של חנה

כאילו – לוח של שעון,

כאילו מקיפים פעמים אין־ספור לוח של שעון־ענק,

ולאט כל־כך:

בראי הקבוע בחלון שלצד הנהג אפילו יכולתי למנות את גזעי האקליפטים הצעירים שמעבר לכביש, אף כי רעדו מול העיניים; דומה, לכודים ברשתו של הגשם.

מעת לעת ראיתי ידיים הטורחות להחזיק בדלת האוטובוס כדי לפרוק ולהוריד מזוודות, ארגזים או סלים, מכוסים בגליונות־ניר של עתונים לועזיים: והנהג – מחכה עד היראות מטריה ועוד מטריה ומגבעת בציפוי־ניילון חוצות את הכביש ונעלמות בערפל הבוקר.

מחמת הבל־פה עצבני התערפלו זוגוגיות־משקפי. הבל־פי שלי.

סע! סע! – רציתי להקיש בכל תחנה ותחנה על משענת כסאו של הנהג, בעוד הלה מוסיף למכור כרטיסים בשויון־נפש.

משרוולי הנוסעים החדשים נטפו המים פנימה על מושביו המרופטים של האוטו. לחות עמדה בכל. האוטובוס כמו נסוג מיישוב ליישוב.

תמהתי – כיצד להאיץ, ואולי להפך – כיצד לעצור את הזמן?

פתחתי את החלון והושטתי יד, רציתי אוויר על פני כדי להפיג את העייפות, את חוסר השינה.

האוויר דהר בין אצבעותי.

“חם לך, בחור?…” שמעתי קול.

לא הגבתי. הוספתי להחזיק את ידי מחוץ לחלון, לבל אתנמנם.

מניה וביה ציירתי בצפרני על השמשה הרטובה. כתבתי את שם משפחתי. מחקתי.

ניסיתי לנחש מי הם הנוסעים שיירדו בחתנה הקרובה. לנחש על־פי חזותם ועל פי תנועותיהם המשתקפות בראי הקבוע על ראש הנהג.

גבר קשיש נגע בחבל הפעמון. משך ושוב משך. נתקף פחד שמא יצטרך לכתת רגליו בגשם מיישוב ליישוב. דיבר הונגרית. הסביר. הנהג התקשה להבינו. יכולתי לקום ולהושיט עזרה, אך נשארתי יושב על כסאי, בוהה אל הנוף המתפתל מעבר לי. הייתי משלח מבטים אל הצהוב והלבן – תערובת של חול וגגות; גם כתם של ירוק רועד הושלך פנימה מדי פעם.

בעצם, דבר לא דחק עוד.

ככל שהלך והתקרב האוטובוס אל התחנה עם שני עצי־הדקל חשופי־ הצואר כמו נשרים – דבר לא דחק עוד.

וכבר שמחתי על שעמד בי הכוח ונמנעתי מלהתחנן באזני הנהג: סע! סע! אבא מוטל מת ואני מוכרח להגיע!

בצאת האוטו אל כביש־החוף לכיוון מושב־העולים, שיחקו עננים מעל לעיניים. הם שטו בהתחבר ובהתפזר, עד כי שמש התבהקה מבעד לדוק של חורף.

כן, עוד לפני שעות אחדות, בקרבת איזה מחנה צבאי, עוד דימיתי לראות את מעיל־הגשם שלו, לראות את אבי מן הגב, כשצוארון־מעילו מופשל קמעה עד לשערות השיבה, שגונן כשל נוצות יונים רטובות;

ופתע – הוא נבלע במראה אחר.

אך כעת תמיה הייתי: כמה זמן מניחים למת להיות מוטל לפני בני־משפחתו?

*

הוא עוד מוטל היה בחדר פנימי.

מתחת למנורה המסנוורת את העיניים, בעיצומו של יום, בגשם שמעבר לחלון,

ואמי – נשענת אל מזוזת הדלת ובוהה כלעומתי;

והיא אומרת… מה היא אמרת?…

כלומר… היא עמדה במטבח ובישלה… בשבילו?,,, וכי בשביל מי תבשל?… כששמעה חירחור מצד החדר;… חשבה – קילקול קיבה… הן רופא הוא בעצמו ויודע… אחר־כך שמעה אותו: פאנושקה! פאנושקה!… אך כבר היה מאוחר מדי… אבל הרי היא רצה ורצה כל עוד כוחותיה בה להזעיק עזרה…

הוא מוטל היה במעיל־הפיז’אמה המפוספס. כף־ידו תחת הפנים. תנוחת שינה.

אך אפשר, הונחה כף־היד בין הכר לראש לבל תישממט הלסת?…

ואני אמרתי: עכשיו יש להתקרב… אפילו לא לנשק… רק להתקרב… אבל שמעתי צעקה… נדמה היתה זו צעקתה שלה… של אמי… אולי של אחותי…

אך מדוע לא לגעת?… מדוע לא לגעת בו?…

מה?… עד איזה גיל זה נקרא ‘בטרם עת’?

“אתה חייב לדאוג לסידורים” נאמר לי.

ומוזר היה כי האיש המוטל כאן בכל שיעור־קומתו, אינו יכול עוד לדאוג לעצמו… מצחיק… זו הפעם הראשונה… זו גם הפעם הראשונה שאני… כמעט הפעם הראשונה שאני רואה מת מקרוב… זאת אומרת – בילדותי… אז ראיתי… אך אמי היתה משליכה מדי פעם את שערותיה על עיני.

*

מה כעת? מה הלאה? כעת יש להרים שפופרת ולטלפן: אבי מת… בואו בבקשה וקחו אותו! וכי מה יעשה במת?

בחברה קדישא שואלים לתעודת רופא;

“כן, רופא,,,” אני אומר, “הוא בעצמו רופא… זאת אומרת היה… היה מטפל בעצמו… זאת אומרת… עד ההתקף…”

אחר־כך מצאתי עומד מול בית־החולים;

מצטערים… אין המת שייך אלינו… הרופא שטיפל בו…"

אבל הרי…"

אבל הבן, חבר, אין אפשרות – אולי מעשה רע הוא… אינני מתכוון לומר ש… וסלח לי שאני אומר… אולי בניתוח שלאחר המוות…"

האם יחליפו… מה בטחון שלא יחליפו אותו במת אחר?…

מחשבה זו לא הרפתה גם בעת ההלוויה. בעת שקראו את השם ברמקול, וביקשו כי מישהו ייכנס; כן, מישהו צריך להיכנס… צריך לזהות את המת, האם מישהו נכנס?

בחדר הטהרה רוחצים את גופו… בודקים… איזו בושה! באור הזה של חדר־הטהרה… המנורה כמו חיידקים… באור הצהבהב־כחלחל הזה… באור הזה של שתן…

אחר־כך: “צדק לפניו יהלך…”, פסיעות כמו בתוך עננים… ואפשר באמת בתוך עננים של גשם… מי ישא את המיטה? כמה?…

אילו לפני שנים… – חטא של מחשבה – אבל אז… אז כל העיר שבחוץ־לארץ… כל עיר־הולדתו… ובצד קברי המשפחה… ולא בחול הלח הזה…

אך מי העומד בתוך שוחה? עד המתניים בתוך שוחה… כמו בשוחת־קרב? אפילו אינו מביט… ועוד מעמיק את הקבר… לבסוף גם דורשים להוסיף אדמה למען יחזיק הקבר… יחזיק במלוא הכוח…

*

יצאו ימים ראשונים שלאחר הלוויה, ואמי טרם עמדה על המתרחש סביבה; בדלת כי צילצלו וישאלו לרופא, היתה מתבלבלת וכמו משיבה: “אני מצטערת, אין הוא בבית!”

רק טרחה במטבח. את הארוחה של אבי, שלא הספיק לכלותה, היתה מחממת פעמים אחדות מן הבוקר עד הערב, כמו בימים כתיקונם, עת רטנה על כי אחד מבני־המשפחה מתאחר שוב לשעת הסעודה.

פעמים אחדות ביום ניקתה את החדרים. רק מפני הלילות חששה, ואנו היושבים עמה בחדר הבטנו בה בהשתאות.

עקבנו בחששות אחר מעשיה.

בשבוע השני לאבל כיסתה בסדין את שולחן־הכתיבה של אבי.

אחר־כך הזיזה את כל הרהיטים מפינה לפינה, אך בבגדים מיאנה לגעת. בסוף החלה למיין מכתבים, פתקאות ותמונות־משפחה לאורה של מנורת־שולחן, גם באמצעו של יום, שכן על משקופי חלונותיה תלתה וילאות, עד כי עמדה אפלה בחדר כמו בתא של צלם, שם מפתחים פילמים שהובאו עד גמר.

היטב הגיפה את התריסים באמרה, כי רעש הסנסינים של שני עצי־הדקל מול ביתה, אלה המתנועעים ברוח הצוננת, הולם באזניה. יש וצלליות של עוברים־ושבים הגיחו פנימה, באקראי, שסועות מחמת הסורגים – והעירו בה חרדה.

חלומות־בלהה פקדו אותה שוב.

חשתי: אמי כמו מתרחקת בזמן ובמקום, ועמה כל הבית כולו, עד לנקודה המכונה בפיה ‘קו־השבר של המשפחה’,

אלא שחורף כעת.

ואילו חודש של קיץ היה,

כשראיתי את אמי לראשונה אוטמת את חלונות ביתנו באמרה, כי ריח של מוות עולה באפה, והוא חודר גם מבעד לקירות, מצד הרחוב.

היתה כובשת ראשה בכר ומתלוננת על מועקות, אולם בתרופות מיאנה לגעת. היא קבלה בעיקר על נבואות־לב, שהיו פוקדות אותה היעלם וחזור. לשידורי־רדיו חדלה להאזין. בעיתונים לא קראה עוד; רק היתה מטה אוזן לפסיעותיו של אבא על הסף, מנסה לתהות על מצב־רוחו, כבסרט אילם. בנו הילדים הפצירה לבל נצא אל מחוץ לבית.

שתיקה רעה היתה נעוצה בה,

עתים היו מבטיה נודדים אל הבגדים בארון־העץ, אותם כיסתה בסדינים כנגד אבק הקיץ וכנגד התולע – אולם כל חריקה מצד הארון גרמה לה לעצום עיניים לעפעף, כמי שממתין למכה.

אחר הסיבה פניה אל החלון גבה־המשקוף אשר לחדר. ציפתה;

ובוקר קיץ היה עוד, כשראתה את משפחת לוי, המתגוררת מעבר לרחוב, פוסעת בלווית 'ז’אנדראמים, מטופלת בתרמילים ובמזוודות.

עוקרים לבית חדש – חלפה מחשבה מוכנית בראשה, כדי שניה בלב.

אך קרוב לשעת צהריים, בהיכנס אבי לחדר־השינה, עלה באפו ריח תרופות חריף. גלולות־ברום חומות התגוללו על הריצפה, בצד כוסית מים גמועה למחצה.

היא רק ישנה. אפשר, שינה עמקוה מדי.

בהקיצה – כמו נכונה לדרך היתה.

כמו עקורה מן הבית.

איש־הרשות שבא לנעול את השער הביט אל צפרניו, אל נקודות הלובן שפרחו בהן כמו ירחים זעירים. הוא הביט אל צפרניו ומילמל: “רק לעבודה… רק לעבודה לוקחים אותם…”

אך פאנושקה אמי לא שמעה עוד.

היא נכונה לדרך היתה.

*

כבר אור עכרורי –

שיירות זזות

ובנפילה,

בעוד מיגדל־הפעמון בעיר שעל שפת הנהר צץ כמו אצבע שלוחה, באופק.

*

– – – רק קול הרגליים.

וכלי־האוכל המקושרים אל המעילים כשרוכי־הנעליים מקישים.

רגליים על־פי תוף.

“רופא!” נשמע בגרמנית.

“אל־נא! אל־נא!” לוחשת אמי.

ואבא מוסיף להלך ולהתנועע בטור על־פי קצב. דידוי העורבים אשר לשני צידי־המהלך.

עורבים כעין הקרח השחור, הופקדו למשמרת על כף ידו של חורף.

צפירה מצד נמל־ברגן בחתכה במספרי יהלום את האוויר.

אניה בוואקום העולם?

וניע־זיע לאורך עצים מודלקים. שמש על ענן של צמר־גפן. דם החודש.

מתי?

על פני השלג שרים.

עגלה כמתקלפת מצמר־גפן. דוחפים בה. מול. על־פני השלג שרים. על־פני העגלה. מוקיון־צעצוע על הדוכן. שני מוקיוני־צעצוע. ראש לימין, ראש לשמאל. רגל לימין. רגל לשמאל. גזורי־בד המיטלטלים על־פי משרוקית הרוח. מלתחה אופקית עם כוחות־אימום. צחנה. דידוי העורבים מואץ. כנפיהם על אופני הרכב. שרים.

שרים בשלוש קבוצות: גברים לחוד. נשים לחוד. ילדים לחוד. המרחק בין הקולות הולך ורב. הולך ומלבין.

רק לא להפריד.

ואת אמי אני רואה בין העורבים. היא מנתרת על־פי ניתוריהם. מחוץ לשורה.

אני פוקח את עיני – ואמי חוזרת אל השורה.

שוב שרים. על־פני השלג.

המרחק בין הקולות הולך ומצטמצם. כעת בערבוביה: גברים, נשים וילדים לקול תיפוף כלי־האוכל.

רק לא להפריד!

שער נפתח. נכנסים. נוצות עורבים מפוחמות בערפל. ערפל על מיטות־הקרשים.

“רק לשבוע!” קול דובר, “אחר־כך מחליפים: לשוויץ.”

אי־מי צוחק. ערפל על מזרני בוץ. קול ילד: “אמא, המזרן זז.”

כמו חודי מסמרים נוצצים מתוך המזרן. נוצצים מסמרים על כפות הידיים והרגליים. כינים. אמא, המזרן זז."

“היכן הרופא?” ושוב: “אל תזדהה!”

אבל הוא קם. “אתה האחראי!” – אומר קול מתכתי. “אתה רופא. אתה האחראי לנמצאים בצריף.”

ומידי בוקר – מניין. מונים את האסירים.

"ילד! ילד! נשמע מדי בוקר בהיפתח דלת הצריף. “ילד! ילד!” מדי ערב. בהיסגר דלת הצריף.

ואנחת־רווחה על הימצאות כל הנפשות יחד, כל המשפחה. עוד יום אחד.

אני רואה את אבי. הוא גוחן על בגד מושלך ארצה. “טיפוס־הבהרות.” פולט אבא.

חייל נרתע בפלצות מנער בגדיו בכפות הידיים, חוזר ומנער. המדים אינם חוצצים עוד. הוא שולף אקדח, אחר מחזיר את כלי־הירי אל חגורתו ברטט. הוא נושף עליו,

חיילים מהלכים בין טורי אסירים בחשש נגיעה. חיילים מתחננים אל אסירים לבלתי קרב אליהם.

לילות? כמה לילות בצריף?

כאן.

בוואקום העולם,

בקרבת נמל־ברגן. בבוקר חורף נפתח השער בלילה חורק שן וביום מפשיר בלובן.

שנה? שנתיים? שלוש?

אי־מי מוצא לוח־ימים ומונה. אי־מי פותח בשיר וצופה אל העורבים. במקום השמש יומם נדלק זרקור מדי לילה,

מישהו קורא: “ילד! ילד שלי!” מעבר לגדר בקול זר. הילד רץ אל אמו בבהלה: “נכון, אני הילד שלך?” ונלחץ אל אמו על מיטת־הקרשים, בעוד טור השוכבים מתהפך מצד לצד כלפקודה למען לפנות מקום.

לא, אל תצא עוד אל הגדר! אל תצא עוד אל האוויר!"

“שוויץ!” לוחש קול וראשים מתרוממים מעל הקרשים – יחליפו אותם, במכוניות־משא יחליפו אותם. ובינתיים? בינתיים רוחש לוחש המזרן והילד משחק.

את שמיכת־הבלאי מושך הוא מעל לראש ובפיחות קטנות טורח להניס את הכינים.

ואני רואה מבעד לקרע בשמיכה: שכובים כל הגופות וניצב רק אבי. הוא טוען כנגד חייל. הוא אומר: “פלוני עוד נושם.” חייל יורה, פלוני אינו נושם. אך אבא עודו ניצב. ולרגליו שורצות הכינים. בנמוך בנמוך. אי־מי ממציא מישחק. קריאת תפריטים בעל־פה בלחש בלחש. ערפל הצריף נמהל בריח הצלי. בניחוח המאפה.

הטבח שבחלון המגדניה, מול בית־הספר, מושיט לילד את עוגת־הקרם. וסוכרית הדבש משקשקת בכוסו של המורה אברהמסון. העודו חי? סוכרית־הדבש שוב משתקשקת בכוס, ובוחש המורה אברהמסון שנית בכלי־הזכוכית שבידו, והוא טועם מן התה הענברי. הוא רומז בידו.

ילדה שתלתליה כעין השבלולים השחורים יוצאת מן הספסל הראשון. “ויולה הביאי לי!…” אומר הוא ומטבעות־כסף מצלצלים באושר על כף־ידה של הילדה, בעוד המורה מניע ראשו לכיוון חלון הכיתה, אשר מבעד לו נשקף, סמוך־סמוך, מראה של טבח, מעשה־פסל, בתוך חלון־ראווה של קונדיטוריה. והטבח ענוד סינר לבן, מנענע בתרווד־הבישול שבידו על־פי קצב זימזום הדבורים.

וקוראים תפריטים, ואופים טורטים בשלושת צבעי הלאום: האדום, הלבן, והירוק, שכן על הקיר אשר חלונותיו מגניבים אל חדר־הכיתה את ריחות הוואניל, הסוכר והדבש, לרבות מראה הטבח – על הקיר הזה מתנוססת מפת הונגריה רבתי בדמות של פיל שוקט ובלתי־מזיק, הצבוע בשלושת הגוונים של האומה,

הילדה חוזרת עתה ובידיה עודף הכסף ושקית סוכריות הדבש עבור המורה. “הגרון, הגרון” משתעל אברהמסון באזני כל תלמידי בית־הספר היהודי, כלומר, באזני שנים עשר – ארבעה עשר הילדים היושבים כולם בחדר־כיתה אחד.

מה השעה אצלך, ויולה?" שואל המורה, אך בלי להמתין לתשובה, מושך הוא מצילה זעירה מכיס מיקטורנו – ומתחיל השיעור. מתחיל השיעור בתפילה, זו מודפסת על גליון נייר ב־שוליים על־גבי הקיר: “אני מאמין / באל אחד! / אני מאמין / במולדת אחת! / אני מאמין / בתחייתה של הונגריה הגדולה! / אני מאמין / בצדק עד!”

אחר־כך מצווה המורה אברהמסון על הבנים בכיתה לחבוש כובעים. הוא עצמו פותח בתפילת “שמונה־עשרה”.

וזז המזרן. אני שומע צעקת־פרא מפי אמי: “הלא את משפחתו הוא ימית! את בני משפחתו שלו, כדי להציל גוויה אכולת טיפוס!”

ומבעד לשערות אמי המתפרעות אני רואה צל אדם, ללא גיל, יושב בקצה, מיטת־הקרשים במעיל מואר זיו שלג ושפתיו רוחשות.

ושפתי הצל רוחשות, כמו טועמות מילים. שורות של שיר?

ופתע מתהדהד זמר בצריף. קם צל האדם על מיטת־הקרשים ומנצח על הפיות השרים.

מישהו מנסה להסות. והשיר מתפוצץ באוויר־הכפור.

נוטל האדם שארית של נייר (כרטיס משכבר הימים?), רוקק ורושם את שם מולדתו ואת שם עירו,

צחוק אדירים מסביב, אשר כלה ברעם פצצות־התבערה. ונוצות העורבים פורחות שוב אל־מול השמש האוכלת ממקצה המחנה ועד קצהו.

ועוד אמי צועקת: “מוות יביא על בני משפחתו למען צל של אדם!”

ומעל לצריף שוקע אל טיפוס־הבהרות ניצב אבי הרופא על משמרתו.

על כף־ידו של חורף.

"בוואקום העולם – – –

*

על משמרתו: – – –

אכן, צף ועלה בי רק שנים לאחר מכן, כמאוחר מדי – כי גם לו הזכות, הן גם הוא עצמו, ככלות הכל, היה מדבר על מצב־בריאותו כל הימים בקמצנות קיצונית, אנו בני־מפחתו קיבלנו כטבעי, כי חובת המקצוע המוטלת על כתפיו תגן עליו כנגד כל צורות המוות. אמנם, הוא גם היה היחיד בינינו, שעמד איתן אז, בכל תלאות המלחמה,

“כן,” הוא נהג לומר, “זה בזכות האופטימיזם הטבוע בי!” אך דומה, יותר שהיה הוא עצמו אופטימי – היתה נטועה בו אמונה במקרי־הגורל, וזו התפתחה אצלו ביתר־שאת עם שלהי־המלחמה.

“אם כבר נותרנו בחיים כד כה…” נהג לפתוח משפטים הרבה בלשון זו, אמונתו הפאטאליסטית, היא שכיוונה את צעדינו אף בשעת השיחרור והלאה, עם היפתח הגבולות אל ארצות המערב, כשאבא היה חוכך בדעתו להיכן להועיד את פני־המשפחה: האם לשוב לארץ־המוצא, או לתקוע יתד בארץ חדשה לשם בניית הבית מחדש.

בין כה לכה התחלף צבא בצבא, ובמקום הכוכב הלבן שעל־גבי כלי־הרכב האמריקאיים – הופיע הכוכב האדום שעל גבי כלי־הרכב הרוסיים.

"או־אז ברור היה, כי אפשרות ההגירה מערבה ירדה מן הפרק ואיננה עוד. אך משהוברר לאבא, כי ממילא לא נותר אלא לשוב להונגריה, נתקף בקוצר־רוח. היה טורח ללא לאות בבירור סיכויי הנסיעה בדרכי גרמניה, שעדיין שרויות היו בחזקת סכנה.

עם כל יום שחלף – בעוד אנו נתונים בארץ־הפקר – הלך וקדר גם מצב־רוחו, הוא הדביק גם אותי ואת אחותי בתשוקת־השיבה.

רק אמי חייתה מחוץ לזמן, נתונה בחרדת־מוות לגורל הוריה,

וכבר מזג־האויר הפך פניו, התחמם והצנין, וזרמו מי־סחף לאורך מסילות־ הברזל, שם ניצבו קרונות־הרכבת המצפים לתזוזה,

אבי לא חדל מלהביט בלוח־הימים, בקוצר־רוח הולך וגובר; – – –

*

ערב ריק.

ראשית סתיו.

כמכרים וותיקים קרבו ובאו יתושי הנהר, אך בהיפלט סליל העשן של הקטר – נפוצו לכל עבר.

תחנה מרוקנת.

הקופאי, לשמע השאלה בדבר כירכרה או סבל, משך בכתפיו בבקשו לנעול את משרד בית־הנתיבות של עיר השדה ההונגרית, אך בהבחינו ברופא הניצב מולו – השיק יד בתמהון אל מקטרתו והתגלגלו פתיתי־האפר על בגדיו. שפמו עלה וירד כתולעת מעל לשפתיו המשורבבות; אחר נעלם האיש בין המסילות.

אבא עוד תהה על סביבו רגע או שניים, נטל על כתפיו את המזוודה הגדולה ורמז לבני לווייתו, כלומר לאמי, לאחותי ולי, וארבעתנו צעדנו באלם על־פני הרחובות המוכרים, המתמשכים מתחנת הרכבת אל לב־העיר. “הייתי צריך להקדים…. לבוא תחילה לבד.” שמעתי את אבא מפטיר בינו לבין עצמו, אך השיב לו רק הד הצעדים.

קול פעמון באוויר.

שער נפתח ושער נסגר בצד הרחוב.

אבא החפיז לכתו, כשהוא נושם במלוא ריאותיו את אוויר העיר, המהול בריח־מתיקות של בית־החרושת לסוכר.

עמדו איכרים תחת עצי האקקיה והסירו כובעיהם.

“כמו בהלוויה.” אמרה אמי.

“מה?” שאל אבא בהסח הדעת.

נשמע רעש התריסים.

סוגרים את החנויות, הרי השעה שבע" העיר אבא “אך לא יתכן… זה כבר חושך…”.

מבית־המרזח ‘בורוש’ יצאו איכרים מבלי להשגיח בארבע הנפשות הנחפזות. על קיר המסבאה ניכרו גם באפלה סימנים של קרעי־פלאקאטים מגורדים: מגף הרומס מקק מגף הנושא כוכב מחומש ויד־ענקים עוקרת שורשים; וממעל – אותות צלב ־הקרס. תלושים היו כל הפלאקאטים, בחזית בנין־העיריה התנוסס דגל. מה צבעו? נדמה – אדום? אך לקוייה היתה הראות מחמת החשיכה.

“שלום דוקטור!” נשמע לפתע קול – ואנו המשכנו בלכתנו כמו במרוצה, בלי לאבד אף רגע אחד לשם השתהות.

זכרתי – כדי להגיע לביתנו הישן יש לעבור את סימטת־השוק ואת רחוב ‘עצי הנרות’. בו הענפים הרמים נזקפים אל־על בשעת שקיעה כלשונות שלהבת. זכרתי גם זאת: כאן ספגה אמי מכת ז’אנדארם עת התכופפה להרים מסרק שנפל מכליה. “לא יהא עוד צורך בו!” העיר הז’אנדארם" וכאן היינו עוברים משך ראשית ילדותי, מדי קיץ בקיצו, ברדתנו אל מעון־הרחצה שעל שפת הנהר. כאן, לרגלי פסל ה’צבי' – סמל עירנו – אשר כל המשקיף מבין קרניו יצוקות־הברונזה והסבוכות עשוי היה לראות את הנוף כולו.

אצו רגלינו,

רק אמי התנהלה לאט יותר.

היא האזינה אל הקולות הדובבים בקרבה. אך קולות של חרשים־אלמים בלבד היתה שומעת – כפי שהגידה לאחר זמן.

עוד שני רחובות אנו מול בית מגורינו הישן.

הנה כאן בית משפחת לוי.

אמי הפצירה בנו לבל נרוץ מהר כל־כך.

כאן, קרוב לביתה של משפחת לוי, הסבתי מבטי. היכן הילדה, אבא הציל אותה לאחר התאבדות הוריה, בסרבו להזריק לה את רעל המורפיום? – עלתה בי המחשבה לכדי־רגע. הלאה – שערים וגדרות, וגזעי־עצים החולפים לידינו כמו על גלגלי־רכבת. ידעתי: עוד מעט ינדוף ריח העיטרן מבעד לתריס הגליני המוגף, אשר לחנות לחומרי־בנין של האדון ארידא; והוא פרוץ מן הקירות של הבתים משולשי־הגגות שבסמוך.

ושוב ראיתי בעיני רוחי את ראשו של הסוחר נישא על גלי הריח של החומר השחור; ראיתי יד מתרוממת ואוחזת שתי כפות מאזניים על חוט דק, בעוד הקרקפת בעלת הפסוקת של האדון ארידא מרחפת באמצע כלשון־מאזניים. “מצטער”, שמעתי את ראש־הפסוקת אומר, “אין אנו משרתים יהודים!” וראיתי – ראש־הפסוקת מסתובב והיד חוזרת לטפל בשקילת מסמרות זעירים לתוך שקיות־נייר.

אבל מר ארידא…" תמהה אמי, "אחרי עשר שנות שכנות ומעלה… שכנות טובה.. כמדומה לי… " ועכשיו – ידו של ראש־הפסוקת מנערת את המסמרות ואת הנעצים הנותרים מעל הדלפק, מפזרת אותם על רגליה של אמי, מטאטאה פתיתי־צבע על שמלתה של האשה היהודיה.

את השאר לא ראיתי עוד מחמת מיצמוץ עז בעיני. אך השלט עם השם ‘דארידא’ עוד התנוסס מעל לחנות, שהאות הראשונה של השם זקורה קדימה ככרסו הגמלונית של הסוחר. רק נשחקה במקצת מחמת צוק־העתים. דומה, חנות זו לא נפתחה זה כבר, על אף ריח העיטרן שהיה מנדף מן הכתלים, בעוד הריח רוחף־ורודף מאחור ברחוב – בא וניצב על תילו ביתנו ברחוב 'אישטואן הקדוש".

אבא, כתקוף־בולמוס, כבר היה פוסע מחלון לחלון ומבקש להבקיע מבט אל החדרים פנימה, בוחן את השער הכחול – שם התנוססו שרידים של חותמת־שעוה מטעם העיריה.

קול־חריקה בא מעבר הגן שמאחורי השער. הכרנוהו: גלגל־הבאר נע מעלה־מטה ברוח הערב. נשאה אמי עיניה אל ראשי האקקיות הניצבות משני צידי הבית, הן גבהו מעט.

נגע אבי בידית. ניסה באצבעותיו להתיק את הבריח.

התכופף. הרים פרסת־ברזל מושלכת אל אבק הכביש. לחץ. ידו נפצעה מן הברזל החלוד.

“פטר יוכל לטפס פנימה!” הציעה אחותי בהתכוונה אלי, אך אמי אחזה במעילי בחזקה.

השתוממה אמי על אדישותה למראה בית זה ובסיבתיו.

אך אבא עוד טרוד היה בנסיון לפצח את המנעול. מחמת החשיכה קשה היה קבוע בעליל אם המנעול לבדו מחזיק את השער המוגף, או שמא נתקעו בו גם ווים. מכל מקום, אותם קרשים מסומרים בשתי־וערב על שערי הבתים העומדים למכירה – נעדרו כאן מפתח־הכניסה.

רק כעת הבחין אבא בקרן־אור דקה, שהיתה נודדת מחלון אל חלון. אור של פנס־כיס. אולי עששית־נפט היא. והוא חישב: כתם־האור מהלך מחדר־השינה אל חדר הילדים. אך יתכן כי בהיפתח דלת הפרוזדור יסתנן קו־אור מצד הבית הסמוך.

והוא חשב: יקיף את הבית ויציץ מבעד לסדקי החומה, אך הקיסוס שצימח במשך החדשים הארוכים של העדרנו הסתיר את הבקיעים, וידו של אבא שנפצעה מקודם, כאבה.

אילו ידע לפחות אם נותרו הרהיטים.

לפתע בוש ברגשנותו. הרי אין זו מידה ממידותיו. וכי לשם מה, בעצם נחפז הוא לבוא? וכי סבור היה באמת ובתמים כי ניכנס באישון־לילה ונשכב במיטות העזובות? – השמיע אבי מהירהורי־לבו. – הן ככלות הכל, לא העלה זאת בדעתו ולו לרגע קל. משכה אותו רק איזו סקרנות. איזו תחושת ניצחון: הנה, אף על פי כן, נשארנו בחיים! נשארנו בחיים וחזרנו, בדיוק כפי שהתנבא! כפי שלא ויתר על התקוה אף להרף־עין, בניגוד לכל הספקנים!

אך בכל זאת, זה היה מעשה־שטות לבוא כך… כולנו… כגנבים בלילה… בחשאי… בלי הכנה… סתם לקנות כרטיסי־רכבת בתחנת־הגבול ההונגרית בכסף של הג’וינט ולנסוע חזרה אל עיר זו…

צריך היה להכשיר את הקרקע… להשאיר קודם את המשפחה בעיר־הבירה אצל קרובים… אצל מי? וכי יודע הוא מי מבין הקרובים עוד בחיים?… כן… איזו דודה רחוקה… עליה נודע במקרה… זה הכל.

אך הוא שוב נענה לעקשנותה של אנושקה (כלומר – של אמי) כי היא חששה להישאר לבד עם הילדים – דווקא עכשיו – ככלות התלאות!… הנה – יהא צורך מעתה לקנות הרגלים חדשים!

אבא עמד והיטה אוזן.

קולות־חבטה של דלתות באו מעבר לכתלים. דומה גם קול פסיעות רגלים. אך אפשר כי הרוח בלבד היתה מגלגלת את קרעי־הנייר.

הוא נסוג אל הרחוב. רגע ארוך התכרבל לו בשתיקה. לבסוף אמר:

“פאנושקה, אנחנו נשכור חדר בבית־מלון.”

הוא אמר זאת בשקט לאמי, בעודו מתאמץ להרים שוב את המזוודה. אך בטרם יטוש את המקום – הציץ שנית מבעד לחלון הבית.

“מוזר…” השיח בינו לבין עצמו.

“מה העניין?” שאלה אמא, עצבנית.

“לא כלום.” פלט אבי, “ובכל זאת… כאילו ראיתי את דמותו של זינגר… זינגר הרוכל, שנעלם לפני שנים רבות… בראשית המלחמה…”

*

פקיד המודיעין של בית־המלון “אל המצביא” הורה על סעיף בספר־האורחים:

“אבקש לרשום גם את המקום ממנו הגעתם לכאן.”

אבא רשם לאחר הירהור קל את המילה "ברגן־בלזן'.

“תודה” אמר פקיד המודיעין.

אבא הביט סביבו. עיניו נתקלו בכתם מרובע בהיר על־גבי דלת הכניסה; – מקום השלט ‘לכלבים וליהודים הכניסה אסורה’.

פקיד המודיעין גחן לעבר אבא ובחן אותו ארוכות.

נטלה אמי את מפתח החדר ופנתה לעבר המדרגות המובילות אל קומת־המגורים. היא אחזה במעקה, רעד מוכר חלף בה, משהו מן המועקה והבחילה.

לישון! לישון! – הלם בה קול פנימי.

“אתה חדש כאן?” שאל אבי את הפקיד.

“כשנה, אדון!”

“ואיפה מר אראד, בעל המלון?”

הפקיד התווה בידו תנועה, כמי שאומר" פרח ונעלם!

“ברח מפני הרוסים?”

פקיד המלון הרחיב שפתיו בחיוך, אחר־כך חזרה הבעה של רצינות אל פניו והתחלפה בארשת של חשדות.

“האדון מכיר את המקום?”

“כן, התגוררתי פה…”

פרש הפקיד ברוב רצון טוב מופגן מאחורי דלפקו, הציע באדיבות רירנית לסייע ולהעלות את המזוודה אל חדר־המגורים.

“אין צורך!” פלט אבי.

*

שנת אבי נדדה.

"לילה בהיר היה, ומבעד לחלון נראו אמיריהם של עצי־האלון העתיקים. נולד אבי בעיר־שדה זו, אך מעולם לא התגורר בה בבית־מלון; לפיכך לא הכיר גם את מראה העצים הללו במבט־של־מעלה. תמיד רק את גזעיהם העבותים, מול בית־החולים העירוני, בו עבד מאז היותו רופא צעיר. ואף על פי כן, כשנפטרה אמו, זאת אומרת סבתא, שבועות אחדים לפני ה’גירוש', נאלץ להיכנס בעורמה אל חדר־המתים, כאילו בא בעניין לא לו, אל בר־מינן זר; הלווייה כבר אסור היה לערוך בהשתתפות קהל.

