(בועידת האגודה המחודשת בת“א, אדר ב' תרפ”ט).    🔗

רבותי וחברי!

אגודת הסופרים שחדשה את פעולותיה, הטילה עלי את החובה הנעימה לפתוח את הנשף הזה, שהוא הפגישה הראשונה של אגודת הסופרים המחודשת עם הקהל העברי. אני מבקש את סליחת חברי שהכשלתים בשם שאינו הגון לדברי הפתיחה המעטים, שנתכונתי לומר היום. השם הוא: “הספרות העברית בזמן הזה”. שם כולל וסתום שניתן להתפרש לכמה פנים ויש לו תביעות מרובות. לא עלה על דעתי לדלות את כל התוכן לשם הזה. התכוונתי רק לעמוד על נקודה בודדת בסוגיה זו בקשר עם תוכן החג של הוצאת הגליון הראשון “מאזנים”.

אתם יודעים, כי יש מקום להתאונן על הדלות של הספרות העברית, אין אנו, ברוך השם, עניים במקוננים. התיאבון הוא גדול והיכולת מעטה, אבל בכל התלונות (שהן, כמובן, צודקות) יש נקודה אחת של נחמה, בחזיון זה של הספרות העברית. לתבוע אפשר עד אין סוף. הכל תלוי באותו הצד שממנו אנו נגשים בתביעתנו: אם מצד בחינת ה“אין” או בחינת ה“יש”, מה שאין בספרות העברית; כמובן, זהו חלל שאין לו סוף, ואם נבוא מנקודה זו בודאי תהיינה כל תביעותינו צודקות והרגשת הדלות תהיה גדולה וקשה. אבל הרגשה זו תתמעט אם נבוא לדון על ה“יש”. אם נשוה את אשר היה לנו לפני עשרות שנים, אם נעבור על תולדות הספרות העברית החדשה מימי היותה לפי התפתחותה והתעלותה, נמצא מקום לנחמה; נראה כי עם כל העוני, העליה לא פסקה, וכל תקופה חדשה היא מדרגה עליונה מן הקודמת, גדולה בכמות ובאיכות. אבל זה יוליכנו למקום רחוק ואין זו השעה ואין זה המקום לעמוד על כך. אני אתעכב כאן רק על נקודה אחת, והיא נקודת השלטון של הספרות העברית.

גם המקונן הגדול ביותר לא יוכל להכחיש, כי הספרות העברית החדשה ירשה את המקום המכובד ביותר בארון הספרים ועל שלחננו. מלבד הספרים הבודדים, אבני השתיה לספרותנו, החל מהתנ"ך והתלמוד, שהם אינם נעקרים לעולם ממקומם הנאמן, הרי הספרות החדשה תפסה את מקום יתר הספרים הישנים. הספר העברי חדל להיות “ביכעל”, כלומר מחברת, והתחיל להיות ספר, ממש. הוא חדל להיות מותרות, הוא נעשה להכרח, ומצב זה של הספרות והספר העברי מטיל חובות קשים על הסופר העברי ואחריות יוצאת מהכלל.

אם גם בימי היות הספרות החדשה ענין של השלמה ושעשועים, גם אז לא היה היסוד של שעשועים ומשחק, – או יותר נכון, אמנות לשם אמנות. – חזק ביותר, כל-שכן כשהספרות ממלאת תפקיד אחראי של שליטה בעולם הרוח של הקהל העברי הסמוך על שלחן הספר העברי. הספרות העברות נעשתה למחנכת לילדינו, למורה-דרך לעם, ולכן במרכזה צריך להעמיד לא שעשועים והתפנקויות, כי אם את כל התוכן הרציני שבחיים.

