מלחמת המפרץ עודנה נמשכת וכבר כל הסימנים מורים, שהסופר הישראלי עומד שוב חסר-אונים מול מבחנם של המאורעות ההיסטוריים, ופעם נוספת הוא עתיד להחמיץ את ליקחם העיקרי.
אפשר להניח שתגובת הסופרים לא תתאחר, חלילה, גם הפעם. כרגיל, תחילה יתפרצו מהחדר האטום פלוגות המשוררים, אחריהם יאוצו המחלקות של מחברי המחזות ולבסוף יגיחו גם הכיתות של כותבי הסיפורת. בינתיים הם משלחים הגיגים מהחדר האטום – מטחים חפוזים של אש-קלה לבדיקת הכלים והתחמושת, שמהם ניתן ללמוד על הצפוי לנו בספרות הישראלית לאחר שזו, המלחמה, תסתיים.
כרגיל, נשפך בהגיגים האלה אשד של מלים על המצוקה הקיומית של היחיד במצב של מלחמה, אבל אין נשמע כלל הדיבור הפשוט על המצוקה הלאומית: על משמעותה של המלחמה הזו לקיומו של העם היהודי.
ממלחמת ששת-הימים ואילך העמיקה כל מלחמה את התהום בין הישראלי ברחוב לבין סופריו. בעוד הישראלי הניף דגל והביע את הזדהותו עם לאומיותו, התבצרו רוב סופריו בעמדה הומאניסטית בנאלית, שהציגה את המצב הישראלי כסכסוך, שפתרונו מצוי בלעדית בידינו ורק קשיחות-לב לסיבלם האנושי של הפלשתינאים מעכבת את סיומו המיידי. כל אותן שנים לא גילו הטוענים כך הבנה לסיבותיו הסמויות של הסכסוך הזה ולמניעיו העמוקים של המרחב הערבי להרחיק את פתרונו הסביר.
הגמגומים, שפורצים לפי שעה מתוך החדרים האטומים רומזים, שגם מלחמת המפרץ לא תצליח, כנראה, לפקוח את עיניו של הסופר הישראלי לראות את המציאות נכוחה, והוא יתמיד לשגות בהבנת העניין הלאומי הממשי בשם המוסר האנושי הצרוף.
מאז ומעולם התבטאה בגידת הזן השכיח של אנשי-הרוח בהימלטות מחזית החיים המסוכנת אל העורף ההומאניסטי-פאציפיסטי הבטוח הזה. רק מעטים השכילו להבין, שבעת משבר אי-אפשר להימלט מחזית זו אל המיבטח של העקרונות, שישנן שעות, שבהן חייב גם איש-הרוח לנקוט עמדה, שאינה יפה לכל הזמנים, אלא מותאמת במיוחד לשעה המסויימת והגורלית. מי שמוסיף להתהלך מעדנות ולסגוד ליופי בלבד, כאשר הרֶשע מאיים על החיים, דינו כדין כל מי שנס ממערכה בעת מלחמה.
בגידת איש-הרוח במצב מלחמה היא יותר חמורה מבגידת אזרח מן השורה, כי זו בגידה של מנהיגות, שנהנתה מכל היתרונות בימים רגילים, אך נטשה את מונהגיה בשעת מצוקה. גם על המלחמה הזו יקיץ הקץ, ואז תגיע שעת ההתחשבנות של העם עם מנהיגיו. גם המנהיגות הרוחנית-ספרותית לא תימלט ממנה.
מה יאמר אז הסופר הישראלי לציבורו? – שהוטל עליו לכהן במקדש ולא בשווקים? שאת המלים הקדושות שלו אסור לו לזהם ברשות הרבים? שסופר מחוייב רק לצו-לבו ואין הוא חייב כלום לחברה? שאחריותו היא לטוהר הרעיונות האנושיים הנשגבים ולא לצרכים הארציים והמגושמים של שבטו?
מילא, אילו גם בימים רגילים היה הסופר מקפיד עם עצמו ומקיים חציצה זו בין הקודש לחול. אך אנו הורגלנו לראותו נדחק במרץ רב בין קוסם ורקדנית-בטן, כדי להיראות בתוכנית בידור של ליל-שבת בטלוויזיה ופורש ברצון את סדיני מיטתו בעבור ראיון בעיתון. ודווקא עכשיו, כאשר אנחנו זקוקים סוף סוף לאהבתו, לרגישותו ולכשרונו, הפכנו פתאום, בעיניו, להמון תובעני שאינו מתחשב בצפור-נפשו העדינה?
