א. גביר כי יחשוק בתורה

לפי תואר שמו, לפי מעלות רוחו ולפי מראיתו היה כוואג’ה רחמים מזרחי דמות נדירה, כמעט חידה, בירושלים העתיקה לפני ששים־שבעים שנה. הגע בעצמך: איש בעל קומה גבוהה, מלאה, כדי שני אנשים כמעט, כרס בולטת במידה ניכרת; לבוש תמיד, גם בימות החול, קומבאז משי מבריק, יקר, מעיל ארוך מבד משובח ותרבוש אדום גדול על ראשו; עור פניו שחום, זקן גדול יורד על חזהו; על ידיו, זרועותי וצואריו שפע שערות שחורות צפופות – ואילו עיניו אחוזות נצנוצי אור כעיניהם של ילדים ופיו תפוס בעת שיחו בחיוך טוב, חינני, ביישני כמעט (במיוחד במושב תלמידי חכמים). ואף על פי שהוא עשיר גדול, סוחר בעל שם ובעל משרה מטעם המלכות – ענוותן הוא כאחד העם, מסביר פנים לכל אדם, אוהב הבריות ולבו מלא רחמים עליהן, כפי שאומר הפתגם הערבי: “איסמו בג’יסמו” (שמו בגופו – כשמו כן הוא) ואכן ידוע לכל שידו פתוחה תמיד לכל נצרך ומעולם לא השיב פני דל ריקם.

ועם שהוכר ונודע בין תלמידי חכמים שבעיר, שהגביר בעל תורה הוא (וגם פשוטי עם, משסיפרו בשבחו אמרו בהתפעלות: “והוא יודע גמרא!”) עם זאת, היה הגביר עצמו מסמיק ומתבייש כנער, כש“החכמים” היו קוראים לו בכוונה – במעמד סוחרים ונכבדים – ח"ר¹ רחמים ולא כוואג’ה כדי להודיעו ולהודיע לשומעים לאמור: אחינו הוא, בחכמים יתחשב.

ופשיטא, שלא עלה על דעתו של הגביר לשנות מלבושו, לא איצטלא דרבנן ולא מצנפת כל שהיא, אלא, כאמור, תרבוש רגיל חבש כאחד הסוחרים וקומבאז לבש כאנשי חולין.

ודאי, המכין מצעדי גבר, הקים גבר כמוהו אל על. ברם, היכן שרשו של שתיל מבורך זה, כיצד צמח ומתי והיאך התפתח?

מוצא אביו מעיראק (הגביר בעצמו נולד בירושלים). בן יחיד, בן זקונים היה לאביו, בין ארבע אחיות. אביו סוחר קטן היה בירושלים, אך ירא ה' גדול היה, אבל לא זכה לראות בשמחת גידול בנו. זמן קצר לפני הגיע הנער לגיל בר־מצוה נפטר האב לבית עולמו. והנער – נער. רק התחיל לטעום טעמה של תורה בדף של גמרא, נאלץ לצאת את “הישיבה” ולשאת בעוּלה של פרנסת המשפחה. בתחלתו שימש כנער שליח בבית מסחר. לאחר שנה־שנתיים פתח לעצמו חנות־סידקית קטנה (אמה רוחבה ואמתיים אורכה). משהגיע לבחרוּת עסק במסחר מכולת, ואחר מכן – במכולת בסיטונות. כשנשא אשה עבר לרחוב הסוחרים הגדולים שעוסקים בעניני ממון וחלפנות בדומה לבנקאות.

ויהי האיש הולך ועולה מרמה אל רמה, מחיל אל חיל ובהגיעו בין גיל־הכוח – שלושים – לגיל הבינה – ארבעים, כשנקבעה דמותו ומלאה צורתו ונודע כבעל עסקים גדולים עד לידי קבלת חוזי־הספקת מזונות לחיל המצב שבעיר (יחידת־צבא בת 250–300 חייל), גדל מאד כבודו של כוואג’ה רחמים בעיני הבריות. המון העם היה מגלה דעתו בענין זה במשפט קצר רב משמעות: "איל דה אַקוֹמיר אל עסקיר (הוא נותן לאכול לצבא) הווה אומר: "מעין שכתוב: “הרחב פיך ואמלאהו”. הוא ממלא אלפי פיות (ואילו פיות!) מזון יום־יום, כל הימים – הן דרוש לכך מעיין־ממון!

ברם, אין עינם של הבריות רעה כל עיקר בעשרו של הגביר הזה. אדרבא: הכל מצדיקים רווחיו והצלחותיו, שמגיעים לו לפי רוב צדקותיו.

אך, אם דרכי עשרו ועסקיו היו ידועים וגלויים – כמה שעשויים להיות גלויים לעיני הבריות – הרי רכישת תלמודו, היינו: ידיעתו בתלמוד ממש – רכש בהסתר דבר, בסוד כמוס מעיני הבריות.

מנין לנו? – משיחות שבינו לבינה, בין הגביר לבין רעיתו, בדבר תשוקתו… זה תלמודו.

נוות־ביתו של הגביר בוליסה בייה, ראויה וזכאית היתה לגביר, כדרך שאומרים: “מכסה (מדוייק) לסירו”. שכן, מידות גופה ומידות רוחה היו דומות לשל בעלה: מן החזות החיצונית דומה היא בגובה וברוחב לבעלה (כמובן, ביחס ובמידה פחותים, לפי עדינותה של אשה) וכן חזה גבוה והולם למידות גופה. עיניה יפות, מאירות וחן רב נסוך על פניה ועל צחוקה. ואילו מידות רוחה – דיינו שנזכיר בקיצור: הללו היו כעין “גזרה שוה” לשל בעלה: גם היא ענוותנית, רחמנית וותרנית היתה. ויש כי העניקה מתת־ידה לאיש דל, או לאשה אומללה וצירפה גם דמעה מעינה מרחמנות, כשם שגם הגביר בעצמו, יש והזיל דמעה מעינו, על חוליו של אדם או על אסונו, בהגישו ליד המבקש נדבת לבו.

בכן, כשהגיע, כאמור, לראש המעלה והיה מטופל בעושר, בכבוד ובתהלה, היה מתאונן רע באזני נוות־ביתו, כפעם בפעם, שלבו לחוּץ בקרבו ונפשו ריקה, יען חסר הוא עיקר העיקרים: שמחה שבנפש – והיה מאריך ומסביר לה מה בין שמחה שבלב, שהיא שמחה שבגוף לבין שמחה שבנפש, שהיא שמחה רוחנית, עילאית; וכיוון שלא זכה ללמוד תורה, היינו: גמרא שהיא גורמת לשמחה שבנפש, – לכן נפשו עגומה עליו ואין נחת בלבו ואין טעם ליום־יומו.

אשר היא אשה, בתחילה היתה משיבה לו דברים קלים בעלמא כגון: ודאי, שהתורה הקדושה נותנת שמחה ללבו של אדם וגם לנפשו… יהי רצון שהשם יתברך – יראה ללבו ויידע סוף סוף הגמרא… או שאמרו לו, שהיא בטוחה שמן השמים ישמעו לתחינתו – וגם לתחינתה, שאף היא מחננת לשמים – ויפתחו לו שכלו ויבין כל הגמרא לעומקה.

ברם, כל שעברו הימים, ראתה שבעלה תפוס יותר ויותר בצערו: כל שמזדמנת לו שעה פנויה בבית – לוקח הגמרא, משקיע עצמו בה כדי שעה או יותר ואחר קם כשפניו עגומים – נפולים כמי ששב משדה מערכה מוּכּה ומדולדל.

באחד מימי הקיץ, כשבא הגביר בשעה מוקדמת בין הערביים הביתה, ישב עם רעייתו בגזוזטרת החצר לרוח היום. אחר כך קם ולקח הגמרא בין ידיו. חששה הגבירה, ששוב יפול בעצבות כדרכו. ביקשה להסיח דעתו מלימודו ואמרה לו: יגיד לי, כן יחיה, לא התקדם מעט בגמרא במשך השנים האלה?

תמה בעלה לדברה והשיב לה בחביבות: לא, יקירתי, את לא יודעת מה זאת גמרא. כשאני לומד לבדי גמרא, משול אני למי שרגליו כבולות באזיקים, צועד צעד קטן ונופל… והדרך ארוכה כארכו של עולם… או, משל: יושב אני ולומד בחושך לאור נר קטן והנר דולק רגע ונכבה להרבה רגעים, דולק רגע ונכבה ואין סיפק בידי להגיע לראיה של ממש.

וכך היה מוסיף וממשיל לה כמה משלים כדי להסביר לה טיבה, עומקה ועצמתה של הגמרא וסיים שיחו ואמר: “ואני לדאבת לבי, אפילו ב”חיתוך הדיבור" של הגמרא אני מתקשה… מתקשה… אַת מבינה?…

– בחיי ראשי – שאיני מבינה כלום, אבל אל יחשוב שאיני רואה בצערו כל הימים. אני רואה ולבי דואב עלי. אבל לא ידעתי ולא אדע מה עצה אעוץ לו ומה דרך אבור למהלכו? כלום אגיד לו שילך לבית המדרש לעת כזו – בגיל כזה – ללמוד גמרא? שמא ישכור לו “חכם” אחד שיבוא אליו בבית וילמדנו תורה, אבל כלום יעזוב עתה כל עסקיו, עניניו, חשבונותיו, ויעסוק בתורה? ובעצמו של דבר, היאך יתכן שישוב אדם בגיל 37 להיות בחור בן 17–18?

השיב לה: אני יודע שאשה טובה אַת וחכמת־לב ואַת דואגת בלבך לבעלך. אבל טוב, שדברים שבלבך אמרת בפיך וגלית דעתך ומחשבותיך. אף אני אגלה לך דעתי: כל הימים מהלך אני ומחפש עצה ודרך איכה אגיע לחפצי. והרי בימים אלה דוקא גמרתי בדעתי את אשר עלי לעשות: כיוון שאין אני יכול ללמוד ביום – כפי שאמרת – מרוב עסקי, והתחייבוֹיותי וכו' – הרי עלי ללמוד בלילה, שלוש־ארבע פעמים בשבוע, לפחות שעתיים כל פעם, אבל איני יכול לילך אל תלמיד חכם ולא שיבוא אלי, שכן יוודע הדבר ויפורסם ברבים – ואיני רוצה בכך בשום פנים. לא משום שאני מתבייש, חלילה, בלימוד התורה (אם כי יש מעט בושה בכך מחמת גילי) אלא איני רוצה בפירסום מחמת חשש שמא לא תעלה בידי ולא אזכה לידיעה של ממש – והרי אהיה משול למי שישב ימים על ימים ליד סלים מלאים פירות, קליפותיהם אכל ותוכם לא נגע…ולמה אהיה לקלסה בפי ליצנים ויושבי קרנות? לפיכך גמרתי אומר לקנות או לשכור חצר קטנה, שיהיו בה ארבעה־חמישה חדרים, בשלושה נגור אנחנו ושנים אשכיר לתלמיד חכם מובהק במחיר פעוט ואשלם לו שכרו על מנת שבלילות, ביחוד בלילות חורף, אני נכנס אליו יושב על ידו, מתאבק בעפר רגליו, לומד מפיו כל דבר הקשה ממני ומתרגל להלוך בטוחות בעצמי – כך שנה־שנתים־שלוש – ואז אין אדם מאושר כמוני בארץ. אמנם לגור בחצר קטנה עם שכנה אחת, עלול הדבר לגרום לך קצת שעמום, קצת בדידות אבל לגבי דיבור, שקול כוחה של אשה אחת ככוחם של עשרה גברים – אמר דרך בדיחה.

– הלואי שימצא חצר נאה ונוחה בשביל משאלתו – ואני אסתפק אפילו בחצי שכנה.

ב. בגאות

אחר שבועות מספר אירע ברחוב היהודים ענין שהיה רחוק מחשקו של הגביר כרחוק מזרחה של העיר ממערבה, אולם בסופו של אותו ענין נגלה, שהיה קרוב לעניינו של הגביר כעינו האחת של האדם לעינו השניה:

בקצה רחוב היהודים נמצאה “מעצרה” (בית־הבד) לזיתים ולשומשומים. לעתים היה נכנס לבית הבד תלמיד חכם ישיש ח"ר שמואל נסים וצלוחית גדולה בידו לקנות שמן זית טרי או שמן שומשומים, והאיש גדול בתורתו, ענוותנותו וטוהר מידותיו והיה “שני” בבית דין גדול שבירושלים.

לימים נכנס לבית־הבד וצלוחיתו בידו והיה עומד על המקח מחמת שהמוכר (הפעם היה בעל בית הבד בעצמו – אַבּוּ־עיד) דרש מחיר גבוה מן השער העומד בשוק. בדרך המשא והמתן נתכעס הגוי והפליט דברי בזיון נגד הרב ונגד היהודים. נצטער הרב הרבה ואמר לו בקול מתון ורועד: ראה, אבּו־עיד, אני לא פגעתי בכלום לא בך וכל שכן לא בעמך ואתה בזיתני ובזית את עמי; אני לא אשיב לך בזיון, אבל אעתיר לה' שבני עמך בעצמם יבזוך כפי שאתה ראוי – יצא והלך לו.

עברו כמה חדשים והדברים נשכחו מלב אבּו־עיד ומלב הרב.

באחד הימים, בראשית הקיץ, משהחשיך היום, הופיע אבו־עיד לביתו של הרב שמואל, לא רחוק מבית הבד, דרש בשלומו בכבוד והניח לפני הרב כד שמן זית. פתח ואמר, שבא לבקש מחילה ממנו על העליבו אותו יום ב“מעצרה”, משום שנתקיימה תפילתו של הרב לתומה… ממש…

– מאי משמע? שאלו הרב ולא יסף מחמת רוב תמיהתו.

סח לו אבו־עיד, אשר לפני שבועיים נסע לעזה, עם חבר מרעיו חמישה סוחרים, כולם רוכבים על סוסים ונשקם עליהם. שעתיים בערך לפני הגיעם לעזה, בראשית הלילה, קפצה מתוך מארב כנופיה גדולה של לסטים, הקיפום בין רגע, כשאקדוחיהם מכוונים לכל אחד מהם על חזהו, בעוד שנים מהם פרקו מעל הסוחרים נשקם, שנים אחרים אסרו אחד אחד מהסוחרים בחבלים בידיהם וברגליהם, שדדו מהם כל כספם, למעלה ממאה לירה זהב, גם לקחו מבגדיהם כל אשר חפצו ואולם אותו, את אבו־עיד, הפשיטוהו כל בגדיו מכף רגל ועד ראש ולא השאירו לו אלא כתונת קצרה לבשרו. כששאלם מתאפק מזעמו: למה יתעללו בו עד כך? (כאן אמר אבו²־עיד: אני חייב להודות על האמת כפי שהיתה), הם ענו לי: יען… יען אתה “מלעון רזיל” (מקולל שפל). בו ברגע עלה בדעתי מה שאמרת לי כבודך, שבני עמי ישפילוני… יבזוני.. כפי שאני ראוי… אמרתי בלבי: “באלוהים, קללת ‘החכם’ היא, שהשיגתני היום”. אני רואה בעליל שהנך איש צדיק, קדוש, והריני מבקש מחילה ממך וברכה מפיך.

אמר לו ח"ר שמואל: לא אני צדיק וקדוש, אלא אלוהים ישתבח ויתעלה, הוא צדיק, הוא קדוש והוא שומע שוועת עשוקים. אבל עכשיו אתה צדיק כיוו שחוזר אתה בתשובה ואצלנו כתוב: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, וכך היה משדלו בדברי בינה ומוסר ולבסוף אמר לו: יהי רצון מלפניו שישלח ברכה במעשה ידיך וראית טובה ושמחה בחייך.

יצא המוסלמי מנוחם ומפוייס מלפניו.

הענין נודע בין הבריות והדברים נתגלגלו, כטבעם של דברים מאיש אל איש והגיעו גם לאזני כוואג’ה רחמים מזרחי.

והגביר שמר את הדבר. ואף־על־פי שהיה רוצה לממש רעיון שעלה בדעתו בעגלא ובזמן קריב, האריך אפיו והמתין בסבלנות כחודש ימים מאז עלה אבו־עיד אל ביתו של ח"ר שמואל נסים.

אז כונן צעדיו כוואג’ה רחמים בכוונה, שיפגש עם אבו־עיד ברחוב (לא הלך אליו, שאין זה לפי כבודו של הגביר ולא הזמינו אליו מחשש שיראה המוסלמי פגיעה בכבודו) אלא כבדרך מקרה נפגשו ברחוב וביקש ממנו הגביר, שיואיל ויבוא למושב־שיחה למחרת היום בבית הקהווה של היווני ניקולה סמוך לשער יפו.

הסכים לו הגוי מפני הכבוד ושאלו כבדרך אגב: הפגישה לשם מה? – לשם עסק טוב – אין שא אַללה (אם ירצה ה').

למחרת היום בעת הפגישה, ואחר הקדמות נימוסין משני הצדדין, אמר הגביר: אני מכיר את חצרך הגדולה, היפה והנהדרה שליד “המעצרה”. אני יודע שאין בכל החצר הענקית אלא שתי דירות בנות שלושה חדרים כל אחת – דירה אחת בקצה החצר מזה ודירה שניה בקצה השני. ברצוני להציע לך, אם רצונך בכך שתמכור לי החצר מכירה גמורה או, אם אין רצונך למכור תן אותה לי כ“חזקה”³ – נקוב המחיר – ואתנה.

אמר לו אבו־עיד מתון מתון: אחר המחילה מכבודך אצטער להגיד לך כי אין ברצוני ולא עלתה על דעתי לא למכור ולא להשכיר. החצר נחלת אבותי. לא אמכרנה לעולם, כל עוד אמצא לי ולביתי לחם לאכול ובגד ללבוש וגם ל“חזקה” לא אוכל להשכירה, כיוון שגרות שם עתה חמש משפחות (יש מחיצות קרשים עתה בין הדירות בגלל ה“חרים” (הנשים האסורות בגילוי פניהן), וריווח נוסף בסכום 10–15 לירות לשנה, אינו מוסיף ואינו גורע אצלי.

אמר לו הגביר: אני מבין ככל הראוי לרגשות לבך על נחלת אבותיך וכל הצדק עמך בדבר הזה, גם בענין החזקה – אין לי כל תרעומת על כבודך, רכושך הוא ורצונך קובע ואין לי כל טענה נגדך, אלא צערי אני גדול, שאף ענין ה“חזקה” לא עלה בידי.

– תמחול לי, כוואג’ה רחמין, אני, בעצם, איני מבין למה אתה רוצה ב“חזקה” זו? כלום זקוק איש כמוך, מא שא אללה (בלי עין הרע) לקצת ממון משכירות שלושה ארבעה חדרים? שהרי ודאי אתה רוצה לגור בדירה אחת ולהשכיר שאר החדרים. או יתכן, שתגור לבדך, משפחה בודדה בחצר ענקית כזו?

– לא כן, אישי, אין אני רוצה בחצר רק להנאתי ולא אשכיר חדרים לשם ריוח, אלא הייתי רוצה להשכיר שנים־שלושה חדרים לאיש חשוב, זקן חכם מופלא, ישר ותמים־דרך, שגר עתה בדירה קטנה, חשכה כמעט, והייתי רוצה להסב לו קורת רוח ולתת דעתי עליו בימי זקנתו.

– מי הוא האיש? מה שמו?

– אם אגיד לך שמו של חכם יהודי – כלום תוכל להכירו?

– אתה אמור לי – אולי אכירו.

– שמו חכם שמואל נסים.

– זהו? אם כן זה ענין אחר. אני מכיר את ה“החכם” הזה, קרה לי ענין עמו לפני כמה חדשים. עכשיו קיימת בענין “החזקה” שאלה אחרת: שאלת חמש המשפחות שגרות בחצר, יהיה קשה עלי מאוד לעוקרן מדירותיהן.

– בעזרת האל – לא יהיה קשה. אני מוכן לשלם פיצויים למשפחות, חצי סכום שכר הדירה של כל משפחה: יש לנו פנאי לפינוי הדירות שני חדשים ומעלה עד “מוחרם”⁴. מהו הסכום שיעלו לי הפיצויים?

חישב אבו־עיד שכר כל הדירות ואמר: חצי הסכום יגיע לשש עשרה לירות זהב.

– אמר הגביר: הסכמתי.

אמר אבוּ־עיד: השתוינו; כתוב בבקשה החוזה לחזקה, רשום השכר לשנה פחות חמש לירות מהשכר כיום, כי ברי לי שהבית יתוקן ויישמר כראוי בידיך ואזכה גם אני קצת במעשה הטוב למען החכם הזקן – ובמוחרם תהיינה הדירות מוכנות לכם.

בעת פרידתם ביקש אבו־עיד מהגביר, שידרוש בשלום החכם ויאמר לו, שהוא, אבו־עיד, מצפה לקיום ברכתו של החכם ומאמין שתתקיים בחפץ האל.

למחרת היום, סר כוואג’ה רחמים בין הערביים, מבעוד יום, לבית ח"ר שמואל נסים, שהיה מופתע ותמה מהופעתו של הגביר בביתו, כיוון שהגביר לא היה מבאי ביתו ולא ממקורביו, אלא קצת קרוב־דעת היה ביניהם, כפי שהיה בין הגביר ובין כל עדת “החכמים” שבעדה כמעט.

מיד ישב סמוך לו, מבקש לצקת בצקון לחש אמריו ישר מפיו לאוזן הרב, והיה מגלה לו צפונות לבו וסח לו, פעם בדברי לגלוג ובדיחות, על חלומו לטפס ולעלות בסולמה של תורה… ופעם בדברי קובלנה על עגמימות שבלבו וריקנות שבנפשו – ככל שהיה רגיל לשיח עם זוגתו וככל שביקשו עצה ותושיה היאך להביא רעיונו לעשייה – ולבסוף סיפר לו במפורט היאך שכר החצר הגדולה של אבו־עיד ב“חזקה”.

כל אותה שעה, שסח הגביר לא הפסיקו הרב אף בהגה קל, זולתי בשאלה על מלה או פסוק, שלא שמע נכונה, משהתם דברו מיד השיב לו הרב ברגישות: אשריכם כוואג’ה רחמים⁵, אשרי יולדתכם. מסתבר שנשמה גדולה נתגלגלה בכם. ואני מוכן ומזומן לסייע בידכם, להשביע נפשכם בלימוד התורה לא פעמיים־שלוש בשבוע, אלא אפילו כל לילה וכל יום. ומובטחני שזכה תזכו בכתר תורה. ועוד נא, שזכותכם גדולה מזכותי, שאתם בבחינה מעשה (מם שואית) וגדול המעשה מן העושה – ועלי לגלות לכם דעתי עוד בענין הדירה: ראיתם, ששתקתי כל העת שדיברתם על העסק עם א⁶ dir=“rtl”>בוּ־עיד, משום שחששתי שמא יחשוב הגוי שידי, או ידיעתי, חס ושלום, היתה בעסק הזה. שאם כן – הרי נמצא שם־שמים וגם שמי מתחללים, כאילו ביקשתי בעקיפין פרס מידו על נס, שעשו לו מן השמים, אולו ואולי בגיני. אבל כפי שסיפרתם לי מהלך השיחה לתומה, נוכחתי, שלא נתתם כל מקום בדבריכם לחשש זה – ונחה דעתי.

אז יקום הגביר כשפניו מאירים נשק ידי החכם בחיבה ויצא מלפניו כאילו נושא עמו שלל רב, ששקול כנגד כל נכסיו.

ג. עד תכלית

פעמים, כשישב הגביר בבית החדש בין מקורביו לשיחת חולין, הוה חוזר ומעלה בפיו מעלותיה ויחודה של חצר זו, שמרווחה היא רוחת שטח, כשבעים־שמונים באמה, ורוחת נוף משני עבריה – מזרח ודרום – ועל הכל – מרווחה היא מקדושת תורתו של הרב ח"ר שמואל, שכן, שערו בעצמכם – היה הגביר מתפעם ואומר כשפניו קורנים מצהלת לב ועיניו מאירות משמחה שבנפש – שאדם יושב בחצר אחת, אם בביתו אם בבית שכנו, וגורף יום יום (שפיר יותר: לילה לילה) רווחים גדולים: גילויי־תורה, מאירי־עיניים דפי תלמוד יקרים מפז שבעתיים – ולא כלום… הכל בזכות חצר זו… בזכות בעל החצר (אפעלפי⁷ שהוא מוסלמי)…

מאותם ימים ולילות שנמשכו ארבע שנים תמימות, שהגביר קבל תורה מפי הרב (ואחר כך מפי בנו, ח' אליהו, שהיה תלמיד חכם מובהק), אין היריעה מספיקה לספר אלא כל שהוא: רגעים, או שעות או ימים אחדים מאותה תקופה:

בשנה הראשונה לשכנות בחצר, ליל שלהי טבת, קור ירושלמי עז. בשעת השעור בבית־הרב, במשך שעתיים־שלוש, גשמים עזים נתכים ללא חדול. עם גמר הלימוד מחכים להפסקת הגשם. ההליכה מדירת הרב לדירת הגביר, מקצה האחד של החצר עד לקצה השני, כשמונים אמה, תחת קילוחי הגשם ממעל וזרמי המים בחצר מתחת – אינה בגדר האפשר.

סוף סוף נפתחת דלת הבית של הרב. אור בהיר פורץ החוצה. גוש כביר, כאמתיים אורכו וכאמה רוחבו, עטוי ערמת מעטים, זז קדימה למולו לאור היוצא מן החדר, לברכתם של היושבים בפנים – ולא סגרו הדלת עד שנראה אור ממול מפתחו של בית הגביר.

הרב הישיש עומד על רגליו, ממלמל ואומר: מי שמו לגביר זה לקבל עליו טרחה כזו עד לסכנת נפש?… זו אהבה שבלבו לתורה, שמים רבים לא יכבוה, אשריו… אשריו…

למחרת היום סיפרה רעית הגביר לשוחרי ביתה, אשר אמש סחטה מן המעטים של “הסניור” מלוא הגיגית מים. ובאמת ובתמים כעסה עליו וגם אמרה לו: הכל יפה וטוב במידה, אבל לסכן את נפשו בשביל לימוד הגמרא, זה יותר מדי…

ומה ענה לי?

– “חביבה שלי, הרי על ידי כך יודע אני על מה אני חי… כך יש טעם לחיי… ומלבד זאת, מי אומר שאהבת ה' ואהבת תורתו מקיימים רק במזג אויר טוב?…”

– “כך הוא עונה לי וצוחק בחיבה”.

אותה שנה בשלהי אדר למד הגביר מסכת פסחים. באחד הערבים בשעה מוקדמת היה הרב שש ושמח, שהגביר הכין את הסוגיה ככל הראוי, עבר עליה לפניו תוך שעתיים, הבחין בעומקן של הקושיות והבין את תירוציהן ואילו בדיבור “תוספות” התקשה, כפי שעדיין היה מתקשה לעתים בדברים שצריכים עיון עמוק. המתין לו הרב רגעים ארוכים, וביקש ממנו כי יהפוך ויהפוך בלשון התוספות ויתן דעתו על כל מלה ומלה – ונתן לו שהות בלי הגבלה, עד שיבין לכוונת הדברים.

לאחר עשרה־שנים־עשר רגע: החל הגביר דיבורו בניחותא, דיבור אחר דיבור, כמי שמניח אבן על גבי אבן בקיר־בנין – עד שבא לשיאו. אמר הרב: יפה דרשתם, חכם רחמים, שפתיים ישקו.

אמר הגביר, כקטן שסח לתומו: ברגע זה מרגיש אני כאילו נולדתי מחדש. והיו פניו מאירות ועיניו צוחקות כמוצא שלל רב.

בדיבור “תוספות” סתם – ופתרו בשלמות.

אמרה רעיתו: “ברוך ה'. שיהא בריא ושמח, אבל כלום לא יש עוד דיבור תוספות סתום?”…

בראשית הקיץ בשנה השניה. למדו אז מסכת גיטין. יום שלישי בבוקר, הגביר לא ירד לבית הכנסת, התפלל “ביחיד” בבית. היה נחפז בתפילתו ואחר כך בעשייתו. נתנה דעתה הגבירה למעשהו היום ותמהה. שקלה בדעתה ושאלה כבדרך אגב:

– האין נראה לי שהוא נחפז היום מדי? או שמא אני טועה?

– לא, איני נחפז, אבל אפשר צודקת את… טרוד אני… כל הלילה היתה שנתי נדודה עלי…

– על שום מה? מה אירע? יהי רצון לטובה…

– אין כל פגע, חלילה, זה אך בענין תלמודי…

– וכי מה? שוב קשה עליו “התוספות”?…

לא, אמרתי לך: עתה… מוהרש“א… מין “דיבור” חריף, חד, חד – תרתי משמע: גם שנוּן, גם כמו חד חידה… בערב, עם ח”ר שמואל – לא תפסתי, לא הבנתי במשך הלילה התעוררתי פעמיים, הדלקתי אור ונסיתי להבין – קיר סתום! אמרתי: אשכים בבוקר כשדעתי צלולה ואהפוך ואהפוך, במוהרש"א – עד שאתפוס.

– שפיר, ה' יאיר לו הלב חלף אהבתו את התורה.

יצאה מלפניו ואחר רגעים מספר שבה וטבלה קטנה בידה: כוס קהוה בחלב ועוגה קלה, ואמרה: יטעם כל שהוא קודם שישכח עצמו ויצלול בימה של… זה… של המוהרש"א…

חייך לה לשמע דאגתה וברכה בחיבה.

ואמנם הפעם הטיב על ידי דעתו הצלולה לפתור את פירוש המוהרש“א במהרה – ועל פי הסתם מראש עם ח”ר שמואל, נכנס בה בשעה והשמיע לאזני הרב את הפירוש בשמחה ובצהלה.

… ובשלהי אותו קיץ, שוב בשעת בוקר מוקדמת, הודיע הגביר לנות־ביתו, שעליו להכין סוגיה קשה בשביל הלימוד בלילה עם הרב – ואל תתן, איפוא, לאיש להכנס להפריעו מלימודו. הוא עצמו כבר דאג וסילק כל מטריד ומפריע שעלול לבוא לבטלו מתלמודו.

טעם פת שחרית קלה ונסגר בחדרו.

כעבור מחצית השעה הופיע “שאוויש” (תת קצין) ומכתב בידו לכוואג’ה רחמים אפנדי.

נטלה הרעיה את המכתב ומסרתו לבעלה.

פתחו וקרא:

17 שוואל 1308 (1898, מאי 5)

ידידי רחמים אפנדי

ארצה להתיעץ עמך בענין חשוב. תסור אלי בהקדם חיש מהר.

רושאן

מפקד חיל המצב

אל קודס (ירושלים)

מסר לשאוויש אישור קבלת המכתב. הרגיע את הרעיה בדברי בטחון ושלום, שאין לחשוש – כפי שהוא מכיר את המפקד – מכל פגיעה רעה מצדו – וקם מיד, התלבש ויצא לדרכו לקסרקטין.

עליו לעבור מרחוב ביתו אל רחוב הבטרק (הפטריארך) ובקצהו, משמאל, נמצאת רחבה ושמה – הקסרקטין.

אגב: בכל פעם שהגביר נכנס לקסרקטין שני הזקיפים, שמשני צדי השער, דוגלים נשקם לכבודו בכניסתו וכן עושים ביציאתו. ויהודים, כל שהם מזדמנים ברחבה בשעה שהגביר הולך לקסרקטין, עומדים תחתיהם ומצפים לראות בשמחה ובנחמה כשמחלקים כבוד־מלכות לגביר, והיו אנשי בטלה שהיו ממתינים שעה ארוכה עד שיצא הגביר ויראו שנית בדגול הזקיפים נשקם בצאתו.

אותו היום ציפתה הגבירה שעות ארוכות עד שוב בעלה סמוך לחצות יום.

ישב ומיד היה מרגיעה, בדיבור קל, כמסיח לפי פשוטו, לאמור: "זה ענין חדש בשביל הצבא. לשם כך דרושים למפקד 50 נאפוליוניס זהב. הסכמתי להלוות הסכום בערבונות בטוחים וברבית נמוכה ביותר – ארבעה למאה – סדרנו, חישבנו, חתמנו – וחסל.

– אבל דומה אני, שהוא עיף הרבה ועצוב קצת… אולי משום שאין בעסק רוחים טובים… – מאימתי אַת דואגת לרוָחים שלי?… מיצר אני לא על הריוח המועט אלא על הזמן הרב שלקח מתלמודי. וחושש אני שמא שוב יקרעני מהסוגיה שלי –

– ומה לעשות? הרי אנוס הוא על פי רצון הקומנדן.

– אבקש ממנו, דרך ידידות, שכל שרות שירצה ממני מוכן אני למלא ברצון בשעות שלאחר הצהרים. – שעות הבוקר הראשונות אשמרן רק לתכליתי, לתלמודי.

ואמנם כך נמשכה “תכלית” הגביר ימים על ימים. לימודיו נמשכו כארבע שנים ללא הפסקה, וללא סטיה וללא היסח הדעת, זולתי, כמובן, ימים שפקדו “פגעי הזמן” (מחלות, אסונות, טרדות קשות וכיוצא בזה) את בית הרב או בית הגביר; וכבר השמיע ח“ר שמואל באותה תקופה לא פעם, שח”ר רחמים החזיק בסדרי תלמודו והספיק לרכוש רובי תורתו כאחד הבחורים שלומדים בישיבה שבע־שמונה שנים וראוי הוא – אם היה רוצה – להיות מועמד לסמיכות לרב, אלא, שודאי הוא אינו זקוק לעשות תורתו קרדום לחפור בו…

ואילו בשנה החמישית למגוריהם יחד נחלש הרב מדי ואז המשיך הגביר לימודיו עם בנו של הרב, חכם אליהו, שהיה תלמיד חכם מובהק וגם ממנו ספג הגביר במלוא כוחו מברכת תורתו.

ד. עקירה

בראשית השנה השישית למגורי השכנים יחדו, התערערה בריאותו של הרב ועד מהרה גברה עליו מחלתו – והוא אז כבן ע"ג שנה.

וביום ה' לשבוע, פרשת כי תצא, כשהחשיך היום אמר לבני הבית בקול חלוש, שלחץ כבד יעיק על חזהו ומוטב שיתנו לו ליטול ידיו. נטל ידיו ומלמל בלחש “קריאת שמע”; מתוך כך נסמך ראשו על הכר. לא עברו רגעים רבים, עד שראו בני הבית עין בעין, היאך יצאה נשמתו מתוך מלמול בפרשת שמע. –

הסתלקותו של הרב ודאי הגדילה האבל ורבה העצבות בלב רבים ובפרט בלב הגביר וגם גרמה בעקיפין ובמישרין לתמורות וחליפות בבית הגביר עצמו.

אמרו רז"ל: גזרה למת שיישכח. אמת. אבל עד שיישכח, לא יחדל מותו להדאיב לבם של קרוביו ומיודעיו – עד דכא, וכל שכן לבו של מי שנחל מן המת מתת־חסד שאין ערוך לה בשום הון שבעולם: ידיעה רבה, ערוכה ומסודרה, בתלמוד ובפוסקים.

ואמנם ימים רבים לא הוסחה דמותו של הרב מעיני הגביר. לא אחת סח לאזני שומעיו: יש, ולעת ערביים, כשיעלה במדרגות הבית והוא עיף ותפוס הרהורים – יתדמה לעיניו, שהנה יעלה ויראה את ח"ר שמואל יושב כדרכו לפתח ביתו, ומשנזכר שהוא איננו – עליו השלום – כמו ניתר לבו מחזהו ושעה ארוכה נשאר עגום ושבור־לב.

ואף אותו מוסלמי, אבו־עיד, שנשתלב במקרה בנתיבו של הרב לא חדל ימים רבים להעלות בפיו זכרו ושבחיו של הרב. ובימי “השבעה” עלה בין המבקרים המנחמים הרבים פעם ופעמים. ובאחד המושבים בין משפחת הרב והגביר, סח גם הוא את אשר בפיו על החכם, אללה ירחמהו – ואמר: עליתי אז לבקרו בחג ה“ערישה” (סוכות) שלכם, בשנה השניה, או השלישית, למגוריכם בחצר. עליתי כשעתיים לפני הצהרים, מצאתיו יושב לבדו בסוכה. לא היה איש בבית. קיבלני כדרכו במאור פנים והיינו משוחחים “כך”, מה שהעלו “המצבים” בפינו; ואני – אזכור נכונה – אמרתי לו כמו ברמז, בדיבור קל, שאני מצפה עדיין לקיום ברכתו: שאראה הצלחה ואושר בחיי (כפי שברכני אז, אחר ענין פך השמן…). שמע דברי ושתק רגע ארוך כמו נאחז במחשבותיו. לאחר מכן אמר לי לאיטו: "הגד לי בטובך, אבו־עיד, בן כמה אתה? תזכה לשנים רבות – אמרתי לו: בן חמשים ושתים.

אמר לי: אתה מרגיש עצמך בריא בגופך?

אמרתי לו: השבח לאל – בריא אני.

אמר לי: האם לא תידד השינה מעיניך לפעמים בלילות?

אמרתי לו: אודה לאללה – אני ישן מערב עד בוקר שינה אחת, בלא הפסק.

אמר לי: אם רצונך אמור לי מי הם וכיצד הם בני ביתך רעיתך וקרוביך.