ובכל זאת… טוב שהיא מתה עוד לפני הכל…" היה אומר אבי. בהתייחסו לסבתי. “הן בלאו הכי לא היתה נשארת בחיים… וכך לפחות היא נחה בקבר משפחתי… לצד סבא אלכסנדר.”

הוא קם מן המיטה ועמד אל החלון. אפשר, ניסה ללכוד במבטו את הסימטה המשתפלת ויורדת אל בית־העלמין היהודי, אולם ניתן היה לראות בעד החלון רק את ביתה העזוב של משפחת לוי.

לפנות שחר דפקו על הדלת.

הפקיד מלופלף־העיניים הודיע, כי מחכים לרופא באולם־הכניסה של בית־המלון.

*

אכן, לא היה עוד ספק: האיש בתלבושת־השעטנז – מכנסי־צבא, מעיל־גשם על הגב, חולצה מלוכלכת וכובע צבאי ללא תג, איש זה אינו אלא זינגר הרוכל אותו דימה אבי לראות בחדרי ביתנו בלילה. פרחו שמועות על זינגר זה, שנעלם עם פרוץ המלחמה, כי ברח אל הרוסים ומשם היה משדר ידיעות לבני־משפחתו בפרק זמן מסוים, עד כי הגיעהו קץ רע ומר, היו שקינאו בו על כי ניצל מגורל שאר בני־עירו היהודים.

אבי הושיט לו יד, אך הלה ניצב ללא ניע.

“זינגר…” לחש אבא.

האיש כבש את עיניו בריצפת בית־המלון.

איך מצאת אותנו כאן?" שאל.

זינגר הניע את שפתיו, אך לא נטשו הקולות את פיו. אבא הביט סביב והצביע על כורסא באולם־הכניסה של בית־המלון למען ישב האיש, אך בטרם הספיק להגיד דבר, הושיט זינגר מקל־במבוק, בעוד הבעה מאובנת על פניו, שלרגע נסדקה בחיוך קשה.

הכרתי את המקל. זה היה מקלו החביב של אבא, בו היה מהלך ברחובות בימים כתיקונם, בערכו ביקורי־בית אצל החולים. ערב ה’גירוש' הניח אותו אבא ליד דלת־הכניסה של הדירה, יקחהו מי שיקחהו! כעת לא ידע אם לשמוח על חפץ ראשון זה המושב לו עם חזרתו לעיר… תוך־כך שוקל היה שמא זינגר ־ יש לו ידיעות על גורל אנשי עירנו היהודים, אולם בטרם התאושש מן ההפתעה, נראה זינגר מתרחק מבעד לדלת־הזכוכית של המלון. רק שובל של איזה ריח חריף הותיר אחריו.

*

יום נבלע ביום ומרוץ השבועות טישטש כליל את תחושת הזמן, בעוד משפחתנו מוסיפה להתגורר בבית־המלון של עיר־השדה.

גשם התחלף בברד, והנה השלג כעת!

אמי, חזרה אל מצב קהות־החושים, כשהיא מצפה ללא־חשך לאות־חיים מהוריה.

הקירות מתו סביב, לשעה קלה בלבד היתה מרימה את תריס־החלון למען הגניב פנימה פיסת גג מושלג של בית־החולים העירוני ממול, למען אוורר את החדר.

הלך וגבר קישבה לקול פסיעות הרגליים מעבר לדלת. ציפתה לטוב, ציפתה לרע, הקשיבה.

ימים הראשונים לשהותנו במלון, כתקוף קוצר־רוח על אבי, היתה אמי נזכרת להתלונן על מיחושי "ראש וסחרחורת, והיתה מתחננת לבל ניטוש־אותה לבדה, ולו לשעה קלה, שמא יקרה אותה אסון.

מעת לעת היה אבי אומר: “יש לגשת לעיריה ליטול משם את מפתח הבית.”

“מחר, אנא גש מחר!” הפצירה בו אמי למען ידחה את מועד החלטתו להתחיל בחיים חדשים על ידי החזרה אל בית־המגורים הישן.

לבסוף הפך הזמן לישות חסרת גבולות וצורה, כמו השלג והברד היורד ומתופף ללא־הרף.

ספונים בחדר היינו משחקים בחפיסת קלפים במישחק ה“פאסיאנס”, או מאזינים לצלילי הרדיו לרוב מתחנות רחוקות, או כותבים שורות־של־סתם על מחברת,

רק בשעות הערב, עם הישמע שריקת הרכבת העוברת על־פני הגשר, היה אבא קם, לובש את אדרת־החורף שלו, מתנת הג’וינט, ושם פעמיו אל בית־הנתיבות, שמא ישוב איש מיהודי העיר,

בשעה זו כבר נעולות היו החנויות והרחובות ריקים.

מן הרכבת ירדו, לרוב, חיילים רוסים או איכרים ואיכרות, שנשאו סלים ושקים, לאחר תיווך סחורתם בערי המרכז בהן גדל המחסור עקב שיבוש חיי הכלכלה.

יש בירכוהו בשפה רפה, אך איש לא קרב אליו.

אולם פעם אחת, ואני נגרר אחרי אבא, נשמע מקרוב קול, קול נשי, אבא הביט סביבו, חיפש. כמעט המשיך בדרכו, כשהבחין בפנים הניבטים בו מבעד לחלון נמוך־כרכוב של בית־איכרים.

“דוקטור,” נשמע הקול במעימה מונמכת.

ראש האשה שמנמן, שערות דלילות ואף פחוס אל השמשה.

אבא נעצר.

הקול – ספק ביקש להזעיק, ספק הזמין לבוא.

“דוקטור,” חזר הקול ונשנה, מראה הפנים התערפל מחמת הבל־שפתיים על הזגוגית.

אבי היסס רגע. אחר הדף ברגלו את שער־העץ הנמוך. בקע צליל גונג וקול נשירת שלג מעל גגון־הרעפים של שער־הכניסה.

ריח תפוחי־אדמה כבושים טפח על נחיריים עם הכניסה אל המטבח דחוס־החום, אשה כבת שלושים ישבה על אדן־החלון הרחב וביקשה לקום לקראת הרופא,

היא צלעה על ירכה,

“סלח לי,” פתחה בהתנצלות, בעוד היא מתירה במופגן את שערותיה.

בחלוק־הבורדו שלגופה הזכירה פרי סדוק. "סלח לי, אך אני עוקבת אחריך זה שבועות אחדים, בלכתך אל בית־הנתיבות ובשובך משם… אך אינך זוכר אותי בודאי. "

“אני משתדל,” אמר הרופוא בעוד הוא סוקר בעיניו את רהיטי החדר, שעוררו בו כמיהה בשל היותם כה בלתי־תואמים את ממדי בית־איכרים זה. בלט בעיקר ארון־הספרים הכבד. עשוי עץ־תולענה, שמאחורי זגוגיותיו נערמו עתה בערבוביה ז’ורנאלים צבעוניים.

“שב בבקשה!” נזכרה האשה להציע מקום.

"התכבד נא!' הגישה קופסת סיגריות לאבי.

“תודה, איני מעשן.”

“צר לי שסיגריות אלה פשוטות כל כך, אך אין להשיג כעת אחרות, רק את הגסות האלה, סיגריות רוסיות… זאת אומרת, אינני מתכוונת לומר שברוסיה אין סיגריות טובות, ודאי שיש… רק ש…” נחפזה להוסיף.

לא, תודה, לא משום כך, אינני רגיל בעישון!"

“משקה חריף, לצערי, אין בביתי… כי לשם מה? הן בלעה המלחמה את כל הגברים… נוצרים ויהודים גם יחד… רק סבא נשאר… ובאשר לו – מוטב שלא ישתה.” אמרה והנידה ראשה לעבר תנור־החרס, שם נגלתה דמות איש זקן ומכווץ תחת ערימת שמיכות. שמיכות במעורבב – משי ושערות סוס גסות על־גבי הדרגש.

“הוא החולה?” שאל אבי.

האשה לא ענתה.

“קח, קח נא מזה!” הגישה לאבי תיבת־ ממתקים מגולפת בעץ, “וגם לנער.” עיניו של אבי בחנו את מכסה התיבה. צורת נחש מפותל על מוט־זהב נראתה שם – סמל בתי המרקחת.

פתע כמו הבזיק בו זיכרון. ידע מניין מכיר הוא אשה זו.

הפך את התיבה.

אמנם כן! נמצאו שם חרוטות המילים " האחים סימזאי".

האשה הרגישה בתמורה שבהבעת פניו של אורחה.

“עבדתי אצלם, שנים רבות עבדתי אצלם,” אמרה, “על כן רציתי לדבר אתך, שמי אילונקה.”

אבי הניד ראשו ואומר: יודע אני.

לאחר שתיקה העיר: הם מתו. שניהם."

עתה עמדה האישה בהפניית עורף. נטלה צרור עיתונים מארון הספרים. נדמה, רטט עבר בגופה. לאחר מכן פנתה אל השולחן ופרשה עליו בלהיטות גזירי־עיתונים.

היו אלה, על־פי רוב, רשימות של שמות. אבי קרא אותן פעמיים־שלוש, עד כי קלט את שם־משפחתנו בין שמות־המשפחה השונים. לכהרף־עין פשט בו תמהון. רוב השמות היו זרים לחלוטין. כאילו נקלע השם, שמנו, אל ארץ־נכר.

אני אוספת את כרשימות האלה, מזה חדשים אני אוספת אותן, מאז התחילו להתפרסם, זמן קצר לאחר המלחמה, לפיכך ידעתי שאתם עתידים לחזור."

אבי ריפרף בין הניירות. בצד רשימות הודפסו שמות מקומות עם ציון ‘מחנה הריכוז’ ותצלומים בצידם. אשר הראו גוויות אדם וחיילים.

זה וודאי היה נורא!" אמרה האשה.

אבא הימהם.

“אשפות קומקום, הלא תשתה קפה שחור?” שאלה האשה ובלא להמתין למענה וניגשה אל הכירה.

מבטו של אבא נדד אל פינות החדר והשתהה על תצלום מוגדל מאוד, מוקף מסגרת בלתי תואמת, אשר כמו הורכבה בחיפזון והונחה על הספה לשם הבלטה. התמונה הראתה את האחים סימזאי, בעלי בית־המרקחת המרכזי של העיר, ישובים על דוכן מרכבה מהודרת ובין השניים, בתווך, אילונקה בתלבושת־רכיבה מתפקעת על גופה, שהיא מחזיקה בידה שוט. מראה האשה המתקינה קפה, בצד אשה הדוהרת על מרכבה בין שני גברים – עורר רחמים.

“יש לך רשימות נוספות של שרידי המלחמה מן האיזור?”

זהו, על כן רציתי לדבר אתך."

“לא בענין מחלת הסב?”

“בריא הוא, רק זקן. אך בזכותו השאירו אותי בחיים. תיכף תשמע. אם רצונך בכך.”

הניחה שני ספלי קפה על המגש. הכלים עטורים היו בפסי־זהב ונשאו אף הם את סמל הנחש המעוקל של האחים בעלי בית־המרקחת. הבל הקפה עמעם את זגוגית התצלום. נטלה אילונקה את התמונה בשתי ידיעה, ניגבה את הזכוכית ואחר־כך פירקה את המסגרת.

“האם יודע אתה עליהם דבר?”

הן אמרתי לך, הם מתו שניהם. הייתי על ידם בעת גסיסתם, במחלת־הטיפוס.

כמו ארשת של שביעות־רצון צטיירה על פניה של האשה, ושמא רק נדמה היה קודם לכן, כי רעד חלף בגופה עת הוזכר מותם של שני האחים?

האם אוכל לדבר אתך על עניין אישי?" שאלה לאחר שהות.

“לרשותך! בדבר נסיבות מותם?”

“כן… זאת אומרת… הן יודע אתה, כי בתור נוצרייה לא ניתן לי להילוות אליהם עת לקחו אותם לעבודה. כך אמרו: לעבודה…”; היו סבורים כי רק אזיק להם בזאת… אך שתה־נא בבקשה את הקפה! מדוע אינך שותה? עשוי הוא מעולש, אך בימי מצוקה אלה קשה מאד להשיג קפה אמיתי… אפילו לאנשים אמידים… אם יש עוד כאלה… אם כן, הם סירבו לרצוני להסתפח אליהם אל דרך בלתי נודעת… על־אף הצער שבפרידה; כן, צער מפורש… הן מקץ אחת עשרה שנות שהייה בביתם… ולולא אהבת שני האחים אלי, ודאי הייתי נישאת לאחד מהשניים… על־אף היותם יהודים… וסלח לי שאני מזכירה מילה זו, אך מוכרחה אני לבטא את עצמי…"

אבא הביט בשעונו. המלל הארוך של האשה והצטדקותה החלו להלאותו…. כי מה לו לאבי סיפור־אהבים של אשה זו?

היא, כמו מנחשת מחשבות, הוסיפה:

סלח לי שאני מעייפת אותך בפרטים אלה, הנראים כמיותרים, אך חייב אתה להבין… כלומר לעמוד לצדי בעניין התביעה…"

“בבקשה?” פלט אבי.

האשה שלפה דף־נייר מקופל מאחורי קרטון החוסם את מסגרת התצלום. “זאת צוואתם… לפני שנלקחו לעבודה… הן אמרתי לך, שהליכתם הוגדרה כאילו לצורך עבודה; אם כן, לפני שנלקחו לעבודה הפקידו בידי… עם פירוט… לפיכך יכול אתה לראות כאן פריטים מביתם… זאת אומרת במקרה שיחזרו חיים… במקרה ש… כלומר בתור יורשת יחידה…”

“אני מבין.” מילמל אבי.

“אבל לפני שנמצאה עדות חותכת למותם…”

“אני מבין” חזר ואמר אבא.

“כמובן אינני דורשת זאת חינם… הן סוף סוף טירחה היא… ואפילו מן הרכוש יישאר מעט בשל ההלאמות שהמישטר החדש פתח בהן… ברור כי אין לדרוש זאת חינם…”

אבא נגע בראשו כמו מחמת כאב, אפשר גם חום החדר וטעם הקפה, פעלו עליו.

“סבור הייתי בעניין מחלה.” הפטיר.

האשה נאנחה.

“הם היכו אותי, לאחר גירוש התושבים היהודים מן העיר קראו לי… סלח לי שאני אומרת זאת בנוכחות הנער… קראו לי ‘זונה של יהודים’… ואפילו רצו להרוג אותי, וכפי שאמרתי לך… ריחמו עלי רק משום שסבא הוא זקן…” כפי שאמרתי… אבל היכו אותי… הן יכול אתה לראות על פי צליעתי…" היא עמדה עתה מול הפתח וחסמה את היציאה.

“דוקטור, אנא בדוק אותי! אני חולה!” השמיעה בשמטה את החלוק מעל גופה ללא בושה.

עיני אבא נתקלו במבטי־הדג של הזקן המוטל על הדרגש, אחר ניצב כאילו מבקש לסוכך עלי בגבו הרחב.

האשה הלבושה בקןמבינזון משכה בידו.

נגעתי בידו של אבא: זיעה היתה בה – או רק דימיתי זאת…

מעל ירכה הצולעת הפשיטה האשה את הגרב בהרימה את הקומבינזון,

“מצטער” אמר אבי בעמדו בסף. “גשי לבית־חולים!”

בצאתנו את הבית, לאורך כל הדרך, כמו הידהדו המלים: “זונה של יהודים!” ברחוב אפל ניגפו הרגליים בעוברים־ושבים, שפלטו קולות גידוף. השמות שברשימות הניצולים ריקדו מנגד. לבסוף הופיע שם־משפחתנו לבד. באותיות־קידוש לבנה.

*

אבא ביקשני להימנע מלספר באזני אמי על הביקור בביתה של פילגש האחים סימזאי. הטרידו את מנוחתו, בעיקר, רשימות הניצולים, אשר שמות הוריה של אמא נעדרו מהן. מוטב, תוסיף היא לקוות, הן ככלות הכל אין לסמוך על ידיעות חפוזות שבעיתונים, ולאחר ‘רעידת אדמה’ אין גם לחזות לעולם מי בחיים ומי במתים. אולם, הוא עצמו התחיל לקנות את העיתון המקומי, זה הרואה־אור שלוש פעמים בשבוע; ובמידה שאמי ניתקה עצמה מן המתרחש סביבה בעיר, הלכה התענינותו שלו וגברה בהווה.

מן העיתון נודע, כי עומדים לארגן מחדש את בית־החולים העירוני, אשר למעשה היה נעול בשל העדר כוח אדם מקצועי.

“החיים חייבים להימשך.” היה אבא אומר, בעוד אמי אוטמת את אוזניה משמוע, או פונה אל החלון וצועקת: “הקשב, אם כן, הקשב!”

קולות צעדה־בסך ושירה עלו מן הרחוב פעמים אחדות ביום, קולות שירה: “עולם חדש נבנה־נא!” בקעו, ומבעד לחלון נראה יער של דגלים אדומים מתבדר ברוח, כמו שמים חדשים; ועם זאת, הגשם והשלג היו יורדים בלא־הפוגות ומוהלים את המדרכות בבוץ.

"הביטו! הרי זה דארידא הסוחר, סוחר־הברזל!' קראה פעם אחת אמי במפתיע מאצל החלון. ואמנם דארידא הפאשיסט צועד היה בסך, כמי שאמון על מעשה כגון דא, מניף זרועו תוך שהוא תומך את הדגל המאדים וקורא קריאות רמות עד פקיעת־הגרון, כשהצועדים בסך עונים אחריו כמתורגלים להפליא, והקריאות מתהדהדות בחדר ספק “הידד”, ספק “הייל”; אחר־כך היו מגיעים גושי־ההמון עד קצה החורשה שבירכתי הרחוב ומתמוללים בערפל המרופש־ארגמני, בעוד קרעי כרוזים מעופפים אחריהם באוויר ככנפי עוף מרוטות־נוצה ואדישות.

בימים אלה חש אבי, כי הקירות של בית־המלון מגלגלים עליו מועקה הולכת וכבדה. אפס־המעשה של שבועות שהותנו המחודשת בעיר החלו להלך עליו חששות מפני הבאות.

“אגש לבית־החולים!” הודיע באחד הבקרים, “הן לא יתכן לחיות לאורך ימים מכספי הג’וינט; וכי כמה זמן יתמכו בנו? לבד מזאת… אין אנו בגדר עובדים, ובמצב של המישטר החדש… וחוץ מזה… ודאי גם זקוקים לי…”

אך למשמע המילים פתחה אמי בהתייפחות קורעת־לב: "אתה לא תלך!!, צעקה היסטרית כמבקשת להפנט אותו לבל יעיז לנוע ממקומו. “אתה לא תלך!!” צעקה שוב. אחר־כך צנחה על המיטה בעודה ממלמלת: “חבל שנשארתי בחיים… חבל שנשארתי בחיים!”

לאחר מכן הסיבה פניה אל הקיר, כששפתיה רוחשות: “צאו! צאו כולכם מכאן!”

רמז אבי למען נצא, אחותי ואני. הוא עצמו ישב לצד המיטה.

אחותי פנתה ויצאה באין־אומר ודברים, כמעט בחיפזון. ואילו אני – חשתי כיצד רקותי הולמות. בכי שם מחנק לגרוני.

חוטאת היא אמי – שמעתי קול בלבי– לאחר שכולנו, כל ארבעתנו נשארנו בחיים… איך היא… איך היא… איך היא אינה מתביישת"…

בלא שים לב עמדו רגלי ברחוב החורפי.

עתה נזכרתי כיצד הייתי נוהג, לפני שנים אחדות, לחלק את אמי לשתיים: לאמא של יום טוב ולאמא של חול, בהתאם למצבי־הרוח שלה – ושלי. אך כעת… כעת אין להבינה כלל…

בין כה לכה מצאתי את עצמי מהלך ברחוב, הולך וסובב, הולך ומתקרב למדרון האץ אל הנהר. כבר ראיתי למול עיני את מיגדל־הכנסייה הקאתולית, אשר הצלב שבראשו כאילו מנסה לאזן את השמים מול הכוכב האדום שהודלק בראש העיריה. תקף עלי פחד איסוריה של אמא לקרב אל הנהר, זה המתנצנץ עתה בשריון־הקרח החורפי, כמו אביר תחת עומס כלי ־נשקו; הבטתי לאחור והועדתי פני לרחוב ‘אישטואן הקדוש’, מקום ביתנו הישן. בין הליכה להליכה חשתי את לבי מתמלא גאווה של הפקרות. ידעתי – זו הפעם הראשונה שפועל אני ביודעין ובמפורש בניגוד לרצונה של אמי. וגם כעת – לולא התקף העצבנות שלה, מי יודע אם הייתי זוכה לנשום אל קרבי אוויר זה של ‘היות שייך לעצמי’? תחושה זו פשטה בי והרגשתי צער על אחותי, על שאין היא שותפה להרפתקת עברינותי זו. הירהרתי בה ותמהתי לפתע על החיפזון והקלות בהם יצאה את חדר־המלון לשמע צעקתה של אמא. חשד־מה התעורר בי: שמא גם אחותי?… שמא אף היא יודעת תחושת־הפקרות זו של הפרת מצוות־פיה של אמנו?

החילותי להרהר במעשיה כפי שנגלו לעיני, וכן בהתרחשויות של שלושת־ארבעת השבועות האחרונים, אשר לא הקדשתי להן עד כה תשומת־לב יתרה או נשארו תמוהות בעיני, בתחום היחסים שבין אחותי לבין ההורים. ראשית, נזכרתי כי אחותי לא הצטרפה, כמעט אף פעם אחת, אל אבי ואלי בצאתנו לבית–הנתיבות, ועם זאת היתה אמי משמיעה מדי יום ביומו: “כשאתם משאירים אותי לבד… כשאתם שלושתכם הולכים…”, זאת אומרת אמא משוכנעת, שגם אחותי נלוית אל אבא מדי ערב. על כל פנים – אין אחותי נמצאת בבית בשעות ערב אלו… דבר זה – מעל לכל ספק הוא. לפני ימים מספר אף אירע מעשה, ואני דימיתי לראות את אחותי מרחוק, עומדת או מהלכת ברחוב.

היה זה שוב, עת שירכנו דרכנו, אבא ואני, חזרה אל בית־המלון. לפתע רציתי להגיד לאבא: הבט, הנה מיצה! היה זה ביום האחרון של השנה, ואולם־ההמתנה של תחנת־הרכבת נעול היה. או־אז נזכר אבא, כי ליל־סילבסטר כעת. הוא השתומם ביותר על שלוח־הזמנים נמחק כדי־כך מתודעתו.

“בוא!” אמר, “אין היום מה להמתין, אין סיכוי שיגיע מישהו, חוץ מן השנה החדשה!…”

'אתה זוכר," שאלתי תוך שאנו מהלכים, “איך היית משתעשע בליל־סילבסטר, כל פעם, בניחוש־עתידות?”

אבא צחק. נעם לו, כפי הנראה, זכרון המעשה.

הוא צחק ואמר: “כן, אבל תמיד טעיתי!”

כך פסענו, אבא ואני, על־פני רחובות מכוסי־שלגים; כבר הודלקו פנסי חוצות ולפתע, בקרבת בית־הפנימיה של הגימנסיה העירונית, דימיתי לראות את אחותי מיצה. חבורה של נערים ונערות יצאה אותה שעה משער־אבנים שמעליו התנוסס תבליט המתאר את הנהר – גאוות העיר – גואה על גדותיו לפני דורות רבים, בעוד גברים עזי־נפש, תושבי הסביבה, מצילים בסירות – זקנים, נשים וטף.

הנערים והנערות נשאו מגש, גבוה־גבוה באוויר, ועליו חזרזיר אפוי סוכר ומארציפן, כמינהג הנוצרים של סביבתנו להקביל בשמחה את השנה החדשה ולהיפרד מן השנה החולפת. אחד הנערים אחז בידו פנס־רוח וניענע בו אנא ואנה. ירד שלג על החזרזיר השחור אשר הלבין עד מהרה. הכל שרו שירים עצובים־עליזים. אחותי, אף היא בקרב חבורת הנערים והנערות, אחזה בקצות אצבעותיה במגש של חזרזיר־הממתקים. שרה אף היא.

מראה מעילי־הפרווה הלבנים של בני החבורה הרעשנית, וכן תנועות מגפיהם השחורים, הרושמים מעגלים בשלג, לרבות עיגול־האור שהטיל פנס־הרוח – כל אלה שיוו להתרחשות צביון של פולחן, בו מתמזגים כל המשתתפים לישות אחת. רק אחותי בלטה בחליפת־הקטיפה שלגופה, מתחת למעיל־חורף כחול, הגדול מכפי מידתה, והפרוש משום־כך על כתפיה. החליפה – גזרה ותפרה אותה אמא מחומר־וילון, שנזדמן לה בין עיי־חרבות של אולם־תיאטרון בגרמניה, בדרך טילטולינו חזרה אל הגבול ההונגרי. שמחה אמי על מציאה כשרה זו, אשר איפשרה לה להלביש את מיצה ‘בגד כמעט אנושי’. אמי אף טענה, שהפסים הטבועים בוילון, אף הם לטובה, שכן רצים הם לרוחב הבגד, ולכן עשויים להעניק מראית שמנה יותר לאחותי הרזה כגפרור.

רק על תסרוקתה של אחותי התפלאתי מאוד. במקום ‘תסרוקת הפוני’ המכסה על מצחה, כרגיל, אסופות היו כעת שערותיה כמיגדל לגובה, ולפיכך נראתה מבוגרת בהרבה מכפי מראיתה הטבעית.

שמעתי את קולות הזימרה של הנערים והנערות, ורציתי להגיד: אבא, הבט! – אך בא מטח־שלג ואבא הצטנף בשער־כניסה של בית. כשנחלשה הסופה לא היה עוד זכר לחבורה העליזה ואחותי בתוכה. אך מוזר… הרי הילכתי לצידו של אבא, והמרחק ביני ובין מיצה אחותי היה כמרחק בין אבא לבינה. כיצד זה לא השגיח בה? הזימרה היתה בקול רם, בלא אפשרות להתעלם ממנה?….

ועוד פרט שנתחוור לי אגב ‘בריחתי’ מבית־המלון לעבר ביתנו הישן שברחוב ‘אישטואן הקדוש’, ימים מספר לאחר ליל־סילבסטר האחרון; אני אך נכנסתי לחדרנו – ראיתי את אמי ואת אחותי שכובות שתיהן על־גבי המיטות. תחילה חשבתי כי ישנות הן, אך פקוחות היו עיניהן ונעוצות בטפיטין של חדר־המגורים כמסמרות שבקיר.

אמא אמרה לי עצבנית: “שב כבר!” ואני שעה ארוכה לא העזתי למוש מעל הכסא. אחותי מוללה בין אצבעותיה את קצה הסדין. כעבור זמן פרצה ביבבה חרישית, כשהיא חוזרת על המלים: “אבל לא יכולתי!… לא יכולתי יותר!…”

אמי קמה והתישבה על מיטתה של מיצה. בכתה גם היא. כשאזלו הדמעות מארבע העיניים הניחה אמי את ראשה ליד ראש אחותי.

“אבל הביני ילדה… מעבר לכל… הרי עלולה היית גם להתקרר… ואין אני כעת במצב אידיאלי לטפל במחלות…” דיברה אמא

לשמע הערה זו התמלאו שוב ‘שקי־הדמעות’ של אחותי.

“ומי כל אלה שהיו אתך?” שאלה אמא בנמיכות הקול.

“קודם כל… קאטי…” אמרה מיצה בהתעודדות, בהרגישה כי אמא מתרככת קמעה; “מה… את לא זוכרת? קאטי שהיתה לומדת אתי בכיתה… בתו של המורה ללאטינית… וגם יוליה… גם היא מאותה כיתה… וגבי… בנו של סגן ראש־העיר… זאת אומרת מי שהיה סגן־ראש העיר… מי שהיה…” תוך שמנתה אחותי את השמות היתה נעימת־קולה מצטללת, הולכת ומצטלצלת בחדוה: "הו, אמא… אין לך מושג איך הם קיבלו אותי… כל הידידים הישנים… ממש בזרועות פתוחות… כשלקחו אותנו…. וקיוו מאד שנחזור בריאים ושלמים…,

הרוך שדבק לרגעים בפניה של אמי, נמוג כליל, וטבעת של מרירות הצטיירה סביב שפתיה.

“את!… את לא תימצאי עוד בחברתם! אף רגע אחד לא!…” ליחשה, “אינני רוצה שבתי תנשום אוויר מורעל… אוויר של רוצחים!”

“אבל אמא, הרי גם אבא חושב ש… גם הוא בדיעה, הרי ממנו קיבלתי דמי־כיס…”

השתררה דומיית־מה.

“הביני ילדה,” המשיכה אמי תוך הקשחת קולה, “אביך וותרן מעצם טבעו… לכן גם נוח יותר לבריות…. לכן גם קל לו יותר… אבל בסתר־לבו יודע גם הוא שאני צודקת…”

אחותי ניסתה למחות, אך אמי המשיכה בתוקף:

“עיר זו… אנחנו נעזוב אותה… ברור לי שאנחנו מוכרחים לעזוב אותה… עדיין אינני יודעת לאן… עכשיו כבר גם אביכם מתחיל להשתכנע… ניסע לעיר זרה בה אין אנו מכירים איש… בה לפחות נוכל להשלות את עצמנו שהאוויר נקי מרעל… ולכן אסור… אסור להתקשר פה מחדש אל בני־אדם… בעיר זו שלא רצתה בנו…”

את המילים האחרונות הגתה אמי בשקט, כמו משיחה בינה לבין עצמה.

מחשבות אלו סבבו במוחי על אודות אחותי, ובעודי פוסע מרגל אל רגל – מצאתי את עצמי מהלך ברחוב ‘אישטואן הקדוש’, מקום ביתנו הישן.

היה יום קור עז, אך מגע הקרח והשלג שבאצבעותי הנעים לי. התקדמתי תוך כדי נסיונות החלקה בסוליותי על המדרכה הקפואה. ידעתי: מעבר לסיבוב של חנות־המכולת מתחילה המדרכה להשתפל ואפשר לנוע שם בחורף תוך גלישה ללא מאמץ.

חצו את הכביש חתולים ללא־זיכרון.

כבר נשמעה חריקת עצי האקקיה ברוח, אלה הניצבים על משמרתם לשני צידי ביתנו הישן, מכתפים שמים של שלג.

ניתרתי על החומה. עוד תנועה – ואני בפנים, על אף הגולמנות שבגופי.

את נתיבות הגן ריפד שלג צח וחלק כמצבות־שיש. גזיזי פחם פזורים וגרוטאות כלי־בית הזקורים מתחת למעטה הלובן הפיגו את החדגוניות ההנדסית של הגן ששקע. עצי־האקקיות היו מוקרחים מגזעיהם; ניכר – נכרתו ענפיהם לצורך הסקה. כבני־אדם גיבנים התנשעאו פה ושם ציבורי השלג, אשר כיסו את שיחי הוורדים.

פסעתי לעבר הבית.

הכל – כשדה שומם לעת חורף, אך במקם הזרע שבמעמקים מרחיש בו אך האסון.

השמשות מנופצות היו כולן. הוסרו רעפים מן הגגות וחללי־אוויר פיהקו בהם. עברתי בחדרים – ריקים היו כליל, ללא זכר לרהיטי המשפחה ורק ערימות־ערימות של קופסאות־שימורים התגוללו על הריצפה, בין חלקי תלבושות של חיילים. הקירות טונפו בצואה ובציורים של איברי־גוף. דובקו בדלי סיגריות אל הדלתות. משטחי פארקטת־העץ נעקרו. רוח פרצים סיחררה פיסות־בד.

נכנסתי לבית מצד החדר ששימש כמרפאה לאבי, ויצאתי אל הגן דרך מה שהיה המטבח. ראיתי את גלגל־הבאר המתנועע ברוח. טיפות מים נטפו מעליו. קרבתי אל פי־הבאר. טיפות המים נשרו אל המעמקים והקימו באזני קול־הלמות כהד יריות מרוחקות. חששתי להישיר מבט אל התהום. תוך שהשתדלתי לקיים את שיווי־משקלי – הבחנתי בסליל־עשן מתרומם מעל לחומה. תחילה סבור הייתי, כי נפלה דליקה ליד הבית, אך ככל שהיטבתי לראות, הוברר לי כי מקור העשן הוא רחוק יותר. פניתי אל סולם־המדרגות של עליית־הגג, וברגליים רועדות טיפסתי מעלה, שלבים־שלבים. זכרתי – מכאן, דרך האשנב, נהגתי להשקיף משחר־ילדותי על הסביבה כולה.

ואמנם, חצרות הבתים השכנים נפרשו לפני כעל כף־היד. ראיתי בעליל את השער מפותל־הברזל של בית־הספר היהודי הניאולוגי, אשר היה משמש מבוא־של־דעת לילדי המשפחות היהודיות הבודדות של עיר־השדה.

איש לא נראה בין מבני־הקהילה העזובים.

החצר – הצמיחה קוצים וברקנים, והעשן – מאזור השירותים בקע.

נידף ריח של זבל חרוך.

אך לא! – טעות בידי! – לפתאום ראיתי צל מתחלק. ראיתי את זינגר. גברה פליאתי עת ראיתיו מתכופף ואוסף מיני כלים, אחר קושר דלי אל קצה חבל כדי לשלשלו אל עמקי התעלה – זו התעלה אשר נכרתה ערב ה’גירוש' ושימשה מחראה לאנשים שציפו בתור למשלוח –

כן, הוא היה מנקה עתה את ‘בית־הכבוד’ ומעלה חפצי־ערך מתחתיתו. אחר־כך היה עוטף את כלי־המתכת בנייר, יוצק עליהם נוזל צבעוני ומשלח בהם אש, כמי שמבקש לחטאם ולמרקם, ושוב – קוברם בבור אשר נחפר לרגליו.

(לימים הגיד לי אבא, כי לתוך מחראה זו הושלכו כלי־קודש וכלי־יקר כדי להצפינם מעיני הז’אנדארמים!)

