א. החלון 🔗
הכל, כל עובר ושב, בין גדולים בין נערים, בין גברים בין נשים, היו תולים מבטם תוך כדי צעדם ברחוב, באותו חלון שבבית העומד על פרשת־סימטאות בירושלים העתיקה. חלון גדול כאמתיים אורכו, כאמה וחצי רוחבו וכאמה וחצי עוביו (עובי הקיר) והוא גבוה מעל פני הרחוב כקומת אדם ולוּ שלח מי שהוא ידו אל החלון היה יכול להגיע פנימה במלוא ידו, כי אדן החלון רחב למדי עד להכיל שלושה־ארבעה יושבים.
ואף אל פי שמעולם לא נשמע, שניסה אדם לשלוח ידו אל החלון פנימה בכל זאת היתה שבכת־ברזל רגילה קבועה בחלון – לקיים: ואל תביאנו לידי נסיון…
באותו חלון ישבה לעתים, ארוכות או קצרת, לבדה או עם אחותה הגדולה ממנה, פעמים עם חברותיה, בתולה יפהפיה, תמירת קומה הדורה, סטלה דאמאדי, שקלסתר פניה מאורך קצת ועיניה הגדולות, השקדיות, ענודות עפעפיים ארוכות, כהות דיין, כצבועות פוך מטבען; ובהעיפה מבטה כה וכה יצהל לב אדם מזיו מבעו ועל אחת כמה וכמה עת תחון את אשר תחון בת צחוק כדבש לחיך מתוק. והעוברים ושבים היו נושאים תדיר מבטם אל אותו חלון שמא יזכו להזין עיניהם מזיו אורה של אותה יפהפיה.
כיוון שהחלון עומד על פרשת סימטאות – מארבע רוחות – היה יכול לראות המסתכל בעוברים ושבים, שהם זוקפים ראשם ונושאים עיניהם מרגע שנגלה החלון לעיניהם עד עוברם ממנו והלאה.
והעוברים – איש איש לפי צעדו, לפי טבעו ולפי טעמו: יש מי שממתן צעדיו כמו חוכך, משום מה, בהליכתו; יש צועד ועיניו תוהות־תמהות כאילו מראה־פלא לעיניו ויש מי שמצרף – ודאי בלא יודעים – בת צחוק קלה להליכתו, כצחוק כסיל בתומתו – הצד השווה שבכולם – שראשם נטוי ומופנה לאחורם עד היעלם החלון לגמרי מטווח ראיתם.
אולם נמצא אחד יחיד ומיוחד, שונה מכולם בדרך ראייתו ובהלך־רוחו, כשם שהיה שונה לגמרי בכל מהותו מכל סביבתו – זה היה עוסמן הפחמי המוסלמי.
ב. עוסמן הפחמי והחלון 🔗
מול החלון, במרחק חמש־עשרה אמה בערך, מצויה חנות הפחמים של עוסמן, אחת מארבע חנויות הפחמים של מוסלמים ברובע היהודי, (שום חנות סחורה אחרת של מוסלמים לא היתה קיימת ברובע היהודי) וזו של עוסמן נמצאת במקומה, מצד שמאל לחלון, מאז ומכבר וגם עוסמן, בן השלושים וחמש בערך, מצוי בה מעת היותה.
בימים ההם, לפני 70–80 שנה, סתם ערבי מפשוטי העם היה בחזקת אדם שפגיעתו רעה: מדבר גסות ונוהג אלימות, רודף מדון ושואף חרון; וכלפי נשים יהודיות היו בני ההמון הערבי הפשוט יוצאים מכליהם: משתוללים, משתובבים ומתחצפים, ואילו עוסמן הפחמי – היפוכם הגמור של אלה היה. מאז קיימת חנות־הפחמים שלו – לא נשמע דבר – פרץ או צווחה בחנותו. אדרבא: תדיר קולו נמוך ודיבורו שקול וכל עצמו נראה כאדם מיושב, צנוע ודעתן.
וכיוון שעוסמן היה מצוי מבוקר עד ערב בחנותו, הרי קלסתר פניה של היפהפיה היה מאיר את לבו ואת עולמו של עוסמן כל הימים.
וברור למדי שרשת־המבטים, שנמתחו יום יום, מעיניו של עוסמן אל החלון ושפעת הקסמים שפשטו לתומם מן החלון אל לבו של עוסמן, היו ממהות מעולה ונלבבה מזו של העוברים ושבים.
ואכן מאופן ראייתו ניכר שוני עצמיותו של עוסמן, כלומר: ראייתו שבכל הימים – ראייה קלה, קטועה, קצובה היתה; מעודו לא בפרהסיה תקע עיניו בדמות היפהפיה, אלא בצנעא, בחטיפה; לא האריך והביט, אלא העביר עיניו בחלון כמצליף, כאילו כולו אומר כבוד, יקר וגם זהירות, כמי שחושש להסתכל ישר בגלגל חמה.
ברם מסתבר, שלא כל יום היתה ידו של עוסמן על העליונה, כלומר: לא כל יום עמדו לו כוחותיו לשלוט בעיניו.
יש והחנות עומדת שעה ארוכה באין קונה וסטלה יושבת אותה שעה לבדה, מלאכתה בין ידיה, על ראשה כעטרת תפארה מחלפות שערותיה, ומתיקות יופיה כמו משתפך ומציף כל כולה; או יש וסטלה לבושה שמלה חדשה (הן יודע הוא שמלותיה אחת לאחת) וזו השמלה מגבירה פי כמה יפי דמותה וכל שכן אם יקרה שסטלה תעמוד רגעים ארוכים – לשם מה – באדן החלון – כולה כמות שהיא ותדמה אז לעיניו כמלאך שירד ארצה וניצב עליו… אז נתפסות עיני עוסמן לחלון בכוח רב לבלי לזוז משם כמלוא נימה, ואם דוקא בשעה המופלאה כזו בא לחנות לקוח (אשה או נערה) לקנות פחם, אז יעשה עוסמן מלאכתו רובה בידיו ומועטה בעיניו, ישקול מן הפחמים אשר ישקול באין אומר ובאין קול, הקונה יזכה בתוספת פחמים והוא יצא בפיחות מחיר, מאחר שכל אותה שעה עיניו נמשכות אחת ושתים אחת ושלוש במראות הנגלים אליו בחלון ופניו אחוזים אז כעין צהלה עצורה ושפתיו ממללות חרש – קולו לאזנו בלאט ישמע: “אללה אללה, צובחאן אל כאלק!” (אלהים, אלהים ישתבח הבורא, שכך ברא בעולמו).
ורק פעם אחת בלבד קרה לו לעוסמן, שמצא עצמו אנוס על פי הדיבור של יהודי, מהאספסוף אשר בעם, איש גס ורע־עין, ששהה פעם בחנותו, ראה את היפהפיה בחלון לקראתו, פתח פיו בקול רם בדיבור מגושם ואמר: “יא עוסמן, מי יתנני תחתיך כל הימים, מביט למולך ומתחמם”… והפליט דיבורים מכוערים שאין להעלותם בכתובים.
ועוסמן הפסיקו בקול עצור מכלימות: דייך, בן אדם, דייך… כיצד תדבר כך ואתה יהודי!… אני… יודע עצמי… יודע מי אני… אני, באלוהים, אשא עיני שמה בכל הכבוד.. כאל הקיבלה (הצד, הכיוון לתפלה) אשא עיני… כן, באלהים…חדל ממני אבקשך –
ואכן, אלה שהכירו מקרוב קצת את עוסמן אמרו: אפשר מאד, שרוך שיחו ועדינותו של ערבי זה מפשוטי העם, הגיעו לו משכנותו ימים רבים מול מראות יופי, זוהר ונועם שקלטו עיניו ימים רבים.
ג. בית־המשפחה 🔗
סטלה בת־זקונים היא להוריה, קדמו לה שלוש בנות, שתים הבכירות נשואות מכבר ובנים ובנות להן, גם בן יחיד ויקר, בן תורה ומהודר, מאיר שמו, שנכנס לחופה בשעתו עם כלה נאה ויעלת חן ורק בת אחת שלפני סטלה – לא כלילת יופי, אבל גם לא חסרת יופי – עודנה מחכה למזלה. ואף על פי שלא בחור אחד, נאה ו“מוצלח” ביקש לזכות קודם בסטלה, לא עלה בידו, שבירושלים נהגו אז ככתוב: “לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה” – וסטלה ציפתה לשעה הטובה של אחותה בלב שקט וברח טובה ונהגה באחותה באחוה אמיתי מהרגשה טבעית, כי הכל ידעו והכירו, שסטלה אינה רק יפת־תואר, כי גם יפת־נפש וזכת לב. ואף על פי שהיא, כמו אחיותיה, לא היתה “אישקולנתה” (תלמידת בית ספר) אבל לב מבין היה לה ו“ראש פתוח”. אחיה מאיר אמר עליה שראויה היתה שתיוולד גבר, שכן, שֶכֶל גבר יש לה והיתה מסוגלה להבין משהו גם בגמרא. ואמה יודעת גם יודעת, שכל שהיא מסופקת בענין מעניני הבית, אם בבחירת אריג ללבוש, או תיקון לריהוט ואפילו תיבול לבישול, טעמה של סטלה יעמוד לה תמיד.
