העמוּסה של שנות השבעים, ניצב היכן שפעם היה רחובנו המובחר. אבל מוסכים ומַנפּטוֹת פלשו ודחקו מפניהם אפילו את הנישׂאים שבשמות של אותו רובע; רק ביתה של מיס אמילי נותר, זוקף את בלייתו העיקשת והמתחנחנת מעל לקרונות הכותנה ומשאבות הדלק – כיעור בין כיעורים. ועתה הלכה מיס אמילי להיאסף אל בעלי אותם שמות נישאים במקום נוּחם, בבית־העלמין הזוּי־הארזים, בינוֹת לקברים הסדוּרים והאלמוניים של חיילי הצפון והדרום אשר נפלו בקרב ג’פרסון.

בחייה היתה מיס אמילי מסורת, חובה, ודאגה; מין התחייבות עוברת־בירושה המוטלת על העיר החל מאותו יום בשנת 1894 שבו קוֹלוֹנל סארטוֹריס, ראש העיר – הוא אבי הצוו ששום אשה כושית לא תצא לרחוב בלי סינור – שיחרר אותה ממיסיה, והפטוֹר תוקפו ממות אביה ועד עולם. לא שמיס אמילי היתה נאוֹתה לקבל צדקה. קולונל סארטוריס המציא מעשיה סבוכה לאמור שאביה של מיס אמילי הילווה כסף לעיר, והעיר משיקולים עיסקיים, מעדיפה לפרוע אותו בדרך זו. רק אדם בן־דורו של סארטוריס ובעל הלך־מחשבה כשלו יכול היה לבדות מעשיה כזאת, ורק אשה יכולה היתה להאמין לה.

כשנעשו בני הדור הבא, על מושגיו המודרניים יותר, ראשי עיר וחברי מועצה, עורר הֶסדר זה מורת־רוח מסויימת. בראשון לינואר שוגרה אליה בדואר הודעה־על־תשלום־מס. נכנס פברואר ולא בא מענה. כתבו לה מכתב רשמי, ובו נתבקשה לסור למשרד השֵריף במועד הנוח לה. כעבור שבוע כתב אליה ראש העיר עצמו, והציע שיבקר בביתה או שישלח את מכוניתו לקחתה, וקיבל בתשובה פתק על ניר עתיק־יומין, בכתיבה־תמה שוטפת ודקה בדיו דהוּיה, לאמור ששוב אין היא יוצאת מביתה כלל. הודעת המס היתה אף היא מצורפת, בלא מלים.

זומנה ישיבה מיוחדת של מועצת העיריה. משלחת פקדה אותה, דפקה בדלת שדרכה לא עבר שום אורח מאז חדלה מיס אמילי לתת שיעורי ציור־על־חרסינה שמונה או עשר שנים קודם. הכושי הזקן הזמינם להיכנס אל אכסדרה אפלה שממנה העפילו מדרגות אל חשֵכה רבה מזו. נדף ריח של אבק ועזובה – ריח טחוּב ודחוּס. הכושי הוליך אותם אל הטרקלין. החדר היה מרוהט רהיטים כבדים, רפוּדי־עור. כשפתח הכושי את וילונותיו של חלון אחד יכלו להבחין שהעור התבקע; וכאשר התיישבו התרומם בעצלתיים אבק קלוש סביב ירכיהם, והסתחרר בגרגרים מרחפים־אט בקרן השמש האחת. על כנה בגוֹן זהב מוּעם סמוך לאח ניצב דיוקן רָשוּם בגיר של אביה של מיס אמילי.

הם קמו בהיכנסה – אשה שמנה וקטנה בשחוֹרים, ושרשרת זהב דקה יורדת עד מותניה ונעלמת לתוך חגורתה, נשענת על מַטה הוֹבנֶה שראשו זהב מוּעם. שלד־גופה היה קטן וכחוּש; אולי משום כך מה שנראה עגלגלוּת בלבד באחרת היה בגדר בשׂרנוּת אצלה. היא נראתה תפוּחה, כמו גוף משוּקע זמן ארוך במים עומדים, ובעלת גוון לבנוּני כשלו. עיניה, האובדות בתלמי פניה השמנוניים, נראו כשתי פיסות פחם קטנות שנלחצו לתוך גוש בצק שעה שנעו מפנים לפנים אחרות בעוד האורחים מודיעים על דבר שליחותם.

