תחילתו של הסיפור    🔗

נתיב הספינה באונטי

לראשונה נפגשתי עם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, שעה שבא לבקר בבית־אמי, לפי המלצתו של ידיד משותף לנו – סֶר ג’וזֶף בֶּנְקְס. סֶר ג’וֹזֶף היה נשׂיא האגודה המלכותית וידידו הטוב של קפיטן קוּק – גדול יורדי־הים וחוקרי־הארצות באותה תקופה. הוא החשיב מאוד את אבי זכרונו לברכה, שהיה איש מדעי־הטבע וחבר באגודה המלכותית. מר בְּלָיי לא הִכּיר את אבי, אך ידע היטב על תרומתו לחקר הָאַסְטרוֹנוֹמִיָה וכִבּד מאוד את שמו ואת פועלו. לפי עצת סֶר ג’וזֶף בֶּנְקְס בא הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי לבקר בביתנו, וכוָנתו אִתו.

מפי אִמי נודע לסֶר ג’וזֶף שנתברכתי בכִשרוֹן רב לשׂפות, וכי שולט אני היטב בצרפתית, באיטלקית, בגרמנית ובלטינית. מאחר שהַקַבַּרְנִיט בְּלָיי היה אמור להפליג לאִיֵי־הדרום בעתיד הקרוב, עלה בדעתו של סֶר ג’וֹזֶף, כי ראוי לשלוח עִמו אדם שישלים את אוסף המִלים בלשון הטָהִיטִית, אשר החלו קפיטן קוּק וחוקרים אחרים אוספים לצורך הכנת מילון של לשון זו. בְּלָיי מוּנָה מפקדהּ של הספינה בָּאוּנְטִי, שנועדה להפליג לטָהִיטִי, לקחת משם שתילים רבים ככל האפשר של עץ־הלחם הנודע לתהילה, ולהביאם לאיי־הודו־המערבית, כדי להגדיל ולהעשיר את היבולים ואת מקורות־המזון באיים אלה. כֵּיוָן שספינתו של בְּלָיי היתה אמורה לשהות חודשים אחדים בטָהִיטִי לצורך איסוף השתילים, החליט סֶר ג’וזֶף כי זו הזדמנות מצוּינת לעסוק גם בהשלמתה של רשימת־המִלים, שאספו החוקרים בעבר ולהכשירה כמילון לשׂפה הטָהִיטִית. מילון זה יהיה לעזר רב לכל הימאים, החוקרים והנוסעים המגיעים לאיי־הדרום.

הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי בא איפוא לביתנו ולשאול רשות מפי אִמי ולקבל את הסכמתה שאצטרף כיַמַאי למסע לטָהִיטִי, כדי להתמסר שם לעבודה הכּרוּכה בהכנת־המילון. ככל הנראה לא היו באותם ימים קציני־ים רבים שהתברכו בכִשרוֹן מיוחד לשׂפות ובנכונות לעסוק במלאכה כזאת.

הייתי אז נער בן שבע־עשׂרה ולמרות שיוּעדה לי תקופת־לִמודים במִכְלָלָה שאבי למד בה, קסם לי רעיון המסע לארצות־הדרום פי כמה וכמה. לאמיתו של דבר התמלאתי התרגשות ושׂמחה. גם אִמי הוּפתעה מאוד, אך שמרה על שלוַת רוחהּ ושאלה את אורחנו: “כמה זמן יִמָשך המסע?”

“כשנתיים ימים.”

“האם יוכל נער חסר־נִסיון כבני להביא לך תועלת בספינה במסע ארוך כזה?” שאלה אמי.

“אל חשש, גבירתי. אין ספק שיהיה ימאי טוב. אני אדאג לכך. אך יותר מכל חשוב לנו לנצל את כשרונו ואת ידיעותיו בשׂפות. זוהי דעתו של סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס.”

“בני היה אמוּר ללמוד באוֹקְסְפוֹרד בשנה הבאה, אך אני חושבת שאפשר לדחות זאת.” היא פנתה אלי בחיוך מלוּוֶה שמץ־קִנטוּר. “ובכן, מה דעתך, אדוני הצעיר?”

“ברשותך, אמא, אני מעדיף לצאת למסע זה על פני כל דבר בעולם.”

היא חייכה אלי ולִטפה את ידי קלות. “אם כן, תצא לדרך,” אמרה, “בשום פנים לא אעמוד בדרכך. שַׁעֵר בנפשך, מסע לאיי־הדרום! אילו הייתי אני נער צעיר ומר בְּלָיי היה מוכן לקחת אותי, הייתי בורחת מהבית ומצטרפת למסע!”

בְּלָיי צחק קצרות בקול נוקשה במקצת והִבִּיט באִמי בהערכה. “אין ספק שהיית יכולה להיות ימאית מעוּלה, גברתי, מעוּלה ועשויה ללא חת,” אמר.

כך סוכם דבר־הצטרפותי למסע, שעתיד היה לשנות כּליל את אוֹרח־חיי ואת גורלי. לפני שעליתי לספינה, נפגשתי עם סֶר ג’וזֶף בֶּנְקְס בביתו, והוא נתן לי את כל הרשימות שהוּכנו עד אז בידי החוקרים והנוסעים שהגיעו לטָהִיטִי. תוך כדי שיחה אמר לי סֶר ג’וֹזֶף: “היזָהר שלא תִטעֶה במעשׂיך ולא תבזבז את זמנך לריק. יותר מכל היזָהר בבחירת־ידידיך מבין היְלִידִים. כשמגיעה ספינה ועוגנת במפרץ מַטַוַי מסתערים עליה היְלִידִים בהמוניהם וכל איש בהם להוט לבחור לו ידיד – טָאיוֹ בלשונם – מבין אנשי־הצוֶת. אתה אל תֵחָפֵז להיענות. קודם כל הקפֵּד ללמוד ולהכּיר את מערכת־היחסים בין היְלִידִים לבין עצמם, ובחר לך כידיד אדם בעל סמכות ושִעור־קומה. אם תִטעה ותבחר אדם בן־המעמד הנחות, יסתבר לך עד מהרה כי הוא משעמם, אדיש ואינו שולט היטב בשׂפתו. לדעתי, אנשים כאלה, לא זו בלבד שהם בני־מעמד אחר, אלא שהם בני־גזע אחר, שנכבש כנראה שנים רבות לפני־כן על־ידי אלה השולטים באי כיום. בני־המעמד העליון בטָהִיטִי הם גבוהי־קומה יותר, בהירי־עור ובעלי תבונה רבה יותר מן המָנָהוּנָה, כלומר דלת־העם.”

“מדבריך אני למד ששׂוֹרר בטָהִיטִי חוסר־שִוְיון בין אנשים ממש כמו אצלנו.”

סֶר ג’וֹזֶף חייך. “על אחת כמה וכמה. שׂורר שם שִוְיון מדומה כלפי חוץ, הנובע מן הפשטוּת שבאוֹרח־החיים של היְלִידִים ומן העִסוקים המשותפים לכל המעמדות. תמצא שהמלך יוצא בראש קבוצת־דיָגים לים, או שהמלכה חותרת בעצמה בדוּגית שלה, או מכבסת את מלבּוּשיה בחברת־הנשים. אך אין שם שִוְיון אמיתי. שום מעשה, ולוּ גם הנערץ והמועיל ביותר, אין בו כדי להעלות אדם מן המעמד שנקבע לו מלידה. רק ראשי־השבטים נחשבים כיוצאי־חלציהם של האֵלים, והכל מאמינים שאין להם נשמה.” הוא השתתק ושקע בהרהורים כשהוא מתופף באצבעותיו על מִסעד־כִּסאו. “האם דאגת לרכוש את כל הדרוש לך למסע?” שאל בעניין, “בגדים, מכשירי־כתיבה וכסף? חיי צוֹעֵר אינם מן הקלים והנעימים שבעולם, וכאשר תעלה על הספינה תתבקש לשלם שלוש או ארבע לירות לצורך רכישת אותם דברים פעוטים המקלים את החיים בספינה. יש לך סֶקְסְטַנְט?”¹

“כן, אדוני, לקחתי אחד מאלה של אבי והראיתי אותו למר בְּלָיי.”

“אני שׂמח שבְּלָיי הוא מפקד־הספינה הזאת. לא תמצא ימאי טוב ממנו על פני כל היַמים. אמנם, סוּפּר לי כי הוא נוהג תקיפוּת ונוּקשוּת בשעת־מסע בים, אך לדעתי מוטב יד קשה מאשר רכרוּכיוּת. הוא ילַמד אותך את התפקידים שיוּטל עליך למלא. עשה אותם בחריצות ובדייקנות; וזכור – המשמעת חשובה מכל!”

 

חוק הים    🔗

בשַׁלְהֵי חודש נובמבר הצטרפתי אל צֶוֶת־הספינה בָּאוּנְטִי שעגנה בסְפִּיטְהֵד. היא נראתה קטנה למדַי בעוגנה בין האוניות הגדולות שמלאו את הנמל. אורכה היה כשלושים מטרים, רוחבה כשמונה מטרים ומשקלה מעט יותר ממאתיים טונות. חודשים רבים עגנה בדֶטְפוֹרד, מקום שם שוּפּצה ומבנֶהָּ שוּנָה לפי הוראת האַדְמִירַלְיוּת, שהשקיעה בכך יותר מארבעת־אלפים לירות. המדור הגדול שביַרכתיים הורחב, צורתו שוּנְתָה ועתה דומה היה לגִנה גדולה. היו בו מאות עציצים סדורים באִצְטַבּוֹת ובמדפים, וכן רשת של תעלות לאִסוף המים העודפים מן ההשקאה, כדי לחזור ולהשתמש בהם. לא זו בלבד שהספינה היתה קטנה באמת, אלא שעוד היתה עמוסה מטען גדול של אספקה וציוד וכן חפצים שונים, שנועדו לסְחַר־חליפין עם היְלִידִים. לכן היו כל אנשי צִוְתָהּ כה דחוקים ומסוגרים עד שכבר אז, טרם הפליגה לדרכהּ, נשמעו בה טרוּניוֹת וריטוּן. אכן, בטוח אני כי הדוחק הזה והמרירות שהתעוררה בגללו, היו מהגורמים העיקריים שהחישוּ את קִצוֹ המר של מסע, שנראה מלכתחילה כנִדוֹן לפּוּרענוּת.

הכל נראה חדש ומוזר בעיני אותו בוקר, כשעליתי אל הספינה כדי להתיַצב לפני בְּלָיי. עשיתי דרכי אל היַרכתיים ומצאתיו ניצב על הסִפּון האחורי, משוחח עם אחד מקציניו. כשהתקרבתי אליהם שמעתי אותו אומר, “תודה, מר קְרִיסְצֶ’ן,” ואותו רגע הִפנה ראשו וראה אותי מתקרב. הסרתי את כובעי מעל ראשי והתיַצבתי לפניו. “אה, מר בָּאיָם,” אמר אלי. “זהו מר קְרִיסְצֶ’ן, עוזר רב־החובלים. הוא יַראה לך את תא־המגורים שלך, וגם ידריך אותך בלִמוד אחדים ממקצועות־הימאוּת. אגב, היום תסעד אִתי על סִפּון אונית־המלחמה טִיגְרֶס. מפקדהּ, קפיטן קוֹרְטְנִי, הכיר את אביך, ובקשני להביא אותך אִתי, לאחר שנודע לו שהצטרפת לספינתי.” הוא הציץ בשעון הכסף הגדול שלו ואמר: “הֱיֵה מוכן כאן בעוד שעה.”

השתחוֵיתי קלוֹת לאחר שפטר אותי במנוד־ראש, והלכתי בעקבות קְרִיסְצֶ’ן, שהיה אמוּר להראות לי את תאי.

פְלֶצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן היה גבר כבן עשרים וארבע, יפה־תואר וחסון. אף־על־פי שהיה רק סְגַן רב־חובלים, דרגה אחת גבוהה מדרגת־צוֹעֵר, היה בן למשפחה טובה – שמעמדה גבוה ממעמד־משפחתו של בְּלָיי – וניכּר בו שהוא בן־טובים, גם לפי התנהגותו וגם לפי צורת־דִבּורו.

“הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי רוצה שאֲלַמֵד אותך אחדים מהמקצועות ומהתפקידים שעליך לדעת,” אמר כאילו בפִזור־דעת. “הוא עצמו יְלמד אותך נִווּט, אַסְטְרוֹנוֹמִיָה ימית וטְרִיגוֹנוֹמֶטְרִיָה. כידוע לך, יש באוניות־מלחמה מורה מיוחד, המלמד את הצוֹעֲרִים מקצועות אלה, אך אצלנו בספינה אין מורה כזה. אני יכול להבטיחך, שבְּלָיי לא יניח לך לשבת לאכול בכל יום לפני שתְחַשֵב את מקום הימָצאה של הספינה; הוא יצָרף אותך אל אחת המשמרות כדי שתשגיח על הסדר, שעה שהאנשים יהיו בעבודה; תדאג שהערסלים שלהם יקוּפלוּ בבוקר, ותצטרך להגיש תלוּנוֹת נגד אלה שלא קשרו את ערסליהם כהלכה. לעולם אל תִשָען אל קיר או אל גדר על הסִפּון ואל תּהַלֵך עליו כשידיך בכיסיך. הוא ירצה שתעלה לראש־התורן עם המלחים, כדי ללמוד כיצד מקפלים מִפרשׂ, כיצד אוספים או פּורשׂים אותו, וכשתעגון הספינה בחוף, יפקיד אותך כאחראי על אחת הסירות. ואחרון־אחרון, זכור כי אתה עֶבֶד של שני הרוֹדָנים של הספינה, המפקד ועוזרו.”

לאחר שהראה לי את תא־המגורים שלי פנה אל עיסוקיו, ואני יצאתי אל הסִפּון כדי להמתין לבְּלָיי. זמן־מה עמדתי מתבונן בתרניה ובמִפרשׂיה של הספינה, ובמלאכתם של האנשים שעמלו על סִפּונהּ.

בשעה היְעוּדה הגיע מר בְּלָיי ויחד אִתו ירדתי בסירה, שהובילה אותנו אל אוניתו של קפיטן קוֹרְטְנִי. בעלותנו על סִפּון טִיגְרֶס נתקבל בְּלָיי בשריקת־הצדעה, כמקוּבל באוניות צי־הוד־מלכותו. פרחי־מלחים בבגדים צחורים נִצבו דום ליד החבלים האדומים של מעקה המדרגות. רב־המלחים בתלבושת מלאה שרק שריקה ארוכה במשרוקית־הכסף שלו, שעה שבְּלָיי הציב רגלו על סִפּון האוניה. חיָלי־צי חמושים נִצבו דום ורק השריקה המיַבבת הִפריעה את הדממה הגדולה ששׂררה על הסִפּון. הלכנו אל היַרכתים והִצדענו אל עבר הסִפּון האחורי, מקום שם ניצב קפיטן קוֹרְטְנִי ממתין לנו.

הוא קִדם את פנינו בחמימות רבה והוביל אותנו אל תאו. מדבריו הבינותי כי לא הִכּיר את אבי אך שמע על פוֹעלו והעריך אותו מאוד. משנכנסנו לתא היה השולחן ערוך לשלושה סועדים.

“נשתה כוסית שֶׁרי, מר בְּלָיי,” אמר קפיטן קוֹרְטְנִי כשנכנס אחד המלחים והגיש יין וכוסיות. הוא חִיֵך בחביבות מנומסת והרים את כוסו. “לזכר אביך, ידידי הצעיר! אנו, יורדי־הים, חייבים לו חוב גדול.”

עוד אנו לוגמים מן המשקה ומעל ראשנו נשמע קול־הֲמוּלה, דִשדוש רגליים על הסִפּון והַלְמוּת־תוּפּים, שהִדהדה מרחוק. קפיטן קוֹרְטְנִי הציץ בשעונו, שתה את היין עד תוּמוֹ וקם מכִסאו.

“עלי לבקש את סליחתכם. היום נערך עונש־הלקאה־רצופה בשַׁיֶטֶת² ואני שומע את הסירות מתקרבות. מחובתי לקרוא את גזר־הדין בטקס העֲנישה וזו טִרחה משעממת למדי, אך אין ברירה. אתם יכולים לשבת בנוח כאן בתא, ואם תרצו לצפּות במחזה, אני ממליץ שתעלו למעלה אל הסִפּון העליון.”

כעבור רגע חלף על פְנֵי המלח שניצב על המשמר ונעלם. בְּלָיי האזין רגע להַלְמוּת־התופים שנשמעה מרחוק, הניח את כוסו ורמז לי לבוא אחריו. יצאנו אל הסִפּון האחורי ומשם טִפּסנו בסולם אל הסִפּון העליון שהיה רם ונישׂא, ושִמש נקודת־תצפית טובה על כל סביבותיו.

דבר־הפקודה לכל אנשי־הצֶוֶת לבוא לחזות בעונש, הועבר בקריאות בכל רחבי־הסִפּון. שוּרת חיָלי־צי חמושים ברובים מִהרה להסתדר לידנו על הסִפּון העליון. קפיטן קוֹרְטְנִי וסגניו נִצבו לא הרחק, והקצינים הזוּטָרים התקבצו לידם. כל יתר המלחים נאספו לאורך מעקֶה־הסִפּון ואחדים אף מצאו להם מקומות גבוהים, כדי להיטיב לצפּוֹת מהם. עוד שתי אוֹניות של הצי עגנו לא הרחק, וראיתי כי גם על סִפּוּניהן נאספו המוני־מלחים, שעמדו ממתינים בדממה. לפתע נשמע קול פעמון שצלצל קצובות, ועִמו הלכה וגברה הַלְמוּת־התופים. אז הגיחה מאחורי יַרכּתיהָ של האוניה תהלוּכה שאת מראֶהָ לא אשכח לעולם.

בראש התהלוכה שטה לאִטה, לקול הַלמוּת־התוּפּים הנְכֵאָה, סירה של אחת מאוניות המלחמה של השַיֶטֶת. רופא האוניה ונַגַּד־המשמעת שלה נצבו בה ליד המתופף. מאחוריהם ראיתי דמות של אדם, גוֹהֵר על פניו. מאחורי הסירה הזאת שטו בסך, לקול הלִווּי העגום של התוּפּים והפעמון, סירה אחת מכל אניה של השַיֶטֶת, ובה קבוצה של חיָלי־צי. כשהגיעה הסירה הראשונה עד לכֶבֶשׁ אוניתנו, נשמע קול פקודה וכל הסירות נעצרו. כשהתבוננתי היטב אל תוך הסירה הראשונה, קפא לִבּי בקרבי, ובעל כּורחי קראתי בלחש: “אוֹה, אלוהים אדירים!” מר בְּלָיי שלח בי מבט מזוִית עינו, כשעל פניו מסתמן חיוך מרושע.

אותה דמות ששכבה בסירה הראשונה נתגלתה לי עכשו בבֵרור. היה זה מלח חסון ומגוּדל כבן שלושים או שלושים־וחמש, שהיה לבוש רק במכנסי־ימאי רחבים ואילו מחצית־גופו העליונה היתה ערומה. זרועותיו החשׂוּפות היו שזופות מִשֶמש ומכוסות ציוּרי־קַעֲקַע; פרקי־ידיו היו נתונים בנחוּשתיים ומרוּתקים אל עמוּד־הסירה. שׂערו הצהבהב היה פרוּע ולא יכולתי לראות את פניו, שכּן ראשו היה שעוּן על חזהו. מכנסיו, הספסל שמתחתיו ודפנות הסירה משני צדדיו היו מגוֹאלים בכתמי־דם שחור. כבר ראיתי דם בימי־חיי, אך מראה גַבּוֹ של האיש, הוא שהקפיץ את לִבִּי בקרבי. בְּשׂר־גַבּוֹ, מהצוָאר ועד המותניים, היה חרוּש כולו תלמים ארוכים ועמוקים. רצועות־השוט שהוּנחתו עליו קרעו את בּשׂרו קרעים־קרעים, ועצמותיו הלבנות בצבצו מבֵּינוֹת לנתחי־בשׂרו, שהיו תלויים, משחירים מדם קרוש.

קפיטן קוֹרְטְנִי צעד בשלוַת־נפש אל עבר הכֶּבֶשׁ כדי להתבונן במחזה המחריד שבסירה למטה. בסירה גָחַן הרופא על הגוף השָסוּע, ואחרי כן הזדקף ופנה אל קוֹרְטְנִי, שניצב מעליו.

“האיש מֵת, אדוני!” אמר בפנים חמורות. קול מִלמול חרישי כאִוְשַת־עלים ברוח עלה מכל הסִפּונים שמסביבנו. קפיטן קוֹרְטְנִי זקף את גבּוֹת־עיניו בתמיהָה קלה. מראהו היה הדוּר ביותר במדיו המפוֹארים, המשובּצים סרטים צבעוניים, בחרבו המצוחצחת ובכובעו הגדול, שפלומת־נוצות פֵאֲרָה אותו. מתיחות גדולה שׂררה באוִיר והוא פנה אל הרופא.

“מֵת, למזלו הטוב,” אמר בנעימה שקטה ותרבותית. "נַגַּד־הַמשמעת!“ גם הנַגָד וגם הרופא קפצו לדום והסירו את כובעיהם. “כמה מַלְקוֹת הוא חיָב עוד?”

“שני תּרֵיסָרִים, אדוני.”

קוֹרְטְנִי חזר לאִטוֹ אל מקומו הקודם ונטל מידי אחד מסגניו את ספר תַּקָנוֹת־המלחמה. משהסיר את כובעו המצויץ מעל ראשו בתנועה רחבה ואצילית והצמיד אותו אל חזהו מול לִבּוֹ, הסירו כל האנשים על האוניה את כובעיהם, כאוֹת־כבוד לפקודות, שניתנו מטעם המלך. אחרי־כן פתח הַקַבַּרְנִיט וקרא בקול צלול ובניחוּתא את התַקָנָה הקובעת את העונש בעבור הַכָּאַת־קצין בצי־הוד־מלכותו. אותה שעה עמד אחד מעוזרי רב־המלחים והתיר את קִשוריו של שק אדום, ושלף מתוכו את הפַרְגוֹל רב־הרצועות, כשהוא מבּיט בהִסוס על סביבותיו. הַקַבַּרְנִיט סיֵם את הקריאה, חבש את כובעו ופנה אל האיש. שוּב נשמע אותו מִלמול חרישי מכל הסִפּונים סביב. קפיטן קוֹרְטְנִי פנה אל האיש וצִוָה עליו בקול שקט: “עשה את המוטל עליך. שני תריסָרים, אם אינני טועה.”

“שני תריסָרים, כפקודתך, אדוני,” השיב עוזר רב־המלחים בקול רועד והלך אל עבר הסירה. בתוך קהל־הימאים נראו עינים רבות מלאות זעם עצור, אך שום קול לא הֵפֵר את הדממה, חוץ מצעדיו הכבדים של האיש היורד בכֶּבֶשׁ אל הסירה.

לא יכולתי להסיר את עיני ממנו כשירד אל הסירה. סלידָתו מן המעשה שהוּטל עליו לעשׂות נראתה ברורה וזועקת לשמים יותר מצעקה אמיתית במלוא־הגרון. הוא ירד לתוך הסירה וצעד בפנים מתוחות בין שתי שורות החיָלים שנִצבו בּה. משהגיע אל עמוד־ההַלְקָאָה, הִסס לרגע ונשׂא עיניו מעלה כאובד־עצות. קפיטן קוֹרְטְנִי ניצב שם למעלה בזרועות משולבות והִבּיט בו כמשועמם.

“קדימה! עשׂה את המוטל עליך!” אמר אליו בקוצר־רוח של אדם, שארוחת־הצהריים שלו מתקררת.

האיש נטל את הפַרְגוֹל, העביר את רצועותיו בין אצבעותיו, נשׂא את זרועו והנחיתו על גַבָּהּ של הגְוִיָה המרוסקת. נתקפתי סחרחורת ובחילה והפניתי ראשי הצִדה. הצלפוֹת־השוט ירדו זו אחר זו, מחרידות את הדממה כקולות נפץ של יריות־אקדח. בעל כורחי מניתי אותן אחת לאחת, אף־על־פי שנתארכו כנצח – עשרים ושתיים, עשרים ושלוש… עשרים וארבע. שמעתי קול פקודה מנַסֵר ומִשמר חיָלי־הצי התפזר לקולם של שמונה צלצולי פעמון. באוניה שעמדתי עליה ובאוניות מסביב החלה תנועה רבה ובתוכה נשמע צִפצופה הארוך והעליז של משרוֹקית רב־המלחים, שקראת את הצֶוֶת לסעודת־הצהריים.

כשישבנו לאכול דומה היה כאילו שכח קוֹרְטְנִי את העניין מכל וכל. הוא נשׂא כוס יין לחיי בְּלָיי, טעם מן המרק שלו והפטיר בצער: “המרק קר. אכן קשים חייו של ימאי – לא כן, בְּלָיי?”

שניהם פתחו בשׂיחת־חולין, שהפכה עד מהרה לשׂיחת־ימאים עֵרה ומבוּדחת, על טיבן של נשים בטָהִיטִי ועל הבילוי הצפוי לבְּלָיי באיי־הדרום. עדיין אחוז הייתי בחילה מן המחזה הנורא, והעמדתי פנים ככל אשר יכולתי כאילו אני אוכל. בְּלָיי היה הראשון שהזכיר את עניין עונש־ההלקאה־הרצופה.

“מה עשׂה האיש?” שאל לפתע.

קפיטן קוֹרְטְנִי הניח את כוס היין מידו והִבּיט בו בתמיהה קלה. “מי? אה, אותו מלח שהוּלקָה? הוא היה אחד מאנשיו של קפיטן אֵליסוֹן, באונית המלחמה מֵטֵאוֹר, והיה ימאי מצוין, כך אומרים. יום אחד ערק ממשמרתו ונעלם. בדרך מקרה פגש בו אֵלִיסוֹן כשהוא יוצא מבית־מרזח בפּוֹרְטְסְמוּת. הוא נִסה לברוח ואֵלִיסוֹן תפס אותו בזרועו. חבל, לעזאזל! מלחים טובים אינם צומחים על העצים. על כל פנים, החצוף הזה הלם בפרצופו של אֵלִיסוֹן, ובדיוק באותו רגע עבר משמר של חיָלי־הצי. הם תפסו אותו ואת השאר ראית במו עיניך. מוזר, אנחנו היינו האוניה החמישית במסע־ההלקאה־הרצוּפה. שמונה תריסָרים הספיקו כדי להוציא את נשמתו. אך מסַפּרים שרב־המלחים של אֵלִיסוֹן הוא אומן ההלקאה. הוא אִטר יד ימינו ולכן הוא חובט במצוּלב, וחוץ מזה הוא חזק כמו שור.” בְּלָיי האזין בעניין לסִפּורו של קוֹרְטְנִי ואִשר את דבריו במנוד־ראש. “הִכּה את הַקַבַּרְנִיט שלו, כך?” אמר בתוקף. “חי ראשי! הוא ראוי לְמַה שקִבּל ואף ליותר מזאת. אין בכל העולם חוקים צודקים יותר מן החוקים הקובעים את התנהגותם של ימאים בים.”

“האמנם יש צורך באכזריות כזאת?” השאלה פרצה מגרוני למרות רצוני. “מדוע לא תלו את המסכּן ושׂמו קץ לעניין?”

“המסכּן?” שאל קפיטן קוֹרְטְנִי תוך הרמה של גַבּות־עיניו בתמיהה. “עדיין יש לפניך הרבה ללמוד, בחור. שנה־שנתיים בים יקשיחו אותו כראוי – לא כן, בְּלָיי?”

“אני אדאג לכך,” אמר קברניטהּ של הספינה בָּאוּנְטִי. “לא, מר בָּאיָם. אין כל טעם והצדקה לרחמים על נְבָלים מסוג זה.”

“ואל תִשכּח,” הוסיף קוֹרְטְנִי בנימה של נזיפה ידידותית, “כפי שאומר מר בְּלָיי, אין בעולם חוקים צודקים מחוקים אלה. לא זו בלבד שהם צודקים – הם גם כּוֹרַח המציאות. יש לקיֵם משמעת בכל מחיר, גם באוניות סוחר וגם באוניות מלחמה. חובה היא לדכּא מַרְדָנוּת ושוד־יַמים.”

אחרי־כן שבו לשׂיחתם העליזה, ואני המשכתי לשבת מַשְׁמִים ושותק עוד שעה ארוכה. בשעות אחר־הצהריים המאוחרות חזרנו, בְּלָיי ואני, בסירה אל ספינתנו. כשהִבּטתי אל עבר החוף, ראיתי שם סירה שהועלתה ליבשה, ולידה קבוצת־אנשים חופרת קבר באדמת־הבִּיצה. אחרי־כן ראיתי אותם קוברים את גְוִיָתוֹ של הימאי המסכן שהוּלקה עד מוֶת, ומכסים את קִברו בדומיה וללא טקס דתי.

 

המסע בים    🔗

בעשרים ושמונה בנובמבר, עם עלות־השחר, הועלו מפרשיה של הספינה בָּאוּנְטִי ואנו יצאנו לדרך. עשׁׂינו דרכנו בים עד לנמל סט. הֶלֶן ושם התעכּבנו כחודש ימים בגלל רוחות נגדיות.

חודש ימים נדמה כִּיְמֵי דור לגבי אדם הדחוק עם עוד ארבעים איש על סִפּונהּ של ספינה קטנה, שרוב זמנה היא עוגנת. אך אני נִצּלתי תקופה זו כדי ללמוד להכּיר את חברַי לספינה, וכל כך להוט הייתי לרכּוש יֶדע בתפקידַי החדשים, עד כי הימים כולם נדמו לי קצרים ביותר. היינו שִשה צוֹעֲרים בספינה ומאחר שלא היה לנו מורה, כמקובּל באוניות־מלחמה, חילקו ביניהם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי וסגנו את מלאכת ההוראה. הם למדו אותנו טְרִיגוֹנוֹמֶטְרִיָה, אַסְטְרוֹנוֹמִיָה ימית ונִווּט. סְטיוּאַרְט, יַאנְג ואנוכי זכינו ביתרון שבלִמוד נַוָּטוּת אצל מר בְּלָיי. לזכוּתו של קצין זה, שאופיו מבחינות רבות היה רחוק משלמות, חיָב אני לומר כי לא היה יורד־ים ונַוָּט טוב ממנו בכל האוניות שהִלכו ביַמים אותו זמן.

שני חברַי הצוֹעֲרִים היו אנשים מבוגרים ובקיאים במלאכת הנִווּט, שכּן עד אז כבר השתתפו במסעות ארוכים בים. לפיכך נאלצתי לעמול בפרך, כדי שלא יחשבוני לשוטה חדל־אישים. רב־המלחים, מר קוֹאוּל, ועוזרו, גֵ’ימְס מוֹרִיסוֹן, למדוּני את כל המלאכות הכּרוּכוֹת בעבודה על הסִפּון ואף הם היו מורים טובים ומנוסים. בערבו של העשרים ושנים בדצמבר נתבהרו השמים ורוח מזרחית עֵרה החלה נושבת. אז נִתְנָה הפקודה להעלות את המפרשים ולצאת לדרך.

שלושה שבועות נשבו רוחות דרומיות חזקות, מלוּוֹת סערות־גשם וערפּילים. היו ימים שהכּּפוֹר כִּסה את הכל, ורוחות מזרחית נשבו בזעף, שעה שהפלגנו לאורך חופהּ של צרפת. באחד הלילות התעוררתי לשמע המוּלה גדולה על הסִפּון. בחלל־האוִיר נִסרה יִבְבַת־המשׁרוֹקית של רב־המלחים ורגליים רבּות התרוצצו על הסִפּון. כשעליתי למעלה הסתבר כי המִפרשׂים העִליים של התורן האחורי הסתבּכו, וכי רוב המלחים עסקו בשחרורם ובפרישׂתם מחדש. החבלים והשְׁנָצִים היו נוּקשים כברזל מחמת הכּפוֹר, והמלחים עמלו קשה במלאכתם. בְּלָיי, שניצב על הסִפּון, נשׂא עיניו למעלה בקוצר־רוח.

“מה אתם עושים שם למעלה, לעזאזל?” הרעים בכעס. “נרדמתם שם כולכם? יותר מהר, חבר בטלנים שכמותכם! זוחלים כמו תולעים!”

לא היה שַׁחר לטענותיו של בְּלָיי, שכּן אנשיו עבדו במרץ ועד מהרה התגברו על התַקלה, והספינה שבה לשוט במהירות ופִלסה דרכהּ בעוז בין גלי־הים.

למחרת בבוקר זרחה השמש באופק, שהיה טהור משמץ־ענן. היה זה בוקר חורפּי הדור ויפה, והאוִיר היה צח וקריר. נִצבתי על הסִפּון, נשען אל המעקה, שעה שיצאנו ממיצר סוֹלֶנְט, והספינה עשׂתה דרכה אל הים הפתוח, שׁוֹעטת כסוס־מרוּץ בדהרתו, וכל מִפרשׂיה מתנפחים בגאון.

אותו לילה גברה הרוח והפכה סערה והים רתח וגעש, אך למחרת היום חזר מזג־האוִיר והִשתנה. הסערה שָׁכְכָה ואנו יכולנו לקיֵם את חגיגת־חג־המולד כהִלכתהּ. מנה נוספת של משקה חוּלקה לכל אנשי־האוניה והטַבּחים נשמעו שורקים להנאתם.

אותו זמן הייתי שרוי עדיין בתהליך של הֵכֵּרוּת עם חברַי לספינה. אנשי־הצֶוֶת של בָּאוּנְטִי נאספו בה מתוך תשוקה לקחת חלק במסע אל מחוזות־האוקיָנוס הדרומי, או נבחרו לתפקידים השונים בידי הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי עצמו. ארבעה־עשר המלחים שלנו היו יורדי־ים וָתיקים ומנוסים ולא חֶלְאַת בתי־המרזח ובתי־הכלא, שאוּלצו לאַכְלֵס רבות מספינותיו של צי־הוד־מלכותו. הקצינים היו כמעט כולם אנשים בעלי־נִסָיון ובעלי־מוֹנִיטִין טובים, ואפילו הבוֹטָנַאי שלנו, מר נֶלְסוֹן, זכה בתפקידו לפי המלצתו של סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס, בזכות מסעו הקודם לטָהִיטִי, בפִקוּדוֹ של קפיטן קוּק. לפקודתו של מר בְּלָיי יכלו לעמוד מאה צוֹעֲרִים, אילו נענה לרבים, שהִציעו את מועמדותם לשרת בספינה בָּאוּנְטִי. למעשה היינו שִשה צוֹעֲרִים בספינה, אף־על־פי שלפי התֶקֶן שלה היה מקום רק לשנים. סְטיוּאַרְט ויָאנְג היו ימאים טובים ובחורים נעימים למדי. הָאלֶט היה נער כבן חמש־עשרה, בעל מראה חולני, עינים מתרוצצות ופרצוף זועף ונִרְגַן. טִינְקְלֶר, גיסו של מר פְרָיֵיר, היה צעיר ממנו בשנה, אף־על־פי שכבר התנסָה במסעות בים. הוא היה מוּקיון מלא־תעלולים שבגללם נענש תכוּפוֹת. הֵיווֹרְד, הנער הנאה וחמוּר־הסֵבֶר שפגשתי כשנכנסתי לתא לראשונה, היה רק בן שש־עשרה, אלא שהיה מגוּדל וחזק מכפי גילו. הוא היה יהיר ושְתַלְטָן ושאף להיות ראש וראשון בתא, מאחר שהיה בעל וֶתֶק של שנתים על סִפּוּנה של ספינה גדולה.

הֵיווֹרְד, סְטיוּאַרְט, יָאנְג ואנוכי התגוררנו יחד בתא בסִפּון התחתון. בתא צר זה תלינו ארבעתנו את ערסלינו בלילה, ואכלנו את ארוחותינו, כשארגז גדול משמש לנו שולחן ומִספר תיבות קטנות משמשות לנו מושבים. אחד המלחים הוָתיקים, אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, שֵׁרת אותנו תמורת חלק נכבד ממנת־המשקה, שהוקצבה לנו מדֵי שבת בשבתו, ואילו תוֹמָס אֵלִיסוֹן, הצעיר במלחים, שִמש לנו כמלצר ודאג למזוננו, תמורת סכום־כסף קטן. מר קְרִיסְצֶ’ן, היה אחראי על עניני־המזון של הקצינים הזוּטָרים. כמו יתר חברי, שִלמתי לו חמש לירות שעה שעליתי אל האוניה ובכסף זה קנה למעני מלאי של תפוחי־אדמה, בצלים, גבינה הולנדית, תה, קפה, סוכר ושאר מיני מותרות. בזכות מצבּוֹר פרטי זה של מצרכי־מזון, יכולנו להנות שבועות אחדים, אף־על־פי שבכל העולם לא היה טבח נוֹכֵל ומרוּשע מתוֹם אֵליסוֹן הצעיר. אשר למשקאות, אלה הוּקצבו לנו בשפע ולפיכך לא צריך היה קְרִיסְצֶ’ן לרכּוש כמות נוספת בשבילנו.

אִבּדנו חלק גדול ממלאי־הבירה שלנו בפֶרֶץ־רוח עז שהסתער על הספינה למחרת חג־המולד. גל גדול שטף את הסִפּוּן, עקר ממקומן כמה וכמה חֶביוֹנוֹת של בירה וגָרף אותן הימה. אותו גל תָלש גם שלוש מתוך ארבע הסירות שהיו על הסִפּון וכמעט הִטִילָן אל הים. אותה שעה לא הייתי בתפקיד והתארחתי בתאו של הרופא, בבטן־הספינה. תא זה לא היה אלא מאוּרה קטנטנה ומַצְחינה בקרקעית הספינה, מתחת לקו פני המים. בחללוֹ עמד סרחון גדול של מים בּאוּשים, והוא היה מוּאר בנר שֶשַלְהַבְתוֹ רָטְטָה והכחילה מחוסר אוִיר. אך כל אלה לא הפריעו כלל לשיכּוֹר הזקן. אל נכון היה שמו האמיתי של ה“קַצָב” שלנו (כך כִּנוּ המלחים את רופא־האוניה) רשום אי־שם בספרי־הספינה, אלא שהוא נשאר עָלוּם לגבי כל אנשי־הצֶוֶת עד יום מותו. בדרך־כלל היה רופאנו נתון במצב של שכרוּת מְפוּכַחַת, ולעתים חרג ממצב זה ונכנס לתחום השכרות המלאה, ולכן זכה לשם “בַּכְּחוּס” בקרב אנשי־הספינה. לאחר שמִלֵא על גדותיה את קיבתו, שהיתה כנראה עשויה נחוֹשת־קלל, היה קם על רגליו, כשהוא נשען על רגל העץ שלו, תוקע ידו בין הכפתור השלישי לבין הכפתור הרביעי בְּמִקְטוֹרְנוֹ ומדַקלם ברצינות מעוררת גיחוּך קטע־שיר שנפתח במלים: “וְעַתָּה שׂוּמָה עַל בַּכְּחוּס לְהַפְקִיעַ שִׁלְטוֹנוֹ.”

בגלל רגל־העץ שלו, פניו הלוֹהטות, שׂערו הלבן כשלג ועיניו הכחולות המבוּדחוֹת, נראה בַּכְּחוּס אֵל היין הזקן כְּאַב־טִפּוּס של רופא־אוניה. הוא עשה כל כך הרבה שנים בים, עד כי לא זכר אימתי התגורר על החוף, והיה מלא־חרדה מן האפשרות שיֵאָלֵץ לפרוש לגִמְלָאוֹת. הוא העדיף בשׂר משומר על־פני מיטב האוּמצוֹת העשׂויות בשׂר טרי, ויום אחד אף גִלה את אוזני, כי אינו מסוגל להֵרָדֵם במיטה רגילה. הוא שֵׁרת פעם באונית־מלחמה ובאחד הקרבות תלש כדור של תותח את רגלו השׂמאלית והעיף אותה. מאז יש לו רגל של עץ.

ידידיו בנפש של בַּכְּחוּס הזקן היו מר נֶלְסוֹן הבּוֹטָנַאי ופֵקוֹבֵֶר, קצין־הנשק של הספינה. התפקידים המוּטלים על קצין־הנשק באונית־מלחמה היו נכבדים וקשים למדי, אך בספינה כשלנו היו קלים ביותר, ופֵקוֹבֶר – שהיה מטִבעו ברנש עליז וחובב זמר ויַיִן – נהנה משפע של פנאי והקדישוֹ כולו להנאוֹת שבשׂמחה. מר נֶלְסוֹן היה איש מבוגר ושקט ששׂיבה זרקה בשׂערו. אף־על־פי שהיה שָׁקוּד על חקירת־צמחים למיניהם, דומה שנהנה הנאה מרובה מחברתו של הרופא, ואף היטיב לספר מעשׂיות, ככל חבריו, שעה שנחה עליו הרוח. המאורע הגדול בחייו היה מסעו הארוך באוקיָנוס הדרומי, בפִקוּדוֹ של קפיטן קוּק, שהיה נערץ עליו.

תאו של מר נֶלְסוֹן עמד סמוך לזה של הרופא, והוא עשׂה בתאו של הרופא זמן רב יותר משעשׂה בתאו שלו. הנגָרים שבמספּנת־הצי התקינו מיטות בכל תאי־הספינה, אלא שבַּכְּחוּס העדיף למתוח ערסל בלילה, ואילו את המיטה נִצֵל לצורכי־ישיבה, ואת תיבת־החפצים הגדולה שמתחתיה הפך למרתף־יין פרטי. מִדותיו של התא לא היו גדולות משני מטרים לרוחב ושני מטרים וחצי לאורך. המיטה תפסה כמחצית שטח זה ומוּלה ניצבו שלוש חֲבִיוֹנוֹת של יין, פּקוּקוֹת וחתוּמוֹת. על אחת מהן ניצב הנר שהִבְהֵב בלהבתו הכחולה.

על חֲבִיוֹנָה אחרת ישבתי אני ואילו בַּכְּחוּס ונֶלְסוֹן ישבו איש לצד רעהו על המיטה. בידי כל אחד מהם היה ספל־מתכת גדול, מלא בירה מעוֹרבת בהרבה רוּם. בחוץ סער הים והספינה התנודדה עמוקות לצדדים, כך שפעמים היתה החֲבִיוֹנָה מתחילה להחליק מתחתי. אך שני הגברים ישבו ברוב שלוָה על המיטה, כאילו אין להם ולא כלום עם מזג־האוִיר שבחוץ.

“גבר כהלכה – פֶּרְסֶל זה!” אמר הרופא כשהוא מתבונן בהתפעלות ברגל העץ שלו. “אין ולא היה נַגַּר־אוניה טוב ממנו בכל צִיֵי־העולם כולו! רגל העץ הקודמת שלי מֵררה את חיי, אך זאת – מעשׂה ידיו להתפאר – ממש כמו בשׂר מבשׂרי ועצם מעצמותי! לחיי מר פֶּרְסֶל!” הוא הרים את כוסו, לגם לגימה ארוכה ומחה את שׂפתיו במציצה קולנית. “אתה בר־מזל מאין כמוך, נֶלְסוֹן. אם יקרה משהו לכְּלוֹנְסָאוֹת שלך, הריני עומד לרשותך, כדי לנַסר לך את הרגל הישנה, ופֶּרְסֶל עומד לרשותך כדי להתקין לך חדשה, טובה ממנה!”

נֶלְסוֹן חִיֵיך. “אני מודה לך מאוד,” אמר. “אבל אני מקוֶה שלא תצטרך לטרוח בגללי.”

“גם אני מקוֶה, ידידי היקר, גם אני מקוֶה! אבל אתה, לעולם אל תחשוש מפני קטיעת־רגל. בעזרת ספל של רוּם, תַעַר מחוּדד כהלכה ומשׂור־נגרים משובח, אני מסלק לך כל רגל שתרצה, לפני שתתחיל לתפוס מה קורה.”

אותו רגע נזדעזעה הספינה מֵחֲבָטָה עצומה של גל גדול שהִכָּה בה. “קפוץ למעלה, בָּאיָם” צִיוָה הרופא. זִנקתי ממקומי ורצתי אל עבר הסולם, ובעוד אני עושה דרכי, שמעתי למעלה את קולות החריקה והגְניחה של הספינה ואת נְהָמָתָם הרוֹעמת של נחשׁוֹלי־המים, בתוך בלִיל־הצעקות של אנשי הצוֶת על הסיפון. משהגעתי למעלה, מצאתי עצמי בעִצוּמה של המוּלה ומהוּמה, שנשמעו מוזרות מאוד, לאחר השלוָה והניחוּתה ששׂררו בתאו של הרופא.

בְּלָיי עמד ליד התורן האחורי, לצִדו של פְרָיֵיר, שהרעים בקולו פקודות לאנשיו. הם טרחו באִסוף המִפרשׂים כדי לעצור את מהלך־הספינה. הם נאבקו בכל כוחם כדי להשתלט על המִפרשׂים שנִטלטלוּ והתחבּטו עזוֹת ברוח. אני ועוד שני צוֹעֲרים קִבלנו הוראה לקפּל את המִפרש העליון האחורי. אמנם היה זה מִפרשׂ קטן, אך קשה היה מאוד להשתלט עליו במזג־אוִיר כזה. לבסוף נעצרה בָּאוּנְטִי כשמרבית מִפרשׂיה מקופּלים.

הגל הגדול שהציף את הסִפּון הוֹתִיר אחריו חורבן והרס. שלוש הסירות שלנו נסחפו בזרם; חֲבִיוֹנוֹת הבירה, שהיו קשורות לסִפּון, נעלמו, ויַרְכְּתי־הספינה נִיזקו כל כך, עד שתאי־הסִפּון מָלאו מים, ואלה דָלפו אל מחסן־הלחם שמִתחתָם והשחיתו רוב מלאי־הלחם שלנו.

לקראת בוקר שָׁכְכָה הרוח. השמש זרחה ובחמישה בינואר ראינו מעֵבר דרום־מזרח את צלליתו של האי טֶנֶרִיפֶה. עוד יום ולילה עשינו דרכנו עד שנכנסנו לנמל סַנְטָה־קְרוּז, מקום שם עָגַנּו כחמישה ימים. בנמל זה נזרע זרע־הפוּרענוּת בין אנשי בָּאוּנְטִי, שעתיד היה להביא את המסע אל קִצוֹ המר. מאחר שחוף־הים היה מוּכּה גלים גדולים, שׂכר הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי סירות ומלחים מן החוף, שיביאו לספינתנו מים ומצרכי־מזון, ואילו את מלחי־הספינה העסיק מבוקר עד ערב בתִקוּן הנזקים שגרמה לנו הסערה. הדבר עורר תרעומת בקרב המלחים, שכּן רובּם קיווּ לרדת אל החוף בסירותיה של הספינה ולנצל הזדמנות זו כדי לקנות להם מאותו יין משובח, שבזכותו יצאו לאי זה מוֹנִיטִין גדולים.

בימים אלה שֶעָגַנּוּ באי הפסיק הַקַבַּרְנִיט את הקצבת־הבשר המשומר למטבח ובמקום זאת הוקצבו לנו מנות־בשׂר טרי שנרכּש באי. הבשׂר המשומר של הספינה היה הגרוע מכל מיני הבשׂר שטעמתי מעודי בכל מסעותי בימים, אך אותו בשׂר טרי שנרכּש בטֶנֶרִיפֶה היה עוד גרוע ממנו. המלחים טענו כי זה בשׂרם של פגרי־סוסים או פּרדות שמתו באי, והתלוננו אצל סגן רב־החובלים כי הבשׂר אינו ראוי לאכילה. פְרָיֵיר הביא את תלונתם לפני בְּלָיי, וזה הגיב בחמת־זעם ופסק כי אנשי־הצֶוֶת יאכלו בשׂר טרי או שלא יאכלו כלום. הענין נסתיֵם בכך שרוב הבשׂר הוּשלך המימה בידי אנשי־הצֶוֶת. מראה זה עורר את חמתו של בְּלָיי עוד יותר.

לאחר שהפלגנו מטֶנֶריפֶה חִלק בְּלָיי את כל אנשי־הצֶוֶת לשלוש משמרות, מִנה את קְרִיסְצֶ’ן כסְגָן וכממלא־מקומו, והפקיד אותו על המשמרת השלישית. בְּלָיי הכּיר את קְרִיסְצֶ’ן ממסעות שעשׂו יחד בנתיבי המסחר של הודו־המערבית, וראה עצמו כידידו ומיטיבו של קְרִיסְצֶ’ן. ידידות זו, נוּסח בְּלָיי, התבטאה בכך שיום אחד היה מזמין את קְרִיסְצֶ’ן לסעוד עמו, ואילו למחרת היה מקלל אותו בגסות בַּהֲמִית בפני כל המלחים. אף־על־פי־כן מינוּיוֹ כסגן־קַבַּרְנִיט עתיד היה להביא לקְרִיסְצֶ’ן תועלת רבה, שכּן ודאי הוא כי אם יעלה המסע יפה ויסתיים בהצלחה, יאוּשר מינויו על־ידי האַדְמִירָליוּת, וקְרִיסְצֶ’ן יוּסמך כקצין בצי־הוד־מלכותו. אך מינוּי זה גם קיפּח את פְרָיֵיר, שהיה סגן־קַבַּרְנִיט עד אותו יום, ועורר את אֵיבתו גם כלפי הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי וגם כלפי קְרִיסְצֶ’ן, שהיה כפוף לו עד אותו היום.

אכן, לא חסרו בספינה מַשְׂטֵמוֹת ומרירוּת בתקופת־מסענו מטֶנֶריפֶה אל כֵּף הוֹרֶן. מאז ומתמיד נחשב מזונם של המלחים בספינות בּריטיות גרוע וזעוּם – ואמנם בּרבוֹת־השנים גרם הדבר לעֲרִיקָתָם של ימאים בּריטיים רבים, שהצטרפו לספינות אמריקניות. אך המזון בספינתנו היה גרוע יותר ומועט יותר מכל אשר ידענו. כאשר כִּנֵס בְּלָיי את צֶוֶת־הספינה כדי לקרוא לפניהם את פקודת־מינויו של קְרִיסְצֶ’ן כסגן־מפקד, טרח גם להודיע להם, כי מֵאַחַר שאין לדעת כמה זמן יארך המסע וסָפֵק אם נוכל לעשׂות דרכנו סביב כֵּף הוֹרֶן, מחמת מזג־האוִיר בתקופה זו, יהיה צורך להקטין את מנת־הלחם לִכְדֵי שני־שלישים מהמנה המוּקצבת עד עתה. אנשי־הצֶוֶת קִבּלו הודעה זו ברוח טובה, מאחר שידעו מנִסיונם, כי יש לפעמים צורך בקִמוצים, אך עדיין המשיכו לטעון כנגד הבשׂר המשוּמר שהיה גרוע מאין כמוהו.

בספינה שלנו לא היה כַּלְכַּל, ובְּּלָיי מִלא תפקיד זה בעצמו, בעזרתו של סֵמיוּאֶל, הפּקיד שלו. זה היה בַּרְנָש נמוך קומה, חלקלק וּמִתְיַהֵר, שהיה חשוד על הכל כמַלְשִׁין של הַקַבַּרְנִיט ומרגל בין אנשי־הצֶוֶת. הכל שׂנאו אותו ובזוּ לו, אך ידעו היטב כי מי שיפגין את שִׂנאתו למר סֵמיוּאֶל באוֹרח גלוי מדי, עלול למצוא עצמו נרדף בידי הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. סֵמיוּאֶל היה מוּפקד על חלוקת מצרכי־המזון למטבחי־המשמרות שבספינה, ובכל פעם שפתח חבית של בשׂר משומר במֶלַח, היה מפריש את מיטב־הבשׂר למטבחו של רב־החובל, ואת היתר, פּסוֹלת שלא צלחה למאכל אדם, היה מקציב למטבָחים האחרים, בלי לשקול את הכַּמוּיוֹת. הוא היה מכריז “ארבע לִיטְרָאוֹת” ורושם את הכמות בפנקס שלו, בעוד שכל אדם שעיניו בראשו ראה כי אין שם יותר משלוש לִיטְרָאוֹת.

מאז ומתמיד התיַחסו ימאים בבוז ובסְלידה לתופעות של נבזוּת בקרב אנשים בני־מעמדם, אך יותר מכל בָּחלוּ בקצין שמעשׂיו בּזוּיים. מוכנים היו להשלים עם קַפְּדָנוּתוֹ של קַבַּרְנִיט נוּקשה ותוֹבְעני, אך אין לך דבר העלול לדחוף ימאים בּריטיים למרד, כרב־חובל החשוד על שחיתוּת ועשׂיית־רוָחים על חשבון אנשיו.

בתקופה שהפלגנו בנתיב הים הצפוני־מזרחי אֵרעה תקרית, שעוררה בנו חשדות כי בְּלָיי נוהג שחיתוּת מסוג זה. מזג־האוִיר היה נאה, ובוקר אחד פתחו את המחסן הראשי והעלו את מלאי־הגבינה שלנו אל הסיפּון, כדי לאַוְרֵר אותו. בְּלָיי הקפיד להשגיח בדַקְדְקָנוּת על כל פעולה שנעשׂתה בספינתו, ובעניָנים כאלה גִלה קטנוּת וצרוּת־עין שלא התאימו כלל למעמדו. חוסר־נכונות זו לתת אֵמוּן ביושרם של הסָרים למִשְמַעתוֹ, שימלאו את תפקידם כהלכה, היא כפי הנראה פגם המיוחד לקצינים שעלו והגיעו לדרגתם מקרב הימאים הפשוטים. לפיכך רק מעטים מאוד מבין קצינים אלה עשׂויים היו להתחבּב על אנשיהם.

בְּלָיי ניצב ליד החַבְתָן, כשזה הסיר את חִשוּקי־החָביוֹת ופתח את מִכְסיהן. באחת החביות חסרו שני כִּכּרוֹת־גבינה, שמשקלן כחמישים ליטרָאות כל אחת. בְּלָיי נתקף חמת זעם. “נגנבו, חי ראשי!” צרח.

“אולי תזכור, אדוני”, אמר הִילְבְרַנד, שאזר אומץ ופתח את פיו, “כשעדיין היינו בנמל דֶטְפוֹרְד פתחתי את החבית לפי פקודתך, והגבינה נלקחה אל החוף.”

“סתום את פיך, נבל חצוף שכמותך!”

קְרִיסְצֶ’ן ופְרָיֵיר היו אותה שעה על הסיפון, ובְּלָיי הִפנה גם אליהם את מטר הקללות והבִּזיוֹנוֹת, שהטיח נגד העומדים סביבו.

“אֲסַפְסוּף של גנבים”, קרא בזעמו. “כּוּלכם חֲבַרְתֶּם כנגדי – גם הקצינים וגם המלחים. אבל אני אשבור אתכם, חי ראשי!” ולהִילְבְּרַנְד אמר: “עוד מִלה אחת מפיך ואני מצוֶה שיקשרו אותך ויַלְקוּ אותך עד שכל עצמותיך יֵחָשְׂפוּ.” אחרי כן הפך ראשו וצרח אל עבר תאי־המגורים: “מר סֵמיוּאֶל! התיַצב על הסִפּון מיד.”

סֵמיוּאֶל בא בריצה, כּכלב המְצַיֵת לקריאת־אדוניו, ובְּלָיי המשיך ואמר: “שני כּכּרוֹת־גבינה נגנבו. מהיום תופסק הקצבת־הגבינה – גם לקצינים, אל תשכח – עד שיתמלא החסר.”

ניכּר בפְרָיֵיר היטב כי נעלב עד עמקי־נשמתו, וגם רגשותיו של קְרִיסְצֶ’ן, שהיה איש ישר ללא־דופי, נִכְּרוּ על פניו היטב. אנשי־הצֶוֶת ידעו לחוש לאן הרוח נושבת. וביום המחרת, כשנתנו להם לחם וחמאה בלבד, סֵרְבו לקבלם, באמרם כי הסכמה לוַתֵר על הגבינה יש בה משום הודאה בגנבתה. אחד המלחים, ג’וֹן וִילֶמְס שמו, אמר בפֵרוש כי הוא עצמו הוביל את שני כּכּרוֹת־הגבינה לביתו של מר בְּלָיי ועמן חֲבִיוֹנֶת של חומץ ועוד מצרכים אחרים.

מאחר שמלאי־המזונות הפרטי, שרכש כל אחד מאִתנו לפני צאתנו לדרך, הלך וכלה כמעט עד תוֹם, הֵחֵלו כל אנשי־הצֶוֶת להזדקק למחסן־המזונות של הספינה. הלחם במחסן זה עדיין היה במצב טוב למדי והיו בו רק מעט תולעים, אלא שקשה היה כאבן; אולם הבשׂר המשומר־במֶלַח שהיה במחסן האוניה, היה גרוע מאין כמוהו. בוקר אחד פגשתי באַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, שהיה טבח המשמרת שלו. הוא הראה לי חתיכת־בשׂר שהוּצאה אותו בוקר מן החבית. היה זה מין גוש שחור, נוּקשֶה וחשוד למראה, מכוסה גבישי־מֶלַח נוצצים.

“הסתכל, מר בָּאיָם,” אמר אלי. “מה זה, לפי דעתך? זה לא בשׂר־בקר ולא בשׂר־חזיר, בזאת אני בטוח! אני זוכר פעם, לפני שנתיים, כששֵרַתִּי באוניה אַנְטֵלוֹפּ, מצאנו שלוש פרסות־סוסים בתחתית של חבית בשׂר ממולח.”

הוא הִטיל את צַמָתוֹ אל מעֵבר לכתֵפו ואמר, כשהוא לועס טבק מלוא פיו: “ראית את בתי־הַמִטְבָּחַיִים להספקה לאוניות בפּוֹרְטְסְמוּת, אדוני? אם תעבור לידם בלילה, תשמע שם נביחת־כלבים וצהלת־סוסים!” הוסיף בחיוך רב־משמָעוּת. סְמִית זה היה מעריצו הגדול של בַּכְּחוּס הזקן והִכִּירוֹ כששֵרת יחד אתו באוניות אחרות בעבר. כעבור ימים אחדים נתן בידי קופסת־עץ קטנה ואמר: “זה בשביל הרופא שלנו. התואיל לתת לו זאת בשמי?”

זו היתה קופסת־טבק להֲרָחָה, מחוּטבת יפה ועשׂוּיה עץ אדמדם כּהה, ככל הנראה עץ מַהֲגוֹנִי. היה לה מכסה שסָב על צירים וכוּלָה פיתוּחים מלאכת־מַחְשבת, מלוּטשת היטב ביד אמוּנה. אותו ערב מצאתי זמן ללכת לבִקור אצל הרופא.

משמרתו של קְרִיסְצֶ’ן היתה בתפקיד. טִינְקְלֶר הצעיר ואני נמנינו על משמרתו של מר פְרָיֵיר, והמשמרת השלישית היתה בפיקוּדו של מר פֵקוֹבֶר, איש נמוך־קומה, רחב־גרם כבן ארבעים או ארבעים־וחמש, שאינו זוכר ימים שלא עברו עליו בים. הוא היה בעל פנים טובות, שנשזפו היטב בשמש הדרומית, וזרועותיו היו מכוסות כולן בציורי־קַעֲקַע.

מצאתי את פֵקוֹבֶר בחברתם של הרופא ושל נֶלְסוֹן, יְשוּבים כולם בדוחק על המיטה.

“בוא, היכָּנס,” אמר הרופא. “מיד, נערי, נסדר גם לך מקום לשבת.”

הוא זִנק ממקומו בקלות מפתיעה ודחף לעברי חֲבִיוֹנֶת קטנה. פֵקוֹבֶר מזג לעצמו ספל יין, ואני נתתי את תיבת־הטבק לרופא, לפני שהתיַשבתי על החבית.

“זו מתנה מסְמִית, אתה אומר? יפה מאוד מצִדו! באמת יפה מאוד. אני זוכר את סְמִית היטב מימי שֵרוּתֵנוּ באוניה אַנְטֵלוֹפּ – נכון פֵקוֹבֶר? היטב אני זוכר שהייתי מגניב לו כמה טיפות של גְרוֹג, מזמן לזמן. מדוע לא!” הוא נשׂא עיניו והִבּיט סביבו בתאו, שהיה עמוס חֲבִיוֹנוֹת של כּוהל ויין. “תודה לאֵל, לא אני ולא ידידַי נדע יום אחד של צמא במסע הזה!”

נֶלְסוֹן הושיט ידו, נטל את הקופסה ובחן אותה בעניין רב. “לעולם לא אחדל מהתפעל מכושר ההמצאה של ימאינו,” אמר. “כל חָרָש־אוּמן על החוף, המצוּיד בכל הכלים הדרושים, היה מתברך במלאכה נאה כזאת. ראו גם איזו חתיכת־עץ מצוינת היא זו, וכיצד מלוּטשת היא יפה! אין ספק כי זהו מַהֲגוֹנִי, אף־על־פי שהסיבים נראים שונים במקצת.”

בַּכְּחוּס שלח בפֵקוֹבֶר מבט שואל וקצין־הנשק החזיר לו מבט מחיֵך.

“עץ?” אמר הרופא. “אכן, כבר שמעתי כִּנוּיִים כאלה ועוד גרועים מזה. אכן, זהו עץ, שבעבר ידע לִגְעוֹת ולצהוֹל ואפילו לנבּוֹח. באנגלית פשוטה, נֶלְסוֹן ידידי היקר, מַהֲגוֹנִי זה שלך אינו אלא גוּש של טינוֹפת, אשר מטעמי־נימוס אנו מכנים אותו בשם בשׂר משומר ממחסני הוד־מלכותו המלך ג’ורג'.”

“אלוהים אדירים!” קרא נֶלְסוֹן כשהוא בוחן את תיבת־הטבק בתדהֵמה אמיתית.

“אכן, זהו בשׂר משומר! יפה למראה כמו עץ מַהֲגוֹנִי ואף קשה כמותו. ואמנם, מישהו הציע פעם לצַפּוֹת את ספינות־הצי בלוחות מחומר זה, שכּן אפילו העזות שבתולעים לא תוכלנה לו!”

נטלתי את הקופסה הקטנה מידו של נֶלְסוֹן ובחנתי אותה בענין רב. יקחני השֵׁד, חשבתי בלִבִּי, אכן זה בשׂר.

בַּכְּחוּס הזקן הפשיל אחד משרווּלי־חולצתו ושפך פס ארוך של טבק־הֲרָחה לאורך זרועו החשופה. הוא קֵרב את אפּו אל זרועו ובתרועה קולָנית שאף את כל הפּס אל תוך נחיריו. הוא הִתעטש וזוֹרֵר פעמים אחדות, אחרי־כן נָשַף בקול אדירים אל תוך מטפחת כחולה גדולת־מִדות ומִלֵא את סִפלוֹ יין.

“כוס יין לבריאותכם ולחיֵיכם, רבותי!” קרא בקול והִגִיר את כל תוֹכנו של הספל אל תוך גרונו בבת־אחת. מר פֵקוֹבֶר הִבּיט בידידו בהערצה גלויה.

“אכן כן, פֵקוֹבֶר ידידי,” אמר הרופא בראותו את מבטו של ידידו. “אין לך בעולם דבר מעורר צִמאון לספל־משקה טוב כמו נגיסת־בשׂר משומר. אין לי צורך במַעֲדָנֵי־שוּמנים. תנו לי פּיסַת־בשׂר רזה, מבושל היטב, וקחו לכם את כל האוּמצוֹת והקציצות שמבשלים יושבי־היבשה. חי ראשי! תארו לעצמכם, אם תטבּע הספינה ואנו נוּטל לאיזה אי שומם, שאין בו פֵּרוּר לאכילה, אני אוציא לי את תיבת־הטבק שלי ואוֹכל לפחות ארוחה אחת טובה, בעוד אתם כולכם תמותו ברעב!”

 

עריצות    🔗

בשעות אחר־הצהריים של יום אחד מחניק וחם, בטרם עלינו על נתיב השַיִט הדרום־מזרחי, שלח בְּלָיי את משָרתו להודיעני שעלי לבוא לסעוד בחברתו. התלבשתי בקְפידה יתֵרה וכשנכנסתי לתא־הַקַבַּרְנִיט, הסתבר לי כי קְרִיסְצֶ’ן הוזמן גם הוא. הרופא ומר פְרָיֵיר סעדו דרך־קבע על שולחנו של בְּלָיי, אך הפעם בִּקש הרופא רשות להֵעָדר מן הסעודה.

שולחנו של הַקַבַּרְנִיט היה ערוך בכֵלים נאים, אך לאחר שהוּשׂם בהם התבשיל של אותו ערב, נוֹכחתי לדעת כי מזונו של בְּלָיי לא היה טוב מזה של יתר אנשי־הצֶוֶת. הוגשוּ לנו תבשיל של בשׂר משומר במֶלַח, הפעם בשפע ומן העִדית שבחבית, חמאה מקולקלת, גבינה גרועה עוד יותר, שהתולעים האדומות נשלפו ממנה בידי הטבח, ערֵמה של כרוב משומר, שהיה אמור למנוע את מחלת הצַפְדִינָה וכן צלחת עמוסה מְחִית־אפוּנים.

מר בְּלָיי, שנהג מתינוּת בשתיית־יין, הסתער על האוכל ברעבתנוּת גסה, שאינה רגילה בין קצינים. פְרָיֵיר היה יורד ימים ותיק, נוּקשה וישר, אך בנימוסי־השולחן שלו התעָלה על הַקַבַּרְנִיט, ואילו קְרִיסְצֶ’ן, שהיה סגנו של הַקַבַּרְנִיט רק ימים אחדים, אכל בנימוס ובאצילות, על־אף מראהו וטעמו הגס של האוכל. קְרִיסְצֶ’ן ישב לימינו של הַקַבַּרְנִיט, פְרָיֵיר ישב לשׂמאלו ואני ישבתי מולו. השׂיחה סביב השולחן נָסַבָּה על אנשי־הצֶוֶת של הספינה בָּאוּנְטִי.