אמרתי לו: אשתי צעירה ממני בשבע שנים, אשה טובה היא מאוהבת הרבה בזמרה ונגינה ולי שני בנים נשואים ושלוש בנות אחת נשואה ושתים מחכות למזלן, ועוד לי…

אמר לי: תודות לך די לי בזה… וראה נא, אבו־עיד, אם מנע אללה ישתבח ויתעלה, כל פגע ומחלה ממך ושום מכאוב לא יטרידך ולא יענך ורואה אתה אשתך ובניך בטוב ובנועם – ואתה מחכה לאושר? והרי אתה כבר מאושר. שער בעצמך, יא אבו־עיד, אילו היה הונך גדול פי מאה, מהונך כיום, והיה לך – האל לא יגזור – מיחושי ראש מדאיבים מתמידים, או מחלת מעיים קשה, שלא היית יכול לטעום שום מאכל שתאוה נפשך, או לו דבקה בך – לא תבוא ולא תהיה – איזו מחלה ממארת אחרת – מה טעם ומה שמחה היו לך מכל הממון והרכוש הרב? והרי אללה חסך ממך כל רעה וכל אסון וחוננך באשה טובה ובנים טובים – הרי אתה מבורך ומאושר, לא בזכות ברכתי אלא בזכות עצמך כיון שמעודך אתה בריא ומאושר במשפחתך ועל זאת אמרו חכמי היהודים: מי הוא (איזהו) עשיר? – השמח בחלקו, אפילו אם חלקו מועט, על אחת כמה וכמה, שחלקך לא מועט – כן יהא תמיד חלקך… כך היה סח לי כל אותה שעה ותפס לבי בשכלו ובטוב לבו.

משעברו הימים והצטרפו לחודשים וקרבו ימי סוף שנת האבל – עדיין הרבנית גרה בחצר ועמה בנה, חכם אליהו ומשפחתו. והימים הלכו וחלפו בדרכם של ימים, מהם ימים של טעם, מהם ימים של זעם, מהם – של שמחה ומהם – של אנחה.

באחד הימים, לפני תום שנת האבל, כשנתפנה הגביר מעסקיו מבעוד יום, היה יושב בחצר לרוח היום והרעיה ובני הבית סביבו: סח לה לרעיה דברים ואירועים מעניניו ועסקיו ואגב כך אמר, כמגלה לה צפונות לבו, שהדירה של ח"ר שמואל נתפסת בעיניו עתה כפינה מקודשה – יקרה, כיוון שבה ראה הוא, הגביר, אור עולמה של תורה וקשור הוא אליה, לדירה, בהרבה נימים שבנפש וקשה לו העקירה מחצר זו כעקירת הציפורן מן הבשר; לפיכך רוצה הוא להשאיר את הדירה לרבנית ואחר כך לחכם אליהו – והוסיף לאמור: ואנו, כמובן נישאר כאן ולמען תהיה לך “שמחת־שכנוּת” אציע לאבו־עיד שיבנה הוא, או אבנה אני, עוד דירה בת ארבעה חדרים פה לצידנו להשכירה לשתי משפחות הגונות.

מהשמיע דברים אלו ראה בעליל. כמו נתעוותו־נתכרכמו פני רעייתו והיא מאמצת עצמה לעצור דמעות שצפו בעיניה. מיד פנתה כלפי בניה (שלוש בנות שתים מהן נערות גדולות, בנות י“ד, ט”ז, נער בן י"ב וילד בן ז'), הטילה עליהם שליחות קלה להרחיקם עתה מן המושב.

משפנו הבנים והלכו להם פתחה הרעיה בזה הלשון בקרוב, בקול עצור מבכי:

– יראה נא, אדוני, הוא יודע אשר מעודי לא התערבתי במעשיו, לא בעסקי ממון שלו ולא בהוצאותיו, הוא בעל הממון – הוא בעל הרצון, אבל עתה שהבנות גדלו ועוד מעט יש לדאוג למזל בשבילן, מבקשת אני שישמע דברי: כל השנים, שהוא מזיל ממון כמים בשביל לימוד הגמרא – טוב, החרשתי. התורה – על ראשי, ח“ר שמואל – אדרבא, “זכותו יגן עלינו”; אבל עכשיו, הרי הכל אומרים, שכוואג’ה ח”ר רחמים כבר הוא “חכם” ככל החכמים, האם לא די כל הממון שהוציא וההפסדים הגדולים של שתי החנויות⁸ עם חכם אליהו? הימשיך שוב להזיל ממון כמים כל הימים ולבנות פה איזו דירה שהיא ונישאר תקועים פה לשנים? הלא כל העודף והיתר, שמוציא הוא על המשפחה הזאת – הרי מחסיר הוא מהבנות והבנים שלנו. וכלום ממון שלו ממעיין יוצא? הלא אין לנו נכסים של ממש: בתים, קרקעות, אפילו “נומירו”⁹ אחד, כמו שיש להרבה יהודים פשוטים – אין לנו. הוא – יסלח לי שאומר מלה אחת: – הוא כמו שיכור מהתורה, כי אינו רואה ואינו דואג לעתיד בניו, יסלח לי הרבה – אמרה מתוך חנק דמעותיה – רק פעם אחת החלטתי לאמור לו כל שאני וכל בני המשפחה כולם מדברים עליו כל הימים –

כילד שהלמו בראשו מהלומת פתע כשהיה משתובב־משתולל ללא חוק – והוא מתעורר, תמוה ונדהם למראה עיניו, כן היה מראה הגביר עתה למשמע אזניו. רגעים ארוכים החריש, כמו שב ושקל והעריך דברים ששמע מפיה. מסתבר, שהבין: דברים שדיברה רעייתו לא היום עלו בדעתה, אלא מחלחלים הם בלבה ובלב כל המשפחה – ימים רבים – כפי שאמרה – לפיכך צדקה היא ממנו כדעתם של רבים נגד דעתו, דעת יחיד; ובעיקר, לא רק דבריה יצדיקו דעתה אלא דמעותיה, שכן מעודו לא קרה לה שתוריד דמעות על מעשים שהוא עושה – אות הוא, איפוא, כי צדקה ממנו.

אז פתח דברו בקול שקט: אין בדעתי לעשות כל סידורים שלא ברצונך ורצון בני הבית. רואה אני כי צדקת ממני והכל על מקומו יבוא בשעתו בשלום.

בסוף אותה שנה עברו לגור בבית החדש ב“מידאן” (רחבה).

ה. בעקיפין

משכנו של הגביר עתה – שלוש שנים בערך אחר עוקרם מן החצר ליד בית הבד – נמצא בחצר גדולה ב“מידאן” (רחבה) שברובע היהודי, בבית מרווח ונאה שלושה חדרים, אחד מהם גדול כאולם, נשקפים אל מזרחה של ירושלים. הר הבית, הר הזיתים והר הצופים מתגנבים למול העין מן הגזוזטרה הארוכה של החדר הגדול.

אף המגורים בבית הזה, שנמשכו ימים רבים, היו בכללם חסויים באור הטוב והחסד. ההצלחה האירה פנים לגביר כאתמול וכשלשום. וכן ידו היתה פתוחה כאתמול וכשלשום לנדבה וחסד, אם כי יותר בעקיפין ובסתר מאשר בגלוי (מחמת מבטי עיניה הקובלים בדומיה של הגבירה, בתוספת ריגון וריטון של הבנות ואחר כך של הבן וגם של החתן).

ובכל זאת מטבעם ומדרכם של פגעי הזמן ומדוי־החיים, שאינם פוסחים אפילו על פתחי גבירים, גם אם הם טובים וישרים כגביר דנן: צער־גידול־בנים, בעיקר גידול בנות, ודאגה לעתידם הסבו הרבה יגון ומרירות למשפחה.

מסגרת סיפור זה אינה עשויה לכלול כל אשר קרה ונרקם בבית הגביר, ואין לנו אלא לרמוז רק על אירועים משפחתיים עיקריים, שהיו תוכנם ועניינם של חיי המשפחה באותן השנים כגון: משלוש בנות הגביר שתיים הראשונות בגרו וגדלו כמעט יחד (על אף הבדל שנתיים ומעלה שביניהן) ודוקא הצעירה גברה ועלתה בקומה ובגוף על הבכירה, וכן הצעירה דוקא היתה נאה וייעלת־חן והבכירה – לא כן…; וידוע עוד מימי קדם, כמו שנאמר: “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”. ויובן לכל כמה טרחו שדכנים למצוא חתן הגון לבכירה וכמה ממון משכו, וחזרו ומשכו ומהגביר, עד שאחד שדכן זריז וממולח מצא אברך נאה, בחור למדן לבכירה – ורבה השמחה וגדלה התשואה, אלא שאותו אברך משי חמק ברח למדינות הים ולא נודע מקומו איוֹ והבת הבכירה, הטובה והעדינה נשארה עגונה כמה שנים. ושוב היה הכרח להשיא את הצעירה, כי ציפתה הרבה בסבלנות לתור אחותה הבכירה, עד שנמצא לצעירה בחור נחמד, בן תורה ובן דעת ולוקח אחר כבוד אל בית הגביר ל“מיזה פראנקה” (שולחן חפשי) לאמור: להיות סמוך כל הימים על שולחן חותנו.

בו בזמן כמעט, הגיע לבגרות הבן, שהיה לבחור צעיר, שדרש ממון ללמוד לשונות ומדעים וממון הרבה לנסוע לחוץ לארץ “להשתלם” ו"לראות עולם, והגביר נדיב הלב לא יכול להתעלם ממשאלות בנו ונאלץ לספק לו די צרכו כראוי לבן גביר… ודי בקטעי רמזים אלה כדי לשער עד מה היו עניני הבית אצל הגביר יגעים ומייגעים אותן השנים – עד שהגיעו לימים כתיקונם.

עם זאת, עם חלוף גלי הסער והצער, לאחר בחירת החתן לצעירה, בחור וטוב, “מוצלח ונחמד”, בפרט שהיה מצטרף לעתים קבועות ללמוד עם החותן, שיא־שמחת הגביר בביתו – בכל זאת ראו והרגישו בני הבית, לעתים שרוחו של הגביר הצוהלה מטבעו, כמו הועמה, כאילו אירועים קשים שחלו בבית, במשפחה (הבת הבכירה עודנה עגונה) השאירו רשמים חזקים בנפשו של הגביר, כצלקת שנשארת בבשר, לאחר פצע קשה. לפיכך נוטה הוא לעתים לבדידות מחמת עגמימות, או לעגמימות מחמת בדידות, אולי משום שחדל לשים עיניו על משפחת הרב נסים זצ"ל.

באותם הימים אירעו, בזה אחר זה כמעט, שני אירועים בנתיב חייו של הגביר שגרמו לו נחת רוח והלך־רוח נעים וטוב לימים רבים.

האירוע הראשון הקל היה היה זה:

באחד מימות הקיץ בשבת הגביר לעת ערבים לבדו בגזוזטרה הנשקפת למזרח, נמסר לו מכתב, שהובא באותה שעה ־ וזה לשונו.

בע“ה ירושלים י”ב בתמוז תרס"ג

לכבוד הגביר המרומם, החכם המובהק

ח“ר רחמים מזרחי יצ”ו

אתינא למנדעי, שמונתה ועדה בת שלשה ת“ח, שכמ”ע (כבוד מעלתו) אחד מהם, שיבחנו ששת הבחורים הגדולים מישיבת “תפארת ירושלים” בהלכות שחיטה, ביום ט"ו באב השתא, כדי להסמיכם כשוחטים ובודקים.

חתום מזכיר הועד.

משקרא המכתב נשאר יושב תחתיו דומם, שלו, ספק מהורהר ספק מנומנם, ספק שבע־רצון או נטול־רצון.

לאחר שעה קלה סר אליו חתנו הצעיר, שמואל, שהיה חביב עליו, ועל כל המשפחה הרבה, מהיותו בחור למדן, יפה־תואר ויפה־נפש, משראה את פני חותנו שאינם כתמול שלשום, שאלו מדאגה לשלומו.

הושיט לו החותן כתב־ההזמנה לבחינה, בדומיה.

קרא החתן והפליג בשבח חותנו לאמור: אולי אחד מאלף שניים מרבבה מבין הגבירים בישראל יזכו פעם לכבוד ויקר כזה. יאה ונאה לכבודו לערוך לאחר הבחינה בשבת נחמו, משתה־שמחה בבית בגלל הכבוד שחילקו למרי.

אמר לו חותנו: שמואל חביבי, קצת הבדל יש בין שמחתך לבין שמחתי: אני איני שמח על כי זכיתי לכבוד, אלא על כי זכיתי בתורה והרי שמחה זו קיימת בלבי כל הימים, והכבוד אינו מוסיף לי תורה לא מידי ולא כלום – ומה כי אשמח היום מכל הימים?

אף על פי שהחתן חריף היה ויכול היה לטעון דרך פלפול כנגד חותנו בנושא דידן, אלא מסתבר, מכיוון שהכיר בגילוי לבו של חותנו ושפיו ולבו שוים – ידע שהדין עמו, שאין ענינו כל עיקר בכבוד אלא בתורה – והסכים לדעתו.

אם כך או כך, לאחר שהגביר וחבריו בחנו את התלמידים ככל הדרוש והבחורים עמדו במבחן והוכיחו בקיאותם וזכרונם, גאתה שמחתו של הגביר ותרם נדבה גדולה לישיבה.

ושוב נוכחו בני הבית, שכל עין וכל מעשה אשר לו מגע וקשר בלימוד התורה בבחינת “יגדיל תורה ויאדיר” – הוא משא נפשו.

ואירוע שני, שחל בבית הגביר באותם הימים ונתן אותותיו בבית הגביר לימים רבים, היה פגישת תלמיד חכם אחר, חכם שמעון נאור, עם הגביר.

תלמיד חכם זה היה סגי־נהור, מאור־עיניו נסתם לגמרי בזמן קצר בהיותו כבן שלושים וחמש, אב לשלושה ילדים (הגדול בן תשע והצעיר בן חמש), לאחר פטירת אביו, שהיה רב נודע וחבר ותיק בבית הדין. נוסף על אסונו הגדול, מתה עליו אשתו, אשת חיל נבונה וחרוצה, שנים מספר לאחר עוורונו. – לגביר לא היה קרוב־דעת עם משפחת נאור, אבל ידוע ידע תמיד טיבם ומצבם של כל תלמידי החכמים בירושלים (שאמנם לא היו רבים). וכשניסה הגביר להטות חסדו לאיש האומלל בעקיפין, בנחות עליו אימה אחר אימה – סירב האיש לקבל כל סיוע זולתי המגיע לו מועד העדה. האיש היה כל ימיו מיוחד בהליכותיו אסטניס במידותיו, הדור בלבושו ושקול בדיבורו. כן, למשל, היה הוא היחידי בין תלמידי חכמים מגילו, שלמד לקרוא ולכתוב ערבית, אם כי לא הגיע לדרגה גבוהה מחמת אבדן מאור עיניו.

דחיית סיועו של הגביר, כאמור, בעקיפין, נבעה מאופיו הקשה, מהרגשת כבוד עצמו במידה יתירה, גם מהשענו בשעתו על רעייתו שהיתה רבת פעלים וידעה לערוך הליכות ביתה בצנע ובצמצום וגם על מעט הממון שירש מאביו. אולם משנפטרה אשתו ונשארו הקטנים כיתומים מאם ומאב – היה הסגי נהור כמו שטובע במים זדונים. אמו טיפלה בקטנים אך ללא הכוחות, המרץ וחסדי האהבה של האם הצעירה, כדי לקיים קיום צנוע, היה מוכר ח' שמעון חפצים יקרים ירושה מדורות. גם ספרים יקרי ערך מהספריה התורנית הגדולה של אביו מכר לפרקים (כמעט מרגש “נקם” בלא יודעין: הרי הוא לא יכול להנות מהספריה).

במרוצת הימם, משנודע לגביר, על פי השמועות, שברון לבו ומצוקתו של ח' שמעון, צר לבו עליו עד דכא משום שלא מצא עצות בנפשו היאך להקל קשי גורלו של האיש, שכן עלול הוא לסרב לקבל כל עזרה.

ובני הבית והחתן הטוב והנבון שראו כפעם בפעם, שגורלו של הסגי־נהור האומלל גורם לעתים לאביהם עגמת נפש ודאגה, היו משתפים גם את עצמם בצערו על החכם הסגי נהור.

אז הציע החתן הצעיר, שהוא, החתן, ילך ויקח דברים עם ח' שמעון להקל מצבו וגם לקרבו לבית (לבית הגביר).

בו בשבוע סר החתן, שמואל, אל בית הסגי נהור והציג עצמו לפניו, בזהירות, בשיקול דעת, במידת כבוד לא גדושה ולא קלה, הסב שיחו “לשליחות” שקיבל עליו מידי חותנו ואמר:

כבודו ודאי יודע שחותני ח“ר רחמים קובע עתים לתורה. יש לו ספרים במידה מספקת, אבל נפשו תחשק לישב ב”ישיבה" (ספריה תורנית) שעשירה וגדושה ספרות רבה; כן היה רוצה לקבוע את “הישיבה” כבית מדרש להתפלל בו יום יום שחרית ומנחה ומעריב. הוא מוכן להכין “ארון־קודש” וספרי תורה וכן יבואו לפחות שני מנינים להתפלל; וההוצאות למאור, לנקיון, לשרות – עליו. אם ח' שמעון יואיל להסכים לרצון ח“ר רחמים הרי זה – חותני – נהנה וזה – ח' שמעון – לא חסר… ח”ר רחמים סובר, שההוצאות לחודש תעלינה כדי שני נאפוליוניס.

– לא, זה הרבה מדי, השיב הסגי נהור בתוקף, החצי מספיק בהחלט, נאפוליאון אחד.

– יתכן, יתכן שזה יותר מדי ובכן תשגיח הרבנית, אמו הכבודה, על ההוצאות ותמסור סכום ההוצאות בכל חודש לי ואני אמסור לחותני, כמה שיעלו, שנים, אחד וחצי, או נאפוליון אחד.

וטרם יספיק ח' שמעון להשמיע דברו הוסיף החתן: אין כבודו יודע כמה ישמח חותני מן “העסק” היום, גם עסק, שהיה מביא לו ריווח ממון גדול – אינו שווה בעיניו כריוח של היום…

צחק הסגי נהור ואמר מלב טוב: ישמרהו ה' לנו לגביר לאורך ימים. תמסור לו שלום רב ממני – יבוא “לישיבה” ויעשה הכל כבתוך שלו.

כשסח החתן לחותנו טכסיסי העסק – צהלו פניו של הגביר ואמר: חכם ונבון אתה בני, ה' ישמרך. עם הרבנית הזקנה כבר נסתדר, נעשה לה חשבון, שיעלה תמיד לא פחות משני נאפוליוניס לחודש.

ו. (חתימה) בשפל

לאחר זמן קצר, כשבועיים ימים, ראו הבריות את הגביר ברחוב, זרועו שלובה בזרועו של חכם שמעון נאור, הולכים יחדיו, דרך ידידות, בכיוון בית הגביר, ולא תמהו כל כך הבריות על הגביר, שידוע הוא ברוך מידותיו ובענוותנות רוחו, ביחוד לגבי תלמידי חכמים, אלא תמהו על ח' שמעון הקפדן, הרגזן, שנאות להתאים עצמו לצעדי זולתו ועל סימנים גלויים של צחוק ושביעות רצון שנראים בפני ח' שמעון – ויהי המראה לאות גלוי, שהגביר טכססן גדול הוא לערוך דרכי שלום וידידות.

ולא ארכו הימים והסגי־נהור היה מהלך יום יום לבית הגביר לבדו בצעדו לאיטו בדומה לצעדי אווז, הנוטה קצת ימינה, קצת שמאלה, כשהוא טרוד או שקוע במחשבתו, עד היכנסו לבית הגביר, שלא היה רחוק מביתו.

ובני הבית, גדולים וקטנים, היו מקבלים פני האיש בסבר פנים יפות כאילו חבים לו תודה, שגורם הוא לגביר שביעת רצון ונחת־רוח, שכל שיושבים יחד עם הגביר – ופעמים גם החתן עמם – ועוסקים בשקלא וטריא, היו פני הגביר קורנים מאורה של תורה ומשמחה של מצוה…ופני בני הבית מאירים מאור פניהם של בעל הבית והאורח גם יחד… ומי שלא ראה שמחה עילאית של הגביר במושבו עם הסגי נהור וחתנו ביום שבת לאחר סעודת שחרית, כשעברו על פרשת השבוע בפירוש רש“י, ור”א אבן עזרא – לא ראה שמחה עילאית מימיו.

וארכו הימים הטובים האלו כימי שלוש שנים.

ודומה אשר בימים הרבים ההם, כמו רצו אצו גלגלי ההצלחה של הגביר כלפי מעלה, כמו אמרו לגמא הרים וגבעות ולהגיע לפסגות. הגביר השקיע בימים ההם ממון רב בבנין בית גדול בן קומה אחת ובו שמונה חדרים מרווחים, בקצה צפונה של ירושלים, מתוך תקוה שעתיד אותו אזור להתמלא אוכלוסין והבית ישכר לארבע־חמש דירות ובמשך זמן מסויים עשוי להחזיר הוצאות בנייתו.

אבל תהפוכות הגורל או המקרה, או ההשגחה – מי יודע?

משנגמר הבנין, שנמשך שנה ומעלה, וטרם תושלם עבודת הנגרות בכל הבית – פרצו שתי פשיטות רגל. אחת בבנק ידוע בעיר והשנית בחברה לעסקי קרקעות, שבשניהם היה מושקע סכום גדול של הגביר, וכיוון שזה לא כבר השקיע חצי הונו כמעט, באותו בית גדול בצפונה של ירושלים – נאלץ הגביר לאחר זמן קצר להוציא למכירה תכשיטים, ועדיים וכלי זהב מהבית – בהסתר דבר, על ידי אנשי סודו.

על אף כל אלה, לא זו בלבד שלא חטא הגביר בשפתיו – גם לא בלבו – אלא התאמץ ככל יכלתו לקיים מהלכי־הבית בדומה למה שהיו, כפי שהיו, כגון: באחד הימים ההם החזיר לידי הגבירה חלק גדול מהתכשיטים המכורים “שפדה” אותם (ואילו אנשי סודו של הגביר ידעו שמצופים זהב היו); והמציא לאם ח' שמעון “להוצאות” חצי ההוצאות, או יותר מכך, מדי חודש בחודשו; כן נהג ביתר מעשי הצדקה. הכל היה נעשה לחצאין, פחות או יותר, ואילו הלך־רוחו, בטחונו ושמחת נפשו בלימודו עם ח' שמעון, שלמים היו כפי שהיו מתחילתם.

אלא, שאין מנוס ואין מפלט ואין מחבוא מפני חליפות ותמורות הגורל הנעלם מאתנו, שכן משנפלה אותה שמועה בעולם שאחד סרבי ירה כדור בנסיך אוסטרי, אותה שמועה הטילה אנדרלמוסיה בעולם, ונקפאו לפתע עסקי ממונות ודרכי מסחר נשמו…

והגביר, שבלאו הכי היו ידיו רופפות בימים ההם – נשארו ריקות ממש מכל ולא מצאה ידו גם לשלם שכר הדירה המפוארה במרכזה של ירושלים. אז נאלץ לעבור לבית הגדול הבודד והריק בצפונה של ירושלים – אם כי היתה זאת בבחינת הצלה פורתא.

בתקופת ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, היתה ארץ ישראל מנותקת כליל מן העולם – ונדונה, יותר מכל ארץ אחרת, לזוועות גזרות השלטון התורכי הגוסס ולחרפת רעב.

כל בחור וכל גבר עד גיל חמישים וחמש – נתפס לחילות הצבא והנשארים בעיר, כל שהיו מחוסרי קיום, הלכו וגוועו. נשים וילדים וזקנים, שכבו בצדי דרכים נפוחי רעב, ובבוקר היו רואים העוברים ושבים נשים וילדיהן לידם, סרוחים מתים בצדי דרכים.

הגביר, כמו נשכח כליל בקצה העיר בפינת ביתו הבודד. ידידים, מקורבים אסירי חסדיו כמעט ולא פקדוהו; חלק מהם נתפסו ונשלחו לגייסות וחלק מהם נאבק על נפשו על פת לחם.

עם גמר המלחמה, בשקוט הארץ נזדמנו אנשים שידעו את הגביר בימי חרפו, ולא ידעו כל עיקר התמורות שחלו בחייו, ליד אותו בית גדול בצפונה של ירושלים. שם, על יד פתחו של אחד הבתים, ישב איש בברכים משולבות תחתיו, על מצע קל, כחום היום, וקרא בספר תהלים. משהסתכלו האנשים ארוכות בפני האיש היושב, ראו שאמנם הוא הוא ח"ר רחמים מזרחי, אך לא כולו, כי חציו…; ממדי גופו הגדולים־רחבים נעלמו היו. הוא רזה כאחד האדם…; פניו דלים־נפולים; לבושו פשוט, דהוי, נקי. בזקנו הגדול, השער השחור והלבן משולבים בערבוביה.

משהשיב לדבר פוקדיו, עלתה בפניו אותה בת־צחוק טובה חיננית ומבטי עיניו האירו כאתמול־שלשום ודבריו היו מועטים, שקולים, רגועים, עד לידי רמז בברור: אין צורך ואין כדי לשאול דבר… אשר עבר – עבר. וסיים דברו בתום לבו: ברוך ה' יום יום…

א. על המסע

בשלהי קיץ 1937 הפלגתי למסע קצר בן עשרה ימים, לרגל עבודה ספרותית־היסטרית לארץ פלמוניה (שם הארץ ועמה מוסווים מטעמים שהקורא יעמוד בהם בהמשך הדברים).

ההפלגה בים ארכה קצת יותר מפעמיים מעת לעת. תוך שאון הקולות באניה, עם שלל המראות של ערב רב הנוסעים, ככל שהתרוצצו חזור והתרוצץ, בסביבתי – הייתי מוצא עצמי, בכל עתות המסע כמעט חוזר ומהרהר, בכל אשר אזכה לראות ולהכיר, אגב מסעי זה, בעיר הבירה המהוללה, על אתריה עתירי השרידים ההיסטוריים, על נופיה הנדירים ביופים ועל חמודות חופיה ואייה ה“צעצועיים” ככל אשר פי התיירים ימלא אותם.

לנמל הבירה הגענו עם ערב. משרדי המכס היו מוארים למדי. חששנו ליגיעה הרבה, כרגיל, בביקורת בדיקת המזוודות של מאות הנוסעים, אבל למרבה הפליאה לא ארך הענין אלא שעה קצרה ביחס לריבוי הנוסעים.

אולם בצאתי ממשרד המכס ובהחילי צועד לעבר הנמל החוצה, כמו ירדה עלי לפתע מועקה עוצרת נשימה, תקפתני עצבות מחמת הרגשה סתומה זו. לא ידעתי נפשי. אותם רגעים מועטים שעמדתי תוהה תחתי, ריצדו־ניתרו בראשי רפרופי הרהורים כפריחת פרפרים: מה זה? על מה זה? הפגמתי מה? האשמתי במה? היש בהרגשת פתאום זו משום רמז? משום סמל?

• מה סמל? מה רמז? כלום בנסיעות אחרות לא קרו לך אירועים מפתיעים…. משונים…

• כגון? – כגון ברגעים הראשונים אחר רדתנו מן הרכבת בפריז, בלבו של רחוב ראשי סואן, כשעמדה אותה ריבה מכובדה, הדורה, כבת שלושים, אצילה לפי כל מראיתה, ותלתה בך זוג עינים מוצפות כוסף בבחינה… נו… מה יש לומר? תובעת בפה, רחמנא ליצלן… זה לא היה אירוע ברגע הראשון? ואיזה רמז, איזה סמל ביקשת אז?

• לא דמי… לא דמי… אז היה הענין פשוט… גלוי… מוחשי כמעט… וכעין זה, במובן הפוך, היה גם כן כשבאנו, קבוצת ארץ ישראלים לוינה לקונגרס – ורק ירדנו מהאוטובוס, עמדה לקראתנו חבורת בני בליעל והטילו עלינו מבטי זעם עד לאימה – זה היה מובן: אלה היו בריוני “צלב הקרס”, אבל עתה, בלי כל סיבה, בלי כל מניע – מצוקת לב שכזו!

– אין כאן רמזים, אין כאן סמלים, אולי מצב בריאותך אינו כתיקונו – זה הכל. הלא אתה אינך נוטה, לפחות אתה אומר שאינך נוטה לתחושות מיסטיות, שאינך נותן עצמך להיגרר אחרי הרגשות עמומות ואמונות תפלות, אבל כנראה אתה בכל זאת מאמין, אתה חוכך ומאמין…

– לא, לא. אולי ענין מצפוּן.

– מה מצפוּן?

– מסע חופשה לעת כזו, כשבארץ משתוללת פורענות רבה, מתחוללים מעשי אימים, קרבנות דמים – קם בן אדם ועורך לו מסע לעצמו, דוקא עכשו…

– אתה מרחיק לכת, אדוני, אתה מרחיק חטט אתה, כנראה, מיסטיקן בלא יודעים. אתה עומד כאן כנראה, – – –

עגלון שהזמינני לעלות למרכבתו שאלני למקום חפצי. השיבותי לו דיבור אחד: הוטל. אף על פי ששומע אני לשון המדינה, מסתיר אני ידיעתי משום “הגנה עצמית”, כדי שאוכל לדעת את אשר ישיחו ויזימו הבריות עלי. זאת למדתי מנסיוני בנסיעות. לכן גיליתי לעגלון בתנועת־יד, בקטעי ניב ובדרך בדיחוּת, שארנקי הקטן ירא להידחק במלון מפואר ונוח לו ונעים לו להסתופף במלון פשוט, בינוני, ובלבד – רמזתי – שיהא נקי והגון.

מסתבר שעגלוני ירד לעומק דעתי יתר על המידה, שכּן לאחר נסיעה קצרה, כרבע שעה, עצר עגלתו ליד שער, שעליו התנוסס בשלט השם: “מלון הכוכב” (בלשון המדינה ובלשון צרפת), שלפי מראהו החיצוני נראה הכוכב מועם מדי…: בנין קטן בן שתי קומות, מיוּשן מעט וצנוע מדי. ברם לא פסלתי בחירתו של העגלון, כי אמרתי בלבי: נחות דרגא ובחר אכסניה… והעגלון, שהסיק, כנראה, מהבעת פני, שאין אני שש ביותר לקראת אורו של “הכוכב”, הסביר לי בתנועת ידיים ובחיוך שפתיים משהו מעין: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

בין כך וכך הוסחה מדעתי אותה הרגשה סתומה ושדלתי עצמי להתגבר על עצמי ולאמר: אין זה אלא סתם אירוע, חולף, ללא רמזים וללא חיטוטים.

ב. באכסניה

אם ידע העגלון, שבעל המלון יהודי הוא, או שהמקרה, או נימוק אחר הביאֵהוּ לבחירתו במלון זה – לא אדע עד היום וגם אני לא ידעתי זאת אלא למחרת היום בשעה מאוחרה.

פנים המלון היה טבוע בחותם פשטות, נקיוּת והגינות, משל לבן־טובים, שמקפיד בלבושו הפשוט, שיהא מתוקן ונקי. הטרקלין קטן המידות, ורהיטיו, מדוגמה ישנה, נראו גם הם שמורים בנקיונם.

ישבו בטרקלין פה ושם ישיבה רגועה שבעה אנשים, מסתמא אורחים, ביניהם זוג, כנראה, איש ואשה, בגיל העמידה שנַים שנודעו לי אחר כך כאב ובנו ושלושה אחרים בחבורה אחת.

במקום שררה דומיה. הנוכחים דיברו בקול נמוך בלשון המדינה. גם עלם המלון שקיבל פני מיעט בדיבורים והרבה בגינוני נימוסים. אלי דיבר צרפתית בלשון שרשמתי זהותי בספר המלון.

יפה שלוה זו לאורחים, ביחוד לאורח עייף מטלטולי נסיעה ארוכה כמוני, ובכל זאת דמתה בעיני לדומיה מצער או דאגה שבבית מרפא, למשל, או לדומיה מרגש יראה שבבית הרשות; ואולי נדמה לי כך מחמת שעדיין תפוס אני כל שהוא לאותו הלך־רוח עגום שנאחזתי בו מעת דרכי בארץ זו.

אולם הרבה מן הסתום והמשונה בעיני נתחוור לי לאחר ארוחת הערב. אז חזרו כל שבעת האורחים לטרקלין, קצתם שמעו חדשות מהרדיו, קצתם קראו בעתונים וכשסחו ביניהם – שוב היה שיחם בנמיכות קול.

וכשקמו שני האנשים האב ובנו, והלכו להם – כמו הוסר פרגוד כבד מעל הטרקלין: השנים היו בני העם הפלמוני והשאר יהודים היו ומסתבר, שהדומיה הכבדה ששררה בטרקלין דומיה מזהירות היתה; ואף על פי שהשנים, האב ובנו, הם שהיו כמתאוננים רע באזני המסובים על עול המסים הרבים שהממשלה מטילה על הבריות ועל יוקר השערים, שספסרים רודפי בצע גורמים עליית המחירים וכיוצא בזה – היהודים בחרו בשתיקה כהודאה ולא דיברו סרה במפורש על השלטונות. ואילו לאחר שפרשו השנים והלכו – כמו עלה קילוח־דברים בפי המסובים היהודים, בלשון איספניולית; ואם כי גם עכשו דיברו ביניהם כמעט בלחש ובהפניית ראש ימינה ושמאלה מחשש פן “אזניים לכותל”; אבל הכל דברו, לרבות האיש ואשתו, אלא שהדברים לא זו בלבד שהיו דחופים ומשולבים אלו באלו, אלא שהיו מטושטשים, כיוון שדיברו על הידוע להם, בפרט כשדיברו, ספק מתוך בדיחה, ספק מתוך אנחה, “על מארת שמים ממעל”, על אלו העופות הענקים, שמזונם אינו גרגירי דגן אלא דינרי זהב: כלומר: האוירונים.

ואני שהייתי מוחזק ביניהם כאיש זר, שאינו שומע לשונם, הייתי יושב מן הצד, עיני נעוצות בספר שבין ידי ואזני נטויות למוצא פיהם ולא עלה בידי להבין רמזיהם. וכל שגלגלו שעה ארוכה שיחה בעניניהם היתה ישיבתי כמעט לבטלה ביניהם. כשהחלו תנומות אוחזות בעפעפי ואמרתי לקום ולעלות לחדרי – נכנס איש לטרקלין והכל קיבלוהו בסבר פנים יפות.

דמות האיש נראתה לי כדמות יהודית: גבה־קומה, כפוף גב קצת, פניו רזים. עינו חומות, עירניות, אך עצובות, וכל עצמו נראה לי כמו שהשמחה רחוקה מעולמו. (אותה שעה לא ידעתי מי האיש ורק למחר בבוקר בשעה מאוחרה ידעתי שהוא בעל המלון, שיצא לנסיעה קצרה במדינה ושב בלילה בשעה מאוחרה קצת). הוא השיב לאיש ואיש מן הנוכחים דברי ידידות ואלי, שלא ידע עדיין טיבי, כשם שאני לא ידעתי טיבו, הסתפק בהרכנת ראש דרך נימוס – ופרשתי בשלום מן החבורה לחדרי.

מרוב עייפותי הקיצותי בבוקר בשעה מאוחרה למדי. עד שירדתי לחדר האכילה כבר לא היה איש שם. בעל האכסניה, שבינתיים הספיק לראות את זהותי לפי הכתוב בספר המלון, פגשני במאור פנים, בצירוף ברכת “בוֹן ז’וּר” מלוּוה חיוך נלבב. העלם ניגש אלי מיד וסידר פת שחרית שלי והגיש לי עתון בלשון צרפת.

משגמרתי ארוחתי ועברתי פה ושם על העתון, צעד בעל המלון לאטו לעבר מושבי ביקש סליחה ושאל אם אינו מפריע לי, שמא ממהר אני לצאת לעניני.

– לא, היום אהיה עסוק בעניני בחדרי.

אז הציג עצמו: נסים אליקים, בעל המלון והוסיף, שהוא מאושר לראות באכסנייתו הצנועה אורח כזה, שכמה מעלות טובות בו: הוא מארץ הקודש, הוא סופר והוא ספרדי (שורש הגרנדיזה הספרדית חי וקיים!) – כוּלי האי לא זכתה אכסנייתו מעודה.

כיוון שלא הופתעתי ולא התבלבלתי מגילוי המעלות שמנה בי, בצרוף המחמאות הנלבבות שהשמיע באזני, השיבותי לו דברי נימוס כגמולו, פסחתי על מעלת הסופר שבי וכן על הזכות הגדולה, שאבות אבותי ואבות אבותיו היו בגולת ספרד לפני 500 שנה בערך ונאחזתי במעלה האחת: היותי תושב ארץ הקודש ושאלתיו: מה יחס יהודי פלמוניה לארץ הקודש, כלומר: היש עולים רבים מפלמוניה לארץ ישראל?