כמובן, יתכן סופר, שאין בפיו בשורה בעיתות מלחמה, ויתכן גם סופר, שבאמת נתקף באלם כאשר מתחילים הטילים להתפוצץ סביבו. אך אין חזיון מגונה יותר מסופר, שבעת כזאת מפטפט ומלהג שוב את הרעיונות החבוטים שהשמיע קודם לפרוץ המלחמה.
סופר, שבוחר להשמיע את קולו, חייב בימים כאלה לצאת מהחדר האטום, ומדובר לא רק ביציאה במובן המטאפורי הפשוט, ממגננת המיקדש שבו סוגדים למוזות אל השווקים הפרוצים של החיים, אלא בעיקר ליציאה ממושגי-הערך שהחזיק בהם קודם למלחמת המפרץ אל מושגי-ערך שהולכים ומתבררים בעקבות המלחמה הזו. זו אמורה להיות יציאה מההתעסקות הרגילה בסבל האנושי בכלל ולעיסוק בסיבלנו המיוחד, כיהודים בתוך מרחב מְאַיֵם זה, המרחב הערבי הסובב אותנו.
עמדתו הטיפוסית של הסופר הישראלי קודם למלחמת המפרץ היתה, שההשחתה המוסרית, עקב המשך ההחזקה בשטחים, היא הסכנה שאורבת לנו, הישראלים. ההנחה היתה, שאילו היינו נאותים לוותר על מקצת מהבטחונות לקיומנו הפיזי, היינו נענים בתגובה של פיוס מצד העולם הערבי וגם זוקפים את קומתנו האנושית. הקביעה השיגרתית בעמדה זו הקדימה את המצוקה המוסרית של הישראליות שלנו למצוקה הקיומית שלנו כישראלים.
עמדה זו, שהיא הומאנית ואבירית ללא-דופי, הקסימה רבים בתוכנו בשנות הרגיעה היחסית שבין מלחמה למלחמה. היא נצטיירה כסבירה בעת שהאינתיפאדה הציבה לעינינו את תושבי השטחים כתושבים חסרי-אונים מול חיילים אוחזים בנשק. אך מלחמת המפרץ מוטטה עמדה זו עד היסוד. המלחמה הבהירה דבר שכה רצינו לשכוח: שעסק לנו לא עם הפלשתינאים בלבד, אלא עם רוב העולם הערבי מוסלמי. שבזריזות הופכים הפלשתינאים המקופחים והמסכנים בשטחים להמון משולהב המרקד ברחובות ומריע מעל הגגות, בעת שטילים נוחתים על בתינו, כאשר העורף שלו במרחב הערבי מסמן לו, שהגיעה שעת הג’יהאד. ושמאחורי האבנים והסכינים של הפלשתינאים ממתינים לנו הקטיושות והטילים של מרחב ערבי קנאי, לא כדי להסיגנו אחורה מהשטחים, אלא כדי ליטול את חיינו.
דבר לא נשתנה ודומה גם לא ישתנה, אם ננקוט בסכסוך את העמדה שמצאה בקרבנו מהלכים קודם למלחמת המפרץ. מצוקתנו היא, כמו בכל ההיסטוריה, מצוקת עצם הקיום. רק אנו נוטים לסלפה ולהציגה כתוצאה של איזה פגם מוסרי בהתנהגותנו. בכל שנותיה של המדינה, לא מצוקת הישראליות, המצוקה המוסרית, היא מצוקתנו האמיתית, כי אם מצוקתנו כישראלים, שהלאומנות הערבית-איסלמית לא תנוח ולא תשקוט עד שתמחוק אותנו מתוך המרחב, שבעיניה, אמור להיות לערבים בלבד.
זהו ליקחה העיקרי של המלחמה הזו. הישראלי, שהחליט להניף את הדגל הציוני בסתם יום-חול, ביטא לקח זה במעשה, שסתם אדם מסוגל לו. עתה צריכים גם סופריו לצאת מהחדר האטום ולבטא את הלקח הזה של המלחמה באמצעים שעומדים לרשותם. לאחר המלחמה הזו אי-אפשר עוד לאחוז בתאור המסולף של מצבנו, וסופר לא יוכל בפשטות לתבוע מהישראלית להתייסר בתחושות אשמה מוסריות שאין בהן ממש.