והסופרים העברים בא“י – זה הקבוץ שנעקר ממקומו ונטלטל ובא לכאן לקבל על עצמו את כל יסורי הבנין של א”י ושל חיי האומה החדשים, ובכח הספרות העברית בא לכאן –, הם צריכים להתעמק הרבה ולחשוב את חשבון עולמם ואת חשבון עולמו של הקהל, שהם מדריכיו ומכווני פסיעותיו בחיים. חושבני כי רשאי אני להורות לחברי את חובתם ולפרש להם את החובות הללו, כיצד עליהם לנהל את השבועון, שהוא כל השרת של הסופרים, וששם צריכה להיות מובעת הדעה של מורי ההוראה שלנו בכל שאלות החיים, וביחוד בשאלות הספרות. לא אראה להם כיצד לעשות זאת, יעשו זאת כמדת כחם וכשרונותיהם. מצוות “עשה” יש להם בודאי הרבה וקשה לראות מראש את מספרן. אבל בתור ברכה, – או יותר נכון, בתור משאלה – הייתי מביע להם מספר קטן של מצוות “לא תעשה”, כדי שישמור העתון על כבודו ועל תפקידו.

ה“לאו” הראשון שהייתי מיעץ להם הוא: אל תגזימו. יודעים אתם כי ההגזמה היא מכת השטן של ספרותנו. או שאנו משמיעים תרועות נצחון בכל רגע או שאנו קוראים קינות; או שמחת-תורה או תשעה-באב, או חתנים או אבלים, או שמעריכים את הכחות יותר מהמדה, או שמבטלים אותם כעפרא דארעא. יכולת ההקצבה לקרוא את הדברים בשמם הנכון – בכשרון זה לא הצטיינה ספרותנו. והייתי רוצה שבעתון זה לא יהיה מקום לסגנון של גוזמא, של דברי הבאי.

ה“לאו” השני, ואולי הוא היה צריך להיות הראשון. אחד ממורי האנגלית אמר לחברו שבא ללמוד אצלו את דקדוק השפה: הכלל הראשון של הדקדוק האנגלי הוא שמדברים בקול נמוך, וכשמדברים בקול רם, אין שומעים מלה. רבותי, אין זו בדיחה, זהו טבעה של כל לשון ולשון. הצוחה והצריחה, שאולי היא תכונה מיוחדת לנו ולמזרחיות שבנו, ויש מיחסים אותה לנביאים, היא באה משוק הדגים – הקול הזה הצורם את האוזן והסותם את מבואות האזנים עד כי באמת אין הקול נשמע, – לא הייתי רוצה לשמוע מעל דפי השבועון. צריכים למצוא את הסקלה הנכונה לכל מאורע, בין בספרות היפה ובין בספרות הפובליציסטית, והייתי חושב זאת לנצחון גדול, אלו היה השבועון משמש לקמרטון לעתונות העברית בא"י.

ה“לאו” השלישי: השמרו מן הבאנאליות של “הימים הראשונים היו טובים מאלה”, ובכלל של קביעת ימים טובים בעבר ובהוה. אתם יודעים את קביעת הדרגות בספרותנו, של צעירות ושל זקנה, של ימים ראשונים ושל אחרונים. אלה אומרים: הכל בעבר, ואלה הכל בהוה, בעתיד. השקר הזה אינו צריך למצוא מקום בשבועון. יש מקום של הערכה והשואה, אך אין מקום לכללים. יש רק קנה מדה אחד: כשרון, הרגשת אחריות ושאיפה לאמת, ואז אין מקום לשום פלוגתות.

ה“לאו” הרביעי: אל תחטטו באשפה, אל תרבו לבדוק נגעים, הניחו זאת לזבובים. הכהן גם הוא נזהר בדברי טומאה, ואם הסופר הוא באמת כהן, אל ישכח כי נגעים זהו תמיד אסון וצרה. אם יעסוק מן הבקר ועד הערב אך בנגעים – סופו שינגע הוא עצמו. הייתי מיעץ שיתנו את לבם למצוא את החזיונות הטובים והבריאים כדי להרימם על נס, ועל ידי כך להשפיע ולחנך. דוגמה אחת של בריאות מרפאה יותר מכל מיני סממנים. ויפה אמר ברנר, כי כל דברי התוכחה והפובליציסטיקה לא קרבו את לבו אל הטוב, כמו שהשפיע עליו הספר של מאפו: “אהבת ציון”. מגבירים את הטוב ע"י הרמה על נס, וממיתים את הרע בשתיקה. התוכחה יפה במעוטה.

