תרז רַב חִסְדָּא נָטַל בְּיָדוֹ שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁל שׁוֹר, וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיאֹמַר לִי שְׁמוּעָה חֲדָשָׁה בְּשֵׁם רַב אֲנִי נוֹתְנָן לוֹ (שבת י ע"ב).


נָטַל וגו’ – לקח בידו חלקים מבשר בהמה, אשר ניתנו לו בתור כוהן (דברים יח, ג).

שְׁמוּעָה – דבר הלכה או אגדה.

רַב – ראו לעיל, קטע תקטז ואילך.

*


תרח אָמַר רַב חִסְדָּא: מִפְּנֵי מָה טוֹב אֲנִי מַחֲבֵרַי, מִשּׁוּם שֶׁנָּשָׂאתִי בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, וְאִלוּ נָשָׂאתִי בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה הָיִיתִי אוֹמַר לַשָׂטָן: חֵץ בְּעֵינֶיךָ! (קידושין כט ע“ב–ל ע”א).

טוֹב אֲנִי מֵחֲבֵרֵי – עולה עליהם בהימנעות מחטא ובחסידות.

שֶׁנָּשָׂאתִי – אישה (וכך נמנעו ממנו הרהורי חטא).

לַשָּׂטָן – ליצר הרע.

חֵץ בְּעֵינֶיךָ – ביטוי של התגרות: איני חושש ממך.

*


תרט רַב חִסְדָּא הָיָה רָגִיל לִהְיוֹת עוֹבֵר וְשׁוֹנֶה עַל פִּתְחוֹ שֶׁל בֵּית אָבִיו שֶׁל רַב שֵׁזְבִי, רָאָה שֶׁהוּא רָגִיל בְּנֵרוֹת הַרְבֵּה, אָמַר: אָדָם גָּדוֹל יֵצֵא מִכָּאן. יָצָא מֵהֶם רַב שֵׁזְבִי (שבת כג ע"ב).


רַב חִסְדָּא וגו’ – ראו קטע תקצז.

*


תרי רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הָיוּ יוֹשְׁבִים. עָבַר עֲלֵיהֶם גְּנִיבָא. אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: נַעֲמֹד לְפָנָיו, שֶׁבַּעַל תּוֹרָה הוּא. אָמַר לוֹ זֶה: מִפְּנֵי פַּלְגָן נַעֲמֹד?! (גיטין לא ע"ב).


גְּנִיבָא – שם חכם בבלי.

נַעֲמֹד לְפָנָיו – מפני כבודו.

פַּלְגָן – אדם המעורר מחלוקות.

*


תריא אָמַר לָהֶם רַב חִסְדָּא לְתַלְמִידָיו: רְצוֹנִי לוֹמַר לָכֶם דָּבָר, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תַּנִּיחוּנִי וְתֵלְכוּ – כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ אֵצֶל רַבָּה. אָמַר לָהֶם: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – סְבָרָא, אֲבָל גְּמָרָא מֵרַב אֶחָד עָדִיף, שֶׁלֹא יִתְחַלְּקוּ הַלְּשׁוֹנוֹת (עבודה זרה יט ע"א).


תַּנִּיחוּנִי – תעזבו אותי.

סִימַן בְּרָכָה – הצלחה בלימודיו.

סְבָרָא – עיון ודיון (שראוי לעשותם בפני מורים שונים).

גְּמָרָא – מסורות התורה שעל פה.

שֶׁלֹא יִתְחַלְקוּ הַלְשׁוֹנוֹת – שכל רב שונה את מסורותיו בלשון אחרת, דבר שיכול להביא את התלמידים במבוכה ולגרום בלבול.

