(בנשף שנערך ב“בית העם” בברלין, תשרי תר"ץ)    🔗

– – – עם כל מיעוט מספרם של היהודים בא“י, יש לה לא”י תרבות יהודית במדה מרובה יותר מבארצות הגולה. יהודי הגלות נוטלים תרבות מן המוכן, שיצרוה אחרים ונהנים ממנה, גם משתתפים בה. ואילו בא"י יוצרים היהודים תרבות משלהם, הם נעשים במדה זו לעם תרבותי, עד כמה שעולה בידם ליצור בכוחם וכשרונם עצמם דבר חדש. בית ספר יהודי עממי, שנבנה על-פי תכנית ארדיכל יהודי, בידי פועלים יהודים, ושיש בו מורים יהודים וספרי למוד עבריים – הרי הוא מעשה יצירה תרבותי עליון ושלם יותר מכל מה שיוצרים יהודים באוניברסיטאות של נכרים.

הרבה דנו והתוכחו על המושג של תרבות יהודית בגלות; החוג של התוכן החיוני שיש במושג זה הלך ונצטמצם יותר, את התרבות היהודית בנו על הדת או על המוסר. אבאר את דברי במשל ציורי, למה הדבר דומה? למקהלות נוגנים בסימפוניה על פני הקרח, שכל כלי-זמר יש לו נעימה מיוחדה שלו, פתאום נשבר הקרח וכל אחד מכלי-הזמר נסחף עם גוש קרח. החלקים שנתפרדו אינם מוציאים עוד סימפוניה, כל חלק וחלק מוכרח כדי לברוא את האילוסיה של המשך הסימפוניה, לנגן סולו. בתקופות הקדומות לקיומנו בתור עם היה המושג של תרבות יהודית רחב הרבה יותר ולא נשמע מעולם על יסוד אחר שלה לבד. היו חלוקי דעות, אבל לא עיקרי אמונה קבועים. היו מפלגות, אך לא שררה קנאות שאמרה, כגון “אגודת-ישראל”, להבדל מכנסת-ישראל.

הקנאות צרת הלב היא פרי הגלות, כל אחד מחזיק רק בקטע שלו מגוש הקרח, היהדות הפסידה את תכנה החיונו הממשי ובקשה מפלט לה ברעיונות מופשטים. החלקים שנקרעו הסתגלו לצורות חיים נכריות, לסימפוניות נכריות והפסידו את עצמיותם שלהם, את הנעימה המיוחדת שלהם. בא“י עתיד כל דבר שיברא שם לשאת את החותם של תרבות עצמית מיוחדת. בא”י נוצר כבר דבר למופת, לדוגמה; על-פי דוגמה זו יוסיפו לבנות גם בגלות. לגבי עבודת יצירה הרי עיקר החשיבות באיכות ובדוגמה קטנה אבל רבת-צדדים.

הלשון העברית שבעבר נדחקה מן החיים ונעשתה רק ללשון הספר, אבדו לה מעינות החיים של עצם החיים, הזורמים אל הלשונות החיות דרך הדיאלקטים. כמו מן היהדות כן גם מן הלשון נוּטל התוכן הממשי. את השמות הנרדפים הרבים, שמדע הלשון העברית מוצא, יש לבאר על-ידי-זה, שעם ההפרדה מן החיים הממשיים אבד גם התוכן המיוחד של המושגים הממשיים ונשאר רק התוכן הכללי, הטפוסי. אך אולי היה הדבר לברכה לתחית הלשון העברית, כי לא היתה לשון החיים של יום יום, אלמלא כך היתה, עם הנדודים הרבים של העם, ניתנת לשנויים גדולים וסוף סוף היתה נחרבת. אבל מתוך שהיתה שמורה בספרות מצאנוה כיום, בזמן שהלשון הגיעה לידי תחיתה, כלשון ספרותית. מן הלשון האידית קבלה הלשון העברית את האינטימיות ואת החיוניות; שתי הלשונות רכשו להן, כמו בחיים משותפים של נושאים, כמה וכמה קוים משותפים. בא“י חדלה הלשון העברית להיות לשון הקודש, ז”א אבדה לה ההצטמצמות במקצועות אחדים של החיים ונהפכת ללשון של יום יום; לעומת זאת הפסידה האידית את קרקע החיים תחת רגליה ומבקשת לה מפלט, כמו העברית לפנים, בספרות. – עברית נעשתה לשון-החיים, אידית – אידיאולוגיה. הלשון היא רק חלק אחד, אם גם חשוב של התרבות. בא"י חדלה הלשון העברית להיות אידיאל וסימן להשקפת עולם, אלא היא הופעה טבעית מאד. בשלשים השנים האחרונות נתעשרה הלשון העברית במלים מרובות יותר מאשר באלפים השנים האחרונות, אף כי אני דוחה כמה מן המלים המחודשות.

הישוב היהודי בא"י, הקטן בערך, יוצר, עם אמצעיו המועטים ביחס לקושי התפקידים, צורות חיים חדשות בשביל כל האומה; מחובתה של כל היהדות היא לתמוך בישוב הזה בתעודתו הקשה.