ועוד דבר: יש לנו נגע אחד, והוא הפתוס אשר גם-כן בא אלינו, כביכול, בירושה מהנביאים. וכאן רוצה אני לעמוד על הנקודה הזאת: יסוד הפתוס בספרות ויסוד ההומור הם שני קצוות שונים זה מזה. לצערנו הגדול, מעט אצלנו יסוד ההומור. קשה למצוא חמש שורות רצופות בתנ"ך שיש בהן הומור, תחת זה חזק מאד יסוד הפתוס. איני רודף אחר הון זרים ואחר תכונות שאינן באופינו, אבל הייתי חושב לאושר אלו סגלנו לנו, בשבתנו בין הגויים, בתור קו יסודי בתכונותינו, או לכל הפחות בתור ענף מורכב בגזע שלנו, את יסוד ההומור, זה הרואה את הדברים, ואפילו את החטא, בעין יפה, זה שהוא יודע גם “לשנוא מתוך אהבה”, ואם זה מתנגד לטבענו אנו צריכים להלחם בזה ועד כמה שאפשר לסגלנו לכך. יפה לנו שעה אחת של עין יפה ושל לב טוב מכל הקצף והארס אפילו אם הוא נבואי. רוצה אני שעה אחת של נחת, זו הסולחת מתוך בינה רבה. ואני בטוח שדוקא מתוך הומור (כמובן לא במובן הוולגרי) תשפיעו הרבה יותר מאשר בקצף על השפתים.

ועוד “לאו” אחד: בין שתתנו דברי מחשבה ובין שתתנו דברי אמנות, אל תדברו גבוהה גבוהה על האמנות. תנו לנו משהו מן האמנות עצמה, אל נא תמלאו את אזנינו דברים ריקים “על אודות האמנות”. מנסיוני הקטן יודע אני כי המדברים “על אמנות” הם – על-פי רוב – חסרי כח ואינם מבינים בה כלום.

ועוד “לאו” קטן: אל תרדפו אחרי הון זרים, “שבעה מקרא ואחד תרגום”. כאן בא“י אנו עומדים באמת לפני שאלה קשה. אם בחו”ל היתה לנו הספרות העברית כתוספת קטנה על העושר הספרותי שהיה לנו מהזרים, זה היה ספוק צורך אחד בתוך אלפי הצרכים האחרים. שם, בחו“ל, לא היתה הרגשת הדלות גדולה כל-כך. ולא”י באנו בתיאבון פרוץ כמעט, היינו סמוכים על שלחנות עשירים והרחבנו כשאול את תאבוננו. היינו סמוכים על שלחנות זרים בלשונות זרות, ולשוננו ככל כלי, שאם אין משתמשים בו הרי הוא מעלה חלודה. ולכן כשבאנו לא“י ונגזר עלינו להתפרנס רק על לחם עוני זה, נשארנו ביום אחד דלי-דלים, רק עם פת הלחם החרבה של הלשון העברית, והעוני והדלות נראו כאן בכל גדלם. ואעפי”כ הייתי אומר: נמעיט קצת את תאבוננו ואל נרדף למלא את ספוקנו בתוצרת זרה שמדלדלת וממעטת את כחנו. בלי ספק אסור לנעול את הדלת, צריך להביא את כל הטוב שיש שם, אבל לא למלא את כל השלחן במאכלי זרים. – “רוצה אדם קב אחד שלו מתשעה קבין של אחרים”, ו“טובה פת חרבה שלנו משור אבוס של אחרים”. עלינו ללמד את עצמנו למלא את ספוקנו מתוכנו. אל תרדפו אחר הזר. כחם של “השחר” ושל “השלח” – שני הירחונים שהשפיעו ביותר וחנכו לנו את הדורות – הוא בזה, שידעו להראות את כחנו, את אשר יש לנו לעצמנו על שולחננו. ואם בגלות הראו שני הירחונים הללו את כחם הממשי, כל שכן בא"י, שהספרות מלוה את דרך חיינו בכל שעה, בכל רגע, עלינו למצוא את הכחות הדרושים לנו, לגדלם ולרוממם ולחנך את עצמנו.

יש לי עוד כמה “לאו”ים, אשר מהם יוצאות גם מצוות “עשה”, אבל חס אני על הזמן ואני מבקש את סליחתכם אם אשאיר את הסוף לפגישה הבאה.