(לילה. סלון בדירה קטנה, לא כל כך מסודר, מרוהט בחמימות: שתי כורסאות ליד שולחן, ושני כיסאות ליד חלון. אישה, כבת שלושים, יושבת על כורסה בחושך. גבר, כבן ארבעים, נכנס אל החדר מבעד לדלת, פושט את מעילו, מדליק אור עמום, ופתאום מבחין בה. הוא קורא לעברה:)

– שלום!

– שלום.

– את… (מתיישב בכורסה ומביט בה). באת מזמן? ודאי שבאת מזמן…

– לא. ישבתי פה קצת. הסתכלתי בתמונות.

– ראית הכול?

– כן. החדר הזה דווקא נחמד.

– חשבתי שימצא חן בעינייך; חוץ מכמה דברים. אבל למה באת?

– אני מפריעה? ללכת?

– לא. תישארי, אם כבר באת.

– אני לא רוצָה להקשות.

– אני יודע. תישארי. אבל אין לי מה להגיד.

– איפה הייתָ?

– הייתי בַּ… אל תשאלי אותי שאלות, בבקשה. לפחות אני לא צריך לענות לאף אחד עכשיו. גם לא לעצמי.

– אתה עייף מאוד.

– אני עייף, אבל ככה הייתי גם אתמול, ושלשום. אני עייף כבר ארבעים שנה.

– אתה רוצה ללכת לישון?

– עוד לא. אבל אין לי מה לומר. וממילא לא נוכל למלא הלילה במילים את כל השנים האלה. כל כך יבש וקר… את רוצה לשתות משהו?

– לא תודה.

(הוא קם ולוקח לעצמו ממדף בקבוק ויסקי, מוזג לעצמו, מתיישב, שותה, ומעווה את פניו. גם היא.)

– למה חזרתְּ?

– חשבתי שנוכל לחזור.

– איך?

– רציתי ליישר את ההדורים.

– אי־אפשר בלילה אחד. אולי מוטב להניח לזה ככה. אין לי כוח לקצור מילים. הכול מאובן וקפוא.

– אפשר פשוט לחזור, כאילו לא קרה כלום.

– לא קרה כלום? תראי אותי, מה קרה לי. מאיפה באת? את נראית כאילו כלום לא קרה מאז. כוּלֵך מְתוֹם בחיזיון הזה. את נראית בדיוק כמו שנשמרתְּ כל השנים האלה באוצר הזיכרון שלי. ככה ראיתי אותָך בסאן פייטרו בוותיקן, בפסל של מיכלאנג’לו. אבל… אבל תראי אותי! איך הכרתְּ אותי בכלל?

– השתניתָ בדרך הייסורים.

– לא. לא נשאר בי כלום מאז.

– נחזיר הכול.

– אי אפשר לחזור! למה באת לפה? הרי את אור תעתועים. את רק תמרור מטעה.

– למה לא תוכל לעצור סוף סוף?! תראה אותך! מה מצאתָ כבר מאז שנפרדנו? כמה זמן וכמה מרחק אתה עוד רוצה ללכת?

– כבר מצאתי אחרים, וגם את.

– רק כדי לחפש מיד אחרים חדשים. אף אחד לא יוכל למלא את מקומי. ככל שתרחיק ממני, לא יהיו לך אחרים על פני.

– זה הדבר שבאת לומר? הרי זה מְזַנב בי תמיד. בכל יום אני מחכֶּה לערב, כדי לצאת מהדירה ולא לזכור את זה. מה אפשר לעשות?!

– תחזור, תישאר בדירה. נישאר רק שנינו ביחד. תאמין לי! לא נצטרך אף אחד אחר. נשב ביחד. נשכח את מה שעבר ונשקע בחלום עד שנקיץ. נחזור ולא נהיה כל כך אומללים מחוץ לעצמנו. אולי לא איבדנו כלום, ואפשר להדביק…

(היא קרֵבה אליו, אך הוא ננער ממנה וקם ממקומו.)

– למה הלכתָּ ממני?

– חיכיתי לך!

