מן המעברה למעון    🔗

כשהגיעה המשפחה אל לב לבה של יפו, בתוך תוכן של אותן סימטאות, שנתחבות זו בצד זו וזו בתוך זו, היתה המשפחה משרכת סימטותיה, תמוהה למראה “חוצותיה” של עיר זו וסקרנית למעון הצפוי לה כאן.

והבריות, שהיו מצויות באותה שעה באלו הסימטאות, היו אחוזות גם הן סקרנות לטיבה של משפחה רבת־בנים זו, המהלכת לה עמוסה מטלטלים ופכים קטנים עם גדולים – מי היא, מאין בואה ולאן פניה מועדות?

כיוון שהסימטאות רובן קצרות, עד שהספיקו המסתכלים לשער־לנחש ולקבוע משהו מטיבה של המשפחה, כבר נכנסה המשפחה בסימטה אחרת ונעלמה מן העין, וכך סימטה אחר סימטה. “דובר” בסימטה אחת הספיק לקבוע: הרי אתם רואים: יש פה סבתא, לא כל כך זקנה, תמירה היא, אבל היא הסבתא, שכן על ידה הולכת אם הבנים, אשה נאה והילוכה נאה, כאילו היא “אחת גברת” וזאת הבחורה ודאי בתה; היא “ככה”, יפהפיה, “כסהר במילואו”.

דובר בסימטה אחרת הספיק לכלול: “שתי הילדות גם הן יפות, אחת כבת שתים־עשר, השניה כבת תשע, גם שני הילדים נחמדים”. דובר אחר התעכב באיש ההולך לפניהם כמו לנחותם הדרך: “זה אינו אבי המשפחה, לא, ודאי לא”. מיד הצטרף דובר אחר: “זה בכלל שכּנזי”, אפילו שמדבר ערבית יפה יפה. אני מכיר אותו, זה איש מהממשלה, אולי מהסוכנות אולי מהצבא – אני לא יודע, אבל הוא שכּנזי.

נמצאה באחת הסימטאות גם אשה, זקנה כמעט, שהכירה את הסבתא, אם המשפחה עוד במצרים – בקהיר. "אני זוכרת אותה, מקהיר; היא היתה אשת אחד “חכם”, של בית־דין, בבית הרב. אני זוכרת אותה.

– ומי זה האיש, שהולך מאחרי החבורה, קצת שחוח, לבוש כפתן וחבוש תרבוש?

בשום סימטה לא נמצא יודע פשרו.

משהגיעה המשפחה אל סימטה, שנראתה כמבוי סתום, סברו ודאי כאן מצוי המעון המובטח. אולם בסוף סופה של הסימטה, בלא כל סימן של פנייה צדדית, נגלה כעין חלל, ספק שביל, ספק משעול, שלא נמצא כאן אלא, כנראה, להפגין שיא העיקום בסימטאות הללו. ומכאן, ממעבר צר זה, יצאה המשפחה אל “רחבה” כל שהיא, שבמרכזה עמד בית גדול בן שתי קומות.

– הגענו – אמר המלווה – פה למעלה בקומה השניה, דירה אחת כולה לכם. בקומה התחתונה כמה דירות (חדרים), גרים יהודים מרומניה, מהונגריה, מפולניה ועוד.

כמה מהשכנות ושני גברים שנראו כחלושים עמדו כמשתאים כשעלה האיש המלווה ואחריו כל המשפחה לפי סדרה, עם אותו איש חובש התרבוש.

הדירה – מבוא, חדר אחד גדול למדי ושנים בינוניים, בית־תבשיל וכל השאר. הגג הגדול של כל הבית שטוח, עשוי תערובת מלט וחמר, שטחו רחב־מידות, פנוי מכל מבנה; גדר בנויה בגובה אמה סביב כל הגג.

כל רהיטים לא היו בבית, זולתי כמה שרפרפים, מחצלות, מצעים ושמיכות, שהובאו מקודם. אבל הדיירים שמחו לארונות שהיו בקירות בכל החדרים.

פרשו מחצלת גדולה בשביל הקטנים, הניחו סמוך לה כמה שרפרפים בשביל המבוגרים וישבו לפוש.

פתח האיש המלווה ואמר: “אין שא אללה” (בחפץ האל) יהיה לכם הבית הזה בית פרג' (הרווחה, הקלה) ותזכו להצלחה ולכל טוב; ובזמן קצר יתמלא הבית הזה רהיטים, חפצים וכלים ככל שאתם צריכים וככל שאתם ראויים, אלא שהממשלה אין ביכלתה לספק יותר. –

נכנסה האשה בדבריו ואמרה: אחר בקשת סליחתך אדון אבנר, שהפסקתיך בדברים, ברצוני להקל דאגה מעליך: אל תהיה מחשבתך על הרהיטים, הספות והכורסות. הן העולם עתה קיץ בראשיתו. בלילה נשתטח על הגג הרחב כבקעה – ומי ידמה לנו? נצטרך לחסוך פרוטה לפרוטה להקים לנו כעין סוכת יריעות לצל עבה ביום. ואילו בימי החורף – עד אז נספיק, בעזר אללה, לסדר לנו “מין ספות” נוחות לשינה – רק יהיו הילדים בריאים ואני, לו יוסיף לי האל כח לעבוד בכל הצורך.

– שפיר, שפיר, אֵם ללה, הריני כפרתך וכפרת כולכם על טוב לבכם וענוות רוחכם, אבל את הפסקת אותי כשאמרתי, שאין ביכולת הממשלה לסייע בידכם כפי שאתם זכאים, וכפי שהממשלה חייבת כלפיך למען זכרו של בנך דוד, האל ירחמהו, אלא שוב אני אומר: על צוארינו, על צווארי הממשלה, עדיין תלויות כיום למעלה ממאה וחמישים אלף נפש במעברות והממשלה מוציאה מליונים כל יום ויום – “ואין האלומה משביעה את הכבשה”.

והיה אדון אבנר מוסיף כדרכו דברים שאין להם שיעור, וחוזר, כדרכו לפעמים, על דברים שכבר השמיעם והסבירם. אולם בני הבית, ביחוד הקטנים, לא היו קצים מדיבוריו, אם משום שסח להם בלשון ערבית צחה ואם משום שהיו מחבבים דבריו שתמיד, בכל זאת, היה משמיע גם דבר מה חדש. אך הפעם משהאריך בשיחו אמר כמתחכם: ואני יודע, גבירותי, ובפרט את ללה יקירה, שאתן אומרות בזה הרגע בלבכן: הו, יבוא עליו! על השכּנזי הזה – על דיבורו הארוך בלי סוף!

הסבתא והאם, סית חנה, היו כמנערות לשונן מחשדו ואמרו: אסתגפר אללה (חס ושלום) ואילו הבת, ללה, התגרתה בו ואמרה: נכון אמרת, איך ידעת? כלום נביא אתה, שיודע מה בלב אדם?

– נביא לאו דוקא, יתכן “מין נביא” אגיד לכם אגב כך דברי תורה כל שהם, למען ישמעו הקטנים הנחמדים האלה. חכמינו אמרו: מיום שנחרב המקדש ניטלה נבואה מנביאים וניתנה לשוטים. הדברים האלה נראים תמוהים מאד: ראשית, אם יכלה הנבואה להימשך ולהתקיים, למה ליטלה מנביאים ולתתה לאחרים ודוקא לשוטים? הלא לשוטה אין שכל, אינו בר דעת, כיצד יכול לשאת דבר נבואה? אלא כוונת חכמינו היא כך: אמת, לשוטה אין שכל, אבל יש לו לב, שכלו אינו פועל כראוי אבל לבו, הרגשתו עלולה להרגיש נכונה. ואני “מין נביא” כזה (לאו שוטה דוקא) אין לי הרבה דברים, כלומר: חסרים לי הרבה דברים אבל יש לי הרבה לב. וכיון שאין לתת לכם מתות וחפצים של ממש, אני נותן לכך הרבה ממה שיש לי בלבי, היינו: דברים, דברים ומשאלות־לב הרבה מאד.

בין כך וכך הגישה ללה קהוה לאדון אבנר ולנשים ושוב הכביר האיש תודות וברכות על הריח המסעד לב של הקהוה המוגש ועל הנועם הקוסם של הבת המגישה.

עוד הם יושבים, כמצפים לשפע דיבוריו של אדון אבנר, קם האיש, פנה אל בעלת הבית ואמר בקול שיש בו מן העגמימות: זוכרת אַת סית חנה, שאמרתי לך לפני חמישה־ששה שבועות, שיהיה עלי לנסוע בקרוב לחוץ לארץ לזמן ארוך, שלושה־ארבעה חדשים – למען העליה – עתה קרבה השעה. מחרתים אטוס לאירופה – ולא תהא שהות בידי לראותכם שוב בטרם אסע – לכן באתי עמכם בעצמי והרביתי דברים לאזניכם בשביל ימים רבים שלא נתראה. אבל בקשתי מחברי שיסור אליכם כפעם בפעם וישאל לשלומכם ולצרתכם.

ובצעדו כה וכה נפנה לללה, בעמדה לבדה, עצובה לשמע דבר הפרידה ולחש לה: “הוריתי לאחד החברים, שיעמוד על המשמר ואם יוודע לו דבר, מיד יודיע לך. אל תדאגי לכך”.

והנשים היו מביעות צערן, שבאה להן הפרידה כמו במפתיע והגדילו שבח האיש, אשר מאז התודע למשפחה, זה חדשיים שלושה, היה כידיד משען לה, אהוד בנועם שיחו ובטובו על הקטנים. ועתה בצאתו לדרך רחוקה לא יכבידו לבו בדברי עצבונות, אלא, כולם, כל בני המשפחה, יעתירו תפילה לאל שיצא בשלום וישוב בשלום, בשמחה ובהצלחה ככל שלבו חפץ – כן יהי רצון.

כשירד מר אבנר כרמל לקומה התחתונה, ראה שכנים ושכנות יוצאים מפתח ביתם אחד אחר רעהו, כאילו ציפו לו ממארב ונצבו לפניו בחבורה. אחד מהם, בעל חתימת־זקן בשנות העמידה, שהיה, כנראה שליח הציבור הקטן הזה, אמר בלשון עברית קצת משובשה: סליחה, אדון, מה זאת אומרת? רוצה לומר: מי זאת המשפחה, בשביל נותנים לה דירה כזו למעלה לבדה? מדוע שדוקא היא?

ובלא לחכות לתשובה מפיו הפליטה אחת הניצבות: מה? שהיא משפחה גדולה? יש עוד גם הרבה משפחה גדולה, לא פה, אבל יש, זה פרוטקציה? מה?

– תנו לו לדבר – טענה אחת בלשון אידית – נשמע מה יש לו לומר?

– נכון, תנו לו ונשמע.

פתח האיש בעברית בלשון מתונה־מתונה: למה לעשות כעס? אתם אנשים מבוגרים, גדולים, אתם צודקים, אתם רוצים לדעת, להבין. שמעו ותדעו: אין כאן שום פרוטקציה. יש כאן גמול קטן, פעוט, אבל הוא חובה גדולה, קדושה, על הממשלה: זו משפחה שגורשה ממצרים בזמן מלחמת סיני, אתם יודעים “מבצע סיני”?

– כן, כן, יודעים.

– המשפחה הזו באה תוך סכנות רבות עם עוד משפחות רבות ממצרים והיתה במעברה בצפון שלוש־ארבע שנים כמו הרבה משפחות אחרות, אבל הבן הבכור של משפחה זו בחור טוב, מצויין, היה ציוני גם במצרים. עלה לארץ שתי שנים לפני מבצע סיני, שירת בצה"ל. נפל במלחמה. זמן רב לא ידענו, שהוא בן המשפחה הזאת (הוא שינה שמו לשם עברי) ורק לפני שלושה חדשים בערך נגלה ונודע לנו שהוא בנם. לפי החוק מגיעות להורים כאלה זכויות מסויימות. הממשלה ראתה חובה לעצמה לדאוג קצת לילדים היתומים ולאלמנה לכל הפחות נתנה להם דירה מתאימה להם לפי מספרם ולפי צרכם.

זוהי “הפרוטקציה”. עתה מובן הדבר לכם? האם לא צודקת הממשלה?

– בסדר, בסדר, שיין, שיין סליחה.

– שלום.

– שלום שלום.

 

“בני עליה”    🔗

באמת אמרו, בני אדם בלא לשון משותפת ביניהם, משולים להרים שגיאיות עמוקים מפרידים ביניהם. ברם, כשם שהגשר מחבר הר אל הר, כן הלשון המשותפת מחברת בני אדם אל בני אדם, והמשפחה “המצרית” החדשה מבשרה חזתה כזאת וכזאת.