“יִקח אותם האופל!” אמר בְּלָיי, כשפיו מלא בשׂר ואפונה והוא טוחן ולועס במהירות תוך כדי דִבּור. “חבורת־נבלים עצלנים וחִדְלֵי־אישים! האֵל יודע כי יש לרב־החובל די צרות ובעיות גם בלי עונשו של צֶוֶת ארור כזה! אֲסַפְסוּף של מַרְזְחִים ומאוּרוֹת־פשע…” הוא בלע את אוכלו באחת ושב ומִלֵא את פיו. “הברנש הזה שהִלקיתי אתמול – מה היה שמו, מר פְרָיֵיר?”

“בֶּרְקִיט,” השיב פְרָיֵיר בפנים סמוּקוֹת במקצת.

“כן, בֶּרְקִיט, הכלב המחוצף! וכולם אינם טובים ממנו. יקח אותי השֵׁד, אם מסוגלים הם להבדיל בין תורן לבין משוט!”

“הרשה לי לחלוק על דעתך, אדוני,” אמר פְרָיֵיר. “לדעתי, סְמִית, קְוִוינְטְל ומָקוֹי, הם ימאים מעוּלים, ואפילו בֶּרְקִיט, אף־על־פי שנהג שלא כשורה…”

“כלב מחוצף זה,” חזר בְּלָיי בזעם כשהוא נכנס לדברי החובל, “על עבֵרה קלה שבקלות, אצוֶה לקשור אותו עוד פעם. אלא שבפעם הבאה אַלְקֶהוּ ארבעה תריסרי־מלקוֹת ולא רק שנים.”

קְרִיסְצֶ’ן הציץ אלי. “אם יורשה לי להביע דעה, מר בְּלָיי,” אמר בשלוָה, “בֶּרְקִיט הוא מסוג האנשים שמוטב להשתלט עליהם בדרכי־נועם מאשר במהלוּמוֹת.”

בְּלָיי פלט צחוק קצר, צוֹרמני ולגלגני. “כּפתוֹר וָפרח, מר קְרִיסְצֶ’ן! חי ראשי, כדאי לך לחפשׂ מִשׂרה של מנהל־סמינר לבתוּלוֹת חסוּדוֹת! דרכי־נועם, בדיוק!” הוא נטל כוס מלאה מן המים התְפֵלים של האוניה ושטף את פיו כהכנה להסתערות על צלחת הכרוב הכבוש. “אכן, יש לך סיכוּיים להיות רב־חובל מוצלח מאוד אם לא תיפָּטר מהר מרעיונות מטופשים כאלה. דרכי־נועם! הם יודעים להעריך דרכי־נועם כמו שהם יודעים סינית. דבר אחד הם מבינים – פחד! יש להטיל בהם פחד־אלוהים, שאם לא כן יפשטו המרדנוּת והשוד בכל רחבי־היַמים!”

“נכון,” אישר פְרָיֵיר בנימה של צער. “יש אמת בדברים אלה.”

קְרִיסְצֶ’ן הניד ראשו לשלילה. “אני חולק על זאת,” אמר בשלוָה ובנימוס. “ימאינו אינם שונים מכל בני אנגליה האחרים. אמנם נכון, יש בהם כאלה שרק הפחד ידרבּן אותם; לעומתם יש רבים וטובים שיהיו מוכנים ללכת אחרי קצין הוגן, ישר ואמיץ־לב אפילו עד המוֶת.”

“האמנם יש לנו אנשי־מופת כאלה בספינתנו?” שאל הַקַבַּרְנִיט בלגלוג.

“לפי דעתי, אדוני,” השיב קְרִיסְצֶ’ן בקול שקט ומנומס, “יש ויש רבים כאלה.”

“לכל השדים, תן לי שֵם אחד!”

“מר פֶּרְסֶל, הנַגר. הוא…”

בְּלָיי פרץ בצחוק ארוך וקולני. “לעזאזל!” אמר לבסוף. “אכן, אין כמוך בעל טביעת־עין לגבי טיבם של בני־אדם! זהו נבל עקֵש ומטומטם! דרכי־נועם… בחיי ראשי, זו בדיחה טובה!”

קְרִיסְצֶ’ן הסמיק ונראה עליו כי בקושי הוא כובש את רוחו הסוערת. “מסתבר כי הנַגָר אינו לפי רוחך,” אמר בניחוּתה. “אם כן, אולי אעלה את שמו של מוֹרִיסוֹן, אדוני?”

“תעלה שמות כְּאַוַת־נפשך,” השיב בְּלָיי בבוז. “מוֹרִיסוֹן! רב־המלחים האצילי שלנו! הכִּבשׂה המתעטפת בעור זאב! לנהוג בו דרכי־נועם? כבר עכשו הוא מתמוגג מרוב נועם!”

“אבל הוא ימאי מצוּין, אדוני.” הביע פְרָיֵיר את דעתו בקול חמור. “הוא מִלֵא תפקיד של צוֹעֵר והוא בן למשפחה מכובדת…”

“אני יודע, אני יודע!” הפסיקוֹ בְּלָיי בבוז. “ואין ערכּוֹ עולה בעיני כקליפת־השום בזכות זאת.” הוא פנה אלי ואמר בחיוך מנומס, כביכול: “בלי לפגוע בנוכחים, מר בָּאיָם, יִקח האופל את כל הצוֹעֲרים, זו דעתי! לפי השיטה הנהוגה כיום, לעולם לא יצלחו להיות קציני־ים טובים.” הוא חזר ופנה אל קְרִיסְצֶ’ן ואמר בגסות מאַיֶמת, “ומה שנוגע למוֹרִיסוֹן, מוטב לו שיִיזָהר! שׂמתי עליו עין! שלא יחשוב שאיני רואה איך הוא נוהג אִפּוּק בהַלְקָאָה. רב־מלחים שאינו בן למשפחה מכובדת היה יודע לקרוע היטב את בשׂרו של בֶּרְקִיט. מוטב לו שיִיזָהר! מוטב לו שיצליף בכל כוחו כשאני דורש זאת, שאם לא כן, חי ראשי שאצוֶה לקשור אותו ולהצליף בו כמו שצריך, כדי שילמד כיצד עושׂים זאת בלב שלם!”

נוכחתי לדעת כי הסעודה בחברת הַקַבַּרְנִיט אינה חֲוָיָה נעימה כלל וכלל. פְרָיֵיר שׂנא את הַקַבַּרְנִיט ולא שכח אותה תקרית בעניין כּכּרות־הגבינה. בְּלָיי לא הסתיר כלל את שׂנאתו אליו ולעִתים קרובות גער בו והשפילו על הסִפּון לפני אנשי־הצֶוֶת, ולקְרִיסְצֶ’ן רחש בוז שלא נִסה כלל להסתירו.

לא הופתעתי כלל כשנודע לי כעבור ימים אחדים מפי בַּכְּחוּס הזקן, כי קְרִיסְצֶ’ן ופְרָיֵיר חדלו לבוא לארוּחותיו של הַקַבַּרְנִיט והניחו את בְּלָיי שיסעד לבדו. אותו זמן נמצאה ספינתנוּ מדרום לקו־המשוֶה.

בטֶנֶרִיפֶה קנינו מלאי גדול של דלָעוֹת ועתה החלו מתגלים בהן סימנים של רִקָבון, בגלל השפעתו של האקלים הטרוֹפּי. לכן, צִוָה בְּלָיי על סֵמְיוּאֶל לחלק מהן לצֶוֶת הספינה במקום לחם. שִׁעוּר ההקצבה היה ליטרא אחת של דלעת במקום שתי ליטראות של לחם. המלחים התלוננו, משום שראו בכך משום קיפּוּח וכשנודע הדבר לבְּלָיי התפרץ אל הסִפּון בחימה שפוכה והזעיק את כל הצֶוֶת.

“אני רוצה לראות,” צרח בכעס, “מי יעיז לסרב לאכול דלעת, או כל דבר אחר שאני מצוֶה לתת לכם. חבר נבלים מנוּוָלים! חי ראשי, אני עוד אכריח אתכם לאכול אצלי קש ותבן!”

בְּלֵית ברירה נטלו הכל את מנת־הדלעת שלהם, לרבות הקצינים, למרות שהיתה כה זעומה. רבים התמרמרו, ביחוד הקצינים, אלא שגם עניין זה היה מסתיים בכך, אילולא החלו האנשים לחשוד שמישהו מקצץ במנות־הבשׂר שלהם. זמן רב היו חשדות בעניין זה, מאחר שסֵמְיוּאֶל סרב לשקול את המנות שהוקצו למִטבחים. לבסוף, משהלכו המנות ונצטמצמו, פנו המלחים בתלונה אל רב־החובלים ובקשו ממנו כי יבדוק את תלוּנתם ויתקן את המעוּוָת. מששמע זאת בְּלָיי ציוָה לכנס את הצֶוֶת מיד.

“יפה! הלכתם והתלוננתם אצל מר פְרָיֵיר!” אמר בלגלוג מרושע. “אינכם מרוצים! כדאי לכם, לטובתכם, להחליט מיד להיות מרוצים! מרוצים מאוד, לעזאזל! כל מה שעושׂה מר סֵמְיוּאֶל, הוא עושׂה לפי פקודתי, הבינותם? לפי פקודתי! לא כדאי לכם לבטל זמנכם על תלונות וטענות. אצלי לא תזכו בשום פִּצוּי! אני השופט היחיד כאן ואני קובע מה צודק ומה אינו צודק. יִיכָּנס בכם הרוח! נמאסתם עלי, אתם והתלונות שלכם! מהיום והלאה, מי שיעז להתלונן יִיקָשר אל התורן ויספוג מלקות.” משהבינו האנשים כי אין תקוָה לתִקון העוֶל עד סוף המסע, גמרו אומר בלִבּם לשׂאת את סבלם בדומיה, ואף חדלו להתלונן בינם לבין עצמם. לא כן הקצינים; אף־על־פי שלא העֵזו להשמיע טענותיהם בגלוי, הרבו להתמרמר ולטעון בינם לבין עצמם וקָבלוּ על הרעב־למחצה השׂורר בספינה. לדעתם הגיעו הדברים לידי כך משום שהַקַבַּרְנִיט והפקיד שלו צוברים רוָחים, על־ידי מניעת־מזון מפי צֶוֶת־הספינה. מנות־המזון היו קטנות כל כך, עד כי פרצו קטטות בין המלחים בשעת חלוקת־האוכל ולאחר שנפצעו אחדים בתגרות, נאלץ הקצין התורן לפקח על חלוקת־האוכל.

בהיותנו ברִחוק של כשלוש־מאות מילין מחוף בְּרָזִיל, פסקה הרוח כּליל והספינה נעצרה תחתיה ליום־יומיים. המלחים נצלו הזדמנות זו כדי לדוג, וכל אחד מן המִטבחים הקציב חלק מן המנה הזעומה של בשׂר משומר, בתקוָה להעלות בחכּה אחד מאותם כרישים ששוטטו סביב הספינה.

שם טעמתי לראשונה מבשׂרו של כריש. האוִיר עמד כבד כעופרת והים היה חלק כלוח שיש ענק. המִפרשׂים היו תלוּיים ברפיון ולא נעו כמעט. ג’וֹן מִילְס, סגנו של קצין־הנשק, ניצב על החרטוֹם ליד כַּנֶנֶת־העוגן ובידיו צְנֵפָה של חבל עבה. הוא היה ימאי ותיק כבן ארבעים, גבה־קומה, צנום וקשוּח. לא חִבּבתי את האיש כלל אך עמדתי והתבוננתי בעניין כיצד הוא מכין את הפּתיון. שנים מחבריו למשמרת נצבו מוכנים לסיֵע לו – בְּרַאוּן, עוזר הבּוֹטָנַאי ונוֹרְמָן, עוזר הנַגר. מִטבח־המשמרת שלהם נִדב נתח גדול של בשׂר־חזיר משומר, שהוּטל עתה המימה. כולם הסתכּנו באובדן הבשׂר, אם לא יצלח הדַיג, כשם שהיו עשׂוּיים להשתתף בכל אשר תעלה חכּתו של מִילְס. אותה שעה חלף כריש, שאורכו כשלושה מטרים, ליד יַרכּתי־הספינה. התכופפתי, מותח צוָארי, כדי להתבונן במתרחש.

כעבור רגע ראינו דג קטן ומפוּספס מתרוצץ הנה והנה ליד הפּתיון. “דג החלוץ של הכריש!” קרא נוֹרְמָן בהתרגשות. “שים לב – הנה הכריש מתקרב!”

“השֵׁד יִקח אותך!” רטן מִילְס. “אל תתרוצץ שם כמו קוף – אתה עוד תבריח אותו!”

הכריש, שנראה ככתם צהבהב־עכור במים התכולים, התרומם מתחת לפתיון, ועיני הצופים על הסִפּון היו נעוצות בו שעה שסָב על צִדו, פער את לועו ובלע את נתח הבשׂר. “נתפַּס בחַכָּה, חי אלוהים!” הרעים מִילְס בקולו ומשך את החבל למעלה. הוא העלה אותו אל פני המים וקרא: “ועכשו יורדי־ים אמיצים שלי, קדימה אל הסִפּון.”

החבל היה עבה וחזק ועמיתיו של מִילְס משכוהו בהתלהבות, וכעבור רגע שכב הכריש מפרפר וחובט בזנבו על הסִפּון. מִילְס תפס גרזן והנחית מהלומה אדירה על חרטוּמוֹ. תוך דקה עָטוּ שִשה או שבעה מלחים על הגְוִיָה, כשסכיניהם חותכים בה ומשַסְעים אותה רצועות־רצועות. היה זה מראה מבדח. מִילְס, שזכה בראשו של הדג מעצם היותו האיש שדג אותו, ישב על הגְוִיָה מלפנים ואילו כל אחד מחבריו הרחיק לחתוך בבשׂר כל אשר יכול, כדי להגדיל את חלקו בכריש, וכך היו הולכים וחותכים זה ליד זה. בחלל־האוִיר נִסרו קריאות “הִיזָהר כשאתה חותך!”; “זוז הצִדה, אם לא אחתוך לך גם חתיכה מאחוֹריך!” כעבור שלוש דקות היה הדג משוּסע כולו לנתחים ארוכים כמספר האנשים שטרחו עליו.

אחרי כן שטפו ורחצו את הסִפּון ומִילְס נשׂא בגאון את נתחי־הבשׂר הגדולים, שזכה בהם כחלקו בדג. והנה הופיע מר סֵמְיוּאֶל, פקידו של הַקַבַּרְנִיט, ועלה אל הסִפּון בהִלוּך מרושל. “דַיג מוצלח, ידידי היקר,” אמר בהתנשׂאוּת אבהית כדרכו תמיד, “גם אני רוצה נתח מזה.”

כיֶתר אנשי־הצוֶת, שׂנא מִילְס את סֵמְיוּאֶל שׂנאה עזה. פקיד זה לא נהג לשתות יין ואף לא רום, והכל חשדו בו, כי הוא צובר את מנותיו כדי למכור אותן על החוף. “כך, אתה רוצה מאוד בנתח,” רטן עוזרו של הנַשָק. “אם כן, אני רוצה מאוד כוס של גְרוֹג, ודוְקא כוס גדולה, אם מתחשק לך לאכול בשׂר־כריש היום.”

“איזה מין דִבּוּר הוא זה, ידידי היקר,” אמר סֵמְיוּאֶל בשמץ רוגזה. “הרי יש בידך די בשׂר לתריסר איש.”

“ולך יש מחסן של גְרוֹג לאלף איש.”

“לא בשבילי אני רוצה את הבשׂר, אלא בשביל הַקַבַּרְנִיט,” אמר סֵמְיוּאֶל.

“אם כן, לך ודוּג לך כריש. זה שלי. ממילא הַקַבַּרְנִיט מקבל את מיטב הלחם והבשׂר.”

“אתה מגזים במקצת, מִילְס! חדל. תן לי נתח אחד – את הגדול שם – ואני לא אספר לאיש.”

“לא תספר, יִקח אותך השֵׁד! קח לך – קח את הנתח שבקשת!” ובאומרו זאת הטיח את נתח־הבשׂר, שמשקלו היה שתים־עשׂרה ליטראות לפחות, ישר בפניו של סֵמְיוּאֶל, בכל עוצמת־זרועו השרירית והמקוּעקעת. אחר כך פנה לו עורף וירד מן הסִפּון, רוטן בכעס בינו לבין עצמו.

מר סֵמְיוּאֶל, שהופל ארצה, קם על רגליו, נטל את נתח־הבשׂר וצעד לאִטו אל היַרכתיים. המבט בעיניו לא בִּשׂר טובות.

השמועה על המקרה עשׂתה לה כנפיים ברחבי־הספינה ובפעם הראשונה בחייו מצא מִילְס עצמו חביב הקהל, אף־על־פי שלא היה לו סיכּוי להימָלט מעונשו. בַּכְּחוּס הזקן אמר אותו ערב: “אכן, יכול הוא לצַפּוֹת לחולצה בעלת פסים אדומים (מלקות פַּרְגוֹל). אמנם, סֵמְיוּאֶל זה הוא שֶׁרֶץ – אפילו שֶׁרֶץ מזוהם, אבל משמעת היא משמעת, חי ראשי!”

בטוח אני כי יבוא יום ומנהג זה של הלקאה בפּרגול יבוטל בכל אוניות צי־הוד־מלכותו. זהו עונש אכזרי, אשר יש בו כדי לכַלוֹת את כבודו העצמי של מלח טוב, ולהשחית עוד יותר את התנהגותו של מלח רע. יושבי היבשה אין להם מושׂג עד כמה פראית ואכזרית היא הלקאת מלח באוניה. הצלפות־הפַּרְגוֹל מוּנחתוֹת בכל עוצמת זרועו של המצליף, וכל חֲבָטָה של הפּרגול חונקת את נשימתו של המוכּה. חֲבָטָה אחת קורעת את העור ומעלה דם בכל המקומות שפגעו הקשרים שברצועות־הפּרגול. שש חֲבָטוֹת הופכות את כל גבו של המוּכֶּה לפצע אחד גדול, נוטף־דם. תריסר מלקות חורשות תלמים עמוקים בבשׂר, והוא הופך לדיסה שׁותתת דם, שכּוּלה זוָעה; ובכל זאת, העונש השָכיח כיום הוא שִשה תריסָרים.

כפי שצִפּינו מראש, בילה מִילְס את הלילה אסור בכבלי־ברזל. טוּב לִבּם של עמיתיו הימאים, נתגלה למחרת היום. סוּפּר לי כי חבריו למשמרת חסכו מפיהם את כל מנת הגְרוֹג שלהם ונתנוּה למִילְס, כדי לחזק את לִבּוֹ לקראת עונש־המלקוֹת, שהיה מובטח לו, לדעת כולם. עם בוקר עלה מר בְּלָיי אל הסִפּון וצִוָה על קְרִיסְצֶ’ן לכַנס את כל הצֶוֶת ביַרכּתי־הספינה, כדי לחזות בעונש. מזג־האוִיר נעשׂה קריר והספינה החליקה קלוֹת דרומה, כשכל מִפרשׂיה מתוחים ברוח צפונית־מערבית קלה. בצפצוף־משרוקית ובקריאות רמות הועברה הפקודה ברחבי־הספינה. אני הצטרפתי לקבוצת־הקצינים שנִצבה במקום מוּגבּה, ואילו יתר אנשי־הצֶוֶת הסתדרו בשורה למטה, בצִדֵי הספינה. הכל היו דוממים.

“להציב את השְׂבָכוֹת!” צִוָה מר בְּלָיי בקול צוֹרמני. נַגַּר־האוניה ועוזרו משכו והביאו שתי שְׂבָכוֹת־עץ גדולות, ששמשו מִכסים של פּתחי־המחסנים. הם הניחו שְׂבָכָה אחת שטוחה על הסִפּון ואת האחרת הציבו במעוּמד ורִתקו אותה אל אחד המִבנים שעל הסיפון.

“השְׂבָכוֹת מוּצבות, אדוני,” הודיע פֶרְסֶל הַנַגָּר.

“ג’וֹן מִילְס!” קרא בְּלָיי, “צְעד קדימה.”

מִילְס צעד ויצא מבין עמיתיו, לבוש במיטב בגדיו ופניו סמוּקות מן הרוֹם שסבא.

הוא הִצטחצח והתלבש בקפידה, כפי הנראה כדי לנסות ולהמתיק את העונש שיוטל עליו. אף־על־פי־כן ניכּר בהתנהגותו שמץ של מרדנות.

“יש לך לומר דבר לזכותך?” שאל בְּלָיי את הימאי, שעמד גלוי־ראש לפניו.

“לא, אדוני,” רטן מִילְס בפנים זועפות.

“התפשט!” צִוָה הַקַבַּרְנִיט.

מִילְס פשט באחת את חולצתו, השליך אותה אל אחד מעמיתיו, וצעד חשׂוף גב אל השְׂבָכוֹת.

“קשרו אותו,” פקד בְּלָיי.

נוֹרְטוֹן ולֶנְקְלֶטֶר, שני הסִפּוּנאים שלנו – ימאים ותיקים, שמלאו תפקיד זה פעמים רבות בעבר – קרבו אל הנידון כשבידיהם חבלים, וקשרו את זרועותיו הפשוטות לצדדים, אל השבכה הזקופה.

“הנידון קשור, אדוני!” הודיע נוֹרְטוֹן.

בְּלָיי הסיר את כובעו ואחריו הסירו כל אנשי־הספינה את כובעיהם. הוא פתח את ספר תקנות־המלחמה וקרא מתוכו בקול חגיגי את התקנה הדנה בעונש על מרדנוּת. מוֹרִיסוֹן, עוזר רב־המלחים, עמד והִתיר את קִשוּריו של שׂק בד, שבו החזיק את הפַּרְגוֹל בעל תשע הרצועות.

“שלושה תריסרים, מר מוֹריסוֹן,” אמר בְּלָיי לאחר שסיֵם את הקריאה. “עשׂה את המוטל עליך!”

מוֹרִיסוֹן היה איש טוב־לב ואדם חושב. אותו רגע השתתפתי בצערו, משום שידעתי עד כמה בוחל הוא בעונש־המלקות ומבין מה גדול העָוֶל שבענישה כזאת. אף־על־פי־כן לא יעיז לרַפּוֹת ולו במקצת את עוצמת־הצלפותיו, כשעינו החדה של הַקַבַּרְנִיט פקוחה עליו. על כּורחו לא היה אלא כלי־שרת בידי בְּלָיי.

הוא צעד אל עבר השׂבָכָה, העביר את רצועות־הפּרגול בין אצבעותיו, הניף את זרועו והיכּה. נגד רצונו מִצמץ מִילְס בעיניו, שעה שנָחתו רצועות־הפּרגוֹל בשריקה על גבו החשׂוף, ונשימתו הִשְׁתַּנְקָה בגניחה רמה. על פני עור גבו הלבן נִבעה חריץ אדום נוטף־דם. מִילְס היה בּרנש חסון ומגודל ונשׂא את תריסר המלקוֹת הראשון בלי להשמיע הגה, אף־על־פי שכבר היה גבּו חרוש תלמים אדומים ועמוקים מצוָארו ועד מותניו.

בּלָיי עמד והתבונן בנעשׂה בזרועות שלובות. “אני אראה לו מי המפקד בספינה הזאת,” שמעתי אותו אומר בשלוַת־נפש לקְרִיסְצֶ’ן. “חי ראשי, אני אראה לו!” המכה השלוש־עשרה הצליחה לשבור את שִריון השליטה העצמית של מִילְס. הוא התפתל על השְׂבָכָה כשלשונו הנשוכה מִשׁתרבֶּבת מתוך פיו והדם ניגַר משׂפתיו.

“אה!” קרא בקול חנוק. “אה, אלוהים! אה!”

“מר מוֹרִיסוֹן,” קרא בְּלָיי לפתע בחוּמרה. “יותר במרץ. יותר במרץ.”

מוֹרִיסוֹן העביר את רצועות־הפּרגול בין אצבעותיו. תחת עינו הפקוחה של הַקַבַּרְנִיט השלים את מנת־המלקות, שנתמשכה בעיני כנצח. כשקצצו את החבלים מעל פרקי־ידיו של מִילְס, היו פניו שחורות והוא התמוטט מיד וצנח על הסִפּון. בַּכְּחוּס הזקן יצא מְדַדֶה אליו וצִוָּה לשאתו אל תא־החולים, כדי לרחוץ את פצעיו במי־מֶלַח. בְּלָיי פנה והסתלק לו וכל אנשי־הצֶוֶת חזרו נכֵאים איש־איש לתפקידו.

בתחילת חודש מרס, בעוד אנו שטים מערבה, אל עבר קצה אמריקה הדרומית, יצאה פקודה להחליף את בגדינו הקלים בבגדים חמים יותר, שנוֹעדוּ לתקופת־השַיט סביב כֵּף הוֹרֶן. המִפרשׂים העִלִיִים הורדו והוחלפו בחדשים, ובכל הספינה נעשׂו הכנות לקראת ימי הסערות וגעש־הים הצפוּיים לנו. האוִיר הלך ונעשה קר מיום ליום ואני העדפתי לשהות למטה ולבלות את הערבים בחברת בַּכְּחוּס וידידיו, או בחדר־האוכל שלנו. הרופא סעד אִתנו אותו זמן וכן גם סְטיוּאַרט והֵיווֹרְד, חברַי הצוערים, ומוֹרִיסוֹן ומר נֶלסוֹן הבּוֹטָנַאי. כולנו התיַדדנו מאוד, אף־על־פי שהֵיווֹרְד הצעיר לא שכח מעולם להזכיר לי, כי הוא וָתיק ממני בים, והִרבּה להתהדר בידיעותיו בתחום הימאות, שהיו באמת רבות מכל אשר ידעתי אני.

היו אלה ימים ולילות של עינוּיים וסבל לכל אנשי־הצֶוֶת. טוּלטלנו רבות בסופות ובסערות־שלג, שגברו לפעמים והפכו סופות הוּרִיקֶן, ואנו נאלצנו לקפּל את כל המִפרשׂים ולעצור את הספינה כּליל. אף־על־פי שהיתה זו ספינה חדשה ואיתנה, החלה מִתְפַּקֶקֶת במקומות רבים בלחץ הרוחות וגלי־הים, והיה צורך להפעיל את המשאבות מדי שעה בשעה. פעם אחר פעם נאלצנו לחסום את הפתחים שעל סִפּוּנֶיה ומשהחל הסִפּון הקִדמי דולף מאוד, צִוָּה בְּלָיי להעביר את הערסלים אל התא הגדול ביַרכּתי־הספינה. לבסוף נשברה עקשנותו המופלגת של הַקַבַּרְנִיט ולשׂמחת כל אנשי־הצֶוֶת צִוָּה לשַנוֹת את כיווּן ההפלגה מזרחה, אל עבר כֵּף־הַתִקְוָה־הַטּוֹבָה.

מזג־האוִיר המשופּר ומסענו המהיר מזרחה, רוממו את רוחם של כל אנשי־הספינה. משחזרה העליצות לשׂרור בספינה, החלו הצוֹעֲרִים להשתולל ולהשתעשע בתעלולים שונים, כדרכם של צעירים בכל מקום. בגלל זאת לקוּ רבים בעונש הקרוי “ראש־התורן” – כלומר, אוּלצו לשהות שעות ארוכות, תלויים בקצה התורן האמצעי של הספינה. יותר מכולנו נענש טִינְקְלֶר הצעיר, שהיה ליצן מאין כמוהו ואהוב על כל אנשי־הספינה. החוּמרה היתרה שנהג בְּלָיי בטִינְקְלֶר לילה אחד קריר, כשעברנו ליד האי טְרִיסְטָן־דָה־קוּנְיָה, שִמשה אזהרה לכולנו ועוררה מורת־רוח גדולה בין אנשי־הצֶוֶת.

הָאלֶט, הֵיווֹרְד, טִינְקְלֶר ואני ישבנו בתא לאחר הארוחה, ובִלינו זמננו במשׂחק מהמשׂחקים שהיו נהוגים בין מלחים. היה זה משׂחק קולני מאוד וכפעם בפעם פרצו תרועות רמות מפי המשתתפים. עוד הֵיווֹרְד משמיע קול תרועה אדירה, והנה נשמע קול רועם מיַרכּתי־הספינה. היה זה קולו של בְּלָיי, שהזעיק בזעף את רב־המלחים של הספינה. טִינְקְלֶר והָאלֶט נמלטו חיש קל לתאיהם, הֵיווֹרְד כִּבּה את האור מיד, פשט את מכנסיו, השליך את מעילו וזִנק אל תוך הערסל שלו, ולאחר שמשך את השׂמיכה מעל ראשו החל נוחר בקצב. אני לא השתהיתי אף רגע ועשׂיתי כמותו. אך טִינְקְלֶר הצעיר התבלבל, ומרוב בהילוּת עלה על יצועו לבוש כמות שהוא. כעבור רגע נכנס אלינו צֶ’רְצִ’יל, שליחו של בְּלָיי, והחל מגשש באפלת־התא. “די, די לכם, אדונים צעירים; חִדלו להעמיד פנים!” אמר. הוא האזין רגע לנשימותינו הקצובות, מִשש אותנו כדי לודא שאין אנו לבושים בבגדינו, ואחרי־כן יצא אל התא האחר. בתא זה הספיק הָאלֶט לעשׂות מה שאנו עשׂינו ושכב בערסלו, אך טִינְקְלֶר המסכן נִתפס לבוש. “אל הסִפּוּן, מר טִינְקְלֶר,” אמר צֶ’רְצִ’יל. “צפוי לך ‘ראש־התורן’ והלילה דוְקא קר, לעזאזל. הייתי מניח לך להתחמק אילו יכולתי. זו אשמתכם. אתם מעירים את כל הספינה בצעקותיכם.” הוא הוביל אותו אל היַרכתיים וכעבור רגע שמענו את קולו של בְּלָיי רועם בכעס: “לכל הרוחות, מר טִינְקְלֶר! אתה חושב שאוניה זו היא גן־חיות? חי ראשי, צריך הייתי לצווֹת שיקשרו אותך ויַלקו אותך בשוט. עלה מיד לראש־התורן!”

למחרת היום עם שחר, עדיין היה טִינְקְלֶר תקוע במקומו בקצה התורן, ליד המִפרשׂ העילי. השמים היו בהירים אך נשבה רוח חזקה וקרה כקרח. כעבור זמן מה עלה מר בְּלָיי אל הסִפּון וקרא לטִינְקְלֶר לרדת למטה. לא נשמע מענֶה מפי הנער גם לאחר שקרא אליו בשנית. לפקודתו של מר קְרִיסְצֶ’ן מִהר אחד המלחים וטִפּס אל קצה־התורן. משהגיע שמה קרא בקול כי נראה שטִינְקְלֶר גוסס, וכי אין הוא מֵעֵז להשאירו לבדו, מחשש שיפול למטה. קְרִיסְצֶ’ן עצמו טִפּס ועלה אל קצה־התורן, ויחד עם המלח הורידו את טִינְקְלֶר אל הסִפּון. הבּרנש המסכן היה כחול כולו, ולא יכול לעמוד על רגליו או להשמיע קול. מיד נשׂאנו אותו אל הערסל בתאו, עטפנו אותו בשׂמיכות חמות ובַּכְּחוּס הזקן בא בהִלוך מְדַדֶה, כשבידו קנקן של אותה תרופת־פלא שלו. הוא בא אל טִינְקְלֶר, מִשש את דופק־לִבּו, הגבּיהַ את ראשו והחל מטפטף רוּם אל פיו בכפית. טִינְקְלֶר השתעל ופקח את עיניו.

“אהה!” קרא הרופא, “אין לך בכל העולם תרופה בדוקה מלגימה של רוּם, נערי היקר. שתה עוד לגימה, ככה, יפה! לבלוע, לבלוע. חי ראשי אין תרופה טובה מזו. עוד מעט ותשוב לקַפּץ כמו קוף! ובאמת זה מזכיר לי, גם אני אקח טִפּה. זה ממש מחיה מתים, לא כן?”

על אף השִעול שגרם המשקה הבוער בגרונו, התחיֵך טִינְקְלֶר בעל כורחו. כעבור שעתיים כבר היה על הסִפּון, זריז ופעיל כאילו לא אֵרע דבר.

בעשרים ושלושה במאי הִטלנו עוגן במפרץ קטן ליד קֵיפְּטָאוּן. הספינה נזקקה לאיטוּם ולזיפּוּת כמעט לכל אורכּהּ, שכּן המים דלפו לתוכה במקומות רבים, ואנו נאלצנו לשאוב אותם כל הימים, בדרך לכאן. כמו כן היו מִפרשׂיה וחבליה זקוקים לתִקוּנים רבים. בעשרים ותשעה בחודש יוני, לאחר שהושלמה מלאכת התקנתהּ, הפלגנו מן המפרץ אל הים הפתוח, כשתותחינו יורים שלושה־עשר מַטַחי־הצדעה לעבר המִבצר ההולנדי, שעל פניו חלפנו.

ימים רבים, ארוכים וקרים עברו עלינו במסע רב־סבל ותלאות עד שהגענו בסוף חודש אוגוסט למפרץ וַן־דִיֵמֶן באוסטרליה – מקום שם עָגַנּוּ כשבועיים, כדי להצטיֵד במים ובמזון ולשפּץ את הספינה.

מר בְּלָיי הִפקיד אותי על חוּליַת־המים. הוא נתן לי סירה גדולה וצִוָּה עלי למלא את החביות שלנו במים מנחל שזרם על החוף. פֶּרְסֶל, נַגַּר־הספינה, הקים לו מִנסרה סמוך לאותו נחל, ועסק בנִסוּר לוחות־עץ לבֶדֶק הספינה, יחד עם עוזריו, נוֹרְמָן ומַקִינְטוֹשׁ ושני מלחים אחרים. הם כָּרְתוּ שנים־שלושה עצי־אקליפטוס עבי־גזע, אולם לאחר שבדק פֶּרְסֶל את העץ היטב, קבע שאינו מתאים לצרכיו. הוא צִוָּה על אנשיו לחטוב עצים מסוג אחר, שהיה נוּקשה יותר. בוקר אחד, כשעמדתי מפקח על מילוּי חביות־המים, הופיע בְּלָיי בלִוְיַת מר נֶלְסוֹן ורובה־צַיד בידו. הוא סקר את המִנסרה ועצר תחתיו.

“מִיסְטֶר פֶּרְסֶל!” קרא בזעף.

“כן, אדוני.”

נַגַּר־האוניה היה דומה לקַבַּרְנִיט מבחינות מסוּימות. חוץ מן הרופא היה הוא הוָתיק ביותר על סִפּונהּ, וכמעט כל ימי חייו עברו עליו בים. הוא היה בקי במקצועו, כשם שבְּלָיי היה בקי בעניני־ספָּנות, ולפי מִזגו היה סוער ונוטה להתפרצויות־זעם פתאומיות, ממש כמו בְּלָיי.

“לכל הרוחות, מִיסְטֶר פֶּרְסֶל!” הרעים הַקַבַּרְנִיט. “גזעים אלה קטנים מדי להכנת לוחות. אם אינני טועה, צִוִיתי עליך להשתמש בעצים הגדולים.”

“נכון, אדוני,” השיב פֶּרְסֶל וניכּר עליו שהוא הולך ומִתרתח.

“אם כן, צַיֵת לפקודות, במקום לבזבז את זמנך לריק.”

“אינני מבזבז את זמני,” אמר הנַגָּר בפנים סמוקות מזעם. “העצים הגדולים לא יצלחו לצרכינו. גִליתי זאת לאחר שחטבתי אחדים מהם.”

“לא יצלחו? שטויות. מר נֶלְסוֹן, האם אינני צודק?”

“אני בּוֹטָנַאי,” אמר נֶלְסוֹן בנסותו שלא להתערב בוִיכּוּח. “אינני מתיַמר לדעת מה שיודע נַגָּר בדבר טיבם של עצים.”

“אמת – נַגָּר מבין היטב בטיבם של עצים,” אמר פֶּרְסֶל בתוקף, “אם נְנַסר את העצים הגדולים האלה, לא יצלחו הלוחות לשום דבר.”

ברוב זעמו אִבּד בְּלָיי את עֶשׁתוֹנוֹתיו. “עשׂה מה שאני מצוֶה עליך, מר פֶּרְסֶל,” צרח בחימה שפוכה, “אין בדעתי להתוַכּח אִתך או עם שום אדם אחר העומד לפקודתי.”

“טוב ויפה, אדוני,” אמר פֶּרְסֶל בעקשנות. “נשתמש בעצים הגדולים. אבל אני חוזר ואומר שהלוחות לא יצלחו לנו. נַגַּר־אוניה יודע את מלאכתו בדיוק כשם שהַקַבַּרְנִיט יודע את מלאכתו־שלו.”

בְּלָיי, שפנה ללכת, נעצר תחתיו וסבב בבת־אחת על עקביו. “אתה ממזר חצוף ומרדני, והפעם הרחקת לכת! מר נוֹרמָן, קַבּל את הפיקוד על העבודה כאן. מר פֶּרְסֶל, לך התיַצב מיד בפני מר קְרִיסְצֶ’ן למאסר חמישה־עשר יום בכבלי־ברזל.”

עלי הוטל התפקיד להשיט את פֶּרְסֶל חזרה אל הספינה. הימאי הזקן רתח מרוב כעס. סנטרו היה מעוּוָת ואגרופיו היו קפוּצים בעֲוִית עד שתפחו כל העורקים בזרועותיו השריריות. “מֵעֵז לקרוא לי ממזר,” רטן בינו לבין עצמו. “וכובל אותי בשרשרות בגלל שרציתי למלא את תפקידי. חי ראשי, בזאת לא יסתיים העניין! חכה עד שנחזור לאנגליה. אני יודע היטב מה הזכוּיוֹת שלי, יודע ועוד איך!”

עדיין סבלנו מחסור חמור במזונות, והסתבּר כי השׁהיה במפרץ לא הביאה לנו כל ברכה. למרות כל מאמצינו לא הצלחנו לדוג אלא מעט דגים ורְכיכוֹת, ואף־על־פי שהיה באלה משום תוספת ושִנוּי בתפריט הדל שלנו, נסתבר כי רובם רְעילים וגרמו לנו נזק יותר משהועילו. בעוד מר בְּלָיי מתענג על שפע בשׂר ברוָזים צלויים שצד ברובהו, סבל צֶוֶת־הספינה חרפת־רעב, והמרירות בקרב הקצינים גברה והלכה.

השבועיים שעשינו במפרץ וַן־דִיֵמֶן עמדו בסימן של מרירות, מאבקים וסכסוכים. נַגַּר־האוניה היה נתון בשלשלות־ברזל; פְרָיֵיר ובְּלָיי היו שרוּיים בריב ולא החליפו ביניהם מִלה, מחמת חשדות שהַקַבַּרְנִיט ממלא את כיסיו רוָחים על חשבון מזונם של אנשי־הצֶוֶת, ויום אחד לפני צאתנו לדרך נענש אחד הצוערים, נֵד יָאנג, בתריסר מלקות־פַּרְגוֹל.

יָאנג זה נשלח בחברת שלושה מלחים בסירה קטנה, כדי לאסוף דגיגים, סרטנים ויתר מזונות שיעלה בידו, למען החולים שבצֶוֶת. מִספרם הגיע לכדי עשרה והם שוכּנו באהל שהוקם על החוף. הסירה הרחיקה להפליג בתוּרהּ אחר מזונות, ולא חזרה עד לאחר רדת החשכה. משחזרה הודיע יָאנג לקַבַּרְנִיט כי דִיק סְקִינֶר, אחד הימאים ששימש סַפַּר־הספינה, נכנס לעובי־היער ונעלם. “סְקִינֶר ראה עץ חלול,” אמר יָאנג למר בְּלָיי, “ולפי שהיה מוקף דבוֹרים, סבר שיש בו כּוֶרת דבש. הוא בִּקש ממני רשות להבריח את הדבוֹרים בעשן ולהביא דבש לחולים שלנו. לדבריו עסק בגִדול דבוֹרים בנערותו וידע כיצד לנהוג בהן. הסכמתי ברצון, משום שידעתי כי גם אתה, אדוני, היית אוכל ברצון מן הדבש. לאחר כשעתיים כשאספנו דגים ורְכיכות מלוא־הסירה, חזרנו אל העץ. האש עדיין בערה לרגליו, אך סְקִינֶר נעלם. שׁוטטנו ביער וקראנו לו עד שירדה החשֵׁכה, אך אני מצטער להודיע, אדוני, שלא הצלחנו למצוא אותו.”

אחרי־כן נודע לי, כי אותו יום חיפשׂ בְּלָיי את הספָּר לצרכיו שלו וכעס מאוד על יָאנג כשנודע לו שנטל עמו את סְקִינֶר. עכשו גבר כעסו עוד יותר, משנִסתבּר שהאיש נעלם.

“לכו לעזאזל, אתה וכל הצוֹעֲרִים!” הרעים הַקַבַּרְנִיט. “כולכם כאחד חבורת־נבלים! אילו מצאתם דבש הייתם זוללים אותו מיד, במקום. היכן סְקִינֶר, לכל השדים והרוחות? קח סירה ואנשים וצא מיד למקום שראיתם אותו לאחרונה. שלא תָעֵז לחזור בלעדיו!”

יָאנג היה איש מבוגר. פניו אדמו מזעם לשֵׁמע דברי הַקַבַּרְנִיט, אך הוא הצדיע בצַיתָנוּת ואסף את אנשיו מיד. הקבוצה לא חזרה עד יום המחרת בצהרים, לאחר שאנשיה שוֹטטו כעשרים וארבע שעות ללא אוכל. הפעם הביאו עמם את סְקִינֶר. הסתבר שיצא לשוטט ביער בחפשׂו כַּוְרוֹת־דבש ותעה בדרכו בעובי־היער.

בְּלָיי צעד מלא־זעם הלוך ושוב על הסִפּון שעה שקרבה הסירה לספינה. מטבעו היה אדם שטִפּח את זעמו שעה ארוכה, עד שגבר ונתעצם במידה מוגזמת ביותר. הוא עמד מוכן להתפרץ ולפרוק את זעמו ברגע שהציג יָאנְג את כף־רגלו על הסִפּון.

“עלה אל היַרכתיים, מר יָאנג!” אמר בקול מבשׂר־רע. “אני אלמד אותך למלא את תפקידך כהלכה, במקום לשוטט להנאתך ביערות. מר מוֹרִיסוֹן, בוא הנה.”

“כן, אדוני.”

“עלה ליַרכתיים וקשור את מר יָאנג אל התותח! עליך להצליף בו תריסר מלקות בחבל.”

יָאנג נחשב קצין בספינה והיה איש־כבוד, גאה ובן למשפחה אצילה. אף־על־פי שהדבר לא חרג מתחום סמכותו של בְּלָיי כקַבַּרְנִיט, נחשבה הלקאת אדם במעמדו מעשׂה ללא תקדים בצי הבריטי. פניו של מוֹריסוֹן הִבּיעו תדהֵמה לשמע הפקודה, והוא מילא אותה מתוך חוסר־רצון כה גלוי, עד שבְּלָיי צעק אליו בקול מאיֵם: “יותר במרץ, מר מוֹרִיסוֹן. אני מתבונן בך היטב!”

לא אתאר את פרשת הלקאתו של יָאנג ואף לא את פרשת הלקאתו של סְקִינֶר בפּרגול, שחתך את גבּו רצועות־רצועות. מאותו יום הפך יָאנג אדם אחר לחלוטין. הוא מילא את תפקידיו בפנים חמורות ובדומיה, והסתגר מפני חבריו הצוֹעֲרִים. ימים רבים אחרי־כן סִפּר לי כי אילו היינו מגיעים לאנגליה, כפי שתוכנן, היה מתפטר מן השֵרוּת מיד ומזמין את בְּלָיי לדוּ־קרב.

ברביעי בספטמבר הרמנו עוגן והפלגנו מן המפרץ ברוח צפונית־מערבית טובה. כעבור שבעה שבועות של מסע חסר־עניין ורצוף מחלות ורעב, זכיתי לראות לראשונה בחיי מראהו של אי באוקיָנוס הדרומי.

אותו יום אחר־הצהריים עסקתי במיוּן כל החפצים שרכשתי, לפי עצתו של סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס, לצורכי חליפין עם היְלִידִים בטָהִיטִי. החפצים המבוקשים ביותר באי היו מסמרים, שׁוּפִינִים, חַכּוֹת וכן תכשיטים זולים, שהיו חביבים על הנשים ועל הנערות. אִמי נתנה לי חמישים לירות כדי לקנות חפצים אלה, וסֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס הוסיף לכך עוד חמישים לירות משלו, באומרו כי נדיבות־לב כלפי היְלִידִים תשתלם בסופו של דבר. “אל תשכּח לעולם,” אמר ברצינות, “כי בעיני היְלִידִים באיי־האוקיָנוס הדרומי אין פשע גדול מצרוּת־עין ורוע־לב.” לקחתי את דבריו אל לִבִּי ועכשו, משסקרתי את אוצר המתנות שלי, שׂמחתי כי אמנם נִצַלתי כהלכה את מאה הלירות. עוד מימי ילדותי אהבתי דַיג, ולפיכך קניתי לי חכּוֹת מצוינות בגדלים שונים. ארגז־החפצים שלי היה מלא כדי מחציתו בחפצים מחפצים שונים – תכשיטים מנחושת, טבעות זולות, אֶצְעָדוֹת, צמידים ועֲנָקִים, שׁוּפִינִים, מספריים, סכינים, מַרְאוֹת בגדלים שונים וכן כתריסר דְיוֹקָנוֹת של המלך ג’וֹרְג', שנתן לי סֶר ג’וֹזֶף. בפינת־הארגז החבאתי היטב קופסה קטנה מצוּפה קטיפה, שקניתי באחת מחנויות הפאר בלונדון. היו בה צמידים וענק, עשׂויים מלאכת־מחשבת ומרהיבים עין ביופים. הייתי נער רומנטי ועלי להודות כי שִעשעתי עצמי בחלומות על איזו נערה מבנות־היְלִידִים, שֶתִּתֵן לי את לִבּהּ. בשעה שהחזרתי את החפצים למקומם, הגיע לאוזני קולו הצורמני של מר בְּלָיי. התא שלו לא היה מרוחק ממקום עומדי.

“מר פְרָיֵיר!” קרא בקול, “התואיל להיכנס לתאי?”

“כן, אדוני,” נשמע קולו של רב־החובלים בתשובה.

לא רציתי כלל לשמוע את השׂיחה שהתנהלה ביניהם, אך לא יכולתי להימָנע מכך, שכּן לא יכולתי ללכת ולהשאיר את ארגזי פתוח בתאי.

“מחר או מחרתיים,” אמר בְּלָיי, “נטיל עוגן במפרץ מַטַוַי. צִויתי על מר סֵמְיוּאֶל, לערוך רשימה של המצרכים שהשתמשנו בהם עד עתה במסענו. אני רוצה שתעיֵן ברשימה, משום שיש צורך שתחתום עליה.”

נשתררה דממה ארוכה. ולבסוף נשמע קולו של פְרָיֵיר. “אינני יכול לחתום על זאת,” אמר.

“אינך יכול לחתום? מה זאת אומרת, אדוני?”

“הפקיד, טעה, מר בְּלָיי. לא נִתְנוּ כּמוּיוֹת בשׂר כאלה לצֶוֶת.”

“אתה טועה,” השיב הַקַבַּרְנִיט בכעס. “אני יודע מה הבאנו לספינה לפני שיצאנו ואני יודע מה נשאר. מר סֵמְיוּאֶל לא טעה.”

“לא אוכל לחתום,” התעקש פְרָיֵיר.

“ומדוע לא, לכל הרוחות? הפקיד עשׂה מה שעשׂה לפי פקודתי. חתום מיד ובלי ויכוחים, לכל השדים! אינני מצטיֵן בסבלנות רבה, כידוע לך.”

“לא אוכל לחתום,” עמד פְרָיֵיר בשלו, כשנימה של כעס מתגנבת לקולו. “לא במצפון נקי, אדוני!”

“אתה יכול לחתום,” צרח בְּלָיי בזעם, “ולא רק שאתה יכול – אתה תחתום.” הוא פנה והלך בצעדים כבדים אל הסִפּון. “מר קְרִיסְצֶ’ן!” שמעתיו קורא לקצין התורן. “כַּנֵס את האנשים על הסִפּון מיד.”

בשריקת המשרוקית ובקריאות רמות הועברה ההודעה ברחבי־הספינה, ומשנאספו האנשים שלף הַקַבַּרְנִיט בפנים סמוקות מזעם את הספר וקרא מתוך תקנות־המלחמה. מר סֵמְיוּאֶל צעד קדימה ובידו רשימת־המצרכים, עט וקסת דיו.

“ועכשו אדוני!” צִוָּה בְּלָיי בחוּמרה, “חתום על הרשימה.”

דממת־מוֶת שׂררה על הסִפּון שעה שפְרָיֵיר נטל את העט בלי־חמדה.

“מר בְּלָיי,” אמר כשהוא כובש את זעמו במאמץ רב, “צֶוֶת הספינה יעיד עלי שאני חותם מתוך ציוּת לפקודתך. אך נא לזכור, אדוני, כי עוד נשוב לדון בעניין זה בבוא הזמן.”

אותו רגע נשמע קולו המִתנגן של הצופה מראש־התורן: “יבשה באופק!”

 

טָהִיטִי    🔗

היבשה שראה הצופה היתה האי מֵהֵיטִיָה, אי קטן שהיה מרוחק כארבעים מילין מדרום־מזרח לאי טָהִיטִי. עמדתי והבטתי בהתפעלות אל אותו כּתם־אדמה שחור, שהִזְדַקֵר בשולי־האופק. מששקעה השמש, דָעֲכָה הרוח ואנו שטנו לאִטנו כל הלילה, עד שהגענו אל האי. כאשר האיר היום עקפנו את קצהו הצפוני של האי, והמשכנו אל עבר הים הפתוח. ממקום מושבו במרומי התורן צעק אלי סְמִית: “הבט, מר בָּאיָם!” קרא כשהוא מורה בידו לפנים. בקצה־האופק, ברִחוק רב מאִתנו, ראיתי את מִתְאָרוֹ של הר עצום, שהִזדַקר מתוך הים כשמִדרונותיו התלולים משתפלים באורח אחיד כמעט מפסגתו הגבוהה. כולו היה טובל בערפִּלים כחלחלים לאור שמש־הבוקר.

אט־אט גברה הרוח והספינה החלה מפלחת במהירות את גלי־הים, כשהיא מותירה אחריה שׁוֹבֶל רחב ולבן. על הסִפּון מצאתי את מר בְּלָיי שרוי במצב־רוח מרומם, שלא כדרכו. ברכתי אותו בברכת בוקר־טוב ועמדתי לידו. הוא השיב לי ברכה בטפיחה ידידותית על גבי.

“הנה הוא, ידידי הצעיר,” אמר כשהוא מצביע על האי שבִצבץ באופק. “טָהִיטִי. דרך ארוכה עשינו עד הנה. מסע קשה וארוך, אך חי ראשי, הגענו אליו סוף־סוף!”

“ככל הנראה זהו אי נחמד, אדוני,” אמרתי.

“אכן, אי נפלא – ואין נפלא ממנו. מלבד אנגליה היה זה המקום החביב ביותר על קפיטן קוּק. לוּ הייתי איש זקן, שמלאכת־חייו נשלמה ואין לו משפחה במולדת, לא הייתי מבקש לעצמי דבר, אלא לבַלוֹת את אחרית־ימי בצל הדקלים של אי זה. כשנגיע שמה תראה כי התושבים ידידותיים ונעימים לא פחות מן האי שהם יושבים בו. אכן, גם הנערות רובן יפות להפליא. דרך ארוכה עשׂינו כדי להגיע הנה. אמש ישבתי וחִשבתי את המרחק שעשׂינו מאז יצאנוּ מאנגליה. מחר עם בוקר, כשנטיל עוגן במפרץ מַטַוַי, נשלים מסע של יותר מעשרים ושבעה אלף מילין.”

מאז אותו בוקר לפני שנים כה רבות, הפלגתי על פני כל יַמֵי־התבל ובִקרתי כמעט בכל האיים שבהם, לרבּוֹת איי הודו המערבית והאַרְכִיפֶּלֶג של אסיה. אך בכל אלה לא מצאתי אחד שיִשְוֶה לטָהִיטִי ביופיו ובחמודותיו.

הספינה עשׂתה דרכה במקביל לחוף טָאִירָפּוּ, שהיה האזור הפורה והיפה ביותר של האי, ואנוכי לא יכולתי לגרוע עיני אף רגע ממראותיו. נֶלְסוֹן, שניצב לידי, הצביע על פִּרצה בחגורת־השׁוּנִיוֹת הרצוּפה, שהתמשכה לאורך החוף. “במקום זה כמעט טבעה ספינתו של קפיטן קוּק,” אמר. “אני מכּיר היטב את האזור הזה של האי. כפי שאתה רואה, טָהִיטִי מורכּבת משני איים גבוהים, המחוברים ביניהם על־ידי מיצר יבשה שטוח, המכונה בפי הטָהִיטִים בשם טָרָבָאוֹ. אי זה שלפנינו הוא הקטן בין השניים והוא נקרא טָאִירָפּוּ, או טָהִיטִי־אִיטִי. האי הגדול יותר שמאחוריו נקרא בפיהם טָהִיטִי־נוּאִי. מלכּוֹ של האי הקטן נקרא וֵהִיאָטוּאָה, והוא הגדול והחזק בין ראשי־השבטים. ממלכתו עשירה ורבת־אוכּלוּסין יותר ממלכות יריביו.”

חלפו שעות אחרי־הצהריים והלילה ירד, ואנו עדיין מפליגים במקביל אל החוף. דומני כי איש מצֶוֶת־הספינה לא יִשן אותו לילה. החוף לכל אורכו היה זרוע אוּרִים קטנים של לפידים שהיו רבים כל־כך, עד שלא ניתן לספּור אותם, באותם מקומות שהילידים עסקו בדַיג או עשׂו דרכם מבית לבית או מכפר לכפר. אנשי־הצֶוֶת ניצבו על הסִפּון, נשענים אל המעקה, משׂוחחים בלחש ותוקעים עיניהם באפלת־האי. רוח חדשה עברה על כולנו אותו לילה. כל הצער וכל המרירות כאילו נָמוֹגו, ובמקומם ירדה עלינו שלוָה נעימה וציפּיוֹת של אושר ותקוָה לכל אשר יביא בכנפיו המחר. מר בְּלָיי בכבודו ובעצמו שוטט על הסִפּון בחברת קְרִיסְצֶ’ן וכולו נועם וחסד. כשעברו לידי פעמים אחדות, הגיעו לאוזני קטעים מדבריו: “מסע מוצלח, לא כן?… רק ארבעה חלו בצַפְדִינָה. תוך שבוע יבריאו על החוף… הספינה החזיקה מעמד יפה… חזקה כמו ברזל… מקום לא טוב לעגינה… עוד מעט נפליג ממפרץ מַטַוַי… זהו מקום מצוּין להצטיידות…”

אותו זמן נמניתי על משמרתו של מר פְרָיֵיר, והוא שׂם לב כי אני מרבה לפהק, שכּן שעות רבות לא נתתי שֵנה לעיני.

“לך לישון, מר בָּאיָם,” אמר בחביבות. “לך לישון. הלילה שקט ואני אשלח להעיר אותך אם אצטרך לך.” מצאתי לי פינת־סתר על הסִפּון והשׂתרעתי שם, אך אף־על־פי שעינַי כבדו מאוד, עבר זמן רב עד שנרדמתי. משהתעוררתי עמדה השמש במזרח במלוא־זוהרה. קמתי והצטרפתי אל המלחים, שעמדו וצפו אל החוף. לפנינו השׂתרע לכל רוחבו חופו של מפרץ מַטַוַי, טובל בשמש, מאיר־פנים ומרהיב־עין ביופיו. הוא הָמָה מדוּגיוֹת של יְלִידִים, שעשׂו דרכן במים אל עבר הספינה. רובן היו קטנות ובהן מקום לארבעה־חמישה אנשים. אלה היו כלי־שַיט מוזרים למראה, עשׂויים גזע־עץ חלול, אשר מדַפנותיו התמשכו תמוכות־עץ ארוכות בדמות גדר ולה כּלוּנְסָאוֹת תקועות במים. יַרְכְּתֵי הדוּגִיוֹת היו גבוהות ומעוּקָלוֹת. ביניהן היו שתיים־שלוש דוּגיוֹת כפולות, שבכל אחת כשלושים איש. הדוּגיוֹת התקרבו אלינו במהירות, כשהשָיטים טופחים כשש טפיחות חפוזות מהעבר האחד ואחרי כן מעבירים משוטיהם, לפי פקודתו של אדם שישב ביַרכתיים, וטופחים כשש טפיחות מן העבר האחר. משהתקרבה אלינו הדוגית הראשונה נשמעו מתוכה קולות שואלים: “טָאיוֹ? פֵרִיטָנֶה? רִימָה?” (כלומר: “ידיד? בריטניה? לִימָה?”) המִלה האחרונה נִתכּוְנה לשאול אם זוהי ספינה ספרדית מפֶּרוּ. “טָאיוֹ!” קרא בְּלָיי בקול, לפי שידע מלים אחדות בשׂפה הטָהִיטִית. “טָאיוֹ! פֵרִיטָנֵה!” כעבור רגע זִנקו כל יושבי־הסירה הראשונה בזריזות אל דופן־הספינה וטִפּסו אל הסִפּון. לראשונה בחיי ראיתי מקרוב אנשים בני־גזע מפורסם זה.

רוב האורחים שלנו היו גברים. הם היו גבוהי־קומה, יפי־תואר ובעלי גוף חסון, שגוֹנוֹ חום בהיר, כעין הנחושת. הם לבשו מעין חצאיות מאריג מצוּיר שיִצרו בעצמם, ועל כתפיהם לבשו מעין גלימות קלות וקצרות, שהיו מקושרות אצל הצוָאר. לראשם חבשו מִצנפות מאריג חום. היו ביניהם גם אחדים שחצי־גופם העליון היה ערום, והם נראו מוצקים ורחבי־גרם, ממש כענקים. אך כולם כאחד הצטיינו בפרצוף תמים וחביב כפרצופם של ילדים, שנשתקפו בו כל רגשותיהם והתמורות במצב־רוחם. כשחייכוּ, ואכן הרבו לחַיֵך, נדהמתי למראה צחותן ושלמותן של שִׁניהם. מעט הנשים שעלו אל הסִפּון היו מבנות המעמד הנחות, וקומתן נמוכה מאוד לעומת הגברים. הן לבשו חצאיות מאריג לבן, שהצטיינו בשפע־קפלים, וגם להן היו גלימות לבנות שהגנו על כתפיהן מפני השמש, ודמו לטוֹגָה, שלבשו הרומאים בשעתם. פניהן הִבּיעו טוב־לב, מזג־נוח ועליצות. אכן, לא התקשיתי להבין מדוע רבים כל כך מהימאים שלנו התקשרו בעבר בעבותות־ידידות עמוקה לנערות אלה. דומה כי הן הצטיינו בכל המעלות הטובות של בנות־מינן.

מר בְּלָיי פִּרסם פקודות ברורות, שלפיהן שׂוּמָה על כל אנשי־הצֶוֶת לנהוג נימוס וחִבּה בתושבי־האי, אך בו בזמן גם לפקוח עין עליהם, כדי למנוע מעשי גניבה על־ידי פשוטי־העם שביניהם. משגברה רוח־הבוקר והספינה שטה אל עבר הכניסה למפרץ, הפכה ההמולה על הסִפּון לשאון מחריש אוזנים. יותר ממאה גברים ונשים התרוצצו על הסִפּון, צועקים, צוחקים, מעַוִים פניהם וגופם, ומחליפים דברים עם אנשי־הצֶוֶת בלבביות יתֵרה, כאילו מובטח להם שמַבּוּל־המלים הסתומות שלהם מובן לכל שומע. לבסוף, בשעה תשע בבוקר הִטלנו עוגן במפרץ מַטַוַי והספינה נעצרה תחתיה. מיד הוּצַפְנו בגל חדש של מבקרים, שיצאו מן החוף בדוּגיוֹת שלהם; אך עדיין לא הגיע לספינה שום נכבד מנכבדי־האי. שעה שעמדתי מפטפט עם קבוצת־נערות, שקִבּלו מידי כמה תשורות פעוטות, בא משרתו של מר בְּלָיי והודיע לי כי הַקַבַּרְנִיט רוצה שאבוא לתאוֹ. מצאתיו יושב לבדו בתא, כפוף על מפה ימית של מפרץ מַטַוַי.

“אה, מר בָּאיָם,” אמר כשהוא מרמז לי בידו לשבת, “אני רוצה לדבר אתך. כמעט ודאי שנִשְהֶה כאן חודשים אחדים, בעוד מר נֶלְסוֹן אוסף את שתילי עץ־הלחם שלו. יש בדעתי לשחרר אותך מכל תפקיד בספינה, כדי שתהיה חופשי למלא את רצונו של ידידי הנכבד, סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס. הקדשתי מחשבה לדבר, ואני סבור שתֵיטיב למלא את משׂימתך אם תתגורר באי בין היְלִידִים. מעתה הכל תלוי בבחירת הטָאיוֹ (ידיד) שלך, ובעניין זה אני מיַעץ לך לנהוג אורך־רוח ומתינות. כבכל מקום בעולם, כן בטָהִיטִי, לא תמיד ניכּר אדם רם מעלה במראהו החיצוני, ואם תטעה ותבחר לך ידיד מבני המעמדות הנחותים, כי אז תְקַפֵּח את מלאכתך.”

הוא השתתק ואני אמרתי: “דומני שירדתי לסוף דעתך, אדוני.”

“אם כן נהג מתינות וזהירות, כפי שאמרתי. לך, שוטט באי יום־יומיים ומשתמצא משפחה שתֵרָאֶה בעיניך, הודע לי דבר, כדי שאוכל לחקור ולברר מה מעמדהּ החברתי. לאחר שתמצא לך טָאיוֹ שיְאַמֵץ אותך, תוכל להעביר את חפציך ואת רשימותיך אל החוף. מאותו יום ואילך אין בדעתי להתראות אתך, אלא כשתִתיַצֵב לפנַי בספינה לדַוֵח על התקדמותך, אחת לשבוע.”

הוא הניד בראשו קצרות, אך בחביבות יתֵרה, כאות שהראיון הסתיים, ואני קמתי ויצאתי מתאו.

משיצאתי אל הסִפּון אותת לי מר פְרָיֵיר לבוא אליו.

“דברת עם מר בְּלָיי?” שאל בצעקה כדי להתגבר על ההמולה. “אמש הודיע לי כי תרד אל החוף וכי עלי לשחרר אותך מכל תפקידיך בספינה. אין לך מה לחשוש מפני היְלִידִים. רד בכל שעה שתרצה. אתה רשאי לתת מתנות משלך לבני־האי, אך זְכוֹר – אסור לך לעסוק בסחר־חליפין. הַקַבַּרְנִיט הִפּקיד את המסחר בידי מר פֵּקוֹבֶר. ככל ששמעתי אתה אמור להכין מִילוֹן של שׂפָתָם?”

“כן, אדוני, לפי בקשתו של סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס.”

“אכן, תפקיד נכבד, תפקיד נכבד מאוד! כל ידיעה בשׂפתם של בני־המקום תהיה לתועלת רבה לימאים, העתידים להגיע לאזור זה. אכן, בר מזל אתה, מר בָּאיָם, בר מזל באמת. אני מקנא בך. חי ראשי שאני מקנא.”

אותו רגע הִשגחתי כי אחת הדוּגִיוֹת הכפולות, אשר הביאה מספר חזירים כמתנה מאחד מראשי־השבטים, החלה מתרחקת מן הספינה. השתוקקתי מאוד להגיע אל החוף ולכן שאלתי את מר פְרָיֵיר: “מותר לי לרדת בדוּגִית הזאת, אם יסכימו לקחת אותי?”

“בוַדאי, קום ולך. צעק אליהם שיעצרו.”

זִנקתי אל המעקה וקראתי אל עבר האיש, שישב ביַרכּתֵי־הדוגית ונראה כבעל־סמכות בחבורה. הוא ראה אותי ואני הִצבעתי אל עצמי, אל הדוּגִית ואחרי־כן אל עבר החוף. הוא הבין לרצוני, ומיד השמיע פקודה קצרה לחותרים. הם הִפנו את הדוּגִית והתקרבו במקביל אל דפנות־ספינתנו. משזִנקתי מעֵבר למעקֶה ונחתתי בתוך הדוּגִית החלולה, חייכוּ אלי כל השַיָטים ופרצו בתרועה גדולה. מפקדם השמיע קול־פקודה והם החלו חותרים בקצב. הדוּגִית פִּלסה דרכה במים אל עבר החוף, ואני הִשקפתי וראיתי כי גלי־הים הגדולים מתנפּצים אל החוף התלול. משהתקרבנו אל האזור, שם מתרוממים הגלים הגבוהים ומסתערים אל החוף, תפס מפקדה של הדוּגִית משוט־הגה כבד והשמיע פקודה לאנשים, שהפסיקו לחתור, שעה שארבעה או חמישה גלים גבוהים חלפו מתחתינו. על החוף נִצבה עדה גדולה של אנשים, שהִמתינו לבואנו בשׂמחה רבה. לפתע פתח האיש לידי בקריאה, כשהוא תפס במשוט־ההגה שלו בחזקה רבה.

“אָה הוֹאֶה! טֵאִיֵטֶה, אָרֶה רָהִי!” (חתרו מהר! הנה בא גל גדול!) זוכר אני היטב את המִלים הללו, שכּן עתיד הייתי לשמוע אותן עוד פעמים רבות.

כל החותרים טרחו במלאכתם כשהם משמיעים תרועות גדולות. הדוּגִית זִנקה קדימה, כשגל גבוה הרים אותנו כלפי מעלה, וּנְשָׂאָנוּ במהירות מסחררת אל עבר החוף. מִשֶׁנָחַתְנוּ בחוף עָטוּ עלינו כל הניצָבים שם, תפסו ביד מאוּמנת את הדוּגִית, כדי שלא תִסָחף אל הים במֵי־הגל החוזרים. קפצתי מן הדוּגִית אל החול הרך בעוד האנשים מביאים קורות עגולות כדי לגלגל את הדוּגִית אל פנים האי, תוך בליל של צעקות וצחוק.