– כל כך הרבה שנים התרחקתָּ ממני.

– כי לא היה לאן לחזור. וגם עכשיו זה רק מִקסם שווא. לכל הרוחות, את לא מחכה לי! למה חזרתְּ הלילה?

– כדי לגשר על השנים האלה, מהיום שנפרדנו ועד עכשיו.

– אני כל כך עייף. (הוא מתיישב. שותה עוד.) אין לי כוח להסתכל לאחור. מילים הן חומר רעוע מדי לבנות ממנו גשר.

– אבל מה קרה לךָ אז?

– אולי יותר טוב ככה, כמו שהיה עד שבאת הלילה. הייתי צריך ללכת לישון מיד. בלי לחכות לָךְ.

– כל כך הרבה שנים חיכיתי לְךָ.

– איחרתְּ מדי.

– אני מצטערת… מה עוללתי לךָ?

– את לא זוכרת כלום, ואני זוכר כל הזמן.

– אולי תגיד פעם אחת?

– בשביל מה? רק בעינַי זה לא קטֵן במרחק השנים. תסתכלי עלי. ראי בי כמה שנים עברו מאד, ועדיין אני מרגיש בזה מאחורי. את לא תביני. זה ייראה לך צל הרים.

– באתי לבקש סליחה.

– זה לא יעזור! אי־אפשר להביט בזה לאחור ולתקן כמו בלייזר. אי־אפשר להגיע לשם במילים.

– אני רוצָה להיות איתךָ.

– הרבה אחרים כבר רצו. ואף אחד לא הבין.

– אני אקשיב.

– וכמו כולם תשאלי מה קרה אחר כך? אבל זה הדבר. אחרים עוברים אותו, ויש שנשארים.

– מה קרה?

– סתם. זה היה יכול לחלוף בלי משים, אבל זה נשאר.

– מתי זה היה?

– באחד הלילות בילדוּת. אבל הלילה הזה היה בשבילי ליקוי מאורות. עשר שנים הסתרתְּ לי אֶת העולם, היינו זה לזה כל העולם. ופתאום בלילה הזה ראיתי את העולם, והוא הִכה אותי בסנוורים. לכן בלילה הזה הגידול השתבש בבת אחת. אז התחלתי לצמוח עקום. תעזבי אותי בבקשה. אני לא רוצה ללכת לשם איתךְ או עם אף אחד. ממילא הלילה הזה לא היה היחיד. אבל הוא היה הראשון שעזבתְּ אותי.

(מוזגת לעצמה מהבקבוק ושותה. הוא קם ממקומו ומתיישב על כיסא אחר. הוא חושב ואינו מתבונן בה.)

– כבר מאוחר. אולי תלכי?

– לא. אני נשארת איתךָ.

(עוד רגע חולף. נשמעת תחילת הבלדה “לורד רנדל”. אך הוא קוטע אותה.)

– את באמת רוצה לשמוע? את זוכרת את הלילה ההוא, כשהייתי בן עשר? אולי את בכלל לא זוכרת. השארת אותי עם הדודה ונסעת. אבל בערב הראשון שלא באת, לא יכולתי לנשום. כבר אז הכרתי כל מיני רעוֹת, וחשבתי שאחת מהן קרתה לך. לא יכולתי להאמין לדודה חנה, שאמרה שנסעת ולא תחזרי הערב. חשבתי שקרה לך משהו, אבל לא יכולתי לחשוב שהשארתְּ אותי לבד.

– זאת הייתה הפעם הראשונה…

– כן.

– אבל זאת היתה הפעם הראשונה שנסעתי עם אבא, בלעדיךָ. הפעם הראשונה אחרי עשר שנים…

(הוא מסתכל לעברה.)

– גם למחרת לא באת. ועד שנגמר השבוע ידעתי שכמו שהיינו יחד עד אז, מעכשיו אהיה לבד.

– חזרתי ביום שישי…

– אבל בינתיים בא הפחד במקומֵךְ. במקום הוודאות שאַתְּ איתי, באה בדידות. וכבר ידעתי שלא תישארי עוד, וידעתי בבוקר שלא תהיי בערב. הלילה הזה היה האחרון שבו היינו ביחד.

