על שולחן העבודה של רפי לביא עמד בין השאר בקבוק ירוק מלא מים. “אם אתה צריך מים, יש בבקבוק”, הוא אמר כאשר אִרגנתי את עצמי לצייֵר את התרגיל החדש שהוא נתן לי. בשביל מה צריך אדם להכין מים בבקבוק, אם במרחק חמישה צעדים משם יש ברז עם מים זורמים? בשביל שתהיה לו הרגשה שביתו הוא מִקלטו ובתוכו הוא מוגן ממחסור ומוקף בנוחיות. זהו תחליף גן־העדן שמצאו לעצמם האובססיביים, לקיים משק אוטרקי, לפחות לכאורה. הבחירה וההחלטה לאיזה דברים מישהו זקוק סביבו איננה כה חשובה, ובוודאי שאין אפשרות לנמק את פרטיה, אפילו לא חשוב אם הם רבים או מעטים. אך מרגע שהחליט שזה מה שהוא רוצה לראות או לשמוע או למשש או לאכול – זה צריך להיות שָם, בהישג ידו המושטת, באופן מיידי ואפילו בהוּל. בשביל לנהל מערכת כל־כך פטישיסטית צריך להיות רציונליסט קיצוני, לדעת להסביר לעצמך ולסביבתך, שגם חפצים שאין להם שחר – יש להם תוקף, ותועלתם גדולה לאין שיעור על נזקם. לאדם אובססיבי מותר להכיר בכל שיגעון מלבד בעצם קיומו של השיגעון. לפחות בתחילת דרכו האגירתית הוא צריך להיות משוכנע, שמפעל האספנות שהוא מקים מסַמל בעיקר שפיות והיגיון בריא. רצוי אפילו שיאמין, שבין שיגעון מוחלט לבין שפיות מוחלטת אין בנמצא ניואנסים.
רפי איננו פליט־שואה, גם אני לא. פירושו שאף צורר לא הובילנו אל המקומות האגירתיים האלה, גם לא מחסור חמוּר ולא מצוקה קיומית. כשנכנסתי בפעם השנייה לביתו והעזתי להתבונן סביבי ולהציץ בחדרים השונים ומאחורי המחיצות והארונות היוצרים חללים נוספים, היה נדמה לי שאני מכיר את הצפיפות הזו ואת העומס הזה וגם משהו מהסדר הזה. אפשר לומר שהציור של רפי היה והִנו קוטבי לשלי, אבל הבית שלו – אז והיום – נראה לי כמו ויזואליזציה של פסיכואנליזה שלי. בגלל זה אני יודע לספר עליו בהבנה ובחיבה, שלא לדבר על הומור. עקרון הריבוי מזין את עצמו ומבקש עוד, שהלא אם יש בקבוק מים על השולחן ולא הרחק ממנו יש ברז, הרי שניהם זקוקים לגיבוי, כלומר – צריך שיהיה בקבוק מים רזרבי וברז רזרבי, וממילא צריך שיהיה כרטיס־ביקור של שרברב וכרטיס־ביקור של שרברב רזרבי, וצריך שיהיו בקבוקים ריקים למילוי. כך נוצרת רשימה אינסופית המתארכת בכל רגע, רשימה של סידורים דחופים מאוד ובלתי ניתנים להמרה.