השכנים, דרי הקומה התחתונה, למשל, שכולם היו יוצאי ארצות אירופה ולא שמעו כלל לשון ערבית, לא מצאו מסילה ואף לא שביל צר, ללבם של בני המשפחה שלמעלה. הם ראום רק מן העין ולחוץ אך לא מן העין ופנימה, אל הלב. בעינם ראו שכל בני המשפחה הזאת כמעט, יפי־תואר הם וחוט של חן משוך עליהם; אפילו הסבתא, שודאי עברה גיל השבעים, צורתה נאה, קומתה זקופה קמטי־זקנה מועטים ודקים בפניה; עיניה פקוחות ואזניה קשובות וכל עצמה כבת ששים; ובתה, אם הבנים, גווה מלא, לא יתר על המדה, גון־פניה כהה קצת, קלסתר פניה נאה, מבטי עיניה ערים, חדים, דיבורה שקט והליכותיה מתונות, וכל שכן דמותה של הבת הבכירה ללה שהיתה הדורה להלל: פניה עגולים, מאירים, עיני תכלת לה ופס דק כהה טבעי בעפעפיה ובריסיה כאילו יצאו זה עתה מקרן הפּוך; קומתה בינונית,חסונה, וכל עצמה יצוקת חן.

גם שאר הקטנות והקטנים נחמדים למראה.

כל אלה ראו בעיניהם, אבל לא יכלו לדעת ולהכיר דבר וחצי דבר מעניניה ומהליכותיה של המשפחה, לא מעברה ולא מהווה, לא מעצבונה ולא מנחמתה, כי נעדרה מפיהם הלשון המשותפת המקרבת לבבות.

לכך ראו ולכן תמהו, שאין נראים בחורים או מחזרים אחר בחורה יפהפיה כזו, שכן אין יוצא ואין בא בכלל אצלם, זולתי אותו אדם שתקן־צנוע, החבוש תרבוש, שפוקד אותם יום יום ברוב או במעט כאחד שמש או קרוב משפחה. וכן ראו בשבועות הראשונים לבוא המשפחה החדשה, אשר סר אליהם פעם או פעמיים איש זקן כמעט ועמו בחור, שאין מראהו מושך לב, שהו שעה קלה והלכו וכן כמה וכמה דברים ראו פשוטים ולא פשוטים, רגילים ולא רגילים – ראו ולא ידעו, שמעו ולא הבינו, לא קלטו דבר של ממש ולא פלטו דבר של ממש. אלא, מסתמא, העלו בפיהם קצת דברי רכילות לשם רכילות בעלמא.

ואילו לאחר שבועיים ראשונים לבואם למעונם החדש נתודעו למשפחת שכנים אחרים, שגרו מכבר במקום, מעבר לארבע סימטאות, סמוך לשפת הים והילדים משתי המשפחות, הקטנים והקטנות כאחד, שהתודעו בבית הספר, התקרבו ביניהם, תוך כדי משחקיהם, גם מחוץ לבית הספר גם ביקרו בעתות ערביים הילדים “החדשים” בני בית אל חילו, בבית ילדי המשפחה הותיקה משפחת עטר.

באחד הימים כשבאו הקטנים עם ערוב היום לביתם לאחר הביקור הראשון בבית עטר סחו הקטנים לתומם אשר ראו שם, בפה מלה ומלב מלא:

יש להם שם שולחן גדול. כסאות, שמונה, יפים. גם ספות, שתים. עגולות,“ככה”, יפות הרבה. גם מראה גדולה. גדולה הרבה. כמה חדרים?

– שלושה, ארבעה. לא כל כך גדולים. אין להם גג כמו אצלנו…

– מי הגדולים בבית?

– יש. יש אב, לא זקן הרבה, ככה, איש בעל זקן, מעשן נרגילה. אין להם סבתא. האמא שלהם גבוהה כמו סבתא שלנו, אבל יש להם בת, בחורה, כמו ללה. סמירה, אומרים לה בעברית: (זמירה) היא קמחיה (שחרחורת קצת) אבל – מתוקה הרבה – אין כמוה.

– והילדים?

– שנים כמונו, בגילנו, ואחת קטנה כמו בת שמונה, אולי עשר אמרו: יש להם בן גדול שני, בצבא.

בדבר הקטנים עסקה סבתא בקיפול כביסה ואמא תפרה משהו; ללה החזיקה ספר צרפתי בידה ודוד מורדוך ישב כדרכו, מביט מולו מבטים בוהים ומקשיב רב קשב…

אמרה אמא בקול שקט, מתון: אין ספק אנשים אלה, בית עטר נמצאים כאן מזמן, משנים מספר. אחרי זמן מה גם לנו יהיה שולחן וכסאו וספות. אני מבטיחה לכם – הלא תאמינו לי?

טבען (בודאי, מדרך הטבע) אנו בטוחים…

– ואבא שלכם, האל רחמהו, יתפלל בעדכם. עתה, אביכם הוא אבי כל הברואים כולם. הוא הכל יכול. אני בטוחה שהוא יפצה אתכם מיכלתו העצומה פיצוי גדול, תחת קחתו מכם את אביכם, האל ירחמהו, ואת אחיכם הגדול, תפארת משפחתנו, והאלהים יודע אשר יעשה ויצדק בכל אשר יעשה.

– שלום לפיך, חנה יקרה, הפליט דוד מורדוך בהתרגשותו כי רבה.

ולאחר שביקרו ילדי בית עטר בבית אל חילו, כשבאו לביתם סחו אשר ראו: אין להם שם כלום. זולתי מחצלות ומצעים. כמו עניים ממש. ואת נשי הבית תיארו כפי ראיית ילדים ישרה – בהירה.

בו בשבוע, השבוע השלישי לבואם במעון החדש, הופיעו לעת ערביים בני־בית־עטר: האב, האם, הבת והקטנים “לבקר” בבית אל־חילו ובידם מתת־ברכה כנהוג: ביצים, סוכר, עוגיות, מגדנות. פתחו בברכה: מבורך עליכם מבורך עליהם! והוסיפו מאוצר לשונם הרבה שלומות ואיחולים טובים.

קבלתם בעלת הבית סית חנה, בברכת “ברוך הבא” ואמרה: התכבדו, שבו, אכן השרפרפים שלנו קטנים, נמוכים, אבל הם חזקים ועומדים על תפקידם בנאמנות, אמנם אין להם משען אבל לעת הצורך אנו מסמיכים אותם אל הקיר ואפשר להשען עליהם באופן עראי… הנה, נסדר מיד את המושב ואשר יחסר לנו מנועם הישיבה נמלא כפליים מנועם חברתכם מטוב לבכם ומאור פניכם.

בין רגע סידרו בזריזות הילדים המושב לאורחים: השרפרפים ליד הקיר ולמולם במחצלות בעלת הבית; הקטנים – רחוקים מהמושב. הבחורות ללה וסמירה נטו יחד הצידה וישבו על חבילת מצעות.

פתחה האורחת, סית חיסנה, ואמרה: חייבים אנו להודות לקטנים, לילדיכם ולילדינו, שעל ידם ידענו ממציאות שכנים יקרים כמוכם, אלמלי הם מי יודע כמה זמן היה עובר עוד עד היפגשנו, אף על פי שביתנו אינו רחוק מכאן אלא חמישה־שבעה רגעים. רק שלוש־ארבע סמטאות מפרידות בינינו. והאמינו לנו, כשראינו את ילדיכם (שם אללה עליהם) ראייה קלה, חיבבנום וקרבנום ורצינו להכיר הוריהם. ואכן – בלי מוג’אמלה (חנופה) הנה מצאנו יותר משדימינו והיו ברוכים הבאים בשכונתנו.

השיבה אם־ללה אמריה: אללה יברך אתכם. כיבדתונו, שמחתונו בבואכן ורוממתונו באמריכם. לב־אדם יוכר בפועלו. ואתם כי הואלתם ובאתם אלינו מטוב רצונכם, בלא חישובים ושיקולים – גלה גיליתם לנו טוב לבכם וטיב כוונתכם, כי אמנם עדיין כזרים ונבוכים אנו במקומנו החדש, אם כי, השבח אל, בתוך עמנו בארצנו אנו יושבים, אלא כאמור המשל: “אל גריבּ אהבּל ולו אני פציח” (הר מטומטם אף אם הוא פיקח). והנה אתם הראשונים. שהואלתם להרחיב לבנו, לשמחנו בבואכם ולזכותנו בידידותכם.

והוסיפה שפעת ברכות ואיחולים טובים ושיבחה תוך כדי כך את חמודות פניה של סמירה, שכדברי הילדים “מתוקה היא כדבש”.

בינתיים הגיש דוד מורדוך קהוה ומתיקה. אז הסב דברו אבי המשפחה, אבו חיים, על אשר עבר על ראשם אז, בצאתם בסתר בחצות בלילה מדמשק וכל אשר קרה אותם בדרך מן הסכנות, האימים והזוועות בישימון מדבר בדרך ההיא (“שנה אחת אחרי מלחמת השחרור שלנו”, עד הגיענו הלום “כמעט יחפים וחצי ערומים”) ומשארכו הדברים מדי בפיו, העבירה אשתו, חיסנה, חוט השיחה אל פיה. וכל שהיתה מספרת על סבלם, מצוקתם ועניים בהיותם במעברה (למעלה משלש שנים) היתה מכוונת להקל על לב משפחת אל חילו, שנתונים במצוק ובמחסור. וכך אמרה במהלך שיחה: האמיני לי, סית חנה, אני שהייתי גברת בביתי לא עשירה, אבל מבסוטה (אמידה) ממש, והיתה תמיד כובסת קבועה אצלי ונערה משרתת כל היום בביתי – הייתי הולכת במשך יותר משנתיים, עובדת ומכבסת בחיפה בבתים זרים כדי לספק כל הדרוש לילדים, אכן לא פעם בכיתי בסתר, אבל גם בלעתי דמעותי בסתר. אבל השבח לאל, עם הזמן ועם הסבלנות באו לאט לאט גם הפרג' (הישע) והכיר (ההרווחה).

עכשיו היו האורחים מצפים לשמוע מפי בעלת הבית ארוכות ומפורטות מאשר עבר עליהם עד בואם הלום.

פתחה בעלת הבית ואמרה: היטבת, אחותי, להשמיעני דברי יוצאים מן הלב ומסעדים הלב כשקוי נעים. אמנם גם אני וגם ללה בתי עשינו ועמלנו כזאת וכזאת, אני הלכתי לעבוד ולכבס בבתי זרים וללה דאגה כל הימים מבוקר עד ערב עם הקטנים. הסתפקנו במועט אשר קצב לנו האל וגם עתה כבר מצאתי משפחה טובה, אשכנזים, אכבס אצלם ואעבוד יום יום עד הצהרים. ללה עדיין מחפשת מקום עבודה מתאים לה. לא קל לה למצא, באשר לא תדע עברית אלא מעט. אכן טוב לנו עתה כי מצאנו אנשים דורשים טוב ורעוּת לנו כמוכם, ובטוחים שתסייעו בידנו ככל שיעלה בידכם.

ועל אודות עברם במצרים וכל הקורות אותם בטלטוליהם וסבלותיהם במעברות וכן על דבר זכותם בדירה המרווחה הזו – סיפרה רק, שהילדים הצטננו כל חורף במעברה וחלו מחלות קשות, כי הגשמים חדרו בצריפים שלנו ונקוו לשלוליות בתוך הצריף, אז, בחמלת אללה עלינו, סר אלינו שליח מהג’מעיה (הסוכנות) ודיבר טובות עלינו וארך הענין חדשיים וחצי בערך עד שהעבירונו – השבח לאל – למעון הזה.

וכיון שהיא קיצרה בדבריה ולא הזכירה דברים מפורטים כפי שהיו מצפים, לשמוע מפיה, נמנעו גם הם להכביד על השכנים החדשים בדברים, על אף רצונם.

ועם עוברם לשיחה בעניני היום – היו שתי הבחורות היושבות מן הצד, סמוכות זו לזו, מקשיבות זו לזו, משוחחות ומצטחקות כמו הו חברות־ידידות משכבר הימים.

 

בערפל    🔗

עם צאתם את הבית בחזרה לביתם אמרה אם סמירה לבתה: סית חנה זו, אשה טובה, נעימה, יש לה איזה “היבי” (הדרת כבוד), אולי היא בת “גדולים” (נכבדים, עשירים) אבל היא ענוה, ראית כמה פעמים התכופפה לתקן לי את הנרגילה, איך כיבדתני כפעם בפעם במה שהוא, ואיך הקשיבה לשיחי כאילו שומעת לקח חשוב ממני ובאמת היא המדברת בבינה ובטעם, גם הזקנה, אמה, נבונה, שואלת ומשיבה כראוי.

אמרה זמירה: הראית את התנהגו הילדים? אמם אינה מרימה קולה עליהם, היא מדברת אליהם בקול שקט – והם נחפזים ועושים רצונה.

אמרה האם: בכלל היא מדברת כאילו שוקלת דבריה; בעצם לא סיפרה לנו מאומה משם מקהיר, לא מן הקורות אותם שם ולא פה. לא הזכירה כלל זכר בעלה, לא בחייו ולא במותו. ומי זה האיש “עַם¹ מורדוך” מה הוא להם ומה מעשהו פה? “נראה עליהם” כמו דבר מה, דבר־סוד עמם, ואולי לא סוד אבל אולי ענין שידאיב לבם.