כל מי שהמלחמה הזו פקחה את עיניו, לא יקל עוד ראש במצוקתנו הלאומית, שאיננה מצוקה מוסרית, אלא סכנת חיים של ממש. לאחר ההתנסות עם הטילים, נצדק יותר מתמיד, אם נסרב לשלם בעצם החיים כדי ליפותם בלבד. ועוד קודם שנתייצב בראש מתקני מידותיו המושחתות וסדריו הפגומים של העולם כולו, נעשה הכל כדי לשמור על חיינו כישראלים ועל הריבונות שמבטיחה לנו את עצם קיומנו הלאומי.
יתר על כן: לאחר המלחמה הזו אנו מצווים על העדפה זו, שאין פשוטה ואין עליונה ממנה במובן המוסרי, גם אם מחירה יהיה בסכנה הנוראה, שאצל כמה שומרי מוסר בעולם מקרב עמים שציידו והדריכו את המטורף מבגדד, נימָצֵא להבא בלתי-ראויים לתעודות-יושר מוסריות. מכאן ואילך אל ילמדונו אחרים פרק בהילכות מוסר. הטילים שנחתו עלינו הורו לנו כל מה שהיה נחוץ לנו לדעת על הקשר בין מוסר וחיים.
השאלה הניצבת בפנינו מעתה איננה שאלה מוסרית מופשטת. על סדר-יומנו ניצבת שאלת המשך קיומנו הלאומי: האיום, שאם יגשים המרחב הערבי את שאיפתו לחסל את המדינה היהודית, הוא גם ישלים את רצחנותו של הצורר מתקופת מלחמת העולם השנייה. שליחותו של הסופר הישראלי לאחר מלחמת המפרץ היא להחדיר בנו את תודעת הסכנה הזו, שאנו, יהודי הדור הנוכחי, נהיה במקרה כזה: היהודים האחרונים עלי אדמות.
המלחמה הזו הבליטה, שבעולם הערבי-מוסלמי קיימת שאיפה אחת ויחידה: למחוק את מדינת-היהודים מעל מפת המזרח-התיכון. וכן: ששאיפה זו נתמכת בהתלהבות על-ידי ניאו-נאצים ואנטישמים ברחבי העולם. מוסרנות ועקרונות קוסמופוליטיים לא יעזרו לנו מול חזית-השנאה הזאת. המשך קיומנו מותנה בחזרה אל הסדר הנכון של הדברים, והוא איננו זה, שהסופר הישראלי נהג להציגו ממלחמת ששת-הימים ואילך, כי אם הסדר, שנהג הסופר הישראלי להדגיש ממלחמת השחרור ועד מלחמת ששת-הימים. תחילה צריכה להיפתר השאלה של הבטחת קיומו של העם היהודי במולדתו, ורק לאחר מכן יגיע זמן תיקונם של העוולות השונות, שנוצרו עקב חידושה של הריבונות היהודית בארץ-ישראל.
חידוש הריבונות היהודית במולדת תיקן עוול אנושי מהותי: הוא הציל עם, את העם היהודי, מהכחדה. סכנה כזו אינה מאיימת על הפלג של האומה הערבית, הפלג הפלשתינאי, אשר מתש"ח מבקש לעצמו הגדרה של ישות לאומית נפרדת ועצמאית בתוך המשפחה הערבית הענקית. לפלשתינאים יש מצוקה אמיתית של כבוד ושל רגשות לאומיים, שאינם מצליחים להגיע לידי מימוש מלא. בהתמשכות מצוקתם וגם בניצול סיבלם לאורך שנים למטרות כלל-ערביות על הפלשתינאים להאשים את מדינות-ערב. אך מלחמת המפרץ חשפה את העובדה, שסכנת החיסול הפיזי אינה מאיימת עליהם. סכנת ההכחדה מאיימת עלינו בלבד.
יציאת הסופר הישראלי מהחדרים האטומים היא חובת יציאה ממושגים שהתרוקנו מתוכנם, יציאה משיגרת המחשבה ההומאניסטית-פאציפיסטית והאטימות כלפי צרכיו וענייניו היותר בססים של העם היהודי בארץ הזאת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.