ריח העשן היה חריף ביותר והחילותי להשתעל. גם הכפור חדר לעצמותי. חשתי קבס. רגלי מעדו על השלבים החלקלקלים של הסולם

נדמה – נפלתי, ותוך כך ראיתי סינוור של אור, כמו כדור שחלף בסמוך, או ריפרוף כנפיים מהיר של עוף:

– – כמו זוהר צפוני האיר את החצר, ואני הרגשתי בידה של אמי, כשהיא מסיבה את ראשי מול החלון, משליכה על עיני את שערותיה.

מי־המחראה שמנגד נצצו בברק תכשיט נושא רעל.

המכנסיים שמתחת לברך מלאו גשם.

אך אי־מי עוד יושב היה על הקרש בלא ניע.

הטור שלפני דלת המחראה זע מרגל אל רגל תוך באשה.

והמכנסיים מתחת לברך.

יד נשלחה לפתע אל האיש היושב על הקרש בשמיטת ראש, כמו קורא בבית־הכבוד ספר ועוד ספר.

וטור האנשים שלפני המחראה מרעיש בכוח על דלת־העץ.

יד אוחזת בו והוא צונח. מת? קם! מוסיף ללכת.

אור הזרקורים מתמקד מול דמותו.

האיש תר אחר נייר. הוא מחזיק באוויר את אצבעותיו משוחות הצואה.

הוא מחזיק אותן פסוקות. הגשם שוטף. צולף. גואים מי־המחראה והירוק הופך למקקים חומים־בהירים.

אשה מתחלקת ובפרישת שמלתה – שטה.

מביאים אותה פנימה. חצאיתה מופשלת.

זו הפעם הראשונה רואות עיני ערוות אשה, אך ללא שערות. האם נשים מגלחות את מקום הערווה?

ואמי מסיבה לי את הראש.

דקירה באצבע אני חש. כלי־הרופא של אבי. המזרק. אמי בוחנת בחרדה את כלי־הזכוכית. היא ממתינה עד כי נופלת אלומת־אור מבעד לחלון. המזרק ריק. היא נרגעת. שערותיה נשמטות מעל עיני. עתה מופיע אבא בפתח האולם בו רבוצים על הריצפה שלושים, ארבעים איש, אולם שגדלו כעשרה עד שנים עשר מטר. שני ז’אנדארמים נלווים אל אבא. נוצות־התרנגול הנעוצות בכובעיהם – גוון ירוק להן.

הוא נוטל את המזרק. “דוקטור!” – אני שומע לחישה ממרחק כמה גושי־אדם. אחר־כך – פיצפוץ אמפולה.

את קולה של ויולה, כמדומה, אני שומע. אך בגלל החשיכה אין אני יכול לדעת. זו הילדה מבית־הספר…

“דוקטור… בהן־צדקך… אתה מזריק לה… אני משביע אותך!…” כן, הרי זה קולו של האדון לוי – המזרק בידו… ידו צונחת… ואני שומע קול כמתוך פה אחוז־עוויתות:

“המורפיום לא הספיק… רק לאשתי… ורק לי… בהן־צדקך… אתה ממית את הילדה… במילא… היא במילא אחרינו לא תחיה… היא לא תצא מכאן…” גניחות.

ואני שומע, ואני יודע כי אבא נשבע, זו הפעם הראשונה נשבע לשוא. וכבר הגברת לוי מוטלת כמו בגד. והוא, האדון לוי, עוד מדבר.

ואבא גוחן על שפתיו. מאזין.

כתמים צהובים כמתוך התאמצות של הרעלת ־קיבה פורצים מן האדון לוי. ואמי משליכה על עיני את שערותיה.

את קולה של ויולה אני שומע: “קפה! קפה!” דוקא קפה היא רוצה לשתות. אבא מושיב אותה לצידו. ריח רע נודף ממנה. ריח חריף של רפואה מרה.

“ויולה!…” אבא לוחש לה, “מעכשיו תהיי אתנו הרבה!”

"מים! מים!' – היא עוד צועקת.

שני הז’אנדארמים מתקרבים.

“אפילפסיה,” אומר אבא, “מחלת הנפילה. את החולים יש להשכיב על הבטן!”

“והילדה? גם לה יש עוויתות!”

“אפילפסיה. הרי אמרתי! כן, אני יודע שבמתאבדים אסור לטפל!”

אבא דוחף את כף־ידו לגרון הילדה. היא מקיאה. שעה שלמה היא מקיאה.

הוא ממש תולש לה את הלשון.

“על אחריותי!” אני שומע את קולו של אבא, ורואה אותו טוען את ויולה על כתפיו.

קמים הכל.

אמי מונה את המיטלטלין – – –

ריח צחנה חריף אילצני להקיץ. שתי עיניים קרבו וגהרו, ובשל הקרבה נדמו כענקיות. דקר חוד של זקן־פרא. זינגר הוא שהתכופף מעלי. הוא החזיק בידו מטלית ושיפשף את מצחי בנוזל הנשפך מבקבוק. נידף ריח של כוהל.

“אל תפחד!” אמר לי, “מזלך כי באשמורת ראשונה של הלילה אני ישן בבית זה…. אבל לא היית צריך לבוא לכאן,” הוסיף זינגר בקולו הסדוק, “אסור לבוא אל בתיהם של יהודים אשר הומתו… רק אני… כרוח־רפאים… כשומר־לילה…”

“אבל הרי זה הבית שלנו, ואנחנו חיים…” ביקשתי לומר, אך שיסעני זינגר בהצמידו אצבע לשפתי בתנועת הס!

“מתו… מתו כולם… נטשו את העיר… נטשו בחיפזון…” אמר כלוחש סוד, “ועכשיו אקח אותך לבית־המלון… שם ראיתי עוברי־אורח יהודים… אקח אותך לשם… מזלך שמצאתי אותך… אחרת היית קופא פה בשלג עד אור־הבוקר…”

זינגר דישדש בשלג בצעדי כלב־שמירה, כשהוא גורר אחריו את גופי בידיו הגרמיות.

“בוא!” פלט, “מהר־מהר, כי הלילה עוד עלי לפקוד את שאר בתי היהודים המתים…”

האיש דילג על קיר־האבנים בהניפו אותי, את כל כובד גופי, בשתי זרועותיו. “נרוץ!” קרא ופתח בדהרה על־פני המדרכה החשוכה של רחוב ‘אישטואן הקדוש’, בעודו מצלצל במטבעות־נחושת שבכיסיו, משליכם אל האוויר וממלמל, ממלמל, כאילו ברכות.

נידף ריח מתוק־חונק.

בהגיעו אל קרבת בית־המלון ‘אל המצביא’ דחף זינגר בגבי תוך צעקה: “לך! לך!” בעוד הוא נעלם בעיקולי הרחובות.

ראיתי את אבי ואת אחותי ניצבים בפתח בית־המלון. הוא, אבא, היה תר בחרדה את פני הרחוב. בהגיעי אליהם – לא נזף בי, רק שאל בעצבות גדולה: “מדוע עוללת זאת לאמך? הרי אתה צעיר מדי ואינך מסוגל להבין אותה.” לאחר שתיקה הוסיף בנעימה מאומצת: “אתה גרמת לה להתעלף כמה פעמים במשך היום. כבר חיפשנו אותך כמעט בכל העיר. אפילו ליד הנהר. כמעט פנינו למשטרה.”

“הייתי בבית.” אמרתי באדישות.

אבא הביט בי.

שתק.

*

מאז מקרה היעלמי דרשה אמי להחמיר יותר בתנאי־היציאה שלי ושל אחותי אל הרחוב, ואילו אבא נקט בדעה הפוכה. יש להשתלב שוב בחיים שמסביב. יש לרשום את הילדים לבית־הספר, הן לא יתכן כי יפסידו שנת לימודים ללא סיבה הגיונית.

והמריבות הלכו והעמיקו, עד אשר אירע מאורע שהביא להקפאתן. מאז ביקור־האקראי של אבא בביתה של אותה אשה בשם אילונקה, הוא נהג לעקוב בקפדנות אחרי הידיעות המתפרסמות בעיתון המקומי. בדק בשבע עיניים את רשימות־השמות שהתייחסו לנעדרים, וכן את מודעות חיפושי־הקרובים, עד כי באחד הימים מצא ידיעה מטעם המטה הארצי של המשטרה ההונגרית, אשר התייחסה להוריה של אמי.

מודעה זו ראתה־אור פעמים מספר, ובה פנייה אל שארי־בשר או מכרים להתייצב במרכז לחיפוש קרובים שבבודאפשט.

הוא נמנע מלהראות את ה’חדשה ' תיכף ומיד לאמא. חשש מתגובותיה. ביקש להרוויח זמן, ולו כדי למצאה במצב נפשי תקין בעת שייוודע לה הדבר.

“פאנושקה…” אמר לבסוף, כשהיא יושבת אצל שולחן־הראי של החדר ומברישה את שערותיה שעה ארוכה.

היא הביטה בו בעיניים קפואות.

“את יודעת…” פתח בשלפו את העיתון המקופל בכיס־מעילו, ובפרשו את על־הנייר המפיצים ריח דפוס טרי; “את יודעת…” פתח שוב במהוסס. אמי נפנתה לאחור בהניחה את המברשת מידה.

נתלתה ציפיה באוויר.

“כן,” אמרה, “אני יודעת!”

אבא הופתע.

“מה את יודעת?” שאל.

שלפה אמי את מגירת שולחן־הראי ונטלה משם את הגליונות האחרונים של העיתון.

“אבל גם חוץ מזה… בלילה הקודם חזר אלי המראה ההוא…” אמרה אמי ובמילים אלו רמזה לחלום אשר פקד אותה, זמן לא־רב לאחר השיחרור, על אודות הוריה, בעוד אנו בדרכי־ההפקר של גרמניה, בין עיי־החרבות.

היא צעקה אז תוך שינה, כאילו עוית אחזה בה. מוטלת היתה על הריצפה ומיטלטלת אנה ואנה. פיה נסדק ועיניה בלטו כדי להתפקע. היא צעקה: “נאנו! נאנו!” היא צעקה את שם סבתי. צעקה בכל אונה. “זוזו הצידה! זוזו הצידה!” זעקה עד קריעת הגרון, אך לא היה קולה מכוון אל העומדים סביבה. כמו שרויה היתה במקום אחר. “עכשיו! עכשיו!” רעמו המילים בפיה, והתנועעה ימין ושמאל תוך כדי שכיבה, כשהיא מחזיקה את ידה מעל עיניה. “הרגו אותם!” אמרה לבסוף, “כמה זה אדום!…” ליטפה את גב ידה הלחה משפע רוק. אחר נשענה לאחור ופלטה כמדברת אל עצמה: “אם כן היום…” לאחר מכן שאלה את אבי לתאריך, ביקשה אותו כי יברר בדיוק את היום ואת השעה בה היא צעקה, למען תדע בדיוק מתי נהרגו הוריה….– – –

“אם כן, את קראת בעיתונים האלה?” תמה עתה אבי, “ואני חשבתי שפקיד המלון היה מסלק אותם מן החדר.”

“כבר שיגרתי מכתב למרכז לחיפוש קרובים. הודעתי שאני נוסעת.”

אבא נראה זועם. הוא הביט אל הרחוב מבעד לחלון. תלמידים נחפזו שם אל בתי־הספר, לראשם כובעיהם עם סמל ה’צבי' של העיר. בשער בית־החולים העירוני ניכרה המולה. מכונית אמבולנס משכה פסים שחורים בשלג.

“ואצל מי תתגוררי?” שאל לאחר שהבליג על חמתו.

היא השתהתה את תשובתה. טרודה היתה במעשה ההתלבשות.

“וכי אצל מי אנחנו מתגוררים כאן?” פלטה מקץ שהות.

“ואני חשבתי שאת סגורה ומסוגרת כל העת בחדר הזה, בלי קשר אל עולם החוץ.”

היא לא השיבה.

“ומתי תסעי?” שאל בהפירו את השתיקה.

“כאילו אינך מתמצא בלוח־הנסיעות… עוד הערב.”

אבא קיפל שוב את העיתון. קיפל אותו חזור וקפל. אחר פסע וקרב אל אמי.

“אין את רשאית לנסוע, פאנושקה!” השמיע בתקיפות אל־תוך חלל החדר. “אנחנו נברר פרטים בכתב… על־פי הידיעות שבעיתון ברור לחלוטין, כי מתו ההורים… הרי זה קבר שאין את רשאית לפתוח אותו… אין את רשאית!…” הדגיש את המלים;; “זכרי, שני ילדים לך… ואנו חייבים להתחיל בחיים חדשים… אנחנו מוכרחים…”

השתתק. נשם בכבדות.

אמי הוסיפה להתלבש בשקט ובתנועות איטיות.

“מיצה תיסע אתי,” אמרה, "היא תתגורר בינתיים אצל דודתי שבבודאפשט.

היא צריכה השגחה."

“את הורסת את עצמך… את הורסת את הילדים… את הורסת אותי…” ניסה אבא. אחותי ואני שכבנו על המיטה בעיניים עצומות. אחותי, כנראה מצא־חן בעיניה רעיון הנסיעה. היא חשה ברוח של חופש־יתר.

אבא יצא מן החדר בלא אמירת שלום. קולו נשמע מאולם־הכניסה של המלון, כשהוא שואל את הפקיד מהן שעות הקבלה בבית־העיריה, ואם ידוע לו, במקרה, אצל מי מופקדים שם מפתחות הבתים הנטושים של יהודי העיר.

אחר־כך בקע קול צעדיו מן המדרכה.

אמא גמרה להתלבש. שאלה את אחותי ואותי אם רוצים אנו להתלוות אליה. הולכת היא לקנות מזוודה קטנה לצורך נסיעה לבודאפשט, נסיעה לכמה ימים.

פקיד המלון תמה למדי למראה האשה, אשר נמנעה מלצאת את חדרה מזה שבועות, מאז בואה של המשפחה להשתכן בבית־מלון זה. סבור היה כי חולה היא.

בהטיח בה הרחוב את פתיתי השלג – שיפשפה אמא את עיניה כאילו גרגרי מלח נשרו בהן. הבל השפתיים שקפא נשר על האספאלט בצליל דק, מתכתי.

“הפסק להחליק!” גערה בי, “זה מעצבן עכשיו!”

הועידה פניה אל החנויות של כיכר־השוק, אך תוך־כדי הילוכה ראתה רק את משבצות המדרכה ואת רגלי העוברים־והשבים המדשדשות על־פני האספאלט.

לא הביטה סביבה.

זקפה את ראשה רק לשמע מצילות של עגלת־שלגים, אשר חלפה על הכביש מקושטת בטראנספארנטים. על־גבי כרוזי־בד באורך דגלים – צויירו סיסמאות, דמויות־פועלים עם אגרופי־ענק המנחיתים מהלומות־מוות: גם פטיש ומגל התנוססו על־פני הבדים. הכל בשלל צבעים לוהטים, ובעיקר – כל גוני האדום, לרבות האותיות אשר הכריזו על החלטתו האיתנה של עם־העמלים ההונגרי לבנות חיים חדשים ולמעוך־ולהשמיד מתחת לשמש את אויבי הצדק. מעל עגלת־החורף פוזרו עלונים, אשר קראו לעם להצביע בבחירות הקרובות בעד מפלגת הפועלים הקומוניסטית, בעלת האמת הבלתי ניתנת לחלוקה. דומה, חשה אמא כאילו הפטיש והמגל וכן אגרופי ־הברזל נוחתים הישר על ראשה, על כתפיה, על בטנה.

היא דחפה מוכנית בדלת אחת החנויות, ורק בעמדה ליד הדלפק שמה אל לב כי תעתה, או שמא החנות החליפה בעלים? בצאתה אל כיכר־השוק נאלצה לחפש את בית־המימכר לתיקים ולמזוודות. לפתע שמעה קול מאחוריה: “גברת פאנושקה, מה רבה השמחה שוב לפגוש אותך כאן, בעירנו… והילדים… מתי יירשמו לבית־הספר?”

אמי הסתובבה. גבר גבה־קומה ובעל גולגולת מוארכת כבלון מנופח ניצב למולה. עין אחת של האיש היתה מתמצמצת עצבנית, כמו קורץ הוא תדיר.

“המורה דומאי!” פרצה קריאה מפי.

כן, היה זה המורה דומאי, המורה לציור מבית־הספר העירוני, אשר אליו שלחוני ההורים לשם לימוד, לאחר שגילו שיש לי נטייה לציור. ולבד מזאת, במשך שנים רבות, עד לפרוץ המלחמה והחמרת האווירה האנטי־שמית היה מר דומאי נוטל חבל במשחקי־קלפים, שנערכו בקייטנה של הורי על שפת הנהר. אולם ערב ה’גירוש' הופיע בביתנו המורה בלוויית שניים מתלמידיו הבוגרים ובידיהם סלי־ענק. הם באו לערוך אינוונטר – כך הודיע מר דומאי, ובראש וראשונה אינוונטר של כל המיצרכים אשר במזווה, שכן הימים ימי מלחמה, וחשוב לדעת מה יותירו אחריהם היהודים למען העם ההונגרי הסובל והנלחם עתה בחזיתות כנגד אויבי הצדק. תוך כדי עריכת רשימת הפריטים היתה עינו האחת של המורה דומאי ממצמצת ביתר־שאת כלפי צלוחיות הריבה והליפתנים למיניהם של אמי. סלי־הענק נגדשו עד מהרה, אך לא עמד מר דומאי ביצרו והסיר את מכסה־הצלופאן מעל צלוחית ליפתן־האפרסקים. הוא טבל שתיים מאצבעותיו במעדן והשיקן אל פיו בקול־ציפצוף. נטף על שפתיו עסיס־אפרסק ומשפתיו ניגר על חוד סנטרו הבאלוני; נטפים אחדים ניתלו שם במהוסס, כשואלים אם להסתפק בתעלול זה? אך לאחר מכן גמרו אומר לזחול הלאה ולקנות שביתה על עניבתו הירוקה של המורה לציור.

“מר דומאי!” אמרה עכשיו אמי בקול, שאולי בעצמה לא הכירה בו: “מר דומאי, רואה אני שעסיס־האפרסק לא התייבש עדיין על עניבתך, הבט־נא מר דומאי!” ובטרם יספיק המורה להסב ראשו, ניתז והתעופף באוויר נתז־רוק זעיר, עד כי התנצנץ על עניבתו של המורה לציור כראש סיכת־יהלום.

“צר לי גברת פאנושקה… צר לי על חוסר־הנימוסין שלך!” פלט המורה דומאי, הקיש בקרסוליו והפליג לדרכו.

אמי – כמו חדוות־מה נוצקה באבריה, אף הבל השפתיים הקופא כאילו השמיע צליל דק ועליז בנשרו על מדרכת האספאלט בכפור העז. גמרה אמי את מעשה הקנייה ונחפזה לשוב אל בית־המלון.

עם ערב נסעה, בלוויית אחותי.

בבוקר יום המחרת עוד ישן הייתי, עת דפקו בדלת חדר־המלון. גבר בעל חזות קשוחה אך משכילית, לבוש מעיל־עור וקוצ’מה לראשו, חיפש את הרופא.

הוא פנה אל אבא ללא הקדמות והציע לו להצטרף אל מפלגת העמלים הקומוניסטית, המתארגנת מחדש והמבקשת לכבוש לה מקום בשלטון. מחפשים אנשים מהימנים – אמר.

אמנם, אין הוא מבני־המקום, ונשלח לעיר־שדה זו לפני חדשים אחדים בלבד, לפיכך לא זכה להכיר את הרופא בשנים קודמות, אך על־פי כרטסת המפלגה שבמקום, ועל פי עדויות שאסף, התברר לו כי הרופא הצטיין בעבר סוציאליסטי בהיותו סטודנט לרפואה. ומשום כך – מקומו במפלגה, וזו גם תאפשר לו השתלבות טבעית בחיים החדשים. הן סוף־סוף לא יתכן להתקיים לאורך ימים מלא־כלום. וכי על מה פרנסתו של הרופא עתה? שאל כבדרך אגב. ומה התכלית שלשמה נסעה אשתו?

אבא הראה לו את המודעה שבעיתון המקומי, והבטיח לשקול בשאלת הצטרפותו אל ‘מפלגת העמלים’.

בטרם יצא האיש עוד הפטיר, כי רק במקרה של מתן תשובה חיובית ייקל לרופא לעשות שימוש במפתח ביתו; לשפץ מחדש את הבית, או להעבירו לידי המפלגה כנגד תמורה נאותה.

מקץ יומיים התקבל מכתב מבודאפשט, מן הדודה, קרובת־משפחתה של אמי, ובו היא מתלוננת מרה על כי הפקיר אבי את אמא לגורלה, בעוד אין היא מסוגלת להחזיק מעמד בנסיבות הטראגיות אל תוכן נקלעה. וגם נוכחותה של מיצה אחותי אינה נוחה בתנאים הקיימים. על כן עלינו לבוא ללא דיחוי. ימים אחדים נוכל להתגורר בדירתה־שלה.

בו ביום ארז אבא, פרע חובו לבית־המלון, ובשעות הערב שיירכנו דרכנו לכיוון בית־הנתיבות.

מחלון הרכבת נדמה לי, כי זינגר נשען על עמוד־החשמל שבתחנה. זקנו זקור כלפי קרונות־המסע והוא מריח את החושך – – –

*

כמו צי של אניות בזעיר־אנפין, שחורות ואפורות, התנודדו המוני מגבעות תחת שמים נטפים של שלהי חורף, על־פי סילסולי החזן נרכנו הראשים לימין ולשמאל, נוחים למדחפות הרוח, שורות־שורות התייצבו המוני־האדם, רובם בני גיל־העמידה, סביב מהמורת־ענק, מאלו המשמשות ליציקת מוסדי־בית. בתחתית המהמורה עוד עמלו פועלים באתים ביישור הקרקע ובשאיבת המים, שחילחלו משני כיווני היקום – מן העליונים ומן התחתונים.

פשטה צמרמורת בעצי־הדולב ובשיחים לאורך משעולי בית־העלמין כמו על סף מחלת־נפילה. בהתרעד קהל האילנות ובהשתופף אמיריהם תוך מפולת פניני גשם עכורות, נחשף כותל חרוך של בית־קומות מופצץ. לצד דרך ‘קרפש’ נסעה חשמלית שבורת־שמשות בחריקת גלגלים נחפזים, אל איזור־מגורים מוגן יותר מפני משבי־הפקר – אל טבור העיר.

אך חדלה המולת החשמלית – ובקע רעש מכונית־משא משטח בית־הקברות. הפועלים שבתחתית בור־ענקים הניחו את אתי־החפירה מידיהם והגיחו מעלה. המון האדם נתפלג לשני גושים לחים, אפלי־גשם, בפנותו מקום למשאית מתקרבת אל המהמורה בהתנעה אחורית, במרחק מטרים מספר משפת התהום נעצרה. אנשי חברה־קדישא וגברים מהקהל הקיפו את המכונית והתחלו בפריקת ארון־מתים כביר־מידות מעליה, על־פי ממדי הארון עשוי היה הצופה לחשוב, כי ענק אגדי הוא המובא כאן לקבורה. בלט בשקידתו גבר גבה־קומה מהודר־לבוש עד להכאיב, אשר בתקיפות התייצב בראש הארון ואחז בו, רק בעמדו לרגע בניחותא ניתן להבחין ב’טיק' שבפניו. מצלמות הבזיקו בסמוך. אנשי הקבורה עצרו לבלתי הפריע. תוך כדי־כך הירפה מישהו ידו וקצה הארון נחבט בקרקע המרופשת. קול־רחש כשל דירדור חלוקי־אבנים נשמע מבעד לארון־העץ. אשה שבקרבת המשאית פרצה ביללה וזו דבקה בקהל, הארון הגמלוני הונח עתה בחופזה על כתפי שתי שורות של גברים, אשר פסעו אל המהמורה, נישא קולו של החזן. הוא שר פרקי קינה: “דרכי ציון אבלות / מבלי באי מועד…”

פירפרו מילות־התפילה בעברית באוויר העכרורי של עיר הבירה ההונגרית. השתפלו הכתפים נושאות הארון ותיבת־העץ הגדולה גלשה כלוויתן אל תוך התהום. עשבי־בוץ נתלשו בידיים, קול שאל אם הצליחו לזהות ולו אחד מן המובאים לקבורה, ואם כן מדוע לא קברוהו בנפרד? קול השיב מה שהשיב, תוך השפלת המבט אל מהמורת־הענקים המשותפת. שורות־שורות עמד הקהל בצפוף – על שפת הקבר, ידיים השליכו עשבים ורגבים.

עמדה, אמי ומטפחת שחורה על אשה, בעוד שתי זרועות אוחזות בה משני צדדים: של אבי ושל דודתי. אך היא עמדה על רגליה בלא למעוד, הזרועות שנכרכו סביבה – רק סמלית קשרוה. כתמיד, בעיתות אסון ומשבר גדולים ידעה לשלוט ברוחה, אכן, רק בשל קטנות יום־יום מתמוטטת אמי.

הנה כי כן עמדה עתה ללא רתת, כבכל מסע־התלאות של גילוי מקום הרצח של הוריה, אחר נסיעתה הנחפזת לבודאפשט, עת נודע לה ממטה המשטרה של עיר־הבירה, כי התגלו עקבות, אשר בעזרתם ניתן לגולל את פרשת הטבח ההמוני, שהתרחש, כפי שהוברר, ביום בו חלמה אמי לראשונה את חלום־הבלהות שלה, בהיותנו שרויים עוד בקרון הרכבת בגרמניה.

במטה המשטרה הופגשה עם אדם בשם גרינוואלד, אשר נותר לפליטה, מתוך קבוצה של תשעים איש, שהובלה ממקום אל מקום בהתקרב הצבא הרוסי באביב של שנת 1945; קבוצה שכללה גם את הורי אמי. שבועות אחדים לאחר מכן היא יצאה לדרך בלוויית אותו יהודי שריד־הקבוצה, תוך התנגדותו האילמת של אבי. בוינה צורף אליהם גם בלש פרטי.

יומיים העפילו בנתיבי־המעלה הלוליניים־חלקלקים של הרי אוסטריה, במכונית רעועה. עד הגיעם אל הכפר. דרכם הובילה אל פונדק בנוי קורות־עץ, מאלה הפותחים שעריהם בעיתות שלום ושלווה למטפסי הרי האלפים. חורף שרר עדיין, ורק לאחר הרעשה ממושכת על־גבי דלתות וחלונות פתח להם פונדקי קשיש. הם שטחו לפניו את סיפור־המעשה: ידוע, כי בסמוך לסיום המלחמה עברה פה קבוצה של יהודים מגורשים, גברים, נשים וטף. הללו נצטוו לפרוק תרמיליהם בחצר הפונדק בטענה, שעליהם לקושש עצים במער הסמוך של היערות. הקבוצה מלווה היתה בארבעה־חמישה חיילים גרמניים. נעו האנשים בכיוון המער, לאחר שהסירו מטעניהם, ומקץ רגעים מספר בקע קול מכונות־ירייה.

אין טעם להכחיש, נאמר באזני הפונדקי, שכן אדון זה הנלווה עתה אל אורחי־החורף של הפונדק, נמנה בשעתו עם הקבוצה שהועדה להוצאה להורג,

אלא שנמלט בדרך נס. אך יתכן כי יקל לו להיזכר על־פי התמונה שבידיה של גברת פאנושקה ובה הוריה, שאף הם נרצחו כאן.

שלפה אמי מארנקה את התמונה הצבעונית, המראה את סבתא נאנו ואת סבא יוליוס בפארק־ביתם בהונגריה, בעמדם בין שני שיחי־הבוקסוס השמנים, מאחורי מזרקה דקת־סילון.

“מצטער” אמר הפונדקי, “רבים האנשים אשר שהו במשך הימים בפונדק זה, הניצב על תילו מזה שלושים שנה ומעלה, ואפילו אדונים ואדוניות הונגריים לגמו פה משקאות” אך נמנע ממנו להכיר פנים משכבר הימים, ולו של אנשים חשובים מאוד.

אך באשר לתרמילים – יכולים האורחים ליטול אותם לעצמם, שכן מתגוללים הם במחסן שמאחורי הפונדק, אין איש שיגע בהם.

הוביל הפונדקי את אורחיו אל ירכתי בית־הקורות, בעוד אשר איש הבולשת מקשה קושיות אחדות לגבי המקום המדוייק והשעה של מעשה ההריגה ההמונית.

אכן, ערימות־ערימות התגוללו התרמילים כסויי־אבק והעובש במחשכי־המחסן.

שמונים ותשעה! שמונים ותשעה!" היה ממלמל האדון גרינוואלד ללא־הרף, בהתכוונו לתרמיל התשעים, שנועד להיות שלו־עצמו.

למרבה ההקלה נענה עתה הפונדקי ללא לחץ נוסף להוביל את אורחיו אל עבר היער, למקום הטבח. שם הצביע על ערימת עפר מתגבהת, קפואה מחמת העונה, נתקהלו גם כמה נערי איכרים מן הסביבה והביטו בקבוצת האנשים הקטנה ללא אומר ודברים. איש הבולשת מדד, רשם ושירטט; רק לאחר מכן פנו הכל לאחור ושבו אל המחסן. אמי חפצה להאריך שהותה בין התרמילים, אולם לשמע התנגדותם הנמרצת של מלוויה – נכנעה. היא אך ביקשה כי יותן לה, לפחות, לתור היטב את פינות המחסן בעיניה. מצאה נרתיק־משקפיים. היא נכונה היתה להישבע כי שייך הנרתיק לאביה. נטלה אותו לארנקה. לאחר צאתם – שילשל האדון גרינוואלד כסף לידי הפונדקי וסיכם עמו, כי בו ביום ישלח אש בתרמילים. אסור כי יגנב דבר מן הדברים. הכל חייב להישרף! בובאשר לקבר ההמוני – בעוד פרק־זמן יגיעו אנשי־קבורה ויעבירו את העצמות למנוחת־עולמים בארץ מוצאם, כלומר בארץ־הונגריה.

אחר־כך פנתה המכונית ושבה אל נתיב־ההרים הלוליני־חלקלק, בהותירה מאחוריה את הפונדקי המבולבל. אך השרוי במצב־רוח של הקלה על שיצא בשלום, ואף ברווח, מן הפרשה של ביקור אורחים בלתי־קרואים.

עוד התפתלה המכונית בין שבילי־הסרפנטינה חורקי הכפור, כשהחל סליל עשן להתנשא מפסגת־ההר, מקום הפונדק. או־אז פרצה אמי ביבבה, אשר לא נרגעה כל עת נסיעתם, עד הגיעם אל נוף של שפלה.

*

עתה היא ניצבה ללא־רתת. כשזרועות אבי ודודתי תומכות בה אך סמלית; לפי שעה אין לה צורך במשענת, כאן בבית־העלמין היהודי. הקבר נסתם בערימות־ערימות של עפר, האיש גבה־הקומה ומהודר־הלבוש היה עולה על מראשותיו בפרישת־הזרועות.

“”צלמים! צלמים!" – והם אצו להנציחו.

האיש פסע הלוך ושוב על גולל הקבר כמהלך על ריצפת ביתו. חר־כך התישב על העפר התחוח בחליפתו המגונדרת, פיסק רגליו לשני צידי התל והביט בהמון בפסל־המזרח; רק ה’טיק' שבפניו הוסיף לרטוט. ושוב – אסף את שתי רגליו, כשהוא משתטח על בטנו לאורך הקבר המתמשך ממנו והלאה.

נשמע רק קול זימרת החזן. הקהל כבש נשימתו, לבסוף פסק גם החזן מלסלסל בקולו.

“אדון גרינוואלד,” לחש החזן, אך האיש לא נע ולא זע; אדון גרינוואלד! באו קולות מפה ומשם. לבסוף פרצה ההתרגשות – גרינוואלד התעלף. לא החזיק מעמד והתעלף. ידיים הרימוהו בזהירות והוא הועמס על מכונית־המשא, שנטשה במהירות את שטח בית־הקברות.

“אל תתרחק!” אמר לי אבי בראשית הטקס, וגם כעת שמעתי את קולו, כשהוא מחפש אחרי. “הישאר בקרבתנו כדי לא להכביד!” העיר לי אבא, אך מראה ההמון, זה גוש אבלים וריח המוות הנע באוויר מצד אל צד – כמו הניעו את רגלי, בעודי חש מחנק. נדחק הייתי בין השיחים מרעיפי טיפות־גשם. נדחק לכיוון גדר, בעודי נבלע מאחורי מסך של עלים. במקום ריח הקבר – חשתי את טעם עלוות השיחים הלחה בין שפתי. אטמתי את אזני לבל אשמע את סילסולי החזן היללנים: “סרכי ציון אבלות / מבלי באי מועד…”.

חריקת חשמליות בצד דרך ‘קרפש’ הפיחה בי רוח־עוז; לא! אסור לי להתגלות כעת! עלי להמתין עוד! כי עוד ניצבת אמי בכל אבלה ומריחה את הקבר. היא שואפת אל הקרבה, מכף רגל ועד ראש, את האוויר המנדף מן הבור; לאחר מכן תתחיל לנוע כמו קרחון שחור, בעודה מהבילה את צערה המקפיא על בני־אדם הנקלעים אל סביבתה, ואילו אבי, למען דרכי־שלום – יחריש; יודע אני, היא תשוב אל דירתנו החדשה שבעיר־הבירה, תאפיל את החלונות, תישכב על הספה באור־חשמל מעומעם ותצמיד אצבע אל שפתיה – הס! אישון־היום של אמי.

ואני נע אחורנית בכיוון הגדר בין השיחים, בעוד מעילי נרטב כליל מחמת המים הניגרים מכפות העלים כממרזבים קטני־מידה.

להסתלק! להסתלק! ־ – פועם בי. ומנגד רואה אני את אמי בתוך ההמולה, שעונה אל אבי. רק את אחותי אינני רואה. אך לא! ניצבת גם היא בתוך ההמון, במרחק־מה מהורי, ברגע זה היא מגביהה את פרק־ידה למול עיניה. היא מביטה בשעונה, כן, אני יודע – מחכים לה. מחכים לה חברים וחברות חדשים. והיא שולחת מבט מצודד באמי, שמא השגיחה בקוצר־רוחה.

אך אמי אינה רואה דבר לבד מארון־המתים, שנכנס לתוך גופה כמו לבור־הקבר. ואני יודע – אחותי נתקפת עתה חרטה. היא היתה מעדיפה לשמוע את עקיצותיה של אמי על שהיא מסורה רק לבעיותיה שלה גם ביום של יגון משפחתי כבד, אפילו היום…

אבל אמי ־ את המהמורה בלבד היא רואה. אפשר, גוש־האבלות שהתכנס בה מסתיר עתה מעיניה את העולם.