אמרה הבת: ללה גם כן מקצרת דבריה על עצמה. כמה היא יפה! אהבתיה. ו“סחבנו” דיבורים ומעשיות, הרבה צחקנו. וכששאלתיה אם היה לה איזה בחור במעברה, או אולי היא מאורסת – אמרה לא. ולא הוסיפה דבר. סיפרתי לה שאני ארוסה כבר פעם שניה מזה חצי שנה ומעלה, והבחור שלי “מצויין” ושהוא “יקה” (היא לא ידעה מה זה) לא שאלתני דבר, גם כשספרתי לה שאנו מתחתנים בסוף הקיץ הזה – אמרה: “יהא לך בטובה ובאושר” – ולא יספה. וכשדברנו על עבודה בשבילה ובשביל אמה – אמרתי לה שאני אתאמץ ואולי אמצא לה עבודה בבית חרושת, שאני עבדתי מקודם שם, אז שאלתני כמו בפחד: יש שם הרבה בחורים? אמרתי לה, שאין אף אחד, זה בית חרושת לשמלות של ילדות, יש שם כעשרים בנות, אמרה. זה טוב הלואי יימצא מקום לי.

אמרתי לה, דרך צחוק קצת: מה? כלומר את מפחדת מבחורים?

אמרה: לא, לא מפחדת, אבל איני אוהבת…

כיוון ששתקה, לא רציתי להציק לה בדיבור.

– טוב עשית – אמרה אמה – זה היום הראשון שהכרנו אותם. אמת מפגישה ראשונה אהבנו אותם, אבל אין להכיר בני אדם, לא משיחה אחת אפילו לא על פי ידידות ממושכה; איך אומר המשל? “עשרתו מ־ערפתו אלה אדה ג’וורתו” (התרועעת עמו – לא ידעתו אלא אם היית שכנו). יעברו ימים נתבקר ונתרועע כשכנים קרובים אפשר נכירם יותר ונדע מענייניהם.

– ואמנם כל שעברו הימים קטן המרחק בין שני השכנים הרחוקים: כיוון שמשפחת עטר, שהיתה ותיקה בעיר, עשתה כל אשר ביכולתה למצוא למשפחה אל חילו בסיס קיום כל שהוא (ללה נתקבלה בשכר טוב באותו בית־חרושת קטן, ואמה – בבית אחר בתנאים טובים; והקטנים והקטנות סודרו בבית הספר על ידי מאמציו של אבי משפחת עטר), מתוך כך חזקה הידידות וגברה החיבה בין שתי המשפחות.

בערבי הקיץ היו לרוב שתי המשפחות מצויות תכופות יחדיו על הגג הגדול בבית אל חילו או לעתים, על שפת הים סמוך לבית של עטר, ובעתות פגרא ובימי שבת ומוצאי שבת עלה גם קול שירה וזמרה ממושב המשפחות (זמירה מטיבה לשיר שירה ערבית ואחיה – פורט כראוי על ה“עוד”). ויש, אפוא, ונשבה בבית אל חילו רוח שמחה וצהלה, שזה שנים רבות כמו פסחה עליהם ורחקה מהם והלאה.

עם זאת בעצם ימי ההתקרבות בין שתי המשפחות, עדיין לא הורם אותו פרגוד דק שהיה פרוש על חיי משפחת אל חילו. עדיין לא ידעו בית עטר דבר לאשורו מה פשר התחמקותה של ללה מהימצא בחברת בחורים, מדוע אין היא נוהגת כדרך כל בחורה. אם יש ונקלעת עם זמירה פה או שם, בחברה שמצויים בה בחורים – עם שמבחינה היא ורואה ברור, שעיני הבחורים צוהלות לקראתה –ממעטת היא להשתתף בשיחה, ומוצאת סיבה ונימוק לעזוב את החברה. ועדיין ראו בית עטר גם את עַם מורדוך, כמצורף במשפחה כמות שהוא, בלא שידעו מי הוא ולמה הוא?

באחד הימים ההם אסרו חג שבועות היה כשישבו שתי המשפחות בערב בחדר הגדול בבית אל חילו ועם מורדוך ישב על שרפרף לצד המושב כדרכו, מחריש מרוכן־ראש, מוכן ומזומן לקום למלא שליחות שהיא, אם קטנה אם גדולה, כשעיניו צמודות אל אם־ללה, כמו מצפה לדבר מפיה, כמשפטו כל הימים או צופה לאור פניה, או הוזה מה (מי יודע מה?) ורק בהשמיע אם ללה דברה מיד מביע הוא הסכמתו: “כן, באלוהים… זהו… כפי שהיא אומרת…” – כך גם הפעם הביע דעתו פעם ופעמים: זהו בדיוק… בלי ספק זהו…

ובהתגלגל השיחה במושב על מבצע סיני, על תבוסת הצבא המצרי ועל מנוסתם ועל חרפתם וכו' וכו' ועל עלילות הגבורה המופלאה של צבא ישראל, ש“הפתיעו את העולם כולו” ועוד ועוד – פלט לפתע עם מורדוך בקול קצת גבוה מדרכו: זהו! לאם ללה שבע ידות על כל אם. למה? (שאל בעצמו והשיב בעצמו בחטיפה): כי היא אם “הטליעה” (החלוץ) המתנדב.

– חדל, מורדוך, אמרה אם ללה בקול מתון, שב במנוחה תחתיך. המסובים לא הבינו דבר.

ואם ללה בעצמה הסבה את השיחה למראה העצום והנהדר שראו ביום התעופה…

לאחר ימים מספר, כשהזמינה זמירה את ללה לנשף שייערך בבית זוג צעיר חדש ממכריהם – מאנה ללה להשתתף, אז אמרה לה זמירה: תסלחי לי, לא אני מזמינה אותך, אלא הידידים ביקשוני להזמינך משמם. אני לא יודעת מה להגיד להם? הם אומרים: מה זה? בחורה יפה כזו, האם היא “חרים”? כמו ערביה? אם זה דבר סוד – אני לא מבקשת שתספרי לי, אבל הגידי לי תירוץ בשביל האנשים…

השיבה לה: אני כפרתך, סמירה, המציאי אַת איזה תירוץ לאנשים, אבל לך אספר פעם הכל.

כיוון שכך היתה תשובתה, גם דוחה וגם מקרבת, נתרצתה לה וגם הרגיעתה לאמור: אל יהיה בליבך עלי, אני יכולה להבין… אעשה כרצונך – ואמצא תירוץ מתאים.

אחר הדברים האלה קרה שאם ללה חלתה מחלה קלה בעיצומו של הקיץ, ושכבה במטה. ביום הרביעי לשכבה סרה אם סמירה לעת בוקר מאוחרה, אליה לדעת משלומה. בהיכנסה ראתה את עם־מורדוך עושה כה וכה בבית ואמר לה, שאם ללה הלכה זה עתה לעבודה כי הרגישה עצמה קצת יותר טוב.

אמרה אם סמירה מתוך צער: למה מיהרה כל כך לילך לעבודה טרם תתחזק לגמרי? והוסיפה לשון תרעומת: מדוע לא עצרת אתה בעדה? תסלח לי שאני מתלוננת עליך, אבל אתה הקשיש בבית הזה ולך זכות העצה…

– אני, בחיי ובחייך אמרתי לה, ביקשתי ממנה שתנוח עוד יום, אבל אני לא אתנגד לרצונה, לא, לעולם.

– ואיך ללה? רצוני: האם היא באמת שבעת רצון מעבודתה?

– כן, כפי שאני שומע… שבעת רצון.

– אבל אשאלך “ברבק” (בשם אלהיך) דבר… (הנה אנו מדברים בינינו לבין עצמנו): אנו כולנו שרויים עגומים ותמהים הרבה מראות את ללה, בחורה יפה וזוהרת, מתוקה כדבש וטובה כלחם הטוב, בודדה לנפשה, מתחמקת ומתרחקת כל הימים מחברת בחורים, ופליאה בעינינו – למה זה? על מה זה? מה גורם להתנהגות זו?

– אכן, אכן, השיב עם מורדוך ברוב עצב – יכאב לב כל אדם על כך, החריש ולא הוסיף דבר.

– ומי יוכל להודיע לנו מה פשר צרה זו? מי?

– אולי תשאלי כבודך את אם־ללה, אולי כדאי…

– בחיי חיי הייתי מוכנה לתת כל מה שביכלתי כדי לדעת פשר דבר, כדי לעזור, להקל אם אפשר, אבל לשאול אותה אני נמנעת, שמא אגע בלא דעת באיזה פצע נסתר… באיזה סוד…

– לא… לא… לא סוד רק עצבון, עלבון מכאוב..

– אם כך, אם אין כאן סוד, הלא תואיל אתה להגיד לי – ביני לבינך – בקיצור רק שורש דבר… קיצור שבקיצור.

– אבל אם היא, אם ללה, לא גילתה לך (אף על פי שאת ידידה טובה לה והיא אוהבת אותך – אני ידוע –) ה“מתאים” ונאה בעיניך שאני אגלה?

– אני נשבעת לך באלהים ובתורה הקדושה שללה בעצמה אמרה לפני ימים מספר לסמרה: אני אספר לך הכל, אלא שאנו סוברים שלא נאה לנו, שניראה סקרנים וטרדנים. אבל אתה – כפי שאנו רואים – ידיד נאמן אתה להם ורצוי אתה עליהם, אתה יכול להועיל לתיקון המצב, הן רצוננו לשנות את מצבה של ללה ועלינו לדעת איך? במה? מתי?

– אם כפי שא נשבעת שללה אמרה שמוכנה לספר אני סובר… כן… אני יכול אולי להועיל לתקן…

זהו, זהו, עם מורדוך.

– כמו שאמרנו סית חיסנה, רק דברים בקיצורם, אני לא צריך לספר כל אשר עבר עליהם. הנה אספר. כך היה מה שהיה: בעלה של חנה, נסים אל חילו, האל ירחמהו נפטר כבן חמשים, כך בקירוב. בימי הבחרות היינו שנינו ידידים כאחים (לא, זה לא חשוב עתה). הוא היה סוחר בדים, בעל חנות טובה למדי. לא היה בעל כסף אבל היה אמיד לגמרי. אולם הוא נהג בחייו, בביתו, כעשיר ביד ארוכה, ארוכה מאד, הילדים דמו אז לילדי פּחוֹת או שרים, לחנה לא חסר מאומה. אמת. הוא אהב אותה אהבה גדולה, דייני אם אגיד לך – אבל לא, לא צריך, לא ארצה להאריך – חנה היתה עדוייה בעדי עדיים, זהב ופנינים והיא היתה יפה, יפה מאד, את רואה עכשיו את ללה – היא אמה, היתה יפה ממנה, יופי מסוג אחר, אבל – די, לא אמשיך בלשוני – רק בקיצור. איפה עמדתי? כן, הוא נהג כעשיר, אבל אחר פטירתו נגלה שהשתרע הרבה מחוץ למצעו. אז הופיעו בעלי־חוב, שטרות, סכומים גדולים, חשבונות לא מסודרים. ואחר ימי שנת האבל המרים, באו ימים מרים שבעתיים, מעליבים, משפילים: מכרו החנות, מכרו תכשיטים, רהיטים, שטיחים – כי חנה לא יכלה לרדת כל כך ודאגה לילדים ככל שיכלה, אבל תוך שנתיים־שלש כבר לא נשאר עוד מה למכור – ונשארה בידים ריקות, בעינים מלאות דמעות ובית מלא: תשע נפשות, הבן הגדול כבן שש עשרה והקטנה בת חמש והחמות – אם בעלה.

– תסלח בטובך, מי הוא, איהו הבן הגדול שהזכרת?

– לאט לך, סית חיסנה, על כך אסיח לך לאחר מכן, אני… אני… בכל אלה מדבר אני מבתרי לבי… אם אזוח מקו דיבורי – אני חושש: אני אתעה, אתבלבל אני כבר לא יודע איפה הפסקתי.

– אמרת על מצוקת המשפחה בת תשע הנפשות –

– כן, בימים ההם, בימי המצוקה והדאבה, כשהפך גם סל הלחם על פיהו ויש שהילדים רעבו, דברים כמשמעם, וסית חנה היקרה היתה מושפלה ושבורת לב, היה נכנס ויוצא בביתה לעתים אחד אדם “כבד־דם” (לא אהוד) מאיר מוואס שמו, הוא נמצא עתה גם כן פה. והוא הראה לה לחנה ידידות והיה מלוה לה לעתים סכומים קטנים וגם קצת גדולים. כשנערמו לסכום גדול מכרה חנה שני עדיים אחרונים שלה, מזכרות יקרות מבעלה, ושילמה לו כל החוב.

אבל הוא אמר לה: אנא, סית חנה, מה עשית לי? מה רבה הבושה תעטי עלי, כי נחפזת ומכרת את העדיים האחרונים שלך? ואני מוכן לתת לך עוד עשרות ועשרות לירות זהב להקל עליך ועל ילדיך.

אמרה לו: אודה מקרב לב, אבל לא אקח דבר ממך, כי לא תהיה לי כל יכולת לשלם לך אף פרוטה.

אמר לה: וכי אני מבקש, שתחזירי לי?

