א. גביר כי יחשוק בתורה

לפי תואר שמו, לפי מעלות רוחו ולפי מראיתו היה כוואג’ה רחמים מזרחי דמות נדירה, כמעט חידה, בירושלים העתיקה לפני ששים־שבעים שנה. הגע בעצמך: איש בעל קומה גבוהה, מלאה, כדי שני אנשים כמעט, כרס בולטת במידה ניכרת; לבוש תמיד, גם בימות החול, קומבאז משי מבריק, יקר, מעיל ארוך מבד משובח ותרבוש אדום גדול על ראשו; עור פניו שחום, זקן גדול יורד על חזהו; על ידיו, זרועותי וצואריו שפע שערות שחורות צפופות – ואילו עיניו אחוזות נצנוצי אור כעיניהם של ילדים ופיו תפוס בעת שיחו בחיוך טוב, חינני, ביישני כמעט (במיוחד במושב תלמידי חכמים). ואף על פי שהוא עשיר גדול, סוחר בעל שם ובעל משרה מטעם המלכות – ענוותן הוא כאחד העם, מסביר פנים לכל אדם, אוהב הבריות ולבו מלא רחמים עליהן, כפי שאומר הפתגם הערבי: “איסמו בג’יסמו” (שמו בגופו – כשמו כן הוא) ואכן ידוע לכל שידו פתוחה תמיד לכל נצרך ומעולם לא השיב פני דל ריקם.

ועם שהוכר ונודע בין תלמידי חכמים שבעיר, שהגביר בעל תורה הוא (וגם פשוטי עם, משסיפרו בשבחו אמרו בהתפעלות: “והוא יודע גמרא!”) עם זאת, היה הגביר עצמו מסמיק ומתבייש כנער, כש“החכמים” היו קוראים לו בכוונה – במעמד סוחרים ונכבדים – ח"ר¹ רחמים ולא כוואג’ה כדי להודיעו ולהודיע לשומעים לאמור: אחינו הוא, בחכמים יתחשב.

ופשיטא, שלא עלה על דעתו של הגביר לשנות מלבושו, לא איצטלא דרבנן ולא מצנפת כל שהיא, אלא, כאמור, תרבוש רגיל חבש כאחד הסוחרים וקומבאז לבש כאנשי חולין.

ודאי, המכין מצעדי גבר, הקים גבר כמוהו אל על. ברם, היכן שרשו של שתיל מבורך זה, כיצד צמח ומתי והיאך התפתח?

מוצא אביו מעיראק (הגביר בעצמו נולד בירושלים). בן יחיד, בן זקונים היה לאביו, בין ארבע אחיות. אביו סוחר קטן היה בירושלים, אך ירא ה' גדול היה, אבל לא זכה לראות בשמחת גידול בנו. זמן קצר לפני הגיע הנער לגיל בר־מצוה נפטר האב לבית עולמו. והנער – נער. רק התחיל לטעום טעמה של תורה בדף של גמרא, נאלץ לצאת את “הישיבה” ולשאת בעוּלה של פרנסת המשפחה. בתחלתו שימש כנער שליח בבית מסחר. לאחר שנה־שנתיים פתח לעצמו חנות־סידקית קטנה (אמה רוחבה ואמתיים אורכה). משהגיע לבחרוּת עסק במסחר מכולת, ואחר מכן – במכולת בסיטונות. כשנשא אשה עבר לרחוב הסוחרים הגדולים שעוסקים בעניני ממון וחלפנות בדומה לבנקאות.

ויהי האיש הולך ועולה מרמה אל רמה, מחיל אל חיל ובהגיעו בין גיל־הכוח – שלושים – לגיל הבינה – ארבעים, כשנקבעה דמותו ומלאה צורתו ונודע כבעל עסקים גדולים עד לידי קבלת חוזי־הספקת מזונות לחיל המצב שבעיר (יחידת־צבא בת 250–300 חייל), גדל מאד כבודו של כוואג’ה רחמים בעיני הבריות. המון העם היה מגלה דעתו בענין זה במשפט קצר רב משמעות: "איל דה אַקוֹמיר אל עסקיר (הוא נותן לאכול לצבא) הווה אומר: "מעין שכתוב: “הרחב פיך ואמלאהו”. הוא ממלא אלפי פיות (ואילו פיות!) מזון יום־יום, כל הימים – הן דרוש לכך מעיין־ממון!

ברם, אין עינם של הבריות רעה כל עיקר בעשרו של הגביר הזה. אדרבא: הכל מצדיקים רווחיו והצלחותיו, שמגיעים לו לפי רוב צדקותיו.

אך, אם דרכי עשרו ועסקיו היו ידועים וגלויים – כמה שעשויים להיות גלויים לעיני הבריות – הרי רכישת תלמודו, היינו: ידיעתו בתלמוד ממש – רכש בהסתר דבר, בסוד כמוס מעיני הבריות.

מנין לנו? – משיחות שבינו לבינה, בין הגביר לבין רעיתו, בדבר תשוקתו… זה תלמודו.

נוות־ביתו של הגביר בוליסה בייה, ראויה וזכאית היתה לגביר, כדרך שאומרים: “מכסה (מדוייק) לסירו”. שכן, מידות גופה ומידות רוחה היו דומות לשל בעלה: מן החזות החיצונית דומה היא בגובה וברוחב לבעלה (כמובן, ביחס ובמידה פחותים, לפי עדינותה של אשה) וכן חזה גבוה והולם למידות גופה. עיניה יפות, מאירות וחן רב נסוך על פניה ועל צחוקה. ואילו מידות רוחה – דיינו שנזכיר בקיצור: הללו היו כעין “גזרה שוה” לשל בעלה: גם היא ענוותנית, רחמנית וותרנית היתה. ויש כי העניקה מתת־ידה לאיש דל, או לאשה אומללה וצירפה גם דמעה מעינה מרחמנות, כשם שגם הגביר בעצמו, יש והזיל דמעה מעינו, על חוליו של אדם או על אסונו, בהגישו ליד המבקש נדבת לבו.

בכן, כשהגיע, כאמור, לראש המעלה והיה מטופל בעושר, בכבוד ובתהלה, היה מתאונן רע באזני נוות־ביתו, כפעם בפעם, שלבו לחוּץ בקרבו ונפשו ריקה, יען חסר הוא עיקר העיקרים: שמחה שבנפש – והיה מאריך ומסביר לה מה בין שמחה שבלב, שהיא שמחה שבגוף לבין שמחה שבנפש, שהיא שמחה רוחנית, עילאית; וכיוון שלא זכה ללמוד תורה, היינו: גמרא שהיא גורמת לשמחה שבנפש, – לכן נפשו עגומה עליו ואין נחת בלבו ואין טעם ליום־יומו.

אשר היא אשה, בתחילה היתה משיבה לו דברים קלים בעלמא כגון: ודאי, שהתורה הקדושה נותנת שמחה ללבו של אדם וגם לנפשו… יהי רצון שהשם יתברך – יראה ללבו ויידע סוף סוף הגמרא… או שאמרו לו, שהיא בטוחה שמן השמים ישמעו לתחינתו – וגם לתחינתה, שאף היא מחננת לשמים – ויפתחו לו שכלו ויבין כל הגמרא לעומקה.

ברם, כל שעברו הימים, ראתה שבעלה תפוס יותר ויותר בצערו: כל שמזדמנת לו שעה פנויה בבית – לוקח הגמרא, משקיע עצמו בה כדי שעה או יותר ואחר קם כשפניו עגומים – נפולים כמי ששב משדה מערכה מוּכּה ומדולדל.

באחד מימי הקיץ, כשבא הגביר בשעה מוקדמת בין הערביים הביתה, ישב עם רעייתו בגזוזטרת החצר לרוח היום. אחר כך קם ולקח הגמרא בין ידיו. חששה הגבירה, ששוב יפול בעצבות כדרכו. ביקשה להסיח דעתו מלימודו ואמרה לו: יגיד לי, כן יחיה, לא התקדם מעט בגמרא במשך השנים האלה?

תמה בעלה לדברה והשיב לה בחביבות: לא, יקירתי, את לא יודעת מה זאת גמרא. כשאני לומד לבדי גמרא, משול אני למי שרגליו כבולות באזיקים, צועד צעד קטן ונופל… והדרך ארוכה כארכו של עולם… או, משל: יושב אני ולומד בחושך לאור נר קטן והנר דולק רגע ונכבה להרבה רגעים, דולק רגע ונכבה ואין סיפק בידי להגיע לראיה של ממש.

וכך היה מוסיף וממשיל לה כמה משלים כדי להסביר לה טיבה, עומקה ועצמתה של הגמרא וסיים שיחו ואמר: “ואני לדאבת לבי, אפילו ב”חיתוך הדיבור" של הגמרא אני מתקשה… מתקשה… אַת מבינה?…

– בחיי ראשי – שאיני מבינה כלום, אבל אל יחשוב שאיני רואה בצערו כל הימים. אני רואה ולבי דואב עלי. אבל לא ידעתי ולא אדע מה עצה אעוץ לו ומה דרך אבור למהלכו? כלום אגיד לו שילך לבית המדרש לעת כזו – בגיל כזה – ללמוד גמרא? שמא ישכור לו “חכם” אחד שיבוא אליו בבית וילמדנו תורה, אבל כלום יעזוב עתה כל עסקיו, עניניו, חשבונותיו, ויעסוק בתורה? ובעצמו של דבר, היאך יתכן שישוב אדם בגיל 37 להיות בחור בן 17–18?

השיב לה: אני יודע שאשה טובה אַת וחכמת־לב ואַת דואגת בלבך לבעלך. אבל טוב, שדברים שבלבך אמרת בפיך וגלית דעתך ומחשבותיך. אף אני אגלה לך דעתי: כל הימים מהלך אני ומחפש עצה ודרך איכה אגיע לחפצי. והרי בימים אלה דוקא גמרתי בדעתי את אשר עלי לעשות: כיוון שאין אני יכול ללמוד ביום – כפי שאמרת – מרוב עסקי, והתחייבוֹיותי וכו' – הרי עלי ללמוד בלילה, שלוש־ארבע פעמים בשבוע, לפחות שעתיים כל פעם, אבל איני יכול לילך אל תלמיד חכם ולא שיבוא אלי, שכן יוודע הדבר ויפורסם ברבים – ואיני רוצה בכך בשום פנים. לא משום שאני מתבייש, חלילה, בלימוד התורה (אם כי יש מעט בושה בכך מחמת גילי) אלא איני רוצה בפירסום מחמת חשש שמא לא תעלה בידי ולא אזכה לידיעה של ממש – והרי אהיה משול למי שישב ימים על ימים ליד סלים מלאים פירות, קליפותיהם אכל ותוכם לא נגע…ולמה אהיה לקלסה בפי ליצנים ויושבי קרנות? לפיכך גמרתי אומר לקנות או לשכור חצר קטנה, שיהיו בה ארבעה־חמישה חדרים, בשלושה נגור אנחנו ושנים אשכיר לתלמיד חכם מובהק במחיר פעוט ואשלם לו שכרו על מנת שבלילות, ביחוד בלילות חורף, אני נכנס אליו יושב על ידו, מתאבק בעפר רגליו, לומד מפיו כל דבר הקשה ממני ומתרגל להלוך בטוחות בעצמי – כך שנה־שנתים־שלוש – ואז אין אדם מאושר כמוני בארץ. אמנם לגור בחצר קטנה עם שכנה אחת, עלול הדבר לגרום לך קצת שעמום, קצת בדידות אבל לגבי דיבור, שקול כוחה של אשה אחת ככוחם של עשרה גברים – אמר דרך בדיחה.

– הלואי שימצא חצר נאה ונוחה בשביל משאלתו – ואני אסתפק אפילו בחצי שכנה.

ב. בגאות

אחר שבועות מספר אירע ברחוב היהודים ענין שהיה רחוק מחשקו של הגביר כרחוק מזרחה של העיר ממערבה, אולם בסופו של אותו ענין נגלה, שהיה קרוב לעניינו של הגביר כעינו האחת של האדם לעינו השניה:

בקצה רחוב היהודים נמצאה “מעצרה” (בית־הבד) לזיתים ולשומשומים. לעתים היה נכנס לבית הבד תלמיד חכם ישיש ח"ר שמואל נסים וצלוחית גדולה בידו לקנות שמן זית טרי או שמן שומשומים, והאיש גדול בתורתו, ענוותנותו וטוהר מידותיו והיה “שני” בבית דין גדול שבירושלים.

לימים נכנס לבית־הבד וצלוחיתו בידו והיה עומד על המקח מחמת שהמוכר (הפעם היה בעל בית הבד בעצמו – אַבּוּ־עיד) דרש מחיר גבוה מן השער העומד בשוק. בדרך המשא והמתן נתכעס הגוי והפליט דברי בזיון נגד הרב ונגד היהודים. נצטער הרב הרבה ואמר לו בקול מתון ורועד: ראה, אבּו־עיד, אני לא פגעתי בכלום לא בך וכל שכן לא בעמך ואתה בזיתני ובזית את עמי; אני לא אשיב לך בזיון, אבל אעתיר לה' שבני עמך בעצמם יבזוך כפי שאתה ראוי – יצא והלך לו.

עברו כמה חדשים והדברים נשכחו מלב אבּו־עיד ומלב הרב.

באחד הימים, בראשית הקיץ, משהחשיך היום, הופיע אבו־עיד לביתו של הרב שמואל, לא רחוק מבית הבד, דרש בשלומו בכבוד והניח לפני הרב כד שמן זית. פתח ואמר, שבא לבקש מחילה ממנו על העליבו אותו יום ב“מעצרה”, משום שנתקיימה תפילתו של הרב לתומה… ממש…

– מאי משמע? שאלו הרב ולא יסף מחמת רוב תמיהתו.

סח לו אבו־עיד, אשר לפני שבועיים נסע לעזה, עם חבר מרעיו חמישה סוחרים, כולם רוכבים על סוסים ונשקם עליהם. שעתיים בערך לפני הגיעם לעזה, בראשית הלילה, קפצה מתוך מארב כנופיה גדולה של לסטים, הקיפום בין רגע, כשאקדוחיהם מכוונים לכל אחד מהם על חזהו, בעוד שנים מהם פרקו מעל הסוחרים נשקם, שנים אחרים אסרו אחד אחד מהסוחרים בחבלים בידיהם וברגליהם, שדדו מהם כל כספם, למעלה ממאה לירה זהב, גם לקחו מבגדיהם כל אשר חפצו ואולם אותו, את אבו־עיד, הפשיטוהו כל בגדיו מכף רגל ועד ראש ולא השאירו לו אלא כתונת קצרה לבשרו. כששאלם מתאפק מזעמו: למה יתעללו בו עד כך? (כאן אמר אבו²־עיד: אני חייב להודות על האמת כפי שהיתה), הם ענו לי: יען… יען אתה “מלעון רזיל” (מקולל שפל). בו ברגע עלה בדעתי מה שאמרת לי כבודך, שבני עמי ישפילוני… יבזוני.. כפי שאני ראוי… אמרתי בלבי: “באלוהים, קללת ‘החכם’ היא, שהשיגתני היום”. אני רואה בעליל שהנך איש צדיק, קדוש, והריני מבקש מחילה ממך וברכה מפיך.

אמר לו ח"ר שמואל: לא אני צדיק וקדוש, אלא אלוהים ישתבח ויתעלה, הוא צדיק, הוא קדוש והוא שומע שוועת עשוקים. אבל עכשיו אתה צדיק כיוו שחוזר אתה בתשובה ואצלנו כתוב: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, וכך היה משדלו בדברי בינה ומוסר ולבסוף אמר לו: יהי רצון מלפניו שישלח ברכה במעשה ידיך וראית טובה ושמחה בחייך.

יצא המוסלמי מנוחם ומפוייס מלפניו.

הענין נודע בין הבריות והדברים נתגלגלו, כטבעם של דברים מאיש אל איש והגיעו גם לאזני כוואג’ה רחמים מזרחי.

והגביר שמר את הדבר. ואף־על־פי שהיה רוצה לממש רעיון שעלה בדעתו בעגלא ובזמן קריב, האריך אפיו והמתין בסבלנות כחודש ימים מאז עלה אבו־עיד אל ביתו של ח"ר שמואל נסים.

אז כונן צעדיו כוואג’ה רחמים בכוונה, שיפגש עם אבו־עיד ברחוב (לא הלך אליו, שאין זה לפי כבודו של הגביר ולא הזמינו אליו מחשש שיראה המוסלמי פגיעה בכבודו) אלא כבדרך מקרה נפגשו ברחוב וביקש ממנו הגביר, שיואיל ויבוא למושב־שיחה למחרת היום בבית הקהווה של היווני ניקולה סמוך לשער יפו.

הסכים לו הגוי מפני הכבוד ושאלו כבדרך אגב: הפגישה לשם מה? – לשם עסק טוב – אין שא אַללה (אם ירצה ה').

למחרת היום בעת הפגישה, ואחר הקדמות נימוסין משני הצדדין, אמר הגביר: אני מכיר את חצרך הגדולה, היפה והנהדרה שליד “המעצרה”. אני יודע שאין בכל החצר הענקית אלא שתי דירות בנות שלושה חדרים כל אחת – דירה אחת בקצה החצר מזה ודירה שניה בקצה השני. ברצוני להציע לך, אם רצונך בכך שתמכור לי החצר מכירה גמורה או, אם אין רצונך למכור תן אותה לי כ“חזקה”³ – נקוב המחיר – ואתנה.

אמר לו אבו־עיד מתון מתון: אחר המחילה מכבודך אצטער להגיד לך כי אין ברצוני ולא עלתה על דעתי לא למכור ולא להשכיר. החצר נחלת אבותי. לא אמכרנה לעולם, כל עוד אמצא לי ולביתי לחם לאכול ובגד ללבוש וגם ל“חזקה” לא אוכל להשכירה, כיוון שגרות שם עתה חמש משפחות (יש מחיצות קרשים עתה בין הדירות בגלל ה“חרים” (הנשים האסורות בגילוי פניהן), וריווח נוסף בסכום 10–15 לירות לשנה, אינו מוסיף ואינו גורע אצלי.

אמר לו הגביר: אני מבין ככל הראוי לרגשות לבך על נחלת אבותיך וכל הצדק עמך בדבר הזה, גם בענין החזקה – אין לי כל תרעומת על כבודך, רכושך הוא ורצונך קובע ואין לי כל טענה נגדך, אלא צערי אני גדול, שאף ענין ה“חזקה” לא עלה בידי.

– תמחול לי, כוואג’ה רחמין, אני, בעצם, איני מבין למה אתה רוצה ב“חזקה” זו? כלום זקוק איש כמוך, מא שא אללה (בלי עין הרע) לקצת ממון משכירות שלושה ארבעה חדרים? שהרי ודאי אתה רוצה לגור בדירה אחת ולהשכיר שאר החדרים. או יתכן, שתגור לבדך, משפחה בודדה בחצר ענקית כזו?

– לא כן, אישי, אין אני רוצה בחצר רק להנאתי ולא אשכיר חדרים לשם ריוח, אלא הייתי רוצה להשכיר שנים־שלושה חדרים לאיש חשוב, זקן חכם מופלא, ישר ותמים־דרך, שגר עתה בדירה קטנה, חשכה כמעט, והייתי רוצה להסב לו קורת רוח ולתת דעתי עליו בימי זקנתו.

– מי הוא האיש? מה שמו?

– אם אגיד לך שמו של חכם יהודי – כלום תוכל להכירו?

– אתה אמור לי – אולי אכירו.

– שמו חכם שמואל נסים.

– זהו? אם כן זה ענין אחר. אני מכיר את ה“החכם” הזה, קרה לי ענין עמו לפני כמה חדשים. עכשיו קיימת בענין “החזקה” שאלה אחרת: שאלת חמש המשפחות שגרות בחצר, יהיה קשה עלי מאוד לעוקרן מדירותיהן.

– בעזרת האל – לא יהיה קשה. אני מוכן לשלם פיצויים למשפחות, חצי סכום שכר הדירה של כל משפחה: יש לנו פנאי לפינוי הדירות שני חדשים ומעלה עד “מוחרם”⁴. מהו הסכום שיעלו לי הפיצויים?

חישב אבו־עיד שכר כל הדירות ואמר: חצי הסכום יגיע לשש עשרה לירות זהב.

– אמר הגביר: הסכמתי.

אמר אבוּ־עיד: השתוינו; כתוב בבקשה החוזה לחזקה, רשום השכר לשנה פחות חמש לירות מהשכר כיום, כי ברי לי שהבית יתוקן ויישמר כראוי בידיך ואזכה גם אני קצת במעשה הטוב למען החכם הזקן – ובמוחרם תהיינה הדירות מוכנות לכם.

בעת פרידתם ביקש אבו־עיד מהגביר, שידרוש בשלום החכם ויאמר לו, שהוא, אבו־עיד, מצפה לקיום ברכתו של החכם ומאמין שתתקיים בחפץ האל.

למחרת היום, סר כוואג’ה רחמים בין הערביים, מבעוד יום, לבית ח"ר שמואל נסים, שהיה מופתע ותמה מהופעתו של הגביר בביתו, כיוון שהגביר לא היה מבאי ביתו ולא ממקורביו, אלא קצת קרוב־דעת היה ביניהם, כפי שהיה בין הגביר ובין כל עדת “החכמים” שבעדה כמעט.

מיד ישב סמוך לו, מבקש לצקת בצקון לחש אמריו ישר מפיו לאוזן הרב, והיה מגלה לו צפונות לבו וסח לו, פעם בדברי לגלוג ובדיחות, על חלומו לטפס ולעלות בסולמה של תורה… ופעם בדברי קובלנה על עגמימות שבלבו וריקנות שבנפשו – ככל שהיה רגיל לשיח עם זוגתו וככל שביקשו עצה ותושיה היאך להביא רעיונו לעשייה – ולבסוף סיפר לו במפורט היאך שכר החצר הגדולה של אבו־עיד ב“חזקה”.

כל אותה שעה, שסח הגביר לא הפסיקו הרב אף בהגה קל, זולתי בשאלה על מלה או פסוק, שלא שמע נכונה, משהתם דברו מיד השיב לו הרב ברגישות: אשריכם כוואג’ה רחמים⁵, אשרי יולדתכם. מסתבר שנשמה גדולה נתגלגלה בכם. ואני מוכן ומזומן לסייע בידכם, להשביע נפשכם בלימוד התורה לא פעמיים־שלוש בשבוע, אלא אפילו כל לילה וכל יום. ומובטחני שזכה תזכו בכתר תורה. ועוד נא, שזכותכם גדולה מזכותי, שאתם בבחינה מעשה (מם שואית) וגדול המעשה מן העושה – ועלי לגלות לכם דעתי עוד בענין הדירה: ראיתם, ששתקתי כל העת שדיברתם על העסק עם א⁶ dir=“rtl”>בוּ־עיד, משום שחששתי שמא יחשוב הגוי שידי, או ידיעתי, חס ושלום, היתה בעסק הזה. שאם כן – הרי נמצא שם־שמים וגם שמי מתחללים, כאילו ביקשתי בעקיפין פרס מידו על נס, שעשו לו מן השמים, אולו ואולי בגיני. אבל כפי שסיפרתם לי מהלך השיחה לתומה, נוכחתי, שלא נתתם כל מקום בדבריכם לחשש זה – ונחה דעתי.

אז יקום הגביר כשפניו מאירים נשק ידי החכם בחיבה ויצא מלפניו כאילו נושא עמו שלל רב, ששקול כנגד כל נכסיו.

ג. עד תכלית

פעמים, כשישב הגביר בבית החדש בין מקורביו לשיחת חולין, הוה חוזר ומעלה בפיו מעלותיה ויחודה של חצר זו, שמרווחה היא רוחת שטח, כשבעים־שמונים באמה, ורוחת נוף משני עבריה – מזרח ודרום – ועל הכל – מרווחה היא מקדושת תורתו של הרב ח"ר שמואל, שכן, שערו בעצמכם – היה הגביר מתפעם ואומר כשפניו קורנים מצהלת לב ועיניו מאירות משמחה שבנפש – שאדם יושב בחצר אחת, אם בביתו אם בבית שכנו, וגורף יום יום (שפיר יותר: לילה לילה) רווחים גדולים: גילויי־תורה, מאירי־עיניים דפי תלמוד יקרים מפז שבעתיים – ולא כלום… הכל בזכות חצר זו… בזכות בעל החצר (אפעלפי⁷ שהוא מוסלמי)…

מאותם ימים ולילות שנמשכו ארבע שנים תמימות, שהגביר קבל תורה מפי הרב (ואחר כך מפי בנו, ח' אליהו, שהיה תלמיד חכם מובהק), אין היריעה מספיקה לספר אלא כל שהוא: רגעים, או שעות או ימים אחדים מאותה תקופה:

בשנה הראשונה לשכנות בחצר, ליל שלהי טבת, קור ירושלמי עז. בשעת השעור בבית־הרב, במשך שעתיים־שלוש, גשמים עזים נתכים ללא חדול. עם גמר הלימוד מחכים להפסקת הגשם. ההליכה מדירת הרב לדירת הגביר, מקצה האחד של החצר עד לקצה השני, כשמונים אמה, תחת קילוחי הגשם ממעל וזרמי המים בחצר מתחת – אינה בגדר האפשר.