רפי לביא נושא עמו רשימות כאלה, וגם אני. כל שורה שנמחקת מהרשימה גורמת להוספת שתיים ויותר בסופהּ. זהו סוד הריבוי בציורים שלי, ובאופן כלשהו – זהו סוד הצמצום בציוריו של רפי לביא. ברשימות האלה – מצד תוכנן, קצבן וצורתן – עסקתי הרבה מאוד ואשוב לספר בהן. יש משהו מגוחך ולפיכך רב־חן בשאיפה להיות “אלכסנדר המאושר” בשיטת עשֵׂה זאת בעצמך. באותה תקופה אהבתי מאוד את דמות הבלש המפורסם נרו וולף, שהיה פותר את כל התעלומות מבלי לקום מכורסתו, להוציא עלייה במעלית בתוך הבית אל ערוגת הסחלבים שלו, שרק הם, בשל יופיָם האקסקלוסיבי, הצדיקו מאמץ פיזי מצִדו. הוא היה, כמובן, שמן מאוד וכבד־תנועה. יש לי אהדה גדולה למחפשי האושר בטכניקה נימפומנית ובטכניקה גרגרנית ובטכניקה שנראית כמו אָכוֹל ושָתֹה. אני יודע שהכבוד וההערכה נתונים לנזירים ולסגפנים ולמצמצמים ומצטמצמים, אבל לא רק אלה מתאכזרים לעצמם; גם מי שעיניו גדולות ושתי ידיו מושטות תמיד. אם תשאלו אותי, הייתי רוצה בציורים שלי ובדיבורים שלי לתרום משהו לכבודם של הזללנים על חשבון חִוורון השכינה השוֹרה על המסתפקים במועט. לא פעם, כשאני רואה ידיעה בעיתון על שביתת רעב של אנשים שאיבדו את התקווה, אני אומר לעצמי, נראה אותם עושים הפגנת זלילה, משהו כמו “לא נפסיק לאכול עד שנקבל את מבוקשנו”. זה הרבה יותר מסוכן, זה אִיום מסובך ומסבך.
כמה יפָה הברכה הפשוטה “שלא תדע מחסור!”, אבל מי שיש לו רשימת צרכים מתארכת בידו – תמיד יֵדע מחסור. יש משהו מוזר בלחיות לפי רשימה. מי שרוצה לנסות להבין את זה, צריך לדמיין עמידה בתור ארוך וישר כסרגל; אתה רואה את מי שלפניך, לפעמים קצת יותר מזה, ואת זה שמאחוריך ולפעמים קצת יותר, אבל אין לך מבט כולל על התור כולו. במצב כזה הכל מתרכז בַמשימה הקרובה, ואין זמן ולא זווית־ראייה לאמירות ולהתבטאויות משוקללות. רפי נהג להגיד בדיוק מה שהוא חושב, בדיוק ברגע שהוא חשב את זה. ממילא חלק מן האמירות הללו הצטיינו רק ביושר קיצוני, אך לתוקפן היו חיי מדף קצרים. מי שלא הכיר את רפי עימת אותו עם עצמו, עם אמירות קודמות שלו, עם הצהרות בוטות ופסקניות, שאת חלקן הוא פשוט שכח, לאחרות התכחש ובמקרים רבים שינה את דעותיו. מי שמבין שאני מייחס לרפי הפכפכוּת או חוסר־רצינות, לא מבין לא אותי ולא אותו. אני מציע למי שמסוגל לכך, שישתמש בהקבלה לביצועים מוזיקליים, לאינטרפרטציות. הוא היה מוזיקלי וערני לתחושת היום, הוא ידע לתת ביצועים שונים לתפיסה מקצועית עקבית למדי. בסופו של דבר היתה בזה מידה מספקת של קוהרנטיוּת וגם מידה מספקת של קפריזה.
אני רוצה להחמיא לעצמי ולהגיד שהייתי בעל־אוזן, כלומר – קלטתי את ההצדקות לדגשים השונים, ולא חיפשתי “עקביות” במובן הפשוט של המלה. על פי קנה־מידה רגיל של עקביות, הוא היה או סנילי לחלוטין או סדיסט, ואולי שניהם, אבל זו באמת אי־הבנה מופלגת, כי אם יש דבר שאפשר וצריך ללמד באמנות זה שאין זכויות סוציאליות מצטברות והיושר צמוד לאיכות הביצוע. העובדה שרפי היה לא צפוי, כמו כל מי ששופט בעזרת החושים והאינטואיציה – דווקא היא הפכה אותו בעיני רבים, ובניגוד לרצונו המוצהר, לגוּרוּ ולמורה הלכה. מי שלא ראה טוב ולא שמע טוב ולא הבין טוב, רצה לפחות לצטט טוב, אבל לצטט את רפי זה כמו לספר סימפוניה, כמו להכין מילון לאנחות ולאנקות, לסימנים קוליים של שביעות־רצון או לגלוג. רפי דיבר עברית אך שפתו היתה צלילית, והיה צריך להבין אותה מתוך עצמה ולא מתוך מילוני השפה המדוברת.