אילו היתה אמי פוגעת בה – יכלה אחותי להינתק מן השורה ולהצטודד לה, אך הנה, בת טובה היא אחותי. עומדת היא בשקט בצד הורי, קרוב לקבר, בעוד פועם בקרבי קול: להתרחק! להתרחק!

ואני מסב אם ראשי והמראה מתחלף:

– – – אור קיץ מלבין את הרחוב וכנפי טחנות־הרוח שעל הגבעה עומדות ללא ניע כציפורים רוחפות, אשר נרדמו בעת מעופן; אך לו על סבי, הנוטריון יוליוס. נחפז ביותר על־גבי המדרכה שטופת הקיץ. דומה, ביתר מהירות מגופו העגלגל כחבית עליזה, בעודו מרקיד ביד־ימינו את מקלו בעל גולת־הכסף, ואוחז בשמאלו את יד נכדו, כלומר את ידי.

דורש היה סבי, כי ידייקו בביתו כמלוא הנימה במועדי הגשת הארוחות, לפיכך אסור היה גם לו להתאחר בשובו מן הטיול בבית־הנכאות העירוני, שם ערך ביקור; שכן חפץ היה הנוטריון הקשיש, כי יכיר נכדו כמקודם את קורות הארץ.

מן השער כבד־הבריח כבר בא קול משק המזרקה; ככלי זכוכית משתכר ניתזו רסיסים שקופים על חרבות פרחי־החבצלת. באמצעיתו של אגן לבנוני, בין אבני־סלע של הפארק, ריקד סילון דק כרקדנית־מים על רגל אחת. מכאן ומכאן, בירכתיים התנשאו שיחי־אברש זקורי־בטן והדורים, כמו עתה זה נטשו את כסא המספרה, בעוד בושם הגלב על ראשם, וכאילו להקל עליהם את שעות הציפייה לתספורת – הוצב ספסל ירוק, ברוחק שווה משני השיחים נשואי־הפנים, לבל יריבו בביתו של נוטריון.

על הכתלים, סביב, פישטו קנוקנות־הקיסוס כעין מערכת־ורידים אשר באמצעותה יכולת לשמוע את דופק הזמן של הבית הזה.

בהיות סבא על מדרגות־האבן החצובות קידמו את פניו שלוש־עשרה צעקות של שעון־קיר אשר באכסדרה המזוגגת.

“איחרנו!” פלט סבא ברוגזה ונקש במקלו.

ליד השולחן הערוך במפה עם תדפיסי פרחים פוערי־פיות ישבה סבתא

נאנו ישיבת מנצחים, היא שמחה בסתר־לבה על איחור שתי הדקות של הנוטריון הקפדן.

גבוהת־קומה היתה, גבוהה כדי ראש מסבי, על כן השתדלה לסרוק את שערותיה בתסרוקת שטוחה, הקלועה מאחור במקלעת כסלסילת־פלאים; אופן זה של סידור השערות שיווה לה מראה של גבירה מעידן הרומנטיקה, על אף היותה מחוננת בחוש מובהק למציאות. לגופה – שמלת־בד צרת מחשוף, מקושרת בחגורה שקצותיה צנחו לצדדים כידיים עייפות,. ניכרה קומתה התמירה של סבתי בת השישים־וכמה גם בהסיבה אל שולחן־הסעודה.

סבא, בשקעו בלאות בכורסתו רפודת־העור, חכך בדעתו אם להתנצל על האיחור. האם להשיח לאזניה של סבתי על פקיד המוזיאון השוטה, שהטריח עליו בדעות־של־הבל ועיכבו באמתלא של הסבר לאיזו תמונה? המילים שהושמעו באותה שיחה נקלטו באזני, אזני ילד, אך למקוטעין: פעמים מספר חזר ונשנה הביטוי ‘אמנציפציה’ בעיקר בפי סבא.

“כן, מזה שישים שנה ומעלה…” היה סבא משמיע, “מזה שישים שנה… בשיויון מלא… ואפילו במלחמת־החרות שלנו, במאה הקודמת, כאן בהונגריה…” ורוב היהודים… אם כן… איך אתה מעלה בדעתך אפשרות כזאת אדוני?…" שאל סבא יוליוס, “הרי אנו אפילו מתפללים בלשון־הארץ… הלא אתה , עוד מעט תגיע לבעיה של טלית ותפילין… לא אדוני, לא! ימי־הביניים לא ישובו!… לא חשכת ימי־הביניים!… הרי אנחנו… יהודים ־ניאולוגיים אנחנו, כבני כל יתר הדתות בארץ הזאת…”

סבי הסיר את המצבטיים מעל אפו, נטל מכיס־מקטורנו נרתיק דמוי־דג, ובמטלית צהובה־זעירה קינח את הזגוגיות; את שרביטי המשקפיים חסרי־

המסגרת קיפל והשיב אל הנרתיק, הרכיב על אפו זוג מצבטים חדש, בהתאם לשעות הקריאה והאכילה,

שלח ידו אל המצילה התלויה מעל לשולחן וצילצל למשרתת בהרגל של צילצול עצבני. תוך־כך הפיל במרפקו קונכית יפהפיה, שניצבה לתפארת על־גבי כוננית; צורה של כיפת־מיסגד היתה לו ל“צעצוע” זה, אשר הובא אל הבית עת בילתה משפחת אמי חופשה כחולת־ים לחוף הגלים האדריאטיים שלממלכה האוסטרו־הונגארית, בעשור הראשון למאה ה־שתיקה כהר נערמה בחדר.

לא גרעתי עיני מן הקונכית שעל הריצפה במשך כל הסעודה, אולם לא העזתי לקום מאצל השולחן; רק גרפתי בסתר את ‘כיפת המיסגד’ אל מתחת לכסאי.

בסוף, לאחר שסבא התרומם מעל מושבו – קמו הכל ותם טקס הארוחה, התכופפתי. הגבהתי את הקונכית. הצמדתי אותה אל אזני ברוב־קשב. קול משב־ים התגלגל, ובעיניים עצומות ראיתי סירות־מפרש שטות מנגד. קרץ הקיסר פראנץ־יוזף, שתמונתו החרוטה בנחושת קישטה את הקיר בצוותא עם תמונת הסב יוליוס בצעירותו, בעודו לבוש מדי־שרד של הקיסר, ונשען על חרבו מעוטרת הפיפים והציציות.

המתה הקונכית. מלוא עולם המה חדריה המפותלים – המיה שנותרה מימי המונארכיה האוסטרו־הונגארית.

לפנות ערב ביקשנו, אחותי ואני, כי סבא ינגן את נעימותיו האהובות.

וסבא יוליוס הסיר מעל מדף עליון, בארון־הספרים אשר בלשכתו, את תיבת הכינור הכהה, טיאטא באצבעותיו עקבי אבק ופתח בקפידה את המיכסה. את הקשתית החזיק למול החלון בו השתקפה שקיעת השמש;

העביר פלח־שרף על השרביט, גרגרי אבק, כמו זעירי־פרפרים, עפו מן הכינור. ביקש סבא להצמיד סנטרו אל כלי־הנגינה, אך הפריע לו צוארונו המעומלן, הרכוס מעל לפימתו. התיר כפתור וצידד פניו; דומה, נשא מבטו

מחוץ לחלון, אל קרני הערב הראשונות, שהשתקפו במי־המזרקה, בין שני שיחי־האברש הדורי־הפנים, השיק את הקשתית אל המיתרים, עלתה וירדה כרסו לצלילי המוסיקה ההונגרית, שנוגנה בדבקות ובלהט.

עלו וירדו הצלילים על אודות המלך אטילה, המאזין לפריטתו של נער־רועים; אך אפשר, כי המלך אטילה אינו אלא דוד המלך, שהפקיד כינורו בידי רועה־צאן הונגרי.

עיני הסב נקשרו בדמעות־ריגשה פאטריוטיות, והוא נאלץ להפסיק את ניגונו למען קנח את דמעותיו ולמען גרוף את אפו. זה כבר הוסר המקטורן, ועתה ניצב סבי באמצע החדר, בכותנתו הלבנה, כרוח־רפאים המשוטטת בנגינתו מעל לפארק־הבית, שאט־אט נמלא חושך.

לבסוף אמר סבא יוליוס:

“מחר יסעו הילדים, יבואו הוריהם והילדים יסעו.” לרגע נדמה, כי אף מילים אלו כלולות בנעימות־השיר, והדמעות אף הן שייכות לפרידה מנכדיו. אך הוסיף: “מחר־מחרתיים תיגמר החופשה!”

למען האמת, על־פי התוכנית המקורית – נועדה החופשה לחיים ארוכים יותר, אולם למרבה התקלה קיבל אבא צו־גיוס לשירות־מילואים בתור קצין רפואה, לרגל תרגילי צבא שיגרתיים – כפי שהוסבר – ואכן, אבא פירש זאת לטובה: הנה, על־אף השמועות המחמירות והולכות בדבר הצרת צעדיהם של יהודים, עדיין מאפשרים לו לענוד את דרגת־הקצונה** ** שלו; והרי אות הוא לחיוב… על כן נדחתה נסיעת המשפחה לעיר־המגורים של הורי אמי, על חוף נהר הטיסא.

עם ערב עוד ישב סבא יוליוס בפארק, ולצידו שני הילדים. סבתא נאנו הגישה גרגרי־פטל בגביעים מלוטשים, והפירות הסמוקים התמוללו בין האצבעות במתיקות דביקה.

אחותי ואני הזכרנו את הסיפור העליז, אותו שמענו פעמים אין־ספור, והמתאר כיצד הופיע אבא, לפני תריסר שנים, לבקש את ידה של אמי. כיצד שכר להקת תזמורת צוענים ומלצרים בבית־המלון ‘אל המצביא’ שבעיר־הולדתו, והופיע בביתו של הנוטריון. או־אז עמדו הצוענים בשורה תחת חלונה של פאנושקה ופצחו בשיר: “נערה אחת לי במלוא תבל…”

“פאנושקה! פאנושקה! מהרי! התלבשי!” בקע מן הבית קולו של סבא יוליוס. אורות הועלו, אצה־רצה המשרתת ונפתח השער אל הפארק. סבא יוליוס, לבוש מעיל־בית ומכנסי פראק, ואילו סבתא נאנו – בשמלה מכופתרת שלא ־כהלכה – הסיבו אל שולחן־הגן רחב־הידיים.

רק פאנושקה אמי לא הופתעה מביקור הפתע. היא היתה לבושה במיטב שמלתה, וציפתה כל הלילה לבוא התזמורת.

למחרת נסעו הילדים, תמה החופשה ־ – –

אחר־כך, חזר המראה של רחוב בית־העלמין היהודי בעיר בודאפשט, ולקול המולת חשמליות החולפות על פני ביעף, תוך התזת מי־הגשם – הייתי הולך ומתרחק בהותירי מאחורי את תמונת ההלוויה ההמונית ואת בכי האבלים; הייתי הולך ומשרך דרכי ללא מטרה של ממש.

באחת הפינות ראיתי את אחותי.

*

לשון המנעול סגורה. רצועת־אור דקה ועמומה מתחת לדלת. רישרוש חלוק חורפי מעת לעת – כאשר דימיתי, בדיוק.

אבא שאל כבדרך אגב, היכן נעלמתי עם סוף ההלווייה, אך בלא להמתין לתשובה של ממש, שב להתכנס בתוך עצמו; רק היה מפציר בי, בעיקר בימים הראשונים, אלה הסמוכים למאורע, לבלתי הטריד את אמי ביגונה הכבד, ןבשבועות הבאים – בלשון שהשתמע ממנה רצון לצאת ידי חובה.

בערב – נפתחו דלתות דירתנו החדשה, והיתה אמי חולפת מחדר לחדר כמו מקיצה משינה עמוקה, ועוד תוהה על סביבותיה.

היא שאלה אם סועדים אנו כראוי, ואם המסעדה ממנה נשלחות הארוחות מקפידה על טריות המזון ועל נקיונו? שמא כדאי כי אחותי תבשל לפי שעה?

אחר, היתה פונה אל תיבת־התרופות ובולעת ‘"לומינאל’ למען תשוב אל תרדמתה.

בעצם, מה נשתנה?

עברנו לגור בעיר הגדולה בה רעש־הכרך מרקד לה, לאמי השרויה באבלה, מאחורי המצח.

אבי – טרוד היה בכיתות־הרגליים אצל חוליו שבפרברי־העיר הנידחים. הייתי פוגש אותו, לרוב, בשעות הבוקר בחדר־האמבטיה. הוא נהג לשאול אותי על בית־הספר בו רשמוני ללימודים; הוא נראה מודאג. שכירת הדירה עלתה הון־עתק. משכורתו הנוכחית לא היה בה כדי להספיק לפרנסתנו. שלט על דלת דירתנו לא תלה בשל החשש כי נוכחותם של אנשים זרים, המשכימים לפתחו של רופא, אך תכביד על מצב נפשה של פאנושקה אמי. בין שתי רעות: התערערות כלכלית או התערערות מנוחת הבית – בחר בראשונה, הבית שבעיר־השדה הוחזר אמנם לבעלותנו, אך טרם איפשרו את מכירתו. חשש אבי גם מהפקעתו על ידי הרשות. אמנם אם יצטרף אל ‘מפלגת העמלים’, או־אז קרוב לודאי כי יורשה לקבל ליד את סך־המימכר, אולם טרם גמלה בלבו החלטה סופית לצעוד צעד זה. עדיין חוכך היה בדעתו, אף כי המעשה פורמאלי היה ביסודו, היה בו גם כדי להבטיח לו מישרת־קבע בבית־חולים במרכז המטרופולין.

בינתיים – היה אבא מתעורר מדי בוקר שטוף זעה קרה מחמת המחשבה על החובות התופחים והולכים בעקבות שכירת הדירה בלב־העיר, ובשל גובה שכר־הלימוד, שלי ושל אחותי; כי הרי נדרשנו לשלם דמי־לימוד מלאים (אלא אם כן ממוצא פועלי…) אך לאחר הצטרפותו למפלגה, מן הסתם תחול הקלה לגביו גם בתחום זה; – היה אבי אומר.

הוא נהג להשיח צרותיו, בעודו ניצב מול הראי ומסבן פניו במברשת־הגילוח; לסיום – היה טופח קלות במברשת על לחייו, בעצבו נטיפי סבון מלבינים משני צידי הפנים, כשהוא מצמיד אצבע אל העור הוורוד, מושך בתער על־גבי שערות־השיבה שלו,

פעם אחת, באלה הימים, הוא הושיט לי את המברשת: “אתה רוצה לנסות? אחת לשבוע־שבועיים אתה יכול כבר להתחיל להתגלח.”

ושוב, בהסיבו את השיחה אל הנושא הקודם, אמר:

“אבל אל תחשוב שאני פסימי לגבי הסיכויים לעתיד… אם נשארנו בחיים… אחרי הכל… העיקר שאתה ואחותך תקפידו היטב על לימודיכם.”

ימים מספר לאחר שיחה זו נראה אבי נחפז ביותר בשעות הבוקר, הוא אמר לי, שוב בעת התגלחת, כי הבית בעיר־השדה נמכר. העיריה באמצעות המפלגה, שילמה מחיר לא־רע. הוא נראה שרוי במצב־רוח מרומם. יוצא היה בבוקר ושב בערב. הולך היה לבית־החולים, אשר גזל עתה את רוב זמנו, עם החילו לעבוד שם כרופא. במקביל להשתקעותו גברה גם עירנותה של אמי, עירנות רעה, שבתחילה היתה תמוהה בעיני, מרבה היתה אמי לחקור אותי ואת אחותי, שמא ראינו במקרה את אבינו במשך היום. היא נהגה להמציא שליחויות קטנות למען נפקוד את אבינו בעבודתו, ונשאל את פיו על הימצאות פריטים מפריטי הדירה החדשה.

שמתי אל לב, כי תוך כדי ניקוי בגדי אבי והברשתם, נוטלת היא ובודקת בקפידה את כרטיסי החשמלית המגולגלים, ביישרה אותם בין אצבעותיה, כשהיא טורחת לפענח את עלי־הרצפטים בתשומת־לב יתרה. עם גמר הבדיקה הקפידה ביותר על השבת הפכים הקטנים למקומותיהם, רק היתה מעירה באזני, פעמים מספר במשך היום בהבעת חומרה:

“אביך, יש לו מצב־רוח טוב מאד לאחרונה!” או, “ודאי נמצא אביך במחיצת אנשים חביבים ועליזים במשך כל היום, רופאים ואחיות אלגאנטיים!”

באחד הימים בהם איחר אבי לשוב הביתה, דלק האור בחדר השינה של הורי עד לפנות־שחר, ואזני קלטו את קול אמי בלחישה רמה:

“הזונה הזאת, זונה מלוכלכת של בית־חולים!”

לאחר מכן בא קול צחוקו של אבי, כמו מקנטר הוא:

"רק אחת? מדוע רק אחת? חמש־עשרה ובבת־אחת! "

אתה מתעלל בי, בכוונה תחילה אתה מתעלל בי." נשמע קול־המענה של אמי, “פלא הדבר? אשה שרויה בצער אינה מראה המעורר ביותר! להיפך – צריך לדחוף אותה לתהום, לתהום לדחוף אותה כדי שלא תפריע, הרי בלאו הכי מצויה היא על עברי־פי־פחת!…” התיפחה אמי.

לעת בוקר אמרה:

“כן… בקשר לאביך… שם, בבית החולים מצויות אחיות צעירות ויפות שלא סבלו מן המלחמה כמוני… ולכן אל תתפלא אם בימים הקרובים יחול שינוי גדול בבית…”

ערפל נקשר בעיני. למה רמזה אמי? מהו השינוי הצפוי? מדוע צריכה היא לייסר אותי בהכרזותיה? מדוע באמת צחק אבי בלילה?

שרכתי את נעלי בעצלתיים. זמן רב הסתרקתי מול הראי. כבר השעה שמונה– ועודני בחדר־האמבטיה ואף לא סעדתי ארוחת־בוקר.

אתה תאחר היום לבית־הספר." אמרה אמי.

משכתי בכתפי – הרי את גרמת לכך שאאחר, ובכוונה כפי הנראה – רציתי להגיד לה, אך הבלעתי את המילים – ולבד מזאת, רשאית את להשמיע את הסיפור שלך באזני אחותי – נערות, נדמה לי, אוהבות יותר סיפורי הרפתקאות… אולם אותי עזבי־נא בבקשה! – ביקשתי עוד להטיח בפניה.

היום עבר ולפנות ערב, עת נכנסתי למטבח כדי להכין לי פרוסת־לחם במחמאה, מצאתי את אחותי יושבת ליד שולחן מכוסה שעוונית ומכינה שיעורי־בית. אגב־כך היתה פוקחת עין על סיר החלב שעל כירת־הגאז, “איך אתה יכול לסבות זאת?” נעצה בי שאלת־פתע, בעוד אני עומד וגבי אליה.

“את מה?”

“אל תעמיד פנים! את הכל!… את כל מה שהולך פה… במשפחה הזאת!” “יש לי ברירה?” השיבותי, תוך שאני מפזיל מבט כלפיה, “את רשאית לשאול גם את עצמך!”

ראשה של אחותי רכון היה על מחברת־מתימטיקה, הרימה סרגל ובחודו חטטה בין שערותיה וגרמה לנשורת של קשקשים.

“הגד,” פתחה שוב, “אמא לא התלוננה באזניך על שאני מסתובבת בחברה לא־טובה, עם חברים בלתי מתאימים וכל השאר?…”

היא רק העירה, שאת מתאחרת לבוא הביתה, והכל מוטל עליה, והיא שמה מאוד לב עם מי את מתחברת." עניתי.

החלב שבסיר החל להתרומם ולגלוש על גדותיו, אחותי קפצה על רגליה, אך החלב המבעבע כבר כיבה את אש־הכירה, וריח חריכה ריחף בחדר, את הסיר, שעליו התעבתה שכבת החלב המפויחת, הניחה בתוך הכיור. פתחה את ברז־המים והחלה למרק בספוג־ברזל את הסיר שהשחיר, אולם הקפידה להשאיר פס־של פיח מסביב לתחתית.

“כך לפחות אמא לא תוכל לטעון, שלא ביקשתי להוכיח רצון טוב, יש עדות” אמרה והצביעה על הכתם השחור. בין כה וכה התלהטו פניה בסומק־ההתרגשות, כאילו שלהבת־הכירה מרצדת עליהם.

“אין לך מושג” אמרה, “אבל אין לך מושג איך אני הפלתי אותה בפח… אתה שומע… בקשר למכתבים…. כלומר, ברגע ששמתי לב כיצד היא משגיחה על הדואר שלי – החלטתי לשלוח לכתובת שלנו…. על שמי…. כל מיני גלויות־דואר זוועתיות שבדיתי מלבי… מכל מיני בחורים שכביכול הזמינו אותי לכל מיני פגישות…”

אחותי נשמה נשימות עמוקות למען הפיג את סערת־נפשה, אשר התעוררה בה מחמת הסיפור שהשמיעה.

“אבל מעניין,” אמרה, “היא באמת לא דיברה באזניך על כל גלויות־הדואר האלו?…. שלחתי לפחות שתיים־שלוש; היא בודאי חשבה שגם אלה הם מכתבים בשביל אבא… מרוב חיטוטים בין בגדיו ובין החפצים אף לא השגיחה בהבדל… אבל אתה שומע,” המשיכה אחותי, "תן הבטחה שזה יישאר בינינו!… הואיל והחשדנות שלה כלפי אבא התחילה לעלות לי על העצבים… “אפילו תיכננתי לזייף כמה פתקאות־אהבה ולשלשל אותן לתוך הכיסים של אבא… כאילו חוברו על ידי כל מיני נשים… כל מיני אחיות שבבית־החולים… כדי שלאמא תהיה סיבה־של־ממש להעסיק את עצמה בבעיות!… אבל בסוף ויתרתי על הרעיון… ריחמתי עליה… וגם לא רציתי להקשות על אבא עוד יותר את החיים…”

לא ידעתי שאת מנוולת עד כדי כך!" נפלט מפי.

“כמובן, אתה מוכרח להגן עליה, כי פיטמה אותך בסיפור כיצד הצילה את חייך בעת המלחמה…”

“מה פירוש?” לחשתי.

"טוב… עזוב את זה…. מוטב שתפתח את החלון, כי הריח מחניק פה!

מחניק פה! אתה שומע?"

הסתובבתי. ביקשתי לפתוח את חלון־המטבח, והנה ראיתי את אמא ניצבת בפתח, על פניה שרתה עצבות גדולה. הפעם – לא היה זה יגון של אבלים.

אם לא טוב לך בבית זה… את רשאית לארוז את חפציך וללכת" השמיעה אמי חרישית אך בהדגשה.

אחותי נבוכה לרגע, שכן לא ציפתה להופעתה של אמא, אשר התעוררה, כפי הנראה, בשל ריח החלב שגלש.

כשהתאוששה אמרה:

“כן… אני בהחלט רשאית לארוז את החפצים וללכת!”

“לאן למשל?”

“יש כמה וכמה דרכים.”

“למשל?”

“להתחתן… למשל… מוקדם ככל האפשר…”

אמא שתקה. עמדה להתרחק מן המטבח ועוד העירה:

כן… ביגלך?… ילדה בת שש־עשרה?… וחוץ מזה… את מקלקלת גם את פטר!" “לא היה מזיק לו!…” התריסה אחותי, “ואל תחשבי שהוא טוב יותר… הוא רק שותק ובולע…”

“לא התבקשת להיות מליצת־יושר בשבילו!”

אמא נשענה אל מזוזת־הדלת ועצמה עיניים:

“כולכם… כולכם קשרתם עלי קשר;… אבל אתם… לפחות יש לכם אל מי לפנות… יש לכם הורים… אבל הורי… אותם רצחו!”

כנראה היית מעדייפה להשאיר אותנו יתומים…" עוד התריסה אחותי.

“טיפשה!” צעקה אמי ופסעה קדימה כדי לסטור ללחיה של מיצה, אך שמטה ידה באין־אונים.

“לא אני… אביכם הוא המרבה לדבר על כך… הוא נוהג להשמיע, שאולי היה צריך לשאת אשה נוצריה בזמנו ולהגר מן הארץ… כי אז היה חוסך את תלאות המלחמה… זאת אומרת… אז גם לא היה מוליד אתכם… אלא שהוא אומר זאת בשקט… כשאנחנו ביחידות… כדי שיוכל להופיע כלפי חוץ באיצטלה של איש טוב… של ג’נטלמן לכל דבר…”

“אני באמת לא ביקשתי להיוולד…” השמיעה אחותי, “אבל אבר צודק בהחלט אם הוא מחפש בילוי מחוץ לבית הזה… במקומו הייתי נוהגת באותה צורה בדיוק… רק שהוא חושש להחליט לפעול… ואילו אני… אני…” פיעפעו המילים מפיה של אחותי מיצה, גם לאחר שאמא כבר שבה אל חדרה.

*

למחרת, שוב התאחרתי אל בית־הספר, אף כי השכמתי־קום.

בצאתי לרחוב בא זרם אדם למולי. המדרכות התמלאו נשים, אשר רוח קרירה של בוקר הרימה את חצאיתן. השמלות כמו הצמיחו כנפיים והתנפנפו על ימין ועל שמאל.

פני המסעדה שבקרן־רחוב ניצבה מלצרית ובמטלית ורודה ניגבה את החלון. ההבילה על הזגוגית ורשמה עיגולים־עיגולים בסחבה, שבה וההבילה עד כדי הצמדת השפתיים אל השמשה. טיפות עכורות של מים נטפו מבין אצבעותיה אל תוך הדלי הסמוך לרגליה. בסוף נטלה את הדלי והריקה את המים לתוך פתח־השופכין שבכביש. קינחה ידיה ונעלמה בדלת המסעדה. בהגיעי אל השמשה המצוחצחת חשתי בכוח המניע את ראשי להסתובב, ואת עיני להציץ:

מאחורי החלון השתלשלו כנפי וילון־קטיפה ארגמני. בין הכנפות התהוו רווחים, שהובילו את המבט אל שולחנות־שיש עגולים. ישבו זוגות בודדים וסעדו פת־שחרית מאוחרת. ישבו הנשים עם הפנים אלי והגברים – בהפניית־עורף. רוב הנשים היו לבושות חלוקים לבנים. והנה, ממש ליד השולחן שבסמוך לחלון, ראיתי את אבי יושב, כשגבו כלפי. הכרתיו על פי גון שערותיו האפרפר־מלבין כנוצות יונים, ועל־פי כתפיו הרחבות בשל דוגמני־שעווה בחלונות למימכר־בגדים; למולו – אשה בחלוק לבן. לבי טיפס אל גרוני. השמשה התערפלה בשל הבל־פי, ועל כן נסוגותי מן החלון כהרף־עין למען תתבהר הראות, אך בקרבי שנית הבחנתי רק בשולחן־שיש ריק, אותו היתה המלצרית מנגבת כעת. הבטתי בה כה וכה, לא, אין זה אבי! אך מודע מרקד עתה דיוקנו ללא הרף על־גבי חלונות הראווה ונמהל בגוף של אשה לבושה חלוק לבן? מדוע שומע אני את צחוק־הקינטור שלו מאמש?

המשכתי בלכתי, ובלי שים לב לאדום ברמזורים חציתי ממדרכה למדרכה, לקול המולת חשמלית מצטלצלת־משתקשקת. מראה של גבר ואשה ניתר מקרון לקרון.

“עצור!” קרא קול מאחורי. בכביש ההומה וסביבי התפתלו מכוניות. אדום־צהוב־ירוק! אדום־צהוב־ירוק! פירפרו אורות הרמזורים מארבע פינות הצטלבות־הרחובות.

עצרתי.

עצר גם מראה הגבר והאשה.

ראיתי גולת־ענק צבעונית, מתנדנדת מעבר לדלת וקופאת מעל לראשים. שקע זוג ידיים בערימת שיער פזור; עם הישלף הידיים מן הזהב הגולש – נכרכו האצבעות סביב פנים של אשה ומיששו בהן; וזוג רגליים הונח על שרפרף – צפרניים להטו.

הנה, שוב – חלוק לבן.

אך הפעם – לבש אותו גבר.

קרב החלוק אל הדלת ושאל: “תספורת, בבקשה?”

נשאתי רגלי וברחתי.

בלא משים הובילוני רגלי אל רחוב בית־החולים, אשר בו היה אבי מטפל בחוליו.

עמדתי מול החלונות. באותה שעה הגיעה מכונית אמבולנס. אלונקה הוצאה בשיפוע מן האוטו וגוף מעוטף בסדין היטלטל עליה. מחמת הטילטול נשמט הסדין, וראש מצומק של אשה עם שעות דלילות, דבוקות אל עור־הגולגולת כמו בסבון, נשמט על כתף שבירה. דמה מראה האשה לבובת־חרסינה מצובעת עיניים ושחוקה, מלובשת כותונת של קורי־עכביש. מחמת טילטול הגברים נושאי האלונקה התקפל הגוף בלא כוח. בלטו עצמות הבריח.

לאחר היסגר שער בית־החולים הבחין בי השוער, שאלני אם אני חולה. עברהאחות מסגל בית־החולים, הכירה אותי. לבושה היתה בחלוק לבן, אך הכרתי טובה על שהציעה לקרוא לאבא.

כן, הוא נמצא כאן כרגיל. סתם ראיתי מראות־שוא!

ניכרה דאגה בפני אבי עת הופיע בשער־הכניסה של בית־החולים.

חשש כי אירע מעשה רע בבית בעת העדרו.

גימגמתי דבר־מה: “נקלעתי למקום באקראי… ראתה אותי אחות מן האחיות… קראו לו….”

אצבעותיו הידסו רגע בבלוריתי, והוא ביקשני להקפיד על לימודי. עניתי מה שעניתי ופניתי לי לעבר חוף הדאנובה, בתפנית חדה מכיוון בית־הספר.

האוויר כבר התחמם קמעה למגע האביב הממשמש ובא, וכלבים השתובבו על הרציף בריחרוח זנבותיהם. הנחתי את תיק בית־הספר בתחתית המזח והתישבתי, נטלתי שקית־נייר שבילקוטי ובה פרוסת־לחם מרוחה בחמאה. נגסתי בלא תיאבון. את השארית השלכתי אל הזרם. הדגים, כספספים וחלקלקים, התנגחו על־פני הגלים השמנוניים. קרוב אלי ראיתי את פסל ‘המחוקק’ שלחוף.

הישר, למרגלות הפסל, ניצב נער. הוא כיוון מצלמה לעבר האניות השטות, כמי שיורה באקדח; הוא סובב את העדשה אנה ואנה ולבסוף נטל אותי על ה’כוונת'.

הרמתי את ילקוטי מול פני.

הנער קרב אלי בחיוך רחב:

מה איכפת לך? יש לך מה להסתיר? זה יכול להיות צילום מצויין של ‘תלמיד המסתלק מבית־הספר’."

“לא עניינך!” השבתי לו.

“זהו. העיקר הוא לצוד פוזה טובה.” הוא מדד אותי במבטו והפטיר:

“אתה אינך בן־העיר, מה?”

“מניין לך?”

“רואים עליך.”

הוא סובב את כפתור המצלמה, בממחטה מקופלת בצורת משולש בכיס העליון של הז’אקט אשר לגופו, ציחצח את העדשה, תוך שהוא בוחן בזגוגית את השתקפות בלוריתו השחורה, משוחת הברילאנטינה, והעיר בחצי־פה: “אם תיגש אלי הביתה, תוכל לראות את הפילמים, בלי כסף, בתור תחביב. בעצם – חצי־מקצוע; גם בתמונות אחרות תוכל להסתכל, להכיר את העיר!”

מחמת הרוח שנשבה זקף הנער את צוארון מעילו. כדוגמתו – עשיתי גם אני.

הוא שלח יד ומישש את החומר, ממנו כיתה עשויה תלבושתי.

“לא שווה הרבה” פלט.

“זה מה שיש לי.”

“במה עוסק אביך?”

“רופא.”

רופאים מרוויחים טוב. בעיקר בימי המלחמה. אז היו אפשרויות כבירות!"

“אנחנו חדשים פה. הרי בעצמך ניחשת.”

הלכנו.

הלכנו בסמוך לפסי־החשמלית בעוד אנו מקללים כל פעם בהינתז מי־שלוליות על המכנסיים. הנער חרד למצלמתו פן תינזק.

“ומה עושה אביך?” שאלתיו.

במקום להשיב, החל הנער לגדף את מזג־האוויר הפוגע באפשרויות הצילום;

אתה רואה, בגללך אני הולך ברגל ונרטב; מקלקל את הכלי."

“סע, לא ביקשתי!”

“לא צריך לקחת ברצינות כל ‘מתיחה’ שלי” טפח על שכמי. אגב, שמי טיבור!" אמר.

*

“אנחנו נוסעים במעלית!” קרא טיבור מבעד לדלת דירת־הקרקע, אשר נשאה את הכתובת,‘שוער’.

באין־מענה הקיש על כף־המנעול וחזר וקרא: “את שומעת? אנחנו עולים!” צילצל במפתחות בסובבו אותם על אצבעותיו.

“היא משגעת אותי…” פלט.

כבר עמדנו ליד המעלית, כשבקע מן הדירה קול־סופראן:

“אני בבית־השימוש!”

חברי משך בכתפו בדחפו אותי אל תוך המעלית.

“יפה שלא חששת לבוא אלי,” אמר תוך כי נסיעה, “לאן רצית להגיע?” הבטתי במנורה הצהובה־דלוחה, זו הכלואה ברשת־ברזל מוחלדת בתוך תא המעלית.

הוא לחץ על כפתור. המעלית נעצרה כנתקעת.

“שאלתי שאלה!” אמר בתקיפות.

“סתם שוטטתי.” מילמלתי.

“אתה פחדן, אך מילא.” הפטיר ופתח דלת־ברזל.

“חדרי!” אמר בהבעת־גאוה, “כאן אני מפתח את הפילמים שלי, וכשהזקנה מלמטה נמאסת עלי – אני מסתתר פה.”

“מי? על מי דיברת?”

“אמרתי לך… אמי… בדירת־השוער…”

“לא אמרת לי!”

“אל תהיה עקשן!”

הוא אחז את סנטרי בין אצבעותיו, נעץ עיניים בעיני ולאחר מכן שמט את ראשי, תוך שהוא נוקש לי על האף. בלוריתו הכהה נגעה במצחי ורחקה.

“כביר, אה? חדר כביר, לא תכחיש!” הוא ניגש אל הוילון הדהוי והסיט אותו על החלון.

