תקצג רַב הוּנָא הָיָה חָגוּר גְּמִי וְעוֹמֵד לִפְנֵי רַב. אָמַר לוֹ רַב: זוֹ מַהִי? אָמַר לוֹ: לֹא הָיָה לִי יַיִן לְקִדּוּשׁ וּמִשְׁכַּנְתִּי אֶת אֲזוֹרִי וְהֵבֵאתִי בּוֹ יַיִן לְקִדּוּשׁ. אָמַר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּתְכַּסֶּה בְשֵׁרָאִים.
כְּשֶׁנִּכְנַס רַבָּה בְּנוֹ לְחֻפָּה – רַב הוּנָא אָדָם גּוּץ הָיָה וְיָשֵׁן עַל הַמִּטָּה, בָּאוּ בְּנוֹתָיו וְכַלּוֹתָיו, פָּשְׁטוּ בִּגְדֵיהֶן וֶהֱטִילוּם עָלָיו עַד שֶׁנִּתְכַּסָּה בְשֵׁרָאִים. שָׁמַע רַב וְהִקְפִּיד, אָמַר: כְּשֶׁבֵּרַכְתִּיךָ, מִפְּנֵי מָה לֹא אָמַרְתָּ: וְכֵן לְמָר? (מגילה כז ע"ב).
חָגוּר גְמִי – חגורתו היתה עשויה מעשב פשוט.
זוֹ מַהִי? – מדוע אתה חגור גמי שלא כדרכך?
אֲזוֹרִי – חגורתי.
שֵׁרָאִים – בגדי משי.
בְּנוֹ – של רב הונא.
גוּץ – קטן קומה.
הֵטִילוּם עָלָיו – זרקו אותם על רב הונא (כי לא ראוהו).
הִקְפִּיד – התרעם על רב הונא.
וְכֵן לְמָר – תגובה על ברכה: יהי רצון שגם המברך (אדוני = “מר”) יזכה לה.
*
תקצד רַב הוּנָא הָיָה טָעוּן מָרָא עַל כְּתֵפוֹ. בָּא רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי וְנָטַל מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ: אִם רָגִיל אַתָּה לִטְעֹן בְּעִירְךָ – טְעַן, וְאִם לֹא – לְהִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹנְךְ אֵינִי רוֹצֶה (מגילה כח ע"א).
הָיָה טָעוּן מָרָא – נשא מעדר (בדרכו לעבודתו).
נָטַל מִמֶּנּוּ – לקח את המעדר ממנו, משום כבודו של רב הונא.
בְּעִירְךָ – במקום שאתה גר.
לְהִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹנְךָ וגו’ – איני רוצה לזכות בכבוד על ידי כך שאתה תתבזה.
*
תקצה אָדָם אֶחָד בָּא לְדִין לִפְנֵי רַב הוּנָא. אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי אָדָם שֶׁיַעֲלֶה בְמְקוֹמִי עַל הַדֶּקֶל.
רַב הוּנָא הָיָה רוֹעֶה שְׁוָרִים וְהָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת לְאָדָם אֶחָד. אָמַר לוֹ: בּוֹא הָעֵד עָלַי. אָמַר לוֹ: תֵּן שְׂכָרִי (ירושלמי סנהדרין א, א).
בָּא לְדִין וגו’ – ביקש שרב הונא ידון בעניין כלשהו.
יַעֲלֶה בִּמְקוֹמִי וגו’ – יעבוד במקומי (ואתפנה לדין, כי רב הונא לא היה מתפרנס ממעמדו כרב אלא מעמל כפיים).
הָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת – היה יכול להעיד לטובת אדם כלשהו.
תֵּן שְׂכָרִי – פיצוי על השכר שאני מאבד בגלל ההופעה בבית הדין.