סוף סוף נפתחת דלת הבית של הרב. אור בהיר פורץ החוצה. גוש כביר, כאמתיים אורכו וכאמה רוחבו, עטוי ערמת מעטים, זז קדימה למולו לאור היוצא מן החדר, לברכתם של היושבים בפנים – ולא סגרו הדלת עד שנראה אור ממול מפתחו של בית הגביר.

הרב הישיש עומד על רגליו, ממלמל ואומר: מי שמו לגביר זה לקבל עליו טרחה כזו עד לסכנת נפש?… זו אהבה שבלבו לתורה, שמים רבים לא יכבוה, אשריו… אשריו…

למחרת היום סיפרה רעית הגביר לשוחרי ביתה, אשר אמש סחטה מן המעטים של “הסניור” מלוא הגיגית מים. ובאמת ובתמים כעסה עליו וגם אמרה לו: הכל יפה וטוב במידה, אבל לסכן את נפשו בשביל לימוד הגמרא, זה יותר מדי…

ומה ענה לי?

– “חביבה שלי, הרי על ידי כך יודע אני על מה אני חי… כך יש טעם לחיי… ומלבד זאת, מי אומר שאהבת ה' ואהבת תורתו מקיימים רק במזג אויר טוב?…”

– “כך הוא עונה לי וצוחק בחיבה”.

אותה שנה בשלהי אדר למד הגביר מסכת פסחים. באחד הערבים בשעה מוקדמת היה הרב שש ושמח, שהגביר הכין את הסוגיה ככל הראוי, עבר עליה לפניו תוך שעתיים, הבחין בעומקן של הקושיות והבין את תירוציהן ואילו בדיבור “תוספות” התקשה, כפי שעדיין היה מתקשה לעתים בדברים שצריכים עיון עמוק. המתין לו הרב רגעים ארוכים, וביקש ממנו כי יהפוך ויהפוך בלשון התוספות ויתן דעתו על כל מלה ומלה – ונתן לו שהות בלי הגבלה, עד שיבין לכוונת הדברים.

לאחר עשרה־שנים־עשר רגע: החל הגביר דיבורו בניחותא, דיבור אחר דיבור, כמי שמניח אבן על גבי אבן בקיר־בנין – עד שבא לשיאו. אמר הרב: יפה דרשתם, חכם רחמים, שפתיים ישקו.

אמר הגביר, כקטן שסח לתומו: ברגע זה מרגיש אני כאילו נולדתי מחדש. והיו פניו מאירות ועיניו צוחקות כמוצא שלל רב.

בדיבור “תוספות” סתם – ופתרו בשלמות.

אמרה רעיתו: “ברוך ה'. שיהא בריא ושמח, אבל כלום לא יש עוד דיבור תוספות סתום?”…

בראשית הקיץ בשנה השניה. למדו אז מסכת גיטין. יום שלישי בבוקר, הגביר לא ירד לבית הכנסת, התפלל “ביחיד” בבית. היה נחפז בתפילתו ואחר כך בעשייתו. נתנה דעתה הגבירה למעשהו היום ותמהה. שקלה בדעתה ושאלה כבדרך אגב:

– האין נראה לי שהוא נחפז היום מדי? או שמא אני טועה?

– לא, איני נחפז, אבל אפשר צודקת את… טרוד אני… כל הלילה היתה שנתי נדודה עלי…

– על שום מה? מה אירע? יהי רצון לטובה…

– אין כל פגע, חלילה, זה אך בענין תלמודי…

– וכי מה? שוב קשה עליו “התוספות”?…

לא, אמרתי לך: עתה… מוהרש“א… מין “דיבור” חריף, חד, חד – תרתי משמע: גם שנוּן, גם כמו חד חידה… בערב, עם ח”ר שמואל – לא תפסתי, לא הבנתי במשך הלילה התעוררתי פעמיים, הדלקתי אור ונסיתי להבין – קיר סתום! אמרתי: אשכים בבוקר כשדעתי צלולה ואהפוך ואהפוך, במוהרש"א – עד שאתפוס.

– שפיר, ה' יאיר לו הלב חלף אהבתו את התורה.

יצאה מלפניו ואחר רגעים מספר שבה וטבלה קטנה בידה: כוס קהוה בחלב ועוגה קלה, ואמרה: יטעם כל שהוא קודם שישכח עצמו ויצלול בימה של… זה… של המוהרש"א…

חייך לה לשמע דאגתה וברכה בחיבה.

ואמנם הפעם הטיב על ידי דעתו הצלולה לפתור את פירוש המוהרש“א במהרה – ועל פי הסתם מראש עם ח”ר שמואל, נכנס בה בשעה והשמיע לאזני הרב את הפירוש בשמחה ובצהלה.

… ובשלהי אותו קיץ, שוב בשעת בוקר מוקדמת, הודיע הגביר לנות־ביתו, שעליו להכין סוגיה קשה בשביל הלימוד בלילה עם הרב – ואל תתן, איפוא, לאיש להכנס להפריעו מלימודו. הוא עצמו כבר דאג וסילק כל מטריד ומפריע שעלול לבוא לבטלו מתלמודו.

טעם פת שחרית קלה ונסגר בחדרו.

כעבור מחצית השעה הופיע “שאוויש” (תת קצין) ומכתב בידו לכוואג’ה רחמים אפנדי.

נטלה הרעיה את המכתב ומסרתו לבעלה.

פתחו וקרא:

17 שוואל 1308 (1898, מאי 5)

ידידי רחמים אפנדי

ארצה להתיעץ עמך בענין חשוב. תסור אלי בהקדם חיש מהר.

רושאן

מפקד חיל המצב

אל קודס (ירושלים)

מסר לשאוויש אישור קבלת המכתב. הרגיע את הרעיה בדברי בטחון ושלום, שאין לחשוש – כפי שהוא מכיר את המפקד – מכל פגיעה רעה מצדו – וקם מיד, התלבש ויצא לדרכו לקסרקטין.

עליו לעבור מרחוב ביתו אל רחוב הבטרק (הפטריארך) ובקצהו, משמאל, נמצאת רחבה ושמה – הקסרקטין.

אגב: בכל פעם שהגביר נכנס לקסרקטין שני הזקיפים, שמשני צדי השער, דוגלים נשקם לכבודו בכניסתו וכן עושים ביציאתו. ויהודים, כל שהם מזדמנים ברחבה בשעה שהגביר הולך לקסרקטין, עומדים תחתיהם ומצפים לראות בשמחה ובנחמה כשמחלקים כבוד־מלכות לגביר, והיו אנשי בטלה שהיו ממתינים שעה ארוכה עד שיצא הגביר ויראו שנית בדגול הזקיפים נשקם בצאתו.

אותו היום ציפתה הגבירה שעות ארוכות עד שוב בעלה סמוך לחצות יום.

ישב ומיד היה מרגיעה, בדיבור קל, כמסיח לפי פשוטו, לאמור: "זה ענין חדש בשביל הצבא. לשם כך דרושים למפקד 50 נאפוליוניס זהב. הסכמתי להלוות הסכום בערבונות בטוחים וברבית נמוכה ביותר – ארבעה למאה – סדרנו, חישבנו, חתמנו – וחסל.

– אבל דומה אני, שהוא עיף הרבה ועצוב קצת… אולי משום שאין בעסק רוחים טובים… – מאימתי אַת דואגת לרוָחים שלי?… מיצר אני לא על הריוח המועט אלא על הזמן הרב שלקח מתלמודי. וחושש אני שמא שוב יקרעני מהסוגיה שלי –

– ומה לעשות? הרי אנוס הוא על פי רצון הקומנדן.

– אבקש ממנו, דרך ידידות, שכל שרות שירצה ממני מוכן אני למלא ברצון בשעות שלאחר הצהרים. – שעות הבוקר הראשונות אשמרן רק לתכליתי, לתלמודי.

ואמנם כך נמשכה “תכלית” הגביר ימים על ימים. לימודיו נמשכו כארבע שנים ללא הפסקה, וללא סטיה וללא היסח הדעת, זולתי, כמובן, ימים שפקדו “פגעי הזמן” (מחלות, אסונות, טרדות קשות וכיוצא בזה) את בית הרב או בית הגביר; וכבר השמיע ח“ר שמואל באותה תקופה לא פעם, שח”ר רחמים החזיק בסדרי תלמודו והספיק לרכוש רובי תורתו כאחד הבחורים שלומדים בישיבה שבע־שמונה שנים וראוי הוא – אם היה רוצה – להיות מועמד לסמיכות לרב, אלא, שודאי הוא אינו זקוק לעשות תורתו קרדום לחפור בו…

ואילו בשנה החמישית למגוריהם יחד נחלש הרב מדי ואז המשיך הגביר לימודיו עם בנו של הרב, חכם אליהו, שהיה תלמיד חכם מובהק וגם ממנו ספג הגביר במלוא כוחו מברכת תורתו.

ד. עקירה

בראשית השנה השישית למגורי השכנים יחדו, התערערה בריאותו של הרב ועד מהרה גברה עליו מחלתו – והוא אז כבן ע"ג שנה.

וביום ה' לשבוע, פרשת כי תצא, כשהחשיך היום אמר לבני הבית בקול חלוש, שלחץ כבד יעיק על חזהו ומוטב שיתנו לו ליטול ידיו. נטל ידיו ומלמל בלחש “קריאת שמע”; מתוך כך נסמך ראשו על הכר. לא עברו רגעים רבים, עד שראו בני הבית עין בעין, היאך יצאה נשמתו מתוך מלמול בפרשת שמע. –

הסתלקותו של הרב ודאי הגדילה האבל ורבה העצבות בלב רבים ובפרט בלב הגביר וגם גרמה בעקיפין ובמישרין לתמורות וחליפות בבית הגביר עצמו.

אמרו רז"ל: גזרה למת שיישכח. אמת. אבל עד שיישכח, לא יחדל מותו להדאיב לבם של קרוביו ומיודעיו – עד דכא, וכל שכן לבו של מי שנחל מן המת מתת־חסד שאין ערוך לה בשום הון שבעולם: ידיעה רבה, ערוכה ומסודרה, בתלמוד ובפוסקים.

ואמנם ימים רבים לא הוסחה דמותו של הרב מעיני הגביר. לא אחת סח לאזני שומעיו: יש, ולעת ערביים, כשיעלה במדרגות הבית והוא עיף ותפוס הרהורים – יתדמה לעיניו, שהנה יעלה ויראה את ח"ר שמואל יושב כדרכו לפתח ביתו, ומשנזכר שהוא איננו – עליו השלום – כמו ניתר לבו מחזהו ושעה ארוכה נשאר עגום ושבור־לב.

ואף אותו מוסלמי, אבו־עיד, שנשתלב במקרה בנתיבו של הרב לא חדל ימים רבים להעלות בפיו זכרו ושבחיו של הרב. ובימי “השבעה” עלה בין המבקרים המנחמים הרבים פעם ופעמים. ובאחד המושבים בין משפחת הרב והגביר, סח גם הוא את אשר בפיו על החכם, אללה ירחמהו – ואמר: עליתי אז לבקרו בחג ה“ערישה” (סוכות) שלכם, בשנה השניה, או השלישית, למגוריכם בחצר. עליתי כשעתיים לפני הצהרים, מצאתיו יושב לבדו בסוכה. לא היה איש בבית. קיבלני כדרכו במאור פנים והיינו משוחחים “כך”, מה שהעלו “המצבים” בפינו; ואני – אזכור נכונה – אמרתי לו כמו ברמז, בדיבור קל, שאני מצפה עדיין לקיום ברכתו: שאראה הצלחה ואושר בחיי (כפי שברכני אז, אחר ענין פך השמן…). שמע דברי ושתק רגע ארוך כמו נאחז במחשבותיו. לאחר מכן אמר לי לאיטו: "הגד לי בטובך, אבו־עיד, בן כמה אתה? תזכה לשנים רבות – אמרתי לו: בן חמשים ושתים.

אמר לי: אתה מרגיש עצמך בריא בגופך?

אמרתי לו: השבח לאל – בריא אני.

אמר לי: האם לא תידד השינה מעיניך לפעמים בלילות?

אמרתי לו: אודה לאללה – אני ישן מערב עד בוקר שינה אחת, בלא הפסק.

אמר לי: אם רצונך אמור לי מי הם וכיצד הם בני ביתך רעיתך וקרוביך.

אמרתי לו: אשתי צעירה ממני בשבע שנים, אשה טובה היא מאוהבת הרבה בזמרה ונגינה ולי שני בנים נשואים ושלוש בנות אחת נשואה ושתים מחכות למזלן, ועוד לי…

אמר לי: תודות לך די לי בזה… וראה נא, אבו־עיד, אם מנע אללה ישתבח ויתעלה, כל פגע ומחלה ממך ושום מכאוב לא יטרידך ולא יענך ורואה אתה אשתך ובניך בטוב ובנועם – ואתה מחכה לאושר? והרי אתה כבר מאושר. שער בעצמך, יא אבו־עיד, אילו היה הונך גדול פי מאה, מהונך כיום, והיה לך – האל לא יגזור – מיחושי ראש מדאיבים מתמידים, או מחלת מעיים קשה, שלא היית יכול לטעום שום מאכל שתאוה נפשך, או לו דבקה בך – לא תבוא ולא תהיה – איזו מחלה ממארת אחרת – מה טעם ומה שמחה היו לך מכל הממון והרכוש הרב? והרי אללה חסך ממך כל רעה וכל אסון וחוננך באשה טובה ובנים טובים – הרי אתה מבורך ומאושר, לא בזכות ברכתי אלא בזכות עצמך כיון שמעודך אתה בריא ומאושר במשפחתך ועל זאת אמרו חכמי היהודים: מי הוא (איזהו) עשיר? – השמח בחלקו, אפילו אם חלקו מועט, על אחת כמה וכמה, שחלקך לא מועט – כן יהא תמיד חלקך… כך היה סח לי כל אותה שעה ותפס לבי בשכלו ובטוב לבו.

משעברו הימים והצטרפו לחודשים וקרבו ימי סוף שנת האבל – עדיין הרבנית גרה בחצר ועמה בנה, חכם אליהו ומשפחתו. והימים הלכו וחלפו בדרכם של ימים, מהם ימים של טעם, מהם ימים של זעם, מהם – של שמחה ומהם – של אנחה.

באחד הימים, לפני תום שנת האבל, כשנתפנה הגביר מעסקיו מבעוד יום, היה יושב בחצר לרוח היום והרעיה ובני הבית סביבו: סח לה לרעיה דברים ואירועים מעניניו ועסקיו ואגב כך אמר, כמגלה לה צפונות לבו, שהדירה של ח"ר שמואל נתפסת בעיניו עתה כפינה מקודשה – יקרה, כיוון שבה ראה הוא, הגביר, אור עולמה של תורה וקשור הוא אליה, לדירה, בהרבה נימים שבנפש וקשה לו העקירה מחצר זו כעקירת הציפורן מן הבשר; לפיכך רוצה הוא להשאיר את הדירה לרבנית ואחר כך לחכם אליהו – והוסיף לאמור: ואנו, כמובן נישאר כאן ולמען תהיה לך “שמחת־שכנוּת” אציע לאבו־עיד שיבנה הוא, או אבנה אני, עוד דירה בת ארבעה חדרים פה לצידנו להשכירה לשתי משפחות הגונות.

מהשמיע דברים אלו ראה בעליל. כמו נתעוותו־נתכרכמו פני רעייתו והיא מאמצת עצמה לעצור דמעות שצפו בעיניה. מיד פנתה כלפי בניה (שלוש בנות שתים מהן נערות גדולות, בנות י“ד, ט”ז, נער בן י"ב וילד בן ז'), הטילה עליהם שליחות קלה להרחיקם עתה מן המושב.

משפנו הבנים והלכו להם פתחה הרעיה בזה הלשון בקרוב, בקול עצור מבכי:

– יראה נא, אדוני, הוא יודע אשר מעודי לא התערבתי במעשיו, לא בעסקי ממון שלו ולא בהוצאותיו, הוא בעל הממון – הוא בעל הרצון, אבל עתה שהבנות גדלו ועוד מעט יש לדאוג למזל בשבילן, מבקשת אני שישמע דברי: כל השנים, שהוא מזיל ממון כמים בשביל לימוד הגמרא – טוב, החרשתי. התורה – על ראשי, ח“ר שמואל – אדרבא, “זכותו יגן עלינו”; אבל עכשיו, הרי הכל אומרים, שכוואג’ה ח”ר רחמים כבר הוא “חכם” ככל החכמים, האם לא די כל הממון שהוציא וההפסדים הגדולים של שתי החנויות⁸ עם חכם אליהו? הימשיך שוב להזיל ממון כמים כל הימים ולבנות פה איזו דירה שהיא ונישאר תקועים פה לשנים? הלא כל העודף והיתר, שמוציא הוא על המשפחה הזאת – הרי מחסיר הוא מהבנות והבנים שלנו. וכלום ממון שלו ממעיין יוצא? הלא אין לנו נכסים של ממש: בתים, קרקעות, אפילו “נומירו”⁹ אחד, כמו שיש להרבה יהודים פשוטים – אין לנו. הוא – יסלח לי שאומר מלה אחת: – הוא כמו שיכור מהתורה, כי אינו רואה ואינו דואג לעתיד בניו, יסלח לי הרבה – אמרה מתוך חנק דמעותיה – רק פעם אחת החלטתי לאמור לו כל שאני וכל בני המשפחה כולם מדברים עליו כל הימים –

כילד שהלמו בראשו מהלומת פתע כשהיה משתובב־משתולל ללא חוק – והוא מתעורר, תמוה ונדהם למראה עיניו, כן היה מראה הגביר עתה למשמע אזניו. רגעים ארוכים החריש, כמו שב ושקל והעריך דברים ששמע מפיה. מסתבר, שהבין: דברים שדיברה רעייתו לא היום עלו בדעתה, אלא מחלחלים הם בלבה ובלב כל המשפחה – ימים רבים – כפי שאמרה – לפיכך צדקה היא ממנו כדעתם של רבים נגד דעתו, דעת יחיד; ובעיקר, לא רק דבריה יצדיקו דעתה אלא דמעותיה, שכן מעודו לא קרה לה שתוריד דמעות על מעשים שהוא עושה – אות הוא, איפוא, כי צדקה ממנו.

אז פתח דברו בקול שקט: אין בדעתי לעשות כל סידורים שלא ברצונך ורצון בני הבית. רואה אני כי צדקת ממני והכל על מקומו יבוא בשעתו בשלום.

בסוף אותה שנה עברו לגור בבית החדש ב“מידאן” (רחבה).

ה. בעקיפין

משכנו של הגביר עתה – שלוש שנים בערך אחר עוקרם מן החצר ליד בית הבד – נמצא בחצר גדולה ב“מידאן” (רחבה) שברובע היהודי, בבית מרווח ונאה שלושה חדרים, אחד מהם גדול כאולם, נשקפים אל מזרחה של ירושלים. הר הבית, הר הזיתים והר הצופים מתגנבים למול העין מן הגזוזטרה הארוכה של החדר הגדול.

אף המגורים בבית הזה, שנמשכו ימים רבים, היו בכללם חסויים באור הטוב והחסד. ההצלחה האירה פנים לגביר כאתמול וכשלשום. וכן ידו היתה פתוחה כאתמול וכשלשום לנדבה וחסד, אם כי יותר בעקיפין ובסתר מאשר בגלוי (מחמת מבטי עיניה הקובלים בדומיה של הגבירה, בתוספת ריגון וריטון של הבנות ואחר כך של הבן וגם של החתן).

ובכל זאת מטבעם ומדרכם של פגעי הזמן ומדוי־החיים, שאינם פוסחים אפילו על פתחי גבירים, גם אם הם טובים וישרים כגביר דנן: צער־גידול־בנים, בעיקר גידול בנות, ודאגה לעתידם הסבו הרבה יגון ומרירות למשפחה.

מסגרת סיפור זה אינה עשויה לכלול כל אשר קרה ונרקם בבית הגביר, ואין לנו אלא לרמוז רק על אירועים משפחתיים עיקריים, שהיו תוכנם ועניינם של חיי המשפחה באותן השנים כגון: משלוש בנות הגביר שתיים הראשונות בגרו וגדלו כמעט יחד (על אף הבדל שנתיים ומעלה שביניהן) ודוקא הצעירה גברה ועלתה בקומה ובגוף על הבכירה, וכן הצעירה דוקא היתה נאה וייעלת־חן והבכירה – לא כן…; וידוע עוד מימי קדם, כמו שנאמר: “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”. ויובן לכל כמה טרחו שדכנים למצוא חתן הגון לבכירה וכמה ממון משכו, וחזרו ומשכו ומהגביר, עד שאחד שדכן זריז וממולח מצא אברך נאה, בחור למדן לבכירה – ורבה השמחה וגדלה התשואה, אלא שאותו אברך משי חמק ברח למדינות הים ולא נודע מקומו איוֹ והבת הבכירה, הטובה והעדינה נשארה עגונה כמה שנים. ושוב היה הכרח להשיא את הצעירה, כי ציפתה הרבה בסבלנות לתור אחותה הבכירה, עד שנמצא לצעירה בחור נחמד, בן תורה ובן דעת ולוקח אחר כבוד אל בית הגביר ל“מיזה פראנקה” (שולחן חפשי) לאמור: להיות סמוך כל הימים על שולחן חותנו.

בו בזמן כמעט, הגיע לבגרות הבן, שהיה לבחור צעיר, שדרש ממון ללמוד לשונות ומדעים וממון הרבה לנסוע לחוץ לארץ “להשתלם” ו"לראות עולם, והגביר נדיב הלב לא יכול להתעלם ממשאלות בנו ונאלץ לספק לו די צרכו כראוי לבן גביר… ודי בקטעי רמזים אלה כדי לשער עד מה היו עניני הבית אצל הגביר יגעים ומייגעים אותן השנים – עד שהגיעו לימים כתיקונם.

עם זאת, עם חלוף גלי הסער והצער, לאחר בחירת החתן לצעירה, בחור וטוב, “מוצלח ונחמד”, בפרט שהיה מצטרף לעתים קבועות ללמוד עם החותן, שיא־שמחת הגביר בביתו – בכל זאת ראו והרגישו בני הבית, לעתים שרוחו של הגביר הצוהלה מטבעו, כמו הועמה, כאילו אירועים קשים שחלו בבית, במשפחה (הבת הבכירה עודנה עגונה) השאירו רשמים חזקים בנפשו של הגביר, כצלקת שנשארת בבשר, לאחר פצע קשה. לפיכך נוטה הוא לעתים לבדידות מחמת עגמימות, או לעגמימות מחמת בדידות, אולי משום שחדל לשים עיניו על משפחת הרב נסים זצ"ל.

באותם הימים אירעו, בזה אחר זה כמעט, שני אירועים בנתיב חייו של הגביר שגרמו לו נחת רוח והלך־רוח נעים וטוב לימים רבים.

האירוע הראשון הקל היה היה זה:

באחד מימות הקיץ בשבת הגביר לעת ערבים לבדו בגזוזטרה הנשקפת למזרח, נמסר לו מכתב, שהובא באותה שעה ־ וזה לשונו.

בע“ה ירושלים י”ב בתמוז תרס"ג

לכבוד הגביר המרומם, החכם המובהק

ח“ר רחמים מזרחי יצ”ו

אתינא למנדעי, שמונתה ועדה בת שלשה ת“ח, שכמ”ע (כבוד מעלתו) אחד מהם, שיבחנו ששת הבחורים הגדולים מישיבת “תפארת ירושלים” בהלכות שחיטה, ביום ט"ו באב השתא, כדי להסמיכם כשוחטים ובודקים.

חתום מזכיר הועד.