אמרה לו: אם כן, איזו מחשבות אתה דוגר שם בראשך? התדמה כי בעניי ובדחקי אמכור כבודי בעד כסף? אני אלך לעבוד, בבתי זרים אכבס ואשטוף רצפות וכל מלאכה שהיא, בכבוד, בזיעה; גם את ילדי אשלח לעבוד לפי המתאים לגילם; ולכן אם יש לך מחשבות לא נקיות בראשך עקור אותן משורשן – ועזבני לנפשי. ככה אמרה לו. אני שמעתי בעצמי.

אמר לה: אני כפרתך, סית חנה אין לי כל מחשבות עליך אבל אמנם יש לי מחשבות על בתך ללה עם בני, מוסה.

תמהה ואמרה: ללה? הלא עודנה קטנה, בת שלש עשרה, ובנך גם כן נער.

בן שש עשרה – אמר – אבל אני יכול לחכות ארבע, חמש שנים, וזו מחשבתי. כל העולם נותנים מדן (מוהר) בשביל הבנים אני מוכן לתת מוהר בשביל בתך, אני נכון לתת עד חמש מאות עוסמלי (לירות זהב תורכיות) ולהקלתך ולהקלתי אני אתן לך מדי חודש בחודשו שלש, או ארבע לירות, זה יספיק לקיום המשפחה כפי הצורך.

חייכה סית חנה ואמרה לו: נניח רגע ש“העיסה” הזו ראויה לאפיה ואתה ואני נוכל לאכל ממנה, אבל מה יהיה, אם אחרי חמש שנים ללה תאמר אי אפשר לעולם בחתן זה – אז מה? קברת כל ממונך – וחסל?

אמר לה: תני דעתך סית חנה: ראשית, איני חושש שללה תאמר כך, כי מה חסר לבני? הוא לא בעל מום ולא חסר דעת, בחור הוא ככל הבחורים. ואם, האל לא יגזור, היא תמאן ותשכח כל אשר עשיתי והטיבותי לכם – אז ישאר הסכום בתור חוב ואת תחזירי לי במהלך הימים קמעה קמעה וגם ילדיך יגדלו ויעבדו ויחזירו לי ככל שיוכלו. אני לא אגוש ולא אציק. אני ארשום כל סכום בפנקסי ואת בפנקסך. אני משליך ביד הגורל חמש מאות, או תביאנה לי סוף סוף את ללה או תחזורנה אלי במהלך השנים, אפילו תוך עשרים שנה?

הוא ביקש ממנה לכתוב התנאים על נייר ולחתום היא והוא – אבל סית חנה לא הסכימה. ככה דיברו ביניהם כמה פעמים, סית חנה היתה מלגלגת על חלומו והוא היה מסביר וממתיק לה פתרונו.

אבל “פעלן” (בפועל) היא קבלה ממנו כל חודש סכום מסויים לפעמים גם סכום קצת גדול. משל לצמא צמאון גדול, שמגישים לפיו משקה, אף על פי שיודע הוא שהמשקה משכר וגם מסכן הוא שותה בעל כרחו, כי גדול צמאונו.

– אללה ירבה טובך – אמרה סית חיסנה – ויחונן פיך, כי אתה מטיב לספר ואתה מאיר עיני בדבריך אבל, סלח נא, עם מורדוך, ואמור נא באלהים, האם לא היו הורים, אחים, או קרובים, לסית חנה לעמוד לה ברוב או במעט בעת צרתה? האם היתה בודדה ועזובה לנפשה?

– כן, צדקת, הטבת כי שאלתיני זאת. אני מחששי פן אאריך בדברי הסחתי דעתי ממשפחתה. וזה ענין נחוץ, באמת, סית חנה היא בת חכם חשוב, מכובד מאד. שרשו לא היה מקהיר. הוא בא בבחרותו לקהיר מתורכיה, מאיסטנבול. הכל אמרו עליו שהיה בעל תורה ובעל מדות מהוללות. אבל לא היה לו ממון. לא היה מקבל מתנות וכאלה “מתות יד” כמו חכמים אחרים, היה נראה אציל, גבור, נאה. הוא אהב מאד את חנה (היו לו בן אחד ושתי בנות), חנה היתה הגדולה. עליה נכרת אצילותו של אביה. הוא עזר לה גם כן במעט שיכול בימי מצוקתה. ואפשר שהצער והיגון שהעיקו בלבו על גורלה של חנה – קרבו את מותו. הוא נפטר שלש שנים אחרי בעלה של חנה. זהו ענין משפחה. עכשיו – איך אני ממשיך דברי? איפה הפסקתיני?

– שהיתה מקבלת בכל זאת סכומים מאותו איש –

– כן, אבל כשהגיע החוב, לאחר שלש או ארבע שנים, למאתיים לירה זהב – החליטה חנה שתפסיק לקבל ממנו ותלך לעבוד בעצמה בבתי גדולים, במקומות מרוחקים, שלא הכירוה, ועשתה כך. כשאני אומר לך מלים אלו, שהלכה ועבדה בבתי זרים – זה כמו שיהלמו בפטיש על ראשי, או כמו שירקו בבוז על פני, היא האצילה, האצילות בעצמה, החן המתוק, השכל והבינה הטובה – כל זה כמו הושלך ארצה. ואז ללה היתה כבר כבת שש עשרה – שבע עשרה וגם היא הלכה לעבוד בבית גביר אחד גדול אבו ג’מיל שומלה. אבל כנראה, מרוב צער ויגון נפלה למשכב חנה בעצמה וחלתה מחלה קשה – כמה חדשים – והאיש מוואס הזיל ממון רב בלא מעצור. הוא שלחה אצל רופאים גדולים בבית־חולים ואחר כך בבית הבראה בחילוואן. וגם הילדים חלו כפעם בפעם וגם הוצאותיהם קבל האיש עליו. והחוב גאה ועלה “כחמיר” (כשאוֹר). אז, דומני, הגיע כבר למעלה מארבע מאות לירה זהב.

– הגד נא לי בחייך, עם מורדוך, והבחור הזה של, מה שמו, מוואס, איך הוא מה מינו? המכוער? היפה. הטיפש או נבון?

– לא יפה ולא כעור, לא גבוה ולא נמוך – כך: “שקפה” (חתיכה) ללא תואר ולא חן לו.

– אמרת שהוא, מוואס זה נמצא כאן – איהו? אתה רואה אותו? וסית חנה וללה רואים אותו?

– הוא סר הנה לפעמים, פעם בשבועיים או שלשה, פעמים לבדו פעמים עם בנו, יושב שעה קלה והולך.

– ואיך המצב עתה? העוד קיים אותו “הסכם” או “עיסה”, כפי שאמרה סית חנה. והעיקר, “עיקר העיקרים”, מה אומרת עתה ללה בעצמה. היא בחורה כל כך יפה, הלא יכולה למצא בחור, מחר מחרתיים, שישלם – כמו שתיית כוס מים – החוב הזה לאיש בעל החוב והיא חפשייה, פטורה ובת־חורין…

– כן, “ישלם פיך” (שלום לפיך) היטבת כי שאלת בבת אחת כל אלו השאלות ואני תקותי, שלא אשכח ואענה לך על כל אחת מהן: אותו “הסכם” קיים, לדאבת לבנו, עד היום. אכן, כשהגיע הסכום, כפי שאני זכור, קצת למעלה מחמש מאות וחמישים, “עוסמלה” – חדלה סית חנה לקבל ממנו דבר ונשבעה בתורה הקדושה שלא תקח עוד ממנו אף פרוטה וזאת גם מחמת שללה גדלה בינתיים ומלאו לה חמש עשרה או שש עשרה שנה והיתה כבר – נראית, (מה שא אללה ברצון האל) – יפה וזוהרה ועבדה אז בביתו של אותו גביר גדול ונקרע לב האם איך תמסור את בתה, פנינה כזו, בידי בחור גולם כזה! אז אמרה סית חנה בלבה שתשתדל למצוא בחור עשיר, שיקח את ללה וישלם את החוב למוואס וחסל. ואף על פי שהיה כבד וקשה עליה, שהיא תהיה כפויית טובה ותשכח כל הטובה והחסד שעשה עמה האיש מוואס בכל ימי מצוקתה – אבל אמרה – המותר ונכון שתמכור את בתה במחיר חמש מאות וחמשים לירה?

אבל כשסחה סית חנה לללה כל שיש בדעתה לעשות למענה, לא הסכימה ללה ולא אבתה שתכזיב לגמרי את תקוות מאיר מוואס. אז שאלתה אמה: כלום נוטה לבך קצת לבחור כזה, למוסה? אמרה: לא, לבי אינו נוטה כלל אליו, אבל עדיין איני רוצה שתקטעי כל החוטים אתו. עדיין מרגישה אני בכל חושי שעלי לחכות עוד זמן מה. והאם, שבעצמה היתה מהססת איכה תשלם רעה תחת טובה והיתה נבוכה מה יהא גורל בתה – והיתה “חיירנה” (אובדת עצות) מדברי בתה שהיו סתומים ולא סתומים, מקובלים על הדעת ולא מקובלים – חשבה שתמתין מעט לראות אשר יעשה הזמן. ואילו הזמן לפתע – הסעיר מהלכו: באותם הימים החלו לפתע ימי הרעה בקהיר. תוך שבוע ימים באה עלינו גזרת הגירוש כסופת סער. כלום את יודעת, את יכולה לשער מה היתה לנו? יהודים רבים לאלפים נעקרו ממקומם ונזרקו לכל עבר, מהם נרצחו במהומות, מהם העשירים, יצאו לאלפים לחוץ לארץ, מהם נסו מחופשים תוך סכנות מות. גם אנו, המשפחה ואני עמם, יצאנו בחשכת לילה מחופשים והיינו כמה פעמים נתונים בסכנות נוראות והגענו לקפריסין – משם הגענו הנה.

את האיש מאיר מוואס לא ראינו אז בימי המהומה. אבל לאחר שנתיים שהיינו פה, בישראל, במעברה סמוך לחיפה, הופיע פתאם, וסיפר שהצליח על ידי מתן שוחד גודל לברוח עם משפחתו לאיטליה, שהה שם יותר משנתיים ובא לישראל. הוא חיפש את המשפחה כחדשיים ימים ומצאה סוף סוף במעברה בחיפה. אז היתה עובדת, לעצבוננו, סית חנה בבתי אנשים בחיפה. הוא הציע לה מיד שוב כסף – ומאנה לקבל בהחלט. וכשעברנו הנה, לבית הזה, יש ובא לבקר לשעה קלה, לפעמים לבדו או עם בנו, ושוב שואל: שמא, סית חנה, נתחדש דבר אצלך? ומה שלום ללה? ויש שהוא מכביד בדיבורו לאמר: מתי אזכה סוף סוף לדיבור ברור לכאן או לכאן, לטוב או לרע – האל לא יגזור…

וכפי שאמרתי לכבודך, הדאבה היא, שעדיין תמוהה וסתומה דעתה של ללה, שאינה רוצה עדיין לגזור הקרע עד הסוף, זהו המפליא והמדאיג אותנו.

הנה הארכתי שיחי, אבל, אדמה, סיפרתי אשר ניתן לספר. עתה דיי, האל יראה (הישועה) עלינו לטובה.

הזילה סית חיסנה ברכות ותודות על ראש עם מורדוך ויצאה את הבית כנושאת עמה שלל רב.

 

חלחלה    🔗

שבועות מספר לאחר מכן עדיין היו בני משפחת עטר מטכסים עצות מה יעשו והיאך יעשו לנתק כבלי הכישוף, כביכול, מעל ללה – ותצא לעולם חופשיה ועליזה כפי שמגיע לה לפי טיבה ויופיה. כפעם בפעם היה מעלה מי שהוא מבני המשפחה או מידידיהם הקרובים פתרון חדש או הצעת שידוך עם בחור אמיד פלוני או אלמוני – ורבו הדיונים.

באחד הימים ההם, בבוא ללה מעבודתה לעת ערביים סחה לאמה שבמקרה ובעקיפין נודע לה שג’מיל שומלה, בן הגביר הגדול מקהיר, שעבדה בשעתה בביתם, נמצא עתה בישראל והוא מנהל בנק. היא יודעת איפה הבנק בתל־אביב. היא רוצה לילך אליו, כיוון שפעמים רבות כשעבדה בביתם היה הזקן ובעיקר הוא, הבחור, מבטיח לה לכשתגיע שעתה יעניקו לה לא עשרות אלא מאות “גנה” (לירה מצרית) והיה הבחור חוזר ומאשר לה שהוא ידיד נאמן ואוהב לכל המשפחה שלנו. עתה – אמרה – אלך ואשמע במה ירצה לעזור, אם במאות או ביותר – כפי שאמר לא פעם – ואז נראה ונגמור את “המציבה” (הצרה) עם מאיר מוואס…

שמעה אמה ואמרה במתינות כדרכה: שפיר.. אפשר… אבל יתכן גם שתתאכזבי… בדרך כלל רוב העשירים אין להם לב טוב… ולכן אין להם גם זכרון טוב…; הם שוכחים מה שראוי שיזכרו וזוכרים מה שראוי שישכחו…, אם את רוצה ללכת אליו – אל תקחי אל לבך אם יענה לך דבר קר או זר… “על כל מצב” (על כל פנים) בטוחתני בך, שלא תדברי אליו תחנונים – ועשי כפי שלבך אומר לך….