וכל עצמה של סטלה, בצפותה אז לשעה הטובה של אחותה, היתה בתולה בת תשע־עשרה, ובינתיים ישבה על החלון עם אחותה, או עם חברותיה או לבדה והכינה לאיטה רקמותיה וחליפותיה לעת כלולותיה – ושלום ושלוה בבית המשפחה.
ואילו משנתחתנה אחותה הבכירה ממנה – כמו פרצה רוח אחרת לבית־המשפחה, לא, חלילה, רוח רעה או סוערה, אלא רוח נכאה, שהטילה דין ודברים ורוב דיבורים בבית המשפחה ואף הביאה את אבי סטלה כם1 יעקב אמאדי, לידי דיבורים מיותרים. וגם לידי דמע ודאגה הגיע האב, בהגיע סטלה לעת בחירתה…
כם יעקב אמאדי יהודי מיוחד היה בטיבו ובכל הליכותיו. מידתו הכוללת, החופפת כל מהותו ומבליטה יחידותו, היתה שתקנותו, כלומר: מיעוט דיבורו וצורפה למידה זו מידה מקבילה לה: צניעותו והן, בעצם, שתי מידות שהן אחת. כל איש ירושלים, מבין מכריו ומיודעיו (ידידים לא היו לכם יעקב) היה יכול להעיד, בלי כל הגזמה, שמעודו לא ראה ולא שמע את כם יעקב פותח, או מושך בשיחה עם מי שהוא. ואם נטפל אליו איש שיחה, היה כם יעקב מקשיב ויש וענה דבר לאיש שיח ובכך גמר תפקידו. וכדרך דיבורו כן דרך הליכתו: כרגיל, לצדי הרחוב הלך, יחידי, מתון, ראשו רכון קצת כנתון בתוך עצמו. ובעצם לעתים נדירות נראה כ' יעקב ברחובות ירושלים. ואלמלי היה שמש בית־דין (אחד מארבעת השמשים בארבעת בתי הדין שבקהילה), שעליו למלא לעתים שליחות בית דין אל בעלי־הדין באשר הם שם – לא היה נראה כם יעקב בחוצות העיר כל עיקר. רוב ימיו מצוי הוא בחנותו (בהעדרו לתפקידו כשמש בית דין שכור לו עוזר קבוע). חנות־מכולת קטנה לו, אבל גדושה בסחורה, מסודרה כהלכה, ותמיד הצלחתה מרובה משום שאין לה מתחרה בקרבתה ורק בר־מצרא אחד לה בסוף הסימטה. החנות מצויה בקומת הקרקע של ביתו, משמאל לחדר, שבו מצוי החלון הגדול. כם יעקב אינו זקוק לעבור הרבה ברשות הרבים כדי להגיע לחנותו, דיו שיחרוג מהפישפש הנמוך שבחצרו, יצעד רק ארבע־חמש אמות – והריהו בחנותו. ובעצם אין הוא הולך אלא חומק־עובר מביתו לחנותו בדומה לבעל חי, שנדחק ויוצא ממאורתו לילך למקום שמצויה מחייתו, וקלסתר פניו ומלבושיו מעידים אף הם על מידותיו: עיניו בהירות ירקרקות ומבטיהן רכים־תמימים; זקן צהבהב־לבנבן יורד על חזהו העליון. קומתו כפופה קצת דרך כניעה. תלבושתו כזו של פשוטי עם מן הדור “הישן” שלפניו: מצנפת שחורה, דקה לתרבוש עגול; מכנסים – לא קפטן – ילבש (בימות החול) ואבנט צר למתניו. וכל עצמו, בישיבתו, בעמידתו ובהליכתו – נראה כאילו שואף הוא תמיד בכל מאודו לקיים: “שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו” או כאילו תפילת־תמיד חרש בשפתיו: לב טהור ברא לי, אלוהים.
וכמשפטו בחוץ – כן משפטו בביתו. מעודו לא הטיל מרה בביתו ולא נשא קול גערה לאזני בניו ופשיטא, שבניו ידעו לו אהבה רבה, נזהרו בכבודו תמיד ולא המרו את פיו. ואם יש והורה דברו להם, שלא כרצונם, ביטלו רצונם מפני רצונו.
ובכוח מה הגיע יהודי פשוט כמוהו לדרגא זו, שיהיו בניו מקבלים מרותו מאהבה? – גם זאת בכוח יחידותו, היינו הווייתו, שהיא יהדותו. שכן יש יהודים, שמקיימים יהדותם (היינו שמירת מצוות, חוקים, משפטים, עשיית טובה וחסד) מרגש חובה, יש – מהרגשת יראה ויש מרגש אהבה ואילו כם יעקב – מרגש יצירה. כל יהודי מהוגן עורך קידוש, למשל, בליל שבת והבדלה במוצאי שבת, מי ברוב טעם והידור, מי בפחות הידור ומי בפשטות ואילו כם יעקב, מדי שבוע בשבוע כאילו יוצר מחדש את הקידוש או את ההבדלה: בליל שבת כשהוא מזמר “שלום עליכם מלאכי השרת” ומקיף השולחן הגבוה שבע פעמים (רק בשבת אוכלת המשפחה על שולחן גבוה, רגיל, בימות החול – על שולחן נמוך, ההורים והבן מאיר יושבים על מצע טוב ורך שעל הרצפה ויתר בני המשפחה על שרפרפים), החדר מואר בשפעת אור ואבי המשפחה סובב הולך סביב השולחן וכל כולו כובד־ראש, כוונה וטהרה; עוצם הוא עיניו כאילו נזהר מראות את מלאכי השרת הנצבים עליו ומקשיבים לדבריו… ובנות הבית עומדות מן הצד, קדושת שבת על דמותן, קשובות לזמר־תפילות האב והן כמשתאות לו, שכן כמו הילה של אור נישאת ועולה מעליו
או במוצאי־שבת – השכנים בחצר, מי כבר גמר ההבדלה ויצא החוצה, מי נכון עוד מעט קט לגמור הכל – וכם יעקב עודנו יושב ליד השולחן הנמוך, נתון בכל חושיו לסידור שבין ידיו, עובר הוא על כל הפיוטים שלאחר ברכת ההבדלה ומפיוט לפיוט עובר הוא ללחן אחר לגוון ולפאר את העת, כלומר: ליצור אוירא של חול, קלה ונוחה, כדי להקל על צער עקירת הנשמה היתרה…
ויש להזכיר טיבה של נות־ביתו של כם יעקב, אשה גבוהה ונאה, שהיתה דומה במידותיה והליכותיה לאישה ושמרה תמיד צעדיו, והקשיבה לדבריו והשכינה שלוה ונחת בביתה.
ד. בהגיע תור סטלה 🔗
כשהתחילו שדכנים מחזרים אחרי אבי סטלה ומציעים לו סחורתם, היה האב מביא כל הצעה טובה הביתה לשיקול דעתם של בני הבית וגילוי טעמם. ואולם סטלה דחתה חתן אחר חתן – שלושה במספר. ברוח טובה ובלשון בדוחה דחתה כל הצעה בשעתה, מתוך בטחונה, שאביה, כמות שהוא מחמיר בדיבור וקשה לבדיחה, יצדיק פינוקה, וכך – על החתן הראשון אמרה: צהוב הוא (ג’ינג’י) כתרנגול צהוב – האני אתחתן עם צהוב? אפילו שמלה צהובה לא לבשתי מימי. על השני אמרה: ימחול לי, אדון אב, הריהו כל כך נמוך ואני כל כך גבוהה, הטוב בעיני אבא, שנשמש אני ובעלי כל חיינו לצחוק בעיני הבריות? לו היה, לכל הפחות גבוה עוד עשרה סנטימים – כי אז החרשתי… ועל השלישי, שהיה בן עשירים וגבוה דיו, אמרה: כלום לא איכפת לכם שהוא פוזל? או שמא לא השגחתם שהוא פוזל, הלא הפוזל דומה שמביט אל רחל ושולח ידו אל לאה… זה לא בשבילי. סבר אביה והירפה ממנה.
לאחר חדשיים בקרוב, כשדחתה שוב חתן, שלא היה בו כל מום ולא היה רע מראה כלל, וטענה כדברים האלה לאמר: איני מרגישה כל “משיכה” אליו, גם נסיתי לתאר לעצמו שזה יהיה בעלי – ולא עלתה לי.
אז עלו על פני אביה סימני מרירות וטען בלא חיוך ובלא לשון־חיבוב: ואני לא עלתה על דעתי שתצאי לי בררנית כל כך. שלוש אחיותיך – שתחיינה בטוב ובשלום – לא העלו חתנים על דעתן ולא העלו רוב דברים בלשונן, אלא או שדחו או שלקחו – וחסל. ואת, אהובה, הגידי לנו איכה תדעי ומתי תדעי איזהו החתן שיעלה בדעתך שעלול להיות בעלך?