השב בגילוי לב ובצער, שמודה הוא על האמת, שכל שקורא הוא בעתונות על ה־“National Home” (הבית הלאומי), עד היום הזה לא מחוור לו מה כוונתם של האנגלים: האם בדעתם להיטיב לנו או להרע לנו, כלומר: הלנו הם אם לצרינו, לערבים? שאם כוונתם להיטיב לנו היאך נותנים לערבים שיהיו הורגים ביהודים באין מפריע? והיאך אומרים הם “בית לאומי” ולמעשה מטביעים הם אניות עולים בלב ימים! הזה בית לאומי? אין זה כי אם גיהנוֹם… וה“אורגניזסיוֹן” שקוראים לה אצ"ל האמת היא שהם הורגים באנגלים כל הימים? אם כך, בצדק עושים כך – והלא הם גבורים גדולים, והציונים, לפי העתונים, מבליגים כשערבים הורגים ביהודים. היתכן? האם זו מידת צדק? וסוף סוף מה יהא על National Home בתוך אנדרלמוסיה זו?

ותוך כדי העלותו שאלותיו־תמיהותיו פעמים כהלכה מתוך הבנה מסויימה במצב ופעמים מתוך תמימות וראייה שברפרוף – החשה רגעים ארוכים ואחר כך אמר ברוב עגמימות כמדבר לעצמו: ומה יהיה עלינו, על היהודים בכל אתר ואתר? דמינו, שנרים ראש קצת מתנועת הציונים בפלסתינה – ואם גם כל זה ישא הרוח – מה יהא עלינו? פה בפלמוניה נקטה נפשנו מחמת (הנמיך קולו עד לחישה) מחמת רשעתם של השלטונות כלפינו.

והיה האיש הולך ומגולל לפני פרשה ארוכה, מרעימה, על היחס המשפיל והמדכא של השלטונות ליהודים, היאך הם מזלזלים ביודעים בזכויותיהם ומגדילים חובותיהם וגובים מסים מהם כפל כפליים, עד כי היהודים, שמספרם הוא החלק החמש מאות מכל האוכלוסיה בפלמוניה – משלמים מסים בשעור גדול כאילו היו החלק החמישים מן האוכלוסיה – כה שח האיש ארוכות בקול נוגה לפני, כאילו מצא בי תחליף לשליט עליון, רב־מג, לשפוך מר שיחו לפניו.

ובעוד הוא מוסיף אמריו, נאחזתי אני בסבך הרהורי על טיבה של אומה זו – ישראל – בין האומות, שתוקף שלטון הדת עליה, השחיתה ומחתה כליל רגשי כבודה הלאומי־אנושי. המונים יהודים, בכל הדורות, שאף פירוש המלים בתפילות שנשאו בפיהם לא הבינו כלל, חיו, אם אפשר להגיד כך, בהכרה יהודית טמירה, לא מעלמא הדין, לפיכך מעולם לא באו המונים אלו לידי התנערות, הזדקפות, מרדות; כן, הם מתו על הכרתם הטמירה, אבל מעולם לא נלחמו כדי לחיות חיי־כבוד, חיי אנוש. ולכן נתקל אתה לעיתים בתופעות זרות ומוזרות בקרב אומה זו; הרי למשל, יהודי זה, מקונן הוא על מר גורלם של היהודים, הרי שהוא, כביכול, מרגיש בצרתו וכואב כאב חרפתו אפילו שמח הוא בשמחת ה־National Home, עם זאת הוא מסיח לפי תומו, שאביו היה “חכם בבית דין” והוא עצמו יודע לקרוא לשון הקודש, אבל אינו יודע דבּר; בניו, שלמדו בכי“ח ובי”ס ממשלתי קוראים בקושי עברית ואין הוא מרגיש “אסון” גדול בכך. עם זאת היה רוצה מאד שהציונים יצליחו בפלסתינה. ואולם לקום ולעשות מה, לאזור חיילים ולצאת מכאן לפלסתינה – לזאת לא הגיע. והוא בעצמו אישר בלשון ברורה: אחרי הכל, עד היום, עדיין לא יצא אף יהודי אחד מכאן לארץ ישראל!

ובטרם תסתיים שיחתנו ביקשתי לדעת מפיו מה הם אותם רמזים ולגלוגים על “הצפורים הענקים”, שסחו המוסבים אמש ביניהם? השיב כדברים האלה:

זה שבועים ימים בערך, שהממשלה כלומר: הנשיא בכבודו ובעצמו הודיע במנשר, שהוא “מבקש” מהעם תרומות־נדבה לקניית שלושה אוירונים חדשים, שנחוצים להגנת המולדת. ניתן מועד, שלושה שבועות, לאסוף הנדבות מכל אזורי הארץ. עדת היהודים מתבקשת לתרום חצי מיליון לירה זהב. בקרב היהודים נעשית כל הימים פעולה נמרצה להשיג המכסה במלואה. שליחים מחזרים הלוך וחזור, אחרי העשירים הגדולים, הבינוניים והקטנים ועמלים הרבה להשיג מכל נדיב סכום גדול ביותר.

בעוד שבוע יחול המועד שנקבע למסור נדבת היהודים לידי הנשיא בעת נשף גדול שיערך ב“אי היפה”. לפיכך אין תימה שכל שנפגשים יהודים לשיחה בימים אלה מספרים הם בעלילת “הציפורים” שעוד בטרם ירדו אלינו ממרומים איש ואיש מישראל מרגיש נקירות חזקות של הציפורים בכיסו…

ג. בדרך אגב

לאחר יומים, משנפטרתי מעניני, שהטרידוני מבוקר עד ערב כמעט, יצאתי בשעות הבוקר לילך להנאתי לרוח היום בחוצות קריה. לבדי הלכתי. אהבתי קליטת רשמים בעיר בלי מורה דרך, בלי מתורגמן (שאיני זקוק לו) ובלי כל התכוננות מיוחדה.

הרחובות הראשיים בקריה הרבתי היו סואנים, מרוב אדם, מרוב רכב ומבהמה רבה.

לא הלכתי אלא שעה קצרה – ולעיני מתנוסס בשלט גדול של חנות מנופקטורה השם איזאק אראמה (באותיות פלמוניות ולטיניות). עברה בי רעדה קלה: זה שמו של רבי יצחק עראמה, הדרשן המופלא, התלמודי המובהק, הפילוסוף, הרב האהוד על ידי מפעל חייו הכביר “עקדת יצחק” – אבל מה אני מתלהב כל כך, שמא זה אחד גוי, איטלקי, צרפתי או יוני ששמו אראמה ולשוא כל ההתרגשות – על ידי עבר איש פשוט בגיל העמידה וסל מכשירי עבודה על גבו, שאלתיו בלשון המדינה: אתה יהודי?

– כן, יהודי, מה רצונך, אדון?

– אבל איך אדע שאתה יהודי?

– איך? הנה: “שמע ישראל. תורה צוה לנו משה” – אני לא יהודי?

– שפיר, וזה, בעל החנות, איזאק אראמה, יהודי?

– יהודי יהודי, ודאי.

אם כן יתכן, או ודאי, שיהודי זה הוא נצר משורש רב תהלה, צאצא ישר מאותו רב גדול, שחי ופעל בספרד לפני חמש מאות שנה בערך. שקלתי בדבר, מתוך היסוס, אם לסור אליו בחנות: שמא אראה לפני סוחר קפדן, איש יבש, אשר לא יתפעל ולא יתעניין בדברי, האין סוחר בעת עבודתו ככוהן בעת פולחנו? – אבל אולי יתגלה ניצוץ קל מרוחו של אותו רב, שהוא נושא שמו?

סרתי לחנות.

עתה, ברשמי כיום דברים שבאותו מסע, רואה אני לנכון להקדים, שנתגלה לי יהודי פשוט, מיוחד במינו, שיכול בעצם, לשמש כפרוטוטיפוס להרבה יהודים שבארץ פלמוניה; וגם על ידי אירוע זה שבדרך אגב, נמשכו ונשתלבו כל האירועים והרשמים, הנעימים והמרעימים, שעדו עלו בעשרת הימים, ששהיתי בפלמוניה.

חנות המנופקטורה היתה מרווחה למדי, ערוכה סחורות כסדרן. שני לקוחות בדקו פה ושם בסחורה ושני בחורים, מסתמא פקידים, נשאו ונתנו עמם…

מימין לכניסה, בפנים, בזוית, בשטח גבוה קצת מקרקע החנות, ישב ליד שולחן־כתיבה איש בין חמישים לששים, בעל זקן גזוז לנוי שבחלקו תפוס שערות שיבה. הוא היה כסוקר ממקומו על הנעשה בחנות. משראני עומד כמבקש מה, שלח נער אלי. רמזתי לנער, שאין רצוני לקנות דבר, רק לדבר רגעים מספר אל האדון בעל החנות.

כשקרבתי אליו נראתה דמותו אהודה: עינים טובות, חומות; קוי־פנים נאים, חיוך קל משוך בין שפתיו. קם, הסביר פנים דרך נימוס ועם שהבעת פניו היתה מתוחה סקרנות מסויימה, נלוותה לפיו בת צחוק גלויה כאומרת להרחיק מחיצה שמפרידה, כרגיל, בין זרים ושאל בפלמונית לרצוני.

הפתעתיו בתשובה באספניולית (כאילו איני שומע פלמונית) והודעתי לו פרטי זהותי שמי, משלוח ידי, מקום בואי וכו'.

כמו בעל המלון שלי, אף הוא הדגיש בפה מלא גודל מעלותי, אלא שהוא התעכב בעיקר על מעלתי כיליד הארץ וכתושבה. ובמקום שישאלני עתה מה בקשתי מעמו ולמה סרתי אליו, היה מוסיף ומדבר על ארץ ישראל כאילו הוא בעל דברים דידי… ראיתי בעליל, שכוחה של ארץ ישראל גדול בעיניו ונתתי לו שיהא מושך בחוט השיחה כאוות נפשו וכך החל מספר ואומר:

גם אני ביקרתי בארץ הקדושה… נער הייתי… בן י“א־י”ב לפני… חמישים שנה בערך. הי… הי!… אותם הימים! אז היו עולים מכאן ל“זייאראס” (ביקורים, בקברי הקדושים) משפחות, משפחות, עשר, חמש עשרה משפחות ויותר – יחדו. זכור לי הכל. כמין טעם מתוק בפי עד היום… בכותל המערבי, בשמעון הצדיק, ברחל אמנו, אה, רחל אמנו! גם בחברון היינו. כן, כן… במערת המכפלה. אדוני אבי, יחיה לאורך ימים – הוא כיום בן שמונים ושתים – היה חוזר ואומר: איזו אורה! איזו קדושה! איזו עליוֹנוּת! ממש דבר להפליא; ואני זוכר עוד בירושלים, שם בהר הזיתים למעלה למעלה קבר חולדה הנביאה. איזה פלא! אדון היה שם?? הלא המצבה גדולה, כמעט כמו של רחל אמנו, רק פחות גבוהה קצת. היא סמוכה מאד לקיר בצד אחד, שקשה מאד לעבור במיצר, אבל הלא צריך להקיף המצבה… העיקר להקיף… (זאת סגולה גדולה לעקרות!) גברים וגברות רזים ובינונים עברנו בקושי במיצר, אבל שמנים – ובפרט נשים שמנות – קשה להן מאד, אבל הן השתוקקו, כמובן, להקיף, לעבור, נלחצו, נדחקו, כמעט לאין מוצא, לא להתקדם ולא לסגת… ובכל זאת.. כאילו המצבה זזה… זזה מעט… ועברו… עברו כולן…

– האם לא עלה מר איזאק עוד פעם לארץ הקודש במשך כל השנים הרבות? ולא התגעגע?..

– איפה? איזה שנים עברו על ראשנו… מלחמות, מהפכות, יצאנו ממלחמה אחת נכנסנו לשניה ודאגות ואסונות… אני השתוקקתי מאד לעלות עוד פעם אחת, כל ימי אני מתאווה… כל אימת שאני זוכר אותם הימים – נפשי נקרעת… מעין אותה שמחה ששמחנו אז, בסעודות בצוותא אצל רחל אמנו, אצל רבי מאיר, שם בצפת, מעין אותה שמחה לא שמחנו מעודנו.

ופתאום הפסיק שיחו, סקר חללה של החנות ואמר לשון בדוחה: יביט נא מר ב.: משנכנס כבודו לחנות רבו הלקוחות בחנות; ל“תנועה” כזו אין אנו רגילים בזמן הזה. כנראה “רגל מבורכה” לכבודו. יבוא נא וישב כמה שעות כל יום אצלנו – יקוב שכרו ואתנה…לא אטריח את כבודו ברוב דיבורים כמו היום. אמנם מודה אני על האמת: יש, שאני אוהב למכור דברים שבפי לא פחות מסחורות שבחנותי, כל שכן כשנזדמן לי היום לשיח על ארץ ישראל. ימחול לי עכשו ויגיד לי במה זכיתי כי סר לחנותי, ומה אוכל לעשות למענו ואעשה בכל לב.

• מיד אני מוכן לענות לשאלתו, רק יגיד לי האם כבודו כותב שמו אראמה או דעראמה?

• עראמה, ודאי, כך מקובל על משפחתנו מתמיד.

• ומדוע אין שמו בשלט בעברית?

• צרה עינם – אמר בלחש – שלהם… של השלטונות. גזרה היא מלפניהם. פלמונית וצרפתית בלבד.

• ובכן, באתי אל כבודו משום שראיתי את שמו בשלט – ושמחתי למראה עיני כאילו מצאתי מציאה יקרה אין ערוך לה.

• “כאילו” – התלוצץ האיש – אבל לא מציאה באמת, שהרי מה מציאה בשמו של יצחק עראמה?

• אבל כבודו, לא כאילו, אלא ממש. צאצא ישר מרב גדול, רבי יצחק עראמה, שחי לפני חמש מאות שנה בקירוב בספרד ונודע כתלמודי מובהק, כפילוסוף מעמיק וכדרשן מופלא, שדרש דרשותיו ברבים במשך עשרות שנים וכתב את דרשותיו בחמישה ספרים גדולים (המכילים למעלה מחמשת אלפים עמודים); הוא פעל הרבה בחייו למען הצלת יהודים מרדיפת הכמרים הנוצרים, עד שיצא לעת זקנתו עם המוני קהילתו בעת הגירוש מספרד –

• זה מעניין מאד. באמת, אני מרגיש כאילו אני איזה עלה ישן… שנשר מאותו אילן, או משהו כזה… יספר עוד אדוני, בבקשה.

– אסיח לו עוד כל שהוא מאישיותו האהודה של רבי יצחק עראמה: באותה תקופה בספרד היו לנו רבנים פילוסופים וחכמים גדולים רבים. במה נפלתה אישיותו מכולם? – בזה שאישיותו כללה מעלות רבות כאחד: הוא לא היה גאון במקצוע אחד, אלא בכל ה“סינסייאס” (החכמות) שבזמנו, היה ידען מובהק. לפי ספריו ניכרת ידיעתו הרחבה בתלמוד, בקיאותו הרבה בפילוסופיה (של היונים, הערבים והיהודים), הוא התווכח עמהם, יש מסכים להם ויש חולק עליהם ומעלה יתרה שלו: הדרשנות. הוא היה, כנראה, נואם בחסד עליון. דרשותיו תורניות, כמובן, לפי פרשיות השבוע, מלוות משלים מענינים מושכי לב. וכך ניכר מחיבוריו שהיה גדול בתורתו, עמוק במחשבתו ואדיר באמונתו.

• יראה, אדון אורח, אני מעודי לא שמעתי כדברים האלה. לא למדתי מדעים, איני יודע אפילו מה זו פילוסופיה, אם כי אחי הצעיר ממני, ז’וזף, הוא יודע. הוא למד באליאנס, הוא מה שאומרים מודרני, הוא אומר עלי, שאני פילוסוף “די נאטורה” (מטבעי). אני איני יודע שאני פילוסוף – כביכול – הוא יודע. אבל מה שאדון ב. סח ומבאר לי אני מבין. אני מודה לו הרבה – ימשיך ימשיך, בבקשה…

• ישמע עכשו כל שהוא על פעולותיו של הרב בחייו: בתחלת המאה ה־XV היה מצב היהודים בספרד חמור מאד. הנוצרים רדפו את היהודים. הכנסיה הקאתולית הגבירה גזרותיה עליהם. אלפי יהודים השתמדו אז, ודוקא משכילים, פילוסופים, שנשבר עוזם משאת את הגזרות, הרדיפות, ההשפלה והבזיון. לאחר מכן היו המשומדים בעצמם עורכים ויכוחים עם חכמי היהודים על האמונה הנוצרית והיהודית. רבים מן היהודים נפתו והתנצרו. חכמי היהודים, החזקים באמונתם, ביקשו לעמוד בפרץ, לעצור בעד המגפה הזאת והיו מושכים את היהודים לדרשות שלהם. רבי יצחק עראמה הגדיל לעשות מכולם, הוא ערך את דרשותיו בכל שבת ובכל הזדמנות במשך ארבעים שנה ומעלה, בכל קהלה וקהלה ששימש בה כרב ראשי (בצפון ספרד) ואת כל הדרשות האלה אסף בחייו וחיבר בחמשה ספרים גדולים, בשם “עקדת יצחק” – כוונתו שהוא עקד עצמו למען עמו.

• אכן אני רואה, אדון ב,, אני מבין. הוא היה אילן, אילן גדול, אבל מחילה, יחכה נא רגע, אני רוצה, שאחי ז’וזף יכיר את כבודו וישמע קצת. חנותו, חנות חשמל גדולה, פה בקצה רחוב זה. ימתין נא מעט.

פנה לנער, סח לו בפלמונית, שילך ויגיד לאחיו שיבוא לחנות בלי דיחוי לרגעים מספר לענין חשוב

בין כך וכך – הפנה שוב מבטו לעבר החנות ואמר: יראה, יראה… עוד לקוחות באים… “איזו רגל מבורכה לכבודו!” וחזר שוב כמתבדח על הצעתו: יבוא נא כל יום לשעתיים שלוש, לא יותר… אולי ירצה “אחוזים”? בבקשה!

“אבל – חזר לדיבורו בכובד ראש – אל נא יעלה על דעתו מר ב.' שאני מאמין באמונות תפלות – לא לא. איני מאמין בשום דבר כזה. אני מאמין רק ב”שמיתברך" (בשם יתברך); את ה“סאנטובינדיג’ו איל” (הקדוש ברוך הוא) אני אוהב… מה רוצה לומר? אהבה גדולה אני אוהב… אבל, הוא שאָב רחום וחנון הוא, כמו שאנו אומרים בתפילה, יסלח לי שאני מתרעם – לא מתרעם – שאני “מירגאלו” (מתפנק, מתחטא) לפניו, כבן לפני אביו. אני אומר – לעצמי בלי קול –: האם לא הוצאתנו ממצרים והבאת עליהם עשר מכות ועשית לנו כמה וכמה נסים ונפלאות – ולמה אחר כך כמו… כמו מאסת בנו וזרקתנו בעולם הזה בין הגויים. כפי שאנו משועבדים, מושפלים, עשוקים זה אלפי שנים, – אה? אין הצדק עמי?… אני יושב פה בחנות ימים על ימים, שנים על שנים, ומתפלא… ומשתומם על השמיתברך… אבל אני מחריש… וכשאני פותח פי אני מתבדח… שאם לא כן, עלול אני להשתגע… לפיכך תמיד מרבה אני לדבר דברי לגלוג. השאלות והפליאות “צומחות” בראשי בלא חדול, אבל תשובה – אף אחת לא מצאתי…

– אולי ירשני, מר יצחק, לשאול, איזו, למשל, מן השאלות והפליאות קשה עליו ביותר, כדי שאבין כוונתו נכונה…

– הרבה פליאות ותמיהות בלבי אבל הפליאה הכי גדולה היא – אבל הנה בא ז’וזף אחי –

צעד כלפי מושבנו איש כבן ארבעים, קומתו זקופה, גוו מלא במקצת, שערו צהבהב־כהה, פניו עגולים, שפמו עשוי ולעיניו משקפים שמסגרתם זהב. אחר דברי־התוודעות ראשונים, הוסיף מר ז’וזף דברים בשיחה שבשיגרה כדי לעמוד, כנראה, על מידת ידיעתי בלשון הצרפתית; תוך כדי כך הגיש לו אחיו הגדול גליון ניר, כאילו בענין מסחרי, וסח לו בלשון פלמונית בזו הלשון כמעט: אורחנו נראה איש מלומד, ידען גדול בקורות תולדות עמנו ויודע דברים על משפחתנו מלפני אלף שנים; הוא סיפר לי דברים מענינים כל כך על משפחתנו, לא שמענו ולא ידענו כמותם. דבר אליו רגעים אחדים ותווכח.

בשיחה שארכה יותר ממה ששיער מיסיו ז’וזף, הואיל אחר כך האח המשכיל להודות, כי כל אשר שמע – חדש הוא לו, לא שמע ולא ידע שמץ מכל זה. וכשהזכרתי אגב השיחה שגם דון יצחק אברבנאל, שהיה גזבר המלך פרדיננד ואיזבלה, יצא יחד עם בני קהלתו המגורשים, אף על פי שהמלך והמלכה הציעו לו, תמורת סכום ממון, להשאר בספרד – לא בגד בצאן מרעיתו ובחר לצאת לגירוש מאשר להשאר – העיר לי מסיו ז’וזף שכאן, בעיר הבירה, נמצא יהודי אחד ששמו גם כן יצחק אברבנאל והוא – קצב… אמרתי לו: גם זאת מתעלוליה הקטנים של הגלות על ישראל. ודרך אגב הוספתי: רבי יצחק עראמה היה, לדעתי, גדול בתורה ובחכמה מדון יצחק אברבנאל, שכּן הוא מביא לפעמים בספריו דברים ופרושים על התורה, שהם העתק מלה במלה מספריו של רבי יצחק עראמה ואנו יודעים בבירור שספרי עראמה הופיעו ונודעו ברבים לפני ספריו של דון יצחק אברבנאל.

מתוך דברי תודה פנה אל אחיו הגדול ואמר: נבקש מכבוד האורח שיכבדנו בביקור בבית בחברת בני המשפחה, ישמעו כל בני המשפחה אמריו, יהנו ויודו לו. אני מוכן להזמינו בביתי ב“אי היפה”, אלא שבימים אלה אני טרוד בועדת האוירונים (מיד הסביר לי האח הגדול ענין האוירונים, שכבר לקחה אזני יותר משמץ ממנו והוסיף ואמר: שאחיו הוא מן הלאומיים הפלמונים והוא עסוק הרבה בענין האוירונים). ואל אחיו פנה ואמר: אני זכיתי באורח ראשונה, ולפי הדין בביתי יהיה המושב. וגם אני האח הבכור ואיני מוכן למכור הבכורה לא ליעקב ולא ליוסף, לא בעד נזיד עדשים ולא בעד כל מחיר.

שקלו וגמרו: למחרתיים מוזמן האורח לארוחת הערב בבית מר יצחק במושב כל בני המשפחה – והכל שריר וקיים.

ד. בין העראמים

כשהובאתי אל בית סיניור יצחק היה האולם – לא גדול ביותר – גדוש אנשים, נשים ונוער. לוקחתי בידי בעל הבית אחר כבוד והושיבני לשמאלו (וסח לי, דרך אגב, שנמנעו מהביא למושב את אביו מחמת חלישותו ואילו אמו, זו היושבת לימינו, באה ברצון ובשמחה).

במבט חטוף אפשר היה לאמוד את מספר הנוכחים: 13–15 איש ואשה, גדולים וצעירים. וכן ניתן להבחין בפרצופיהם, שכמה מהם יפים וכמה מהם נעימים הם וקרנה ביותר דמותה של אחת הגברות: זקופה, חסונה, צחורת־פנים, כחולת־עינים, שדוֹק־אצילוּת מתוח על קלסתר־פניה ותנועותיה נראות עדינות, וחינניות בעשותה כה וכה.

מיד עם שבתי הואיל סיניור יצחק לכנות בשם ולודע אלי את הנוכחים המבוגרים אחד לאחד: הורה על שני אחיו מיסיו ז’וזף (הידוע לי) והאח השלישי הצעיר, דוד, הלבוש מדי צבא ואת נשותיהם: בעלת הבית בכבודה ובעצמה ואשת מיסיו ז’וזף, היא אותה גברת יפה, סיניורה דיליסיה ואשתו של דוד, רותי וכן שלוש אחיות מבוגרות של בעל הבית ובעליהן וחתנו של בעל הביתה העורך־דין, סיניור משה מורסייאנו.

אותה שעה, בין שקלטתי בין שלא קלטתי דברי ההתוודעות שבפי סיניור יצחק, הרהרתי, לא כיצד ועל מה אני אדבר במסיבה זו אלא על התפקיד והדברים שישא סיניור יצחק במושב. כיוון שבפגישות הארוכות והקצרות, שנפגשנו בשני הימים שקדמו למסיבה זו, גם בחנות (אף על פי שסגולת “רגלי הממוּזלת” שוב לא נראתה מזהירה ביותר) וגם בטיולינו בעיר – הכרתי טעמו של סיניור יצחק בשיחו. מה טעמו בשיחו? – אוהב הוא להעלות לתוכן־דבריו, שלרוב, או תמיד כמעט, קל הוא, פשוט ובדחני, צורה רצינית, כאין הענין נכבד וחשוב הוא. (וסבורני, שהגורם לצורת שיחה כזו הוא משום, שאנשים כסיניור יצחק, שאין להם בחייהם ענינים חברתיים חשובים או פרובלמתיים – כיוון שהממשלה מקפחת חייהם העצמיים – אין להם הכרח להענות ולהתבלט באמת בבעיות חברתיות, לכן מוצאים הם תחליף לעצמם בדבר־שפתיים כל שהוא בצורה רצינית.

ואמנם עודני מהרהר בדבר, שמעתי קול כרוז יוצא מפי בעל הבית, שמצוה על השתיקה, פתח ואמר בזה הלשון כמעט:

בנים, אחים, אהובים,

כבוד האורח היושב עמנו הוא שתיל, שצמח בארץ הקודש, הוא משלנו, ספרדי, וכולו פרי הילולים (וכו' וכו') הוא בא אלינו במקרה, לא שיער ולא פילל להכירנו. הוא נפל עלינו כנפול כוכב ממרומים והביא למשפחתנו תגלית מופלאה, שאין בה אמנם ערך “מטריאלי” או “ריאלי”, אבל היא מעניקה לנו כבוד ויקר – הוא מגלה לנו את שרשה של משפחתנו מלפני אלף שנה…

– סליחה, מלפני חמש מאות שנה בערך.

– מה הן חמש מאות שנה בשביל ההיסטוריה?.. בקיצור, האורח שלנו מכיר, כלומר יודע מההיסטוריה את “הטרה… טרה… טרה נאפו” (זקן… זקן… זקן… זקננו), שהיה שמו כשמי, אלא שההוא היה חכם גדול, כפי שתשמעו הכל במפורט כנועם לשונו של אורחנו ולאחר שיגמור דברו, אני אספר לו ובקיצור נמרץ על כל אחד מאתנו למען ידע, מי אנו כיום, עם מי יש לו עסק ו…

כאן השמיע האח מיסיו ז’וזף דברו: אני מבקש מחילה רבה מאחי הגדול, שאיני נותן אמון לדברו, שיספר בקיצור נמרץ על כל אחד מאתנו. אמנם, אני מכירו כאיש ישר בתכלית, שדברו תמיד אמת, הן שלו הן ולאו שלו לאו, מלה שלו – כסלע והבטחה שלו – הר, שאין להזיזם כל שהוא. אבל כך דרכו בעסקי ממון ומסחר. אבל כשמגיע אחי אהובי ל“אלה הדברים” אז, כמו שאנו אומרים בתפלה: “אלו דברים שאין להם שעור”. ואם הבטיח לנו שיציג את כולנו בקיצור, חושש אני שנשב כאן ונגווע ברעב עד שיגמור דבריו… לכן אני מבקש מהמסובים, שימסרו לי רשות הדיבור ואני אציג את כולנו לפני אורחנו תוך חמישה רגעים – “ברוך ה' לעולם אמן ואמן”. קמה תשואת דברים במושב מחמת חלוקת הדעות בין המסובים על הענין החשוב, כביכול, ותוך כדי כך קם יריב גלוי ותקיף למסיו ז’וזף, שהיה, להפתעת הכל, לא יריב אלא יריבה, חריפה, היא גיסתו בעלת הבית, שקמה והגנה בתוקף על עמדת בעלה לאמור: לא נאה, ז’וזף חביב, לאח צעיר שיקח לו הבכורה מאחיו, שהוא גם בעל הבית. מה דוחק לך, אחא? רעב אתה? אם כן נביא לך בינתים קערת אורז ושעועית וקציצה, תאכל ותשמע בשקט…

כמה מן המסובים הריעו לה ברוב צחוק… ואילו אחרים נטו בכל זאת לדעתו של מיסיו ז’וזף. ובעוד הקהל מתלחש ומתבדח, קמה הגברת דיליסיה והשמיעה דברה: אהובי, המבוגרים והצעירים ממני, אני מכירה את בעלי, אם לא תקבלו הצעתו, חוששת אני לא לרעבונו, זו רק אמתלה, אני חוששת למצב רוחו, שיהיה פגום בשעת שמחה זו עם האורח הנכבד. אבל כפי שכולכם יודעים, הוא מעריץ השלטון הדמוקרטי בארצנו, ואף על פי – אמרה בלחש – שכבדה ידו עלינו – הוא סיניור מושבע לשלטון. והנה אם תחליטו בענין על פי הצבעה ויחליט הרוב נגד הצעתו – יקבל עליו את הדין – ויהיה שמח וטוב לב.

אחרי ויכוחים ושיקולים מדוקדקים נתקבלה החלטה משכנעת אחרת: חתנו של בעל הבית, מר מורסייאנו, העורך־דין, שהוא “מומחה לעניינים מסובכים” ־ הוא יציג את בני המשפחה אחד לאחד, לאחר דברי האורח ולאחר ארוחת הערב.

– ועתה תור האורח, בבקשה.

חזרתי, כמובן, במפורט על כל שהשמעתי לאחים מקודם, אולם באודיטוריה המיוחדת שבפני, במוגבלותה, בגיוונה ובסקרנותה, ביקשתי להעלות, מלבד דמותו הרוחנית של ר' יצחק עראמה ככל שידועה לנו מספריו (“עקדת יצחק” ו“חזות קשה”) גם, בקו מקביל, סקירה על מאבק הגבורה הגדולה של היהודים בספרד במאה החמש־עשרה, כמעטים נגד אויבים אדירים רבים: הכנסיה הקאתולית, על רבבות כמריה, שליחיה מרגליה, היהודים המשומדים בעצמם (אלפים רבים) שהפכו לציידי יהודים, וכלל האזרחים הנוצרים שונאי היהודים.

כמו בפרפר גוזל שותת דם בין צפרני עוף דורס והוא, הגוזל, עוד נאבק עם טורפו ואינו חדל לנקר, לשוב ולנקר בעיני טורפו – כן דמו היהודים במאבקם נגד רדיפות הכליון ועלילות הזדון של הכנסיה הקאתולית ללא הרף. ההמונים היהודים דמו אז לצבאות גבורים, הדבקים בלב ונפש באמונתם ומצביאיהם היו הרבנים גדולי הנפש שניהלו את צבאותיהם למלחמה לחיים או למות ממש, ואולי הגדול בין אותם מצביאים־רבנים היה רבי יצחק עראמה, כפי שניתן להכיר מיצירתו, בעיקר מחמשת ספרי דרשותיו “עקדת יצחק”.

וכשהגיעו מערכות קרב אלו לקצן בתוקף גזרת גירוש כל היהודים מספרד – מי היו כאן מנצחים ומי מנוצחים? – ברור, שהמעונים, הנרדפים, המושפלים, שעמדו בכל המבחנים וויתרו על הונם, נחלותיהם, קבורת אבותיהם מאלפי שנים ויצאו לנדוד ללא מחוז חנוֹת – הם היו המנצחים.

הקשבה מרוכזה היתה מתוחה על פני השומעים כל אותם הרגעים. הדממה היתה כמתוך התבטלות לפני רוממות הקורות, עם קצת יוהרה מוצנעת מקרבת יחוס עם “המנצחים” ומקרבת משפחה עם אותו מצביא ר' יצחק עראמה. גם היו תגובות מקרב השומעים. נשמעו אנחות כמתפרצות מן הלב: “עתה מתראה ברור: מכוחם של אותם ענקים אנחנו חיים עד היום הזה” – דברי בעל הבית מר יצחק.

הגברת דיליסיה אמרה: עתה דומה לי, כמו העולם נראה לי אחר מאשר אתמול ושלשום – בחיי!

דוד האח הצעיר: אני אומר: שהמורה הכי טוב הוא ההיסטוריה, לו הטיבונו לדעת כל שקרה לנו, לעם היהודי בעבר, היה יכול להיות לנו מכבר הווה טוב יותר.. וחתנו של בעל הבית שהבטיח להציג את הנאספים לפני האורח הוכיח, שהוא אמנם מומחה לטפל בענינים מסובכים – ולא עמד על טיבו של איש ואיש מן המסובים, אלא אמר, שהמסובים כאן ממשפחת עראמה עשויים לשמש תזעיר (מיניאטורה) ליהדות פלמוניה כולה; הזקנים שבדור, כמו סבא שלנו, הם יראי שמים, שומרים מצוות כיהודים שבדורות עברו; משל, הם יושבים בפנים ברכבת ונוסעים ברכבת הזמן. ואילו החותן שלנו גם הוא נוסע באותה רכבת אלא הוא עומד נשען או תלוי באחד מדפני הקרונות… שכּן, הוא עדיין הולך לבית־הכנסת בשבתות ובחגים ובכלל הוא אוהב את השמיתברך – ואילו מיסיו ז’וזף הוא נוסע ליד אותה הרכבת, ברכב פרטי שלו, יש והוא מתרחק למדי מהרכבת, או הרכבת ממנו ויש שמתקרב קצת אליה; הרכב הפרטי שלו הוא הלאומיות הפלמונית… ואני עבדכם, למשל, גם רכב פרטי אין לי… ועדיין איני יודע דרכי. אבל יש גם מיעוט קטן בפלמוניה שדוד ורות הם סמלו. הללו הולכים לגמרי בכיווּן הפוך: הם זוממים לעלות באחד הימים לארץ ישראל. ויש, לבסוף, דור של תלמידים, שלא רק שאין להם כל רכב משלהם אלא שאין להם דרך סלולה ללכת בה.

הדברים שנאמרו כאילו בקלות־לשון השאירו כעין משקע עגום במושב. האורח העלה, כבדרך אגב, סקירה מקיפה על החיים והמאבק והתקוות בארץ – והיה, לדברי השומעים, כמשיב נפשם.

אותה שעה נשמעו מעבר מושבם של דוד ורות והצעירות דברי שיר בלאדינו כלחן נעים. השיר הוא “ציוני”. היתה הפתעה, אמרו שיר עממי הוא, לא ידעו מחברו ויש אמרו: נוסע ממקום אחר הביאוֹ. תשעה בתים לשיר. והרי, לדוגמא, פה – שלושה מהם במקור ובתרגום:

ציון, מי אוז’ו פריטוֹ                     ציון בבת־עיני

אזמי סאביר טו סיקריטו                גלי סוד ענותך לי

יין פורטי ריגריטו                     תדמע כל־יום עיני

פור טו גראן אפריטו                     על עלבּונך, אוי לי,

קיטה איל בילו פריטו אהה,                ציון אהובה,

אך, קרידה ציון.                          קרעי צעיף אבלך, כּאובה.

מאנו אה מאנו דיטיינירימוס                          הבוּ יד הטוּ שכם

פור לה טיירה סאנטה, טיירה די                     ציון למען ארצנו ארץ הקדש

איידי מיס אירמאנוס איידי מיס קירידוס                קדימה, אחי, קדימה רעי

קאמינארימוס ריאושירימוס                          נחישה פּעמינו לארץ הכּוסף

אזיר איל קונגרסו                קראו עצרוֹת מקרוֹב, מרחוֹק

טודו איל אוניברסו                לגאולת ציוֹן הכּבוּלה

יא בינו לה אורה                     הן קרב הקץ, בא היוֹם

די אוליגרארסי                     ציון ישוּבוּ בנים לחיק אם גאולה.

קון סוס פוברים איזיוֹס

די לה אפריסיון

היה סיום מפתיע זה “סוף מאוּשר” לכל אשר דוּבּר ונגלה במושב הזה, שאיש ואיש מן הנוכחים בו היה נפעם מאשר שמע וקלט לפי טיבו ותפיסתו.

אז נועצו בני הבית מה “גמול” ישיבו לי כגמולי להם – והחליטו שלמחרת היום יקחני דוד לטיולים באתרים יפים, (מאחר שהיה חפשי משרותו בצבא) ולמחרתים הוזמנו לארוחת צהרים בבית מר ז’וזף ודיליסיה – באי היפה.