השיבה לה, שנראה לה, שלבה אומר לה שתלך אליו, שיראנה…שישמע לדברה… לא יותר…

שני ימים ביקשה ללה הזדמנות טובה ושעה רצויה “להופיע” לפניו בבנק.

וכשהלכה לבנק ושהתה שם ארבעה־חמשה רגעים, יצאה כהמומה, מחישה צעדיה ועוצרת דמעותיה כל עוד מהלכת היא ברחובות העיר. נזדרזה והגיעה הביתה לפני הצהרים, בטרם יבואו הקטנים מבית הספר. נכנסה, הטילה עצמה על פניה בספה (הקשה, החדשה) והתיפחה חרש בבכיה. לאחר שהות מסויימה, מששמעה המולת הקטנים בבואם לארוחת הצהרים, קמה רחצה פניה בחפזה, סרקה שערותיה ואמרה לקטנים שהיא סובלת ממיחושי ראש קשים.

אכלו הקטנים ארוחתם הקלה מהרה ויצאו למשחקיהם. היא שבה ושכבה נים ולא נים שעה ארוכה.

בשוב אמה מעבודתה, כשעה אחר הצהרים, ותלתה עיניה בפני בתה הבחינה בשרידי האודם והנפיחות בעיניה ושאלתה: ההיית בבנק? הוא הכזיבך? מה אמר לך בעצם?

– לא אמר לי כלום, לא ראיתיו, לא דיברתי אליו, אמר שאינו מכירני, אינו זוכר שם כזה…

– לא אבין – איך אמר שאינו מכירך ואינו זוכר שמך אם לא ראה אותך? מה היה שם?

– כך היה – אמרה וקולה עצור מדמע – נכנסתי לבנק באולם גדול, היו שם כמה אנשים ונשים. ראיתיו יושב בקצה האולם בפנים, בפינה גדורה מחיצה. מעבר השני לשולחן ישב עוד אחד עמו. שאלני השמש לרצוני.

– אמרתי לו, שברצוני לדבר אל האדון ג’מיל שומלה, שאלני השמש לשמי ואמרתי לו.

ראיתי ממקום עמידתי, שהשמש פנה אליו ודיבר באזניו. אז ראיתי, שג’מיל הסב ראשו, כמו לטאה, כה וכה, וראני בין האנשים ומיד הסב פניו אל האיש ודיבר אליו.

בא אלי השמש ואמר: האדון ג’מיל אומר, שלא מכיר אותך ולא יודע שם כזה.

כשאמר כך – החילותי רועדת, כמו תקפתני צמרמורת, דימיתי, הנה הנה אני נופלת תחתי… הוא לא יודע שם כזה… והוא ראה אותי, ראה ראה…

ושוב פרצו דמעותיה מדאבת־לב.

– מדוע תזעמי כל כך, חביבתי, הלא אמרתי לך מראש יתכן כי יכזיב, כי יתכחש, למה תתרעמי כל כך על דבר שידוע… עשירים מבטיחים בבוז על נצרכים… שיערתי כזאת.

– אבל אני… אני לא יודעת… אני אמות מעלבון.. מבושה כזאת…

– מה בושה? מה עלבון? יתבייש הוא… יפחמו פניו מבושה…

– לא אוכל, לא אוכל, אני רוצה להראות לו… אני רוצה נקמה…

– אני איני מבינה, מחבובה, מה תזעמי כל כך? סוף סוף הוא לא חייב לך דבר… אין לך שטר עליו, אם דיבר אליך לפעמים דיבורים טובים, נעימים, זה אינו מחייבו לשלם משהו ואינו מכריחו להיות נדיב־לב. עתה הוא רק הראה עצמו כאיש כילי שנפשו כעפר… לא יותר.

– הניחי לי, אמא, את לא מבינה לי… אני לא אוכל לשכוח זאת… אני אמות אם לא אנקום ממנ…

– את מפחידה אותי, ללה. כיצד אני איני מבינה אותך? מה מובן דבריך? הקרה לך דבר־פגע עמו? מה קרה?

– מה דבר פגע? איזה דבר פגע? הוא כמו רמס אותי, כמו ירק בפני…

ושוב נתנה ידיה על פניה ובכתה כילדה.

אמה עזבתה לעת עתה בראותה, שהיא נרגזה ואין להוציא דבר־נכוחה מפיה…

אבל כששכבה ללה, יגעה, דואבה, ונרדמה – הלכה האם חרש לבית עטר וסחה להם לפי תומה דבר־עצבונה ורוגזה של ללה בגלל שפלותו של אותו בחור מאוס וביקשה מסית חיסנה ובתה סמירה שתקדמנה לבוא אצלה לשתות קהוה בין הערבים. אז תספר להן, לאזני ללה את צערה ומר לבה של ללה על שפלותו של אותו נקלה וסמירה תעשה כחכמתה, תקח את ללה, תצאנה לטייל ותשתדל להשקיט ולהרגיע את ללה.

ובין הערביים, נעשה הכל כמתוכנן וללה עצמה הציעה לזמירה שתצאנה לטייל קצת.

הן יצאו והלכו ישר לבית זמירה ונסגרו באחד החדרים. מיד פתחה ללה: שמעתי כשהייתי מסתרקת ומתלבשת, שאמי סיפרה לכן את הענין; אני מצטערת “קוי” (חזק), שאני גורמת לה צער רב, אבל איני יכולה לשקוט, איני יכולה להירגע, הצרה הזו מכה על ראשי כמו בפטיש.

אמרה זמירה: אני מבינה, שאת נעלבת עד עומק לבך “מהרזאלה” (השפלות) הזאת. כל הצדק עמך, אבל, שאת מתנהגת כאילו האל לא יגזור, אבד לך שכלך ואת בוכה כל היום ואת אומרת שאת רוצה למות – למה? ימותו מאה גבירים כמוהו ויהיו הם כפרתך.

– שמעי, סמירה, את לא יכולה להבין לעצם עלבוני, לתמצית כאבי, מפני שאיני יכולה לדבר על זה… ומשום כך בעצם אני נראית גם בעיני אמי משונה… מוזרה… אבל… אין לי מנוס… אני רואה שאני מוכרחה לגלות… גם אליך קשה לי לדבר… אבל את – ענין אחר… לך אפשר לי לספר, לאמא – לעולם לא. ואם גם לך לא אספר, אני עלולה באמת לחלות… למות…

– מה הענין? מה מדאיג לבך? גלי לי. כלום אין את מאמינה לי, שאני אוהבך כאחותי, “כפלח כבדי”?

– אני מאמינה, אני מרגישה. כן, עלי לספר לך הכל… אכן אין הדברים ארוכים מאד, הם קצרים וחדים כדקירות סכין בחזי… שמעי: כשהייתי בת שש־עשרה– שבע־עשרה לפני ארבע־חמש שנים בקהיר, הייתי עובדת עבודות בית קלות בבית עשיר גדול מאד, אבו ג’מיל שומלה. הוא היה איש זקן כבר, למעלה משבעים (היו לו שתי בנות גדולות נשואות ובן יחיד בחור, הוא ג’מיל) הבית גדול, כמו ארמון, ששה, שבעה חדרים למטה ובקומה השניה חמשה חדרים שונים. הבחור היה נמצא בבית שעות ארוכות. כפעם בפעם היה אורב לי ועוקב אחרי מחדר לחדר, היה תופסני מנשקני, מחבקני –

– בן כמה היה אז הבחור התעלול הזה?

– בן עשרים, כפי ששמעתי אז בהזדמנות.

בפעם הראשונה נדהמתי, רעדתי, נבוכותי: לא ידעתי איך אנהג? האגלה ואבישנו? הראוי שאשפילנו? והוא בן הגביר המפורסם כל כך! ובעוד אני נבוכה ואיני יודעת עצה ואיני יודעת החלטה רדף אחרי פעם שניה ושלישית והיה מדבר אלי דברי אהבה יפים, נעימים כל כך… אבל לא הרשיתי לו לגעת בי אלא כשאני לבושה, רק לבושה…

– ואת אהבת אותו מעט?… נשקת לו לפעמים?…

– האמת אגיד לך בתחילה, אולי חצי שנה, לא אהבתי אותו כלל, אפילו לא נעם לי כשנשק וחיבק… אבל אחר כך בקיץ כשנסעה כל המשפחה לחילוואן לארמון קיץ (יותר קטן מזה שבעיר) ואני נסעתי אתם כמובן, שם התחיל להתקרב יותר והיה מתחנן אלי, כמו עני המבקש נדבה. בדברים רכים, מושכים… רק שאתן לו לראות “החריץ” (בין השדיים) וכשהסכמתי לו, פעם מרחמת, פעם לועגת, נשקתי לו גם אני.. והתחלתי קצת לאהבו. הוא אינו יפה. לא. כלל. אבל אינו מכוער. ואז לא חדל לדבר אלי דברים ברצינות. ואמר לי: שהוא היורש היחידי של כל נכסי אביו הרבים ועושרו יהיה רב מאד. עכשיו עדיין אין הוא יכול לעשות דבר בלי הסכמת אביו, אבל אחרי מות אביו – הוא השליט. והיה נשבע לי בספר התורה ובכל “השרף” (כבוד) שלו, שאינו ישן בלילות, “מעצם אהבתו אותי בכל טיפה מדמיו…” ומצדו מוחלט וגמור לשאת אותי לאשה – ויהי מה, רק שאחכה לו שנתיים ולמרבה שלש שנים, לא יותר, כי אביו כתב בצוואתו שבנו ג’מיל יעלהו לארץ הקודש בישראל כשתמלאנה לו שבעים וחמש שנה, בין חי בין מת… ואז – אמר לי – אתיישב גם אני בישראל אקחך ואביאך אלי ונתחתן.

אמרתי לו אז: ובכן אגיד לאמי כל שאתה מציע לי אשמעה לדעתה ואעשה כדרכה.

אמר: זה לא… אסור לגלות. סוד שבין שנים אם נכנס בו שלישי – בטל ונפסד. אם יוודע לאביו רמז קל מן הדברים האלה – אבודה תכניתו ועלול הדבר גם להזיק לעצמו…

שוב הייתי “חייראנה” (אובדת עצות) לא ידעתי הלהמשיך להאמין לו, או לחדל ממנו –

– אבל הגידי לי בינינו לבין עצמנו, האם לא היית איזו פעם במיטה עמו ככה,…אלו רגעים?…

– לא, לא, אף פעם, אבל בעצמי רציתי לספר לך: כשהיה נשבע יום יום על החלטתו לשאתני לאשה לו והיה משמיע לי דברי אהבה, שהיו תופסים אותי בלבי, התחנן ודיבר רכות ומתוקות, שרוצה לראותני ערומה כולי מרחוק, הוא בקצה החדר הגדול מזה ואני בקצהו השני מזה ואמר לי שיתן לי תשורה חמש גנה (לפעמים היה נותן לי מעט כסף והייתי מוכרחה לקבל, שאם לא אקבל היה אומר שאני משפילתו) אבל אז רגזתי עליו ונזפתי בו: “נראה עליך” – אמרתי לו – שאתה עשיר בממון אך עני בכבוד… אם רצונך לראות אשה ערומה – לך שמה, במקום היצאניות, ותתן כסף ותראה…

אז נפל על ברכיו ונשק לי, ממש נשק כפות רגלי, שרק משכרון־אהבה דיבר על כסף. רצונו, אמנם לתת לי אלפי “גנס”, אלא שעדיין לא הגיע הזמן ולא בשביל כסף, אפוא, ביקש לראותי ערומה אלא מלהט אהבתו, נאמנותו הכנעתו ואז… עשיתי את רצונו: עמדתי מרחוק ראה והתרעד… והתפעם… והיה משמיע “קצידה” (שירה) שלמה על יפי גופי… רק עוד פעם אחת הפציר בי שבוע ימים יום אחר יום עד שראני עוד פעם לא יותר… אמנם אז זחל נשק כל גופי… הכל… הכל…

אמנם בלילות היה מנסה לדפוק על דלת חדרי שם, בחילוואן, אבל מיד כשהייתי נכנסת לחדרי הייתי נועלת הדלת על מפתח חזק חזק –

וכששבנו אחר כך לקהיר, לא עבר אלא זמן קצר ולפתע קמה המהומה הגדולה במלחמת סואץ וסערת הגירוש ממצרים – אנו נזרקנו עם הפליטים ולא ידעתי ולא שמעתי דבר על אודותיו, אבל כל השנים האלה הייתי כמכושפת מחכה אולי יוודע לי דבר ממנו. ובכל מקום ובכל פינה, בכל קבוצה ששמעתי שיש אנשים, שבאו ממצרים, הלכתי בסתר, בלי שתדע אמא ושאלתי עליו, בקשתי בסתר גם מאישנו הטוב אדון אבנר, שיודע הרבה מן העולים, שיוודע על אודותיו והנה אתמול שלשום שמעתי מאשה, על מצרים שבאו מערי אירופה והזכירו אגב שיחתם את שם הבחור. נתרגשתי הרבה ובער כמו אש בלבי והלכתי אליו להיודע – והנה מה שנודע לי: הוא אינו מכיר אותי, אינו יודע שמי… איך לא אשתגע? איך לא אירק בפניו? אני רוצה להשפילו כמו שהשפילני, כמו שהתעלל בי… ולעג לי כמו לעג השטן! ועתה תביני איך אוכל לספר זאת לאמי?