השיבה לו בקול ענות חלושה: אני כבר יודעת אותו…
את כבר יודעת אותו? פליאה! מי הוא זה? וממתי את יודעת אותו ואיך את יודעת אותו ואנו לא נדעהו כלל? ולמה לא אמרת לנו אלא עתה כבדרך אגב? –
מיד אני משיבה תשובה אחת לכל שאלותיו: מי הוא הבחור? מסופקה אני אם אדוני מכירו. שמו נסים שבח, גר מחוץ לעיר, ב“אוהל משה”, אביו סוחר בסחורות סידקית. אני מכירתו מראייה, שאני רואה אותו מהחלון כשעובר מכאן לעתים…
– ובכך בלבד יכולת להעלות בדמיונך, שהוא יכול להית בעלך:…
– כן, אדון אב, אני אומרת אמת שבלבי. כלום פחיתות היא אם אדם יאמר אמת שבלבו?
– לא, בת שלי, ודאי יש לאמר אמת שבלב. אולם בראייה בלבד מספיק לדעת טיבו של הבחור, מלאכתו, מעשיו, מידותיו ודרגת משפחתו?
– אני עניתי רק על שאלת אדוני: איך ומתי אדע החתן שיעלה בדמיוני שיכול להיות חתני – וזהו. וכיוון שהרגשתי שלבי משוך אליו – סגרתי שהוא שלוח משמים. האין המזל בידי שמים?
– שפיר, בתי, אני אלך, אשאל אחקור מי הוא ומה הוא הבחור – ולאחר שאדע הכל אגיד לך האמת שתעלה בדעתי – אמר האב שוב בחיוכים.
ה. עד משבר 🔗
לאחר שבוע־ימים אמר האב במושב המשפחה כדברים האלה: ראיתי בעיני את הבחור פעמיים, פעם בלא שיראני הוא ופעם עמדתי סמוך לו ושמעתי שיחו עם חברו. אמת, הוא בחור יפה־תואר, כן. הדור־פנים. אבל הוא לא יכול להיות בעלך, כי הוא ריק מכל; הולך בטל רוב ימיו, לא מלאכה ולא אומנות בידיו והוא גם ריקן ממעשים טובים, ואדרבא: חבילה של מעשים רעים תלויה לו מאחוריו: הוא “פלוטיג’י” (רודף מדנים), חבריו – חבר מריעים, ופעם אחת נכלא בבית האסורים שבוע־ימים – התוכלי עתה להעלות בדמיונך שאחד “כזה” יהיה בעלך?
– גם אני יודעת מכל הדברים האלה בצורה אחרת. אדוני יודיע את הדברים מן העין ולחוץ ואני מן הלב ולפנים, הוא שמע מפי הבריות על הקליפות ואני – על התוך, על הפרי.
– מה רמזים אלו בפיך? מה זה קליפות ותוך? כלום מתראה את עמו, חס וחלילה, בסתר? היתכן? את? בתי?
– יסלח לי מאוד, אדון אב, ישמעני ואספר לו הכל במפורש ובמפורט. הנה: אמרו לכבודו, שהוא רודף מריבות, שהוא נקמן, אבל קרה לו לבחור שהתקוטט עם אנשים כדי לעזור למי שהוא, להגן על איש חלש מידי תקיף ממנו או מידי רודף בצע. אמת, שאין לו מלאכה, אבל יכול הוא לעסוק בכל מסחר שהוא; אם יהיה לו קצת כסף יעסוק במסחר… וגם תפיסתו בבית הכלא הגיעה לו למען כבודם של יהודים: מעשה שהיה מוסלמי שפל, רברבן, מתקוטט עם יהודי וקילל דת היהודים. היה באותו מעמד נסים שבח. נשא קולו ואומר למוסלמי: אם אתה מתקוטט עם יהודי ומקללו זה ענין שבינך לבינו, אבל מה רשות לך לקלל דת היהודים, לפיכך אני מקלל בפירוש דת מוחמד – וקילל. ודאי רגז וסער המוסלמי ובאו שוטרים ולקחוהו לבית המשפט. שם טען טענותיו באומץ ובשכל ובכל זאת – כמובן – גזרו עליו חמישה ימים מאסר.
כל שהיתה סטלה מגוללת אמריה, כטוענת גם היא לפני בית משפט, היה אביה עושה אזניו כאפרכסת, ונועץ עיניו בפיה לבל יפסיד כל הגה מפיה.
משהפסיקה שיחה לרגע, שב ושאל אותה: אבל מאין וכיצד את יודעת כל הדברים האלה? אולי על ידי שליח נסתר? או על ידי מכתבים? או עושה את בכישופים?
– מכתבים – הלא אבא יודע לא למדתי לכתוב ולקרוא כל כך. כישופים – ישמרני האל, אבל אני יודעת כל הדברים האלה מפי קרובתנו בת הגיסה, סולטאנה, שגרה בשכנות קרובה לבית הבחור, וכל שבאה לבקר אצלנו אנו יושבות משוחחות ומפטפטות והיא מספרת לי כפעם בפעם דברים וענינים על הבחור ומדי עוברו הבחור מפה, כמו נכנס ללבי מרחוק כפעם בפעם יותר עמוק…
נשתתק האב ונשאר יושב תחתיו שקוע בהרהוריו – ובמושב המשפחה שלטה דומיה. ואחר רגעים רבים הסתכלה סטלה בפני אביה וראתה דמעות עולות בעיניו ונושרות על פניו – והוא מעלה מטפחתו בין עיניו.
– מה לו, אדון אב, – שאלה בחדרה – המרגיש עצמו ברע?
והאם אמרה: אויה לי! מעולם לא ראינוהו מוריד דמעה, על מה זה? דמעות למה? ישמרנו האל!
העזה סטלה, שלחה ידה ביד אביה והרימה מבין עיניו, מה ירגיש אדון אב? איזה מיחוש יציק לו?
– לא, לא מיחוש, – ענה קול דכא – עצבות אני מרגיש… הרבה עצבות… ירא אני… מפני… אל אפתח פה לשטן… מפני… לא יבוא ולא יהיה…
– הוא מפחידנו מאד – העירה אשתו ברוב דאגתה – יאמר לנו מה ידאיב לבו יתן נא לנו להבין… מה?
– אני רוצה להגיד… אני רוצה… הנה: אני, שמש בית־דין, כל ימי הולך אני, שבח לאל, בקו אחד, ישר, חלק, בידיים נקיות, מצח לבן, לב טהור, זה למעלה מארבעים שנה. שום דיין מבית דין לא העיר לי מעודי כל הערה, שכשלתי או שקלקלתי ועתה אמרו אתם… שמש בית־־דין כמוני, יקח לו מין חתן כזה, כמו שכתוב: “ידו בכל ויד כל בו…”?, בחור ריק בלא מלאכה ולא פרנסה ביד ועל כל אלה – “השם רע” שנודף ממנו מבית־־הסוהר – מה יאמרו ה“אדונים החכמים” עלי? "מה היתה לכם יעקב? היאך נפל בפח כזה? אני לא אוכל להרים ראשי ולהביט בפני הרבנים. והיא, סטלה, אומרת שהוא נכנס עמוק ללבה… רוצה לאמור ברור, שהיא אוהבת אותו מאוד, אם כך… אם כך… אם אני מונע אותו ממנה אני עוקר לבה… ואם איני מונעו – אני עוקר לבי. לפיכך אני בוכה, איך לא אבכה? בין כך ובין כך בכה נבכה…
ירדה שוב דומיה כבדה במושב כדומית ציפייה שלפני מתן גזר־־דין לשבט או לחסר.
עבר רגע ארוך מאד, עד שנתברר לה, כפי הנראה לסטלה עד היכן דברי האב מגיעים, אז נשמע קולה של סטלה רך ושלו:
ישמרני אלוהים, שהוא יוריד דמעה בגללי. האני אגמול לאבא, אהוב לבנו, עטרת ראשנו, צער ויגון. חלילה לי. ימחול לי, אדון אב, אם אגיד, שהחשבון שלו, שאמר: בין כה ובין כה בכה נבכה – חשבון טעות הוא. חשבון שלי נכון יותר. אמת, שאמרתי שהבחור נכנס ללבי, אבל אני רואה ברור – אמרה בחיוך – שהוא, הבחור, יצא מלבו של אבא, אם כך – נכנס מכאן – מלבי – ויצא משם מלבו של אבא – ואין דמע ואין אנחה.
אמר אביה כשפניו מאירות־תמהות: שיָצָא מלבי –זאת אמת פשוטה, כיוון שלא נכנס כלל, אבל שיֵצֵא מלבך לאחר שנכנס, האם לא ישאיר שם, חס ושלום פצע או מכאוב בצאתו?…
אמרה סטלה לשון קצרה: אל ידאג אבא, אני אסדר את לבי… קם האב ונשק לסטלה במצחה, זו הפעם הראשונה מאז היתה נערה בוגרת ואמר: יהי רצון שתזכי למזל עליון כפי שאת ראויה לו.
