חזיון התול בשתי מערכות
הנפשות:
בוריס – עלם כבן עשרים וחמש, משרת בחנות.
זלצר – רעו של בוריס.
ברטה – עלמה כבת עשרים ושתים, תופרת.
שרה – משרתת.
מקום המעשה בורשה בעת ההוה.
מערכה ראשׁונה
חדר קטן ונקי. מימין מטה, ומשמאל אצל החלון שלחן קטן עם שני כסאות, על החלון שתי כוסות נקיות, בכוס האחת כף קטנה. על השלחן: חצי ככר לחם, חתיכת לחם סולת, ספר מלוכלך בדיו, על הקיר שכנגד הרואים תלויה תמונה ליטוגרפית גדולה. תמונה פוטוגרפית במסגרת עץ פשוטה תלויה על הקיר אצל המטה.
מחזה א' (בוריס לבדו). 🔗
בוריס: (נכנס במרוצה וטרוד. מסיר את כבעו בחפזון. הכבע נופל ארצה. הוא מרימו. המקל נופל מידו. הוא לוקחו ומעמידו בפנה. מתהלך הנה והנה ומדבר לנפשו)
כבר עברה השעה העשירית ועוד לא באה! (מביט אל החלון) אוּלם היש להתפלא על המשגעת הזאת? הלא לפעמים תבא גם בחצות הלילה, היא גוזלת את מנוחתי. הנני מרגיש כבר רפיון בכל גוי (נאנח) ומה מצאתי בה? עלמה ככל העלמות, ולבי מה נמשך אחריה! לו יכלתי לחבקה עתה, אז בכל כחי לחצתיה (פורש את כפיו כמו יחפוץ לחבקה) עיניה היפות… השחורות… זיקי אש תזרקנה בי… את לבי תצתנה… נלכדתי ברשתה!… (הפסקה) כבר מאוחרה השעה, לא תבא עוד. הלא דעתה קלה: בודאי הזמין אותה אחד הצעירים אל התאתר!… הן התאתר הוא משוש חייה, ומי שיקנה לה פתק אחריו תרוץ… תלך לעזאזל… טוב כי לא תבא ואחרי יום או יומים אשכח אותה (מאזין לקול צעדים הנשמע מאחורי הדלת) אח! מה אשמע? קול צעדיה! (פותח ברגש את הדלת, המשרתת נכנסה).
מחזה ב' (הקדם והמשרתת). 🔗
המשרתת: אולי צריך לך איזה דבר לקנות? אני הולכת אל החנות.
בוריס: כן. נחוץ, נחוץ. טוב כי הזכרתיני. (מוציא כיסו מצלחתו) הביאי לי….. (חושב).
המשרתת: אבל מהרה! אין לי פְּנַאי; גבירתי הנכבדה תצעק עלי תמיד, כי עובדת איני למענך יותר מדאי. הנֵה גבירה!
בוריס: תביאי לי שתי עגות אבל מן הטובות. הי לך עשר אגורות.
המשרתת: רק עגות?
בוריס: הן. לא צריך עוד דבר. (המשרתת מפנה שכמה לצאת) שרה! שרה!
המשרתת: (שָבָה) נו, רבונו של עולם, ומה עוד?
בוריס: הי לך עוד כסף וקני לי גם נקניקים… סֻכּר יש לי… ותה גם כן. (המשרתת יוצאה).
מחזה ג' (בוריס לבדו). 🔗
בוריס: אולי תבא המשגעה שלי ותחפץ לאכל; אף כי חס אני על הכסף: מחר לא יספיק לי לארחת צהרים… אך מה לעשות לה? אל אהיה כקבצן בעיניה. הקבצן נבזה בעיניה יותר ממשומד. הלא כה דבריה תמיד: “אם קבצן אתה אין לי עסק עמך”. ( הוא מכיר את הלוכה) היא הולכת! היא הולכת. (ברתה נכנסה).
מחזה ד'. 🔗
ברתה: (נכנסה במרוצה, בידה שמשיה. נותנת את ידה לבוריס, דוחפת אותו בחבה ויושבת על הכסא וצחוק על פניה) היודע אדוני, מה יציגו מחר בתיאתר?
בוריס: (מדבר אל נפשו) עוד הפעם תיאתר (פונה אליה) מה?