היא לא ביקשה מהם לשבת, רק עמדה בפתח והקשיבה בשקט עד שמעד הדובר בדבריו ועצר. אז שמעו את תקתוקו של השעון הסמוי שתיקתק בקצה שרשרת הזהב.

קולה היה יבש וקר. “איני חייבת מיסים בג’פרסון. קולונל סארטוריס הסביר לי. אולי ימצא מי מכם דרך אל גנזי העיר ותבואו על סיפוקכם.”

“אבל מצאנו כבר. אנחנו שלטונות העיר, מיס אמילי. האם לא קיבלת הודעה מן השריף בחתימת ידו?”

“קיבלתי ניר, כן”, אמרה מיס אמילי. “אולי הוא חושב עצמו שריף… איני חייבת מיסים בג’פרסון”.

“אבל דבר בספרים אינו מעיד על כך, את מבינה. עלינו לנהוג על־פי ה –”

“תיפנו לקולונל סארטוריס. איני חייבת מיסים בג’פרסון”.

“אבל, מיס אמילי –”

“תיפנו לקולונר סארטוריס”. (קולונל סארטוריס היה מת כמעט עשר שנים.) “איני חייבת מיסים בג’פרסון. טוֹוּבּ!” הכושי הופיע. “לווה אדונים אלה אל היציאה”.

 

2    🔗

כך הביסה אותה, פרשים ורגלים, כפי שהביסה את אבותיהם שלושים שנה קודם בפרשת הריח. זה היה שנתיים אחרי מות אביה וזמן קצר לאחר שאהובהּ – אשר האמנו שישא אותה – זנחה. אחרי מות אביה מיעטה מאוד לצאת; אחרי שאהובה הסתלק, כמעט שלא ראו אותה כלל. כמה מן הגברות הרהיבו עוז לבקרה, אך לא נתקבלו על־ידה, וסימן החיים היחידי של המקום היה הכושי – איש צעיר באותם ימים – בבואו ובצאתו עם סל קניות.

“כאילו שגבר – כל גבר שהוא – מסוגל לנהל מטבח כהלכה”, אמרו הגברות; ולפיכך לא הופתעו כשהחל הריח עולה. זה היה קשר נוסף בין העולם המשריץ, הגס, ובין בית גרירסון הרם והנאדר.

שכנה אחת התלוננה בפני ראש העיר, השופט סטיבנס, בן השמונים.

“אבל מה רצונך שאעשה בעניין זה, גבירתי?” אמר

“מה השאלה, שַגֵר לה הוראה שתפסיק זאת”, אמרה האשה. “איפה החוק?”

“אני משוכנע שלא יהיה צורך בו”, אמר השופט סטיבנס. “זה בוודאי רק נחש או חולדה שהכושי שלה הרג בחצר. אדבר איתו על כך”.

למחרת קיבל שתי תלונות נוספות, אחת מאדם ששטח עתירתו בצנעות. “באמת עלינו לעשות משהו בענין. אהיה האחרון בעולם שירצה להטריד את מיס אמילי, אבל עלינו לעשות משהו”. בו בערב התכנסה מועצת העיר – שלושה ראשי שיבה ואחד צעיר יותר, מבני הדור העולה.

“הדבר פשוט למדי”, אמר. “שַגֵר לה הוראה לנקות את ביתה, הקצב לה זמן מסויים לביצוע, ואם היא לא…”

“לכל הרוחות אדוני”, אמר השופט סטיבנס, “האם תטיח לגברת בפניה שנודף ממנה ריח רע?”

וכך בלילה הבא, אחרי חצות, חצו ארבעה אנשים את הדשא של מיס אמילי, חמקו סביב הבית כגנבים, רחרחו לאורך יסודותיו של מבנה־הלבנים ובפתחי המרתף בעוד אחד מהם מניע ידיו בתנועה קצובה של זריעה מתוך שק שתלה על כתפו. הם פרצו את דלת המרתף ופיזרו סיד שם ובכל הביתנים. כששבו וחצו את הדשא, הואר חלון שהיה קודם חשוך ומיס אמילי ישבה בו, האור מאחריה, וגווה זקוף ללא ניע כזה של צלם־אליל. הם זחלו בדממה לרוחב הדשא ולתוך אפלת עצי בת־השיטה שהיתווּ את הרחוב. אחר שבוע או שניים פג הריח.