– והרי אחר כך נשארתי איתךָ.

– בלילה הזה פנינו עורף זה לזה.

– אבל ממילא יצאת מרחמִי, והיית ממשיך במוקדם או במאוחר.

– כמובן שזה היה צריך לקרות.

– רציתי להרגיל אותךָ לחיים, צעד אחר צעד. רציתי שתלמד ללכת לבד, ולא יכולתי לעזוב אותךָ. במשך שנים אבא אמר לי שהגיע הזמן, ואם לא – – – נכנעתי בסוף.

– לכן נסעתְּ?

– כן. אבא שיכנע אותי שאתה חייב להתחזק.

– מאז אני הולך ונחלש.

– חשבתי שרק אני צריכה להתחזק כדי לעשות את זה. ואתה חושב שים המלח הצליח לרפא את החתך הזה? אולי הייתי צריכה לחכות קצת.

– אני לא יודע. הרי הלילה הזה מגיע ממילא. הוא מגיע לכל אחד, כמו יום המוות.

– איך לא שכחתָּ את זה? למה לא אמרת לי כלום?

– הרבה אנשים שוכחים את זה, כמו את מה שלמדו ברחם. אבל בכל דור נולד ילד שלא הולך לישון עד שיקבל מאימא שלו נשיקה.

– ומה עם יתומים? ועם לילות בדולח?

– אני יודע. יש לילות נוראים מזה, והם היו צריכים להשכיח את הלילה הראשון. אני יודע. אבל בפה שלי עוד נשאר טעם של פרי בוסר.

(היא קמה ממקומה וניגשת אליו.)

– אני כל כך מצטערת…

– אל תצטערי… לשם מה? צער לא יתקן צער.

– אסור היה לי…

– לא. לא חזרת לבית משפט. גזר דין לא יכול להחזיר אותנו.

– אתה יודע, כשחזרתי, נחנקתי גם אני. הרגשתי שאני מחבקת אוויר, לא כלום. מאז שילדתי אותך ידעתי שניפרד, אבל ניסיתי ללכת איתךָ.

– מאז הלילה הזה אנחנו הולכים למקומות אחרים.

– אולי אפשר לחזור זה לזה.

– הרחקנו מאוד.

– החתך לא התאחה.

– אנחנו מחפשים ניחומים בהסחות הדעת. אני כל כך עייף…

(היא נוגעת בו ומתיישבת לידו.)

– חזרתְּ הלילה ממש כמו אז, כמו שהיית כשעזבתְּ אותי, כמו אתרוג שלא התיישן שלושים שנה. אפילו הריח שלָך חזר. אני מרגיש בו.

– אפשר לחזור. רק תרצה בזה בבקשה. אפשר להתחיל מחדש. מכאן ואילך לא נצא יותר. נישאר בחדר שלךָ כמו בחללית. נרחף מעל כולם. נוכל להיות ביחד עוד הרבה זמן. נֹאכל מָן ונשתה מבארה של מרים. יהיה לנו כל צורכנו.

(רגע חולף. הוא עוצם את עיניו ומשעין את ראשו עליה.)

– איך אפשר… למה באת רק עכשיו?

– כל כך דאגתי לךָ.

– נכון. אני מטושטש מאוד…

– רק שנינו ביחד…

– לא יהיה לנו זמן.

– לא נסתכל בִּשְעון השנים.

– חודשַׁי ספורים.

– לא!

– הלילה שוב…

– לא יהיו לךָ לילות כאלה מעכשיו.

– לא, תקשיבי לי: הלילה שוב איחרתְּ מדי… כמה שקט הלילה. הקשיבי.

(נשמעת הבלדה על הלורד רנדל, בלחנו של דאולנד:)

"אֲהָהּ, מֵאַיִן זֶה תָּבוֹא, לוֹרְד רֶנְדֶּל, בְּנִי שֶׁלִּי?