משקרא המכתב נשאר יושב תחתיו דומם, שלו, ספק מהורהר ספק מנומנם, ספק שבע־רצון או נטול־רצון.

לאחר שעה קלה סר אליו חתנו הצעיר, שמואל, שהיה חביב עליו, ועל כל המשפחה הרבה, מהיותו בחור למדן, יפה־תואר ויפה־נפש, משראה את פני חותנו שאינם כתמול שלשום, שאלו מדאגה לשלומו.

הושיט לו החותן כתב־ההזמנה לבחינה, בדומיה.

קרא החתן והפליג בשבח חותנו לאמור: אולי אחד מאלף שניים מרבבה מבין הגבירים בישראל יזכו פעם לכבוד ויקר כזה. יאה ונאה לכבודו לערוך לאחר הבחינה בשבת נחמו, משתה־שמחה בבית בגלל הכבוד שחילקו למרי.

אמר לו חותנו: שמואל חביבי, קצת הבדל יש בין שמחתך לבין שמחתי: אני איני שמח על כי זכיתי לכבוד, אלא על כי זכיתי בתורה והרי שמחה זו קיימת בלבי כל הימים, והכבוד אינו מוסיף לי תורה לא מידי ולא כלום – ומה כי אשמח היום מכל הימים?

אף על פי שהחתן חריף היה ויכול היה לטעון דרך פלפול כנגד חותנו בנושא דידן, אלא מסתבר, מכיוון שהכיר בגילוי לבו של חותנו ושפיו ולבו שוים – ידע שהדין עמו, שאין ענינו כל עיקר בכבוד אלא בתורה – והסכים לדעתו.

אם כך או כך, לאחר שהגביר וחבריו בחנו את התלמידים ככל הדרוש והבחורים עמדו במבחן והוכיחו בקיאותם וזכרונם, גאתה שמחתו של הגביר ותרם נדבה גדולה לישיבה.

ושוב נוכחו בני הבית, שכל עין וכל מעשה אשר לו מגע וקשר בלימוד התורה בבחינת “יגדיל תורה ויאדיר” – הוא משא נפשו.

ואירוע שני, שחל בבית הגביר באותם הימים ונתן אותותיו בבית הגביר לימים רבים, היה פגישת תלמיד חכם אחר, חכם שמעון נאור, עם הגביר.

תלמיד חכם זה היה סגי־נהור, מאור־עיניו נסתם לגמרי בזמן קצר בהיותו כבן שלושים וחמש, אב לשלושה ילדים (הגדול בן תשע והצעיר בן חמש), לאחר פטירת אביו, שהיה רב נודע וחבר ותיק בבית הדין. נוסף על אסונו הגדול, מתה עליו אשתו, אשת חיל נבונה וחרוצה, שנים מספר לאחר עוורונו. – לגביר לא היה קרוב־דעת עם משפחת נאור, אבל ידוע ידע תמיד טיבם ומצבם של כל תלמידי החכמים בירושלים (שאמנם לא היו רבים). וכשניסה הגביר להטות חסדו לאיש האומלל בעקיפין, בנחות עליו אימה אחר אימה – סירב האיש לקבל כל סיוע זולתי המגיע לו מועד העדה. האיש היה כל ימיו מיוחד בהליכותיו אסטניס במידותיו, הדור בלבושו ושקול בדיבורו. כן, למשל, היה הוא היחידי בין תלמידי חכמים מגילו, שלמד לקרוא ולכתוב ערבית, אם כי לא הגיע לדרגה גבוהה מחמת אבדן מאור עיניו.

דחיית סיועו של הגביר, כאמור, בעקיפין, נבעה מאופיו הקשה, מהרגשת כבוד עצמו במידה יתירה, גם מהשענו בשעתו על רעייתו שהיתה רבת פעלים וידעה לערוך הליכות ביתה בצנע ובצמצום וגם על מעט הממון שירש מאביו. אולם משנפטרה אשתו ונשארו הקטנים כיתומים מאם ומאב – היה הסגי נהור כמו שטובע במים זדונים. אמו טיפלה בקטנים אך ללא הכוחות, המרץ וחסדי האהבה של האם הצעירה, כדי לקיים קיום צנוע, היה מוכר ח' שמעון חפצים יקרים ירושה מדורות. גם ספרים יקרי ערך מהספריה התורנית הגדולה של אביו מכר לפרקים (כמעט מרגש “נקם” בלא יודעין: הרי הוא לא יכול להנות מהספריה).

במרוצת הימם, משנודע לגביר, על פי השמועות, שברון לבו ומצוקתו של ח' שמעון, צר לבו עליו עד דכא משום שלא מצא עצות בנפשו היאך להקל קשי גורלו של האיש, שכן עלול הוא לסרב לקבל כל עזרה.

ובני הבית והחתן הטוב והנבון שראו כפעם בפעם, שגורלו של הסגי־נהור האומלל גורם לעתים לאביהם עגמת נפש ודאגה, היו משתפים גם את עצמם בצערו על החכם הסגי נהור.

אז הציע החתן הצעיר, שהוא, החתן, ילך ויקח דברים עם ח' שמעון להקל מצבו וגם לקרבו לבית (לבית הגביר).

בו בשבוע סר החתן, שמואל, אל בית הסגי נהור והציג עצמו לפניו, בזהירות, בשיקול דעת, במידת כבוד לא גדושה ולא קלה, הסב שיחו “לשליחות” שקיבל עליו מידי חותנו ואמר:

כבודו ודאי יודע שחותני ח“ר רחמים קובע עתים לתורה. יש לו ספרים במידה מספקת, אבל נפשו תחשק לישב ב”ישיבה" (ספריה תורנית) שעשירה וגדושה ספרות רבה; כן היה רוצה לקבוע את “הישיבה” כבית מדרש להתפלל בו יום יום שחרית ומנחה ומעריב. הוא מוכן להכין “ארון־קודש” וספרי תורה וכן יבואו לפחות שני מנינים להתפלל; וההוצאות למאור, לנקיון, לשרות – עליו. אם ח' שמעון יואיל להסכים לרצון ח“ר רחמים הרי זה – חותני – נהנה וזה – ח' שמעון – לא חסר… ח”ר רחמים סובר, שההוצאות לחודש תעלינה כדי שני נאפוליוניס.

– לא, זה הרבה מדי, השיב הסגי נהור בתוקף, החצי מספיק בהחלט, נאפוליאון אחד.

– יתכן, יתכן שזה יותר מדי ובכן תשגיח הרבנית, אמו הכבודה, על ההוצאות ותמסור סכום ההוצאות בכל חודש לי ואני אמסור לחותני, כמה שיעלו, שנים, אחד וחצי, או נאפוליון אחד.

וטרם יספיק ח' שמעון להשמיע דברו הוסיף החתן: אין כבודו יודע כמה ישמח חותני מן “העסק” היום, גם עסק, שהיה מביא לו ריווח ממון גדול – אינו שווה בעיניו כריוח של היום…

צחק הסגי נהור ואמר מלב טוב: ישמרהו ה' לנו לגביר לאורך ימים. תמסור לו שלום רב ממני – יבוא “לישיבה” ויעשה הכל כבתוך שלו.

כשסח החתן לחותנו טכסיסי העסק – צהלו פניו של הגביר ואמר: חכם ונבון אתה בני, ה' ישמרך. עם הרבנית הזקנה כבר נסתדר, נעשה לה חשבון, שיעלה תמיד לא פחות משני נאפוליוניס לחודש.

ו. (חתימה) בשפל

לאחר זמן קצר, כשבועיים ימים, ראו הבריות את הגביר ברחוב, זרועו שלובה בזרועו של חכם שמעון נאור, הולכים יחדיו, דרך ידידות, בכיוון בית הגביר, ולא תמהו כל כך הבריות על הגביר, שידוע הוא ברוך מידותיו ובענוותנות רוחו, ביחוד לגבי תלמידי חכמים, אלא תמהו על ח' שמעון הקפדן, הרגזן, שנאות להתאים עצמו לצעדי זולתו ועל סימנים גלויים של צחוק ושביעות רצון שנראים בפני ח' שמעון – ויהי המראה לאות גלוי, שהגביר טכססן גדול הוא לערוך דרכי שלום וידידות.

ולא ארכו הימים והסגי־נהור היה מהלך יום יום לבית הגביר לבדו בצעדו לאיטו בדומה לצעדי אווז, הנוטה קצת ימינה, קצת שמאלה, כשהוא טרוד או שקוע במחשבתו, עד היכנסו לבית הגביר, שלא היה רחוק מביתו.

ובני הבית, גדולים וקטנים, היו מקבלים פני האיש בסבר פנים יפות כאילו חבים לו תודה, שגורם הוא לגביר שביעת רצון ונחת־רוח, שכל שיושבים יחד עם הגביר – ופעמים גם החתן עמם – ועוסקים בשקלא וטריא, היו פני הגביר קורנים מאורה של תורה ומשמחה של מצוה…ופני בני הבית מאירים מאור פניהם של בעל הבית והאורח גם יחד… ומי שלא ראה שמחה עילאית של הגביר במושבו עם הסגי נהור וחתנו ביום שבת לאחר סעודת שחרית, כשעברו על פרשת השבוע בפירוש רש“י, ור”א אבן עזרא – לא ראה שמחה עילאית מימיו.

וארכו הימים הטובים האלו כימי שלוש שנים.

ודומה אשר בימים הרבים ההם, כמו רצו אצו גלגלי ההצלחה של הגביר כלפי מעלה, כמו אמרו לגמא הרים וגבעות ולהגיע לפסגות. הגביר השקיע בימים ההם ממון רב בבנין בית גדול בן קומה אחת ובו שמונה חדרים מרווחים, בקצה צפונה של ירושלים, מתוך תקוה שעתיד אותו אזור להתמלא אוכלוסין והבית ישכר לארבע־חמש דירות ובמשך זמן מסויים עשוי להחזיר הוצאות בנייתו.

אבל תהפוכות הגורל או המקרה, או ההשגחה – מי יודע?

משנגמר הבנין, שנמשך שנה ומעלה, וטרם תושלם עבודת הנגרות בכל הבית – פרצו שתי פשיטות רגל. אחת בבנק ידוע בעיר והשנית בחברה לעסקי קרקעות, שבשניהם היה מושקע סכום גדול של הגביר, וכיוון שזה לא כבר השקיע חצי הונו כמעט, באותו בית גדול בצפונה של ירושלים – נאלץ הגביר לאחר זמן קצר להוציא למכירה תכשיטים, ועדיים וכלי זהב מהבית – בהסתר דבר, על ידי אנשי סודו.

על אף כל אלה, לא זו בלבד שלא חטא הגביר בשפתיו – גם לא בלבו – אלא התאמץ ככל יכלתו לקיים מהלכי־הבית בדומה למה שהיו, כפי שהיו, כגון: באחד הימים ההם החזיר לידי הגבירה חלק גדול מהתכשיטים המכורים “שפדה” אותם (ואילו אנשי סודו של הגביר ידעו שמצופים זהב היו); והמציא לאם ח' שמעון “להוצאות” חצי ההוצאות, או יותר מכך, מדי חודש בחודשו; כן נהג ביתר מעשי הצדקה. הכל היה נעשה לחצאין, פחות או יותר, ואילו הלך־רוחו, בטחונו ושמחת נפשו בלימודו עם ח' שמעון, שלמים היו כפי שהיו מתחילתם.

אלא, שאין מנוס ואין מפלט ואין מחבוא מפני חליפות ותמורות הגורל הנעלם מאתנו, שכן משנפלה אותה שמועה בעולם שאחד סרבי ירה כדור בנסיך אוסטרי, אותה שמועה הטילה אנדרלמוסיה בעולם, ונקפאו לפתע עסקי ממונות ודרכי מסחר נשמו…

והגביר, שבלאו הכי היו ידיו רופפות בימים ההם – נשארו ריקות ממש מכל ולא מצאה ידו גם לשלם שכר הדירה המפוארה במרכזה של ירושלים. אז נאלץ לעבור לבית הגדול הבודד והריק בצפונה של ירושלים – אם כי היתה זאת בבחינת הצלה פורתא.

בתקופת ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, היתה ארץ ישראל מנותקת כליל מן העולם – ונדונה, יותר מכל ארץ אחרת, לזוועות גזרות השלטון התורכי הגוסס ולחרפת רעב.

כל בחור וכל גבר עד גיל חמישים וחמש – נתפס לחילות הצבא והנשארים בעיר, כל שהיו מחוסרי קיום, הלכו וגוועו. נשים וילדים וזקנים, שכבו בצדי דרכים נפוחי רעב, ובבוקר היו רואים העוברים ושבים נשים וילדיהן לידם, סרוחים מתים בצדי דרכים.

הגביר, כמו נשכח כליל בקצה העיר בפינת ביתו הבודד. ידידים, מקורבים אסירי חסדיו כמעט ולא פקדוהו; חלק מהם נתפסו ונשלחו לגייסות וחלק מהם נאבק על נפשו על פת לחם.

עם גמר המלחמה, בשקוט הארץ נזדמנו אנשים שידעו את הגביר בימי חרפו, ולא ידעו כל עיקר התמורות שחלו בחייו, ליד אותו בית גדול בצפונה של ירושלים. שם, על יד פתחו של אחד הבתים, ישב איש בברכים משולבות תחתיו, על מצע קל, כחום היום, וקרא בספר תהלים. משהסתכלו האנשים ארוכות בפני האיש היושב, ראו שאמנם הוא הוא ח"ר רחמים מזרחי, אך לא כולו, כי חציו…; ממדי גופו הגדולים־רחבים נעלמו היו. הוא רזה כאחד האדם…; פניו דלים־נפולים; לבושו פשוט, דהוי, נקי. בזקנו הגדול, השער השחור והלבן משולבים בערבוביה.

משהשיב לדבר פוקדיו, עלתה בפניו אותה בת־צחוק טובה חיננית ומבטי עיניו האירו כאתמול־שלשום ודבריו היו מועטים, שקולים, רגועים, עד לידי רמז בברור: אין צורך ואין כדי לשאול דבר… אשר עבר – עבר. וסיים דברו בתום לבו: ברוך ה' יום יום…

א. על המסע

בשלהי קיץ 1937 הפלגתי למסע קצר בן עשרה ימים, לרגל עבודה ספרותית־היסטרית לארץ פלמוניה (שם הארץ ועמה מוסווים מטעמים שהקורא יעמוד בהם בהמשך הדברים).

ההפלגה בים ארכה קצת יותר מפעמיים מעת לעת. תוך שאון הקולות באניה, עם שלל המראות של ערב רב הנוסעים, ככל שהתרוצצו חזור והתרוצץ, בסביבתי – הייתי מוצא עצמי, בכל עתות המסע כמעט חוזר ומהרהר, בכל אשר אזכה לראות ולהכיר, אגב מסעי זה, בעיר הבירה המהוללה, על אתריה עתירי השרידים ההיסטוריים, על נופיה הנדירים ביופים ועל חמודות חופיה ואייה ה“צעצועיים” ככל אשר פי התיירים ימלא אותם.

לנמל הבירה הגענו עם ערב. משרדי המכס היו מוארים למדי. חששנו ליגיעה הרבה, כרגיל, בביקורת בדיקת המזוודות של מאות הנוסעים, אבל למרבה הפליאה לא ארך הענין אלא שעה קצרה ביחס לריבוי הנוסעים.

אולם בצאתי ממשרד המכס ובהחילי צועד לעבר הנמל החוצה, כמו ירדה עלי לפתע מועקה עוצרת נשימה, תקפתני עצבות מחמת הרגשה סתומה זו. לא ידעתי נפשי. אותם רגעים מועטים שעמדתי תוהה תחתי, ריצדו־ניתרו בראשי רפרופי הרהורים כפריחת פרפרים: מה זה? על מה זה? הפגמתי מה? האשמתי במה? היש בהרגשת פתאום זו משום רמז? משום סמל?

• מה סמל? מה רמז? כלום בנסיעות אחרות לא קרו לך אירועים מפתיעים…. משונים…

• כגון? – כגון ברגעים הראשונים אחר רדתנו מן הרכבת בפריז, בלבו של רחוב ראשי סואן, כשעמדה אותה ריבה מכובדה, הדורה, כבת שלושים, אצילה לפי כל מראיתה, ותלתה בך זוג עינים מוצפות כוסף בבחינה… נו… מה יש לומר? תובעת בפה, רחמנא ליצלן… זה לא היה אירוע ברגע הראשון? ואיזה רמז, איזה סמל ביקשת אז?

• לא דמי… לא דמי… אז היה הענין פשוט… גלוי… מוחשי כמעט… וכעין זה, במובן הפוך, היה גם כן כשבאנו, קבוצת ארץ ישראלים לוינה לקונגרס – ורק ירדנו מהאוטובוס, עמדה לקראתנו חבורת בני בליעל והטילו עלינו מבטי זעם עד לאימה – זה היה מובן: אלה היו בריוני “צלב הקרס”, אבל עתה, בלי כל סיבה, בלי כל מניע – מצוקת לב שכזו!

– אין כאן רמזים, אין כאן סמלים, אולי מצב בריאותך אינו כתיקונו – זה הכל. הלא אתה אינך נוטה, לפחות אתה אומר שאינך נוטה לתחושות מיסטיות, שאינך נותן עצמך להיגרר אחרי הרגשות עמומות ואמונות תפלות, אבל כנראה אתה בכל זאת מאמין, אתה חוכך ומאמין…

– לא, לא. אולי ענין מצפוּן.

– מה מצפוּן?

– מסע חופשה לעת כזו, כשבארץ משתוללת פורענות רבה, מתחוללים מעשי אימים, קרבנות דמים – קם בן אדם ועורך לו מסע לעצמו, דוקא עכשו…

– אתה מרחיק לכת, אדוני, אתה מרחיק חטט אתה, כנראה, מיסטיקן בלא יודעים. אתה עומד כאן כנראה, – – –

עגלון שהזמינני לעלות למרכבתו שאלני למקום חפצי. השיבותי לו דיבור אחד: הוטל. אף על פי ששומע אני לשון המדינה, מסתיר אני ידיעתי משום “הגנה עצמית”, כדי שאוכל לדעת את אשר ישיחו ויזימו הבריות עלי. זאת למדתי מנסיוני בנסיעות. לכן גיליתי לעגלון בתנועת־יד, בקטעי ניב ובדרך בדיחוּת, שארנקי הקטן ירא להידחק במלון מפואר ונוח לו ונעים לו להסתופף במלון פשוט, בינוני, ובלבד – רמזתי – שיהא נקי והגון.

מסתבר שעגלוני ירד לעומק דעתי יתר על המידה, שכּן לאחר נסיעה קצרה, כרבע שעה, עצר עגלתו ליד שער, שעליו התנוסס בשלט השם: “מלון הכוכב” (בלשון המדינה ובלשון צרפת), שלפי מראהו החיצוני נראה הכוכב מועם מדי…: בנין קטן בן שתי קומות, מיוּשן מעט וצנוע מדי. ברם לא פסלתי בחירתו של העגלון, כי אמרתי בלבי: נחות דרגא ובחר אכסניה… והעגלון, שהסיק, כנראה, מהבעת פני, שאין אני שש ביותר לקראת אורו של “הכוכב”, הסביר לי בתנועת ידיים ובחיוך שפתיים משהו מעין: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

בין כך וכך הוסחה מדעתי אותה הרגשה סתומה ושדלתי עצמי להתגבר על עצמי ולאמר: אין זה אלא סתם אירוע, חולף, ללא רמזים וללא חיטוטים.

ב. באכסניה

אם ידע העגלון, שבעל המלון יהודי הוא, או שהמקרה, או נימוק אחר הביאֵהוּ לבחירתו במלון זה – לא אדע עד היום וגם אני לא ידעתי זאת אלא למחרת היום בשעה מאוחרה.

פנים המלון היה טבוע בחותם פשטות, נקיוּת והגינות, משל לבן־טובים, שמקפיד בלבושו הפשוט, שיהא מתוקן ונקי. הטרקלין קטן המידות, ורהיטיו, מדוגמה ישנה, נראו גם הם שמורים בנקיונם.

ישבו בטרקלין פה ושם ישיבה רגועה שבעה אנשים, מסתמא אורחים, ביניהם זוג, כנראה, איש ואשה, בגיל העמידה שנַים שנודעו לי אחר כך כאב ובנו ושלושה אחרים בחבורה אחת.

במקום שררה דומיה. הנוכחים דיברו בקול נמוך בלשון המדינה. גם עלם המלון שקיבל פני מיעט בדיבורים והרבה בגינוני נימוסים. אלי דיבר צרפתית בלשון שרשמתי זהותי בספר המלון.

יפה שלוה זו לאורחים, ביחוד לאורח עייף מטלטולי נסיעה ארוכה כמוני, ובכל זאת דמתה בעיני לדומיה מצער או דאגה שבבית מרפא, למשל, או לדומיה מרגש יראה שבבית הרשות; ואולי נדמה לי כך מחמת שעדיין תפוס אני כל שהוא לאותו הלך־רוח עגום שנאחזתי בו מעת דרכי בארץ זו.

אולם הרבה מן הסתום והמשונה בעיני נתחוור לי לאחר ארוחת הערב. אז חזרו כל שבעת האורחים לטרקלין, קצתם שמעו חדשות מהרדיו, קצתם קראו בעתונים וכשסחו ביניהם – שוב היה שיחם בנמיכות קול.

וכשקמו שני האנשים האב ובנו, והלכו להם – כמו הוסר פרגוד כבד מעל הטרקלין: השנים היו בני העם הפלמוני והשאר יהודים היו ומסתבר, שהדומיה הכבדה ששררה בטרקלין דומיה מזהירות היתה; ואף על פי שהשנים, האב ובנו, הם שהיו כמתאוננים רע באזני המסובים על עול המסים הרבים שהממשלה מטילה על הבריות ועל יוקר השערים, שספסרים רודפי בצע גורמים עליית המחירים וכיוצא בזה – היהודים בחרו בשתיקה כהודאה ולא דיברו סרה במפורש על השלטונות. ואילו לאחר שפרשו השנים והלכו – כמו עלה קילוח־דברים בפי המסובים היהודים, בלשון איספניולית; ואם כי גם עכשו דיברו ביניהם כמעט בלחש ובהפניית ראש ימינה ושמאלה מחשש פן “אזניים לכותל”; אבל הכל דברו, לרבות האיש ואשתו, אלא שהדברים לא זו בלבד שהיו דחופים ומשולבים אלו באלו, אלא שהיו מטושטשים, כיוון שדיברו על הידוע להם, בפרט כשדיברו, ספק מתוך בדיחה, ספק מתוך אנחה, “על מארת שמים ממעל”, על אלו העופות הענקים, שמזונם אינו גרגירי דגן אלא דינרי זהב: כלומר: האוירונים.

ואני שהייתי מוחזק ביניהם כאיש זר, שאינו שומע לשונם, הייתי יושב מן הצד, עיני נעוצות בספר שבין ידי ואזני נטויות למוצא פיהם ולא עלה בידי להבין רמזיהם. וכל שגלגלו שעה ארוכה שיחה בעניניהם היתה ישיבתי כמעט לבטלה ביניהם. כשהחלו תנומות אוחזות בעפעפי ואמרתי לקום ולעלות לחדרי – נכנס איש לטרקלין והכל קיבלוהו בסבר פנים יפות.

דמות האיש נראתה לי כדמות יהודית: גבה־קומה, כפוף גב קצת, פניו רזים. עינו חומות, עירניות, אך עצובות, וכל עצמו נראה לי כמו שהשמחה רחוקה מעולמו. (אותה שעה לא ידעתי מי האיש ורק למחר בבוקר בשעה מאוחרה ידעתי שהוא בעל המלון, שיצא לנסיעה קצרה במדינה ושב בלילה בשעה מאוחרה קצת). הוא השיב לאיש ואיש מן הנוכחים דברי ידידות ואלי, שלא ידע עדיין טיבי, כשם שאני לא ידעתי טיבו, הסתפק בהרכנת ראש דרך נימוס – ופרשתי בשלום מן החבורה לחדרי.

מרוב עייפותי הקיצותי בבוקר בשעה מאוחרה למדי. עד שירדתי לחדר האכילה כבר לא היה איש שם. בעל האכסניה, שבינתיים הספיק לראות את זהותי לפי הכתוב בספר המלון, פגשני במאור פנים, בצירוף ברכת “בוֹן ז’וּר” מלוּוה חיוך נלבב. העלם ניגש אלי מיד וסידר פת שחרית שלי והגיש לי עתון בלשון צרפת.