ו. בינתיים 🔗
שבוע ירדוף שבוע וארבעה שבועות דרכם שמצטרפים לחודש. עבר חלף כל חודש אייר ועדיין לא עלה ביד סטלה לסדר את לבה וכל כמה שהיתה מתאמצת להסתיר עצבונה ולהלוך ולשיח כמשפטה אתמול ושלשום, לבל תהא מצערת ומדאיגה את המשפחה וכל שכן את אבא – פן חלילה ימר לו וירע לו – עד – לא יבוא ולא יהיה – יחלש ויחלה, בכל זאת צליל דיבורה ודרך עשייתה גילו סתרי ליבה, מה גם בשבתה שעות ארוכות על החלון לבדה, שוכחת מקומה וזמנה כצוללה בתהומות יגונה.
ובני המשפחה סופם שהרגישו ברעתה והיו עיניהם רואות וכלות: אוי להם מעלבונה של הבת ואבוי להם מצערו של האב, כי האב בעצמו כבר ראה והבין כי מר לה, מר לבת, כי לא עלה בידה לסדר לבה כאשר רצתה. ואם כך – אנה הוא בא? ואנה היא באה? אי המוצא? ומה יהא סופו של דבר?
ואף שהלך־הרוח השורר בבית מעצבות, משממון ומיאוש נשאר צפון בין כתלי הבית – כי אמרו אל ייגלו הדברים ברבים, גם לא לקרוב משפחה, בתקוה כי יעָרה על סטלה רוח ממרום ויחזרו הימים למסלולם – בכל זאת ניגלה כבר הדבר לאיש זה בלא שאיש יידע כל עיקר שנגלה.
אותו דוק עצבות, שהעיב על אור פניה של סטלה, נגלה מרחוק ובמוקדם לעוסמן הפחמי. בשבת סטלה שעות ארוכות בחלון לבדה, היתה ישיבתה עצמה מעידה על שינוי, על תמורה נדירה, שחלה בבחורה: היא יושבת לרוב כמכונסה בתוך עצמה; ובין עוסקת במלאכתה, ובין יושבת בטלה, ראשה רכון לרוב, כאילו על צווארה מונח עול ובעת תרים ראשה ותביט ארוכות למולה, כאילו דוק, דק מן הדק, יעיב פניה כאד העולה באור הצח מאדמה מוצפה מים רבים…
בימים אלה – בעל כורחו היה עוסמן מתכיף מבטו, שלא כדרכו, אל החלון וכל שהביט וראה – לבו המה ונפשו דאגה: מה קרה? מה זה ועל מה זה? מה בידו לעושת למען ידע?
בימי שכנותו הרבים מול החלון לא דחפוהו רגשותיו כלפי היפהפיה מעבר לתחום רגש הערצה ועונג הראייה ומעולם לא הגיעו, ולא ניסו, רגשותיו לעבור מתחום זה והלאה, לא בתנודת־ראש או יד ולא כל שכן במלה או בהגה־פה. אף לא הרבה שיחה עם בני המשפחה זולת ברכת שלום לעת בוקר או ערב.
ועתה בראותו את אשר יראה, מה בידו לעשות? אל מי יפנה? איכה יפתח פה ומה ידבר?
ביום הרביעי או החמישי לראותו התמורה בדמות הבחורה, מתוך דחק הרהוריו – בלא מחשבה ברורה – קם משרפרפו ופנה לעבר חנות האב. היתה השעה קרובה לשעת הצהרים. משהגיע לסמוך לחנות – ראה שני לקוחות ליד החנות – וחזר לאחוריו. משהסתלקו, צעד והגיע ליד החנות כשלבו דופק כילד נבהל, עמד ולא פתח פיו. מתוך תמיהה כל שהיא פתח לו כָם יעקב: יומך מאושר, יא עוסמן, מה רצונך?
– כן, חכם יעקוב, ומאושר יומך, הנני… “יעני” (כלומר) סתם… פשוט… אני אומר: האם אין אנו שכנים הרבה שנים בשלום ובכל טוב?…
– כן, נכון, אמת, השבח לאל.
– האם חל בינינו –לא יאבה אללה – איזה יום־קדרות או מרירות?
– לא לא, לא היתה כזאת ולא תהיה, ברצון האל, אין לנו שום סיבה להתלונן, שום סיבה, לא ראינו ולא שמענו ממך שום מעשה, שום דיבור – השבח לאל והנעימות לך…
השתהה עוסמן תחתיו כתוהה ומהורהר – ואחר אמר: “טוב, כָכָם יעקוב, זה הכל… אין כל דבר… שלום עליכם”… פנה והלך לו.
הוא חזר בצעדים נחפזים לחנותו, כמי שנס ממערכה כבדה, ישב על שרפרפו רכון ראש כמוכיח ומייסר עצמו: הן הסכיל עשה, איכה הלך בלא דעת, בלא לחשוב מחשבתו עד סופה? היאך דמה לדבר אל האב על בתו? מה לו ולבתו? הן יכול היה האב לבוז לו: מה לך אתה ולבתי? – מה טוב כי הפסיק שיחו וחזר – השטן דחפו לקראת מחפורת… תודות לאל כי חמק עבר ופסח עליה בשלום…
ואולם למחר ולמחרתיים, ככל שמבטי־עיניו שבו והבחינו בפניה של היושבת בחלון אותה חזות עגומה, כהה, כצל הנופל על משטח בהיר מענן כבד, שבה גם דאבת לבו להמות בו ולהציק לו לבלי נשוא: מה זאת עולל לבת? מי עולל? עד מתי יעתם אור פניה? מי יגלה לו תעלומה זו? עד מתי תסבול הבחורה? והאומנם איש מבני המשפחה אינו רואה דבר? או רואה וקצרה ידו להטיב?
ובאחד הימים ההם, בשעת בוקר מאוחרת עבר אחי סטלה, מאיר, דרך חנותו של עוסמן ומאחורי גבו כשישב על שרפרפו כדרכו. משהגיע מאיר סמוך לחנות בירך את עוסמן ברכת שלום של בוקר, כרגיל.
מסתבר, שעוסמן היה באותם הרגעים שקוע ראשו ורובו בהרהוריו על צרת הבת. וכשפתח לו אחי הבחורה בברכת שלום, מיד קם עוסמן משרפרפו, קד לו קידה קלה דרך כבוד והשיב לו שלום ברוב נימוסין. וכיוון שלא היה כל לקוח בחנות באותה שעה, צעד עוסמן צעד אחד בכיוון דרכו של מאיר ואמר לו: מחול על כבודך, יא כוואג’ה מאיר, והרשני לשאלך דבר – אם לא אהיה מטרידך.
– הואל נא, הואל נא, עוסמן, אני נכון.
– זה דבר… זה, כלומר, דבר…
– שפיר, שאל נא, אם רק אוכל להועיל לך, אשמע ברצון.
– לא… לא… פשוט… אני רציתי לשאלך… על שלומך ושלום האב ו… בני הבית… כולם.
– השבח לאללה – כולם בשלום… מה פתאום תשאלני?
– ככה…יש עוברת מחשבה בלב אדם… דאגה…
– לא, שבח לאללה, אין דאגה, הכל בבית בקו הבריאות.
– טוב טוב, יהיו בשלום ובבריאות. “אל תקחני” (אל תתרעם עלי) ככה עלה לי בלבי… מחילה, שלום עליכם.
כמו אתמול שלשום, גם היום חזר וישב על שרפרפו עגום ומאוכזב. גם הפעם לא יכול להעלות שמה על שפתיו לדבר על עצבונה. וטוב ששלט על עצמו ולא הזכיר שמה ועניינה וגם צר לו מאוד שלא יכול להזכיר דבר…
ז. חידה רודפת חידה 🔗
כל אותם הימים – ימי חודש אייר כולם – שסטלה היתה שרויה בעצבונה ודכאונה, ביקש אביה בכל רצונו ומאודו לסדר את הבת בהקדם עם בחור שיתקבל על דעתה ועל לבה ועמד בקשר עם שדכנים הגונים ומנוסים.
וכשהוצע לו סוף סוף “דבר הגון” והביא את הענין לשיחה ולבדיקה בפני בני הבית ובפני סטלה, השיבה לו תשובה שמשתמעת הימנה חיוב ושלילה כאחת, משל למטבע כשרה־שלמה, ממדינה זרה, ששם עוברת לסוחר ובמקום אחר פסולה. וכך ענתה סטלה בעניית לשון: מכאן ולהבא כל בחור שימצאהו אדון אב טוב והגון בשבילו יהיה טוב והגון בשבילי…
האב לא מצא און בנפשו להעיר דבר מטוב ועד רע, אולם לאחר מכן בינו לבין נות־ביתו אמר: דברים אלו, שענתה לי סטלה, כמו להב־סכין טענה בלבי, שאני גרמתי לה שעקרתי אהבה שלה מלבה. ואשתו השיבה אמריה לו: אל יהא לבו כבד עליה, הן לא מרעת לבה דיברה, אמת שבלבה אמרה… הגם על זאת תאשם?