ברתה: “אאידה!” זהו המחזה היותר אהוב עלי. קרשלנצקי מצחק את תפקיד אאידה… אני הולכת בלי ספק. היוכל להיות אחרת? וגם כבודו ילך בודאי.
בוריס: אתישב… אל, מסתמא… בודאי אלך… ומה?
ברתה: בודאי, בודאי! על כבודו ללכת, אם אין את נפשו, כי אני אתרחק ממנו. (מבטת בצחוק אל עיניו)
בוריס: ברתה, מה חפצֵך?
ברתה: מה, בוריס? חה חה חה… מה אהובי?
בוריס: (לוקח את ידה בחבה) ופתק יש לך? חיי רוחי?
ברתה: פתק? דבר גדול?… הנה פינקלשטין חפץ לקנות לי פתק, אבל אנכי אינני חפצה: חפצי, כי כבודו יקנה למעני… חפצה אני, כי אתה תקנה לי פתק.
בוריס: (בעינים נוצצות) יען כי אמרתְ לי: “אתה” לכן הנני לקנות לך פתק.
ברתה: היקנה לי כבודו…
בוריס: (מפסיקה) לא.
ברתה: התקנה לי אתה פתק?
בוריס: (צחק) הן, הן. (חפץ לנשקנה).
ברתה: (דוחפת אותו) אָסור!
בוריס: ומדוע?
ברתה: עוד לא הגיעה השעה.
בוריס: ומתי?
ברתה: אחרי כן, כאשר תזכה לכך.
בוריס: (בעינים נוצצות) ובכל זאת, מתי? בארי את דבריך.
(הדלת נפתחה והמשרתת נכנסה).
מחזה ה' (הקודמים והמשרתת) 🔗
המשרתת: (אל בוריס) הי, אדוני, פה יש הכל.
ברתה: (מתבוננת אל הדברים המובאים) טוב מאד, טוב מאד. אני באמת רעבה.
המשרתת: לא, זה לא לגברתי.
ברתה: (פונה אל בוריס בבת צחוק) הלא לי זה, בוריס?
בוריס: (מתאדם) למענה, למענה, תאכל גברתי, לתיאבון.
המשרתת: (מדברת אל נפשה) הנאהבים והנעימים. ממש כמו אחרי החפה (יוצאת).
מחזה ו' (ברתה ובוריס). 🔗
בוריס: (מביט על ברתה האוכלת בכל פה ועיניה מבריקות) ברתה מאור עיני, הגידי, מה תהיה אחרית הדבר?
ברתה: (אוכלת ומדברת) האחרית תהיה טובה מאד; הנה אכל את הנקניקים ואת העגות ובודאי יהיה גם תה ושתיתי, ואז אלך הביתה לישון.
בוריס: ואת מי תראי בחלומך?
ברתה: (בצחוק קל) לא אותך, היה בטוח!
בוריס: ואולי תראיני?
ברתה: בודאי לא!
בוריס: מדוע?
ברתה: יען כי גם ביום אינני חושבת על אודותיך.
בוריס: שקר תדברי!
ברתה: לא! אמת, אמת.
בוריס: (אחרי דומיה קצרה) ברתה! די לך להתלוצץ.
ברתה: ואני אינני אוהבת להיות רצינית.
בוריס: אולם הלא צריך לשים קץ למצב הזה.
ברתה: מצדי אין מניעה.
בוריס: (בשמחה גלויה) ואם כן, מחר לחפה.
ברתה: (בשחוק) נדחה למחרתים. הלא מחר יום שני, יום קשה…. חה, חה, חה….
בוריס: (ברגש) ברתה, ברתה, אל תוסיפי להתל בי. אף יום לא אוכל להשאר בלעדך… הגידי נא לי את האמת, התאהביני?
ברתה: אוהבת.
בוריס: אה, מה יקרת לי! (חפץ לפול על צוארה).
ברתה: (תפושה ברעיונותיה, דוחפת אותו) אל תמהר, אהובי. אמנם אוהבת אני אותך, אבל…
בוריס: (מפסיקה) אבל מה?
ברתה: (מבטת אל עיניו ואחרי דומיה קצרה) אמר לי, בוריס, את האמת, כמה מרויח אתה בחדש?
בוריס: (נבוך מעט) מרויח אני… משכרתי לא מעטה… לאמר, לא הרבה… כמאה פרנקים לחדש אני מרויח ולפעמים גם יותר.
ברתה: ולפעמים גם פחות?