כעבור רגע הייתי מוקף המון כה צפוף עד כי התקשיתי לנשום. אלא שהאנשים היו חביבים ומנומסים יותר מכל קהל שנקלעתי לתוכו באנגליה. כולם השתוקקו לקדם את פני בברכה והִרעיפו עלי אותות־חִבּה. ההמולה היתה מחרישת־אוזנים. שכּן כולם דִבּרו וצעקו יחד. ילדים קטנים בעלי־עינים שחורות בּוֹרקות נצמדו לשׂמלות־אִמוֹתיהם והִבּיטו בי כמפוחדים, ואילו אִמוֹתיהם ואבותיהם שלחו ידיהם כדי ללחוץ את ידי לשלום. לתִמהוֹני, הסתבר לי אחרי כן, כי צורה זו של ברכה היתה נהוגה מימות־עולם בקרב בני טָהִיטִי.

לפתע נדם קול ההמולה. הקהל סר לצדדים מתוך יראת־כבוד, כדי לפַנות דרך לאיש גבה־קומה בגיל העמידה, שקרב אלי, עוטֶה אֲרֶשֶת של סמכוּת ונועם. רחש מִלמול עבר בקהל: “אוֹ הִיטִיהִיטִי!”

האיש היה מגולח למִשְעִי, שלא כמו יתר הגברים, שצִמְחוּ זקנים קצרים. שׂערו הצפוף, ששׂיבה זרקה בו, היה קצוץ ולבושו הדור ונקי מכל רְבָב. גובהו היה כשני מטרים, גוֹן עוֹרוֹ בהיר מזה של יתר האנשים, וגופו בנוי לתַלְפִּיוֹת. פניו, שהיו גלויות, תקיפות ועליזות, משכו את לִבִּי מיד.

ממבט ראשון השגחתי כי הוא בן למעמד שונה מכל האנשים שראיתי עד עתה. הוא קרב אלי בהדרת־כבוד, לחץ את ידי בחמימות ואחרי־כן תפס בזרועותי וקֵרֵב את אפו ללחיִי, כשהוא משמיע נשיפות רִחְרוּחַ. אמנם בתחילה נבהלתי מן הפתאומיות ומן החִדוש שבצורת ברכה זו, אך מיד הבינותי כי זוהי אותה ברכה, שאליה התכוְנו קפיטן קוּק ודומיו וכִנוּהָ “שִפשוף־חוֹטם.” למעשה היה זה רִחרוּח של הלחיים, שהקביל לנשיקה הנהוגה אצלנו. לאחר שהניח לי, צעד ידידי החדש צעד אחורה. בעוד הקהל הגדול ממלמל מִלוֹת־הסכּמה. אחרי־כן הצביע על חזהו הרחב ואמר באנגלית רצוצה: “שֵׁם אני הִיטִיהִיטִי. אתה איש צוֹעֵר! איזה שׁם אתה?”

כל כך הופתעתי לשֵמע מִלים אלה באנגלית, עד כי רגע קצר נעתקו המִלים מפי. ככל הנראה המתין הקהל לראות מה תהא תוצאת הישׂגו המופלא של בן שבטם הנכבד ואמנם לתדהמתי תאמה בדיוק את צִפּיותיהם. מכל עבר עלו קריאות של שׂמחה ושׂביעוּת־רצון והִיטִיהִיטִי, שנראה שׂבע־נחת מעצמו חזר ושאל “איזה שֵׁם אתה?” “בָּאיָם,” עניתי. הוא חזר על השם “בָּאיָם, בָּאיָם,” כשהוא מניע ראשו לצדדים. קריאות “בָּאיָם, בָּאיָם, בָּאיָם” הדהדו בקרב הקהל.

הִיטִיהִיטִי חזר והצביע על חזהו. “יש ארבע־עשרה שנים,” אמר בגאוָה רבה, “אני מַפְלִיגְתי עם קפיטן קוּק!”

“טוּטֶה, טוּטֶה,” קרא ישיש קטן קומה, שעמד לידו, כאילו חושש שמא לא הבינותי את הדברים.

“אני מבקש מעט מים לשתות,” אמרתי, שכּן זמן רב לא באה אל פי שתיה חוץ מאותם מים דלוחים שהבאנו בספינה. מיד אמר הִיטִיהִיטִי כמה מִלוֹת־פקודה לאנשים סביבו ואחדים מן הצעירים יצאו במרוצה אל עבר האי. אחרי־כן הוביל אותי במעלֶה גבעה אל בִּקתה, מקום שם נחפזו כמה נשים צעירות לפרושׂ מחצלות על הארץ. ישבנו ארצה זה לצד זה, וההמון הנלוֶה אלינו, שהלך וגדל מרגע לרגע, התיַשב אף הוא על העשׂב, ברִחוק מה מאִתנו. אחרי־כן הוגשו לי מלוא־הכד מים זכּים מאחד המעינות, ואני גמעתי ממנו ארוכות, עד שהנחתי אותו לידי ריק למחצה, מתוך אנחת־רְוָחה.

אחרי־כן הִגישו לי מעסיסוֹ של אגוז־קוֹקוֹס טרי והיתה זו לי הפעם הראשונה בחיי שטעמתי מן היין המתוק והצונן של מחוזות־הדרום. אחרי כן פּרשׂו עָלֶה רחב על הארץ לידי, ואִשה צעירה הניחה עליו אשכּוֹל בננות בּשלוֹת ועוד מיני פירות, שמעודי לא ראיתי כמותם.

בעוד אני זולל לתיאבון ממטעמים אלה, שמעתי קולות קריאה בוקעים מתוך הקהל וראיתי את סירת־המפקד של הספינה בָּאוּנְטִי מתקרבת אל החוף, מקפצת על הגלים ומר בְּלָיי יושב ביַרכּתיה. מארחי קפץ על רגליו. “אוֹ פָּרָאִי,” קרא בקול ובעוד אנו ממתּינים לסירה שתגיע אל החוף פנה אלי ואמר “אתה עם אני טָאיוֹ, נכון?”

הִיטִיהִיטִי היה בן האי הראשון שיצא לקבל את פני בְּלָיי, ונראה כי כבר הִכּירו היטב מימים עברו. גם הַקַבַּרְנִיט שלנו הִכּיר את מארחי מיד.

" הִיטִיהִיטִי", אמר כשהוא לוחץ את ידו של האיש. “לא הזדקנת הרבה, ידידי, אף־על־פי שיש לך שׂערות אפורות פה־ושם.”

הִיטִיהִיטִי צחק. “עשׂר שנים, נכון? זמן הרבה גדול! בחיי! פָרָאִי, אתה נהיה שמן!”

לשמע דברים אלה פרץ הַקַבַּרְנִיט בצחוק, כשהוא טופח על כרסו, שלא היתה קטנה כלל.

“בּוֹא בַּיִת שֶׁלִי”, אמר הִיטִיהִיטִי בהדגשה. “הרבה אוכל חזירים! איפה קפיטן קוּק? הוא יבוא טָהִיטִי מהר?”

“אבי לא יבוא.”

הִיטִיהִיטִי הבִיט בבְּלָיי בתדהֵמה.

”קפיטן קוּק אבא של אתה?" שאל.

“בוַדאי – לא ידעת?”

רגע ארוך ניצַב ראש־השבט שותק בתדהֵמה; אחרי־כן קפץ בזריזות יתֵרה, נשׂא את ידו כדי להסוֹת את הנאספים ונשׂא אליהם נאום. כמובן, לא הבינותי את דבריו, אך הבחנתי מיד כי הִיטִיהִיטִי הוא נואם בקי ומנוסה, וידעתי כי מספּר הוא לקהל שבְּלָיי הוא בנו של קפיטן קוּק. מר בְּלָיי עמד סמוך אלי, שעה שמארחנו נשׂא את נאומו.

“צִוִיתי על אנשי־הספינה שלא לספר ליְלִידִים על מותו של קפיטן קוּק,” אמר לי בלחישה, “ואני סבור כי נשלים את משׂימתנו במהירות ובקלות, כל עוד יאמינו כי אני בנו.”

אף־על־פי שתרמית זו הרתיעה אותי במקצת, ידעתי עד כמה מכבדים בני טָהִיטִי את שמו של קפיטן קוּק והגעתי למסקנה כי אם נכונה האִמְרָה, שהמטרה מְקַדֶשֶת את האמצעים, הרי שמר בְּלָיי צדק במעשׂהו.

משסיֵם הִיטִיהִיטִי את דבריו, עבר רחש של התרגשות בקרב האנשים, שהתבוננו בבְּלָיי בהערצה. בעיניהם היה בנו של קפיטן קוּק ממש כאחד האלים. נִצַלתי את ההזדמנות להודיע למר בְּלָיי, שהִיטִיהִיטִי הציע להיות לי טָאיוֹ וכי אם יסכים לכך הַקַבַּרְנִיט, הדבר נראה לי מאוד, שכּן יכולים אנו להחליף בינינו דברים בזכות ידיעותיו בשׂפה האנגלית.

“מצוין,” אמר הַקַבַּרְנִיט במנוד־ראש. “הוא ראש־שבט נכבד למדי בחלק זה של האי, ושאֵר־בשׂר של כל המשפחות החשובות. וכפי שאמרת, מעט האנגלית שלמד, שעה ששֵרת אצל קפיטן קוּק, יהיה לך לעזר רב בעבודתך.” אחרי־כן פנה אל מארחנו ואמר “הִיטִיהִיטִי.”

“כן, פָּרָאי.”

“מר בָּאיָם סִפּר לי שאתה והוא תהיו ידידים.”

הִיטִיהִיטִי הניד בראשו בחיוּך. “כן. אני ובָּאיָם טָאיוֹ.”

“טוב,” אמר בְּלָיי. “מר בָּאיָם הוא בן של ראש־שבט גדול בארצו. הוא יתן לך מתנות, ותמוּרת זאת אני רוצה שתכניס אותו לביתך שיגור אצלך. כל זמן שאנחנו עוגנים כאן, יהיה תפקידו ללמוד את שׂפתך, כדי שימאים בּריטיים יוכלו לשׂוחח עם בני־עמך. הבנת מה שאמרתי?”

הִיטִיהִיטִי פנה אלי והושיט לי את ידו הענקית. “אנחנו טָאיוֹ, כן?” אמר בחיוּך רחב ולחץ את ידי כאִשור לברית שנִכרתה בינינו.

עד מהרה נשלחה דוּגִית אל הספינה כדי להביא את חפצַי ליבשה, ובאותו לילה ישנתי בביתו של ידידי החדש – הִיטִיהִיטִי־טֵה־אָטוּאָה־אִירִי־הָאוּ, ראש־השבטים מָהִינָה ואָהוֹנוּ והכוהן הגדול של מקדש פָרֵרוֹאִי.

עדיין חיה בזכרוני היטב אותה הליכה אחר־הצהריים – מהמקום שירדתי בו אל החוף עד נקודת וֶנוּס ומשם מזרחה, לאורך המפרץ המתעקל, אל ביתו של הטָאיוֹ שלי, שניצב על גבעה עטורה דשא. כל הדרך הלכנו במעבֶה יער מוּצל, תחת אפּיריוֹן־עלים של עצי־לחם, שפירותיהם החלו מבשילים אותו זמן. מבין עצי־החורשה, בִצבצו פה־ושם בקתות־היְלִידִים, שגגותיהן כוסו עלים צהובים ובוֹהֲקים של דקלים וגדרות קני־סוף מקיפות אותן.

מארחי, אף־על־פי שגילוֹ לא הגיע לארבעים־וחמש שנה, כבר היה סבא לכמה וכמה נכדים, וכאשר התקרבנו לביתו, לאחר הליכה של יותר מחצי שעה, הגיעו לאוזני מצהלות שׂמחה וראיתי כתריסר ילדים קטנים וחסונים, שפרצו מן הבית לקדם את פניו.

בִּתו של הִיטִיהִיטִי – אִמם של שנַים מן הזאטוטים שליווּ אותנו – קִדמה את פנינו בפתח. היא היתה אִשה צעירה כבת עשרים וחמש, בעלת גוף והלוך אציליים ביותר, שׁגון־עורהּ זהוב ושׂערה ערמוני.

“אוֹ הִינָה,” אמר הִיטִיהִיטִי בהציגו אותה לפני. הוא אמר לה מִלים אחדות בטָהִיטִית, שמתוכן הבחנתי במִלה טָאיוֹ ובשמי. הִינָה קרבה אלי, על פניה חיוך עדין של כובד־ראש, לחצה את ידי ואחרי־כן אחזה בכתפי, כפי שעשה אביה לפני כן, קרבה את אפה אל לחיי ורִחרחה קלוֹת. השבתי לה בנשיקה טָהִיטִית ואז בא באפּי, לראשונה בחיי, אותו ניחוֹח מיוחד של שמן־אגוזי הקוֹקוֹס, שנשוֹת טָהִיטִי נהגו להתבשׂם בו.

מסופקני אם יש עוד בכל העולם כולו נשים המקפּידות כל כך על נקיונן כנשים הטָהִיטִיוֹת בנות־המעלה. מדי בוקר וערב הן רוחצות באחד הנחלים הזכּים והצוננים, הזורמים באלפיהם ברחבי־האי. ולא זו בלבד שהן טובלות במים, אלא שהן עוברות קִרצוּף מכף־רגל ועד ראש, בידי הנשים המשרתות אותן. לאחר הרחצה מושחות אותן המשרתות בשמן־אגוזי־קוֹקוֹס, שעוּרבב בתמציות בּוֹשׂם מפרחי־האי, מיַבּשות את שׂערן ומסרקות אותו בקפידה רבה – מלאכה הנמשכת כשעה או יותר. אחרי־כן הן בוחנות את גבּות עיניהן בראי העשׂוי קליפה של אגוז־קוֹקוֹס מושחרת, שמולאה מים, ותולשות את שְׂעַר־הגַבּוֹת או מגלחות אותו בשן־כריש מחודדת, כדי לשַׁווֹת לגַבּוֹתיהן דמות־קשת דקה ועדינה. לבסוף מביאה אחת המשרתות קומץ פחם כָּתוּש, שבעזרתו הן מצחצחות היטב את שִניהן.

הליכותיה של הִינָה היו יפות כדמותה. שָׁרתה עליה אצילות חַייכנית ובִטחון שופע נעימות, אשר כמותם אפשר למצוא רק בין האצילות שבנשים של אירופה.

הבית שנועד לשמש משכּני בחודשים הבאים ניצַב, כאמור, על גבעה מכוסה דשאים, גבוה על סביבותיו ונשקף אל נוף מרהיב, שכל ציָר בעולם היה מוכן לנדוד ימים רבים כדי לזכּות לציֵר אותו. אין ספק כי בגלל יופיו של המראה שנתגלה עם שחר מִפַּאֲתֵי־מזרח, זכתה הגבעה לשם הִיטִימָהָאנָה – כלומר זריחת השמש.

מארחי הוביל אותי אל חדר־האוכל, שלא היה אלא בִּקתה עשׂויה ענפים, שעמדה ברִחוק כמאה מטרים מן הבית. על רצפת־הבִּקתה, המכוסה חול זך ובהיר, נפרשׂו מחצלות לישיבה, ואילו כמפּות־אוכל שִמשו מספר עלים ירוקים רחבים מאוד. הגברים של טָהִיטִי נהגו חִבּה מופלגת בנשותיהם, שמעמדן בחברה היה גבוה כמעמדן של נשים בחברה האירופית. הם לִטפו אותן וחִזרו אחריהן, לא הניחו להן לעשׂות במלאכות קשות והעניקו להן חירות מלאה. בכל זאת מאמינים בני טָהִיטִי כי הגבר הוא בן־השמים ואילו האִשה בת־האדמה. הגבר הוא רָאָה – כלומר קדוש, ואילו האִשה נוֹאָה – כלומר חילונית. נשים לא הורשו להציג כף־רגלן במקדשים של האלים החשובים, ובקרב כל המעמדות שׂרר המנהג, אשר לא יֵאָמן ממש – שאסור על בני שני המינים לשבת ולסעוד יחד. הופתעתי מאוד כשהסתבר לי כי הִיטִיהִיטִי ואני יושבים לאכול לבדנו, וכי יד אִשה לא שותפה בבִשול ואף לא בהגשתו.

הגישו לנו דגים אפויים ומבושלים בבננות טעימות, בשׂר־חזיר צלוי בתנור ומעורב בירקות, שכמותן לא טעמתי לפני כן, ולקִנוּח דַיסה מתוקה, שרויה ברוטב עשׂוי חלב של אגוזי־קוֹקוֹס. הייתי אז עלם צעיר, בעל תיאבון של צוֹעֵר באוניה, שבִּלה חודשים ארוכים בים. אך אף־על־פי שעשיתי כמיטב יכולתי לשמור על כבודהּ של אנגליה, על־ידי זלילה של כמות־מזון ששיש בה כדי להספיק לשלושה אנשים, הרי מארחי עלה עלי עשרת־מונים. זמן רב לאחר שנאלצתי לחדול מאכילה מֵחֲמָת שׂובע־עד־בחילה, המשיך הִיטִיהִיטִי לזלול בשלוַת־נפש ובִקש כי יובאו לו מים לנטילת ידים.

“בהתחלה אוכל – עכשו לישון,” אמר כשקם על רגליו. פּרשׂו לנו מחצלת רחבה למרגלוֹת עץ רחב־ענפים על החוף, ושנינו שכבנו איש ליד אחיו לישון שנת אחר־הצהריים.

בכך נפתחה תקופה חדשה בחיי, שאיני יכול לזכור אותה אלא בגעגועים ובהנאה. לא היו לי כל דאגות ורק עריכת המילון שלי, שהֵסֵבָּה לי עניין רב, העסיקה אותי עד מאוד. חיִיתי על מִשמני־הארץ, בין ידידים אוהבים, כשאני מוקף נוף בעל יופי נדיר. קמנו עם עלות־השחר, זִנקנו אל הנחל שזרם כִּמְטַחֲוֵי־קשת מביתו של הִיטִיהִיטִי, אכלנו ארוחת־בוקר קלה שכּולה פירות, ויצאנו לעִסוקינו, עד אשר חזרו סירות־הדַיג מרחבי־הים בשעות־הצהריים. אחרי־כן, בעת שהוכנה ארוחת־הצהריים, הייתי נוהג לצאת לטבול בים ולשׂחות או לגלוש על הגלים הגדולים שהסתערו אל חופו. לאחר הארוחה שכבו כל בני־הבית לישון עד שעה שלוש או ארבע אחרי־הצהרים. אחרי־כן נהגתי לצאת בחברתם לטיולים ולבִקורים אצל ידידיהם. לאחר שקיעת־השמש, משהודלקו טוּרים של אגוזי־מאור, נהגנו להשׂתרע על המחצלות, לגלגל שׂיחה ולספּר מעשׂיות עד ששקענו בשינה.

כל הימים עסקתי בהכנת המילון שלי. השׂפה הטָהִיטִית מצאה חן בעיני מלכתחילה ובעזרתם של הטָאיוֹ שלי, בִּתו ושאֵרת־בשׂרו היפה מָאִיָמִיטִי, התקדמתי יפה במלאכתי, ועד־מהרה ידעתי כבר לשאול שאלות פשוטות ולהבין את התשובות עליהן. השׂפה הטָהִיטִית היא שׂפה מוזרה ויפה כאחת. כמו היוָנית של הוֹמֶרוּס, היא עשירה במִלים המתארות את תופעות־הטבע ואת הלכי־הרוח של האדם, וכמו היוָנִית היא מצטיֶנת, מבחינות רבות, בדיוק רב, שאין כמותו בלשוננו. שבירת־בקבוק נקראת פָּרָארִי; שבירת־עץ נקראת מוֹטוּ; שבירת־עצם נקראת פָאטִי. אפשר להבחין על נקלה ובדיוק רב בין סוגים שונים של פחד. פחד מפני נזיפה או בושה, נקרא מָטָאוּ; פחד מפני כריש מסוכן או מפני רוצח נקרא רִיאָרִיאָה. פחד מפני שֵׁד או רוח מצוּין במִלה אחרת. יש בה שפע של תארים המשמשים להגדרת דמויותיהם השונות של הים ושל השמים. מִלה אחת מתארת את מרחבי־הים ללא אדמה באופק; מִלה אחרת מתארת ים כחול ועמוק; ועוד מִלה מתארת ים שקט, שמֵימיו עומדים כבדים כשמן. יש בשׂפתם מִלה מיוחדת למבט שמחליפים איש ואִשה הזוֹממים פגישה בסתר, ומִלה אחרת למבט שמחליפים שני אנשים הזוֹממים לרצוח אדם. למעשה, שׂפת־העינים שלהם כה עשירה וכה מושלמת, עד כי לעִתים נדמה כי אין להם כל צורך בדִבּור. הטָהִיטִים הם אלופי־העינים המושפלות, המבטים המְלוּכְסָנִים, ההתבוננות הישירה, זקיפת־הגבּה, הרמת־הסנטר וכל אותה פַּנְטוֹמִימָה, שבעזרתהּ מסוגלים הם להידָבר בלי שירגישו בכך העומדים סביבם.

בכל יום ראשון בשבוע אספתי את דפי־כתב־היד שלי והתיַצבתי לפני מר בְּלָיי בספינה בָּאוּנְטִי. עלי לומר לשִבחו כי כל תפקיד שנטל על עצמו – מִלא ביסודיות ובשלמות. הוא הקדיש עניין רב מאוד לעבודתי, ומעולם לא נמנע מלסקור יחד אִתי את רשימת־המִלים החדשות שאספתי במשך השבוע. אילו היו כל תכונותיו בתחומים אחרים נעלות כמו אומץ־לִבּו, מִרצו והבנתו, היה בְּלָיי זוכה ללא־ספק למקום נכבד בהיסטוריה, בין גדולי הימאים של אנגליה.

זמן קצר לאחר שהגיעה ספינתנו לאי, ציוָה מר בְּלָיי להקים אוהל גדול מול מקום עגינתהּ, ובו שוּכְּנוּ נֶלְסוֹן ועוזרו, גַנָן צעיר בשם בְּרָאוּן. עִמם ישבו שִׁבעה מלחים, שסייעו להם באִסוף נטיעות של עצי־הלחם ובשתילתן בעציצים שהבאנו עִמנו.

יתר אנשי הספינה נשארו על סִפּונהּ, ודומה כאילו שכחו לפי שעה את רִשְעוּתוֹ של קַבַּרְנִיטָם, ואת התְלָאוֹת והסכּנות שהיו מנת־חלקנו במסע הארוך. המשמעת נִתרוֹפפה, המלחים הורשו לרדת אל החוף לעִתים מזומנות, וחוץ מהרופא, הִצליחו כל אנשי־הצֶוֶת למצוא להם טָאיוֹ משלהם באי, וכמעט כולם מצאו להם נערות מבנות־היְלִידִים. אותם ימים היתה טָהִיטִי ממש גן־עדן לימאים; אחד האיים העשירים ביותר בעולם, שאוִירו נעים ומבריא, המזון נמצא בו בשפע מינים וטעמים, ויושביו חביבים ומכניסי־אורחים מאין כמותם. גם אחרון הימאים ידע כי יתקבל בברכה בכל בית באי.

לאחר שעשׂיתי כשבועיים בביתו של הטָאיוֹ שלי, הופתעתי נעימוֹת בוקר אחד כשבאו שנים מחברַי־לספינה לבקרני. אותו יום הפליג מארחי לבָּאוּנְטִי לסעודת־צהריים בחברת בְּלָיי, ואני ישבתי בחברת הִינָה, בעלהּ ומָאִיָמִיטִי, שעה שפֵּקוֹבֶר וקְרִיסְצֶ’ן קרבו אלינו. קְרִיסְצֶ’ן לחץ את ידי בחום כשמבט משועשע בעיניו, ואני הצגתי את חברי לצֶוֶת לפני מארחַי. אחרי־כן הובילו הִינָה ובעלה את כולנו אל ביתם, כשמָאִיָמִיטִי הולכת בחברתי ובחברת קְרִיסְצֶ’ן. חִבּבתי את קְרִיסְצֶ’ן מהרגע הראשון שפגשתיו על סִפּון־הספינה, אך למדתי להכּירו היטב תוך כדי המסע לטָהִיטִי. הוא היה גבר חסון ויפה־תואר, והשגחתי כי פעמים אחדות, תוך כדי הליכה אל הבית, שלחה בו מָאִיָמִיטִי מבטים מְלוּכְסָנִים. אותו יום בִּלינו כולנו בנעימים; אכלנו יחד, רחצנו והשתעשענו בנחל שליד הבית, התלוצצנו ושׂוחחנו ארוכות. לאחר הרחצה התיַבשנו בשמש, ואילו הנערות ישבו וסרקו את שׂערן במסרק עשׂוי קנה־סוּף. קְרִיסְצֶ’ן היה איש אציל ובעל נימוסים יפים, אף־על־פי שהיה מְהיר־חימה למדי. כשחזרנו מן הנחל אל הבית הִשְתַהוּ קְרִיסְצֶ’ן ומַאִיָמִיטִי וחזרו מְהַלְכים בריחוק־מה מאחורינו. כשהפניתי ראשי דרך מקרה, ראיתי כי השנים אוחזים יד ביד. היה זה מראה משוֹבב־עין של זוג צעיר ויפה – עלם בריטי יורד־ים ובת טָהִיטִי אצילה. המזל הטוב, המַעלים מעינינו את העתיד, מנע מאִתנו שמץ ידיעה מה צפון לשנים אלה, שנועדו לשׂאת יחד, יד ביד כפי שהם מהלכים עכשו, תלָאוֹת ונדודים, סבל נורא וטְרָגֶדְיָה. מָאִיָמִיטִי השפּילה את עיניה, כשסוֹמק עלה בלחייה ונִסתה לשחרר בעדינות את ידהּ. אולם קְרִיסְצֶ’ן החזיק בידהּ בחוזקה וחִיֵך אלי.

“לכל מלח יש אהובה,” אמר ספק בצחוק ספק ברצינות, "ואני מצאתי את אהובתי. מוכן אני לתת את ראשי, שלא תמצאו נערה טובה, יפה ונאמנה ממנה בכל האיים כולם!:

הִינָה חייכה בכובד־ראש ונגעה בזרועי, כרמז שאניח לקְרִיסְצֶ’ן להמשיך בחִזוּריו. הוא מצא חן בעיניה ממבט ראשון, והיא גם ידעה על מעמדו בספינה. לפי אותה דרך מופלאה, שבה מופצות ידיעות בקרב אנשי־האי, ידעה גם כי לא שׂם לִבּוֹ כלל לשום אִשה מאותן נשים שהִרבּו לבקר בספינה.

 

ענני־סופה מתקדרים    🔗

מאותו יום שפגש קְרִיסְצֶ’ן במָאִיָמִיטִי לא החמיץ שום הזדמנות לבקר אצלנו, והיה בא בשעות־היום או בשעות־הלילה, כל אימת שהיה חופשי מתפקידיו בספינה. הַיְלִידִים שלא היו רגילים לישון בשעות קבועות וברציפות, היו ערים לעִתים כל שעות־הלילה ולעִתים אף סעדו בחצות, כשחזרו הדיָגים מן הים. הִיטִיהִיטִי נהג להעיר אותי לפעמים, רק משום שהתחשק לו לשׂוחח קצת, או כשנזכר לפתע במִלה שמצא אותה ראויה להִכָּלל במילון שלי. התרגלתי ליקיצות כאלה בלילות ואף למדתי, כמו מארחי, להשלים את מחסורי בשינה בשעות־היום.

עד־מהרה התקבל קְרִיסְצֶ’ן בקרב כל בני־הבית כארוּסהּ של מָאִיָמִיטִי. לרוב היה מביא עִמו מתנות קטנות לאהובתו וליתר בני הבית, והללו צִפּו תמיד בשׂמחה לבִקוריו. הוא היה אדם בעל מצבי־רוח, אך ידע היטב להתחבב על הזולת כשרצה בכך. בזכות גִלוּי לִבּוֹ, השׂכּלתו – שהיתה רבה מן המקובל בין קציני־ים באותם ימים – ונועם־דרכיו, שבהּ את לב הבּריות, גברים ונשים כאחת.

לילה אחד, בחודש השני לישיבתי בבית הִיטִיהִיטִי, העיר אותי מגע־יד קל. לאורו החִוֵר של הנר שדלק בבית, ראיתי את קְרִיסְצֶ’ן ניצָב עלי וארוסתו לצִדו.

“בוא אל החוף, בָּאיָם,” אמר. “הִבעירו שם מדורה ואני רוצה לומר לך משהו.”

שִפשפתי את עיני האחוזות תנומה והלכתי אחריהם אל מקום־המדורה. מחצלות היו פרושׂות סביב המדורה ובני־משפחת הִיטִיהִיטִי שכבו שם, משׂוחחים ביניהם בלחישה.

קְרִיסְצֶ’ן ישב ארצה, נשען אל גזע־עץ דקל נִשָׂא, כשזרועו חובקת את מָאִיָמִיטִי. אני ישבתי לידו ומיד הִשגחתי כי רוחו אינה כתמול שלשום.

“בשׂורה רעה בפי,” אמר לאחר שתיקה ארוכה. “בַּכְּחוּס, הרופא הזקן, מת אמש.”

“אלוהים אדירים!” קראתי. “מה…”

“הוא מת לא מֵחמת שִכרות, כפי שאפשר היה לצַפּוֹת, אלא מאכילת דג מרעיל. הוא יובא לקבורה בבוקר, ומר בְּלָיי צִוָה עלי לומר לך, שתבוא לטקס־הקבורה.”

הידיעה הָממה אותי כל כך, עד שבתחילה לא הבינותי מה גודל־האבדה.

“שִכּור מאין כמוהו,” אמר קְרִיסְצֶ’ן מהורהר, כאילו מדבר אל עצמו, “אך אהוב על כל אנשי־הצֶוֶת. הוא יחסר לנו מאוד. שנים רבות עשׂיתי בים,” המשיך ואמר, “ואני³ יכול לומר בבִטחה, שטובתם ורוְחתם של אנשים באוניה תלויות בדברים הנראים לכאורה פעוטים. בדיחה ברגע הנכון, מִלה טובה או כוסית גְרוֹג, עשׂויות לפעמים להועיל הרבה יותר מתשע הרצועות של הפַּרְגוֹל. עכשו, כשהרופא נפטר, לא ישובו החיים בספינה בָּאוּנְטִי להיות כפי שהיו.”

שעה ארוכה שכבתי על גבּי, מהַרהר בבַּכְּחוּס הזקן ובתהפּוּכוֹת־הגורל, שהביאו את קץ־חייו על אי של יְלִידִים, המרוחק כשנים־עשר אלף מילין מאנגליה. אכן, הוא מת על סִפּון־אוניה, כפי שהיתה משׂאת־נפשו תמיד, רחוק ובטוח משנות־הפרישה לגִמלאות, אשר כה חשש מפניהן. צדק קְרִיסְצֶ’ן, בלי בַּכְּחוּס הזקן אי־אפשר שהחיים בספינה יהיו כפי שהיו.

הבאנו אותו לקבורה בנקודת וֶנוּס. בְּלָיי קרא את מִלוֹת תפילת־האַשְׁכָּבָה במעמד המון גדול, דומם ומאזין ביראת־כבוד. לאחר שחזרו הַקַבַּרְנִיט ואנשי־הצֶוֶת אל הספינה, כדי להעמיד למכירה את חפציו של הנפטר, נשתהינו נֶלְסוֹן, פֵּקוֹבֶר ואני ליד הקבר החדש, שהיה מכוסה אבנים ואלמוגים כמנהג בני־המקום. נֶלְסוֹן הוציא מתוך תרמיל שהביא עמו שלוש כוסות ובקבוק יין ספרדי. “היינו שלושת ידידיו הטובים בספינה, אתה, בָּאיָם ואני,” אמר לפֵּקוֹבֶר. “נדמה לי שהיינו גורמים לו שׂמחה אילו הוספנו עוד טקס קטן לטקס־האַשְׁכָּבָה, שערך קפיטן בְּלָיי ברוב־טעם.” הבּוֹטָנַאי השתעל קלות, נתן בידינו את הכוסות וחלץ את הפקק מבקבוק־היין. אחרי־כן הִסרנו את כובעינו, שתינו בדומיה לזכר בַּכְּחוּס הזקן, ומשהִתרוקן הבקבוק כּליל, שברנו את הכוסות על קברו.

תקופת ההקלה במשמעת, שבאה אחר תְלָאוֹת־המסע הארוך של הספינה, הִגיעה אל קִצהּ כשחזר מר בְּלָיי לנהוג תקיפות וחוּמְרָה כמנהגו מאז ומתמיד. מקצת מהתפרצוּיוֹתיו הסוערות ראיתי במו עיני בשעת בִקורי בספינה, ורבות שמעתי מפי הִיטִיהִיטִי וקְרִיסְצֶ’ן, שסִפּרו לי על ההתמרמרות הגדולה השׂוררת בספינה.

כפי שכבר סִפּרתי, לכל איש מאנשי־הצֶוֶת היה ידיד בחוף, שראה צורך לשלוח לו מתנות־אוכל ושתיה לִעתים מזומנות. מטֶבע הדברים, שהימאים חשבו מתנות אלה כרכושם הפרטי וסברו כי רשאים הם לעשות בהן כרצונם. אך עד מהרה שׂם בְּלָיי קץ לכל זאת. הוא הודיע כי כל מה שיוּבא אל הסִפּון, יהיה רכוש הספינה ויֵעָשֶׂה בו שִמוש כמצוַת־הַקַבַּרְנִיט. קשה מאוד היה על כל מלח, שהטָאיוֹ שלו שלח לו כמתנה חזיר מפוּטם, לראות כיצד זה מוּחרם ומועבר למחסני־הספינה, בעוד הוא נאלץ להתקיים על מנה זעומה של בשׂר קלוֹקל, שסיפק לו מר סֵמְיוּאֶל. אפילו חזיריו של הסְגָן הוחרמו, אף־על־פי שאותו זמן כבר היו לבְּלָיי עצמו כארבעים חזירים משלו.

הייתי עֵד לאחד המחזות המבישים האלה בוקר אחד, כשעליתי לספינה כדי להתיַצב אצל מר בְּלָיי. הַקַבַּרְנִיט ירד אל החוף והיה עתיד לחזור כעבור זמן, ולפיכך שׁוֹטטתי על פני הסִפּון והתבוננתי בדוּגִיוֹת השטות בין הספינה לבין החוף. הָאלֶט הצעיר, אותו צוֹעֵר נִרגן וזעוּף־פנים, שלא היה אהוב עלי ביותר, הוצב על הסִפּון כדי למנוע הברחת־מצרכים אל הספינה. הוא קרב אל הכֶּבֶשׁ שעה שדוּגִית קטנה ובה שני חותרים נעצרה במקביל לדופן־הספינה. תוֹם אֵליסוֹן, הצעיר במלחי־הספינה והחביב על כולם, היה אחד החותרים בדוּגִית. הוא הניח את משוטו, טִפּס ועלה אל הסִפּון, הצדיע להָאלֶט והתכופף כדי ליטול את המתנות, שהושיט לו הטָאיוֹ שלו שישב בדוּגִית – כחצי תריסר תפוחים שכּוּנו בשם וִי, מניפה בעלת־ידית עשׂויה שן־כריש וחבילת־אריג מתוצרת האי. לאחר שמסר את כל אלה, חייך הטָאיוֹ של אֵליסוֹן אליו, הניף ידו בברכה וחתר לדרכו. הָאלֶט התכופף, נטל אחד מן התפוחים והחל אוכל אותו באומרו: “אני רוצה מאוד את התפוחים האלה, אֵליסוֹן.”

“טוב, אדוני,” אמר אֵליסוֹן בפנים מלאות־צער על אובדן הפירות. “הם טעימים ומתוקים.”

“והמניפה הזאת,” המשיך הצוער כשהוא נוטל אותה מידי אֵליסוֹן, “תתן לי אותה?”

“אי־אפשר, אדוני. קִבּלתי אותה כמתנה מנערה. הרי יש לך טָאיוֹ משלך.”

“הוא אינו מקדיש לי תשׂומת־לב בזמן האחרון,” אמר הצוער. “מה זה בידך?”

“חבילה של בד טָפָּה.”

הָאלֶט שלח ידו ומִשׁשׁ את החבילה, שהיתה נפוחה במקצת. הוא נתן במלח מבט מרושע. “מוזר מאוד, הייתי אומר שמשׁשׁתי חזרזיר קטן. רצונך שאקרא למר סֵמְיוּאֶל?”

אֵליסוֹן הִסמיק, והָאלֶט המשיך בלי לתת לו שהוּת להשיב. “שמע! נעשׂה עִסקה – המניפה תהיה שלי ואני לא אספֵּר דבר על החזרזיר.”

בלי לומר דבר חטף המלח הצעיר את צרורו והלך לקִדמת־הספינה בזעם, כשהוא משאיר את המניפה בידי מפקדו. היה בדעתי להשמיע באוזני הָאלֶט דברים חמורים, והנה הופיע סֵמְיוּאֶל, פקידו של הַקַבַּרְנִיט. הָאלֶט עצר אותו. “היית רוצה קצת בשׂר חזרזיר רך וטעים?” שאל בלחישה. “אם כן, לך לקִדמת־הספינה, אני חושד שאֵליסוֹן העלה חזרזיר קטן עטוף בצרור אריג.” סֵמְיוּאֶל השיב בבת־ראש ובחיוּך בעל משמעות והלך. קמתי ונגשתי אל הָאלֶט.

“נבזה קטן,” אמרתי לו בכעס.

“מה זה, אתה מרגל אחרי, בָּאיָם?” התלונן בקול צרחני.

“אילו לא היית שֶׁרֶץ בזוי כזה, הייתי עושׂה עוד יותר מזאת.”

אותו רגע הִגיעה סירתו של הַקַבַּרְנִיט אל הספינה ואני נאלצתי לכלוא את זעמי, והתחלתי מכין את דפּי־הרשימות שלי לבדיקה השבועית. כעבור כמחצית השעה, משנסתימה שיחתי עם מר בְּלָיי, עלינו שנינו אל הסִפּון. מצאנו שם את קְרִיסְצֶ’ן ניצָב על הכֶּבֶשׁ ומקבל מצרכי־מזון וחפצים, ששלחה לו מָאִיָמִיטִי כמתנה.

היו שם מספר חזירים מפוטמים, פירות וירקות, מחצלות משובחות, גלימות אחדות וצמד־פנינים יפהפיות. בּלָיי קרב לאִטוֹ אל הכֶּבֶשׁ ומשראה את החזירים קרא לסֵמְיוּאֶל וצִוָה עליו לקחתם ולשׂימם במחסני־הספינה. פני קְרִיסְצֶ’ן העלו סומק מרוב זעם.

“מר בְּלָיי,” אמר. “התכוַנתי להביא חזירים אלה למטבח של המשמרת שלי.”

“לא.” השיב הַקַבַּרְנִיט בחומרה.

הוא הבּיט במחצלות ובגלימות שאמר קְרִיסְצֶ’ן להוריד לתאו. “מר סֵמְיוּאֶל, קח למחסן הספינה את החפצים האלה. הם יהיו לתועלת לנו כשנִסחר עם שבטים אחרים.”

“רגע אחד,” מחה קְרִיסְצֶ’ן. “חפצים אלה נִתנו לי כמתנות לבני משפחתי באנגליה.”

במקום להשיב לו תשובה, פנה הַקַבַּרְנִיט ממנו בבוז והחל ללכת לעבר תאוֹ. משרתה של מָאִיָמִיטִי מסר אותו רגע לידי קְרִיסְצֶ’ן צרור קטן עטוף בד טָפָּה. “אלה פנינים,” אמר האיש בטְהִיטִית. “גברתי שלחה אותן כמתנה לאמך באנגליה.”

קְרִיסְצֶ’ן, שפניו היו אדומים מרוב כעס, נטל את החבילה מידי האיש.

“האם דִבּר על פנינים?” שאל בְּלָיי שנעצר בהִלוּכוֹ. “תן לי בבקשה לראות אותן.”

בזעם עצור ובלי חמדה פִּתח קְרִיסְצֶ’ן את הצרור הקטן, ונתגלו בו צמד פנינים תוֹאֲמוֹת, שגודל כל אחת כגודל זַית ואיכותן מעולה ביותר. סֵמְיוּאֶל פלט קריאת־התפעלות. כעבור רגע של הִסוּס אמר בְּלָיי:

“תן אותם למר סֵמְיוּאֶל. פנינים הן מִצרך עובר לסוחר בכל האזור.”

“אדוני, אינך רשאי להחרים גם את אלה!” קרא קְרִיסְצֶ’ן בזעם. “הן נִתנו לי כמתנה בשביל אִמי.”

“מסור אותן לידי מר סֵמְיוּאֶל,” חזר בְּלָיי על פקודתו.

“אני מסרב.” השיב קְרִיסְצֶ’ן, מתאמץ לכבוש את זעמו.

הוא נִפנה בבת־אחת וירד לתאו והפנינים בידו. הַקַבַּרְנִיט ופקידו החליפו מבטים, אך בְּלָיי מלא פיו מים, אף־על־פי שראיתי את אגרופיו נקמצים מאחורי גבו.

לא יקשה לשער מה היתה הרגשתם של אנשי־צֶוֶת־הספינה אותה תקופה, כשנאלצו להסתפק במזון מועט ועלוב בתוך כל השפע שסביבם וזכוּ ליחס עוֹלב ומשפּיל, הראוי למבריחים, בכל פעם שחזרו מן החוף.

הרבה טינה ומרירות שׂררו בקרב המלחים, שכּן הנִגוד בין החיים על החוף לבין החיים בספינה היה חריף ביותר. לי כשלעצמי היו באנגליה בית ואֵם לחזור אליהם; אך לרוב המלחים לא צִפּה דבר באנגליה, מלבד חִפּושׂ עבודה נואש או פשיטת־יד ברחובות פּוֹרְטְסְמוּת. לכן, נתחזקה בי הדעה, שאם ימשיך מר בְּלָיי ללכת בדרך זו, תתחיל עריקה המונית מן הספינה אל האי ואולי אף משהו גרוע מכך.

בוקר אחד באמצע ינואר, כשעליתי לספינה כדי להתיַצב לפני הַקַבַּרְנִיט, מצאתיו פוסע אנה ואנה בזעם על הסִפּון. זמן מה ניצבתי בצד בלי שיראני ולבסוף, כשנפגשו מבטינו, הִצדעתי ובִקשתי רשות לעלות לסִפּון.

“אה, מר בָּאיָם,” אמר ונעצר תחתיו. “לא אוכל לבדוק היום את עבודתך. נדחה זאת לשבוע הבא. נַגַּד־המשמעת ושני ימאים – מַסְפְּרָט ומִילְווֹרְד – ערקו מן הספינה. מנוּוָלים כּפוּיֵי־טובה. עוד אַראה להם את נחת־זרועי כשאתפוס אותם. הם לקחו את הסירה הקטנה וגנבו נשק ותחמושת. זה עתה נודע לי שהפקירו את הסירה לא הרחק מכאן והפליגו לטֵטִיאָרוֹאָה בדוּגִית־מִפרשׂ.”

מר בְּלָיי נשתתק לרגע ונראה כמטַכֵּס עצה. “האם יש לטָאיוֹ שלך דוּגִית גדולה?”

“כן, אדוני.”

“אם כן אפקיד בידך את הרדיפה אחר העריקים. בקש את הִיטִיהִיטִי בשמי, שיִתן לך את הדוּגִית ומספר חותרים מאנשיו, והפלֵג עוד היום לטֵטִיאָרוֹאָה. יש רוח טובה והיא תסיֵע לך. תפוס את האנשים בלי להשתמש בכוח, אך תפוס אותם בכל מחיר. יִיתָכן שיקשה עליך להתגבר על צֶ’רְצִ’יל אך עשׂה כמיטב יכולתך. אם יסתבר לך שאינם על האי, חזור מחר, אם תהיה לך רוח טובה.”

מצאתי את סְטיוּאַרְט וטִינְקְלֶר בתאם.

“בוַדאי שמעת את החדשות,” אמר סְטיוּאַרט.

“כן, מר בְּלָיי סִפּר לי וגם הִטיל עלי את התפקיד לתפוס את הבורחים.”

סְטיוּאַרט צחק. “חי ראשי, אינני מקנא בך.”

“איך זה הצליחו לגנוב את הסירה?” שאלתי.

“הֵיווֹרְד היה קצין־המשמרת ובטפשותו הלך ונרדם. הם הורידו את הסירה בחשאי והסתלקו. בְּלָיי השתולל כמטורף כשנודע לו הדבר. הוא צִוָה לאסור את הֵיווֹרְד בכבלים למשך חודש ימים ואִיֵם כי עוד יַלקה אותו בתום החודש.”

כעבור שעה מצאתי את הִיטִיהִיטִי בביתו וסיפרתי לו על התפקיד שהוטל עלי ועל בקשתו של הַקַבַּרְנִיט. הוא הסכים מיד להשאיל לי את דוּגִית־המפרשׂ הגדולה שלו, נתן לי כתריסר מאנשיו ואף התעקש להילָווֹת אלי במסע.

מתוך סכּוּן רב למדי הצלחנו להעביר את הדוּגִית בין השׁוּנִיוֹת אל מימיו השקטים של אגם טֵטִיאָרוֹאָה. עד מהרה הקיפו אותנו מכל עבר דוּגִיוֹת קטנות ושׂוחים רבים, שהשתוקקו לספק לנו מידע בעל חשיבות. מסתבר שהעריקים הפליגו משם כשלוש שעות לפני־כן, מחשש שירדפו אחריהם. היו בין היְלִידִים שסברו כי שָׂמוּ פניהם אל אֵימֵאוֹ, והיו שסברו כי הפליגו לעבר מערבו של האי טָהִיטִי. הרוח הלכה ושָׁכְכָה, כמנהגה עם שקיעת־השמש באזור זה, ומאחר שהחשֵכה הלכה וירדה עלינו, ואנו לא ידענו בבֵרור לאן הפליגו הבורחים, החליט הִיטִיהִיטִי כי מוטב לנו להישָאר ללון בטֵטִיאָרוֹאָה ולשוב עם בוקר אל הספינה, כדי להודיע על כך לקפיטן בּלָיי. כשעתיים לאחר עלות השמש הִפלגנו בחזרה אל הספינה ואחר־הצהריים התיַצבתי לפני מר בְּלָיי וסִפּרתי לו את כל הידוע לי.

העריקים חזרו כעבור שלושה שבועות והסגירו עצמם לידי הַקַבַּרְנִיט. הם הִגיעו לאפיסת־כוחות כשנמלטו מפני נסיונותיהם החוזרים ונשנים של הַיְלִידִים לתפוס אותם. צֶ’רְצִ’יל נענש בשני תריסרי־מלקות ואילו מַסְפְּרָט ומִילְווֹרד הולקו ארבע תריסרים כל אחד.

אחרי־כן הועברה הספינה למקום מעגן אחר במפרץ טוֹאָרוֹאָה, ועגנה סמוך מאוד אל החוף. בְּלָיי הִתְכַּוֵן להַלקות את הֵיווֹרד יחד עם העריקים, ובבוקר היום שנועד להטלת־העונש, הזדמנתי על הסִפּון וראיתי את הטָאיוֹ של הֵיווֹרְד, ראש־שבט בשם מוֹאָנָה, ניצב על הסיפון בפנים נכאות. אולם ברגע האחרון שִנה הַקַבַּרְנִיט את דעתו, צִוָה להוריד את הֵיווֹרְד לכלא בבטן־האוניה והֵמיר את עונשו בחודש מאסר בכבלי־ברזל. אותו לילה אֵרע מקרה שהיה בו כדי להטביע את הספינה ולהשאיר אותנו תקועים באי, ללא אפשרות לחזור לאנגליה. כל הלילה נשבה רוח מן המזרח אל עבר החוף ועם עלות־השחר הִתגלה, כי נחתכו שני גדילים של החבל, שרִתק את הספינה לעוגנהּ, וכי רק גדיל אחד נשאר מחזיק את הספינה במקומהּ, בריחוק־מה מן הסלעים. מר בְּלָיי הקים מהומה גדולה, אך רק כעבור זמן נודעה לי האמת בעניין זה. הִיטִיהִיטִי סיפר לי כי מוֹאָנָה, הטָאיוֹ של הֵיווֹרְד, הִתרתח כל כך בגלל עונש־המלקות הצפוי לידידו הצוֹעֵר, עד שהתגנב אל הסִפּוּן אותו בוקר, כשאקדח טעון מוסתר בגלימתו, והִתכּוֵן לירות בחזהו של מר בְּלָיי, לפני שתוּנחת מכת השוט הראשונה. מאחר שנסתבר לו כי הטָאיוֹ שלו נמלט מעונש־המלקות אך נשלח למאסר, תִכנן מוֹאָנָה לשחרר את ידידו מן הכלא על־ידי הטְבּעת הספינה. הוא שלח אחד מאנשיו לחתוך את הכֶּבֶל בשעות־החשֵכה, ואילו עשׂה האיש את מלאכתו כהלכה, אין ספק שהספינה היתה מתנפצת אל הסלעים וטובעת. זמן־מה הרהרתי בדברי הִיטִיהִיטִי, ומתוך שידעתי שהעניין נשכח, וכי שומרים הוּצבו על הכבלים לילה־לילה, הגעתי לבסוף למסקנה שאין לי צורך להודיע למר בְּלָיי את אשר שמעתי. אילו סיפרתי לו כי אז היה מַקְשֶה את ידו עוד יותר על הֵיווֹרְד, ומגיע לידי סכסוך עם מוֹאָנָה, שהיה ראש־שבט בעל עוצמה והשפּעה.

בשלהי חודש מרס החלו אנשי־הספינה רואים בבֵירור כי היא עתידה להפליג בימים הקרובים. יותר מאלף שתילים של עץ־הלחם הועלו לספינה והוּשׂמו בתוך עציצים, והאולם הגדול שביַרכתיים דמה לגן בּוֹטָנִי. נִיצבו שם שורות צפופות של שתילים מלבלבים ועטוּרים שִפעת־עלים ירוקה כּהה. כמויות גדולות של בשׂר־חזיר הומלחו ושומרו בהשגחתו של הַקַבַּרְנִיט, והוכן מִצבּוֹר גדול של בּטָטוֹת וירקות שונים. מר בְּלָיי לבדו ידע מתי אנו עתידים להפליג, אך ברור היה כי יום־הפרידה אינו רחוק.

אני מודה ומִתְוַדֶה שלא השתוקקתי כלל לעזוב את טָהִיטִי. אי־אפשר שלא להתקשר בעבוֹתוֹת חִבּה עמוּקה למארחים חביבים ונעימים כהִיטִיהִיטִי ובני־ביתו, מה עוד שעבודתי בחקר השׂפה הטָהִיטִית נעשתה מעניֶנת מיום ליום. בלב חפץ הייתי נשאר שם תקופה ארוכה, ואילו היה מובטח לי, כי אמנם עתידה ספינה להגיע לטָהִיטִי בתוך שישה חודשים או שנה, אין ספק שהייתי מבקש ממר בְּלָיי להשאיר אותי שם עד שאשלים את עבודתי. גם קְרִיסְצֶ’ן, שלאחרונה למדתי להכירו היטב, הצטער על הפרידה מטָהִיטִי ממש כמוני. הוא נקשר למָאִיָמִיטִי בעבוֹתוֹת־אהבה עמוקה ועדינה, וידעתי היטב עד כמה הוא חושש מפני רגע הפרידה ממנה. מקרב הצוערים האחרים היה גם סְטיוּאַרְט קשור בקשרי־אהבה עם נערה חמודה, שכּינה אותה בשם האנגלי, פֵּגִי. היא היתה בִּתו של אחד מראשי־השבטים שבצפון־האי, ואהבה אותו מאוד. גם יָאנג הִרבּה לבלות בחברתה של נערה בשם טָאוֹרוֹאָה, שהוא שׁמוֹ של כוכב־הערב בטָהִיטִית.

יום־יומיים לפני שהפליגה הספינה באו קְרִיסְצֶ’ן, יָאנג וסְטיוּאַרְט לבקר אצלי במקום־מגורי באי. בא אִתם אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, משׁרת־התא שלי בספינה. סְמִית זה התקשר אל נערה נמוכת־קומה, שחרחורת ומלאת־חיים, מבנות־המעמד הנמוך באי. שמה היה בֶּלְהָדִי והיא אהבה אותו בלהט, כמו נערתו של ימאי בכל מקום בתבל.

משקרבו המבקרים אל הבית, ידעתי בחוש שיש בפי קְרִיסְצֶ’ן חדשות בשבילי. לאחר שישבנו וסעדנו בחברת מארחֵנו והנערות, רמז לי קְרִיסְצֶ’ן לסור עִמו הצִדה לרגע.

“יש לי חדשות בשבילך, בָּאיָם,” אמר. “אנו עומדים להפליג בשבּת. מר בְּלָיי צִוָה עליך לשוב לספינה בליל־שבּת.”

מָאִיָמִיטִי תקעה בי מבט נוּגֶה, כאילו הבינה את דבריו, נטלה את יד אהובה והחזיקה בה בחוזקה. “לגבי דידי אלה חדשות לא טובות,” המשיך קְרִיסְצֶ’ן. “הייתי מאושר כאן מאוד.”

לפנות ערב פנו אורחַי לשוב אל הספינה ואני נשארתי ללון עוד לילה – לילי האחרון באי.

למחרת היום נפרדתי מהִיטִיהִיטִי ומבני־ביתו בצער גדול ואמיתי. אהבתי אותם והייתי אסיר־תודה על כל אשר עשׂו למעני. עתה נפרדתי מעליהם והייתי משוכנע, כי לעולם לא אשוב עוד לראות את פניהם.

כשעליתי אל סִפּון־הספינה מצאתיו הומה מרוב אורחים ועמוס ערמות של אגוזי־קוקוס וירקות ושורץ חזירים ועִזים. ראש־השבט המכובד טִינָה ואשתו היו אורחיו של הַקַבַּרְנִיט ולַנוּ בספינה אותו לילה. עם הָנֵץ־השחר הרימה הספינה עוגן ושטה לאִטה דרך מעבר טוֹאָרוֹאָה הצר. אחרי־כן הִטילה עוגן בים הפתוח והמתינה כל אותו יום, בעוד בְּלָיי נפרד מעל ידידו ומעניק לו מתנות־פרידה. שעה קלה לפני רדת־השמש נשלחו טִינָה ואשתו אל החוף בסירה, כשצֶוֶת־הספינה כולו מריע לכבודם שלוש תרועות. כעבור שעה הִפנתה בָּאוּנְטִי את יַרכּתיה אל החוף, העלתה מִפרשׂיה ויצאה אל רחבי־הים.

 

בדרך הביתה    🔗

עתה, מששַבנו לשִגרת־המסע בים הפתוח היתה שׁהוּת בידי להשגיח בשִנוי שחל בכל אנשי־הצֶוֶת, בעקבות השְׁהִיָה הארוכּה באי. כולנו היינו שזופים ושחומי־עור, ממש כַּיְלִידִים ולרוּבּנו היו ציוּרי־קעקע, שעטרו חלקים שונים בגופינו. ציוּרים משונים אלה הוסיפו נוֹפֶך פראי לחזותנו היוצאת־דופן. הטָהִיטִים ידועים כאוּמנים מופלאים במלאכת ציורי־קעקע ואף־על־פי שהעניין כּרוּך בהרבה אורך־רוח ובהרבה יסורים, לא נמצא כמעט איש מאנשי הצֶוֶת שלא נתן גֵווֹ מרצון לעִנוי זה, ובלבד שיוכל להביא הביתה עֵדוּת חיה להַרפּתקאותיו ביַמי־הדרום. אֶדְווֹרְד יָאנג היה הצוער המעוטר ביותר בצֶוֶת. על כל אחת מרגליו צוּיַר דקל גדול, שגזעו צמח ועלה מן העקבים ועלוָתוֹ הִתפּרשׂה על יְרֵכיו. על גבּוֹ צוּיַר עץ־לחם גדול בצבעים כה חיים, עד כי דומה היה כאילו שומע אתה את אִוְשַת־הרוח בין ענפיו.

יתר על כן, כמעט לא היה איש בספינה שלא למד כמה וכמה מִלים ובִטוּיים בשׂפה הטָהִיטִית, ואף הִקפּיד להשתמש בהם בשיחותיו יום־יום. נוסף לסממנים חִצוניים אלה, יכול כל אדם בעל עין בוחנת להבחין בתמורות פנימיות, שחלו באנשי־הצֶוֶת. אמנם כולם מִלאו את תפקידיהם לפי השִׁגרה הרגילה, אך לא עשו מלאכתם בלב שלם; ודברים אלה אמורים גם בחלק מהקצינים וגם במלחים. אני משער כי מעולם לא הפליגה אוניה מאוניות הוד־מלכותו בדרכה למולדת, לאחר היעדרות ארוכה, כשעל סִפּונהּ צֶוֶת אדיש כל כך.

יום אחד שׂוחחתי בעניין זה עם מר נֶלְסוֹן, שנמצא תמיד בשעות היום באולם הגדול, מטפל וטורח בנטיעות החביבות עליו. “מה הפלא, ידידי הצעיר,” אמר נֶלְסוֹן, “שכולנו מדוּכדכים במקצת, לאחר הימים הנפלאים בטָהִיטִי” לעִתים אני מתפלא שאנשי־הצֶוֶת עושׂים גם את המעט שהם עושׂים. כשאני חושב על אנגליה שלפנינו ועל טָהִיטִי שמאחורינו, עלי להודות שאני נתקף רגשות מעורבים. אני מניח שגם אתה כך."

“אני מודה ומִתְוַדֶה שכּן,” הֵשבתי.

“שער בנפשך מה מרגישים רוב אנשי־הצֶוֶת, שאין שום דבר המושך את הלב מצַפֶּה להם במולדת, לְמה יכולים הם לצַפּוֹת בסוף המסע? לפני שיעבור עליהם שבוע על החוף יִיתפָסו רובם בידי קבוצות־חוטפים לשירות־כְּפִיָה, שיגַיסו אותם לאחר מספינות הוד־מלכותו. מי יודע מה יהיה מצב הדברים עד שתגיע ספינתנו לאנגליה? אפשר שנהיה נתוּנים במלחמה נגד צרפת, או ספרד, או הוֹלנד, או השֵד יודע מי; ואם כך יהיה באמת, אוי ואבוי לכל ימאי מִסכּן שיגיע לאחד מנמלי־המולדת. לא יהיה בידם סִפֵּק אפילו לבזבז את הכסף שהשׂתכּרו. חיי־מלח הם חיי־כלב, בָּאיָם. אין ספק בכך.”

“לדעתך יש סִכּוּי שתפרוץ מלחמה נגד צרפת?” שאלתי.

“תמיד יש סִכּוּי למלחמה נגד צרפת,” השיב בחִיוּך. “אילו הייתי אני מלח, הייתי חושש מכל מלחמה שהיא. שַׁוֵוה בנפשך איזה גן־עדן היתה טָהִיטִי לגבי רוב־האנשים. פעם אחת בחייהם זכו שינהגו בהם כמנהג בני־אדם. נתנו להם מזון בשפע, מלאכות קלות ונשים ככל שלִבּם חפץ. עלי להודות כי הופתעתי מאוד שלא ברחו כולם אל ההרים, לפני שיצאנו מטָהִיטִי. אני מבטיח לך שלוּ אני במקומם, הייתי בורח על נפשי.”

משחלפו יום אחר יום והספינה הלכה והִרחיקה יותר ויותר מטָהִיטִי, הלך זכרון־חיינו שם והפך אט־אט מין חלום נעים. בזה אחר זה חזרנו לשִׁגרת־חיינו כמקודם. כל אותו זמן לא אירעו שום תקרית או פֶּגַע שהיה בהם כדי להשבית את שלוַת־הימים שעברו. הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי הופיע בשעותיו הקבועות במקום משמרתו, אך לעִתים רחוקות החליף דברים עם מישהו מאנשי־הצֶוֶת. רוב זמנו בִּלה בתאו, בשׂרטוט והתקנה של מפות־האיים. כך עברו הימים בשלוָה עד לבוֹקְרוֹ של העשרים ושלושה באפריל, כשראינו באופק את שׂרטוטיו של האי נָמוּקָה שבקבוצת איי פְרֶנְדְלִי. בְּלָיי כבר בִּקר באי זה, בחברת קפיטן קוּק, והיה בדעתו לעגון שם כדי לחדש את מלאי העצים והמים שלנו, לפני שנמשיך בדרכנו.

בטרם הגענו למקום־המעגן, הוּקפנו להקות של דוּגיוֹת וסִפּוּני־הספינה נתמלאו יְלִידִים, שהפריעו לאנשי־הצֶוֶת לעשׂות את מלאכתם. מהומה גדולה הִשׂתררה בספינה. אך הסדר הושב על כַּנוֹ לאחר שעלו על הסִפּון שני ראשי־שבטים, שזכרו את בְּלָיי מימי בִּקוּרוֹ באי בשנת 1777. דרשנו מהם לסלק את המון היְלִידִים מהספינה והם עשׂו כן. אחרי־כן קרא לי קפיטן בְּלָיי, כדי לתרגם את השׂיחה בינו לבינם, אך נסתבר לי כי כל אשר למדתי בלשון הטָהִיטִית לא צָלַח כאן כלל. שׂפתם של יושבי־האיים האלה היתה שונה לגמרי, אם כי היו כמה וכמה מִלים דומות בשתי השׂפות. בכל זאת הִצלחנו להסביר את מטרת־בואנו, בעזרת הַעֲוָיוֹת ותנועות ומִלים אחדות. ראשי־השבטים הִשמיעו פקודות קצרות לאנשיהם, ורוב הדוּגִיוֹת הִפליגו במהירות אל החוף.

קפיטן קוּק, הוא שהעניק לאיים את שמם “האיים הידידותיים”,⁴ אך אני כשלעצמי לא מצאתי את היְלִידִים ידידותיים ביותר. הם דמו לטָהִיטִים בקומתם, בגוֹן־עורם ובשׂערם, וברור היה שהם בנים למשפחת־שבטים אחת. אך היתה עזוּת־מצח בהתנהגותם, וכל הליכותיהם חסרו אותן אצילות ומתינות שציינו את הטָהִיטִים. הם היו חבר־גנבים שאין גרוע ממנוּ בכל העולם, והיו מנצלים כל הזדמנות לחטוף כל דבר שלא רוּתק לסִפּון, לקפוץ עִמו המַימה ולשׂחות אל החוף. קְרִיסְצֶ’ן סבר שאין לסמוך עליהם בשום עניין והציע לשלוח משמר חזק שֶיְלַוֶה את קבוצות־ההצטיידות, כשאֵלֶה תרדנה לחוף להביא עצים ומים. קפיטן בְּלָיי לגלג על רעיון זה.

“האמנם מפחד אתה מהמטומטמים האלה, מר קְרִיסְצֶ’ן?”

“לא אדוני. אבל לדעתי יש טעם להיזָהר במגעינו אִתם. לדעתי…”

בְּלָיי לא הניח לו לסַיֵם את דבריו.

”ומי בִּקש לשמוע את דעתך, לכל הרוחות? יִקח אותי השֵׁד. במקום סגן־מפקד יש לי סבתא מפוחדת! בוא אִתי, מר נֶלְסוֹן. מוכרחים לעשׂות משהו כדי להרגיע את רוחם הנסערת של הנפשות העדינות על הסִפּון." באומרו זאת ירד אל הסירה, שהמתינה להשיט אותו אל החוף. מר נֶלְסוֹן ירד אחריו, שכּן צריך היה לאסוף באי כמה וכמה מצמחי עץ־הלחם, כדי למלא את מקום השתילים שנָבלו ונִשחתו במסע עד כאן. גם שני ראשי־השבטים ירדו לסירה והיא הִפליגה אל החוף. תקרית קטנה זו אירעה בנוכחותם של רבים מאנשי־הצֶוֶת וראיתי היטב כי קְרִיסְצֶ’ן מתגבר על זעמו במאמצים רבּים. משום מה נהג מר בְּלָיי להשמיע דברים משפילים נגד קציניו, בלי להשגיח מי ומי מאזין לדברים. יִיתכן שאפשר לומר לזכותו, כי בהיותו אדם נוקשה וקהה־רגש, לא יכול להעלות בדעתו עד כמה יש בדבריו כדי להרגיז, ביחוד לגבי אדם כקְרִיסְצֶ’ן.

ואמנם דבר לא אירע אותו יום. ירידתו של מר בְּלָיי אל החוף בלִוְיַת שני ראשי־השבטים הבטיחה אותו מפני כל מעשׂה של עוֹינוּת מצד היְלִידִים. למחרת היום עלו יְלִידִים רבים אל הספינה והביאו מצרכים שונים, וביום השלישי עם בוקר יצאה קבוצת־מלחים אל החוף, בפִקודו של קְרִיסְצֶ’ן, כדי להביא עצים ומים. אז נִתאמתו כל חששותיו של קְרִיסְצֶ’ן, שכּן מרגע שהִצגנו כף־רגלנו על החוף, החלו היְלִידִים מתנכּלים לנו. מר בְּלָיי לא סֵרב לשלוח משמר חמוש עם קבוצות־המלחים, אך פקד על השומרים במַפגיע שלא להשתמש בנשקם. הֵיווֹרְד היה אחראי על הסירה הקטנה, ואני הייתי אחראי על הסירה הגדולה, ואילו קְרִיסְצֶ’ן ירד לחוף עם קבוצות־העובדים. היְלִידִים הֵקיפו את אֲתַר־שאיבת־המים, שהיה מרוחק כמה מאות מטרים מהחוף. האנשים עמלו קשה כדי להרחיק אותם, אלא שאֵלֶה הלכו ונעשׂו מחוצפים יותר ויותר, ולא עברה חצי שעה מאז עלינו אל החוף וכבר הותקפו כמה וכמה מלחים שעסקו בכריתת־עצים. היְלִידִים חטפו את הגרזנים מידיהם וברחו. לדעת כל המלחים שירדו אל החוף, הִשתלט קְרִיסְצֶ’ן על המצב באורח ראוי לציון, ובזכות קור־רוחו ועוז־נפשו לא הותקפנו והוכרענו על־ידי הפראים, שהיו רבים מאִתנו כדי חמישים לאחד. הִצלחנו לטעון את העץ ואת המים בסירות, בלי להיכּנס אִתם לקרב, אך כשהִתכוֹנַנו להפליג עם רדת־השמש, הִתנפלו עלינו והִצליחו לחטוף את עוגן־הסירה הקטנה ולברוח. כשהגענו אל הספינה התיַצב קְרִיסְצֶ’ן לפני בְּלָיי והודיע לו על האבֵדה. בְּלָיי התפרץ בחמת־זעם וקִלל אותו בלשון שלא היתה ראויה גם לנִקְלֶה שבמלחים. “אתה מנוּוָל, פחדן וחדל־אישים, אדוני! חי ראשי! אתה מפחד מפני אספסוף של פראים מטומטמים, כשיש בידך נשק?”