לאחר ימים מספר, משעשה, כנראה, האב חשבון נפשו בסתר לבו, כששבו ודיברו בבית בפרשת שידוכים בכלל, מצא האב, הקמצן בדיבורים והרחוק מבידוחים, הכרח לעצמו להשמיע דברים שהם ספק בדרך קלות־ראש ספק בכובד־ראש; ואני, מכאן ולהבא – כך אמר – מוכן אני לתת זכות הבחירה לסטלה, שהיא תבחר מבין אלה שעוברים דרך החלון וכל שתמצאהו היא לטוב והגון בשבילה – יהיה טוב והגון בשבילי…
והיה האב מצפה לתשובה מפיה של סטלה אולם סטלה התחמקה בדברים סתם ולא השיבה כל שהוא של ממש.
ראה האב עצמו כעני ששולח ידו לפני אדם לקבל נדבה – וזה הופך לו עורף והולך.
ובעצם ימים עגומים אלה, ימים ללא תקוה לשינוי – מזל לטובה, נפלה לפתע שמועה בין לילה, והיתה השמועה תמוהה כחידה ומרה כלענה לסטלה ולמשפחתה – וזו תוכנה: הבחור נסים שבח ארס לו בתו של רב, חבר בית־־דין (ח"ר דוד נדב) בשלהי חודש סיון. בת זו – כמה “חיסורי מחסרא” בה: היא רחוקה מיופי כרחוק חמה מארץ והיא קרובה לסוף העשור השלישי בחייה (כאומדנם של הבריות) ולפי דבריהם של אלה מבין הבריות, שיודעות הכל לפרטי פרטים, תהיה החתונה מהרה, בשבת נחמו, והזוג יעברו לגור בחברון, ששם יפתח הבחור בית־מסחר “מודרני”.
ועתה צא, בן אדם, ופתור חידה זו: מה ראה בחור יפה־תואר זה, שרבות בחורות היו מאחלות לעצמן חתן כמוהו לקחת לו בתולה זקנה, לא נאה ולא מהוללה בשום מעלה ולאבד במזיד כל תקוה לזכות – ביום מן הימים בסטלה שאהבתהו בכל לבה? (ודאי ידע הבחור הכל מפי אותה בת־גיסה, סולטאנה), ומה ראה רב חשוב ונכבד לקחת לו לחתן בחור שסוף סוף אינו כל כך “שמן זית זך?” ואם סתם בריות היו מופתעות ותמהות לשמע זו החדשה המשונה, על אחת כמה סטלה ומשפחתה. מה קשה ונורא עלבונה של סטלה שהחליפה הבחור בזיבורית שבבנות!
וכבד ומר היה לבו של כם יעקב אמאדי: איכה יוכל עתה להביט אל פני בתו, שהוא גרם לשבש מזלה, שהרי אותו בחור שהוא דחהו בשתי ידיו נמצא כשר וטוב בעיני רב וגדול בישראל – איכה יוכל לשאת עיניו אל פני בתו?
ובאמת, שני ימים עשה האב ככל שיכול, והתחמק מהיפגש במושב המשפחה פנים אל פנים עם הבת.
ביום השלישי (חמישי בשבת היה) לעת ערביים, משידע שסטלה יצאה אל אחת קרובות המשפחה, עלה מן החנות הביתה לשתות ספל קהוה כפי שנהג לפעמים. הביאה לו נות־ביתו הקהוה ואמרה לצאת למטבח לעבודתה. אמר לה: קחי לך ספל קהוה ושבי. שבה וישבו שניהם ביחידות.
פתח ואמר לה: מה אומרת סטלה? כיצד מרגישה עצמה?
– לא אומרת כלום. מה יש לה לומר? רק אתמול שלשום, כשסיפרו שהענין שריר וקיים והחתונה שלהם תהיה בשבת נחמו – היו דמעות זולגות מעיניה. אנחנו נחמנוה בדברים – אבל היא לא דיברה דבר.
– ואת לא ניסית לקחת דברים עמה ביחידות? עמך היתה ודאי מדברת.
– מה אדבר אליה? מה אגיד לה?
– שהיא תדבר… שהיא תאמר מה שבלבה עכשיו…
– אם לא אדע אני מה אדבר אליה – איך אדע לעשות שהיא תדבר? שמא מוטב, שהוא, כאב, ידבר אליה… הוא יכול יותר ממני…
– לא, יקרה, אני לא… “אין לי פנים”… חושש אני שבליל שבת כשתיגש “לנשק היד” – לא אוכל להתאפק… בצערי… ואמנם בליל שבת לאחר קידוש, בטרם תיגש סטלה אל אביה שררה בחדר דומיה רבה, כמו בעת שמצוי בחדר, אחד חולה אנוש…
משקרבה סטלה אל אביה הקדים ושם שתי ידיו על ראשה ואמר בנחת: אל תקחי צער עמוק בלב… את מבינה… אני… שוגג הייתי… מובטחני שמהשמיים יתקנו הכל, שלא יהיה לבך כבד עלי…
– לא אדון אב… אני כפרה בעדו… איני מצטערת הרבה: אם כזאת היתה האהבה של בחור זה אלי, אין הוא ראוי שאצטער עליו… ירדה על לב כל בני הבת הרווחה.
*
משיצאו ימי בין המיצרים – שבו שדכנים ודיברו על לב כם יעקב על בחור פלוני ואלמוני ופלמוני עד שקיבלה גם סטלה דעתו של אבא על אחד מהם.
עד מהרה נערכו האירוסים בראש חודש אלול, והחתונה נקבעה, שלא כרגיל, בעיצומו של החורף – בחנוכה, אלא שעצם בחירתה של סטלה היתה כחידה כפולה ומכופלת: הבחור – נפתלי תירמי – אמנם בן סוחר אמיד הוא ויש אומרים עשיר ממש הוא, אבל מה ראתה סטלה בו? הרי זה בחור גבה־קומה, גבו קצת מקומר, פניו – לא תואר להם ולא הדר ו“בסך הכל” הוא בחור מכוער – וכלום תמו בעיר כל הבחורים? – מה פשר כל אלו הדברים? וטרם יספיקו הבריות ליישב כל אלו ההדורים ורק נכנסה סטלה לחופה, כפי שנקבע בחנוכה כדת וכדין ובתשואות, במחולות וגיל והנה – שבועיים בקרוב לאחר החתונה, כשההורים של סטלה ישבו שניהם לשתות קהוה של שחרית כדרכם, הופיעה ונכנסה סטלה לפניהם, בידה חבילה לא קטנה, לגבי אשה כבודה כמותה, פניה חיוורים־עגומים. מיד פתחה ב“בוּאינוס דיאס” (ברכת–שלום בוקר) ואמרה: “אין כל רע, לא קרה אסון, אבל אני לא אוכל… ימחול לי, אדון אב, נסיתי… נסיתי…” ובקול חנוק מבכי קראה: לא אוכל… זה לא בן אדם… זה… זה… בהמה… אוי לי… לא אשוב שם לעולם! הטילה עצמה על הספה, השקיעה ראשה בכר והתייפחה בבכיה.
אותה שעה עמד האב כפוף גב, הביט אל בתו בעיניים תוהות, בפיק ברכיים – ופיו בלום. אם שיער או לא שיער מהו בעצם שברה של הבת ומה שם יקרא לו, אבל הבן הבין: לא הוא, האב, יכול לדעת מפי הבת מה זה ועל מה זה. ואז בקול כנוע ונדכא אמר לאשתו: דברי את עמה, שתגיד לך מה, מה קרה?..
ויצא לחנות.
נקל לשער – מה רבה המהומה ומה רב הרעש, שהטילה “בריחה” זו בקרב כמה חוגים בעיר. אם סתם כלה תברח מבית חתנה תוך שלושים יום לחתונתה, תסעיר רוחם של הבריות, תגדיל תמיהה ופליאה, תרבה לחישה ונחישה ותפטור לזות–שפתיים מנה אחת אפיים, על אחת כמה וכמה כלה יפהפיה כסטלה, מחתן יוצא דופן כנפתלי תרמי. ודאי שרבו כמו רבו המתווכחים והמתדיינים – נחלקו לשני מחנות: אלה המקורבים והנוטים למשפחת החתן מזה ואלה המשתייכים למשפחת הכלה מזה. ראשונים אמרו: החזר יחזרנה בעלה אליו כמו שמחזירים סוסה שבעטה והשתוללה – ברסן וברצועה, שכן, הוא הבעל, הוא השליט ואין לה אלא שתי דרכים: או שתשוב אליו לחיים, או שתלך לשממון, לבדידות ולזקנה. גט לא יתן לה לעולם. קצר וחד. והאחרים אמרו: יש דין־תורה בישראל ובית דין יכפה אותו עד שיאמר רוצה אני.
וגם לאחר שהובא הענין פעם ופעמים לפני בית דין (בישיבות בדלתיים סגורות) היו הקולות מנסרים בקהילה בכל מרירותם שבועיים ושלושה.