*


תריב אָמַר רֹאש הַגּוֹלָה לְרַב הוּנָא: עֲטֶרֶת חֲתָנִים מִנַּיִן שֶׁאֲסוּרָה? אָמַר לוֹ: מִדִּבְרֵי חֲכָמִים. בְּתוֹךְ כָּךְ עָמַד רַב הוּנָא לְהִפָּנוֹת, אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא: נֶאֱמַר בַּמִּקְרָא “כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה” (יחזקאל כא, לא) – וְכִי מַה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה? אֶלָא לוֹמַר לְךָ: בִּזְמַן שֶׁמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כּוֹהֵן גָּדוֹל, עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל אָדָם; נִסְתַּלְּקָה מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁ כּוֹהֵן גָדוֹל, נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כָּל אָדָם. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא רַב הוּנָא, מְצָאָם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים. אָמַר לוֹ: הָאֱלוֹהִים, מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, אֶלָּא שִׁמְךָ חִסְדָּא וַחֲסוּדִים דְּבָרֶיךָ (גיטין ז ע"א).


רֹאשׁ הַגּוֹלָה – ראש יהודי בבל.

עֲטֶרֶת חֲתָנִים וגו’ – מה המקור לאיסור לעטר חתנים ביום חתונתם בכתרים, כאות לאבל על החורבן?

מִדִּבְרֵי חֲכָמִים – אין ראיה לכך מן המקרא אלא זו גזירה של חכמים.

לְהִפָּנוֹת – יצא לצרכיו.

אָמַר לוֹ – לראש הגולה.

מָה עִנְיַן וגו’ – מה הקשר בין הסרת מצנפת להרמת כתר (עטרה)?

מִצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כּוֹהֵן גָּדוֹל – כאשר המקדש קיים וכוהן גדול לבוש בבגדיו הכוללים מצנפת (שמות כח, ד).

נִסְתַּלְּקָה – עם החורבן.

בָּא רַב הוּנָא – רב הונא חזר.

הָאֱלוֹהִים – לשון שבועה.

מִדִּבְרֵי חֲכָמִים וגו’ – באמת האיסור הוא רק מדברי חכמים, אלא שרב חסדא מצא בחוכמתו ראיה מן המקרא, ודבריו נושאים חן וחסד בעיני שומעיהם.

*


תריג אָמַר לוֹ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּנוֹ: מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה מָצוּי לִפְנֵי רַב חִסְדָּא, שֶׁשְּׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת? אָמַר לוֹ: מָה אֵלֵךְ אֶצְלוֹ? כְּשֶׁאֲנִי בָא אֶצְלוֹ הוּא מוֹשִׁיבֵנִי בִּדְבָרִים בָּעוֹלָם; אוֹמֵר לי: מִי שֶׁנִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא לֹא יֵשֵּב בְּהֶדְיָא וְלא יִתְאַמֵּץ הַרְבֵּה, שֶׁכַּרְכֶּשֶׁת זוֹ יוֹשֶׁבֶת עַל שָׁלוֹשׁ שִׁנַּיִם, שֶׁמָּא יִשְׁתַּמְּטוּ שִׁנֵּי הַכַּרְכֶּשֶׁת וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. אָמַר לוֹ: הוּא עוֹסֵק בְּחַיֵּי הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִּדְבָרִים בָּעוֹלָם?! כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתֵּלֵךְ אֶצְלוֹ (שבת פב ע"א).


שְׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת – מסורותיו ההלכתיות חריפות ומדויקות.

מוֹשִׁיבֵנִי וגו’ – מעכב אותי בדברים שאינם של תורה.

בְּהֶדְיָא – במהירות ובעוצמה.

כַּרְכֶּשֶׁת זוֹ – פי הטבעת והמעי הדק תלויים בשלוש בליטות (ויש חשש שמאמץ גדול מדי יביא לעקירתן ממקומן ולסכנה).

חַיֵּי הַבְּרִיּוֹת – בעניינים שבנפשו של אדם.