אֲהָהּ, מֵאַיִן זֶה תָּבוֹא, בָּחוּר יָפֶה וְטוֹב שֶׁלִּי?" –

"הֲרֵינִי בָּא מִיַּעַר עָב. אֵם, חִישׁ עֲשִׂי לִי הַמִּשְׁכָּב,

עָיֵּף אֲנִי מִצַּיִד רַב. לוּ תְּנִינִי וְאֶשְׁכַּב."

"מִי זֶה הִתְקִין סְעוּדָתְךָ, לוֹרְד רֶנְדֶּל, בְּנִי שֶׁלִּי?

מִי זֶה הִתְקִין סְעוּדָתְךָ, בָּחוּר יָפֶה וְטוֹב שֶׁלִּי?" –

"סָעַדְתִּי עִם חֶמְדַּת לִבִּי. אֵם, חִישׁ עֲשִׂי לִי הַמִּשְׁכָּב.

עָיֵּף אֲנִי מִצַּיִד רַב. לוּ תְּנִינִי וְאֶשְׁכַּב."

"וּמֶה הָיְתָה סְעוּדָתְךָ, לוֹרְד רֶנְדֶּל, בְּנִי שֶׁלִּי?

וּמֶה הָיְתָה סְעוּדָתְךָ, בָּחוּר יָפֶה וְטוֹב שֶׁלִּי?" –

"צָלִי שֶׁל צְלוֹפָחִים בְּזוֹם. אֵם, חִישׁ עֲשִׂי לִי הַמִּשְׁכָּב.

עָיֵּף אֲנִי מִצַּיִד רַב. לוּ תְּנִינִי וְאֶשְׁכַּב."

"אֲבָל כַּלְבֵי צֵידְךָ אַיָּם, לוֹרְד רֶנְדֶּל, בְּנִי שֶׁלִּי?

אֲבָל כַּלְבֵי צֵידְךָ אַיָּם, בָּחוּר יָפֶה וְטוֹב שֶׁלִּי?" –

"בִּטְנָם צָבְתָה וְהֵם מֵתִים. אֵם, חִישׁ עֲשִׂי לִי הַמִּשְׁכָּב.

עָיֵּף אֲנִי מִצַּיִד רַב. לוּ תְּנִינִי וְאֶשְׁכַּב."

אֲהָהּ, דּוֹמֶה כִּי רַעַל הוּא, לוֹרְד רֶנְדֶּל, בְּנִי שֶׁלִּי.

אֲהָהּ, דּוֹמֶה כִּי רַעַל הוּא, בָּחוּר נָאֶה וְטוֹב שֶׁלִּי." –

"כִּי כֵן, כִּי הִרְעִילוּנִי, אֵם. אֵם, חִישׁ עֲשִׂי לִי הַמִּשְׁכָּב.

דָּוֶה לִבִּי. נַפְשִׁי חוֹלָה. לוּ תְּנִינִי וְאֶשְׁכַּב."¹

(הם מקשיבים, ואחר כך היא שואלת)

– אהה, מאין זה תבוא, בחור נאה וטוב שלי?

– הריני בא מיער עב. חיש עשי לי המשכב.

– למה איחרתָּ כל כך לבוא?

– אל תחכי לי.

– אני פה.

– לא אראה אותָךְ מחר.

– עוד נכונו לְךָ מחרים.

– עייף אני מציִד רב. לו תניני ואשכב.

– אהה, דומה כי רעל הוא.

– רעל הוא. מילים וחלומות לא יוכלו לרפא.

– למה הלכתי ממךָ…

– שובי לך. אני עייף כל כך…

– למה באתי רק עכשיו…

– טוב שבאת. ממילא אין לי אלא עָבר. שובי לעתידך.

– לא הועלתי לךָ.

– המילים האלה עִייפו אותי מאוד… כל החלומות האלה כל חיי. אבל טוב שחזרתְּ. לטפי אותי כמו אז…

(היא מלטפת אותו. ראשו נח בחיקה.)

– לילה טוב.

(הוא נרדם. האור עולה לאט. היא יוצאת.)