ולבסוף, כשהזמין בית־הדין את שני הצדדים לשים קץ לענין המעוות – היתה רוח אחרת במושב.
“צד החתן” נראה הפעם מאופק ושקט מיד לכניסתם לפני בית־דין פנה החתן בעצמו לרבנים (לא כמו בישיבות הקודמות, שהיה אביו טוען ותובע) ואמר בלשונו הכבדה: אני מסכים לתת הגט. שיכתבו ויתנו לה, אבל כתובה אני לא נותן.
שמעו הכל הודעתו והיו מביטים איש בפני רעהו תמהים: אם שרויים הם בחלום או בהקיץ…
הרבנים שאלוהו כמה שאלות כדי לברר נכונות הודעתו. משחזר ועמד על דעתו – הורו מיד לכתוב את הגט.
בו ביום נשלח הגט לסטלה על ידי שליח בית דין.
ודבר התהפוכה בלב החתן לפתע – נשאר כחידה סתומה ימים רבים.
בבית המשפחה רשמו יום קבלת סטלה הגט לזכרון תמיד: י' אדר א' תרס"ח (1908).
ח. בחיפזון 🔗
למחר ולמחרתיים וגם לאחר חודש וחודשיים היו הכל, סטלה, משפחתה והקרובים להם בחינת מחלימים אחר מחלה קשה, שנהנים מן המנוחה והשלוה כנפשם, שובעם. איש לא העלה על דעתו עתה דבר על “סידורה” של סטלה. מי שהתעורר משכרונו משתייה מופרזת, כלום יושיט ידו מיד לכוס משקה משכר?…
ואולם לאחר ארבעה חדשים מעת גירושיה של סטלה, בעיצומו של חודש סיון, לאחר תפילת “מנחה ראשונה” מבעוד יום (שכך היה נוהג כם יעקב אמאדי להתפלל כל הימים), עם צאתו מבית הכנסת, ניגש אליו חכם דוד פרירה, תלמיד חכם מסויים, בין שלושים לארבעים, והוא ידוע כשדכן מכובד ומצליח בכל “ענין” שלוקח בידיו ואמר לו מפיו לאזנו: ימחול כ' יעקב, נסור לשעה קלה ל“חזניקה” חדר של רשות חולין ליד בית הכנסת), יש לי ענין חשוב בשבילו.
צעדו יחדיו לחדר, שכרגיל חשוך ברובו ואילו בשעת ערביים נגוהות שמש חודרות בו דרך חלון גדול, שסמוך לתקרה. סגר חכם דוד הדלת אחריו, ביקש מכ' יעקב לשבת בספה ישנה שבמקום והוא משך אליו כסא מן המצוי וישב לפניו.
חכם דוד, איש גבה־קומה קצת, שגבו כפוף קצת ואפו מעוך גם הוא קצת והוא אהוד בכל זאת לבריות, הן בגלל תורתו והן בגלל קלות לשונו ובדחנותו. הוא מגלגל אמריו עם איש שיחו מתוך גלגלו שרשרת קטנה סביב אגודלו.
משישב פתח ואמר: ראשית כל נאמר: בינ“ו עמ”י עש"ו2, בשעה טובה ומוצלחת. נשלחתי לר' יעקב מטעם בחור נחמד וטוב, חרוץ ונבון, לבקש את ידה של סטלה היקרה, ולפי הרגשתי וחוש פנימי שלי – הוא הוא מזלה; ותמיד החוש שלי מאה אחוז נכון.
– שפיר, חכם דוד, מי הוא?
– ודאי ר' יעקב שמע שמו ואולי מכירו… נסים שבח.
כ' יעקב חייך חיוך קל, שחשב שח' דוד מלגלג עליו משום מה ואמר: באמת, מי הוא?
– אני אומר לו: נסים שבח.
– נסים שבח? הלא זה התחתן לפני אולי שנה בערך עם בת הרב דוד נדב ואמרו אז שעקר לחברון – ומה רוצה לומר כבודו?
– כל זה אמת, דבר דבר לאשורו, אבל לפני שלשה חדשים בערך נתן גט לאשתו, אחר כך חיסל את העסק שלו ועלה ירושלימה. ואגב: כל השנים שחי עם בת הרב, לא היו חייהם כתיקונם. לדברי הבריות לא הרע לאשתו ולא הציק לה בכלום, אלא שהיה לה בעל של כלום… והוא נפרד ממנה בלי ריב ובלי שאון. ועוד אומרים, שהמליץ עליה לאחד בחור ישיבה שם – ולא עזב את חברון עד שהתארס אותו בחור לה. אכן נסים שבח זה בחור קצת משונה, אבל נפלא, נפלא מאד…
כ' יעקב קם משום מה ממקומו, מראהו היה כמשותק, ודאי מתוך אובדן עצות, חדלון אונים וקפאון חושים – כך עמד מחריש, משמים, כמה רגעים.
חכם דוד פתח לו: כלום גם עתה סובר כ' יעקב לסרב לבחור?
כ' יעקב נשאר דומם.
חזר חכם דוד ואמר בקול רם יותר, כמי שמבקש לעורר ישן: אני שואל את כ' יעקב: כלום אומר הוא להשיב פני הבחור ריקם גם עתה, אחרי הכל?
כ' יעקב היה אמנם כמתעורר, ישב תחתיו ואמר: לא לא, איני חושב לסרב… אני חושב… על כל זה… כל אלו הסיבובים.. איזו סיבובים! איזו פלאים! חידה בתוך חידה בתוך חידה… אפשר כל זה מידי שמים? גלגולי הבורא יתברך? חכם דוד בעל תורה, יודע ומבין טוב ממני – האין לחשוש? איני מסרב… אני חושש… אין לבי שלם עמי…
– מפני מה חושש כ' יעקב?
– יש לחשוש מ… מענין כזה… פלא כזה… אני חושש עתה מ“עין הרע”, ויותר יש לחשוש מ“לשון הרע”, של הבריות – מי יוכל עתה לסתום פיהם של הבריות? מי יודע עד היכון יגלגלנו הבריות בלשונם ועד מתי? ולבי הפוך עלי…
– אי משום האי – לא קשיא. יש עמי עצה. מפי הבחור שמעתי שרצונו לעקור למצרים לאחר החתונה בשעה טובה ומוצלחת – אם כ' יעקב והמשפחה מסכימה כך, שם בקהיר מקוה הבחור להגיע ל“מעמד”, לפי ידיעות ומכתבים שבידו. ובכן – כשהזוג יהיה רחוק מעיני הבריות מהרה יאלמו שפתי הבריות. עצתי, איפוא, יודיע נא כ' יעקב את הבשורה הטובה לסטלה ולבני המשפחה – וישאר הכל בסוד גמור. תוך חודש ימים תכינו כל הדרוש לנסיעתם לקהיר. אז תסע כל המשפחה (גם אני אסע עמכם) ליפו. שם נערוך החתונה כדין וכהלכה שבעה ימים תמימים ומשם יפליגו למצרים. ובשביל המשפחה אין המרחק עד קהיר גדול – מכאן לקהיר נוסעים תוך ארבעים שעה – ואפשר אחר כך להתבקר מהכא להתם והתם להכא – וה' ישפות שלום וברכה.
אמר כ' יעקב כשפניו אחוזים מראה־דאבון: אף על פי שפרידתה של סטלה מעמנו היא כעקירת ציפורן מהבשר שהיא בת־זקונים שלנו, בת טובה, נאה ונבונה – הרי רואה אני, דרך זו טובה מכל דרך אחרת – וה' יעשה הטוב בעיניו.
לאחר ששה שבועות בערך הוצאה כל “התכנית” לפעילות: ביום ט' לחודש אלול תר"ע (1910) הפליג הזוג למצרים.
ט. סוף שהוכיח את תחילתו 🔗
דוקטור דוד נבון, מי ששימש כפקיד גבוה בממשלה, איש כבן שבעים, עטור זקן גזוז נאה, שמעוטו עדיין כהה, וגזרת קומתו הבינונית עדיין זקופה לגמרי, התגורר בשנת 1960 בדרומה של תל־אביב בבית גדול בן ארבע קומות בפנה שבין שני רחובות. הבית, כשאר הבתים שבאותם רחובות, לא הדור ביותר ולא פחות הדור מבתים אחרים, גם גינת הגדר לא פחות נקיה מיתר גינות הבתים.
אולם מצד אחד לבית, רחוק קצת מהכניסה הראשית, עמד כל הימים צריף פשוט, לא נאה, כהה־מראה, אבל שלם בבנינו וראוי לשמו; עם זאת כל הימים עמד משום מה ריק, ללא שימוש וללא דיור. איש לא ידע ולא שאל מה הסיבה: אם לבעל הבית לא איכפת, לזולתו מה איכפת?