*


תריד רַב חִסְדָּא כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בֵּין קוֹצִים וּבַרְקָנִים הָיָה מַגְבִּיהַּ בְּגָדָיו, אָמַר: זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה וְזֶה אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה (בבא קמא צא ע"ב).

מַגְבִּיהַ בְּגָדָיו – מרים את שולי הבגד שלא ייקרע.

זֶה וגו’ – בשר הגוף שנשרט מתרפא, אך את הבגד אי אפשר לתקן לגמרי.

*


תרטו רַב חִסְדָּא רָאָה דְקָלִים בְּכַרְמוֹ, אָמַר לַאֲרִיסוֹ: עָקְרֵם – גְּפָנִים קוֹנוֹת דְּקָלִים, דְּקָלִים אֵינָם קוֹנִים גְפָנִים (בבא קמא צב ע"א).


רָאָה דְּקָלִים – שהחלו לצמוח בכרמו (וחשש שיפגעו בכרם).

אֲרִיסוֹ – אדם העובד בשדותיו תמורת חלק מן הפירות.

גְּפָנִים קוֹנוֹת דְּקָלִים וגו’ – הרווח המתקבל מן הכרם מאפשר לקנות גם תמרים, אך לא היפוכו של דבר.

*


תרטז רַב חִסְדָּא הָיָה מוֹסֵר לְשַׁמָּשׁוֹ אֶת כָּל הַמַּפְתְּחוֹת, חוּץ מִשֶּׁל הָעֵצִים, שֶׁאָמַר רַב חִסְדָּא: אוֹצָר שֶׁל חִטִּים צָרִיך לְשִׁשִּׁים אוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים (גיטין נו ע"א).


חוּץ מִשֶּׁל הָעֵצִים – חוץ מן המפתח למחסן העצים.

אוֹצָר – מחסן.

צָרִיךְ לְשִׁשִׁים וגו’ – אין למחסן החיטה שום ערך בלי תנור לאפות בו את הלחם, וכמות העץ הנדרשת לשם כך רבה מכמות החיטים ומכאן חשיבות העצים.

*


תריז אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנִי לֹא אָכַלְתִּי יָרָק לֹא בַעֲנִיּוּתִי וְלֹא בַעֲשִׁירוּתִי; בַּעֲנִיּוּתִי – מִשּׁוּם שֶׁגּוֹרֵר, בַּעֲשִׁירוּתִי – שֶׁאָמַרְתִּי: בְּמָקוֹם שֶׁנִּכְנָס יָרָק יִכָּנְסוּ בָּשָׂר וְדָגִים.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּן בֵּית רַב שֶׁאֵין פִּתּוֹ מְרֻבָּה לֹא יִבְצַע בִּצּוּעִים בִּצּוּעִים.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּן בֵּית רַב שֶׁאֵין פִּתּוֹ מְרֻבָּה לא יִבְצָע; מָה טַעַם? שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעַיִן יָפָה.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנִי מִלְּכַתְּחִלָּה לֹא הָיִיתִי בּוֹצֵעַ עַד שֶׁהָיִיתִי מֵטִיל יָדִי בְּכָל הַכְּלִי וּמָצָאתִי בּוֹ כָּל צָרְכִּי.

אָמַר רַב חִסְדָּא לִבְנוֹתָיו: הֱיוּ צְנוּעוֹת בִּפְנֵי בַּעֲלֵיכֶן. וְאִם קוֹרֵא אָדָם עַל הַפֶתַח אַל תֹּאמְרוּ: מִי הוּא? אֶלָּא: מִי הִיא? נָטַל מַרְגָּלִית בְּיָד אַחַת וְגַרְגֵּר זֶרַע בְּיָד שְׁנִיָה, אֶת הַמַּרְגָּלִית הֶרְאָה לָהֶן וְאֶת הַגַּרְגֵּר לא הֶרְאָה לָהֶן, עַד שֶׁנִּצְטַעֲרוּ – חָזַר וְהֶרְאָה לָהֶן (שבת קמ ע"ב).