זה קרה כשאנשים החלו להשתתף בצערה באמת. אנשים מבני עירנו, שזכרו איך לֵידי ווייט הזקנה, אחות סבהּ, יצאה לבסוף מדעתה לחלוטין, היו סבורים כי הגרירסונים החשיבו עצמם מעט מעבר למה שהיו לאמיתו של דבר. איש מן הצעירים לא נמצא ראוי ממש למיס אמילי ולשכמותה. זמן רב זכרנו אותם כתמונה חיה: מיס אמילי דמות דקה בלָבָן ברקע, אביה צללית פעוּרת־רגלים בחזית, גבו אליה ולופת בידו שוט, ודלת החזית הפתוחה לרווחה מסגרת לשניהם. וכך כשהגיעה לגיל שלושים והיא עדיין רווקה, לאו דווקא רווינו נחת, אבל אשר חזינו בא; אילו היה ממש בהזדמנויות שהיו לה לא היתה דוחה את כולן, ואפילו יש מקרה־טירוף במשפחה.

כשמת אביה, התהלכה שמועה שהבית הוא כל אשר נותר בידה; ובמובן מסויים היו האנשים שמחים. סוף סוף יכלו לרחם על מיס אמילי. עתה, כשנותרה בודדה, ודלפונית, הפכה להיות אנושית. עתה תדע גם היא את הרטט העתיק ואת היאוש העתיק בשל פֶּנִי אחד יותר או פחות.

למחרת מותו הכינו עצמן הגברות כולן לסור אליה ולהביע תנחומים ונכונות להושיט עזרה, כמנהגנו. מיס אמילי קידמה אותן בפתח, לבושה היתה כרגיל, ובלא עקבות של צער על פניה. היא אמרה להן שאביה אינו מת. כך נהגה שלושה ימים, בעוד הכמרים מבקרים אצלה, וכן הרופאים, ומנסים לשכנעה שתניח להם לטפל בַגוּפה. רק כשכבר עמדו לנקוט באמצעים של חוק וכוח, נכנעה, ואביה נקבר בחיפזון.

לא אמרנו אז שהיא מטורפת. האמנו שכך היה עליה לנהוג. זכרנו כל אותם צעירים שאביה סילק, וידענו שלא נותר לה דבר, ועליה לדבוֹק בזה אשר עשק אותה, כאוֹרַח הבריות.

 

3    🔗

זמן רב היתה חולה. כשראינו אותה שוב היה שערה גזוּז קצר, משַווה לה ארשת פני נערה, עם דמיון מעורפל לאותם מלאכים בחלונות כנסיה צבעוניים – טראגיים משהו והוֹד־שלווה עליהם.

העיר זה עתה חתמה על חוזה לריצוף מדרכות, ובקיץ שאחרי מות אביה החלה העבודה. חברת הבנייה הביאה כושים ופרדות ומכונות, ומנהל־עבודה בשם הוֹמֶר בּארוֹן, יֵנקי – גבר גבוה, כהה וממולח, בעל קול גדול ועיניים בהירות יותר מפניו. הנערים הצעירים נהו אחריו בחבורות כדי לשמוע אותו מגדף את הכושים, ואת הכושים שרים לקצב המעדרים העולים ויורדים. מהר מאוד הכיר כל אדם בעיר. כל אימת ששמעת צחוק מרובה בסביבות הככר יכולת למצוא את הומר בארון במרכז החבורה. עד מהרה החלו הוא ומיס אמילי להיראות בימי ראשון אחר הצהריים בכרכרה צהובת הגלגלים הרתומה לצמד האדמוני מאוּרוות ההשכרה.

תחילה שמחנו שיש למיס אמילי עניין לענות בו, כי הגברות כולן אמרו: “ברור שבת גרירסון לא תהרהר ברצינות בבן הצפון, השׂכיר־יום”. אך עדיין היו אחרים, זקנים יותר, שאמרו שאפילו צער אל לו להביא לֵידי אמיתית לשכוח כי האצילות מחייבת – בלי שכינו זאת במפורש האצילות מחייבת. הם רק אמרו, “אמילי המסכנה. על בני משפחתה לבוא אליה”. היו לה קרובים כלשהם באלאבאמה; אולם אביה הסתכסך איתם לפני שנים רבות אודות רכושה של ליידי ווייט הזקנה, האשה המטורפת, והקשר בין שתי המשפחות נותק. אפילו בלוויה לא היה להם נציג.