“מה הועילו לי כלי־הנשק, אדוני, אם אסרתָ עלי להשתמש בהם?”

בְּלָיי הִתעלם משאלה זו והמשיך להטיח מבּול של דברי־עלבון וּנֶאָצָה עד שקְרִיסְצֶ’ן פנה לאחור בבת־אחת והלך לתאו. אכן, בשעות הִתפרצות של כעס דומה היה בְּלָיי כמטורף.

בדרך־כלל היו מובטחים לנו ימי שקט אחדים, לאחר שבְּלָיי פרק את זעמו בהתקפה כזאת, ובימים שלאחריה היה ממעיט לדבר עִמנו. אך קרה המקרה וביום המחרת אירעה תקרית דומה, שעתידה היתה לשנות כליל את מהלך־חיינו. אין אני מאמין בגורל. מעשׂיו של אדם, עד כמה שהדברים אמורים ביחסיו עם הזולת, נתונים רובם לבִקורתו ולשליטתו. אך יש פעמים שדומה כאילו כוחות־זדון נעלמים חוֹברים יחד וּמְכַוְנִים את מַהלכם של מאוֹרעוֹת בחיינו, לצורך שעשוע מיוחד להם; ואחת הפעמים הללו היתה אל־נכון ביום העשׂרים ושבעה באפריל של שנת 1789.

ערב לפני־כן הפלגנו מנָמוּקָה, ומאחר שהרוח היתה קלה מדי, לא עשינו מרחק רב אותו לילה. למחרת היום שטנו כל העת ברִחוק מילין אחדים מן החוף. מר בְּלָיי הִסתגר בתאו כל אותו בוקר, אך בשעות־אחר־הצהריים הופיע על הסִפּון, כדי לתת הוראות למר סֵמְיוּאֶל, שהיה אחראי על החסנת־המזון שרכשנו בנָמוּקָה. על הסִפּון נערמו ערמות רבות של אגוזי־קוקוס ומר בְּלָיי, שיָדע בדיוק מה מספר הבטָטות או אגוזי־הקוקוס שקנינו, גִלָה כי חסרים אגוזי־קוקוס אחדים. ייתכן כי מר סֵמְיוּאֶל העיר את אוזנו על כך; מכל מקום הוא ידע על החסר.

הוא צִוָה על כל הקצינים להִתיַצב על הסִפּון מיד וחקר כל אחד מהם, מה המספר המדויק של אגוזי־קוקוס שקנה בשביל המשמרת שלו, והאם ראה איש מאנשי הספינה לוקח משהו לעצמו. כל הקצינים טענו כי אינם יודעים דבר ובְּלָיי, שהיה בטוח כי הקצינים מנסים לחַפּוֹת על אנשיהם, הלך והִתרתח מרגע לרגע. לבסוף הִגיע אל קְרִיסְצֶ’ן. “ובכן, מר קְרִיסְצֶ’ן. אני מבקש לדעת מה המספר המדויק של אגוזי־הקוקוס שקנית לשִמושך!”

“באמת איני יודע, אדוני,” השיב קְרִיסְצֶ’ן. “אני מקוֶה כי אינך חושב אותי שָפֵל עד כדי כך שאבוא לגנוב משלך.”

“כן, כלב מזוהם! כך אני חושב! אין ספק שגנבתָ מהאגוזים שלי, שאם לא כן הייתָ מיטיב לדעת כמה יש לך. כולכם אינכם אלא חבורה של נבלים וגנבים. עוד מעט תתחילו לגנוב גם מהבּטָטות שלי, או שתשלחו את אנשיכם לגנוב בשבילכם! אבל אני לא אשתוק. אני אמרֵר את חיֵיכם. אני אלמֵד אתכם מה היא גניבה, כלבים בני כלבים! אני אשבור את גַאֲוַתכם, כולכם עד אחד! אתם תִתאבלו על היום שפגשתם בי, עוד לפני שנגיע למיצרי אֶנְדֵווֹר!”

היה זה הגרוע בכל מחזות־ההשפלה המבישים שראינו מעודנו על הסִפּון. אף־על־פי־כן היה בו משהו מגוחך ועלוב, בגלל אפסותה של העֲבֵרָה שנעשׂתה, כביכול. אולם, קְרִיסְצֶ’ן לא יכול היה לראות את הדבר מנקודת־ראוּת עלובה זו. שום קַבַּרְנִיט בשירות הוד־מלכותו לא היה מעלה בדעתו להטיח אשמה כזו נגד סגנו או נגד קצינים אחרים בצִוְתוֹ. בְּלָיי הלך הנה והנה על הסיפון, רוקֵע ברגליו בפנים מעוּוָתות מזעם, מניף אגרופיו באוִיר וצורח כאילו כולנו בקצה האחר של הספינה. לפתע השתתק.

“מר סֵמְיוּאֶל,” קרא.

“כן, אדוני,” אמר סֵמְיוּאֶל וצעד קדימה.

“תפסיק את חלוקת הגְרוֹג לכל המנוּוָלים האלה, עד שתקבל פקודה מפורשת ממני ובמקום ליטרה של בטָטות לנפש, תן לכולם חצי ליטרה. הבינות?”

“וזה עוד לא הכל. חי ראשי, אני אקטין לכם את המנה עד לרבע ליטרה אם אגלה שחסר עוד משהו, וגם בשביל זה תזחלו אצלי על הבטן!”

אחרי־כן פקד שכּל אגוזי־הקוקוס של הקצינים ושל המלחים כאחד יועברו למחסני־הספינה. לאחר שנתמלאה פקודתו, חזר לתאו.

מעולם לא שׂררה דומיה כזו בספינה כפי ששׂררה אותו ערב. אין ספק כי רוב האנשים הִרהרו במסע הארוך העומד עוד לפנינו. יִיתכן שתעבור שנה או יותר עד שתגיע הספינה בָּאוּנְטִי לאנגליה. בינתיים נהיה כולנו נתונים לעוּלוֹ הכבד של קַבַּרְנִיט הרשאי לעשׂות בנו ככל העולה על רוחו, ולנו אין זכות לטעון נגד עריצותו. בחדר־האוכל שלי שׂררה דומיה כבדה עוד יותר, משום שאותו זמן היה סֵמְיוּאֶל סועד אִתנו, וידענו כי כל דבר שיֵאָמר, יגיע עד מהרה לאוזניו של בְּלָיי. פֵּקוֹבֶר בלע את מנת־הבשׂר והבטָטות שלו בשתיים־שלוש בליעות והִסתלק. גם אנו לא הִשתהינו ומִהרנו לצאת. משמרתו של מר פְרָיֵיר החלה בשעה שמונה. רוב אנשי־הצֶוֶת בִּלוּ על הסִפּון בשעות־אחרי־הצהריים, בגלל מזג־האוִיר הנאה. רוח קלה נשבה כל היום ועדיין היתה מרעננת וצוננת. חרמש הירח עמד בשמים ולאורו החִוֵר ראינו מרחוק את מִתְאָרוֹ של האי טוֹפוֹאָה.

אחרי השעה עשר בלילה עלה בְּלָיי אל הסִפּון, כדי לתת הוראות לגבי הלילה. הוא צעד שעה קלה הלוך ושוב על הסִפּון האחורי, מתעלם כליל מהאנשים. משנעצר סמוך אל פְרָיֵיר, הֵעֵז זה ואמר: “אני סבור, אדוני, שהרוח הקלה הזאת תִמָשך. גם הירח, שילך ויתמלא, יסייע לנו כשנתקרב לחופי הולנד החדשה.”

“כן, מר פְרָיֵר, זה נכון,” השיב בְּלָיי. כעבור דקות אחדות, לאחר שנתן פקודה לגבי כִּווּן ההפלגה, חזר אל תאו.

נבואתו של פְרָיֵיר לגבי הרוח לא נתמלאה. בחצות־הלילה, לאחר שנסתיימה משמרתי, פסקה הרוח כליל, והים הפך חלק ודומם כברֵכה ומימיו העומדים נצנצו כראי, ששִקף את הכוכבים ברקיע. ירדתי לתאי, אך החום ששׂרר בו מנע ממני שֵנה. טִינְקְלֶר ואני חזרנו יחד אל הסִפּון ועמדנו שעה קלה נשענים אל המעקה ומשׂוחחים על השיבה הבית ועל טיבה של הארוחה הראשונה שנאכל כשנרד אל החוף. לפתע אמר טִינְקְלֶר כשהוא מביט סביבו בזהירות: “בָּאיָם, היודע אתה שאני נבל מנוּוָל? אני הוא שגנבתי אחד מאגוזי־הקוקוס של מר בְּלָיי.”

“אם כך, לך אנו חַיָבים תודה על המנה שקבלנו, נוֹכל קטן,” אמרתי.

“אויה, כן. אני הוא אחד מאותם גנבים ארורים. יכולתי לומר לך את שמותיהם של עוד שנים, אלא שגזרתי על עצמי שתיקה. היינו צמאים מאוד, אך עצלים מכדי לטפס לראש־התורן כדי לקחת את הצִנור. והנה ראו עינינו את כל אגוזי־הקוקוס, והמראֶה היה כל כך מפַתֶּה. ערימה גדולה ויפה על הסִפּון האחורי. חבל שאינם שם עכשו. הייתי גונב עוד אחד. אין משקה טעים ומרענן יותר מעסיס אגוזי־קוקוס. יִמח שמו נֶלְסוֹן ועצי־הלחם שלו. בגללו אני צמא כל הזמן.”

לאמיתו של דבר קִנאנו כולנו בשתילי־עץ־הלחם. היה צורך להבטיח שלא יחסרו להם מים ויהי־מה, וכדי לצמצם את צריכת־המים של אנשי־הצֶוֶת הגה בְּלָיי רעיון גאוני, שמנע אותנו מֵהַרְווֹת את צמאוננו לעִתים קרובות מִדַי. כל איש שרצה לשתות היה נאלץ קודם־כל לטפס אל קצה התורן, לקחת משם צִנור קנה־רובה שהונח שם. אחרי־כן היה צריך לרדת אל הסִפּון, ללכת אל חבית־מים, שנצבה ליד המטבח, לתקוע את הקנה בנקב שבחבית ולמצוץ ממנה מים. מִשֶסִיֵם צריך היה לקחת את הצִנוֹר ולהחזירו למקומו בראש־התורן. יתר־על־כן, שום איש, ויהיה צמא ככל שיהיה, לא הורשה להוריד את קנה־השתיה יותר מפעמיים בתוך המשמרת שלו. העצלים שבחבורה לא טרחו כלל ללכת לשתות, עד שצמאונם נעשׂה קשה מנשׂוא.

“תודה לאֵל, הפעם לא חשד בי,” המשיך טִינְקְלֶר. “איך זה קרה שלא חשד בי? אילו היה שואל אותי, הייתי מכחיש, כמובן, שיש לי יד בהֵעלמם של האגוזים המזופתים שלו. אבל אני בטוח שרגשי־האשמה היו מסגירים אותי הפעם. כל כך רחמתי על קְרִיסְצֶ’ן.”

“האם ידע קְרִיסְצֶ’ן שגנבתָ מן האגוזים?”

“לא אגוזים, אלא אגוז אחד בלבד! אמרתי לך שיש עוד שותפים לפשע. בוַדאי שידע. בעצם, הוא ראה אותי כשנִגשתי לערֵמה, אך הִפנה מבטו, כפי שהיה עושׂה כל קצין הגון ונבון. הרי לא סִכַּנוּ את שלומהּ של הספינה. ארבעה אגוזי־קוקוס חסרים, זה הכל – אני נשבע. ארבעה מתוך מי יודע כמה אלפים? ואני אשם רק באחד. אין דבר, אלך לישון הלילה בלב כבד, ואולי עד מחר אשכח זאת.”

טִינְקְלֶר היה כמו החתול של הספינה. הוא היה מסוגל להצטנף לו באחת הפִנוֹת על הסִפּון ולנמנם בכל מצב. ואמנם כן עשׂה; הוא הִשׂתרע בפִנה לא הרחק ממני, הניח זרועו תחת ראשו ועד מהרה נרדם. השעה היתה אחת לפנות־בוקר ומלבד אנשי־המשמרת לא היה איש על הסִפּון, חוץ מטִינְקְלֶר וממני. מר פֵּקוֹבֶר ניצב ליד המעקֶה מעברו השני של הסִפּון והבחנתי בשׂרטוטי גופו לאור הכוכבים החִוֵר. כעבור שעה קלה עלה קְרִיסְצֶ’ן אל הסִפּון. לאחר שסובב על הסִפּון, ראה אותי.

“אה, אתה הוא זה, בָּאיָם.” הוא קרב ועמד לידי, נשען אל המעקה. לא ראיתי אותו מאז התקרית אחר־הצהרים.

לפתע פתח ואמר: “אתה יודע, שהוא הִזמין אותי לסעוד אִתו בתאו? אתה יכול לומר לי מדוע? לאחר שיָרק עלי ורמס אותי ברגליו, הוא שולח את סֵמְיוּאֶל להזמין אותי לסעוד על שולחנו!”

”לא נעניתָ להזמנה?"

“אחרי מה שקרה? לא – בשום פנים ואופן!”

מעודי לא ראיתי אדם מיוּאש ומדוכדך כמותו. דומה שהגיע עד קצה־גבול סִבלו. שׂמחתי שמצא אותי, שכּן ברור היה שהוא משתוקק לשפוך את לִבּוֹ.

“אנחנו נתונים בידיו, הקצינים והמלחים כאחד. לגביו אין אנו אלא עדת־כלבים, שמותר לו לבעוט בהם או ללטף אותם, לפי תמורות מצבי־הרוח שלו, ואין לנו תקוָה לרֶוַח והצלה. אין סִכּוּיים, עד שלא נגיע לאנגליה, ואלוהים יודע מתי נגיע.”

הוא שקע בדומיה ארוכּה, מתבונן ברוח נְכֵאָה אל הים מולו. לבסוף פתח ואמר: “בָּאיָם, אני רוצה לבקשך שתעשׂה למעני דבר מה.”

“מה הדבר?”

“יִיתכן שלא יהיה צורך בכך, אך במסע ארוך כמסענו, לעולם אין אדם יודע מה עתיד לקרות. אם יִקרה המקרה ואני לא אחזור הביתה, הייתי רוצה שתִתראה עם בני משפחתי בקַמְבֶרְלֶנד. לא יקשה עליך לעשות זאת?”

“בוַדאי שלא,” השבתי.

“שׂוחחתי עם אבי לפני שעליתי על הספינה הזאת, ובשׂיחה זו ביקש ממני להידָבר עם חברי לצֶוֶת ולבקש מאחד מהם שיבוא ויספר לו עלי, אם יקרה לי אסון במסע. הבטחתי לו זאת, וכבר עברה מחצית המסע ועדיין לא קיימתי את הבטחתי. עכשו הוּקל לי לאחר שדִברתי אתך.”

“אתה יכול לסמוך עלי,” אמרתי לו בלחיצת־יד.

“טוב ויפה. בזאת סוכם העניין.”

“אכן, מר קְרִיסְצֶ’ן! אינך ישן בשעה כה מאוחרת.”

הִפנינו את מבטינו והנה בְּלָיי ניצב ברִחוק כמטר מאִתנו. הוא היה יחף וכל לבושו חולצה ומכנסיים בלבד. איש משנינו לא שמע אותו מתקרב.

“כן, אדוני,” השיב קְרִיסְצֶ’ן בקרירות.

“ואתה, מר בָּאיָם, גם אתה אינך יכול לישון?”

“חם מאוד בתא שלי למטה, אדוני.”

“לא הִשגחתי בחום. מלח אמיתי מסוגל לישון גם בתנור, אם יש צורך בכך, או על גוש־קרח.”

הוא נשאר עומד שם שעה קלה, כִּמְצַפֶּה לתשובה מִפִּנוּ; אחרי־כן פנה לפתע והלך משם אל עבר המדרגות, עצר לרגע לבחון את אחד המפרשׂים ואחר ירד לתאוֹ. קְרִיסְצֶ’ן עוד הוסיף לשׂוחח עמי שעה קצרה, כולו מדוכדך ועצבני, אחרי־כן בֵּרכני בליל־מנוחה והלך גם הוא.

טִינְקְלֶר, ששכב באפלת־אחת־הפינות לידינו, התיַשב לפתע, מתח זרועותיו לצדדים ופִהק עמוקות.

“לך לתא לישון, בָּאיָם, ותוֹכִיח לנו שאתה ימאי אמיתי. יִמח שמכם, אתה וקְרִיסְצֶ’ן. בגלל פטפוטיכם לא יכולתי לישון.”

“שמעת מה שאמר?”

“שתודיע לאביו אם יקרה לו משהו? כן – לא יכולתי שלא לשמוע. אבי לא בִּקש ממני דבר כזה – וזה רק מוֹכִיח שאין הוא מצפה כלל שאחזור… אני מוכרח לשתות. כבר שעה שלמה שאינני מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ ממים ואין לי רשות לשתות עד הבוקר. מה היית עושׂה אתה במקומי?”

“מר פֵּקוֹבֶר ירד למטה זה עתה,” אמרתי. אתה יכול להִסתכּן ולנסות."

“ירד למטה?” טִינְקְלֶר קפץ על רגליו, זִנק אל מרומי־התורן והצליח לשתות ולחזור עוד בטרם חזר פֵּקוֹבֶר. אחרי־כן ירדנו שנינו למטה אל התא וכעבור שעה קלה שקעתי בשינה.

 

המרד    🔗

שעה קלה לאחר עלות־השחר העירני מישהו, שטִלטל בחוזקה את כתפי. כשהתעוררתי שמעתי קולות רמים, ביניהם את קולו של בְּלָיי וצעדים כבדים על הסִפּון. צֶ’רְצִ’יל, נַגַּד־הַמִשְׁמַעַת, ניצב עלי כשאקדח בידו, וכן ראיתי את תוֹמְסוֹן מחזיק רובה מכוּדן ושומר על ארגז־כלי־הנשק בחוץ. אותה שעה פרצו אל התא שני אנשים, שאת שמותיהם איני זוכר, ואחד מהם צעק: “אנחנו אִתך, צֶ’רְצִ’יל. תן לנו נשק!” לשניהם נתן תוֹמְסוֹן רובים והם שבו ורצו אל הסִפּון. סְטיוּאַרְט, שערסלו היה סמוך לשלי, כבר עמד על רגליו והתלבש בחופזה. למרות המהומה והקולות שבקעו מלמעלה היה יָאנג שקוע בשינה.

“מה קרה, צֶ’רְצִ’יל, מתקיפים אותנו?” שאלתי, שכּן היתה זו המחשבה הראשונה שעלתה במוחי. חשבתי שהספינה נסחפה אל קרבת אחד האיים והיְלִידִים הפראים הִצליחו לעלות על סיפונה.

“בבקשה להתלבש, מר בָּאיָם, בלי לבזבז זמן,” השיב. “השתלטנו על הספינה ומר בְּלָיי אסור בידינו.”

מאחר שהעירו אותי במפתיע משֵנה עמוקה, לא תפסתי בתחילה את משמעות דבריו ורגע ארוך ישבתי מביט בו כמטומטם.

“הם הכריזו מרד, בָּאיָם,” אמר סְטיוּאַרְט. “אֵל אלוהים, צֶ’רְצִ’יל, יצאתם מדעתכם? יש לכם מושׂג מה עשׂיתם?”

“אנחנו יודעים היטב מה אנחנו עושׂים,” השיב. “בְּלָיי הביא על עצמו את כל זאת. ועכשו, חי ראשי, אנחנו נוציא לו קצת את הנשמה.”

תוֹמְסוֹן נופף את רובהו בּאִיוּם. “אנחנו נִירֶה בכלב! ואתם, אדונים נכבדים, אל תְּנַסּוּ לעשׂוֹת חכמות אִתנו, או שנהרוג גם אחדים מכם! שמור עליהם צֶ’רְצִ’יל, אי־אפשר לתת בהם אימון.”

“סתום את הפה ותשגיח על ארגז־הנשק,” השיב צֶ’רְצִ’יל. “בבקשה, מר בָּאיָם, התלבש מהר. קְוִוינְטְל, אתה עמוד על המשמר בדלת שם! אסור לאיש לצאת בלי פקודתי – הבינות?”

“כן אדוני!”

כשהפניתי את ראשי ראיתי את מֶתְיוּ קְוִוינְטְל ניצב בכניסה האחורית לתא. מאחוריו הופיע סֵמְיוּאֶל במכנסיים בלבד, שׂערו הדליל פרוע ופניו חִוְרים ביותר. מר צֶ’רְצִ’יל," קרא.

“חזור למקומך, חזיר שמן, או שאני תוקע בך כדור,” צעק קְוִוינְטְל.

“מר צֶ’רְצִ’יל, אדוני, הרשה לי להגיד לך משהו,” חזר סֵמְיוּאֶל ואמר.

“דחפו אותו פנימה,” אמר צֶ’רְצִ’יל, וקְוִוינְטְל הניף רובהו בצורה כה מאַיֶמֶת עד שסֶמְיוּאֶל נעלם בִין־רגע. “תן לו דקירה בישבן, קְוִוינְטְל,” צעק מישהו ומשהרמתי עיני ראיתי עוד אנשים חמושים מציצים בפתח.

באין עִמנו כלי־נשק, לא יכולנו, סְטיוּאַרְט ואני, לעשׂות דבר ונאלצנו לצַיֵת לפקודותיו של צֶ’רְצִ’יל. גם הוא וגם תוֹמְסוֹן היו בּרנשים חסונים ואלימים וכוחנו לא היה עומד לנו נגדם, גם אם לא היו חמושים. מיד חשבתי על קְרִיסְצֶ’ן, אך הִנחתי שאין כל סִכּוי שלא תפסו גם אותו. הוא היה הקצין התורן אותו בוקר ואין ספק שהִשתלטו עליו מיד עם פרוץ־המרד, אפילו בטרם הִשתלטו על בְּלָיי. סְטיוּאַרְט הִניד בראשו קלות ומבט עיניו כאילו אמר: “אין טעם. אין בכוחנו לעשׂות דבר.”

התלבשנו בחִפּזון וצֶ’רְצִ’יל צִוָה עלינו ללכת לפניו במעבר אל המדרגות. “החזיקו את כל האחרים בתאים שלהם, תוֹמְסוֹן,” קרא אל עבר חבריו. “אני אשמור עליהם! סמוך עלי!” השיב תוֹמְסוֹן. גם על הפתח הקִדמי עמדו מספר שומרים חמושים, ביניהם אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, משׁרתי, שלא הִטלתי מעולם ספק בנאמנותו. נדהמתי לראותו בחברת אנשי צֶ’רְצִ’יל, אך התמונה שנתגלתה לעינינו כשעלינו על הסִפּון הִשְׁכּיחה את סְמִית עד מהרה.

הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי ניצב ליד התורן הראשי, לבוש חולצה בלבד וידיו קשורות מאחורי גבּו. קְרִיסְצֶ’ן ניצב לפניו, מחזיק בקצה חבל שקשרו אל התורן ובידו האחת כידון. הם היו מוקפים חבורה של מלחים, כולם חמושים, וביניהם ראיתי את ג’וֹן מִילְס, אָייזָק מַרְטִין, רִיצָ’רְד סְקִינֶר ותוֹמַס בֶּרְקִיט. אז פקד עלינו צֶ’רצִ’יל: “עמדו כאן. אין בדעתנו לפגוע בכם, אם לא תנסו לפעול נגדנו!” אחרי־כן הניח לנו והלך. סְטְיוּאַרְט ואני סברנו שצֶ’רְצִ’יל עמד בראש חבורת־המורדים. לאחר נסיונו לערוק בטָהִיטִי, ספג עונש כבד מידי בְּלָיי. ידעתי עד כמה שׂנא את בְּלָיי ולכן התקבל על דעתי, שאדם כמוהו עלול להתפתות ולהגיע עד כדי מרד גלוי. אך גם בחלום לא הייתי מעלה על דעתי שקְרִיסְצֶ’ן יהיה מסוגל לעשׂות מעשׂה כזה, גם אם עמד בנסיון הקשה ביותר. סְטיוּאַרְט לא אמר אלא: “קְרִיסְצֶ’ן, אלוהים אדירים! אם כן אין תִקוָה.”

אכן, המצב נראה נואש באמת. אותה שעה היו רק שלושה אנשים לא־חמושים על הסִפּון. קפיטן בְּלָיי ושנינו. הספינה כולה היתה בידי המורדים. כפי הנראה הביאו אותנו אל הסִפּון כדי לפצל את קבוצת־הצוערים ובכך למנוע מאִתנו כל אפשרות לנקוט פעולה משותפת. בתוך המהומה הגדולה התקרבנו במקצת אל עבר בְּלָיי ושמעתי את קְרִיסְצֶ’ן אומר: “אולי תשתוק, אדוני, או שאכריח אותך לשתוק בכוח. אני מפקד־הספינה הזאת עכשו וחי ראשי, לא אסבול עוד עלבונות מפיך!” הזיעה נגרה מפניו של בְּלָיי והוא לא חדל מלהשתולל ולצרוח “רצח! בגידה!” במלוא גרון.

“מפקד־הספינה שלי!… כלב בוגד! עוד אראה אותך תלוי! עוד אצוֶה שיַלקו אותך עד שבשׂרך יֵחָתך לרצועות, אני עוד…”

“אם לא תשתוק מיד, אדוני, אני הורג אותך בזה הרגע!”

קְרִיסְצֶ’ן הצמיד את חוּדו של הכידון לצוָארו של בְּלָיי, ובעיניו היה מבט שאין לטעות בו. “שְחַט את הכלב,” צעק מישהו. אחרי־כן הצטרפו אחרים לצעקות: “הרוג אותו, מר קְרִיסְצֶ’ן!” “זרוק אותו למים!” “תן לכרישים שיאכלו את הממזר!” ועוד קריאות כיוצא באלה. דומני כי רק אותו רגע הבין הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי מה מצבו באמת. הוא עמד לרגע מִתנשם בכבדות ומביט סביבו כלא מאמין למראה עיניו.

“מר קְרִיסְצֶ’ן, הַרשה לי לדבר!” התחנן בקול צרוד. “חשוֹב על מעשׂיך היטב! שחרר אותי – הנח את נשקך. הבה נשוב להיות ידידים ואני אתן לך את דִבְרָתי כי העניין יִשָכח ולא נשוב לדבר בו.”

“אין כל ערך לדִבְרָתך, אדוני” השיב קְרִיסְצֶ’ן. “אילו הייתָ אדם הגון, לא היינו מגיעים למה שהגענו.”

“מה יש בדעתך לעשׂות בי?”

“לירות בך, מנוּוָל שכמותך!” צעק בֶּרְקִיט, מנפנף ברובהו מול פניו.

“זה עונש קל מדַי בשבילו! קשור אותו אל השְׂבָכוֹת, מר קְרִיסְצֶ’ן, ותן לנו להרביץ בו קצת בפּרגול של האוניה.”

“נכון מאוד, קִשרו אותו. שיטעם קצת את טעם השוט שלו!”

“צריך לפשוט את עורו במכות.”

“שקט!” קרא קְרִיסְצֶ’ן בתקיפות ואחרי־כן פנה אל בְּלָיי ואמר: “אנחנו ננהג בך במִדת־הצדק, אדוני, אף־על־פי שלא כך נהגת בנו. נִקח אותך לאנגליה אסור בכבלים.”

קולות מחאה נשמעו מכל עבר.

“לאנגליה – לעולם לא! לא נסכים לזאת, מר קְרִיסְצֶ’ן!”

כהרף־עין פשטה המהומה ברחבי־הסִפּון וכל המורדים זעקו מרוֹת נגד הצעתו של קְרִיסְצֶ’ן. אותו רגע רִחֲפָה על בְּלָיי סכנת־מוֶת באמת, ולזכותו יֵאָמר כי לא גִלה כל סימן של פחד ולא הניד עפעף. רוחם של המורדים היתה סוערת ביותר וכפֶשׂע היה בינו לבין מוֶת ביריה מידי אחד מהם. למזלו הוּסחה דעת הכל ממנו, כשפרץ אֵליסוֹן וקִפּץ מולו, מנופף בכידונו. נער זה לא היה בו כדי להזיק כלל, אך אוהב היה תעלולים, ומאחר שהיה קל־דעת ופוחז, תמיד היה מסתבך בצרות צרורות. כפי הנראה ראה בהצטרפותו למרד מעין בדיחה מוצלחת, ועתה יצא לקַפֵּץ ולכרכר לפני בְּלָיי באורח כה מצחיק, שהיה בו כדי לשַׁכֵּך את המתיחות מיד. כל המלחים פרצו בתרועות “הוּרָה, תוֹמִי! גם אתה אִתנו?”

"תן לי לשמור עליו, מר קְרִיסְצֶ’ן! קרא הנער. “אני אשמור עליו כמו כלב!” הוא דִלג וכִרכר לפני בְּלָיי מנופף בנִשקו. “מנוּוָל שכמותך! גנב שכמותך! מלקות נתת לנו? את הגְרוֹג לקחת לנו? רצית שנאכל עשׂב?”

כל האנשים הריעו לו כמטורפים. “תן לו!” צעקו, “אנחנו אִתך! תן לו דקירה בכֶּרס!”

"אתה ומר סֵמְיוּאֶל שלך! המשיך הנער. “שני נוֹכלים, זה מה שאַתֶּם! גנבתם את האוכל שלנו כל הזמן! עשׂיתם עסק טוב על חשבוננו! גנב מנוּוָל! מתאים לך להיות שודד־ים. אני בטוח שהייתָ צובר הון אחת־שתים.”

אכן, לגבי בְּלָיי היתה זו חֲוָיָה מרה, שאחרון הימאים בספינה מְהַתֵּל ומִתְגָרֶה בו כך, אך לאמיתו של דבר דוְקא מִכּך צמחו לו רֶוַח והצלה. אותו זמן היו חייו תלויים על בּלימה, ואֵליסוֹן, שפּרק כך את מרירותו, הביא לידי שחרור גם את זעמם העצור של כל הימאים המגודלים, שלא נֵחַנוּ בלשון חדה ולא היו מסוגלים לבטא את משׂטֵמתם כּלפי בְּלָיי אלא במעשׂים. קְרִיסְצֶ’ן הבין זאת, ומשום כך, לדעתי, הניח לאֵלִיסוֹן לומר את אשר עם לִבּוֹ. לבסוף החליט לשׂים קץ לכך.

“הָכינו את הסירה הקטנה להפלגה,” קרא בקול. “מר צֶ’רְצִ’יל!”

“כן, אדוני.”

“לך והבֵא את מר פְרָיֵיר ואת מר פֶּרְסֶל. בֶּרְקִיט!”

“כאן, אדוני.”

“אתה, סֶמְנֶר, מִילְס ומַרְטִין – הִשָארוּ כאן לשמור על מר בְּלָיי.”

בֶּרְקִיט נטל את קצה־החבל באגרוף הענקים השׂעיר שלו.

“אנחנו כבר נשמור עליו, אדוני! סמוך עלי!”

“מה היא תכניתך, מר קְרִיסְצֶ’ן? יש לנו זכות לדעת,” אמר סֶמְנֶר. קְרִיסְצֶ’ן פנה אליו בבת־אחת והִבּיט בו. “הִזָהר במעשׂיך, סֶמְנֶר!” אמר בשקט. “אני המפקד של הספינה הזאת! אַתם שָׁם, יותר מהר עם הסירה.”

אחדים מן המלחים טִפּסו אל תוך הסירה כדי לפַנוֹת ממנה את הבטָטות ואת יתר מצרכי־המזון שהוחסנו בה, ואילו מלחים אחרים עסקו בהַתרתהּ והחלו להכין את המנוף, לצורך הורדתהּ אל המים. בֶּרְקִיט ניצב מול הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, מחזיק בכידון, שקצהו מרוחק כדי שתי אצבעות מחזהו של בְּלָיי. סֶמְנֶר עמד מאחוריו, רובהו מוכן בידיו, ושני האנשים האחרים עמדו משני צדדיו. מלבד תוֹמְסוֹן היו אלה הנוּקשים והאלימים שבחבורת־המלחים, ובְּלָיי הִשׂכיל שלא לעורר את זעמם. יתר המורדים הוצבו במקומות שונים על הסִפּון ובפתחים השונים. תמהתי כיצד תוכנן ואורגן העניין ביעילות וביסודיות. נִסיתי להיזכר באות כל שהוא, שיעיד על הכנות אלה.

כל כך שקוע הייתי במחזה שבְּלָיי עמד במרכּזו, עד ששכחתי לחלוטין את סְטיוּאַרְט. הפרידו בינינו, ובעוד אני מחפשׂ אותו במבטי, ראה אותי קְרִיסְצֶ’ן לראשונה. הוא בא אלי מיד ואמר בקול שקט, אף־על־פי שחשתי בהתרגשות הממלאה אותו:

“בָּאיָם, זה ענייני בלבד,” אמר. “לא נִפגע בשום אדם, אך אם ינסה מישהו להתנגד לנו, הוא עלול לסכן את כל צֶוֶת־הספינה. עשׂה כטוב בעיניך.”

“מה יש בדעתך לעשׂות?” שאלתי.

“היה בדעתי להוביל את בְּלָיי לאנגליה כאסיר, אך הדבר לא יִיתכן. האנשים אינם מסכימים לכך. אתן לו את הסירה הקטנה, שיפליג לאן שהוא רוצה. מר פרָיֵיר, הֵיווֹרְד, הָאלֶט וסֵמְיוּאֶל יֵרדו אִתו בסירה.”

לא נוֹתר עוד זמן לדִבּורים יְתֵרים. צֶ’רְצִ’יל חזר ועִמו פְרָיֵיר ופֶּרְסֶל. הנַגָּר היה זעוף פנים ושתקן כדרכו תמיד. גם הוא וגם פְרָיֵר נִראו הלוּמי־פחד, אך שלטו היטב בעצמם. קְרִיסְצֶ’ן ידע כי שנים אלה לא יהססו לשוב ולהשתלט על הספינה, אם תִמָצֵא להם ההזדמנות לכך, ולכן שמר עליהם היטב.

“מר בָּאיָם, וַדאי אינך מעורב בכל זאת?” אמר פְרָיֵיר.

“כמוני כמוך, אדוני,” הֵשבתי.

“אין למר בָּאיָם כל חלק במעשֶׂה,” אמר קְרִיסְצֶ’ן. “מר פֶּרְסֶל…”

פְרָיֵיר נכנס לדבריו, “בשם אלוהים, מר קְרִיסְצֶ’ן! חשוב מה אתה עושה! האינך מבין כי מעשׂה זה מביא כְּלָיָה על הכל? חדל מן השגעון הזה ואני מבטיח לך שנעמוד לצִדך בבירור העניין. חכּה עד שנגיע לאנגליה…”

“אֵחַרְתָּ את המועד, מר פְרָיֵיר,” השיב קְרִיסְצֶ’ן בקרירות. “זה שבועות רבים אני נתון ביסורי־גהינום ואין בדעתי לסבול עוד.”

“אין לכך זכות להמיט שוֹאָה על כולנו בגלל המחלוקות שלך עם מר בְּלָיי.”

“אבקשך לשתוק, אדוני,” אמר קְרִיסְצֶ’ן. “מר פֶּרְסֶל, שְׁלַח כמה אנשים להביא הנה ספסלים, אַרְכּוּבוֹת, גְלִילוֹת ומִפרשׂ בשביל הסירה. צֶ’רְצִ’יל, שְׁלַח את הנַגָּר בלִוְיַת שומר אל המחסן למטה להביא את אלה.”

פֶּרְסֶל וצֶ’רְצִ’יל הלכו וירדו במדרגות הסִפּון הקִדמי.

“יש בדעתך להוריד אותנו בסירה?” שאל פְרָיֵיר.

“היבשה אינה מרוחקת מכאן יותר משלושים מילין,” השיב קְרִיסְצֶ’ן. "בים שקט כל כך יוכל מר בְּלָיי על נקלה להגיע אל החוף.

“אני אשָאר אתכם בספינה.”

“לא, מר פְּרָיֵיר; תרד בסירה עם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. וִילֶמְס, הוֹבל את מר פְרָיֵיר לתאו כדי שיִקח את חפציו. החזק אותו שם עד שאודיע לך להביאו.”

פְרָיֵיר בִּקֵש בכוָנה להשאירו בספינה, אך קְרִיסְצֶ’ן ידע היטב מה הם נִמוקיו ולכן סֵרב. הוא שׂם קץ לוִיכּוּח בשולחו אותו לתאוֹ בבטן־הספינה.

פֶּרְסֶל, הנַגר, חזר בלִוְיַת עוזריו, נוֹרמֵן ומַקִינְטוֹשׁ, שנשׂאו את ציודהּ של הסירה. פֶּרְסֶל מִהר ובא אלי.

“מר בָּאיָם, אני יודע שאין לך יד בכל זאת, אבל אתה נחשב, או נחשבת, ידידו של מר קְרִיסְצֶ’ן. בַּקֵש ממנו שיתן לקפיטן בְּלָיי את הסירה הגדולה. הסירה הקטנה רקובה כולה ולעולם לא תצליח להגיע לחוף.”

אני עצמי ידעתי כי אמת הדבר. הסירה הקטנה היתה אכולת־תולעים ודולפת כולה ולא צלחה כמעט לשַיט. אותו בוקר צריכים היו הנַגרים להתחיל במלאכת תִקוּנהּ. פֶּרְסֶל לא רצה לבוא עִמי אל קְרִיסְצֶ’ן ולדבר על כך, בטענה שקְרִיסְצֶ’ן שׂונא אותו. “הוא לא יְמלא שום בקשה שתבוא מפי,” אמר לי. “אם תּוּרד הסירה הזאת למים, פרושו של דבר גזר־דין מוֶת על בְּלָיי ועל כל אדם שיִישלח אִתו.”

לא הִשתהֵיתי לרגע והלכתי מיד אל קְרִיסְצֶ’ן. אחדים מהמורדים התאספו סביבנו כדי לשמוע מה בפי. קְרִיסְצֶ’ן הסכים מיד. “אם כן, ניתן לו את הסירה הגדולה,” אמר. “אמוֹר לנַגר שיצוֶה על אנשיו להכין אותה.” אחרי־כן קרא בקול: “הניחו לסירה הקטנה, בחורים. לכו ופנו את הסירה הגדולה.”

מיד התעוררה סערת־מחאות, שבראשה עמד צֶ’רְצִ’יל.

“את הסירה הגדולה, מר קְרִיסְצֶ’ן?”

“אל תתן לו אותה, אדוני! השוּעל הזה עוד יגיע אִתה לאנגליה!”

“הסירה הגדולה טובה מדַי בשביל נבזה כמוהו!”

כך נמשך הוִיכּוּח שעה ארוכה, אך קְרִיסְצֶ’ן כָּפָה את רצונו על האנשים. לאמיתו של דבר, הללו לא הִתעקשו נמרצות. כולם השתוקקו להיפָטר מהַקַבַּרְנִיט ולא היה להם טעם לחשוש שיגיע אי־פעם לאנגליה.

המורדים שלטו בספינה שליטה מלאה, ולכן לא היסס קְרִיסְצֶ’ן לצווֹת שכל יתר האנשים שלא חברו אִתו, יובאו אל הסִפּון. סֵמְיוּאֶל, פקידו של בְּלָיי, היה הראשון שהועלה למעלה. כידוע לא היה חביב־הקהל, ושׂונאיו המושבעים קבלוהו בקריאות־לעג ובאיומים. סבור הייתי שיתנהג באורח מֵביש כדרכו תמיד, אך לא כן היה. הוא נהג אומץ וגאוָה. הוא הִתעלם מהעלבונות שהטיחו בו המלחים והלך מיד אל קפיטן בְּלָיי, כדי לשמוע מה רצונו. לבסוף הורשה ללכת לתאוֹ של בְּלָיי, בלִוְיַת ג’וֹן סְמִית, משׁרתו של הַקַבַּרְנִיט, כדי להביא את חפציו. שניהם סייעו לבְּלָיי לנעול את מגפיו וללבוש את בגדיו.

ראיתי את הֵיווֹרְד ואת הָאלֶט ניצבים מאחור, ליד המעקה. הָאלֶט מֵרר בבכי ושניהם היו מפוחדים כהלכה. מישהו נגע בזרועי וכשהפניתי ראשי מצאתי את מר נֶלְסוֹן ניצב לידי.

“לצערי, בָּאיָם, אנו רחוקים מן הבית הרבה יותר משחשבנו. האם יודע אתה מה הם מתכַּוְנים לעשׂות בנו?”

סִפּרתי לו את המעט שידעתי. הוא חִיֵך בעצב והביט אל עבר האי טוֹפוֹאָה, שהסתמן במעורפל באופק.

“אני מניח שהַקַבַּרְנִיט בְּלָיי יוביל אותנו לשמה,” אמר. “קשה לומר שאני מצפה בשׂמחה לפגישה מחודשת עם בני־האי החביבים. ברצון רב הייתי מוַתר על ידידותם.”

הנַגר שב והופיע במדרגות, כשמאחוריו הולך רוֹבֶרְט לֶמְב, הקצב, נושׂא ארגז־כלים.

“מר נֶלְסוֹן,” אמר, “אנו יודעים היטב למי עלינו לתת תודה על כל זאת.”

“כן, מר פֶּרְסֶל, עלינו להודות למזלנו הרע,” השיב נֶלְסוֹן.

“לא אדוני! בגלל קפיטן בְּלָיי זכינו לזאת. הוא לבדו אשם! הוא הביא זאת עלינו בהתנהגותו המתוֹעבת.”

פֶּרְסֶל רחש איבה גדולה לבְּלָיי וזה החזיר לו איבה כפולה ומכופלת. השניים לא דִברו ביניהם חודשים רבים, חוץ מדברים שהיו בגדר הכרח. אף־אל־פי־כן, משהִציע מר נֶלְסוֹן כי פֶּרְסֶל יוּרשֶה להישָאר בספינה אם רצונו בכך, הזדַעק הנַגר בבהלה.

“להישָאר בספינה? בחברת נבלים ושודדי־ים? לעולם לא! אני הולך אחרי מפקדי.”

אותו רגע הִשגיח בנו צֶ’רְצִ’יל, שהיה בכל מקום על הסִפּון.

“מה אתה זומם שם, פֶּרְסֶל, יִיכָנס בך הרוח! אתה גונב את כלי־העבודה שלנו?”

“הכלים שלכם, נבל מנוּוָל? אלה הכלים שלי ואני לוקח אותם לאן שאני הולך.”

“לא תִקח מהספינה הזאת אפילו מסמר, אם ישמעו בקולי,” השיב צֶ’רְצִ’יל. אחרי־כן פנה אל קְרִיסְצֶ’ן ושוב התעורר וִכּוּח, לא רק לגבי ארגז־הכלים, אלא לגבי הנַגר עצמו. קְרִיסְצֶ’ן חָכַך בדעתו אם להשאירו בספינה, ביודעו עד כמה חיוני בעל־מקצוע זה בים, אך כל היֶתר התנגדו לכך. פֶּרְסֶל היה בעל מזג־אלים ונחשב עריץ ואכזר, שרק בְּלָיי היה גרוע ממנו.

“הוא נבל ארור ממדרגה ראשונה, אדוני.”

“הַשְאֵר את עוזריו אִתנו, מר קְרִיסְצֶ’ן, הם אנשים משלנו.”

“הוֹרד אותו לסירה.”

“להוריד אותי, פושעים שכמותכם?” צעק פֶּרְסֶל. “אני רוצה לראות מי יִמנע ממני לרדת.”

לרוע מזלו היה פֶּרְסֶל טִפש כשם שהיה אמיץ. הוא שכח לגמרי את טובתהּ של קבוצת בְּלָיי והחל להתפאר ולספר מה הוא עתיד לעשׂות ברגע שישתחרר מיד המורדים.

“זכרו היטב את דבריו, חבורת מנוּוָלים שכמותכם!” אמר. “אנחנו עוד נעמיד את כולכם למשפט. נבנה סירה ונפליג בה הביתה…”

“זה נכון מר קְרִיסְצֶ’ן. הוא עוד יבנה ספינה, אם נִתֵן לו את הכלים שלו,” צעקו מלחים אחדים.

“השוּעל הזקן הזה מסוגל לבנות ספינה בעזרת אולר־כּיס!”

מאוחר מדַי הבין פֶּרְסֶל מה הביא על עצמו. מובטחני שקְרִיסְצֶ’ן היה נותן בידיו את רוב־כלי עבודתו, שכּן היתה עוד מערכת־כלים מקבילה בספינה, אך לאחר שהזכיר לו הלה ברוב טפשותו, מה מסוגל הוא לעשׂות בעזרתם, צִוָה להחזיר את ארגז־הכלים ופֶּרְסֶל הורשה לקחת כלים אחדים בלבד: משור־יד, גרזן קטן, פטיש וצרור־מסמרים. בְּלָיי, ששמע את כל אשר נאמר, לא יכול לשלוט ברוחו. “גולם שכמותך,” הרעים בקולו על פֶּרְסֶל. אך עד מהרה הושתק על־ידי בֶּרְקִיט, שהצמיד את הכִּדוֹן שלו לגרונו.

אנשי־הספינה שוטטו על הסִפּונים, אך קְרִיסְצֶ’ן הִקפיד היטב שלא להניח למתנגדיו להתגודד יחד. מיד כשפוּנתה הסירה הגדולה מכל אשר היה בה, צִוָה על רב־המלחים להוריד אותה המַיְמָה. כן צִוָה על כחמישה־עשׂר איש מאִתנו לסיֵעַ לו בכך, שכּן המורדים היו חכמים מכדי להניח את נשקם ולהושיט לנו עזרה.

לאחר שהוּרדה הסירה המַיְמַה, היה סֵמְיוּאֶל הראשון שנצטוָה לרדת לתוכה. אחריו הורדו הֵיווֹרְד והָאלֶט. שניהם הִזילו דמעות והתחננו בבכי. היה צורך לגרור אותם, כמעט על כּורחם. הֵיווֹרְד פנה אל קְרִיסְצֶ’ן בתחינה.

“מר קְרִיסְצֶ’ן, מה רע עשׂיתי לך שאתה נוהג בי כך?” קרא מתיַפּח. “בשם אלוהים, הַרשה לי להישָאר על הספינה!”

“אין אנחנו זקוקים לשירותיך כאן,” השיב קְרִיסְצֶ’ן בפנים חמורות. “מהרו, רדו אל הסירה שניכם!”

אחריהם ירד פֶּרְסֶל. הוא לא נזקק כלל שידחקו בו. סבורני שהיה מעדיף למות ובלבד שלא להישָאר בספינה שנתפסה בידי מורדים. רב־המלחים, שירד אחריו, נתן לו את צרור כלי־העבודה. קְרִיסְצֶ’ן צִוָה שבְּלָיי יובא אל הכֶּבֶשׁ ושם הִתִיר את ידיו.

“הנה הסירה שלך, מר בְּלָיי. מזלך הוא שאתה מקבל את הסירה הגדולה ולא את הקטנה. רד לסירה מיד.”

“מר קְרִיסְצֶ’ן,” אמר בְּלָיי, “בפעם האחרונה אני מפציר בך להימָלך בדעתך! אני מוכן לסכּן את כבודי ואת שמי הטוב ולהישָבע על דִבְרָתי, כי לעולם לא אזכיר את הדבר, אם תְּוַתֵּר הפעם. חשוב על אשתי ועל משפחתי!”

“לא, מר בְּלָיי. צריך היית לחשוב על משפחתך כבר מזמן, וכולנו יודעים היטב מה ערך יש לכבוד שלך. רד אל הסירה, אדוני!”

משנוכח בְּלָיי כי אין טעם בתחנונים, צִיֵת וירד לסירה. אחריו ירדו מר פֵּקוֹבֶר ונוֹרְטוֹן. אחרי־כן מסר קְרִיסְצֶ’ן ביד בְּלָיי את הסֶקְסְטַנְט וקובץ מפות ימיות.

“המצפֵּן שלך אִתך, אדוני, וקובץ מפות זה יְסַפֵּק את כל צרכיך. הסֶקְסְטַנְט שלי הוא ואתה יודע כי הוא כלי משובח.”

לאחר ששוחררו ידיו והפיקוד הוחזר לו, ולוּ גם על אחת הסירות של ספינתו, שב בְּלָיי להיות מה שהיה.

“אני יודע שאתה פושע נתעב!” צעק מנופף את אגרופו לעומת קְרִיסְצֶ’ן, “אבל אני אנקום בך. זכור זאת היטב, שפל כפוי־טובה! עוד אראה אותך מתנדנד בקצה חבל התליה, לפני שיֵצאו שנתיים מהיום! אותך ואת כל הבוגדים האלה!”

למזלו של בְּלָיי היתה תשׂוּמת־לִבּוֹ של קְרִיסְצֶ’ן נתונה לעניין אחר, אך אחדים מן המורדים השיבו לו בשׂפה בּוֹטָה לא פחות משׂפתו ועוד רגע היו יורים בו.

בתוך כל המהומה נעלם סְטיוּאַרְט מעיני. יחד עמדנו ומשכנו בחבלים כשהורדה הסירה המימה, אך עתה לא ראיתיו על הסִפּון. עד־מהרה נסתבר כי עוד רבים הורשו ללכת עם בְּלָיי ולפיכך מִהרנו, מר נֶלְסוֹן ואני, אל עבר הסולם, שם עצר אותנו קְרִיסְצֶ’ן.

“מר נֶלְסוֹן, אתה ומר בָּאיָם רשאים להישָאר בספינה, אם רצונכם בכך,” אמר.

“אהדתי נתונה לך על כל היסורים והעַוְלוֹת שסבלת, מר קְרִיסְצֶ’ן,” השיב נֶלְסוֹן, “אך לִבּי אינו שלם כלל עם הפעולה שנקטת לתִקון המעוּוָת.”

“ומתי בִּקשתי את אהדתך או הסכמתך? מר בָּאיָם, מה אתה מחליט?”

“אני אלך עם קפיטן בְּלָיי.”

“אם כן מהרו שניכם.”

“מותר לנו ללכת להביא את חפצינו?” שאל נֶלְסוֹן.

“כן, אבל מהרו!”

תאוֹ של נֶלְסוֹן היה בבטן־הספינה, מתחת לתאוֹ של פְרָיֵיר. שני שומרים נִצבו במבוא אל בטן־הספינה. שם נפרדנו ואני הלכתי אל תא הצוערים, מקום שם עדיין עמד תוֹמְסוֹן על המשמר ליד ארגז־הנשק. כל העת לא ראיתי את טִינְקְלֶר ואת אֶלְפִינְסְטוֹן והיה בדעתי ללכת לתאם ולראות אם עדיין הם שם. תוֹמְסוֹן מנע זאת ממני.

“אין לך מה לעשׂות שם, אדוני,” אמר. “לך, קח את בגדיך והסתלק מכאן!”

לתמהוני מצאתי את יָאנג עדיין ישן בערסלו. הוא היה במשמרת מחצות עד שעה ארבע ונהג לנוח בשעה זו. תמהתי מאוד כיצד היה מסוגל לישון בכל ההמולה הזו. ניסיתי להעיר אותו, אך הוא היה מאלה הישנים עמוקות כבול־עץ. לאחר שהסתבר לי כי לא אצליח להעירו הנחתי לו והתחלתי מוציא מתוך ארגז־החפצים שלי את הדרוש לי ביותר. באחת מזוִיוֹת התא נִצבו כמה וכמה אלות כבדות, שלקחנו מידי הפראים בנָמוּקָה. אלה היו אלות־מלחמה עשׂויות טוֹאָה, כלומר עץ־הברזל, שאמנם היה ראוי לשמו זה, שכּן גם משקלו וגם חוסנו היו באמת כאלו של ברזל. למראה האלות הבריק רעיון במוחי, שמא אוכל להלום בתוֹמְסוֹן ולהכריעו במכּת־אלה. הצצתי בגנבה מבעת לפתח. תוֹמְסוֹן היה ישוּב על ארגז־הנשק, כשרובהו בין ברכיו ופניו אל הפּרוֹזדוֹר המוביל ליַרכתיים. אך הוא ראה אותי מציץ מן הפתח וצִוָה עלי למהר ולהסתלק משם.

אותו רגע הופיע מוֹרִיסוֹן בפּרוֹזדוֹר. תשׂומת־לִבּוֹ של תוֹמְסוֹן היתה נתונה למישהו, שקרא לו מלמעלה. רמזתי למוֹרִיסוֹן שיִיכָּנס לתא והוא התחמק פנימה בלי שאיש השגיח בכך. לא היה לנו צורך בדִבּוּרים. נתתי בידו אחת האלות ולקחתי אחת לעצמי. אחרי־כן נִסינו יחד להעיר את יָאנג. מאחר שלא הֵעזנו לדבּר, כמעט הִפּלנו אותו מערסלו. אך נִסתבר כי לא היה צורך בכך. שמעתי את תוֹמְסוֹן עונה בקול, “הוא אוסף את חפציו, אדוני. אני שולח אותו מיד למעלה.” מורִיסוֹן נסוג מאצל הדלת והרים את האלה ואני נִצבתי מן העבר השני, שכּן שנינו סברנו שתּוֹמְסוֹן יִיכָּנס מיד כדי לקרוא לי. אך תחת זאת צעק ממקומו: “צא כבר משם בָּאיָם, מהר.”

“אני בא מיד,” הֵשבתי ושוב הִצצתי מבעד לפתח. לחרדתי ראיתי שם את בֶּרְקִיט ואת מָקוֹי מתקרבים אל תוֹמְסוֹן. הם נעצרו ליד ארגז־הנשק ופתחו בשׂיחה אִתו. בידי שניהם היו רובים, כמובן. הסִכּוי להשתלט על תוֹמְסוֹן ועל ארגז־הנשק נראה אבוד, אלא אם כן לא יִשְתַהוּ השנים וימשיכו בדרכם. המזל לא האיר לנו פנים. המתנו לפחות עוד כשתי דקות והשנים לא זזו ממקומם. שמעתי את קולו של נֶלְסוֹן קורא מלמעלה: “בָּאיָם! מהר בחור, אחרת ישאירו אותך כאן!” אחרי־כן נשמע קולו של טִינְקְלֶר: “בשם אלוהים בָּאיָם, מהר ובוא!”

היה זה רגע מר ונמהר למוֹרִיסוֹן ולי. הסִכּוי היה קלוש מלכתחילה, אך אילו היה עוד זמן בידינו, יִיתָכן כי היינו מצליחים. נחפזנו והחזרנו את האלות למקומן ומִהרנו לצאת. בצאתנו התנגשנו בתוֹמְסוֹן, שבא לבדוק מדוע אני מִשתהה.

“יִקח אותך השֵׁד מוֹרִיסוֹן, מה אתה עושׂה כאן?” לא טרחנו להסביר לו והמשכנו לרוץ למעלה, כשמוֹרִיסוֹן רץ לפני. מרוב חִפּזון ובגלל היותי עמוס בשׂק־חפצים, מעדתי ונפלתי בעלותי על הסולם וכתפי נחבלה קשות. קמתי על רגלי והתחלתי לרוץ, אך צֶ’רְצִ’יל עצר אותי.

“אֵחרתָ, בָּאיָם,” אמר, “לא תוכל ללכת אִתם.”

“לא אוכל? חי ראשי, דבר לא יעצור אותי,” קראתי. דחפתי אותו מעלי והוא נפל כמעט. הייתי כמטורף, שכּן ראיתי את הסירה מתחילה להסתובב ואחד המורדים מושך את חבל־החרטום. בֶּרְקִיט וקְוִוינְטְל עמדו מחזיקים את קוֹלְמֵן, הנַשָּק, שהתחנן שירשו לו לרדת לסירה ואילו מוֹרִיסוֹן נאבק עם מלחים אחדים, שנִסוּ להרחיקו מן הכֶבֶשׁ. לאמיתו של דבר כולנו אֵחרנו. הסירה היתה עמוסה כמעט עד כדי סכנת־טביעה. שמעתי את בְּלָיי צועק: “איני יכול לקחת עוד איש מכּם, בחורים, אבל אני אֲטַהֵר את שִמכם אם נגיע לאנגליה!”

אט־אט החלה הסירה מתרחקת מהספינה, וכל הנשארים על הסִפּון הִתכּנסו אצל המעקה על הירַכתיים והתבוננו בה. לִבּי כאב מצער ונתקפתי חרדה גדולה, משהבינותי כי למעשׂה הושארתי בספינה בקרב חבורת־מורדים. נוֹרְטוֹן נִצב בסירה על אחד הספסלים מאחור. יתר האנשים, חלקם ישבו וחלקם עמדו, והסירה היתה עמוסה כל כך, עד כי בלטה מעל פני המים כדי חמישה־עשׂר או עשׂרים סנטימטרים בלבד. חלל־האוִיר היה מלא צעקות שנִשׂאוּ מן הספינה אל הסירה ומן הסירה אל הספינה. בְּלָיי תרם את מלוא־חלקו להמולה הגדולה, בצעקו פקודות בסירה ובהטיחו קללות ונֶאָצוֹת בקְרִיסְצֶ’ן ובחבריו.

היו מורדים שעמדו והסתכלו בדומיה ובהרהורים, אך היו רבים שלִגלגו על בְּלָיי ואף שמעתי אחד מהם צועק: “נראה איך תחיה אתה על חצי ליטרה בטָטות ליום, ממזר שכמותך!” פְרָיֵיר צעק: “בשם אלוהים, מר קְרִיסְצֶ’ן, תן לנו נשק ותחמושת! זכור לאן אנחנו מפליגים! תן לנו אפשרות להגן על עצמנו!” אחדים מן האנשים וביניהם רב־המלחים הצטרפו לבקשתו.

“קללות תקבלו, ולא נשק!” השיב מישהו בצעקה.

“אין לכם צורך בנשק.”

“בְּלָיי מאוהב בפראים. הוא יגן עליכם!”

“תכּה אותם בשוט שלך, רב־המלחים!”

מוֹרִיסוֹן ואנכי חִפשׂנו את קְרִיסְצֶ’ן שנִצב בצד, נסתר מן הסירה. התחננו לפניו כי יתן ביד בְּלָיי רובים אחדים ותחמושת.

“לעולם לא,” אמר. “אסור לתת בידם נשק.”

“אם כן, תן להם לפחות כמה חרבות, מר קְרִיסְצֶ’ן,” הִפציר בו מוֹרִיסוֹן, “אלא אם כן אתה רוצה שיִרצחו אותם ברגע שיעלו על החוף. זכור מה שעבר עלינו בנָמוּקָה!”

קְרִיסְצֶ’ן הסכים לכך. הוא צִוָה על צֶ’רְצִ’יל להביא כמה חרבות מארגז־הנשק, וכעבור רגע חזר הלה כשבידו ארבע חרבת קצרות, שנמסרו לאנשים בסירה. בינתיים נִצֵל מוֹרִיסוֹן את ההזדמנות ורץ להביא עוד מצרכים בשביל אנשי־הסירה. הוא וג’וֹן מִילְווֹרד הביאו שׂק מלא נתחי־בשׂר־משומר, כמה וכמה נאדות מלאים מים ועוד בקבוקי־יין וכוהל והורידו את כל אלה אל תוך הסירה.

“פחדנים עלובים!” צעק פֶּרְסֶל כשנמסרו לו החרבות. “אינכם יכולים לתת לנו נשק אחר?”

“אולי אתה רוצה שנוריד לכם את ארגז־הנשק, אדוני הנַגָר?” שאל וִילֶם בְּרָאוּן בלִגלוג. מָקוֹי אִיֵם עליו ברובהו. “מיד אמלא את בטנך עופרת,” צעק אליו.

“הַטביעו אותם,” צעק מישהו, “פִּתחו עליהם באש!”

בֶּרְקִיט נשׂא את רובהו וכִוֵן אותו אל בְּלָיי. אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, שנִצב לידו, תפס את קנה־הרובה ודחף אותו כלפי מעלה. אני בטוח שבֶּרְקִיט התכַּוֵן אמנם לירות בבְּלָיי. קְרִיסְצֶ’ן שראה זאת, צִוָה לאחוז בו ולהרחיקו מהסִפּון, למרות שהיה חמוש, ולהעמיד עליו משמר. בֶּרְקִיט התנגד בכל כוחותיו, והיה צורך בארבעה אנשים כדי להתגבר עליו ולהוציא את הנשק מידיו.

בינתיים החלו פְרָיֵיר ועוד אחדים מיושבי־הסירה לדחוק בבְּלָיי, שיתרחק מן הספינה שאם לא כן יֵהרגו כולם.

בְּלָיי צִוָה להרים את המפרשׂ ולהוציא גם משוטים. הסירה, שהיתה שקועה במים עמוק כל כך, עד שדמתה כטובעת, החלה מתרחקת אל עבר האי טוֹפוֹאָה, שהיה מרוחק כשלושים מילין כלפי צפון־מזרח. היא לא נועדה לשׂאת יותר משנים־עשׂר איש ואילו עתה היו עליה תשעה־עשׂר, מלבד מטען של מזון, מים וחפציהם של האנשים.

מוֹרִיסוֹן שב ועמד לידי. “תודה לאֵל שאֵחרנו ולא ירדנו בה, בָּאיָם!”

“אתה אומר זאת בכֵנוּת?” שאלתי.

הוא שתק לרגע, כאילו מהרהר היטב בדבר. לבסוף אמר: “לא. ברצון הייתי מסתכּן ויורד בה – אבל סִכּוייהם קלושים מאוד. לעולם לא ישובו לראות את אנגליה.”

התבונַנו בסירה המתרחקת. כל היושבים בה נחשבו כמתים בעינינו. שלושת־אלפים מילין מפרידים ביניהם לבין כל נמל, שבו יש אפשרות כלשהי להגיש להם עזרה. סביבם איים מלאים יְלִידִים, פִרְאֵי־אדם ואכזרים, שרק אנשים חמושים היטב יוכלו לעמוד נגדם. אפילו יִימָלטו ממוֶת מידי הפראים האלה, מה סִכּוּי יש לסירה קטנה וטעונה לַעֲיֵפָה להגיע לנמל של בני־תרבות? הסִכּוּי היה כה קטן שלא היה כדאי אפילו בהרהור נוסף.

על הסִפּון נשמעו תשׁוּאוֹת מפי המורדים, “קדימה לטָהִיטִי…,” כשצִוָה קְרִיסְצֶ’ן להעלות את המפרשים. אֵלִיסוֹן, מָקוֹי וּוִילֶמְס מִהֲרוּ וטִפּסו על התורן, כדי לשחרר את המפרשׂים העִליים. אחרי־כן ירדה דומיה על הספינה, שעה שאנשיה נִצבו ליד המעקה והתבוננו בסירה שהלכה הלוך וקטון. גם קְרִיסְצֶ’ן עמד מתבונן ממקומו. לא יכולתי לדעת מה מחשבות עברו בראשו אותה שעה. התנהגותו של בְּלָיי פגעה קשה כל כך בגַאֲוָתוֹ ובחוש־הצדק שלו עד שהדבר גבר על כל שִקוליו האחרים. במשך כל שנות־חיי הארוכות אחרי־כן לא פגשתי איש כמותו. אני מניח כי הִכּרתי אותו היטב, ואף־על־פי־כן לא אוכל לומר בלב שלם כי הבינותי את הִלכי־רוחו ואת חִקרי־לִבּו.

השעה היתה קרובה לשמונה כשהורדה הסירה מן הספינה. כעבור זמן מה גברה הרוח מצפון־מזרח והספינה בָּאוּנְטִי החלה שטה במהירות יתֵרה. הסירה הפכה נקודה קטנה באופק וכעבור כמחצית השעה נעלמה כליל, כאילו נבלעה במצולות הים.

 

יחד שלא מרצון    🔗

צֶוֶת־הספינה התפלג, אך למרות שאסון משותף אִחד את כולנו, לא נועד לנו גורל משותף. מסופקני אם היתה עוד ספינה שהפליגה מאנגליה, אשר צִוְתָהּ נפוץ כל כך על פני תבל, ואשר סופו של כל איש מאנשיה היה כה שונה, וסופם של מרבית אנשיה היה כה טראגי.