ה. ב“אי היפה”

למחרת היום יצאנו בסירת משוטים קטנה לאורך חוף האי. היה יום מעונן, כיום אביב קריר בעצם הקיץ; ביום כזה השמים, כנראה, נמצאים ב“מצב־רוח” קל, שובבני, קונדסי: הם משחקים בכדור השמש וזורקים אותו מענן לענן ומעב לעב. יש, כנראה, שהמהלומה חזקה והשמש נעלם ואיננו והתעלומה תמשך רגעים ארוכים רבים, אפלולית קלה כובשת חללו של עולם. דומיה ושלוה מרחפות על מרחבי ימים מזה ועל מרחקי הרים מזה, רק שקשוק המשוטים בלאט ופטפוט המפליגים בלחש ישמע וכמו תלויה ועומדת באויר צפיה חרישית: אי מזה תישמע מנגינה או זימרת קסמים, או סוד פליאה רבה יגלה – ולפתע הכדור, השמש, מגיח ממחבואו, שופך בבת אחת שפעת נגוהות לאין תכלה על חללו של עולם וכמו צוחק צחוק מאיר על כל היקום מסביב…

ביום כזה חליפות אור וצל ללא חדול, הם, כנראה, שעשוע עליז בשמי־מרום.

הסירה מפליגה הרחק הרחק לאורך החוף, – סמוך ממש לחוף. מימינך – משטחי־ים עצומים טעונים קמטי מים רוטטים, מבהיקים ואין סוֹף לרמזיהם ואין פתרון לסודותיהם; ומשמאלך יבשה הררית, סלעית, אשר ככל שתפליג תושפל ותיושר והולכים ונגלים בתים קטנים, חוילות הדורות כארמונות קטנים ונאים. ירדנו פעמיים ושלוש לאורך החוף להתבונן מקרוב לחוילה זו או אחרת, כשמאים מתנדבים מרצון טוב, שלא על מנת לקבל פרס. כדי להעריך טיבה של החוילה מכל הבחינות, המבנה, הטעם הטוב, ההתאמה וכן הגינה, הטיפול וכו' בלא להסיק כל מסקנות מחייבות את בעל החוילה. ואכן לא כל חוילה זכתה להערכה חיובית מאתנו. אבל אלה שזכו בכך הבטחנו לעצמנו, שפיר יותר: אחלנו לעצמנו, שכאשר תגיע שעתנו לבנות לנו חוילה נבנה כדוגמתן.

ושוּרת הוילות נמשכת, כל אחת יפה מרעותה, מפתח כל וילה מובילות מדרגות שיש, בכל וילה מגון אחר, עד לחוף, סמוך למים. וליד כל וילה רתוקה סירה שלה, בצבעה המיוחד לה, ודמיון להן, לסירות אלו מרחוק, כלפיות צבעוניות שעלו מן הים וכל אחת בחרה לה חוילה כלבבה, לשמור אמונים לה.

בבליטה שבקו־החוף נראתה מרחוק וילה גדולה, רחבה, שצצה מבין האילנות מסביב לה. ירדנו לראותה מקרוב. היא בת קומה אחת, שעשויה ברחבות, מרפסתה – כחצי גורן עגולה, מוקפת עמודי שיש דקים, ורדיים, מכותרים ראשים קורינטיים – מסוככה בגפן גדולה מקצה ועד קצה. מן המרפסת מובילות מדרגות שיש לבן כשלג רחבות, שמעל מעקיהן, מימין ומשמאל, צונחים שיחי ורדים גדולים, חכליליים, כמעשה רקמה משזר, משיא האודם ומעומק הירק. סימן־חיים של דרי הבית לעת זו, נשמע מבפנים, מעבר השני לבית. עשירוּת, רחבוּת, פּארות – טבועות כחותם־הכּר במשכן שאנן זה.

האומנם – נכסף הרואה לדעת – שאנן המשכן הזה? או, אולי, עושר זה ושלוה זו, כיסוי הם ליגון ולמכאוב נסתר? מה אל נכון מנת חלקם של שוכני מעון מפואר־משוכלל זה? אילו אפשר היה למבוגרים לשיח אל מבוגרים, כאשר ישיחו ילדים אל ילדים בתום לב – כי אז… כי אז דפקנו על דלתי הבית, היו פותחים לנו הדלת ואם היינו פותחים את פינו בשיחה גלויה, פשוטה, ללא כל כוונה נסתרה… אלא שאנו אנשים נורמליים, כביכול, אנו, ונרתעים אנו מהתחיל באיזו “הרפתקה”, שמי יודע מה יהא בסופה.. חזרנו אל סירתנו.

משהלך היום הלוך וירוד, פסחנו בדרכנו על שתים ושלש וילות נאות והדורות – ושוב השתקפה מרחוק קצת, במים הרגועים הזכים לעת כזו, בשעה מוקדמת של בין הערבים, דמות מבנה גבוה וכמה ברושים סביב לו. כל שקרבה סירתנו בלטה דמות החוילה – בת שתי קומות, עדויה עטורה בארבע פינותיה כמגדלולים (מגדלים קטנים) צרים וחדים ממטה למעלה. (מיד אמר דוד: אני יודע משהו על וילה זו) גם החלונות והדלתות בדמות להבות רמחים והברושים הפזורים בסביבה גם הם כאצטרובלים ענקים זקופים אל על. הסגנון הגוטי חגג פה מלוא נצחונו. והיה המראה כביטוי לשאיפה־כמיהה כלפי מעלה, או כזקיפות נועזה כלפי שמיא… ודוד סח לאיטו: זו חוילתו של אדיר ממון אנגלי, לא בעל יחס ולא לורד, שהגיע לפלמוניה לפני חמשים שנה – והוא אז כבן 40 – ונכנס תחת כנפי הדת הפלמונית, נשא לו אשה ממשפחה פלמונית מיוחסה והוליד בנים ובנות ובנה בשעתו זו החוילה והכל הלך כשורה. הזקן מת מכבר. נשארו שלשה בנים. האחד נשאר נאמן לפלמוניה, השנים האחרים לקחו מה שלקחו – ונעלמו. ובמלחמת העולם הראשונה חשדה הממשלה הפלמונית שגם הבן שנשאר כאן אינו נאמן לה והוא, כביכול, מרגל “בריטי” ולכן נאסר וגם נדון למות. ויודעי דבר אומרים – שקר ענו בו. ונקי היה האיש מכל פשע. ובין כה וכה – החוילה נתונה עתה ברשות הממשלה ועדיין לא תמו הדיונים על זכות היורשים ולא נגמר המשפט.

אותה שעה נשקפה החוילה, בכל קומתה, על פריטיה, מדרגותיה וברושיה, גם במים הורדרדים ונראה כמו נסוכות שתיהן עצבוּת־עולם: זו שלמעלה – על אשר חלף ואבד לעד וזו שלמטה – על אשר עליה להכפיל יגון זה לעד…

למחרת היום, לפני זריחת החמה, יצאנו רכובים על סוסים לטיול אל “עמק השפע”, המרוחק בקצהו הדרומי של האי היפה. הגענו שמה כמחצית השעה לאחר עלות השמש. לפנינו הר בגובה מאה מטר בערך, תלול כמעט, שעצי סרק דלילים מצויים בשביליו. עם הגיענו אל ראש ההר נגלה הבקע הגדול, היינו הגיא, “עמק השפע”, שממולו הר משופע כזה שאנו עומדים עליו. שם ירדנו מסוסינו. השומר שהה שם בצל אילן עם הסוסים ואנו החילונו לרדת. כל שהוספנו וירדנו היו העצים מצטופפים יותר במורד. והעצים עצי פרי למינם, תפוח ואגס ותאנה וזית ורמון באיבו, הכל כאחת, כאילו העירבוביה מזרזת צמיחתם ומגבירה תנובתם.

ככל שאתה יורד, צל החורשות מרובה מחמתו; ככל שאתה יורד, צינה קלה עולה מן הגיא ומשיבה רוחך. דומה נכנס אתה לפרדס טמיר, משופע, שערוּך דרגות דרגות טבעיות, סלעיות; ולצפיפות הצמחים, השיחים והעצים – חיוּת מיוּחדת לה; שיח בעץ יתלכד, תאנה בזית מתחבקות, גפן גדולה, עתיקה, מסמיכה חוטר גזעה הארוך על סלע כאצטבה, כאילו זרוע של “ידיד” היא הנשענת על כתפי חברוֹ הסלע. ושקט ושלוַת קודמים בגיא. דומיה גדולה נותנת קולה בתהלה.

כשעה אָרכה ירידתנו עד לתחתית הגיא, בו הילכו־פטפטו קילוחי מים, פלגים זעירים, כצאצאים חיים של איזה אבא־נהר נעלם במסתרים.

עם פניתנו שמאלה, נראו רחוק קצת מעמנו יצורים, אכרי המקום, סמוך לכוּכים כמגוּרים. גם נשים אחדות, מצניעות מבּט, נראו ביניהם. דוד החליף מלים מספר עמם בניב שפתם, פלמונית המונית־קדומה. הוא יודע טיבו של המקום ואנשיו: “עמק השפע” נחת בית המלכות היא מימות עולם. אנשי המקום חוסים ישר בצל בית המלכות. היבול אשר בעמק לבית המלכות הוא ולהם עצמם. שנה שנה יביאו אשר יביאו מיבול המקום לארמון המלכות ויקחו להם אשר יקחו, בלא מס קבוע ובלי חשבון קבוע.

ישבנו למנוחות שעה ארוכה לאסוף כחות לעליה בחזרה. בעצם שעת הצהרים הגענו אל המקום אשר המתינו הסוסים.

שעה לאחר הצהרים הגענו אל הרחוב המרכזי באי היפה. ולפי המוסכם, עוד מליל המסיבה בבית מר יצחק עראמה – הזדרזנו להגיע בהקדם לבית מר ז’וזף עראמה.

ביתו ש מיסיו ז’וזף, בן קומה וחצי, בולט בין הוילות היפות בלובן מראהו, בתנועת קוי הבנין החינניים ובצורת גזרת־החלונות הנאה. החדרים מרוּוחים, מספיקים למשפחה בת חמש נפשות (נערה כבת ארבע עשרה ושני ילדים: בן עשר ובן שבע), חדר קטן חיצוני למשרתת. בעל הבית מצביע בהתפארות על הנקיון למופת, הסדר והטעם הטוב אשר בכּל. אבל דומה, שהיה מרוצה יותר, כמובן, אילו התרחש נס ולבנין עצמו ניתן פה ושאל: האם אינני דומה לאחת החוילות אשר ל“גדולים” בארץ?…

אולם לגבי בעלת הבית, הגברת דיליסיה, אין שאלה: בעיטורי יופיה, בחמודות־חינה ובנועם־שיחה – ודאי היא מן האצילות אשר בארץ.

בטרם ניפרד לשוב להפליג לבירה הוזכרנו שנית שבליל מוצאי שבת יערך הנשף הגדול – “נשף האוירונים” – בחסותו של נשיא המדינה ועלינו להקדים לבוא מבעוד יום.

ו. תועבת התועבות

בית המלון הגדול היחידי אשר באי היפה, שזור שרשרות נוריות חשמל צבעוניות על קומותיו, אגפיו, פתחיו וחלונותיו מגגו ועד תחתיתו, כאילו ביקשו האזרחים לבטא את רגשות שמחתם על מאורע היום, את נאמנותם ואהבתם לנשיא המדינה, בסימן גלוי, בולט, עליץ – בשפעת אור!

ואכן מאורע היום – נדבת האוכלוסיה היהודית, חצי מליון דינרי זהב. למפעל קנית אוירונים לממשלה – ראוי ונאה הוא שיוּחג ברוב עם, היינו: ברוב מוזמנים מנכבדי העם האחרים תושבי האי – בשיא הגילה והאורה.

כחצי שעה לפני מועד פתיחת הנשף כבר פשטו קולות התזמורת הממלכתית הגדולה בחללו של האי מזה ומזה. וככל שעברו הרגעים, כן גברו ההדים, רמו הצלילים והמו התוּפּים.

זוגות האורחים, מהם בשנות העמידה, מהם בני ארבעים ושלושים – הולכים וממלאים פינות האולם הגדול. בשעה זו עדיין עיני הסדרנים בודקות בדיקה אחרונה, סדרי הנשף, שולחנות הכיבוד הגדולים בקצה האולם וכו' וכו' – ועיני הגברות שולחות מבטי הערכה וביקורת לתלבושת אשה רעותה.

קרוב לשעה היעוּדה נמלא, כנראה, מספר הזוגות המוזמנים – למעלה מעשרים זוג. בין הגברות היפות, זוהרות ביותר ארבע: רעית מנהל חברת ביטוח האיטלקי נוביטיני, רעית מנהל חברת אניות היוני ניקודימוס, רעית הסוחר היהודי ז’וזף עראמה, רעית הפקיד הגבוה בחברת הנפט הרומנית רוברט טסיתי. הן, הארבע, כמו ממלאות הן מלוא האולם. ואם כי קו זה בפניהן, או אחר, שונה באשה מרעותה, אבל דומות הן למדי בקומתן ההדורה, בעיניהן הכחולות ובפניהן האציליים.

סמוך ממש לשעה הקבועה הגיעה פלוגת קצינים גבוהים העוסקים בעניני ציבור. הצפיה לנשיא הפעם היה בלב איש ואיש מן העם לא רק מיראת כבוד אלא גם מסיפוק כבוד… זו הפעם הנשיא הפנה בקשתו להם… והערב הראה יראו שלא הכזיבו…

ואני כתייר זר, עובר אורח, הצנעתי עצמי בבחינת רואה ואינו נראה, ליד דוד, כדי שאראה ואכיר את דמותו של הנשיא הגיבור, המנצח, המהולל בפי כל.

בשורת בוא הנשיא – הפגינה התזמורת בצלצלי תרועה אדירים. היתה שוב דממה. לאחר רגעים קצרים, בדרוך רגלי הנשיא על מפתן האולם, רעד חללוֹ מצלילי ההמנון הלאומי.

הנשיא ושבעה בני פמלייתו, ענודים בגדי שרד, שזוּרים בכתפיהם ועל חזיהם וזרועותיהם פּתולי־חוטי זהב וכסף; ואותו הכבוד היו כמפארים את הנוכחים בפאֵרם. הנשיא עצמו, איש כבן חמישים גבה־קומה נאה־תואר, עם עוז מבט ותוקף גברוּת – נראה שבע רצון, חייכן וקל תנועה.

וכבוד הנשף החל פוֹרס הוֹדוֹ על האולם והנמצאים בו: הצגת המוזמנים הנכבדים, הגברות ובעליהן, זוּג אחר זוּג. אחריהם התודעוּת חברי ועדת המגבית לפני הנשיא ומסירת ההמחאה בסך חצי מיליון דינרי זהב לנשיא מידי ראש הועדה – גביר יהודי מכובד. נאום הגביר – ששה רגעים, נאום הנשיא – שלושה. צלילי־תזמורת אטיים מסיימים את החלק הרשמי של הנשף.

מעדנים ומגדים בשפע רב לאורך השולחנות הערוכים בנוי, וצנצנות משקאות מן המינים המשובחים מוכנים כזקיפים למלא תפקידם, טעימה ושתיה, שתיה וטעימה. שיחה והתרועעות, בין צלילי נגינה רכה מעוּדנה.

לאחר מכן הגיעה עת הזמנות לריקודים, שהתחילו רק לאחר שהנשיא הואיל להזמין את אחת הגברות, היונייה אשת מוסיו ניקודימוס, לאחריו הותרה הגישה ואיש איש הזמין לו אשר בחר לו, וחזרו ובחרו ונחו וקמו שנית וחוזר חלילה. והנשיא, כאחד המוזמנים, לא פסח אף על אחת מחצי תריסר היפהפיות מבנות העשירים ומעלה ועד בנות השלושים ומעלה.

וככל שעברו השעות גברו רגשות השמחה. וככל שגברו צלילי התזמורת עלצו לבות האורחים – עד אשר הוכרזה הפסקה למנוחה קלה וזמר וזמרה מפורסמים השמיעו שירים פלמונים עתיקים, יפים.

ושוב שתיה וטעימה, שיחה וריקוד וחוזר חלילה. ובהגיע שעת חצות לילה – כמו על פי פקודה צבאית, ניתן אות לסיום הנשף בבת אות, כאילו אמרו להזכיר בזאת לחוגגים, שנשף שהנשיא משתתף בו כאחד האזרחים סוף סוף צביון צבאי לו… וכנראה, על פי רמז קל מהנשיא ־ תם הנשף וחסל.

משיצא הנשיא ונסע למלון, נפוצו החוגגים איש איש לדרכו לביתו. ואנו משפחת עראמה ואני עמם, כשבאנו הביתה, אף על פי שכולנו, שלשת הגברים, היינו מבושמים קצת ויגעים יותר – ישבנו לפוש שעה קלה לרוח הלילה במרפסת הפונה לים. נשיבות רוח קלות, איטיות, רפרפו על פנינו. סחנו בקול נמוך לבל הפריע שנת הילדים, מתוך פיהוק וחבלי ־תנומה, סרנו איש איש לחדרו.

לאחר רגעים מועטים נשמעו דפיקות על דלת הפרוזדור. ז’וזף יצא מחדר המשכב ושאל מן הפרוזדור: מי שם? קול ענה: אנחנו, מלווי הנשיא, פּתח!

דוד ואני עמדנו נסתרים מבפנים ליד פתח חדרנו.

הדלת נפתחה. בפרוזדור המוּאר למחצה נראו שני ז’נדרמים, ממלווי הנשיא, לפי מדיהם. ז’וזף שאל בקול מזוג הפתעה־תמיהה: מטוֹבת האל, אדונַי, מה תבקשו, אני מוכן לשרותכם.

– תן לנו את הגברת שלך. הנשיא רוצה אותה הלילה. רק הלילה.

– מה? מה? מה אתם רוצים לאמור?

– אנו לא רוצים לאמר, אנו אומרים לך: הגד לאשתך מיד שתצא. מכונית הנשיא מחכה פה בשער. ואל תוסיף דבּר דבר. בבוקר השכם, לפני זריחת השמש נביא אותה בשלום.

– אבל אל אלהים גדולים! מה זה? מה זה?

– אם תוסיף מלה אחת נכנס ונקחה בכוח ואם תפריע, תמצא מהר עצמות ידיך ורגליך שברים שברים –

– היא כבר שכבה… התפשטה…

– תתלבש מהר מהר, הנשיא מחכה!

– אז…אז… תהרגו אותי קודם… אני לא… לא אוכל… לא… לא… לא…

אחד הז’נדרמים הושיט זרועו לרוחב חזהו של ז’וזף, דחפוֹ הצידה וכמו הדביקוֹ לקיר והשני פּסע ליד פתח החדר ופקד: העלי אוֹר!

כשהוּאר החדר נשמע קולה של דיליסיה: אבקש מכם, תנו לי לדבר אל בעלי, אני אתלבש, צא, בבקשה.

– יצא הז’נדרם, נכנס ז’וזף. היא עברה דרך חדר המשכב לחדר השני, מול חדרנו, לקחת לה שמלה, כנראה. היא דיברה לבעלה לאדינו: אמוֹר אתה לי מה רצונך שאעשה – ואעשנוּ, מה שתגיד – אקבל.

ברגע זה התעוררה הילדה והילד הגדול, בקשו לקום ולצאת מחדרם – לקחנו את הילדים וסגרנום בחדרם ודוד טיפּל בהם להרגיעם. עתה שמעתי קולו של הבעל – קול דכא, קול יאוש –”שאני אגיד לך? איך אגיד? איני ידע אם ראשי על כתפי, אני כנטול ראש… איך אחשוב? מה אחשוב? וכלום את חושבת מה?"

– “אני כן חושבת… כבר חשבתי. אני רוצה למות… למות… אני כבר מתה משעה זו…”

– “את תמותי? והילדים?!”

– “אוי לי, הילדים”… – יללה חנוּקה נשמעה לפתע.

– אוּלי תדברי אליו… כמו שאת יודעת… אולי יתחרט… אולי יחזירך…

קול זעף מפי הז’נדרם נשמע: די כבר, עברו חמשה רגעים, די, קדימה!

היא יצאה והם אחריה.

דוּמיה. איש משלושתנו לא פצה פה. תידל לשון בני אדם לחפוף במלים אימת חרבן־חיים כזה. הבעל ישב תחתיו, על שרפרף, במקום שעמד, כשעקרה רגליה דיליסיה מפתח הבית. דוד ואני ישבנו סמוכים לו בקצה הספה חרדים לשלומו.

ישבנו דוממים ללא הגה וללא תנועה כמעט. היתה ישיבה אילמת זו במשך השעות הראשונות מובנת לנו בלא אומר ודברים: היתה זו ישיבת צפּיה, אולי תחזור.. אולי הוא יתחרט… שמא עוד מעט תופיע…

יגענו, נלאינו לעקוב ולמנות הרגעים לשעות… עד השעה הרביעית אחרי חצות.

כחצי שעה לפני כן קם ז’וזף והיה מהלך הלוך ושוב בבית בלא הרף ומשעברה השעה ארבע, נשמע קולו של ז’וזף, קול רם, תקיף, כאילו ממשיך להסביר דברו לנו:

והלא היו יפות, נהדרות, אחרות ארבע, חמש היו, אשת האיטלקי נוביטיני, היונית, קריונה, אשת ניקודימוס, ועוד כמה מהן דומות לדיליסיה – מדוע “השליך” עינו רק בה? זאת רק משום שאני יהודי, היהודי הוא מופקר, בזוי, אפשר לרמסוֹ, לדרוך על צואריו. על האחרות לא העז גם להעלות על דעתו… מהן הוא מפחד, מאחרי בעליהן עומדות ממלכות! הוא פחדן ככלב… ככלב שנובח ליד פתח ביתו, ליד בתים של אחרים כובש זנבו בין רגליו ומסתלק… אני לא פחדן! לא! אני… אני עוד אראה… עוד אחשוב… עכשו אני חושב… כן, עכשיו אני מיטיב לחשוב. אחכה עד שתשוב… אז אראה – אראה ואגמור!

לא ידענו, דוד ואני, מה נגיד ומה נעיר לדברו בשטף זעם. רכוּני־ראש ישבנו דוממים כחנוקים. הוא ישב על הארץ ובכה חרש… כל שעברו הרגעים גברו דמעותיו – הוא היה כמתמוגג בבכיו.

משהאיר השחר קם והיה מתהלך, הלוך וסבוב, בבית מקצה ועד קצה! יצא לגינה והלך עד שער הבית וחזר הביתה ושוב התהלך כה וכה כחיה בסוּגרה ללא הפוּגה.

כיוון שהיינו מצפים מרגע לרגע לרעש־מכונית שתגיע עתה, לפני זריחת השמש, לא הרגישו ששער הגינה נפתח בלאט. אותו רגע היה ז’וזף אורב ומקשיב לבוא המכונית מעבר השני לבנין. דוד ואני נמצאנו בחדר הפונה לכניסה וראינו בהכנס דיליסיה לבדה. ראשה מורכּן, צעדה כושל, לבושה מרושל – כאילו עוד מעט קט תמעט רגלה ותפול.

בינתיים הפסיק בעלה לצאת לקראתה בנתיב הגינה – אך היא רמזה בזרועה שלא יקרב אליה.

נכנסה לפרוזדור – רבצה לארץ ופרצה בבכי מר. שעה ארוכה בכתה בחנק. כשניסינו להרגיעה, קראה: תנו לי לבכות, בלילה לא נתנו לי לבכות. וכשיבקש בעלה לקרב אליה להרימה, געתה בבכי: אל תגע בי. אני מזוהמת… אמבטיה!… אמבטיה!… אחר כך אדבר.

*

מה שדיבר אל בעלה ומה שדיבר בעלה אליה – איש לא שמע ולא ידע עד היום הזה. שעה ארוכה מאד היו נתונים לבדם בחדרם בשיחה ממושכה, בקול דכא, מלווה לרגעים בקול ילל חרישי אטום, חנוק – ולאחר מכן – נשתתקו. לגמרי. כמו ירדה דומית מות בחדרם. ציפינו שעה ארוכה אובדי עצות, חרדנו לחייהם. נזדעזענו. היססנו לדפוק על הדלת, וגם יראנו פן נסכיל עשה אם לא נדפוק. אך סוף סוף, לאחר שעה שלמה נשמע קול גניחה מפי דיליסיה

לאחר שעות הבוקר הראשונות – בצאת ז’וזף מן החדר היתה דמותו מראה־בלהות: פניו נפוחות מדי, שערותיו פרועות, עיניו אדומות־בולטות וכמו מביטות לריק, לאָיִן – והוא מגמגם – ממלמל חרש בין שפתיו. משראנוּ יושבים דוממים – כמו נפתע למראנו והרים קולו: אמרתי לכם; הן אמרתי לכם… אני לא פחדן… הוא פחדן ככלב… אני אירה בו היום… לעין השמש… כדור אחד… חמש פרוטות… אבל הוא יהרוג את הילדים… את כל משפחת עראמה… אלפי יהודים… וגם… וגם יחזור הכלב ויקח אותה… – ואיך איפוא? איך? איך? איך?

חדל רגע, כמו שקע שוב בתוך עצמו וחזר ודיבר בקול ענות: הגידו לי איך… מי יתן עצה? מי? מי יכול? היא אומרת לנסוע מיד מכאן מהארץ הזאת. אבל, אֵל אלהים! לילך פשוט ולא לנקום? כך לילך סתם, כמו לא קרה כלום? בלא לנקום, לא להעניש פושע, שודד, כלב מתועב! לבלוע קיא צואה ולילך! לבלוע… לבלוע…

והיה מסתובב והולך בחדר, כשזרועותיו מורמות למעלה וחוזר וזועק: לבלוע? לבלוע? (מיד נחפזנו וסגרנו החלונות לבל ישמע הקול החוצה) וּבו ברגע כמו התייגע לפתע, רבץ על הארץ מלוא קומתו, השתרע פרקדן וקצף עכור נזל מפיו – הוא עצם עיניו,. קרבנו אלי. בדקנו. נרדם.

בהתרחשות המבעיתה הזו, על אף זעקותיו קורעות הלב – לא יצאה דיליסיה מחדרה. שערתי, שאין ביכולתה, בשום פנים, להראות לפנַי, איש זר, לא בן המשפחה, לעת כזו. נועצתי עם דוד – ויצאתי בסירת מוטור מיוחדה להביא, לדאבוני הרב, אני בעצמי, את הבשורה הרעה הנוראה למשפחה.

*

למחרת היום, עם ערב, הגיע דוד מן האי וסח לי: ז’וזף נשאר נרדם תחתיו ארבע־חמש שעות. משהקיץ, היה מחפש סביבו משהו, הסתובב בבית כה וכה וחיפש. כששאלוהו על כך ענה: האקדח, אותו אקדח אוטומט, שיורה מאה כדורים רצופים בבת אחת! בבת אחת!

מעולם לא היה לו אקדח. כשניסו לקחת דברים עמו, לא שמע ולא נתן דעתו לא אל דוד ולא אל רעיתו. תוך כדי כך – ישב תחתיו דוּמם, כשקוּע בתוך עצמו וניכר שדעתו עכוּרה עליו. לא ידענו איך ננהג בו. כשנכנס מעצמו לחדר האורחים – השתרע על הספה – סגרנו הדלת אחריו.

בינתים, שעה לפני הצהרים, הגיעו האח יצחק ועוד שלשה מבני המשפחה. אותה שעה יצא ז’וזף מחדרו, נפגש פנים אל פנים עמם – רגע נרתע מפניהם. מי אלה? – אמר כמופתע למראה עיניו. ומשנעץ מבטי עיניו בהם, אמר דרך היסוס ופקפוק כדברים האלה בערך: “מה? כלום אתם מתרעמים עלי? האם לא צדקתי? הוא נפל לרגלי מתבוסס בדמיו ככלב מתועב! הלא נקמתי חרפת דיליסיה! כן! כן! (צעקות גדולות) הכל נגמר, קצר וקל – חסל! הכל מסכימים… הכל מבינים…”

מי שהוא ביקש להרגיעו בדברים – והיה כמי שמוסיף שמן על המדורה – “אין מסכימים? האם יש מערער? טוב – אני מוכן לפני כל טריבונה. הריני הולך מיד”.. והוא הסתער ויצא מפתח הבית. שלשה מאנשי הבית החזיקו בעדו בחזקה. אז נתן בהם עיניו, עינים תוהות־קפואות – ושאל: “מה תרצו ממני? מי אתם? הניחו לי”.

הירפּוּ ממנו ופנוּ לעבר הבית. עמד תוהה־המוּם באמצע הפרוזדור ושוב רפו ברכיו, קרס כרע ורבץ תחתיו.

שקלו וגמרו להזמין רופא פסיכיאטור מסנטוריום גרמני באי הסמוך. דוד יצא אליו. בשעת בין הערבים בא הרופא. עדיין היה ז’וזף נרדם. הרופא שאל לפרטי הקורות מתחילתם ועד סופם.

עוד טרם יוזמן הרופא קבע מר מורסייאנו, העורך־דין, שאין מפלט, כמובן מגלוֹת התועבה לרופא, כדי שידע שורש האסון.

הרופא חיכה עד שהתעורר. הביאו לידי דיבור. יש וענה סתם מענה לשאלתו ויש וענה – דבר שאין שחר לו. שאל למהלך הקורות במשך הלילה והיום, ואחר בדקוֹ, בחנוֹ, וקבע: זו דפרסיה חמוּרה, שמדרכה לילך ולהחמיר. אבל לא זמן ממושך. היא עשויה להפּסק על־ידי טיפול במוסד בזמן קצר – תוך שבועות מספר.

בו בלילה הוּבל ז’וזף לסנטוריום.

ובו בלילה גמרו וקיבלו עליהם כל בני משפחת עראמה לצאת את הארץ הזו עם חזור ז’וזף לאיתנו – ולהתישב בארץ ישראל.

למחרת ביקשתי ממר יצחק למסור מכתב קטן לגב' דיליסיה. וזה לשונו:

גברת דליסיה הנעלה מאד,

מחרתיים בבוקר אני יוצא מכאן ואשוב לארצי ומרגיש אני בכל לבי, שלא אמצא מנוח לי, אם לא אפנה אליך במלים מועטת אלו:

אני שאִנה לי הגורל להמצא בביתך ימים מספר וזכיתי להכירך מעט. ראיתי בך דמות אשה יהודיה אצילה, נדירה ביפי תוארה וביפי נפשה. זוהרה באור עיניה ובטוהר לבה. כזאת היית בעיני, כזאת הנך וכזאת תהיי – מובטחני – כל הימים. לא כהה בדמותך וברוחך אף קו אור אחד דק מן הדק.

יִקרה, וכלב שוטה ינעץ שיניו גם בבשר אדם רם המעלה, התוּפחת בכך שלמוּת מעלתו?

את היית סמל לענוּת עמך, לגלותו, להשפּלתו, בך גלומות נפשות כל הנשים היהודיות המעוּנות, המוּשפלות מאז גלות העם מארצו ואולי את גם סמל למפנה, להתנערות, ולהשתחררות מפגעי הרשע והזדון כלפי עמך.

אני מנשק שוּלי שמלתך בתודה רבה ובהוקרה לאין > תכלה.

י.ב.

כתשובה למכתב זה, ביקשה שאבוא להיפרד ממנה. ואמנם אוּשרתי לראותה נרגעה מעט ולנשק ידה.

*

ובהתיקי רגלי מארץ זו ובעלותי לאניה – שב ועלה על לבי זכר אותה מועקה מחניקה, שהשתלטה עלי שעה מסויימה בדרך רגלי על אדמה זו. האומנם היתה זו הרגשה טמירה – מין טליפתיה – על חזון הבלהות, שהיה צפוי לי בביתו של היהודי יוסף עראמה?

אבל פיוס ונחמה כל שהיא לאותם יסורי נפש – הגיעו לי, כאשר לאחר שנתים ומעלה מעת עזבי את הארץ הזו, קבלתי בארץ, דווקא בימי חרום, הזמנה מאת יוסף עראמה ורעיתו לבקרם בביתם באחת הערים הגדולות בישראל.

א. חצרות ירושלים

כי השקיף המשקיף על חצרות העיר העתיקה ירושלים, על רובן ככולן, ובפרט על בתי ההקדש של העדה הספרית, ודאי עמד וקרא היפוכם של דברי בלעם בן בעור; מה דלו אוהליך יעקב – משכנותיך ישראל! ולא רק דלים היו בתי־מגורים אלה, אלא מכוערים ונלעגים היו והקומות התחתונות שבחצרות דמו יותר לדירי־צאן ולארוות סוסים מאשר למשכנות אנשים.

ולבל יחשוד הקורא, שדברים אלו גוזמה הם, נעביר לעיני רוחו של הקורא בהשקפה כוללת טיבן של חצרות אלו:

חצר – בארצות המזרח – משמעה רשות־דיור מיוחדה בעלת מספר חדרים. בחצר גדולה מצויים מעשרה עד חמישה עשר חדר בערך ובחצר קטנה – משלושה עד חמישה. חצרות אלו אין כמותן בשום מקום שבעולם, שכן אין אף חצר אחת דומה כלל וכלל בצורתה לחצר אחרת. כל חצר דוגמה בפני עצמה היא. אם מחמת שאדריכלי הבניינים האלה בשעתם היו כביכול כבירי דמיון ורבי כשרון, שיכלו ליתן לכל חצר וחצר פרצוף מיוחד לה, או מחמת שהיו משום מה, מבולבלים, או שיכורים – הוציאו מתחת ידם חצרות מבולבלות ונעוות שכאלו. ותמצי לומר בדרך משל; לא יצור־אנוש הקים בניינים אלה, אלא אחד שד, לגלגן רבא, עשה מעפר, מסיד ומאבנים בלִילָה כבירה, עמד וקבץ ממנה קורצות קורצות וזרקן בחללה של ירושלים – ויצא הבּלל הזה, כלומר: חצרות ירושלים.

ואולם ראה זה פלא: יש בכל זאת צד שוה לכל החצרות האלה כמעט והוא: מבוא חשוך. רובן של החצרות הכניסה אליהן מוטלת בחושך גדול לאור היום. כל כניסה היא מין מבוי, ארוך או קצר. יש והמבוי עקום כשופר, שתחילתו ישר וצר וסופו עקום ורחב, ויש שהוא עשוי קטעים קטעים כ“שלשלת” שב“טעמים”, ויש שהוא עגלגל כגופה של חבית, והקרקע שבמבוי לעולם אינו חלק ואינו מרוצף אלא בליטות ושקערוריות בו כחבורות וצלקות בגוף בעל חי.

ובצעדך בחשכה באחד מאלו המבואות, ידמה לך, שצפוי אתה כאן לנפילה או למכשלה, אלא שבדרך נס אתה יוצא אל משהו שדומה “לרחבה”, שבעצם היא צרה, היא הנקראת חצר. ולרוב תוהה אתה לכוָנתה של חצר מאלו החצרות, כלומר, לדמות שבה היא רוצה להגלות לפניך, שכן רואה אתה חלקים או אגפּים, בחצר. יש ואגף אחד מחבּק ברוב חיבה את חברו מחצר אחרת עד שדוחקו כמעט אל קרבו, ויש שהאגפים מראים זה לזה מדת “ברוגז” גדולה, שאחוריו של זה נוגעים ממש בפניו של זה וכדי בזיון וקלס! והמדרגות אל הקומות השניות (שלוש קומות נדירות בעיר העתיקה) מדרגות־אבן, שלרוב עושות הן מין תנועה הנדסית־קונדסית, שמעוררות צחוק בך, שכּן דומה לך, שאתה עולה, אבל על צד האמת אתה יורד ומגיע לאיזו בת־חצר מפוקפקת, כלומר: תוהה אתה אם “בת” זו חוקית היא או, חלילה, ממזרת, שכן מראיתה של החצר הקטנה תמימה־מטומטמה, עקומה־ערמומה, משום, שתוך שמסתירה עצמה מגלה היא, לא עליכם, ערוותה: בתי כסא ובתי מטבח, שדומות לקוביות־עץ גדולות – ובין אלו ואלו מצויים חדרי המגורים.

ועוד צד בניה שוה להרבה חצרות: הקמרונות. יש חצרות שנמצאות בתוך הקמרונות או בצדי הקמרונות ויש שעומדות על הקמרונות. והקמרונות, מהם ארוכים, גבוהים, כבעלי יהירות וגאוותנות ומהם קצרים ונמוכים, עד שאדם בעל קומה בינונית חייב להתכופף דרך השתחוויה וכניעה, כדי שיעבור ויצא בשלום מתחום הקמרון.

בחצרות שברובע־היהודים (הדרומי מזרחי) שכנו, עד לפני ארבעים חמישים שנה, רבבה עד רבבה וחצי נפש. ומלבד עשרות אחדות אנשים אמידים, שגרו בשני חדרים למשפחה או, אחדים, בשלשה חדרים, האוכלוסיה כולה גרה משפחה משפחה בחדר אחד, וסתם משפחה היתה בת שש־שבע נפשות; לאמור: לא עניים ולא אביונים, אלא כל המעמד הבינוני, שהוא רוב האוכלוסיה, גרו משפחה משפחה בחדר אחד. ואילו בבתי ההקדש לדלת העם, אלו “העניים והאביונים” (ומספרם הגיע לכמה מאות) הצפיפות היתה במידה מבהילה עד מאד. לא חדרים, לא צריפים, אלא כוּכים ומרתפים היו מקומות מגוריהם של העניים.

זכורני מרתף אחד גדול, שאורכו כחמישים אמה ורחבו כשש־שבע אמות, שהיה מחולק לתאים תאים, במחיצות שחציין אבן וחציין קרשים, ובכל תא ותא גרה משפחה – עשר עד חמש עשרה משפחה! ובמרתף הגדול – לא חלון ולא צוהר, ובעצם היום היה במרתף בבחינת: וימש חוֹשך.