אך אמרו הזקנים, “אמילי המסכנה”, והלחישות החלו. “האם מניחה את שזה באמת כך?” אמרו אחת לחברתה. “ללא ספק. ומה עוד יכולה…” זאת מאחרי כפות ידיים; רשרוש של משי ואטלס נמתחים מאחרי תריסים סגורים בפני שמש צהרי יום ראשון שעה שחולף הקלוֹפּ־קלוֹפּ־קלוֹפּ הדק, הזריז, של צמד הסוסים: “אמילי המסכנה”.

היא זקפה את ראשה גבוה למדי – אפילו כאשר אנחנו היינו סבורים שהיא התדרדרה. כאילו תבעה יותר מתמיד הכרה בכבודה כנצר האחרון לבית גרירסון; כאילו היה דרוש לה אותו קורטוב של ארציות כדי לשוב ולאשר את היותה בלתי־חדירה. כמו בשעה שקנתה את רעל החולדות, האַרסן. זה אירע שנה לאחר שהחלו אומרים “אמילי המסכנה”, ובעת ששתי בנות הדוד שלה שהו אצלה בביקור.

“אני רוצה מעט רעל”, אמרה לרוקח. היא היתה בת למעלה משלושים, שברירית עדיין, אף שרזה מן הרגיל, ועיניה שחורות, קרות, יהירות, בפנים שנמתחו לרוחב הרקות וסביב שקיות העיניים, כפי שאתה משַווה לעצמך שתיראנה אל־נכון פניו של שומר מגדלור. “אני רוצה מעט רעל”, אמרה.

“כן, מיס אמילי. איזה סוג? בשביל עכברים וכך־הלאה? אני ממלי –”

“אני רוצה את המשובח ביותר שיש לך. לא משנה לי איזה סוג”.

הרוקח מנה אחדים. “הם ימיתו כל דבר, ואפילו פיל. אבל מה שאת רוצה הוא –”

“ארסן”, אמרה מיס אמילי. “האם הוא טוב?”

“האם ארסן…? כן, גבירתי. אבל מה שאת רוצה –”

“אני רוצה ארסן.”

הרוקח הביט עליה מלמעלה. היא החזירה לו מבט, זקופה, פניה כמו דגל מתוח. “איזו שאלה, ודאי”, אמר הרוקח. “אם זה מה שאת רוצה. אבל החוק מחייבך להודיע לְמה תשתמשי בו”.

מיס אמילי רק נעצה בו עיניה, וראשה מוּטה לאחור כדי להיטיב להתבונן בו עין בעין, עד אשר הפנה מבטו והלך ולקח את הארסן ועטף אותו יפה. נער השליחויות הכושי הביא לה את החבילה; הרוקח לא חזר. בבית, כשפתחה את החבילה, מצאה שכתוב על הקופסא מתחת לְציור הגולגולת והעצמות: “לחולדות”.

 

4    🔗

וכך למחרת אמרנו כולנו, “היא תהרוג את עצמה”; ואמרנו שעדיף כך. כשאך החלה להיראות בחברת הומר בארון, אמרנו: “היא תנשא לו”. ואחר כך אמרנו, “היא עוד תשכנע אותו”, משום שהומר עצמו העיר – הוא חיבב גברים, וידוע היה שהוא שותה עם הצעירים בקלוּבּ של אֶלק – שאין הוא מן המתחתנים. מאוחר יותר אמרנו, “אמילי המסכנה”, מאחורי התריסים, שעה שעברו בימי ראשון אחר הצהרים בכרכרה הנוצצת, מיס אמילי בראש זקוף והומר בארון במגבעת מצודדת וסיגר בין שיניו, מושכות ושוט בכפפה צהובה.

ואז החלו כמה מן הגברות לומר שחרפה היא לעיר, ודוגמא רעה לצעירים. הגברים לא רצו להתערב, אך לבסוף אילצו הגברות את הכומר הבאפטיסטי – בני משפחתה של מיס אמילי נמנו על הכנסיה האפיסקופאלית – לבקר אצלה. לעולם לא יגלה לאיש מה אירע במהלך הפגישה, אך סירב לשוב ולבקרה. ביום א' הבא שוב נסעו ברחובות, ולמחרת כתבה אשת הכומר לקרוביה של מיס אמילי באלאבאמה.