*
תקצו רַב הוּנָא בָּא דִּין לְפָנָיו, הָיָה אוֹמֵר לָהֶם לְבַעֲלֵי הַדִּין: תְּנוּ לִי אָדָם שֶׁיְהֵא דּוֹלֶה בִּמְקוֹמִי וְאָדוּן לָכֶם (כתובות קה ע"א).
בָּא דִין לְפָנָיו – ביקשו ממנו לדון בעניין כלשהו.
דּוֹלֶה – שואב מים (וראו בקטע הקודם).
*
תקצז נוֹהֵג הָיָה רַב הוּנָא שֶׁיְהֵא עוֹבֵר וְשׁוֹנֶה עַל פִּתְחוֹ שֶׁל רַ' אָבִין הַנַּגָּר, רָאָהוּ שֶׁהוּא רָגִיל בְּנֵרוֹת הַרְבֵּה. אָמַר: שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים יֵצְאוּ מִכָּאן. יֵצְאוּ מֵהֶם רַב אִידָא בַּר אָבִין וְרַב חִיָּא בַּר אָבִין (שבת כג ע"ב).
שׁוֹנֶה – חוזר, שוב ושוב.
רָגִיל בְּנֵרוֹת הַרְבֵּה – מקפיד להדליק נרות של שבת.
*
תקצח רַב הוּנָא הָיָה דוֹרֵש בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אָמוֹרָאִים. וּכְשֶׁהָיוּ הַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים מִישִׁיבַת רַב הוּנָא וּמְנַפְּצִין בִּגְדֵיהֶם הָיָה הָאָבָק עוֹלֶה וּמְכַסֶּה אוֹר הַיּוֹם. וְאָמְרוּ בְּמַעֲרָבָא: עָמְדוּ מִיְּשִׁיבָתוֹ שֶׁל רַב הוּנָא הַבָּבְלִי! (כתובות קו ע"א).
בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אָמוֹרָאִים – בעזרת מספר גדול של אנשים שחזרו בקול רם על דבריו (אשר נאמרו בקול נמוך) כדי שישמע הקהל הרב.
עוֹמְדִים – קמים (בסוף השיעור).
מְנַפְּצִין – מנערים.
בְּמַעֲרָבָא – בארץ ישראל.
*
תקצט רַב הוּנָא כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא לְבֵית דִּין הָיָה מֵבִיא עֲשָׂרָה חַכְמֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ עִמּוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעֵהוּ קֵיסָם מִן הַקּוֹרָה (הוריות ג ע"ב).
כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעֵהוּ וגו’ – כדי שאם יטעה בדין, תתחלק האחריות בין כולם, וחלקו יהיה מועט כקיסם שהוא חלק מקורה.
*
תר שָׁאַל רַב חִסְדָּא אֶת רַב הוּנָא: תַּלְמִיד וְצָרִיךְ לוֹ רַבּוֹ – מַהוּ? אָמַר לוֹ: חִסְדָּא, חִסְדָּא, אֲנִי אֵינִי צָרִיךְ לְךָ, אַתָּה צָרִיךְ לִי עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה. כָּעֲסוּ זֶה עַל זֶה וְלֹא נִכְנְסוּ זֶה אֵצֶל זֶה. יָשַׁב רַב חִסְדָּא אַרְבָּעִים תַּעֲנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁחָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁל רַב הוּנָא; יָשַׁב רַב הוּנָא אַרְבָּעִים תַּעֲנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁד אֶת רַב חִסְדָּא (בבא מציעא לג ע"א).
רַב חִסְדָּא – תלמידו של רב הונא.
תַּלְמִיד וְצָרִיךְ וגו’ – מה דעתך על מקרה כלשהו שבו זקוק מורה לידיעותיו של התלמיד (שקיבל ממורים אחרים)?
עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה – עד שתגיע לגיל זה.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – נפגע (מהשאלה שהיתה יכולה להתפרש כאילו אין רב חסדא רואה את רב הונא כמורהו).