כל הרשומים להלן ירדו עם בְּלָיי בסירה:

ג’וֹן פְרָיֵיר – רב־החובלים

תוֹמָס לֶדְווֹרְד – ממלא־מקום הרופא

דֵוִיד נֶלְסוֹן – בּוֹטָנַאי

וִילֶם פֵּקוֹבֶר – קצין־הנשק

וִילֶם קוֹאוּל – רב־המלחים

וִילֶם אֶלְפִינְסְטוֹן – עוזר רב־החובלים

וִילֶם פֶּרְסֶל – נַגָּר־הספינה

תוֹמָס הֵיווֹרְד, ג’וֹן הָאלֶט, רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר – צוערים

ג’וֹן נוֹרְטוֹן, פִּיטֶר לֶנְקְלֶטֶר – קציני־סִפּון

ג’וֹרְג' סִימְפְּסוֹן – עוזר קצין־סִפּון

לוֹרֶנְס לִיבּוֹג – מפרשׂן

מר סֵמְיוּאֶל – פקיד־הספינה

רוֹבֶּרְט לֶמְבּ – קַצָּב

ג’וֹן סְמִית, תוֹמָס הוֹל – טבּחים

מתוך הנשארים על סִפּון בָּאוּנְטִי השתתפו בפועל במרד:

פְלֶצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן – סגן־הַקַבַּרְנִיט

ג’וֹן מִילְס – עוזר קצין־הנשק

צַ’רְלְס צֶ’רְצִ’יל – נַגָּד־משמעת

וִילֶם בְּרָאוּן – גנן

תוֹמָס בֶּרְקִיט, מֶתְיוּ קְוִוינְטְל, ג’וֹן סֶמְנֶר, ג’וֹן מִילְווֹרְד, וִילֶם מָקוֹי, הֶנְרִי הִילְבְּרַנְד, אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, ג’וֹן וִילֶמְס, תוֹמָס אֵלִיסוֹן, אַייזָק מַרְטִין, רִיצַ’רְד סְקִינֶר, מֶתְיוּ תוֹמְסוֹן – מלחים

מתוך הנשארים על סִפּון בָּאוּנְטִי, לא נִמנו עם חבורת־המורדים בראשותו של קְרִיסְצֶ’ן:

אֶדְווֹרד יָאנג, ג’וֹרְג' סְטיוּאַרְט – צוערים

גֵ’ימְס מוֹרִיסוֹן – עוֹזר רב־המלחים

ג’וֹזֶף קוֹלְמֵן – נַשָּׁק

צַ’רְלְס נוֹרְמֵן – עוזר־הנַגָּר

תוֹמָס מַקִינְטוֹשׁ – שׁוּלִיַת־הנַגָּר

וִילֶם מַסְפְּרָאט – מלח

וכן מַיְקְל בַּיְרְן, המלח העִוֵר־למחצה ואנוכי. וִילֶם מַסְפְּרָאט נִסה זמן קצר להעמיד פנים כאילו הצטרף לחבורת־המורדים ונטל את הרובה שהציע לו צֶ’רְצִ’יל. בדרך מקרה שמע את פְרָיֵיר אומר, כי מקוֶה הוא לאסוף אנשים ולהשתלט מחדש על הספינה ואני בטוח כי מַסְפְּּרָאט לקח את הרובה, רק כדי להצטרף אחר־כך לפְרָיֵיר. משראה שאבדה התקוָה הניח מיד את נשקו. קוֹלְמֵן, נוֹרְמֵן ומַקִינְטוֹשׁ רצו לרדת בסירה עם בְּלָיי, אך המורדים מנעו זאת מהם, משום שהיו זקוקים להם כאנשי־מקצוע. אי־אפשר לוַתֵר על שירותם של נַפָּחים ונַגָּרים באוניה השטה בים, כשם שאי־אפשר לאוניה בלי מלחים.

טבעי הדבר שאלה מן האנשים שלא השתתפו במרד, הִתיַחסו בחשד למורדים. מכל מקום, רוב הימאים לא הִתיַחסו אלינו באיבה גלויה. צֶ’רְצִ’יל צִוָה עלינו להישָאר על הסִפּון, לפני התורן האחורי, ושם הִמתַנוּ להחלטתו של קְרִיסְצֶ’ן. בֶּרְקִיט, שהושׂם במאסר ונִטַל ממנו הרובה מחשש שיִירֶה בקפיטן בְּלָיי, שוחרר והורשה להלך חופשי. הוא ותוֹמְסוֹן החלו להתגרות בנו וללגלג עלינו, וגם מָקוֹי וג’וֹן וִילֶמְס הצטרפו אליהם. רגע אחד דומה היה שהנה יפרוץ מאבק מר בינינו, ואין ספק כי אנו, שלא מרדנו, תהיה ידנו על התחתונה. למזלנו הטוב שב קְרִיסְצֶ’ן והשליט סדר עד־מהרה. הוא התקרב אל מקום עומדנו ועיניו מְזָרוֹת זעם.

“שוב מיד לעבודתך, תוֹמְסוֹן,” צִוָה בתוקף. “בֶּרְקִיט, אם תתפּרֵע עוד פעם אחת, אשׂים אותך במאסר בכבלי־ברזל.”

“אם כן, כך אתה חושב להתנהג?” אמר תוֹמְסוֹן, “דע לך, מר קְרִיסְצֶ’ן, שלא נסכים לזאת. לא הצטרפנו אליך למרידה, כדי שתהיה לנו קפיטן בְּלָיי שני!”

“נכון מאוד, חי ראשי!” הצטרף וִילֶמְס אליו. “אתה תִלמד זאת מהר מאוד!”

קְרִיסְצֶ’ן נעץ בהם מבט ארוך בלי לוֹמר דבר, ומבט זה העיד היטב על יכולתו להתמודד אִתם ולהשתלט על המצב. ארבעת הימאים הסרבָּנים הִשפילו את עיניהם בזעף. אז פתח ואמר קְרִיסְצֶ’ן בקול מצוֶה: “כַּנֵס את כל האנשים על הסִפּון האחורי, סְמִית.” הוא עלה שמה וצעד הלוך ושוב עד שנאספו כל אנשי־הצֶוֶת. אחרי־כן פנה והֵישִיר מבּטוֹ אליהם. “יש עניין אחד שעלינו לקבוע אחת ולתמיד,” פתח בקול שקט. "יש לקבוע מי הַקַבַּרְנִיט של הספינה הזאת. השתלטתי עליה בעזרתכם, כדי להתפטר מנבל עריץ, שהפך את חיי כולנו לגהינום. עליכם לדעת ברורות מה מעמדנו מהיום והלאה. אנחנו נחשבים מורדים, ואם תגלה אותנו אחת מאוניות צי־הוד־מלכותו, צָפוי לכל אחד מאִתנו מוֶת בטוח. הסִכוי שיִתפסו אותנו אינו קלוש כלל וכלל. אם יצליח מר בְּלָיי להגיע לאנגליה, תִשָלַח מיד אונית־מלחמה כדי לחפשׂ אותנו. זאת ועוד – אם לא תגיע לאנגליה ידיעה על גורלה של בָּאוּנְטִי בתוך שנה שנתיים, תִשָלח ספינה מאנגליה כדי לברר לאן נעלמנו. זכרו זאת היטב, כולכם. לא זו בלבד שאנו מורדים, אנחנו נחשבים גם שודדי־ים, משום שהשתלטנו על אחת מהספינות החמושות של צי־הוד־מלכותו. למעשה נפרדנו מאנגליה לנצח, ואין לנו אפשרות לחזור אליה, אלא כאסירים שגורלם נחרץ למוֶת.

"האוקיָנוס השקט הוא רחב־ידים ומעט מאוד ידוע עליו, ולכן אין הכרח שנִפּול בידי רודפינו, אלא אם כן נעשׂה מעשׂה שטות. במצבנו כעת יש הכרח במנהיג, שהכל יצייתו לו ללא הִרהור. מיותר הדבר להגיד לימאים בריטיים, שאין בעולם אוניה – ויהיה צִוְתָהּ אשר יהיה – שאפשר להשיט אותה ללא משמעת. אם אֲפַקֵּד אני על הספינה שלנו, אני דורש צִיוּת מלא. לא יהיה עִווּת־דין אצלנו. לא אעניש שום אדם ללא סִבּה מוצדקת. אך בשום פנים לא אַרשה לאיש לערער על סמכותי.

“אני מוכן לתת בידיכם את ההחלטה, מי יְפַקֵד על הספינה. אם יש ביניכם איש, שרוּבּכם רוצה בו כמפקד־הספינה – אִמרו מי הוא ואני אמסור לידיו את הפִּקוד. אם רוצים אתם שאני אעמוד בראשכם – זכרו היטב את אשר אמרתי: אני אדרוש ציוּת מוחלט.”

צֶ’רְצִ’יל היה הראשון שפתח את פיו. “מה אתם אומרים, בחורים?”

“אני בעד מר קְרִיסְצֶ’ן!” קרא סְמִית בקול.

בִּן־רגע נענו הכל בתרועת־הסכמה, חוץ מתוֹמְסוֹן וּוִילֶמְס. אך כאשר דרש קְרִיסְצֶ’ן להצביע בהרמת־יד, הצטרפו גם שנים אלה אל כל האחרים.

“יש עוד עניין שעלינו להחליט עליו,” המשיך קְרִיסְצֶ’ן. “יש בינינו אחדים שלא השתתפו בהשתלטות על הספינה. הם היו יורדים בסירה עם מר בְּלָיי אילו ניתַן…”

“יש לאסור אותם באזיקים, אדוני,” התפרץ מִילְס לתוך דבריו. “הם יקומו נגדנו בהזדמנות הראשונה שתהיה להם.”

“שום אדם לא יוּשׂם באזיקים באוניה זו, אלא אם כן עבר עֲבֵרָה,” השיב קְרִיסְצֶ’ן. “אין להאשים אותם שלא השתתפו אִתנו במרד. הם החליטו מה שהחליטו לפי הבנתם, ואני מכבד את דעתם; אך לא אהסס לנהוג ביד קשה בכל מי שינסה לפגוע בנו. לכן, יחסֵנו אליהם תלוי מעתה ואילך רק בהתנהגותם.”

אז קרא לנו אחר זה ושאל כל אחד אם אפשר לצַפּוֹת לשִתוף־פעולה מאִתנו כאנשי־צֶוֶת, כל עוד אנו נמצאים בספינה. יָאנג החליט בו במקום לקשור את גורלו עם גורל־המורדים.

“הגורל החליט במקומי בעניין זה, מר קְרִיסְצֶ’ן,” אמר. “ממילא אין לי רצון גדול לחזור לאנגליה ולכן אלך אִתכם באשר תלכו.”

הוא היה היחיד בקבוצה שלנו שהחליט כך. ואילו אנו הבטחנו לצַיֵת לפקודות, לסַיֵע בהפעלת־הספינה ולהימָנע מכל פעולה נגד המורדים, כל עוד אנו נמצאים על סִפונהּ. מאחר שהיינו כה מעטים, לא היתה לפנינו דרך, אלא להחליט החלטה כזאת. קְרִיסְצֶ’ן לא בִּקש, וסבורני שגם לא צִפּה, כי לא ננסה לברוח מהספינה, אם תזדמן לנו שעת כושר לכך.

“די לי בכך,” השיב לאחר ששמע את דברי כולנו. “יותר מזאת איני צריך. אך עליכם להבין, שמחובתי להגן על עצמי ועל אנשי מפני נפילה ביד רודפים, ובעניין זה אעדיף כמובן את טובתנו על פני טובתכם.”

אחר כך עמד וחִלק תפקידים חדשים לאנשים. הוא מִנה את יָאנג רב־חובלים ואת סְטיוּאַרט כעוזרו; אותי מִנה קצין־סיפון, את מוֹרִיסוֹן – רב־מלחים ואת אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית – עוזרו. צֶ’רְצִ’יל נשאר נַגַּד־משמעת כמקודם. בֶּרְקִיט והִילְבְּרַנְד מוּנוּ עוזרי קצין־הסִפּון, מִילְווֹרְד ובַּיְרְן מונו טַבָּחים. אחרי־כן חִלק אותנו קְרִיסְצֶ’ן לשלוש משמרות.

לאחר שנקבעו הדברים האלה, פנה איש־איש לתפקידו והחיים חזרו למסלולם. חלק מהתא הגדול שביַרכתיים, הותקן כמגורים לקְרִיסְצֶ’ן וארגז־הנשק הועבר שמה. קְרִיסְצֶ’ן ישן עליו בלילות, ואת מפתחו שמר בחגורתו תמיד. על דלת־תאו הופקד שומר חמוּש יומם ולילה. קְרִיסְצֶ’ן עצמו סעד תמיד לבדו ולא החליף כמעט מִלים עם איש מאנשי־הספינה. חייו של קַבַַּרְנִיט בים הם חיי־בדידות מטבעם, אך איני סבור שהיה אי־פעם אדם בודד יותר מפְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶֶ’ן. רחמי נכמרו עליו כשהתבוננתי בו מְהַלֵּך הנה והנה על הסִפּון האחורי, שעה אחר שעה, ביום ובלילה. הוא אִבּד כל שׂמחת־חיים ופניו עָטוּ דִכּאון.

סְטיוּאַרְט, יָאנג ואנוכי היינו במשמרת אחת וסעדנו יחד כרגיל, אך ארוחותינו לא היו עוד עליזות וקולניות כבימים עברו. לא יכולנו להתרגל לריקנות ולשקט ששׂררו בספינה.

לאחר שנפרדנו מהסירה של בְּלָיי הִמשכנו לשוט מערבה עד לשעות אחר־הצהריים. אחרי־כן פנינו מזרחה ומאז התמדנו לשוט בכִווּן דרום־מזרח. מקץ ימים אחדים נכנסנו לאזור לא־מוכר, שהיה מרוחק מנתיבי־השַיט המקובלים באוקיָנוס השקט. ברור היה לי שקְרִיסְצֶ’ן מחפש איזה אי, שעדיין לא נתגלה, משום שבלילות נהג לעצור את הספינה, פן נחלוף על פני אי כזה בחשֵכה.

אותם ימים ולילות היו שלֵוִים ושקטים. החיים בלי נוכחוּתוֹ של בְּלָיי היו חֲוָיָה נעימה לכולנו, מורדים ולא־מורדים כאחד. נעלמה אותה תחושה תמידית של מתיחות, של חוסר־ידיעה מה עלול להתרחש ברגע שיופיע הַקַבַּרְנִיט על הסִפּוּן. אמנם קְרִיְסצֶ’ן קִיֵם משמעת חמורה, אך איש לא מצא עצמו מושפל או מופקר לעִיווּת־דין. הוא היה מנהיג מלידה וידע כיצד לשלוט באנשים בלי להזדקק לעונשי־מלקות והטָחַת־עלבונות, אשר לדעתו של בְּלָיי היו כּוֹרח המציאוּת.

בוקר אחד, סמוך לשעת הזריחה, נראתה אדמתו של אי באופק. בשעות אחר־הצהריים המאוחרות הִגענו למרחק של כשני קילומטרים מחגורת־השׁוּנִיוֹת שהקיפה את האי. היא יצרה אגם שקט, שבו שוטטו דוּגִיוֹת לרוב. לפי מראהו דומה היה האי לטָהִיטִי. אורכּו היה כשנים־עשר קילומטרים ובמרכזו התנשׂא אזור הררי. שטחי־השפלה שבו היו מכוסים צמחיה עשירה ושוֹפעת, כזו של טָהִיטִי. דוּגִיוֹת אחדות, שעשׂרה עד שנים־עשׂר איש ישבו בכל אחת מהן, הפליגו מן החוף וקרבו אלינו. הַיְלִידִים דמו לבני טָהִיטִי בגוֹן־עורם, בקומתם ובלבושם, אך לפי התנהגותם ניכּר בהם, כי מעודם לא ראו ספינה אירופית. נִסינו לשכנע אותם להיצָמד לדופן ולעלות לסִפּון, אך רק אחת מן הדוּגִיוֹת העֵזה להתקרב כדי שלושים מטרים מאִתנו.

לפי הוראתו של קְרִיסְצֶ’ן פניתי אליהם בטָהִיטִית ושאלתי לשם האי שלהם. הם הבינו את שאלתי והשיבו כי שמו רָרוֹטוֹנְגָה. הם נראו כנדהמים לשֵמַע דברַי, ואחד מהם השיב לי באריכות יתרה, אך רוב דבריו היו סתומים. על אף כל מֱחֶווֹת־הידידות שהראנו להם, לא הצלחנו לשכנעם שיתקרבו אלינו. קְרִיסְצֶ’ן החליט להעניק להם מתנה, כמה תכשיטים זולים, אך נאלצנו לעטוף אותם בפיסת־בד ולהניחם במים על־פני לוח־עץ קטן, משום שסֵרבו להתקרב אלינו. לאחר שנסחף הקרש רחוק מן הספינה, הם קרבו אליו, נטלו את החבילה והניחו אותה בדוּגִית שלהם, בלי לפתוח אותה ולראות מה יש בה.

משנִכשלו כל מאמצינו לשכנעם לעלות על הסִפּון כדי להידָבר עִמם, פקד קְרִיסְצֶ’ן להעלות את המפרשׂים ולצאת לדרך. כולנו הצטערנו על כך מאוד, משום שהאי נדמה יפה ועשיר כטָהִיטִי, ותושביו נראה כה שלֵוִים ונוחים, וספק אם היו מתנגדים לרִדְתֵנוּ לחוף. מאז שאלתי את עצמי פעמים רבות מדוע לא בחר לו קְרִיסְצֶ’ן את האי הזה כמקום מחבוא, שכּן רָרוֹטוֹנְגָה נמצאת ברִחוּק שבע־מאות מילין מדרום־מערב לטָהִיטִי, ואותו זמן ידע היטב כי קיוּמוֹ של האי אינו ידוע לשום בן אירופה מלבדנו. יִיתכן שלא מצא אפשרות לעגון, לאחר שהקפנו את האי כולו ולא מצאנו מקום נוח, ויִיתכן כי אותה שעה היתה עדיין רוחו נסערת, ודעתו לא היתה פנויה לקביעת דרכו לעתיד.

באחד הערבים שלח קְרִיסְצֶ’ן מלח להזמין אותי לסעוד אִתו. הופתעתי מכך, והוא אמר כי מבקש הוא לסעוד בחברתי, אך אין אני מוכרח להֵיענות להזמנתו אם איני רוצה בכך. הסתבר שבצר לוֹ, היה זקוק לשפוך את לִבּוֹ בפני מישהו. לא עברו חמש דקות והוא התחיל לדבר על המרד.

“כשאני נזכר בבְּלָיי,” אמר, “איני מתחרט על מה שעשׂיתי. סבלתי מידיו עִנוּיים רבים כל כך, עד שלא אִכפת לי מה יהיה גורלו. אבל על אלה שהלכו אִתוֹ…”

הוא עצם את עיניו בחוזקה וכִסה אותן באגרופיו, כאילו בִּקש להסתיר מעֵיני־דמיונו את תמונתהּ של הסירה הקטנה, העמוסה עד סכנת־טביעה. חזוּתוֹ וקולו אמרו שִבְרוֹן־לב ומבוּכה איוּמה. הוא בִּקשני שאלמד מנסיונו העגום ולעולם לא אעשׂה דבר בחופזה, מתוך דחף פתאומי, ללא שִקוּל־דעת. אף־על־פי שרחמַי נִכמרו עליו, לא יכולתי שלא להעיר, כי מרד שתוכנן בחשאיות ובדיוק רב כל כך, קשה לכַנוֹתוֹ מעשׂה של דחף פתאומי.

“אלוהים אדירים!” קרא. “האמנם חשבת שהכל היה מתוּכנן? עשׂר דקות לפני שאסרנו את בְּלָיי לא עלה בדעתי אפילו שמץ־רעיון על מרידה. האמן לי, הכל הִתרחש תוך חמש דקות.” משראה כי לא שוּכנעתי, המשיך: “הזוכר אתה את השׂיחה ששׂוֹחחנו בלילה שלפני־כן?”

“זוכר היטב.”

“בִּקשתי ממך שתִתראה עם בני־משפחתי, אם יקרה לי דבר בשעת־המסע הביתה. הסִבּה האמיתית והיחידה לבקשתי היתה זאת: תִכננתי להימָלט מן הספינה עוד באותו לילה. לא גִליתי את הדבר לאיש מחוץ לאחד – קצין־הסִפּון ג’ון נוֹרְטוֹן. הכרתי אותו היטב וידעתי שאני יכול לסמוך עליו. הוא עסק זמן־מה בסתר בהכנת רַפְסוֹדָה קטנטנה בשבילי, שבעזרתהּ קִוִיתִי להגיע לחוף טוֹפוֹאָה. אם זוכר אתה, הים היה שקט מאוד, והאמנתי כי יש לי סִכּוי טוב להגיע לחוף.”

“האמנם מוכן הייתָ להיפָרד לעולם מכל בני־משפחתך וידידיך?”

“כן. חיי היו כגהינום. בָּאיָם! הגעתי עד קצה גבול יכולתי לשׂאת בסבל עריצותו של בְּלָיי. כשהאשים אותי בגניבת אגוזי־הקוקוס שלו חשתי שהגיעו מים עד נפש. לא אוכל לסבול עוד.”

“כן. אני יודע שעברו עליך ימים קשים,” אמרתי. “אך כולנו היינו נתונים לאותה הַשְפָּלָה וכולנו סבלנו מידיו.”

"אני חושב שמצוקתי היתה גדולה משלכם. הרי הייתי סגנו ולא יכולתי לשכוח כי לפנינו עומד עדיין כל המסע הארוך הביתה. ידעתי שלא אוכל לעמוד בעוד הַשְׁפָּלָה אחת כזאת. אך המזל בגד בי. בגלל מזג־האוִיר הנעים היו רוב אנשי־הצֶוֶת על הסִפּון ולא יכולתי להתחמק בלי שירגישו בכך. לבסוף החלטתי לבטל את תכניתי, או לפחות לדחות את הבריחה עד שנעבור ליד אי אחר בדרכנו. גם כשעליתי למשמרתי בשעה ארבע בבוקר והחלפתי את פֵקוֹבֶר, עדין לא עלתה בלִבִּי המחשבה על מרד. האמן לי, זו האמת לאמיתה. התהלכתי על הסִפּון, מהרהר באכזבה שנחלתי ובאכזריותו של בְּלָיי. אינני מנסה ללמד זכות על עצמי; אני מספר לך את העובדות. הייתי כל כך נרגז, שמוכן הייתי להרוג אדם. כן, מחשבה זו עלתה בדעתי פעמים אחדות. מדוע לא ארצח אותו ואשׂים קץ לדבר? כשעלו מחשבות כאלו בראשי, החלטתי שעלי לְהִתְעַשֵׁת ויצאתי לחפשׂ את הֵיווֹרְד, שהיה סגני באותה משמרת. חִפּשׂתי אותו ומצאתיו ישן מאחורי סירה. רשלנות כזאת במִלוּי התפקיד היתה מעוררת את חֲמָתי בכל יום מן הימים. הרי שַטנו באזור לא־מוכר והַקַבַּרְנִיט צִוָה לקיֵם שמירה עירנית וקפדנית, אפילו רחוקים אנו מן היבשה. הֵיווֹרְד היה אחראי לסִפּוּן הקִדמי ושלושה מאנשיו הלכו בדרכיו ושכבו גם הם לישון. נִצבתי רגע על הסִפּון השומם, מתבונן בהֵיווֹרְד ואז הבריק במוחי הרעיון, כאילו שמעתי פקודה האומרת: “השתלט על הספינה.”

"מאותו רגע פעל מוחי בבהירות ובדיוק של מכונה. דומה היה כאילו פעל מעצמו ולי לא נותר אלא לצַיֵת לפקודותיו. הבינותי שאני ניצב בפני שעת־כושר יחידה במינה ולא חשבתי על הנזק שיִיגָרם לכם. מצאתי את בֶּרְקִיט עֵר ופניתי אליו. הוא נענש קשות ולעִתים קרובות על־ידי בְּלָיי, וידעתי כי יסכים לעזור לי. בקשתיו שיבוא אִתי למטה ויעיר את צֶ’רְצִ’יל, את מַרְטִין, את תוֹמְסוֹן ואת קְוִוינְטְל, בלי לעורר איש מלבדם, ויאמר להם שאני קורא להם להִתכּנס ליד המדרגות של הסִפּון הקִדמי. בינתיים הלכתי אני אל קוֹלְמֶן, עוררתי אותו בשקט ובִקשתי את המפתח לארגז־הנשק. אמרתי לו שאני זקוק לרובה כדי לירות בכריש. הוא נתן לי את המפתח, הסתובב על צֵדו ונרדם.

“מצאתי את הָאלֶט ישן על ארגז־הנשק. מאחר שגם הוא נמנה על אנשי־המשמרת שלי, הֵערתי אותו בכעס, כביכול, ואמרתי לו שיתיַצב גם הוא ליד המדרגות. הוא היה מבוהל ביותר על שנתפס ישן והתחנן לפני בלחש שלא אספר לכך לבְּלָיי. בֶּרְקִיט והאנשים שהעיר כבר חִכּוּ כולם. הם לא הִססו אף רגע והסכימו מיד לתכנית־הפעולה שלי. הצטיַדנו ברובים ובאקדחים ואני הִצבתי את תוֹמְסוֹן לשמור על ארגז־הנשק. כשהֵערנו את מָקוֹי, וִילֶמְס, אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית והאחרים, הבטיחו לנו כולם את תמיכתם המלאה. גם להם נָתַנּוּ כלי־נשק, ולאחר שהעמדתי שומרים על פתחי־היציאה, הלכנו אל תאוֹ של בְּלָיי. השאר כבר ידוע לך.”

הוא נשתתק וישב שעה ארוכה, תומך את ראשו בידיו ונועץ מבטו ברצפת־התא. לבסוף פתחתי ושאלתי: “מה, לדעתך, סִכּוּיו של בְּלָיי להגיע לאנגליה?”

“קלושים למדַי. טִימוֹר הוא המקום הקרוב ביותר, שבו הם יכולים להשׂיג עזרה והוא מרוחק כשלושת־אלפים ושש־מאות מילין מהמקום שירדו בסירה… כשהִשתלטתי על הספינה חשבתי רק על דבר אחד: לאסור את בְּלָיי בכבלים ולהביאו לאנגליה. אך האנשים לא הסכימו לכך. שמעת זאת במו אוזניך. הם כּפוּ עלי את רצונם בעניין זה. אחרי־כן התעוררה השאלה מי ירד אִתו בסירה. מלכתחילה תִּכננתי לשלוח אִתו רק את פְרָיֵיר, את סֵמְיוּאֶל, את הָאלֶט ואת הֵיווֹרְד, אך לא יכולתי לסרב לאחרים שרצו ללכת אִתו. לאמיתו של דבר, אילו סֵרבתי הייתי מסתכּן מאוד. פְּרָיֵיר, פֶּרְסֶל ופֵקוֹבֶר לא היו חוסכים כל מאמץ כדי לחזור ולהשתלט על הספינה אילו נשארו אִתנו. זאת אני יודע בבירור… אך די לנו בזאת. את הנעשׂה אין להשיב. עכשו לא נותר לי אלא לדאוג לטובתם של האנשים שהצטרפו אלי. לפחות עלי למנוע את תפיסתם בידי רודפים.”

“ומה יהא עלינו, שלא הצטרפנו למרד?”

“אכן, צִפּיתי לשאלה זו.” אמר שקוע בהִרהורים. לאחר רגע ארוך המשיך. “אם אביא אתכם לטָהִיטִי ואשאיר אתכם שם ואמשיך בדרכי, אין ספק כי מישהו מִכם יגלה ברבים את עניין המרידה. לכן, לפי שעה לא אוכל, לצערי, להניח לכם ללכת ותֵאָלצו להישָאר אִתנו.”

אמנם, בהמשך השׂיחה לא סִפּר דבר על תכניותיו לעתיד הקרוב, אך רמז לי כי אנו עתידים להגיע ליבשה בתוך ימים אחדים. בבוקרו של העשׂרים ושמונה במאי, בדיוק ארבעה שבועות לאחר פרוץ־המרד, התגלה אי באופק, ברִחוק של כשמונה־עשׂר מילין, וכל אותו יום עשׂינו דרכנו אליו. סְטיוּאַרְט, שהיה בעל זִכּרון מפליא בכל הנוגע לקַוֵי־רוחב, קַוֵי־אורך, מפות וכיוצא באלה, היה משוכנע כי זהו האי טוּפּוּאָי, שגִלָה קפיטן קוּק. לאחר חודשיים של שַיט בים נראה לנו האי כגן־עדן עלי־אדמות וכולנו כאחד, מורדים ולא־מורדים השתוקקנו לעלות אל החוף. האי היה מוקף אִיִים קטנים ולאורך כל חופו היו סימנים שהעידו על היותו מיושב.

קְרִיסְצֶ’ן הִפנה את הספינה אל מעבָר צר בחגורת סלעי־האַלמוגים, שהקיפוּ את האי, כדי להיכָּנס אל תוך האגם, שנוצר בינה לבין האי. אך משהתקרבנו אל הפתח נסתבר לנו כי מחסום אדיר מצפה לנו שם. ככל הנראה התאספה שם כל אוכלוסיַת־הגברים של האי, ולהערכתנו היו שם כשמונה־מאות עד תשע־מאות לוחמים, כולם היו חמושים בחניתות ובאלות. הם הכינו דוּגִיוֹת עמוסות אבנים, כדי ללחום בנו ולמנוע את כניסתנו לאגם. הם התעלמו לגמרי מִמֱחֶווֹת־הידידות שטרחנו להציג לפניהם ובתשובה הניפו כלפינו את חניתותיהם והִמטירו עלינו אבנים, שפגעו באחדים מאנשינו ופצעו אותם. נאלצנו לסגת לאחור ולהתרחק מן האי. מהתצפית שבראש־התורן נתגלה כי כל סביבת־האי זרועה שׁוּנִיוֹת, ואין דרך אחרת להתקרב אל החוף, אלא דרך הפתח ההוא, שנחסם על־ידי הַיְלִידִים. נוכח התנגדות כזאת נאלצנו לוַתר על התכנית לנחות בחוף. אחדים מן המורדים החלו להַפנות את התותחים אל עבר הַיְלִידִים ואילו באמת ירינו בהם כי אז היינו הורגים בהם מאות אנשים ומשתלטים על היתר. אך קְרִיסְצֶ’ן לא הסכּים לכך בשום פנים. הוא גמר אומר שנתיַשב באי מן האיים רק בדרכי־שלום.

הוא כִּנֵס את אנשיו להִתיַעצוּת על הסִפּון האחורי, ואילו אותנו הרחיק מן המקום. לאחר כרבע שעה של דיונים חזרו אנשיו איש־איש לתפקידו ונראה עליהם בבֵרור, שהגיעו לכלל החלטה שהשׂבּיעה את רצון־כולם.

הספינה הופנתה כלפי צפון ומאחר שידענו היכן אנו נמצאים, הבינונו כי אם נתמיד במסע צפונה, הרי ברור הדבר כי פנינו מוּעדות אל האי טָהִיטִי.

 

דרכה האחרונה של בָּאוּנְטִי    🔗

למחרת היום שלח שוב קְרִיסְצֶ’ן לקרוא לי. מצאתי אותו בתאוֹ, וצֶ’רְצִ’יל עִמו. הוא הוֹרה לי בידו לשבת, שִלח מן החדר את השומר ונעל את הדלת. מראה־פניו היה רציני, עצוב ומודאג. לעומת זאת צֶ’רְצִ’יל, שניצב ליד הדלת בזרועות שלובות, קִדם את פני בחיוך רחב. הוא היה ברנש כבן ארבעים, גבה־קומה, רחב־גוף וחסון, בעל עינים כחולות ופנים שהִבּיעו נְחישוּת ותעוּזה.

“שלחתי לקרוא לך, מר בָּאיָם,” פתח קְרִיסְצֶ’ן ברשמיות יתֵרה, “כדי להודיע לך על החלטתנו לגביך ולגבי חבריך. אין בלִבּנו דבר נגדכם ואיננו רוצים ברעתכם, אבל בגלל הנסיבות נאלצים אנו לנקוט אמצעי־זהירות חמורים, כדי לשמור על בטחוננו. אנחנו מפליגים עכשו לטָהִיטִי ונעגון שם כשבוע או יותר, כדי לטעון מצרכי־מזון ומִקְנֶה על הספינה.”

כנראה הִבּיעו פנים את מחשבות־לִבי, שכּן קְרִיסְצֶ’ן הניע ראשו לשלילה. “בתחילה חשבתי להשאיר אתכם שם,” המשיך ואמר, “בתקוָה שביום מן הימים תגיע לשם ספינה שתביא אתכם הביתה. אך אנשי אינם מסכימים לכך, ולדעתי הצדק אתם.”

הוא שלח מבט בצֶ’רְצִ’יל, שהניד בראשו בחִיוּב כשהוא ניצב על עומדוֹ בזרועות שלובות. “לא, מר בָּאיָם,” אמר צֶ’רְצִ’יל. “אמש שׂוחחנו בכך ארוכות – מעין מועצת־מלחים. אין בספינה איש שאינו מאחל לכם כל־טוב, אך לא נוכל להרשות לכם להישָאר באי.”

“כפי שאמרתי, הצדק אִתם,” קבע קְרִיסְצֶ’ן בצער. "איננו יכולים להשאיר אתכם בטָהִיטִי ואף לא להרשות לכם לרדת אל החוף. לדעת כל האנשים חובה עלינו לכלוא אתכם בבטן־הספינה ולהעמיד עליכם משמר, אולם שִׁכנעתי אותם שאם אתה, מר סְטְיוּאַרְט ומר מוֹרִיסוֹן תִּשָבעוּ בהן־צדק שלא לספר לַיְלִידִים דבר על המרד ולא לומר דבר העלול לפגוע בנו, כי אז אפשר להרשות לשלושתכם להישָאר על הסִפּון, כאשר נעגון בְמַטַוַי.

“הבינותי היטב, אדוני,” עניתי לו. “עלי להודות שקִוִינוּ כי תשאיר אותנו בטָהִיטִי ותפליג לדרכך.”

“אי־אפשר בשום אופן,” אמר קְרִיסְצֶ’ן. “אמנם לא מרצון אני כּוֹפֶה עליכם לבוא אִתנו. אך הדבר הכרחי למען בטחון־כולנו. עלינו להבין ולהשלים עם העובדה, שאיש מאִתנו לא יִראה עוד את אנגליה לעולם. אתה רשאי להודיע לחבריך בשמי, כי יש בדעתי לחפּשׂ לנו אי, שאינו ידוע לאיש, להוריד אל החוף את כל הציוד ואת מקנה־הצאן, להשמיד את הספינה ולהתיַשב באי לצְמִיתוּת, בתקוָה שלא נראה עוד פני־אדם לבן בחיינו.”

"נכון, מר קְרִיסְצֶ’ן, אִשר צֶ’רְצִ’יל בתוקף. “זו הדרך היחידה. אין אחרת.”

קְרִיסְצֶ’ן קם על רגליו, לאות שהפגישה בינינו נסתיימה ואני יצאתי אל הסּפּון בלב מלא צער. עמדתי שם שעה קלה, שקוע בהִרהורים עגומים והנה בא סְטיוּאַרְט ואמר: “הבט, הם זורקים את השתילים הימה!”

מעברו השני של הסִפּון עמדו מלחים בטוּר, מעבירים מיד ליד עציצים ובהם שתילי עץ־הלחם, כשיָאנג מנצח על המלאכה. המלח שניצב ליד המעקה ביַרכתים היה מושך כל צמח מתוך העציץ ומשליך אותו הימה. לידו ניצבו מלחים אחרים, ששפכו את האדמה והוליכו את העציצים הריקים אל המחסן. היו בספינה יותר מאלף שתילים רכּים של עץ־הלחם, שעמדו בפריחה נהדרת. עתה היו כולם צָפים בשוֹבל ארוך מאחורי הספינה, כשעליהם הירוקים המבריקים מתנדנדים אנה ואנה במים הכחולים. הם נאספו בעמל רב וזָכוּ לטִפּול מסור. לצורך הבאתם לתעודתם סבלנו מצוּקוֹת, צָלחנו ימים לא נודעים, ועשׂינו דרך של יותר מעשׂרים ושבעה אלף מילין, במים שוקטים ובמים סוערים, ועתה נוהגים בכל השתילים האלה, שרבים מצַפִּים להם בכליון־עין באיי־הודו־המערבית, כאילו היו גרוּטאות שאין לאיש חפץ בהן.

“בִּזבוז!” אמר סְטיוּאַרְט למראה המחזה. “בּזבוז ועמל־שוְא! וכמו כל סְקוֹטִי אמיתי, אני שׂונא את שניהם גם יחד!”

חזרנו לתא־המגורים שלנו ושם סִפּרתי לסְטיוּאַרְט על הפגישה עם קְרִיסְצֶ’ן ועל העתיד העגום הצָפוּי לנו.

“יש לספּר זאת למוֹרִיסוֹן בהקדם,” אמר סְטיוּאַרְט.

שעה ארוכה ישב דומם בפנים חתומות. לבסוף נשׂא עיניו ואמר: “לפחות אשוב לראות את פֵּגִי.”

“כן, בלי ספק – אם תִשָּׁבַע בהן־צדק.”

“אשָבע ועוד יותר מזאת, כדי לזכוֹת במבט אחד בנערתי.” הוא קם על רגליו לפתע והחל צועד הנה והנה בעצבנות. פתאום עצר ואמר אלי בלחש: “אתה יודע, פֵּגִי יכולה לסַיֵּע לנו להימָלט.”

“גם אני חשבתי על זאת,” אמרתי. “רק היא תוכל להשיג דּוגִית בשבילנו. אין איש במַטַוַי שנוכל לבקש זאת ממנו. מאחר שחיָבים אנו לתת את דִבְּרתנו, לא נוכל לספּר לאיש את האמת. תצטרך להגיד לפֵּגִי שאנו מתכוננים לערוק, כשם שערקו צֶ’רְצִ’יל וחבריו, כדי להישָאר בטָהִיטִי לְצְמִיתוּת, לאחר שהספינה תפליג.”

בערב היום החמישי ביוּני נתגלו באופק שׂרטוטי־ההרים הגבוהים של טָהִיטִי, עטופים אד כחלחל, ולמחרת היום אחרי־הצהרים, החליקה בָּאוּנְטִי אל תוך מפרץ מַטַוַי והטילה עוגן סמוך לנקודת וֶנוּס. כל איש מאנשי־הספינה צוּוָה לספּר סִפּור אחד לידידיו באי, אם ישאלו שאלות, והוא: כשהגענו לאָיטוּטָקִי פגשנו בקפיטן קוּק, אביו של הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, שהקים מושבה אנגלית באי. בְּלָיי, נֶלְסוֹן ועוד אחדים מאנשי בָּאוּנְטי עברו לאוניתו של קוּק. הוא צִוָה על צֶוֶת־ספינתנו להשאיר את שתילי עץ הלחם אִתו ולחזור לטָהִיטִי, כדי להצטיֵד במצרכים ולקחת צאן ובקר ככל שימכרו לנו. אחרי־כן תפליג בָּאוּנְטִי לחפשׂ אי מתאים להתיַשב בו.

הַיְלִידִים זרמו בהמוניהם אל ספינתנו וביניהם הִינָה, הִיטִיהִיטִי ועוד נכבדים רבים. כולם בִּקשו לדעת מדוע זה מִהרנו לחזור, ולאן נעלמו יתר אנשי־הצֶוֶת של הספינה. הסִפּור שֶבָּדָה קְרִיסְצֶ’ן הניח את דעתם כליל, ומאחר שהיה חביב עליהם הרבה יותר מבְּלָיי, נֵאוֹתוּ הַיְלִידִים בחפץ־לב לספּק לו את כל מבוקשו. ואכן, עד־מהרה נפתח סחר־חליפין ידידותי ונמרץ בינם לבין הספינה.

אותו ערב סעדתי בחברת קְרִיסְצֶ’ן ואהובתו והִיטִיהִיטִי, הטָאיו שלי.

“בוא לגור בביתי על החוף, בָּאיָם,” אמר הִיטִיהִיטִי.

הִרגשתי היטב במבטו של קְרִיסְצֶ’ן שעה שהֵשבתי בסֵרוב. “אני מצטער, נִשְהֶה כאן רק ימים אחדים ומר קְרִיסְצֶ’ן זקוק לי בספינה.”

הִיטִיהִיטִי הופתע לשֵׁמַע דברים אלה. הוא פנה אל קְרִיסְצֶ’ן, שאִשר זאת בבת־ראש.

“כן,” אמר. “אני זקוק לו בספינה כל זמן שנִשְהֶה כאן.”

ראש־השבט הזקן ידע דַיוֹ על המשמעת הנהוגה בספינות בּריטיות ולכן לא הוסיף לדבר בכך.

פֵּגִי באה אל הספינה בשעות אחר־הצהריים, וכשעליתי אל הסיפון לאחר הארוחה, ראיתי את סְטיוּאַרְט ואותה יושבים ליד התורן הראשי, בצל המשאבות. זרועו היתה כּרוּכה סביב מותניה והם היו שקועים בשׂיחה בשׂפה הטָהִיטִית. לאחר שחזרה וירדה לחוף נפגשנו סְטיוּאַרְט, מוֹרִיסוֹן ואני ליד הכניסה למחסן, כפי שנדברנו.

“שׂוחחתי עם פֵּגִי,” אמר סְטיואַרְט בלחישה, "וסִפּרתי לה על החלטתנו לערוק מהספינה. היא סבורה שאני עושׂה זאת בגללה־ וזו לפחות מחצית האמת. אשר לשניכם היא סבורה שהתאהבתם בצורת־החיים בטָהִיטִי, או באחת הנערות באי. פֵּגִי מוכנה בחפץ־לב לסַיֵּעַ לנו. לרוע המזל יש להם רק דוּגִית גדולה אחת והיא נמצאת בטֵטִיאָרוֹאָה. מחר בבוקר תשלח סירה כדי להביא אותה, אם תהיה הרוח נוחה.

“אם כן, הבה ונתפלל לרוח נוחה,” אמר מוֹרִיסוֹן בכובד־ראש.

“חבל שאין אנו יכולים לקחת גם את יתר האנשים.”

“אין כל סיכוי לכך,” אמר מוֹרִיסוֹן. “קְרִיסְצֶ’ן יעמוד על כך שיישָארו בבטן־הספינה עד שתפליג.”

“בְּלָאו הָכי אנו רַבּים מִדַי,” אמר סְטיואַרְט. “אם ננסה לקחת את כולם לא נצליח להימָלט.”

מוֹרִיסוֹן משך בכתפיו. “אכן לא נותר לנו אלא לדאוג לעצמנו. לי יש שאיפה אחת – לחזור לאנגליה. אני בטוח כי יבוא יום ותופיע כאן אוניה, שתחזיר אותנו הביתה. אפילו נצטרך לחכות לה שנתיים או שלוש שנים, עלינו להתאזר בסבלנות.”

כאמור צִפּינו לרוח נוחה, אך הטבע הִתְנַכֵּל לנו גם הוא. עם ערוב־היום נעשה האוִיר צוֹנן, הרוח גברה וקרעי־עננים החלו דוהרים אל עבר־הים, מאחורי פּסגות ההרים. כשהתבוננתי אל מרחבי־הים ראיתי כַּרְבּוֹלוֹת לבנות של גלים גבוהים ממלאות אותו, וידעתי כי כל עוד נושבת רוח דרומית, לא תעֵז שום דוּגִית לצאת לים הפתוח.

יום אחר יום נשבה הרוח הדרומית החזקה, בעוד הספינה אוֹגרת מזונות ובעלי־חיים מן האי. סִפּוּניה מלאו חזירים, עופות, כלבים וחתולים, עד שדמתה לגן־חיות. לבסוף הועלו אליה גם השור והפרה, שהשאיר בטָהִיטִי קפיטן קוּק בשעתו. אך ביום התשיעי סַבָּה לפתע הרוח כלפי צפון־מזרח ובמסע של ארבע שעות הגיעה הדוּגִית, אשר יִחַלְנוּ לה כל כך. הדבר היה בחצות־היום ואנו השלמנו את כל ההכנות לבריחה באותו ערב. לתדהמתנו היה הגורל שוב נגדנו. בשעה שתים אחרי־הצהרים צִוָה קְרִיסְצֶ’ן להעלות את העוגן ולהרים את המפרשׂים, והספינה בָּאוּנְטִי יצאה ממפרץ מַטַוַי אל הים הפתוח.

שני החודשים, אוגוסט וספטמבר של שנת 1789, חקוקים בזכרוני כְּסִיוּט ארוך.

למרות קבלת־הפנים העוֹיֶנֶת, שציינה את בּקוּרנו הראשון באי טוּפּוּאָי, החליט קְרִיסְצֶ’ן להתיַשב דוְקא באי זה. עתה היתה הספינה חותרת כלפי דרום, עמוסה כְּתֵיבַת־נֹחַ בבעלי־חיים, שנועדו להִתרבּוֹת ולאַכְלס את האי. גם אחדות מבנות טָהִיטִי הצעירות הובאו אִתנו בספינה, כדי שתהיינה אִמהות לגזע חדש שיקום שם.

כשהגענו לטוּפּוּאָי בשנית, קִדמו היְלִידִים את פנינו בידידות יתֵרה, בעיקר בזכות הטָהִיטִים שהיו אִתנו ושעזרו לנו להסביר כי רצוננו להתיַשב באי. לאחר שהוסכם כי נשתקע שם לִצְמִיתוּת, מָשַכְנוּ והעלינו את הספינה אל החוף במאמצים כבירים ובנינו סביבה מְשׂוּכוֹת גבוהות, כדי להגן על סִפּוניה מנזקיה של השמש. אחרי־כן בנינו מִבצר בראשהּ של גבעה גבוהה, שקנינו מאחד מראשי־השבטים, והֵקפנו אותה בתעלה שעומקה כשבעה מטרים ורוחבה כפליים שבעה מטרים. כל אנשי־הצֶוֶת, לרבות קְרִיסְצֶ’ן עצמו, השתתפו בבניה. האנשים הִרבו להתמרמר על עבודת־הפרך שהשקענו במפעל עצום זה, אך עד מהרה הסתבר לַכּל, כי צדק קְרִיסְצֶ’ן בִּרְאִיָתוֹ את הנולד. העִזים שלנו, ששוּלחוּ חופשי כדי שיִתרבו בהרים שבתוך האי, הִסתערו על גני־הירק של היְלִידִים, שעוּבּדו וטוּפּחו בעמל רב והשחיתו אותם. מאחר שהַיְלִידִים לא הצליחו להרוג את החיות הזהירות והחכמות האלה, באו אלינו ובִקשו שנהרוג אותן ברובים שלנו. כשהֵשבנו את פניהם ריקם, והסברנו להם כי חיות אלה עשׂויות להביא תועלת מרובה ולספּק מזון וצמר, כעסו הַיְלִידִים מאוד. ברבות־הימים פתחו במלחמה גלויה נגדנו, והִכריזו כי לעולם לא יחדלו מנסיונם להשמידנו או לגרש אותנו מן האי לִצְמִיתוּת. פעם אחר פעם הִסתערו על מִבצרנו בחמת־זעם, ונהדפו באש־רובים ובכדורי־תותחים. עד מהרה הִסתבר כי אין אנו יכולים להָעֵז ולצאת ממבצרנו, אלא בקבוצות גדולות וחמושות היטב. חיינו הפכו גהינום. אפילו הנחוּשים והקשוּחים שבינינו עייפו מן המאבק הממושך והמַתִּיש. בתחילת חודש ספטמבר כִּנס קְרִיסְצֶ’ן את כולנו להצבעה בעניין המשך־ישיבתנו באי, לאחר ששוכנע כי נמאסו עלינו חיינו במקום הזה. בהצבעה נסתבר כי הכל רוצים לצאת מטוּפּוּאָי. שישה־עשׂר בקשו לחזור ולהישָאר בטָהִיטִי והיתר הִבּיעו רצונם להפליג בספינה ולהמשיך לחפשׂ אי לא מיושב, שיוכלו להשתקע בו ולחיות בשלום. כשהודענו לַיְלִידִים כי יש בדעתנו ללכת מטוּפּוּאָי, הסכימו הללו לחדור מהִתְנַכֵּל לנו, בעוד אנו מורידים את הספינה המימה ומצטיידים במים ובמזון. לאחר שבוע של עמל מפרך מאין כמוהו הצלחנו להוריד את הספינה הימה, להַתקינה כדרוש ולהכינה להפלגה.

עם הָנֵץ־השחר הרמנו עוגן והפלגנו ברוח קלה, דרך המעבר הצר, אל הים הפתוח, ולִבּנו מלא שׂמחה על כי נפטרנו מעונשו של מקום זה, שלא הביא לנו אלא צער ומאבקים מרים. כעבור חמישה ימים הגענו בעזרתהּ של רוח טובה אל מפרץ מַטַוַי והִטלנו בו עוגן. הקבוצה שהחליטה להמשיך במסע בספינה מנתה את פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן, קברניטהּ; ג’וֹן מִילְס, עוזר קצין־הנשק; הצוער, אֶדווֹרד יָאנג; הגַנָן, וִילֶם בְּרָאוּן והמלחים אָייזָק מַרְטִין, וִילֶם מָקוֹי, ג’וֹן וִילֶמְס, מֶתְיוּ קְוִוינְטְל וַאלֶכְּסַנְדֶר סְמִית. יתר אנשי הספינה בָּאוּנְטִי בחרו להישָאר בטָהִיטִי.

אכן, טעם של שיבה הביתה טעמתי כשחזרתי לביתו של הטָאיוֹ שלי ונתקבלתי על־ידי הִינָה ובעלה ועל־ידי הִיטִיהִיטִי ונכדיו, שבאו בריצה לקראתי. זמן כה רב חיִיתי בין אנשים חביבים אלה, עד שנקשרתי אליהם בעֲבוֹתוֹת חזקים מעֲבוֹתוֹת־ידידות בלבד.

כשסִדרתי את חפצי ובהם רשימות המילון הנדיר שלי, הקיפוני כל ידידי מנַעַר ועד זקן, תְּאֵבִים לשמוע על קוֹרוֹתינו בחודשים האחרונים. סִפַּרתי להם באריכות על דבר נסיוננו להתיַשב בטוּפּוּאָי, ואמרתי כי מבין אני לרוחם של בני־האי, אשר כִּכְלוֹת־הכל לא נִסוּ אלא לגרש אנשים, שלדעתם פּלשו לביתם. הִינָה הנידה ראשה לשלילה.

“לא!” קראה בכעס. “אתה טועה. הם פראים! צריכים הייתם להרוג אותם ולכבוש את האי. הרי הם נִסוּ להרוג אתכם.” לאחר הרהור קל הוסיפה ושאלה: “מה תעשׂה עכשו, כשחזרת הנה? האם תאריך לשבת בינינו?”

“מחר או מחרתיים יפליגו קְרִיסְצֶ’ן ושמונה מחברַי אל אָיטוּטָקִי, כדי להצטרף לקפיטן קוּק. שאר האנשים האוהבים את האי שלכם, ואני בתוכם, הוּרשינו להשתקע כאן.”

כל הנשארים בטָהִיטִי נשבעו בהן־צדק לספּר אותו סִפּור עצמו ואף־על־פי שהדבר לא היה לפי רוחי, שִקרתי במצח נְחוּשָה. הִינָה חִבקה אותי בחִבּה רבה ורִחרחה את לחיי.

“אה, בָּאיָם,” אמרה. “אנחנו שׂמחים מאוד. כולנו שׂמחים. הבית היה ריק מאז הלכת מאתנו.”

“נכון,” אמר בעלה בהתלהבות, “אתה אחד מאִתנו ולעולם לא ניתן לך ללכת.”

כעבור יומיים עמדה בָּאוּנְטִי מוכנה לצאת לדרכה. לפני ההפלגה ירדו קְרִיסְצֶ’ן וחבריו אל החוף, כדי להיפָרד מעלינו ולקחת את נערותיהם. קְרִיסְצֶ’ן בּקשני לסוּר עִמו הצִדה, ובחשאי חזר על הבקשה שהִבּיע אותו לילה לפני פרוץ־המרד. הבטחתי לו כי ברגע שאגיע לאנגליה אלך לבית הוריו ואספר להם על כל המוצאות אותו, ועל החלטתו להתיַשב באחד מאיי־הדרום לִצְמִיתוּת. רשמתי לפני את מעון־משפחתו בקַמְבֶּרְלֶנְד ולחצתי את ידו בברכה. אחרי כן פנה קְרִיסְצֶ’ן אל הבית וקרא לאהובתו מָאִיָמִיטִי.

דמות־גופהּ המחוּטב והאצילי הופיעה מבין הדקלים המקיפים את הבית. אחריה הלכו החותרים, שהיו עתידים להשיט את הדוּגִית שלה אל הספינה. היא קרבה אלי ובלי אומר חִבּקה אותי בעדינות ובחִבּה. אחרי־כן חִבּקה בדממה את סְטיוּאַרְט וקפצה אל תוך הדוּגִית. קְרִיסְצֶ’ן לחץ את ידי כולנו בפעם האחרונה. “אלוהים יהיה אתכם,” אמר. ניצבנו על החוף, מתבוננים בדוּגִית שהתרחקה ונעלמה אל תוך הלילה. עם עלות־השחר, כשיצאתי אל החוף לרחיצת־הבוקר, ראיתי את הספינה בָּאוּנְטִי מחליקה במִפרשׂים מנופחים אל עבר הים הפתוח.

 

טֵהַנִי    🔗

בוקר אחד, עשׂרה ימים לאחר שיצאה בָּאוּנְטִי לדרכה, התעוררתי ולא יכולתי לישון עוד. קמתי איפוא ויצאתי לטיֵל לאורך־החוף המתעקל, בוֹאֲכָה נקודת וֶנוּס – זה השֵׁם שניתן למיצר־יבשה גַבְנוּנִי, שהתמשך אל תוך מי־הים הכחולים. בקצהו של המיצר נחבא אחד המפרצים הקטנים החמודים ביותר שבאי, מוגן על־ידי רִיף ארוך, שנמתח סביבו. המים במפרץ זה היו שקטים וזכּים להפליא וכל כולו פִּנַת־חמד נהדרת.

מקום זה היה חביב עלי מאז גִליתי אותו והִרביתי לבוא שמה, כדי להתרחק משְאוֹנוֹ של האי ולהתבודד עם עצמי. שׂמחתי למצוא גם הפעם כי אין איש במקום, והִשׂתרעתי להנאתי על אחת מגבעות־החול הגבוהות. עודי שוכב כך ומתבונן אל הים, ראיתי מרחוק דוּגִית גדולה עושׂה דרכהּ במעבר בין השׁוּנִיוֹת ונכנסת בחשאי אל המפרץ. מִפרשׂיה החומים, שהיו עשויים מחצלת דקה, דמו כשני כתמים עמומים על פני תכלת־המים, והיא החליקה במהירות ברוח שֶנָפְחָה במִפרשׂיה, הסתובבה בקלות ובדומיה במקביל אל החוף ולבסוף הִטילה את עוגן־האבן שלה בחֲבָטָה אל תוך המים. חיש קל קִפלו אנשיה את המפרשׂים והשַׁיָטים קֵרבו את יַרכְּתיה אל החוף.

לפי גודלה של הדוּגִית ולפי מספר אנשי־הצֶוֶת שלהּ, הִסקתי כי נוסעיה הם מבני־המעלה. לא ראיתי אותם כֵּיוָן שעדיין יָשְנוּ מתחת לסככה שביַרכְּתיה. אחדים מן השַיָטים ירדו אל החוף והדליקו מדורה, כפי הנראה כדי להכין ארוחת־בוקר. אחרי־כן ראיתי שתי נשים יורדות מהדוּגִית אל החוף ומְהַלְכוֹת אל עבר קצה־המיצר, מקום שם נעלמו מעיני.

אור־יום מלא שׂרר עתה, ואני החלטתי לרחוץ בנהר שנשפך אל המפרץ, במקום שהיה נסתר מעיני הבאים. קמתי ממקומי וירדתי אל הנהר, פשטתי את בגדַי וזִנקתי המימה, לבוש מכנסיים קלים מאריג לבן מקומי. הנחתי לזרם הקל לסחוף אותי וכך שׂחיתי וצללתי חליפות להנאתי.

לפתע ראיתי על החוף נערה יפהפיה יושבת למַרְגְלוֹת עץ ענק ומראיה כאחת מִנִימְפוֹת־הים. כפי הנראה הקמתי רעש בְהַתִּיזִי מים בשׂחיה, שכּן הִפנתה את ראשה בבהלה ותקעה בי זוג עינים תְמֵהות. הִכּרתיה מיד – זו היה טֵהָנִי, שראיתיה בטֵטִיאָרוֹאָה בשעת בִּקורי הקודם באי. לא נִכּרו על פניה כל סימני־פחד או מבוכה, שכּן באותם ימים לא היתה לנערה במעמדה כל סִבּה לחשוש או להתיָרא משום אדם, ביום או בלילה, ביחידות או בחברה. מי שהיה מֵעֵז להעליבהּ היה מוּמת מיד, וכל פגיעה בה היתה עלולה לגרור מלחמה אכזרית. רגש בִּטחון זה הֶאֱציל על נערות בנות־מעמדהּ של טֵהָנִי מין שלוַת־תום שעוד הוסיפה לקִסמן הרב.

“חיי בטוב!” בֵּרכתי אותה בברכה הטָהִיטִית המקובלת והתחלתי שׂוחה לעברה.

“גם אתה,” השיבה טֵהָנִי בחיוך. “אני יודעת מי אתה. שִמך בָּאיָם ואתה הטָאיוֹ של הִיטִיהִיטִי.”

“אמת,” אמרתי. “ועכשו אומר לך מי אַת. אַת טֵהָנִי, שְׁאֵרַת־בשׂרו של פּוֹיְנוֹ. ראיתי אותך בטֵטִיאָרוֹאָה כשהשתתפת ברִקודים.”

היא צחקה בקול רם לשֵמַע דברַי. “אה, האמנם ראית אותי? יפה רקדתי?”

“כל כך יפה עד שלעולם לא אוכל לשכוח אותו לילה.”

“אָרֵרוֹ מוֹנָה,” קראה בלִגלוג, כלומר “לשון מתוקה,” שהוא כִּנוּי לאדם חנפן בפי הַיְלִידִים.

“כל כך יפה רקדת,” הִמשכתי כאילו לא שמעתי את דבריה, “עד כי אמרתי להִיטִיהִיטִי: ‘מי היא הנערה הזאת, היפה מכל בנות טָהִיטִי? אולי היא אֵלַת־המחולות שלכם בכבודה ובעצמה’.”

“אָרֵרוֹ מוֹנָה,” חזרה ואמרה בלִגלוג, אך הבחנתי בסומק קל שעלה בלחייה. זה עתה עלתה מן המים ושׂערה החום היה רטוב, והִשתלשל בתלתלים על כתפיה. לפתע אמרה: “בוא נראה מי יכול לשׂחות רחוק יותר מתחת למים – אתה או אני!” היא החליקה אל הנחל וזִנקה המימה בצלילה מושלמת, שלא העלתה אפילו קמט קל על פני־המים השקטים. ניצבתי על החוף וחִכּיתי זמן ארוך מאוד שתחזור ותעלה על פני־המים. ברִחוק כחמישים מטרים ממקום־עומדי התעקל הנחל, והנה שמעתי את קולה מאחורי עִקוּל זה. היא קראה בעליצות: “עכשו תורך לנסות ולהגיע עד אלי!”

לשֵמע דבריה זִנקתי המימה ושׂחיתי בעומק לא רב מתחת לפני־המים, המים היו זכּים ושקופים כאוִיר. סביבי ראיתי להקות של דגים קטנים נוצצים, שהתפזרו בהתקרבי אליהם וחִפְּשׂו מִפלט בין הסלעים המשחירים מתחתי. שׂחיתי ושׂחיתי עוד ועוד, מתוך החלטה נחושה לנַצח את יריבתי בתחרות. בסִיוּעוֹ של הזרם התקדמתי במהירות רבה ולבסוף, כשחַשתי כי ריאותַי אינן יכולות לעמוד עוד במאמץ, והייתי בטוח בנצחוני, שַׁבתי ועליתי אל פני־המים. קול צִחְקוּק עדין, כמִלְמוּל מימיו של הנחל, קִדֵם את פני, וכשסִלקתי את המים מעיני ראיתי את הנערה יושבת על שורש עבה של עץ, כעשרה מטרים לפני.

“עד שם הִגעת?” שאלתי מאוכזב.

“אני לעולם איני מרמה.”

טֵהָנִי טָפְחָה קלות על שורש־העץ לידה ואמרה: “בוא ושב לנוח כאן.”

עליתי מתוך המים והתיַשבתי לידהּ, מטלטל את ראשי כדי לסלק את המים מעיני. רגע קל ישבנו דוממים וכאילו מתוך דחף נעלם הפנינו ראשינו זה אל זו ועיניה החומות התמימות חייכו אל תוך עיני. היא הפנתה ראשה במפתיע ואני חשתי כיצד מתפרץ לבי בְהַלְמוּת מהירה. ידה היתה מונחת סמוך לידי, על גבי השורש המחוספס. נטלתי את ידהּ בעדינות, ומאחר שלא משכה אותה ממני, שִלבתי את אצבעותי באצבעותיה. היא הִשפּילה את ראשהּ ותקעה את מבטהּ במים שמתחתינו, ושעה ארוכה ישבנו כך דוממים.

“טֵהָנִי,” אמרתי לבסוף, נוטל את ידה בשתי ידי.

היא לא השיבה דבר, אך הרימה את ראשה אט־אט ופנתה אלי. לפתע, ללא אומר ודברים היתה חבוקה בזרועותי. הניחוֹח שעלה משערותיה שִׁכֵּר אותי ושעה ארוכה לא יכולתי לומר דבר מרוב רִגשת־לב. היא דִבּרה ראשונה.

“אמור לי, בָּאיָם,” שאלה כשהיא מלטפת את שׂערי הרטוב, “אין לך אִשה?”

“לא,” השבתי.

“לי אין בעל,” אמרה.

אותו רגע נשמע קולה של אִשה קוראת ממרחקים: “טֵהָנִי, טֵהָנִי אוֹ!”

הנערה נענתה בקול וצִוְתה להמתין לה.

“זו המשרתת שלי, שעלתה אִתי אל החוף. צִוִיתי עליה לחכּות לי ליד מוצא הנחל כשירדתי להתרחץ.” “באת עכשו מטֵטִיאָרוֹאָה?” שאלתי כשראשה על כתפי וזרועי חובקת את מותניה.

“לא. הייתי ברָאִיָטֵאָה עם דודי. שני ימים ושני לילות שַׁטנו בים.”

“מי הוא דודך?”

"היא פנתה אלי בתִמָהוֹן אמיתי. “אינך יודע?” שאלה כלא מאמינה למשמע אוזניה.

“לא, איני יודע”.

“ובכל זאת אתה מדבר בלשוננו כאחד מאתנו. אנשים משונים אתם, האנגלים. מעולם לא דִבּרתי עם איש אנגלי. דודי הוא וֵהִיאָטוּאָה, השליט העליון של טָאִירָפּוּ.”

“אכן, שמעתי את שמו פעמים רבות.”

“אתה עצמך ראש־שבט בארצך?”

“ראש־שבט… קטן כזה…”

“ידעתי! ידעתי מרגע שראיתיך! הִיטִיהִיטִי לעולם לא היה לוקח לו טָאיוֹ מבני דלת־העם.”

עוד הפעם הִשׁתתקנו. שנינו ידענו היטב כי הדִבּורים שהחלפנו לא שִמשו אלא מַסְוֶה לרגשות סוערים שגעשו בנו. “טֵהָנִי,” אמרתי.

“כן.”

היא הרימה את ראשה ואני נשקתי אותה כדרך בני־אירופה, על שפתיה. אחרי־כן קמנו והלכנו יד ביד אל המפרץ, כשהמשרתת הולכת אחרינו ועיניה פּעוּרות מרוב פליאה.

וֵהִיאָטוּאָה כבר ירד אל החוף וסעד ארוחת־בוקר כשהִגענו שמה. הוא היה אדם רם־קומה ונכבד למראה, ששׂיבה זרקה בשׂערו וכל חזוּתו אומרת שׂמחת־חיים וטוּב־לב אצילי. “אֵה, טֵהָנִי” קרא בחביבות אל בת־אחיו. ארוחתך מוכנה ומחכה לך בדוּגִית. ומי הוא הצעיר הזה שבא אִתך."

“זה הטָאיוֹ של הִיטִיהִיטִי – שמו בָּאיָם.”

“שמעתי עליו,” אמר. הוא פנה אלי ברוב נימוס והזמינני לסעוד אִתו. התיַשבתי לידו והֵשבתי בחפץ־לב על שאלותיו לגבי הִיטִיהִיטִי ולגבי הספינה בָּאוּנְטִי. הוא התפעל מידיעותי בלשון הטָהִיטִית ואני סִפּרתי לו על דבר המשׂימה שהוטלה עלי ועל עזרתו של הטָאיוֹ שלי בעניין זה.

“ועכשו אתה וחבריך תִשתקעו בטָהִיטִי ותחיו בינינו?” שאל.

“נשב פה זמן ארוך,” השבתי לו. “יִיתָכן שהאוניה הבּריטית שתבוא הנה בעוד שנתיים או שלוש, תביא פקודה מטעם המלך ג’וֹרְג', שעל אחד מאִתנו או על כולנו לשוב למולדת.”

“כן,” אמר האציל הזקן, “אדם חיָב לצַיֵת לפקודת־מלכו.”

טֵהָנִי חזרה אל החוף, לאחר שסעדה ולאחר שהתלבשה והתקשטה. מראֶהָ היה שונה מאוד ממראה אותה נערה שובבה, שנִצחה אותי בתחרות השׂחיה לפני שעה קצרה. שׂערהּ הנהדר, שיוּבש בשמש וסורַק בקְפידה, היה סדוּר לפי אוֹפנת יָוָן וירד קלוע על צוָארהּ. גלימתהּ הלבנה כשלג ירדה סביבהּ קפלים־קפלים, והיא צעדה באצילוּת ובהדר בראש קבוצת־הנשים של פָּמַלְיָתָהּ. ראש־השבט הזקן קם על רגליו.

“הבה נלך לביתו של קרובי,” אמר.

טֵהָנִי קרבה אלי ויחד צעדנו בעקבות דודהּ אל החוף. משחלפנו על פני מַאֲהָל של דַיָגים, מִהרו האנשים לפשוט את חולצותיהם ולרבוץ תחתם על החול. היה זה אות־כבוד למעלתו של ראש־השבט.

“מָאֵבָה טֵה אָרִיִי” (“יהי ראש־השבט מבורך”), קראו הכל לקראתו.

“חַיּוּ בטוב,” השיב וֵהִיאָטוּאָה בחביבות, “וראו ברכה בדַיג.”

הִיטִיהִיטִי, שפגש אותנו בשער־ביתו, זרק אף הוא את גלימתו מעליו וצעד לקראתנו, כדי לקדם בברכה את פני־ידידו המכובד. מיד הוּכנה ארוחה ואף־על־פי שאורחנו הרם סיֵם זה עתה ארוחת־בוקר ענקית, ניאוֹת ברצון לשבת לארוחת־בוקר שניה. טֵהָנִי והִינָה הכּירו זו את זו היטב ומצאו להן נושׂאים רבים לשׂיחה. הן ישבו ושׂוחחו ברִחוק־מה מאִתנו ולפי המבטים התכופים ששלחה בי הִינָה, הנחתי כי טֵהָנִי מספּרת לה על פגישתנו ליד הנחל.