כזה בדיוק הוא העיסוק של רפי במלים בציורים שלו עצמו. כמו במשחק הילדים שבו אסור להגיד “כן/לא/שחור/לבן”, הוא גזר על עצמו מילון מינימלי. מותר להגיד רק “ראש” או “גרניום”, או “ראש ראש”, או “גרניום גרניום”. כמו כן, כמעט כמו לשבוי מלחמה, מותר למסור את שם האשה וכתובת המגורים, ובאמצעים הללו הוא התחייב לומר כל מה שיש לו לומר מבחינה מילולית. ממילא אי־אפשר לקרוא את זה מבלי להיכנס לראש שלו ולשאול, האם הראש נמצא כרגע במקום הנכון או שאיננו במקום הנכון? האם צריך להחליף את הראש בפרח או להוסיף לו עוד ראש אחד? וצריך להפריד את הראש מהגרניום כמו שמפרידים חלמון מחלבון של ביצה, כלומר, בדרך השלילה וההשוואה, לשאול האם ניתן להמיר את “ראש גרניום”, למשל, ב"תחת שושנה"? שהרי גם התחת הוא מאברי הגוף וגם השושנה היא פרח, אבל הצירוף הזה נשמע כמו בדיחה חבר'המנית, שאני יכול להרשות לעצמי ורפי לא. לפעמים רפי היה אומר לי משהו כמו “אמרתי לך להפסיק עם הגדלים היומרניים האלה ולעשות ציורים יותר קטנים”, ואני זכרתי בוודאות שהוא אמר בדיוק את ההפך, אבל מכיוון שכל ההוראה איננה אלא משחק סימולציה ויצירת תנאים מדגמיים למשמעת, הרי במקום להתווכח עדיף לשאול את עצמי מה אני יכול ללמוד מההצעה לעבור לגדלים אחרים. זה לא חשוב אם המעבר הוא מגדול לקטן או להפך. אני יכול ללמוד שכדאי להתאים את הגודל הנכון לציור הנכון, ואני יכול ללמוד שצריך שתינתן תשומת־לב מרַבית לכל מרכיב ממרכיבי הציור. הרי זה מה שהיה צריך לעבור אלי, וזה, פחות או יותר, מה שעבר.
אם יש משהו שניתָן לקרוא לו שיטה בהוראתו של רפי, זה מה שהוא הגדיר בפשטנות נאורה: להוכיח שאין צדק בעולם. כיוון שבאתי אליו מצויד בַּידע העמוק הזה, יכולנו ללכת הלאה ולהתקדם במהירות, כלומר – להעביר את הזמן. יותר ממה שלמדתי בשיעורים למדתי בשיחות וברכילות על ספל קפה, אחרי השיעור.
רפי בנה בית שבנוי הכי טוב בשביל לא לצייר. אני חושב שמתאימה לו ככפפה האמירה של מאיר ויזלטיר: אני כותב רק שיר שמתעקש. הבית היה מלא פיתויים, שבראשם המוזיקה ואלפי התקליטים והקַלטות, ואחריהם הספרייה עם מאות ספרי האמנות וספרי הקריאה, ואחר־כך משחקי הטלוויזיה, ולכל אלה מצטרפים המכשירים החשמליים שצריך לתקן ולחבר להם שלוחות. את כל האוסָפים האלה צריך למיין ולקַטלֵג. מדי פעם הוא היה משנה את סדרי הבית, מזיז רהיטים, מחליף תמונות באוסף הענק של ציירים ישראלים שיש לו, מזיז ארונות, מוסיף מדפים ומגדיל את מספר השקעים שנושאים בקושי את אשכולות התקעים הנעוצים בהם לעשרות. אם יש דבר שאפילו יום אחד בחיי לא חששתי ממנו, הרי זה החיקוי. בכל פעם שרפי שינה את הבית שלו, אני שיניתי את החדר או את הסטודיו שלי. בהתחלה לא פחדתי מחיקוי, כי בין כה וכה הכל יצא לי אחרת לגמרי. ואחר־כך, כשכבר יצא לי דומה, הרי זו היתה המטרה וגם נקודת המוצא.