בוריס: (בתרעומות) עוד לא קרה כזה.
ברתה: ובשביל מאה פרנקים לחדש חפץ אתה כי אהב אותך?
בוריס: (מעוה פניו) איך לא תבושי, ברתה, לדבר כזאת? וכי מה ענין אהבה אצל כסף? גם בלי כסף נהיה המאושרים בתבל…
ברתה: (צוחקת) למה נרמה את עצמנו? אמנם קוראה אני ספורי אהבים בכל שבת כמוך, אולם אנכי יודעת, כי הסופרים משקרים ומלבם הם בודים את הספורים האלה.
בוריס: (בעצב) ואתּ אינך מאמינה באהבה?
ברתה: אינני מאמינה לא בשדים ולא ברוחות (צוחקת).
בוריס: (מתהלך הנה והנה, מתיצב אצל ברתה ומחזיק בכתפותיה) שמעי, ברתה. יודע אנכי, כי את חפצה לראות טוב בחייך ולא לסבל; את חפצה בתענוגים, חפצה לחיות, כמו שכל אשה בשנותיך צריכה לחיות, – ולכן הנני נשבע לך בכל הקדוש לנו, כי בכל כחותי אעמל להשביעך רצון. תחיי חיי אשר… תהיי מאשרה…
ברתה: (חושבת) שמעני, בוריס. מה יתנו לי ומה יוסיפו לי דבריך אלה? הדברים רק דברים הם. הוכיחה במעשים.
בוריס: (ברגש) בודאי אוכיח זאת, מאשרה תהיי!
ברתה: מתי?
בוריס: תיכף אחרי החתונה.
ברתה: ואם לא, האתגרש ממך? לא, אהובי! בזה לא אמצא חפץ… אין הגרושה כערך הבתולה… הן בגרושה לא תתאהב עוד כמו…
בוריס: ואם כן, מה חפצך?
ברתה: כי תעשה נסיון.
בוריס: לא אבין את דבריך.
ברתה: הנני לבאר לך, אך הקשיבה לדברי. בתאתר הלא היית וראית איך כל משחק על הבמה ממלא את תפקידו במהירות ובחריצות… השמת את לבך לחשֹב, מאין באה להם היכלת הזאת? הידעת?
בוריס: בודאי יודע אנכי: הם אנשים בעלי כשרונות מצוינים.
ברתה: כשרונות עוד לא יספיקו לזה… צריכה גם התרגלות. המשחקים עולים על הבמה רק אחרי אשר כבר התרגלו ועשו נסיונות אחדים. הנסיון הוא העיקר. התבין? ועד אשר לא יעלה נסיונם יפה לא יהינו לעלות על הבמה ולהציג חזיון לפני קהל רואים.
בוריס: (משתאה) ומה הנמשל?
ברתה: הנמשל היא החתונה. החתונה, לאמר חיי משפחה – חזיון קשה ולא לשעה, כי אם לימים רבים… ואתה הנך חפץ לעלות על הבמה בלי התרגלות, בלי נסיון. הכ"כ גדול כשרונך?!….
בוריס: (מעמיק חשֹב) ובכל זאת לא אבין מאומה.
ברתה: לא טוב הדבר….. ואנכי מבינה זאת היטב, אף כי שערותי ארכות ושכלי קצר…. שמע, בוריס, נדן אין לי ולו גם היה לי, גם אז לא נתתי לך, ואיה איפא תקח לך כסף לראשית החיים אחרי החתונה. הן עליך לשכר מעון, בעל שני חדרים למצער, לקנות מטות שלחן, כסאות ועוד ועוד ועוד? אולי יש לך קרובים עשירים, שבהם אתה בוטח?
בוריס: (מוריד ראשו, נבוך) הכל יהיה, לא יחסר דבר.
ברתה: אם כן טוב, עשה את הנסיון…. שכר לך מעון על חדש, לפחות, יום יום תתן לי כסף די מחיתנו, פעם בשבוע תקחני אל התאתר – ואם תעמד בנסיון כזה במשך חדש ימים, אז הנני שלך, אז אדע, כי מוכשר אתה למלא תפקיד קשה כזה.
בוריס: (צוחק) המצאה נפלאה…. חה, חה, חה נסיון לחיות אחרי החתונה…. הבאמת את חושבת ככה?
ברתה: אך לא כמחשבתך! בעת הנסיון מדלגים על דברים קלי ערך…..