בהתקרב שעות־הצהריים, לאחר שהכל פּרשו לנמנם בצִלם של אילנות בסביבה, מצאתי את הטָאיוֹ שלי יושב עֵר ביחידות. הלכתי וישבתי לידו וסִפּרתי לו על פגישתי עם הנערה. לבסוף הִתְוַדִיתִי לפניו כי אוהב אני אותה מאוד.

“אם כן, מדוע לא תִּשָׂא אותה לאִשה, אם תרצה בך?”

“אני חושב שתרצה בי, אך מה יאמרו הוריה?”

“אין לה הורים. שניהם מתו.”

“אם־כן, מה יאמר וֵהִיאָטוּאָה?”

“אתה מוצא־חן בעיניו.”

“טוב ויפה, נניח שנִתחתן. מה יהיה אם תבוא אניה בּריטית ותביא לי פקודה לחזור למולדתי?”

הטָאיוֹ שלי משך בכתפיו באכזבה וביאוש. “אתם האנגלים, כולכם דומים זה לזה,” אמר בקוצר־רוח. “אתם מעַנים את עצמכם במחשבות על דברים שאולי לא יתרחשו כלל. האם לא די לך במה שקורה היום, שאתה מוצא צורך לחשוב על מחר ועל מחרתיים? בגלל המחשבה על אוניה אנגלית שתבוא, אתה מהסֵס לשׂאת את הנערה שאתה אוהב. ואולי יעברו עשׂר או עשׂרים שנה עד שתבוא האוניה? די לנו בדִבּורים כאלה. יום אתמול עבר ואיננו; היום הוא שקַיָם. המחר אולי לא יבוא לעולם!”

אין ספק כי הצדק עם הִיטִיהִיטִי, חשבתי בלִבִּי. אם עתיד אני לשבת תקופה ארוכה בקרב בני טָהִיטִי, ראוי לי שאֲַסַגֵּל לעצמי את אורח מחשבתם. “אתה הטָאיוֹ שלי,” אמרתי. “התסכים לדבר בשמי אצל וֵהִיאָטוּאָה? התאמר לו שאני אוהב את בת־אחיו מאוד ואני רוצה לְשֵׂאתָהּ לאִשה?”

ראש־השבט הזקן טָפח בחִבּה על כתפי. “ברצון רב, מקרב לב,” קרא. “זמן רב חייתָ בלא אִשה. עכשו הנח לי לישון.”

הטָאיוֹ שלי מִלא את הבטחתו ובִקש את ידהּ של טֵהָנִי למעני. וֵהִיאָטוּאָה נתן הסכמתו, ולאחר זמן קצר נערכה חתונתנו ברוב פאר והדר, מלוּוָה טקסים דתיים נוסח טָהִיטִי. אז גם נתתי לרַעֲיָתִי כמתנת־נִשׂוּאִין את הענק והצמידים שהבאתי עִמי מאנגליה לפני ימים רבים כל כך.

אין מִלים בפי לתאר את אושרי בחברת טֵהָנִי. אילולא אִמי, שהיא בלבד שִוְתה ממשוּת לזכרונותי על אנגליה, איני בטוח כלל וכלל שהייתי שׂמח לבואהּ של אוניה שתחזירני שמה. סִלקתי ממחשבותי את העבר ואת העתיד ובמשך שמונה־עשׂר חודשים, שהיו המאושרים בחיי, נהניתי הנאה מלאה מכל יום ויום באי, בקרב משפחתי החדשה.

כחודש לאחר נשׂוּאינו הפלגנו, טֵהָנִי ואני, למַטַוַי, כדי לערוך בִּקור אצל הטָאיוֹ שלי. השתוקקתי לראות את הִיטִיהִיטִי ולהתראות עם סְטיוּאַרְט ומוֹרִיסוֹן ועם יתר ידידַי מן הספינה בָּאוּנְטִי, שהתיַשבו שם.

“ידידיך בונים ספינה,” הודיע לי הִיטִיהִיטִי בשעת האוכל. “מוֹרִיסוֹן ומִילְווֹרְד מנצחים על המלאכה ויש עוד אחרים העוזרים לידם.”

לפנות ערב סרנו – הִינָה, אביה, טֵהָנִי ואני – לבקר במִסְפָּנָה הקטנה. מוֹרִיסוֹן בחר במשטח מכוסה דשא ברִחוּק כמאה מטרים משׂפת־הים, להקמת המִסְפָּנָה. מסביב ישבו הַיְלִידִים בחבורה והתבוננו באנשים הלבנים הטורחים במלאכתם. מוֹרִיסוֹן הזדקף וראה אותי ומיד הניח מידו את כלי־העבודה, מחה את הזיעה מעל מצחו ולחץ את ידי בשׂמחה אמיתית.

לחצתי את ידיהם של קוֹלְמֶן, הנַשָּׁק של בָּאוּנְטִי ושל הִילְבְּרַנְד החַבְתָן. היו שם גם נוֹרְמֵן ומַקִינְטוֹש, עוזרי הנַגָּר, ודִּיק סְקִינֶר, הסַפָּר שהִלקה בְּלָיי בדרכנו לטָהִיטִי. כל אלה עשׂו במלאכה בהתלהבות יתֵרה, בפִקוּחוֹ של מוֹרִיסוֹן. חלקם עשׂו זאת מתוך שאיפה להגיע לאנגליה מהר ככל האפשר, וחלקם – בגלל רגשי־האשם ובגלל הפחד, שמא תגיע ספינה בּריטית והם יִיתָפסו לפני שתהיה ספינתם הקטנה מוכנה להפלגה.

כששקעה השמש הניחו חָרָשֵי־הספינה את כלי־העבודה שלהם. לאחר ששלחתי את טֵהָנִי לבית הטָאיוֹ שלי עם הִינָה, לִוִיתִי את מוֹרִיסוֹן למקום־מגוריו, שעמד ברִחוק־מה מביתו של סְטיוּאַרְט. גם אֵלִיסוֹן הצעיר בא עִמנו, ומצאנו את סְטיוּאַרְט עודר את אדמת־גַנו באפלולית־הערב. הוא הצליח להפוך את הערוץ הקטן שניתן לו לגן פורח ומסודר להפליא, שבו היו מִשְעוֹלִים מִתפּתלים בינות לערוגות־פרחים וגִנּוֹת־ירק. הוא קידם את פני בשׂמחה, הזדקף ונִער את האדמה מעל ידיו.

“בָּאיָם, תאכל אִתנו כמובן, וגם אתם?”

פֵּגִי הזמינה אותנו להיכָּנס אל הבית וכעבור כמחצית השעה ישבנו כולנו לארוחת־הערב.

“כמה זמן יִידָרש עוד כדי להשלים את בניית־הספינה שלכם?” שאלתי את מוֹרִיסוֹן.

“כּשִשה חודשים או יותר. יש לנו מעט כלי־עבודה ולכן אין אנו מתקדמים במהירות.”

“אתם מְקַוִים להגיע בה לבָּטַבְיָה?”

“כן. משם נוכל להפליג הביתה באוניה הולנדית. חמישה מאִתנו אומרים לנסות דרך זו – נוֹרְמֵן, מַקִינְטוֹש, מַסְפְּרָאט, בַּיְרְן ואני. סְטיוּאַרְט וקוֹלְמֵן מעדיפים להמתין כאן לאוניה בּריטית.”

“כן גם אני,” אמרתי. “אני מאושר בחיי כאן ושׂמח שיש לי אפשרות לעסוק במילון שלי.”

“לא סִפַּרְתָ למר בָּאיָם על התכניות שלנו,” נכנס אֵלִיסוֹן לדברינו. “אנחנו מתכוננים ליסד ממלכה קטנה משלנו. כולנו צפויים לתליה אם נִתָפס על־ידי אוניה בריטית. מר מוֹרִיסוֹן הבטיח למצוא לנו איזה אי קטן ממערב לטָהִיטִי.”

“אין להם דרך אחרת,” אמר מוֹרִיסוֹן. “אנסה למצוא בשבילם אי שתושביו ידידותיים ורודפי־שלום. תוֹם, מִילווֹרְד, בֶּרְקִיט, הִילְבְּרַנְד וסֶמְנֶר יבואו אִתנו. צֶ’רְצִ’יל מעדיף להישָאר כאן, אף־על־פי שאין ספק כי יִיתָפס בסופו של דבר ויובא לתליה. דִיק סְקִינֶר סבור כי מחובתו להסגיר עצמו ולשׂאת בעונש על פִּשעו. אשר לתוֹמסוֹן, הוא חיה־רעה יותר מאשר בן־אדם, ואני לא אסכּים בשום אופן לקחת אותו אִתנו.”

למחרת בבוקר נזכרתי בדברים שאמר מוֹרִיסוֹן על תוֹמְסוֹן, שהיה הטִפּש והאכזר שבכל אנשי־הספינה בָּאוּנְטִי. בינו לבין צֶ’רְצִ’יל נקשרה ידידות משוּנה, ורוב זמנם בִּלוּ בשַיט סביב האי בדוּגִית קטנה, שהִתקינוּ בה מִפרשׂ. תוֹמְסוֹן שׂנא את היְלִידִים תכלית שׂנאה ולא נתן בהם אֵמוּן; לפיכך נשׂא עִמו תמיד רובה טעון. כשירדתי אל שׂפת־הים להתרחץ, למחרת בבוקר, מצאתי את השנים חונים ליד הדוּגִית שלהם. באש־מדורה שהדליקו בסמוך למקום נצלה גור־חזירים קטן. “בוא, מר בָּאיָם, בוא תאכל אִתנו ארוחת־בוקר,” קרא אלי צֶ’רְצִ’יל בידידות.

“יִקח אותך השֵׁד, צֶ’רְצִ’יל,” קרא תוֹמְסוֹן בפנים זועמות, “מזמין לך צוער ארור, בשעה שאין די אוכל לשנינו.”

פניו של צֶ’רְצִ’יל הסמיקו מכעס. “ממזר רשע שכמותך!” צעק אליו. “מר בָּאיָם הוא ידידי. לך תלמד איך להתנהג אצל הַיְלִידִים, אחרת אני אכניס לך נימוסים לראש במכּות!”

תוֹמְסוֹן קם והלך נעלב אל גבעת־חול קטנה, סמוך למקום עומְדֶנוּ וישב שם זועף, כשרובהו מונח על בִּרְכּיו. מאחר שכבר אכלתי, לא נעניתי להזמנתו של צֶ’רְצִ’יל ופניתי ללכת. בשוּלי־המים, ליד החוף, ראיתי כתריסר יְלִידִים מושכים דוּגִית גדולה ומעלים אותה אל היבשה. בעל הדוּגִית ואשתו התקרבו אלינו. הגבר נשׂא בזרועותיו פעוטה כבת שלוש־ארבע שנים. הם עצרו ליד הדוּגִית של צֶ’רְצִ’יל והתבוננו בהתפעלות בתורן ובמִפרשׂ שלה, וברכו אותנו בברכת בוקר־טוב. האִשה גחנה אל תוך הדוּגִית כדי לבחון כיצד נתפר החבל אל התורן ובאותו רגע נשמע קולו הגס של תוֹמְסוֹן.

“הִסתלקי משם!” צעק אליה.

הַיְלִידִים הִבּיטו בנוּ באדיבות רבה, מאחר שלא הבינו את דבריו ותוֹמְסוֹן חזר וצעק: “הִתנדפו משם, כולכם, לעזאזל.” הַיְלִידִים נִתקפו מבוּכה גדולה וצֶ’רְצִ’יל עמד להתנצל לפניהם, ולפתע הרים תוֹמְסוֹן את רובהו, כִּוֵן וירה. הכדור פגע בפעוטה, חלף דרך גופהּ ודרך חזהו של אביה ושניהם נפלו ארצה מתבוֹססים בדמם, שהִכתים את החול סביבם. האִשה פרצה בזעקות מרות ואנשים החלו רצים לעברנו מן הבית.

צֶ’רְצִ’יל קם וזִנק אל עבר תוֹמְסוֹן, שניצב שם ורובהו המעלה עשן בידו. במהלומת־אגרוף הִפּילו ארצה מתעלף, חטף את רובהו, תפשׂ את חברו המעולף וגרר אותו במהירות אל הדוּגִית שלהם. הוא הִשעין את הרובה בזהירות אל דופן הדוּגִית, הטיל את בן־לִוְיָתוֹ לתוכה, כאילו היה זה פּגר של חזיר, דחף את הדוּגִית אל המים וזִנק לתוכה. מקץ רגע הרים את המפרשׂ והדוּגִית התרחקה מן המקום במהירות. מִהרתי אל האב וילדתו, ששכבו גוססים בחול. מיד הסתבר לי כי אין תקוָה לחייהם. מהומה גדולה הִשׂתררה בחוף, וכשהופיע הִיטִיהִיטִי, מיד הִשתלט על המצב. הוא קרא בקול אל הנאספים: “מדוע אתם עומדים ומפטפטים כמו עדר של נשים? יש לכם כלי־נשק? הורידו את הדוּגִית שלכם למים וצאו אחריהם! אני יודע מי האיש שהרג את אדונכם. זהו כלב מסריח ואף איש מהאנגלים שלנו לא ינקוף אצבע כדי להגן עליו.”

החבורה יצאה מיד לרדוף אחר הבורחים, אך כשפי שנודע לי כעבור זמן, לא הצליחו להשׂיג אותם. צֶ’רְצִ’יל הִשִׁיט את הדוּגִית דרך הרִיפִים המסוכנים, שבקצהו הדרומי של טָאִיָרָפּוּ, משום שפחד לרדת בחוף המערבי של טָהִיטִי ובִקש להתרחק ככל האפשר ממַטַוַי. הוא הגיע לטַאוּטִירָה ושם קִבּל אותו וֵהִיאָטוּאָה בסבר־פנים יפות, משום שחשב כי הוא אחד מידידי. אך שמו הרע של תוֹמְסוֹן הלך לפניו וכל הַיְלִידִים רחקו ממנו מתוך שׂנאה גלויה. הוא נמאס על צֶ’רְצִ’יל וזה השתוקק עכשו להיפָּטר מחברתו. כך סִפּר לי כשבא לבקר אצלי בערב כשחזרתי לביתי בטַאוּטִירָה.

“החלטתי להכניס בו כדור, במנוּוָל הזה!” אמר. “חבל התליה טוב מדַי בשבילו.”

“אתה מתכונן להישָאר בטַאוּטִירָה?” שאלתי.

“כן. אני מחבב את ראש־השבט הזקן – החותן שלך, או מה הוא. נדמה לי שמצאתי־חן בעיניו. הוא לוחם אמיתי וכן גם ראש־השבט האחר, אָטוּאָנוּאִי. ישבנו יחד אמש ותִכְנַנּוּ בשבילו מלחמה קטנה. הוא אמר שאם אֲסַיֵעַ לו, יתן לי שטח־אדמה קטן ויכלול בעִסקה גם איזו אִשה קטנה בשבילי.”

אותו ערב הזמין אותנו וֵהִיאָטוּאָה לחזות בטקס־מחולות מסורתי המכונה הֵיבָה, ולאחר שברכנו את כל ידידינו, ישבנו טֵהָנִי, צֶ’רְצִ’יל ואנוכי על הדשא בשולי מעגל־הצופים.

מיד לאחר שהחלו התופים הולמים, שמעתי קריאה מאחורינו ומיד אחריה נשמע נפץ יריה של רובה. צֶ’רְצִ’יל נִסָה לקום ממקומו אך נפל ארצהּ ללא רוח־חיים ורובהו נשמט מידיו. מכל העברים עלו צריחות־נשים וזעקות־גברים ולפתע נשמע קולו המצווה של וֵהִיאָטוּאָה, שהִתנשׂא על ההמולה: “הִרגו אותו. לכו והִרגו אותו!” לפתע ראיתי את תוֹמְסוֹן לאורם המְרַצֵד של הלפידים, מתחמק מתוך ההמון ורץ בצעדים גסים אל שׂפת הים. אָטוּאָנוּאִי, שהיה לוחם מעוּלֶה, תפס אבן גדולה והִטיל אותה בכל כוח זרוע הענק שלו. האבן פגעה ברוצח בין כתפיו והוא נפל ארצה על פניו. לא חלף רגע והלוחם הזקן הסתער עליו וחבט בו באבן שהִפּילה אותו והֵמיתה אותו.

בחמישה־עשר באוגוסט של שנת 1790 נולדה בִּתנו הֶלֶן. היא נקראה בשמה של טֵהָנִי והוענק לה תואר־אצילות ארוך, אך אני נתתי לה גם את שמהּ של אִמי. היא היתה יצור חמוד בעל עינים מוּזרות ויפות להפליא, שצבען כצבע הים הכחול־כהה. כאשר מלאו לבִתנו שלושה חודשים באו סְטיוּאַרְט ואִשתו פֵּגִי לבקר בביתנו. גם להם נולדה בת ועתה ישבו שתי האִמהות הצעירות וגִלגלו שׂיחה ארוכה על בנותיהן. סְטיוּאַרְט ואני ישבנו ושׂוחחנו על גורלם של קְרִיסְצֶ’ן ואנשיו ועל חיינו באי. סְטיוּאַרְט אף סִפּר לי כי מלאכת־הבניה של הספינה, שעוסקים בה אנשינו באי, הולכת ונשלמת. שֵׁם הספינה יִיקָרא רֶזוֹלוּשְׁן (החלטה נחוּשה) והם עתידים להורידהּ המימהּ כעבור שִשה שבועות. סְטיוּאַרְט צִיֵן לשבח את פועלו של מוֹרִיסוֹן. “הוא חולל נפלאות, מוֹרִיסוֹן זה. הוציא מתחת ידיו ספינה קטנה אך אֵיתנה, המסוגלת לעמוד בכל תְּלָאוֹת־הים.”

למחרת היום חזר סְטיוּאַרְט לביתו במַטַוַי ושוב עברו ארבעה חודשים עד שחזרנו ונפגשנו. כשאני מהרהר בארבעה חודשים אלה, דומה לי כי היו קצרים כארבעה שבועות. שנת 1790 כולה היתה השנה המאושרת ביותר בכל ימי חיי, אך יחד עם זאת דמתה כשנה הקצרה ביותר בחיי. שנת 1791 החלה גם היא בסימן של ברכה ואושר. חודש ינואר ופברואר חלפו, ובאמצע חודש מרס הִפליגה טֵהָנִי עם וֵהִיאָטוּאָה אל יַרְכְּתֵי־האי, כדי להשתתף בטקס דתי מסורתי. שבוע לאחר שנסעה הופיעה האוניה.

בוקר אחד ישנתי עד שעה מאוחרת והנה פרץ טוּאָהוּ ידידי לחדר וטִלטל אותי כדי לעוררני. “בָּאיָם! בָּאיָם!” קרא בקול חנוק מהתרגשות. "קום, התעורר! יש אוניה! יש אוניה! קמתי ורצתי אחריו אל החוף, משפשף את עיני כדי לגרש את חבלי־השינה. בחוף כבר התקבצו אנשים רבים, שֶדַנו בהתלהבות בהופעת האוניה.

“אם היא ספרדית,” שמעתי אחד האנשים אומר, “כי אז תעגון כאן.”

“ואם היא צרפתית, היא תמשיך להִיטִיאָאָה.”

“אוניות בּריטיות תמיד הולכות לעגון במַטַוַי,” אמר טוּאָהוּ, כשהוא מביט בי לראות אם אני מאשר את דבריו.

“אני חושב שהיא בּריטית. בוא נִקח את הדוּגִית שלך ונפליג למַטַוַי. היא תעגון שם,” אמרתי.

 

האוניה פַּנְדוֹרָה    🔗

כל אותו יום נהרו המוני יְלִידִים למַטַוַי, וכשטִפּסתי על גבעת־העץ־האחד בשעה מאוחרת של אחר־הצהריים, היתה הגבעה הומה מאנשים שצָפו אל הספינה. בתוך ההמון מצאתי את סְטיוּאַרְט.

“כל היום חִכּיתי לך, בָּאיָם. מה אתה אומר על האוניה? בוַדאי ראית אותה כשהתקרבה אל החוף.”

“כן,” השבתי, “לדעתי זו היא אונית־קרב בּריטית.”

“גם אני חשבתי כך,” השיב בעצב. “עכשו השיבה הביתה מובטחת לנו. לאמיתו של דבר היינו צריכים לשׂמוח, ומבחינה אחת לפחות אני שׂמח. אך מה יהיה על נשותינו ועל ילדינו? למעשׂה מעולם לא חדרה למוחי ההכּרה, שסופנו לנסוע מכאן. אנגליה נראתה כה רחוקה, כאילו היא נמצאת על כוכב־לכת אחר.”

“אני מבין אותך היטב,” השבתי. “גם אני הרגשתי כך.”

“חבל לי על מוֹרִיסוֹן המסכן,” אמר. “הם הפליגו בַספינה שבָּנו לפני ארבעה ימים. אמנם הספינה איתנה אך המסע מסוכּן מאוד. אֵלִיסוֹן, הִילְבְּרַנְד, בֶּרְקִיט, מִילְווֹרְד וסֶמְנֶר יָצאו אִתם, כדי לרדת ולהשתקע באחד האיים. רק האֵל יודע מה יהיה גורלם אם יִיתָקלו בילִידִים עוֹינים ואכזריים.”

“יש להם סִכּוי לעמוד בקרב,” אמרתי. “מכל מקום, מוטב מלחמה מאשר תפיסה וחזרה הביתה כדי לעלות לגרדום.”

כשהחלה האוניה מתקרבת אל החוף, החלטתי לצאת לקראתה בדוּגִית. לקחתי את טוּאָהוּ ויחד ירדנו בדוּגִית קטנה וחתרנו אל עבר האוניה.

מרוב לְהיטוּת שכחתי שאני לבוש כאחד הַיְלִידִים, אך כבר לא היה טעם לחזור. הספינה שטה ברִחוק כמה מאות מטרים מאִתנו והיא שִׁנתה את מהלכה, כדי לבוא לקראתנו.

על הסִפּון נִיצבו רוב אנשיה וראיתי את הַקַבַּרְנִיט שלה על הסִפּון העליון, מצמיד את המשקפת לעיניו ומתבונן בנו. מאחוריו עמדו קציניו בקבוצה. משהגענו סמוך אל הדופן שלה, הוּשלך חבל מלמעלה והוּרד אלינו סולם חבלים. טִפּסתי ועליתי אל הסיפון וטוּאָהוּ אחרי. פָּאוֹטוֹ, משרתו הזקן של טוּאָהוּ, נשאר בדוּגִית כדי לשמור שלא תִסָחף.

גופי היה שזוף וצבעו חום כצבע עורם של הַיְלִידִים. גם זרועותי היו מכוסות ציוּרי־קעקע ולכן לא יִיפָּלא שבתחילה חשבוּני לבן טָהִיטִי. אחד מסגני־הַקַבַּרְנִיט ניצב בראש־הסולם וכשהגענו אל הסִפּון צָבְאוּ עלינו מלחים וחיָלי־צי כאחד, כדי לראותנו מקרוב. הסגן חייך בחביבות וטפח לטוּאָהוּ על כתפו.

“מַיְטָאִי! מַיְטָאִי!” (טוב! טוב!) אמר.

“אתה יכול לדבר אליו אנגלית, אדוני,” אמרתי בחיוּך. “הוא מבין אנגלית היטב. שמי בָּאיָם, רוֹגֶ’ר בָּאיָם. לשעבר צוער באונית־הוד־מלכותו בָּאוּנְטִי. אם תרצה אשׂמח לְנַוֵט אותך אל מקום־המעגן.”

הבעת־פניו של הסגן נִשתנתה כרגע. בלי אומר ודברים מדד אותי מכף רגל ועד ראש.

“מפקד כִתַת חיָלי־הצי!” קרא בקול.

מפקד הכִּתה בא אליו והצדיע.

“הזעק את המשמר וקח את האיש הזה ליַרכתיים.”

לתדהמתי הגדולה הוּבאו מיד ארבעה חיָלים חמושים ברובים מכודנים ואני הוּצבתי ביניהם. כך הובילו אותי אל הַקַבַּרְנִיט, שהמתין לנו על הסִפּון העליון. הסגן בא לפנינו ואמר: “זה אחד משודדי־הים, אדוני.”

“לא נכון, אדוני!” התרסתי. “אינני שודד־ים כפי שאתה אינך שודד־ים.”

“שתוק!” צִוָה הַקַבַּרְנִיט. הוא הבִּיט בי באיבה גלוּיה, אך חֲמָתי בערה בי כל כך לשֵמע האשמה הזאת, עד שלא יכולתי למצוא את לשוני.

“הרשה לי לדבר, אדוני,” אמרתי. “אינני אחד מן המורדים. שמי הוא…”

“שמעת מה שאמרתי לך, בוגד מנוּוָל? צִוִיתי עליך לשתוק!”

אף־על־פי שֶחֲמָתִי ועלבּוֹני בערו בי, עדיין עמד בי כוחי להשתלט על עצמי, מה גם שהייתי בטוח כי חלה כאן אי־הבנה, שתתברר עד מהרה. ראיתי את טוּאָהוּ מתבונן בי בתדהמה. לא הוּרשיתי לדבר אליו.

אך עדיין היתה צפוּיה לי השפּלה גדולה יותר. נַשַק־האוניה נקרא אל הַקַבַּרְנִיט וכעבור דקות אחדות חזר ושׂם אזיקים על ידי. אחרי־כן הוּבלתי תחת משמר אל תאוֹ של הַקַבַּרְנִיט, כדי להמתין שם עד שיחליט מה יֵעָשֶׂה בי. שתי שעות עמדתי ליד דלת־התא ולא ראיתי איש חוץ מהשומרים, שסֵרבו לדבר אתי. בינתיים המשיכה הספינה בדרכה אל תוך מפרץ מַטַוַי והטילה עוגן במקום שעגנה הספינה בָּאוּנְטִי, כשהִגענו שמה לפני שלוש שנים. מבעד לצוהר ראיתי המוני־אדם נאספים לאורך החוף ודוּגִיוֹת יורדות המימה בדרכן אל אונית הקרב. באחת מהן ישבו קוֹלְמֵן וסְטיוּאַרְט. סְטיוּאַרְט היה לבוש במדי־צוער וקוֹלְמֵן לבש מעיל ישן ומכנסיים מטוּלאים – כל אשר נותר לו מִלבוּשוֹ הקודם. הם התקרבו אל הספינה ונעלמו מעיני זמן ארוך.

שמהּ של אונית־הקרב היה פַּנְדוֹרָה ומפקדה היה קפיטן אֶדְווֹרְד אֶדְווֹרְדְס. הוא היה איש גבה־קומה ורזה, בעל עינים כחולות־קרות ופנים חִוְרוֹת. מיד לאחר שהִטילה האוניה עוגן, חזר ובא אל תאוֹ בלִוְיַת אחד מסגניו, מר פַּרְקִין. הוא התיַשב ליד שולחנו וצִוָה להביא אותי לפניו. מיד בהיכָּנסי מחיתי נמרצות על היחס המֵבִיש כּלפַּי, אך הוא צִוָנִי לשתוק וישב זמן־מה מתבונן בי, כאילו הייתי איזו חיה נדירה, שהוא צריך לתהוֹת על קַנקנהּ. משנחה דעתו נשען אחורה בכִסאו, הִבּיט חמורות בפני ואמר: “מה שמך?”

“רוֹגֶ’ר בָּאיָם.”

“הייתָ צוער בספינה בָּאוּנְטִי של צי־הוד־מלכותו?”

“כן, אדוני.”

“כמה מאנשי־הספינה נמצאים כעת באי טָהִיטִי?”

“שלושה, סבורני, מלבדי.”

“מי הם?”

אמרתי לו את שמותיהם.

“היכן פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן והיכן הספינה בָּאוּנְטִי?”

סִפּרתי לו על פרידתו של קְרִיסְצֶ’ן מעלינו בחברת שמונה מהמורדים וכן סִפּרתי לו כל מה שהתרחש בטָהִיטִי מאותו יום. סִפּרתי לו על בניַת־הספינה הקטנה בהדרכתו של מוֹרִיסוֹן ועל כּוָנתו של מוֹרִיסוֹן להפליג לבָּטַבְיָה, כדי למצוא שם אוניה שתִקח אותו לאנגליה.

“סִפּור מתקבל על הדעת,” אמר בפנים חמורות. “אם כן, מדוע לא יצאת גם אתה אִתו?”

“משום שלדעתי לא היתה הספינה שֶבָּנוּ חזקה די צורכה למסע ארוך כזה. חשבתי כי מן התבונה לחכּות כאן עד שתגיע אוניה בּריטית.”

“וכמובן קִוִיתָ שלעולם לא יקרה כדבר הזה. בלי ספק תופתע לשמוע שקפיטן בְּלָיי ויתר האנשים שגורשו מאונייתו הצליחו להגיע לאנגליה.”

“אני שׂמח מעומק־לִבּי לשמוע זאת, אדוני.”

“ואין ספק כי תופתע לא פחות לשמוע, שכל פרטי־המרד ידועים היטב, לרבות מעשׂי־הנבלה שלך.”

“מעשׂי־הנבלה שלי, אדוני? אני נקי מכל אשם בעניין זה, כמו כל איש מצֶוֶת־האוניה שלך, אדוני.”

“אתה מֵעֵז להכחיש כי קשרת קשר עם קְרִיסְצֶ’ן, כדי להשתלט על הספינה?”

“אם יודע אתה פרטים רבים כל כך, אדוני, אל־נכון אתה יודע שאֵלה מאתנו שנשארו באוניה, נאלצו לעשׂות כן בגלל חוסר־מקום בסירה. היינו תשעה אנשים, שלא לקחו כל חלק במרד. הסירה שלהם היתה עמוסה כל כך שהַקַבַּרְנִיט בְּלָיי בעצמו הִתחנן שלא יורידו עוד אנשים אליו; יתר־על־כן הוא הבטיח שאם יגיע לאנגליה, יעשׂה הכל כדי להוציא לאור את צִדקתם של האנשים, שנֶאלצו להישָאר. לכן, שואל אני, מדוע אתם מתיַחסים אלי כאל מורד? אילו היה קפיטן בְּלָיי כאן…”

אֶדְווֹרְדְס הפסיק אותי. “די בזאת,” אמר בפסקנות. “עוד יבוא זמנך ותפגוש את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, כשתובא לאנגליה כדי לשׂאת בעונש שאתה ראוי לו. ועכשו, אתה מוכן או שאינך מוכן לומר לי איפה אמצא את הספינה בָּאוּנְטִי?”

“אמרתי לך שאינני יודע, אדוני.”

“יפה. אני אמצא אותה ואת כל האנשים שירדו בה. אתה יכול להיות סמוך ובטוח בכך. יתר־על־כן אני מבטיח לך, שלאיש מכם לא תִצמח טובה מן הנִסיון לְחַפּוֹת עליהם.”

כל כך כועס וממורמר הייתי עד שלא יכולתי להשיב לו. כלל לא עלה בדעתי כל הימים הרבים מאז המרד, שמישהו עלול לראות בי חבר לחבורת המורדים של קְרִיסְצֶ’ן. אף־על־פי שלא הצלחתי לדבר עם בְּלָיי אותו בוקר שנִתפסה הספינה, הרי נֶלְסוֹן והאחרים שירדו בסירה, ידעו על נאמנותי ועל כַּוָנתי ללכת אִתם. הִנחתי שגם בְּלָיי עצמו יודע ולא יכולתי להעלות בדעתי מה גרם לכך שאֶמָנֶה גם אני ברשימת־המורדים. השתוקקתי לדעת מה עלה בגורלם של אלה שיצאו עם בְּלָיי וכמה מהם הגיעו בשלום לאנגליה, אך אֶדְווֹרְדְס לא הִרשה לי לשאול שאלות.

“אתה עומד לחקירה ולא אני,” אמר בזעף. “עדיין מסָרב אתה לומר לי היכן קְרִיסְצֶ’ן?”

“איני יודע יותר משאתה יודע, אדוני,” השבתי.

הוא פנה אל הסגן: “מר פַּרְקִין, השגח שיורידו את האיש הזה למטה ושלא תִנָתן לו אפשרות להתקשר עם שום אדם… רגע אחד, אמור למר הֵיווֹרְד שיִיכָּנס הנה.”

התִמָהוֹן שתקף אותי לשמע שמו של הֵיווֹרְד היה ברור לעין. כעבור רגע נפתחה הדלת ותוֹמָס הֵיווֹרְד, חברי לתא בספינה בָּאוּנְטִי, נכנס אל החדר. שכחתי שאני אסור בשלשלות־ברזל וצעדתי קדימה כדי לברך אותו, אך הוא תקע בי מבט מלא־בוז ושִלב את ידיו מאחורי גבו. “אתה מכיר את האיש הזה, מר הֵיווֹרְד?”

“כן אדוני. זהו רוֹגֶ’ר בָּאיָם, לשעבר צוער בספינה בָּאוּנְטִי.”

“די לי בזאת,” אמר אֶדְווֹרְדְס. הֵיווֹרְד יצא, לאחר ששלח בי עוד מבט צונן ואני הוּבלתי על־ידי המשמר אל יַרכּתי־הספינה, למקום שככל הנראה הוּכן למושב אסירים. זה היה חור עלוב, מתחת לקו־המים, שבאוִירוֹ עמדה כל הזמן צַחֲנָה נוראה של רִקָבוֹן. המקום היחיד שדרכּוֹ חדר אוִיר, היה הפתח שבקִדמת הכּוּך הזה. כאן אסרו את רגלי ואת ידי בשלשלוֹת־ברזל והניחוּני כששני שומרים ניצבים משני עברי־הדלת בחוץ. כעבור כשעה הובאו אסורים בשלשלוֹת־ברזל גם סְטיוּאַרְט, קוֹלְמֵן וסְקִינֶר. איש לא הוּרשה להיכָּנס לתא־המעצר שלנו, חוץ מהשומר, שהביא לנו מזון ונאסר עלינו לשוחח בינינו. כך שכבנו שם כל אותו יום, שנתארך בלי־קץ, מוּשפּלים ונִדכּאים בגופנו ובנפשנו.

במשך ארבעת הימים שעברו מאז הושלכנו לתא־הכלא, לא נָתַנּוּ דעתנו לשום־דבר, לבד מסִבלנו הקשה. תחתיתה של אוניה הוא מקום מחניק ומזוהם, שקשה לשהות בו בכל שעה שהיא, על אחת כמה וכמה כשהאוניה עוגנת באזור טרופי והחום נעשה קשה ללא־נשׂוא. השומרים בחוץ הוּחלפו מדי שעתיים, ומזון הובא לנו פעם בבוקר ופעם בערב. רק הודות לכך ידענו להבחין בין יום ובין לילה, משום שאפילו קרן־אור אחת לא הצליחה לחדור לתא־המאסר שלנו. מזוננו לא היה אלא בשׂר משומר ולחם מעוּפּש וקשה, שהוּבאו במחסני האוניה מאנגליה. אך יותר משהיינו רעבים למזון טוב, רעבנו לאוִיר צח ולחופש־תנועה. שלשלות־הברזל שהוּשׂמו על רגלינו, רוּתקוּ לטבעות שהיו קבועות ברִצפת־התא, ואף־על־פי שיכולנו לעמוד על רגלינו, לא הניחו לנו השלשלאות לנוע, אלא כדי חצי פּסיעה לכל עבר. בבוקר היום החמישי למאסרנו בא מפַקד הכִּתָּה של חיָלי־הצי ואִתו עוד שומר. הוא הסיר את השלשלאות מעל רגלי והוביל אותי אל אחד התאים שבימין האוניה. בתא זה, תאוֹ של רופא האוניה, הִמתין לי הרופא, דוקטור הָמִילְטוֹן. הוא סִלק את השומר ולאחר שראה כי ידי אסורות באזיקים, החזיר את מפקד־המשמר ודרש ממנו כי יסיר אותם.

זה הִסֵס ונִסה להתחמק. “הסגן פַּרְקִין צִוָה ש…”

“הֲבָלִים,” הפסיקוֹ הרופא. “הָסֵר אותם. אני עָרֵב לאיש הזה.” מפַקד־המשמר הֵסִיר את האזיקים מעל ידי ויצא. בחיוּך על שׂפתיו הלך הרופא ונעל את הדלת במפתח.

“לא בגללך אני נוקט אמצעי זהירות זה, מר בָּאיָם,” אמר. “איני רוצה ששׂיחתנו תוּפרע. שב, בבקשה.”

הוא היה איש חסון כבן ארבעים, בעל קול נעים ונימוסים נאים. הכּרת־פניו ענתה בו שהוא רופא־אוניה טוב והוגן, ומן הרגע הראשון קנה את לִבִּי. ישבתי על תיבת־הבגדים שלו והִמתנתי עד שיאמר את דְבָרוֹ.

“קודם כל,” אמר, “נשמע מה חדש בשטח מחקריך בשׂפה הטָהִיטִית. אין ספק שאתה מתפלא מנין אני יודע עליהם. מיד אספר לך, אך אמור לי, האם הִמשכת במלאכה כל זמן שְהוּתך באי?”

“כן, אדוני,” הֵשבתי. “לא עבר יום שלא הוספתי משהו למילון שלי. יחד עם זאת חִבּרתי גם כללי־דקדוק למען כל מי שיבקש ללמוד את השׂפה היטב.”

“מצוין! אכן, לא טעה סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס באֵמוּן שנתן בך.”

“סֶר ג’וֹזֶף! אתה מכּיר אותו, אדוני?” שאלתי.

“לצערי איני מכירוֹ מקרוב, כפי שהייתי רוצה. בעצם, פגשתי בו רק פעם אחת, זמן קצר לפני שיצאה פַּנְדוֹרָה למסעהּ. אבל הוא ידידם המכובד של ידידים שלי.”

“אם כן, תדע בוַדאי לספּר לי אם מאמין הוא באשמתי בעניין זה של המרד. האם אתה מאמין, אדוני, שאִבּדתי את צלילוּת־דעתי, עד כדי כך שאצטרף למרד?”

הרופא הִבּיט בי בפנים חמורות רגע ארוך. “דבר אחד אני יכול לומר, מר בָּאיָם, ואיני יודע אם תמצא בו נחמה. אין לך מראֶה של איש אָשֵם. מה שנוגע לסֶר ג’וֹזֶף, למרות כל הדברים שנאמרו בִּגְנוּתְךָ עדיין הוא מאמין שאתה חף מפשע… רגע, רגע! הנח לי להמשיך,” אמר כשראה שאני מנסה להיכָּנס לדבריו. “אני להוט לשמוע את אשר בפיך, ממש כפי שאתה להוט לסַפּר; אך קודם כל תן לי לסַפּר לך עד כמה חמורות האשמות שהועלו נגדך. את הדברים האלה אמר לי סֶר ג’וֹזֶף, שלא זו בלבד ששׂוֹחח עם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, אלא גם קרא את ההצהרה בשבועה, שמסר הלה בדבר המרד לאַדְמִירָלִיוּת. אני לא אַרְבֶּה בפרטים. די בפרט אחד כדי להוכיח לך עד כמה מעורב אתה בעניין. לילה אחד לפני שנִתפסה הספינה על־ידי המורדים, כשעלה הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי עצמו אל הסִפּון בשעת המשמרת התיכונה, תפס אותך ואת מר קְרִיסְצֶ’ן שקועים בשׂיחה חשאית. לדברי בְּלָיי הוא שמע אותך אומר למר קְרִיסְצֶ’ן: ‘אתה יכול לסמוך עלי, אדוני’.”

כל כך נִדהמתי עד שרגע ארוך נֶאֱלַמְתִּי דוֹם. ככל שיֵרָאֶה הדבר מוזר, הרי אף־על־פי שזכרתי היטב אותה שׂיחה עם קְרִיסְצֶ’ן, בכל זאת נשכח מזִכרוני לחלוטין דוְקא פרט זה, שהיה בעל חשיבות עצומה. עכשו, כשהוּזכר הדבר הבינותי מיד עד כמה חמור החשד שהועלה נגדי, ועד כמה צדק בְּלָיי כשיִחֵס לדברי אלה כַּוָנַת־זדוֹן חמורה כל כך. אין כל סִבָּה שלא יאמין באמת, כי באומרי אותן מִלים נשבעתי אֱמוּנים לקְרִיסְצֶ’ן ולתכניתו להשתלט על הספינה.

“לפי מראך והתנהגותך, מר בָּאיָם, ברור שאתה זוכר שׂיחה כזאת,” אמר הרופא לאחר שהתבונן בי ארוכות.

“אכן, זוכר אדוני. אמרתי מִלים אלה בדיוק למר קְרִיסְצֶ’ן, אלא שמשמעוּתן שונה לגמרי מן המשמעוּת שיִחֵס להן הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי.”

אז פתחתי וסִפּרתי לו את כל קורות־המרד, בלי להחסיר דבר. הוא האזין לי עד תום ללא אומר ודברים.

מִשֶסִּיַמְתִּי דברַי, תקע בי עיניו ואמר: “בחורי, אותי שִכנעתָ והריני מאשר זאת בתקיעת־כף.” הוא הושיט את ידו ואני לחצתי אותה בהתלהבות. “אך עלי להודות כי הִשתכנעתי יותר מהתנהגותך ומדרך־סִפּוּרך מאשר מן העניין שבדברים עצמם. אין ספק כי גם אתה מבין, שדוְקא סבירוּתו ופשטותו של הסִפּור, היא שמדברת נגדו.”

“כיצד, אדוני?” שאלתי.

“נסה להבין. אני מאמין לך, אך שׂים עצמך רגע אחד במקומם של אותם קַבַּרְנִיטִים שיֵשבו לדון אותך בבית־הדין הימי. גם הם יוּשפעו אל־נכון מגִלוי לִבּך ומן האמיתות שבדרך סִפּורך, אבל אין ספק שיִצְדְקוּ אם יְיַחֲסוּ כל זאת לרצונך העז להשתחרר מעונש־מוֶת. אשר לסִפּור עצמו, האם תוכל להאשים אותם אם יגיעו למסקנה, שהוא קצת יותר מדי מושלם, בהשוָאה לעובדות שהוצגו בפניהם? הוא מתאים יותר מדַי לצרכיך. אתה מביא הסבר ברור ומלא לאותן מִלים מאשימות שאמרת לקְרִיסְצֶ’ן. גם ירידתך לבטן־הספינה בבוקר המרד, בדיוק לפני הארוחה, גם היא מוסברת באורח מושלם מדַי. לא תִמצא אף אחד בין אותם קַבַּרְנִיטִים, שלא יאמר לעצמו ‘זהו מין סִפּור שעשׂוי לִבְדוֹת מלִבּו צוער נבון, שכל מטרתו היא להציל את חייו’.”

“אך, כפי שסִפּרתי לך, אדוני, רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר שמע את שׂיחתי עם קְרִיסְצֶ’ן. הוא יכול לאשר את דברַי מִלה בְמִלה.”

“כן. טִינְקְלֶר יכול באמת להציל אותך. אכן, חייך נתונים בידיו. הוא הגיע בשלום לאנגליה עם יתר אנשי־הקבוצה של בְּלָיי, אך מצבך היה טוב עוד יותר, אילו היה מישהו שיוכל לאשר את עניין שׂיחתכם אִשור מלא. נסה לזכור, האם היה בספינה מישהו שקְרִיסְצֶ’ן גִלה לו את כַּוָנתו לברוח אותו לילה? אם יש איש כזה הרי יוכל לתת עדות חשובה ביותר לטובתך.”

“כן. ג’וֹרְג' נוֹרְטוֹן. אחד מקציני־הסִפּון. הוא שהכין את הרַפְסוֹדָה בשביל קְרִיסְצֶ’ן.”

הרופא פתח מגירה בשולחנו ושלף ממנה גִלְיוֹן־ניר.

“יש אִתי כאן רשימה של כל האנשים שהִפליגו עם בְּלָיי בסירה. שנים־עשׂר מהם נשארו בחיים והגיעו לאנגליה.”

הוא סקר את הרשימה ופניו לבשו אֲרֶשֶׁת רצינית.

“לצערי הגדול אין נוֹרְטוֹן נִמנה עם אלה. לפי הדִווּח שנמסר, הוא נהרג בידי הפראים באי טוֹפּוֹאָה.”

הדבר בא עלי כמהלומה. היטב ידעתי עד כמה תחסר לי עֵדותו של נוֹרְטוֹן.

“אל נא תִתיָאש,” אמר ד"ר הָמִילְטוֹן. “עֵדותו של טִינְקְלֶר חשובה הרבה יותר מעֵדותם של נוֹרְטוֹן ושל נֶלְסוֹן, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח כי הם יקראו לו להעיד. סר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס אמר כי הוא עצמו ידאג לכך, שכל שמץ של עֵדות לטובתך יוּבא לפני השופטים. באמת, על דִבְרתי; עניינך רחוק מאוד מִלְהֵחָשֵב אבוד.”

שׁלוָתו ובטחונו הֵפיחוּ בי תקוָה חדשה ורוחי נרגעה מעט. אז סִפּר לי ד"ר הָמִילְטוֹן בקצרה כל מה שהשתוקקתי לדעת ימים רבים – את קורותיהם של בְּלָיי וחבורתו, מיום שירדו בסירה הקטנה. בתחילה ירדו בחוף האי טוֹפּוֹאָה, כדי להִצטיֵד במים ובמזון, אך הַיְלִידִים הפראיים, שגִלוּ כי אין בידם אמצעים להגן על עצמם, תקפו אותם בהמוניהם ורק בדרך נס נמנע טבח אכזרי של הקבוצה כולה. רצה הגורל שנוֹרְטוֹן היה היחיד שנהרג שם. מסעם משם והלאה הפך מַסֶכֶת ארוכה של תְּלָאות ויִסוּרים, ואילו לא היה בְּלָיי מפקדהּ של הסירה, אלא מישהו אחר, ספק הוא אם לא היתה אובדת לעולם. ארבעים ושבעה ימים לאחר פרוץ־המרד, ב־14 ביוני, הגיעו הפליטים למושבה הולנדית במפרץ קוּפַּנְג, שבאי טִימוֹר, במרחק של יותר משלושת־אלפים ושש־מאות מילין מטוֹפּוֹאָה. לאחר שנחו והחלימו כחודשיים ימים בקרב תושביה טובי־הלב של קוּפַּנְג, רכשו ספינה קטנה והכשירו אותה למסע הארוך לבָּטַבְיָה. הם הגיעו שמה באחד באוקטובר 1789 ושם מתו עוד שלושה מאנשיהם: אֶלְפִינְסְטוֹן, לֶנְקְלֶטֶר ותוֹמָס הוֹל. בבָּטַבְיָה הוּשאר ממלא־מקום הרופא לֶדווֹרְד, ויתר האנשים יצאו באוניות של חברת הספָּנוּת ההולנדית בדרכם למולדת. רוֹבֶּרְט לֶמְבּ, הקַצָב, מת בדרך וכך נשארו בחיים שנים־עשׂר איש מתוך תשעה־עשׂר שירדו בסירה.

“בכל דברי־הימים של הספָּנוּת הבּריטית, לא היה מסע כזה בסירה פתוחה,” המשיך ד"ר הָמִילְטוֹן וסִפּר. “אתה יכול לשער בנפשך איזו התלהבות והתעניינות התעוררו באנגליה שעה שהגיע בְּלָיי. אותו זמן הייתי בלונדון וזכורני ששבועות ארוכים שמשו קורות־המרד ומסע־הסירה נושׂא שׂיחה עיקרי בכל רחבי־הארץ. כל המדינה מָלאה את תהילתו של בְּלָיי ואהדת הכל היתה נתונה לו. אין טעם להכחיש את העובדה, מר בָּאיָם, כי אלה שנותרו בספינה בָּאוּנְטִי נחשבו בעיני כל לנבלים ופושעים משפל־המדרגה.”

“אם כן, יחזיקו אותנו אסורים בשלשלאות בחוֹר המַצְחין הזה עד שנגיע לאנגליה,” אמרתי בעצב.

“לא כן יהיה אם ישמע קפטן אֶדְווֹרְדְס לעצתי. לפי ההוראות שבידו עליו להחזיק אתכם במאסר, אך יחד עם זאת שׂוּמה עליו להקפיד שתגיעו בריאים ושלמים. בעניין זה אחראי אני בדיוק כמוהו, ויש בדעתי להסיר מעלי כל אחריות אם יתעקש להחזיק אתכם כבהמות בתחתית־הספינה חודשים ארוכים. אעשה כמיטב יכולתי כדי לשכנע אותו, שיעביר אתכם למגורים טובים יותר.”

“ואם תוכל, אדוני,” הפצרתי בו, “התואיל לשכנע אותו שיַרשה לנו לשׂוחח בינינו.”

“אלי שבשמים, האמנם מנעוּ מכם זכוּת פשוטה כזאת?” הרופא הִבּיט בי בחיוך מריר. “קפטן אֶדְווֹרְדְס הוא אדם ישר. הוא ימלא את ההוראות שנתנו לו עד התג האחרון שבהן, אך אם יִסְטֶה מן ההוראות, בוַדאי שלא יחרוג לעֵבר תחום מידת־הרחמים. על כל פנים הֱיֵה סמוך ובטוח שאעשׂה כמיטב יכולתי להקל עליכם. ועתה, רצוני לעבור לעניין המחקר שלך. אני מניח שכתב־היד נמצא בביתך, בחוף.”

אמרתי לו כי אמנם כל חפצי נשארו בטַאוּטִירָה וכן סִפרתי לו על דבר ידידי טוּאָהוּ. אמרתי לו שאם ישלחו לקרוא לו, יוכל הלה להביא את תיבת־החפצים שלי לאוניה. ד"ר הָמִילְטוֹן בִּקשני לרשום את שמו על פיסת־ניר.

“אני אמצא אותו,” אמר. “סֶר ג’וֹזֶף חרד מאוד מאוד לכך שעלול להיגָרם נזק לכל רשימותיך.”

“הרי תהיה זו מתנת־שמים, אדוני, אם אוכל להמשיך בעבודתי בשעת המסע לאנגליה.”

“אכן, בדיוק זה הדבר שביקש סֶר ג’וֹזֶף כי תעשׂה,” השיב הרופא. “אני בטוח שקפטן אֶדְווֹרְדְס יתיר זאת. ועתה, לפני שאפָּרד מעליך, יש עוד משׂימה שהִטיל עלי סֶר ג’וֹזֶף למלא. הוא בִּקש שאמסור לך מכתב זה.”

ד"ר הָמִילְטוֹן העסיק עצמו בנירותיו שעה שקראתי את המכתב שמסר לי. זה היה מכתב מאִמי ובו כתבה לאמור:

"בני היקר,

"זה עתה נודע לי כי זכיתי בהזדמנות נדירה לכתוב לך. עלי לנצל איפוא כל רגע ולא לבזבז את זמני בדברים חסרי־חשיבות.

"כשחזר קפיטן בְּלָיי ובפיו הבשׂורה הנוראה על גורל הספינה בָּאוּנְטִי, מיד כתבתי לו ואף קִבּלתי בתשובה את המכתב שאני מצָרפת כאן. איני יכולה להעלות בדעתי מה הוא שהביאוֹ לקום נגדך. לאחר שקִבּלתי מכתב מרושע כזה לא הִטרחתי עצמי לכתוב לו שנית. רוֹג’ר יקירי, אני מטיבה להכיר אותך, מכדי שאטיל שמץ ספק בכך שאתה חף מכל פשע.

"אני יודעת עד כמה תדאג בגללי אני, כשתגיע האוניה פַנְדוֹרָה אליך ותלמד לדעת שאתה נחשב בין המורדים. לכן, דַמֵה בלִבּך, בני היקר, כאילו הצלחת לשלוח לי מכתב והסברת בו את נסיבות המקרה לפרטיהן ועוד דַמֵה בלִבּך שמכתבך זה הגיע לידי. אני בטוחה, כאילו קראתי זאת במכתבך זה, שרק מאורעות שלא היתה לך שליטה עליהם, הם שאִלצו אותך להישָאר בספינה, ואני מצפּה באמונה שלמה לשובך הביתה ולטִהוּר שמך מאשמה מבישה זאת. דאגתי האחת והיחידה נובעת מן המחשבה על התלָאות שאתה עתיד לסבול כאסיר במסע הארוך לאנגליה. אך תלָאות כאלה אפשר לשׂאת מתוך אורך־רוח, ואל תשכח, בני, כי בקצה נתיב־התלָאות האלה נמצא ביתך.

"היה שלום, רוֹגֶ’ר. לא אוכל להוסיף עוד לכתוב. הספינה פַנְדוֹרָה אמורה להפליג בתוך שלושה או ארבעה ימים ועוד עלי לשלוח מכתב זה ללונדון במרכבת־הדואר היוצאת הלילה. ברכת אלוהים עליך בני, ומי יתן ויחזירך בשלום הביתה. האמן לי, ילדי היקר, שהאשמה המטופּשת שטפלו עליך מעוררת בי גִחוּך. מי יתן ואנגליה תְּגַדֵּל ותעלה מתוכה הרבה אנשים ישרים כמוך.

אמך האוהבת אותך"

פתחתי את מכתבו של בְּלָיי לאִמי ואין צריך לומר כי היה זה המכתב האכזרי והמרושע ביותר שנשלח אי־פעם אל אֵם שֶבְּנָהּ איננו אִתה.

"גבירתי,

"קִבּלתי את מכתבך היום וצר לי עליך מאוד, שכּן חש אני היטב את גודל מצוּקתך, בגלל התנהגותו של בּנך רוֹגֶ’ר בָּאיָם. שִׁפְלוּתוֹ גדולה מכדי שאפשר יהיה לתארהּ במלים, אך מקוה אני שיעמוד בך הכוח שלא להיפָּגע יתר על המדה בגלל אובדנו – הגם שהדבר מצָער. אני מניח כי חזר לטָהִיטִי עם יתר המורדים.

"בזאת אני חותם,

וִילֶם בְּלָיי"

לאחר שנסתיֵם בִּקוּרי אצל הרופא חזרתי אל החור האפל שלנו בהרגשה שונה לחלוטין מן ההרגשה שהיתה לי כשיצאתי ממנו. כשעברנו אצל הסִפּון התחתון הצלחתי להציץ ולראות את ההמונים שנאספו על חוף מַטַוַי, את הדוּגִיוֹת של היְלִידִים, ואת הסירות של אונית־הקרב מפליגות הנה והנה בין האוניה לבין החוף. הצצה חטופה זו גרמה לי שאחוּש ביֶתֶר שְׂאֵת את כל הטוב הצָפוּן בחופש, את האושר שלא יְסוּלָא בְּפָז הטמוּן בעצם היות האדם חי ובן־חוֹרין. השתדלתי לא לחשוב כמה זמן יחלוף עוד עד שאשוב לזכּוֹת בחֵרוּתי.

 

הבקְתה    🔗

למחרת בבוקר נוּקָה תא־המעצר שלנו לראשונה מאז הוּכנסנו אליו, ואף הוסיפו לנו שני נרות כדי להרבּוֹת בו את האור. ניתן לנו דלי מלא מי־ים והוּרשינו לרחוץ את ידינו ואת פנינו. אכן, באמת היה מראנו עלוב ביותר, ורק התא שלנו היה מטוּנף יותר מאִתנוּ. בִקשנוּ מנַגַּד־המשמעת שיִתֵּן לנו מים די הצורך לרחוץ את כל הגוף.

“צִווּ עלי לתת לכם דלי מים אחד ולא יותר,” אמר. “מהרו משום שהַקַבַּרְנִיט עומד לבוא מיד.”

אך גמרנו את הרחצה וכבר נכנס הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס ואחריו הסגן פַּרְקִין.

נַגַד־המשמעת קרא בקול: “אסירים, עמוד דום!” קמנו על רגלינו וֶאֶדְווֹרְדְס סובב בתא ועבר מאיש לאיש. הסִרָחון בתא היה מחריד ולאורם החִוֵר של הנרות הבהיקו גופותינו הערומים מזיעה. לפי מראם של חברי למאסר יכולתי לשער עד כמה מבחיל היה מראִי שלי. בתחילה היה בדעתי למחות נגד האכזריות שבכליאתנו במקום כזה, אך החלטתי שלא לומר דבר, שכּן משוכנע הייתי, שהתנאים במקום מדברים בעד עצמם. אֶדְווֹרְדְס פנה אל נַגַּד־המשמעת: “צַוֵה עליהם להושיט את ידיהם,” אמר.

“אסירים, הושיטו את ידיכם!” עשׂינו כן ואֶדְווֹרְדְס בדק את האזיקים שעל ידינו ואת הנחוּשתיים שעל רגלינו. בדרך מקרה היו האזיקים על ידיו של סְטיוּאַרְט רופפים במקצת ואֶדְווֹרְדְס שׂם לִבּוֹ לכך.

“מר פַּרְקִין, שלח הנה נַשָּׁק שיבדוק את כל השלשלאות והאזיקים,” אמר. “הוא לבדו יהיה אחראי לפני אם יצליח אחד האסירים להשתחרר מכבליו.”

“מיד אטפל בעניין, אדוני,” השיב פַּרְקִין.

אֶדְווֹרְדְס הוסיף להתבונן בנו בקרירות רגע ארוך.

“הודע לאסירים שמהיום והלאה הם רשאים לשׂוחח ביניהם. אך עליהם לדעת זאת: הם רשאים לדבר רק אנגלית. אם אשמע שהחליפו אפילו מִלה אחת בלשון הטָהִיטִית, מיד אבטל את ההֵיתר שניתן להם.”

גם הודעה זו הועברה אלינו באמצעות פַּרְקִין.

“ובשום פנים ואופן אין אסיר רשאי לפנות בדברים אל שומר או אל איש מצֶוֶת־האוניה, חוץ מאשר אל מר פַּרְקִין או אל מפקד חוּליַת־המשמר. אעניש קשות כל מי שֶיָפֵר פקודה זו.”

פַּרְקִין היה אחראי עלינו. איש זה עורר בי סלידה אינסטינקטיבית. הוא היה נמוך־קומה, רחב־גוף ושׂעיר ביותר, וגבות־עיניו התחברו בקו עבה מעל חוטמו. הכּרת־פניו אמרה אכזריות גלויה, ועד מהרה עמדנו על אופיו של האיש, שבידיו היינו נתונים. עד עתה התבטא הדבר בעניינים של מה בכך, אך הנה נתן לו אֶדְווֹרְדְס את הַאֲמַתְלָא שחִכּה לה כל הזמן. אך יצא הַקַבַּרְנִיט מן התא וכבר החל פַּרְקִין עצמו לבדוק את אסורינו. הוא התחיל בסְטיוּאַרְט וצִוָה עליו לשכב על הרצפה ולפשוט את ידיו. אחרי־כן תפס בשרשרת המרוּתקת לאזיקים, הציב את רגלו על חזהו של סְטיוּאַרְט והחל מושך בשרשרת בכל כוחותיו. לבסוף הצליח לתלוש את האזיקים מעל ידיו של סְטיוּאַרְט ואגב כך קרע את עורן. סְטיוּאַרְט אִבּד את עֶשְׁתוֹנוֹתיו מרוב זעם. הוא קפץ על רגליו, ואילו היה פַּרְקִין בטְוַח הישׂג־ידו, היה סְטיוּאַרְט מכריע אותו ארצה במהלוּמה. “חיה רעה מזוהמת!” אמר, “ואתה מכנֶה עצמך קצין?”

קולו של פַּרְקִין היה דק וגבוה, כמעט כקולהּ של אִשה.

“מה אמרת?” שאל. “חזור על דבריך.”

“אמרתי שאתה חיה רעה מזוהמת,” אמר סְטיוּאַרְט, “וזה בדיוק מה שאתה.”

“אתה תצטער על זאת,” אמר. “אני מבטיח לך שתתחרט על כך עוד פעמים רבות עד שיעלו אותך לגרדום.”

אותו רגע נכנס הנַשָק, שהמשיך בבדיקת כבלינו ולאחר שסִיֵם את מלאכתו יצאו שניהם.

הקפדנו למלא את פקודתו של אֶדְווֹרְדְס לגבי השומרים עלינו. לא רצינו שיבוּלע להם בגללנו, אך היה ביניהם מלח אחד בשם גֵ’ימְס גוּד,⁵ אשר כשמו כן היה. בדרך־כלל היה מביא לנו אוכל, ותמיד נהג ללחוש באוזנינו כל מיני בשׂורות משׂמחות בשעה שנתן בידינו את צלחות־האוכל. “מר פַּרְקִין ירד אל החוף, אדוני,” היה אומר, “הוא לא יציק לכם הבוקר.” או שהיה אומר: “אני אשׂיג בשבילכם מעט בשׂר טרי לארוחת־הערב.” כל אימת שנזדמן לו היה מביא לנו נְתָחים של בשׂר־חזיר טרי, פירות עץ־הלחם, או בטָטות, שהיה עוטפם במפית ומחביאם בתוך חולצתו. הוא עשׂה זאת בעצה אחת עם הטבחים ואילו היה הדבר מתגלה, היו כולם נענשים בהַלקאה. ובכל זאת נאוֹתו כולם להסתכן ובלבד שיוכלו להקל במקצת על סִבלנו.

אך מעולם לא הביא לנו גוּד בשׂורה כה משׂמחת כבשׂורה שהביא לנו ערב אחד, כשהודיע לנו כי עומדים להעביר אותנו למקום מעצר אחר.

“שמעת דפיקות של פטישים על הסִפּון, אדוני?” לחש אלי. “הנַגָּרים מכינים בשבילכם מין צריף קטן על הסִפּון.”

אכן, זה ימים אחדים היינו שומעים הַלְמוּת־פטישים מעל ראשינו ויום אחד באו והובילו אותנו למעלה אל הסִפּון. בנוֹכחוּתם של אֶדְווֹרְדְס ונַגַּד־המשמעת, הוּכנסנו למקום מעצרנו החדש. היה זה צריף עשׂוי עץ ודמוי תיבה גדולה. טִפּסנו בסולם אל גגוֹ, מקום שם היה פתח, שמִדותיו כחצי מטר על חצי מטר. היתה עליו שְׂבָכָה בעלת מנעול ובריח. בכלא זה עתידים היינו לבלות את ימי מסענו באוניה פַּנְדוֹרָה. הוא כוּנה בפי כל בשם “הבִּקְתָּה,” אך אנו האסירים כִּנינו אותו בשם “תיבת־פַּנְדוֹרָה.” אורכה היה כשִשה מטרים ורוחבה כארבעה מטרים. במרכזה עברה קורה רחבה, שיצאו ממנו ארבע־עשרה טבעות־ברזל עבות. לטבעות אלה רוּתקו שלשלות־הברזל שעל ידינו ועל רגלינו. כמו במקום מעצרנו הקודם, לא יכולנו לצעוד אלא כמחצית הצעד לכל עבר, אך יכולנו להזדקף מלוא־קומתנו. שני שומרים צעדו בלי הרף על גג התיבה והלמות צעדיהם החדגוֹנית מעל ראשינו, שעה אחר שעה, יום אחר יום, הפכו עד־מהרה גורם מטריד כצלצול שלשלוֹת־הברזל שלנו.

שֵערנו כי לא יִיתָכן שתא־כּלא גדול כל כך הוכן בשביל ארבעה אנשים בלבד, מה גם שליד כל אחת מן הטבּעות הפנויות, הונח צמד אזיקים מוכן לשימוש. ככל הנראה היה לקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס יסוד להאמין כי בקרוב יצליח לתפוס את יתר הבורחים מן הספינה בָּאוּנְטִי. ואמנם לא עבר זמן רב עד שנתאמתה השערתנו. כעבור יומיים נפתחה השְׂבָכָה שעל פתח תיבת־הכלא שלנו, ופנימה הוכנסו מוֹרִיסוֹן, נוֹרְמֵן ואֵלִיסוֹן, ומיד נקשרו לטבעות־הברזל הפנויות.

היתה זו פגישה שאיש מאִתנו לא יִחֵל לה. מוֹרִיסוֹן ונוֹרְמֵן עדיין לא התאוששו מן התדהמה שירדה עליהם, כשהסתבר להם כי הם נחשבים שודדי־ים. אֵלִיסוֹן נשאר אותו נער פּוֹחז ומבדח שהיה מאז ומתמיד. הוא אהב את ההתרגשות והמתח הכרוכים בהפתעה, והעובדה שחשבוהו טִפוס מסוכן, שיש לאסור אותו בכבלים כחיית־טרף, גרמה לו נחת־רוח רבה ככל הנראה. למזלו הטוב לא הבין את חומרת מצבו ואנו לא טרחנו להסביר לו זאת. מכל החבורה שהשתתפה במרד, היה הוא היחיד שבכל לִבִּי קִוִיתי כי יִינָצל מידי הרודפים.

נַשַּׁק־האוניה בא להרכיב אזיקים על ידיהם ועל רגליהם של האסירים החדשים, בהשגחתו של פַּרְקִין. מאחר שאֵלִיסוֹן לא היה אלא נער עוּל־ימים, החליט פַּרְקִין לנהוג בו כפי שנהג בסְטיוּאַרְט. הוא צִוָה עליו לשכב על גבו, שׂם את רגלו על חזהו ונִסה למשוך בכוח את האזיקים מעל ידיו. זמן־מה סבל אֵלִיסוֹן את מעשׂיו בלי אומר ודברים. לבסוף פתח ואמר בחיוּך: “אולי תעזוב את זה, אדוני. ברצון אֶתן לך את אלה, אם אתה זקוק להם; לא תצליח להוריד אותם במשיכה.”

במקום לענות לו, הִרפה פַּרְקִין במפתיע מהכבלים. אֵלִיסוֹן נפל אחורה וראשו נחבּט בחוזקה ברִצפת־התא. עיניו של פַּרְקִין נצצו מרוב נחת, כשהתיַשב אֵלִיסוֹן, משפשף את ראשו במקום שנפגע. הוא צִוָה עליו לחזור ולהושיט את ידיו, אלא שהפעם כבר היה אֵלִיסוֹן מוכן לַבָּאוֹת וכשהִרפּה פַּרְקִין מן הכבלים, נפל הנער על אחת מכתפיו ובכך מנע את החבטה בראשו.

“אחד אפס לטובתי, אדוני,” אמר בחִיוּך רחב.