וסוף סוף הגיע יום ובאה תמרה במקום: סביבת הצריף טואטאה, האדמה רובצה, דפני הצריף נוקו מאבק, בשני החלונות הקטנים תלויים וילונות נקיים, דקים מוחזקים כהלכה בסרטים נאים – משמע היתה גאולה לצריף על ידי דייר והיתה גאולה לדייר על ידי הצריף…
באחד הימים ההם, בשעת בוקר מוקדמת, ירד דוקטור נבון מביתו לטיול בוקר, כמשפטו כל הימים, ב“שדות שרונה” שהפכו קמעא קמעא לרחובות של כרך גדול. כשיצא מפתח הכניסה ונטה שמאלה לעבר השדות, ראה דרך גפּת הגינה אשה רכונה על יד פתח הצריף, כשהגיע סמוך לצריף נזדקפה האשה במלוא קומתה הגבוהה ועמדה למולו. נראתה אשה קשישה, בעלת קלסתר־פנים לא רגיל. פניה לא הבליטו אותות זקנה, אלא כעין עתיקות, משל לשמלה משובחה־יקרה שלא הגיעה לבלייה אלה לדהייה… באותו הרף עין שהסתכל בה כמו נרעד לבו. שהה תחתיו שניות מספר והסתכל ישרות בפניה, היא עמדה רגע קל בפני מבטו – ואחר הורידה עיניה; אז חזר לאחוריו, נכנס דרך הגינה סמוך לפתח הצריף ופנה אליה בבקשת סליחה רבה, אם תואיל להגיד לו מה שמה ומאין באה?
– השם שלי סטלה.
– ושם המשפחה?
– שבח, סטלה שבח.
– כך? ובכן, את סטלה דאמאדי, שכנתנו בירושלים מימי נעורינו… איזו פגישה? איזו הפתעה!
– ומי אדון?
– אני גם כן ירושלמי… תכף אזכיר לך –
– אבל למה יעמוד בחוץ? רוצה יכנס? בקשה, בקשה –
נכנסו. ספה לא ארוכה, נוסח מזרחי–ספרדי; שלשה כרים שעונים על הקיר, מכוסה שמיכה נקיה צבעונית, שולחן נמוך. מרבד פשוט, נקי, שטוח במחצית רצפת הצריף. שלשה שרפרפים קצת גדולים. בפינה מחיצה קלה, מכונת פרימוס, כלי מטבח מעטים. זה הכל.
ישבו. האורח על הספה והיא על שרפרף למולו. מיד פתחה היא בסליחה וביקשה לדעת מה שמו?
– אני דוד נבון. הייתי אז, בשעת חתונתך, נער גדול כבן שש־עשרה שבע־עשרה… את זוכרת אותי?…
– ודאי, איך לא? הייתם שכנים בחצר השניה… היינו רואים כל יום ויום…
פתאום הפסיקה שיחה והתחננה בלשון איספניולית: סלח נא לי, איני יודעת עברית, תן לי לדבר ספרדית, הלא עמך יכולה אני לדבר כבן אדם ולא לגמגם כחצי אלמת… ודאי אני זוכרת ואת משפחתך ואחיותיך, הן היינו מתראים יום יום ומתבקרים כמיודעים קרובים. אבל אתה השתנית כל כך, גדלת, גבהת ועם הזקן והמשקפים – לא הכרתיך, ואתה הכרתני אף על פי שזקנתי ונשתנתי.
– אכן השתנית אבל את הרבה פחות זקנה משנותיך…
– טוב, עתה אין זה מעניין כלל… אני כל כך שמחה מפגישה זו. הן אוכל לדעת מפיך כל כך הרבה על הקורות בירושלים בתקופה כה ארוכה – ארבעים וחמש שנה – אם רק תרצה בטובך לספר לי… אבל תנה לי ואכין לך ספל קהוה מהמין שלנו, כן?
בשעה הקלה, שהכינה את הקהוה סח לה קלות וחלקות מאותם ימי נעורים בירושלים על שכנים ושכנות, על בחורים ובחורות על קורותיהם ועל גורלם, על אירועים עגומים וקשים וכן על ענינים משמחים ומענינים, וכן הפתיע אותה כשסיפר לה, שעוד אחרי חמש שנים שנסעה היא, לקהיר, זוכר הוא, כשנכנסו פעם אל הוריה ואל אחיה מאיר – הראו לו ולמשפחתו צילומים מהדירה “של הבנים בקהיר”, דירה נאה בקומה שלישית עם שתי גזוזטראות וכן צילום מהחנות הגדולה של נסים ברחוב ראשי בקהיר והוסיף וסח לה על הקורות בירושלים בכלל בשנות מלחמת העולם הראשונה, על הרעב והפורענות שגברו בירושלים, על פטירתם של הוריה וסיים שיחתו בדברים אלה: אבל עוד שמור עמי אירוע מופלא לאין שיעור שקשור ישר עמך, והיה שקוע בנפשי כמעט עד שכחה ורק על ידי פגישתנו זו, צף ועלה עתה בזכרוני – וזהו בשבילי הפלא הטמיר שבפגישה זו –
– מהו זה? מהו?
– אספר לך, אבל עלי לדעת גם כן משהו מכל אשר עבר עליך, מה התמורה הזו בחייך? כיצד אַת כל כך בודדה, ובמצב כזה… האין לך משפחה, בנים, בנות, קרובים?
– אינני בודדה, יש לי שלושה בנים ושתי בנות. הבנות נשואות ומסודרות פה וטוב להן. הבנים – הגדול כבר היה נשוי בקהיר – הם נמלטו לאיטליה (במתן שוחד בסך עצום). השני התחתן פה אשתקד והולך ומסתדר. הצעיר עמי פה בצריף. הוא פעיל מאד וידוע בספורט פה. זה מקצועו, מקצוע חדש פה, הוא מתגאה בו. הוא בחור טוב, ישר, אהוב לחבריו. בתקופה הארוכה למגורינו במצרים היו לנו הרבה שנים טובות, טובות בכל המובנים. לא רק לנו – לכל היהודים. מבחינה חמרית – רבים באוכלוסיה היהודית היו אמידים. אפשר שלשה רבעים מהאוכלוסיה היו אמידים: סוחרים, פקידים, סוכנים. היו גם עשירים גדולים מאד לא מעטים. עניים היו מועטים מאד. ומבחינה חברתית – סתם יהודי היה מכובד בעיני המצרי ויהודי אמיד, היה בעיני המצרי כאזרח עליון בלא להזכיר לו זאת כמזכרת עוון. אלפי יהודים אמידים גרו ברחובות ההדורים של קהיר, בין החברה הנכבדה המצרית ולא הרגישו שום הרגשת זרות. אנחנו, למשל, גרנו ברחבה הגדולה, שממול “עבדין” – זה ארמון המלכות, בין כמה עשרות בתים מסביב, שגם בהם גרו יהודים. ממרחק מאתים מטר בערך ראינו כל מה שמובא לארמון ומוצא מן הארמון וכן כל מי שבא ויוצא. וכן ראינו יום יום כמעט, בשעה ארבע לפנות ערב, כשבאה המרכבה של הרב הראשי חיים נחום, שנתקבל על ידי הזקיפים כשעלה אל המלך פוּאָד לשחק שאח או דומינו כמשפטם כל הימים. ואנשים שהיו להם מהלכים בארמון סיפרו שהמלך היה מחבבו ומכבדו כחבר “שוה בשוה”.
המצב התחיל להשתנות, כמובן, אחרי המפלה שלהם והנצחון שלנו בפלסטין. אז התחילה השנאה מפעפעת בסתר כנגד היהודים ואילו אחרי מפלת סואץ פרצה השנאה והיתה כארס מחלחל בכל אשר פנינו ובכל אשר עשינו. אף משרת הבית הכושי, שהיה לפנים כל כך קשוב, כנוע ואדיב, היה כבר מעיר הערות עוקצין ואף מלגלגל ומושיט לשון כלפי בני הבית, כאילו בסתר אבל בצורה שתיראה במידה כל שהיא… ואי אפשר היה לפטרו: אגודת המשרתים איימה בגלוי לנקות נקמתו – וחיינו הפכו לגיהנום.
– ולא העליתם על דעתכם, בשנים הטובות שעלול המצב להשתנות ולא חשבתם לעלות לארץ?