חָשַׁד וגו’ – חשב (שלא בצדק) שרב חסדא דיבר על יחסיו עם רב הונא.
*
תרא אָמַר רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא: יֹאמַר לָנוּ מָר מֵאוֹתָם מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה רַב הוּנָא, אָמַר לוֹ: בְּיַלְדוּתוֹ אֵינִי זוֹכֵר, בְּזִקְנוּתוֹ אֲנִי זוֹכֵר. כָּל יוֹם מְעֻנָּן הָיוּ מוֹצִיאִים אוֹתוֹ בְּאַפִּרְיוֹן שֶׁל זָהָב וְהָיָה בּוֹדֵק אֶת כָּל הָעִיר, וְכָל כֹּתֶל שֶׁהָיָה רָעוּעַ סְתָרוֹ. אִם אֶפְשָׁר לִבְעָלָיו לִבְנוֹתוֹ – בּוֹנֶה, וְאִם לֹא – בָּנָה רַב הוּנָא מִשֶּׁלוֹ. וּבְכָל עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה הָיָה מְשַׁגֵּר שְׁלוּחוֹ לַשּׁוּק, וְכָל יָרָק שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר לְגִנָּאִים הָיָה לוֹקְחוֹ וְזוֹרְקוֹ לַנָּהָר.
– וְיִתְּנֵהוּ לַעֲנִיִּים?
– פְּעָמִים שֶׁיִּסְמְכוּ – וְלֹא יָבֹאוּ לִקַּח.
– וִיטִילֶנּוּ לִבְהֵמָה?
– סָבוּר, מַאֲכָל אָדָם אֵין מַאֲכִילִין לִבְהֵמָה.
– וְלֹא יִקָּחֶנּוּ כְּלָל?
– נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָם לֶעָתִיד לָבוֹא.
כְּשֶׁהָיָה סוֹעֵד – הָיָה פוֹתֵחַ דְּלָתָיו וְאוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ יָבוֹא וְיֹאכַל.
אָמַר רָבָא: הַכֹּל יָכוֹלְנִי לְקַיֵּם, חוּץ מִזֶּה שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, מִשׁוּם שֶׁמְּרֻבִּים בְּנֵי חֵילָהּ שֶׁל מְחוֹזָא (תענית כ ע“ב–כא ע”א).
יוֹם מְעֻנָּן – יום גשום.
סְתָרוֹ – הרס אותו (שלא ייפול בשל הגשמים ויזיק).
אִם אֶפְשָׁר – אם ישנה אפשרות כספית.
מִשֶׁלוֹ – מכספו שלו.
מְשַׁגֵּר – שולח.
נִשְׁתַּיֵּר לְגִנָּאִים – נותר ברשותם של בעלי הגינות, מוכרי הירקות.
פְּעָמִים שֶׁיִּסְמְכוּ וגו’ – קיים חשש שהעניים יסמכו על כך שתמיד יישארו ירקות בעבורם ולא יבואו לקנות לצורכי שבת.
יְטִילֶנּוּ – ישליך אותו.
מַכְשִׁילָם לֶעָתִיד לָבוֹא – שיהיו בעלי הגינות נמנעים מלהביא לשוק כמות מספקת של ירקות, דבר שיביא לעליית מחירים ויפגע בעניים.
יָכוֹלְנִי לְקַיֵּם – אני יכול לעשות.
מִזֶּה – פתיחת הדלתות.
בְּנֵי חֵילָהּ – חיילי המלכות המצויים בעיר מחוזא.