פַּרְקִין התנשף בכבדות מרוב כעס. העובדה שמלח פשוט ועוד מורד, הֵעֵז לדבּר אליו בלי רשות, היתה קשה עליו מנשׂוא.

“שכב!” צִוָה על אֵלִיסוֹן.

פחד בצבץ מעיני אֵלִיסוֹן כשצִיֵת לפקודה. הוא חזר ופשט את ידיו, מצפֶּה שפַּרְקִין יִטוֹל שוב את הכבלים; אך תחת זאת שלח זה את רגלו ובעט בצִדו של אֵלִיסוֹן באכזריות נוראה.

“זה ילמד אותך איך לדבר אל קצין,” אמר בקול שקט ומתוק, כביכול. נַשַׁק האוניה, שהיה עד למעשׂה מתוֹעב זה, קרא בעל כורחו: “אֵל אלוהים, אדוני!” למרבה המזל עמד פַּרְקִין בהישׂג ידו של מוֹרִיסוֹן וזה נשׂא את אגרופיו האסורים בשלשלאות והִנְחִית עליו מהלומה שהִטילה אותו, מתנודד, לעֶברי, ובטרם נפל ארצה ונחבּט בטבעות־הברזל, הִספקתי אני להנחית עליו מכה שניה. הוא קם על רגליו אט־אט, מביט בנו זה אחר זה, בלי לומר דבר. אחרי־כן פנה אל הנַשָׁק ואמר: “אתה רשאי ללכת, גֶ’קְסוֹן. אני יודע מה לעשׂות בעניין זה.” הנַשָק יצא ופַּרְקִין עמד מתבונן באֵלִיסוֹן, ששכב על בִּטנו והגן בידיו על צִדֵי גופו.

“אתם, כלבים שכמותכם!” אמר בלחש, כאילו מדבר אל עצמו. “יכולתי להַלקות אתכם עד מוֶת בגלל מעשׂה זה, אבל אני מעדיף לראות אתכם תלויים. זכרו היטב אני עוד אראה אתכם תלויים!” אחרי־כן טִפּס בסולם ויצא החוצה.

אילולא היה הנַשָק עֵד ראיה להתקפה גסה ואכזרית זו על אֵלִיסוֹן, אין ספק שהיינו נענשים בחומרה על התנהגותנו. ככל הנראה חשש פַּרְקִין שמא תתגלה האמת, אם יתלונן עלינו לפני הַקַבַּרְנִיט. על כל פנים, דבר לא אֵרע וימים אחדים לא ראינו כלל את פניו. אֵלִיסוֹן התענה בכאבים קשים, אך בזכות חוסן־גופו ונעוריו שב עד מהרה לאיתנו.

ברגע שנותרנו לבדנו, סִפּר לנו מוֹרִיסוֹן כיצד נתפסה הספינה שלהם. לאחר שהגיעו לפַּפַּארָה כדי לקחת את מַקִינְטוֹש, הִילְבְּרַנְד ומִילְווֹרְד, החליטו לנצל את מזג־האוִיר הנוח ששׂרר אותם ימים, והקדישו זמנם להמלחַת כמות נוספת של בשׂר־חזיר. כעבור ימים אחדים הופיעה שם לפתע סירה גדולה של האוניה פַּנְדוֹרָה, מלאה חַיָלֵי־צי.

“נוֹרְמֵן ואני עמדנו לצאת ברִקודים מרוב שׂמחה למראה המַדים האנגליים,” אמר מוֹרִיסוֹן. “שערו בנפשכם עד כמה נדהמנו כשראינו את תוֹמָס הֵיווֹרְד לבוש במַדי־סגן, מפקד על הסירה.”

“אני מניח שנפלתם איש על צַוָארֵי אחיו,” אמר סְטיוּאַרְט בצחוק.

“הוא לא הִטריח את עצמו אפילו לדבר אלי. מיד צִוָה על אנשיו לאסור אותי בשלשלאות.”

“אסור לנו לשכוח שמר הֵיווֹרְד נמצא במצב מסובך במקצת,” אמר קוֹלְמֵן.

“מצב המתאים בדיוק לנבזה קטן שכמותו,” אמר סְטיוּאַרְט בכעס. “הרי הוא יודע היטב שאנו חַפים מפשע ממש כמותו.”

“אתם זוכרים איך התיַפֵּח כאשר קְרִיסְצֶ’ן צִוָה עליו לרדת אל הסירה,” אמר מוֹרִיסוֹן.

“באמת, נכון מאוד,” אמר נוֹרְמֵן.

“גם הוא וגם מר הָאלֶט התחננו, שישאירו אותם על הספינה. איש מאִתנו, הנוכחים כאן, לא בִקש זאת כמותם.”

בוקר אחד, הופיע הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס בתא־המאסר שלנו. היה זה בִּקוּר בלתי־צפוי, שכּן אֶדְווֹרְדְס לא הֶראה את פניו אצלנו, מאז הועברנו אל הצריף. כל אותם ימים לא נוּקה כִלאנו אפילו פעם אחת וכדי לתאר את מצב הדברים בו, די לי אם אזכיר, שכל ארבעה־עשׂר האנשים שהיו כּבוּלים בו, הוכרחו לעשׂות את צרכיהם במקום עומדם, בתא הצר הזה.

משהגיע אֶדְווֹרְדְס למַרְגְלוֹת הסוּלם, נעצר לפתע.

“נַגַד־המשמעת, מדוע המקום הזה מזוהם כל כך?”

“לפי פקודתו של מר פַּרְקִין נוּקה הצריף פעם אחת בשבוע, אדוני.”

“ראֵה שיְנַקוּ אותו מיד ודַוֵחַ לי שהדבר בוּצע.”

“כן, אדוני.”

אֶדְווֹרְדְס מִהר לברוח משם. לשׂמחתנו הרבה הובאו לנו מיד סחבות ודליים אחדים של מי־ים. לאחר שנִקינו את התא היטב, שפשפנו יפה גם איש את אחיו. הרגשת הנִקיון רוֹממה את רוחנו מאוד. כעבור מחצית השעה חזר נַגַד־המשמעת בלִוְיַת ד"ר הָמִילְטוֹן. הרופא סקר אותנו אחד־אחד והתבונן היטב בגופינו. הוא נעצר לפני מַסְפְרָאט.

“יש לטפּל בזה, בחור,” אמר כשהוא מצביע על פצע מלא מוּגלה, שהתנוסס על בּרכּוֹ של מַסְפְרָאט. “וַדֵא שישלחו אותו אל המרפאה בשעה עשׂר, מר גֶ’קְסוֹן.”

“כן, אדוני.”

דוקטור הָמִילְטוֹן הצטיֵן בהופעה מכובדת וסמכותית לא פחות מזו של הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס, אך הוא לא ראה צורך לדבּר אלינו באמצעות קצין שדרגתו נמוכה.

“האם יש ביניכם עוד מישהו הסובל מחבוּרוֹת או מכאבים?” שאל. “אם יש, פִּתחו פיכם ודבּרוּ. זכרו, מחובתי לדאוג לבריאותכם, כפי שאני דואג לבריאותם של אנשי־הצֶוֶת. לכן, אל תהַססוּ להודיע לי אם יש לכם צורך בעזרתי.”

“מותר לשאול משהו, אדוני?” שאל סְטיוּאַרְט.

“בוַדאי.”

“כל עוד הספינה עוגנת כאן, אולי אפשר שיתנו לנו לפעמים גם מזון טרי?”

מוֹרִיסוֹן הצטרף בהתלהבות לבקשה זו.

“יש לנו ידידים רבים בין היְלִידִים והם ישׂמחו מאוד לשלוח לנו פירות וירקות מבושלים, אם יוּרשה הדבר.”

“ויהיה בכך גם משום חִסכון לגבי מחסן־האוניה, אדוני,” הוסיף קוֹלְמֵן.

דוקטור הָמִילְטוֹן הִבּיט בנו בתמיהה.

“הרי נותנים לכם מזון טרי,” אמר בהִסוּס.

“אני מבקש את סליחתך, אדוני,” אמר קוֹלְמֵן, “אך לא נותנים לנו דבר חוץ מבשׂר משומר ולחם יבש ומעופש.”

דוקטור הָמִילְטוֹן נתן מבט שואל בנַגַד־המשמעת.

“זה מה שניתן להם, לפי הוראותיו של מר פַּרְקִין, אדוני.”

“טוב, הבינותי,” השיב הרופא. “אני אבדוק את העניין ונראה מה אפשר לעשׂות.”

כולנו הודינו לו בחמימות והוא יצא והלך.

מכל אשר התרחש אותו בוקר, הסתבר לנו כי מר פַּרְקִין עשׂה לנו מה שעשׂה, בלי שהַקַבַּרְנִיט או הרופא ידעו על כך. אֶדְווֹרְדְס היה מוכן להתעלם מאכזריותו של הסגן, אך דוקטור הָמִילְטוֹן הקפיד לבקר אצלנו לעתים מזוּמנות. מאז לא נאלצנו עוד לשכב בזוהמה וזכינו שִינָתֵן לנו מזון כפי שניתן ליתר המלחים של האוניה.

 

טביעת האוניה    🔗

בוקר אחד בתחילת חודש מאי שחררו את סְטיוּאַרְט ואותי מן הכבלים והובילו אותנו אל התא, ששִמש מרפאה בסִפּון התחתון. מצאנו שם את דוקטור הָמִילְטוֹן, ממתין לנו בפּרוֹזדוֹר. הוא לא אמר דבר ורמז לנו שנִכָּנס פנימה. נכנסנו מבלי לדעת מה מצפֶּה לנו שם והדלת נסגרה מאחורינו. טֵהָנִי ופֵּגִי חִכּוּ שם ואִתן בנותינו הקטנות.

טֵהָנִי באה אלי וחִבּקה אותי בחוזקה. אגב כך לחשה אל תוך אוזני, כדי שלא ישמעו את דבריה.

“שמע, בָּאיָם. אין לי פנאי לבְכִיָה. עלי לדבר במהירות. אָטוּאָנוּאִי מחכּה על החוף ואִתו שלוש־מאות מאנשי טָאוּטִירָה; מיטב הלוחמים שלו. הם עומדים לתקוף את האוניה הלילה. בחשֵכה יש סִכּוי שהתותחים הגדולים לא יצליחו לפגוע בנו פגיעות קשות. אנו חוששים מפני דבר אחד, שמה יַהרגו אתכם החילים, לפני שנגיע אליכם. האם כולכם אסורים בבית הקטן על הסִפּון? האם אתם כבוּלים בשלשלאות? אָטוּאָנוּאִי מבקש לדעת איך שומרים עליכם שם?”

“טֵהָנִי,” אמרתי. “עליך לומר לאָטוּאָנוּאִי, שאין כל סִכּוי להציל אותנו. סופו שהוא וכל אנשיו יֵהָרגו.”

“לא, לא רוֹגֶ’ר! אנחנו נהֲלום בהם באלות ונהרוג אותם לפני שיצליחו להפעיל את התותחים. נציל אתכם מידי האנשים הרשעים האלה.”

ראיתי שאין טעם לנסות ולהסביר לטֵהָנִי עד כמה חסרת־תוֹחֶלֶת היא תכנית ההתקפה על האוניה. לא יכולתי להסביר לה שהדבר עלול לחולל מלחמה בין בּריטניה לבין בני־עמהּ.

בינתיים ספרה פֵּגִי לסְטיוּאַרְט מה שטֵהָנִי סִפּרה לי. היתה רק דרך אחת למנוע את ההתקפה על אונית־הקרב. נקטנו דרך זו והסברנו להן כי כל האסירים כבולים בשלשלאות, גם בידיהם וגם ברגליהם. הִדגשנו חזור והדגש שאנו חסרי־אונים לחלוטין ואין ספק כי החילים יהרגו אותנו ברגע שתותקף האוניה. עד אותו רגע שלטו טֵהָנִי ופֵּגִי ברוחן. משהסתבר להן כי אבדה כל תקוָה, פרצה פֵּגִי ביללת־בכי, שהפכה קינה קורעת־לב, ואילו טֵהָנִי ישבה דוממת על הרִצפה לרגלי, כשראשה טמון בין זרועותיה. סְטיוּאַרְט, שלא יכול עוד לשׂאת את הכאב והצער, קם ופתח את הדלת, ואותת לדוקטור הָמִילטוֹן ולשומרים שיִכָּנסו. גם טֵהָנִי וגם אני היינו מוּכֵי־יגון כה עמוק עד שלא יכולנו אפילו לבכות. רגע ארוך עמדנו חבוקים ודוממים ואחרי־כן הלכה טֵהָנִי, הרימה את פֵּגִי מהרִצפה ותמכה בה, כשיצאו יחד מהתא. סְטיוּאַרְט ואני יצאנו אחריהן, נושׂאים את בנותינו בזרועותינו. אצל כֶּבֶשׁ־האוניה נָתַנּוּ את הילדות בידי המשרתות, שבאו עם הנשים. סְטיוּאַרְט בִּקש שיחזירוהו מיד אל תא־הכלא. אני הוּבאתי לתאו של דוקטור הָמִילְטוֹן והייתי אסיר־תודה לו על שזִכּה אותי באפשרות להישָאר שם לבדי שעה קלה. מבעד לצוהר ראיתי את הדוּגִית של טֵהָנִי ניתקת מעל צִדֵי־האוניה. טֵהָנִי ישבה ביָרכתיה, מחזיקה את הֶלֶן הקטנה שלנו בזרועותיה. התבוננתי בדוּגִית שהלכה והתרחקה עד שנעלמה.

עדיין ניצב הייתי אצל הצוהר כשנכנס דוקטור הָמִילְטוֹן.

“שב בבקשה, נערי,” אמר. בעיניו עמד דוֹק של לחלוחית כשהִבּיט בי. “שכנעתי את הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס,, שיַרשה לקיים פגישה זו. אני בִּקשתי לעשׂות לטובתכם, אך לא שֵערתי בנפשי עד כמה עגום ואכזרי יהיה הדבר.”

“בשם סְטיוּאַרְט ובשמי, אדוני, אני רוצה להודות לך על כך מקרב לב.”

“עד אתמול סֵרב הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס להרשות בִּקור זה. הוא חשש שמא ינסו לשחרר אתכם.”

“אכן, חששוֹ מוּצדק, אדוני.”

“חששו מוּצדק? מה פֵּרוש הדבר?”

ברצון הייתי נמנע מלספר מה שאמרה לי טֵהָנִי. אילו בטוח הייתי שאַטוּאָנוּאִי לא ינסה לממש את תכניתו, לא הייתי אומר דבר. אך ידעתי שמטִבעו הוא נועז ונמהר ועוד ידעתי שלא הוא ולא טֵהָנִי יודעים באמת עד כמה קטלנית היא יריַת־תותח שכּוּלה רסיסי־ברזל. לכן, עמדתי וסִפרתי לרופא על ההתקפה שהַיְלִידִים מתַכְננים, ועל מה שעשׂיתי אני כדי למנוע אותה.

“לא עלה בלִבּנו כל חשד שהם מתכננים דבר כזה,” אמר. “טוב עשׂית שסִפּרת לי. זה עלול היה להסתיֵם בעשׂרות הרוגים ואולי גם במאות.”

“מר אֶדְווֹרְדְס יוכל למנוע סכנה זו,” אמרתי. “עליו להפליג מכאן עוד הערב.”

הרופא אמר כי ידבר עם הַקַבַּרְנִיט מיד, ועוד אמר לי כי קִבּל מידי טוּאָהוּ את כל רשימותי.

“גם היומן שלך נמצא בידי,” הוסיף. “האם תרשה לי לעיֵן בו ביום מן הימים, או שמא יש בו דברים שאינך רוצה לגלותם.”

אמרתי לו כי אין בו אלא דין־וחשבון יום־יומי על כל אשר עבר עלי מיום שיצאנו מאנגליה ועד אותו יום שהגיעה פַּנְדוֹרָה. עוד אמרתי, כי רשאי הוא לקרוא בו אם רצונו בכך.

“אני מודה לך מאוד על הזכות הזאת,” השיב. "אין ספק שיהיה ליומנך ערך רב לעתיד לבוא. אם תרצה, אשמור על כל כתביך למענך. אוכל להטמין אותם בתחתית תיבת־הרפואות שלי, ובכך מובטח לך שיגיעו שלמים לאנגליה. אשר למילון שלך, גם הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס יודע על העניין הרב שסר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס מגלה בו, ואולי ירשה לך להמשיך בעבודתך במילון בשעת המסע לאנגליה.

עוד באותו ערב הרימה פַּנְדוֹרָה עוגן והפליגה מן האי. לאחר ימים אחדים של שַיט בים הפתוח הסתבר לנו כי אינה שטה לבדה במסענו הביתה. הספינה הקטנה רֶזוֹלוּשְׁן, שבּנו מוֹרִיסוֹן וחבריו, שטה בעקבותיה. אֶדְווֹרְדְס הכשיר אותה לשמש כספינת־הספקה לפַּנְדוֹרָה. הוא הפקיד עליה את מר אוֹלִיבֶר, אחד מסגניו, ונתן לו צֶוֶת של צועֵר, קצין־סִפּון ושִשה מלחים. גֵ’ימְס גוּד, שהיה מקור־הידיעות היחיד שעמד לנו, סִפּר לנו כי אֶדְווֹרְדְס שט מערבה במסלול עֲקַלַתוֹנִי ועוצר ליד כל אי בדרך, בחִפּושיו אחר הספינה בָּאוּנְטִי. אך לדעתי ולדעת רוב חברי, לא היה בכך כל טעם, משום שקְרִיסְצֶ’ן לא יבקש מִפלט באי ידוע או מוּכּר, וביחוד לא באי שהַקַבַּרְנִיט בְּלָיי כבר בִּקר בו בעבר.

חודשיים ימים שוטטנו בין האיים ושטנו צפונה ודרומה בחִפּוּש עקבותיה של בָּאוּנְטִי. לילה אחד סוער וגשום, בעשׂרים ואחד ביוני, אִבּדנו את רֶזוֹלוּשְׁן, ספינתו הקטנה של מוֹרִיסוֹן. ימים אחדים שוטטנו הנה והנה באותה סביבה בתקוָה שתופיע, אך הספינה נעלמה ואיננה. לבסוף החליט הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס להפליג לנָמוּקָה, שנקבעה כמקום־מִפגש לספינות, למקרה שתאבּדנה זו את זו. בנָמוּקָה הִמְתַנּוּ ימים אחדים אך גם שם לא הופיעה הספינה. מאחר שאבדה כל תקוָה למצוא אותה, החליט הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס להפליג הביתה ללא־דִחוי.

מאז ראינו את אֶדְווֹרְדְס רק שלוש־ארבע פעמים, שעה שערך בִּקוֹרת רשמית בתא־כִּלאנו. חוץ מזאת היינו נתונים כל העת לרחמיו של פַּרְקִין, שעשׂה ככל יכולתו למָרר את חיינו. כשהתקרבנו אל מיצרי אֶנְדֵווֹר חדל גם פַּרְקִין לבקר אצלנו, ורק נַגַד־המשמעת הוסיף לבוא ולערוך בִּקוֹרוֹת בתאנו לעִתים מזומנות. הַקַבַּרְנִיט וסגניו היו עסוקים כל אותו זמן בנִווּט האוניה, שכּן עתה הגענו לקצהו הצפוני של מחסום השׁוּנִיוֹת הגדול, שהשׂתרע לאורך חופהּ המזרחי של אוֹסְטְרַליָה. היה זה האזור המסוכן ביותר לשַיט באוקיָנוס, שכּן היה זרוע כולו שׁוּנִיוֹת ושִׂרְטוֹנוֹת, שרובם לא בלטו כמעט מעל פני־המים.

יום העשׂרים ושמונה באוגוסט היה יום סַגְריר, שפִּרצי־רוחוֹת פִּתאומיים ושעות של שקט שִמשו בו בעִרבוביה. מזג־אוִיר כזה הוא מסוכן מאוד לשַיט, ומשהתבוננתי מבעד לסדק בקיר־תאנו, ראיתי כי אנו שטים בתוך מָבוֹך עצום של שִׂרְטוֹנוֹת וסלעים, שגלי־הים הִתנפצו אליהם בעוצמה רבה. משהתקרב הערב והחשכה החלה יורדת, נקלענו למצב מסוכן ביותר. המלחים שהופקדו על מדידת העומק החלו מכריזים לפתע על עומק־מים שהלך וקטן. משהגיעה האוניה למים שעומקם מטרים אחדים, נִסה הַקַבַּרְנִיט לסובב את האוניה במהירות, אך בטרם הספיקה לחוּג, התנגשה אונית הקרב בשִׂרְטוֹן וכולנו נפלנו ארצה מעוצם החֲבָטָה. בטרם הספקנו להתאושש והנה התנגשה האוניה בשנית, אך הפעם היתה החֲבָטָה כה גדולה עד כי חשבנו שתְרניה התרסקו. בחוץ שׂררה אפלה גדולה, וכאילו כדי להוסיף אסון על פגע, נחת עלינו נַחְשׁוֹל אדיר שהטיח את האוניה אל הסלעים. אחרי־כן לא חדלו הגלים מֵהַכּוֹת בנו, והמהלומות שספגה האוניה בזו אחר זו היו כה אדירות, עד שידענו בוַדָאוּת כי היא ניזקה קשות. שמעתי את קולו של אֶדְווֹרְדְס קורא: “מה מצבהּ, רוֹבֶּרְט?” ואת תשובתו של רוֹבֶּרְט: “היא מתמלאת מים מהר, אדוני. כבר יש כמטר גובה בתחתית.”

מיד נשלחו ימאים להפעיל את המשאבות ולהריק מים מן המחסנים. לפתע נפתחה השְׂבָכָה שבגג של תא־המאסר שלנו ונַגַד־המשמעת נכנס ובידו פנס. הוא הִתיר במהירות את אסוריהם של קוֹלְמֵן, נוֹרְמֵן ומַקִינְטוֹשׁ, וצִוָה עליהם למהר לסִפּון ולעזור בעבודה. הִתחנַנּוּ לפניו שישחרר את כולנו, אך הוא לא שעה לנו והלך.

אחדים מאִתנו החלו להשתולל, לחרף ולגדף כמטורפים, ואף ניסו לַשָוְא לנתק במשיכה את כבליהם. אז הופיע אֶדְווֹרְדְס בפתח וצעק עלינו שנשתוק.

“בשם אלוהים, שַחרר אותנו, אדוני!” אמר מַסְפְרָאט. “תן לנו סִכּוּי להציל את חיינו!”

“שתוק! שמעת אותי?” אמר הלה בכעס ואחר פנה אל נַגַד־המשמעת שעמד על־ידו. “מר גֶ’קְסוֹן, אתה אחראי לפני על אסירים אלה. בשום פנים אסור לשחרר אותם בלי פקודה מפורשת מפי.”

“תן לנו לעזור בעבודה אצל המשאבות, אדוני,” אמר מוֹרִיסוֹן.

“שִתקו כולכם, מנוּוָלים שכמותכם!” קרא אֶדְווֹרְדְס והלך לו.

משהבינו האסירים כי אין טעם בבקשות ובתחינות, השתתקו והשלימו עם מר־גורלם. תוך שעה פגעה בנו עוד סופת־גשם ורוחות ושוב טוּלטלה האוניה בעוצמה על פני הגלים, והוּטחה פעמים אחדות בכח רב אל הסלעים. מעוצמת החֲבָטות נזרקנו בתאנו מצד אל צד, פגענו בכתלים ואיש באחיו ונחבלנו קשות. לבסוף שמענו את קולו של אחד הסגנים קורא: “האוניה הִשתחררה, אדוני!”

השעה היתה, ככל הנראה, עשׂר בלילה. הרוח שָׁכְכָה, ובדממה שהשׂתררה שמענו היטב את הפקודות שנִתנוּ למלחים. עתה הִטילו את התותחים אל הים ומי שלא עסק בשאיבה ובהרקת־המים, נשלח לנסות לסתום את הפרצות שנִיבּעוּ באוניה. אך המים חדרו לתוכה במהירות.

אי־אפשר למצוא הסבר, ובוַדאי שלא למצוא הצדקה, להתנהגותו של אֶדְווֹרְדְס כלפינו. הוא ידע היטב שהספינה עומדת לטבוע, שכּן שמענו אותו מצוֶה להכין מזון ומים ולטעון אותם בסירות־ההצלה. אפילו היה משחרר אותנו, לא היתה לנו כל אפשרות לברוח; ובכל זאת הכפיל את המשמר עלינו וצִוָה על נַגַד־המשמעת להשגיח עלינו בשבע עינים.

באפרורית השחר ראינו כולנו כי סוף האוניה קרוב כדי שעות ואולי כדי דקות. צעקנו אל המלחים בחוץ והִתחַנַנּוּ לפניהם שלא ישכּחו אותנו. לפתע באו שנים מאנשי האוניה והסירו את הכבלים מעל בַּיְרְן, מַסְפְרָאט וסְקִינֶר. היתר לא שוחררו ואני משער כי הדבר נעשה בפקודת מר פַּרְקִין, שכּן רגע אחד לפני־כן ראיתי את פרצוּפוֹ מציץ בנו מלמעלה.

כעבור רגע נשמעו צעקות מכל עבר: “היא טובעת! היא שוקעת!”

המלחים שנשארו באוניה ולא ירדו עוד קודם בסירות, החלו קופצים הימה. צעקנו במלוא גרוננו, שכּן המים החלו מציפים אותנו. ניצלנו מטביעה אותו יום בזכות טוּב לִבּוֹ של גֵ’ימְס מוּלְטֶר, עוזר־רב המלחים. הוא טִפּס אל גג־הצריף שלנו, כדי לקפוץ המימה, ושמע את צעקותינו. מיד סִלק את השׂבָכָה, ירד אלינו ושחרר את כולנו לפני שקפץ אל המים. כולנו נדחפנו אל הפתח, תוך שאנו עוזרים איש לאחיו, והצלחנו להֵחָלֵץ מן התא ממש ברגע האחרון. האוניה היתה שקועה כבר עד לתרניה. מרחוק ראיתי את הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס שׂוֹחה אל עבר אחת מסירות־האוניה. קפצתי מהיַרכתיים וחתרתי בכל כוחותי, כדי להתרחק מהאוניה לפני שתצלול. הצלחתי להתרחק מתחום־המשיכה של המערבּולת, שנוצרה עם הטביעה, והספקתי עוד לראות את אונית הקרב מִזדקפת, מחליקה אל תוך המים ונעלמת.

לא כל המלחים ידעו לשׂחות וזעקותיהם של הטובעים היו קורעות־לב. רבים טבעו כשכל מיני חפצים, לוחות וחלקי־עץ, שנזרקו מראש מהאוניה, כדי לסייע לשׂוחים נמצאו כמעט בהישׂג־ידם. שׂחיתי אל עבר לוח־עץ, ונשענתי עליו כשעשׂיתי דרכי אל אחת הסירות. מבין האסירים נִיצלו גם אֵלִיסוֹן ובַּיְרְן על־ידי סירה זו. היא נתמלאה ניצוֹלים מפה לפה, והחלה חותרת אל עבר פּיסַת־קרקע חוֹלִית, שהשׂתרעה על שִׂרְטוֹן ברִחוּק כחמישה קילומטרים ממקום טביעתהּ של האוניה. היתה זו פּיסת־האדמה היחידה שבלטה מעל פני־הים בכל הסביבה.

לאחר שירדו האנשים מהסירה אל השִׂרְטוֹן, נשלחה הסירה בחזרה כדי לחפשׂ ניצוֹלים, כשאֵלִיסוֹן, בַּיְרְן ואני בין תופסי־משוטיה. חזרנו אל השִׁרְטוֹן בשעות־הצהריים, ועד אז הִתכּנסו שם כל יתר הסירות. אורכּו של השִׂרְטוֹן היה כשלושים צעדים ורוחבו כעשׂרים. הוא היה שומם לחלוטין ולא היתה עליו אפילו פיסת־ירק אחת. הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס צִוָה לפקוֹד את הניצוֹלים ונסתבר כי שלושים ושלושה אנשים מצֶוֶת־האוניה טבעו ועמם ארבעה אסירים: סְטיוּאַרְט, סֶמְנֶר, הִילְבְּרַנְד וסְקִינֶר. מכל התלָאות שעברו עלי מאז יצאתי מאנגליה, מלבד צער הפרידה מעל אִשתי ובִתי הקטנה, היה אובדנוֹ של סְטיוּאַרְט המאורע העגום ביותר שאֵרע לי. לא היה חבר נאמן וטוב ממנו; לא היה ידיד־נפש כמותו, בטוב וברע.

הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס צִוָה להקים שני אוהלים ממִפרשי־הסירות – אחד לקצינים ואחד למלחים. לנו, האסירים, הקצה שטח קטן בקצה השִׂרְטוֹן ומכֵּיוָן שלא היתה לנו כל אפשרות לברוח, לא הִציב עלינו שמירה בשעות־היום. לעומת זאת בלילה הפקיד עלינו שני שומרים. הוא גם לא הרשה לנו לשׂוחח עם איש מאנשי־הצֶוֶת. כמעט כולנו אִבּדנו את בגדינו והיינו עירומים לגמרי. לא עבר זמן רב עד שנתכסינו כְּוִיוֹת קשות, מחמת היותנוּ חשׂוּפים לשמש הלוהטת, ועורנו התקלף. בִּקשנו רשות להקים לנו מחסה מאחד המִפרשׂים שלא היה בשִמוש, אך אֶדְווֹרְדְס, ברוב אכזריותו, סֵרב להרשות זאת. אפילו הרופא, שניצַל גם הוא מהספינה הטובעת, לא הצליח לשכנע אותו לנהוג בנו רחמים.

מצאנו לנו מִפלט בבוֹרוֹת, שחפרנו בחול אצל שׂפת־המים, וקברנו את גופינו עד לסנטר. אך את יסורי־הצמא לא יכולנו לשַׁכֵּך, והם היו קשים מנשׂוא. כל היום שכבנו ליד שׁפת־המים, מכוסים בחול ומיַחלים לחשכה שתרד. ומשירדה החשכה הוקל לנו אך מעט. הצמא האיום והכְּוִיוֹת הבוערות הִדירו מעינינו שֵנה. דוקטור הָמִילְטוֹן התגנב אלינו פעם־פעמים ונִסה להקל במקצת על מכאובנו בתרופות שנתן לנו. בהזדמנות זו סִפר לי שאת יומני ואת כתבי־היד שלי, יחד עם ארגז התרופות, הצליח להציל מהאוניה הטובעת.

כך עברו עלינו ימים אחדים של יסורים וצער, בעוד הנַגָרים מתקינים את הסירות לקראת המסע הארוך שעמד לפנינו. בבוקרו של השלושים ואחד באוגוסט, לאחר שנסתיימה מלאכת תִקוּן הסירות, כִּנס הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס את הצֶוֶת ונשׂא דברים לפני אנשיו.

“קצינים ומלחים,” פתח ואמר, " מסע ארוך ומסוכן צפוי לנו. הנמל הקרוב ביותר, שיש בו סִכּוי לזכּוֹת בעזרה, נמצא במושבה ההולנדית באי טִימוֹר. אי זה נמצא במרחק אלף מאתיים עד אלף חמש מאות מילין מכאן. מלאי מִצרכי־המזון שבידינו קטן כל כך עד שכל איש מִכּם יצטרך להסתפק במנה יומית זעומה ביותר. אך יש בה כדי לקיֵם אותנו בחיים, אפילו לא נצליח למצוא מזון באחד האיים בדרכנו. כדי להצליח במסע, אני דורש משמעת חמורה וצייתָנות מלאה מכל איש ואיש בכם. בטחוננו וחיינו תלויים במשמעת זו ואני אעניש בחומרה יתֵרה כל אדם שיָפֵר אותה. הַקַבַּרְנִיט וִילֶם בְּלָיי הפליג בסירה שהיתה עמוסה יותר מהסירות שלנו, ומלאי־המזונות שלו היה קטן משלנו, ובכל זאת הצליח להגיע ליַעֲדוֹ בשלום. מה שעשׂה הוא, יכולים גם אנו לעשׂות."

אחרי־כן פנה אֶדְווֹרְדְס אלינו, האסירים.

“אשר לכם,” אמר, “אל לכם לשכוח שאתם שודדי־ים ומורדים, המוּבלים לאנגליה כדי לשׂאת בעונש שאתם ראויים לו. ממשלת־הוד־מלכותו צִוְתָה עלי לשמור על חייכם, ויש בדעתי למלא חובה זו.”

היתה זו הפעם הראשונה, ואף הפעם היחידה, שהואיל בטובו לדבר אלינו ישירות. לאחר שסיֵם את דבריו, גררו הימאים את הסירות אל המים ואנשי־הצֶוֶת חולקו ביניהן. מוֹרִיסוֹן, אֵלִיסוֹן ואני מצאנו את עצמנו בסירתו של הַקַבַּרְנִיט.

יצאנו לדרך, כשסירתנו מובילה בראש שַׁיֶרֶת־הסירות, למסע הארוך לטִימוֹר.

 

המסע הארוך    🔗

אותו יום היתה הרוח נוחה והים שקט ואנו העלינו את המפרשׂ ברגע שניתקנו מן השִׂרְטוֹן. הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס ישב אוחז בהגה. הוא נראה מורעב ופרוע־שֵׂער כיֶתר האנשים, אך שׂפתיו היו מתוחות בקו דק ולפי מַבַּע־פניו אפשר היה לחשוב כאילו הוא מהלך לו על גשר־הפיקוד באוניתו פַּנְדוֹרָה.

כל אותו בוקר שטו הסירות ברְוָחים של מיל אחד ביניהן ועבודת־החתירה במשוטים הגבירה את צמאוננו עד לבלתי־נשׂוֹא. לרוב האנשים לא היה כובע לראשם והשמש הטְרוֹפּית קָפחה על ראשינו כל היום. משיָרדה החשכה עצרנו, והסירות נקשרו זו לזו לחניַת־לילה. עם עלות־השחר חזרנו ויצאנו לדרך, כשכל סירה מתקדמת במהירות ככל אשר יכלה. מקץ ימים אחדים ראינו יבשה באופק. אותו זמן היינו קרובים לקצה הצפוני של חוף אוֹסְטְרַליָה, ושעות אחדות שטנו לאורכו ברִחוּק של קילומטר מן החוף. לבסוף הגענו אל מפרץ קטן, שעל חופו הִסתמן מוצאו של עמק צר וירוק. ראינו בכך סימן שיש מים במקום וחתרנו לעברו. משהגענו אל החוף, הורשו רבים מן המלחים לרדת והם זנקו מן הסירות, רצו אל תוך העמק ונעלמו מן העין. כעבור שעה קלה נשמעה תרועה מאחד המקומות וכל האנשים רצו שמה כמטורפים. ברִחוק כחמישים מטרים משׂפת־הים נמצא מעין מים חיים. אנו, האסירים, היינו האחרונים שהוּתר להם לרדת אל החוף ועצם העִכּוב היה עִנוּי שכמעט לא יכולנו לעמוד בו. אותו יום הִצטיַדנו במים ויצאנו לחפשׂ מזון במפרץ. הצלחנו לאסוף שלל של דגים, רְכִיכוֹת ומעט ירק ראוי לאכילה.

למחרת היום הפלגנו לדרכנו. שעות־היום עברו עלינו בחום נורא ושעות־הלילה בקור מקפיא ופעמים רבות עלה בלִבּי הספק אם בכלל נצליח להגיע אי־פעם לסוף דרכנו.

מסע־התלאות המפרך נמשך ימים רבים כל כך עד כי אִבּדתי כליל את חשבון הזמן. והנה בבוקרו של השלושה־עשׂר בספטמבר ראינו פס כחלחל ומעורפל באופק, בפַאֲתֵי־מערב. בתחילה לא יכולנו להאמין כי אמנם זהו האי טִימוֹר, מחוז־חפצנו. אך בשעות הצהריים, לאחר שעשׂינו עוד כִּבְרַת־דרך, נוכחנו לדעת בוַדָאוּת כי אדמה לפנינו ולא סתם ענן כהה. כל הסירות נִצטווּ לחתור בנפרד ובמהירות אל עבר האי.

בחצות ליל החמישה־עשׂר בספטמבר נכנסנו למפרץ קוּפַּנְג, מול המצודה ההולנדית שהתנוססה על חופו. היה זה לילה שקט, השמים זהרו באור כוכבים וכל המושבה היתה שקועה בשינה. לא הרחק מאִתנו עגנה אוניה ולידה שתים־שלוש סירות, אך בחשֵכה לא יכולנו לראות אם סירות אלה שלנו הן. מסביב שָׂררה דממה גדולה, שהוּפרעה על־ידי נביחתו הנוּגָה של כלב, שעמד למַרְגְלוֹת המצודה. כך קבלה קוּפַּנְג את פנינו. יְגֵעים ותשוּשים ממסענו הארוך נותרנו במקומנו עד שיאיר היום ונרדמנו איש־איש במקומו בסירה.

אין ספק שהַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס ואנשי צִוְתו נהנו מימי שהוּתנו בקוּפַּנְג, מאחר שהיו אורחיה של חברת הסַפָּנות ההולנדית. אשר לנו, האסירים – אנו הוּבלנו מיד אל המצודה והוּשלכנו למרתף־הכלא שלה.

בשִשי באוקטובר הועלה כל הצֶוֶת, לְרַבּוֹת האסירים, על סִפּונהּ של הספינה רֶמְבַּנְג של חברת הסַפָּנות ההולנדית, כדי להפליג ליָאוָה.

הגענו לסָמָרַנְג שביָאוָה בשלושים באוקטובר. לתִמהוננו ולשׂמחתנו הרבה, מצאנו שם את ספינתו הקטנה של מוֹרִיסוֹן, שאִבּדנו ארבעה חודשים לפני־כן. מסתבר כי לאחר שנעלמה פַּנְדוֹרָה מעיני־מלחיה, צִוָה אוֹלִיבֶר להמשיך ולשוט לעבר קוּפַּנְג. גם עליהם עברו תלָאות וסכּנות נוראות וגם הם כמעט גָוְעוּ ברעב ובצמא, אלא שלמזלם הטוב פגשו בספינה הולנדית קטנה אצל מיצר אֶנְדֵווֹר וקִבּלו ממנה מזון ומים. אחרי־כן המשיכו במסעם עד שהגיעו לסָמָרַנְג.

מסָמָרַנְג יצאנו כולנו לבָּטַבְיָה, ושם הועלו כל אנשי־הצֶוֶת על ארבע ספינות של חברת הסַפָּנות ההולנדית, שיצאו בדרכן להולנד. הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס ואִתו הסגן פַּרְקִין, רב־המלחים, קצין־הנשק, הפקיד, שני צוערים ועשׂרה אסירים מהספינה בָּאוּנְטִי הועלו על האוניה פְרִידֶנְבֶּרְג, ובחמישה־עשׂר בינואר 1792, הגענו לכֵף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה, שבדרומה של אפריקה. שם עגנה אוניה של צי־הוד־מלכותו, גוֹרְגוֹן, שהִמתינה להוראות להפליג לאנגליה. כל הקבוצה שלנו ואֶדְווֹרְדְס בראשה עברה אל האוניה גוֹרְגוֹן. בכֵף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה שָהִינו כמעט שלושה חודשים ואנו, האסירים, לא הורשינו כל אותה העת לרדת מהספינה. אולם מר גַרְדְנֶר, הקצין הראשון של האוניה, נהג בנו מִדה של צדק ורחמים. בשעת המסע הארוך לאנגליה הוּתר לנו לשהות על הסִפּון שעות אחדות מדי יום ביומו, כדי להנות מהאוִיר הצח.

בתשעה־עשׂר ביוני הגענו אל מול סְפִיטְהֵד, ובטרם ירדה החשֵכה הִטלנו עוגן בנמל פוֹרְטְסמוּת. חלפו ארבע שנים ושישה חודשים מאז יצאנו מאנגליה בספינה בָּאוּנְטִי, ובתקופה זו היינו נתונים כמעט חמישה־עשׂר חודשים בכבלי־ברזל.

 

ידיד כהלכה    🔗

כל הימאים בכל כלי־השַיט שעגנו בפּוֹרְטְסמוּת ידעו על דבר בואה של גוֹרְגוֹן וגם ידעו שהיא מביאה עִמה אחדים ממורדי בָּאוּנְטי הידועים לשִמצה. אותו זמן היה הנמל מלא מפה־לפה ספינות־סוחר ואוניות־מלחמה. בבוקרו של העשׂרים ואחד ביוני 1792 הועברנו אל אונית־המלחמה של צי־הוד־מלכותו הֶקְטוֹר, כדי להמתין בה עד למשפטנו.

נתקבלנו על סִפּונהּ של הֶקְטוֹר בטִקסיות מרשימה. שתי שורות של חיָלי־צי, חמושים ברובים מכוּדנים, נערכו משני צִדֵי־הכֶבֶשׁ. דממה כבדה שָׂררה שעה שצעדנו בין השורות אל סִפּון התותחים. אין ספק כי באמת דָמינו לשודדי־ים בלבושנו המוזר, שרכשנו במקומות שונים בדרך מטִימוֹר לאנגליה. הוּבלנו אל אחד התאים בקצה היַרכתיים ולרַוְחתנו הגדולה הסתבר לנו כי היחס המשפּיל, שהוּרגלנו אליו אצל הַקַבַּרְנִיט אֶדְווֹרְדְס, הפך מאותו יום נחלת־העבר. לא נהגו בנו כבאסירים שדינם נחרץ, אלא כבכלוּאים הממתינים למשפטם. רק אדם שחזה כל זאת מבשׂרו יֵדע להעריך מה גדול ההבדל בין שני מצבים אלה.

לא עברה שעה מאז עלינו אל סיפון הֶקְטוֹר והנה נקראתי לתאו של הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ, מפקדהּ של האוניה. הוא שלח את השומרים מעל פניו ובִקשני לשבת ברוב נימוס וחביבות. כרבע שעה שוחחנו על הא ועל דא בלבביות יתֵרה. לבסוף פתח מגירה בשולחנו, שלף ממנה צרור קטן ונתנו בידי.

“יש כאן מכתבים אחדים בשבילך, מר בָּאיָם. אתה רשאי לשהות כאן ביחידות, כמה זמן שתרצה. כאשר תהיה מוכן לחזור לתא שלך, אינך צריך אלא לפתוח את הדלת ולהודיע לזקיף.”

משסִיֵם דבריו יצא, ואני פתחתי את הצרור בידים רועדות. היה בו מכתב מסֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס, שנכתב רק ימים אחדים לפני־כן, כשנודע דבר בואהּ של גוֹרְגוֹן. במכתב הודיעני שאִמי מתה שִשה שבועות לפני־כן וצֵרף מכתב שכתבה אלי לילה אחד לפני מוֹתהּ.

הייתי אסיר־תודה מקרב לב לקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ על שהעניק לי מחצית השעה של יחידוּת בתאו, אך לא מצאתי בכך נחמה, לא אז ולא אחרי־כן, שכּן גדול היה כאב־לבּי מנשׂוא. אמנם מעולם לא הִטילה אִמי ספק בצִדקתי, אך היא היתה אִשה גאה כשם שהיתה נדיבה ורְחומה, והכתם שהוּטל על שמהּ הטוב של משפחתנו – ויותר מכל, העובדה שבְּלָיי מָנה אותי בין המורדים – היו לגביה בבחינת־מהלומה, שלא יכלה לעמוד בה. ברבות הימים סוּפּר לי כי בּריאותה הלכה ונתערערה, מאותו יום שקִבּלה את מכתבו של בְּלָיי. בלִבּי חִפּשׂתי נִמוּקים כדי להצדיק את מעשׂהו. אמנם היה לו יסוד איתן להאמין כי קשרתי קשר עם קְרִיסְצֶ’ן נגדו; אך אדם שיש בו נִצוֹץ של אנוֹשיוּת, לעולם לא היה כותב מכתב כזה לאֵם האוהבת את בנהּ. לעולם לא אסלח לו על אכזריותו זו, כשם שלא סלחתי לו כשקראתי את המכתב לראשונה.

מאותו רגע ואילך לא חשוב היה לי מה יקרה לי. לא יכולתי לדַמוֹת בנפשי מה חיים יהיו לי באנגליה בלי אִמי. מעודי לא עלתה בלִבּי המחשבה שאני עלול לאַבּד אותה. אך משנרגעתי, הבינותי כי לפחות למענהּ צריך אני לטַהר את שְׁמֵנוּ מן הכתם שדבק בו. שׂוּמָה עלי להוכיח את צִדקתי ללא שִׁיוּר של סָפק.

ימים אחדים בלבד לאחר שקִבּלתי את מכתבו, בא סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס להתראות אִתי. אפילו אבי בעצמו לא היה עשׂוי להיות חביב ונדיב ממנו. מסופּקני אם בכל לונדון היה איש עסוק כמותו, ובכל זאת, כל אותם שבועות טרוּפים שלפני המשפט, אפשר היה לחשוב כי אין לו עניין אחר בחייו, אלא להבטיח כי יֵעָשֶׂה לנו משפט־צדק.

תוך שעה קלה הצליח לפזר את אפלת־היאוש ששקעתי בה, ומצאתי עצמי מספר לוֹ בהתלהבות יתֵרה על המילון הטָהִיטִי שלי ועל כללי־הדקדוק שחִבּרתי. סִפּרתי לו שכתב־היד שלי ניצל מפַּנְדוֹרָה הטרוּפה, וכי הוא נמצא בידי דוקטור הָמִילְטוֹן, העושׂה דרכו כעת לאנגליה עם יתר ניצולי פַּנְדוֹרָה.

“מצוין, בָּאיָם, מצוין! לפחות הִרוַחְנוּ משהו ממסעהּ של בָּאוּנְטִי. אני אֶתראה עם דוקטור הָמִילְטוֹן ברגע שיגיע לאנגליה. די לנו בכל אלה לפי שעה. עכשו אני רוצה לשמוע מפיך את תולדות־המרד – כל הסִפּור כּולו על כל פרטיו.”

“שמעת את הדין־וחשבון שמסר הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, אדוני?”

“שמעתי,” השיב בפנים חמורות. “אני בטוח שהוא מאמין בתום־לב באשמתך, אף־על־פי־כן אני כשלעצמי מעולם לא הִטלתי ספק אף לרגע שאתה חַף מפשע.”

“האם נמצא הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי באנגליה כעת, אדוני?” שאלתי.

“לא. הוא נשלח עוד הפעם לטָהִיטִי, כדי להביא שתילים של עץ־הלחם לאיי־הודו־המערבית.”

לגבי דידי היתה זו בשׂורה מרה. בטוח הייתי כי אילו ניתן לי לדבּר עם בְּלָיי פנים אל פנים, הייתי מצליח להוכיח לו את צדקתי; אך מאחר שנסע, הרי אני עומד בפני ההצהרה בשבועה שמסר לאַדְמִירָלִיוּת ואת זו אי־אפשר לבטל.

לאחר שהֵאיץ בי סֶר ג’וֹזֶף, פתחתי וסִפּרתי לו את קורות־המרד לפרטי־פרטיהם, כפי שסִפּרתי אותם לדוקטור הָמִילְטוֹן. משסִיַמתי את דברַי הִמתנתי בקוצר־רוח לשמוע את חות־דעתו.

“בָּאיָם, מוטב לנו לראות דברים כַּהֲוָיָתָם. אתה נתון בסכנה גדולה. מר נֶלְסוֹן, שידע על כּוָנתך לרדת בסירה עם בְּלָיי, איננו בחיים. נוֹרְטוֹן, שיכול לאשר את סִפּוּרך בדבר כּוָנתו של קְרִיסְצֶ’ן להימָלט מבָּאוּנְטִי בליל־המרד, גם הוא מת.”

“אני יודע, אדוני. דוקטור הָמִילְטוֹן סִפּר לי זאת.”

“כל סִכּוייך לצאת זכּאי תלויים כמעט רק בעֵדותו של אדם אחד: חברך רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר.”

“הרי שמעתי שחזר בריא ושלם לאנגליה.”

“נכון, אבל היכן הוא עכשו?… יש למצוא אותו מיד. אמרת שהוא גיסו של מר פְרָיֵיר?”

“כן, אדוני.”

“אם־כן יעלה בידי לגלות את עקבותיו. אני יכול לשאול באַדְמִירָלִיוּת באיזו אוניה משָרת פְרָיֵיר כעת. אין להניח שהוא יודע דבר על ההצהרה בשבועה שמסר בְּלָיי. לכן, אין לאבּד אף רגע. עלי למצוא אותו מיד.”

“מתי יֵעָרך המשפט, אדוני?” שאלתי.

“העניין נתון בידי האַדְמִירָלִיוּת, כמובן. אך הפּרשה נמשכת זמן רב כל כך ואין ספק שיִרצו לסיימה מוקדם ככל האפשר. כמובן, יצטרכו להמתין עד שיגיעו יתר אנשי־הספינה, אך אלה בוַדאי הולכים ומתקרבים לאנגליה כעת.”

שׂיחה זו נִהלנו בתאו של הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ. יתר האסירים צִפּו בכִלְיוֹן־עיניים לשוּבי, שכּן סֶר ג’וֹזֶף היה האיש הראשון שבִּקר אצלנו.

ספּרתי לחברַי את פרטי־שׂיחתי אִתו והעלמתי רק את דעתו לגבי הגורל המצפּה למִילְווֹרְד, לבֶּרְקִיט, לאֵלִיסוֹן ולמַסְפְרָאט. לדעתו גורלם של אלה כבר נחרץ ואין להם תקוה. בַּיְרְן היה נקי מכל אשמה של השתתפות במרד, אך זמן כה רב נחשב המסכן אשם בעיני כל, עד שהוא עצמו החל מאמין כי אמנם אשם הוא. אשר לקוֹלְמֵן, נוֹרְמֵן ומַקִינְטוֹשׁ, לא יכולנו להעלות בדעתנו כי אחד מהם יִימָצא חיָב בדין. אשר למוֹרִיסוֹן, מצבו היה פחות מסוכן ממצבי, ולִבּי היה מלא־צער על שבגללי הגיע לידי כך. העובדה שהִשתהינו בכוָנה בתא בבוקר־המרד, בתקוָה שיעלה בידנו להשתלט על ארגז־הנשק, היתה ידועה לשנינו בלבד ויש להניח שהסִפּור יִישָמַע כִּבְדָיָה שנִבדתה לאחר מעשׂה, כדי לתָרץ את הֵעָדְרֶנוּ מן הסִפּון, שעה שהסירה הוּרדה לים.

חלפו עשׂרה ימים עד שהִגיעתני עוד ידיעה מסֶר ג’וֹזֶף ועדיין זכורה לי ההתרגשות הגדולה שתקפה אותי אותו בוקר, כאשר מסר לי מפקד־המשמר את מכתבו של סֶר ג’וֹזֶף.

"בָּאיָם יקירי,

"אני משער לעצמי עד כמה מצפּה אתה לידיעה ממני.

"אני מצטער כי לא אוכל לבוא לפּוֹרְטְסמוּת הפעם. הייתי מעדיף כמובן לומר לך את דברַי פנים אל פנים, אך מאחר שהדבר נִבצר ממני, יהא עלינו להסתפּק במכתב.

"מיד כשחזרתי ללוֹנְדוֹן הלכתי למשׂרד האַדְמִירָלִיוּת ושם נִסתבר לי כי פְרָיֵיר שוׁהֶה בביתו בלונדון, ממתין שיקראו לו להעיד במשפטכם. שלחתי לקרוא לו מיד ולמדתי לדעת מפיו כי זמן קצר לאחר ששב טִינְקְלֶר לאנגליה, הוצע לו תפקיד של עוזר רב־חובלים באוניה קָרִיבּ מֵיד – ספינת־סוחר של חברת־סַפָּנות באיי־הודו־המערבית. והנה לפני כשלושה חודשים הגיעה לפְרָיֵיר ידיעה כי ספינה זו נִטרפה על כל צִוְתה בסופת הוּרָקָן סמוך לחופי קוּבָּה.

"אין טעם להתעלם מן העובדה, שענין זה הוא בבחינת אסון לגביך. אך אפילו כך, לדעתי אין מצבך חסר־תקוָה. שׂוחחתי ארוכות עם פְרָיֵיר, ומדבריו התרשמתי שהוא רוחש לך ידידות רבה. הוא איתן בדעתו כי לא היה לך חלק במרד ולעדותו יהיה ערך רב.

"נפגשתי עם קוֹאוּל, עם פֶּרְסֶל ועם פֵקוֹבֵר. הם מוּצבים עתה בדֶטְפוֹרְד ומצפּים גם הם להיקָרא כדי להעיד במשפט. גם הם מדברים בשִבחך, ופֶּרְסֶל סִפּר לי, כי אתה עצמך סִפּרת לו על רצונך לרדת בסירה עם בְּלָיי. כולם יודעים שבְּלָיי משוכנע כי שִתפת פעולה עם קְרִיסְצֶ’ן, ועצם העובדה שעדיין מאמינים כולם בנקיון־כּפּיך, מעידה על ההערכה שהם רוחשים לך.

"ידידי הטוב מר גְרָאם, אשר בתריסר השנים האחרונות שִמש כמזכירם של כמה וכמה אַדְמִירָלִים וגם כסָנֵגוֹר בכמה וכמה בתי־דין צבאיים, הִבּיע נכונות לטפּל בפרשה שלך. הוא בעל ידע רב ומעמיק בכל הנוגע להִלְכות־הצי של הוד־מלכותו ונוסף לכך הוא אדם מוכשר ביותר ופְּרַקְלִיט מצוין. רוב העדויות בעניינך כבר נמצאות בידיו.

“הֱיֵה שלום, בָּאיָם יקירי. אל תתיָאש, ואל תשכח כי אני דואג מאוד לטובתך. כמובן אהיה נוכח בבית־הדין וְעתה, כֵיוָן שידידי גְרָאם הסכים לתת ידו לעניין, לִבּי שקט יותר משהיה אילו טִפּל בכך גדול הסָנֵגוֹרִים של אנגליה.”

נָקֵל לשער מה חשתי שעה שקראתי מכתב זה. סֶר ג’וֹזֶף עשׂה ככל יכולתו כדי לרַכֵּך את המהלומה שניחתה עלי, אך אני הבינותי היטב עד מה חמור מצבי. ידעתי גם שבלי עֵדוּתוֹ של טִינְקְלֶר אני נחשב כמעט אבוד. העובדה שמר גְרָאם ניאוֹת ליַצֵג אותי גרמה לי קוֹרת־רוח, שכּן היה איש הצִי ובקי בהִלכוֹתיו, כדברי סֶר ג’וֹזֶף. מוֹרִיסוֹן החליט לנהל בעצמו את הגנתו במשפט. קוֹלְמֵן, נוֹרְמֵן, מַקִינְטוֹשׁ ובַּיְרְן, שהיה יסוד לתקוָתם שינוּקוּ מכל אשמה, שׂכרו להגנתם את הַקַבַּרְנִיט מֶנְלִי, קצין־צי שיצא בְּדִימוּס. אשר ליתר הנאשמים, בית־הדין העמיד להגנתם קַבַּרְנִיט אחד בשם בֶּנְטָם.

הפְּרַקְלִיטִים האלה בִקרו אצלנו במשך השבוע, אך ראשון לַבָּאִים היה מר גְרָאם. הוא היה איש גבה־קומה ורזה, בשנות החמישים האחרונות של חייו. דמותו המכובדת, קולו השקט ונימוסיו היפים עוררו תחושה של בִּטָחון. מרגע שראיתיו הייתי בטוח כי לא יִימָצא לי אדם טוב ממנו להפקיד את גורלי בידיו. איש מאִתנו לא ידע דבר על דרך נִהוּלוֹ של משפט־צבאי, ולפי בקשתי הרשה מר גְרָאם שנציג לפניו שאלות בעניין זה.

“יש בדעתי לנהל את המשפט בעצמי, אדוני,” אמר מוֹרִיסוֹן. “במיוחד הייתי מבקש לדעת, כיצד מנוּסח בדיוק סעיף־האשמה, שלפיו אנו עומדים למשפט.”

“אני יכול לומר לך זאת במדוּיק, לפי מיטב זכרוני.” השיב מר גְרָאם. “זהו סעיף תשעה־עשׂר של תקנות־המלחמה של הצי ובו נאמר כך: ‘כל אדם המשָׁרת בצי או השַיָך לצי, אשר יקהיל אנשים, או ינסה להקהיל אנשים למטרות של מרד בגלל איזוֹ תוֹאֲנָה שהיא ויִימָצא אשם על־ידי בית־דין צבאי – אחת דינו למות’.”

“האם יש לפני בית־הדין דרך אחרת מלבד הטלת פסק־דין מוֶת?” שאלתי.

“אין. אפשר לו לְזַכּוֹת את הנידון ולשלחו לחופשי או לחייבו בדין ולהטיל עליו עונש־מוֶת.”

“אך אם נניח שבספינה פורץ מרד, כפי שאֵרע בספינתנו, וחלק מאנשי־הצוֶת אינם יודעים דבר על המזימה להשתלט על הספינה, ואינם משתתפים בהשתלטוּת זו?”

“אם אלה נשארים על גבי הספינה, יחד עם האנשים המורדים, הרי בעיני החוק הם אשמים ממש כמו המורדים. החוק הצבאי שלנו נוהג בחוּמרה יתֵרה בעניין זה. כל אדם הנוקט עמדה נֵיטְרָלִית, נחשב עובר על החוק ממש כמו אדם שהרים ידו נגד קַבַּרְנִיט האוניה שלו.”

“אך היו בינינו אחדים שהיו מצטרפים ברצון אל הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, כשאוּלצו אנשי־קבוצתו לרדת בסירה. המורדים השאירו אותנו בספינה נגד רצוננו, משום שהיו זקוקים לשֵרותנו בהפעלת הספינה.”

“נסיבות כאלה מצריכות שִקוּל מיוחד מטַעַם בית־הדין, ואין ספק כי אמנם יזכּו לכך,” השיב מר גְרָאם. “אם יוכלו האנשים שנעצרו בנסיבות כאלה להוכיח כי לא נתנו ידם למרד, לדעתי לא נשקפת להם סכנה.”

“מותר לי לשאול משהו, אדוני?” שאל אֵלִיסוֹן.

“כמובן, נערי.”

“אני אחד המורדים, אדוני. אמנם לא היה לי חלק בתכנון ובביצוע המעשׂה, אך כמו כל יתר האנשים לא חִבַּבתי את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי כלל וכלל. הִצטרפתי למרד כשבִּקשוּני לעשׂות כן. האם יש לי תקוָה?”

מר גְרָאם הִבִיט בו רגע בפנים חמורות.

“אני מעדיף שלא להבּיע דעה בשאלה זו,” אמר. “אולי מוטב שנניח לבית־הדין הצבאי להחליט בעניין.”

“אינני חושש מפני האמת, אדוני. אם סבור אתה כי אין לי סִכּוּי, אהיה אסיר־תודה לך אם תאמר זאת במפורש.”

אך מר גְרָאם העדיף שלא להתחיֵב בהבעת־דעה. “עצתי נתונה לכולכם, שלא לקבוע דעה קדומה איש־איש בעניינו,” אמר. “השתתפתי במשפטים צבאיים רבים, ויודע אני שאין טעם והצדקה לקבוע דעה לגבי טיבו של פסק־הדין, עד שלא נשמעו כל העֵדוּיות. לכן, תבין ידידי הצעיר,” אמר בפנותו אל אֵלִיסוֹן, “עד כמה עלול אני לטעות אם אנסה לְחַווֹת דעה בעניין זה.”

הימים זחלו באִטיות מדכּאה. חודש יולי עבר ואחריו חודש אוגוסט ועדיין אנו מצפים.

 

אונית המלחמה דְיוּק    🔗

בבוקרו של השנים־עשׂר בספטמבר הִצטוינו, עשׂרת האסירים שבאוניה הֶקְטוֹר, להיות מוכנים לצאת אל האוניה דְיוּק, שבה יֵעָרך המשפט הצבאי שלנו. דקות אחדות לפני השעה שמונה בבוקר ראינו סירה גדולה ובה משמר של חילי־צי במדים חגיגיים יוצאת ומתקרבת אל דופן האניה הֶקְטוֹר, ובדִיוק בשעה שצלצל השעון, נשמעה יריית־תותח אחת מעל סיפון דְיוּק. היה זה האות לפתיחת־מושבו של בית־הדין הצבאי. שעת משפטנו הגיעה.

המשפט נערך באולם שהשׂתרע לכל רוחבה של האוניה דְיוּק. על הסִפּון העליון נאספו צופים רבים, בעיקר קצינים במדי־שׂרד וגם מספר אזרחים וביניהם סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס. דוקטור הָמִילְטוֹן עמד שם בחברת קצינים מהספינה פַּנְדוֹרָה ובהם גם אֶדְווֹרְדְס ופַּרְקִין.

בעברו האחר של הסִפּון התאספו קציני־הספינה בָּאוּנְטִי. מוזר היה לפגוש חברים־לצֶוֶת לשעבר, והרבה מבטי־עינים, שנָשׂאוּ שְׁדָרים אִלמים, הוחלפו בינינו. היו שם מר פְרָיֵיר, רב־החובלים, קוֹאוּל רב־המלחים, פֶרְסֶל הנַגָּר ופֵקוֹבֶר, קצין־הנשק. בעיני רוחי עלתה כחיה התמונה שראיתי שעה שעמדתי ביַרכּתי בָּאוּנְטִי והתבוננתי אליהם, בעוד הם נושׂאים עיניהם אלינו למעלה מתוך הסירה והולכים ומתרחקים על־פני משטח המים הכחול. אותה שעה לא האמין איש מאִתנו, כי נִתראה עוד אי־פעם.

המולת־הדִבּורים הלכה ושָכְכה, עד אשר נָדַמָּה כּליל, כשנפתחו דלתותיו הגדולות של האולם. קהל־הצופים מִלא את החדר, ואחרי־כן הוּבלנו אנו פנימה, מלוּוִים במשמר, כשלפנינו הולך קצין של חיָלי־הצי וחרב שלופה בידו. הוּצבנו בשורה אצל הקיר, לימין דלת הכניסה.

שולחן ארוך ניצב באמצע האולם ובראשו עמד מושבו של אב־בית־הדין. יתר חברי בית־הדין ישבו לימינו ולשׂמאלו, לאורך צִדי השולחן. ברִחוק־מה לימין, מאחורי מושבו של אב־בית־הדין, עמד שולחנו הקטן של התובע הצבאי, ומן העבר השני עמד שולחן קטן אחר לשִמוש הרַשָמים של בית־הדין. כן היה שם עוד שולחן אחד, שלידו ישבו הסָנֵגוֹרִים של האסירים.

בדיוק בשעה תשע נפתחו הדלתות, וחברי בית־הדין נכנסו זה אחר זה והלכו למקומות־מושבם. כל הנוכחים קמו על רגליהם עד שהִתיַשבו חברי בית־הדין בכסאותיהם ואז ישב גם כל הקהל. שנים־עשׂר היה מספּרם של האנשים, אשר גורלנו, לחיים או למוֶת, היה נתון בידיהם:

אב־בית־הדין

כבוד־מעלת הלוֹרד הוּד, תת־אַדְמִירָל של הצי הכחול והמפקד העליון של כל ספינות הוד־מלכותו בנמל פוֹרְטְסמוּת.

הַקַבַּרְנִיט סֶר אֶנְדְרוּ סְנֵיפּ הֵמוֹנְד

הַקַבַּרְנִיט ג’ון קוֹלְפּוֹיס

הַקַבַּרְנִיט סֶר ג’וֹרְג' מוֹנְטֶגְיוּ

הַקַבַּרְנִיט סֶר רוֹגֶ’ר קֶרְטִיס

הַקַבַּרְנִיט ג’וֹן בִּיזְלִי

הַקַבַּרְנִיט סֶר אֶנְדרוּ סְנֵיפּ דַגְלֶס

הַקַבַּרְנִיט ג’וֹן תוֹמָס דַקְווֹרְת

הַקַבַּרְנִיט ג’וֹן נִיקְלְסוֹן אִינְגְלְפִילְד

הַקַבַּרְנִיט ג’וֹן נָיט

הַקַבַּרְנִיט אַלְבְּמֶרְל בֶּרְטִי

הַקַבַּרְנִיט רִיצַ’רְד גוּדְוִוין קִיטְס

הדִכדוך שהִשתלט עלי אותו בוקר פָּג עד־מהרה, כשהתבוננתי בתמונה המרשימה שנִפרשׂה לנגד עיני. תחילה התבוננתי בעִיוּן בפני השופטים, בזה אחר זה. רובם היו אנשים בגיל העמידה, שכל חזוּתם אמרה כי הם קצינים בצי־הוד־מלכותו. משהִתבוננתי בפרצופיהם החמוּרים, נפל לִבּי בקרבי. פתאום קראו את שמותינו בקול, ואנו עמדנו על רגלינו שעה שנקרא כתב־האִשׁוּם נגדנו. אחרי־כן הוּשמעה הצהרתו בשבועה של בְּלָיי, שהיה בה עניין גדול לכולנו, שכּן היתה זו הפעם הראשונה ששמענו אותה במִלוּאָה.

"ברגשי־כבוד אני מבקש להודיע ללוֹרְדִים של האַדְמִירָלִיוּת כי ספינת־הוד־מלכותו החמושה בָּאוּנְטִי, שהיתה בפִקוּדִי, הוּפְקְעָה מידי על־ידי מספר קצינים זוּטָרים ומלחים בעשׂרים ושמונה באפריל 1787 בפעולה שתתואר להלן.

"שעה קלה לפני זריחת־השמש נכנסו לתאי באוניה פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן, שהיה סגני וקצין־המשמרת, צַ’רְלְס צֶ’רְצִ’יל, נַגַד־המשמעת, תוֹמָס בֶּרְקִיט, ימאי, וג’וֹן מִילְס, עוזר קצין־הנשק, ובעודי ישן תפסו אותי במיטתי וקשרו את ידי אל מאחורי־גבי בחבל חזק; בחוּדָם של חרבות וכידוֹנים, שקֵרבוּ אל חזי, איימו עלי כי יהרגוּני במקום אם אדבּר או אקים רעש קל שבקלים. אף־על־פי־כן קראתי לעזרה בקול רם כל כך עד שהכל שמעוני ואָצו לעזרתי, אלא שכל קצינַי, חוץ מאלה שהִשתתפו במרד, מצאו עצמם אסורים בידי שומרים מזוינים.