מראה נהר־הדאנובה קפץ אל החדרון. גשר מארגאריטה ועוד שני גשרים הרוסים השתופפו אל זרם המים הקר. ספסלי־הטיילת התגובבו עקורים מן האספאלט, עמדו ריקניים. רק פסל ‘המחוקק’ הניף זרוע־של־תקווה כלפי השמים; גם הוא באצבע פגומה מחמת פגיעת רסיס. ממול, על הר־בודא, התנשא אות־זכרון לכבוד המשחרר הרוסי: אשת־פועל המחזיקה זר־דפנה. טיבור הוציא ראשו מבעד לחלון.

“ראה.” אמר, “אנחנו חולשים על כל השטח. מכאן יכול אני לצלם כטוב בעיני, את כל הנוף, את כל השכנים.” ראשים מוקטנים התנועעו מתחתינו בעומק, כנמלים האצות לעבודתן.

הוא שלח יד אל מאפרה שעל אדן־החלון, נטל ‘גרעינים’, פיצחם בשיניו והפיח את הקליפות אל הרחוב. חיטט בקצה־גפרור וסילק שארית קליפה שנאחזה בסדק־שן שלו. אחר תלש דף מתוך אלבום, שמוטל היה פרוע־עמודים על דרגש אשר מתחת לחלון; הדליק גפרור אדום־ראש על־גבי הקיר. אחזה האש בנייר, וברוח הרחוב התנפנף הדף מעל לגגות הבתים ככוכב־לכת בוער. טיבור עקב אחרי גלגל־האש בכלות־הנפש.

“מדוע אינך מסתכל?” שאל אותי בעלבון.

“אני מסתכל.”

“באלבום־התמונות אתה מביט.”

“איזה מין תמונות יש לך פה? הכל מעוות!”

“אבל עזוב את האלבום הזה! אני אראה לך תצלומים מענינים יותר.” טיבור התכופף, שלף ארגז צבאי ירוק מתחת למיטה ופתחו. הסיר שמיכה שהיתה פרושה מעל, והזיז בזהירות ארבע־חמש מצלמות יקרות־ערך.

תמהתי מניין לטיבור אוצר נדיר שכזה, אך לא העזתי לשאול את פיו. הוא העלה אלבום־תמונות מקושט ציורי פרחים ממעמקי הארגז.

פתחתיו.

נגלו לעיני תצלומי־נוף וביניהם דיוקנו של גבר לבוש מדים, בגיל העמידה.

“מוצא חן בעיניך?” שאל.

“זה בסדר. תמונות.” השיבותי.

“טוב, עזוב את זה!” אמר חברי, “זה סתם!…”

מצד הדאנובה נשמעה נהמת אניה. ארובות לבנות כסיגריות גמלוניות צפו לאיטן על־פני המים בציירן נוטריקונים של פיח על רקע העננים. טיבור היטה אוזניים בדריכות.

“אתה רואה,” אמר לבסוף, “בתור צלם משוטט אוכל לראות את כל העולם, בתור צלם של עיתונות, למשל; אם אתה יודע מה זה? רק כסף אני צריך. כסף!”

הוא ניגש אל שולחן נכה־רגליים והרים חבילה. החל לקלף את נייר־העיתון שעטף את הצרור.

מאות קלפים ותמונות עירום התפזרו על הריצפה. אחדים מן הקלפים עצמם נשאו תמונות של נערות מעורטלות.

“ועכשיו, שים לב!” פנה אלי בנעימה פוקדנית, “יש לי עבודה בשבילך, אם אתה רוצה.”

הבטתי בו בתמהון ובאי־נוחות.

“אתה מתבייש?” שאל, “זו מלאכה פשוטה. אין מקום לבושה!”

הוא נטל לידיו מספרי־חייטים, השקיף על התמונות במיצמוץ־עיניים מבעד לעיגולי־החייטים של כלי־החייטות והתחיל לגזור.

“הנה הדבק,” אמר לי, “אתה תדביק ואני אגזור, כי אתה עלול להתבלבל. סדר התמונות נקבע לפי מצב־העירום. חמוד, מה?”

על הריצפה התגוללו נשים וגברים בשלל־צבעים; טיבור מצא לעיתים, כי רצוי להחליף חלקי־גוף: ירכיים נפולות מתחת שדיים שופעים, ראש מופשל לאחור בעוד טבור־הבטן מושט קדימה בגנדרנות. יש עניין גם בחילוף המינים: אשה על גבר, גבר על גבר, אשה על אשה.

ל“לא, זה דוחה.” העיר אגבית, “אל תדביק אשה על אשה! וחוץ מזה, אם אינך מתמצא במצב כלשהו, שאל אותי!”

לשמע דבריו חשתי כיצד מתפשטת בגופי תחושת גאווה שלא ידעתי מעודי, מעין שמחה זוקפת בגוף על כי חברי כלל אותי, יחד עמו, בעדת הגברים; וזאת, בהיותו סבור מן הסתם, כי מבוגר אני מכפי שנותי.

“כמובן, אין לך מה לחשוש!” אמרתי בהעמדת־פנים, אך מתוך שמקנא הייתי בו על נסיונו הרב בהוויות עולם־המין, בעוד אני – אושר מילאני אם החזקתי יד בחשמלית או באוטובוס בקרבת ידה של נערה אלמונית, בהשלותי את עצמי, כי עניין לה בקיומי. אולם עד כה, עד לפגישתי עם טיבור, טרם העזתי לצקת תחושה גופנית זו בדפוסי־מחשבה ברורים.

טיבור נטל מידי את התמונות הגזורות והמודבקות על הקלפים, ולחץ באגודלו על־מנת לפזר את גבשושיות הדבק. לחץ במיוחד באזורי הערווה.

נשמעו ביטושי רגליים מסף הדלת.

“היא משגעת אותי!” העיר טיבור.

“מי?”

“הזקנה הזאת.”

מקץ רגע הופיעה בחדר אשה ענקית, נטולת־גיל מחמת השומן, ובידה מגש. היא הביטה בציורי־הערום המושלכים סביב, ובלא תמורה בפניה התישבה על־גבי הדרגש.

“שתו ילדים, שתו!” אמרה והצביעה על כוסות הקפה. היא עצמה טבלה יד בקערית שעל הטס, והעלתה כופתאות נוטפות מרגרינה; את המאפה השליכה אל פיה כמו כדור־ענק הבולע נקודות זעירות.

“זאת, זאת!” הצטעקה מדי פעם בזקפה אצבע על ציור מציורי העלמות ובמרחה כתם־שמן על הגופות החטובים.

“נמאסת!” העווה טיבור פנים כלעומתה.

“אל תשים לב, הבן שלי עצבני.” אמרה האשה כדי להפיס את דעתי וכדי להגן על כבודה. קול־הסופראן שלה נשמע כניגוד צורמני לממדי גופה.

בפתח החדר ננעץ ראש, בדומה לחילזון המושיט משושות; צואר כחוש של נער השתרבב פנימה. הצואר חזר ונעלם.

“אתה יכול להכנס!” השמיע טיבור.

נער נמוך־קומה ומהוה־מעיל עמד בדלת. עיפעף בעיניו.

“אמרתי לך, אתה יכול להכנס!” הודיע טיבור חדות, “הוא לא יפריע!” הוסיף בהורותו עלי.

הנער פשט מעילו. מטבעות התגלגלו על הריצפה.

“זה לא ילך, טיבור… ידעתי שזה לא ילך… ידעתי…”

“החזר לי אותם!” ציווה חברי על הנער. הלה שלף מכיס מעילו חפיסת־קלפים כרוכה בממחטה מלוכלכת, התיר את הקשר והניח את קלפי העירום בביישנות על השולחן הנכה, בהפכו את התמונות כלפי מטה.

“עוד!” דרש טיבור.

הנער פישפש בייאוש בכל כיסיו. שפע של כיסים היו לו.

“אין לי, טיבור, אין לי! אני נשבע לך!…” התחנן, “לקחתי רק חפיסה אחת!…”

“הפוך את הכיסים!”

הנער פשט מעילו. מטבעות התגלגלו על הריצפה.

“אתה חושב שמכרתי?” שאל הנער בעצב, “אתמול עמדתי ליד הקולנוע, חיכיתי לקהל שנכנס לסרט… עד שראיתי שוטר – אז הסתלקתי…”

“שפנפן.” מילמל טיבור.

הנער אסף את המטבעות באלם. אחר־כך שב ולבש את מעילו. הידק אותו. עיניו תרו את החדר.

“מה אתה מחפש?”

“תן לי את החגור, טיבור!” ביקש הנער, “תן לי… רק פעם אחת… אחזיר לך מחר… אתה תראה שלאחר מכן אצליח למכור יותר טוב!…”

“אתה מתחיל שוב?”

הרמתי עיני. על מדף של ארון פתוח למחצה ראיתי חגור־עור עם נרתיק של אקדח. היה זה חגור צבאי.

הנער ציפה בדריכות.

האשה השמנה הוסיפה לגלגל כדוריות־בצק אל פיה.

“את זה הוא לא יתן,” התערבה מקץ שהות, “זה של אבא שלו.” וכדי לשבר את אזני, כפי הנראה, פנתה לעברי ואמרה: “אתה צריך להבין, הוא מעריץ מאוד את אבא שלו!”

הנער שיחק בכפתורי מעילו. סובב כפתור שהידלדל על־גבי חוט רופף. הוא ביקש לחזקו. מרח עליו רוק. שלח מבט־פרידה אל החגור שבארון וחמק מן החדר.

“מחר בשעה חמש!” צעק בעקבותיו טיבור.

“שתסתדר אתו… עם זה… עם החדש שלך!” צרח הנער מן המדרגות בזעם ובקול חנוק מבכי, “אם הוא מוכן להיות משרת שלך!”

האשה השמנה ניענעה ראשה אנה ואנה בשבתה על הספה.

“מילא. מילא.” מילמלה.

טיבור התכופף כדי לאסוף את הקלפים שנשרו, ואשר הנער אף דרך עליהם בנעליים מרופשות.

“אבא שלך… הוא השוער?” שאלתי.

“היה,” ענתה האשה במקום חברי, “ואיזה גבר יפה היה במדים שלו… יפה־תואר… ועם החגור הזה… ועם האקדח… והיה עומד… ככה… שם… לרגלי הפסל!” היא קמה מעל הדרגש בנערה מעל שמלתה פירורי־המאפה.

עתה ניצבה במועל־יד פאתטי בסגנון הפסל שברחבה מתחת לחלון, ליד חוף הדאנובה.

“הפסיקי לפטפט!!” קרא טיבור בחימה שפוכה.

“לא נעים לו, לילד שלי, שאני משבחת כל־כך את האבא שלו, אבל זה צריך להיות נעים לו… ואיזה גבר יפה… את המדים שלו אתה יכול לראות בדירה, בתוך הארון שלי.”

“את המדים שלו?!” שאל טיבור במבט מאיים, “כמה וכמה סוגי מדים אתה יכול לראות, ובמידות ובצבעים שונים: כחול גרמני, ירקרק הונגארי, וחאקי רוסי.” הצטהל עצבנית.

“אל תשים לב אליו,” אמרה האשה, “יש לו התקפות לבן שלי, אבל הוא בחור טוב והוא יהיה ממש אמן. האמין לי! והוא גם יודע להסתדר יפה… להסתדר יפה בחיים – זה חשוב מאוד.” גילגלה את המלים, בעוד היא נעה לעבר הדלת.

“אבל גם אתה עושה רושם טוב. בהחלט. מבית טוב, מה? לא כמו הלא־יצלח הזה, קודם.” הניחה את כף־ידה השמנונית־כבדה על כף־ידי שנשענה אל השולחן.

שמטתי את זרועי.

“מה אתך?” שאלה כשהיא מועדת וכופתאות מן הקערית מתגוללות תחת הדרגש. עת השתופפה – ניכרו טביעות פסי־הנצרים האדומות של הדרגש על ירכיה הכבירות.

“אי! אי! אי!” מילמלה, “ילדים לא זהירים, אך מדוע אינך עוזר לי?!” נזפה בטיבור, “קשה לך להתכופף?”

היא נזקפה בטלטלה פלג גופה העליון לימין ולשמאל, בעוד היא מצמידה יד אל המותן, מעשה ששיווה לה צורה של כד רחב־מידות, בעל ידית.

“הגד, מה יהיה בסופו?” ליהגה, “והוא עוד רוצה להפליג באניה או ברכבת… אינני יודעת מה הוא סיפר לך… רוצה להסתלק כמו אבא שלו…”

“די!” פלט טיבור, כמי שמאס בשורת הטענות. “בוא!” פנה אלי.

מן הארון שלף בגדים.

“די קריר,” אמר, “לבש משהו משלי, אולי יהיה לך צורך. בעצם איך שאתה רוצה. לי אתה לא עושה טובה!”

הדף את אמו מאצל הדלת והחל לרדת במדרגות, כשהוא מחליק על המעקה בין קטע־קומה לקטע־קומה.

“ואת הכתובת שלי אתה זוכר?” עוד הפטיר שאלה.

*

בערב אני מושך את שמיכת־הפוך שלי על ראשי ואני נישא על גלי השינה. פסל ‘המחוקק’ שט למולי במפורקד בין אניות, ולמרגלותיו יושבת אשה עבת־בשר ומשליכה כדורי־מאפה אל פיה. היא יושבת בפיסוק־רגליים על גוף, הפסל ורומזת לי: “שב!” אני מתיישב על מדרגת־השיש של האנדרטה. “לא!” אומרת בקול־הסופראן שלה; “שב כאן, בין רגלי!” היא מניחה על זרועי החשופה פיסת־יד כבדה ונוטפת שומן,

גבי נעשה חידודין־חידודין. “היכן מחביא אתה את ידיך?” שואלת היא, בעוד היא מובילה את אצבעותי על שוקיה. תוך שגוחנת היא עלי – משתחררים שני שדיה מחזיית־הענקים ומתנדנדים כשני פעמוני־בשר; הם הולמים בראשי. “ועכשיו הביט!” אמרת היא; ומבעד לשמלתה אני רואה מעשנה של ספינה חולפת תחת גשר, על־פני הדאנובה.

“הזהר ממחלת־ים!” אני שומע קול, ואני שומע את צחוק־הסופראן של האשה אדירת־המידות. את שמלתה מבקשת היא להשליך על ראשי ותוך כך נחשף עכוזה הדומה לבצק במירדה־ענקים של נחתום, עם חתך־סכין באמצעיתו. שני פעמוני־שדיה חונקים. אני מפרפר לקלוט אויר והיא צועקת: “התנדנד! התנדנד!” קללות נפלטות, ובחלוק לבן היא מקנחת את גופה ממי־הדאנובה הגואים סביב.

“היא קילקלה לי!” צועקת האשה הגמלונית בהצביעה על בובת־חרסינה שברירית, הנגרפת עם הגלים ומתיישבת על עיני.

“טפו!” רוקקת האשה השמנה וביד־ימינה מניפה אל האויר את בובת־החרסינה וביד־שמאלה – את גופי, בעוד אני מתעורר תחת שמיכה לחה.

*

חליתי, למראה מחלתי נוצקה התעוררות באמי.

כן, יש בה תאווה נסתרת לאסונות: עת גנחתי מחמת חוסר־אויר והתהפכתי על משכבי בחום ובקור חליפות – חשה אמי את טעם חייה.

תחילה טורחת היתה סביב מיטתי, צופה לצעדי המלאך המשחית בשקיקה, כמו נהנית היא מן ההזדמנות, שהתגלגלה לידיה להוכיח את אבי על שברוב שעות היעדרו הועמס שוב כל עומס החרדה למשפחה על כתפיה השבירות. את אבי הזעיקה הביתה באמצע היום, אך דומה, קיוותה בסתר־לבה לתקלה שתמנע ממנו להופיע בחופזה. את הדיאגנוזה ואת דרך־הטיפול שקבע אבי בעבורי סירבה לקיים, ורק לאחר הזמנת רופא נוסף (שהיה תמים־דעה עם דרך הטיפול שהועיד לי אבא) ניאותה אמי להשלים עם העובדה שדלקת־גרון חריפה היא, בסך הכל, המחלה שלקיתי בה. אולם את תשוקתה ל’שפע־חרדה' סיפקה באמצעות שפע רצון לשרתני, מה שניצלתי עד תום.

שלחתיה פעמים אחדות במשך היום להביא למעני ז’ורנאלים, ספרי־קריאה ופנקסים למיניהם. היא מילאה אחר משאלותי הקפריזיות בשקידה בהעטותה על פניה, לעת צאתה אל הרחוב, ארשת של דאגנות, כשהיא מודיעה בחנויות בהן סובבה, כי עליה להיחפז ביותר, שכן בנה חולה מאד; על כן גם הרימה קול־זעקה אם מישהו ניסה, לדעתה, לנשלה מן התור לקנייה.

הירבתה להטיל דופי באחותי על שאין היא מסייעת בידה כראוי, ובמקום זאת מסתובבת מחוץ לבית, אצה מהצגת־קולנוע אל הצגת־קולנוע בדאגתה האנוכית לעצמה גרידא; אך הרי אין להשתומם כלל על התנהגותה. דומה הילדה ביותר לאביה.

תוך־כך היתה קובעת את הרפואות שעלי לבלוע, כמובן בשינוי מן הרצפט הרפואי; הרי מכירה היא רופאים יתר על המידה, ולפיכך יודעת היא אל־נכון, כי אין להישען עליהם. ולבד מזאת, מרות מדי התרופות ועינוי הוא להניחן על הלשון, בעיקר כשהאדם חולה. כל אימת שהגישה לי רפואה על־פי התכתיב של אבי, צירפה כפית־דבש או סוכריה, ושאלתני אם ברצוני שתתקין מאכל־מעדנים זה או אחר; ואילו אני הייתי מוגיע את מוחי להיזכר במיטב מעדני־ילדות מסובכים, שכשאני שואף אל קרבי את ריחות־הניחוח בהם נמלאו חדרי דירתנו החדשה.

“אכול לאט ומעט!” היתה אומרת, “אתה הרי זוכר, כי אסור לאכול מהר מדי, כשהגוף תשוש!” ואני הייתי מכלה את המאכלים במשנה־מהירות.

אגב קניות בעבורי הצפינה, מדי יום, חומרי־בישול במגירות של ארונות הדירה, מתוך חשש לבאות. לשאלה, מדוע היא נוהגת בדרך זו, השיבה, כי מאזינה היא לחדשות־הרדיו והיא יודעת: עוד מעט ושוב תפרוץ מלחמה! אך בינתיים – ניחוחות פטל וואניל ישנים ריחפו סביב משכבי, ועצי־הדובדבן של גן־מאנגולד אשר על שפת הנהר של ילדותי – צמחו בסירי־הבישול של אמי, הודות למחלתי.

אבא, בשובו הביתה לאחר תורנות־לילה, היה נמלא פליאה, על אף עייפותו הרבה, למראה השינוי שהתחולל בפאנושקה אמי.

“זה, הודות לעובדה שהעמדתי פנים של חולה אנוש.” סיננתי מבין שיני לאוזני אבי בכוונת־זדון.

“אל תדבר שטויות!” רטן אבא, אם כי בשמץ הנאה עצובה, “אך האם מנצל אתה את תקופת מחלתך כראוי? זכור, אנחנו אנשים שחשו על בשרם את המלחמה, וצריכים אנו להשלים הרבה.” היה אומר בראותו כיצד שוכב אני בעיניים עצומות או בוהה.

אולם, לא חשתי בי כל רצון להשלים דבר. עצם הזכרת המלחמה עוררה בי סלידה. מכל מקום, הינהנתי בראשי.

“וכל הניירות האלה? הקפד־נא על הכנת שיעוריך!” הצביע על פיסות נייר שהתגוללו סביבי על המיטה. פרשתי יד בחופזה על הניירות וכיסיתים.

“מה אתה כותב?” שאל אבא.

“שום דבר! הבטחתי דבר־מה לעיתון בית־הספר,” שיקרתי, “סתם תיאור… תיאור של חלום… קראתי פעם.”

אבא נטל לידו את הדף, בעוד אני בוש לעצור בעדו; הוא הפך את הנייר פנים ואחור ופרץ בצחוק בקולו העמוק.

זעם חילחל בי.

“והמורה שלך לספרות, יודע?” שאל.

וכי צריך הוא לדעת על כל תיאור של אשה עם ת. ענק וחתוך באמצע כמו בצק? – שיטה בי יצרי להגיד לו, אך גברה עלי יד התבטלותי מול אבי ומילמלתי: “אולי…” ועוד הוספתי: “את שמי אולי הוא יודע…”

על כל פנים, תיאור לא רע…" אמר אבא בשביעות־רצון,,כדאי לך להרבות בכתיבה. זה משכלל את כושר החשיבה."

העמדתי פנים כמי שאינו שומע.

“אגב, היזהר מאוד מפני מחלות מין… אמנם אתה עוד צעיר… אך כדאי שתדע… ובעיקר לאחר המלחמה… אף על פי שיש תרופות טובות… אך במקרה שתבחין במשהו… במקרה כזה תפנה אלי מיד… הן יודע אתה… ראינו הרבה מקרים מכוערים… בעיקר בעת הדיפורטאציה…”

נבוכותי. סבור הייתי עד כה, שהורי המשכילים סומכים בתכלית על הטבע, על כלבי־הרחוב ועל מראות־הזוועה של עירום, שנגלו בקרונות־המשא צפופי־האדם – בכל אשר להשכלה המינית של ילדיהם, בדומה לאותו המראה ברכבת־האסירים, בחצותנו את גבול הונגריה, בעת ה’גירוש';

שם, באותו קרון ראיתי לראשונה את ‘עויתות־הרגליים’. תחילה, תוך טילטול הרכבת, סבור הייתי כי איש פצוע לפני, המתפתל מרוב מכאובים; אך העמקתי־מבט והנה שני זוגות רגליים, והעויתות הלכו ותכפו, נשמע קול נשימת אויר מבוהל כלאחר ריצה ארוכת־טווח ובסוף – שקט. אפילו קול בכי לא בא. רק אני נצמדתי בפחד אל אבי שישן בלא עניין.

ואני כל־כך קיויתי אז שאבי הרופא יחיש עזרה. אך אבי הוסיף לישון, כשהוא מתנועע על־פי קצב שיקשוק הגלגלים, בעוד פח של שתן התלוי בסמוך לדלת הקרון מרקד על וו הברזל ומתיז ניצוצות צהובים.

שעה ארוכה הבטתי אל הנוף הלילי, שהתגולל לעיני, מבעד לאשנב מחותך בחוט דוקרני. ידעתי: שריקה – תנועה תנועה, שריקה – תנועה תנועה.

אולם על ריצפת הקרון ישנו הכל, ארבעים־חמישים איש, בקול נחרה אחיד, אשר כמו נפלט מפה אחד בלבד.

ואני צפיתי בפחד ובקוצר־רוח לשוב עויתות־הרגלים, אולם הרגשתי בעויתות בטני בלבד.

הסיבותי פני אל הקיר.

“נו טוב,” הפטיר אבי, “העיקר שאתה מרגיש יותר טוב.”

הוא פנה אל הדלת.

“אגב,” נסוג קמעה, “בעוד שבועות אחדים אקח חופשה וניסע כל המשפחה לבית־מרגוע שעל חוף אגם־הבאלאטון, בית־מרגוע של המפלגה; זה יועיל גם לך.” עמד רגע. היסס.

“אתה יודע… אמך מתקשה להבין… קשה לה לקבל… פשוט קשה לה להבין, שכדי להחזיק מעמד חייב אני לעבוד מבוקר עד ערב… ולפעמים מערב עד בוקר… כל התורנויות…” החריש והוסיף: “סתם… ככה… רופא בא מן הכפר… איש אינו מכיר אותו… ולכן הוא צרך לעבוד… לעבוד קשה מאוד… ולפעמים גם במקום אחרים… אבל היא… הרי היא לא עבדה אף־פעם…”

עשה אתנחתא, אחר חזר והפטיר שוב: “אם אתה רוצה חומר־קריאה, אוכל להביא לך… גם אני צריך… עורכים טיהורים ופיטורים בקרב הרופאים של בתי־החולים המרכזיים… אני צריך לחזק את ה’תודעה האידיאולוגית' שלי לכל צרה שלא תבוא…”

אחר צאת אבי מן הבית באה אמי ושאלתני מה ברצוני לאכול באותו יום? השיבותי מה שהשיבותי ולאחר־מכן שקעתי בעיון בז’ורנאלים מצולמים. שמעתי את אמי נועלת מאחוריה את הדלת, בחשאי, ושמעתי קול של בחור השואל על אחותי, וכן את קולה של אמי, קול נרגז המשיב, כי בשעה זו אנשים צעירים טרודים בבתי־ספר או באוניברסיטאות.

לאחר מכן נטלתי את דפי־הניירות וטרחתי ביתר שקידה על פיתוח סיפור־החלום שלי. המעשה ארך מחצית השעה או שעה, כשבקע צילצול חד מן הדלת. לפתוח או לא לפתוח? אמי תשוב במהרה! ודאי מונה־החשמל או הגאז. אך הצילצול חזר ונשנה בעקשנות. המתנתי. החלטתי כי חולה אני, ולפיכך אסור לי לרדת מעל המיטה, אך היד כמו השתעשעה בפעמון. שמעתי גם בטישות רגליים מכוונות. הושלך הס. ליטשתי את סיפורי, הוספתי עליו גם חרוזים בהתאם.

לבסוף כשנפתחה הדלת בידי אמי, נדחק אל הפרוזדור חברי טיבור בהועידו פניו הישר אל חדרי.

“הוא חולה.” אמרה אמי, אך טיבור כבר ניצב בכניסה לחדר בו שכבתי. אמי חסמה לו את דרכו.

“הוא חולה.” אמרה לו בתוקף, “וחוץ מזה תחילה שואלים ומבקשים רשות… כך מקובל אצלנו…”

“באמת?” ליגלג טיבור, וניסה לדחוף את אמי מן הסף.

“אתה לא תיגע בי!” צעקה אמא, “לחדר הזה לא תיכנס! חזיר!”

טיבור נרתע.

“איך אמרת?” שאל.

"פרצוף־חזיר חזרה אמי על הכינוי ביתר הרחבה, “אתה לא תיכנס! אתה לא תיכנס אל בני! טיפוס כמוך אינו חבר בשביל בני!” צעקה.

“איך אמרת?” שאל טיבור פעם נוספת בניחותא בהתיצבו מול ראי־הפרוזדור, ובתקנו סיכת־ספורט שבצווארונו. לאחר מכן קימץ אצבעותיו ובממחטה מקופלת בקפידה החל לצחצח באיטיות, טבעת־חותם שעל יד־ימינו.

אמי ניצבה ללא ניע.

“כך המצב, אם כן…” נסב טיבור לאחור, הטיל מבט מגבוה על אמי ובפלטו: “תודה!” פרש מן הדירה, כשהוא מגיף את הדלת בעצלתיים, אולם בהיות המנעול סגור למחצה, שוב קרע את הדלת לרווחה וטרק אותה בפתע ובקול רעם.

*

את טיבור פגשתי שוב מקץ חודש ימים ומעלה, בחגיגות ‘האחד במאי’; ברחובות ריטטה חדווה אביבית, ריפרפה על־פני קירות הבתים עשני־החזיתות והעייפים, ופיזרה ריחות־לילך לעבר הגזוזטראות המעוגלות כבטן נשים מצפות ללידה.

את ראשך הסבת על ימין ועל שמאל לתור אחר שיחי־הבושם המכחילים, ולשוא. רק עצי אקקיה ישישים הושיטו לויות פרחים לבנבנות איש לרעהו, ונחילי דבורים התמשכו ליד האזניים בקריאות־מקהלה זמזמניות: דבש־דבש־דבש־דבש! ואף על פי כן עמד ריח לילך חריף באויר, כמו נידף מן העוברים־והשבים המועטים, בשעה זו של השכמת־הבוקר, בטרם תחיליה התהלוכות. אפשר, היה זה ריח הפרידה מן החורף, כשאביב כבר מפזר כרטיסי־ביקור צבעוניים־ניחוחיים. מרחוק הסתננו צהלות סוסים קצרי־רוח בצפותם למצעד – והתערבלו ברוחות בוקר פזיזות. תחילה נמלאו המדרכות בשלל גווני־תלבושת: אדום, לבן, וירוק נבללו יחדיו חליפות, בדומה לסוכריות המחליפות צבעים, ובני אדם נדחקו לאורך חבלים שנמתחו מעץ אל עץ על־פני ‘שדרות סטאלין’ רחבות־הידים. עגלות־יד לבנות הוצבו בקרני־הרחובות, בעוד בעליהן מציעים ‘סוכריות צמר־גפן’ ורודות וגם ‘גלידות בגביעים’, על אף היות העונה מוקדמת מדי.

חזק וגבר קול צהלות הסוסים וכמו בפנס־קסם התרכבו יחד הצבעים והעידו: אדום!

יצאו הסוסים הראשונים עם רוכביהם בשעטה. קושטו צוואריהם בפרחים מלבינים ולזנבותיהם – קישורי נייר־כסף שהרקידו מחטי־עור. נסוג הקהל משולי הכביש ונישאו העיניים אל כיוון ‘רחבת־החירות’, משם צריכים היו לנוע טורי הצועדים: פועלים, סטודנטים ותלמידי בתי־הספר, שורות־שורות, אוחזים מוטות־הדגלים האדומים, או מניפים סרטי־בד מתוחים בצורת קשת.

הבוז לאויבי המעמד!

שלום ואחווה!

יחי!

דיוקנו של המנהיג ראקושי בצד ‘אבי העמים’ היה מתנוסס מול האביב: ראש עגלגל־חלקלק וחייכני ללא חוט־שיער לישועה.

מישהו השמיע בדיחה פוליטית בלחש.

בפחד היסוהו.

תזמורת פצחה בנגינות. שרו פיות־מתכת של הצועדים בסך. שרו את ה’אינטרנציונל', הושרו שירים ממלחמת ספרד, הושרו שירי שלום ואחווה. “לסגור רווחים ולהניף את דגלי המעמד!” ניתנו הוראות ברמקולים, “לסגור רווחים! לסגור רווחים!”

צעדתי.

צעדנו.

זרועות שולבו בזרועות מימין ומשמאל.

נישאו הרגליים בכוח ההמון, וכמעט ניתן להמשיך בצעידה מבלי לגעת באספאלט; שרירי הכלל כמו הרימו את הגוף, ולרגע חשתי בשיכרון של היות־חלק־מן־ההמון הגדול, השוטף ובולע את כל הנקרה בדרך־מהלכו. שרתי עד כדי שיכחה עצמית, ורק על־פי דחיקת מרפק שמתי אל לב כי עצרו הצועדים ופסקה השירה האדירה, ואילו אני, לבדי, מוסיף לסלסל בקולי.

הבטתי סביב.

עמדו הרגליים, עייפות משהו, ונחו הדגלים ודיוקנאות המנהיגים – נשענים אל גבות העם.

“מה אתה מזייף?” שמעתי קול – של חברי טיבור. לצידו ניצבו שני נערים; אחד הכרתי, את המכונה ‘שפנפן’.

“איך הגעת לכאן?” שאלתי מופתע.

“בוא!” אמר טיבור, “אני מכיר שעשוע טוב יותר.”

“עזוב אותי!… טוב לי!…” ניסיתי למחות, “וחוץ מזה, הרי אני עם בית־הספר וירגישו בהעדרי…”

“גם אנחנו צועדים,” טען טיבור בהניפו אל־על דגל אדום, כשבעקבותיו מרימים דגלים ודיוקנאות גם שני הנערים, בני לוויתו.

“בוא!” אמר שוב ומשך בשרוול מעילי, לא ניכר בו זכר מן העלבון שספג בביתי.

בחודי־הדגלים פילסנו לנו דרך בקרב ההמון, עד לרחוב צדדי.

השלושה הקיפוני, אף הם בשילוב זרועות, ופצחו בשירה. טיבור, כמנצח בשרביטו, היה מסובב את דגלו קדים ואחור, בעוד הבד מקופל על המוט.

“הגבירו קול! הגבירו קול!” פקד על הנערים, כשהוא צועד ושר בקולו המהמהם “קום התנערה…”

"אנחנו עומדים להשתעשע במישחק הרציני של,חיפוש אויבי־העם', הסביר תוך שהוא מפסיע בראש הצועדים.

יצאנו אל כיכר מוקפת ירק ועטורת ערוגות. ניצבו ספסלים בודדים בצל האילנות ונחו אמהות עם ילדיהן, וכן סתם אנשים עייפים, שישבו עצומי עיניים וסיננו את השמש האביבית של חודש מאי. אף לא הרימו ראש. רק הילדים השתובבו ביתר מרץ וצהלה למראה הדגלים והתמונות שבידינו. אשה ישובה על ספסל, מכורבלת במעיל־פרווה נשור שערות, על אף מתק־חמימות־האויר, תמכה חתול סיאמי דמוי־חולד על ברכיה, ובכפפות־משי שחורות שלידיה האכילה בקוּביות־סוכר את החיה הזעירה, החבושה אפודת־פרווה שחורה.

“חולד נאה!” אמר טיבור לאשה, שהעבירה יד מלטפת על חיית־תפנוקיה. טיבור תקע את מוט־הדגל באדמה התחוחה של הפארק ונשען עליו בבטנו.

“והחולד הנאה אוהב מאד קוביות־סוכר.” הוסיף.

האשה שיחקה באזני החתול הסיאמי. ידיה נבלעו בגוף החתול כמו בכיס־פרווה.

“מה דעתכם?” נפנה אלינו חברי, “מה דעתכם על פרנסתה של אשה היכולה להרשות לעצמה להאכיל את השרץ שלה בסוכריות?” הרים טיבור את מוט־הדגל והשמיט בחודו את קוביית־הסוכר מפי החתול הסיאמי שפרץ עתה ביללות רגוזות.

פרשה האשה את כנף מעילה על ראש החתול כמבקשת להסתירו.

“אוי… אוי…” מילמלה.

“פאראזיטית!” קרא טיבור בקול־תרועה.

“פאראזיטית!… פאראזיטית!… פאראזיטית!…” ענינו אחריו במקהלה, מי בקול רם, מי בקול מונמך.

“לה… לה… לה… לה…” פצח טיבור בקול־ההימהום שלו ועודדנו להחרות־להחזיק אחריו בזימרה, שהפכה עד מהרה לצווחנית. שלובי־זרועות התנועענו בחצי־גורן סביב האשה, שהחביאה את החיה בסמוך לחום גופה; ואילו אנו שרנו: “קום התנערה!…”

אטמה האשה את אזניה בעוד שפתיה רוחשות: “אוי… אוי… אוי…”

“נמאס!” קטע לפתע טיבור את קולותינו המתפוצצים באויר. שלח יד להחליק על שערות ה,חולד' המבצבצות, אך האשה תקעה בו זוג עיניים מבועתות ונרתעה אל פאת הספסל, בעוד אצבעותיה פסוקות כנגד פניה.