משגמרתי ארוחתי ועברתי פה ושם על העתון, צעד בעל המלון לאטו לעבר מושבי ביקש סליחה ושאל אם אינו מפריע לי, שמא ממהר אני לצאת לעניני.

– לא, היום אהיה עסוק בעניני בחדרי.

אז הציג עצמו: נסים אליקים, בעל המלון והוסיף, שהוא מאושר לראות באכסנייתו הצנועה אורח כזה, שכמה מעלות טובות בו: הוא מארץ הקודש, הוא סופר והוא ספרדי (שורש הגרנדיזה הספרדית חי וקיים!) – כוּלי האי לא זכתה אכסנייתו מעודה.

כיוון שלא הופתעתי ולא התבלבלתי מגילוי המעלות שמנה בי, בצרוף המחמאות הנלבבות שהשמיע באזני, השיבותי לו דברי נימוס כגמולו, פסחתי על מעלת הסופר שבי וכן על הזכות הגדולה, שאבות אבותי ואבות אבותיו היו בגולת ספרד לפני 500 שנה בערך ונאחזתי במעלה האחת: היותי תושב ארץ הקודש ושאלתיו: מה יחס יהודי פלמוניה לארץ הקודש, כלומר: היש עולים רבים מפלמוניה לארץ ישראל?

השב בגילוי לב ובצער, שמודה הוא על האמת, שכל שקורא הוא בעתונות על ה־“National Home” (הבית הלאומי), עד היום הזה לא מחוור לו מה כוונתם של האנגלים: האם בדעתם להיטיב לנו או להרע לנו, כלומר: הלנו הם אם לצרינו, לערבים? שאם כוונתם להיטיב לנו היאך נותנים לערבים שיהיו הורגים ביהודים באין מפריע? והיאך אומרים הם “בית לאומי” ולמעשה מטביעים הם אניות עולים בלב ימים! הזה בית לאומי? אין זה כי אם גיהנוֹם… וה“אורגניזסיוֹן” שקוראים לה אצ"ל האמת היא שהם הורגים באנגלים כל הימים? אם כך, בצדק עושים כך – והלא הם גבורים גדולים, והציונים, לפי העתונים, מבליגים כשערבים הורגים ביהודים. היתכן? האם זו מידת צדק? וסוף סוף מה יהא על National Home בתוך אנדרלמוסיה זו?

ותוך כדי העלותו שאלותיו־תמיהותיו פעמים כהלכה מתוך הבנה מסויימה במצב ופעמים מתוך תמימות וראייה שברפרוף – החשה רגעים ארוכים ואחר כך אמר ברוב עגמימות כמדבר לעצמו: ומה יהיה עלינו, על היהודים בכל אתר ואתר? דמינו, שנרים ראש קצת מתנועת הציונים בפלסתינה – ואם גם כל זה ישא הרוח – מה יהא עלינו? פה בפלמוניה נקטה נפשנו מחמת (הנמיך קולו עד לחישה) מחמת רשעתם של השלטונות כלפינו.

והיה האיש הולך ומגולל לפני פרשה ארוכה, מרעימה, על היחס המשפיל והמדכא של השלטונות ליהודים, היאך הם מזלזלים ביודעים בזכויותיהם ומגדילים חובותיהם וגובים מסים מהם כפל כפליים, עד כי היהודים, שמספרם הוא החלק החמש מאות מכל האוכלוסיה בפלמוניה – משלמים מסים בשעור גדול כאילו היו החלק החמישים מן האוכלוסיה – כה שח האיש ארוכות בקול נוגה לפני, כאילו מצא בי תחליף לשליט עליון, רב־מג, לשפוך מר שיחו לפניו.

ובעוד הוא מוסיף אמריו, נאחזתי אני בסבך הרהורי על טיבה של אומה זו – ישראל – בין האומות, שתוקף שלטון הדת עליה, השחיתה ומחתה כליל רגשי כבודה הלאומי־אנושי. המונים יהודים, בכל הדורות, שאף פירוש המלים בתפילות שנשאו בפיהם לא הבינו כלל, חיו, אם אפשר להגיד כך, בהכרה יהודית טמירה, לא מעלמא הדין, לפיכך מעולם לא באו המונים אלו לידי התנערות, הזדקפות, מרדות; כן, הם מתו על הכרתם הטמירה, אבל מעולם לא נלחמו כדי לחיות חיי־כבוד, חיי אנוש. ולכן נתקל אתה לעיתים בתופעות זרות ומוזרות בקרב אומה זו; הרי למשל, יהודי זה, מקונן הוא על מר גורלם של היהודים, הרי שהוא, כביכול, מרגיש בצרתו וכואב כאב חרפתו אפילו שמח הוא בשמחת ה־National Home, עם זאת הוא מסיח לפי תומו, שאביו היה “חכם בבית דין” והוא עצמו יודע לקרוא לשון הקודש, אבל אינו יודע דבּר; בניו, שלמדו בכי“ח ובי”ס ממשלתי קוראים בקושי עברית ואין הוא מרגיש “אסון” גדול בכך. עם זאת היה רוצה מאד שהציונים יצליחו בפלסתינה. ואולם לקום ולעשות מה, לאזור חיילים ולצאת מכאן לפלסתינה – לזאת לא הגיע. והוא בעצמו אישר בלשון ברורה: אחרי הכל, עד היום, עדיין לא יצא אף יהודי אחד מכאן לארץ ישראל!

ובטרם תסתיים שיחתנו ביקשתי לדעת מפיו מה הם אותם רמזים ולגלוגים על “הצפורים הענקים”, שסחו המוסבים אמש ביניהם? השיב כדברים האלה:

זה שבועים ימים בערך, שהממשלה כלומר: הנשיא בכבודו ובעצמו הודיע במנשר, שהוא “מבקש” מהעם תרומות־נדבה לקניית שלושה אוירונים חדשים, שנחוצים להגנת המולדת. ניתן מועד, שלושה שבועות, לאסוף הנדבות מכל אזורי הארץ. עדת היהודים מתבקשת לתרום חצי מיליון לירה זהב. בקרב היהודים נעשית כל הימים פעולה נמרצה להשיג המכסה במלואה. שליחים מחזרים הלוך וחזור, אחרי העשירים הגדולים, הבינוניים והקטנים ועמלים הרבה להשיג מכל נדיב סכום גדול ביותר.

בעוד שבוע יחול המועד שנקבע למסור נדבת היהודים לידי הנשיא בעת נשף גדול שיערך ב“אי היפה”. לפיכך אין תימה שכל שנפגשים יהודים לשיחה בימים אלה מספרים הם בעלילת “הציפורים” שעוד בטרם ירדו אלינו ממרומים איש ואיש מישראל מרגיש נקירות חזקות של הציפורים בכיסו…

ג. בדרך אגב

לאחר יומים, משנפטרתי מעניני, שהטרידוני מבוקר עד ערב כמעט, יצאתי בשעות הבוקר לילך להנאתי לרוח היום בחוצות קריה. לבדי הלכתי. אהבתי קליטת רשמים בעיר בלי מורה דרך, בלי מתורגמן (שאיני זקוק לו) ובלי כל התכוננות מיוחדה.

הרחובות הראשיים בקריה הרבתי היו סואנים, מרוב אדם, מרוב רכב ומבהמה רבה.

לא הלכתי אלא שעה קצרה – ולעיני מתנוסס בשלט גדול של חנות מנופקטורה השם איזאק אראמה (באותיות פלמוניות ולטיניות). עברה בי רעדה קלה: זה שמו של רבי יצחק עראמה, הדרשן המופלא, התלמודי המובהק, הפילוסוף, הרב האהוד על ידי מפעל חייו הכביר “עקדת יצחק” – אבל מה אני מתלהב כל כך, שמא זה אחד גוי, איטלקי, צרפתי או יוני ששמו אראמה ולשוא כל ההתרגשות – על ידי עבר איש פשוט בגיל העמידה וסל מכשירי עבודה על גבו, שאלתיו בלשון המדינה: אתה יהודי?

– כן, יהודי, מה רצונך, אדון?

– אבל איך אדע שאתה יהודי?

– איך? הנה: “שמע ישראל. תורה צוה לנו משה” – אני לא יהודי?

– שפיר, וזה, בעל החנות, איזאק אראמה, יהודי?

– יהודי יהודי, ודאי.

אם כן יתכן, או ודאי, שיהודי זה הוא נצר משורש רב תהלה, צאצא ישר מאותו רב גדול, שחי ופעל בספרד לפני חמש מאות שנה בערך. שקלתי בדבר, מתוך היסוס, אם לסור אליו בחנות: שמא אראה לפני סוחר קפדן, איש יבש, אשר לא יתפעל ולא יתעניין בדברי, האין סוחר בעת עבודתו ככוהן בעת פולחנו? – אבל אולי יתגלה ניצוץ קל מרוחו של אותו רב, שהוא נושא שמו?

סרתי לחנות.

עתה, ברשמי כיום דברים שבאותו מסע, רואה אני לנכון להקדים, שנתגלה לי יהודי פשוט, מיוחד במינו, שיכול בעצם, לשמש כפרוטוטיפוס להרבה יהודים שבארץ פלמוניה; וגם על ידי אירוע זה שבדרך אגב, נמשכו ונשתלבו כל האירועים והרשמים, הנעימים והמרעימים, שעדו עלו בעשרת הימים, ששהיתי בפלמוניה.

חנות המנופקטורה היתה מרווחה למדי, ערוכה סחורות כסדרן. שני לקוחות בדקו פה ושם בסחורה ושני בחורים, מסתמא פקידים, נשאו ונתנו עמם…

מימין לכניסה, בפנים, בזוית, בשטח גבוה קצת מקרקע החנות, ישב ליד שולחן־כתיבה איש בין חמישים לששים, בעל זקן גזוז לנוי שבחלקו תפוס שערות שיבה. הוא היה כסוקר ממקומו על הנעשה בחנות. משראני עומד כמבקש מה, שלח נער אלי. רמזתי לנער, שאין רצוני לקנות דבר, רק לדבר רגעים מספר אל האדון בעל החנות.

כשקרבתי אליו נראתה דמותו אהודה: עינים טובות, חומות; קוי־פנים נאים, חיוך קל משוך בין שפתיו. קם, הסביר פנים דרך נימוס ועם שהבעת פניו היתה מתוחה סקרנות מסויימה, נלוותה לפיו בת צחוק גלויה כאומרת להרחיק מחיצה שמפרידה, כרגיל, בין זרים ושאל בפלמונית לרצוני.

הפתעתיו בתשובה באספניולית (כאילו איני שומע פלמונית) והודעתי לו פרטי זהותי שמי, משלוח ידי, מקום בואי וכו'.

כמו בעל המלון שלי, אף הוא הדגיש בפה מלא גודל מעלותי, אלא שהוא התעכב בעיקר על מעלתי כיליד הארץ וכתושבה. ובמקום שישאלני עתה מה בקשתי מעמו ולמה סרתי אליו, היה מוסיף ומדבר על ארץ ישראל כאילו הוא בעל דברים דידי… ראיתי בעליל, שכוחה של ארץ ישראל גדול בעיניו ונתתי לו שיהא מושך בחוט השיחה כאוות נפשו וכך החל מספר ואומר:

גם אני ביקרתי בארץ הקדושה… נער הייתי… בן י“א־י”ב לפני… חמישים שנה בערך. הי… הי!… אותם הימים! אז היו עולים מכאן ל“זייאראס” (ביקורים, בקברי הקדושים) משפחות, משפחות, עשר, חמש עשרה משפחות ויותר – יחדו. זכור לי הכל. כמין טעם מתוק בפי עד היום… בכותל המערבי, בשמעון הצדיק, ברחל אמנו, אה, רחל אמנו! גם בחברון היינו. כן, כן… במערת המכפלה. אדוני אבי, יחיה לאורך ימים – הוא כיום בן שמונים ושתים – היה חוזר ואומר: איזו אורה! איזו קדושה! איזו עליוֹנוּת! ממש דבר להפליא; ואני זוכר עוד בירושלים, שם בהר הזיתים למעלה למעלה קבר חולדה הנביאה. איזה פלא! אדון היה שם?? הלא המצבה גדולה, כמעט כמו של רחל אמנו, רק פחות גבוהה קצת. היא סמוכה מאד לקיר בצד אחד, שקשה מאד לעבור במיצר, אבל הלא צריך להקיף המצבה… העיקר להקיף… (זאת סגולה גדולה לעקרות!) גברים וגברות רזים ובינונים עברנו בקושי במיצר, אבל שמנים – ובפרט נשים שמנות – קשה להן מאד, אבל הן השתוקקו, כמובן, להקיף, לעבור, נלחצו, נדחקו, כמעט לאין מוצא, לא להתקדם ולא לסגת… ובכל זאת.. כאילו המצבה זזה… זזה מעט… ועברו… עברו כולן…

– האם לא עלה מר איזאק עוד פעם לארץ הקודש במשך כל השנים הרבות? ולא התגעגע?..

– איפה? איזה שנים עברו על ראשנו… מלחמות, מהפכות, יצאנו ממלחמה אחת נכנסנו לשניה ודאגות ואסונות… אני השתוקקתי מאד לעלות עוד פעם אחת, כל ימי אני מתאווה… כל אימת שאני זוכר אותם הימים – נפשי נקרעת… מעין אותה שמחה ששמחנו אז, בסעודות בצוותא אצל רחל אמנו, אצל רבי מאיר, שם בצפת, מעין אותה שמחה לא שמחנו מעודנו.

ופתאום הפסיק שיחו, סקר חללה של החנות ואמר לשון בדוחה: יביט נא מר ב.: משנכנס כבודו לחנות רבו הלקוחות בחנות; ל“תנועה” כזו אין אנו רגילים בזמן הזה. כנראה “רגל מבורכה” לכבודו. יבוא נא וישב כמה שעות כל יום אצלנו – יקוב שכרו ואתנה…לא אטריח את כבודו ברוב דיבורים כמו היום. אמנם מודה אני על האמת: יש, שאני אוהב למכור דברים שבפי לא פחות מסחורות שבחנותי, כל שכן כשנזדמן לי היום לשיח על ארץ ישראל. ימחול לי עכשו ויגיד לי במה זכיתי כי סר לחנותי, ומה אוכל לעשות למענו ואעשה בכל לב.

• מיד אני מוכן לענות לשאלתו, רק יגיד לי האם כבודו כותב שמו אראמה או דעראמה?

• עראמה, ודאי, כך מקובל על משפחתנו מתמיד.

• ומדוע אין שמו בשלט בעברית?

• צרה עינם – אמר בלחש – שלהם… של השלטונות. גזרה היא מלפניהם. פלמונית וצרפתית בלבד.

• ובכן, באתי אל כבודו משום שראיתי את שמו בשלט – ושמחתי למראה עיני כאילו מצאתי מציאה יקרה אין ערוך לה.

• “כאילו” – התלוצץ האיש – אבל לא מציאה באמת, שהרי מה מציאה בשמו של יצחק עראמה?

• אבל כבודו, לא כאילו, אלא ממש. צאצא ישר מרב גדול, רבי יצחק עראמה, שחי לפני חמש מאות שנה בקירוב בספרד ונודע כתלמודי מובהק, כפילוסוף מעמיק וכדרשן מופלא, שדרש דרשותיו ברבים במשך עשרות שנים וכתב את דרשותיו בחמישה ספרים גדולים (המכילים למעלה מחמשת אלפים עמודים); הוא פעל הרבה בחייו למען הצלת יהודים מרדיפת הכמרים הנוצרים, עד שיצא לעת זקנתו עם המוני קהילתו בעת הגירוש מספרד –

• זה מעניין מאד. באמת, אני מרגיש כאילו אני איזה עלה ישן… שנשר מאותו אילן, או משהו כזה… יספר עוד אדוני, בבקשה.

– אסיח לו עוד כל שהוא מאישיותו האהודה של רבי יצחק עראמה: באותה תקופה בספרד היו לנו רבנים פילוסופים וחכמים גדולים רבים. במה נפלתה אישיותו מכולם? – בזה שאישיותו כללה מעלות רבות כאחד: הוא לא היה גאון במקצוע אחד, אלא בכל ה“סינסייאס” (החכמות) שבזמנו, היה ידען מובהק. לפי ספריו ניכרת ידיעתו הרחבה בתלמוד, בקיאותו הרבה בפילוסופיה (של היונים, הערבים והיהודים), הוא התווכח עמהם, יש מסכים להם ויש חולק עליהם ומעלה יתרה שלו: הדרשנות. הוא היה, כנראה, נואם בחסד עליון. דרשותיו תורניות, כמובן, לפי פרשיות השבוע, מלוות משלים מענינים מושכי לב. וכך ניכר מחיבוריו שהיה גדול בתורתו, עמוק במחשבתו ואדיר באמונתו.

• יראה, אדון אורח, אני מעודי לא שמעתי כדברים האלה. לא למדתי מדעים, איני יודע אפילו מה זו פילוסופיה, אם כי אחי הצעיר ממני, ז’וזף, הוא יודע. הוא למד באליאנס, הוא מה שאומרים מודרני, הוא אומר עלי, שאני פילוסוף “די נאטורה” (מטבעי). אני איני יודע שאני פילוסוף – כביכול – הוא יודע. אבל מה שאדון ב. סח ומבאר לי אני מבין. אני מודה לו הרבה – ימשיך ימשיך, בבקשה…

• ישמע עכשו כל שהוא על פעולותיו של הרב בחייו: בתחלת המאה ה־XV היה מצב היהודים בספרד חמור מאד. הנוצרים רדפו את היהודים. הכנסיה הקאתולית הגבירה גזרותיה עליהם. אלפי יהודים השתמדו אז, ודוקא משכילים, פילוסופים, שנשבר עוזם משאת את הגזרות, הרדיפות, ההשפלה והבזיון. לאחר מכן היו המשומדים בעצמם עורכים ויכוחים עם חכמי היהודים על האמונה הנוצרית והיהודית. רבים מן היהודים נפתו והתנצרו. חכמי היהודים, החזקים באמונתם, ביקשו לעמוד בפרץ, לעצור בעד המגפה הזאת והיו מושכים את היהודים לדרשות שלהם. רבי יצחק עראמה הגדיל לעשות מכולם, הוא ערך את דרשותיו בכל שבת ובכל הזדמנות במשך ארבעים שנה ומעלה, בכל קהלה וקהלה ששימש בה כרב ראשי (בצפון ספרד) ואת כל הדרשות האלה אסף בחייו וחיבר בחמשה ספרים גדולים, בשם “עקדת יצחק” – כוונתו שהוא עקד עצמו למען עמו.

• אכן אני רואה, אדון ב,, אני מבין. הוא היה אילן, אילן גדול, אבל מחילה, יחכה נא רגע, אני רוצה, שאחי ז’וזף יכיר את כבודו וישמע קצת. חנותו, חנות חשמל גדולה, פה בקצה רחוב זה. ימתין נא מעט.

פנה לנער, סח לו בפלמונית, שילך ויגיד לאחיו שיבוא לחנות בלי דיחוי לרגעים מספר לענין חשוב

בין כך וכך – הפנה שוב מבטו לעבר החנות ואמר: יראה, יראה… עוד לקוחות באים… “איזו רגל מבורכה לכבודו!” וחזר שוב כמתבדח על הצעתו: יבוא נא כל יום לשעתיים שלוש, לא יותר… אולי ירצה “אחוזים”? בבקשה!

“אבל – חזר לדיבורו בכובד ראש – אל נא יעלה על דעתו מר ב.' שאני מאמין באמונות תפלות – לא לא. איני מאמין בשום דבר כזה. אני מאמין רק ב”שמיתברך" (בשם יתברך); את ה“סאנטובינדיג’ו איל” (הקדוש ברוך הוא) אני אוהב… מה רוצה לומר? אהבה גדולה אני אוהב… אבל, הוא שאָב רחום וחנון הוא, כמו שאנו אומרים בתפילה, יסלח לי שאני מתרעם – לא מתרעם – שאני “מירגאלו” (מתפנק, מתחטא) לפניו, כבן לפני אביו. אני אומר – לעצמי בלי קול –: האם לא הוצאתנו ממצרים והבאת עליהם עשר מכות ועשית לנו כמה וכמה נסים ונפלאות – ולמה אחר כך כמו… כמו מאסת בנו וזרקתנו בעולם הזה בין הגויים. כפי שאנו משועבדים, מושפלים, עשוקים זה אלפי שנים, – אה? אין הצדק עמי?… אני יושב פה בחנות ימים על ימים, שנים על שנים, ומתפלא… ומשתומם על השמיתברך… אבל אני מחריש… וכשאני פותח פי אני מתבדח… שאם לא כן, עלול אני להשתגע… לפיכך תמיד מרבה אני לדבר דברי לגלוג. השאלות והפליאות “צומחות” בראשי בלא חדול, אבל תשובה – אף אחת לא מצאתי…

– אולי ירשני, מר יצחק, לשאול, איזו, למשל, מן השאלות והפליאות קשה עליו ביותר, כדי שאבין כוונתו נכונה…

– הרבה פליאות ותמיהות בלבי אבל הפליאה הכי גדולה היא – אבל הנה בא ז’וזף אחי –

צעד כלפי מושבנו איש כבן ארבעים, קומתו זקופה, גוו מלא במקצת, שערו צהבהב־כהה, פניו עגולים, שפמו עשוי ולעיניו משקפים שמסגרתם זהב. אחר דברי־התוודעות ראשונים, הוסיף מר ז’וזף דברים בשיחה שבשיגרה כדי לעמוד, כנראה, על מידת ידיעתי בלשון הצרפתית; תוך כדי כך הגיש לו אחיו הגדול גליון ניר, כאילו בענין מסחרי, וסח לו בלשון פלמונית בזו הלשון כמעט: אורחנו נראה איש מלומד, ידען גדול בקורות תולדות עמנו ויודע דברים על משפחתנו מלפני אלף שנים; הוא סיפר לי דברים מענינים כל כך על משפחתנו, לא שמענו ולא ידענו כמותם. דבר אליו רגעים אחדים ותווכח.

בשיחה שארכה יותר ממה ששיער מיסיו ז’וזף, הואיל אחר כך האח המשכיל להודות, כי כל אשר שמע – חדש הוא לו, לא שמע ולא ידע שמץ מכל זה. וכשהזכרתי אגב השיחה שגם דון יצחק אברבנאל, שהיה גזבר המלך פרדיננד ואיזבלה, יצא יחד עם בני קהלתו המגורשים, אף על פי שהמלך והמלכה הציעו לו, תמורת סכום ממון, להשאר בספרד – לא בגד בצאן מרעיתו ובחר לצאת לגירוש מאשר להשאר – העיר לי מסיו ז’וזף שכאן, בעיר הבירה, נמצא יהודי אחד ששמו גם כן יצחק אברבנאל והוא – קצב… אמרתי לו: גם זאת מתעלוליה הקטנים של הגלות על ישראל. ודרך אגב הוספתי: רבי יצחק עראמה היה, לדעתי, גדול בתורה ובחכמה מדון יצחק אברבנאל, שכּן הוא מביא לפעמים בספריו דברים ופרושים על התורה, שהם העתק מלה במלה מספריו של רבי יצחק עראמה ואנו יודעים בבירור שספרי עראמה הופיעו ונודעו ברבים לפני ספריו של דון יצחק אברבנאל.

מתוך דברי תודה פנה אל אחיו הגדול ואמר: נבקש מכבוד האורח שיכבדנו בביקור בבית בחברת בני המשפחה, ישמעו כל בני המשפחה אמריו, יהנו ויודו לו. אני מוכן להזמינו בביתי ב“אי היפה”, אלא שבימים אלה אני טרוד בועדת האוירונים (מיד הסביר לי האח הגדול ענין האוירונים, שכבר לקחה אזני יותר משמץ ממנו והוסיף ואמר: שאחיו הוא מן הלאומיים הפלמונים והוא עסוק הרבה בענין האוירונים). ואל אחיו פנה ואמר: אני זכיתי באורח ראשונה, ולפי הדין בביתי יהיה המושב. וגם אני האח הבכור ואיני מוכן למכור הבכורה לא ליעקב ולא ליוסף, לא בעד נזיד עדשים ולא בעד כל מחיר.

שקלו וגמרו: למחרתיים מוזמן האורח לארוחת הערב בבית מר יצחק במושב כל בני המשפחה – והכל שריר וקיים.

ד. בין העראמים

כשהובאתי אל בית סיניור יצחק היה האולם – לא גדול ביותר – גדוש אנשים, נשים ונוער. לוקחתי בידי בעל הבית אחר כבוד והושיבני לשמאלו (וסח לי, דרך אגב, שנמנעו מהביא למושב את אביו מחמת חלישותו ואילו אמו, זו היושבת לימינו, באה ברצון ובשמחה).