גּוֹרֵר – מגרה לאכילה נוספת (ואין לעני מה שיאכל).

בְּמָקוֹם – שנכנס ירק בפה.

בֶּן בֵּית רַב – תלמיד.

לֹא יִבְצַע בִּצּוּעִים וגו’ – לא יחלק את לחמו לפרוסות קטנות ויאכלן בפעמים רבות, אלא יאכל הכול בבת אחת וישבע.

לֹא יִבְצַע – לא יהא זה שבוצע את הפת בסעודה ומברך עליה למען הרבים.

שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וגו’ – בשל מיעוט הפת לא יפרוס פרוסה בנדיבות, והברכה מחייבת שתיאמר בלב שלם וברחבות הדעת.

מִלְּכַתְּחִלָּה וגו’ – לא הייתי בוצע ומברך קודם שבדקתי כי יש בסל האוכל די מזון לארוחה, כדי שתהיה הברכה בעין יפה.

צְנוּעוֹת בִּפְנֵי בַּעֲלֵיכֶן – וגם בין בני זוג יש מקום לשמירת הצניעות.

מִי הוּא – בלשון זכר.

נָטַל – לקח (רב חסדא).

נִצְטַעֲרוּ – נמלאו סקרנות (וביקשו מאוד לראות מה מוסתר ביד השנייה, וכך לימדם כי דבר המוסתר מן העין מעורר תשוקה רבה יותר מדבר גלוי לעין, גם אם ערכו מועט).

*

תריח בִּתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בִּכְנָפוֹ שֶׁל אָבִיהָ. הָיוּ יוֹשְׁבִים לְפָנָיו רָבָא וְרָמִי בַּר חַמָּא, אָמַר לָהּ: בְּמִי מֵהֶם אַתְּ רוֹצָה? אָמְרָה לוֹ: בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר רָבָא: וַאֲנִי אַחֲרוֹן (בבא בתרא יב ע"ב).


הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וגו’ – כתינוקת בחיקו של אביה.

רָבָא וְרָמִי – תלמידיו.

אַתְּ רוֹצָה – להינשא לו.

וַאֲנִי אַחֲרוֹן – אני השני (ואכן, עשר שנים לאחר מות בעלה הראשון, רמי בר חמא, נישאה בתו של רב חסדא לרבא – ראו להלן, קטע תשטז).


*

תריט אָמַר רָבָא: חַיִּים, בָּנִים וּמְזוֹנוֹת אֵינָם תְּלוּיִים בִּזְכוּת אֶלָּא בְּמַזָּל, שֶׁהֲרֵי רַבָּה וְרַב חִסְדָּא שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים וְצַדִּיקִים הָיוּ, זֶה הִתְפַּלֵּל וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים – רַב חִסְדָּא חָיָה תִּשְׁעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, רַבָּה חָיָה אַרְבָּעִים; בְּבֵית רַב חִסְדָּא שִׁשִּׁים שְׂמָחוֹת וּבְבֵית רַבָּה שִׁשִּׁים שִׁכּוּלִים; בְּבֵית רַב חִסְדָּא סֹלֶת לַכְּלָבִים וְלֹא נִתְבַּקְשָׁה, בְּבֵית רַבָּה – פַּת שְׂעוֹרִים לִבְנֵי אָדָם וְלֹא נִמְצְאָה (מועד קטן כח ע"א).


חַיִּים – אריכות ימים.

מְזוֹנוֹת – פרנסה.

זְכוּת – מעשיו הטובים של אדם.

שְׂמָחוֹת – של נישואין.

שִׁכּוּלִים – מיתת בנים.

סֹלֶת לַכְּלָבִים וגו’ – מרוב עושר היו מאכילים את הכלבים לחם שעשוי מקמח משובח, ומעולם לא חסר.

פַּת שְׂעוֹרִים – לחם שעשוי מקמח גרוע.