“נלך!” פקד טיבור, וכאילו לא אירע דבר, נטש את הפארק מאחוריו. ירדנו אל חוף הדאנובה, בקרבת האי מארגאריטה. חשמליות חלפו על פנינו, נושאות את דיוקן,אבי העמים' במסגרות ארגמן.

עמדנו על רציף נטוש. סירה רתוקה אל גזע־עץ רוכן אל המים התנדנדה לא הרחק מן האי. דייגים חובבים טרחו ברשתות ובמצופים, ומעת לעת ניתר אל האויר דג־סנפיר מתנצנץ כמו מטבע־של־מזל.

“בעצם במה עובדת אמך?” נפנה אלי טבור במפתיע.

“אמי?… חולנית היא… עוזרת לאבי…” השיבותי בתמיהה.

טיבור נשען אל עמוד־חשמל שבקצה הרציף. עקב בעיניו אחרי זוג, צעיר וצעירה, שירדו אל הסירה. כבינה שבשער הנערה נפלה, כפי הנראה, לתוך המים, והצעיר התכופף אל הנהר; הוא היה תומך בידו את כובע־הקסקט שלראשו לבל יישמט אף הוא. שיער הנערה התפזר על פניה. היא הסירה משקפי־שמש וסובבה אותם באצבעותיה.

“אתם יודעים,” התיק טיבור את מבטו מן המתרחש בסירה, “למעשה, ניתן להגדיר גם אותו… כפאראזיט!” הצביע עלי בהטעימו את המילים בנפרד.

“אבל טיבור,” השמיע ה’שפנפן' בקול־בוכים, “גם אמא שלי אינה עובדת… אז כל מי שאינו עובד?…”

“שתוק!” גער בו טיבור, “אין זה עובר תמיד בירושה. תלוי בכל מקרה לחוד.”

“זה… קשה־הבנה זה…” נהם הנער השלישי, שפלומת־שיער בהירה אשר ללחייו שיוותה לו מראה של פסל־גבס מחוטט עם בלורית מצומחת עד סמוך לגבות. הנער השתופף על הרציף, בסמוך לרגליו של טיבור, למען השליך חלוקי־אבנים המכרכרים על ראי־המים ככדורי פינג־פונג, בכוון הסירה.

“הביטו!” אמר טיבור, “האם שמתם לב, כי חסר דגל אחד, דגל אדום?”

“אבל טיבור,” השמיע שוב ה’שפנפן', “אני לא ראיתי…”

טיבור התקרב אליו וזקף חרטום של נעל לשם רמיסת רגלו של הנער נמוך־הגו; “מי מדבר עליך?” פלט.

ראשו נסב אט־אט לעברי.

חשתי בסכינים מושחזים־מוכרים, שהחלו להתהפך בתוך מעי; זה כבר שכחתי את קיומם.

“האם ידוע לך, כי הפקרת את דגל המעמד?” נעץ בי טיבור עיניים כגולות־זכוכית שבורות, ובאיבחת־יד התיר ומשך ממכנסי את החגורה.

“זכור, אנחנו רק משחקים!” קרץ לי פתאום, בעוד הוא אוסר, בתנועת־בזק, את שתי ידי בחגורה אל עמוד־החשמל.

מכנסי צנחו והשתפלו עד גרבי.

“להוריד לו גם את התחתונים?” יילל ה’שפנפן'

אגרתי רוק בפי לשם יריקה, אך טיבור הצמיד כף־יד למלוא פני.

הנער בהיר־השיער זחל עד נעלי וכרך דגל על רגלי כעבותות.

“הנח לו,” רמז טיבור ל,שפנפן', “אנחנו נחלק את תפקידי המשחק! ותפקידך…” חיוך רחב נשפך על פניו, “תפקידך… תוך עשר דקות…” הוא שלף מפתח מכיסו וניפנף בו, “תפקידך… להביא, תוך עשר דקות…”

“את המצלמה.” מיהר ה’שפנפן' להשמיע.

“לא. את החגור הצבאי שבחדרי!” השליך טיבור לרגלי ה’שפנפן' את המפתחות.

“אמך לא תסכים…”

“הזקנה לא בבית.” הפטיר טיבור.

הנער אץ ונעלם כמו כדור־רובה.

הבטתי אל הנהר.

צפו כתמי־שמן סביב הרציף ובאמצעיתם ננעצו בועות, מעת לעת, כראשי דגים פעורי־פה.

הנערה שבסירה ישבה כשגבה אלי, וטילטלה בשערותיה.

צימצמתי סדקי עיני והבטתי.

לרגע – כמו קרבו שערותיה ונשרו על עיני.

אך הבחור אחז במשוטים, שעלו וירדו כזרועות איש־טובע. הסירה רחקה.

שמעתי את קול־הנהימה של הנער בהיר־השיער בשאלו:

“ומה בינתיים?” וראיתי את חברי טיבור מתכופף ומרים דבר־מה משחיר־מרחיש.

“תן!” אמר הנער בהיר־השיער. הוא הושיט ידו ואחז מקק מרבה־רגליים בין צרידה לאגודל, קרבו לחולצתי ומעך. נשמע ‘פיק’ וזלפה ליחה בצורת טלאי צהוב על גופי, בעוד רגלים זעירות מוסיפות לפרפר.

“אתה רואה?” שמעתי מרחוק את קולו של חברי טיבור, “זה רק משחק… אתה רואה?”

“אתה רואה…” שמעתי את קולה של אמי, בעוד היא צפה על־גבי כתמי־השמן, מוקפת דגים פעורי־פה, והוא לבושה בגדי־אבל מכף רגל עד קודקוד.

“אתה רואה…” אמרה אמי, “כך גומל לי אתה על שהצלתי אותך בעת שרצו להפריד בינינו… עכשיו צריכה אני להתלכלך בין כתמי־השמן האלה…” ישבה אמי על־גבי הגלים, שמלת־האבל פרושה מסביב לה, לראשה מטפחת והיא מתאמצת להסיר כתם מעל בגדה.

אחר הביטה אל השמים.

מבטי עקב אחרי עיניה.

או־אז נעור ילל סירנות שכוח זה־כבר, וקו־הרקיע התאכלס באווירונים, כמו בלהק חסידות המהגרות אל ארצות החמה.

ושטו השמים.

דרומה! דרומה! אל האש!

ואמי בלב השדה תחת שמי־חסידות. ורק שער־הגדרות למולה – ודמותי. התנפנפה מטפחתה האדומה לעבר האווירונים מנמיכי־הטוס, כאילו לקלוט סודות ממטפחת אמי, זו הנגררת אחריה ובין קרסוליה מתלבטת.

ועל מטפחתה האדומה השטתחה אמי כבתוך שלולית – – –

ושוב קולה של אמי:

“זה הגמול?” התאנחה, “לשם כך הייתי נכונה להקריב את חיי?… וכל זה משום שאביך אף פעם לא גער בך… זה הגמול…” קוננה אמי על מר גורלה. אחר־כך היתה דומיה.

קרב בחופזה ה’שפנפן', כשהוא מטלטל בידו באושר את חגור־האקדח.

“תך־תך־תך!” ירה טיבור באקדח הריק, והכלי עבר מיד ליד.

“גם לי!… גם לי!” בכה קול התפנוקים של ה’שפנפן'.

“מגבוה… מן העורף…” הסביר בקול־נהימה הנער בהיר־השיער: “מעמידים אותם בשורה… ובזהירות… ידועים תיאורי מקרים של קפיצת אנשים חיים לתוך הנהר… ותך־תך־תך… לפי שיטת הירייה בעורף… וחת־שתיים… פגרים… פגרים מתים…”

“אנחנו מוכרחים להמשיך לחיות… פאנושקה… את מוכרחה להתאושש… אנחנו נשמור על זכרו…” שמעתי עתה את קולו של אבי, “החיים חייבים להימשך… ואין מה להכות על חטא… אין מה להאשים איש… זו היתה ,רעידת אדמה'… ואנחנו שילמנו את חלקנו במותו שלו… אבל זה לא יתכן – פאנושקה! למען השם!… הרי זה עובר כל גבול… את מתאבלת על עצמך ואפילו לא עליו… אבל פאנושקה… זה טירוף… אנחנו נשתדל לשכוח אותו… זאת אומרת לזכור אותו… זכרי… יש לך גם בת!…”

התירה אמי את שביס־האבל שלה והצליפה בו על הגלים לעבר אחותי:

“וזו צוחקת לה… המנוולת הקטנה… ודאי חושבת היא שאהבתי אותו יותר… ועכשיו תישאר לבד לה… וזה משום שתמיד אני צריכה להיות הרעה… זה משום שכל חינוך הילדים מוטל עלי… איזה מין בעל הוא זה?…”

טפו! טפו! טפו!

תך! תך! תך!

אבל פאנושקה! פאנושקה! פאנושקה!

קיפצו הדגים פעורי־פה תוך כתמי־השמן.

“זכור, זה רק מישחק!” שמעתי את קולו של חברי טיבור.

“טיבור, צלם אותו, טיבור!… דווקא עכשיו לא הבאת מצלמה…”

“טיבור… אני רוצה להוריד לו את התחתונים…” קול־הצירצור של ה’שפנפן'.

“שתוק!” פקד עליו חברי טיבור, “אנחנו אנשי המעמד החדש… ללא הבדל גזע או דת… ואין אנו מורידים תחתונים!”

“אבל הוא הפקיר את הדגל…” נהם הנער בהיר־השיער. אך חברי טיבור היסה אותו.

ניכרה התגודדות על החוף. קרבה הסירה אל המון־האנשים, בעוד הצעיר שאחז במשוטים מחווה תנועות בזרועותיו לעברנו.

זעק! זעק! לחשתי ביני לבן עצמי, אך בטרם טיפס הקול אל שפתי – נעלמו חברי כאילו בלעם הנהר.

*

“את הכתם שעל חולצתך תכבס לבד!” הטיחה בי אמי.

בלי אומר ודברים פשטתי בגדי והשריתי את כותנתי במי־האמבטיה. שעה ארוכה הברשתי את הבד במברשת־ציפרניים במרחי סבון־טואלט על הזיפים. שריטות שעל כף־ידי – נצרבו. השגיחה בי אמי, ועתה קפץ עלי רוגזה בשל מי־השלולית הנקוים סביב נעלי.

“היית צריך לפחות להניח סמרטוט על הריצפה!” רטנה, “ומלבד זאת… שלוש פעמים חיממתי לך את ארוחת־הצהריים… מדוע לא יכולת להגיע בזמן?”

ידעתי, אם אפתח ואספר לאמי את קורות שעות הבוקר והצהריים – תפרוץ בתאניה ואניה, תדרוש מאבי להזעיק את המשטרה וגם תטען, בעוד היא מתמוגגת בבכיה, כי אין לחיות על־פני אדמה טמאה זו, בה מתהלכים רוצחים ושופכי דם בנה, כשלוש שנים אחרי המלחמה… ומי יודע אם אין למצוא כאן גם את מרצחי הוריה?…

אחר־כך תאשים את אבי באוזלת־יד ובפחדנות לאבד את משרתו בבית־החולים; ואילו אבי יישב בכורסא, נסתר מאחורי עיתון־הערב, כשהוא ממלמל בינו לבין עצמו: “הרי זה אבסורד… אבסורד גמור… היא חושבת שהכסף צומח על העצים…”

נצרתי לשוני ושתקתי. ניגשתי אל ארון הלבנים ושלפתי חולצה נקיה, מרשרשת בעמילן, כמו גליון־נייר צח וחלק. שמתי אל לב, כי תוך נטילת החולצה הנקיה פרעתי גם את שאר כלי־הלובן שעל מדף הארון, אולם סגרתי את הדלת בחופזה. ניחא, היא תגלה את אי־הסדר רק לאחר צאתי מן הבית.

על שאלתה לאן אני הולך, השבתי מניה וביה, כי עלי לברר פרטים בדבר שיעורי־הבית, ובטרם אשמע את שאלתה התוכפת, כלומר – מתי בדעתי לשוב, הגפתי מאחורי את דלת־הדירה.

מיששתי את כיסי. פנקס קטן, מכורך בעטיפת־עור אדומה, היה שמור עימדי. את הפנקס רכשתי לאחר שבעת מחלתי לא השכלתי להסתיר מעיני אבי רשימות אשר רשמתי להנאתי, והוא קרא בהן. בכיסי – חבויים היו הדפים מעיניים סקרניות.

למען האמת, התענינותו של אבא שהתעוררה מעת לעת בנסיונותי לביטוי־שבכתב, היתה לרוב לטורח עלי, ובסתר־לבי קיויתי לכתוב שורות שבהיתקלו בהן, בדרך מקרה, תעוררנה בו רגש־סלידה, ואילו באמי – פחד־מוות.

בלא להבחין בכיוון המסע – קפצתי על מדרגות החשמלית הראשונה שנזדמנה לי. גילגלתי בין אצבעותי את כרטיס־הנסיעה שקניתי והשלכתיו מבעד לחלון. אם יבוא הקונדוקטור וידרוש ממני את הכרטיס, אות הוא כי עלי להופיע למחרת היום בבית־הספר, למרות מה שעבר עלי, והימים – כתיקונם. ולא – חופשי אני לנפשי לפחות שבוע ימים. כך הייתי חומק מקרון לקרון, נחבא אל הנוסעים ומהמר על הגורל. שתי חניות קבעתי לי: למרגלות המזח האהוב עלי, לחוף הדאנובה, ועל־גבי אבן־ריחיים עתיקה שבצל עץ־התות, ליד גדר גן־המוזיאון הלאומי.

גרגרי העץ השחורים נשרו והתמוללו על כפי בפסים כהים, והיתה פיסת ידי כמפה לפני; ריח תולעי־משי עלה באפי והילכתי ברחוב ‘אישטואן הקדוש’ בו היינו מלקטים אחותי ואני עלי־תות למען תוכלנה התולעים לנשום;

ועוד הוספתי לכת בעיני רוחי, וראיתי גם את הבתים הזערערים עם גגות־הפטרייה האדומים שלחוף הנהר של עיר־ילדותי, מוקפים משוכות בגובה אדם, אשר מתחתיהן היו מציצים גרגרי אוכמנים ודומדמניות כעיני גוזלים בהולות. פסל צבי־הברונזה התנוסס על תשתיתו, ובגון חום־ירקרק של המים השתקפו קרניו הסבוכות.

מראה הבתים ריטט בתוך הנהר, ונדמה, נשא צבי־הברונזה אל קרניו את העיר כולה;

כך הייתי הולך וסובב יומיים־שלושה, כשאני שב הביתה רק לצורך ארוחות ולינת־לילה.

לבסוף, לאחר היעדרות מבית־הספר ולאחר שוטטות שעיקרה מילוי דפי־הפנקס שלי בדיו מצבע התות, ועיתים במריחות תות ששיעשעוני, פגש בי אבי בשובו מן העבודה.

“התלווה אלי!” אמר לי. קולו הידהד בחומרת־מה, שלא כרגיל.

“מסתבר,” פתח, “כי אינך מבקר בצורה סדירה בבית־הספר. כבר אינני מדבר על המאמץ הכלכלי שלנו… אבל אתה יודע…”

“מניין אתה יודע?…” שיסעתיו בדיבורו.

“היתה לי שיחה…”

“עם מי?”

“עם המחנך שלך… עם מר קובאץ'… הוא דיבר עליך מתוך חיבה… גם על החיבורים שלך, אלא ש… הוא גם סיפר לי שאתה מרבה להשתתף בעיתון בית־הספר… ובחוג לשירה… ובעצם… מדוע אינך מראה לי דבר ממה שאתה כותב?…”

נסענו.

עמדתי על מדרגות החשמלית.

“אתה יורד?” שאל אבא בפליאה ובשמץ עלבון, “חכה!” הוסיף; הוא ששלף מכיסו גיליון של העיתון המצוייר רב התפוצה ‘המשקיף’, ופרש אותו מול עיני. לתמהוני, ראיתי בו שיר משירי, אותם כתבתי עם תום המלחמה. שיר ילדותי מאוד, אך הוא לווה במאמר, שעיקר כוונתו היתה פוליטית.

הבטתי בשיר בפתיעה. הבטתי במאמר הכתוב בידי העורך בכבודו ובעצמו, ואשר נשא את הכותרת ‘הילד מול המוות’. קראתי ראשיתו:

“רוצה אני לדבר על אודות הילד שפסע בנתיב־הייסורים ופגש את המוות. ילד קטן היה עוד, אך חש בנפשו את אין־קץ הטרגדיה של המופקרים לגורלם על ידי מישטר רשע, אשר כלאהו, יחד עם בני־משפחתו, ברכבת־הדמים. עתה שואל אני את הילד, והוא משיב לי בעיניים מצועפות…” עד כאן קראתי בעיתון והשלכתיו מידי בזעם.

“מדוע לקחת ממני את השיר… ובלי רשותי?” הרמתי קול על אבא, “וחוץ מזה… הרי אוסף של פטפוט כאן… וגם השיר… מעכשיו ודאי שלא אוכל להופיע בבית־הספר… הרי מעכשיו כל אחד יידע עלי בבית־הספר שאני… כל אחד יידע שאני… שאנחנו… לא…”

“מה?” שאל אבא בשקט, “אתה מסתיר שאנחנו יהודים? עכשיו?… אחרי המלחמה?” פניו הביעו תמיהה. הוא לא נזף בי, אך השיב את העיתון אל כיס מעילו באין אומר ודברים, בעודו מבקש ממני כי אנמיך את קולי, כי הרי אין כל צורך בכך שכל נוסעי־החשמלית ישמעו את השיחה.

על סיבת היעדרי האמיתית מבית־הספר לא הגדתי לאבא דבר, באשר לי עצמי לא היתה מחוורת די צרכה. ודאי לא השריטות שניכרו בגופי מנעוני מלבקר בשיעורים בימים אלה. הן היו שריטות קלות־ערך ביותר. אך חזרתי ושאלתי, חזרתי והקשיתי: מדוע טיבור עולל לי זאת? האם בשל העלבון שספג מידי אמי? ומדוע לא חדל להדגיש את המלים 'זכור, אנחנו רק משחקים!?"

אולם, מישפט אחד חזר והידהד ללא־הרף ובטורדנות באזני; שמעתי שוב ושוב את קריאתו הצווחנית של הנער הבלונדי:

“מעמידים אותם בשורה ויורים מן העורף!” – וראיי את החרק המתיז את ליחתו הצהובה על חולצתי.

אך לא. הן לא יתכן! רק אני דימיתי לראות את הכתם של מעי־החרק בצורה של טלאי צהוב על החולצה שלגופי.

לא טיבור, ואף לא שני הנערים שנמצאו בחברתו דיברו על ש… וטיבור מעולם לא שאל אותי על עברי…

ואף על פי כן – היקשה בי איזה ‘אני אחר’ – אם טיבור חושב כך… או־אז גם בבית־הספר… אולי גם הנערים היושבים בקרבתי?… לפתע הבינותי זוטות הרבה, אשר התעלמתי מהן עד כה: הייתי נער יהודי כמעט יחיד במוסד־הלימוד הממלכתי (אפשר, לא ידעתי על זהות האחרים, כפי שהם לא ידעו על זהותי!) וברדתי אל ‘השרותים’ נוהג הייתי להמתין עד צאת שאר התלמידים, לבל ירגישו בסימן־מוצאי; ובכל זאת אירע לא אחת, כי מצאתי על קירות בית־הכבוד ציורי־תועבה מסומנים ב’מגן דוד‘, ולידם האות הראשונה של שמי. אך אני – תמיד הקפדתי לפרש את האות כחתימת ה’צייר’, או כרמז לאחד המורים הבלתי־אהודים שבכיתה.

עתה הפכתי בתקרית עם טיבור, פנים ואחור הפכתי בה; התאויתי מאוד להגיע למסקנה, כי אמנם מישחק הוא גרידא אשר נערך בינינו; אולם אחת ידעתי – לא אקרב עוד לאזור־מגוריו של טיבור.

*

וכך שוטטתי על־פני העיר, וכמו במקרה –

בין בתים אפלי שערים, השעונים ברובם איש אל רעהו כחבורת עיוורים ופסחים, בתי נמוכי־מצח ובעלי זיכרון מר: רחוב דוב, רחוב טאבק, רחוב רומבאך – לפנים צפופי אוכלוסייה יהודית ומקום הגיטו של ימי המלחמה האחרונים.

בין כתליהם פרחו עכשיו רק עיסקאות־סתר וקובות־מפגש שמחוץ לחוק. רק משפחות־מעט טרחו לשקם פה מחדש את חייהן, מאחורי חלונות צולבים, אלו הניבטים אל מרצפות נתוצות, הנמלטות מחוצה לכאן! מחוצה לכאן!

וכך, תוך שאני הולך וסובב – בא באפי ריח רע. הרימותי ראש וראיתי מראה עטור זקן.

זינגר! ניתר בי הלב בבהלה.

האיש ניצב בסמוך לגופי. אין ספק, הוא התכוון אלי. ביקשני לבוא עימו. כאן לבית שבחצר הקרובה.

רציתי לשאול: אדון זינגר, אתה כאן?… אך האיש הצביע על דלת צרה כמידת גדלו של מכסה ארון־מתים, ואילו אני, מרוב הפתעה, שתקתי. “מעשה גדול של מצוה… לשם מניין… זה לא קל… זה לא קל…” מילמל.

כמו נכפה עלי רצונו נכרכתי בעקביו, אף כי חלפה בי המחשבה, שמא טועה אני ואין הוא זינגר כלל ועיקר, כלומר – זה האיש שהופיע כתום המלחמה בעיר־הולדתי, ואשר הצילני ביום־חורף מלקפוא בביתנו הישן.

*

“יישר כוח!” שמעתי באור־לא־אור.

ריח כבוש אפף את ראשי כבעת פתיחת תיבת־משפחה, שלא נגעו בה זה כבר. נורה חשופה צבעה את הרהיטים בגוונים של עזובה, וטעם של ארעיות עמד בחללה של דירת עניים, שהפכוה לבית־כנסת.

“העשירי.” קלטתי מילה באפלולית. יד ביקשה לפרוש עלי טלית. סילקתיה.

“זו מצווה… מצווה גדולה…” בא באזני.

ריח העובש של הקירות הביאני לידי עיטושים.

“כן נזכה!” התגלגלה מילה.

כעת נתקע לידי ‘סידור’.

“נו…” אמר הקול, “בר־מזל הוא.”

שפתיים רחשו. שפתי מתפללים.

“קדיש!” שמעתי את קולו של זינגר, והוא פתח ב’יתגדל ויתקדש'.

“מחר יוצא הוא את הארץ,” ליחש מישהו, “הוא רוצה להגיד ‘קדיש’ לפני שיעזוב, 'קדיש על בני־משפחתו שנרצחו…”

קול אינפף: “קדיש על כולנו!… מזל… בימים אלה לקבל היתר לעלות לארץ־ישרואל…” ראשו של המדבר גחן עלי, ובדרך תרעומת הפך האיש דפים ב’סידור' שבידי. “אי! אי! אי!” הימהם קולו, "איזה חרפה!… בחור יהודי ואינו יודע צורת אות של תפילה!: מגע שרוולו ונעימת קולו עוררו בי סלידה. נמלאתי כעס על עצמי על שנכנעתי לחולשה־של־רגע והצטרפתי לקהל זה.

יצרי שיטה בי ודימיתי לשמוע את עצמי אומר: מצטער רבותי… נפלתם בפח… כי אני… מניין לכם שאני יהודי בכלל?… הרי איש זה אינו יכול להכיר אותי… ועכשיו אגש למשטרה ואלשין עליכם!

אך עמדתי תחתי, מתבונן בידיים שהגביהו עתה ספר־תורה, אשר מוטל היה על־גבי שולחן, נוטה אל מיטה מכוסה כמו בפרוכת רקומת־פרחים מופלאים. הרימו הזרועות את ספר־התורה, נשקוהו בתשוקה ובלהט והתנועעו עמו על ימין ועל שמאל.

אני עמדתי באמצע־הדירה המוזנחת והקהל התנועע סביבי במעגל.

עלתה בי מחשבת־נפל, מחשבת־טירוף, כ אפשר וגופת נערה, נערה בתחפושת, היא שמרקידים כאן ימינה ושמאלה, באמצעה של דירת־סתרים; כל מאמצי להיפטר מתמונת־דמיון זו – עלו בתוהו.

מן הסתם טרד את מנוחתי מראה החדרים הנדחקים אל חלונות־חורבה זו, בסמוך בסמוך מאוד, עד כי התקבצו ההתרחשויות:

מקרבת החדרים שמעתי קול הזזת רהיט, צחוק, ריצה, גרירת נעלי־בית, המיה של ברז נפתח; ראיתי פיסת־יד, עיניים או קווצות שיער המבצבצות לכהרף־עין; אחר – כנפי שמלה התנפנפו, ושוב – קול של ברז. ראיתי אשה יוצקת מים לתוך כלי.

דומה, לבושה היתה בגלימת־משי שחורה ומבעדה דימדם מבנה גופה כבצילום רנטגן בלתי נתפס. אדי־מים התרוממו בארבע פינות החדר, ורק ברק־ציפרניה העיד לרגע על היותה. אחר נרגעו אדי־הרחצה והיא שבה ועמדה בגלימת־המשי השחורה לגופה הזוקף. עמדה מול שולחן־מראות עת נשרה מעל כתפיה הגלימה באנחה רפה. שלחן־המראות הקרין את גופה של האשה מכל עבר; אצבעותיה שלפו קצף לבן כשלג מפלחי־סבון חדי זויות, אשר כמו תקפו את הגוף השקוף־רטיט.

אפשר, קר היה לה כעת, ועל כן התירה שערותיה האדומות־אדומות, למען יחם לה. היא שרה. שרה בקול מונוטוני, שהתערבב בלחן של ‘יתגדל ויתקדש’, זה העולה ומזדמזם בפיו של זינגר, בדירה בה נמצאתי; כשנטתה האשה ממקומה – ניצבה מול תפרחת עציץ קמל שעל אדן־החלון – של החדר בו עמדתי? של החדר בו עמדה? –

פעמים אחדות אמרתי בלבי: אל נא! אל נא! כלומר, אל לה לנוע ימינה או שמאלה, כי רציתי לראות את כנפי הפרחים מול גופה, אשר דומות היו לחרקי־לילה.

“קרא! קרא!” הפציר בי קול מקרוב ובמאמץ של היזכרות החילותי לאיית את מילות התפילה. כתום ה’קדיש' שאלני גבר קטן־קומה, בעודו משחק בפרוטזה שבפיו:

“מה, בר־מצווה לא היית? הן כבן חמש־עשרה, שש־עשרה אתה?”

ניענעתי ראשי כאומר: לא!

אחר־כך השתררה דממה.

מקץ זמן נחלץ פקק מבקבוק־יין, בירכו ‘לחיים’, ‘שהחיינו’ ו’לשנה הבאה!…'

בטילטולי־ידיים נפרד הקהל. פנו איש איש לדרכו, כאילו חומקים הכל אל תוך החושך.

רק האיש, שדימיתי לזהותו כזינגר, רמז לי להישאר.

שוב קרב אלי חוד־זקנו, אך הפעם לא הרגשתי בריח המנדף מסביב.

הוא סינן הברה בין שיניו. לאחר מכן הושיט לי את ה’סידור'.

“קח!” אמר, "התפללת ממנו ‘קדיש’.,

הוא נטל עט והחל לרשום בו באותיות מרובעות.

“מה שמך העברי?” שאלני מקץ רגע.

מוזר, חשבתי לי, האם איש זה הכירני בכלל? ולא – כיצד נעצר פנה אלי ברחוב?

“לא, אינני זוכר.” עניתי.

האיש עצם עיניו טרוטות־הגבות, בעודו פותח את ה’סידור' ונועץ אצבע.

“מפי אהרון ובניו כוהנים…” קרא, “אהרון זה שמי שלי… ואילו לאהרון ארבעה בנים: נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר… אם כן בחר לך אחד השמות!”

כל המתח שהצטבר בי במשך הימים האחרונים – התפוגג עתה בגרוני. נטלתי מידו את הספר באיטיות, כשאני תוהה על אצבעותיו החטובות להפליא, ואשר היוו ניגוד למראהו הדווי. אחר הבטתי ממנו והלאה אל החלון, שם ראיתי קודם את גופה של האשה הרוחצת; אולם, כמו מגופה נדחק כבר הלילה בפתח־הקיר.

*

למחרת היום הועדתי פני לרחוב בו נקריתי לדירת בית־הכנסת. שעה רבה סבבתי בסימטאות העקלקלות בתורי אחרי שער־הבית, עד שעלה בדעתי כי לא יוכר על־פי חיצוניותו, שכן דירת־מגורים היא אשר הפכוה למקום־של־תפילה.

לשאול לכתובת – לא העזתי. ולבד מזאת, אף לא הייתי בטוח, כי השם זינגר אמנם הוא שם האיש שאני מבקש.

אך מה טעם חש אני צורך לשוב אליו כעת הלא כפי אשר הוגד, עזב הוא את העיר ואת הארץ, והדירה הופקעה ודאי על ידי הממשלה – תמהתי בלבי. ועם זאת, אצבעותי מיששו בכיס־מעילי אחר כריכת ה’סידור', שקיבלתי כשי. חפצתי לדעת את הרשום בכתב־פנינים עברית ובדיו שחורה בשער־הספר.

לבסוף עמדתי בלי משים מול הבית.

הכתלים נטפו לחלולחית, על אף הקיץ, בשל צינורות אינסטלאציה סדוקים. במדרגות צרות ומעוקמות כשיני חיה ירדה ילדה ובידה פרוסת־לחם מרוחה בריבת־שזיפים. טיפה מן המימרח ישבה כזבוב על אפה הסולד. הילדה התבוננה בי מבלי לשאול למגמת פני.

זיהיתי את דלת־העץ – היחידה מבין הדלתות עם סימן־מזוזה.

ידית־הפליז שבורה היתה ותלויה מעל המנעול.

את הדלת פתחתי מבלי להקיש.

בפנים – מוגפים היו תריסי־העץ, ורק מבע לסדקים חדרו אורות. עם הפסיעות הראשונות בחדר ניגפו רגלי בחפצים, וכמעט נפלתי ארצה. לאחר שהורגלו עיני לאפלולית, עמדתי על גודל המהפכה שהתחוללה בחדר זה: נתלשו טפיטין אכולי עובש מעל הקירות והושלכו על הריצפה. נפתחו מגירות וארגזים, וניירות התעופפו לעברים. ריפוד הכסאות נעקר. ניכר – חיפוש נערך בבית.

הילדה ניצבה בפתח; הסתכלה בי באלם וקינחה אצבעותיה בסינרה מחמת ריבת־השזיפים שדבקה בהן.

התכופפתי והרימותי פיסות־נייר, קבלות, כרטיסי־נסיעה וחשבונות.

הילדה ניצבה בסמוך אלי והביטה בי.

“אתה רוצה לקחת משהו?” שאלה.

לא עניתי לה.

חשתי טעם של עזובה החודר בי.

“לקחו מכאן המון דברים…” אמרה הילדה, “באו בצהריים ולקחו המון… אחרי שאסרו אותו…”

“את מי?”

"את היהודי… את זה שגר פה… מה, אתה לא יודע? באו לפנות־בוקר ואסרו אותו… אולי היה מרגל…,

מבחוץ קול אשה::בובה! בובה!" והילדה יצאה במרוצה מן החדר.

מתחת לחלונות באו צעדים.

הדלת חרקה, בלא שיבוא איש.

שוב חפנתי צרורות־נייר מעל הריצפה והבטתי בהם. אנשי־הבולשת, משום מה, לא ייחסו להם חשיבות.

מצאתי גם פתק, אפשר – התחלה של מכתב, מלים של סתם: ‘בעזרת ה’, ושלוש פעמים הצירוף ‘גיא־צלמוות’.

נטשתי את הבית כגנב במחתרת. הבטתי כה וכה, אך איש לא נראה בקרבתי. ראשי היה ריק ונעור. רק זכרתי, כי יום קודם כן נקרא עלי שם עברי; אך ככל שהוגעתי מוחי – העליתי חרס, נמחק השם מזכרוני כליל, תחילה הצטערתי, לאחר מכן אמרתי בלבי: דין הוא כפי הנראה, ואין לשנותו!

אחר, התאמצתי לעקור מנגד עיני את כל תמונת הפגישה. אך ככל שהשתדלתי להבריח את זכר המקרה, כן שב הוא וריחף לנגדי, עד כי תפסתי עצמי מטייל ברחוב ‘מארקו’, בקרבת בית־הסוהר המרכזי של העיר.

אכן, כל מעיני נתונים היו כעת לאיסוף ידיעות על אודותיו; אפשר, הוסיפה להתענינותי גם עובדת היעלמו המסתורי. אך לשאול – חששתי. סרתי לאיזור בית־הכנסת הגדול, זה המושיט בחודי מיגדליו גביע־פרח סגורים מול השמים. בטוח הייתי, משום מה, כי כאן, במקום זה, יודעים על זינגר. בסמוך התנוסס שלט־השיש ‘כאן נולד ב־2.5.1860 ת. הרצל’, אך להיכנס לבדי בשער־הבית לא הירהבתי־עוז, ואילו עוברים ושבים נמנעו מלהעצר ליד מיפתנו. רבים, כמו מתוך פחד סמוי, החפיזו פסיעותיהם בהגיעם לקרבת המקום, או חצו ועברו אל המדרכה שממול.

באחד הימים נשאלתי על ידי שוטר אם קבעתי פה פגישה.

מילמלתי מה שמילמלתי ופניתי לדרכי.

חשתי בגבי מבטים חשדניים.

בחנות־אנטיקוואריאט מצאתי כרך של ‘מילון עברי’ ובאמצעותו ניסיתי לפענח את המלים, שרשם זינגר ב’סידור', אשר העניק לי כשי יום לפני מעצרו.

המוכר, שהתפלא על עצם הרכישה, הזהירני לבל אראה את הספר ברבים, אם אין ברצוני להסתבך בצרות… שכן הימים… הימים… – התאנח האיש. אך תחושת־הסכנה, דווקא היא שנסכה בי רוממות: אפשר, יחיד אני בעיר זו, בשעה זו, המתהלך עם ספר עברי בכיס מעילו?!