*
תרב רַב הוּנָא הֶחֱמִיצוּ לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן. נִכְנְסו אֶצְלוֹ חֲכָמִים. אָמְרוּ לוֹ: יְפַשְׁפֵּשׁ מָר בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר לָהֶם: וְכִי חָשׁוּד אֲנִי בְּעֵינֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: וְכִי חָשׁוּד הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיַּעֲשֶׂה דִּין בְּלֹא דִּין? אָמַר לָהֶם: אִם יֵש מִי שֶׁשָּׁמַע עָלַי דָּבָר – יֹאמַר. אָמְרוּ לוֹ, כָּךְ שָׁמַעְנוּ: אֵין אַתָּה נוֹתֵן בִּזְמוֹרוֹת לַאֲרִיסְךָ. אָמַר לָהֶם: וְכִי הִנִּיחַ לִי מֵהֶן דָּבָר? הֲרֵי הוּא גוֹנֵב אֶת הַכֹּל. אָמְרוּ לוֹ: זוֹהִי שֶׁהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: גְּנֹב מִן הַגַּנָּב – וְאַתָּה טוֹעֵם טַעַם. אָמַר לָהֶם: מְקַבֵּל אֲנִי עָלַי שֶׁאֶתֵּן לוֹ. נִתְיַקֵּר הַחֹמֶץ וְנִמְכַּר בִּדְמֵי יַיִן (ברכות ה ע"ב).
גַּרְבֵי – חביות.
יְפַשְׁפַּשׁ – יבדוק (שמא חטא ולכן נענש).
דִּין בְּלֹא דִּין – עונש בלא משפט.
זְמוֹרוֹת לַאֲרִיסְךְ – האריס עובד בכרם ובשדה תמורת חלק מן הפירות, וראוי לתת לו גם מן הענפים הנחתכים מן הגפן ומשמשים להסקה (בבא מציעא ט, א).
הִנִּיחַ – השאיר.
הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין – פתגם עממי.
גְנֹב מִן הַגַּנָּב וגו’ – אף הגונב מן הגנב טועם טעם גניבה.
מְקַבֵּל אֲנִי עָלַי – מבטיח אני.
בִּדְמֵי יַיִן – במחיר יין (היקר בדרך כלל מן החומץ).
*
תרג רַב הוּנָא הָיָה לוֹ יַיִן בְּבַיִת רָעוּעַ וּבִקֵּשׁ לְפַנּוֹתוֹ, נִכְנַס רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְשָׁם וּמְשָׁכוֹ בְּדִבְרֵי הֲלָכָה עַד שֶׁפִּנָּהוּ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא נָפַל הַבַּיִת. הִרְגִּישׁ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְהִקְפִּיד, שֶׁאָמַר רַ' יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל יַעֲמֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְיֹאמַר: עוֹשִׂין לִי נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עוֹשִׂין לוֹ נֵס – מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו (תענית כ ע"ב).
רָעוּעַ – עומד ליפול.
לְפַנּוֹתוֹ – לפנות את הבית ולהוציא משם את היין.
מְשָׁכוֹ וגו’ – העסיק אותו.
הִרְגִישׁ… וְהִקְפִיד – הבין רב אדא (שהוזמן לבית כדי שזכותו תגן עליו מפני נפילה) וכעס.
תִּמְצֵי לוֹמַר – תרצה לומר.
מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו – מפחיתים משכרו בעולם הבא.
*
תרד רַב חִסְדָּא הִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי רַב הוּנָא בְּרַב הַמְנוּנָא שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא, אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּבוֹא לְיָדְךָ הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. כְּשֶׁבָּא רָאָהוּ שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵס סוּדָר. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה פּוֹרֵס סוּדָר? אָמַר לוֹ: שֶׁאֵינִי נָשׂוּי. הֶחֱזִיר רַב הוּנָא פָּנָיו מִמֶּנוּ. אָמַר לוֹ: רְאֵה, לֹא תִּרְאֶה פָּנַי עַד שֶׁתִּשָּׁא אִשָּׁה (קידושין כט ע"ב).
הִשְׁתַּבַּח… בְּרַב הַמְנוּנָא – דיבר בשבחו של רב המנונא.
גָּדוֹל – בעל מעלות.