*


תרכ עֻלָּא וְרַב חִסְדָּא הָיוּ מְהַלְכִים בַּדֶּרֶךְ. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְפִתְחוֹ שֶׁל בֵּית רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי, מָשַׁךְ רַב חִסְדָּא וְנֶאֱנָח. אָמַר לוֹ עֻלָּא: מִפְּנֵי מָה אַתָּה נֶאֱנָח? וַהֲרֵי אָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם” (יחזקאל כא יא). וְרַ' יוֹחָנָן אָמַר: אַף כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח… וְנָמֵס כָּל לֵב” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ: הֵיאָךְ לֹא אֵאָנֵחַ? בַּיִת שֶׁהָיוּ בּוֹ שִׁשִּׁים אוֹפוֹת בַּיוֹם וְשִׁשִּׁים אוֹפוֹת בַּלַּיְלָה, וְאָפוּ לְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ, וְלֹא הוֹצִיא רַב חָנָא יָדוֹ מִן הַכִּיס, שֶׁאָמַר: שֶׁמָּא יָבוֹא עָנִי בֶּן טוֹבִים, וְעַד שֶׁיַּגִּיעַ לַכִּיס יִתְבַּיֵּשׁ; וְעוֹד, שֶׁהָיוּ אַרְבָּעָה שְׁעָרִים פְּתוּחִים לוֹ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְכָל מִי שֶׁנִּכְנַס רָעֵב יָצָא שָׂבֵעַ, וְחִטִּים וּשְׂעוֹרִים הָיוּ מוּטָלוֹת לוֹ בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת מִבַּחוּץ, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְבַּיֵּש לִטֹּל בַּיּוֹם יָבוֹא וְיִטֹּל בַּלָּיְלָה, – עַכְשָׁו נֶהְפַּךְ תֵּל שְׁמָמָה, וְלֹא אֵאָנֵחַ? אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיֶּחְרְבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ, גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב” (ישעיה ה, ט); וְאָמַר רַ' יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם לְיִשּׁוּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵב” (תהלים קכה, א) – מַה הַר צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ, אַף בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם לְיִשּׁוּבָם. רָאָהוּ שֶׁלֹּא נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ, אָמַר לוֹ: דַּיוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְהֵא כְּרַבּוֹ (ברכות נח ע"ב).


מָשַׁךְ – נשם נשימה כבדה.

“בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם” – ומילים אלו נדרשות כמדברות על מחצית הגוף הנשברת בשל אנחה.

“וְנָמֵס כָּל לֵב” – והתמוססות הלב כמוה כשבירת הגוף כולו.

הֵיאָךְ – כיצד.

לֹא הוֹצִיא וגו’ – לא התרחק מקופת הכספים לצדקה.

בֶּן טוֹבִים – ממשפחה חשובה.

וְעַד שֶׁיַּגִּיעַ וגו’ – עד שילך ר' חנא להביא כספו לעני, יתבייש זה וילך.

שְׁנֵי בַּצֹּרֶת – שנות בצורת.

לִטֹּל – לקחת.

לְיִשּׁוּבָם – להיותם מיושבים ושוקקי חיים.

לֹא נִתְיַשְׁבָה דַּעְתּוֹ – לא התנחם, לא נרגע.

דַּיּוֹ לְעֶבֶד וגו’ – על רב חנא, הוא כביכול העבד, להסתפק בידיעה שביתו הוא כבית אדונו, הוא בית המקדש.

*


תרכא אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא לְרַב חִסְדָּא: אֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְנַמְנֵם קְצָת? אָמַר לָהּ: עַכְשָׁו יָבוֹאוּ יָמִים אַרֻכִּים וּקְצָרִים וְנִישַׁן הַרְבֵּה (עירובין סה ע"א).


לְנַמְנֵם קְצָת – כשראתה אותו יגע בלימודו.