במבט חטוף אפשר היה לאמוד את מספר הנוכחים: 13–15 איש ואשה, גדולים וצעירים. וכן ניתן להבחין בפרצופיהם, שכמה מהם יפים וכמה מהם נעימים הם וקרנה ביותר דמותה של אחת הגברות: זקופה, חסונה, צחורת־פנים, כחולת־עינים, שדוֹק־אצילוּת מתוח על קלסתר־פניה ותנועותיה נראות עדינות, וחינניות בעשותה כה וכה.

מיד עם שבתי הואיל סיניור יצחק לכנות בשם ולודע אלי את הנוכחים המבוגרים אחד לאחד: הורה על שני אחיו מיסיו ז’וזף (הידוע לי) והאח השלישי הצעיר, דוד, הלבוש מדי צבא ואת נשותיהם: בעלת הבית בכבודה ובעצמה ואשת מיסיו ז’וזף, היא אותה גברת יפה, סיניורה דיליסיה ואשתו של דוד, רותי וכן שלוש אחיות מבוגרות של בעל הבית ובעליהן וחתנו של בעל הביתה העורך־דין, סיניור משה מורסייאנו.

אותה שעה, בין שקלטתי בין שלא קלטתי דברי ההתוודעות שבפי סיניור יצחק, הרהרתי, לא כיצד ועל מה אני אדבר במסיבה זו אלא על התפקיד והדברים שישא סיניור יצחק במושב. כיוון שבפגישות הארוכות והקצרות, שנפגשנו בשני הימים שקדמו למסיבה זו, גם בחנות (אף על פי שסגולת “רגלי הממוּזלת” שוב לא נראתה מזהירה ביותר) וגם בטיולינו בעיר – הכרתי טעמו של סיניור יצחק בשיחו. מה טעמו בשיחו? – אוהב הוא להעלות לתוכן־דבריו, שלרוב, או תמיד כמעט, קל הוא, פשוט ובדחני, צורה רצינית, כאין הענין נכבד וחשוב הוא. (וסבורני, שהגורם לצורת שיחה כזו הוא משום, שאנשים כסיניור יצחק, שאין להם בחייהם ענינים חברתיים חשובים או פרובלמתיים – כיוון שהממשלה מקפחת חייהם העצמיים – אין להם הכרח להענות ולהתבלט באמת בבעיות חברתיות, לכן מוצאים הם תחליף לעצמם בדבר־שפתיים כל שהוא בצורה רצינית.

ואמנם עודני מהרהר בדבר, שמעתי קול כרוז יוצא מפי בעל הבית, שמצוה על השתיקה, פתח ואמר בזה הלשון כמעט:

בנים, אחים, אהובים,

כבוד האורח היושב עמנו הוא שתיל, שצמח בארץ הקודש, הוא משלנו, ספרדי, וכולו פרי הילולים (וכו' וכו') הוא בא אלינו במקרה, לא שיער ולא פילל להכירנו. הוא נפל עלינו כנפול כוכב ממרומים והביא למשפחתנו תגלית מופלאה, שאין בה אמנם ערך “מטריאלי” או “ריאלי”, אבל היא מעניקה לנו כבוד ויקר – הוא מגלה לנו את שרשה של משפחתנו מלפני אלף שנה…

– סליחה, מלפני חמש מאות שנה בערך.

– מה הן חמש מאות שנה בשביל ההיסטוריה?.. בקיצור, האורח שלנו מכיר, כלומר יודע מההיסטוריה את “הטרה… טרה… טרה נאפו” (זקן… זקן… זקן… זקננו), שהיה שמו כשמי, אלא שההוא היה חכם גדול, כפי שתשמעו הכל במפורט כנועם לשונו של אורחנו ולאחר שיגמור דברו, אני אספר לו ובקיצור נמרץ על כל אחד מאתנו למען ידע, מי אנו כיום, עם מי יש לו עסק ו…

כאן השמיע האח מיסיו ז’וזף דברו: אני מבקש מחילה רבה מאחי הגדול, שאיני נותן אמון לדברו, שיספר בקיצור נמרץ על כל אחד מאתנו. אמנם, אני מכירו כאיש ישר בתכלית, שדברו תמיד אמת, הן שלו הן ולאו שלו לאו, מלה שלו – כסלע והבטחה שלו – הר, שאין להזיזם כל שהוא. אבל כך דרכו בעסקי ממון ומסחר. אבל כשמגיע אחי אהובי ל“אלה הדברים” אז, כמו שאנו אומרים בתפלה: “אלו דברים שאין להם שעור”. ואם הבטיח לנו שיציג את כולנו בקיצור, חושש אני שנשב כאן ונגווע ברעב עד שיגמור דבריו… לכן אני מבקש מהמסובים, שימסרו לי רשות הדיבור ואני אציג את כולנו לפני אורחנו תוך חמישה רגעים – “ברוך ה' לעולם אמן ואמן”. קמה תשואת דברים במושב מחמת חלוקת הדעות בין המסובים על הענין החשוב, כביכול, ותוך כדי כך קם יריב גלוי ותקיף למסיו ז’וזף, שהיה, להפתעת הכל, לא יריב אלא יריבה, חריפה, היא גיסתו בעלת הבית, שקמה והגנה בתוקף על עמדת בעלה לאמור: לא נאה, ז’וזף חביב, לאח צעיר שיקח לו הבכורה מאחיו, שהוא גם בעל הבית. מה דוחק לך, אחא? רעב אתה? אם כן נביא לך בינתים קערת אורז ושעועית וקציצה, תאכל ותשמע בשקט…

כמה מן המסובים הריעו לה ברוב צחוק… ואילו אחרים נטו בכל זאת לדעתו של מיסיו ז’וזף. ובעוד הקהל מתלחש ומתבדח, קמה הגברת דיליסיה והשמיעה דברה: אהובי, המבוגרים והצעירים ממני, אני מכירה את בעלי, אם לא תקבלו הצעתו, חוששת אני לא לרעבונו, זו רק אמתלה, אני חוששת למצב רוחו, שיהיה פגום בשעת שמחה זו עם האורח הנכבד. אבל כפי שכולכם יודעים, הוא מעריץ השלטון הדמוקרטי בארצנו, ואף על פי – אמרה בלחש – שכבדה ידו עלינו – הוא סיניור מושבע לשלטון. והנה אם תחליטו בענין על פי הצבעה ויחליט הרוב נגד הצעתו – יקבל עליו את הדין – ויהיה שמח וטוב לב.

אחרי ויכוחים ושיקולים מדוקדקים נתקבלה החלטה משכנעת אחרת: חתנו של בעל הבית, מר מורסייאנו, העורך־דין, שהוא “מומחה לעניינים מסובכים” ־ הוא יציג את בני המשפחה אחד לאחד, לאחר דברי האורח ולאחר ארוחת הערב.

– ועתה תור האורח, בבקשה.

חזרתי, כמובן, במפורט על כל שהשמעתי לאחים מקודם, אולם באודיטוריה המיוחדת שבפני, במוגבלותה, בגיוונה ובסקרנותה, ביקשתי להעלות, מלבד דמותו הרוחנית של ר' יצחק עראמה ככל שידועה לנו מספריו (“עקדת יצחק” ו“חזות קשה”) גם, בקו מקביל, סקירה על מאבק הגבורה הגדולה של היהודים בספרד במאה החמש־עשרה, כמעטים נגד אויבים אדירים רבים: הכנסיה הקאתולית, על רבבות כמריה, שליחיה מרגליה, היהודים המשומדים בעצמם (אלפים רבים) שהפכו לציידי יהודים, וכלל האזרחים הנוצרים שונאי היהודים.

כמו בפרפר גוזל שותת דם בין צפרני עוף דורס והוא, הגוזל, עוד נאבק עם טורפו ואינו חדל לנקר, לשוב ולנקר בעיני טורפו – כן דמו היהודים במאבקם נגד רדיפות הכליון ועלילות הזדון של הכנסיה הקאתולית ללא הרף. ההמונים היהודים דמו אז לצבאות גבורים, הדבקים בלב ונפש באמונתם ומצביאיהם היו הרבנים גדולי הנפש שניהלו את צבאותיהם למלחמה לחיים או למות ממש, ואולי הגדול בין אותם מצביאים־רבנים היה רבי יצחק עראמה, כפי שניתן להכיר מיצירתו, בעיקר מחמשת ספרי דרשותיו “עקדת יצחק”.

וכשהגיעו מערכות קרב אלו לקצן בתוקף גזרת גירוש כל היהודים מספרד – מי היו כאן מנצחים ומי מנוצחים? – ברור, שהמעונים, הנרדפים, המושפלים, שעמדו בכל המבחנים וויתרו על הונם, נחלותיהם, קבורת אבותיהם מאלפי שנים ויצאו לנדוד ללא מחוז חנוֹת – הם היו המנצחים.

הקשבה מרוכזה היתה מתוחה על פני השומעים כל אותם הרגעים. הדממה היתה כמתוך התבטלות לפני רוממות הקורות, עם קצת יוהרה מוצנעת מקרבת יחוס עם “המנצחים” ומקרבת משפחה עם אותו מצביא ר' יצחק עראמה. גם היו תגובות מקרב השומעים. נשמעו אנחות כמתפרצות מן הלב: “עתה מתראה ברור: מכוחם של אותם ענקים אנחנו חיים עד היום הזה” – דברי בעל הבית מר יצחק.

הגברת דיליסיה אמרה: עתה דומה לי, כמו העולם נראה לי אחר מאשר אתמול ושלשום – בחיי!

דוד האח הצעיר: אני אומר: שהמורה הכי טוב הוא ההיסטוריה, לו הטיבונו לדעת כל שקרה לנו, לעם היהודי בעבר, היה יכול להיות לנו מכבר הווה טוב יותר.. וחתנו של בעל הבית שהבטיח להציג את הנאספים לפני האורח הוכיח, שהוא אמנם מומחה לטפל בענינים מסובכים – ולא עמד על טיבו של איש ואיש מן המסובים, אלא אמר, שהמסובים כאן ממשפחת עראמה עשויים לשמש תזעיר (מיניאטורה) ליהדות פלמוניה כולה; הזקנים שבדור, כמו סבא שלנו, הם יראי שמים, שומרים מצוות כיהודים שבדורות עברו; משל, הם יושבים בפנים ברכבת ונוסעים ברכבת הזמן. ואילו החותן שלנו גם הוא נוסע באותה רכבת אלא הוא עומד נשען או תלוי באחד מדפני הקרונות… שכּן, הוא עדיין הולך לבית־הכנסת בשבתות ובחגים ובכלל הוא אוהב את השמיתברך – ואילו מיסיו ז’וזף הוא נוסע ליד אותה הרכבת, ברכב פרטי שלו, יש והוא מתרחק למדי מהרכבת, או הרכבת ממנו ויש שמתקרב קצת אליה; הרכב הפרטי שלו הוא הלאומיות הפלמונית… ואני עבדכם, למשל, גם רכב פרטי אין לי… ועדיין איני יודע דרכי. אבל יש גם מיעוט קטן בפלמוניה שדוד ורות הם סמלו. הללו הולכים לגמרי בכיווּן הפוך: הם זוממים לעלות באחד הימים לארץ ישראל. ויש, לבסוף, דור של תלמידים, שלא רק שאין להם כל רכב משלהם אלא שאין להם דרך סלולה ללכת בה.

הדברים שנאמרו כאילו בקלות־לשון השאירו כעין משקע עגום במושב. האורח העלה, כבדרך אגב, סקירה מקיפה על החיים והמאבק והתקוות בארץ – והיה, לדברי השומעים, כמשיב נפשם.

אותה שעה נשמעו מעבר מושבם של דוד ורות והצעירות דברי שיר בלאדינו כלחן נעים. השיר הוא “ציוני”. היתה הפתעה, אמרו שיר עממי הוא, לא ידעו מחברו ויש אמרו: נוסע ממקום אחר הביאוֹ. תשעה בתים לשיר. והרי, לדוגמא, פה – שלושה מהם במקור ובתרגום:

ציון, מי אוז’ו פריטוֹ                     ציון בבת־עיני

אזמי סאביר טו סיקריטו                גלי סוד ענותך לי

יין פורטי ריגריטו                     תדמע כל־יום עיני

פור טו גראן אפריטו                     על עלבּונך, אוי לי,

קיטה איל בילו פריטו אהה,                ציון אהובה,

אך, קרידה ציון.                          קרעי צעיף אבלך, כּאובה.

מאנו אה מאנו דיטיינירימוס                          הבוּ יד הטוּ שכם

פור לה טיירה סאנטה, טיירה די                     ציון למען ארצנו ארץ הקדש

איידי מיס אירמאנוס איידי מיס קירידוס                קדימה, אחי, קדימה רעי

קאמינארימוס ריאושירימוס                          נחישה פּעמינו לארץ הכּוסף

אזיר איל קונגרסו                קראו עצרוֹת מקרוֹב, מרחוֹק

טודו איל אוניברסו                לגאולת ציוֹן הכּבוּלה

יא בינו לה אורה                     הן קרב הקץ, בא היוֹם

די אוליגרארסי                     ציון ישוּבוּ בנים לחיק אם גאולה.

קון סוס פוברים איזיוֹס

די לה אפריסיון

היה סיום מפתיע זה “סוף מאוּשר” לכל אשר דוּבּר ונגלה במושב הזה, שאיש ואיש מן הנוכחים בו היה נפעם מאשר שמע וקלט לפי טיבו ותפיסתו.

אז נועצו בני הבית מה “גמול” ישיבו לי כגמולי להם – והחליטו שלמחרת היום יקחני דוד לטיולים באתרים יפים, (מאחר שהיה חפשי משרותו בצבא) ולמחרתים הוזמנו לארוחת צהרים בבית מר ז’וזף ודיליסיה – באי היפה.

ה. ב“אי היפה”

למחרת היום יצאנו בסירת משוטים קטנה לאורך חוף האי. היה יום מעונן, כיום אביב קריר בעצם הקיץ; ביום כזה השמים, כנראה, נמצאים ב“מצב־רוח” קל, שובבני, קונדסי: הם משחקים בכדור השמש וזורקים אותו מענן לענן ומעב לעב. יש, כנראה, שהמהלומה חזקה והשמש נעלם ואיננו והתעלומה תמשך רגעים ארוכים רבים, אפלולית קלה כובשת חללו של עולם. דומיה ושלוה מרחפות על מרחבי ימים מזה ועל מרחקי הרים מזה, רק שקשוק המשוטים בלאט ופטפוט המפליגים בלחש ישמע וכמו תלויה ועומדת באויר צפיה חרישית: אי מזה תישמע מנגינה או זימרת קסמים, או סוד פליאה רבה יגלה – ולפתע הכדור, השמש, מגיח ממחבואו, שופך בבת אחת שפעת נגוהות לאין תכלה על חללו של עולם וכמו צוחק צחוק מאיר על כל היקום מסביב…

ביום כזה חליפות אור וצל ללא חדול, הם, כנראה, שעשוע עליז בשמי־מרום.

הסירה מפליגה הרחק הרחק לאורך החוף, – סמוך ממש לחוף. מימינך – משטחי־ים עצומים טעונים קמטי מים רוטטים, מבהיקים ואין סוֹף לרמזיהם ואין פתרון לסודותיהם; ומשמאלך יבשה הררית, סלעית, אשר ככל שתפליג תושפל ותיושר והולכים ונגלים בתים קטנים, חוילות הדורות כארמונות קטנים ונאים. ירדנו פעמיים ושלוש לאורך החוף להתבונן מקרוב לחוילה זו או אחרת, כשמאים מתנדבים מרצון טוב, שלא על מנת לקבל פרס. כדי להעריך טיבה של החוילה מכל הבחינות, המבנה, הטעם הטוב, ההתאמה וכן הגינה, הטיפול וכו' בלא להסיק כל מסקנות מחייבות את בעל החוילה. ואכן לא כל חוילה זכתה להערכה חיובית מאתנו. אבל אלה שזכו בכך הבטחנו לעצמנו, שפיר יותר: אחלנו לעצמנו, שכאשר תגיע שעתנו לבנות לנו חוילה נבנה כדוגמתן.

ושוּרת הוילות נמשכת, כל אחת יפה מרעותה, מפתח כל וילה מובילות מדרגות שיש, בכל וילה מגון אחר, עד לחוף, סמוך למים. וליד כל וילה רתוקה סירה שלה, בצבעה המיוחד לה, ודמיון להן, לסירות אלו מרחוק, כלפיות צבעוניות שעלו מן הים וכל אחת בחרה לה חוילה כלבבה, לשמור אמונים לה.

בבליטה שבקו־החוף נראתה מרחוק וילה גדולה, רחבה, שצצה מבין האילנות מסביב לה. ירדנו לראותה מקרוב. היא בת קומה אחת, שעשויה ברחבות, מרפסתה – כחצי גורן עגולה, מוקפת עמודי שיש דקים, ורדיים, מכותרים ראשים קורינטיים – מסוככה בגפן גדולה מקצה ועד קצה. מן המרפסת מובילות מדרגות שיש לבן כשלג רחבות, שמעל מעקיהן, מימין ומשמאל, צונחים שיחי ורדים גדולים, חכליליים, כמעשה רקמה משזר, משיא האודם ומעומק הירק. סימן־חיים של דרי הבית לעת זו, נשמע מבפנים, מעבר השני לבית. עשירוּת, רחבוּת, פּארות – טבועות כחותם־הכּר במשכן שאנן זה.

האומנם – נכסף הרואה לדעת – שאנן המשכן הזה? או, אולי, עושר זה ושלוה זו, כיסוי הם ליגון ולמכאוב נסתר? מה אל נכון מנת חלקם של שוכני מעון מפואר־משוכלל זה? אילו אפשר היה למבוגרים לשיח אל מבוגרים, כאשר ישיחו ילדים אל ילדים בתום לב – כי אז… כי אז דפקנו על דלתי הבית, היו פותחים לנו הדלת ואם היינו פותחים את פינו בשיחה גלויה, פשוטה, ללא כל כוונה נסתרה… אלא שאנו אנשים נורמליים, כביכול, אנו, ונרתעים אנו מהתחיל באיזו “הרפתקה”, שמי יודע מה יהא בסופה.. חזרנו אל סירתנו.

משהלך היום הלוך וירוד, פסחנו בדרכנו על שתים ושלש וילות נאות והדורות – ושוב השתקפה מרחוק קצת, במים הרגועים הזכים לעת כזו, בשעה מוקדמת של בין הערבים, דמות מבנה גבוה וכמה ברושים סביב לו. כל שקרבה סירתנו בלטה דמות החוילה – בת שתי קומות, עדויה עטורה בארבע פינותיה כמגדלולים (מגדלים קטנים) צרים וחדים ממטה למעלה. (מיד אמר דוד: אני יודע משהו על וילה זו) גם החלונות והדלתות בדמות להבות רמחים והברושים הפזורים בסביבה גם הם כאצטרובלים ענקים זקופים אל על. הסגנון הגוטי חגג פה מלוא נצחונו. והיה המראה כביטוי לשאיפה־כמיהה כלפי מעלה, או כזקיפות נועזה כלפי שמיא… ודוד סח לאיטו: זו חוילתו של אדיר ממון אנגלי, לא בעל יחס ולא לורד, שהגיע לפלמוניה לפני חמשים שנה – והוא אז כבן 40 – ונכנס תחת כנפי הדת הפלמונית, נשא לו אשה ממשפחה פלמונית מיוחסה והוליד בנים ובנות ובנה בשעתו זו החוילה והכל הלך כשורה. הזקן מת מכבר. נשארו שלשה בנים. האחד נשאר נאמן לפלמוניה, השנים האחרים לקחו מה שלקחו – ונעלמו. ובמלחמת העולם הראשונה חשדה הממשלה הפלמונית שגם הבן שנשאר כאן אינו נאמן לה והוא, כביכול, מרגל “בריטי” ולכן נאסר וגם נדון למות. ויודעי דבר אומרים – שקר ענו בו. ונקי היה האיש מכל פשע. ובין כה וכה – החוילה נתונה עתה ברשות הממשלה ועדיין לא תמו הדיונים על זכות היורשים ולא נגמר המשפט.

אותה שעה נשקפה החוילה, בכל קומתה, על פריטיה, מדרגותיה וברושיה, גם במים הורדרדים ונראה כמו נסוכות שתיהן עצבוּת־עולם: זו שלמעלה – על אשר חלף ואבד לעד וזו שלמטה – על אשר עליה להכפיל יגון זה לעד…

למחרת היום, לפני זריחת החמה, יצאנו רכובים על סוסים לטיול אל “עמק השפע”, המרוחק בקצהו הדרומי של האי היפה. הגענו שמה כמחצית השעה לאחר עלות השמש. לפנינו הר בגובה מאה מטר בערך, תלול כמעט, שעצי סרק דלילים מצויים בשביליו. עם הגיענו אל ראש ההר נגלה הבקע הגדול, היינו הגיא, “עמק השפע”, שממולו הר משופע כזה שאנו עומדים עליו. שם ירדנו מסוסינו. השומר שהה שם בצל אילן עם הסוסים ואנו החילונו לרדת. כל שהוספנו וירדנו היו העצים מצטופפים יותר במורד. והעצים עצי פרי למינם, תפוח ואגס ותאנה וזית ורמון באיבו, הכל כאחת, כאילו העירבוביה מזרזת צמיחתם ומגבירה תנובתם.

ככל שאתה יורד, צל החורשות מרובה מחמתו; ככל שאתה יורד, צינה קלה עולה מן הגיא ומשיבה רוחך. דומה נכנס אתה לפרדס טמיר, משופע, שערוּך דרגות דרגות טבעיות, סלעיות; ולצפיפות הצמחים, השיחים והעצים – חיוּת מיוּחדת לה; שיח בעץ יתלכד, תאנה בזית מתחבקות, גפן גדולה, עתיקה, מסמיכה חוטר גזעה הארוך על סלע כאצטבה, כאילו זרוע של “ידיד” היא הנשענת על כתפי חברוֹ הסלע. ושקט ושלוַת קודמים בגיא. דומיה גדולה נותנת קולה בתהלה.

כשעה אָרכה ירידתנו עד לתחתית הגיא, בו הילכו־פטפטו קילוחי מים, פלגים זעירים, כצאצאים חיים של איזה אבא־נהר נעלם במסתרים.

עם פניתנו שמאלה, נראו רחוק קצת מעמנו יצורים, אכרי המקום, סמוך לכוּכים כמגוּרים. גם נשים אחדות, מצניעות מבּט, נראו ביניהם. דוד החליף מלים מספר עמם בניב שפתם, פלמונית המונית־קדומה. הוא יודע טיבו של המקום ואנשיו: “עמק השפע” נחת בית המלכות היא מימות עולם. אנשי המקום חוסים ישר בצל בית המלכות. היבול אשר בעמק לבית המלכות הוא ולהם עצמם. שנה שנה יביאו אשר יביאו מיבול המקום לארמון המלכות ויקחו להם אשר יקחו, בלא מס קבוע ובלי חשבון קבוע.

ישבנו למנוחות שעה ארוכה לאסוף כחות לעליה בחזרה. בעצם שעת הצהרים הגענו אל המקום אשר המתינו הסוסים.

שעה לאחר הצהרים הגענו אל הרחוב המרכזי באי היפה. ולפי המוסכם, עוד מליל המסיבה בבית מר יצחק עראמה – הזדרזנו להגיע בהקדם לבית מר ז’וזף עראמה.

ביתו ש מיסיו ז’וזף, בן קומה וחצי, בולט בין הוילות היפות בלובן מראהו, בתנועת קוי הבנין החינניים ובצורת גזרת־החלונות הנאה. החדרים מרוּוחים, מספיקים למשפחה בת חמש נפשות (נערה כבת ארבע עשרה ושני ילדים: בן עשר ובן שבע), חדר קטן חיצוני למשרתת. בעל הבית מצביע בהתפארות על הנקיון למופת, הסדר והטעם הטוב אשר בכּל. אבל דומה, שהיה מרוצה יותר, כמובן, אילו התרחש נס ולבנין עצמו ניתן פה ושאל: האם אינני דומה לאחת החוילות אשר ל“גדולים” בארץ?…

אולם לגבי בעלת הבית, הגברת דיליסיה, אין שאלה: בעיטורי יופיה, בחמודות־חינה ובנועם־שיחה – ודאי היא מן האצילות אשר בארץ.