לראשונה חשתי כאב על שלא קירבוני הורי אל קורות מוצאי. וכי מה העניקו לי בשם יהדות? נדודים מבית לבית, את הסכינים המושחזים, המתחילים לנוע ולהתהפך בבטני כל אימת שמביט אדם אל חטמי וניצת בעיניו הזיק הזר… את פחד הפרידה הנצחי… את מראה אמי השוקעת בתרדמת־מנוסה, לאחר בכי, בעוד היא מלהגת או צועקת: “הם באים… הם שוב באים לקחת אותך ממני!…” ואת מראה אבי החושש פן יישבר מטה־לחמו, והשמח כל אימת שאומרים לו מכריו, כי אין לו כלל חזות של יהודי…

וכי יש גם צד שני למטבע מוצאי?

כך עמדתי בלב ריקן, בין עוברים־ושבים נעולי־פנים וחוששים.

*

דאוג היה אבי.

הצמיד אזניו אל מקלט־הרדיו והאזין לכל מהדורת־חדשות. “נערכים משפטי־טיהור.” הפטיר, ובהגיפו היטב דלתות וחלונות היה מצותת לשידורים מתחנות־רדיו מערב־אירופאיות. שוב, כבימי המלחמה.

פעמים רבות ניסר באויר השם טיטו; אחר־כך דובר על רביזיוניזם ועל קשר ציוני מסוכן… של אלה היהודים, אשר לא נרתעו מלשתף פעולה עם הנאצים והפאשיסטים, ואשר עיניהם נשואות אל שלטון־העולם.

מנהיגים קשרו קשר לחתור כנגד טובתו של עם־העמלים… אך סוף הצדק לנצח…

“אינני רוצה עוד בצדק.” אמרה אמי.

אבי היה דאוג.

שכנים ומכרים נעלמו מדירותיהם; סיפרו – אסרו אותם. סיפרו – הבריחו את הגבול ונסו אל המערב.

באחד מימי חששות אלה הקדים אבי לבוא הביתה מבית־החולים. הוא נראה נבוך. נתקל בי ושאלני אם אחותי נמצאת בבית, ואם לא אני, שמא אמי יודעת היכן למצוא את מיצה? שכן מוכרח הוא להציג לה שאלות מספר.

אמי השגיחה בהבטה אפרפרה, שנתלתה על פניו של אבא. לא, דבר־מה אינו כשורה – חשה אמי.

אבא התפרקד על הספה הלבנה שבחדר בו היה מקבל פציאנטים בתקופה האחרונה, גם מחוץ לבית־החולים, בהסכמה אילמת של הנהלת־המוסד, מה שנחשב למעין העלאה בדרגה.

“הגידי,” שאל את אמא, בעוד הוא משחק בשרביט משקפיו,:האם ידוע לך על בחור בשם פישטא, היוצא בחברתה של מיצה?"

“הרי זה אופייני לך,” השיבה אמי. “מזה שבעות אחדים הוא יוצא ונכנס בביתנו, ואף לא השגחת בקיומו.”

“כן,” אמר אבא פזור־נפש, “העניין בכך, שהיום הוזמנתי למזכיר ה’מפלגה' שבבית־החולים, והוא שאל מדוע אין אנו פוקחים עין עירנית על בחור זה, המופיע בזמן האחרון בחברתה של מיצה במקומות ציבוריים; כי הרי מחובתו של חבר מפלגה נאמן… כי הרי הבחור אלמנט חשוד הוא… כלומר… כך אמר המזכיר”

“הוא סטודנט,” אמרה אמי, “זאת אומרת… כעת גמר את לימודי־ההנדסה… כך ידוע לי, על כל פנים… הוריו היו עשירים למדי…גבהו – מטר ושבעים והוא בלונדיני ויפה־תור – אתה יכול לדווח למזכר… ואני חושבת שהוא יהודי… אם כי אין זה נעים לשאול אדם שבקושי מכירים אותו…”

“אני חושש,” אמר אבא באטיות,:שהעניין חמור מכדי שנוכל להתלוצץ או לעקוץ איש את רעהו!"

כמה שבועות אחרי התרחשות זו התייצבה אחותי לפני הורי והודיעה החלטית, כי עומדת היא להתארש ולנטוש את הארץ. הם, כלומר היא ובעלה לעתיד, יבריחו את הגבול תוך יממה, הואיל וייחסמו המעברים ויהא מאוחר מדי. לחתן שלה – כך כינתה אותו – אין עוד עתיד בארץ קומוניסטית, וגם היא – ספק אם יקבלוה למוסד להשכלה גבוהה, כי אין היא בת למשפחה פועלית; מעכשיו – רוצה היא לעצב את גורלה במו ידיה בלי אפליות ובלי קבלת תכתיבים. כמובן, היא לא תפקיר את חתנה, ולכן תוך יומיים הם יבריחו את הגבול לחוץ־לארץ, אל המערב. הכספים הנחוצים לצורך ההגירה מצויים בידיו של פישתא, כלומר בידי הבחור, והוא מיטיב להכיר גם את האנשים המטפלים ב’הברחות גבול'.

אמי, כמצופה, בכתה.

עמדה מול החלון ואיימה להפיל את עצמה לרחוב.

“בת שבע־עשרה היא… בקושי בת שבע־עשרה… ואת הבחור אנחנו בקושי מכירים… ובכלל… נדמה שלבחור יש אפילו גיבנת…” התייפחה.

אבי שתק.

מקץ כמה ימים נערכה החתונה בחופזה ובלא נוכחות קהל.

יומיים לאחר מכן עזבה אחותי את הבית.

אמי, כאילו ניתק ממנה חוט־השלייה ודם רב נשפך מגופה. בהתפרד המשפחה – אין עוד טעם לחייה. המספר 4 היה לסמל: ארבע נפשות, משפחה! ועכשיו מתפורר הכוח המאגי. דומה, כל המתיחות בינה לבין אחותי – היתה כלא היתה, נשכחה מלבה כליל.

רק אבי שמר על שתיקתו.

עתה בא תור הציפייה למכתבים. כל מכתב, כל פתק־דואר – קרע מן הבשר החי. ישבה אחותי בוינה, יחד עם בעלה ש’מקרוב בא'; הם ציפו לויזות עם אלפי פליטים נוספים, בחדרים דחוסי־אדם.

קנדה, ארצות־הברית, אוסטרליה, ארץ־ישראל, קנדה, אוסטרליה, ארצות־הברית, קנדה… – פרחו השמות.

*

חלפו ימים מועטים לאחר שנטשה אחותי את הבית, ובשעת־צהריים צילצל בביתנו הטלפון. אמי הרימה את השפופרת, אך הקול (במיבטא לא־עירוני) התעקש לשוחח עם אבא. בעל־השיחה בטלפון הציג עצמו בכינוי ‘המבריח’, והודיע כי עליו להיפגש עם הורי בלא דחיות. אבי העמיד פנים כמי שאינו קולט את נושא השיחה, אך האיש, תקיף בדעתו, נקב בשעה בה יבקר בדירתנו. נפל פחד על הורי. בעיקר חששה אמי מן הצפון בפגישה הבלתי צפויה.

מקץ שעות אחדות הופיע האיש בביתנו, לבוש מקטורן־איכרים המשתפל עד ברכיו וכובע רחב־תיתורא בימינו.

“שב אדוני, בעלי עוד מעט יתפנה!” אמרה אמי, בעוד היא בוחנת את האיש בחשדנות.

הלה סירב ליטול כיסא, תחת זאת היה מהלך אנה ואנה בפרוזדור־הדירה, כשהוא נועץ מבטים משתאים ברפרודוקציות שעל הקיר (לרוב תמונות־נוף פאסטורליות, ואף תמונה איננה מעיר־המוצא גופה). כן דיפדף בז’ורנאלים אנגליים וצרפתיים, שמונחים היו על־גבי הכוננית, למען הקל על הפאציינטים את זמן ההמתנה לרופא. מעת לעת ניענע האיש בראשו נענועים שניתנו להתפרש כהסכמה או כהתנגדות למראה התמונות שבשבועונים, תוך שהוא משמיע כיחכוחים קלים. מקורר היה האיש, וביקש לגרוף אפו בהצמדת שתיים מאצבעותיו אל הנחיריים ובהתזת הליחה ארצה, כדרך אנשי הכפרים. אך למראה רהיטי הדירה ואוירתה חש אי־נוחות, כפי הנראה, והוסיף להחזיק את הלכלוך הרירני בין אצבעותיו הסגורות כאגרוף, בעודו תוהה – מה יעשה בידו. לבסוף הניחה על מיסעד של כסא וכנהנה ממגע בד־הריפוד – החל ללטפו פעמיים־שלוש.

“שמא תשתה משקה, אדוני?” הציעה אמי, כשהיא נחפזת להעמיד על השולחן בקבוק־וודקא וכוסית.

נטל ושיקע האיש כוסית מזוגה בין כריות־הבשר של כף ידו, והצמיד יד קעורה ליד קעורה, עד כי לא נראתה הזכוכית לעין;

דומה, גומע היה את המשקה מלוא חפניו. בעת כל לגימה ולגימה מחודשת נשמע ‘קיש’ שלנגיעת הזכוכית בשיניים החותכות, והזקורות קדימה בפי האיכר כסכיני־אבן זעירים.

הוא חזר על הפעולה שתיים־שלוש פעמים, אך ‘עדנדנות’ זאת של מזיגה־שתייה לא היתה לפי רוחו, מן הסתם, והוא הגביה את הבקבוק ופיכה וביקבק את המשקה השקוף אל שפתיו המשורבבות.

החל להזיע והתיר את כפתורי מעילו, כשהוא ממשש היטב את כיסיו.

לרגע אף תהה, שמא מן הראוי להסיר את המעיל כליל, אך שינה דעתו והעביר אצבעותיו בחשדנות על שולי הלבוש, כבוחן אם אין הוא עלול להסגיר דבר מחמת שתייה יתירה, להסגיר סוד הטמון בבגד זה. שוב החל להלך לכאן ולכאן בחדר המוארך. ניגש אל מונה־החשמל והסתכל בשמותיהם של הדיירים הקודמים אשר התגוררו כאן, בדירה זו.

“לא הרבה זמן גרים פה, מה?” שאל האיש.

“עברנו לכאן אחרי המלחמה,” הרחישו שפתיה של אמי.

עתה נעמד האיש ליד שולחן ונטל לידו נרתיק־סיגריות עשוי כסף.

“דבר־הערך היחיד שנותר לנו מלפני ההרס.” אמרה אמי בהצביעה על הנרתיק, שדבקה בו ירוקת, “את כל היתר… כל מה שיש לנו… בנינו לבד… בכוחות עצמנו… אחרי המלחמה…” המשיכה אמא.

האיש הוסיף לרחרח ולנענע בראשו. הרים את הנרתיק פעמים מספר כשוקל ואומד את ערכו.

בפתח המרפאה הופיע אבא בחלוקו הלבן בלוותו חולה אל הדלת.

“כן, אדוני!” השמיע פנייה אל הזר.

הלה פסע לעבר המרפאה.

“תוכל לדבר גם כאן.” אמר אבא ברמזו לעבר הפרוזדור, אין כאן איש מלבדנו… אם לזאת כוונתך…"

הזר בדק שנית אם אמנם לבדו הוא בדירה, שלח יד אל כיס מכיסי מעילו, העלה אולר, ובתנועות זהירות התיר את תפר הביטנה בשולי מקטורנו; דף־נייר מגולגל – כשל מחברת בית־ספר – נשלף מן הבגד.

אבא הביט בדף: כתב־ידה של אחותי מיצה התנוסס עליו. שתיים־שלוש שורות בסך־הכל. אישור כי המוכ"ז העביר אותה בשלום, יחד עם בעלה, למקום מבטחים מעבר לגבול.

אבא קרא בעיניו את השורות, חזר וקראן, ולאחר מכן מסר את גליון־הנייר לאמי. פני שניהם הביעו שמחה מהולה בחששות. דף־נייר זה, כשלעצמו, לא חידש לגביהם מאומה.

ובכן אדוני, מה רצונך?" שאל אבא מקץ שתיקה כבדה.

האיש רקק על הריצפה, אפשר – רקיקת־מבוכה, ומרח את הכתם בחרטום של מקף; אחר־כך נטל ממקטורנו פאפירוס וטאבק.

אבא הגביה את נרתיק־הכסף בבקשו לכבד את האיש בסיגריה.

“יפה, יפה,” השמיע הלה, “קופסא יפה.” בלע בליעה. ניכר הוא כי שוקל הוא כיצד לפתוח בשיחה.

“טוב…” אמר, “אני הוא שהברחתי את בתכם… כפי שכתוב בפתק…” עשה שהות והמשיך: “אבל אגיד לכם את האמת… היה קשה… קשה מאד… והכסף לא הספיק… כי הרי תסכימו אתי… עולם קשה עכשיו… עולם קשה מאוד… ואין כל ערך לכסף החדש…”השתתק וציפה לתגובה בכיווץ גבותיו השעירות, שמעליהן, באמצע המצח, התנוססה יבלת כמו אפרכסת זעירה.

“אם כן, מה אתה רוצה, אדוני?” דחק בו אבא בקוצר־רוח.

האיש גיחך, ואף כי לא היה זה מבע מבשר־רעות דווקא, כירסם החשש ביתר־שאת בלב הורי, החשד שמא פרובוקאטור הוא הניצב למולם.

“רבים הם הבורחים בימים אלה,” הוסיף האיש, “כי קשה מאוד…קשה מאוד לחיות כאן… במישטר החדש…הלא תסכימו אתי… ואני מתאר לעצמי שגם אתם… אם תחליטו… ודאי עוד תזדקקו לי… כי אני איש מהימן על כל הצדדים… ואני אין לי פחד בלב… כי כל חיי גדלתי שם… באזור הגבולות…”

“כמה?” שאל אבא.

האיש מולל סיגריה באצבעותיו, ליקלק בלשונו את הפאפירוס ונקב סכום.

“אין לי.” אמר אבא בשקט.

“דירה כל־כך יפה יש לכם…” השמיע האיש בפזרו מבטיו לעבר הדלתות הפתוחות אל החדרים פנימה, בלי לשעות להערתו של אבא.

“רכשנו את הכל בכוחות עצמנו… אחרי המלחמה… אחרי שחזרנו בחוסר־כל מגרמניה, אדוני!” אמרה אמי בהתרגשות.

“אין בידי סכום כזה!” חזר אבא על דבריו ביתר הרחבה.

האיש הרים בידו את נרתיק־הסיגריות והגלישו אל כיס־המקטורן שלגופו.

“טוב… השתוינו!” סיכם.

אמי נשכה שפתיה, אך החרישה. הנה, עתה נלקח גם זה: חפץ יחיד זה ‘מלפני המבול’.

עם צאת האיש את הדירה אך גבר חששם של הורי מפני האפשרות, כי פרובוקאטור הוא, אשר נשלח מטעם המשטרה החשאית לתהות על כוונותיו של הרופא. וכי מדוע הירבה האיש כל־כך לפטפט וללהג? היאח לא התירא להטיל דופי? אך הכתב? הרי זה כתב־ידה של אחותי מיצה!

כל הלילה ניסו הורי לשחזר את המילים שנאמרו בינם לבין האיש, אשר הציג עצמו כ’מבריח'. לבסוף החלו אף לפקפק, בעיקר אמי, אם אמנם היה זה כתב־ידה של אחותי על־גבי גליון־הנייר. כנגדה טען אבא, כי מיטיב הוא להכיר את אנשי הפרובינציות, ואין הוא סבור כי האיש בא בכוונות־זדון.

אך אמי לא נרגעה עוד.

החלה להפוך בכובד־ראש באפשרות של הברחת הגבול, למען אחד את המשפחה – כדבריה.

מקץ שבועיים – שב אבי הביתה מבית־החולים ואמר: “פיטרו אותי, נערכים טיהורים גם בקרב רופאי בית־החולים.”

אפורים היו פניו וניכר בו כי אינו בקו הבריאות.

אך אמי, למרבה הפלא, שוב נעורה בה שמחת־מה, אף כי לא הודתה בכך בשום פנים ואופן; היא שמחה על כי אבי נמצא לידה. תמיד לידה. כמו שמחה על חולשתו. היא כמעט לא זזה מאצל כורסתו ושירתה אותו כחיה מסורה.

לבסוף אמר אבא, לאחר שירד שוב אל הרחוב:

“כן… אנחנו עוזבים… פאנושקה… את צודקת… ארזי את המיטלטלים הנחוצים ביותר… אין לנו מה לבקש עוד כאן… סוף־סןף… רופא ימצא את פרנסתו בכל מקום… ועדיין… נותרו לי שנים אחדות… אולי אפשר להתחיל מחדש… בארצות־הברית, בקנדה, בארץ־ישראל, באוסטרליה… אולי אפשר עוד…”

*

כפופת־גו ישבה על המזוודה הגדולה, כמו ביקשה להשקיט את פעימות לבה העזות. האוטו שירדה ממנו לפני רגעים אחדים, התניע תוך פליטת גאז. החלה להשתעל עצבנית. אבא, לבוש במעיל עליון חום, בלי התאמה לשמים החמים־אפרפרים עם סילואטה של שמש באמצעיתם, הניח יד על כתפה של אמי בדרך הרגעה.

“לא צריך להגזים.” הפטיר.

לשמע המילים נתקפה אמי בשורה חדשה של רעדים עצבניים.

כשנרגעה במקצת, הסירה את מטפחת־המלמלה שלראשה, וקינחה בה את אגלי הזעה הקרה.

כבר נראו מרחוק חזיתות הבתים שטוחי־הגגות, שטרם הושלמה בנייתם; מוטות־ברזל ופיגומים היתרמו אל־על כזרועות כרותות של גוף נכה.

“עזור לאמך לקום!” פנה אלי אבא. הוא עצמו הביט סביב ומנה את המזוודות, התיקים והתרמילים. ניכר בו, כי אין זו הפעם הראשונה שעוסק הוא במלאכה של מניין מיטלטלין. קמה אמי בדי־עמל, והחילונו לפסוע שלושתנו במשעול החול, שהתפתל מן הכביש אל איזור השיכונים הנבנים.

אחר הליכה דמומה של דקות אחדות בין קוצים וברקנים, הנוטים אל השביל, שוב נעצרה אמא. דם ניגר מרגלה מחמת צריבת סירפד.

ישבה אל אבן־סיד והסירה גרב מוכתם באדום. ביקשה מים לשטוף את הפצע. אבא רטן בקוצר־רוח. היא, באין־עוזר, פישפשה בארנקה ושלפה משם צלוחית־בושם קטנה. נתנה מן הבושם על קצה מטפחתה ושיפשפה את קטע הפציעה. אחר הזליפה טיפות אחדות גם על צוארה.

“פטר!” קראה והושיטה את הצלוחית.

הנעתי בראשי לאות שלילה.

ידה צנחה בלאות, והצלוחית נשמטה מבין אצבעותיה. בין הקוצים הבזיקה. עברו במשעול גבר ואשה דוברי ערבית.

“מדוע אינך שואל אותם אם עוד רחוק?” ננערה אמי לפתע ושאלה בזעם. היא ביקשה ללכת צעד או שניים בעקבותיהם, אך בהיותם מתרחקים, עמדה כמאובנת.

חמקה זיקית וניצנצה בזיק ירוק.

אמי שלחה ידה לחפש אחר צלוחית־הבושם.

שוב קמה ללכת.

רגלי כבר ניצבו בקצה התוואי של הכביש שעמדו בסלילתו, בקרבת סוכת־שומרים.

הניח אבי מידו את המזוודה הגדולה וקרא בקול רם: “שלום!”. משלא נענה על ברכתו, הציץ אל השומרים. שני פועלים ישבו ליד שולחן־עץ בלתי מהוקצע ועישנו.

סביב התגוללו דליי בטון, אתים ושאר כלי־עבודה.

“שלום!” חזר אבא על אמירתו והושיט לעבר השומר הקשיש יותר מעטפה חומה עם כתובת ה’סוכנות'.

האיש זע לאט, הניח בקפידה את הסיגריה בזווית השולחן לבל תשרוף הגחלת את העץ ושלח יד אל המכתב.

“אתה רופא?” שאל מקץ רגעים ארוכים של פיענוח הכתוב.

אבא הביט בו באי־הבנה.

“דוקטור?” חזר השומר ושאל ביתר הדגשה.

בעיני אבי נדלקה שמחה.

“דוקטור… כן… רופא…”

“כמה זמן בארץ?” שאל עתה השומר.

אבא הביט סביב כאובד־עצות.

“כמה זמן בארץ?” היפנה אלי השומר את שאלתו.

“מה הוא רוצה?” היקשה אבא בהוגרית.

“הוא שואל כמה זמן אנחנו בארץ.”

“לא! אל תענה לו!” אמרה אמי בחריפות, “אינך יכול לדעת… אפשר, אחרי חודשיים פוקעת זכות מזכויות העולה.”

הדיבור הזר, הממושך, שנשא אופי של התיעצות משפחתית, הוגיע את השומר, והוא החל לפסוע בכיוון בלוק־השיכונים, בלי להמתין למענה.

אבי הדביק בפסיעותיו את הפועל.

“שיכון בשביל דוקטורים?” שאל אבא בהצביעו על עצמו, ולאחר מכן על טור בתי־הקוביות, שקרבו וגבהו באור השומם של שעת לפנות־ערב.

“אין שיכון בשביל דוקטורים… הכל אותו הדבר… ככה זה…”

אבי חייך באסירות־תודה מוכנית.

השומר עצר. הביט במכתב שבידו, אחר חיפש את המספר שעל־גבי הבית. לבסוף הבחין בסיפרה משוחה בליחה ירוקה של עלים על־פני הסיד המצהיב־מלוכלך של קיר השיכון. מסביב למספר צוירו, על ידי ילדים כפי הנראה, מעגלים וחיצים לכללי־מישחק. ניכרו גם פסים של חבטות כדור וגבשושיות בוץ כעוגיות על הכותל. בפינה – נטה על צידו צלב־עץ מלובש כדחליל, חגור במכנסי פיז’אמה, ולראשו עיתון מעוך, מקופל בצורת סירה; במקום עיניים לדחליל, הציצו מכובע־הנייר עצמו עיניים מדיחות של נערת־מודעה. לרגל הצלב הלבוש דחלילית התגולל קרע נייר משומש. החלקה הזעירה, שבאמצעיתה התנוסס הפוחלץ, היתה מגודרת בחוט־ברזל חדש. זעיר־פה, זעיר־שם התרפרפו עלי שתילים צחיחי־צבא; רק חמנית, בגובה קומת אדם, ניבטה כתושבת ותיקה של המקום, כשצלחת עלעליה הזהובים מושטת קדימה במאור־פנים חי. אך ריח הזיבול ומי־השופכין חזק היה ממראה הפרח הגדל בר.

השומר עלה במדרגות הבית וניסה מפתחות אחדים בדלת הבלתי־צבועה. באו ילדים, עם סימני צלקת תחת העיניים, וממרחק־מה התבוננו ברופא ובמשפחתו. תוויות שעל המזוודות משכו את תשומת לבם. אחדים מהם ניסו לגרד בצפרניהם את בולי־המסע הצבעוניים. אחר, ביקשו לסייע בידי השומר לפתוח את הדירה החדשה. הציעו מפתחות משלהם. כמעט כל המפתחות היו זהים, לרבות אלה שבידי השומר, התאימו כמעט כולם.

החלונות שבשיכון ממול התאכלסו עד מהרה במבטים סקרניים. אשה שמנה, ענודה עגילים וצמידים, יצאה להזרים מים לדליה מצינור שעל הקרקע. היא נעצה מבטים חשדניים בתושבים החדשים ושכחה לסגור את הברז. המים המו ופירפרו לצאת מן הצינור בעיטושים רמים. חצאיתה נרטבה במים הגולשים על גדות הדלי, אך היא הוסיפה לעמוד תחתיה ולנעוץ מבטים. לפתע, לשמע הטירטור החד של מי־הברז, בקעה נעירת חמור בסמוך.

“זוועה!” פלטה אמי בהשגיחה בראש הבהמה, שהיתה מציצה מתוך מבנה־קרשים צמוד אל הקיר הצדדי של השיכון אשר ממול, מאחורי האשה השמנה נושאת הדלי.

מבנה־הקרשים עמד סכוך בענפים מלמעלה ויריעות־שקים גוננו עליו מצדדים. מעשה־אורווה הדומה לסוכת חג. מתוך האורווה בקעו קולות “יוקונדה! יוקונדה!” בנעימת־גידוף ונשמעו צליפות על־גבי עור לח, מעורבות בנעירת צער של חמור.

במכנסי־בד משתפלים כלפי מטה ובכתפיות ממותחות על קרעי כותונת, הופיע גבר מתוך הסוכה, כשהוא אוחז חבילת־מספוא בקצה קילשון. עמד רגע, הטיל מבט אל המולת הילדים ונעלם שוב, מתוך אדישות, מאחורי יריעות־השקים. ושוב עלו ובקעו קולות ה“יוקונדה! יוקונדה!”

נרתעה אמי אל מדרגות הבית. ילדים שהתפרצו עתה בקריאות “פתוח! פתוח!” כמעט שטפוה והפילוה ארצה בהגיחם מחדר־המדרגות. אבא הניח את המזוודה הגדולה על מיפתן הדירה החדשה, ופנה לאחור כדי להעלות את שאר המיטלטלים.

“זה לא יזיק אם קצת תעזור לאמך.” – פלט.

היא נשענה אל קיר חדר־המדרגות.

“עזור לאביך!” סיננה בין שיניה.

נטלתי תיקים ותרמילים וסחבתים בגרם־המדרגות בהמולה.

“הפסק להקים רעש כזה… זו אינה וילה שאביך קנה לך… אתה רוצה אצלך את כל השכנים האלה?” אמרה אמי.

היא מעדה אל תוך הפרוזדור הקטן של הדירה בת שני החדרים, וישבה שוב, נושמת ונושפת, על־גבי המזוודה.

השומר ניסה את מנעול הדלת פעם ופעמיים, נטל פלח־סבון מכיסו ומרח בו את לשון־המנעול. את שארית הסבון השליך מבעד לאשנב חדר־המדרגות אל חלקת השתילים המדולדלת ופנה לעזוב. בהיותו בריחוק מן הדלת, בתחתית המדרגות, נזכר וקרא: “שיהיה במזל טוב!”

בדירה עמד ריח עיפוש, ריח נסורת וריח בלוקים טריים. בין שני החדרים טרם הותקנה דלת. בבית־השימוש היתה חסרה האסלה.

אבי פתח חלונות, נכנס למטבח וניסה את זרימת המים. הזרם פרץ בכיחכוח בועות־אוויר, אך הוא פעל. אבא ביקש לפתוח את הארון שמתחת לכיור, ובאין ידית – תר אחר מסמר או חוט־ברזל נטוש על הריצפה.

האפלולית שהלכה והתעבתה בחדר – הכבידה.

הוא ניגש אל כפתור־החשמל, אולם בשקערורית־המתג הזדקרו חוטים צבעוניים בלבד. עבר מן המטבח ובדק בשני החדרים האחרים. הסתבר לו, כי זרם־החשמל טרם חובר.

“פאנושקה, איפה שמת את הנרות?” שאל את אמי.

“הדלק את האור!” אמרה.

“לא… אין פה חשמל…” ביטא אבא במהוסס.

ישבה אמי על המזוודה, מכורבלת במעילה ובכתה חרש.

“פאנושקה, יש פה מיטות… שלוש מיטות־ברזל בחדר הפנימי… תוכלי לשכב שם מעט… את החפצים אני אפרוק עם פטר…”

ואמנם, שלוש מיטות ניצבו שם, בחדר הפנימי, מוטלות אלו על־גבי אלו, ובמרחק־מה מהן, ליד פתח הדלת, נשענו אל הקיר שלושה מזרנים חדשים. מיטת־ברזל אחת העברנו, אבא ואני, בכוחות משותפים. הוא התיר חבילת שמיכות מגולגלת ומקושרת שתי־וערב ברצועות כתרמיל, ופרש את שמיכת הצמר על מזרן־הקש. קיפל שמיכה שנייה לגודל כרית, והניח אותה למראשות המשכב.

אמי התפרקדה בצייתנות, מצמידה כף־ידה אל מצחה.

הניח אבי מזוודה לרגליה ופתח את המכסה. נטל מטלית־גזה, הרטיב אותה בברז־המטבח וכרכה כתחבושת על ראשה על אמי.

“ועכשיו לעבודה!” פנה אלי.

מן המזוודה שלף נרות, הדליק אותם והחזיק להבה זעירה מול תחתיתם, עד כי התרככה השעווה.

הציבם על אדן־החלון.

אמי שקעה בשינה.

אבי הסיר את מעיל־החורף שלגופו וכיסה בו את גופה.

“לעבודה!” חזר על המילים.

התחלנו בפריקת המזוודות והתרמילים. באין קולבים, – שטחנו את מעילי־הקיץ המגולגלים על־גבי שולחן במטבח. השמלות הונחו על כסא.

“מה אתם עושים?” התעוררה אמי לפתע, “מחר כל היום אצטרך לגהץ!…”

“הרי אין חשמל…” עניתי בשמץ קנטרנות.

אמי נזדקפה וישבה על־גבי המיטה.

“מה?…” שאלה.

הנרות שעל אדן־החלון הלכו ופחתו תוך בעירה. הם הבהיקו ברזונם כשלדים דקי־גו.

אמי אחזה בפאת מיטת־הברזל על מנת להציב רגליה על הריצפה, כשקפא מבטה מול אצבעותיה.

טור של מקקים שחורים זחל על היד.

“הבט!” נפלטה צעקה מפי, “אבא, הבט על המיטה…”

עיני אמי בהו בבעתה.

“לא… אפילו לא אצל הגרמנים…” רחשו שפתיה בבכייה.

“שתקי!” גער בה אבי, “את מתחילה שוב?…”

“צריך נפט,” אמרתי.

מצד הדלת נשמע קול גירוד רגליים.

“מי שם?” התעשתה אמי, והסירה את התחבושת מעל מצחה.

האשה מטופלת־הבשר שממול עמדה בפתח.

“דוקטור! דוקטור!” גילגלה מילים בהתרגשות.

“מה את רוצה?” צעקה אמי לעברה באיבה, בהונגרית.

“פאנושקה, איך את מדברת?!” נזף בה אבי.

האשה שבפתח המשיכה בקריאות “דוקטור! דוקטור!” בהצביעה על שיניה, תוך הינהוני־כאב ובהורותה על הבית הסמוך עם סוכת־האורווה.

“בעצם, מה היא רוצה?” שאלתי.

אבי נטל את ילקוט־הרופאים שלו, והתכונן להילוות אל האשה. “בכל זאת פאציינטורה ראשונה…” אמר בשפל־קול.

“לכי! לכי מכאן!” צעקה אמי בהתקף־עצבים ונעלה את הדלת בכוח, בהדפה את השכנה אל מעבר לסף;

"אצלנו… אצלנו לפחות מצלצלים בדלת… לפני שנכנסים… כך היה נהוג… כך היה נהוג אצלנו!… הצטעקה היסטרית.

כבר עמדה חשכה בכל פינות החדר כגוף זר.

עיפעפו שרידי הנרות.

אבי ביקש להושיב את אמי על המיטה. היא רעדה בכל גופה, אך סירבה לזוז.

“צריך למצוא נפט…” אמרתי.

“שתוק!” נתנה עלי אמי בקולה.

“אבל צריך למצוא נפט,” חזרתי ביתר הדגשה, “הדרך היחידה לבער מקקים ועכברושים.”

נטלתי קופסת־שימורים ריקה, אשר נמצאה לי בפינה מפינות החדרים.

“נפט… אבא יכול היה לבקש ממול… אצל זאת ממול… אצל האשה… הם מוכרים נפט… עם החמור… אלה…”

אמי הגביה בזעם אין־אונים את אגרופה.

“אבל פאנושקה!” אמר אבי.

“הוא לא ייצא מכן עכשיו…” רחשה עתה אמי בקול הולך ורפה, “עכשיו הוא לא ישאיר אותנו כאן לבד… לא הוא ולא אתה תשאירו אותי כאן…”

אבא נטל מידי את קופסת־השימורים הריקה ומילאה במים. אחר, הוציא אבקת־קאלי מילקוטו ופיזר ממנה לתוך הקופסא. ניכר גם לאור הנרות הדועכים כיצד מאדימים־משחירים המים.

“עכשיו הפוך את המיטה!” ציווה עלי, “בינתיים נחטא במי־קאלי… מחר נשיג את הנפט… צריך להכיר את השכנים… את החנויות… אם רוצים לבנות כאן פאציינטורה.”

“מחר…” שיננה אמי, “אם רוצים לבנות כאן… לא רוצים לבנות כאן… לא רוצים…”

את המילים האחרונות הגתה נים־לא־נים.

פרשנו לה לאמי שמיכות אחדות על הריצפה לבל תצטנן, והשכבנוה עליהן. על גופה פרשנו מעיל־חורף עם הכפתורים כלפי מעלה לבל יידחקו אל גופה להציק.

עוד שעה ארוכה נשמע טיפטוף מי־הקאלי המאדימים־משחירים. קולות “יוקנדה”, קולות גידוף הידדו עד חצות תחת החלון הפתוח, ואני שמעתי־לא־שמעתי.

הן ידעתי היטב: בעוד ימים מספר אני אסע, אטוש מאחורי את קירות־המצבה של שיכונים נידחים אלה, ואבוא רק מעת לעת לביקור.

*

‘קירות כמו מצבות’ היה זה דימוי מאוצר מילותיה של אמי, בלא שנדע עד מה קרוב הזמן בו יקרום הביטוי עור וגידים של ממשות, עם אותה הודעה פתאומית, שהזעיקתני הביתה לרגל פטירתו של אבי, והוא – מוטל בחדר, לבוש בפיז’אמה המפוספסת אשר לו, תחת המנורה המסנוורת, בעיצומו של יום – –

---

אך בינתיים הוספנו לראותו, ולו זמן קצוב בלבד;

ואני… באשר לו ולי… זכר פגישה מפגישותינו – בתקופה זו של ראשית שהותי מחוץ לבית – מפעפע בי שוב ושוב.

אולם, לפי סדר ההתרחשויות – מעשה שהיה כך היה:

עם העלייה ארצה עשו הורי שבועות אחדים בדירתה הזעירה של אחותי ובעלה, באחד מפרברי תל־אביב. כלומר – בטרם היכנסם לשיכון.

גיסי – הועסק כאיש־הנדסה בצפונה של הארץ, והיה מגיע לביתו בסופי־שבועות בלבד. אך במצאו כי הדירה צרה בלאו הכי מלהכיל את כל הנפשות – גמר אומר להוקיר רגליו לפרקי־זמן ממושכים.