צפיפות מבהילה זו על שום מה?

על שום שבאותו רובע היהודים, שהספיק למגורים, לפני ארבע־מאות חמש מאות שנה, למאות משפחות התיישבו במשך הדורות אלפי משפחות (שום בניה חדשה לא חלה ברובע היהודים כל השנים, מלבד “בתי מחסה” הגונים ונאים שבנו במאוחר האשכנזים במגרש גדול בדרומו של הרובע) – על כן גדלה הצפיפות למעלה מכל שעוּר. וגם כשפרץ הישוב מן העיר העתיקה ויצא אל מחוץ לחומות ושכונות חדשות החלו להיבנות, לא רפתה הצפיפות כל עיקר, כי העליה האיטית מכל התפוצות נמשכה כל השנים ללא הפסק.

ברם עם כל הצפיפות והדחקות ועם כל הסבל והדלות לא הרגישו שוכני הבתים האלה עצמם ברע, איש לא אמר: צר לי המקום, ולאיש מן החצרות הללו לא עלה על דעתו להפר בריתו עם החיים בגלל הדוחק והצפיפות. ונהפוך הוא: בסימטאות, בקמרונות ובמיצרי החצרות האלה שאנו חיים, נולדו ילדים, גדלו בחורות, נרקמו אהבות, נערכו חתונות, התרחשו עניינים: מחלוקות, “סערות”, וגם מחלות, אסונות והלוויות – הכל בדומה לחיי בני אדם בכרכים גדולים שבעולם.

וּלשם דוגמה בולטת יסופר כאן משהו מן הקורות בחצר אחת תוך שנה אחת בקרוב.

ב. רב אלים ויהודי תקיף

אחת החצרות הבינוניות שבירושלים, שחציה עמד על קמרון די ארוך וחציה פתוח לאור היום, היתה שייכת ליהודי, שמוצאו מאלג’יר, שזקניו השתקעו בירושלים מזה שנַים שלשה דורות, הלא הוא שמעון חבּטוֹן, הידוע ברחוב היהודים לרוב.

ואתה, הקורא, דוק וקרא: החצר היתה שייכת לו. כי כל החצרות כמעט, בירושלים העתיקה, היו שייכות כולן לבעלים ערביים מדורי דורות. ורק מעטות מאד היו קנינן של יהודים, אבל כל החצרות הללו היו “חזקה” של יהודים.

מה “חזקה” זו?

הבעל הערבי לא היה משכיר בעצמו את חדרי חצרו, אלא מוסר את זכות ההשכרה בידי יהודי, ששילם לא מראשי דמי שכר כל החדרים לשנה שלמה. הבעל המוסלמי זוכה בסכום גדול בבת אחת, והיהודי, שמשכיר את החדרים זוכה בסכום ממון יותר גדול ממה ששילם לערבי, בתוספת דירה (חדר) חנם בשבילו. וראוי לציין כאן ששכר הדירה היה קטן למדי: שלוש עד שש לירות זהב לחדר לשנה שלמה. וחצרו של שמעון חבטון היה מקנת כספו. משום כך (ומשום כמה וכמה עניינים אחרים) היה שמעון חבטון יהודי יוצא דופן, כלומר: מין יהודי בפני עצמו, שכל טיבו, כל הוייתו וכל הליכותיו אמרו: אני, אני הוא!

כלל היהודים מעדת הספרדים בירושלים העתיקה היה, כאמור, ציבור עני, נתון בדוחק פרנסה ובחוסר מעש ועבודה (“חלוקה”, כפי שניתנה לבני העדה האשכנזית לא היתה מעולם ל“ספרדים”). לפיכך היו בכללם כנועים, צייתנים ואורחות חייהם דלים ומוגבלים. אם כי סתם יהודים ספרדים גאוותנים הם, שרוממות “הגרניזה הספרדית” בגרונם ומקל־נגידים בידם (כגון אותו ח' סימן־טוב מיוחס, שהיה מתפרנס ממכירת תורמוסים שלוקים ברחוב, סיר תורמוסים חבוק בזרועו האחת וספל למידה בידו השניה ומוכר בפרוטה אחת או שתים מלוא הספל תורמוסים; ומקום מעונו בקיטון שבבתי ההקדש. וכשקרה ופגע מי שהוא בכבודו, היה מהלך ונושא קולו ברמה, מתריע וקובל, שהוא “איזו די סייטי ריֵס” (בן של שבעה מלכים) וכלום יודעים הללו מי הוא ואיזהו צור מחצבתו?).

ברם, בכללם חסודים וצייתנים היו בני ירושלים בשמירת מצוה וחוק ומובהקים ביראת שמים.

ואילו שמעון חבטון נגלה כהיפוכם הגמור של כלל היהודים. בפרצופו, בגופו, במידותיו ובתאוותיו – דמה יותר לגוי מאשר ליהודי… גבה־קומה היה, ישר גו ורחב כתפיים. ודאי היו עוד כמה יהודים גבוהי קומה ובעלי גוף, אולם קומתו הרמה של חבטון אמרה בפירוש: גאווה, יוהרא, התנשאות. בהילוכו בחוצות קריה דומה היה כאילו משקיף הוא מגבוה מעל ראשיהם של יהודי הרחוב, כביכול: משכמו ומעלה גבוה מכל העם. תוי פניו: – לחייו, שפתיו, שפמיו – גסים היו ומזימות ותאוות שבלב כמו נשקפו ממבטי עיניו הגדולות, הבולטות. אכן, לא לחנם ריננו הבריות אחריו, שהיה לו מגע ומשכב עם הכושית, אשת השומר הכושי שבמגרש האשכנזים. אולם אנו לא ניגרר אחרי “נסתרות” שבפי הבריות, דיינו שנזכור כאן “הנגלות” שלו, וגם מאלו לא נמנה אלא חלק מועט שבמועט.

תא שמע כמה “מעלות טובות”, כביכול, לשמעון חבטון: מעלה ראשונה, שעליה גאוותו – הרוָוחתוֹ. כיון שהיה, כאמור, בעל חצר שלו, אמיד היה. רק משכר דירה שבחצרו (תשעה חדרים מרווחים היו בה) נמצאה פרנסתו בטוחה בהרחבה. אולם גם בעסקים אחרים שלח ידו: שותף היה לקצב, שחנותו בין רחוב היהודים ורחוב הערבים. (ומכאן, שכל סעודותיו בימים ובלילות היו ערוכות בבשר צלוי ובלגימת יין); וכן היה שותף לבעל טחנת־קמח וממנה הגיעו לו רווחים קלים, נוסף על כל אלה היה מלווה ברבית ליהודים ולמוסלמים. הנקל להבין עד כמה היה שמעון חבטון דש בעקבותיו מצוות קלות כחמורות, על דרך: וישמן ישורון ויבעט.

ומתוך כך אין פלא, שפעמים הרבה הביאוהו עסקיו ועליליותיו למשפט לפני בית דין, אלא, שגם בבית דין היתה ידו על העליונה ומעולם לא שמע ולא עשה כפי שפסק עליו הדין, שלא רק מורא שמים לא היה עליו אלא גם מורא מלכות לא היה עליו.

כיצד? – מחמת, שמלבד אמידותו, אלימותו ורשעותו, עוד קלף חזק מכל קלף היה בידו, שבו היה מנצח תדיר את כל יריביו.

קלף זה מהו?

– פספורט צרפתי! מהיות מוצאו מאלג’יר היה נתין־צרפת. ובימים ההם, שחוקי הקפיטולציות היו קיימים ושרירים בכל רחבי ממשלת תורגמה – כל נתין של ממשלה אירופית היה כמלך מושל בכיפה. השוטר התורכי, אסור היה לו גם לדרוך על מפתן ביתו של הנתין האירופי. ומכאן, בעצם, רוּם עיניו, זדון לבו וחוצפתו של חבטון בכל מהלכי חייו.

ברם, כבר אמר החכם מכל האדם: “לא לעולם חוסן”. ו“לא יכון אדם ברשע”, בפתע פתאום בא יום אידו, ונשבר גאון עוזו. והמופלא שבזה הענין הוא, שרב גדול בישראל, אב־בית־הדין שבירושלים, הוא ששיבר בין רגע מטה עוזו של רשע זה.

כיצד?

באו יהודים לפני בית־הדין והעידו שבעיניהם ראו היאך מוכרים בשר טרף ליהודים ב“קצפנה” (קצביה, איטליז) של שמעון חבטון.

הזמינוהו לבית דין. כשעמד לפני הדיינים הוכיחוֹ אב בית הדין על מעלליו ואמר לו שימסרנו לרשות וישליכוהו לבית הכלא כאחד הנבלים. ענה לו חבטון בעזות מצח: אל תפחיד אותי בדיבורי הבל. “אֶחמַאֶיה” (נתין) פרנסיז אנוכי, אפילו “המותצריף” (הפחה) של ירושלים לא יעז לגעת בי באצבע קטנה.

השיב לו אב בין דין כמסיח לפי תומו: שקר אתה דובר. תדיר אתה מרמה את הבריות, שנתין פרנסיז אתה, אבל מי יודע אם אמת אתה אומר?

השיב לו: הפספורט שלי אומר.

אמר לו: מי ראה שיש פספורט בידך? ודאי אין לך ולא כלום.

השיב לו: הנה קרוב ביתי, מיד הולך אני ומביאו לפניכם.

תוך רגעים מספר הלך ושב והיה מנפנף הפספורט בידו.

אמר לו אב בית דין: ודאי ניר מזויף בידך – אין זה פספורט, ואם פספורט הוא – תן לי ואראה בעיני.

נתן לו. נטלו הרב ובדקו מפנים ומאחור ותוך כדי דיבור קרעו לגזרי גזרים.

כהרעֵם רעם ביום בהיר – באה המהלומה על ראש הרשע. וכל באי בית הדין תמהים ומשתוממים.

והרשע גוער וזועק: מיד הולך אני אל הקונסול שלי ואסחב את “כבודו” לבית האסורים, ראה תראו! ראה תראו!

משהלך לקונסול וסח לו כל המעשה מתחילתו ועד סופו – אמר לו הקונסול: מה אעשה לך ואתה כסיל, שהרי עשוי אני להגן על נתין שלי אם הוא פוגע באחרים ומזיק בהם, אז מצילו אני מידי השלטון אולם אם אחרים פוגעים בנתין שלי – מה בידי לעשות? כלום שליט אני על שליטים תורכים? וזולת זאת, אתה התגרית ברב שלך ואתה זלזלת בדיני דתך – אין אתה ראוי שתהיה נתין של צרפת. מוחק אני שמך מרשימת נתיני צרפת.

וכך שלחו מלפניו בידים ריקות ובבושת פנים.

מאותו היום הורכן ראשו של הרשע, הונמך קולו וסר מוראו מעל הבריות, ונהפוך הוא: מאז היה חרד כל ימיו כעלה יבש, פן יתפסוהו שוטרים תורכים על עברה קלה וינקמו בו נקמתם מימים רבים.

כך הקיץ הקץ עליו בחייו.

ואולם למען האמת יש לרשום על ספר: שבאחרית ימיו שב חבטון בתשובה שלמה, כפי שיזכר הענין בסוף סיפור זה.

ג. ככה יעשה לה

בה בחצר חבטון קרה לאחר חדשים מספר, מעשה אשר תצילנה האזנים לשמעו.

מכבר, זה שנים מספר, באה מפרס להשתקע בירושלים אלמנה צעירה ולה שני ילדים ובת גדולה נשואה לאיש פרסי כבן עשרים וחמש. האם וילדיה גרו בחדר שבקומה התחתונה בחצר חבטון והזוג הצעיר גר רחוק קצת ברחוב אחר. הבת הנשואה ספק אם הגיעה אז לגיל חמש עשרה, בעוד האם עצמה נראתה כבת שלושים או שלושים וחמש. ויש לדעת מנהג משונה שנהוג בפרס: מחתנים את הבנות שם בגיל רך מאד, מגיל תשע – שתים עשרה. ילדה שעברה את השנה השתים עשרה לחייה נחשבת לבתולה זקנה ואינה עוברת לסוחר. כך המנהג שם, כפי שידוע מפי הבריות, עד היום הזה. לפיכך כשאֵם משיאה בת, שהגיעה לתשע או לעשר, הרי האם עצמה בת עשרים וחמש או שלושים. ולפיכך חזון בלתי טהור נפרץ שם בפרס, שהחותנת הצעירה חושקת לעתים בחתנה והחתן בחותנתו – וזאת כעין מכת מדינה שם.

אותה אלמנה צעירה, מיד לבואה ירושלימה נישאה לאלמן איש ירושלים, תלמיד חכם הגון וטוב, כי האלמנה טובת מראה היתה ומנת חלקה שפרה עליה ועל בעלה. אבל לא ארכו ימי שמחתם: כשנתיים לאחר הינשאָם נפטר בעלה ונתאלמנה שנית.

ומהיותה נתונה בדוחק ובמחסור כל הימים היה חתנה פוקד ביתה לעתים, מסייע בידיה ומטפל בצרכי ילדיה.

והשכנים בחצר, כיוון שדרכם להרחיק ראות ולהעמיק שמוע בבתי שכניהם – רבות היו מציצים מן החרכים ומשגיחים מן הסדקים שבחלונות ובדלתות וארבו לחתן כל אימת שבא לבית חותנתו בהיעדר הילדים מהחדר, עד שהגיעו ביום שבת אחד לשיא חפצם: בהתמלאם קנאת ה' צבאות, פרצו את דלת פתח בית האלמנה וראו את שניהם באותו המצב שהתאוו לראותם. אז קמו קולות זעקות – וחצר חבטון סערה ושׂאָנה.

וכשהובא הענין בפני בין דין וחקרו ודרשו את העדים, עדי הראייה, באותו מצב וגם את פי החוטאים עצמם – נמנו וגמרו והוציאו פסק דין כזה: החתן החוטא יטילו עליו חרם לזמן מסויים (אבל החתן אגב, מסר הודעה פומבית בו במקום, שאם יטילו עליו חרם – מיד ילך ויתאסלם – ועם כל הרוגז והמהומה, שעוררה הודעתו – יצא מן המערכה בלי חרם, ובלי כל עונש אחר). ואילו על האשה הוציאו פסק דין חמור זה: גלוית פנים בשמלת־בית, בלא צעיף ובלא אדרת־נשים עליה, ירכיבוה על חמור כשפניה לצד זנב־החמור וככה יעבירוה מפתח בית־דין עד סוף הרחוב הסמוך לבית דין הלוך וחזור פעם אחת, ככה יעשה לה, לא פחות ולא יותר.

וראו אז מחזה אימים זה איש ואשה, נער וזקן, ילד וילדה, וירושלים עיר הקודש שבה אז והיתה קריה נאמנה מלאתי משפט…

ד. תפילה קורעת גזרה

באותה שנה כמעט, התרחש באותה חצר עצמה מאורע מופלא מאד שודאי ראוי הוא שירשם לזכרון בספר:

בדירה קטנה, בת שני חדרים בקומה העליונה, גרה משפחת אבוהב.

האיש, ח' גדליה אבוהב, נודע כיהודי כשר, טוב לשמים וטוב לבריות, אוהב התורה ולומדיה, וביתו פתוח תדיר לבעלי תורה בבחינת: “בית ועד לחכמים”. ואף על פי שפרנסתו בדוחק הרבה, בכל זאת כל שיש פרוטה בידו יוציאנה בלב קל ונפש חפצה כאילו היה גביר נדיב־לב וטוב־עין. וכל מיודעיו ידעו, שח' גדליה עלול לתת כל מה שמצוי בידו אם נפגש באיש מצוק וקשה־יום, שכן כעין תשוקה תקנן בלבו לנדב, לתת, להרבות צדקה וחסד, על כך היתה אומרת אשתו, אשת חיל נבונה, שהוא, כפי הנראה, גלגול של איזה גביר גדול, שמשום מה נדון לשוב ולחיות כגביר נצרך, כעשיר עני, או שהוא עתיד לשוב בגלגול להיות עשיר בממש ונדבן בפועל.

והוא עצמו, היה משמיע דעתו בבדחנות לאזני בוראו ומתחנן לפניו לאמר:

בחנני נא, רבונו של עולם, ותן בידי, למשל, עשרת אלפים דינרי זהב, והריני נודר לפניך: מיד נותן אני תשע עשיריות לצדקה וחסד לאלמנות, ליתומים ולנצרכים. ואם איני נאמן לפניך, קח אתה מראש את תשע העשיריות וחלקן אתה בעצמך ותן לי העשירית האחת ושוב תראה מה נכון אני לעשות עם אלף דינר!

אבל כיון שלא היה בידו כל ממון לעשות בעצמו צדקה וחסד, היה כל ימיו מעשה אחרים, שיש יכולת בידם והיה יודע לרכך לבבות בדברים ולהוציא מהם דינרים. על כן כנויו בפי רבים: “ח' גדליה מזכה הרבים”.

ונות־ביתו, בת רב גדול בישראל, מפורסם הרבה בענוותו, בצדקתו ובעוצם תורתו, היתה גם היא עטורה בהרבה מעלות ומידות טובות. ואמרו עליה כמה שנאמר ב"אשת חיל: “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה”. ואמנם, לא אחת ריפאה לבבות שבורים מצרה ויגון מבין שכנותיה ומיודעותיה בחן אמריה ושכל מליה.

בימים ההם מנה בית אבוהב בנים ובנות ארבעה. הבת הגדולה נישאה בשעתה ויתרם היו סמוכים עדיין על שולחן אביהם.

ומה טעם שאנו מזכירים מעמד ביתו ומספר נפשות בני ביתו? – כדי שיהיו דברים אלה הקדמה למה שיבוא להלן מקורות חיי ח' גדליה.

על כל המעלות שמנינו מטיבו של ח' גדליה יש להוסיף: אדם בריא בגופו ואיתן בכחותיו היה ומעולם, עד שנות העמידה שלו, לא ידע, שבח לאל, שום מחלה ושום חולשה ובכל זאת היה פעם ופעמים בסכנה גדולה והגיע עד שערי מוות כמעט.

היאך?

בגלל ידים שלו, שהיו עסקניות הרבה והיה מצטיין בכשרון מעשה בכמה מלאכות, לא מלאכות ממש אלא קצת מלאכות: קצת נגרות, קצת כריכת ספרים, קצת גידול ירקות (אם זכה בארבע אמות אדמה באחת מחצרות מגוריו). ואם נבוא לספר במפורט פרשיות ממלאכותיו ועיסוקיו תקצר היריעה מהכיל, דיינו אם נזכיר כאן אשר פעל לא פעם בכשרון האדריכלות שלו:

כל אימת שעבר ח' גדליה לגור בדירה חדשה בחודש “מוחרם” (והרבה פעמים החליף דירתו), מייד לאחר שנתיישב כלשהו בדירה (אם בת חדר גדול אחד או שנים קטנים) היה ח' גדליה יוצא ונותן עיניו בגבולות דירתו ומתחיל מתכנן תכניות מופלאות ומחשב חשבונות מדוייקים בחכמת ההנדסה, בלא עפרון ונייר ובלא מחוגה ומידה, אלא בטביעת עין בלבד, היאך להגדיל מידות הדירה והיאך להרחיב גבולותיה על איזה שטח פנוי, כגון: קצה אצטבה כל שהיא או שיפוע גג כל שהוא או כיפה עגולה מדירת שכנו, שהם בבחינת שטח הפקר, שפיר יותר: שטח בטל, ששום בן אדם אינו יכול להשתמש בהם, – ו“שטחים” כאלה מזדמנים לרוב בתוך בלבול הבניינים שבחצרות ירושלים – ואז, לאחר שהעלה בדמיונו צורת הבניין: אם קיטון אם צריפון, או מין סוכה בצורת משולש או מחומש – והכל בניין עץ חזק כברזל – הולך ח' גדליה וסח לבעל החצר, או לבעל החזקה, את פרשת תכניתו, משדלו בדברים ומפליג בשבחים בעניין החידושים שייעשו בדירה ומסיים דברו בהתחייבות מפורשת, שהכל עושה הוא, ח' גדליה, על חשבונו בלא תביעת פרוטה מבעל החצר ונוסף לכך, כשתבוא שעתו לעזוב את דירתו – הריהו משאיר הכל לבעל החצר. והרי זה נהנה בתוספת עראית וזה – בתוספת עולמית. ותמיד בעלי החצרות היו מסכימים למפעליו של ח' גדליה.

הסכים לו בעל החצר מיד הולך ח' גדליה ומביא קורות וקרשים, סולמות וחבלים, מפשיל שרווליו ומרים כנפות בגדיו ועוסק במלאכה: גוזר במשור ומחליק במקצוּע, וחופר בקרקע אדנים לעמודים והורס בקירות חורים לקורות, משפשף שם ומצרף שם, ולאחר מכן – וראה איש ירושלים את ח' גדליה ברומו של פיגום, ציציות ארבע כנפותיו תלויות באויר, והוא עצמו תלוי בחללו של עולם על קצה קורה, או שהוא שטוח על גחונו בשולי גג משופע עד לאימה, דופק מסמרים גדולים כגודל יד־אדם או גוזר במשור גדול היותרת מן הקורה.

והעוברים ושבים בחצר בשעות כאלו נושאים עינים בפחד ואימה למרום מעמדו של ח' גדליה ופיהם מלא שבח ותהילה לעוצם פועלו ולמעוף דמיונו.

והנה בבוא ח' גדליה בשעתו לגור בחצרו של חבטון, מייד גילו עיניו שטח בן ד’–ה' אמות, הסמוך ממש לחלון חדרו. השטח הוא בעצם, סמוכה כעֵין קשת בין שני כתלים של שתי חצרות, זו מול זו, כדי לחזקם במקומם, שלא יבואו, במוקדם או במאוחר, לידי התקרבות יתרה עד כדי מפולת. משראה ח' גדליה את השטח הנתון כדבר הפקר, מיד עלה על דעתו, שיהפוך את חלון חדרו לפתח ויצרף מעבר של קרשים, שעון על עמודים, אל השטח המופקר ויקים עליו איזה “בנין” שהוא.

גם שמעון חבטון וגם בעל החצר השניה הסכימו לתכנית, כיון שהיא כעין “תגלית מופלאה”.

ואחר שבועיים ימים הקים שם ח' גדליה מין ביתן מהולל כלול בהדרו.

אבל כשם שתמיד יצא ממלאכות כאלה בסריטה או בחבורה בידיו או בפניו – כן גם הפעם טעתה ידו והלם בפטיש על ידו השניה מכה חזקה עד זוב דם.

מיום ליום הלכה וטפחה ידו ומלאה מוגלה. וכל שטיפל בו הרופא היווני שבירושלים לא העלה תעלה לידו.

בשבוע השלישי היה שוכב ח' גדליה נטול חושים כמעט. כשהובהל הרופא אליו, בא, בדק, פשפש, עשה מה שעשה ביד הנגועה ולבסוף הניע תנועת־יד, שמשמעה: אבדה תקוה.

אותה שעה היה החדר מלא אנשים: קרובים, שכנים ומיודעים, עיניהם זולגות דמעה ופניהם אימה ודאגה. מיד ראו שעקרת הבית, בוסה דולסה, קמה, נטלה עליה צעיף בחפזו ויצאה מן הבית.

לאן היא הולכת? הצועדים אחריה ראו שהיא הולכת כרדוּפת רוּח, כמוכת־הלם, בלא להביט לימינה או לשמאלה, עד שהגיעה לבית מדרש קטן, השייך למשפחה., ברחוב הסמוך. בפתחו נשלה נעליה מעל רגליה. עלתה ל“היכל” (לארון הקודש), פתחה הדלתות, נתנה ידיה בספר התורה ותחבה ראשה בין הספרים, כשהיא מתפללת בלחש ומתייפחת בבכיה. קרובי המשפחה עמדו ליד השער בדומיה, איש לא נע ולא זע, חרדת קודש ופחד אלוהים רחפו על ראשם. כל שעברו הרגעים הורם קולה קצת. העומדים בשער שמעו קטע־שיח מלת תחנון עד שהבחינו בשוועת תפילתה, דבר דבר כמשמעו: שלָמה ומדוע יוקח בעל נעוריה מעמה? והוא ירא־אלהים, טהור לב, נקי כפיים ורודף חסד כל הימים? על מה ולמה תידון היא להיות אלמנה ובניה יתומים, מה כוחה ומה בידה להחיות אלה הילדים? איה רחמיך אל אלוהי הרחמים? ענני רבון העולמים, ענני. אמתך, תולעת קטנה, מתחננת לפניך, קום מכסא הדין ושב על כסא הרחמים, קרע רוע גזר דינך, הראני נא את חסדך, הושיעה כגודל רחמיך. ואם… ואם גזירה היא – קח אותי תחתיו. הריני כפרתו. יהיו הילדים יתומים מאם לא מאב, לא מאב…

זעקת־שבר, זעקת אימים פרצה מגרונה: ה' ה' אל רחום וחנוּן, ענני, ענני! ופתע הרכינה ראשה – ונדמה. עברו רגעים. העומדים לפני השער חרדו לחייה. לא ידעו היקרבו אליה לראות לשלומה או אל להם לקרב אל מקום הקודש לעת כזו. – –

ובעבור בין כה וכה רגעים ארוכים, ניצבה לפתע, כנפילתה לפני כן לפתע, פרשה הפרוכת, סגרה את “ההיכל” מחתה דמעתה ועשתה שערה והפכה פניה לצאת. משראתה את העומדים בשער – תמהה רגע ועמדה תחתיה. ואולם פתחה ואמרה בקול שלו ונרגע: אאמינה: תפילתי נתקבלה. נלך הביתה.

כשנכנסו לחדר החולה, ראו הכל וכן תמהו: ח' גדליה נשען על הכר ובתו הגדולה מַשקה אותו טיפין חלב ובפניו אור־ישע. כשנגעה אשתו בכף ידו, אמרה בלשון הפסוק מעומק לבה: הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו, הנה ירד החום. נכסהו עתה כי יזיע זיעת רפואה וחיים.

ועוד באותו שבוע יכול ח' גדליה להלוך לאיטו על רגליו בביתו.

ושמע השומע דבר הפלא ואמר: אשרינו, כי יש אלוהים גדולים עמנו, ועוד עובדי אלוהים עמנו הקוראים אליו והוא יענם.

וברבות הימים, בהגיע שמעון חבטון בעל החצר על סף הזיקנה, היתה עליו רוח שכנתו הצדיקה, בוסה דולסה אבוהב, להפוך לבו לטובה, שכן כשנתן חבטון אל לבו ואמר לשוב בתשובה שלימה, לא שם פניו לא אל רב, ולא אל חכם ולא אל ידיד נאמן אלא לשכנתו בוסה דולסה. מפיה ביקש עצה ותושיה מה יעשה ויכופרו עוונותיו ויזכה לעולם הבא – וכל אשר תאמר היא לו מלא ימלא בכל לבו.

כל שביקשה בוסה דולסה החסודה והענוָה לדבר אל לבו, שאין היא אלא אשה פשוטה ושראוי לו שיקח דברים עם רב בישראל – לא נשמע לה

אז נאותה לבקשתו ותיעץ לו, שלאחר שיאריך ימים הוא ואשתו – יקדיש חצרו לתלמוד תורה, שאין זכות גדולה מתלמוד תורה לבטל כל גזרה רעה ולסלוח כל עוון.,

על כן היתה חצר חבטון הקדש לתלמוד תורה כידוע לכל תושב ירושלים מאז ועד היום הזה.

מן המעברה למעון

כשהגיעה המשפחה אל לב לבה של יפו, בתוך תוכן של אותן סימטאות, שנתחבות זו בצד זו וזו בתוך זו, היתה המשפחה משרכת סימטותיה, תמוהה למראה “חוצותיה” של עיר זו וסקרנית למעון הצפוי לה כאן.

והבריות, שהיו מצויות באותה שעה באלו הסימטאות, היו אחוזות גם הן סקרנות לטיבה של משפחה רבת־בנים זו, המהלכת לה עמוסה מטלטלים ופכים קטנים עם גדולים – מי היא, מאין בואה ולאן פניה מועדות?

כיוון שהסימטאות רובן קצרות, עד שהספיקו המסתכלים לשער־לנחש ולקבוע משהו מטיבה של המשפחה, כבר נכנסה המשפחה בסימטה אחרת ונעלמה מן העין, וכך סימטה אחר סימטה. “דובר” בסימטה אחת הספיק לקבוע: הרי אתם רואים: יש פה סבתא, לא כל כך זקנה, תמירה היא, אבל היא הסבתא, שכן על ידה הולכת אם הבנים, אשה נאה והילוכה נאה, כאילו היא “אחת גברת” וזאת הבחורה ודאי בתה; היא “ככה”, יפהפיה, “כסהר במילואו”.

דובר בסימטה אחרת הספיק לכלול: “שתי הילדות גם הן יפות, אחת כבת שתים־עשר, השניה כבת תשע, גם שני הילדים נחמדים”. דובר אחר התעכב באיש ההולך לפניהם כמו לנחותם הדרך: “זה אינו אבי המשפחה, לא, ודאי לא”. מיד הצטרף דובר אחר: “זה בכלל שכּנזי”, אפילו שמדבר ערבית יפה יפה. אני מכיר אותו, זה איש מהממשלה, אולי מהסוכנות אולי מהצבא – אני לא יודע, אבל הוא שכּנזי.

נמצאה באחת הסימטאות גם אשה, זקנה כמעט, שהכירה את הסבתא, אם המשפחה עוד במצרים – בקהיר. "אני זוכרת אותה, מקהיר; היא היתה אשת אחד “חכם”, של בית־דין, בבית הרב. אני זוכרת אותה.

– ומי זה האיש, שהולך מאחרי החבורה, קצת שחוח, לבוש כפתן וחבוש תרבוש?

בשום סימטה לא נמצא יודע פשרו.

משהגיעה המשפחה אל סימטה, שנראתה כמבוי סתום, סברו ודאי כאן מצוי המעון המובטח. אולם בסוף סופה של הסימטה, בלא כל סימן של פנייה צדדית, נגלה כעין חלל, ספק שביל, ספק משעול, שלא נמצא כאן אלא, כנראה, להפגין שיא העיקום בסימטאות הללו. ומכאן, ממעבר צר זה, יצאה המשפחה אל “רחבה” כל שהיא, שבמרכזה עמד בית גדול בן שתי קומות.

– הגענו – אמר המלווה – פה למעלה בקומה השניה, דירה אחת כולה לכם. בקומה התחתונה כמה דירות (חדרים), גרים יהודים מרומניה, מהונגריה, מפולניה ועוד.

כמה מהשכנות ושני גברים שנראו כחלושים עמדו כמשתאים כשעלה האיש המלווה ואחריו כל המשפחה לפי סדרה, עם אותו איש חובש התרבוש.

הדירה – מבוא, חדר אחד גדול למדי ושנים בינוניים, בית־תבשיל וכל השאר. הגג הגדול של כל הבית שטוח, עשוי תערובת מלט וחמר, שטחו רחב־מידות, פנוי מכל מבנה; גדר בנויה בגובה אמה סביב כל הגג.

כל רהיטים לא היו בבית, זולתי כמה שרפרפים, מחצלות, מצעים ושמיכות, שהובאו מקודם. אבל הדיירים שמחו לארונות שהיו בקירות בכל החדרים.

פרשו מחצלת גדולה בשביל הקטנים, הניחו סמוך לה כמה שרפרפים בשביל המבוגרים וישבו לפוש.

פתח האיש המלווה ואמר: “אין שא אללה” (בחפץ האל) יהיה לכם הבית הזה בית פרג' (הרווחה, הקלה) ותזכו להצלחה ולכל טוב; ובזמן קצר יתמלא הבית הזה רהיטים, חפצים וכלים ככל שאתם צריכים וככל שאתם ראויים, אלא שהממשלה אין ביכלתה לספק יותר. –

נכנסה האשה בדבריו ואמרה: אחר בקשת סליחתך אדון אבנר, שהפסקתיך בדברים, ברצוני להקל דאגה מעליך: אל תהיה מחשבתך על הרהיטים, הספות והכורסות. הן העולם עתה קיץ בראשיתו. בלילה נשתטח על הגג הרחב כבקעה – ומי ידמה לנו? נצטרך לחסוך פרוטה לפרוטה להקים לנו כעין סוכת יריעות לצל עבה ביום. ואילו בימי החורף – עד אז נספיק, בעזר אללה, לסדר לנו “מין ספות” נוחות לשינה – רק יהיו הילדים בריאים ואני, לו יוסיף לי האל כח לעבוד בכל הצורך.

– שפיר, שפיר, אֵם ללה, הריני כפרתך וכפרת כולכם על טוב לבכם וענוות רוחכם, אבל את הפסקת אותי כשאמרתי, שאין ביכולת הממשלה לסייע בידכם כפי שאתם זכאים, וכפי שהממשלה חייבת כלפיך למען זכרו של בנך דוד, האל ירחמהו, אלא שוב אני אומר: על צוארינו, על צווארי הממשלה, עדיין תלויות כיום למעלה ממאה וחמישים אלף נפש במעברות והממשלה מוציאה מליונים כל יום ויום – “ואין האלומה משביעה את הכבשה”.

והיה אדון אבנר מוסיף כדרכו דברים שאין להם שיעור, וחוזר, כדרכו לפעמים, על דברים שכבר השמיעם והסבירם. אולם בני הבית, ביחוד הקטנים, לא היו קצים מדיבוריו, אם משום שסח להם בלשון ערבית צחה ואם משום שהיו מחבבים דבריו שתמיד, בכל זאת, היה משמיע גם דבר מה חדש. אך הפעם משהאריך בשיחו אמר כמתחכם: ואני יודע, גבירותי, ובפרט את ללה יקירה, שאתן אומרות בזה הרגע בלבכן: הו, יבוא עליו! על השכּנזי הזה – על דיבורו הארוך בלי סוף!

הסבתא והאם, סית חנה, היו כמנערות לשונן מחשדו ואמרו: אסתגפר אללה (חס ושלום) ואילו הבת, ללה, התגרתה בו ואמרה: נכון אמרת, איך ידעת? כלום נביא אתה, שיודע מה בלב אדם?

– נביא לאו דוקא, יתכן “מין נביא” אגיד לכם אגב כך דברי תורה כל שהם, למען ישמעו הקטנים הנחמדים האלה. חכמינו אמרו: מיום שנחרב המקדש ניטלה נבואה מנביאים וניתנה לשוטים. הדברים האלה נראים תמוהים מאד: ראשית, אם יכלה הנבואה להימשך ולהתקיים, למה ליטלה מנביאים ולתתה לאחרים ודוקא לשוטים? הלא לשוטה אין שכל, אינו בר דעת, כיצד יכול לשאת דבר נבואה? אלא כוונת חכמינו היא כך: אמת, לשוטה אין שכל, אבל יש לו לב, שכלו אינו פועל כראוי אבל לבו, הרגשתו עלולה להרגיש נכונה. ואני “מין נביא” כזה (לאו שוטה דוקא) אין לי הרבה דברים, כלומר: חסרים לי הרבה דברים אבל יש לי הרבה לב. וכיון שאין לתת לכם מתות וחפצים של ממש, אני נותן לכך הרבה ממה שיש לי בלבי, היינו: דברים, דברים ומשאלות־לב הרבה מאד.

בין כך וכך הגישה ללה קהוה לאדון אבנר ולנשים ושוב הכביר האיש תודות וברכות על הריח המסעד לב של הקהוה המוגש ועל הנועם הקוסם של הבת המגישה.

עוד הם יושבים, כמצפים לשפע דיבוריו של אדון אבנר, קם האיש, פנה אל בעלת הבית ואמר בקול שיש בו מן העגמימות: זוכרת אַת סית חנה, שאמרתי לך לפני חמישה־ששה שבועות, שיהיה עלי לנסוע בקרוב לחוץ לארץ לזמן ארוך, שלושה־ארבעה חדשים – למען העליה – עתה קרבה השעה. מחרתים אטוס לאירופה – ולא תהא שהות בידי לראותכם שוב בטרם אסע – לכן באתי עמכם בעצמי והרביתי דברים לאזניכם בשביל ימים רבים שלא נתראה. אבל בקשתי מחברי שיסור אליכם כפעם בפעם וישאל לשלומכם ולצרתכם.

ובצעדו כה וכה נפנה לללה, בעמדה לבדה, עצובה לשמע דבר הפרידה ולחש לה: “הוריתי לאחד החברים, שיעמוד על המשמר ואם יוודע לו דבר, מיד יודיע לך. אל תדאגי לכך”.

והנשים היו מביעות צערן, שבאה להן הפרידה כמו במפתיע והגדילו שבח האיש, אשר מאז התודע למשפחה, זה חדשיים שלושה, היה כידיד משען לה, אהוד בנועם שיחו ובטובו על הקטנים. ועתה בצאתו לדרך רחוקה לא יכבידו לבו בדברי עצבונות, אלא, כולם, כל בני המשפחה, יעתירו תפילה לאל שיצא בשלום וישוב בשלום, בשמחה ובהצלחה ככל שלבו חפץ – כן יהי רצון.