בוריס: ישמרני האל מהרהורים רעים כאלה, ברתתי החכמה…. יודע אני, מה זה נסיון.
ברתה: טוב כי תדע, ולולא ידעת, כי אז למדתיך דעת. נו, ומּה יהיה? המקבל אתה עליך לעשות את הנסיון?
בוריס: טוב, מיום המחרת אָחל. התעזריני ברתתי היקרה?
ברתה: כן. אתה תתן כסף ואני אקנה.
בוריס: טוב, טוב.
ברתה: ואם כן החלט הדבר?
בוריס: הנני מוכן ומזומן.
ברתה: אך ראה, כי הנסיון יעלה יפה!
בוריס: סמוך לבי ובטוח.
ברתה: ואם כן הנני הולכת עכשיו, בטוב תלין (מושיטה לו את ידה, הוא חפץ לנשקנה. היא דוחפת אותו ויוצאת במרוצה).
בוריס: (אל נפשו) הנה שכל חריף, הנה…. (צוחק) אמלא את התפקיד…. הן, הן נסיון, חה, חה, חה, היא נבונה ובעלת שכל….
(המסך נופל).
המערכה השנית
חדר גדול. באמצע החדר עומד שלחן עגול וסביביו ארבעה כסאות. אצל הקיר – ספה, דלת אחת מימין מובילה אל חדר אחר, הדלת השנית – החוצה.
מחזה א' (בוריס לבדו) 🔗
בוריס: (מתהלך הנה והנה. עוצם לרגעים את עיניו, מעביר את ידו על מצחו מביט על הרהיטים ואומר:) לא, לא! (נשמע קול דופק בדלת בוריס מפנה פניו אל הדלת ושואל:) מי שם?
(קול אחורי הדלת): אנכי!
בוריס: (במנוחה) אה, זלצר? יבא! (נכנס זלצר)
מחזה ב' 🔗
זלצר: (מביט הנה והנה. מניע בכתפותיו כמתפלא ושואל:) הגידה נא לי, ידידי, מאין באו לך כל אלה? (מראה על הרהיטים)
בוריס: שב, ידידי, אל תאיץ בי ואספר לך הכל.
זלצר: זה ימים רבים לא ראינו אותך. כנראה, התעשרת, ולכן אינך חפץ להראות אתנו.
בוריס: (באירוניה) אולי.
זלצר: מתי באת לגור במעון הזה?
בוריס: זה כחדש (נאנח)
זלצר: ומדוע זה אתה נאנח, ידידי? הלואי שהיה מצבי כמצבך.
בוריס: (ממשש בכיסו) היש לך סגרה?
זלצר: לא. ואני חפצתי לבקש ממך, כי אתה תתן לי סגרה. רֻשׁשׁתּ?
בוריס: הוצאותי רבות, הן בעל אשה אנכי.
זלצר: (מביט אל הדלת הפתוחה אח החדר השני) הגידה נא לי, הגם זה חדרך? ולמה לך הוא?
בוריס: (מתאמץ לדחותו) ולמה לך לדעת זאת?
זלצר: אם יש לך דברים נכבדים שאתה מסתירם ממני, אינני חפץ לדבר אתך. (הוא קם ממקומו) הנני הולך ממך, שלום.
בוריס: אל תשתטה. מה אתה חפץ לדעת? אין כאן לא סודות ולא דברים נכבדים, אבל יש כאן צרות ויסורים. צרה גדולה…
זלצר: ספר לי את צרתך ואשמע.
בוריס: הלא תדע את ברתה?
זלצר: הן. אולם מה לברתה ולצרתך? הן היא עלמה טובה מאד.
בוריס: גם אני כמוך חשבתי… דעתי היתה, כי אין כמוה לטוב, וכי האשר היותר גדול בעולם הוא לשא את ברתה לאשה.
זלצר: (מתפלא) הכבר נשאת אותה לך לאשה?
בוריס: אל תפחד… עודני יכול להתחרט… הן זה אך נסיון…
זלצר: לא אבין, איזה נסיון?
בוריס: נסיון, איך לתת לאשה שארה וכסותה…
זלצר: (צוחק בקול גדול ואיננו נותן לבוריס לגמר את דבריו) חה, חה, חה. המצאה נפלאה, חי נפשי. זאת היא בודאי הצעתה. היא חכמה ובעלת המצאות!…
בוריס: ואיך יכלת לחשב אחרת? אנכי אינני מוכשר להמצאות נפלאות כאלה.