וכך היו שוב שארי־בשר בצל קורתה ואנו ישבנו בחיבוק ידיים להתבונן בהתפתחויות. תחילה לא אירע דבר. אחר־כך היינו משוכנעים שהם עתידים להינשא. למדנו לדעת שמיס אמילי היתה אצל הצורף והזמינה מערכת כלי רחצה מכסף לגבר, עם האותיות ה. בּ. על כל פריט. כעבור יומיים קנתה מערכת שלמה של בגדי גבר, לרבות כתונת־לילה, ואמרנו, “הם נשוּאים”. באמת שמחנו. שמחנו משום ששתי בנות־הדוד היו עוד יותר גרירסונים משהיתה מיס אמילי מעוֹדה.

לא הופתענו אפוא כשהומר בארון – העבודה ברחובות הסתיימה לא מכבר – נסע. היינו מאוכזבים מעט על שלא היתה השמעה ברבים, אך היינו סבורים שנסע כדי להתכונן לקראת בואה של מיס אמילי או כדי לאפשר לה להיפטר מבנות־הדוד. (באותו זמן כבר היינו שותפים לקנוניה, כולנו היינו בעלי־בריתה של מיס אמילי בסיבוב בנות־הדוד בכחַש.) ואמנם, עבר שבוע והן נסעו. וכפי שצפינו כל העת, בתוך שלושה ימים חזר הומר בארון העירה. אחד השכנים ראה את הכושי מכניסו בדלת המטבח ערב אחד בשעת דמדומים.

יותר לא ראינו את הומר בארון. וזמן מה גם לא ראינו את מיס אמילי. הכושי בא ויצא עם סל הקניות, אך הדלת הקדמית נותרה סגורה. מפעם לפעם היינו רואים אותה לרגע בחלון, כשם שראוּה הגברים בלילה שבו יצאו ופיזרו את הסיד, אבל ברחוב לא הופיעה קרוב לשישה חדשים. ואז ידענו שגם זה היה צפוי; כאילו אותה תכונה של אביה שבלמה את חייה כאִשה פעמים כה רבות, היתה ממאירה ומלאת־חמה מכדי שתגווע.

כשראינו את מיס אמילי שוב, השמינה ושערה החל מאפיר. במשך כמה שנים הלך שערה והאפיר עד שהגיע לאותו גוון־מלח־ופלפל אחיד של אפור־ברזלי, ולא הוסיף עוד להשתנות. עד ליום מותה בגיל שבעים וארבע היה לשערה אותו גוון אפור־ברזִלי, כלשערו של גבר פעלתן.

מאז ואילך נותרה דלתה הקדמית סגורה, להוציא תקופה בת שש או שבע שנים, כשהיתה כבת ארבעים, עת נתנה שיעורים של ציור־על־חרסינה. היא התקינה סטודיו באחד מחדרי הקומה התחתונה, והבנות והנכדות של בני דור הקולונל סארטוריס נשלחו אליה באותה קביעות ובאותה רוח שבהן נשלחו בימי ראשון לכנסיה ומטבע של עשרים וחמישה סנט בידן בשביל קופסת־הצדקה. בינתיים פטרו אותה ממיסיה.

ואז החל הדור החדש יותר להיות עמוד התווך והרוח החיה של העיר, ותלמידות הציור בגרו ונשרו ולא שלחו אליה את בנותיהן עם קופסות צבע ומכחולים מַשמִימִים ותמונות גזורות מעיתוני נשים. הדלת הקדמית נסגרה אחרי האחרונה שבהן ונותרה סגורה לתמיד. כאשר חוּבּרה העיר אל רשת הדואר הממשלתית, מיס אמילי לבדה סירבה לאפשר להתקין את ספרוֹת המתכת על דלתה ולחבר אליה תיבת מכתבים. אפילו לא רצתה לשמוע על כך.

יום־יום, חודש־חודש, שנה־שנה, ראינו את הכושי הולך ומאפיר, הולך ונכפף, בא ויוצא עם סל הקניות. מידי דצמבר היינו משגרים אליה הודעה־לתשלום־מס, שהדואר החזיר אותה לאחר שבוע, כדבר דואר שאינו נדרש. מפעם לפעם היינו רואים אותה באחד מחלונות הקומה התחתונה – גלוי וברור שנעלה את הקומה העליונה של הבית – כמו טוֹרסוֹ מגוּלף של צלם־אליל בגוּמחה, מביטה או לא מביטה בנו, אף פעם לא ידענו. ככה עברה מדור לדור – יקרת־ערך, אינה־מותירה־מנוֹס, בלתי־חדירה, רוגעת וסוֹטה.