כְּשֶׁיָּבוֹא לְיָדְךָ וגו’ – כשיהיה אצלך הבא אותו כדי שאפגוש בו.
פּוֹרֵס סוּדָר – מכסה ראשו בבגד (כדרכם של אנשים נשואים).
לֹא תִּרְאֶה פָּנַי וגו’ – אל תבוא לבקרני.
*
תרה רַב הוּנָא מֵת פִּתְאוֹם, הָיוּ חֲכָמִים דּוֹאֲגִים עָלָיו. שָׁנָה לָהֶם זוֹגָא מִן הַדַּיֵב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת; אֲבָל הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת – זוֹ הִיא מִיתַת נְשִׁיקָה" (מועד קטן כח ע"א).
מֵת פִּתְאוֹם – מבלי שחלה לפני כן.
דּוֹאֲגִים עָלָיו – שמא חטא ונענש על כן במיתה חטופה ופתאומית.
הַדַּיֵב – שם מקום בבבל.
לֹא שָׁנוּ וגו’ – מה שאמרו חכמים על מיתה חטופה שהיא סימן רע נכון רק לגבי מי שטרם הגיע לגיל שמונים.
מִיתַת נְשִׁיקָה – מיתה קלה ומהירה.
*
תרו כְּשֶׁמֵּת רַב הוּנָא בִּקְּשׁוּ הַחֲכָמִים לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ. אָמַר לָהֶם רַב חִסְדָּא: דָּבָר שֶׁהִקְפִּיד עָלָיו בְּחַיָּיו יֵעָשֶׂה לוֹ עַכְשָׁו? שֶׁאָמַר רַב תַּחֲלִיפָא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַב הוּנָא שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה, וְהָיָה סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח עָלֶיהָ – כָּפָה כַּד עַל הַקַּרְקָע וְהִנִּיחַ עָלָיו סֵפֶר הַתּוֹרָה; מִכְּלָל שֶׁסָּבַר, אָסוּר לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מֻנָּח עָלֶיהָ. לֹא יָצְאָה הַמִּטָּה דֶּרֶךְ הַפֶּתַח וּבִקְּשׁוּ לְשַׁלְשְׁלָהּ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, – אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּךְ לָמַדְתִּי מִמֶּנוּ: חָכָם שֶׁמֵּת – כְּבוֹדוֹ דֶּרֶךְ פְּתָחִים. בִּקְשׁוּ לְשַׁנּוֹת מִמִּטָּה לְמִטָּה – אָמַר לָהֶם רַב חִסְדָּא: כָּךְ לָמַדְתִּי מִמֶּנוּ: חָכָם – כְּבוֹדוֹ בְּמִטָּה רִאשׁוֹנָה. שָׁבְרוּ הַדֶּלֶת וְהוֹצִיאוּהוּ.
פָּתַח עָלָיו רַ' אַבָּא וְאָמַר: רָאוּי הָיָה רַבֵּנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁבָּבֶל גָּרְמָה לוֹ. הֵשִׁיב בַּר רַב חִסְדָּא: “הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל… בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים” (יחזקאל א, ג). טָפַח לוֹ אָבִיו בְּסַנְדָּלוֹ, אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ – אַל תְּהֵא טַרְחָן בִּדְבָרִים! “הָיָה” – שֶׁהָיָה כְּבָר.