כשירד מר אבנר כרמל לקומה התחתונה, ראה שכנים ושכנות יוצאים מפתח ביתם אחד אחר רעהו, כאילו ציפו לו ממארב ונצבו לפניו בחבורה. אחד מהם, בעל חתימת־זקן בשנות העמידה, שהיה, כנראה שליח הציבור הקטן הזה, אמר בלשון עברית קצת משובשה: סליחה, אדון, מה זאת אומרת? רוצה לומר: מי זאת המשפחה, בשביל נותנים לה דירה כזו למעלה לבדה? מדוע שדוקא היא?

ובלא לחכות לתשובה מפיו הפליטה אחת הניצבות: מה? שהיא משפחה גדולה? יש עוד גם הרבה משפחה גדולה, לא פה, אבל יש, זה פרוטקציה? מה?

– תנו לו לדבר – טענה אחת בלשון אידית – נשמע מה יש לו לומר?

– נכון, תנו לו ונשמע.

פתח האיש בעברית בלשון מתונה־מתונה: למה לעשות כעס? אתם אנשים מבוגרים, גדולים, אתם צודקים, אתם רוצים לדעת, להבין. שמעו ותדעו: אין כאן שום פרוטקציה. יש כאן גמול קטן, פעוט, אבל הוא חובה גדולה, קדושה, על הממשלה: זו משפחה שגורשה ממצרים בזמן מלחמת סיני, אתם יודעים “מבצע סיני”?

– כן, כן, יודעים.

– המשפחה הזו באה תוך סכנות רבות עם עוד משפחות רבות ממצרים והיתה במעברה בצפון שלוש־ארבע שנים כמו הרבה משפחות אחרות, אבל הבן הבכור של משפחה זו בחור טוב, מצויין, היה ציוני גם במצרים. עלה לארץ שתי שנים לפני מבצע סיני, שירת בצה"ל. נפל במלחמה. זמן רב לא ידענו, שהוא בן המשפחה הזאת (הוא שינה שמו לשם עברי) ורק לפני שלושה חדשים בערך נגלה ונודע לנו שהוא בנם. לפי החוק מגיעות להורים כאלה זכויות מסויימות. הממשלה ראתה חובה לעצמה לדאוג קצת לילדים היתומים ולאלמנה לכל הפחות נתנה להם דירה מתאימה להם לפי מספרם ולפי צרכם.

זוהי “הפרוטקציה”. עתה מובן הדבר לכם? האם לא צודקת הממשלה?

– בסדר, בסדר, שיין, שיין סליחה.

– שלום.

– שלום שלום.

“בני עליה”

באמת אמרו, בני אדם בלא לשון משותפת ביניהם, משולים להרים שגיאיות עמוקים מפרידים ביניהם. ברם, כשם שהגשר מחבר הר אל הר, כן הלשון המשותפת מחברת בני אדם אל בני אדם, והמשפחה “המצרית” החדשה מבשרה חזתה כזאת וכזאת.

השכנים, דרי הקומה התחתונה, למשל, שכולם היו יוצאי ארצות אירופה ולא שמעו כלל לשון ערבית, לא מצאו מסילה ואף לא שביל צר, ללבם של בני המשפחה שלמעלה. הם ראום רק מן העין ולחוץ אך לא מן העין ופנימה, אל הלב. בעינם ראו שכל בני המשפחה הזאת כמעט, יפי־תואר הם וחוט של חן משוך עליהם; אפילו הסבתא, שודאי עברה גיל השבעים, צורתה נאה, קומתה זקופה קמטי־זקנה מועטים ודקים בפניה; עיניה פקוחות ואזניה קשובות וכל עצמה כבת ששים; ובתה, אם הבנים, גווה מלא, לא יתר על המדה, גון־פניה כהה קצת, קלסתר פניה נאה, מבטי עיניה ערים, חדים, דיבורה שקט והליכותיה מתונות, וכל שכן דמותה של הבת הבכירה ללה שהיתה הדורה להלל: פניה עגולים, מאירים, עיני תכלת לה ופס דק כהה טבעי בעפעפיה ובריסיה כאילו יצאו זה עתה מקרן הפּוך; קומתה בינונית,חסונה, וכל עצמה יצוקת חן.

גם שאר הקטנות והקטנים נחמדים למראה.

כל אלה ראו בעיניהם, אבל לא יכלו לדעת ולהכיר דבר וחצי דבר מעניניה ומהליכותיה של המשפחה, לא מעברה ולא מהווה, לא מעצבונה ולא מנחמתה, כי נעדרה מפיהם הלשון המשותפת המקרבת לבבות.

לכך ראו ולכן תמהו, שאין נראים בחורים או מחזרים אחר בחורה יפהפיה כזו, שכן אין יוצא ואין בא בכלל אצלם, זולתי אותו אדם שתקן־צנוע, החבוש תרבוש, שפוקד אותם יום יום ברוב או במעט כאחד שמש או קרוב משפחה. וכן ראו בשבועות הראשונים לבוא המשפחה החדשה, אשר סר אליהם פעם או פעמיים איש זקן כמעט ועמו בחור, שאין מראהו מושך לב, שהו שעה קלה והלכו וכן כמה וכמה דברים ראו פשוטים ולא פשוטים, רגילים ולא רגילים – ראו ולא ידעו, שמעו ולא הבינו, לא קלטו דבר של ממש ולא פלטו דבר של ממש. אלא, מסתמא, העלו בפיהם קצת דברי רכילות לשם רכילות בעלמא.

ואילו לאחר שבועיים ראשונים לבואם למעונם החדש נתודעו למשפחת שכנים אחרים, שגרו מכבר במקום, מעבר לארבע סימטאות, סמוך לשפת הים והילדים משתי המשפחות, הקטנים והקטנות כאחד, שהתודעו בבית הספר, התקרבו ביניהם, תוך כדי משחקיהם, גם מחוץ לבית הספר גם ביקרו בעתות ערביים הילדים “החדשים” בני בית אל חילו, בבית ילדי המשפחה הותיקה משפחת עטר.

באחד הימים כשבאו הקטנים עם ערוב היום לביתם לאחר הביקור הראשון בבית עטר סחו הקטנים לתומם אשר ראו שם, בפה מלה ומלב מלא:

יש להם שם שולחן גדול. כסאות, שמונה, יפים. גם ספות, שתים. עגולות,“ככה”, יפות הרבה. גם מראה גדולה. גדולה הרבה. כמה חדרים?

– שלושה, ארבעה. לא כל כך גדולים. אין להם גג כמו אצלנו…

– מי הגדולים בבית?

– יש. יש אב, לא זקן הרבה, ככה, איש בעל זקן, מעשן נרגילה. אין להם סבתא. האמא שלהם גבוהה כמו סבתא שלנו, אבל יש להם בת, בחורה, כמו ללה. סמירה, אומרים לה בעברית: (זמירה) היא קמחיה (שחרחורת קצת) אבל – מתוקה הרבה – אין כמוה.

– והילדים?

– שנים כמונו, בגילנו, ואחת קטנה כמו בת שמונה, אולי עשר אמרו: יש להם בן גדול שני, בצבא.

בדבר הקטנים עסקה סבתא בקיפול כביסה ואמא תפרה משהו; ללה החזיקה ספר צרפתי בידה ודוד מורדוך ישב כדרכו, מביט מולו מבטים בוהים ומקשיב רב קשב…

אמרה אמא בקול שקט, מתון: אין ספק אנשים אלה, בית עטר נמצאים כאן מזמן, משנים מספר. אחרי זמן מה גם לנו יהיה שולחן וכסאו וספות. אני מבטיחה לכם – הלא תאמינו לי?

טבען (בודאי, מדרך הטבע) אנו בטוחים…

– ואבא שלכם, האל רחמהו, יתפלל בעדכם. עתה, אביכם הוא אבי כל הברואים כולם. הוא הכל יכול. אני בטוחה שהוא יפצה אתכם מיכלתו העצומה פיצוי גדול, תחת קחתו מכם את אביכם, האל ירחמהו, ואת אחיכם הגדול, תפארת משפחתנו, והאלהים יודע אשר יעשה ויצדק בכל אשר יעשה.

– שלום לפיך, חנה יקרה, הפליט דוד מורדוך בהתרגשותו כי רבה.

ולאחר שביקרו ילדי בית עטר בבית אל חילו, כשבאו לביתם סחו אשר ראו: אין להם שם כלום. זולתי מחצלות ומצעים. כמו עניים ממש. ואת נשי הבית תיארו כפי ראיית ילדים ישרה – בהירה.

בו בשבוע, השבוע השלישי לבואם במעון החדש, הופיעו לעת ערביים בני־בית־עטר: האב, האם, הבת והקטנים “לבקר” בבית אל־חילו ובידם מתת־ברכה כנהוג: ביצים, סוכר, עוגיות, מגדנות. פתחו בברכה: מבורך עליכם מבורך עליהם! והוסיפו מאוצר לשונם הרבה שלומות ואיחולים טובים.

קבלתם בעלת הבית סית חנה, בברכת “ברוך הבא” ואמרה: התכבדו, שבו, אכן השרפרפים שלנו קטנים, נמוכים, אבל הם חזקים ועומדים על תפקידם בנאמנות, אמנם אין להם משען אבל לעת הצורך אנו מסמיכים אותם אל הקיר ואפשר להשען עליהם באופן עראי… הנה, נסדר מיד את המושב ואשר יחסר לנו מנועם הישיבה נמלא כפליים מנועם חברתכם מטוב לבכם ומאור פניכם.

בין רגע סידרו בזריזות הילדים המושב לאורחים: השרפרפים ליד הקיר ולמולם במחצלות בעלת הבית; הקטנים – רחוקים מהמושב. הבחורות ללה וסמירה נטו יחד הצידה וישבו על חבילת מצעות.

פתחה האורחת, סית חיסנה, ואמרה: חייבים אנו להודות לקטנים, לילדיכם ולילדינו, שעל ידם ידענו ממציאות שכנים יקרים כמוכם, אלמלי הם מי יודע כמה זמן היה עובר עוד עד היפגשנו, אף על פי שביתנו אינו רחוק מכאן אלא חמישה־שבעה רגעים. רק שלוש־ארבע סמטאות מפרידות בינינו. והאמינו לנו, כשראינו את ילדיכם (שם אללה עליהם) ראייה קלה, חיבבנום וקרבנום ורצינו להכיר הוריהם. ואכן – בלי מוג’אמלה (חנופה) הנה מצאנו יותר משדימינו והיו ברוכים הבאים בשכונתנו.

השיבה אם־ללה אמריה: אללה יברך אתכם. כיבדתונו, שמחתונו בבואכן ורוממתונו באמריכם. לב־אדם יוכר בפועלו. ואתם כי הואלתם ובאתם אלינו מטוב רצונכם, בלא חישובים ושיקולים – גלה גיליתם לנו טוב לבכם וטיב כוונתכם, כי אמנם עדיין כזרים ונבוכים אנו במקומנו החדש, אם כי, השבח אל, בתוך עמנו בארצנו אנו יושבים, אלא כאמור המשל: “אל גריבּ אהבּל ולו אני פציח” (הר מטומטם אף אם הוא פיקח). והנה אתם הראשונים. שהואלתם להרחיב לבנו, לשמחנו בבואכם ולזכותנו בידידותכם.

והוסיפה שפעת ברכות ואיחולים טובים ושיבחה תוך כדי כך את חמודות פניה של סמירה, שכדברי הילדים “מתוקה היא כדבש”.

בינתיים הגיש דוד מורדוך קהוה ומתיקה. אז הסב דברו אבי המשפחה, אבו חיים, על אשר עבר על ראשם אז, בצאתם בסתר בחצות בלילה מדמשק וכל אשר קרה אותם בדרך מן הסכנות, האימים והזוועות בישימון מדבר בדרך ההיא (“שנה אחת אחרי מלחמת השחרור שלנו”, עד הגיענו הלום “כמעט יחפים וחצי ערומים”) ומשארכו הדברים מדי בפיו, העבירה אשתו, חיסנה, חוט השיחה אל פיה. וכל שהיתה מספרת על סבלם, מצוקתם ועניים בהיותם במעברה (למעלה משלש שנים) היתה מכוונת להקל על לב משפחת אל חילו, שנתונים במצוק ובמחסור. וכך אמרה במהלך שיחה: האמיני לי, סית חנה, אני שהייתי גברת בביתי לא עשירה, אבל מבסוטה (אמידה) ממש, והיתה תמיד כובסת קבועה אצלי ונערה משרתת כל היום בביתי – הייתי הולכת במשך יותר משנתיים, עובדת ומכבסת בחיפה בבתים זרים כדי לספק כל הדרוש לילדים, אכן לא פעם בכיתי בסתר, אבל גם בלעתי דמעותי בסתר. אבל השבח לאל, עם הזמן ועם הסבלנות באו לאט לאט גם הפרג' (הישע) והכיר (ההרווחה).

עכשיו היו האורחים מצפים לשמוע מפי בעלת הבית ארוכות ומפורטות מאשר עבר עליהם עד בואם הלום.

פתחה בעלת הבית ואמרה: היטבת, אחותי, להשמיעני דברי יוצאים מן הלב ומסעדים הלב כשקוי נעים. אמנם גם אני וגם ללה בתי עשינו ועמלנו כזאת וכזאת, אני הלכתי לעבוד ולכבס בבתי זרים וללה דאגה כל הימים מבוקר עד ערב עם הקטנים. הסתפקנו במועט אשר קצב לנו האל וגם עתה כבר מצאתי משפחה טובה, אשכנזים, אכבס אצלם ואעבוד יום יום עד הצהרים. ללה עדיין מחפשת מקום עבודה מתאים לה. לא קל לה למצא, באשר לא תדע עברית אלא מעט. אכן טוב לנו עתה כי מצאנו אנשים דורשים טוב ורעוּת לנו כמוכם, ובטוחים שתסייעו בידנו ככל שיעלה בידכם.

ועל אודות עברם במצרים וכל הקורות אותם בטלטוליהם וסבלותיהם במעברות וכן על דבר זכותם בדירה המרווחה הזו – סיפרה רק, שהילדים הצטננו כל חורף במעברה וחלו מחלות קשות, כי הגשמים חדרו בצריפים שלנו ונקוו לשלוליות בתוך הצריף, אז, בחמלת אללה עלינו, סר אלינו שליח מהג’מעיה (הסוכנות) ודיבר טובות עלינו וארך הענין חדשיים וחצי בערך עד שהעבירונו – השבח לאל – למעון הזה.

וכיון שהיא קיצרה בדבריה ולא הזכירה דברים מפורטים כפי שהיו מצפים, לשמוע מפיה, נמנעו גם הם להכביד על השכנים החדשים בדברים, על אף רצונם.

ועם עוברם לשיחה בעניני היום – היו שתי הבחורות היושבות מן הצד, סמוכות זו לזו, מקשיבות זו לזו, משוחחות ומצטחקות כמו הו חברות־ידידות משכבר הימים.

בערפל

עם צאתם את הבית בחזרה לביתם אמרה אם סמירה לבתה: סית חנה זו, אשה טובה, נעימה, יש לה איזה “היבי” (הדרת כבוד), אולי היא בת “גדולים” (נכבדים, עשירים) אבל היא ענוה, ראית כמה פעמים התכופפה לתקן לי את הנרגילה, איך כיבדתני כפעם בפעם במה שהוא, ואיך הקשיבה לשיחי כאילו שומעת לקח חשוב ממני ובאמת היא המדברת בבינה ובטעם, גם הזקנה, אמה, נבונה, שואלת ומשיבה כראוי.

אמרה זמירה: הראית את התנהגו הילדים? אמם אינה מרימה קולה עליהם, היא מדברת אליהם בקול שקט – והם נחפזים ועושים רצונה.

אמרה האם: בכלל היא מדברת כאילו שוקלת דבריה; בעצם לא סיפרה לנו מאומה משם מקהיר, לא מן הקורות אותם שם ולא פה. לא הזכירה כלל זכר בעלה, לא בחייו ולא במותו. ומי זה האיש “עַם¹ מורדוך” מה הוא להם ומה מעשהו פה? “נראה עליהם” כמו דבר מה, דבר־סוד עמם, ואולי לא סוד אבל אולי ענין שידאיב לבם.

אמרה הבת: ללה גם כן מקצרת דבריה על עצמה. כמה היא יפה! אהבתיה. ו“סחבנו” דיבורים ומעשיות, הרבה צחקנו. וכששאלתיה אם היה לה איזה בחור במעברה, או אולי היא מאורסת – אמרה לא. ולא הוסיפה דבר. סיפרתי לה שאני ארוסה כבר פעם שניה מזה חצי שנה ומעלה, והבחור שלי “מצויין” ושהוא “יקה” (היא לא ידעה מה זה) לא שאלתני דבר, גם כשספרתי לה שאנו מתחתנים בסוף הקיץ הזה – אמרה: “יהא לך בטובה ובאושר” – ולא יספה. וכשדברנו על עבודה בשבילה ובשביל אמה – אמרתי לה שאני אתאמץ ואולי אמצא לה עבודה בבית חרושת, שאני עבדתי מקודם שם, אז שאלתני כמו בפחד: יש שם הרבה בחורים? אמרתי לה, שאין אף אחד, זה בית חרושת לשמלות של ילדות, יש שם כעשרים בנות, אמרה. זה טוב הלואי יימצא מקום לי.

אמרתי לה, דרך צחוק קצת: מה? כלומר את מפחדת מבחורים?

אמרה: לא, לא מפחדת, אבל איני אוהבת…

כיוון ששתקה, לא רציתי להציק לה בדיבור.

– טוב עשית – אמרה אמה – זה היום הראשון שהכרנו אותם. אמת מפגישה ראשונה אהבנו אותם, אבל אין להכיר בני אדם, לא משיחה אחת אפילו לא על פי ידידות ממושכה; איך אומר המשל? “עשרתו מ־ערפתו אלה אדה ג’וורתו” (התרועעת עמו – לא ידעתו אלא אם היית שכנו). יעברו ימים נתבקר ונתרועע כשכנים קרובים אפשר נכירם יותר ונדע מענייניהם.

– ואמנם כל שעברו הימים קטן המרחק בין שני השכנים הרחוקים: כיוון שמשפחת עטר, שהיתה ותיקה בעיר, עשתה כל אשר ביכולתה למצוא למשפחה אל חילו בסיס קיום כל שהוא (ללה נתקבלה בשכר טוב באותו בית־חרושת קטן, ואמה – בבית אחר בתנאים טובים; והקטנים והקטנות סודרו בבית הספר על ידי מאמציו של אבי משפחת עטר), מתוך כך חזקה הידידות וגברה החיבה בין שתי המשפחות.

בערבי הקיץ היו לרוב שתי המשפחות מצויות תכופות יחדיו על הגג הגדול בבית אל חילו או לעתים, על שפת הים סמוך לבית של עטר, ובעתות פגרא ובימי שבת ומוצאי שבת עלה גם קול שירה וזמרה ממושב המשפחות (זמירה מטיבה לשיר שירה ערבית ואחיה – פורט כראוי על ה“עוד”). ויש, אפוא, ונשבה בבית אל חילו רוח שמחה וצהלה, שזה שנים רבות כמו פסחה עליהם ורחקה מהם והלאה.

עם זאת בעצם ימי ההתקרבות בין שתי המשפחות, עדיין לא הורם אותו פרגוד דק שהיה פרוש על חיי משפחת אל חילו. עדיין לא ידעו בית עטר דבר לאשורו מה פשר התחמקותה של ללה מהימצא בחברת בחורים, מדוע אין היא נוהגת כדרך כל בחורה. אם יש ונקלעת עם זמירה פה או שם, בחברה שמצויים בה בחורים – עם שמבחינה היא ורואה ברור, שעיני הבחורים צוהלות לקראתה –ממעטת היא להשתתף בשיחה, ומוצאת סיבה ונימוק לעזוב את החברה. ועדיין ראו בית עטר גם את עַם מורדוך, כמצורף במשפחה כמות שהוא, בלא שידעו מי הוא ולמה הוא?

באחד הימים ההם אסרו חג שבועות היה כשישבו שתי המשפחות בערב בחדר הגדול בבית אל חילו ועם מורדוך ישב על שרפרף לצד המושב כדרכו, מחריש מרוכן־ראש, מוכן ומזומן לקום למלא שליחות שהיא, אם קטנה אם גדולה, כשעיניו צמודות אל אם־ללה, כמו מצפה לדבר מפיה, כמשפטו כל הימים או צופה לאור פניה, או הוזה מה (מי יודע מה?) ורק בהשמיע אם ללה דברה מיד מביע הוא הסכמתו: “כן, באלוהים… זהו… כפי שהיא אומרת…” – כך גם הפעם הביע דעתו פעם ופעמים: זהו בדיוק… בלי ספק זהו…

ובהתגלגל השיחה במושב על מבצע סיני, על תבוסת הצבא המצרי ועל מנוסתם ועל חרפתם וכו' וכו' ועל עלילות הגבורה המופלאה של צבא ישראל, ש“הפתיעו את העולם כולו” ועוד ועוד – פלט לפתע עם מורדוך בקול קצת גבוה מדרכו: זהו! לאם ללה שבע ידות על כל אם. למה? (שאל בעצמו והשיב בעצמו בחטיפה): כי היא אם “הטליעה” (החלוץ) המתנדב.

– חדל, מורדוך, אמרה אם ללה בקול מתון, שב במנוחה תחתיך. המסובים לא הבינו דבר.

ואם ללה בעצמה הסבה את השיחה למראה העצום והנהדר שראו ביום התעופה…

לאחר ימים מספר, כשהזמינה זמירה את ללה לנשף שייערך בבית זוג צעיר חדש ממכריהם – מאנה ללה להשתתף, אז אמרה לה זמירה: תסלחי לי, לא אני מזמינה אותך, אלא הידידים ביקשוני להזמינך משמם. אני לא יודעת מה להגיד להם? הם אומרים: מה זה? בחורה יפה כזו, האם היא “חרים”? כמו ערביה? אם זה דבר סוד – אני לא מבקשת שתספרי לי, אבל הגידי לי תירוץ בשביל האנשים…

השיבה לה: אני כפרתך, סמירה, המציאי אַת איזה תירוץ לאנשים, אבל לך אספר פעם הכל.

כיוון שכך היתה תשובתה, גם דוחה וגם מקרבת, נתרצתה לה וגם הרגיעתה לאמור: אל יהיה בליבך עלי, אני יכולה להבין… אעשה כרצונך – ואמצא תירוץ מתאים.

אחר הדברים האלה קרה שאם ללה חלתה מחלה קלה בעיצומו של הקיץ, ושכבה במטה. ביום הרביעי לשכבה סרה אם סמירה לעת בוקר מאוחרה, אליה לדעת משלומה. בהיכנסה ראתה את עם־מורדוך עושה כה וכה בבית ואמר לה, שאם ללה הלכה זה עתה לעבודה כי הרגישה עצמה קצת יותר טוב.

אמרה אם סמירה מתוך צער: למה מיהרה כל כך לילך לעבודה טרם תתחזק לגמרי? והוסיפה לשון תרעומת: מדוע לא עצרת אתה בעדה? תסלח לי שאני מתלוננת עליך, אבל אתה הקשיש בבית הזה ולך זכות העצה…

– אני, בחיי ובחייך אמרתי לה, ביקשתי ממנה שתנוח עוד יום, אבל אני לא אתנגד לרצונה, לא, לעולם.

– ואיך ללה? רצוני: האם היא באמת שבעת רצון מעבודתה?

– כן, כפי שאני שומע… שבעת רצון.

– אבל אשאלך “ברבק” (בשם אלהיך) דבר… (הנה אנו מדברים בינינו לבין עצמנו): אנו כולנו שרויים עגומים ותמהים הרבה מראות את ללה, בחורה יפה וזוהרת, מתוקה כדבש וטובה כלחם הטוב, בודדה לנפשה, מתחמקת ומתרחקת כל הימים מחברת בחורים, ופליאה בעינינו – למה זה? על מה זה? מה גורם להתנהגות זו?

– אכן, אכן, השיב עם מורדוך ברוב עצב – יכאב לב כל אדם על כך, החריש ולא הוסיף דבר.

– ומי יוכל להודיע לנו מה פשר צרה זו? מי?

– אולי תשאלי כבודך את אם־ללה, אולי כדאי…

– בחיי חיי הייתי מוכנה לתת כל מה שביכלתי כדי לדעת פשר דבר, כדי לעזור, להקל אם אפשר, אבל לשאול אותה אני נמנעת, שמא אגע בלא דעת באיזה פצע נסתר… באיזה סוד…

– לא… לא… לא סוד רק עצבון, עלבון מכאוב..

– אם כך, אם אין כאן סוד, הלא תואיל אתה להגיד לי – ביני לבינך – בקיצור רק שורש דבר… קיצור שבקיצור.

– אבל אם היא, אם ללה, לא גילתה לך (אף על פי שאת ידידה טובה לה והיא אוהבת אותך – אני ידוע –) ה“מתאים” ונאה בעיניך שאני אגלה?

– אני נשבעת לך באלהים ובתורה הקדושה שללה בעצמה אמרה לפני ימים מספר לסמרה: אני אספר לך הכל, אלא שאנו סוברים שלא נאה לנו, שניראה סקרנים וטרדנים. אבל אתה – כפי שאנו רואים – ידיד נאמן אתה להם ורצוי אתה עליהם, אתה יכול להועיל לתיקון המצב, הן רצוננו לשנות את מצבה של ללה ועלינו לדעת איך? במה? מתי?

– אם כפי שא נשבעת שללה אמרה שמוכנה לספר אני סובר… כן… אני יכול אולי להועיל לתקן…

זהו, זהו, עם מורדוך.

– כמו שאמרנו סית חיסנה, רק דברים בקיצורם, אני לא צריך לספר כל אשר עבר עליהם. הנה אספר. כך היה מה שהיה: בעלה של חנה, נסים אל חילו, האל ירחמהו נפטר כבן חמשים, כך בקירוב. בימי הבחרות היינו שנינו ידידים כאחים (לא, זה לא חשוב עתה). הוא היה סוחר בדים, בעל חנות טובה למדי. לא היה בעל כסף אבל היה אמיד לגמרי. אולם הוא נהג בחייו, בביתו, כעשיר ביד ארוכה, ארוכה מאד, הילדים דמו אז לילדי פּחוֹת או שרים, לחנה לא חסר מאומה. אמת. הוא אהב אותה אהבה גדולה, דייני אם אגיד לך – אבל לא, לא צריך, לא ארצה להאריך – חנה היתה עדוייה בעדי עדיים, זהב ופנינים והיא היתה יפה, יפה מאד, את רואה עכשיו את ללה – היא אמה, היתה יפה ממנה, יופי מסוג אחר, אבל – די, לא אמשיך בלשוני – רק בקיצור. איפה עמדתי? כן, הוא נהג כעשיר, אבל אחר פטירתו נגלה שהשתרע הרבה מחוץ למצעו. אז הופיעו בעלי־חוב, שטרות, סכומים גדולים, חשבונות לא מסודרים. ואחר ימי שנת האבל המרים, באו ימים מרים שבעתיים, מעליבים, משפילים: מכרו החנות, מכרו תכשיטים, רהיטים, שטיחים – כי חנה לא יכלה לרדת כל כך ודאגה לילדים ככל שיכלה, אבל תוך שנתיים־שלש כבר לא נשאר עוד מה למכור – ונשארה בידים ריקות, בעינים מלאות דמעות ובית מלא: תשע נפשות, הבן הגדול כבן שש עשרה והקטנה בת חמש והחמות – אם בעלה.

– תסלח בטובך, מי הוא, איהו הבן הגדול שהזכרת?

– לאט לך, סית חיסנה, על כך אסיח לך לאחר מכן, אני… אני… בכל אלה מדבר אני מבתרי לבי… אם אזוח מקו דיבורי – אני חושש: אני אתעה, אתבלבל אני כבר לא יודע איפה הפסקתי.

– אמרת על מצוקת המשפחה בת תשע הנפשות –

– כן, בימים ההם, בימי המצוקה והדאבה, כשהפך גם סל הלחם על פיהו ויש שהילדים רעבו, דברים כמשמעם, וסית חנה היקרה היתה מושפלה ושבורת לב, היה נכנס ויוצא בביתה לעתים אחד אדם “כבד־דם” (לא אהוד) מאיר מוואס שמו, הוא נמצא עתה גם כן פה. והוא הראה לה לחנה ידידות והיה מלוה לה לעתים סכומים קטנים וגם קצת גדולים. כשנערמו לסכום גדול מכרה חנה שני עדיים אחרונים שלה, מזכרות יקרות מבעלה, ושילמה לו כל החוב.

אבל הוא אמר לה: אנא, סית חנה, מה עשית לי? מה רבה הבושה תעטי עלי, כי נחפזת ומכרת את העדיים האחרונים שלך? ואני מוכן לתת לך עוד עשרות ועשרות לירות זהב להקל עליך ועל ילדיך.

אמרה לו: אודה מקרב לב, אבל לא אקח דבר ממך, כי לא תהיה לי כל יכולת לשלם לך אף פרוטה.

אמר לה: וכי אני מבקש, שתחזירי לי?

אמרה לו: אם כן, איזו מחשבות אתה דוגר שם בראשך? התדמה כי בעניי ובדחקי אמכור כבודי בעד כסף? אני אלך לעבוד, בבתי זרים אכבס ואשטוף רצפות וכל מלאכה שהיא, בכבוד, בזיעה; גם את ילדי אשלח לעבוד לפי המתאים לגילם; ולכן אם יש לך מחשבות לא נקיות בראשך עקור אותן משורשן – ועזבני לנפשי. ככה אמרה לו. אני שמעתי בעצמי.

אמר לה: אני כפרתך, סית חנה אין לי כל מחשבות עליך אבל אמנם יש לי מחשבות על בתך ללה עם בני, מוסה.

תמהה ואמרה: ללה? הלא עודנה קטנה, בת שלש עשרה, ובנך גם כן נער.

בן שש עשרה – אמר – אבל אני יכול לחכות ארבע, חמש שנים, וזו מחשבתי. כל העולם נותנים מדן (מוהר) בשביל הבנים אני מוכן לתת מוהר בשביל בתך, אני נכון לתת עד חמש מאות עוסמלי (לירות זהב תורכיות) ולהקלתך ולהקלתי אני אתן לך מדי חודש בחודשו שלש, או ארבע לירות, זה יספיק לקיום המשפחה כפי הצורך.

חייכה סית חנה ואמרה לו: נניח רגע ש“העיסה” הזו ראויה לאפיה ואתה ואני נוכל לאכל ממנה, אבל מה יהיה, אם אחרי חמש שנים ללה תאמר אי אפשר לעולם בחתן זה – אז מה? קברת כל ממונך – וחסל?

אמר לה: תני דעתך סית חנה: ראשית, איני חושש שללה תאמר כך, כי מה חסר לבני? הוא לא בעל מום ולא חסר דעת, בחור הוא ככל הבחורים. ואם, האל לא יגזור, היא תמאן ותשכח כל אשר עשיתי והטיבותי לכם – אז ישאר הסכום בתור חוב ואת תחזירי לי במהלך הימים קמעה קמעה וגם ילדיך יגדלו ויעבדו ויחזירו לי ככל שיוכלו. אני לא אגוש ולא אציק. אני ארשום כל סכום בפנקסי ואת בפנקסך. אני משליך ביד הגורל חמש מאות, או תביאנה לי סוף סוף את ללה או תחזורנה אלי במהלך השנים, אפילו תוך עשרים שנה?

הוא ביקש ממנה לכתוב התנאים על נייר ולחתום היא והוא – אבל סית חנה לא הסכימה. ככה דיברו ביניהם כמה פעמים, סית חנה היתה מלגלגת על חלומו והוא היה מסביר וממתיק לה פתרונו.

אבל “פעלן” (בפועל) היא קבלה ממנו כל חודש סכום מסויים לפעמים גם סכום קצת גדול. משל לצמא צמאון גדול, שמגישים לפיו משקה, אף על פי שיודע הוא שהמשקה משכר וגם מסכן הוא שותה בעל כרחו, כי גדול צמאונו.

– אללה ירבה טובך – אמרה סית חיסנה – ויחונן פיך, כי אתה מטיב לספר ואתה מאיר עיני בדבריך אבל, סלח נא, עם מורדוך, ואמור נא באלהים, האם לא היו הורים, אחים, או קרובים, לסית חנה לעמוד לה ברוב או במעט בעת צרתה? האם היתה בודדה ועזובה לנפשה?

– כן, צדקת, הטבת כי שאלתיני זאת. אני מחששי פן אאריך בדברי הסחתי דעתי ממשפחתה. וזה ענין נחוץ, באמת, סית חנה היא בת חכם חשוב, מכובד מאד. שרשו לא היה מקהיר. הוא בא בבחרותו לקהיר מתורכיה, מאיסטנבול. הכל אמרו עליו שהיה בעל תורה ובעל מדות מהוללות. אבל לא היה לו ממון. לא היה מקבל מתנות וכאלה “מתות יד” כמו חכמים אחרים, היה נראה אציל, גבור, נאה. הוא אהב מאד את חנה (היו לו בן אחד ושתי בנות), חנה היתה הגדולה. עליה נכרת אצילותו של אביה. הוא עזר לה גם כן במעט שיכול בימי מצוקתה. ואפשר שהצער והיגון שהעיקו בלבו על גורלה של חנה – קרבו את מותו. הוא נפטר שלש שנים אחרי בעלה של חנה. זהו ענין משפחה. עכשיו – איך אני ממשיך דברי? איפה הפסקתיני?

– שהיתה מקבלת בכל זאת סכומים מאותו איש –

– כן, אבל כשהגיע החוב, לאחר שלש או ארבע שנים, למאתיים לירה זהב – החליטה חנה שתפסיק לקבל ממנו ותלך לעבוד בעצמה בבתי גדולים, במקומות מרוחקים, שלא הכירוה, ועשתה כך. כשאני אומר לך מלים אלו, שהלכה ועבדה בבתי זרים – זה כמו שיהלמו בפטיש על ראשי, או כמו שירקו בבוז על פני, היא האצילה, האצילות בעצמה, החן המתוק, השכל והבינה הטובה – כל זה כמו הושלך ארצה. ואז ללה היתה כבר כבת שש עשרה – שבע עשרה וגם היא הלכה לעבוד בבית גביר אחד גדול אבו ג’מיל שומלה. אבל כנראה, מרוב צער ויגון נפלה למשכב חנה בעצמה וחלתה מחלה קשה – כמה חדשים – והאיש מוואס הזיל ממון רב בלא מעצור. הוא שלחה אצל רופאים גדולים בבית־חולים ואחר כך בבית הבראה בחילוואן. וגם הילדים חלו כפעם בפעם וגם הוצאותיהם קבל האיש עליו. והחוב גאה ועלה “כחמיר” (כשאוֹר). אז, דומני, הגיע כבר למעלה מארבע מאות לירה זהב.

– הגד נא לי בחייך, עם מורדוך, והבחור הזה של, מה שמו, מוואס, איך הוא מה מינו? המכוער? היפה. הטיפש או נבון?

– לא יפה ולא כעור, לא גבוה ולא נמוך – כך: “שקפה” (חתיכה) ללא תואר ולא חן לו.

– אמרת שהוא, מוואס זה נמצא כאן – איהו? אתה רואה אותו? וסית חנה וללה רואים אותו?

– הוא סר הנה לפעמים, פעם בשבועיים או שלשה, פעמים לבדו פעמים עם בנו, יושב שעה קלה והולך.

– ואיך המצב עתה? העוד קיים אותו “הסכם” או “עיסה”, כפי שאמרה סית חנה. והעיקר, “עיקר העיקרים”, מה אומרת עתה ללה בעצמה. היא בחורה כל כך יפה, הלא יכולה למצא בחור, מחר מחרתיים, שישלם – כמו שתיית כוס מים – החוב הזה לאיש בעל החוב והיא חפשייה, פטורה ובת־חורין…

– כן, “ישלם פיך” (שלום לפיך) היטבת כי שאלת בבת אחת כל אלו השאלות ואני תקותי, שלא אשכח ואענה לך על כל אחת מהן: אותו “הסכם” קיים, לדאבת לבנו, עד היום. אכן, כשהגיע הסכום, כפי שאני זכור, קצת למעלה מחמש מאות וחמישים, “עוסמלה” – חדלה סית חנה לקבל ממנו דבר ונשבעה בתורה הקדושה שלא תקח עוד ממנו אף פרוטה וזאת גם מחמת שללה גדלה בינתיים ומלאו לה חמש עשרה או שש עשרה שנה והיתה כבר – נראית, (מה שא אללה ברצון האל) – יפה וזוהרה ועבדה אז בביתו של אותו גביר גדול ונקרע לב האם איך תמסור את בתה, פנינה כזו, בידי בחור גולם כזה! אז אמרה סית חנה בלבה שתשתדל למצוא בחור עשיר, שיקח את ללה וישלם את החוב למוואס וחסל. ואף על פי שהיה כבד וקשה עליה, שהיא תהיה כפויית טובה ותשכח כל הטובה והחסד שעשה עמה האיש מוואס בכל ימי מצוקתה – אבל אמרה – המותר ונכון שתמכור את בתה במחיר חמש מאות וחמשים לירה?