אבא – נוסע היה מיישוב־עולים ליישוב־עולים בתור רופא, יוצא בבוקר ושב בערב. מישרה קבועה לא ניתנה לו בשל גילו הגבוה. אמרו: לא יתכן להעניק זכות־גימלאות לכל יהודי שנזכר, באיחור־זמן, להתגלגל ארצה, הן עליו להבין!

ואבא הבין…

על כן היה מתגלגל בדרכים על אף גילו הגבוה.

ואילו אני – עד מהרה קניתי לי שביתה בנפרד, למען הקיל על המשפחה (תוך התנגדותה האילמת של אמי!), כשכל שאיפתי היא להשלים את שנת לימודי האחרונה עד לגיוסי הקרוב לצבא; לשם כך אף הייתי שולח ידי בעבודות מעבודות שונות, בעיר־החופים שבקרבתה ‘זכו’ הורי לקבלת השיכון.

ובאחד הימים, באחת משעות הצהריים, בא אבי לבקרני – – –

*

ידעתי כי אבא צריך להגיע, אך המחשבה על בואו נדחקה משעות הבוקר לקרן־זוית של תודעתי. לפיכך היתה בי תמיהה, כשראיתי את בבואתו על־פני חלון־הראווה של איזו חנות־ירקות, בין האדומים, הצהובים והירוקים. בשל קימור החלון נדמה גופו שחוח מכפי טבע קומתו, אם כי צל מגבעת־הקש שלראשו נגע בקצה המרקיזה מסונוורת־השמש של חנות־הפירות. מוזר היה לראותו מהלך בלא מיקטורן, אך בחולצה הדוקת־עניבה, על אף השרב המאפיר. נקודה בצד חולצתו משכה את תשומת לבי: כמו נתז־פרי עם זרבובית באמצעיתו, מעשה מיגדל־בבל לזבובי הריקמה; אחר הבנתי, כי הכתב דבוק אל הזגוגית והשתקפות היא שלנגד עיני. תמהתי גם למראה המקל שבידו.

היתה זו שעת אחר־הצהריים, עת הבחנתי בבבואת אבי המשתרטטת על גבי חלון־הראווה של הירקן, בכיוון בית־הספר העירוני, קרוב לשדרה החדשה, הנוטה אל חולות־הים – משמאל, ואל חדר־מגורי השכור – מימין, בינות פרדסי־הלימונים הנטושים.

אחר, ראיתי את צלו של אבא הולך ומתקפל, הולך ומתמתח מבית אל בית, ושוקע כארובת־אניה מאחורי קו־העיקול של הרחוב, עד כי נבלע לבסוף במשעול הפרדסים.

קבוצה של נערים קרבה בדרכה אל הים.

“ראיתי את אביך,” אמר נער מן החבורה, “הזקן דואג לך!”

המילה ‘זקן’ צרמה את אזני.

“כן… ראיתי אותו…” השיבותי תוך משיכת־כתפיים במכוון.

קרע־תכלת, ספק רקיע ספק מים, נקשר בין ענפי־אקליפטוס מאובק־חמסין – להשיב נפש.

חלפו־עברו קייטנים מפוספסי חולצות־טריקו וברשתות־סלים נשאו כלי־רחצה נוצצים בחמה, כדגי־כספית.

חבורת־הנערים התעכבה ליד דוכן למימכר־פאלפל.

“תלווה לי עשרים!” אמר לי אותו נער, “במילא תקבל היום כספים מן הזקן… לשם כך הוא בא… וחוץ מזה… אתה בכלל… אתה מרוויח.”

הפכתי את כיסי, אשר נשרו מהם כרטיסי־אוטובוס משומשים, מטבעות אחדים ומפתח ‘ייל’.

“סטופ!” קראו הנערים, ומישהו הניח את כף־רגלו על המפתח.

“מי שתופס ראשון – זוכר בחדר ליחיד… חינם אין־כסף… לשבוע ימים!…” צהלו.

הם קינאו בי על שמגורר הייתי לבדי בחדר.

“אבי כבר מחכה לי.” פלטתי. רציתי לפנות וללכת. גם ריח הפאלפל עורר בי סלידה.

“החזר לי את המפתח!” אמרתי עתה בנעימת־קשיחות, “אבי כבר מחכה לי!”

“אני ראיתי את אביך,” אמר שוב הנער הראשון, “הוא עבר ממש על ידך… לא יתכן שלא השגחת בו… אז מה אתה ממהר פתאום?”

כמו שחף קטן פיזז עתה המפתח באוויר, בהתיזו רסיסי קינאה על סביבותיו, ברקע נופו של ים; אחר צנח שוב על משטח החול. הרמתי אותו.

שמתי פעמי לעבר מעלה־הרחוב, לעבר השדרה החדשה, לעבר הפרדסים הנטושים. בהגיעי שנית עד חנות הירקות נעצרתי כמי שמבקש לשמור עיתותיו בידו; באריכות ובמומחיות־כביכול בחנתי את הפירות, אף שאלתי למחירם, בעודי מנענע בראשי לאות אי־שביעות רצון. מול ראי־החלון – העברתי אצבעותי בשערי בהדביקי את הקווצות ברוק. אחר, החפזתי פסיעות. חשתי אשמה על כי לא עצרתי את אבי בעת שהבחנתי בבבואתו, ועל שמניח אני לו, גם כעת, להמתין בחדרי. אך ידעתי: פותח היה אבי בדיבור לועזי ברחוב, בנוכחות הנערים, או גרוע מזאת – היה פונה אליהם בעברית העילגת שבפיו.

הרגשתי לחות באיזו הצוואר, שלפתי ממחטה ופרשתיה מתחת לצווארון־החולצה. בהגיעי אל עיקול־הרחוב כבר רצתי כמעט, בעוד הממחטה משתרבבת ונופלת מחולצתי. הריצה – דווקא הקילה על תחושת החום שפשטה בגופי. על כן הייתי רץ ושורק… רץ ושורק…

ציפורים שבשדרה החדשה ניתרו בהולות בגלותן נוצות־זנב נקודות, או פיסות־כרבולת מאדימות מבעד לעלווה צעירה.

עד מהרה קלטו עיני את מראה הכדים ההפוכים, אלה התקועים בחודי מוטות הגדר של מקום־מגורי, כראשי מפלצות נטויות־אזניים ולוהטות מחמת השרב. כמו בצהלת אינדיאנים היו הכדים מקיפים וצובאים על הבית המלבין שבראש הגבעה; גבעולי־ליפא ששורגו על הגדר בפרשם פרחי־גביע צהובים, הרעישו את תמונת אחר־הצהריים המוקדמת.

בעלת־הבית שלחה מבט מלופלף וגוער לעברי בפתחה לרגע את דלת־המטבח.

לא השגחתי בה,

רק שמעתי את קולה המתהדהד: “אביך כבר מחכה לך!”

בהיכנסי לחדרי – כמעט דרכתי על זנב חתולה, שנחה בסייסטה חייתית למול האסקופה, בהניסה זבובים, תוך ניע לאה של גפיה מעל דדיה ופרוותה.

לא השגחתי בה.

טרקתי בדלת.

אבי ניצב עם פניו לחלון.

“מדוע לא התיישבת, אבא?” שאלתי, בעוד אני מבליע את ברכת־השלום. "

ניסיתי לראות מכאן את בניין בית־הספר שלך… בונים שם… מה?… בקצה השדרה?…"

“כן, רוצים להוסיף עוד קומה, אבל שב, אבא!…”

אבי התיישב בפאת מיטת־הברזל שבחדרי. חש אי־נוחות בשל נמיכות המושב. הביט סביבו כשואל לעצה. הניח את כובע־הקש הצהוב על ברכיו. אחר העתיקו אל מראשות המיטה, אך אי־הסדר הפריעו בעליל, קם ותר בעיניו אחר קולב.

“תן, אבא… אתלה אותו בפרוזדור.”

אבא מסר את כובע־הקש לידי, אך לא שב לשבת. הוא נשען בגבו אל שולחן־הכתיבה מקושקש־השמות ומחורץ־הלאבירינטים שבחדרי.

“למדתם הרבה שעות היום?” שאל, ושוב תקע מבטו אל מחוץ לחלון.

נקשו על הדלת.

נערה קטנה, בתם של בעלי־הבית שלי, נכנסה לחדר; החזיקה מגש בידה ועליו שתי כוסות תה עם תפוחי־זהב. היא עמדה להניח את הכלים על לוח השולחן.

אבי השגיח בנערה וזז הצידה במחווה של אדיבות כדי לפנות מקום, ותוך כך הניד את השולחן.

שלולית תה נקוותה על הריצפה.

“פארדון! פארדון!” פלט בנעימת התנצלות, ונרכן למען ההביל נשיקה על גב־ידה של הנערה.

זו פרצה בצחוק וחמקה מן החדר.

ואילו אני – שעה ארוכה שקעתי בחיטוט במעי מזוודתי שמתחת למיטת־הברזל. לבסוף שלפתי גופייה מקומטת והחילותי לנגב בה את שלולית התה. עבדתי בתנועות איטיות להפליא, החויתי מעגלים הולכים ומתרחבים של רטיבות על־פני המרצפות הפרחוניות, דומה, משקה אני גינה להנאתי.

“הרבה שעות אתם לומדים?” שאל אבא שנית, “והעבודות שלך?”

“לא נורא… אבא!”

לאחר שכיליתי את ניגוב הריצפה, אספתי בשתי ידי את מטלית־הגופייה והשלכתיה לעבר הדלת; אך למראה מבטו של אבא אספתי שוב את הסמרטוט, בעודי עומד כאובד־עצות בין כניסה ליציאה.

“אתה… יש לך ללמוד שעות נוספות?”

“מדוע אתה שואל, אבא?”

“לפני כשעה, בבואי לכאן, ראיתי קבוצת נערים יוצאת מבית־הספר…”

דומה, סומק פרח בלחיי; מירטטתי באצבעותי את מטלית־הגופייה וטיפות כהות של תה החלו לנטוף שוב על הריצפה ועל מכנסי־החאקי שלגופי.

“רגע אבא… רק… שב אבא… בינתיים…”

יצאתי לחצר. את הגופייה המסמורטטת פרשתי על מוט ממוטות הגדר, ונהניתי למראה קרע־הלבוש המתנפנף במשב הרוח הקליל, כדגל מוכתם לכיוון בית־הספר.

עיני קלטו את החלון האחד שלחדר־המגורים. זמן רב הנחתי למבטי לטייל מעץ לאבן בהקיפי את נוף הבטתו של אבי.

עם שובי לחדר – מצאתי את אבא שקוע בנימנום בפאת מיטת־הברזל. ראשו שעון היה אל הקיר מחוק־הצבע. פי הישן נפער. אדוות של נחרה אצו לצאת מגרונו. המקל התגלגל על הריצפה.

מבטי השתהה על כף־ידו של אבא. יד שותקנית, האוצרת קורותיה בהיסגרה כמו תא של סורגים, שמפאת השנים הושלך בהם רפיון.

צף לנגד עיני מראה ידו החנוטה של מלך הונגרי, אותה ראיתי פעם אחת, משומרת בכלוב־זכוכית, בעת ביקור במוזיאון עם סבי. אז הצחיקה אותי היד החנוטה – בשל קטנותה: יד של מלך. עתה הבטתי ארוכות בכף־ידו הגדולה של אבי.

בעצם, מה אני יודע עליו? – נעור בי פתע – יש קו־זינוק: שנים ראשונות של ילדותי; והשאר – כיבוי־אורות. פה ושם סיפורים שהשמיע על עצמו בנוח עליו רוח טובה, כעין המעשה בנסיעתו ברכבת־שבויים ברוסיה בעת מלחמת העולם הראשונה: בהעצר הקרון – ירד הקצין הצעיר בחשאי, כדי להתבונן באנדרטת זיכרון של נפוליאון. הרכבה זזה והוא שהה בשבי שנה נוספת. פתאום, תמהתי על כי לא שמעתי מעודי מילת־תלונה מפיו על שנת חיים שבוזבזה בטעות.

על שולי כוס התה עמד יתוש. עם כניסתי – הרחיף־כנף. המריא. נחת על מצח אבא, שהיה מתנמנם בראש שמוט על כתפו. ביקשתי לגחון לעברו, ובהקשת זרת באגודל קיויתי להניס את החרק.

אבא פקח עיניו בקול נחרה חד, כמי שנחרד להקיץ.

הבחין בי. פשטה בו תמיהה. אחר הושיט יד והחליק על פני. לבסוף שלח אצבעותיו לכיס קדומני זעיר שלמכנסיו ושלף שעון בעל לוח־ספרות מצהיב כעצם כובעו.

“אצטרך לזוז.” – העיר.

אצבעותיו גיששו אחרי מגבעת־הקש.

“אז הכל בסדר?” – שאל.

עתה ניתר לעיני מראה משעות הבוקר, עת הוזמנתי אל סגן־מנהל המוסד החינוכי לשיחה, והוא הודיעני על קשיים לגבי המשך לימודי.

אך שתקתי.

אבא קם.

חילץ עצמותיו מן התמונה במצב של תילוי־ראש.

מתוך כיס אחורי של מכנסיו העלה ארנק עשוי עור־תחש שחוק.

“אבל באמת… לא קשה לך… אבא?… סוף סוף אני מרוויח קצת… בכל מיני עבודות… ובמתן־שיעורים…”

קמט הצטייר סביב שפתיו, אך היה זה קמט של עליונות. קמט מאיר. זה הקמט החביב עלי, ואשר העלה בי טעם של ימי־הולדת, של מתנות־בית. לכדי הרף־עין נוצקה בו צעירות.

“נו, טוב…” אמר אבי, “רק שתשמור על הכסף!”

אחר, נעצר כמבקש להגיד דבר־מה, היסס, לבסוף אמר: “יהיה בסדר… לנו אל תדאג!… ואתה יודע… גם עניין הפיצויים מגרמניה… לאט לאט יזוז גם הוא… זה מתקדם יפה!…”

העלה מארנקו גם דף־נייר אדום והצביע עליו בלגלגנות עצמית:

“אל תיבהל… סוף־סוף אני עצמי אינני הפאציינט הראשון שלי… אך יש טעם לתביעת הפיצויים בתנאי שמצליחים להגיע עד שבעים־שמונים אחוז… כלומר אחוז של נכות… ועיקר הקושי הוא בהוכחת קשר־הסיבתיות… מחמירים יותר ויותר… וקצת איחרנו… יש להמתין גם לאישור מן הגרמנים על שהיינו… על שסבלנו מן המלחמה… חשדניים מאוד… אבל יהיה בסדר…”

נטל אבי את מקל־הבמבוק ושיחק בו.

נעצתי מבט.

היה זה מקל־הבמבוק, אשר הושב לאבא בעת הגיענו לעיר־השדה בהונגריה, עם תום המלחמה; ואני סובר הייתי עד כה, כי מקל זה, שהגולה בקצהו מחוטבת בצורת ראש־צבי – נשכח בבית־המלון בו התגוררנו אז.

“נו… טוב…” השמיע אבא שנית, כשהוא נע לעבר הדלת, “הצרה היא רק הדירה… כי אילו היתה מוכנה… זאת אומרת אילו היתה אמך מוכנה להישאר בדירת־השיכון לפחות שנה נוספת… לפחות עד קבלת הפיצויים… יכולנו לעבור את המשבר הכספי בלי זעזוע גדול מדי… אך אי אפשר לדבר על לבה… הרי אתה מכיר אותה… אם היא מחליטה – תעקור הרים!… וכבר לקחה הלוואה… בגללה נאלצתי לקחת הלוואה בריבית קצוצה… ואין היא מסוגלת להבין שהנסיבות השתנו… ואחר־כך היא שואלת איפה נעלם כל הכסף?… אבסורד!… נו, אבל אל תדאג… העיקר שאתה מתקדם יפה!…”

בעברנו את הסף שוב הזדמנה לנו הנערה הקטנה, אשר למראה האיש בעל שערות־השיבה, מגבעת־הקש ומקל־הבמבוק שבידו פרצה שנית בצחוקה המצטלצל.

אבי ביקש להיפרד מבעלי־הבית שלי, אך נקרתה לו רק החתולה, שהעתיקה מושבה אל אסקופת המטבח בעקבות ניע האור בחצר.

ירדנו בשיפולי הגבעה, כשהשמש שוקעת בגבנו בגון־תפוזים לח־מיוזע.

“ומה אמא עושה כעת?” שאלתי כדי להפר את האלם.

“אני מתאר לי… מחפשת וילונות… ועוד טרם השלמנו את מכירת השיכון… והיא עכשיו מסתובבת עם אחותך… הרי מאז שבעלה… כלומר גיסך התרחק כליל… הרי אתה יודע… היא דווקא נמצאת אתנו די הרבה בימים האחרונים… בעת האחרונה שופרו היחסים בין השתיים… לפחות זאת…”

הגענו אל קופת התחנה המרכזית של האוטובוסים.

בעוד אבי קנה כרטיס־נסיעה, עיינתי בעיתונים המוצגים על סולם־קרשים סמוך. דווקא נטיתי לקרוא עכשיו את הכותרות בעיתון הלועזי, בהמתיני שם עד כי יגש אלי אבא.

תחילה היססתי אם לעלות ולשבת לצידו עד לרגע תזוזת האוטובוס, אך הוקל לי כשנוסע נחפז דחקני מן המדרגה של כלי־הרכב. נשענתי אל מעקה־הברזל של התחנה, קרוב לחלון האוטובוס בו נשקף ראש־השיבה של אבא. נוסע במושב סמוך תלה מעילו, ונותר לעיני מראה מגבעת־הקש בלבד, ויד עייפה המנפנפת לעברי, בתנועה מאופקת, מעבר למעיל ולמגבעת, מנפנפת לפרידה.

*

היה זה בימים אחרונים של קיץ,

של שרב מאפיר,

ושמי־הגשם נחתו במפתיע.

גם באותה שעת ערב מאוחרת, כשהגיעה לחדרי ההודעה בדבר ההתקף בו לקה אבי;

קו־תחבורה סדיר כבר לא פעל, ואילו אני – אצתי כל עוד נשמה בי ליטול מכונית ראשונה שנקרתה בדרכי, ואשר נהגה נאות לאספני.

באשר לכיוון המסע – שאלתי־לא־שאלתי מחמת בהלה שהשתלטה עלי: ־ חולה – מת – סתם טעות – פירפרו בי מחשבות בערבוביה; והכביש חמק תחתי, חלקלק כנחש ברשתו של הגשם המלחש, הכביש דהר תחת המכונית הצבאית בה ישבתי, לצד חיילים או אזרחים – הכל כצניפת־חושך אחת – עד שלפתע, עד אשר עצר האוטו… מול איזה מחנה צבאי עצר… ואני ירדתי בלית־ברירה… בטשטוש־החושים ובגרון חנוק;

ובגשם… בחושך… הביתה… לא ידעתי איך להגיע הביתה… בעוד למולי הגדר של איזה מחנה צבאי… אי־שם… בגשם היורד… ואני… לבדי… ואני שומע מקהלת קרפדות הפוצחות מסביב לי… שומע קול פסיעות השומר מאחורי… מאחורי הגדר… ושקט… ורק אורות מעל לגדר… וספסל של תחנת־אוטובוס… נדמה… מרחוק… ועד שם… עד לשם צריך אני להגיע… להמתין אני צריך… ומי יודע כמה?…

אך סחרחורת אוחזת בי… ועם זאת אני מנסה להלך לאורך הגדר… עד לתחנה לאורך הגדר… ואני קשור מאד לעצמי… אך ההרגשה הרעה הזאת… מעין אובדן שיווי־המשקל… והגדר… היא כל פעם משנה את כיוון עמידתה… אבל עכשיו… עכשיו העיקר להגיע עד לתחנת־האוטובוס… ושם להמתין… להמתין כדי להמשיך… אולי עד הבוקר להמתין… והכביש ריק… ריק… ורק מוטות־הברזל המאונקלים האלה… מוטות הגדר… כמו כידונים חלודים הניצבים מנגד… ויותר מכל – חוטי־הברזל הדוקרניים… חוט־ברזל אחד… כל פעם שאני מתקרב… ממש כאילו משתלח למולי… ממש כמו חוד של עיפרון המוקרב בין העיניים… ובעיקר כשהאורות… כשהזרקור מתמקד מעל לגדר…

כן… הגדר הזאת… היא משחקת בי… אך לא… אין זה חוד־עיפרון… אלא סתם לשון שלוחה כנגדי… והיא בהחלט… הגדר הזאת… היא בהחלט משתעשעת… כעת היא מושיבה על עצמה ציפורים… מיני עורבים גדולי־מידות… כי יודעת היא את סלידתי מפני עופות…

ואני עומד… ומולי הגדר… היא מחזיקה על הכתפיים שני עורבים… או כאילו על כפות־הידיים שלה… אך איך אפשר?… איך אפשר באמת להחזיק ככה בנוצות?… והן נושרות סביב בתוך הגשם המנטף… ועוד מזל שאין כאן שלג… ואפילו ככה… הנוצות נרפשות ואני קובר אותן באדמה בקצות נעלי… שכבר ממילא התמלאו בוץ… אני מנסה להישען על הגדר בגלל אובדן שיווי־המשקל שלי… וכך לפחות הגדר נעצרת לכמה רגעים… כשאני נשען על משהו בתוך הגשם המטפטף הזה… ואז… איכשהו יותר בסדר… כלומר הגדר בסדר יותר… ומעבר לה אני אפילו רואה את שירטוטיו של בית נטוש… חציו הרוס… רק המדרגות המובילות אל מרפסת הגג… אבל הרוח כל פעם טורקת בדלת קרועה… חבוט!… חבוט!… וזה אפילו יותר גרוע ממקהלת הקרפדות ומפסיעות הרגליים…

אבל צריך לזוז… כוונתי… כי אולי יבוא אוטובוס… אך הגדר מתהפכת כעת בכיוון השמים… ואני למטה… ומה אם יש חשמל בגדר?… עד כה לא עלה בדעתי… אך אילו היה… חייבים היו להצמיד שלט… וחוץ מזה… הרי העורבים מדדים על־גבי הגדר… הם מדדים בשני טורים… ואינם נשרפים…

ואני שומע… היא אומרת לי… זאת אומרת הגדר… או איזו בת־קול מתוך הגדר… היא אומרת לי שטוב שבאתי… זאת אומרת… היא שואלת אם אני יודע מי היא? ואני אומר: נדמה לי… – ואני אומר: בקשר לאבא…

כן… – היא אומרת לי בעצב – ויולה… ויולה קוראים לה… היא הילדה מבית־הספר שלי בילדותי… והיא מראה לי נקב זערער בזרועה ואומרת: המון אני מחפשת אחריך… כן… בקשר לאבא שלך…

והיא רוצה שאשב קצת… טוב… אז אני יושב… הן במילא יש לי סחרחורת ובמילא אין סימן לאוטו והכביש ריק… ריק… והמעיל שלי על הארץ… ככה… והיא אומרת לי… ויולה אומרת לי… שהיא מחפשת אחרי שנים על שנים… ופעם אחת כמעט שהצליחה להדביק אותי אלא שהתחמקתי…

כן… זה היה… בינתיים חלפו מספר שנים… זה היה כשחזרתי עם הורי מן הדפורטאציה… עם הורי ועם אחותי… ברחובות עיר־הולדתי… היתה אז שעת ערב… וארבעתנו צעדנו ברחובות… כמעט במרוצה… את החנויות כבר סגרו… ולפתע אני חשבתי… – כך ויולה אומרת לי – כלומר שאני חשבתי: הנה כאן היתה גרה ויולה… זו הילדה שהוריה הזריקו לה פחות מדי רעל המורפיום לאחר שהזריקו לעצמם כדי להתאבד… והתחננו שאבי ימית את הילדה… ממש התחננו תוך כדי פיתולי־עווית… ואחר־כך אמרתי לה… כך היא טוענת ויולה… אמרתי לה: מעכשיו את תהיי אתנו ויולה… הרבה מאד תהיי אתנו… ואבי העמיס אותה על הכתפיים… אף על פי שפסיעות החיילים כבר נשמעו מעבר לגדר… העמיס אותה על הכתפיים… והיא הושכבה על ידי…

אבל אתה הסחת דעתך ממני… – אומרת לי ויולה – רק חשבת עלי ברגע שעברתם על יד הבית הריק… ואולי עוד פעם אחת… והסחת את דעתך ממני… אף על פי שנגעת בי… אך לא!… לא!… כאן אל תגע בי!… בנקודה הזאת של הזרוע… רק כאן אסור לגעת… בכל יתר המקומות לא איכפת לי…

עכשיו היא פושטת את ידה ומטביעה אצבע באדמה הלחה…

שים לב – היא אומרת – טביעות האצבעות שלנו זהות כמעט…

בינתיים נפסק הגשם… ואני רואה טיפות ירקרקות זוהרות על עורה המת של ויולה… ומעשבים ירוקים היא קולעת טבעת זעירה… ואני נמלא פחד אך היא עונדת את הטבעת על אצבעה שלה בלבד… אחר־כך משליכה אותה הצידה בזילזול…

לא… אין צורך – היא אומרת – הרי במילא… אתה במילא כאן – היא אומרת –

רק עד אור הבוקר… עד בוא האוטובוס – אני אומר לה – אך היא נוטלת פיסת־בוץ ומורחת אותה על לוח־הספרות… – ויולה… זה לא יעזור… הן אפילו לפנות אלי אין את יכולה… כי הרי שיניתי את שמי… הלא אפילו אינני מבין את אשר את מדברת אלי… שימי לב ויולה…

אני פותח את חולצתי ואומר לה להאזין… אך השעון מטקטק… הוא בקול של גשם הולך וחזק…

את שומעת את הנוף? – אני שואל – את שומעת את הלמות הנוף?…

ועכשיו ויולה בוכה… היא יודעת… באמצעות בכי תוכל להשיג אצלי כל מבוקשה… והיא טוענת שאני מפר את הבטחתי… כי הרי…

אבל לא… אבל אני נזכר… זה היה אבי שאמר לך… הוא אמר לך כי תימצאי אתנו תמיד… ובאמת… הוא גם שטיפל בך… והציל אותך…

אך ויולה אינה מאמינה…

אך בהן־צדקי… ויולה – אני אומר – בהן־צדקי… את תוכלי לראות את אבא… וגם תוכלי לבקר בביתנו… זאת אומרת… לא עכשיו… קודם כל הורי צריכים להסתדר קצת… וגם אבי… משום מה… בפעם האחרונה אבא… את יודעת… כשפגשתי אותו… אז הוא היה שלא כרגיל… זאת אומרת לא כל־כך בקו־הבריאות וגם קיבלתי איזו הודעה… כן… אין זה מתאים לו כל־כך… את צודקת… כי הרי הוא נשא אותך על הכתפיים… קילומטרים הוא נשא אותך על הכתפיים… וטען שאת חולת־אפילפסיה… כי במתאבדים אסור היה לטפל… ובאיזה כוח הוא נשא אותך!… מקרון אל קרון.. ולפתע נעלמת… גם מעיניו של אבא נעלמת… אף על פי שחיים ומוות היו נתונים בידו של אבא… בתור רופא… אבל… ויולה… איפה באמת היית כל השנים?…

ויולה אינה בוכה עוד… היא עומדת וגבה אל הים… ומבעד לראשה הקטן אני רואה את הבית הנטוש והחורק בדלתו הקרועה… וכשאני מזכיר באזניה את אבי… היא ממצמצת בעיניה כאילו טיפות מלח ניתזות בהן… היא ממצמצת בעיניה כאילו טיפות מלח ניתזות בהן… היא כל־כך ממצמצת בעיניה, עד שיש לי חשק לגעת באישוניה ולאחוז בהם כשם שלוכדים ציפורים זעירות… רק שאני חושש…

והיא אומרת: אתה יודע מניין באים כל אלה?… כל העורבים האלה שאתה פוחד מהם?… שם! שם!… – היא אומרת ומצביעה על הבית הנטוש שמעבר לגדר ואשר חציו מופצץ ורק המדרגות רצות ללא הרף אל מרפסת הגג…

בוא!… – היא אומרת כעת בתוקף ברמזה לעבר הבית והכביש הריק שמעבר לגדר שמעבר לו הים… הן תסכים אתי – היא אומרת – בנסיבות אחרות… הן תסכים אתי… ובלי הענין המכוער הזה… והרי אתה יודע למה אני מתכוונת… הענין המכוער הזה… עם המזרק וכל היתר… הן לולא זה… הן תסכים… הן היינו בדיוק מתאימים…

עכשיו ויולה מתכופפת וזורקת חופן־עשבים אל האוויר אחרי גווה… וויולה אפילו צוחקת ואומרת: נניח לרגע… נניח לרגע ששום דבר לא קרה… ונתחיל הכל מחדש… זאת אומרת… מאותן שנות הילדות… ואתה בא עם אביך שלא מת עדיין במלחמה…

ויולה! – אני מצטעק – הרי אבי חי… מה את מדברת ויולה…

טוב… – היא אומרת – אז מה זה חשוב מתי הוא מת… אם הוא מת?

הרי אבי חי… הוא רק לא כל־כך בקוו־הבריאות כשפגשתי אותו בפעם האחרונה… הוא בא… אני התגוררתי בנפרד… בעיר אחרת… כי לא רציתי להיות עליהם לטורח… שם גם עבדתי קצת כדי שאוכל ללמוד… טוב אז אבי בא… ואמר שקצת עייף… והתיישב על הכסא או משהו כזה… ועכשיו גם קיבלתי איזו הודעה… אבל זה שום דבר… זה באמת שום דבר… ויולה… זה באמת שום דבר… הוא התגבר על מצבים קשים יותר… הן את יודעת… הרי הוא רופא… הן את יודעת… סוף־סוף ויולה… הן סוף־סוף הסחרחורת הזאת… סוף סוף היא נפסקת… רק הנעליים… הן נמלאו בוץ… ועוד טוב שנשענתי אל הגדר… עוד טוב שהגדר חוזרת למקומה… ואפילו לא שמתי לב לקרפדות… כאילו בלעו הקרפדות את החושך… ועכשיו שותקות… וגם האורות… רק האורות… אבל הרי שני אורות הם על הכביש… ברשתו של הגשם… שני אורות לחים של האוטובוס הראשון… ולרוץ… צריך לרוץ… בשארית הכוחות לרוץ… אך הוא… האוטובוס… לא כל־כך… מתקרב לאט כל־כך… כאילו על לוח שעון… כמו מחוג המקיף פעמים אין־ספור לוח של שעון… או שב אחורנית… ואני… אבל האוטובוס… ואיך אני אגיע הביתה?…

*

ואבי עוד מוטל היה בחדר, תחת המנורה המסנוורת…

*

זה כבר חדלתי למנות את הזמנים מאז מסתגרת אמי בחדר־אלמנותה. בבואי לבקרה, מדי יום שישי (או בפרקי זמן רחוקים יותר!) עכשיו, כבכל ימי ילדותי – אני מצלצל שלוש פעמים בדלת – סימן מוסכם על המשפחה – והיא פותחת את המנעול לאחר הצצה באשנב, שצורתו כשל עין הרואה אל החוץ, ונסגרת מול מבטי זרים; אך – למען האמת – פסיעותי מוכרות לה לאמי עוד בטרם אלחץ על הפעמון, בכל עונות השנה, ואני שוהה בחדרה שעה־שעתיים תוך שתיקה.

רק לאחרונה החלה להאיץ בי למען איזכר בפרט זה או אחר מן העבר, והיא מתפלאה על כי זוכר אני…

וכשהדלת שוב נסגרת בגבי ואני יורד אל הרחוב – אני רואה אותה בדירת־אלמנותה, מול החלון שהסוכך הירוק־לבן נתרפט מעליו, והוא מאיים על העוברים־והשבים.

בשעה זו, פעמים רבות, נפתחים גם חלונות שכניה ברוב פתיעה. או־אז כורעת היא על שרפרף שליד אדן החלון ומניפה ידה בעייפות; בקיץ – מבעד למגע־האוויר, ואילו בחורף – מבעד לזכוכית.

זה כבר חדלתי למנות את הזמנים מאז מסתגרת אמי בחדר־אלמנותה.

יש ומכר פוגשני ושואל:

“ומה שלום אמך? האם התחתנה כבר שנית?”

ואני רוצה לבלום את השאלה כמו שבולמים מכה הניתכת, ואני נחפז להשיב: “לא! לא! והיא גם לא תתחתן!” בעוד אני תמיה על בטחוני להשיב בזה הנוסח, כמו בשמה.

“ומה מעשיה?” לעתים ממשיכים בחקירות.

זה לא כבר העיר לי מכר:

“הם תמיד היו ביחד… קשורים מאוד היו… אביך ואמך…”

ואני הכרתי לו רוב טובה על הערתו, וזו הפעם הראשונה גם עלתה מחשבה בלבי שבעצם… אולי זה נכון… רק אני… אולי הייתי אני טרוד מדי בתוך מעגלי שלי… ולא ראיתי… ולא טרחתי להבין…

גם נזכרתי בחלום אותו סיפרה אמי שבועות מספר קודם לכן: בחלומה – נגנב קברו של אבא מבית־העלמין; ידידים שהלכו לעולמם הגיחו מן האדמה ונטלוהו בחשאי; היא ראתה את הקבר מתגלגל ונישא וחוזר הביתה לעיר־השדה שבאירופה; אחר־כך התייצב הגולל בצורת שולחן מעל לבית־הקיץ הנטוש שלחוף הנהר, והסיבו כל הידידים אל השולחן, בעודם משחקים ‘פוקר־קלפים’, כדרכם. והיא, גם היא הלכה בעקבותיהם.

כשכילתה אמי את סיפור־חלומה היתה תשושה, כאילו שבה מנסיעה ממושכת. מוזר, לראשונה אירע לי, שהשימוש השגור בפי אמי ‘הביתה’ או ‘אצלנו בבית’ כרמז להוויה שבחוץ־לארץ לא גרם לי אי־נוחות. רק הערתי לה:

“את מענה עצמך שלא לצורך!”

היא הביטה בי כנפגעת.

והיא קמה לאט מכסאה, שואלת מדוע ממעטים כולנו לבוא לבקרה?

והיא ניצבת מול חלונה;

אחת לשנה היא שוטחת את בגדי אבא הישנים על כסא, והיא טוענת: “לשם איורור.”

וכך היא ניצבת מול חלונה הצופה אל גבעת־השיכונים, אשר צבעם כשל המצבות המלבינות־מצהיבות לאט.