מרפי למדתי לדאוג לצרכַי ההיקפיים, ליצור לעצמי סביבה נכונה שבסופו של דבר, אם להודות על האמת, רומזת לציור שיתעקש ואף מפתָה אותו לעשות כן. למדתי להתבונן ולבקר. לבקר ושוב להתבונן. כשראה בי צניעות הוליך אותי אל היומרה, וכאשר ראה בי גאווה הוליך אותי אל ההשפלה. בשביל להתרכז בעניין אחד הוא ידע להעלים ממני את קיומם של עניינים אחרים. כשהעיקר היה קו – נעלמו הכתמים מהעולם, וכשהעיקר היה כתם – נמסו כל הקווים והתפשטו לכתמים. וכאשר היה צורך ליצור מפגשים ועימותים, היו שם לפתע גם הקו וגם הכתם. למדתי להכיר את הנייר הריק כעולם בעל תכונות וכמשהו שאפשר להשאיר הרבה ממנו בציור. הדגש הושם על מבנה מעניין, על לשבור בי את הנטייה לחלק לכל הציור חלוקה שוויונית של צורות וצבעים. במקום זה למדתי לרכז ולהתרכז, להכיר בכוחו של הקו הבודד ולא רק את חלקו היחסי ברצף, להכיר בעוצמת הצבע ובנטייה הרוֹוחת להתאים צבעים יפים במקום לצייר בצבע. למדתי אנינות, הקפדה, סוג של קמצנות ברגש – בעיקר כשהוא עודף.
שני מכשולים עמדו מול הניסיון הזה לרפאני מנטיית הפיזור והחזרה. המכשול הראשון היה שזו מחלה כרונית המתעוררת מחדש, גם אם לרגעים נדמה שהיא דוּכּאה. הדבר השני הוא שהניגודים, העימותים, המתח הצורני והתוכני, ההצבה הקולאז'יסטית – כל אלה אמנם העסיקו את רפי לביא ואת אמני הדור הצעיר של אז, כמו אוּרי ליפשיץ, יגאל תומרקין והנרי שלזניאק, אלא שאני הייתי עדיין רחוק מהשפעתם. הייתי בראשית ההבנה והקַבלה של ציורי הדור הקודם – ציירי האַבּסטרַקט הלירי אשר עסקו, כידוע לכל, בדיוק בהפך ממה שרפי ניסה לכפות עלי. הם הכינו פיצות – ציורים מוקרמים, שכל מה שיש בהם משפיע על התוצאה הסופית, אך חלק ניכר ממה שיש אינו נראה אלא נשאר טבוע בַּתרכובת העשירה. הם ציירו ציורים המטפלים בכל חלקי הציור באותה העצָמה ובאותה כוונה. זה היה דור פנאטי. הוא לא בחר במופשט אלא התפתח אל תוכו, הרבה פעמים מבלי להבין את משמעותו אלא מתוך נהייה עקרונית אחרי מהפכה ותנועת שחרור. במקרה הטוב הם ידעו להסביר את עצמם בדרך השלילה, להגיד מה ציור לא יכול ולא צריך להיות, אך את הציור הרואה בַּצורה תוכן הם לא הפנימו.
מה שהם עשו היה, למעשה, הפשטה – מצב־ביניים של לצאת מראיית הטבע כזָרָז וכסַפָּק של רעיונות ויזואליים לציור. הם האמינו בכוחו של הטבע לחולל ציור לא פיגורטיבי, ובכך יצרו אצל הצופה את הנטייה לראות בציור סייסמוגרף הרושם את תגובותיו הרגשיות של הצייר לָעולם הנראה לעין. בעצם הם ציירו את הטבע כדי למחוק אותו, והסתכלו בו בשביל לא להעתיק אותו. הם הגיעו אל הציור המופשט מצד החוליה החלשה שלו, מצד זכותו של האמן לשחק בתפקיד אלוהים, לפרק את העולם ולחַבּרו אחר־כך כרצונו. אין זה אומר דבר על רמת הציורים. אחד הדברים היותר מרתקים באמנות הוא חוסר־הקורלציה בין כוונה לבין תוצאה. התמימות אינה מובילה בהכרח לציור תמים, ואילו החוכמה הקונספטואלית לא תמיד מובילה לפתרונות ויזואליים ברמה הולמת.