וכך מתה. חלתה בבית שנגדש אבק וצללים, ורק כושי תשוש עימה לשרתה. אפילו לא ידענו שחלתה; זה מכבר נואשנו מן הנסיון להיוודע דבר־מה מפי הכושי. הוא לא דיבר אל איש, כנראה גם לא אליה, שכן קולו נעשה צורם וחלוד, כמו מחוסר שימוש.

היא מתה באחד מחדרי הקומה התחתונה, במיטת־אפיריון כבדה של עץ אגוז, ראשה האפור נתמך בכר צהוב ועָבש מרוב שנים ומחוֹסר אור־שמש.

 

5    🔗

הכושי הקביל את פני הגברות הראשונות שהגיעו בכניסה הראשית והכניסן פנימה, על קולותיהן השורקים, המהוּסים, ומבטיהן הסקרניים, החפוזים, ואחר נעלם. הוא פסע הישר דרך הבית ויצא מאחור ושוב לא נראה.

שתי בנות־הדוד באו מיד. הן ערכו את הלוויה למחרת, עם העיר הבאה לחזות במיס אמילי תחת שפע של פרחים קנויים, ופני הגיר של אביה מהרהרים עמוקות מעל מיטת־המת והנשים שַרקניוֹת וּמַקָבּריוֹת; והגברים הזקנים מאוד – כמה מהם במדי האיחוד המוברשים – בגזוזטרה ועל הדשא, ששוחחו על מיס אמילי כאילו היתה בת־דורם שלהם, סבורים שרקדו איתה ואולי גם חיזרו אחריה, מתבלבלים ברצף החשבוני של הזמן, כדרך הזקנים, שהעבר כולו אינו להם דרך ההולכת ופוחתת, אלא, תחת זאת, אחוּ רחב־ידיים שחורף אינו נוגע בו נגיעה של ממש, והוא מוּפרד מהם עתה בצוואר הבקבוק הצר של עשור השנים האחרונות.

כבר נודע לנו על חדר באותו איזור שמעל למדרגות שאיש לא ראהוּ ארבעים שנה, שיהיה צורך לפרוץ אליו. חיכו עד אשר מיס אמילי נחה אחר כבוד בקיברה לפני שפתחוהו.

האלימות שבפריצת הדלת דומה שמילאה חדר זה באבק מתפשט והולך. מעטה צורב ודק כשל כּוּך־קבוּרה דומה שנח בכל מקום בחדר זה המקושט ומרוהט כמו לכלולות: על הוילונות הקצרים הורודים־דהויים, על המנורות ורודות האהילים, על שולחן האיפור, על מערך כלי הבדולח ועל כלי הרחצה של הגבר שגבם מכוסה בכסף מוּעם, כה מועם עד כי המונוגראמה ניטשטשה. ביניהם נחו צווארון ועניבה, כמו זה עתה הוסרו, וכשהורמו, הותירו אחרים קשת חיוורת במירבץ האבק. על כיסא תלוייה היתה החליפה, מקופלת בקפידה; תחתיה זוג הנעלים האילמות והגרבים הזנוּחוֹת.

האיש עצמו שכב במיטה.

שעה ארוכה עמדנו שם ואך התבוננו בעווית החיוך התהומי, חסר־הבשר. הגוף היה שכוב שם פעם, כפי הנראה, בתנוחה של חיבוק, אך עתה השינה הארוכה, המאריכה ימים מן האהבה, המביסה אפילו את הַעוָיַת האהבה, בגדה בו. מה שנותר ממנו, מרקיב מתחת למה שנותר מכתונת־הלילה, דבק ללא הַפרד במיטה שבה שכב; ועליו ועל הכר שלצידו נח אותו מעטה אחיד של אבק מיַחל וסבלני.

אז הבחנו כי בכר השני טבועה גומה של ראש. אחד מאיתנו הרים מתוכה דבר מה, ובגחינה קדימה, ואותו אבק קלוש ובלתי־נראה יבש וצורב בנחירינו, ראינו קווצה ארוכה של שיער אפור־ברזלי.