בטרם ניפרד לשוב להפליג לבירה הוזכרנו שנית שבליל מוצאי שבת יערך הנשף הגדול – “נשף האוירונים” – בחסותו של נשיא המדינה ועלינו להקדים לבוא מבעוד יום.

ו. תועבת התועבות

בית המלון הגדול היחידי אשר באי היפה, שזור שרשרות נוריות חשמל צבעוניות על קומותיו, אגפיו, פתחיו וחלונותיו מגגו ועד תחתיתו, כאילו ביקשו האזרחים לבטא את רגשות שמחתם על מאורע היום, את נאמנותם ואהבתם לנשיא המדינה, בסימן גלוי, בולט, עליץ – בשפעת אור!

ואכן מאורע היום – נדבת האוכלוסיה היהודית, חצי מליון דינרי זהב. למפעל קנית אוירונים לממשלה – ראוי ונאה הוא שיוּחג ברוב עם, היינו: ברוב מוזמנים מנכבדי העם האחרים תושבי האי – בשיא הגילה והאורה.

כחצי שעה לפני מועד פתיחת הנשף כבר פשטו קולות התזמורת הממלכתית הגדולה בחללו של האי מזה ומזה. וככל שעברו הרגעים, כן גברו ההדים, רמו הצלילים והמו התוּפּים.

זוגות האורחים, מהם בשנות העמידה, מהם בני ארבעים ושלושים – הולכים וממלאים פינות האולם הגדול. בשעה זו עדיין עיני הסדרנים בודקות בדיקה אחרונה, סדרי הנשף, שולחנות הכיבוד הגדולים בקצה האולם וכו' וכו' – ועיני הגברות שולחות מבטי הערכה וביקורת לתלבושת אשה רעותה.

קרוב לשעה היעוּדה נמלא, כנראה, מספר הזוגות המוזמנים – למעלה מעשרים זוג. בין הגברות היפות, זוהרות ביותר ארבע: רעית מנהל חברת ביטוח האיטלקי נוביטיני, רעית מנהל חברת אניות היוני ניקודימוס, רעית הסוחר היהודי ז’וזף עראמה, רעית הפקיד הגבוה בחברת הנפט הרומנית רוברט טסיתי. הן, הארבע, כמו ממלאות הן מלוא האולם. ואם כי קו זה בפניהן, או אחר, שונה באשה מרעותה, אבל דומות הן למדי בקומתן ההדורה, בעיניהן הכחולות ובפניהן האציליים.

סמוך ממש לשעה הקבועה הגיעה פלוגת קצינים גבוהים העוסקים בעניני ציבור. הצפיה לנשיא הפעם היה בלב איש ואיש מן העם לא רק מיראת כבוד אלא גם מסיפוק כבוד… זו הפעם הנשיא הפנה בקשתו להם… והערב הראה יראו שלא הכזיבו…

ואני כתייר זר, עובר אורח, הצנעתי עצמי בבחינת רואה ואינו נראה, ליד דוד, כדי שאראה ואכיר את דמותו של הנשיא הגיבור, המנצח, המהולל בפי כל.

בשורת בוא הנשיא – הפגינה התזמורת בצלצלי תרועה אדירים. היתה שוב דממה. לאחר רגעים קצרים, בדרוך רגלי הנשיא על מפתן האולם, רעד חללוֹ מצלילי ההמנון הלאומי.

הנשיא ושבעה בני פמלייתו, ענודים בגדי שרד, שזוּרים בכתפיהם ועל חזיהם וזרועותיהם פּתולי־חוטי זהב וכסף; ואותו הכבוד היו כמפארים את הנוכחים בפאֵרם. הנשיא עצמו, איש כבן חמישים גבה־קומה נאה־תואר, עם עוז מבט ותוקף גברוּת – נראה שבע רצון, חייכן וקל תנועה.

וכבוד הנשף החל פוֹרס הוֹדוֹ על האולם והנמצאים בו: הצגת המוזמנים הנכבדים, הגברות ובעליהן, זוּג אחר זוּג. אחריהם התודעוּת חברי ועדת המגבית לפני הנשיא ומסירת ההמחאה בסך חצי מיליון דינרי זהב לנשיא מידי ראש הועדה – גביר יהודי מכובד. נאום הגביר – ששה רגעים, נאום הנשיא – שלושה. צלילי־תזמורת אטיים מסיימים את החלק הרשמי של הנשף.

מעדנים ומגדים בשפע רב לאורך השולחנות הערוכים בנוי, וצנצנות משקאות מן המינים המשובחים מוכנים כזקיפים למלא תפקידם, טעימה ושתיה, שתיה וטעימה. שיחה והתרועעות, בין צלילי נגינה רכה מעוּדנה.

לאחר מכן הגיעה עת הזמנות לריקודים, שהתחילו רק לאחר שהנשיא הואיל להזמין את אחת הגברות, היונייה אשת מוסיו ניקודימוס, לאחריו הותרה הגישה ואיש איש הזמין לו אשר בחר לו, וחזרו ובחרו ונחו וקמו שנית וחוזר חלילה. והנשיא, כאחד המוזמנים, לא פסח אף על אחת מחצי תריסר היפהפיות מבנות העשירים ומעלה ועד בנות השלושים ומעלה.

וככל שעברו השעות גברו רגשות השמחה. וככל שגברו צלילי התזמורת עלצו לבות האורחים – עד אשר הוכרזה הפסקה למנוחה קלה וזמר וזמרה מפורסמים השמיעו שירים פלמונים עתיקים, יפים.

ושוב שתיה וטעימה, שיחה וריקוד וחוזר חלילה. ובהגיע שעת חצות לילה – כמו על פי פקודה צבאית, ניתן אות לסיום הנשף בבת אות, כאילו אמרו להזכיר בזאת לחוגגים, שנשף שהנשיא משתתף בו כאחד האזרחים סוף סוף צביון צבאי לו… וכנראה, על פי רמז קל מהנשיא ־ תם הנשף וחסל.

משיצא הנשיא ונסע למלון, נפוצו החוגגים איש איש לדרכו לביתו. ואנו משפחת עראמה ואני עמם, כשבאנו הביתה, אף על פי שכולנו, שלשת הגברים, היינו מבושמים קצת ויגעים יותר – ישבנו לפוש שעה קלה לרוח הלילה במרפסת הפונה לים. נשיבות רוח קלות, איטיות, רפרפו על פנינו. סחנו בקול נמוך לבל הפריע שנת הילדים, מתוך פיהוק וחבלי ־תנומה, סרנו איש איש לחדרו.

לאחר רגעים מועטים נשמעו דפיקות על דלת הפרוזדור. ז’וזף יצא מחדר המשכב ושאל מן הפרוזדור: מי שם? קול ענה: אנחנו, מלווי הנשיא, פּתח!

דוד ואני עמדנו נסתרים מבפנים ליד פתח חדרנו.

הדלת נפתחה. בפרוזדור המוּאר למחצה נראו שני ז’נדרמים, ממלווי הנשיא, לפי מדיהם. ז’וזף שאל בקול מזוג הפתעה־תמיהה: מטוֹבת האל, אדונַי, מה תבקשו, אני מוכן לשרותכם.

– תן לנו את הגברת שלך. הנשיא רוצה אותה הלילה. רק הלילה.

– מה? מה? מה אתם רוצים לאמור?

– אנו לא רוצים לאמר, אנו אומרים לך: הגד לאשתך מיד שתצא. מכונית הנשיא מחכה פה בשער. ואל תוסיף דבּר דבר. בבוקר השכם, לפני זריחת השמש נביא אותה בשלום.

– אבל אל אלהים גדולים! מה זה? מה זה?

– אם תוסיף מלה אחת נכנס ונקחה בכוח ואם תפריע, תמצא מהר עצמות ידיך ורגליך שברים שברים –

– היא כבר שכבה… התפשטה…

– תתלבש מהר מהר, הנשיא מחכה!

– אז…אז… תהרגו אותי קודם… אני לא… לא אוכל… לא… לא… לא…

אחד הז’נדרמים הושיט זרועו לרוחב חזהו של ז’וזף, דחפוֹ הצידה וכמו הדביקוֹ לקיר והשני פּסע ליד פתח החדר ופקד: העלי אוֹר!

כשהוּאר החדר נשמע קולה של דיליסיה: אבקש מכם, תנו לי לדבר אל בעלי, אני אתלבש, צא, בבקשה.

– יצא הז’נדרם, נכנס ז’וזף. היא עברה דרך חדר המשכב לחדר השני, מול חדרנו, לקחת לה שמלה, כנראה. היא דיברה לבעלה לאדינו: אמוֹר אתה לי מה רצונך שאעשה – ואעשנוּ, מה שתגיד – אקבל.

ברגע זה התעוררה הילדה והילד הגדול, בקשו לקום ולצאת מחדרם – לקחנו את הילדים וסגרנום בחדרם ודוד טיפּל בהם להרגיעם. עתה שמעתי קולו של הבעל – קול דכא, קול יאוש –”שאני אגיד לך? איך אגיד? איני ידע אם ראשי על כתפי, אני כנטול ראש… איך אחשוב? מה אחשוב? וכלום את חושבת מה?"

– “אני כן חושבת… כבר חשבתי. אני רוצה למות… למות… אני כבר מתה משעה זו…”

– “את תמותי? והילדים?!”

– “אוי לי, הילדים”… – יללה חנוּקה נשמעה לפתע.

– אוּלי תדברי אליו… כמו שאת יודעת… אולי יתחרט… אולי יחזירך…

קול זעף מפי הז’נדרם נשמע: די כבר, עברו חמשה רגעים, די, קדימה!

היא יצאה והם אחריה.

דוּמיה. איש משלושתנו לא פצה פה. תידל לשון בני אדם לחפוף במלים אימת חרבן־חיים כזה. הבעל ישב תחתיו, על שרפרף, במקום שעמד, כשעקרה רגליה דיליסיה מפתח הבית. דוד ואני ישבנו סמוכים לו בקצה הספה חרדים לשלומו.

ישבנו דוממים ללא הגה וללא תנועה כמעט. היתה ישיבה אילמת זו במשך השעות הראשונות מובנת לנו בלא אומר ודברים: היתה זו ישיבת צפּיה, אולי תחזור.. אולי הוא יתחרט… שמא עוד מעט תופיע…

יגענו, נלאינו לעקוב ולמנות הרגעים לשעות… עד השעה הרביעית אחרי חצות.

כחצי שעה לפני כן קם ז’וזף והיה מהלך הלוך ושוב בבית בלא הרף ומשעברה השעה ארבע, נשמע קולו של ז’וזף, קול רם, תקיף, כאילו ממשיך להסביר דברו לנו:

והלא היו יפות, נהדרות, אחרות ארבע, חמש היו, אשת האיטלקי נוביטיני, היונית, קריונה, אשת ניקודימוס, ועוד כמה מהן דומות לדיליסיה – מדוע “השליך” עינו רק בה? זאת רק משום שאני יהודי, היהודי הוא מופקר, בזוי, אפשר לרמסוֹ, לדרוך על צואריו. על האחרות לא העז גם להעלות על דעתו… מהן הוא מפחד, מאחרי בעליהן עומדות ממלכות! הוא פחדן ככלב… ככלב שנובח ליד פתח ביתו, ליד בתים של אחרים כובש זנבו בין רגליו ומסתלק… אני לא פחדן! לא! אני… אני עוד אראה… עוד אחשוב… עכשו אני חושב… כן, עכשיו אני מיטיב לחשוב. אחכה עד שתשוב… אז אראה – אראה ואגמור!

לא ידענו, דוד ואני, מה נגיד ומה נעיר לדברו בשטף זעם. רכוּני־ראש ישבנו דוממים כחנוקים. הוא ישב על הארץ ובכה חרש… כל שעברו הרגעים גברו דמעותיו – הוא היה כמתמוגג בבכיו.

משהאיר השחר קם והיה מתהלך, הלוך וסבוב, בבית מקצה ועד קצה! יצא לגינה והלך עד שער הבית וחזר הביתה ושוב התהלך כה וכה כחיה בסוּגרה ללא הפוּגה.

כיוון שהיינו מצפים מרגע לרגע לרעש־מכונית שתגיע עתה, לפני זריחת השמש, לא הרגישו ששער הגינה נפתח בלאט. אותו רגע היה ז’וזף אורב ומקשיב לבוא המכונית מעבר השני לבנין. דוד ואני נמצאנו בחדר הפונה לכניסה וראינו בהכנס דיליסיה לבדה. ראשה מורכּן, צעדה כושל, לבושה מרושל – כאילו עוד מעט קט תמעט רגלה ותפול.

בינתיים הפסיק בעלה לצאת לקראתה בנתיב הגינה – אך היא רמזה בזרועה שלא יקרב אליה.

נכנסה לפרוזדור – רבצה לארץ ופרצה בבכי מר. שעה ארוכה בכתה בחנק. כשניסינו להרגיעה, קראה: תנו לי לבכות, בלילה לא נתנו לי לבכות. וכשיבקש בעלה לקרב אליה להרימה, געתה בבכי: אל תגע בי. אני מזוהמת… אמבטיה!… אמבטיה!… אחר כך אדבר.

*

מה שדיבר אל בעלה ומה שדיבר בעלה אליה – איש לא שמע ולא ידע עד היום הזה. שעה ארוכה מאד היו נתונים לבדם בחדרם בשיחה ממושכה, בקול דכא, מלווה לרגעים בקול ילל חרישי אטום, חנוק – ולאחר מכן – נשתתקו. לגמרי. כמו ירדה דומית מות בחדרם. ציפינו שעה ארוכה אובדי עצות, חרדנו לחייהם. נזדעזענו. היססנו לדפוק על הדלת, וגם יראנו פן נסכיל עשה אם לא נדפוק. אך סוף סוף, לאחר שעה שלמה נשמע קול גניחה מפי דיליסיה

לאחר שעות הבוקר הראשונות – בצאת ז’וזף מן החדר היתה דמותו מראה־בלהות: פניו נפוחות מדי, שערותיו פרועות, עיניו אדומות־בולטות וכמו מביטות לריק, לאָיִן – והוא מגמגם – ממלמל חרש בין שפתיו. משראנוּ יושבים דוממים – כמו נפתע למראנו והרים קולו: אמרתי לכם; הן אמרתי לכם… אני לא פחדן… הוא פחדן ככלב… אני אירה בו היום… לעין השמש… כדור אחד… חמש פרוטות… אבל הוא יהרוג את הילדים… את כל משפחת עראמה… אלפי יהודים… וגם… וגם יחזור הכלב ויקח אותה… – ואיך איפוא? איך? איך? איך?

חדל רגע, כמו שקע שוב בתוך עצמו וחזר ודיבר בקול ענות: הגידו לי איך… מי יתן עצה? מי? מי יכול? היא אומרת לנסוע מיד מכאן מהארץ הזאת. אבל, אֵל אלהים! לילך פשוט ולא לנקום? כך לילך סתם, כמו לא קרה כלום? בלא לנקום, לא להעניש פושע, שודד, כלב מתועב! לבלוע קיא צואה ולילך! לבלוע… לבלוע…

והיה מסתובב והולך בחדר, כשזרועותיו מורמות למעלה וחוזר וזועק: לבלוע? לבלוע? (מיד נחפזנו וסגרנו החלונות לבל ישמע הקול החוצה) וּבו ברגע כמו התייגע לפתע, רבץ על הארץ מלוא קומתו, השתרע פרקדן וקצף עכור נזל מפיו – הוא עצם עיניו,. קרבנו אלי. בדקנו. נרדם.

בהתרחשות המבעיתה הזו, על אף זעקותיו קורעות הלב – לא יצאה דיליסיה מחדרה. שערתי, שאין ביכולתה, בשום פנים, להראות לפנַי, איש זר, לא בן המשפחה, לעת כזו. נועצתי עם דוד – ויצאתי בסירת מוטור מיוחדה להביא, לדאבוני הרב, אני בעצמי, את הבשורה הרעה הנוראה למשפחה.

*

למחרת היום, עם ערב, הגיע דוד מן האי וסח לי: ז’וזף נשאר נרדם תחתיו ארבע־חמש שעות. משהקיץ, היה מחפש סביבו משהו, הסתובב בבית כה וכה וחיפש. כששאלוהו על כך ענה: האקדח, אותו אקדח אוטומט, שיורה מאה כדורים רצופים בבת אחת! בבת אחת!

מעולם לא היה לו אקדח. כשניסו לקחת דברים עמו, לא שמע ולא נתן דעתו לא אל דוד ולא אל רעיתו. תוך כדי כך – ישב תחתיו דוּמם, כשקוּע בתוך עצמו וניכר שדעתו עכוּרה עליו. לא ידענו איך ננהג בו. כשנכנס מעצמו לחדר האורחים – השתרע על הספה – סגרנו הדלת אחריו.

בינתים, שעה לפני הצהרים, הגיעו האח יצחק ועוד שלשה מבני המשפחה. אותה שעה יצא ז’וזף מחדרו, נפגש פנים אל פנים עמם – רגע נרתע מפניהם. מי אלה? – אמר כמופתע למראה עיניו. ומשנעץ מבטי עיניו בהם, אמר דרך היסוס ופקפוק כדברים האלה בערך: “מה? כלום אתם מתרעמים עלי? האם לא צדקתי? הוא נפל לרגלי מתבוסס בדמיו ככלב מתועב! הלא נקמתי חרפת דיליסיה! כן! כן! (צעקות גדולות) הכל נגמר, קצר וקל – חסל! הכל מסכימים… הכל מבינים…”

מי שהוא ביקש להרגיעו בדברים – והיה כמי שמוסיף שמן על המדורה – “אין מסכימים? האם יש מערער? טוב – אני מוכן לפני כל טריבונה. הריני הולך מיד”.. והוא הסתער ויצא מפתח הבית. שלשה מאנשי הבית החזיקו בעדו בחזקה. אז נתן בהם עיניו, עינים תוהות־קפואות – ושאל: “מה תרצו ממני? מי אתם? הניחו לי”.

הירפּוּ ממנו ופנוּ לעבר הבית. עמד תוהה־המוּם באמצע הפרוזדור ושוב רפו ברכיו, קרס כרע ורבץ תחתיו.

שקלו וגמרו להזמין רופא פסיכיאטור מסנטוריום גרמני באי הסמוך. דוד יצא אליו. בשעת בין הערבים בא הרופא. עדיין היה ז’וזף נרדם. הרופא שאל לפרטי הקורות מתחילתם ועד סופם.

עוד טרם יוזמן הרופא קבע מר מורסייאנו, העורך־דין, שאין מפלט, כמובן מגלוֹת התועבה לרופא, כדי שידע שורש האסון.

הרופא חיכה עד שהתעורר. הביאו לידי דיבור. יש וענה סתם מענה לשאלתו ויש וענה – דבר שאין שחר לו. שאל למהלך הקורות במשך הלילה והיום, ואחר בדקוֹ, בחנוֹ, וקבע: זו דפרסיה חמוּרה, שמדרכה לילך ולהחמיר. אבל לא זמן ממושך. היא עשויה להפּסק על־ידי טיפול במוסד בזמן קצר – תוך שבועות מספר.

בו בלילה הוּבל ז’וזף לסנטוריום.

ובו בלילה גמרו וקיבלו עליהם כל בני משפחת עראמה לצאת את הארץ הזו עם חזור ז’וזף לאיתנו – ולהתישב בארץ ישראל.

למחרת ביקשתי ממר יצחק למסור מכתב קטן לגב' דיליסיה. וזה לשונו:

גברת דליסיה הנעלה מאד,

מחרתיים בבוקר אני יוצא מכאן ואשוב לארצי ומרגיש אני בכל לבי, שלא אמצא מנוח לי, אם לא אפנה אליך במלים מועטת אלו:

אני שאִנה לי הגורל להמצא בביתך ימים מספר וזכיתי להכירך מעט. ראיתי בך דמות אשה יהודיה אצילה, נדירה ביפי תוארה וביפי נפשה. זוהרה באור עיניה ובטוהר לבה. כזאת היית בעיני, כזאת הנך וכזאת תהיי – מובטחני – כל הימים. לא כהה בדמותך וברוחך אף קו אור אחד דק מן הדק.

יִקרה, וכלב שוטה ינעץ שיניו גם בבשר אדם רם המעלה, התוּפחת בכך שלמוּת מעלתו?

את היית סמל לענוּת עמך, לגלותו, להשפּלתו, בך גלומות נפשות כל הנשים היהודיות המעוּנות, המוּשפלות מאז גלות העם מארצו ואולי את גם סמל למפנה, להתנערות, ולהשתחררות מפגעי הרשע והזדון כלפי עמך.

אני מנשק שוּלי שמלתך בתודה רבה ובהוקרה לאין > תכלה.

י.ב.

כתשובה למכתב זה, ביקשה שאבוא להיפרד ממנה. ואמנם אוּשרתי לראותה נרגעה מעט ולנשק ידה.

*

ובהתיקי רגלי מארץ זו ובעלותי לאניה – שב ועלה על לבי זכר אותה מועקה מחניקה, שהשתלטה עלי שעה מסויימה בדרך רגלי על אדמה זו. האומנם היתה זו הרגשה טמירה – מין טליפתיה – על חזון הבלהות, שהיה צפוי לי בביתו של היהודי יוסף עראמה?

אבל פיוס ונחמה כל שהיא לאותם יסורי נפש – הגיעו לי, כאשר לאחר שנתים ומעלה מעת עזבי את הארץ הזו, קבלתי בארץ, דווקא בימי חרום, הזמנה מאת יוסף עראמה ורעיתו לבקרם בביתם באחת הערים הגדולות בישראל.

א. חצרות ירושלים

כי השקיף המשקיף על חצרות העיר העתיקה ירושלים, על רובן ככולן, ובפרט על בתי ההקדש של העדה הספרית, ודאי עמד וקרא היפוכם של דברי בלעם בן בעור; מה דלו אוהליך יעקב – משכנותיך ישראל! ולא רק דלים היו בתי־מגורים אלה, אלא מכוערים ונלעגים היו והקומות התחתונות שבחצרות דמו יותר לדירי־צאן ולארוות סוסים מאשר למשכנות אנשים.

ולבל יחשוד הקורא, שדברים אלו גוזמה הם, נעביר לעיני רוחו של הקורא בהשקפה כוללת טיבן של חצרות אלו:

חצר – בארצות המזרח – משמעה רשות־דיור מיוחדה בעלת מספר חדרים. בחצר גדולה מצויים מעשרה עד חמישה עשר חדר בערך ובחצר קטנה – משלושה עד חמישה. חצרות אלו אין כמותן בשום מקום שבעולם, שכן אין אף חצר אחת דומה כלל וכלל בצורתה לחצר אחרת. כל חצר דוגמה בפני עצמה היא. אם מחמת שאדריכלי הבניינים האלה בשעתם היו כביכול כבירי דמיון ורבי כשרון, שיכלו ליתן לכל חצר וחצר פרצוף מיוחד לה, או מחמת שהיו משום מה, מבולבלים, או שיכורים – הוציאו מתחת ידם חצרות מבולבלות ונעוות שכאלו. ותמצי לומר בדרך משל; לא יצור־אנוש הקים בניינים אלה, אלא אחד שד, לגלגן רבא, עשה מעפר, מסיד ומאבנים בלִילָה כבירה, עמד וקבץ ממנה קורצות קורצות וזרקן בחללה של ירושלים – ויצא הבּלל הזה, כלומר: חצרות ירושלים.

ואולם ראה זה פלא: יש בכל זאת צד שוה לכל החצרות האלה כמעט והוא: מבוא חשוך. רובן של החצרות הכניסה אליהן מוטלת בחושך גדול לאור היום. כל כניסה היא מין מבוי, ארוך או קצר. יש והמבוי עקום כשופר, שתחילתו ישר וצר וסופו עקום ורחב, ויש שהוא עשוי קטעים קטעים כ“שלשלת” שב“טעמים”, ויש שהוא עגלגל כגופה של חבית, והקרקע שבמבוי לעולם אינו חלק ואינו מרוצף אלא בליטות ושקערוריות בו כחבורות וצלקות בגוף בעל חי.