– באלוהים – אמרה זמירה ברגישות – אני מבינה אותך, אני מרגישה אותך כאילו קרה אותי דבר־השפלות הזה והיתה מחבקת ומנשקת לללה ואומרת: עתה אני מבינה… את לא טפשונת כזו. כפי שחשבנו… את רק תמימה… את היית כל הימים כמו מחפשת… כמו מכושפת… משום שהיית מצפה להבטחתו שיבוא הנה ויקחך לו – העשיר הגדול! אבל את היית אומללה שבויה שלוש ארבע שנים בגלל הבטחת השקר שלו – ימח שמו! ואולם אם עד עתה אהבנו כולנו אותך בלי שנדעך נכונה, עכשו שאנו יודעים מצבך לאמיתו, אני אוהבך כאחותי, בת אמי. את צריכה עכשו להתנער, להתגבר ולזרוק מעליך כל שהיה מכביד עליך, תצאי מהסוגר שסגרת עצמך בו, תלכי יחד עמי ועם בחורי, הוא כל כך נבון ויודע הרבה, הוא יעזור לנו, לכל המשפחה, למצוא לך דרך־מוצא טובה ומוצלחת לגמור עם החוב הזה של מוואס – ואת תהיי חפשיה ועליזה –

– מאין את יודעת על ענין מוואס?

– את לא תכעסי עלינו וגם אמא שלך לא תכעס. מאהבתנו אתכן ומרצוננו לדעת הסתום בצרתכן כדי שנוכל לעזור לכן, לקחה אמא שלי דברים עם מורדוך לפני שבועיים בערך ואחרי שאמי נשבעה לו, שאת אמרת לי שתספרי לי הכל – התזכרי? – אז הסכים האיש הטוב וסיפר לנו על עניין מוואס ועוד…

– נכון, לא פעם חשבתי לספר לך הכל… אבל עוד הייתי מחכה… את מבינה? אבל עתה – טוב שאתם יודעים הכל עלי ועל המשפחה – ואנו כמו משפחה אחת.

– אבקש סליחה, ללה, כיוון שאנו מדברים על ידיעת, הכל, עלי להגיד לך שיש עוד משהו שאין אנו יודעים…

– מהו?

– אם מותר לדעת מהו עם מורדוך בעצמו במשפחתכם? אנו רואים אותו מקובל אצלכם, מצוי כמעט יום יום בביתכם לשרותכם – והוא אמנם איש טוב, פשוט, הולך מישרים וממעט דברים אבל נראה כאילו הולך עמכם לא ביניכם אלא לצדכם… ואיני שואלת מחמת סקרנות בלבד אלא כדי להשלים כל החסר בינינו כפי שאת אמרת… אבל אם אין ברצונך או ביכלתך להשיב לי דבר – אין בכך שום פגם.

היססה רגע ללה ואמרה: אין כאן משום גילוי סוד משום שאין כאן סוד. אלא, שהענין הוא סיפור ארוך מדי, שאינו נוגע לי כל עיקר, אבל אספרנו בתכלית הקיצור ככל שיעלה בידי.

אמי סיפרה לי פעם, כשהייתי בת חמש עשרה בערך את קורות חייו של עם מורדוך ומה שהיה קשור עמה; בבחרותו אהב את אמי אהבה גדולה, אבל אמי דחתה אותו ובחרה באבי, שהיה איש אמיד, אהוד ויפה תואר. בבחרותם היו שניהם ידידים טובים אבל כשנארסה אמי אל אבי – חדל לדבר אליו, אבל מעולם לא דיבר רעה על אבי ולא הראה שום רגש שנאה אליו. אמי עוד הזכירה לי מקרה, שאחרי חתונתם – הביאו אנשים רעים כפי שמצויים בכל מקום דיבר רעה על אבי, כאילו דיבר על אודותיו בלעג, אז ענה מורדוך: אפילו אם דבר זה אמת, אני לא אשיב לו רעה, כדי שלא אגרום צער לחנה… אבל הוא סבל בדומיה יסורי אהבה קשים ונשאר רוָק חמש־שש שנים אחר חתונת אמי. וכשהתחתן אחר כך עם בחורה יפה, בת משפחה טובה, לא ארכו ימי נישואיו אלא כשנתיים ימים וגרשה מעמו. מאותו הזמן היה מהלך לא כשורה בעניני עבודתו במסחרו (אביו היה סוחר אמיד מאד והוא היה עובד כפקיד אצל אביו) ואחרי זמן מה היה לקוי בדעתו ממש ואביו הוציא עליו הרבה ממון ושלחו לחוץ לארץ למוסד רפואה.

בינתיים עברו השנים, ותוך חמש עשרה שנה בערך ילדה אמי שמונה ילדים – (אחד מת בן שנתיים). כשהייתי אני בת שלש־עשרה – חלה אבי ונפטר.

כשנפטר אבי היה עם מורדוך כבר בריא ברוחו כמעט לגמרי – אבל ידיו היו ריקות מממון. אביו ירד מנכסיו בעיקר בגלל הוצאותיו על בנו הכושל (נשאר לו בירושה רק חלק מהבית, שגר אביו – וזה המעט שיש בידו עד היום).

כפי שאני מספרת לך, כשמת אבי היה הוא, עם מורדוך מחוסר ממון, מחוסר אונים כאומרך: גבר שבור…

ואז, אחרי ה“שבעה” לאבי – סיפרה לי אמא – סר באחד הימים לביתה אחרי שלא נפגשו כשלושים שנה! והוא דיבר אליה ואמר: אין הוא מעז להעלות על דעתו לבקש עתה את ידה (אמי היתה גם אז יפה ונפלאה), כי אין הוא ראוי לה ואין הוא מסוגל להיות אבי ילדיה, אבל התחנן אליה, שתתן לו לשרת אותה כל הימים שיחיה על פני האדמה – רק זאת.

אמי שהרגישה בעצמה כעין אשמה כל שהיא על הרס חייו מימי בחרותו ועד היום – נאותה לבקשתו מרחמנות. ומאז אינו נפרד מאתנו אף ליום אחד כמעט.

כשסיפרה לי זאת אמא בשעתה ארכו הדברים כחצי שעה או שעה – כי היא סיפרה המון־המוני־ענינים מסביב “קפלתי” הכל ברגעים אחדים…

– ובכל זאת היטבת לספר עיקרי הדברים.

 

מחר    🔗

כששב מר אבנר כרמל ממסעו, שארך כחמשה חדשים, ביקש לסור בהקדם אל בית משפחת אל חילו בערוב היום, שבני הבית כולם מצויים בו כרגיל.

כשעמד ברחבה שלפני הבית ראה אור חשמל בוקע מן החלונות בקומה השניה. סבר ואמר: אורה – סימן לשמחה, לשמחה מה זו עושה בבית זו המשפחה?

היה עולה במדרגות מתוך סקרנות ותמיהות.

כשפתחו לו הדלת, צהלו לקראתו בני הבית גדולים וקטנים ואם ללה הושיטה ידה לו לשלום בחיבה, לקחתהו אחר כבוד לחדר הגדול והושיבתהו למנוחות.

מיד החל ממלמל ואומר: מה זאת? מה כאן? חשמל, רהיטים, ספות, כסאות טובים, תמונות נאות – ויותר מכל אלה, רואה אני תמורה בפניך, סית חנה; אמנם, פניך היו תמיד טובים, רגועים, גם בימים לא רגועים; תמיד רחפה שלוה על פניך אבל עכשו פניך נראים צוהלים – שבח לאל יתברך. מה יגל לבי ומה אשמח, אבל איה ללה בעצמה? הרי כולם פה, גם אישנו עם מורדוך כאן, האל יאריך ימיו והיא, ללה עדי עדיי המשפחה איה?

אמרה סית חנה: אבין וארגיש לסערת רוחך בפגישה כזו, הן אתה היית משען לנו כידיד, כאח, כאב, בימי מצוקה ושעות תוגה – ודאי תרגש ותפעם ממראה עיניך לעת כזו וגם יודעת אני אל נכון שעם החילי לספר לך דבר־התמורות, ישתנה התפקיד בינינו ותהיה אתה המדבר ואנחנו השומעים…

– לא לא, “דכילך” (אני בן חסותך) הבינותי הרמז…לא אדבר… רק אשמע אשר עבר עליכן בחמשה חדשים אלה. הריני מקשיב.

– בעצם אין בפי הרבה דברים. כל התמורה הזו, או התהפוכה המבורכה הזו,

באה עלינו בבת אחת, בפתע, בלי שהיות ובלי תחנות. כל שאתה רואה פה עומד וקיים אינו אלא בן שלושה שבועות, בדיוק: יומים אחרי ראש השנה התחיל הענין, זאת אומרת לפני עשרים וארבעה יום.

– מה פירוש? כיצד? פיס? מטמון? האין את מקמצת יותר מדי במלים?

– רואה אתה, אישנו־יקרנו, כבר ברגע הראשון לשיחי עברת על הבטחתך כי תשמע ולא תדבר…

– חטאתי, ניחמתי, הריני כולי אוזן.

בינתיים הספיק מורדוך להגיש קהוה טרי וריחני ומאפה לכיבוד. מששבה סית חנה והחלה לדבר בשבח משפחת עטר אשר “הגישו לנו בשעתן עזרה רבה והראו לנו ידידות וחיבה כבני משפחה” מיד גילה אדון אבנר, שהוא מכיר אחד אחד את בני המשפחה, כי האב אבו חיים, ובנו הגדול חיים, היו פעילים מצויינים בעליית אלפי יהודים מסוריה אבל את הבנים הקטנים אינו זוכר.

אמרה סית חנה: אם כי כבודך עברת בפעם השניה ואזנך כבר הפכה ללשון והחילות שוב לדבר – אבל הפעם מחול לך, כיוון שאתה חוסך ממני לספר דברים על כל שעשו והטיבו לנו בני בית עטר. אבל עלי לספר לך על בתם הקטנה, שודאי לא הכרת אותה, היא סמירה – זמירה, שאהבה את ללה כאחות לה ולה חלק לא קטן בכל הטוב שהגיע לנו. היא נחמדה, רבת־חן מאין כמותה – וכבר נישאה לבחור מגרמניה לפני כשלושה חודשים. היא היתה לוקחת את ללה עמה ועם בעלה למושבי חברים, לנשפים וכדומה. ואחר חתונתה של זמירה, בשבת נחמו, יצאו כולם וללה עמם לטייל לגליל.

כששבו לאחר שמונה־תשעה ימים סחה לי ללה, שהכירה בקיבוץ קרוב לחיפה, בחור אחד, מעולי גרמניה. מדברים שסיפרה לי על הבחור רגשתי שלבה נמשך אליו. בלא ששאלתיה, סיפרה לי שהוא יפה, חסון, (קרוב משפחה לבעלה של סמירה), אבל – אמרה – אינו דומה לבני־הצפון; מראהו כאיטלקי או סורי או “דבר כזה”. הוא הובא לישראל כבן ארבע־עשרה. כל משפחתו, אביו, אמו, אחיו ואחיותיו נרצחו בידי השטנים הגרמנים. הוא ניצל בנס, שלא היה בביתו ביום שלקחו את משפחתו השודדים (נמצא בטיול בעיר סמוכה לעירו ושם לקחוהו שליחים מארץ ישראל והביאוהו לארץ). פה גדל ולמד. עכשו הוא כבן שלשים (נראה כבן 25 לכל היותר), הוא מהנדס חשמל. כיוון שלא היו לו קרובי משפחה בחר להיות בקיבוץ, היה נשוי שנים אחדות. לא היה מאושר. נפרד מאשתו. ללה סיפרה, שדיבר עמה צרפתית והטיב לדבר ממנה. (עדיין ללה מדברת עברית לא כראוי). וכל שהיה מדבר אליה – אמרה – היה כמו תופס את לבה… מרחמים וגם… מאהבה…

אמרתי לה: אני סומכת אמנם על הרגשתך… אבל את מדברת כבר על אהבה לאחר שהכרת אותו רק יומיים או שלשה? כלום אפשר להתאהב כל כך מהר? האם אינך חושבת שאת עלולה להתחרט, להצטער… הן הרי יש לך מעט נסיון… אמרה לי: לא רק יומיים־שלושה דיברנו. הוא הצטרף אלינו כל הטיול – ששה ימים – לקח חופש מהקיבוץ – ולא עזב אותי כל הימים אף לשעה ולא נגע בי בכל ששת הימים אף נגיעה קלה. זה בחור מהקיבוץ. את יודעת איזה מין אנשים בקיבוץ? אני לא מפחדת מאיש כזה.