שטרייכמן, זריצקי, סטימצקי ואחרים היו ציירים נפלאים, אך דיבורם היה דל ועילג – לא משום נטייתם האישית, אלא משום שלא היה אפשר לגַשר בעזרת מלים על הפער בין התוצאה לכוונות. הם יצרו סלנג, מין שפה מגמגמת, המנסה להעביר בעיקר תחושות חומריות יחד עם תהליכי עבודה, וביוגרפיה טכנית של הציור. היה לזה קסם והיה לזה ריח, ואצל נגוע כמוני זה עורר תיאבון, אך לא היתה לזה שום משמעות מלבד העובדה שגם ציירים רוצים לדבר. היו להם דיבורים על בוציוּת ועל לכלוך ועל נזילוֹת והתזות, ועל שכבות ויובש ושקיפויות וצבע נושם וקופץ ומת ואטום, ועל שטיחוּת ועל ההתחלה ועל הסקיצה, ועל ההשפעה שיש לְנוף הנגב לעומת הגליל, ועל האור המסמא של ארצנו – ובסופו של דבר התקבל ציור אירופאי למדי, עם נגיעה מקומית קשה להוכחה ועם עולם פיגוראטיבי תומך כקביים.
בשבועות הראשונים, אולי אפילו בחודשים הראשונים, ניסה רפי להתעלם מהצרכים היצירתיים שלי ולאלץ אותי להסתפק בתרגילים. לפני שנסוג מהפדגוגיה, עוד ניסה להחריף את המשמעת: הוא לקח קומקום של תה עם עיטורי זהב, הניח אותו לפנַי ואמר בטון מחמיר של מורה ממש: “לקומקום הזה קוראים ‘משה’, ועד שלא יהיה עוד ‘משה’ אחד, כזה בדיוק, על הנייר, אנחנו לא מדברים על אמנות, ומספיק כבר עם הקפיצות האלה מעל הפּוּפּיק”. לא היה לי שום קושי להתייחד עם הקומקום ולכרוע תחת הנטל הכבד של המשימה, אבל סיכוי אמיתי להצליח לא היה לי. בקושי רב הגעתי לתוצאה סבירה, אלפים רבים יודעים להעתיק ‘משה’ טוב ממני. עד היום אינני יכול לבטל לחלוטין את ההכרחיוּת שבַּידע לצייֵר ריאליסטי. באופן הגיוני ועל־פי הצורך האבולוציוני, אפשר בנקל להפריך את הצורך הזה, אך אני אוהב את המשפט שאמר לי פעם צייר ריאליסטי אחד: “אני לא מכיר אף אחד שיודע לרשום ולא משתמש בזה באיזה אופן”. מצד שני יש רבים שלא יודעים והם ציירים מצוינים. ומצד שלישי רבים מאוד לא מוחלים לעצמם בסתר־לִבם על חוסר־הידע הזה. רפי עצמו לא ביטל את הצורך באותו בסיס חיוני שהציבור לפחות דורש אותו בתוקף, אלא שהוא הסיר מעצמו אחריות לנושא הזה. הוא הציע לי ללכת לחוגים של מכון “אבני”, ללמוד שם רישום מודל, ובמקביל להמשיך לקבל ממנו חוות־דעת שבועית על הציורים שלי.
באותם ימים היה ביתו של רפי מקום מפגש לחברים שלו, חלקם ציירים ידועים, אוצְרים ומבקרי אמנות. מדי פעם היה מספר לי, שהוא הראה להם עבודות שלי והם אמרו הרבה דברים מעניינים והוא יספר לי אותם כאשר אני אתבגר ואהיה ראוי, ובתור רמז הוסיף: “וכאשר תדע איך לקבל קומפלימנט”. מדי פעם, כשהוא מצא אותי מיואש לחלוטין, הוא פלט איזה בדל קומפלימנט שניתן לי כמעין הלוואת גישור. מה עשיתי עם הקומפלימנט הראשון שקיבלתי? כמו עם משכורת ראשונה שמקבלים מעבודה ראשונה – בזבזתי אותו. השתמשתי בהנאה שנגרמה לי כמו ברטייה קרה ששׂמתי על מצחי בשביל לטפל ברגשי הנחיתות, במנגנון השִכחה, בהצדקת הבוּרוּת, העצלות והיחסים הלא הרמוניים שבין מה שאני עושה טוב לבין מה שאני עושה הכי גרוע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.