אֲרֻכִּים וּקְצָרִים – הם הימים שלאחר המוות, שהשינה בהם ארוכה ואין בהם עיסוק בתורה ובמצוות (ו“קצרים”, כניגוד ל“ארוכים”, פירושו: ריקים וחסרים).

*


תרכב רַב חִסְדָּא הָיָה יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת יָכוֹל לִקְרֹב אֶצְלוֹ, שֶׁלֹא הָיָה פִּיו פּוֹסֵק מִתַּלְמוּדוֹ, הָלַךְ וְיָשַׁב עַל הָאֶרֶז שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, פָּקַע הָאֶרֶז וְשָׁתַק – וְשָׁלַט בּוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת (מכות י ע"א).


לִקְרֹב – להתקרב כדי לקחת את נשמתו.

הָלַךְ וגו’ – עלה מלאך המוות על הקורה המרכזית של בית המדרש.

פָּקַע וגו’ – נשבר הארז ופסק רב חסדא מלימוד משום שנבהל.

*


תרכג כְּשֶׁמֵּת רַב חִסְדָּא אָמְרוּ לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ, אָמַר לָהֶם רַב יִצְחָק בַּר אַמִּי: דָּבָר שֶׁלְּרַבּוֹ לֹא סָבוּר לוֹ, אָנוּ נַעֲמֹד וְנַעֲשֶׂה לוֹ? אָמְרוּ שֶׁלֹּא יִשְׁלְלוּ אֶת קִרְעֵיהֶם, אָמַר לָהֶם רַב יִצְחָק בַּר אַמִּי: חָכָם, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִירוּ פְּנֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה שׁוֹלְלִין (מועד קטן כה ע"א).


אָמְרוּ לְהַנִּיחַ – ראו לעיל, קטע תרו.

לְרַבּוֹ לֹא סָבוּר לוֹ – לא חשב לעשותו לרבו, לרב הונא.

אָמְרוּ שֶׁלֹּא יִשְׁלְלוּ וגו’ – ביקשו חכמים שלא לתפור את הקרע שקרעו בבגדיהם על המת, משום גודל צערם.

חָכָם וגו’ – מרגע שפניהם של המלווים את החכם אל קברו סובבים לכיוון אחר, ניתן לשלול את הבגד.

*


תרכד רַב חִסְדָּא הָיָה הַשְּׂלָו מָצוּי לוֹ בְּבֵית הָעֵצִים. לְרָבָא הָיָה אֲרִיסוֹ מֵבִיא לוֹ בְּכָל יוֹם מִן הָאֲגָם. יוֹם אֶחָד לֹא הֵבִיא. אָמַר: זֶה מַהוּ? עָלָה לַגַּג, שָׁמַע תִּינוֹק שֶׁאָמַר: “שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי” (חבקוק ג, ט); אָמַר: מַשְׁמָע, שֶׁמֵּת רַב חִסְדָּא, וּבְשְׁבִיל הָרַב אָכַל הַתַּלְמִיד (יומא עה ע"ב).


מָצוּי לוֹ וגו’ – השליו היה מצוי במחסן העצים שלו (והיה צד אותו לאכילה בכל יום).

אֲרִיסוֹ – העובד בשדותיו תמורת חלק מן הפירות.

מֵבִיא וגו’ – מביא לרבא שליו שצד באזור צמחייה מוצף מים.

זֶה מַהוּ? – מדוע (לא נמצא היום שליו)?

תִּינוֹק שֶׁאָמַר – ילד שחזר על פסוק שלמד.

“שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי” – והפסוק נדרש כאומר כי בשל שמועה רעה נגרם סבל לבטנו של אדם.

מַשְׁמָע – מכאן יש להסיק.

בִּשְׁבִיל הָרַב וגו’ – בזכות הרב, רב חסדא, זכה התלמיד, רבא, לאכול שליו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 57618 יצירות מאת 3661 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־32 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!