ללה אמנם אמרה לו, שהיא אינה יודעת אם תוכל לחיות בקיבוץ. אבל הוא מעצמו אמר לה, שהחליט מכבר לעזוב את הקיבוץ מסיבות שונות. והנה ביום האחרון לפני היפרדם – אמרה – דיברו בארוכה ואמר לה, שהוא אוהב אותה ורוצה לעשותה מאושרת – אם גם היא תאהבהו – אבל הוא מבקש ממנה לחכות לו לכל היותר חצי שנה עד שידע איך יהיה מצבו החמרי. לאחר חצי שנה, אם לא יוטב מצבו החמרי היא חפשיה לעזבו או להתקשר עמו בכל מצב שימצא…

שאלתיה: ובכן מה אמרת לו?

– אני אמרתי לו: אני… אוהבת אותך מעתה. אם אתה רוצה שאחכה לך חצי שנה – אחכה. אבל אני… יהיה לי טוב כמו שאתה… פתאום התנשקנו – אמרה –…

אמרתי לה: אם כך, בתי, כבר גמרת הכל, מבלי שתודיעי לי דבר ומבלי שאראהו כלל.

אז פרצה בבכי ונפלה על צוארי והיתה בוכיה ואומרת: אני אוהבת בפעם הראשונה בחיי… הייתי כמו שיכורה… תסלחי לי אמא; אם את רוצה – אכתוב לו שיבוא ותראיהו ואני בטוחה שייטב בעיניך כמו… בן שלך ותסכימי מכל לבך…

אמרתי לה: טוב שנחכה לו כפי רצונו…

– בחיי ראשי, סית חנה – קרא אדון אבנר – אני יוצא מכלי, אילו פלאים פורצים ממעינות האהבה כמו לשונות אש מלהבה – הייתי רוצה כבר לראות את פני ללה עתה כאוהבת, כמחכה לאושרה…

– הו…הו… שוב בפעם השלישית – אמרה סית חנה – הפסקת שיחי לפני שתשמע העיקר, עצם הענין…

– טוב, טוב, אשתוק ואדום, אדוני שפתי תסגור!

– התאפק, אישנו, ועצור ברוחך; ללה רגילה לבוא כל יום דוקא מבעוד יום – רק היום, לקנטורך, היא מאחרת, ובכן שמע עיקרו של הענין: לפני שלשה שבועות, בערך חודש וחצי אחר פגישתם, נכנס לפני בחור יפה־תואר, חסון, אהוד, – ומיד אמר לי לבי: זהו הבחור של ללה. הוא בא בכוונה בעת שללה לא היתה בבית. ועמו בא בעלה של סמירה. סיפרו לי והסבירו לי, שקיבל הודעה רשמית שסכום “תעו וידאת” (השילומים) שמגיע לו על אבדן כל משפחתו וכל רכושה והנזק שקרה לו בגופו בעת בריחתו (נקטעו לו שתי אצבעות בידו השמאלית) הוא שישים וחמשה אלף ל"י. וכבר קיבל מפרעה בסך חמשת אלפים ל"י. כל הענין הכספי הזה, שהיה מייגע אותו ימים רבים לא סיפר כלל לללה, אלא בסתמות, לבל ישלה את נפשה אולי לשוא. וכשראה שללה נאותה לו בלא כל תנאים וחשבונות, היתה זאת לו להוכחה ברורה שהיא בעלת נפש נאצלה. אז בא לבקש הסכמתי.

מיד אמרתי לו: עצם התנהגותו ויושר לבו, הם כעדים חיים על עדינותו ועל אצילותו. קמתי, אמרתי לו בסימן טוב ונשקתיו על ראשו. אמרתי לבעלה של סמירה, לשמעון: לך, בבקשה ותראה היכן ללה. אמר לי: הכל מסודר, מיד תבוא עם זמירה ותהיה לה הפתעה גדולה, כי היא עדיין אינה יודעת דבר. ואמנם כשבאו שתיהן וראו אותו, את צבי, יושב על ידי נשארה ללה עומדת תחתיה דוממה, כמו ניתק הדיבור מלשונה, אמרתי לה: בואי ואברככם יחד.

ואל תשאל לעוצם ההתרגשות ולדמעות השמחה שפרצו מעיני כולם.

ולמחרת היום הלכו כולם יחד והיו שולחים הביתה כל שאתה רואה: רהיטים, שטיחים, תמונות, אותה שעה שלחתי את עם מורדוך אחרי מאיר מוואס (הן אתה יודע כל תלאתנו, כל השנים המרות, בדבר החוב למוואס ששיבר צוארנו). כשבא, ישבנו עמו, דיברנו על לבו והודינו לו; והגברים עשו חשבון החוב, שש מאות וחמשים עוסמלי, והוא, מוואס, עשה חשבונו ודרש סכום כפול בלירות שלנו. צבי נתן לו המחאה בסך אלף ומאתיים ל"י, לקח קבלה מפורשת ומפורטה ממנו ושלחהו לשלום.

– עדיין, סית חנה יקרה, לא סיפרת לי ולא הסברת לי –

– יסלח לי אללה, ידידנו חסר הסבלנות, לו התאפקת עוד רגע אחד, היית חוסך מעצמך עברה נוספת, כי ברצוני להגיד לך עתה בספרי לך את דבר התמורה המופלאה שהשיבה אותנו – כי לך חלק יסודי באשרנו; אתה היית סיבה ויסוד לכל הקורות האלה, אלמלא אתה, אולי עדיין היינו נתונים באחת המעברות באֵלם ובעצבון. ואני אשר כל ימי חרפי המאושרים, בימי לדתי וגדלי שמונה יצורים יקרים זוהרים וגם בימי עוניי ויגוני הרבים, המרים, לא הסחתי אף שעה את דעתי מעוצמת ידו של הבורא ישתבח ויתעלה, לא פציתי פי אף פעם בדבר רוגז או מחאה כלפי הבורא יתברך, אלא תמיד הרגשתי, בכל לבי והכרתי במעט שכלי את עלילות הבורא ורבוא ריבואות נפלאותיו בכל רגע, לכל אדם, לכל חי, לכל נבט – ומי יודע עוצם נפלאותיו בשמים ממעל! ובתוך תוכי לבי קויתי, כי שוב ישוב אללה ויאיר פניו אלי ואל בני. וזוכרת אני ברגע הראשון שבאת אלינו במעברה ודיברת אלינו ידידות, טובה ותקוה, דימיתי ביני לבין עצמי, שהנה החלה יד־אלהים לגעת בנו לטובה. והנה תראה פלא הפלאות: הדברים והענינים כמו אצו־רצו להתקיים, להתגשם תוך שנה – שנה וחצי… זה רק אשר רציתי להגיד לך ועתה אמרה סית חנה מחייכת – פתח נא לנו מעיין דבריך ונשמע ברצון ונשמח…

אמר אדון אבנר: לא, סית חנה יקירתנו, עכשו אין לי כל צורך בטפטוף דברים ממעיני, כביכול. אני מטבעי דוקא ממעט דברים ככל האפשר, רק בחברתכם, ביחוד במושב עם הילדים, בקשתי תמיד להעלות דברים בפי ככל שמצאה לי ידי ודרשתי כל מיני דרשות ככל שנזדמן לי. גם שמתי עצמי לנביא שוטה (אם תזכרי באותו יום, שבאנו לדירה זו), נבאתי לכם אושר והצלחה – נבאתי ולא ידעתי מה נבאתי. ואם נבואתי נתקיימה – זאת ודאי בזכותך, סית חנה.

וסית חנה עברה לענין אחר ואמרה, כיון שלה עדיין לא באה, נחכה לה לארוחת הערב ואתה, אדון אבנר, תסעד עמנו, ואזכה אני שתטעם פעם אחת מנזיד ידי, אולי יערב לחכך והורתה לקטנות לערוך השולחן בקצה החדר הגדול “לכבוד האורח היקר”.

ואילו אדון אבנר שב לאיטו לשיחו ושאל: למתי קבעתם החתונה?

– לראשית הקיץ, בעוד ששה חדשים בקרוב.

– תמיהני, אם כל כך נלהבים שניהם באהבתם – וברוך ה' אין חוסר ממון מעכב שום דבר – מה סיבה לדחיה ארוכה קצת מדי?

– אגיד לך כפי שהסביר לי בטוב טעמו צבי בעצמו, אמר, הוא רוצה לבנות או לקנות מה שקוראים “וילה” בתל־אביב. נחוץ לכך זמן עד שיהא הכל מוכן, אבל לא זה העיקר כמובן: הוא רוצה שללה תלמד ששה חדשים, תלמד ברצינות; לאחר החתונה – אמר – זה זמן אחר וענינים אחרים ודאגות אחרות; ככה אמר – זאת דעתו בהחלט; תלמד עברית עם מורה שידועה בהצלחתה ללמד הרבה בזמן קצר – לפחות חצי שנה. וגם תקרא בסדר ספרים בצרפתית, שהוא יבחר בשבילה ויסביר לה. ובעוד שבועיים־שלושה יגמור כל עניניו ויהיה כל הימים אתנו ויגור במלון יפה בתל אביב. כך רצון צבי ורצונו – רצון ללה.

– אם שניהם מסכימים כך…. מילא, גם אני מסכים.

– אבל, אתה יודע – אמרה סית חנה – החופה והחתונה נערוך פה, בבית הזה – כך בקשתי מצבי. בבית הזה אני מרגישה ומאמינה החלה ברכת־אלהים לפקוד אותי ואת ילדי. כל זמן שאני אחיה ויתחתנו הבנים פה, לאחר מכן ילכו להם לאשר ילכו. אז אמר לי צבי: “עלא ראסי”, על ראשי, רצונך אמא, יקר בעיני. אבל גם אני אבקש ממך דבר, אמרתי לו: בקש: “תחת אַמרך” (לפקודתך) אמר: אני לא רוצה “דג’ה” (המולה) של רבנים בחתונה. בלי רבנים! רק לפני רב אחד קידושין, בלי כל הרעש וההשתלטות שלהם, ואגב כך דיבר בזעם על הרבנים בישראל, שמפקירים חיי אנשים ביחוד נשים כמו “בני ישראל” מהודו ונשים מגרמניה, בגלל אותיות של חוקים קדומים –

– ואַת מה ענית לו? מה דעתך?

– אני אמנם הייתי רוצה שהוא יהיה… כלומר, שאמונתו תהיה כאמונתי, שחתני יהיה מסוגי, כפי שאני רגילה מעודי מבית אבי, אבל אני מבינה, שהזמן חזק מרצונו של אדם. וכשם שהשמש משנה צבע הדברים, כך משנה הזמן את דעת האנשים. אבל ברי לי רק דעתם בשטח העליון משתנה ואילו בתוך לבם פנימה הם מאמינים בבורא כמוני. אלה האנשים החדשים כמו, למשל, בני הקיבוצים, שהם, כפי שמספרים טובים וישרים, אשר לא יעשו עולה לאיש, לא ירדפו אחר בצע וישנאו מרמה וחנופה – אלה בעיני צדיקים, מאמינים, הם לא כופרים, שהרי הם, שחכמים ו“שלמים” (משכילים) הם, כלום אינם יודעים שהם עצמם ברואי אלהים? היש אדם חכם ולא יבין זאת? אה?…

– בתוך כך נשמע קולה של ללה בבואה.

קם אדון אבנר, תלה עיניו בללה והיה ממלמל וחוזר: “סומחן אל כאֶלק” (ישתבח הבורא), אמת, אמת: האהבה סוד סודם של החיים. הרי זאת אותה ללה, אבל קרנו פניה עתה כמו שקרנו פני משה בשעתו – ישמרך האל לנו.

עם תום הארוחה ושתיית הקהוה יצאו הכל לגג, שמנורת חשמל האירה כל שטחו. ועם שהיה כבר ראשית חשוון עדיין לא היה קר כלל. אז פנה מר אבנר לללה בינו לבינה ולחש לה: עתה יכול אני להודיעך ברורות: ג’מיל שומלה נמצא בארץ מכבר, הוא מנהל בבנק ב.ד.ה.

– יקטעו חייו הנקלה הזה, ידעתי מזמן שהוא פה, עתה אין לי כל ענין אליו, רק דבר אחד הייתי רוצה: נקמה! לו יכלתי לנקום נקמתי ממנו!

– על מה? מה הדבר?

– אני לא יכולה לספר לך דבר בזה הענין, אבל כל חיי לא אשכח ולא אשקוט עד “אנקום ממנו”.

– האני יכול לעזור לך במה שהוא?

– אני חושבת שאתה שהטבת לנו כל כך, היית אולי יכול לעזור משהו אבל אני לא יכולה בשום פנים לספר לך…

– אני מבין… זה ודאי ענין… ככה… עדין… אני מבין… אבל אם לא תספרי לאיש, לעולם לא תוכלי להעזר באיש, אלא אם תוכלי פעם לבדך… האם את מקוה שתוכלי פעם לנקום לבדך?…

– לבדי לא אוכל, אבל גם לספר לגבר לא אוכל לעולם…

– אולי תספרי למי שהיא, לאשה, שתדע אשה לכל הפחות…

– סיפרתי פעם לזמירה עטר… היא כמו אחות לי.