זלצר: ומה? השמחה היא בך? המלאת את התפקיד כדרישתה?
בוריס: (מתגרד בראשו) כן. הנני כבר בעל חוב גדול. חובותי עלו כבר למאתים פרנקים.
זלצר: (באירוניה) חכם נפלא!… ומה יהיה עתה?
בוריס: עתה לא טוב. עוד מעט ותבא ותחפץ בודאי כי בימים האלה נכנס להחפה. איננה יכולה להבין, זאת החכמה, מאין בא לי הכסף להוצאות גדולות כאלו במשך חדש ימים.
זלצר: בכל זאת, חבל על ברתה, צר לעזב אותה, עלמה נפלאה.
בוריס: (ביאוש) אח, ידידי. הכל הבל. בתחלה חשבתי גם אנכי, כי אהיה מאשר בתבל, אם ברתה תהיה שלי, ועתה, כאשר עוד מעט והיא הנה שלי, אני קץ בחיי. הלזה יקרא אֹשר? לשא אשה ולהיות שקוע כל היום במחשבה אחת: “ללות מהאחד ולשלם לשני” ואחרי כן כאשר יולדו בנים עוד תגדל ההוצאה. נורא הדבר!
זלצר: בדבריך אלה יש אמנם קצת אמת… אולם הגידה נא לי, האם החלטת כבר לבלי קחת אשה לעולם?
בוריס: עד אשר לא תהיה לי היכלת לפרנס אשה ובנים ברוח ובנחת ולא בצער, שלא אצטרך לנוע כל היום אחרי “גמילוּת חסדים” – עד העת ההיא לא אשא אשה… עד היום ההוא אסור לי לקחת אשה… הנסיון הראה לי לדעת, כי אסור לנו לכלנו לשים רחים על צוארנו.
זלצר: כמדומני, ששמעתי קול צעדים.
בוריס: היא הולכת. לך לך מפה לרגעים אחדים. נחוץ לי לדבר אתה באין איש אתנו בבית.
זלצר: טוב. (יוצא. ברתה נכנסה.)
מחזה ג' (בוריס וברתה) 🔗
ברתה: (מושיטה את ידה לבוריס פניה צוהלים.) כחי עזבני, עיפה אנכי.
בוריס: איפה רצת?
ברתה: הייתי פה ושם. ומדוע זה הנך סר וזעף?
בוריס: גם אני עיף.
ברתה: אם עיף אתה, אינני חפצה לדבר אתך מאומה.
בוריס: ומה חפצת להגיד?
ברתה: (בפנים צוחקות) הלא היום נגמר זמן הנסיון…
בוריס: כן, אנכי יודע.
ברתה: (נגשת אליו ומניחה את ידה על כתפו) מה נעמת! אנכי אוהבת אותך מאד.
בוריס: (בצחוק על שפתיו) האוכל למלא את תפקידי, הכן?
ברתה: כן, עתה אנכי מאמינה לך, כי יכל תוכל. במשך החדש הזה מלאת את כל מאויי לבי וגם תאתר לא חסר לי…
בוריס: (לוקח את ידה) אבל אבקש ממך, ברתתי היקרה, לתת לי מעט לנוח. אנכי עיף מאד מהנסיון, ראשי סובב עלי כגלגל…
ברתה: (נבהלה) מה פשר הדבר?
בוריס: התחפצי לדעת את האמת!
ברתה: בודאי, הגידה נא לי.
בוריס: ולכן דעי לך, כי הנסיון הביא לי תועלת רבה.. עתה נוכחתי לדעת, כי אינני יכל למלא תפקיד קשה כזה… אינני יכל… אינני חכל…
ברתה: המתחרט אתה?
בוריס: כן, ברתתי, מתחרט אנכי, והעיקר, ירא אנכי… חיי בשלום ורב תודות לך בעד שעוּרך זה שנתת לי. הוא עלה לא אמנם בהרבה כסף, אולם כדאי הוא הדבר, כדאי וכדאי… (מוריד את ראשו עמוק במחשבותיו).
ברתה: (קמה ממקומה, מביטה לכל צד, יורקת, צוחקת בכל כחה וצועקת) ארנבת, מוג לב, חה, חה, חה (יוצאה).
(המסך נופל)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.