– היהודים בכלל וגם יהודי מצרים עצמם – תמיד היו מזכירים את ירושלים והגאולה באהבה רבה – אבל לא חשבו ולא העלו על דעתם לעקור ממקומם. אבל כמה משפחות ירושלמיות חשבו בכובד ראש על עליה, ואנחנו גם במשך השנים חסכנו סכום לא קטן לשם השתקעותנו בארץ (אגב, אני ונסים בקרנו פעמיים בארץ בשנת 1925 ובשנת 30 ושאלנו וחקרנו לאפשרות העברתנו לעתיד הקרוב). אבל התמורות באו עלינו כתהפוכות חרבן – רוב הממון החסוך הלך לאיבוד. אבל אני כשלעצמי, גם בשנים הטובות ביותר תמיד הייתי נתונה, או טעונה, בזכרונות, באירועים ובחוויות מימי נעורי בירושלים. כל אימת שהייתי רואה מראה מן המראות, אם מראות נוף מגני סביבות קהיר, או מן העתיקות המופלאות של מצרים היו מתעוררים בי רגשות געגועים וכיסופים למשהו בדומה לדומה שבירושלים… איך אבאר לך, דוד? הנה: היש יותר עצום וכביר ממראות הניל בזרמיו, בפלגיו הגדולים בכפרים הגדולים מסביב? וכשנזדמנתי לפעמים לפני פלגי מים אדירים אלה – מה הייתי זוכרת? הייתי זוכרת את פריצת ביריוב (באר־איוב) בכפר סילואן (השלוח). בעיצומו של החורף היה פורץ הנחל, וביום שבת היינו יוצאים אלפים אלפים ויורדים אל סילואן לראות במים הנובעים ומפכים פה ושם וניגרים לכל העברים – אינך זוכר? הלב היה מוצף שמחת עולם מראות קילוחי־מים אלה, מתפתלים כזרמי־כסף חי… והשמים… הכחולים עמוק עמוק (במצרים אף פעם אין עומק כזה לשמים) השמים מורידים מבול אור אור… אתה זוכר? והר הזיתים מזה, וההר השני מזה (איני יודעת מה שמו) היו כזקיפים ענקיים, אלהיים, השומרים על הגיא קטן, על שטח ערוגות הירק הגדולות כגודל כל הגיא של כפר סילואן, שהיו שטוחות וערוכות כמרבדים, אבל לא כמרבדים שצמחו פשוט, מן האדמה, אלא שירדו ככה, מושלמות בירקותן ויופין ישר ממרומים… ימים כאלה…
– הגידי נא, סיניורה סטלה, האם גם בעלך נסים היה רגשני כמוך לזכרונות ירושלים – ואגב: לא הזכרת כלל מתי ואיפה נפטר בעלך, האם שם או אולי זכה לעלות לארץ עמכם?
– הו, על נסים האהוב כבעל, כאב, כאדם, לא אגמור בשעות רבות אם אתחיל לספר, אבל אניח זאת אולי לפעם אחרת. אספר לך רק על פרידתו המופלאה מאתנו, כאיש קדוש, טהור. הוא נפטר במוקדם בשנת 53, בן 64. היה זה בליל שבת. בכל ליל שבת, אחר הסעודה, היה נוהג נסים כל השנים לקרוא לפנינו מספר אגדה, – ודאי אתה יודע: סיפורים וענינים מהתורה ומן החכמים הקדמונים שלנו – דברים מתוקים – מופלאים. אתה אולי יודע, נסים בבחרותו לא למד תורה הרבה. הוא לא היה ידען, אבל היה לו לב כמו מעיין של אהבה ליהדות, ליהודים, לירושלים לארץ ישראל – ואחר כך למדינת ישראל. הוא היה קורא בעברית ומתרגם לנו, לבנים כשהיו צעירים ולי בספרדית. הבנים אהבו מאד את אביהם, שמעו לקולו ומילאו אחר דברו. כשהיה קורא בליל שבת, שעה, שעה וחצי, היו רתוקים על ידו ומקשיבים לדבריו בכל לב. ואהבו לשמוע במיוחד – גם אני עמם – כשהיה קורא לפנינו “מספר אגדה” “מיתתו של משה”. לפחות פעמיים בשנה היה קורא לפנינו זאת ואיך היה קורא! במין חן כזה, במין רטט לב, שהיה תופס את נשימתנו וכל שורה ושורה שהיה קורא היתה עוברת עלינו כנגיעת חשמל – והוא בעצמו היה מתרגש… ולפעמים היה קורא ודומע… קורא ודומע…
והנה באחד מלילות שבת – והבנים כבר היו אז “גדולים” והיו מוזמנים לחגיגה שלהם והלכו. נשארנו לבדנו. אז אמר לי נסים: בואי אקרא לך “מיתתו של משה”. אמרתי לו, טוב מאד. הבאתי לו הספר. ישב והתחיל קורא כדרכו לאט במותק קולו אותם דברים… כאילו היו חדשים… מבריקים, כאילו היו בוקעים ממעמקי לבו… ובעודו באמצע הסיפור נפל הספר מידו והשעין ראשו בכר… בו ברגע ראיתי בעיני היאך פרחה נשמתו… אל תשאל… אל תשאל מה היה לו, ככה אבד לי נסים בין רגע ממש – במיתת נשיקה.
– וכשעברת הנה עם הבנים – אני מתאר לעצמי ודאי מתוך מאמצים וסכנות – האם לא מצאת קרובים, ידידים מימי בחרותך בירושלים, שיכלו להקל לכם להסתדר פה?
– לדאבון לב, רבים נפטרו, מעטים מצאתי. שמחתי מאד, שמצאתי בחיים את אחותי הגדולה ממני – השאר כולן נפטרו – אחותי הגדולה זקנה אמנם, אבל יש להם בנים ובנות ונכדים הרבה. נפגשתי לפני שנתיים גם עם קרובה בת גילי שהיתה אהובה עלי מאד, היא היתה אז נמוכה וצנועה, עכשו היא שמנה כרבנית, היא באמת נשואה לרב אחד. היא זוכרת כל הקורות מימי בחרותנו לפרטי פרטים – כאילו קוראת לפני מתוך מגילה, היא שסיפרה לי אז, באותם הימים על נסים; היא סיפרה לי דברים על שנת החתונה שלי – מה שאני בעצמי לא ידעתי, לא שמעתי.
– כמו מה. למשל?
– היא זוכרת עד עתה שקראו אז, בחורים ובחורות, לאותה שנה, “שנת החידות”: איך נסים התחתן עם בת החכם איך פתאום אני התחתנתי עם אותו נפתלי, איך נתגרשתי איך גירש נסים את אשתו הראשונה – עד שנתגלו “הפתרונות”.
– גם אני זוכר שקראו לאותה שנה שנת החידות, אבל חידה אחת לא נודע פתרונה, רק לי ולאחי הצעיר ממני נודע אחרי שנים מספר – וזה בעיני הפלא שבפגישתנו זו –
– מה חידה זו?
– החידה היא: איך הסכים בעלך נפתלי, שאיים בכל תוקף שלעולם לא יתן לך גט – וכאשר בא לבית־דין נאות מעצמו, מרצונו, ונתן את הגט? מי גרם לשינוי כזה פתאום? מה היתה הסיבה?
– כולנו חשבנו שאבי, עליו השלום, נתן הרבה כסף לצדקה לעניים וערך “לימודים” בכותל המערבי והתפללו שהשם־יתברך יהפוך לבו של אותו טיפש.
– טוב, זה – כמו שאומרים לא הזיק – אבל מה שהועיל לשנות לגמרי את המצב – היה דבר אחר, היה זה פועלו של אדם אחד.
– איזה אדם?
– זה היה עוסמן הפחמי.
– עוסמן הפחמי? אותו פחמי שממול החלון? מה פתאום? מה זה רוצה לומר?
– ובכן, שמעי והשתוממי: שבע, או שמונה שנים לאחר שנסעת למצרים, לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה – בשנה הרביעית לאותה מלחמה אני ואחי הצעיר היינו חיילים בצבא התורכי בארם צובא – חלב – שם שהינו כמה חדשים. באחד הימים בא גדוד חדש מאנשים מבוגרים, שהגיע השעה לגייסם גם אותם. היינו אני ואחי מהלכים ברחוב מרכזי ליד גן שבעיר – והנה לקראתנו הלך עוסמן הפחמי לבוש מדים ורובהו על שכמו. הית הפגישה נלבבה. מיד לקחנו הצידה ואמר שברצונו למסור לנו משהו חשוב; והוא סיפר שבזמן הויכוחים והאיומים על הגט שלך ארבו הוא וחברו בלילה אחד לנפתלי בדרכו לביתו מחוץ לעיר ואיימו עליו שאם לא יתן “טלק” (גט) לסטלה – ירצחוהו נפש. וביארו לו, שאם יגלה את הענין לממשלה, ודאי ייאסרו אותם, אבל הוא נפתלי, לא יגמור חודשו: חברים אחרים יחסלוהו. ואם יתן גט – הם לא יספרו לעולם הסוד הזה. והנה עתה – אמר עוסמן – הולך הוא למלחמה ואינו יודע אם ישוב הימנה. הוא חשב ביום מן הימים לספר זאת לאביך א לאחיך, אבל לא זכה. עכשו הוא מוסר לנו, שאנו מקורבים לכם – ורק שישלחו דרישת שלום באשר היא שם מאתו. והנה בא היום הזה.
– מה אתה אומר? אותו פחמי, שישב שנים על שנים מול החלון ולא העיף מעולם מבט עקום ולא עיוה פניו מעודו, לא בניד־עפעף ולא בניב־פה! לך ודע איזה אדם היה זה, וכמה תהיה חייב לו… ולא תוכל לגמול לו דבר… דבר…
ראה, הפגישה הזאת אתך הוסיפה חיות לי ותוכן לחיי – הרבה הרבה תודות לך.
– מעתה, לאחר שאשוב מטיולי, אקחך למעלה לביתי, תכירי את רעיתי, בני ובנותי ויהיה לך ביתי כביתך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.