אבל כשסחה סית חנה לללה כל שיש בדעתה לעשות למענה, לא הסכימה ללה ולא אבתה שתכזיב לגמרי את תקוות מאיר מוואס. אז שאלתה אמה: כלום נוטה לבך קצת לבחור כזה, למוסה? אמרה: לא, לבי אינו נוטה כלל אליו, אבל עדיין איני רוצה שתקטעי כל החוטים אתו. עדיין מרגישה אני בכל חושי שעלי לחכות עוד זמן מה. והאם, שבעצמה היתה מהססת איכה תשלם רעה תחת טובה והיתה נבוכה מה יהא גורל בתה – והיתה “חיירנה” (אובדת עצות) מדברי בתה שהיו סתומים ולא סתומים, מקובלים על הדעת ולא מקובלים – חשבה שתמתין מעט לראות אשר יעשה הזמן. ואילו הזמן לפתע – הסעיר מהלכו: באותם הימים החלו לפתע ימי הרעה בקהיר. תוך שבוע ימים באה עלינו גזרת הגירוש כסופת סער. כלום את יודעת, את יכולה לשער מה היתה לנו? יהודים רבים לאלפים נעקרו ממקומם ונזרקו לכל עבר, מהם נרצחו במהומות, מהם העשירים, יצאו לאלפים לחוץ לארץ, מהם נסו מחופשים תוך סכנות מות. גם אנו, המשפחה ואני עמם, יצאנו בחשכת לילה מחופשים והיינו כמה פעמים נתונים בסכנות נוראות והגענו לקפריסין – משם הגענו הנה.

את האיש מאיר מוואס לא ראינו אז בימי המהומה. אבל לאחר שנתיים שהיינו פה, בישראל, במעברה סמוך לחיפה, הופיע פתאם, וסיפר שהצליח על ידי מתן שוחד גודל לברוח עם משפחתו לאיטליה, שהה שם יותר משנתיים ובא לישראל. הוא חיפש את המשפחה כחדשיים ימים ומצאה סוף סוף במעברה בחיפה. אז היתה עובדת, לעצבוננו, סית חנה בבתי אנשים בחיפה. הוא הציע לה מיד שוב כסף – ומאנה לקבל בהחלט. וכשעברנו הנה, לבית הזה, יש ובא לבקר לשעה קלה, לפעמים לבדו או עם בנו, ושוב שואל: שמא, סית חנה, נתחדש דבר אצלך? ומה שלום ללה? ויש שהוא מכביד בדיבורו לאמר: מתי אזכה סוף סוף לדיבור ברור לכאן או לכאן, לטוב או לרע – האל לא יגזור…

וכפי שאמרתי לכבודך, הדאבה היא, שעדיין תמוהה וסתומה דעתה של ללה, שאינה רוצה עדיין לגזור הקרע עד הסוף, זהו המפליא והמדאיג אותנו.

הנה הארכתי שיחי, אבל, אדמה, סיפרתי אשר ניתן לספר. עתה דיי, האל יראה (הישועה) עלינו לטובה.

הזילה סית חיסנה ברכות ותודות על ראש עם מורדוך ויצאה את הבית כנושאת עמה שלל רב.

חלחלה

שבועות מספר לאחר מכן עדיין היו בני משפחת עטר מטכסים עצות מה יעשו והיאך יעשו לנתק כבלי הכישוף, כביכול, מעל ללה – ותצא לעולם חופשיה ועליזה כפי שמגיע לה לפי טיבה ויופיה. כפעם בפעם היה מעלה מי שהוא מבני המשפחה או מידידיהם הקרובים פתרון חדש או הצעת שידוך עם בחור אמיד פלוני או אלמוני – ורבו הדיונים.

באחד הימים ההם, בבוא ללה מעבודתה לעת ערביים סחה לאמה שבמקרה ובעקיפין נודע לה שג’מיל שומלה, בן הגביר הגדול מקהיר, שעבדה בשעתה בביתם, נמצא עתה בישראל והוא מנהל בנק. היא יודעת איפה הבנק בתל־אביב. היא רוצה לילך אליו, כיוון שפעמים רבות כשעבדה בביתם היה הזקן ובעיקר הוא, הבחור, מבטיח לה לכשתגיע שעתה יעניקו לה לא עשרות אלא מאות “גנה” (לירה מצרית) והיה הבחור חוזר ומאשר לה שהוא ידיד נאמן ואוהב לכל המשפחה שלנו. עתה – אמרה – אלך ואשמע במה ירצה לעזור, אם במאות או ביותר – כפי שאמר לא פעם – ואז נראה ונגמור את “המציבה” (הצרה) עם מאיר מוואס…

שמעה אמה ואמרה במתינות כדרכה: שפיר.. אפשר… אבל יתכן גם שתתאכזבי… בדרך כלל רוב העשירים אין להם לב טוב… ולכן אין להם גם זכרון טוב…; הם שוכחים מה שראוי שיזכרו וזוכרים מה שראוי שישכחו…, אם את רוצה ללכת אליו – אל תקחי אל לבך אם יענה לך דבר קר או זר… “על כל מצב” (על כל פנים) בטוחתני בך, שלא תדברי אליו תחנונים – ועשי כפי שלבך אומר לך….

השיבה לה, שנראה לה, שלבה אומר לה שתלך אליו, שיראנה…שישמע לדברה… לא יותר…

שני ימים ביקשה ללה הזדמנות טובה ושעה רצויה “להופיע” לפניו בבנק.

וכשהלכה לבנק ושהתה שם ארבעה־חמשה רגעים, יצאה כהמומה, מחישה צעדיה ועוצרת דמעותיה כל עוד מהלכת היא ברחובות העיר. נזדרזה והגיעה הביתה לפני הצהרים, בטרם יבואו הקטנים מבית הספר. נכנסה, הטילה עצמה על פניה בספה (הקשה, החדשה) והתיפחה חרש בבכיה. לאחר שהות מסויימה, מששמעה המולת הקטנים בבואם לארוחת הצהרים, קמה רחצה פניה בחפזה, סרקה שערותיה ואמרה לקטנים שהיא סובלת ממיחושי ראש קשים.

אכלו הקטנים ארוחתם הקלה מהרה ויצאו למשחקיהם. היא שבה ושכבה נים ולא נים שעה ארוכה.

בשוב אמה מעבודתה, כשעה אחר הצהרים, ותלתה עיניה בפני בתה הבחינה בשרידי האודם והנפיחות בעיניה ושאלתה: ההיית בבנק? הוא הכזיבך? מה אמר לך בעצם?

– לא אמר לי כלום, לא ראיתיו, לא דיברתי אליו, אמר שאינו מכירני, אינו זוכר שם כזה…

– לא אבין – איך אמר שאינו מכירך ואינו זוכר שמך אם לא ראה אותך? מה היה שם?

– כך היה – אמרה וקולה עצור מדמע – נכנסתי לבנק באולם גדול, היו שם כמה אנשים ונשים. ראיתיו יושב בקצה האולם בפנים, בפינה גדורה מחיצה. מעבר השני לשולחן ישב עוד אחד עמו. שאלני השמש לרצוני.

– אמרתי לו, שברצוני לדבר אל האדון ג’מיל שומלה, שאלני השמש לשמי ואמרתי לו.

ראיתי ממקום עמידתי, שהשמש פנה אליו ודיבר באזניו. אז ראיתי, שג’מיל הסב ראשו, כמו לטאה, כה וכה, וראני בין האנשים ומיד הסב פניו אל האיש ודיבר אליו.

בא אלי השמש ואמר: האדון ג’מיל אומר, שלא מכיר אותך ולא יודע שם כזה.

כשאמר כך – החילותי רועדת, כמו תקפתני צמרמורת, דימיתי, הנה הנה אני נופלת תחתי… הוא לא יודע שם כזה… והוא ראה אותי, ראה ראה…

ושוב פרצו דמעותיה מדאבת־לב.

– מדוע תזעמי כל כך, חביבתי, הלא אמרתי לך מראש יתכן כי יכזיב, כי יתכחש, למה תתרעמי כל כך על דבר שידוע… עשירים מבטיחים בבוז על נצרכים… שיערתי כזאת.

– אבל אני… אני לא יודעת… אני אמות מעלבון.. מבושה כזאת…

– מה בושה? מה עלבון? יתבייש הוא… יפחמו פניו מבושה…

– לא אוכל, לא אוכל, אני רוצה להראות לו… אני רוצה נקמה…

– אני איני מבינה, מחבובה, מה תזעמי כל כך? סוף סוף הוא לא חייב לך דבר… אין לך שטר עליו, אם דיבר אליך לפעמים דיבורים טובים, נעימים, זה אינו מחייבו לשלם משהו ואינו מכריחו להיות נדיב־לב. עתה הוא רק הראה עצמו כאיש כילי שנפשו כעפר… לא יותר.

– הניחי לי, אמא, את לא מבינה לי… אני לא אוכל לשכוח זאת… אני אמות אם לא אנקום ממנ…

– את מפחידה אותי, ללה. כיצד אני איני מבינה אותך? מה מובן דבריך? הקרה לך דבר־פגע עמו? מה קרה?

– מה דבר פגע? איזה דבר פגע? הוא כמו רמס אותי, כמו ירק בפני…

ושוב נתנה ידיה על פניה ובכתה כילדה.

אמה עזבתה לעת עתה בראותה, שהיא נרגזה ואין להוציא דבר־נכוחה מפיה…

אבל כששכבה ללה, יגעה, דואבה, ונרדמה – הלכה האם חרש לבית עטר וסחה להם לפי תומה דבר־עצבונה ורוגזה של ללה בגלל שפלותו של אותו בחור מאוס וביקשה מסית חיסנה ובתה סמירה שתקדמנה לבוא אצלה לשתות קהוה בין הערבים. אז תספר להן, לאזני ללה את צערה ומר לבה של ללה על שפלותו של אותו נקלה וסמירה תעשה כחכמתה, תקח את ללה, תצאנה לטייל ותשתדל להשקיט ולהרגיע את ללה.

ובין הערביים, נעשה הכל כמתוכנן וללה עצמה הציעה לזמירה שתצאנה לטייל קצת.

הן יצאו והלכו ישר לבית זמירה ונסגרו באחד החדרים. מיד פתחה ללה: שמעתי כשהייתי מסתרקת ומתלבשת, שאמי סיפרה לכן את הענין; אני מצטערת “קוי” (חזק), שאני גורמת לה צער רב, אבל איני יכולה לשקוט, איני יכולה להירגע, הצרה הזו מכה על ראשי כמו בפטיש.

אמרה זמירה: אני מבינה, שאת נעלבת עד עומק לבך “מהרזאלה” (השפלות) הזאת. כל הצדק עמך, אבל, שאת מתנהגת כאילו האל לא יגזור, אבד לך שכלך ואת בוכה כל היום ואת אומרת שאת רוצה למות – למה? ימותו מאה גבירים כמוהו ויהיו הם כפרתך.

– שמעי, סמירה, את לא יכולה להבין לעצם עלבוני, לתמצית כאבי, מפני שאיני יכולה לדבר על זה… ומשום כך בעצם אני נראית גם בעיני אמי משונה… מוזרה… אבל… אין לי מנוס… אני רואה שאני מוכרחה לגלות… גם אליך קשה לי לדבר… אבל את – ענין אחר… לך אפשר לי לספר, לאמא – לעולם לא. ואם גם לך לא אספר, אני עלולה באמת לחלות… למות…

– מה הענין? מה מדאיג לבך? גלי לי. כלום אין את מאמינה לי, שאני אוהבך כאחותי, “כפלח כבדי”?

– אני מאמינה, אני מרגישה. כן, עלי לספר לך הכל… אכן אין הדברים ארוכים מאד, הם קצרים וחדים כדקירות סכין בחזי… שמעי: כשהייתי בת שש־עשרה– שבע־עשרה לפני ארבע־חמש שנים בקהיר, הייתי עובדת עבודות בית קלות בבית עשיר גדול מאד, אבו ג’מיל שומלה. הוא היה איש זקן כבר, למעלה משבעים (היו לו שתי בנות גדולות נשואות ובן יחיד בחור, הוא ג’מיל) הבית גדול, כמו ארמון, ששה, שבעה חדרים למטה ובקומה השניה חמשה חדרים שונים. הבחור היה נמצא בבית שעות ארוכות. כפעם בפעם היה אורב לי ועוקב אחרי מחדר לחדר, היה תופסני מנשקני, מחבקני –

– בן כמה היה אז הבחור התעלול הזה?

– בן עשרים, כפי ששמעתי אז בהזדמנות.

בפעם הראשונה נדהמתי, רעדתי, נבוכותי: לא ידעתי איך אנהג? האגלה ואבישנו? הראוי שאשפילנו? והוא בן הגביר המפורסם כל כך! ובעוד אני נבוכה ואיני יודעת עצה ואיני יודעת החלטה רדף אחרי פעם שניה ושלישית והיה מדבר אלי דברי אהבה יפים, נעימים כל כך… אבל לא הרשיתי לו לגעת בי אלא כשאני לבושה, רק לבושה…

– ואת אהבת אותו מעט?… נשקת לו לפעמים?…

– האמת אגיד לך בתחילה, אולי חצי שנה, לא אהבתי אותו כלל, אפילו לא נעם לי כשנשק וחיבק… אבל אחר כך בקיץ כשנסעה כל המשפחה לחילוואן לארמון קיץ (יותר קטן מזה שבעיר) ואני נסעתי אתם כמובן, שם התחיל להתקרב יותר והיה מתחנן אלי, כמו עני המבקש נדבה. בדברים רכים, מושכים… רק שאתן לו לראות “החריץ” (בין השדיים) וכשהסכמתי לו, פעם מרחמת, פעם לועגת, נשקתי לו גם אני.. והתחלתי קצת לאהבו. הוא אינו יפה. לא. כלל. אבל אינו מכוער. ואז לא חדל לדבר אלי דברים ברצינות. ואמר לי: שהוא היורש היחידי של כל נכסי אביו הרבים ועושרו יהיה רב מאד. עכשיו עדיין אין הוא יכול לעשות דבר בלי הסכמת אביו, אבל אחרי מות אביו – הוא השליט. והיה נשבע לי בספר התורה ובכל “השרף” (כבוד) שלו, שאינו ישן בלילות, “מעצם אהבתו אותי בכל טיפה מדמיו…” ומצדו מוחלט וגמור לשאת אותי לאשה – ויהי מה, רק שאחכה לו שנתיים ולמרבה שלש שנים, לא יותר, כי אביו כתב בצוואתו שבנו ג’מיל יעלהו לארץ הקודש בישראל כשתמלאנה לו שבעים וחמש שנה, בין חי בין מת… ואז – אמר לי – אתיישב גם אני בישראל אקחך ואביאך אלי ונתחתן.

אמרתי לו אז: ובכן אגיד לאמי כל שאתה מציע לי אשמעה לדעתה ואעשה כדרכה.

אמר: זה לא… אסור לגלות. סוד שבין שנים אם נכנס בו שלישי – בטל ונפסד. אם יוודע לאביו רמז קל מן הדברים האלה – אבודה תכניתו ועלול הדבר גם להזיק לעצמו…

שוב הייתי “חייראנה” (אובדת עצות) לא ידעתי הלהמשיך להאמין לו, או לחדל ממנו –

– אבל הגידי לי בינינו לבין עצמנו, האם לא היית איזו פעם במיטה עמו ככה,…אלו רגעים?…

– לא, לא, אף פעם, אבל בעצמי רציתי לספר לך: כשהיה נשבע יום יום על החלטתו לשאתני לאשה לו והיה משמיע לי דברי אהבה, שהיו תופסים אותי בלבי, התחנן ודיבר רכות ומתוקות, שרוצה לראותני ערומה כולי מרחוק, הוא בקצה החדר הגדול מזה ואני בקצהו השני מזה ואמר לי שיתן לי תשורה חמש גנה (לפעמים היה נותן לי מעט כסף והייתי מוכרחה לקבל, שאם לא אקבל היה אומר שאני משפילתו) אבל אז רגזתי עליו ונזפתי בו: “נראה עליך” – אמרתי לו – שאתה עשיר בממון אך עני בכבוד… אם רצונך לראות אשה ערומה – לך שמה, במקום היצאניות, ותתן כסף ותראה…

אז נפל על ברכיו ונשק לי, ממש נשק כפות רגלי, שרק משכרון־אהבה דיבר על כסף. רצונו, אמנם לתת לי אלפי “גנס”, אלא שעדיין לא הגיע הזמן ולא בשביל כסף, אפוא, ביקש לראותי ערומה אלא מלהט אהבתו, נאמנותו הכנעתו ואז… עשיתי את רצונו: עמדתי מרחוק ראה והתרעד… והתפעם… והיה משמיע “קצידה” (שירה) שלמה על יפי גופי… רק עוד פעם אחת הפציר בי שבוע ימים יום אחר יום עד שראני עוד פעם לא יותר… אמנם אז זחל נשק כל גופי… הכל… הכל…

אמנם בלילות היה מנסה לדפוק על דלת חדרי שם, בחילוואן, אבל מיד כשהייתי נכנסת לחדרי הייתי נועלת הדלת על מפתח חזק חזק –

וכששבנו אחר כך לקהיר, לא עבר אלא זמן קצר ולפתע קמה המהומה הגדולה במלחמת סואץ וסערת הגירוש ממצרים – אנו נזרקנו עם הפליטים ולא ידעתי ולא שמעתי דבר על אודותיו, אבל כל השנים האלה הייתי כמכושפת מחכה אולי יוודע לי דבר ממנו. ובכל מקום ובכל פינה, בכל קבוצה ששמעתי שיש אנשים, שבאו ממצרים, הלכתי בסתר, בלי שתדע אמא ושאלתי עליו, בקשתי בסתר גם מאישנו הטוב אדון אבנר, שיודע הרבה מן העולים, שיוודע על אודותיו והנה אתמול שלשום שמעתי מאשה, על מצרים שבאו מערי אירופה והזכירו אגב שיחתם את שם הבחור. נתרגשתי הרבה ובער כמו אש בלבי והלכתי אליו להיודע – והנה מה שנודע לי: הוא אינו מכיר אותי, אינו יודע שמי… איך לא אשתגע? איך לא אירק בפניו? אני רוצה להשפילו כמו שהשפילני, כמו שהתעלל בי… ולעג לי כמו לעג השטן! ועתה תביני איך אוכל לספר זאת לאמי?

– באלוהים – אמרה זמירה ברגישות – אני מבינה אותך, אני מרגישה אותך כאילו קרה אותי דבר־השפלות הזה והיתה מחבקת ומנשקת לללה ואומרת: עתה אני מבינה… את לא טפשונת כזו. כפי שחשבנו… את רק תמימה… את היית כל הימים כמו מחפשת… כמו מכושפת… משום שהיית מצפה להבטחתו שיבוא הנה ויקחך לו – העשיר הגדול! אבל את היית אומללה שבויה שלוש ארבע שנים בגלל הבטחת השקר שלו – ימח שמו! ואולם אם עד עתה אהבנו כולנו אותך בלי שנדעך נכונה, עכשו שאנו יודעים מצבך לאמיתו, אני אוהבך כאחותי, בת אמי. את צריכה עכשו להתנער, להתגבר ולזרוק מעליך כל שהיה מכביד עליך, תצאי מהסוגר שסגרת עצמך בו, תלכי יחד עמי ועם בחורי, הוא כל כך נבון ויודע הרבה, הוא יעזור לנו, לכל המשפחה, למצוא לך דרך־מוצא טובה ומוצלחת לגמור עם החוב הזה של מוואס – ואת תהיי חפשיה ועליזה –

– מאין את יודעת על ענין מוואס?

– את לא תכעסי עלינו וגם אמא שלך לא תכעס. מאהבתנו אתכן ומרצוננו לדעת הסתום בצרתכן כדי שנוכל לעזור לכן, לקחה אמא שלי דברים עם מורדוך לפני שבועיים בערך ואחרי שאמי נשבעה לו, שאת אמרת לי שתספרי לי הכל – התזכרי? – אז הסכים האיש הטוב וסיפר לנו על עניין מוואס ועוד…

– נכון, לא פעם חשבתי לספר לך הכל… אבל עוד הייתי מחכה… את מבינה? אבל עתה – טוב שאתם יודעים הכל עלי ועל המשפחה – ואנו כמו משפחה אחת.

– אבקש סליחה, ללה, כיוון שאנו מדברים על ידיעת, הכל, עלי להגיד לך שיש עוד משהו שאין אנו יודעים…

– מהו?

– אם מותר לדעת מהו עם מורדוך בעצמו במשפחתכם? אנו רואים אותו מקובל אצלכם, מצוי כמעט יום יום בביתכם לשרותכם – והוא אמנם איש טוב, פשוט, הולך מישרים וממעט דברים אבל נראה כאילו הולך עמכם לא ביניכם אלא לצדכם… ואיני שואלת מחמת סקרנות בלבד אלא כדי להשלים כל החסר בינינו כפי שאת אמרת… אבל אם אין ברצונך או ביכלתך להשיב לי דבר – אין בכך שום פגם.

היססה רגע ללה ואמרה: אין כאן משום גילוי סוד משום שאין כאן סוד. אלא, שהענין הוא סיפור ארוך מדי, שאינו נוגע לי כל עיקר, אבל אספרנו בתכלית הקיצור ככל שיעלה בידי.

אמי סיפרה לי פעם, כשהייתי בת חמש עשרה בערך את קורות חייו של עם מורדוך ומה שהיה קשור עמה; בבחרותו אהב את אמי אהבה גדולה, אבל אמי דחתה אותו ובחרה באבי, שהיה איש אמיד, אהוד ויפה תואר. בבחרותם היו שניהם ידידים טובים אבל כשנארסה אמי אל אבי – חדל לדבר אליו, אבל מעולם לא דיבר רעה על אבי ולא הראה שום רגש שנאה אליו. אמי עוד הזכירה לי מקרה, שאחרי חתונתם – הביאו אנשים רעים כפי שמצויים בכל מקום דיבר רעה על אבי, כאילו דיבר על אודותיו בלעג, אז ענה מורדוך: אפילו אם דבר זה אמת, אני לא אשיב לו רעה, כדי שלא אגרום צער לחנה… אבל הוא סבל בדומיה יסורי אהבה קשים ונשאר רוָק חמש־שש שנים אחר חתונת אמי. וכשהתחתן אחר כך עם בחורה יפה, בת משפחה טובה, לא ארכו ימי נישואיו אלא כשנתיים ימים וגרשה מעמו. מאותו הזמן היה מהלך לא כשורה בעניני עבודתו במסחרו (אביו היה סוחר אמיד מאד והוא היה עובד כפקיד אצל אביו) ואחרי זמן מה היה לקוי בדעתו ממש ואביו הוציא עליו הרבה ממון ושלחו לחוץ לארץ למוסד רפואה.

בינתיים עברו השנים, ותוך חמש עשרה שנה בערך ילדה אמי שמונה ילדים – (אחד מת בן שנתיים). כשהייתי אני בת שלש־עשרה – חלה אבי ונפטר.

כשנפטר אבי היה עם מורדוך כבר בריא ברוחו כמעט לגמרי – אבל ידיו היו ריקות מממון. אביו ירד מנכסיו בעיקר בגלל הוצאותיו על בנו הכושל (נשאר לו בירושה רק חלק מהבית, שגר אביו – וזה המעט שיש בידו עד היום).

כפי שאני מספרת לך, כשמת אבי היה הוא, עם מורדוך מחוסר ממון, מחוסר אונים כאומרך: גבר שבור…

ואז, אחרי ה“שבעה” לאבי – סיפרה לי אמא – סר באחד הימים לביתה אחרי שלא נפגשו כשלושים שנה! והוא דיבר אליה ואמר: אין הוא מעז להעלות על דעתו לבקש עתה את ידה (אמי היתה גם אז יפה ונפלאה), כי אין הוא ראוי לה ואין הוא מסוגל להיות אבי ילדיה, אבל התחנן אליה, שתתן לו לשרת אותה כל הימים שיחיה על פני האדמה – רק זאת.

אמי שהרגישה בעצמה כעין אשמה כל שהיא על הרס חייו מימי בחרותו ועד היום – נאותה לבקשתו מרחמנות. ומאז אינו נפרד מאתנו אף ליום אחד כמעט.

כשסיפרה לי זאת אמא בשעתה ארכו הדברים כחצי שעה או שעה – כי היא סיפרה המון־המוני־ענינים מסביב “קפלתי” הכל ברגעים אחדים…

– ובכל זאת היטבת לספר עיקרי הדברים.

מחר

כששב מר אבנר כרמל ממסעו, שארך כחמשה חדשים, ביקש לסור בהקדם אל בית משפחת אל חילו בערוב היום, שבני הבית כולם מצויים בו כרגיל.

כשעמד ברחבה שלפני הבית ראה אור חשמל בוקע מן החלונות בקומה השניה. סבר ואמר: אורה – סימן לשמחה, לשמחה מה זו עושה בבית זו המשפחה?

היה עולה במדרגות מתוך סקרנות ותמיהות.

כשפתחו לו הדלת, צהלו לקראתו בני הבית גדולים וקטנים ואם ללה הושיטה ידה לו לשלום בחיבה, לקחתהו אחר כבוד לחדר הגדול והושיבתהו למנוחות.

מיד החל ממלמל ואומר: מה זאת? מה כאן? חשמל, רהיטים, ספות, כסאות טובים, תמונות נאות – ויותר מכל אלה, רואה אני תמורה בפניך, סית חנה; אמנם, פניך היו תמיד טובים, רגועים, גם בימים לא רגועים; תמיד רחפה שלוה על פניך אבל עכשו פניך נראים צוהלים – שבח לאל יתברך. מה יגל לבי ומה אשמח, אבל איה ללה בעצמה? הרי כולם פה, גם אישנו עם מורדוך כאן, האל יאריך ימיו והיא, ללה עדי עדיי המשפחה איה?

אמרה סית חנה: אבין וארגיש לסערת רוחך בפגישה כזו, הן אתה היית משען לנו כידיד, כאח, כאב, בימי מצוקה ושעות תוגה – ודאי תרגש ותפעם ממראה עיניך לעת כזו וגם יודעת אני אל נכון שעם החילי לספר לך דבר־התמורות, ישתנה התפקיד בינינו ותהיה אתה המדבר ואנחנו השומעים…

– לא לא, “דכילך” (אני בן חסותך) הבינותי הרמז…לא אדבר… רק אשמע אשר עבר עליכן בחמשה חדשים אלה. הריני מקשיב.

– בעצם אין בפי הרבה דברים. כל התמורה הזו, או התהפוכה המבורכה הזו,

באה עלינו בבת אחת, בפתע, בלי שהיות ובלי תחנות. כל שאתה רואה פה עומד וקיים אינו אלא בן שלושה שבועות, בדיוק: יומים אחרי ראש השנה התחיל הענין, זאת אומרת לפני עשרים וארבעה יום.

– מה פירוש? כיצד? פיס? מטמון? האין את מקמצת יותר מדי במלים?

– רואה אתה, אישנו־יקרנו, כבר ברגע הראשון לשיחי עברת על הבטחתך כי תשמע ולא תדבר…

– חטאתי, ניחמתי, הריני כולי אוזן.

בינתיים הספיק מורדוך להגיש קהוה טרי וריחני ומאפה לכיבוד. מששבה סית חנה והחלה לדבר בשבח משפחת עטר אשר “הגישו לנו בשעתן עזרה רבה והראו לנו ידידות וחיבה כבני משפחה” מיד גילה אדון אבנר, שהוא מכיר אחד אחד את בני המשפחה, כי האב אבו חיים, ובנו הגדול חיים, היו פעילים מצויינים בעליית אלפי יהודים מסוריה אבל את הבנים הקטנים אינו זוכר.

אמרה סית חנה: אם כי כבודך עברת בפעם השניה ואזנך כבר הפכה ללשון והחילות שוב לדבר – אבל הפעם מחול לך, כיוון שאתה חוסך ממני לספר דברים על כל שעשו והטיבו לנו בני בית עטר. אבל עלי לספר לך על בתם הקטנה, שודאי לא הכרת אותה, היא סמירה – זמירה, שאהבה את ללה כאחות לה ולה חלק לא קטן בכל הטוב שהגיע לנו. היא נחמדה, רבת־חן מאין כמותה – וכבר נישאה לבחור מגרמניה לפני כשלושה חודשים. היא היתה לוקחת את ללה עמה ועם בעלה למושבי חברים, לנשפים וכדומה. ואחר חתונתה של זמירה, בשבת נחמו, יצאו כולם וללה עמם לטייל לגליל.

כששבו לאחר שמונה־תשעה ימים סחה לי ללה, שהכירה בקיבוץ קרוב לחיפה, בחור אחד, מעולי גרמניה. מדברים שסיפרה לי על הבחור רגשתי שלבה נמשך אליו. בלא ששאלתיה, סיפרה לי שהוא יפה, חסון, (קרוב משפחה לבעלה של סמירה), אבל – אמרה – אינו דומה לבני־הצפון; מראהו כאיטלקי או סורי או “דבר כזה”. הוא הובא לישראל כבן ארבע־עשרה. כל משפחתו, אביו, אמו, אחיו ואחיותיו נרצחו בידי השטנים הגרמנים. הוא ניצל בנס, שלא היה בביתו ביום שלקחו את משפחתו השודדים (נמצא בטיול בעיר סמוכה לעירו ושם לקחוהו שליחים מארץ ישראל והביאוהו לארץ). פה גדל ולמד. עכשו הוא כבן שלשים (נראה כבן 25 לכל היותר), הוא מהנדס חשמל. כיוון שלא היו לו קרובי משפחה בחר להיות בקיבוץ, היה נשוי שנים אחדות. לא היה מאושר. נפרד מאשתו. ללה סיפרה, שדיבר עמה צרפתית והטיב לדבר ממנה. (עדיין ללה מדברת עברית לא כראוי). וכל שהיה מדבר אליה – אמרה – היה כמו תופס את לבה… מרחמים וגם… מאהבה…

אמרתי לה: אני סומכת אמנם על הרגשתך… אבל את מדברת כבר על אהבה לאחר שהכרת אותו רק יומיים או שלשה? כלום אפשר להתאהב כל כך מהר? האם אינך חושבת שאת עלולה להתחרט, להצטער… הן הרי יש לך מעט נסיון… אמרה לי: לא רק יומיים־שלושה דיברנו. הוא הצטרף אלינו כל הטיול – ששה ימים – לקח חופש מהקיבוץ – ולא עזב אותי כל הימים אף לשעה ולא נגע בי בכל ששת הימים אף נגיעה קלה. זה בחור מהקיבוץ. את יודעת איזה מין אנשים בקיבוץ? אני לא מפחדת מאיש כזה.

ללה אמנם אמרה לו, שהיא אינה יודעת אם תוכל לחיות בקיבוץ. אבל הוא מעצמו אמר לה, שהחליט מכבר לעזוב את הקיבוץ מסיבות שונות. והנה ביום האחרון לפני היפרדם – אמרה – דיברו בארוכה ואמר לה, שהוא אוהב אותה ורוצה לעשותה מאושרת – אם גם היא תאהבהו – אבל הוא מבקש ממנה לחכות לו לכל היותר חצי שנה עד שידע איך יהיה מצבו החמרי. לאחר חצי שנה, אם לא יוטב מצבו החמרי היא חפשיה לעזבו או להתקשר עמו בכל מצב שימצא…

שאלתיה: ובכן מה אמרת לו?

– אני אמרתי לו: אני… אוהבת אותך מעתה. אם אתה רוצה שאחכה לך חצי שנה – אחכה. אבל אני… יהיה לי טוב כמו שאתה… פתאום התנשקנו – אמרה –…

אמרתי לה: אם כך, בתי, כבר גמרת הכל, מבלי שתודיעי לי דבר ומבלי שאראהו כלל.

אז פרצה בבכי ונפלה על צוארי והיתה בוכיה ואומרת: אני אוהבת בפעם הראשונה בחיי… הייתי כמו שיכורה… תסלחי לי אמא; אם את רוצה – אכתוב לו שיבוא ותראיהו ואני בטוחה שייטב בעיניך כמו… בן שלך ותסכימי מכל לבך…

אמרתי לה: טוב שנחכה לו כפי רצונו…

– בחיי ראשי, סית חנה – קרא אדון אבנר – אני יוצא מכלי, אילו פלאים פורצים ממעינות האהבה כמו לשונות אש מלהבה – הייתי רוצה כבר לראות את פני ללה עתה כאוהבת, כמחכה לאושרה…

– הו…הו… שוב בפעם השלישית – אמרה סית חנה – הפסקת שיחי לפני שתשמע העיקר, עצם הענין…

– טוב, טוב, אשתוק ואדום, אדוני שפתי תסגור!

– התאפק, אישנו, ועצור ברוחך; ללה רגילה לבוא כל יום דוקא מבעוד יום – רק היום, לקנטורך, היא מאחרת, ובכן שמע עיקרו של הענין: לפני שלשה שבועות, בערך חודש וחצי אחר פגישתם, נכנס לפני בחור יפה־תואר, חסון, אהוד, – ומיד אמר לי לבי: זהו הבחור של ללה. הוא בא בכוונה בעת שללה לא היתה בבית. ועמו בא בעלה של סמירה. סיפרו לי והסבירו לי, שקיבל הודעה רשמית שסכום “תעו וידאת” (השילומים) שמגיע לו על אבדן כל משפחתו וכל רכושה והנזק שקרה לו בגופו בעת בריחתו (נקטעו לו שתי אצבעות בידו השמאלית) הוא שישים וחמשה אלף ל"י. וכבר קיבל מפרעה בסך חמשת אלפים ל"י. כל הענין הכספי הזה, שהיה מייגע אותו ימים רבים לא סיפר כלל לללה, אלא בסתמות, לבל ישלה את נפשה אולי לשוא. וכשראה שללה נאותה לו בלא כל תנאים וחשבונות, היתה זאת לו להוכחה ברורה שהיא בעלת נפש נאצלה. אז בא לבקש הסכמתי.

מיד אמרתי לו: עצם התנהגותו ויושר לבו, הם כעדים חיים על עדינותו ועל אצילותו. קמתי, אמרתי לו בסימן טוב ונשקתיו על ראשו. אמרתי לבעלה של סמירה, לשמעון: לך, בבקשה ותראה היכן ללה. אמר לי: הכל מסודר, מיד תבוא עם זמירה ותהיה לה הפתעה גדולה, כי היא עדיין אינה יודעת דבר. ואמנם כשבאו שתיהן וראו אותו, את צבי, יושב על ידי נשארה ללה עומדת תחתיה דוממה, כמו ניתק הדיבור מלשונה, אמרתי לה: בואי ואברככם יחד.

ואל תשאל לעוצם ההתרגשות ולדמעות השמחה שפרצו מעיני כולם.

ולמחרת היום הלכו כולם יחד והיו שולחים הביתה כל שאתה רואה: רהיטים, שטיחים, תמונות, אותה שעה שלחתי את עם מורדוך אחרי מאיר מוואס (הן אתה יודע כל תלאתנו, כל השנים המרות, בדבר החוב למוואס ששיבר צוארנו). כשבא, ישבנו עמו, דיברנו על לבו והודינו לו; והגברים עשו חשבון החוב, שש מאות וחמשים עוסמלי, והוא, מוואס, עשה חשבונו ודרש סכום כפול בלירות שלנו. צבי נתן לו המחאה בסך אלף ומאתיים ל"י, לקח קבלה מפורשת ומפורטה ממנו ושלחהו לשלום.

– עדיין, סית חנה יקרה, לא סיפרת לי ולא הסברת לי –

– יסלח לי אללה, ידידנו חסר הסבלנות, לו התאפקת עוד רגע אחד, היית חוסך מעצמך עברה נוספת, כי ברצוני להגיד לך עתה בספרי לך את דבר התמורה המופלאה שהשיבה אותנו – כי לך חלק יסודי באשרנו; אתה היית סיבה ויסוד לכל הקורות האלה, אלמלא אתה, אולי עדיין היינו נתונים באחת המעברות באֵלם ובעצבון. ואני אשר כל ימי חרפי המאושרים, בימי לדתי וגדלי שמונה יצורים יקרים זוהרים וגם בימי עוניי ויגוני הרבים, המרים, לא הסחתי אף שעה את דעתי מעוצמת ידו של הבורא ישתבח ויתעלה, לא פציתי פי אף פעם בדבר רוגז או מחאה כלפי הבורא יתברך, אלא תמיד הרגשתי, בכל לבי והכרתי במעט שכלי את עלילות הבורא ורבוא ריבואות נפלאותיו בכל רגע, לכל אדם, לכל חי, לכל נבט – ומי יודע עוצם נפלאותיו בשמים ממעל! ובתוך תוכי לבי קויתי, כי שוב ישוב אללה ויאיר פניו אלי ואל בני. וזוכרת אני ברגע הראשון שבאת אלינו במעברה ודיברת אלינו ידידות, טובה ותקוה, דימיתי ביני לבין עצמי, שהנה החלה יד־אלהים לגעת בנו לטובה. והנה תראה פלא הפלאות: הדברים והענינים כמו אצו־רצו להתקיים, להתגשם תוך שנה – שנה וחצי… זה רק אשר רציתי להגיד לך ועתה אמרה סית חנה מחייכת – פתח נא לנו מעיין דבריך ונשמע ברצון ונשמח…

אמר אדון אבנר: לא, סית חנה יקירתנו, עכשו אין לי כל צורך בטפטוף דברים ממעיני, כביכול. אני מטבעי דוקא ממעט דברים ככל האפשר, רק בחברתכם, ביחוד במושב עם הילדים, בקשתי תמיד להעלות דברים בפי ככל שמצאה לי ידי ודרשתי כל מיני דרשות ככל שנזדמן לי. גם שמתי עצמי לנביא שוטה (אם תזכרי באותו יום, שבאנו לדירה זו), נבאתי לכם אושר והצלחה – נבאתי ולא ידעתי מה נבאתי. ואם נבואתי נתקיימה – זאת ודאי בזכותך, סית חנה.