כְּשֶׁהֶעֱלוּ לְשָׁם אָמְרוּ לְרַ' אַמִּי וּלְרַ' אַסִּי: רַב הוּנָא בָּא! אָמְרוּ הֵם: כְּשֶׁהָיִינוּ שָׁם לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לִזְקֹף רֹאשֵׁנוּ מִפָּנָיו; עַכְשָׁו כְּשֶׁבָּאנוּ לְכָאן – בָּא אַחֲרֵינוּ. אָמְרוּ לָהֶם: אֲרוֹנוֹ בָּא. יָצְאוּ רַ' אַמִּי וְרַ' אַסִּי. אָמְרוּ: הֵיכָן נַנִּיחֶנּוּ? – נַכְנִיסֶנּוּ לִמְעָרַת רַ' חִיָּא. – רַב הוּנָא רִבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל וְרַ' חִיָּא רִבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. – מִי יַכְנִיסֶנּוּ? אָמַר לָהֶם רַב חַגָּא: אֲנִי אַכְנִיסֶנּוּ, שֶׁקִּיַּמְתִּי תַּלְמוּדוֹ שֶׁל רַב הוּנָא וְשִׁמַּשְׁתִּי לְפָנָיו וְיָדַעְתִּי בְּמַעֲשָׂיו: פַּעַם נֶהְפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין וְיָשַׁב עָלֶיהָ אַרְבָּעִים תַּעֲנִיּוֹת. הִכְנִיסָהוּ. הָיָה יָשֵׁן יְהוּדָה מִימִינוֹ שֶׁל רַ' חִיָּא אָבִיו וְחִזְקִיָּה מִשְּׂמֹאלוֹ. אָמַר לוֹ יְהוּדָה לְחִזְקִיָּה: עֲמֹד מִמְּקוֹמְךָ; אֵין זוֹ מִדַּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, הֲרֵי רַב הוּנָא עוֹמֵד מִבַּחוּץ. כְּשֶׁעָמַד – עָמַד עִמּוֹ עַמּוּד אֵשׁ. רָאָהוּ רַב חַגָּא – נִבְעַת. זָקַף אֶת הָאָרוֹן – וְיָצָא (מועד קטן כה ע"א).
בִּקְּשׁוּ – רצו.
לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה – שכך נהגו בצדיקים שמתו, כסמל לכך שקיים המת כל מה שכתוב בתורה.
הִקְפִיד – התרעם בגללו, התנגד לו.
כָּפָה – הפך.
מִכְּלָל – מכאן יש ללמוד.
לְשַׁלְשְׁלָהּ – לטלטל (את מיטת הנפטר).
כְּבוֹדוֹ וגו’ – יש לכבד את הנפטר בהוצאת ארונו דרך דלת.
לְשַׁנּוֹת מִמִּטָּה לְמִטָּה – להעביר ממיטה גדולה לקטנה.
מִטָּה ראשׁוֹנָה – שעליה הושם עם מותו.
פָּתַח עָלָיו – בדברי הספד.
בָּבֶל גָּרְמָה – כי אין השכינה שורה בחוץ לארץ.
“בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים” – היא בבל (ומכאן שהשכינה מתגלה גם בבבל).
טָפַח – הכה.
טַרְחָן בִּדְבָרִים – מי שמרבה בדיבור מיותר.
שֶׁהָיָה כְּבָר – בעבר, בימי יחזקאל, אך לא לאחר מכן.
לְשָׁם – לארץ ישראל.
רַ' אַמִּי, רַ' אַסִּי – שני חכמים בבלים שעלו ארצה.
לִזְקֹף רֹאשֵׁנוּ – לעמוד לידו בגאון (מפני חשיבותו).
אֲרוֹנוֹ – ובו גופתו.
מְעָרַת רַ' חִיָּא – מערת הקבורה של משפחת ר' חיא.
רִבֵּץ – לימד והפיץ.
תַּלְמוּדוֹ – תורתו.
שִׁמַּשְׁתִּי – שירַתִּי.
נֶהְפְּכָה לוֹ וגו’ – וצדה הפנימי, הבהיר, של הרצועה נראה ברבים במקום זה החיצוני, הכהה.
יָשֵׁן – קבור.
יְהוּדָה לְחִזְקִיָּה – בניו של ר' חיא.
נִבְעַת – נבהל.
זָקֵף אֶת הָאָרוֹן – העמיד את הארון (כדי להגן על עצמו מעמוד האש).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.