– אם כך… טוב… אפשר יבוא יום וימלא רצונך…: לכל זמן…

אז העביר אדון אבנר השיחה לענין אחר ושאל: מתי יכול הוא להכיר את צבי, האין מגיע לו שיכיר את בחיר לבה?

– ודאי ודאי, הוא, אדון אבנר בעצם בבחינת “חותן” כי כאב רוחני היה למשפחה כל הימים.

אז קבעו היום והשעה שיועדו כולם יחד בבית.

*

בליל החתונה בל"ג בעומר, לאחר “שבע ברכות” בין הערביים בלי המולת רבנים, כרצון החתן, היה הכל מוכן לסעודת הערב בגג הגדול. וכולו, מקצהו ועד קצהו, היה עדוי שלל אורות למכביר. השולחנות היו ערוכים, בשלושה טורים ארוכים בהרווחה לכל האורחים.

כשבא מר אבנר כרמל, במאוחר קצת כדרכו לרוב, נתקבל בחיבה על ידי כל בני המשפחה, לרבות החתן והכלה ונמסר לידי זמירה ובעלה, הממונים על הסדר עד לשעת הריקודים וההילולה, “הסדרנים” לקחוהו אחר כבוד ותוך כדי כך סחה לו זמירה, ששני הייקים, בעלה והחתן, גזרו גזרה, שהכל יתנהג הלילה בסדר ובמשטר ואף מי שירצה, למשל, להרבות בשתייה ולהשתולל משמחה – עליו לקבל רשות מפורשת מהמפקדה העליונה, כלומר: ממנה ומבעלה…

ובדרך צעדו למקום שהוליכו, הבחין מר כרמל וראה, שמלבד כמה בחורים ובחורות מהקיבוץ – לפי תלבושתם הפשוטה – וכמה צעירים עירוניים – מרבית האורחים הם זוגות צעירים: היינו: אבות ואמות צעירים שילדיהם, קטנים וקטנות, מתרוצצים אנה ואנה במרחבי הגג עת התזמורת מנעימה מפעם לפעם מנגינות עליזות ונאות.

זמירה הושיבה את אדון אבנר סמוך למושב המשפחה, ליד אביה, שהיו מיודעים משכבר הימים וליד איש בגיל העמידה, מנהל בית ספר יסודי במושבה ר. מעולי עיראק, שהציג עצמו בשם עזרא גבאי. עד מהרה נצמדו שלושתם בשיחה נלבבה ומר גבאי היה כמתפאר, שהוא מכיר כאן רוב הזוגות, ההורים הצעירים, ותשעה עשר מהם נשואי תערובת המה מבין אחת־עשרה ארצות – והיה רומז, או מראה באצבע, שהנה: הוא מעולי גרמניה והיא ממרוקו; וזוג זה – היא מעיראק והוא מפולניה, ושם, אותו זוג – הונגרית עם סורי; וזאת תימנית שחרחורת והוא רוסי; והנה זוג אכזוטי: רומניה עם מצרי ועוד ועוד… והחשיבות רבת הענין שב“תערובת” זו, שהיא מוצלחת מאד, “לפי מראה הילדים והילדות”, שכולם כמעט בריאים, מוצקים, יפים, לפחות כל אלה המצויים כאן הלילה. ועוד תופעה רבת חשיבות: מצויים פה בין “המעורבים” שלושה מנהלי בתי ספר יסודיים בערים ובמושבים בדרום הארץ. (אני יודע מקומו של איש ואיש מהם). יש פה גם חמישה מורים מארצות מזרח שונות, שגמרו לימודיהם פה בבית מדרש למורים. יש ביניהם אחדים מצויינים באישיותם ובתפקידם – לפי עדות המפקח הראשי במחוז הדרום; המיזוג המוצלח בין העדות אינו פריבילגיה רק לעוסקים בהוראה, אלא יש עשרות רבות בעלי מקצועות טכניים ומלאכות שונות, כפי שהוא בעצמו מכיר מסיוריו בדרום וגם ביתר חלקי הארץ.

ככל שהיה המנהל, מר גבאי, מספר ומוסיף דברים, היה מר כרמל, שמעלה תדיר בפיו דברים רבים, מחריש ומקשיב, כקטן ששומע סיפור מקסים.

בין כה וכה נשמעה כעין נקישת גונג; הזמנה להסב אל השולחנות לסעודה. בהתקרב הכלה עם החתן אל מר אבנר, עדיין היה יושב כשקוע בתוך עצמו, ניגשה ודיבר אליו ערבית כפי שהיתה רגילה כך: “עלה סלאמתק” (על שלומך) ידידנו אדון אבנר, מה לך שותק? “מעאֵז אללה” (חלילה) אינך בקו הבריאות? או אולי כבר אמרו לך, שהאירופים שלנו גזרו שלא יהיו הלילה נאומים? והמשיכה ודיברה אליו עברית, כנראה להראותו התקדמותה בשפה במשך חצי שנה, ואמרה: אבל אני בקשתי רחמים עליך, נכבדנו־ידידנו, שתדבר ככל רצונך; כלום תיתכן חתונת הבת הגדולה של המשפחה בלי נאום של הידיד הגדול של המשפחה? ובכלל: כשם שאין אור בלי נר כך אין מושב בלי דבר אדון אבנר!

ספקו כפים אלה ששמעו לשון חרוזה יוצאת מפי הכלה – והאדון אבנר השתחוה לה בקידה קלה.

ולפני סיום הסעודה נשמע קול הכרוז: יעמוד האדון אבנר כרמל ויאמר דברו:

אחר רגע קל קמה דומית צפייה. קם מר כרמל ואמר:

גבירותי ורבותי, אתם מקבלים את המציאות הזאת פה, כל זה כפי שנראה לעין כמות שהיא, פשוט, בלי התרגשות, בלי התפעלות, כך: נשף חתונה, אמנם יפה, נהדר, מזהיר, אבל פשוט וטבעי, אשריכם, אני לא. אני כולי רעדת גיל.

ולכן… לכן איני יודע במה להתחיל… לכן יהיה נאומי ודאי קטוע ונרגש, ואפשר כבד מדי וקל מדי… אבקש סליחתם מראש כי הפעם לא פי ידבר אליכם, הפעם – לבי.

כל שאני רואה הלילה הזה, הודות לחתונה הזו, הרי הוא בעיני צרוף־סמלים, רמזי־גילויים, נצני־צפונות, נבטי־עתידות.

אני הגבר הקטן בישראל, שזכיתי להעלות בעצמי ויחד עם שנים־שלושה מחברי בתנועת העליה, במשך שתים־עשרה שנה מעת קום מדינתנו, למעלה משבעה ושמונים אלף יהודים משלוש־עשרה ארצות, הייתי כל הימים, כמובן, חדור אמונה ותקוה לעתידם הטוב בקרוב של העולים. אבל תמיד הייתי אופטימיסט בכח ואילו הלילה הזה, בזכותה של חתונה זו והודות ליהודי הטוב היושב לידי, שמכיר מרבית הזוגות “המעורבים” פה, הלילה הזה אני אופטימיסט בפועל.

הלילה הזה אני מאושר לאין ערוך, משל לשמחתו של דייג, לו היה רואה לפתע, שדגים שהעלה כל הימים ליבשה – הם מלאים חיים כדגים במים, בכל החיות שבהם ובכל החן שבתנועותיהם, כך, כעין זו, היא שמחתי.

לא, איני חולם, איני הוזה, איני משלה עצמי בדבר בדיה. כאן אני רואה נכוחות.

מה אני רואה כאן?

אני רואה לעיני ממש… משתלה, קטע ממשתלה כבירה, עצומה; ארץ ישראל כולה כעת, היא בבחינת משתלה להרכבת זנים אנושיים, מינים ממינים שונים מן המשתלה הזו יצמחו, מוכרחים לצמוח, יערות־אדם אדירים.

איני מגזים, איני ממלל מליצות. מי שעיניים לו לראות, ולב לו להבין, יודה שחוקי הטבע חלים בדברי. כאן יפרח, יגדל, יפרוץ עם גדול ורב, אם לא כל כך בכמות ודאי באיכות, בעתרת סגולות מעשה ההרכבה, וסוף פועלה.

אשרי שאני רואה כאן עין בעין נבטים ראשונים של המשתלה האדירה והמפוארה: אלו הזאטוטים, הילדים והילדות המתרוצצים פה יגאל ועדי, ואורי ועודד וזיוה ויעלה וניצה ועפרה ועוד ועוד – ככל ששמעתי שמם – הריני רואם למחר, מחרתים, עולים ככוכבים מאירים בשמי המדע והמחקר, האמנות והמעשה.

וידעתי גם ידעתי כמה נחשולי־זדון ורשע אורבים לנו וגם יש לירוא מזוועות שאינן מצויות אבל אמונתי ובטחוני חזקים, שעברנו את גיל הילדות להתהוותנו הממלכתית ומכאן לבא – עתידנו בידנו. וצדקתנו, שכלנו וכחנו – יעמדו לנו כל הימים.

עתה עלי לסיים, אף על פי שלא עצרתי כח להביע בלשוני אלא חלק מאשר בחובי, כי ירא אנכי פן אעיר חמתם של המצפים לרקוד ולשמוח – ולהם הצדקה.

על הכלה המפוארה שלנו לא אגיד דבר – היא בעצמה הנאום המופלא ביותר ואילו על המשפחה אומר משפט קצר: מי יתן ותרבינה כמותה בישראל.

קבלו בתשואות דבריו ותמהו לראות בקום אם הכלה וביקשה לאמר מלים מספר.

אמרה: אני רואה חובה לעצמי להביע בפומבי תודתנו לידיד משפחתנו ואיש חסדנו, שאלמלי הוא – אפשר לא היה כל זה. אשריו. ולו היו כל העוסקים בעליה טובי־לב וחכמי־לב כמותו כי אז היתה הטובה והשמחה בישראל רבה פי כמה וכמה.

ואחר ניגשה אליו ונשקתהו בראשו, ומיד אחר כך קמה שוב הפתעה, כשקרבה סית חנה אל עם מורדוך ואמרה לו: בליל אושר זה למשפחה מגיע לך, הטוב והנאמן, שתזכה גם אתה באושר־מה, שלחה ידיה, חיבקתו ונישקתו, והוא, נבוך וחוור, השיב לה כגמולה והיה ממלמל ואומר: יבוא עלי… יבוא עלי עתה… (אמותה הפעם) אחרי הגיעי לרגע זה, חכיתי לו 38 שנה!

בנגינת התזמורת העליזה נסחבו הצעירים והצעירות לריקודים, בעוד כמה מבני המשפחה היו מוחים דמעות שמחה מעיניהם.

 

סיום    🔗

בראשית החורף, שבועות מספר אחר הסוכות, באחת השבתות, בשעת בוקר מאוחרה צלצל הטלפון במעונה של ללה עצמון אשר בצפון תל־אביב.

הלו. מדברת. כן, ללה.

–…..

– זמירה? שבת שלום ומבורך "סבאח אלנור (בוקר אור).

–…..

– שלומי טוב “אלחמדו ללה” (שבח לאל) מה? כן, אני לובשת שמלת בוקר ורודה, חדשה, בואי ותראי אותה.

–…..

– צבי עובד בגן. זה הספורט שלו בכל יום שבת. הגנן שלנו יהודי פרסי, זקן כמעט, נחמד, הוא מפליא לעשות. יש לו ממש יד “כדרה” (ירוקה־מבורכה); הוא כמו מושך את הפרחים, שיגדלו, שיזדקפו; הוא עשה את הגן הקטן שלנו כגן עדן קטן. יש לנו גם כל מיני עצי פרי, הוא אומר שבעוד שנתיים יתנו פריים.

–…..

– מה אני עושה? אני קוראת ספר… “תולדות אהבה אחת” של חוג’ה מוסה, זה משה סמילנסקי.

–…..

– איזו בשורה?

–…..

– מה? סיפור חיי כולו? בקובץ ספרותי?

–…..

– הכל? גם ג’מיל שומלה? מה את אומרת? זה נורא! הלא יכירו אותי – איך זה? איך?

–…..

– הכל שמות בדויים… שלי… שלך… הכל… רק שלו של ג’מיל.

– את אומרת – דומה כמעט ממש – כך?

–…..

– אז מי כתב את זה?

–…..

– איך יודע ומכיר הסופר הכל? איך יכול?

–…..

– ההוא שבא לשאול על אדון אבנר בליל החתונה? כן, אני זוכרת… הוא ישב כל הזמן ושתק, נשא משקפיים כהות… כן?

–…..

– שוב ידו אל אדון אבנר בענין. איזה ידיד נאמן זה! גם ידך, מותק, בזה, אבל איך סיפרת הכל… הכל…. הלא זה איום!

–…..

– רק ברמזים…. והסופר מבין? טוב. ומה שם הסיפור?

–…..

– מן המערבולת. אני מתה לקרוא אותו. בואי אחר הצהרים והביאי את הספר. כן? טוב טוב.