ובצעדך בחשכה באחד מאלו המבואות, ידמה לך, שצפוי אתה כאן לנפילה או למכשלה, אלא שבדרך נס אתה יוצא אל משהו שדומה “לרחבה”, שבעצם היא צרה, היא הנקראת חצר. ולרוב תוהה אתה לכוָנתה של חצר מאלו החצרות, כלומר, לדמות שבה היא רוצה להגלות לפניך, שכן רואה אתה חלקים או אגפּים, בחצר. יש ואגף אחד מחבּק ברוב חיבה את חברו מחצר אחרת עד שדוחקו כמעט אל קרבו, ויש שהאגפים מראים זה לזה מדת “ברוגז” גדולה, שאחוריו של זה נוגעים ממש בפניו של זה וכדי בזיון וקלס! והמדרגות אל הקומות השניות (שלוש קומות נדירות בעיר העתיקה) מדרגות־אבן, שלרוב עושות הן מין תנועה הנדסית־קונדסית, שמעוררות צחוק בך, שכּן דומה לך, שאתה עולה, אבל על צד האמת אתה יורד ומגיע לאיזו בת־חצר מפוקפקת, כלומר: תוהה אתה אם “בת” זו חוקית היא או, חלילה, ממזרת, שכן מראיתה של החצר הקטנה תמימה־מטומטמה, עקומה־ערמומה, משום, שתוך שמסתירה עצמה מגלה היא, לא עליכם, ערוותה: בתי כסא ובתי מטבח, שדומות לקוביות־עץ גדולות – ובין אלו ואלו מצויים חדרי המגורים.

ועוד צד בניה שוה להרבה חצרות: הקמרונות. יש חצרות שנמצאות בתוך הקמרונות או בצדי הקמרונות ויש שעומדות על הקמרונות. והקמרונות, מהם ארוכים, גבוהים, כבעלי יהירות וגאוותנות ומהם קצרים ונמוכים, עד שאדם בעל קומה בינונית חייב להתכופף דרך השתחוויה וכניעה, כדי שיעבור ויצא בשלום מתחום הקמרון.

בחצרות שברובע־היהודים (הדרומי מזרחי) שכנו, עד לפני ארבעים חמישים שנה, רבבה עד רבבה וחצי נפש. ומלבד עשרות אחדות אנשים אמידים, שגרו בשני חדרים למשפחה או, אחדים, בשלשה חדרים, האוכלוסיה כולה גרה משפחה משפחה בחדר אחד, וסתם משפחה היתה בת שש־שבע נפשות; לאמור: לא עניים ולא אביונים, אלא כל המעמד הבינוני, שהוא רוב האוכלוסיה, גרו משפחה משפחה בחדר אחד. ואילו בבתי ההקדש לדלת העם, אלו “העניים והאביונים” (ומספרם הגיע לכמה מאות) הצפיפות היתה במידה מבהילה עד מאד. לא חדרים, לא צריפים, אלא כוּכים ומרתפים היו מקומות מגוריהם של העניים.

זכורני מרתף אחד גדול, שאורכו כחמישים אמה ורחבו כשש־שבע אמות, שהיה מחולק לתאים תאים, במחיצות שחציין אבן וחציין קרשים, ובכל תא ותא גרה משפחה – עשר עד חמש עשרה משפחה! ובמרתף הגדול – לא חלון ולא צוהר, ובעצם היום היה במרתף בבחינת: וימש חוֹשך.

צפיפות מבהילה זו על שום מה?

על שום שבאותו רובע היהודים, שהספיק למגורים, לפני ארבע־מאות חמש מאות שנה, למאות משפחות התיישבו במשך הדורות אלפי משפחות (שום בניה חדשה לא חלה ברובע היהודים כל השנים, מלבד “בתי מחסה” הגונים ונאים שבנו במאוחר האשכנזים במגרש גדול בדרומו של הרובע) – על כן גדלה הצפיפות למעלה מכל שעוּר. וגם כשפרץ הישוב מן העיר העתיקה ויצא אל מחוץ לחומות ושכונות חדשות החלו להיבנות, לא רפתה הצפיפות כל עיקר, כי העליה האיטית מכל התפוצות נמשכה כל השנים ללא הפסק.

ברם עם כל הצפיפות והדחקות ועם כל הסבל והדלות לא הרגישו שוכני הבתים האלה עצמם ברע, איש לא אמר: צר לי המקום, ולאיש מן החצרות הללו לא עלה על דעתו להפר בריתו עם החיים בגלל הדוחק והצפיפות. ונהפוך הוא: בסימטאות, בקמרונות ובמיצרי החצרות האלה שאנו חיים, נולדו ילדים, גדלו בחורות, נרקמו אהבות, נערכו חתונות, התרחשו עניינים: מחלוקות, “סערות”, וגם מחלות, אסונות והלוויות – הכל בדומה לחיי בני אדם בכרכים גדולים שבעולם.

וּלשם דוגמה בולטת יסופר כאן משהו מן הקורות בחצר אחת תוך שנה אחת בקרוב.

ב. רב אלים ויהודי תקיף

אחת החצרות הבינוניות שבירושלים, שחציה עמד על קמרון די ארוך וחציה פתוח לאור היום, היתה שייכת ליהודי, שמוצאו מאלג’יר, שזקניו השתקעו בירושלים מזה שנַים שלשה דורות, הלא הוא שמעון חבּטוֹן, הידוע ברחוב היהודים לרוב.

ואתה, הקורא, דוק וקרא: החצר היתה שייכת לו. כי כל החצרות כמעט, בירושלים העתיקה, היו שייכות כולן לבעלים ערביים מדורי דורות. ורק מעטות מאד היו קנינן של יהודים, אבל כל החצרות הללו היו “חזקה” של יהודים.

מה “חזקה” זו?

הבעל הערבי לא היה משכיר בעצמו את חדרי חצרו, אלא מוסר את זכות ההשכרה בידי יהודי, ששילם לא מראשי דמי שכר כל החדרים לשנה שלמה. הבעל המוסלמי זוכה בסכום גדול בבת אחת, והיהודי, שמשכיר את החדרים זוכה בסכום ממון יותר גדול ממה ששילם לערבי, בתוספת דירה (חדר) חנם בשבילו. וראוי לציין כאן ששכר הדירה היה קטן למדי: שלוש עד שש לירות זהב לחדר לשנה שלמה. וחצרו של שמעון חבטון היה מקנת כספו. משום כך (ומשום כמה וכמה עניינים אחרים) היה שמעון חבטון יהודי יוצא דופן, כלומר: מין יהודי בפני עצמו, שכל טיבו, כל הוייתו וכל הליכותיו אמרו: אני, אני הוא!

כלל היהודים מעדת הספרדים בירושלים העתיקה היה, כאמור, ציבור עני, נתון בדוחק פרנסה ובחוסר מעש ועבודה (“חלוקה”, כפי שניתנה לבני העדה האשכנזית לא היתה מעולם ל“ספרדים”). לפיכך היו בכללם כנועים, צייתנים ואורחות חייהם דלים ומוגבלים. אם כי סתם יהודים ספרדים גאוותנים הם, שרוממות “הגרניזה הספרדית” בגרונם ומקל־נגידים בידם (כגון אותו ח' סימן־טוב מיוחס, שהיה מתפרנס ממכירת תורמוסים שלוקים ברחוב, סיר תורמוסים חבוק בזרועו האחת וספל למידה בידו השניה ומוכר בפרוטה אחת או שתים מלוא הספל תורמוסים; ומקום מעונו בקיטון שבבתי ההקדש. וכשקרה ופגע מי שהוא בכבודו, היה מהלך ונושא קולו ברמה, מתריע וקובל, שהוא “איזו די סייטי ריֵס” (בן של שבעה מלכים) וכלום יודעים הללו מי הוא ואיזהו צור מחצבתו?).

ברם, בכללם חסודים וצייתנים היו בני ירושלים בשמירת מצוה וחוק ומובהקים ביראת שמים.

ואילו שמעון חבטון נגלה כהיפוכם הגמור של כלל היהודים. בפרצופו, בגופו, במידותיו ובתאוותיו – דמה יותר לגוי מאשר ליהודי… גבה־קומה היה, ישר גו ורחב כתפיים. ודאי היו עוד כמה יהודים גבוהי קומה ובעלי גוף, אולם קומתו הרמה של חבטון אמרה בפירוש: גאווה, יוהרא, התנשאות. בהילוכו בחוצות קריה דומה היה כאילו משקיף הוא מגבוה מעל ראשיהם של יהודי הרחוב, כביכול: משכמו ומעלה גבוה מכל העם. תוי פניו: – לחייו, שפתיו, שפמיו – גסים היו ומזימות ותאוות שבלב כמו נשקפו ממבטי עיניו הגדולות, הבולטות. אכן, לא לחנם ריננו הבריות אחריו, שהיה לו מגע ומשכב עם הכושית, אשת השומר הכושי שבמגרש האשכנזים. אולם אנו לא ניגרר אחרי “נסתרות” שבפי הבריות, דיינו שנזכור כאן “הנגלות” שלו, וגם מאלו לא נמנה אלא חלק מועט שבמועט.

תא שמע כמה “מעלות טובות”, כביכול, לשמעון חבטון: מעלה ראשונה, שעליה גאוותו – הרוָוחתוֹ. כיון שהיה, כאמור, בעל חצר שלו, אמיד היה. רק משכר דירה שבחצרו (תשעה חדרים מרווחים היו בה) נמצאה פרנסתו בטוחה בהרחבה. אולם גם בעסקים אחרים שלח ידו: שותף היה לקצב, שחנותו בין רחוב היהודים ורחוב הערבים. (ומכאן, שכל סעודותיו בימים ובלילות היו ערוכות בבשר צלוי ובלגימת יין); וכן היה שותף לבעל טחנת־קמח וממנה הגיעו לו רווחים קלים, נוסף על כל אלה היה מלווה ברבית ליהודים ולמוסלמים. הנקל להבין עד כמה היה שמעון חבטון דש בעקבותיו מצוות קלות כחמורות, על דרך: וישמן ישורון ויבעט.

ומתוך כך אין פלא, שפעמים הרבה הביאוהו עסקיו ועליליותיו למשפט לפני בית דין, אלא, שגם בבית דין היתה ידו על העליונה ומעולם לא שמע ולא עשה כפי שפסק עליו הדין, שלא רק מורא שמים לא היה עליו אלא גם מורא מלכות לא היה עליו.

כיצד? – מחמת, שמלבד אמידותו, אלימותו ורשעותו, עוד קלף חזק מכל קלף היה בידו, שבו היה מנצח תדיר את כל יריביו.

קלף זה מהו?

– פספורט צרפתי! מהיות מוצאו מאלג’יר היה נתין־צרפת. ובימים ההם, שחוקי הקפיטולציות היו קיימים ושרירים בכל רחבי ממשלת תורגמה – כל נתין של ממשלה אירופית היה כמלך מושל בכיפה. השוטר התורכי, אסור היה לו גם לדרוך על מפתן ביתו של הנתין האירופי. ומכאן, בעצם, רוּם עיניו, זדון לבו וחוצפתו של חבטון בכל מהלכי חייו.

ברם, כבר אמר החכם מכל האדם: “לא לעולם חוסן”. ו“לא יכון אדם ברשע”, בפתע פתאום בא יום אידו, ונשבר גאון עוזו. והמופלא שבזה הענין הוא, שרב גדול בישראל, אב־בית־הדין שבירושלים, הוא ששיבר בין רגע מטה עוזו של רשע זה.

כיצד?

באו יהודים לפני בית־הדין והעידו שבעיניהם ראו היאך מוכרים בשר טרף ליהודים ב“קצפנה” (קצביה, איטליז) של שמעון חבטון.

הזמינוהו לבית דין. כשעמד לפני הדיינים הוכיחוֹ אב בית הדין על מעלליו ואמר לו שימסרנו לרשות וישליכוהו לבית הכלא כאחד הנבלים. ענה לו חבטון בעזות מצח: אל תפחיד אותי בדיבורי הבל. “אֶחמַאֶיה” (נתין) פרנסיז אנוכי, אפילו “המותצריף” (הפחה) של ירושלים לא יעז לגעת בי באצבע קטנה.

השיב לו אב בין דין כמסיח לפי תומו: שקר אתה דובר. תדיר אתה מרמה את הבריות, שנתין פרנסיז אתה, אבל מי יודע אם אמת אתה אומר?

השיב לו: הפספורט שלי אומר.

אמר לו: מי ראה שיש פספורט בידך? ודאי אין לך ולא כלום.

השיב לו: הנה קרוב ביתי, מיד הולך אני ומביאו לפניכם.

תוך רגעים מספר הלך ושב והיה מנפנף הפספורט בידו.

אמר לו אב בית דין: ודאי ניר מזויף בידך – אין זה פספורט, ואם פספורט הוא – תן לי ואראה בעיני.

נתן לו. נטלו הרב ובדקו מפנים ומאחור ותוך כדי דיבור קרעו לגזרי גזרים.

כהרעֵם רעם ביום בהיר – באה המהלומה על ראש הרשע. וכל באי בית הדין תמהים ומשתוממים.

והרשע גוער וזועק: מיד הולך אני אל הקונסול שלי ואסחב את “כבודו” לבית האסורים, ראה תראו! ראה תראו!

משהלך לקונסול וסח לו כל המעשה מתחילתו ועד סופו – אמר לו הקונסול: מה אעשה לך ואתה כסיל, שהרי עשוי אני להגן על נתין שלי אם הוא פוגע באחרים ומזיק בהם, אז מצילו אני מידי השלטון אולם אם אחרים פוגעים בנתין שלי – מה בידי לעשות? כלום שליט אני על שליטים תורכים? וזולת זאת, אתה התגרית ברב שלך ואתה זלזלת בדיני דתך – אין אתה ראוי שתהיה נתין של צרפת. מוחק אני שמך מרשימת נתיני צרפת.

וכך שלחו מלפניו בידים ריקות ובבושת פנים.

מאותו היום הורכן ראשו של הרשע, הונמך קולו וסר מוראו מעל הבריות, ונהפוך הוא: מאז היה חרד כל ימיו כעלה יבש, פן יתפסוהו שוטרים תורכים על עברה קלה וינקמו בו נקמתם מימים רבים.

כך הקיץ הקץ עליו בחייו.

ואולם למען האמת יש לרשום על ספר: שבאחרית ימיו שב חבטון בתשובה שלמה, כפי שיזכר הענין בסוף סיפור זה.

ג. ככה יעשה לה

בה בחצר חבטון קרה לאחר חדשים מספר, מעשה אשר תצילנה האזנים לשמעו.

מכבר, זה שנים מספר, באה מפרס להשתקע בירושלים אלמנה צעירה ולה שני ילדים ובת גדולה נשואה לאיש פרסי כבן עשרים וחמש. האם וילדיה גרו בחדר שבקומה התחתונה בחצר חבטון והזוג הצעיר גר רחוק קצת ברחוב אחר. הבת הנשואה ספק אם הגיעה אז לגיל חמש עשרה, בעוד האם עצמה נראתה כבת שלושים או שלושים וחמש. ויש לדעת מנהג משונה שנהוג בפרס: מחתנים את הבנות שם בגיל רך מאד, מגיל תשע – שתים עשרה. ילדה שעברה את השנה השתים עשרה לחייה נחשבת לבתולה זקנה ואינה עוברת לסוחר. כך המנהג שם, כפי שידוע מפי הבריות, עד היום הזה. לפיכך כשאֵם משיאה בת, שהגיעה לתשע או לעשר, הרי האם עצמה בת עשרים וחמש או שלושים. ולפיכך חזון בלתי טהור נפרץ שם בפרס, שהחותנת הצעירה חושקת לעתים בחתנה והחתן בחותנתו – וזאת כעין מכת מדינה שם.

אותה אלמנה צעירה, מיד לבואה ירושלימה נישאה לאלמן איש ירושלים, תלמיד חכם הגון וטוב, כי האלמנה טובת מראה היתה ומנת חלקה שפרה עליה ועל בעלה. אבל לא ארכו ימי שמחתם: כשנתיים לאחר הינשאָם נפטר בעלה ונתאלמנה שנית.

ומהיותה נתונה בדוחק ובמחסור כל הימים היה חתנה פוקד ביתה לעתים, מסייע בידיה ומטפל בצרכי ילדיה.

והשכנים בחצר, כיוון שדרכם להרחיק ראות ולהעמיק שמוע בבתי שכניהם – רבות היו מציצים מן החרכים ומשגיחים מן הסדקים שבחלונות ובדלתות וארבו לחתן כל אימת שבא לבית חותנתו בהיעדר הילדים מהחדר, עד שהגיעו ביום שבת אחד לשיא חפצם: בהתמלאם קנאת ה' צבאות, פרצו את דלת פתח בית האלמנה וראו את שניהם באותו המצב שהתאוו לראותם. אז קמו קולות זעקות – וחצר חבטון סערה ושׂאָנה.

וכשהובא הענין בפני בין דין וחקרו ודרשו את העדים, עדי הראייה, באותו מצב וגם את פי החוטאים עצמם – נמנו וגמרו והוציאו פסק דין כזה: החתן החוטא יטילו עליו חרם לזמן מסויים (אבל החתן אגב, מסר הודעה פומבית בו במקום, שאם יטילו עליו חרם – מיד ילך ויתאסלם – ועם כל הרוגז והמהומה, שעוררה הודעתו – יצא מן המערכה בלי חרם, ובלי כל עונש אחר). ואילו על האשה הוציאו פסק דין חמור זה: גלוית פנים בשמלת־בית, בלא צעיף ובלא אדרת־נשים עליה, ירכיבוה על חמור כשפניה לצד זנב־החמור וככה יעבירוה מפתח בית־דין עד סוף הרחוב הסמוך לבית דין הלוך וחזור פעם אחת, ככה יעשה לה, לא פחות ולא יותר.

וראו אז מחזה אימים זה איש ואשה, נער וזקן, ילד וילדה, וירושלים עיר הקודש שבה אז והיתה קריה נאמנה מלאתי משפט…

ד. תפילה קורעת גזרה

באותה שנה כמעט, התרחש באותה חצר עצמה מאורע מופלא מאד שודאי ראוי הוא שירשם לזכרון בספר:

בדירה קטנה, בת שני חדרים בקומה העליונה, גרה משפחת אבוהב.

האיש, ח' גדליה אבוהב, נודע כיהודי כשר, טוב לשמים וטוב לבריות, אוהב התורה ולומדיה, וביתו פתוח תדיר לבעלי תורה בבחינת: “בית ועד לחכמים”. ואף על פי שפרנסתו בדוחק הרבה, בכל זאת כל שיש פרוטה בידו יוציאנה בלב קל ונפש חפצה כאילו היה גביר נדיב־לב וטוב־עין. וכל מיודעיו ידעו, שח' גדליה עלול לתת כל מה שמצוי בידו אם נפגש באיש מצוק וקשה־יום, שכן כעין תשוקה תקנן בלבו לנדב, לתת, להרבות צדקה וחסד, על כך היתה אומרת אשתו, אשת חיל נבונה, שהוא, כפי הנראה, גלגול של איזה גביר גדול, שמשום מה נדון לשוב ולחיות כגביר נצרך, כעשיר עני, או שהוא עתיד לשוב בגלגול להיות עשיר בממש ונדבן בפועל.

והוא עצמו, היה משמיע דעתו בבדחנות לאזני בוראו ומתחנן לפניו לאמר:

בחנני נא, רבונו של עולם, ותן בידי, למשל, עשרת אלפים דינרי זהב, והריני נודר לפניך: מיד נותן אני תשע עשיריות לצדקה וחסד לאלמנות, ליתומים ולנצרכים. ואם איני נאמן לפניך, קח אתה מראש את תשע העשיריות וחלקן אתה בעצמך ותן לי העשירית האחת ושוב תראה מה נכון אני לעשות עם אלף דינר!

אבל כיון שלא היה בידו כל ממון לעשות בעצמו צדקה וחסד, היה כל ימיו מעשה אחרים, שיש יכולת בידם והיה יודע לרכך לבבות בדברים ולהוציא מהם דינרים. על כן כנויו בפי רבים: “ח' גדליה מזכה הרבים”.

ונות־ביתו, בת רב גדול בישראל, מפורסם הרבה בענוותו, בצדקתו ובעוצם תורתו, היתה גם היא עטורה בהרבה מעלות ומידות טובות. ואמרו עליה כמה שנאמר ב"אשת חיל: “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה”. ואמנם, לא אחת ריפאה לבבות שבורים מצרה ויגון מבין שכנותיה ומיודעותיה בחן אמריה ושכל מליה.

בימים ההם מנה בית אבוהב בנים ובנות ארבעה. הבת הגדולה נישאה בשעתה ויתרם היו סמוכים עדיין על שולחן אביהם.

ומה טעם שאנו מזכירים מעמד ביתו ומספר נפשות בני ביתו? – כדי שיהיו דברים אלה הקדמה למה שיבוא להלן מקורות חיי ח' גדליה.

על כל המעלות שמנינו מטיבו של ח' גדליה יש להוסיף: אדם בריא בגופו ואיתן בכחותיו היה ומעולם, עד שנות העמידה שלו, לא ידע, שבח לאל, שום מחלה ושום חולשה ובכל זאת היה פעם ופעמים בסכנה גדולה והגיע עד שערי מוות כמעט.

היאך?

בגלל ידים שלו, שהיו עסקניות הרבה והיה מצטיין בכשרון מעשה בכמה מלאכות, לא מלאכות ממש אלא קצת מלאכות: קצת נגרות, קצת כריכת ספרים, קצת גידול ירקות (אם זכה בארבע אמות אדמה באחת מחצרות מגוריו). ואם נבוא לספר במפורט פרשיות ממלאכותיו ועיסוקיו תקצר היריעה מהכיל, דיינו אם נזכיר כאן אשר פעל לא פעם בכשרון האדריכלות שלו:

כל אימת שעבר ח' גדליה לגור בדירה חדשה בחודש “מוחרם” (והרבה פעמים החליף דירתו), מייד לאחר שנתיישב כלשהו בדירה (אם בת חדר גדול אחד או שנים קטנים) היה ח' גדליה יוצא ונותן עיניו בגבולות דירתו ומתחיל מתכנן תכניות מופלאות ומחשב חשבונות מדוייקים בחכמת ההנדסה, בלא עפרון ונייר ובלא מחוגה ומידה, אלא בטביעת עין בלבד, היאך להגדיל מידות הדירה והיאך להרחיב גבולותיה על איזה שטח פנוי, כגון: קצה אצטבה כל שהיא או שיפוע גג כל שהוא או כיפה עגולה מדירת שכנו, שהם בבחינת שטח הפקר, שפיר יותר: שטח בטל, ששום בן אדם אינו יכול להשתמש בהם, – ו“שטחים” כאלה מזדמנים לרוב בתוך בלבול הבניינים שבחצרות ירושלים – ואז, לאחר שהעלה בדמיונו צורת הבניין: אם קיטון אם צריפון, או מין סוכה בצורת משולש או מחומש – והכל בניין עץ חזק כברזל – הולך ח' גדליה וסח לבעל החצר, או לבעל החזקה, את פרשת תכניתו, משדלו בדברים ומפליג בשבחים בעניין החידושים שייעשו בדירה ומסיים דברו בהתחייבות מפורשת, שהכל עושה הוא, ח' גדליה, על חשבונו בלא תביעת פרוטה מבעל החצר ונוסף לכך, כשתבוא שעתו לעזוב את דירתו – הריהו משאיר הכל לבעל החצר. והרי זה נהנה בתוספת עראית וזה – בתוספת עולמית. ותמיד בעלי החצרות היו מסכימים למפעליו של ח' גדליה.

הסכים לו בעל החצר מיד הולך ח' גדליה ומביא קורות וקרשים, סולמות וחבלים, מפשיל שרווליו ומרים כנפות בגדיו ועוסק במלאכה: גוזר במשור ומחליק במקצוּע, וחופר בקרקע אדנים לעמודים והורס בקירות חורים לקורות, משפשף שם ומצרף שם, ולאחר מכן – וראה איש ירושלים את ח' גדליה ברומו של פיגום, ציציות ארבע כנפותיו תלויות באויר, והוא עצמו תלוי בחללו של עולם על קצה קורה, או שהוא שטוח על גחונו בשולי גג משופע עד לאימה, דופק מסמרים גדולים כגודל יד־אדם או גוזר במשור גדול היותרת מן הקורה.

והעוברים ושבים בחצר בשעות כאלו נושאים עינים בפחד ואימה למרום מעמדו של ח' גדליה ופיהם מלא שבח ותהילה לעוצם פועלו ולמעוף דמיונו.