וסית חנה עברה לענין אחר ואמרה, כיון שלה עדיין לא באה, נחכה לה לארוחת הערב ואתה, אדון אבנר, תסעד עמנו, ואזכה אני שתטעם פעם אחת מנזיד ידי, אולי יערב לחכך והורתה לקטנות לערוך השולחן בקצה החדר הגדול “לכבוד האורח היקר”.

ואילו אדון אבנר שב לאיטו לשיחו ושאל: למתי קבעתם החתונה?

– לראשית הקיץ, בעוד ששה חדשים בקרוב.

– תמיהני, אם כל כך נלהבים שניהם באהבתם – וברוך ה' אין חוסר ממון מעכב שום דבר – מה סיבה לדחיה ארוכה קצת מדי?

– אגיד לך כפי שהסביר לי בטוב טעמו צבי בעצמו, אמר, הוא רוצה לבנות או לקנות מה שקוראים “וילה” בתל־אביב. נחוץ לכך זמן עד שיהא הכל מוכן, אבל לא זה העיקר כמובן: הוא רוצה שללה תלמד ששה חדשים, תלמד ברצינות; לאחר החתונה – אמר – זה זמן אחר וענינים אחרים ודאגות אחרות; ככה אמר – זאת דעתו בהחלט; תלמד עברית עם מורה שידועה בהצלחתה ללמד הרבה בזמן קצר – לפחות חצי שנה. וגם תקרא בסדר ספרים בצרפתית, שהוא יבחר בשבילה ויסביר לה. ובעוד שבועיים־שלושה יגמור כל עניניו ויהיה כל הימים אתנו ויגור במלון יפה בתל אביב. כך רצון צבי ורצונו – רצון ללה.

– אם שניהם מסכימים כך…. מילא, גם אני מסכים.

– אבל, אתה יודע – אמרה סית חנה – החופה והחתונה נערוך פה, בבית הזה – כך בקשתי מצבי. בבית הזה אני מרגישה ומאמינה החלה ברכת־אלהים לפקוד אותי ואת ילדי. כל זמן שאני אחיה ויתחתנו הבנים פה, לאחר מכן ילכו להם לאשר ילכו. אז אמר לי צבי: “עלא ראסי”, על ראשי, רצונך אמא, יקר בעיני. אבל גם אני אבקש ממך דבר, אמרתי לו: בקש: “תחת אַמרך” (לפקודתך) אמר: אני לא רוצה “דג’ה” (המולה) של רבנים בחתונה. בלי רבנים! רק לפני רב אחד קידושין, בלי כל הרעש וההשתלטות שלהם, ואגב כך דיבר בזעם על הרבנים בישראל, שמפקירים חיי אנשים ביחוד נשים כמו “בני ישראל” מהודו ונשים מגרמניה, בגלל אותיות של חוקים קדומים –

– ואַת מה ענית לו? מה דעתך?

– אני אמנם הייתי רוצה שהוא יהיה… כלומר, שאמונתו תהיה כאמונתי, שחתני יהיה מסוגי, כפי שאני רגילה מעודי מבית אבי, אבל אני מבינה, שהזמן חזק מרצונו של אדם. וכשם שהשמש משנה צבע הדברים, כך משנה הזמן את דעת האנשים. אבל ברי לי רק דעתם בשטח העליון משתנה ואילו בתוך לבם פנימה הם מאמינים בבורא כמוני. אלה האנשים החדשים כמו, למשל, בני הקיבוצים, שהם, כפי שמספרים טובים וישרים, אשר לא יעשו עולה לאיש, לא ירדפו אחר בצע וישנאו מרמה וחנופה – אלה בעיני צדיקים, מאמינים, הם לא כופרים, שהרי הם, שחכמים ו“שלמים” (משכילים) הם, כלום אינם יודעים שהם עצמם ברואי אלהים? היש אדם חכם ולא יבין זאת? אה?…

– בתוך כך נשמע קולה של ללה בבואה.

קם אדון אבנר, תלה עיניו בללה והיה ממלמל וחוזר: “סומחן אל כאֶלק” (ישתבח הבורא), אמת, אמת: האהבה סוד סודם של החיים. הרי זאת אותה ללה, אבל קרנו פניה עתה כמו שקרנו פני משה בשעתו – ישמרך האל לנו.

עם תום הארוחה ושתיית הקהוה יצאו הכל לגג, שמנורת חשמל האירה כל שטחו. ועם שהיה כבר ראשית חשוון עדיין לא היה קר כלל. אז פנה מר אבנר לללה בינו לבינה ולחש לה: עתה יכול אני להודיעך ברורות: ג’מיל שומלה נמצא בארץ מכבר, הוא מנהל בבנק ב.ד.ה.

– יקטעו חייו הנקלה הזה, ידעתי מזמן שהוא פה, עתה אין לי כל ענין אליו, רק דבר אחד הייתי רוצה: נקמה! לו יכלתי לנקום נקמתי ממנו!

– על מה? מה הדבר?

– אני לא יכולה לספר לך דבר בזה הענין, אבל כל חיי לא אשכח ולא אשקוט עד “אנקום ממנו”.

– האני יכול לעזור לך במה שהוא?

– אני חושבת שאתה שהטבת לנו כל כך, היית אולי יכול לעזור משהו אבל אני לא יכולה בשום פנים לספר לך…

– אני מבין… זה ודאי ענין… ככה… עדין… אני מבין… אבל אם לא תספרי לאיש, לעולם לא תוכלי להעזר באיש, אלא אם תוכלי פעם לבדך… האם את מקוה שתוכלי פעם לנקום לבדך?…

– לבדי לא אוכל, אבל גם לספר לגבר לא אוכל לעולם…

– אולי תספרי למי שהיא, לאשה, שתדע אשה לכל הפחות…

– סיפרתי פעם לזמירה עטר… היא כמו אחות לי.

– אם כך… טוב… אפשר יבוא יום וימלא רצונך…: לכל זמן…

אז העביר אדון אבנר השיחה לענין אחר ושאל: מתי יכול הוא להכיר את צבי, האין מגיע לו שיכיר את בחיר לבה?

– ודאי ודאי, הוא, אדון אבנר בעצם בבחינת “חותן” כי כאב רוחני היה למשפחה כל הימים.

אז קבעו היום והשעה שיועדו כולם יחד בבית.

*

בליל החתונה בל"ג בעומר, לאחר “שבע ברכות” בין הערביים בלי המולת רבנים, כרצון החתן, היה הכל מוכן לסעודת הערב בגג הגדול. וכולו, מקצהו ועד קצהו, היה עדוי שלל אורות למכביר. השולחנות היו ערוכים, בשלושה טורים ארוכים בהרווחה לכל האורחים.

כשבא מר אבנר כרמל, במאוחר קצת כדרכו לרוב, נתקבל בחיבה על ידי כל בני המשפחה, לרבות החתן והכלה ונמסר לידי זמירה ובעלה, הממונים על הסדר עד לשעת הריקודים וההילולה, “הסדרנים” לקחוהו אחר כבוד ותוך כדי כך סחה לו זמירה, ששני הייקים, בעלה והחתן, גזרו גזרה, שהכל יתנהג הלילה בסדר ובמשטר ואף מי שירצה, למשל, להרבות בשתייה ולהשתולל משמחה – עליו לקבל רשות מפורשת מהמפקדה העליונה, כלומר: ממנה ומבעלה…

ובדרך צעדו למקום שהוליכו, הבחין מר כרמל וראה, שמלבד כמה בחורים ובחורות מהקיבוץ – לפי תלבושתם הפשוטה – וכמה צעירים עירוניים – מרבית האורחים הם זוגות צעירים: היינו: אבות ואמות צעירים שילדיהם, קטנים וקטנות, מתרוצצים אנה ואנה במרחבי הגג עת התזמורת מנעימה מפעם לפעם מנגינות עליזות ונאות.

זמירה הושיבה את אדון אבנר סמוך למושב המשפחה, ליד אביה, שהיו מיודעים משכבר הימים וליד איש בגיל העמידה, מנהל בית ספר יסודי במושבה ר. מעולי עיראק, שהציג עצמו בשם עזרא גבאי. עד מהרה נצמדו שלושתם בשיחה נלבבה ומר גבאי היה כמתפאר, שהוא מכיר כאן רוב הזוגות, ההורים הצעירים, ותשעה עשר מהם נשואי תערובת המה מבין אחת־עשרה ארצות – והיה רומז, או מראה באצבע, שהנה: הוא מעולי גרמניה והיא ממרוקו; וזוג זה – היא מעיראק והוא מפולניה, ושם, אותו זוג – הונגרית עם סורי; וזאת תימנית שחרחורת והוא רוסי; והנה זוג אכזוטי: רומניה עם מצרי ועוד ועוד… והחשיבות רבת הענין שב“תערובת” זו, שהיא מוצלחת מאד, “לפי מראה הילדים והילדות”, שכולם כמעט בריאים, מוצקים, יפים, לפחות כל אלה המצויים כאן הלילה. ועוד תופעה רבת חשיבות: מצויים פה בין “המעורבים” שלושה מנהלי בתי ספר יסודיים בערים ובמושבים בדרום הארץ. (אני יודע מקומו של איש ואיש מהם). יש פה גם חמישה מורים מארצות מזרח שונות, שגמרו לימודיהם פה בבית מדרש למורים. יש ביניהם אחדים מצויינים באישיותם ובתפקידם – לפי עדות המפקח הראשי במחוז הדרום; המיזוג המוצלח בין העדות אינו פריבילגיה רק לעוסקים בהוראה, אלא יש עשרות רבות בעלי מקצועות טכניים ומלאכות שונות, כפי שהוא בעצמו מכיר מסיוריו בדרום וגם ביתר חלקי הארץ.

ככל שהיה המנהל, מר גבאי, מספר ומוסיף דברים, היה מר כרמל, שמעלה תדיר בפיו דברים רבים, מחריש ומקשיב, כקטן ששומע סיפור מקסים.

בין כה וכה נשמעה כעין נקישת גונג; הזמנה להסב אל השולחנות לסעודה. בהתקרב הכלה עם החתן אל מר אבנר, עדיין היה יושב כשקוע בתוך עצמו, ניגשה ודיבר אליו ערבית כפי שהיתה רגילה כך: “עלה סלאמתק” (על שלומך) ידידנו אדון אבנר, מה לך שותק? “מעאֵז אללה” (חלילה) אינך בקו הבריאות? או אולי כבר אמרו לך, שהאירופים שלנו גזרו שלא יהיו הלילה נאומים? והמשיכה ודיברה אליו עברית, כנראה להראותו התקדמותה בשפה במשך חצי שנה, ואמרה: אבל אני בקשתי רחמים עליך, נכבדנו־ידידנו, שתדבר ככל רצונך; כלום תיתכן חתונת הבת הגדולה של המשפחה בלי נאום של הידיד הגדול של המשפחה? ובכלל: כשם שאין אור בלי נר כך אין מושב בלי דבר אדון אבנר!

ספקו כפים אלה ששמעו לשון חרוזה יוצאת מפי הכלה – והאדון אבנר השתחוה לה בקידה קלה.

ולפני סיום הסעודה נשמע קול הכרוז: יעמוד האדון אבנר כרמל ויאמר דברו:

אחר רגע קל קמה דומית צפייה. קם מר כרמל ואמר:

גבירותי ורבותי, אתם מקבלים את המציאות הזאת פה, כל זה כפי שנראה לעין כמות שהיא, פשוט, בלי התרגשות, בלי התפעלות, כך: נשף חתונה, אמנם יפה, נהדר, מזהיר, אבל פשוט וטבעי, אשריכם, אני לא. אני כולי רעדת גיל.

ולכן… לכן איני יודע במה להתחיל… לכן יהיה נאומי ודאי קטוע ונרגש, ואפשר כבד מדי וקל מדי… אבקש סליחתם מראש כי הפעם לא פי ידבר אליכם, הפעם – לבי.

כל שאני רואה הלילה הזה, הודות לחתונה הזו, הרי הוא בעיני צרוף־סמלים, רמזי־גילויים, נצני־צפונות, נבטי־עתידות.

אני הגבר הקטן בישראל, שזכיתי להעלות בעצמי ויחד עם שנים־שלושה מחברי בתנועת העליה, במשך שתים־עשרה שנה מעת קום מדינתנו, למעלה משבעה ושמונים אלף יהודים משלוש־עשרה ארצות, הייתי כל הימים, כמובן, חדור אמונה ותקוה לעתידם הטוב בקרוב של העולים. אבל תמיד הייתי אופטימיסט בכח ואילו הלילה הזה, בזכותה של חתונה זו והודות ליהודי הטוב היושב לידי, שמכיר מרבית הזוגות “המעורבים” פה, הלילה הזה אני אופטימיסט בפועל.

הלילה הזה אני מאושר לאין ערוך, משל לשמחתו של דייג, לו היה רואה לפתע, שדגים שהעלה כל הימים ליבשה – הם מלאים חיים כדגים במים, בכל החיות שבהם ובכל החן שבתנועותיהם, כך, כעין זו, היא שמחתי.

לא, איני חולם, איני הוזה, איני משלה עצמי בדבר בדיה. כאן אני רואה נכוחות.

מה אני רואה כאן?

אני רואה לעיני ממש… משתלה, קטע ממשתלה כבירה, עצומה; ארץ ישראל כולה כעת, היא בבחינת משתלה להרכבת זנים אנושיים, מינים ממינים שונים מן המשתלה הזו יצמחו, מוכרחים לצמוח, יערות־אדם אדירים.

איני מגזים, איני ממלל מליצות. מי שעיניים לו לראות, ולב לו להבין, יודה שחוקי הטבע חלים בדברי. כאן יפרח, יגדל, יפרוץ עם גדול ורב, אם לא כל כך בכמות ודאי באיכות, בעתרת סגולות מעשה ההרכבה, וסוף פועלה.

אשרי שאני רואה כאן עין בעין נבטים ראשונים של המשתלה האדירה והמפוארה: אלו הזאטוטים, הילדים והילדות המתרוצצים פה יגאל ועדי, ואורי ועודד וזיוה ויעלה וניצה ועפרה ועוד ועוד – ככל ששמעתי שמם – הריני רואם למחר, מחרתים, עולים ככוכבים מאירים בשמי המדע והמחקר, האמנות והמעשה.

וידעתי גם ידעתי כמה נחשולי־זדון ורשע אורבים לנו וגם יש לירוא מזוועות שאינן מצויות אבל אמונתי ובטחוני חזקים, שעברנו את גיל הילדות להתהוותנו הממלכתית ומכאן לבא – עתידנו בידנו. וצדקתנו, שכלנו וכחנו – יעמדו לנו כל הימים.

עתה עלי לסיים, אף על פי שלא עצרתי כח להביע בלשוני אלא חלק מאשר בחובי, כי ירא אנכי פן אעיר חמתם של המצפים לרקוד ולשמוח – ולהם הצדקה.

על הכלה המפוארה שלנו לא אגיד דבר – היא בעצמה הנאום המופלא ביותר ואילו על המשפחה אומר משפט קצר: מי יתן ותרבינה כמותה בישראל.

קבלו בתשואות דבריו ותמהו לראות בקום אם הכלה וביקשה לאמר מלים מספר.

אמרה: אני רואה חובה לעצמי להביע בפומבי תודתנו לידיד משפחתנו ואיש חסדנו, שאלמלי הוא – אפשר לא היה כל זה. אשריו. ולו היו כל העוסקים בעליה טובי־לב וחכמי־לב כמותו כי אז היתה הטובה והשמחה בישראל רבה פי כמה וכמה.

ואחר ניגשה אליו ונשקתהו בראשו, ומיד אחר כך קמה שוב הפתעה, כשקרבה סית חנה אל עם מורדוך ואמרה לו: בליל אושר זה למשפחה מגיע לך, הטוב והנאמן, שתזכה גם אתה באושר־מה, שלחה ידיה, חיבקתו ונישקתו, והוא, נבוך וחוור, השיב לה כגמולה והיה ממלמל ואומר: יבוא עלי… יבוא עלי עתה… (אמותה הפעם) אחרי הגיעי לרגע זה, חכיתי לו 38 שנה!

בנגינת התזמורת העליזה נסחבו הצעירים והצעירות לריקודים, בעוד כמה מבני המשפחה היו מוחים דמעות שמחה מעיניהם.

סיום

בראשית החורף, שבועות מספר אחר הסוכות, באחת השבתות, בשעת בוקר מאוחרה צלצל הטלפון במעונה של ללה עצמון אשר בצפון תל־אביב.

הלו. מדברת. כן, ללה.

–…..

– זמירה? שבת שלום ומבורך "סבאח אלנור (בוקר אור).

–…..

– שלומי טוב “אלחמדו ללה” (שבח לאל) מה? כן, אני לובשת שמלת בוקר ורודה, חדשה, בואי ותראי אותה.

–…..

– צבי עובד בגן. זה הספורט שלו בכל יום שבת. הגנן שלנו יהודי פרסי, זקן כמעט, נחמד, הוא מפליא לעשות. יש לו ממש יד “כדרה” (ירוקה־מבורכה); הוא כמו מושך את הפרחים, שיגדלו, שיזדקפו; הוא עשה את הגן הקטן שלנו כגן עדן קטן. יש לנו גם כל מיני עצי פרי, הוא אומר שבעוד שנתיים יתנו פריים.

–…..

– מה אני עושה? אני קוראת ספר… “תולדות אהבה אחת” של חוג’ה מוסה, זה משה סמילנסקי.

–…..

– איזו בשורה?

–…..

– מה? סיפור חיי כולו? בקובץ ספרותי?

–…..

– הכל? גם ג’מיל שומלה? מה את אומרת? זה נורא! הלא יכירו אותי – איך זה? איך?

–…..

– הכל שמות בדויים… שלי… שלך… הכל… רק שלו של ג’מיל.

– את אומרת – דומה כמעט ממש – כך?

–…..

– אז מי כתב את זה?

–…..

– איך יודע ומכיר הסופר הכל? איך יכול?

–…..

– ההוא שבא לשאול על אדון אבנר בליל החתונה? כן, אני זוכרת… הוא ישב כל הזמן ושתק, נשא משקפיים כהות… כן?

–…..

– שוב ידו אל אדון אבנר בענין. איזה ידיד נאמן זה! גם ידך, מותק, בזה, אבל איך סיפרת הכל… הכל…. הלא זה איום!

–…..

– רק ברמזים…. והסופר מבין? טוב. ומה שם הסיפור?

–…..

– מן המערבולת. אני מתה לקרוא אותו. בואי אחר הצהרים והביאי את הספר. כן? טוב טוב.

א

בבוקר בשעה מוקדמת הופיעה. מטעם הלשכה נשלחה. כוכבה שמה.

בחורה תמירה, יפה, גון עורה “קמחי”; עיניה — מעומק אפור — מאירות, עליזות. שמלתה גזורה “מיני” כהלכה, אם לא למעלה מזה, וכל עצמה רכת תנועה, קלת תגובה מתוך ביטחון עצמי טבעי. ולפי טיב שפתה העברית ומבטאה הנכון וכן לפי כלל דמותה — נראית כתימניה.

— לא, אינני תימניה. הכול חושבים כך, אבל אני מלוב מטריפּוֹלי. (ובקול חייכני:) כלום יש הבדל בשבילכם?

— חס ושלום, ברוכה תהיה כפי שהיא.

— זהו. העיקר היחס. בשבילי בוודאי אין הבדל.

בשעות העבודה נגלתה כעובדת ותיקה, מנוסה, מבינה דבר מתוך דבר; הוראות בעלת הבית מיותרות כמעט: “אני יודעת, אני יודעת הכל, אני עובדת בבתים מזה הרבה שנים… יותר מעשר שנים… בתים… בתים.. מכל המינים…”

ואמנם עשייתה ביסודיות ועבודתה במהירות — עבודה לשמה, כמשמעה. אם כי תוך כדי שיחה על דרכי עבודתה הודיעה, שהיא נזהרת מהשרוֹת רגליה במים זמן רב, מחמת שסובלת מדלקת הפרקים ברגליים (לפעמים חזקים הכאבים מאוד), שכבה כמה שבועות בבית החולים והוטב לה, אך לא נרפאה לגמרי, ועליה לשוב כל כמה חדשים לבית החולים לבדיקות.

בסוף השבוע השני כבר הביע העוזרת את שביעת רצונה מהגברת: “באמת אני אומרת גלוי מה שיש לי בלב; אני לא יודעת לעשות ככה… בפנים דיבורים מתוקים ובגב — שקרים על שקרים. אצלי הכל — כך… ישר, גלוי… אני אומרת לך באמת: בשום בית לא היה לי יחס כזה כמו אצלכם, אתם בסדר גמור…”

משנקבע שכר עבודתה והיה “חדשי”, הסבירה היא לגברת: הביטי, אחרות רוצות יותר לעבוד בשעות. הן מאריכות, מותחות, את העבודה. אני לא יכולה לרמות, לעשות עבודה בשקר, אני מוכרחה לעבוד מהר. אני לא יודעת לעבוד לעט. מה שאחרת עושה בשלוש־ארבע שעות, אני עושה בשעתים, שעתיים וחצי. אני בשעות — אפסיד את עצמי.

— צודקת בהחלט, תעבדי אצלנו “חדשי”.

באחד הימים, לאחר גמר העבודה, התיישבה העוזרת מרצונה לשמוע המשך השיחה עם בעלת הבית, שאמרה:

— אני בכלל איני מבינה, למה בחורה יפה וטובה כמוך תעבדי בבתים, מה גם שאת סובלת ממחלה קשה ברגלייך, מדוע לא תבקשי לך עבודה אחרת, שמתאימה לך ולמצב בריאותך, כמו עוזרת באיזו עבודה במשרד או במוסד?

— לא. אני לא יכולה.

— מדוע? כלום לא גמרת, לפחות, בית־ספר יסודי?

— לא.

— כמה כיתות בכל זאת גמרת?

— שום דבר.

— לא למדת בבית־ספר כלל?

— כלל. רק לך אני מספרת: אני לא יודעת לקרוא ולכתוב.

— כלום, כלום?

— לא יודעת מה זה…

— ואיך את מדברת ככה… כמונו כמעט?

— מלשמוע… אני מקשיבה מאוד. תמיד. בכל הלב.

— ואם את מקבלת מכתב… או האם לא קרה לך שקיבלת פתקה ממי שהוא, מבּחוּר — מה את עושה?

— את לא יכולה לתאר לך אפילו בחלום, איך דופק לי הלב אז, וכמה אני מצטערת בשקט, מבפנים, כשיש לי מקרה בפתקה או מכתב, ואיזה “צחוקים” אני מסדרת, שאחר יקרא לי הפתקה, בלי שירגישו, שאני לא יודעת לקרוא..

— באמת זה נורא, זה מעציב נורא.

כן, זה מעציב אותי נורא, אבל אני מוכרחה לעבור על זה, שהרי אם — — —

— סלחי, שאני מפסיקה, רציתי לשאלך: את נראית כבת עשרים ומעלה איך שֵירַת בצבא? איך יכולת בלי לקרוא וכתוב?

— לא שירתי כלל בצבא.

— איך? מדוע?

— לא קיבלו אותי מפני… מפני זה…

— נתנו לך נייר שחרור?

— לא. אמרו לי: לכי.

— סתם כך: התייצבת, אמרת, שאינך יודעת… ואמרו לך “לכי”?

— לא ממש כך, אבל בעצם כך היה. בתחילה לא האמינו לי, חשבו, שאני “מתחבּלת” איזו תחבולה. באו אל ביתי, ראו הבית, המשפחה, שאלו, חקרו, וידעו שלא למדתי בשום בית ספר. אז קראו לי ואמרו: בצבא מלמדים את החיילים הרבה דברים, אבל “אלף בית” לא יכול הצבא ללמד, והם מצטערים שלא מקבלים אותי… ו…רשמנו לפנינו ו…תוכלי ללכת. זהו. הם אמרו שמצטערים, אבל אני נורא הצטערתי… הלכתי ובכיתי כל הדרך… כל הדרך נדמה לי, שהיו יורקים לי בפנים… מכל צד… בכיתי על עצמי… אבל, כמו שאמרתי לך, אני מוכרחה לעבור על זה…, לא לבכות על זה; שאם אחלה מרוב צער, אז אני אנבול, אתבייש, ולא אהיה שווה כלום…

— צדקת. הצער לו יועיל, רק יזיק. אבל אולי אפשר לתקון מעוות זה, אם נדע שורשו. למה לא למדת בילדותך בבית הספר כמו כל ילדה בישראל?

— אה! האגלה לך? בושה לי, אבל לך אגלה. אני יודעת, אני מרגישה, שאת אוהבת אותי. היודעת את, איזה בית יש לי? אבי כל הימים הוא… שיכּור. יש לי שלושה אחים, הגדול הוא בסדר. חנווני. האחרים משחקים רוב הימים והלילות בקלפים. כשהייתי בת שבע, כבר שלחה אותי אמי לעבוד אצל השכנים העשירים ברחוב. אמי עדיין עובדת בבתים. היא, פשוט, אינה אוהבת אותי, אינה פּונה אלי בלי להגיד לי: “ימחי אסמךֶ” (ימח שמך!). אני נותנת חצי הכסף מעבודתי לבית. יש גם אחים קטנים. בבית גונבים לי לפעמים מהכסף שלי, הבית שלי בשבילי כמו גיהנם. ואיך אני עוברת ברחוב שלנו בתוך לכלוך, מהומה, הצעקות הפראיות של הבחורים עלי! אני עוברת כמי שעובר בין שודדים, שמצליפים בשוטים על ראש העובר… ואני מוכרחה לגור בביתי… הם לא ייתנו לי לצאת מביניהם…

— אני מבינה, אני חסה עלייך, אבל אולי תנסי להתחיל עתה ללמוד קריאה וכתיבה? הרי יש לך שכל, את מיטיבה להבין עניינים שונים, ומדוע לא תוכלי לתפוס לימוד הקריאה והכתיבה. אם תצליחי בזאת, הלא תוכלי לשנות קמעה קמעה כל חייך תכלית שינוי…

— אומר לך האמת: חשבתי כמה פעמים על זה, אבל הרבה זמן הייתי מתביישת להתחיל ללמוד כמו ילדה. פעמיים החלטתי, אבל לא היה לי פנאי: עסוקה מאוד ביום ועייפה מאוד בלילה; כשהיה לי קצת פנאי, לא היה לי כסף בשביל מורה טובה. אבל לפני שנה ניסיתי והלכתי אל מורה טובה, שאמרו: “היא יכולה ללמד מהר איש מבוגר קריאה וכתיבה”. אבל לא הצליחה עמי… זאת אומרת, אני לא הצלחתי עמה… לא נכנס לי בראש. מפה למדתי, מפה נשכח לי, היום תפסתי טוב, מחר נתבלבל לי כל הלימוד… כל האותיות — עזבתי…

— חבל מאוד, צריך בכל זאת לדעת, מה הסיבה? מדוע את לא תופסת?

— לזה צריך — כמו שאומרים בערבית — “טולֶת־רוח” (אורך רוח), ואני אין לי זה, יען ראשי עסוק עלי, ולבי תפוס בקרבי… תמיד.

— מה? בחורים לא נותנים לך מנוחה?

— חוץ מזה… לא כל כך נורא. הצרה אצלי דבר אחר.

— מה, למשל?

— קשה לי נורא לקשור בחור לי, להתחתן.

— לך קשה? את כל כך נחמדה, נעימה. שכמותך יכולה לקשור — אם תרצה — עשרה בחורים שירקדו כנגדה…

— את לא יודעת אסון שלי… זה עניין קשה בשבילי… הלא סתם בחור מאלה שברחוב שלנו — אני לא רוצה, אפילו אם אמות. אני רוצה בחור, בן אדם טוב, שמרוויח יפה. אבל בחורים כאלה דורשים תעודת רופא על בתולה. ואתי קלקל פעם אחת בחור מקולל, שאהבתי אותו מאוד, אבל הוא רימה אותי ועזב אותי עם האסון…כן, מה אני יכולה לעשות? מי יכול לעזור לי בזה? ואני מתה כל יום למצוא פתרון לצרה שלי, למצוא בחור לי… ובינתיים — כל בחור שרוצה אותי, שרודף אחרי, מכביד עלי… מייגע אותי… ולבסוף לא יוצא כלום, כמו אחת ששואבת מים מבור עמוק, שהמים דלילים; היא מושכת ומושכת כדי שהדלי יתמלא, אבל כשעולה למעלה רואים: דלי ריק…

— כלום כל בחור טוב אצלכם, ברחובות שלכם ידרוש תעודת בתולה? בעולם הגדול — זאת לא דרישה הכרחית כיום, כלל לא. והאם לא נזדמן לך בחור, שלא איכפת לו זה?

— כן, היו לי. שניים שונים. במקרה בחודש אחד. שניהם כל אחד בזמנו הלך עמי שבוע או עשרה ימים. אהבוני מאוד. דיברו להתחתן, ולא הזכירו כלל בתולה או לא בתולה. (אפילו לאחד אמרתי לו: תדע לך, אני לא בתולה. אמר לי: לא מוסיף ולא גורע.) אבל כשידעו, שלא יודעת לקרוא ולכתוב — עזבו. חדלו לטלפן. נפסק הכל.

— חבל עליך, אני מצטערת מאוד עליך.

— אני יודעת, הכרתי אותך, אבל לא צריך לקחת זה עמוק ללב. אני לא חושבת בכלל הרבה עמוק. אני הולכת בחיים כמו קופצת קפיצה פה, קפיצה שם; לא לעמוד ולהביט הרבה במקום אחד. העיקר, שהאלהים ישמור את האדם מצרות. זהו. האדם לבדו, ובייחוד בחורה לבדה, לא יכולה לשמוע את עצמה — לא נכון?

— כן, ביחס אליך זה נכון מאוד…

ב

ביקשנו מ“הלשכה” עוזרת עראית לשניים־שלושה שבועות, מאחר שהעוזרת שלנו — כוכבה — נכנסה לבית החולים לבדיקות.

הופיעה אחת זקופה ופה מסבירה פנים ונוהגת בנימוסים, ביקשה סליחה שאיחרה, משום שאינה מכירה הסביבה הזאת.

במודיעין שמסרה על עצמה נשמע צליל של יוהרה המונית: “אני לא בחורה, יש לי ארבע ילדים”.

— כן ירבו. כל הכבוד, אשרייך.

— שמי מרסיל. כן, מאלג’יר. שם היינו סוחרים. אבי היה סוחר טוב. אבל עכשיו הוא זקן כבר, ואמא שלי עוזרת לי להסתדר עם הילדים. כן, הגדול כבר הולך השנה לבית־ספר. היא שומרת לי על הילדים.

עבודתה משביעה רצון בעלת־הבית. עושה כל שדרוש ככל הראוי, עם שמרבה בדיבור; אגב ניקוי רהיטים ומטלטלים — מעריכה היא כלאחר יד מחירו של רהיט זה או אחר: “אני, למשל, סובבת הרבה, עד שקונה הדבר, שאני רוצה לקנות. אבל כשאני קונה דבר — זה הכי טוב! הטלוויזיה שלי — הפירמה הכי טובה, הרדיו שלי גם. והפריז’דר שלי יותר גדול ויותר חדיש מזה. ביצים ובקבוקים בדלת! ובכלל מסודר בפנים נפלא”.

ומצליל דבריה נשמע, שיתרון דעת ויתרון טעם לעוזרת על גברתה.

גם בפעם השנייה איחרה מאוד לבוא.

— מצטערת. גרה רחוק, וחיכתה הרבה לאוטובוס.

— איפה גרה?

— אחרי הרצליה, לא אחרי. מהצד של הרצליה… רחוק…

— אין שם למקום?

— לא, עדיין לא. והרי גם פה, בסביבה הזו אינה מתמצאת, אבדה לה פתקת הכתובת וחיפשה הרבה, לפי הזיכרון, עד שמצאה את הבית.

העבודה הייתה הפעם רבה ונמשכה כסדרה. לאחר העבודה, בשעת הארוחה, האריכה מרסיל למעניתה ושילחה דבריה לשבילים שונים:

בעלי כן, מרוויח טוב, אבל אני, בכל זאת, צריכה “לעבוד עוזרת”, כי אנו צריכים לבנות בית, צריך עוד דברים.

— מה עבודת הבעל?

— בעלי סופר.

— סופר או מתרגם?

— למה מתרגם? סופר אמן ממש. מצוין.

— כמה ספרים כתב כבר?

— עכשיו כותב השישי, הוא יגמור אותו השנה.

— הגידי, בבקשה, שם אחד הספרים — מה שמו של ספר אחד?

— מה “מה שמו”? ספר תורה יש לו שם? מה את חושבת — אני לא מבינה.

— סליחה, לא הבינותי, חשבתי סופר… כמו בעל הבית.

— מה? הוא גם סופר? אני לא רואה כלל. לא קלף, לא דיו ולא קולמוס. איך הוא סופר?

— הוא כותב ספרים כאלו שעל המדפים. את לא קוראת לפעמים ספר בעברית?

— לא.

— לא יודעת לקרוא?

— יודעת. גם לכתוב בכתב שלנו, וקוראת, למשל, בספר תפילה, תהילים, כמו זה.

— וחוץ מספרי תפילה ותורה — אין לכם בבית שום ספרים אחרים?

— לא, כלל וכלל.

— ובערבית יש לכם?

— בערבית? איפה? לא יודעת לקרוא אף מלה בערבית.

— אבל בצרפתית יש לכם? הלא שמך צרפתי…

— לא למדתי בבית ספר בעירנו. רק “חכם” אחד לימד אותנו, כמה ילדות, לקרוא בספר תפילה.

— האם אינך חושקת לקרוא מספרים כאלה סיפורים יפים ונפלאים, גדולים ומעניינים מאוד — האם אינך משתוקקת לזאת?

— לא. באמת לא. אבל אם רוצים, שומעים לפעמים ברדיו. והכי טוב הטלוויזיה! אצלי רואים בּירוּת, קפריסין וגם מצרים, לילה לילה, תמיד. ומזמן שיש טלוויזיה שלנו, ודאי רואים גם. לא יכולים להשתעמם, רוב הזמן שמח מלשמוע ומלראות.

בפעם השלישית לבואה לעבודה, אפשר היה לצפות, שתנהג בקרבת־דעת יתרה, תרבה דברים ותוסיף אמרים כרוב עושרה (מאוצרות הבידור שלה “הכי חדישים”). ברם, היא נהגה במידה הפוכה לגמרי: מעת בואה ועד לכתה לא נשמע קולה אלא בענותה לשאלת־מה. לא נתננו¹ דעתנו על כך, שהרי ייתכן שהיא נוהגת בלא יודעין, כמה שנאמר “עת לחשות ועת לדבר”. אולי.

כשבאה בפעם הרביעית לעבודה, נעדרה בעלת הבית, כי נסעה לימים מספר. הגברים שבבית (אב ובן) מסרו לה הוראות הגברת: יכולה היא לעשות לבדה הכול לפי הידוע לה ולפי דרכה וטעמה. והוסיפו משלהם: היות ואין כל רצון וכל עניין וכל כישרון לטפל בהלכות עבודות בית — הם מבטיחים נאמנה, שלא יתערבו כלל וכלל בכל אשר תעשה — הם ישבו על עבודתם איש איש בחדרו.

וכך היה. במשך כל שעות העבודה — לא נפל דבר, שום דבר. שום אירוע לא אירע, כי לא היה צפוי דבר. רק גמר העבודה בזמן קצר מן הרגיל לא היה צפוי. אך אין בכך משום אירוע. היא מיהרה אותו יום. אישה ממהרת לדרכה.

אבל כאשר נגלה למחרת היום, שמבין חמישה שטרי הכסף בני מאה ל"י כל אחד, שהיו בתוך מעטפה במגירת השולחן בחדר המיטות, נמצאו רק ארבעה. כשידוע ברור היטב, שמלבד האב והבן לא דרכה רגל זר באותו חדר מעת לעת, הרי נעשה ודאי גמור, שהיד הזרה, שנשלחה במעטפת השטרות, זו ידה של העוזרת מרסיל.

עכשיו, לאחר מעשה, נמצאת העוזרת מרסיל תפוסה בידי עצמה, בחינת סוף דבר הכל מובן —

מובן, למה מיהרה כל כך לעבוד ביום הגנבה, למה הסתלקה מהבית מיד עם גמר העבודה (בלי ארוחה ובלי לטעום דבר), למה העלימה מאתנו שם משפחתה וגם כתובתה, ולבסוף העלימה את עקבותיה לגמרי מהבית, כי לא שבה לעבוד באותו בית כל עיקר.

אם יש להצטער על העוזרת מרסיל, שבגדה באמון, שחיללה שם בעלה, סופר סת"ם (וגם שמה הצרפתי, שמתפארת בו) — על אחת כמה וכמה יש להצטער על ארבעת ילדיה, שאולי ביום מן הימים ייוודע להם (“סוף דבר הכל נשמע”) כי אִמם גנבה היא.