והנה בבוא ח' גדליה בשעתו לגור בחצרו של חבטון, מייד גילו עיניו שטח בן ד’–ה' אמות, הסמוך ממש לחלון חדרו. השטח הוא בעצם, סמוכה כעֵין קשת בין שני כתלים של שתי חצרות, זו מול זו, כדי לחזקם במקומם, שלא יבואו, במוקדם או במאוחר, לידי התקרבות יתרה עד כדי מפולת. משראה ח' גדליה את השטח הנתון כדבר הפקר, מיד עלה על דעתו, שיהפוך את חלון חדרו לפתח ויצרף מעבר של קרשים, שעון על עמודים, אל השטח המופקר ויקים עליו איזה “בנין” שהוא.

גם שמעון חבטון וגם בעל החצר השניה הסכימו לתכנית, כיון שהיא כעין “תגלית מופלאה”.

ואחר שבועיים ימים הקים שם ח' גדליה מין ביתן מהולל כלול בהדרו.

אבל כשם שתמיד יצא ממלאכות כאלה בסריטה או בחבורה בידיו או בפניו – כן גם הפעם טעתה ידו והלם בפטיש על ידו השניה מכה חזקה עד זוב דם.

מיום ליום הלכה וטפחה ידו ומלאה מוגלה. וכל שטיפל בו הרופא היווני שבירושלים לא העלה תעלה לידו.

בשבוע השלישי היה שוכב ח' גדליה נטול חושים כמעט. כשהובהל הרופא אליו, בא, בדק, פשפש, עשה מה שעשה ביד הנגועה ולבסוף הניע תנועת־יד, שמשמעה: אבדה תקוה.

אותה שעה היה החדר מלא אנשים: קרובים, שכנים ומיודעים, עיניהם זולגות דמעה ופניהם אימה ודאגה. מיד ראו שעקרת הבית, בוסה דולסה, קמה, נטלה עליה צעיף בחפזו ויצאה מן הבית.

לאן היא הולכת? הצועדים אחריה ראו שהיא הולכת כרדוּפת רוּח, כמוכת־הלם, בלא להביט לימינה או לשמאלה, עד שהגיעה לבית מדרש קטן, השייך למשפחה., ברחוב הסמוך. בפתחו נשלה נעליה מעל רגליה. עלתה ל“היכל” (לארון הקודש), פתחה הדלתות, נתנה ידיה בספר התורה ותחבה ראשה בין הספרים, כשהיא מתפללת בלחש ומתייפחת בבכיה. קרובי המשפחה עמדו ליד השער בדומיה, איש לא נע ולא זע, חרדת קודש ופחד אלוהים רחפו על ראשם. כל שעברו הרגעים הורם קולה קצת. העומדים בשער שמעו קטע־שיח מלת תחנון עד שהבחינו בשוועת תפילתה, דבר דבר כמשמעו: שלָמה ומדוע יוקח בעל נעוריה מעמה? והוא ירא־אלהים, טהור לב, נקי כפיים ורודף חסד כל הימים? על מה ולמה תידון היא להיות אלמנה ובניה יתומים, מה כוחה ומה בידה להחיות אלה הילדים? איה רחמיך אל אלוהי הרחמים? ענני רבון העולמים, ענני. אמתך, תולעת קטנה, מתחננת לפניך, קום מכסא הדין ושב על כסא הרחמים, קרע רוע גזר דינך, הראני נא את חסדך, הושיעה כגודל רחמיך. ואם… ואם גזירה היא – קח אותי תחתיו. הריני כפרתו. יהיו הילדים יתומים מאם לא מאב, לא מאב…

זעקת־שבר, זעקת אימים פרצה מגרונה: ה' ה' אל רחום וחנוּן, ענני, ענני! ופתע הרכינה ראשה – ונדמה. עברו רגעים. העומדים לפני השער חרדו לחייה. לא ידעו היקרבו אליה לראות לשלומה או אל להם לקרב אל מקום הקודש לעת כזו. – –

ובעבור בין כה וכה רגעים ארוכים, ניצבה לפתע, כנפילתה לפני כן לפתע, פרשה הפרוכת, סגרה את “ההיכל” מחתה דמעתה ועשתה שערה והפכה פניה לצאת. משראתה את העומדים בשער – תמהה רגע ועמדה תחתיה. ואולם פתחה ואמרה בקול שלו ונרגע: אאמינה: תפילתי נתקבלה. נלך הביתה.

כשנכנסו לחדר החולה, ראו הכל וכן תמהו: ח' גדליה נשען על הכר ובתו הגדולה מַשקה אותו טיפין חלב ובפניו אור־ישע. כשנגעה אשתו בכף ידו, אמרה בלשון הפסוק מעומק לבה: הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו, הנה ירד החום. נכסהו עתה כי יזיע זיעת רפואה וחיים.

ועוד באותו שבוע יכול ח' גדליה להלוך לאיטו על רגליו בביתו.

ושמע השומע דבר הפלא ואמר: אשרינו, כי יש אלוהים גדולים עמנו, ועוד עובדי אלוהים עמנו הקוראים אליו והוא יענם.

וברבות הימים, בהגיע שמעון חבטון בעל החצר על סף הזיקנה, היתה עליו רוח שכנתו הצדיקה, בוסה דולסה אבוהב, להפוך לבו לטובה, שכן כשנתן חבטון אל לבו ואמר לשוב בתשובה שלימה, לא שם פניו לא אל רב, ולא אל חכם ולא אל ידיד נאמן אלא לשכנתו בוסה דולסה. מפיה ביקש עצה ותושיה מה יעשה ויכופרו עוונותיו ויזכה לעולם הבא – וכל אשר תאמר היא לו מלא ימלא בכל לבו.

כל שביקשה בוסה דולסה החסודה והענוָה לדבר אל לבו, שאין היא אלא אשה פשוטה ושראוי לו שיקח דברים עם רב בישראל – לא נשמע לה

אז נאותה לבקשתו ותיעץ לו, שלאחר שיאריך ימים הוא ואשתו – יקדיש חצרו לתלמוד תורה, שאין זכות גדולה מתלמוד תורה לבטל כל גזרה רעה ולסלוח כל עוון.,

על כן היתה חצר חבטון הקדש לתלמוד תורה כידוע לכל תושב ירושלים מאז ועד היום הזה.

א

בבוקר בשעה מוקדמת הופיעה. מטעם הלשכה נשלחה. כוכבה שמה.

בחורה תמירה, יפה, גון עורה “קמחי”; עיניה — מעומק אפור — מאירות, עליזות. שמלתה גזורה “מיני” כהלכה, אם לא למעלה מזה, וכל עצמה רכת תנועה, קלת תגובה מתוך ביטחון עצמי טבעי. ולפי טיב שפתה העברית ומבטאה הנכון וכן לפי כלל דמותה — נראית כתימניה.

— לא, אינני תימניה. הכול חושבים כך, אבל אני מלוב מטריפּוֹלי. (ובקול חייכני:) כלום יש הבדל בשבילכם?

— חס ושלום, ברוכה תהיה כפי שהיא.

— זהו. העיקר היחס. בשבילי בוודאי אין הבדל.

בשעות העבודה נגלתה כעובדת ותיקה, מנוסה, מבינה דבר מתוך דבר; הוראות בעלת הבית מיותרות כמעט: “אני יודעת, אני יודעת הכל, אני עובדת בבתים מזה הרבה שנים… יותר מעשר שנים… בתים… בתים.. מכל המינים…”

ואמנם עשייתה ביסודיות ועבודתה במהירות — עבודה לשמה, כמשמעה. אם כי תוך כדי שיחה על דרכי עבודתה הודיעה, שהיא נזהרת מהשרוֹת רגליה במים זמן רב, מחמת שסובלת מדלקת הפרקים ברגליים (לפעמים חזקים הכאבים מאוד), שכבה כמה שבועות בבית החולים והוטב לה, אך לא נרפאה לגמרי, ועליה לשוב כל כמה חדשים לבית החולים לבדיקות.

בסוף השבוע השני כבר הביע העוזרת את שביעת רצונה מהגברת: “באמת אני אומרת גלוי מה שיש לי בלב; אני לא יודעת לעשות ככה… בפנים דיבורים מתוקים ובגב — שקרים על שקרים. אצלי הכל — כך… ישר, גלוי… אני אומרת לך באמת: בשום בית לא היה לי יחס כזה כמו אצלכם, אתם בסדר גמור…”

משנקבע שכר עבודתה והיה “חדשי”, הסבירה היא לגברת: הביטי, אחרות רוצות יותר לעבוד בשעות. הן מאריכות, מותחות, את העבודה. אני לא יכולה לרמות, לעשות עבודה בשקר, אני מוכרחה לעבוד מהר. אני לא יודעת לעבוד לעט. מה שאחרת עושה בשלוש־ארבע שעות, אני עושה בשעתים, שעתיים וחצי. אני בשעות — אפסיד את עצמי.

— צודקת בהחלט, תעבדי אצלנו “חדשי”.

באחד הימים, לאחר גמר העבודה, התיישבה העוזרת מרצונה לשמוע המשך השיחה עם בעלת הבית, שאמרה:

— אני בכלל איני מבינה, למה בחורה יפה וטובה כמוך תעבדי בבתים, מה גם שאת סובלת ממחלה קשה ברגלייך, מדוע לא תבקשי לך עבודה אחרת, שמתאימה לך ולמצב בריאותך, כמו עוזרת באיזו עבודה במשרד או במוסד?

— לא. אני לא יכולה.

— מדוע? כלום לא גמרת, לפחות, בית־ספר יסודי?

— לא.

— כמה כיתות בכל זאת גמרת?

— שום דבר.

— לא למדת בבית־ספר כלל?

— כלל. רק לך אני מספרת: אני לא יודעת לקרוא ולכתוב.

— כלום, כלום?

— לא יודעת מה זה…

— ואיך את מדברת ככה… כמונו כמעט?

— מלשמוע… אני מקשיבה מאוד. תמיד. בכל הלב.

— ואם את מקבלת מכתב… או האם לא קרה לך שקיבלת פתקה ממי שהוא, מבּחוּר — מה את עושה?

— את לא יכולה לתאר לך אפילו בחלום, איך דופק לי הלב אז, וכמה אני מצטערת בשקט, מבפנים, כשיש לי מקרה בפתקה או מכתב, ואיזה “צחוקים” אני מסדרת, שאחר יקרא לי הפתקה, בלי שירגישו, שאני לא יודעת לקרוא..

— באמת זה נורא, זה מעציב נורא.

כן, זה מעציב אותי נורא, אבל אני מוכרחה לעבור על זה, שהרי אם — — —

— סלחי, שאני מפסיקה, רציתי לשאלך: את נראית כבת עשרים ומעלה איך שֵירַת בצבא? איך יכולת בלי לקרוא וכתוב?

— לא שירתי כלל בצבא.

— איך? מדוע?

— לא קיבלו אותי מפני… מפני זה…

— נתנו לך נייר שחרור?

— לא. אמרו לי: לכי.

— סתם כך: התייצבת, אמרת, שאינך יודעת… ואמרו לך “לכי”?

— לא ממש כך, אבל בעצם כך היה. בתחילה לא האמינו לי, חשבו, שאני “מתחבּלת” איזו תחבולה. באו אל ביתי, ראו הבית, המשפחה, שאלו, חקרו, וידעו שלא למדתי בשום בית ספר. אז קראו לי ואמרו: בצבא מלמדים את החיילים הרבה דברים, אבל “אלף בית” לא יכול הצבא ללמד, והם מצטערים שלא מקבלים אותי… ו…רשמנו לפנינו ו…תוכלי ללכת. זהו. הם אמרו שמצטערים, אבל אני נורא הצטערתי… הלכתי ובכיתי כל הדרך… כל הדרך נדמה לי, שהיו יורקים לי בפנים… מכל צד… בכיתי על עצמי… אבל, כמו שאמרתי לך, אני מוכרחה לעבור על זה…, לא לבכות על זה; שאם אחלה מרוב צער, אז אני אנבול, אתבייש, ולא אהיה שווה כלום…

— צדקת. הצער לו יועיל, רק יזיק. אבל אולי אפשר לתקון מעוות זה, אם נדע שורשו. למה לא למדת בילדותך בבית הספר כמו כל ילדה בישראל?

— אה! האגלה לך? בושה לי, אבל לך אגלה. אני יודעת, אני מרגישה, שאת אוהבת אותי. היודעת את, איזה בית יש לי? אבי כל הימים הוא… שיכּור. יש לי שלושה אחים, הגדול הוא בסדר. חנווני. האחרים משחקים רוב הימים והלילות בקלפים. כשהייתי בת שבע, כבר שלחה אותי אמי לעבוד אצל השכנים העשירים ברחוב. אמי עדיין עובדת בבתים. היא, פשוט, אינה אוהבת אותי, אינה פּונה אלי בלי להגיד לי: “ימחי אסמךֶ” (ימח שמך!). אני נותנת חצי הכסף מעבודתי לבית. יש גם אחים קטנים. בבית גונבים לי לפעמים מהכסף שלי, הבית שלי בשבילי כמו גיהנם. ואיך אני עוברת ברחוב שלנו בתוך לכלוך, מהומה, הצעקות הפראיות של הבחורים עלי! אני עוברת כמי שעובר בין שודדים, שמצליפים בשוטים על ראש העובר… ואני מוכרחה לגור בביתי… הם לא ייתנו לי לצאת מביניהם…

— אני מבינה, אני חסה עלייך, אבל אולי תנסי להתחיל עתה ללמוד קריאה וכתיבה? הרי יש לך שכל, את מיטיבה להבין עניינים שונים, ומדוע לא תוכלי לתפוס לימוד הקריאה והכתיבה. אם תצליחי בזאת, הלא תוכלי לשנות קמעה קמעה כל חייך תכלית שינוי…

— אומר לך האמת: חשבתי כמה פעמים על זה, אבל הרבה זמן הייתי מתביישת להתחיל ללמוד כמו ילדה. פעמיים החלטתי, אבל לא היה לי פנאי: עסוקה מאוד ביום ועייפה מאוד בלילה; כשהיה לי קצת פנאי, לא היה לי כסף בשביל מורה טובה. אבל לפני שנה ניסיתי והלכתי אל מורה טובה, שאמרו: “היא יכולה ללמד מהר איש מבוגר קריאה וכתיבה”. אבל לא הצליחה עמי… זאת אומרת, אני לא הצלחתי עמה… לא נכנס לי בראש. מפה למדתי, מפה נשכח לי, היום תפסתי טוב, מחר נתבלבל לי כל הלימוד… כל האותיות — עזבתי…

— חבל מאוד, צריך בכל זאת לדעת, מה הסיבה? מדוע את לא תופסת?

— לזה צריך — כמו שאומרים בערבית — “טולֶת־רוח” (אורך רוח), ואני אין לי זה, יען ראשי עסוק עלי, ולבי תפוס בקרבי… תמיד.

— מה? בחורים לא נותנים לך מנוחה?

— חוץ מזה… לא כל כך נורא. הצרה אצלי דבר אחר.

— מה, למשל?

— קשה לי נורא לקשור בחור לי, להתחתן.

— לך קשה? את כל כך נחמדה, נעימה. שכמותך יכולה לקשור — אם תרצה — עשרה בחורים שירקדו כנגדה…

— את לא יודעת אסון שלי… זה עניין קשה בשבילי… הלא סתם בחור מאלה שברחוב שלנו — אני לא רוצה, אפילו אם אמות. אני רוצה בחור, בן אדם טוב, שמרוויח יפה. אבל בחורים כאלה דורשים תעודת רופא על בתולה. ואתי קלקל פעם אחת בחור מקולל, שאהבתי אותו מאוד, אבל הוא רימה אותי ועזב אותי עם האסון…כן, מה אני יכולה לעשות? מי יכול לעזור לי בזה? ואני מתה כל יום למצוא פתרון לצרה שלי, למצוא בחור לי… ובינתיים — כל בחור שרוצה אותי, שרודף אחרי, מכביד עלי… מייגע אותי… ולבסוף לא יוצא כלום, כמו אחת ששואבת מים מבור עמוק, שהמים דלילים; היא מושכת ומושכת כדי שהדלי יתמלא, אבל כשעולה למעלה רואים: דלי ריק…

— כלום כל בחור טוב אצלכם, ברחובות שלכם ידרוש תעודת בתולה? בעולם הגדול — זאת לא דרישה הכרחית כיום, כלל לא. והאם לא נזדמן לך בחור, שלא איכפת לו זה?

— כן, היו לי. שניים שונים. במקרה בחודש אחד. שניהם כל אחד בזמנו הלך עמי שבוע או עשרה ימים. אהבוני מאוד. דיברו להתחתן, ולא הזכירו כלל בתולה או לא בתולה. (אפילו לאחד אמרתי לו: תדע לך, אני לא בתולה. אמר לי: לא מוסיף ולא גורע.) אבל כשידעו, שלא יודעת לקרוא ולכתוב — עזבו. חדלו לטלפן. נפסק הכל.

— חבל עליך, אני מצטערת מאוד עליך.

— אני יודעת, הכרתי אותך, אבל לא צריך לקחת זה עמוק ללב. אני לא חושבת בכלל הרבה עמוק. אני הולכת בחיים כמו קופצת קפיצה פה, קפיצה שם; לא לעמוד ולהביט הרבה במקום אחד. העיקר, שהאלהים ישמור את האדם מצרות. זהו. האדם לבדו, ובייחוד בחורה לבדה, לא יכולה לשמוע את עצמה — לא נכון?

— כן, ביחס אליך זה נכון מאוד…

ב

ביקשנו מ“הלשכה” עוזרת עראית לשניים־שלושה שבועות, מאחר שהעוזרת שלנו — כוכבה — נכנסה לבית החולים לבדיקות.

הופיעה אחת זקופה ופה מסבירה פנים ונוהגת בנימוסים, ביקשה סליחה שאיחרה, משום שאינה מכירה הסביבה הזאת.

במודיעין שמסרה על עצמה נשמע צליל של יוהרה המונית: “אני לא בחורה, יש לי ארבע ילדים”.

— כן ירבו. כל הכבוד, אשרייך.

— שמי מרסיל. כן, מאלג’יר. שם היינו סוחרים. אבי היה סוחר טוב. אבל עכשיו הוא זקן כבר, ואמא שלי עוזרת לי להסתדר עם הילדים. כן, הגדול כבר הולך השנה לבית־ספר. היא שומרת לי על הילדים.

עבודתה משביעה רצון בעלת־הבית. עושה כל שדרוש ככל הראוי, עם שמרבה בדיבור; אגב ניקוי רהיטים ומטלטלים — מעריכה היא כלאחר יד מחירו של רהיט זה או אחר: “אני, למשל, סובבת הרבה, עד שקונה הדבר, שאני רוצה לקנות. אבל כשאני קונה דבר — זה הכי טוב! הטלוויזיה שלי — הפירמה הכי טובה, הרדיו שלי גם. והפריז’דר שלי יותר גדול ויותר חדיש מזה. ביצים ובקבוקים בדלת! ובכלל מסודר בפנים נפלא”.

ומצליל דבריה נשמע, שיתרון דעת ויתרון טעם לעוזרת על גברתה.

גם בפעם השנייה איחרה מאוד לבוא.

— מצטערת. גרה רחוק, וחיכתה הרבה לאוטובוס.

— איפה גרה?

— אחרי הרצליה, לא אחרי. מהצד של הרצליה… רחוק…

— אין שם למקום?

— לא, עדיין לא. והרי גם פה, בסביבה הזו אינה מתמצאת, אבדה לה פתקת הכתובת וחיפשה הרבה, לפי הזיכרון, עד שמצאה את הבית.

העבודה הייתה הפעם רבה ונמשכה כסדרה. לאחר העבודה, בשעת הארוחה, האריכה מרסיל למעניתה ושילחה דבריה לשבילים שונים:

בעלי כן, מרוויח טוב, אבל אני, בכל זאת, צריכה “לעבוד עוזרת”, כי אנו צריכים לבנות בית, צריך עוד דברים.

— מה עבודת הבעל?

— בעלי סופר.

— סופר או מתרגם?

— למה מתרגם? סופר אמן ממש. מצוין.

— כמה ספרים כתב כבר?

— עכשיו כותב השישי, הוא יגמור אותו השנה.

— הגידי, בבקשה, שם אחד הספרים — מה שמו של ספר אחד?

— מה “מה שמו”? ספר תורה יש לו שם? מה את חושבת — אני לא מבינה.

— סליחה, לא הבינותי, חשבתי סופר… כמו בעל הבית.

— מה? הוא גם סופר? אני לא רואה כלל. לא קלף, לא דיו ולא קולמוס. איך הוא סופר?

— הוא כותב ספרים כאלו שעל המדפים. את לא קוראת לפעמים ספר בעברית?

— לא.

— לא יודעת לקרוא?

— יודעת. גם לכתוב בכתב שלנו, וקוראת, למשל, בספר תפילה, תהילים, כמו זה.

— וחוץ מספרי תפילה ותורה — אין לכם בבית שום ספרים אחרים?

— לא, כלל וכלל.

— ובערבית יש לכם?

— בערבית? איפה? לא יודעת לקרוא אף מלה בערבית.

— אבל בצרפתית יש לכם? הלא שמך צרפתי…

— לא למדתי בבית ספר בעירנו. רק “חכם” אחד לימד אותנו, כמה ילדות, לקרוא בספר תפילה.

— האם אינך חושקת לקרוא מספרים כאלה סיפורים יפים ונפלאים, גדולים ומעניינים מאוד — האם אינך משתוקקת לזאת?

— לא. באמת לא. אבל אם רוצים, שומעים לפעמים ברדיו. והכי טוב הטלוויזיה! אצלי רואים בּירוּת, קפריסין וגם מצרים, לילה לילה, תמיד. ומזמן שיש טלוויזיה שלנו, ודאי רואים גם. לא יכולים להשתעמם, רוב הזמן שמח מלשמוע ומלראות.

בפעם השלישית לבואה לעבודה, אפשר היה לצפות, שתנהג בקרבת־דעת יתרה, תרבה דברים ותוסיף אמרים כרוב עושרה (מאוצרות הבידור שלה “הכי חדישים”). ברם, היא נהגה במידה הפוכה לגמרי: מעת בואה ועד לכתה לא נשמע קולה אלא בענותה לשאלת־מה. לא נתננו¹ דעתנו על כך, שהרי ייתכן שהיא נוהגת בלא יודעין, כמה שנאמר “עת לחשות ועת לדבר”. אולי.

כשבאה בפעם הרביעית לעבודה, נעדרה בעלת הבית, כי נסעה לימים מספר. הגברים שבבית (אב ובן) מסרו לה הוראות הגברת: יכולה היא לעשות לבדה הכול לפי הידוע לה ולפי דרכה וטעמה. והוסיפו משלהם: היות ואין כל רצון וכל עניין וכל כישרון לטפל בהלכות עבודות בית — הם מבטיחים נאמנה, שלא יתערבו כלל וכלל בכל אשר תעשה — הם ישבו על עבודתם איש איש בחדרו.

וכך היה. במשך כל שעות העבודה — לא נפל דבר, שום דבר. שום אירוע לא אירע, כי לא היה צפוי דבר. רק גמר העבודה בזמן קצר מן הרגיל לא היה צפוי. אך אין בכך משום אירוע. היא מיהרה אותו יום. אישה ממהרת לדרכה.

אבל כאשר נגלה למחרת היום, שמבין חמישה שטרי הכסף בני מאה ל"י כל אחד, שהיו בתוך מעטפה במגירת השולחן בחדר המיטות, נמצאו רק ארבעה. כשידוע ברור היטב, שמלבד האב והבן לא דרכה רגל זר באותו חדר מעת לעת, הרי נעשה ודאי גמור, שהיד הזרה, שנשלחה במעטפת השטרות, זו ידה של העוזרת מרסיל.

עכשיו, לאחר מעשה, נמצאת העוזרת מרסיל תפוסה בידי עצמה, בחינת סוף דבר הכל מובן —

מובן, למה מיהרה כל כך לעבוד ביום הגנבה, למה הסתלקה מהבית מיד עם גמר העבודה (בלי ארוחה ובלי לטעום דבר), למה העלימה מאתנו שם משפחתה וגם כתובתה, ולבסוף העלימה את עקבותיה לגמרי מהבית, כי לא שבה לעבוד באותו בית כל עיקר.

אם יש להצטער על העוזרת מרסיל, שבגדה באמון, שחיללה שם בעלה, סופר סת"ם (וגם שמה הצרפתי, שמתפארת בו) — על אחת כמה וכמה יש להצטער על ארבעת ילדיה, שאולי ביום מן הימים ייוודע להם (“סוף דבר הכל נשמע”) כי אִמם גנבה היא.

• נורית לוינסון
• גיורא הידש
• נורית רכס
• שולמית רפאלי
• צחה וקנין-כרמל