"גָררו אותי אל הסִפּון, כשרק חולצתי לעורי, קשרו אותי אל בסיס־התורן האחורי והעמידו עלי משמר, בעוד המורדים מבּיעים שׂמחה רבה למצבי.

"דרשתי מקְרִיסְצֶ’ן הסבר למעשׂה אלימוּת זה, אך לא קִבּלתי תשובה מלבד ‘שתוק, אדוני, אחרת תוּמַת מיד!’ הוא החזיק בחבל שאסר את ידי ואיֵם לדקור אותי בכידוֹן, שהחזיק בידו הימנית. אף־על־פי־כן עשׂיתי את כל אשר היה לאל־ידי לעשׂות כדי להזכיר לנבלים השפלים הללו את חובתם, אך ללא הועיל. רב־המלחים צוּוָה להוריד סירה המימה ובעוד אנשי־המשמר בראשותו של קְרִיסְצֶ’ן משגיחים עלי, צוו על כל אותם קצינים ומלחים שלא השתתפו במרד לרדת לסירה. לאחר שירדו, אמר קְרִיסְצֶ’ן אלי: ‘אדוני, קציניך ומלחיך ירדו לסירה ועליך ללכת אתם.’ אנשי־המשמר דחפו אותי בכח, כשהם מאיימים עלי בכידוֹניהם מכל עבר. משנִסיתי להתנגד אמר אחד הנבלים לרעהו: ‘השֵׁד יִקח את הכלב הזה! רוצץ את גולגלתו!’ לבסוף הוּרדתי בכוח אל הסירה, שבה היינו תשעה־עשׂר איש.

"עוד הסירה עומדת ליד דופן־הספינה, רִכּזו רב־המלחים, הנַגָּר ועוד אנשים אחרים כמה וכמה מצרכים וחפצים חיוּניים, ולאחר מאמץ מסוים הצלחנו לקבל גם מצפֵּן וקְוּוַדְרַנְט, אך לא ניתָן לנו שום כלי־נשק ואף לא אחד מן השִׂרטוטים והמפות שלי. אורכּה של הסירה היה שמונה מטרים והיו בה שִׁשׁה משוטים. הוּרדנו לים כשבידינו מלאי־מצרכים כלהלן: עשׂרים וחמישה גָלוֹנִים מים, מאה וחמשים ליטראות לחם, שלושים ליטראות בשׂר, שִׁשׁה כּדי רוּם ושִׁשׁה בקבוקי־יין.

"הסירה היתה עמוסה מאוד ושקועה עמוק במים, והכל סברו כי לא נצליח להגיע אל החוף. אחדים מן המורדים אף התלוצצו ביניהם בעניין זה. בִּקשתי שיתנו לי כלי־נשק אך בַּקָשָׁתִי נֶעֱנְתָה בדברי חרפות וגִדוּפים. אולם ברגע האחרון זרקו אלינו ארבע חרבות, ובתנאים עלובים אלה יצאנו אל עבר האי טוֹפוֹאָה, אחד מאיי פְרֶנְדְלִי, שהיה מרוחק כשלושים מילין מהמקום שהוּרדנו מהספינה. הגענו לאי זה בשעה שבע באותו ערב, אך מאחר שהחוף היה תלול ומסוּלע לא הצלחנו לנחות בו אלא למחרת היום. תוך כדי חִפּוש מים באי זה הוּתקפנו על־ידי הַיְלִידִים הפּראים ובקושי יצאנו משם חיים. אחד מאנשינו, ג’וֹן נוֹרְטוֹן, קצין־הסִפּון, נהרג שעה שנִסה להחזיר את עוגן־הסירה.

"לאחר שדַנוּ והערכנו את מצבנו המְצָעֵר הִפצירו בי אנשַי בסירה להוביל אותם אל עבר המולדת. כשאמרתי להם, כי אין לנו תקוָה לזכּוֹת בעזרה עד אשר נגיע לטִימוֹר המרוחקת כשלושת־אלפים ושש־מאות מילין, הסכִּימו כולם להסתפּק במנת־לחם קטנה ובספל מים אחד ליום, לכל אדם. וכך, לאחר שחזרתי והִזכּרתי להם במַפְגיע את הסכּמתם זו, הִפלגתי אל עבר הולנד החדשה וטִימוֹר, באזור ימי שלא היה מוּכּר היטב. עשׂיתי זאת בסירה קטנה, עמוסה שמונה־עשׂרה נפשות, ללא מפה וללא אמצעי־עזר לנִווּט, זוּלָתִי זכרוני וידיעתי הכללית לגבי מקומם של איים שונים באותו אזור. לאחר שעברו עלינו סכנות ותלָאות שקשה לתארן, ראינו לבסוף את האי טִימוֹר בשנים־עשׂר לחודש יוני. בבוקר החמישה־עשׂר בחודש עם שחר הטלתי עוגן למַרְגְלוֹת המצודה, ליד המושבה ההולנדית קוּפַּנְג. אני סבור כי מסע כזה בסירה פתוחה, אין לו אח ורע בתולדות הסַפָּנות.

"בטִימוֹר זכינו לטִפּול וליחס אנושי מאין כמוהו מידי המושל והקצינים של חברת הסַפָּנות ההולנדית. שם גם קניתי במחיר אלף דוֹלָר־רִיקְס⁶ (שעליהם נתתי שטָרות בשם ממשלת־הוד־מלכותו) ספינה קטנה, שאורכה כשנים־עשׂר מטרים. הִכשרתי אותה לשַיט והענקתי לה את השם: ספינת הוד מלכותו רִיזוֹרְס. בספינה זו יצאנו למושבה ההולנדית בָּטַבְיָה, דרך סוּרָבָּיָה וסָמָרָנְג. שם מכרתי את הספינה ויחד עם בני־לִוְיתי יצאתי לאירופה באוניות של חברת הספָּּנוּת ההולנדית.

"שתי הרשימות שאני מצרף בזה – אחת של האנשים שגורשו אִתי בסירה והשניה של אלה שנותרו בספינה בָּאוּנְטִי – תעֵדנה על מניָנם של שודדי־הים.

"יורשה נא לי לציֵן כי הסודיות של תכנון־המרד נפלאה מבינת־אדם, ולא הצלחתי לגלות בין האנשים שנִלווּ אלי אף אחד שידע שמץ־דבר על המזימה.

“חשוב מאוד להוסיף כי בליל־המרד, כשעליתי אל הסִפּון בשעת המשמרת התיכונה, כדרכי תמיד, מצאתי את פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן, מנהיג־המורדים, שקוע בשיחה רצינית עם רוֹגֶ’ר בָּאיָם, אחד הצוערים של הספינה. מחמת החשֵכה ששררה לא ראוּני השנים, וכן לא עלה חשד בלִבּי אותה שעה כי אין שׂיחתם תמימה כלל וכלל. כשהתקרבתי אליהם בלי שהשגיחו בי, ראיתי את רוֹגֶ’ר בָּאיָם לוחץ את ידו של קְרִיסְצֶ’ן, ושמעתיו בבֵרור אומר מִלים אלה: ‘אתה יכול לסמוך עלי.’ על זאת השיב קְרִיסְצֶ’ן: ‘טוב ויפה! בזאת סוּכּם הדבר.’ ברגע שהשגיחו בנוכחותי הפסיקו את שׂיחתם. אין אִתי שמץ של ספק כי בשיחה זו דנוּ במזימת המרד.”

לאחר קריאת־הצהרתו של בְּלָיי נשׂתררה דממה עמוקה. אחרי־כן שאל התובע: “האם יש ברצונך, אדוני הלוֹרד, שאקרא את השמות שמניתָ ברשימות המצורפות?”

לורד הוּד הניד בראשו בחיוּב. “קרא, בבקשה,” אמר.

לאחר שנִמנוּ השמות אחד לאחד, נקרא לדוכן העדים ג’וֹן פְרָיֵיר, רב־החובלים של בָּאוּנְטִי. הוא שלח מבט חטוף לעברנו, שכּן ליותר ממבט לא היה לו פנאי. אני מביא כאן את עדותו של פְרָיֵיר, בהשמטות מעטות, משום שהיא מציֶרת תמונה נאמנה של מצב העניינים ביום המרד, כפי שנראה בעיני רב־החובלים של בָּאוּנְטִי.

"בעשׂרים ושמונה באפריל 1789 הייתי במשמרת הראשונה ומר בְּלָיי עלה אל הסִפּון, בין עשׂר לאחת־עשרה בערב, כדי לתת הוראות לאותו לילה. לאחר שאמר את דבָרו, ירד מן הסִפּון.

"בחצות הלילה שׂרר שקט על הסִפּון והוּחלפתי במשמרתי על־ידי מר פֵקוֹבֶר, קצין־הנשק. השקט נמשך עד שהוא הוחלף בשעה ארבע־בבוקר, על־ידי מר קְרִיסְצֶ’ן. עם עלות־השחר התעוררתי בבהלה; איני יודע אם מחמת הרעש, שמר בְּלָיי טוען כי עורר, או מחמת התפרצותם של האנשים לתאי. אך כאשר נִסיתי לקום על רגלי, שלחוּ ג’וֹן סֶמְנֶר ומֶתְיוּ קְוִוינְטְל את ידיהם ואִלצו אותי לשכּב באומרם: ‘אתה עצור, אדוני. שתוק, שאם לא כן תמות במקום. אך אם תציֵת ולא תעורר רעש, לא יוּרשה איש בספינה להרע לך.’

"אחרי־כן ראיתי את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, לבוש חולצה בלבד וידיו קשורות מאחורי־גבּוֹ, עולה בסולם, ומר קְרִיסְצֶ’ן הולך אחריו ומחזיק בקצה־החבל. אחרי־כן נכנס צַ’רְלְס צֶ’רְצִ’יל, נַגַד־המשמעת, לתא שלי ולקח נרתיקי־אקדחים ותְלי של תחמושת באומרו: ‘אני אשמור על אלה, מר פְרָיֵיר.’ שאלתי מה יש בדעתם לעשׂות בקַבַּרְנִיט שלהם. ‘יִקח אותו השֵׁד!’ אמר סֶמְנֶר. ‘נשלח אותו בסירה ונראה אם יוכל הכלב הזה להתקיֵם על חצי ליטרה בטָטות ליום.’ ‘בסירה?’ אמרתי. ‘בשם אלוהים, מדוע?’ ‘אדוני,’ אמר קְוִוינְטְל, ‘בלי דִבּוּרים. קְרִיסְצֶ’ן הוא הַקַבַּרְנִיט של הספינה מעתה ואילך, ואל תשכח כי מר בְּלָיי הוא שהביא על עצמו את כל זאת.’

"שאלתי אותם, באיזו סירה הם אומרים לשלוח את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. הם ענו: ‘בַסירה הקטנה.’ ‘אלוהים אדירים!’ אמרתי, ‘תחתיתהּ של הסירה הקטנה עוד מעט ותתפרק. היא אכולת תולעים כולה.’ ‘יקח אותו האופל,’ אמרו שניהם, ‘גם כך היא טובה מדַי בשבילו!’ אמרתי להם: ‘אני מקוֶה שאין בדעתכם לשלוח את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי לבדו בסירה?’ הם השיבו: ‘לא. מר סֵמיוּאֶל, מר הֵיווֹרְד ומר הָאלֶט יֵרדו אִתו בסירה.’

"לבסוף הִפצרתי בהם שיֵלכו אל קְרִיסְצֶ’ן לסִפּון ויבקשוהו להרשות לי לעלות שמה. לאחר הִסוסים הסכּים קְרִיסְצֶ’ן לדבר אִתי. כשהגעתי לסִפּון ראיתי את מר בְּלָיי ניצב ליד התורן האחורי, כשידיו קשורות לו מאחורי־גבו ואחדים מן הימאים שומרים עליו. אמרתי: ‘מר קְרִיסְצֶ’ן, חשוב היטב מה אתה עושׂה.’ ‘הואל נא לשתוק, אדוני,’ השיב לי. ‘זה שבועות אחדים שאני סובל יסורי־גהינום. הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי הביא כל זאת על עצמו.’

"נגַר־האוניה, מר פֶרְסֶל, הוּרשה לעלות אל הסִפּון יחד אִתי ועתה צִוָה עליו מר קְרִיסְצֶ’ן להביא את הציוּד של הסירה הקטנה. כשהתקרבנו אל מר קְרִיסְצֶ’ן בתחילה, עמד לידו מר בָּאיָם ושׂוֹחֵח אִתו. אמרתי: ‘מר בָּאיָם, לבטח אינך מעורב בכל זאת?’ נראה לי שהוא נחרד לשמע מחשבה כזאת. מר קְרִיסְצֶ’ן השיב: ‘לא, מר פְרָיֵיר. אין למר בָּאיָם חלק במעשׂה.’ אחרי־כן אמרתי: ‘מר קְרִיסְצֶ’ן, אני אשָאר בספינה.’ חשבתי אז שאם יסכים לכך, יִיתָכן שתזדמן לי שעת־כושר לשוב ולהשתלט על הספינה. אך קְרִיסְצֶ’ן השיב: ‘לא, מר פְרָיֵר. אתה הולך עם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי.’ אז צִוָה על קְוִוינְטְל, אחד הימאים החמוּשים, להוביל אותי לתאי כדי שאקח את החפצים הדרושים לי.

"ליד פתח־המדרגות פגשתי בגֵ’ימְס מוֹרִיסוֹן, עוזר רב־המלחים ואמרתי אליו: ‘מוֹרִיסוֹן, אני מקוֶה שאין לך יד בכל זאת?’ הוא השיב: לא אדוני, אין לי יד בזה.' ‘אם כך הדבר,’ אמרתי לו בלחישה, ‘הֱיֶה מוכן. יִיתָכן שתזדמן לנו שעת־כושר לשוב ולהשתלט על העניינים.’ אך הוא ענה: ‘אני חושש שאֵחרנו את המועד, מר פְרָיֵיר.’

"הלכתי לתאי ואספתי את חפצי ושם שמר עלי ג’וֹן מִילְווֹרְד, שהיה ידידותי מאוד כלפי, ואחרי־כן כּלאוּ אותי, לפי בקשתי, בתא אחד עם מר פֵקוֹבֶר, קצין־הנשק, ועם מר נֶלְסוֹן הבּוֹטָנַאי. שׂוֹחחנו בלחישה על האפשרות להשתלט על הספינה, אלא שהשומרים עלינו שמעו את דברינו וסִפּרו לקְרִיסְצֶ’ן על כך.

"מיד צוּוֵינוּ שלושתנו לחזור ולעלות אל הסִפּון. שם נסתבר לי כי קְרִיסְצֶ’ן הסכּים לתת לבְּלָיי את הסירה הגדולה. מצאנו את הַקַבַּרְנִיט ניצב אצל הכֶּבֶשׁ. הוא אמר אלי: ‘מר פְרָיֵיר, עליך להישָאר בספינה.’ ‘לא, בשום פנים ואופן!’ אמר קְרִיסְצֶ’ן. ‘רֵד מיד לסירה, שאם לא כן אני דוקר אותך,’ ובאומרו זאת כִּוֵן את הכידון אל חזי. אז בִּקשתי מקְרִיסְצֶ’ן שיַרשה לגיסי, מר טִינְקְלֶר, לבוא אִתי. בתחילה סֵרב אך לאחר שהִפצרתי בו הסכּים לכך.

"איני זוכר מי ירד לסירה ראשון, מר בְּלָיי או אנוכי. על כל פנים, שנינו עמדנו אצל הכֶּבֶשׁ יחד. כל אותו זמן הטיחו המורדים קללות ודברי־נֶאָצה בקַבַּרְנִיט בְּלָיי. הִתְחַנַנוּ לפניהם שיִתנו לנו שנים־שלושה רובים, אך הם סֵרבו. אחרי־כן נִתנה פקודה להעביר את הסירה אל היַרכתיים. לאחר שניצבה אצל היַרכתיים זמן מה, הוּרדו אלינו ארבע חרבות, וכל אותו זמן היו האנשים על הספינה מחָרפים ומגַדפים אותנו. שמענו אחדים צועקים: ‘הכניסו לו כדור בראש, לכלב!’ כלומר, לקַבַּרְנִיט בְּלָיי. רב־המלחים קוֹאוֹל אמר: ‘כדאי לנו להסתלק מכאן מהר. אלה לבטח יפגעו בנו אם נשׁתהה כאן.’ הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי הסכּים לכך מיד. כמעט שלא היתה רוח, ואנו הוצאנו את המשוטים והתחלנו לחתור מיד, כדי לצאת בהקדם מטְוַח תותחי־הספינה.

"כשהתחלנו מתרחקים, שמעתי את קְרִיסְצֶ’ן פוקד לשחרר את המפרשׂים העליונים והספינה החלה שטה במסלול שקבע לפני־כן הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. היא המשיכה בכך כל עוד היינו בטְוַח־ראיה.

"אצלנו בסירה שׂרר בּלבּול גדול, וכל מעיָנינו היו נתונים להצלת חיינו. מצב דברים זה נמשך עד שהגענו לטִימוֹר, ומשום כך לא היתה דעתי פנויה לרשום או לזכור את המאורעות. מה שסִפּרתי עד הנה הוא דין־וחשבון מדויק של המאורעות כפי מיטב זכרוני.

“עכשו אקרא את רשימת האנשים שראיתי אותם חמושים בכלי־נשק: פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן; צַ’רְלְס צֶ’רְצִ’יל, נַגַד־המשמעת; תוֹמָס בֶּרְקִיט, אחד האסירים כאן; מֶתְיוּ קְוִוינְטְל; ג’וֹן מִילְווֹרְד, אחד האסירים כאן; ג’וֹן סֶמְנֶר ואָייזָק מַרְטִין. ג’וֹזֶף קוֹלְמֵן, הנַשָק, שגם הוא אחד האסירים כאן, בִּקש פעמים אחדות שיַרשו לו לרדת בסירה, ומשלא הוּרשה חזר ובִקש אותנו כי נזכור שלא היתה לו יד במרד. גם צַ’רְלְס נוֹרְמֵן ותוֹמָס מַקִינְטוֹשׁ, שניהם אסירים כאן, בִּקשו לרדת אִתנו בסירה, אך המורדים מנעו זאת מהם. לדבריהם היו זקוקים לשֵרותם בספינה. לדעתי, גם מַייקְל בַּיְרְן, אחד האסירים כאן, רצה לבוא אִתנו, אלא שחשש שהסירה עתידה לטבוע.”

בזאת סִיֵם פְרָיֵיר את עֵדותו.

בית־הדין שאל: צִיַנת את שמותיהם של שבעה אנשים שהיו חמושים בנשק. האם סבור אתה שרק אלה היו חמושים?

פְרָיֵיר: לא.

בית־הדין: מדוע?

פְרָיֵיר: משום ששמעתי את אנשינו בסירה אומרים שהיו עוד. אך אני עצמי לא ראיתי אחרים, עד כמה שאני זוכר.

בית־הדין: אמור לבית־הדין כמה זמן שָהִיתָ על הסִפּון בכל אחת מאותן פעמים שהוּבאתָ שמה.

פְרָיֵיר: בין עשׂר דקות לרבע שעה.

בית הדין: כשהייתָ על הסִפּון העליון, האם ראית מישהו מן האסירים כאן משתתף בפועל במרד, או מצַיֵת לפקודות מפי קְרִיסְצֶ’ן או מפי צֶ’רְצִ’יל?

פְרָיֵיר: ראיתי את בֶּרְקִיט ואת מִילְווֹרְד חמושים, בתפקיד זקיפים.

בית־הדין: כאשר הועברה הסירה אל היַרכתיים, האם ראית מישהו מן האסירים כאן מחָרף ומגַדף את האנשים בסירה?

פְרָיֵיר: עד כמה שאני זוכר, לא. ראיתי את מִילְווֹרְד ניצב ליד המעקֶה של היַרכתיים ובידו רובה. המהוּמה והרעש היו גדולים כל כך, עד שלא יכולתי להבחין בדבריהם של יחידים.

בית־הדין: סִפּרתָ גם שהמורדים השמיעו דברי עלבּון ונֶאָצָה בשעה שהורידו את החרבות אל הסירה. האם היה מישהו מן האסירים בין המחרפים?

פְרָיֵיר: ככל שאני זוכר, לא. היה שם בְּלִיל של קריאות וצעקות.

בית־הדין: האם ראית את האסיר תוֹמָס אֵלִיסוֹן בבוקרו של יום המרד?

פְרָיֵיר: בתחילה לא ראיתי. אחרי־כן ראיתי.

בית־הדין: מה היו מעשׂיו?

פְרָיֵיר: הוא עמד ליד הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, אך איני יכול לזכור מה עשׂה אותו זמן.

בית־הדין: האם היה כלי־נשק בידיו?

פְרָיֵיר: איני יכול לומר בוַדָאוּת אם היה או לא היה.

בית־הדין: האם ראית את וִילֶם מַסְפְרָאט?

פְרָיֵיר: לא ראיתי.

בית־הדין: כאשר צוּוֵיתם אתה ומר בְּלָיי לרדת לסירה, האם היה מישהו שעזר, או ניסה לעזור למר קְרִיסְצֶ’ן לכפּוֹת פקודה זו?

פְרָיֵיר: כן. צֶ’רְצִ’יל, סֶמְנֶר, קְוִוינְטְל ובֶּרְקִיט עזרו בכך.

בית־הדין: כששמעת את קְרִיסְצֶ’ן מצוֶה לשחרר את המפרשׂים, האם הייתם קרובים לספינה עד כדי כך, שאתה יכול לומר בוַדָאות מי מהמלחים טִפּס על התורן?

פְרָיֵיר: ראיתי רק אחד, שאותו זמן לא היה אלא נער – תוֹמָס אֵלִיסוֹן.

בית־הדין: כמה אנשים היו דרושים להוריד את הסירה?

פְרָיֵיר: אפשר לעשׂות זאת בעזרת עשׂרה אנשים.

בית־הדין: האם ראית מישהו מבין האסירים כאן מסַיֵע בהורדת־הסירה?

פְרָיֵיר: כן. ראיתי את מר בָּאיָם, מר מוֹרִיסוֹן, מר קוֹלְמֵן, נוֹרְמֵן ומַקִינְטוֹשׁ. כל אלה עזרו, אלא שעשׂו זאת לפי פקודתו של מר קוֹאוּל, רב־המלחים, שהעביר להם את פקודתו של מר קְרִיסְצֶ’ן.

בית־הדין: האם לדעתך אנשים אלה סייעו למורדים או שסייעו לקַבַּרְנִיט בְּלָיי.

פְרָיֵיר: לדעתי סייעו לקַבַּרְנִיט בְּלָיי, כדי לעזור לו להציל את חייו.

בית־הדין: מדוע סבור הייתָ כי ג’וֹן מִילְווֹרְד נהג בך חביבות וידידות, שעה שהופקד לשמור עליך?

פְרָיֵיר: נראה עליו שלא היה שלם עם מעשׂהו, כאילו נאלץ לִטוֹל נשק נגד רצונו.

בית־הדין: בעֵדותך אמרת כי בזכותך הוּרשה טִינְקְלֶר לרדת אתך בסירה. האם לפני־כן הכריחו אותו להישָאר בספינה?

פְרָיֵיר: צֶ’רְצִ’יל אמר לו שהוא עתיד להִישָאר בספינה כמשָׁרתו. הוא בא אלי לתא וסִפּר לי את דברי צֶ’רְצִ’יל.

בית־הדין: באיזה חלק של הספינה שוּכּנו הצעירים בצֶוֶת?

פְרָיֵיר: בסִפּון התחתון, משׂמאל ומימין לפתח־המדרגות.

בית־הדין: האם הבחנת אם הועמד זקיף בכניסה זו?

פְרָיֵיר: כן. שכחתי לציֵן שתוֹמְסוֹן הועמד שם לשמור על ארגז־הנשק ובידיו רובה מכוּדן.

בית־הדין: האם, לדעתך, הועמד שם גם כדי לשמור על תא־הצוערים?

פְרָיֵיר: כן. הוא שמר גם על התא וגם על ארגז־הנשק.

בית־הדין: האם ידוע לך על איזה נִסָיון שנעשׂה אותו יום על־ידי איש מהאנשים לחזור ולהשתלט על הספינה?

פְרָיֵר: לא.

בית־הדין: כמה זמן עבר מאז הוּזעקתָ לראשונה ועד לשעה שאוּלצתָ לרדת לסירה?

פְרָיֵיר: לפי מיטב זכרוני – שעתיים וחצי עד שלוש שעות.

בית־הדין: מה לדעתך נתכַּוֵן מר קְרִיסְצֶ’ן באומרו שסבל יסורי־גהינום זה שבועות אחדים?

פְרָיֵיר: לדעתי, התכַּוֵן לעלבּונות שספג מידי הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי.

בית־הדין: האם רָבוּ ביניהם זמן קצר מאוד לפני המרד?

פְרָיֵיר: יום אחד לפני פרוץ המרד האשים מר בְּלָיי את קְרִיסְצֶ’ן שגנב ממנו אגוזי־קוקוס.

לאחר הדברים האלה הורשה כל אחד מן האסירים לחקור את העֵד ואני צוּוֵיתי לדבר ראשונה.

אין ספק כי פְרָיֵיר חש כמוני עד כמה מוזר מצב הדברים. ידעתי בוַדָאוּת כי בעיניו אני חף מכל פשע וכי לא רצה אלא בטובתי. שאלתי אותו שלוש שאלות:

אני: כשעליתָ אל הסִפּון בפעם הראשונה ומצאת אותי משׂוחח עם מר קְרִיסְצֶ’ן – האם הגיע לאוזניך דבר ממה שנאמר בינינו?

פְרָיֵיר: לא, מר בָּאיָם. היה שם…

הלורד הוּד נכנס לדבריו.

“עליך לענות על שאלות האסיר באמצעות בית־הדין,” אמר. לפיכך פנה פְרָיֵיר בדבריו אל אב־בית־הדין.

פְרָיִיר: איני יכול לזכור ששמעתי משהו מהשׂיחה ביניהם.

אני: האם היה לך טעם לחשוב שאני אחד מחבורתו של מר קְרִיסְצֶ’ן?

פְרָיֵיר: לא, בשום פנים.

אני: אילו הִרשו לך להִישָאר בספינה והייתָ מנסה לארגן קבוצת אנשים שתִשתלט מחדש על הספינה, האם הייתָ כולל אותי בין אנשי סוֹדך?

פְרָיֵיר: הוא היה בין הראשונים שהייתי פונה אליהם בעניין זה.

בית־הדין: אתה אומר שלא היתה לך סִבּה לחשוב שמר בָּאיָם נמנה עם קבוצתו של קְרִיסְצֶ’ן; האם עצם העובדה שמצאת אותו משׂוחח עם מר קְרִיסְצֶ’ן שעה שעלית לסִפּון, לא נראתה בעיניך מעוררת חשדות?

פְרָיֵיר: לא ולא. בשעת־המרד שׂוחח מר קְרִיסְצֶ’ן עם רבּים מאלה שלא הצטרפו אליו כלל.

בית־הדין: האם ראית את מר קְרִיסְצֶ’ן בחברת האסיר בָּאיָם על הסִפּון בלילה שלפני המרד?

פְרָיֵיר: לא. עד כמה שאני זוכר היה מר בָּאיָם על הסִפּון במשך כל שעות המשמרת שלי, ואילו מר קְרִיסְצֶ’ן לא הופיע כלל.

בית־הדין: האם שׂוחחת עם מר בָּאיָם אותו זמן?

פְרָיֵיר: כן, פעמים אחדות.

בית־הדין: האם נראה לך האסיר מוּטרד, עצבני או מוּדאג?

פְרָיֵיר: לא. כלל וכלל לא.

נתמלאתי רגשי־תודה עמוקים לפְרָיֵיר, לא רק בגין אותם דברים בעֵדותו שנגעו בי ישירות, אלא יותר בשל האופן שאמר מה שאמר. אין ספק כי ברור לבית־הדין שבעיניו אני חף מכל פשע.

מוֹרִיסוֹן שאל: האם ראית בהתנהגותי, בעיקר באותו יום, משהו שעורר בך מחשבה כי אני נמנה עם המורדים?

פְרָיֵיר: לא ראיתי דבר כזה.

יתר האסירים חקרו אותו בזה אחר זה, ובֶּרְקִיט המסכּן החמיר את מצבו שלו, כשגרם לכך שֶפְרָיֵיר יחזוֹר על פרטי פעולותיו בקרב קבוצת־המורדים.

פְרָיֵיר ירד מדוכן־העדים ורב־המלחים מר קוֹאוּל נקרא להעיד. מעֵדותו הסתבר כי ראה את סְטיוּאַרְט ואותי מתלבשים בתאֵנו בבוקר יום המרד, כשצֶ’רְצִ’יל שומר עלינו. עֵדותו גרמה נזק לאֵלִיסוֹן, גם בעצם הדברים וגם משום שהיה ברור שאמר מה שאמר מתוך אי־רצון. קוֹאוּל חִבּב מאוד את אֵלִיסוֹן, כפי שחִבּבוּהוּ רוב אנשי־הצֶוֶת. אך מאחר שהיה אדם ישר מאוד וחדור הכרת־חובה, נאלץ להודות כי ראה את אֵלִיסוֹן בין האנשים ששמרו על בְּלָיי. הוא הזכיר את שמו של אֵלִיסוֹן בחִפָּזוֹן ובהַעֲלָמַת־לשון, בתקוָה שבית־הדין לא ישגיח בכך. מאמציו הגלוּיים שלא להזיק לזולתו, אך יחד עם זאת לומר את האמת, הִקנו לו את אהדת בית־הדין, אך לא את רחמיו. ברגע שסיֵם את עֵדותו, הֵחלו מנסים לדלות מפיו עוד פרטים על אודות אֵלִיסוֹן.

בית־הדין: אמרת שכאשר עלית אל הסִפּון ראית את האסיר אֵלִיסוֹן חמוש. במה היה חמוש?

קוֹאוּל: הוא החזיק בידו כּידוֹן.

בית־הדין: האם היה הוא אחד מאלה ששמרו על הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי?

קוֹאוּל: כן.

בית־הדן: האם שמעת מפי האסיר אֵלִיסוֹן קריאות או דִבּוּרים?

קוֹאוּל: כן.

בית־הדין: מה אמר?

קוֹאוּל: שמעתי אותו מכַנה את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי בשם מנוּוָל.

אחרי־כן שאלתי אני: כאשר ראית את סְטיוּאַרְט ואותי מתלבשים בתא, בעוד צֶ’רְצִ’יל שומר עלינו באקדח, האם שמעת דבר מהשׂיחה שהתנהלה בינינו ובין צֶ’רְצִ’יל ותוֹמְסוֹן?

קוֹאוּל: לא. לא שמעתי דבר מן השׂיחה, בגלל הרעש והמהומה ששׂררו אז.

אֵלִיסוֹן: אמרת שראית אותי מחזיק בכידון, מר קוֹאוּל. האם ראית אותי משתמש בו בכלל?

קוֹאוּל: בוַדאי שלא, נערי. אתה…

“נא להפנות את תשובותיך לבית־הדין.”

קוֹאוּל: הוא לא נִסה אף פעם אחת להשתמש בכידון. הוא סתם נפנף בו מול פני הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי.

שמץ של חיוּך חמוּר נראה על פניהם של אחדים מחברי בית־הדין לשֵמע תשובה זו. קוֹאוּל הוסיף בגִלוי לב: “הנער הזה לא היה מסוגל להרע לאיש. הוא היה רק ילד באותו זמן ומלא תעלולים ולצון.”

בית־הדין: האם סבור אתה שיש בכך הצדקה להשתתפות במרד?

קוֹאוּל: לא, אדוני, אבל…

“די בזאת, רב־המלחים,” קטע לוֹרד הוּד את דבריו. “האם יש לאסירים עוד שאלות?”

מוֹרִיסוֹן, בֶּרְקִיט ומֵילְווֹרְד שאלו עוד שאלות אחדות וגם בית־הדין הִרבּה לשאול שאלות, אך מעֵדותו של קוֹאוּל התברר כי אף־על־פי שמוֹרִיסוֹן, קוֹלְמֵן, נוֹרְמֵן, מַקִינְטוֹשׁ ואני סִיַענו כולנו בהורדת־הסירה, הרי עשׂינו זאת לפי פקודתו של רב־המלחים ומכך אין להסיק ששִתפנו פעולה עם חבורת־המורדים.

לאחר שסיֵם קוֹאוּל את עֵדותו נסתיימה ישיבת בית־הדין באותו יום. החזירו אותנו אל כִּלאנו באוניה הֶקְטוֹר. כעבור זמן־מה בא מר גְרָאם והביא לי פתק מסֶר ג’וֹזֶף, שבו כתב: “עכשו יודע אתה את הרע ברוּבּוֹ, בָּאיָם. חזק ואמץ ואל תִתיַאש. גם פְרָיֵיר וגם קוֹאוּל העלו כמה וכמה צִיוּנים מועילים מאוד בשבילך. גלוי לעין כל, שדעתם הטובה עליך הִרשימה מאוד את בית־הדין.”

 

דבר־התביעה    🔗

בשעה תשע בבוקר ביום המחרת הִתחדשה ישיבת בית־הדין.

וִילֶם פֵּקוֹבֶר, קצין־הנשק של בָּאוּנְטִי, נקרא להעיד והוּשבע. בעֵדותו הִתבלט דבר אחד הראוי לציוּן, והוא טענתו כי ראה רק ארבעה אנשים חמושים בכל מהלך־המרד – קְרִיסְצֶ’ן, בֶּרְקִיט, סֶמְנֶר וקְוִוינְטְל. מיד לאחר שסִיֵם את עֵדוּתו החל בית־הדין חוקר אותו בעניין זה.

בית־הדין: מה היה מספר אנשי־הצֶוֶת של בָּאוּנְטִי?

פֵּקוֹבֶר: אם איני טועה היו אז בצֶוֶת ארבעים ושלושה אנשים.

בית־הדין: חזור ואמור כמה אנשים ראית חמושים בנשק.

פֵּקוֹבֶר: ארבעה.

בית־הדין: האם, לדעתך, מסוגלים ארבעה אנשים לכבוש ספינה מידי שלושים ותשעה?

פֵּקוֹבֶר: לא, בשום פנים.

בית־הדין: אמור מדוע אתה חושב כך.

פֵּקוֹבֶר: אין ספק שהיו מעורבים בכך אנשים רבים יותר, שאם לא כן לא היו מצליחים להִשתלט עלינו. אך רק לגבי אלה אני יכול לומר בוַדָאוּת, שראיתי אותם חמושים.

בית־הדין: האם ראית את מר בָּאיָם אותו בוקר?

פֵּקוֹבֶר: כן, ראיתי אותו משׂוחח עם מר נֶלְסוֹן הבּוֹטָנַאי. אחרי־כן ירד למטה ומאז לא ראיתי אותו עד אשר העבירו את הסירה ליַרכתיים.

בית־הדין: ואיפה עמד אז?

פֵּקוֹבֶר: ראיתי אותו רגע קצר ליד מַעֲקֶה־היַרכתיים.

בית־הדין: מאיזה טעם סבור אתה שקוֹלְמֵן, נוֹרְמֵן, מַקִינְטוֹשׁ ובַּיְרְן התנגדו למרידה?

פֵּקוֹבֶר: כשהִבּיטו אלינו מלמעלה אל הסירה, ניכּר בהם שהם רוצים מאוד לבוא אִתנו. אני זוכר שקוֹלְמֵן קרא לי.

בית־הדין: בעֵדוּתך אמרת שבשעת־שׂיחה עם מר פֶּרְסֶל אמר הלה, שאתה יודע מי אשם בכל מה שאֵרע. האם מַסיק אתה מכך שמר פֶּרְסֶל התכַּוֵן לאחד האסירים?

פֵּקוֹבֶר: לא. אני חושב שהתכַּוֵן לקַבַּרְנִיט בְּלָיי, בגלל יחסו המשפּיל לרוב אנשי־הצֶוֶת.

בית־הדין: מה היה טיבו של יחס משפיל זה?

פֵּקוֹבֶר: הוא הִרבּה להעניש קשות בגלל עֲבֵרות של מה־בכך, וכן נהג להעליב ולקלל את כל אנשי־הצֶוֶת. ככל שהשתדלו, לא הצליח איש להשׂביע את רצונו, לא הקצינים ולא המלחים.

אחרי־כן חקר מוֹרִיסוֹן את קצין־הנשק והצליח להבהיר עוד יותר את העוּבדה, כי לא זו בלבד שלא אחז בנשק, אלא שעשׂה כמיטב יכולתו להוסיף למלאי־הציוד והמצרכים שהוּרדו לסירה, כדי להגדיל את סִכּוּייהם של נוסעיה להישָאר בחיים. למזלי הרע לא היתה כל תועלת בשאלות שהצגתי לו. פֵּקוֹבֶר ראה אמנם את קְרִיסְצֶ’ן ואותי על הסִפּון, אך לא שמע דבר משׁיחתנו וכן לא שמע דבר מן השׂיחה שהתנהלה בין נֶלְסוֹן וביני למחרת אותו יום בבוקר.

אחריו עלה לדוכן העדים פֶּרְסֶל, נַגַר־האוניה. רחשתי לו כבוד רב בגלל נאמנותו, שכּן לא היה איש ששׂנא את בְּלָיי כפי שהוא שְׂנָאוֹ ובכל זאת לא הִסֵס אף לרגע, כאשר היו הדברים אמוּרים במִלוּי חובתו. עֵדותו היתה חשובה לי מאוד, אך קשה לומר אם סייעה לי או הזיקה. פֶּּרְסֶל הזכּיר את שמותיהם של שבעה־עשׂר אנשים, שהוא זוכר בוַדָאות כי ראה אותם חמושים; בהם אֵלִיסוֹן, בֶּרְקִיט ומִילְווֹרְד. משום־מה לא הזכּיר את שמו של מַסְפְרָאט.

בית־הדין: סִפּרת בעֵדותך, שבקשת את מר בָּאיָם כי יתערב אצל קְרִיסְצֶ’ן, כדי שהסירה הקטנה תוּחלף בגדולה. מדוע פנית בעניין זה לבָּאיָם? האם אתה חושב אותו לאחד המורדים?

פֶּרְסֶל: בהחלט לא. ידעתי שהוא ידידו של מר קְרִיסְצֶ’ן. כמו כן ידעתי שמר קְרִיסְצֶ’ן אינו מחבּב אותי כלל ולא יהיה מוכן לשמוע שום בקשה מפי.

בית־הדין: האם אתה סבור שבזכוּת התערבותו של האסיר בָּאיָם הסכּים קְרִיסְצֶ’ן לתת את הסירה הגדולה במקום הקטנה?

פֶּרְסֶל: כן. ואילו לא נתנו לנו את הסירה הגדולה, איש מאִתנו לא היה זוכה לשוב ולראות את אנגליה.

בית־הדין: מה היו היחסים בין קְרִיסְצֶ’ן לבין בָּאיָם במשך כל ימי מסעהּ של בָּאוּנְטִי לטָהִיטִי ובזמן שהוּתכם שם?

פֶּרְסֶל: ידידוּתיים ביותר.

בית־הדין: קְרא בשמות האנשים שלדעתך קיימו יחסי־ידידות קרובה עם מר קְרִיסְצֶ’ן.

פֶּרְסֶל: מר סְטיוּאַרְט היה אחד… בעצם איני יכול להעלות בדעתי שמות של אנשים אחרים. מר קְרִיסְצֶ’ן לא היה אדם המתיַדֵד בקלות.

בית־הדין: האם, לדעתך, מתקבל על הדעת שמר קְרִיסְצֶ’ן לא גִלה את מזימת־המרד למר בָּאיָם, שלפי דבריך היה ידידו הקרוב ביותר?

פֶּרְסֶל הִרכּין את ראשו, כמו פּר מותקף שסגרוּ עליו מכל עבר.

פֶּרְסֶל: כן, אני חושב שהדבר מתקבל בהחלט על הדעת. מר קְרִיסְצֶ’ן לא היה מסוג האנשים שיְסַבְּכוּ את ידידיהם בצרות. ויתר־על־כן, אין ספק שידע כי מר בָּאיָם יִישָאר נאמן למפקדו.

בית־הדין: היכן היה מר בָּאיָם לפני שהועברה הסירה אל היַרכתיים?

פֶּרְסֶל: אינני יודע. ראיתי אותו על הסִפּון דקות אחדות לפני כן, והוא סִפּר לי על כַּוָנתו לרדת בסירה עם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. אני חושב שהלך לתאוֹ כדי להביא את חפציו.

בית־הדין: האם ראית את מוֹרִיסוֹן באותו זמן?

פֶּרְסֶל: לא.

בית־הדין: האם סבור אתה כי אפשר שהאסירים בָּאיָם ומוֹרִיסוֹן פחדו לרדת בסירה, וכי ירדו לתאם כדי שלא יוּכרחו לעזוב את הספינה?

פֶּרְסֶל: לא, איני חושב כך, הם לא היו מוּגֵי־לב כמו מר הֵיווֹרְד ומר הָאלֶט. אלה…

לוֹרד הוּד הפסיק אותו והזהירוֹ בחוּמרה, שישיב אך ורק על אותן השאלות שנשאל.

בית־הדין: בהִתחשב בכל הנסיבות כולן ובשבועה שנִשבעת, אמור לבית־הדין, מה דעתך על התנהגותו של מר בָּאיָם. האם נהג כאדם שהצטרף למרד או כאדם שבִּקש את טובתו של הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי?

פֶּרְסֶל: בשום פנים ואופן לא ראיתי בו אדם המעורב במרד.

בית־הדין: האם ראית במוֹרִיסוֹן מורד?

פֶּרְסֶל: לא.

לאחר רגע קצר אמר לוֹרד הוּד: “האסירים רשאים עתה להציג שאלות לעֵד.”

אני: עד כמה היתה הסירה שקועה במים לאחר שירדו לתוכה אחרוני־האנשים?

פֶּרְסֶל: באמצע הסירה הגיעו המים עד כ־18 סנטימטרים משׂפַת־הדופן.

אני: האם אתה סבור שעוד אנשים יכלו להיכָּנס לסירה בלי לסַכֵּן את בִטחונם של אלה שכבר ישבו בה?

פֶּרְסֶל: אי־אפשר היה להכניס אפילו עוד אדם אחד. הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי עצמו התחנן שלא יוּרדו אליה עוד אנשים. לאחר שאִבּדנו את נוֹרְטוֹן, שנהרג על־ידי הפראים בטוֹפּוֹאָה, שׂמחנו שהמַעֲמָסָה עליה הוּקטנה. אף־על־פי שכולנו הצטערנו מאוד על מותו. בכך גדלו מאוד סִכּוּיינוּ להישָאר בחיים.

למחרת בבוקר, ביום השִׁשִׁי הארבעה־עשׂר בספטמבר, הֵעיד תוֹמָס הֵיווֹרְד. הוא היה עוזרו של קְרִיסְצֶ’ן באותה משמרת, שעה שפרץ המרד. סקרן הייתי לדעת אם יתאים סִפּוּרו למה שסִפּר לי קְרִיסְצֶ’ן לגבי התפתחות־הדברים. אך הֵיווֹרְד לא הזכיר כלל את העוּבדה שיָשן בשעת מִלוּי תפקידו, כשנתפּסה הספינה הוא אמר שאותה שעה עמד רגע קצר על הסִפּון והתבונן בכּריש שֶשָט במים. לדבריו אמר לו קְרִיסְצֶ’ן להשגיח על הספינה בעוד הוא יורד למטה כדי להתקין את הערסל שלו.

“כעבור רגע,” המשיך, "ראיתי לתִמְהוֹנִי הגדול את קְרִיסְצֶ’ן בלִוְיַת צַ’רְלְס צֶ’רְצִ’יל, תוֹמָס בֶּרְקִיט, ג’וֹן סֶמְנֶר, מֶתְיוּ קְוִוינְטְל, וִילֶם מָקוֹי, אָייזָק מַרְטִין, הֶנְרי הִילְבְּרַנְד וַאלֶכְּסַנְדֶר סְמִית עולים אל הסִפּון ובידיהם רובים וכידונים. הלכתי לעברם כדי לנסות לעצור בעדם, ושאלתי את קְרִיסְצֶ’ן לפֵשֶׁר מעשׂיו. הוא תבע ממני לשתוק מיד. אחר־כך הם השאירו את מַרְטִין כזָקיף על סִפּון־האוניה והלכו כולם אל תאו של מר בְּלָיי.

"שמעתי קריאות ‘רצח’ מפּי מר בְּלָיי וכן שמעתי את קְרִיסְצֶ’ן מבקש שיביאו לו חבל. בנִגוד להוראות בעניין זה, קִצץ ג’וֹן מִילְס חבל ממַד־העומק והביא אותו אליהם. תוֹמָס אֵלִיסוֹן, שהיה מוּפקד על ההגה, נטש את משמרתו ולקח לעצמו כידון. אותו זמן נתמלא הסִפּון מלחים. ראיתי את סְטיוּאַרְט, את גֵ’ימְס מוֹרִיסוֹן, אחד האסירים, ואת רוֹגֶ’ר בָָּאיָם, גם הוא אסיר כאן, כולם ניצָבים על הסִפּון.

"מיד לאחר שהוּרדה הסירה המימה צוּוֵינוּ ג’וֹן סֵמיוּאֶל, ג’וֹן הָאלֶט ואני לרדת לתוכה. בִּקשנו שתִנָתן לנו שהוּת להביא כמה מחפצינו והדבר ניתָן לנו. אותו זמן דִבּרתי עם סְטיוּאַרְט או עם בָּאיָם – אינני זוכר בדיוק עם מי – אך סבוּרני שהיה זה בָּאיָם. אמרתי לו לרדת אל הסירה, אך מתוך חפזוֹני איני זוכר אם השיב לי תשובה. משחזרתי ועליתי אל הסִפּון, ראיתי את אֵלִיסוֹן עומד ושומר על הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. אחרי־כן אִלצו אותנו לרדת אל הסירה. אני זוכר ששמעתי את רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר, שעדין לא ירד לסירה קורא בקול: ‘בָּאיָם, בשם אלוהים, מהר.’ כעבור רגע ירד טִינְקְלֶר אל הסירה. הוא היה בין האחרונים שירדו לתוכה. לאחר שהועברה הסירה אל היַרכתיים ראיתי את האסירים בָּאיָם ומוֹרִיסוֹן ניצָבים אצל מעקֶה־היַרכתיים בין המורדים. לפי מראָם התקבל הרושם שדעתם נוחה בכך. אני זוכר ששמעתי את בֶּרְקִיט מחָרף ומגַדף בצורה גסה ועוד אני זוכר היטב שמִילְווֹרְד לִגלגל על הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. זה כל מה שידוּע לי על דבר־המרד בספינת הוד־מלכותו בָּאוּנְטִי.

בית־הדין שאל: אמרת שבֶּרְקִיט חֵרף וגִדף, שעה שהסירה עמדה ליד היַרכתיים; למי כִּוֵן את דבריו?

הֵיווֹרְד: לכל האנשים בסירה.

בית־הדין: האם יכול אתה לזכור מה אמר מִילְווֹרְד שעה שלִגלג על הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי?

הֵיווֹרְד: כן, אני זוכר בדיוק. הוא אמר “מנוּוָל זקן שכמותך! נראה אם תוכל אתה לחיות על חצי ליטרה של בטָטות ליום.”

בית־הדין: כמה אנשים חמושים ראית בספינה בבוקר יום המרד?

הֵיווֹרְד: שמונה־עשׂר.

בית־הדין: האם שמעת דבר מן השׂיחה שהתנהלה בין קְרִיסְצֶ’ן לבין בָּאיָם, לגבי החלפת־הסירה הקטנה בסירה הגדולה?

הֵיווֹרְד: לא.

בית־הדין: האם הייתָ על הסִפּון בשעת־המשמרת התיכונה, בלילה שלפני המרד?

הֵיווֹרְד: לא.

בית־הדין: האם ידוע לך באיזו שעה ירד האסיר בָּאָים לתָאוֹ באותו לילה?

הֵיווֹרְד: כן. במקרה הייתי עֵר אותה שעה ושמעתי את פעמון־הספינה מצלצל אחת וחצי.

בית־הדין: מִנַיִן ידעת כי היה זה בָּאיָם שנכנס?

הֵיווֹרְד: הערסל שלו היה תלוי על־יד שלי.

בית־הדין: סַפּר לבית־הדין כל מה שזכור לך על אודות מוֹרִיסוֹן.

הֵיווֹרְד: אני זוכר, שראיתי את מורִיסוֹן עזר בהכנת־הסירה הגדולה לפני שהוּרדה למים, אך מסוּפּקני אם אותה שעה היה חמוש.

בית־הדין: האם בכך אתר אומר שאחרי־כן היה חמוש?

הֵיווֹרְד: אני חושב שכן, אך איני יכול לומר זאת בוַדָאוּת.

בית־הדין: לפי התנהגותו, האם נראה לך כמסיֵע למורדים או שמה רק מצַיֵת לפקודות בדבר הכנת־הסירה?

הֵיווֹרְד: אם אני נשאל לדעתי בעניין זה, הייתי אומר שהוא סִיֵע למורדים. יִיתָכן שבִּקש להחיש את הורדת־הסירה כדי להיפָּטר מאִתנו מוקדם ככל האפשר.

בית־הדין: סַפּר לבית־הדין כל מה שידוע לך על אֵלִיסוֹן.

הֵיווֹרְד: אֵלִיסוֹן עמד אצל ההגה כשפרץ המרד. מיד לאחר שהלכו המורדים לאסור את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, הִפקיר את משמרתו אצל ההגה ולקח לעצמו כידון. לפני שירדתי אל הסירה ראיתי אותו עומד כשומר על הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי ועוד אני זוכר שאמר: “יִקח אותו השד, אני אשמור עליו!”

בית־הדין: סַפּר את כל הזכור לך על אודות מַסְפְרָאט.

הֵיווֹרְד: אני זוכר שראיתי אותו על הסִפּון משׂמאל ורובה בידו.

בית־הדין: סַפּר כל מה שזכור לך על אודות בֶּרְקִיט.

הֵיווֹרְד: ראיתי אותו הולך עם קְרִיסְצֶ’ן ועם צֶ’רְצִ’יל לתאו של הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. הוא היה חמוש ברובה ובכידון. כשעמדה הסירה אצל היַרכתיים ראיתי אותו נשען אל המעקֶה ושמעתי אותו מקלל את כולנו בסירה בלשון גסה מאוד.

בית־הדין: סַפּר את כל הזכור לך על אודות מִילְווֹרְד.

הֵיווֹרְד: ראיתי אותו חמוש. גם הוא היה אחד השומרים. לאחר שהוּבאה הסירה אל היַרכתיים, ראיתי גם אותו ניצָב ליד המעקֶה ומשם לִגלג על הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, כפי שאמרתי קודם.

בית־הדין: האם אתה חושב, שאילו רצה האסיר בָּאיָם לרדת אל הסירה בשעה שאתה ירדת, היה מישהו מונע זאת ממנו?

הֵיווֹרְד: לא.

בית־הדין: היכן היה בָּאיָם בשעה שהועברה הסירה אל היַרכתיים?

הֵיווֹרְד: אינני יודע, אך כעבור רגע ראיתי אותו עומד ליד המעקֶה ומתבונן בנוּ יחד עם המורדים האחרים.

בית־הדין: האם שמעת אותו אומר משהו אותו זמן?

הֵיווֹרְד: איני יכול לומר בבִטחה אם שמעתי או לא שמעתי.

בית־הדין: הִבּעתָ דעה בפני בית־הדין, שמוֹרִיסוֹן סִיֵע למורדים כדי להיפָטר מהַקַבַּרְנִיט בְּלָיי וחבוּרתוֹ מוקדם ככל האפשר. בתחילת־עֵדותך אמרת כי האסיר מַקִינְטוֹשׁ עזר גם הוא בהורדת־הסירה למים, אך אינך חושב אותו למורד. מדוע יש לך דעה שונה לגבי כל אחד מהם?

הֵיווֹרְד: בגלל השוני שבהבּעת־פניהם של השנים. הבּעת־פניו של מוֹרִיסוֹן אמרה שִׂמחה ואילו זו של מַקִינְטוֹשׁ אמרה דִכָּאוֹן.

האסירים הוּרשוּ להציג שאלות לעֵד ומוֹרִיסוֹן היה הראשון ששאל:

אתה אומר שפני הִבּיעו שׂמחה ואתה מצַיֵן כי לדעתך הייתי אחד המורדים. האם תוכל להצהיר, לפני אלוהים ולפני בית־הדין הזה, שעֵדותך זו אינה נובעת מטינה אישית?

הֵיווֹרְד: לא. אין היא נובעת מטינה אישית. זאת היא דעה שגִבּשתי לאחר שעזבתי את הספינה, מתוך העובדה שהאסירים לא באו אִתנו, בעוד שדרך זו היתה פתוחה גם לפניהם, מאחר שהיתה יותר מסירה אחת בספינה.

מוֹרִיסוֹן: כידוע לך, אחת הסירות היתה אכולת־תולעים כולה. אתה בטוח כי המורדים היו נותנים לנו את הסירה האחרת והיחידה שנותרה?

הֵיווֹרְד: מאחר שלא השתתפתי בהתיַעצוּיוֹת ביניכם איני יכול להשיב על כך.

מוֹרִיסוֹן: האם תוכל להכחיש שהייתָ נוכח שעשה שהַקַבַּרְנִיט בְּלָיי התחנן, שלא להעמיס את הסירה יתר על המידה; והאם תוכל להכחיש שהוא אמר: “אני אדאג שיֵעָשֶה אִתכם צדק, בחורים?!”

הֵיווֹרְד: הייתי נוכח שעה שמר בְּלָיי אמר משפט זה, אך כפי שהבנתי כִּוֵן את דבריו לבגדים ולשאר חפצים כבדים שכבר מִלאו את הסירה יתר על המִדה.

אז הציג אֵלִיסוֹן שאלה שמזגה את טִפּת־ההומור היחידה במַסֶכֶת החמורה והרצינית של המשפט הזה.

אֵלִיסוֹן: אתה יודע שהַקַבַּרְנִיט בְּלָיי נקט מִלים אלה בדיוק: “אל תעמיסו את הסירה יתר על המידה, בחורים. אני אדאג שיֵעָשֶׂה אִתכם צדק,” ואתה אומר שלדעתך התכַּוֵן בדבריו לבגדים ולחפצים כבדים בסירה. האם באמת ובתמים אתה סבור שהמלים “אדאג שיֵעָשֶׂה אתכם צדק” כּוּונוּ לבגדים? או שמא כוּונוּ לקוֹלְמֵן, למַקִינְטוֹשׁ, לנוֹרְמֵן, לבַּיְרְן, למר סְטיוּאַרְט, למר בָּאיָם ולמר מוֹרִיסוֹן, שהיו יורדים ברצון לסירה, אילו היה בה מקום?

ברור שאֵלִיסוֹן זכה הפעם בנקודה, אולם היתה זו נקודה לטובתנו ולאו־דוְקא לטובתו. אפילו חברי בית־הדין הִתקשו לשמור על האֲרֶשֶׁת של כובד־ראש שעָטוּ כל העת.

הֵיווֹרְד: אם אמנם אמר הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי את המִלה “בחורים,” הרי התכַּוֵן לאנשים שכבר ישבו בסירה ולאו־דוְקא לאלה שנמצאו על הספינה.

בית־הדין: אם כן, לדעתך לא התכַּוֵן הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי לאנשים שנשארו בספינה?

משהבין הֵיווֹרְד כי גם בית־הדין סובר שדעתו בעניין זה מטוּפּשת, נאלץ להודות כי אפשר שבְּלָיי התכַּוֵן לאנשים שנשארו בספינה.

נדהמתי למראה הצורה המרוּשעת שבחר להציג את עֵדותו. ביחוד אמורים הדברים בעֵדותו לגבי מוֹרִיסוֹן ולגבי אני. אין ספק כי בעמקי־לִבּוֹ ידע שאנו חפים מפשע ממש כמותו. אף־על־פי־כן לא החמיץ שום הזדמנות לעורר ספֵקות לגבי טוהר כַּוָנוֹתינו.

אחריו נקרא להעיד ג’וֹן הָאלֶט. עתה הוא היה בחור כבן עשׂרים וכמעט שלא הִכּרתי בו את אותו נער רזה ומפוחד, שפגשתי בספינה בָּאוּנְטִי. לבוש היה במדי־סגן נאים, ובשעה שעלה אל הדוכן, הציץ בנו באֲרֶשֶׁת שאמרה ברוּרוֹת: “הבּיטו וראו כיצד עליתי לגדולה – ואתם מה? שודדי־ים ומורדים!”

דברי עֵדותו היו הקצרים ביותר שהושמעו בבית־הדין, אך היתה בהם חשיבות רבה לגבי מוֹרִיסוֹן ולגבי. הוא הצהיר בוַדאות מלאה כי בשעה שעמדה הסירה להינָתק מעל הספינה ראה את מוֹרִיסוֹן ניצָב ליד המעקֶה, חמוש ברובה. הוא אמר גם כי ראה את בֶּרְקִיט, אֵלִיסוֹן ומִילְווֹרְד חמושים בנשק. עֵדותו ביחס אלי באה בתשובה לשאלותיהם של חברי בית־הדין.

בית־הדין: האם ראית את רוֹגֶ’ר בָּאיָם בבוקר יום המרד?

הָאלֶט: אני זוכר שראיתי אותו פעם אחת.

בית־הדין: מה היו מעשׂיו אז?

הָאלֶט: הוא עמד על הסִפּון בשקט והתבונן בעניין רב בקַבַּרְנִיט בְּלָיי.

בית־הדין: האם היה חמוש?

הָאלֶט: לא אוכל לומר שהיה חמוש.

בית־הדין: האם שׂוחחת אִתו?

הָאלֶט: לא.

בית־הדין: האם יודע אתה אם מנעוּ ממנו או שלא מנעוּ ממנו לרדת אל הסירה?

הָאלֶט: לא ידוע לי שהִבּיע נכוֹנוּת לרדת לסירה.

בית־הדין: האם שמעת מישהו מציע לו לרדת לסירה?

הָאלֶט: לא.

בית־הדין: האם ידועים לך פרטים אחרים לגבי מעשׂיו אותו יום?

הָאלֶט: כשעמד על הסִפּון, כפי שסִפּרתי לפני־כן, אמר אליו בְּלָיי דבר־מה, אך מה היה הדבר לא שמעתי. אך בָּאיָם צחק, פנה לו עורף והלך.

בית־הדין: סַפֵר מה ידוע לך על התנהגותו של גֵ’ימְס מוֹרִיסוֹן באותו יום.

הָאלֶט: כשראיתִיו לראשונה, לא היה חמוש. כעבור זמן קצר הופיע חמוש.

בית־הדין: במה?

הָאלֶט: ברובה.

בית־הדין: היכן ראית אותו חמוש?

הָאלֶט: ראיתי אותו נשען על מעקֶה־היַרכתיים, שעה שהסירה עמדה למטה. הוא קרא בלגלוג: “אם ידידי ישאלו, אִמרו שאני נמצא אי־שם באוקיָנוס הדרומי.”

בית־הדין: סַפּר מה ידוע לך על תוֹמָס אֵלִיסוֹן.

הָאלֶט: אותו ראיתי חמוש. הוא בא אלי ואמר ברוב חוצפה: “מר הָאלֶט, אל תתרגש מכל העניין. יש בדעתנו רק להוריד את הקַבַּרְנִיט בחוף ואחרי־כן תוּכלוּ אתה ויתר האנשים לחזור.”

בית־הדין: תאר לפני בית־הדין באיזה מצב היה הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי בשעה שהאסיר בָּאיָם צחק ופנה ממנו, כפי שסִפּרתָ.

הָאלֶט: הוא עמד כשידיו קשורות ואילו קְרִיסְצֶ’ן החזיק את החבל בידו האחת ובידו השניה כִּוֵן כידון אל חזהו.

לפי עצתו של מר גְרָאם, נמנעתי מהציג שאלות להָאלֶט באותה שעה.

“מלבד עדותו של בְּלָיי, זוהי ההאשמה החמורה ביותר שהושמעה נגדך עד עתה,” לחש באוזני. “אל תחקור את הָאלֶט בעניין זה. מוטב שתמתין עד לאחר שישמע בית־הדין את דברי ההגנה שלך. אז תהיה לך הזדמנות להזמין כל עֵד שתרצה.”

אחרי־כן נִסה מוֹרִיסוֹן לְהַזִּים בשאלותיו את השקרים שטָפַל עליו הָאלֶט, בדבר היותו חמוש בדבר לִגלוגו, כביכול, על האנשים בסירה. אך הָאלֶט עמד בשלו ושִקר במצח־נחוּשה.

משנסתיימה עֵדותו, נקרא לדוכן העדים ג’וֹן סְמִית, משׁרתו של בְּלָיי בבָּאוּנְטִי. בעֵדותו לא היה דבר בעל־חשיבות לגבינו, ובכך נסתיימה עֵדותם של כל אלה מאנשי בָּאוּנְטִי, שירדו בסירה עם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי.

מושב בית־הדין נִנעל עד ליום המחרת, שבו עתידים היו להישָמע דברי־ההגנה שלנו.

 

דבר־ההגנה    🔗

מאחר שהייתי הצוער היחיד בין האסירים, אמוּר היה בית־הדין לקרוא לי לשׂאת את דברַי ראשונה. אך כשהִתכּנס בית־הדין ביום שבּת בבוקר, בִקשתי לדחות את עֵדוּתי לבוקר היום השני בשבוע. בית־הדין נֶעתר לבקשתי וקוֹלְמֵן, שזִכּוּיוֹ היה ודאי כמעט, נקרא לשׂאת את נאום־ההגנה שלו. הוא קִצר בדבריו ולאחר ששמעוהו נִנעלה הישיבה. חלקו הגדול של יום ראשון בִּליתי בהתיַעצוּיות עם סָנֵגוֹרִי, מר גְרָאם. הכנתי מראש טיוּטָה של כתב־ההגנה שלי ומר גְרָאם עִיֵן בה בקפידה רבה, והעיר הערות אחדות לגבי סדר־הדברים. כן צִיֵן אלו מן העֵדים ראוי לי לחקור, לאחר שאסיֵם את דברי, ואלו שאלות ראוי שאשאל כל אחד מהם. בעֵדותו אמר הֵיווֹרְד כי היה עֵר בליל־המרד ושמע אותי, כשירדתי לתא בשעה אחת וחצי בבוקר.

“עֵדות זו חשובה מאוד בשבילך, מר בָּאיָם,” אמר גְרָאם. “סִפּרתָ לי שאותו זמן ירד טִינְקְלֶר אִתך וכי בֵרכתם איש את אחיו ב’לילה טוב'?”

“כן, אדוני.”

“אם כן חזקה על הֵיווֹרְד ששמע אתכם מדברים. אתה צריך להביאו לידי כך שיוֹדֶה בעוּבדה זו. אם נצליח להוכיח שאמנם היה טִינְקְלֶר אִתך, עשׂוי הדבר לחזק את דבריך לגבי השׂיחה עם קְרִיסְצֶ’ן, שטִינְקְלֶר שמע אותה. הָאלֶט הִנחית עליך מהלוּמה כבדה כשאמר, שצחקת ופנית מעל בְּלָיי לאחר שהוא דִבּר אליך.”

“אין אפילו מִלה אחת של אמת בדבריו אלה, אדוני,” אמרתי בכעס.

“זאת אני יודע בבִטחה. לדעתי גם הֵיווֹרְד וגם הָאלֶט לא השאירו רושם טוב על בית־הדין. אך למרבֶּה הצער אי־אפשר לו להתעלם מעֵדוּיוֹתיהם. ביחוד יש בהן כדי להרשיע את מוֹרִיסוֹן. כעת מצבו חמור הרבה יותר משהיה אי־פעם. האם נזדמן לך לראות כיצד התנהגו הֵיווֹרְד והָאלֶט בבוקרו של יום המרד?”

“בוַדאי. ראיתי אותם פעמים אחדות.”

“ומה יש לך לומר בעניין זה? ההיו קרי־מזג ושולטים ברוחם?”

“להיפך. שניהם הִתיַפּחו והתחננו על נפשם כשצִווּ עליהם לרדת אל הסירה.”

“חשוּב ביותר שתביא את הדבר לידיעת בית־הדין. כשתחקור עֵדים אחרים מאנשי בָּאוּנְטִי, הקפּד לשאול כל אחד מהם בעניין זה. אם יְאשרוּ את דבריך, שאמנם הָאלֶט והֵיווֹרְד היו מפוחדים מאוד, יטיל הדבר ספקות גדולים לגבי מהימנותהּ של עֵדותם.”

היתה שעת אחר־הצהריים מאוחרת כשקם מר גְרָאם ללכת לדרכו.

“דומני שבדקנו את העניין מכל צדדיו, מר בָּאיָם,” אמר. “האם רוצה אתה לקרוא את כתב־הגנתך בעצמך, או מעדיף אתה שאני אקרא אותו בשמך?”

“מה דעתך על כך, אדוני?”

“אני הייתי מיַעֵץ לך לקרוא אותו בעצמך, אלא אם כן אתה חושש שתהיה עצבני.”

אמרתי לו כי אין לי כל חשש בעניין זה.

“טוב ויפה!” השיב. “דבריך יעשׂו רושם רב יותר אם יֵאָמרו בקולך שלך. קְרא את ההצהרה בקול צלול ובאִטיות. בלי ספק הִשגחת שאחדים מחברי בית־הדין נראו כמשוכנעים כי אמנם אתה אשם. הדבר השתמע היטב מתוך השאלות שהציגו לעֵדים.”

“אכן, הִשגחתי בכך, אדוני.”

“לכן אני מציע שבשעה שתקרא את דבריך, חשוב על חברים אלה של בית־הדין. אם כן תעשׂה, ישתמעו הדברים מפיך באורח משכנע. אין צורך, כמובן, להזכיר לך כי אתה נאבק על עצם חַיֶּיךָ. בכך בלבד יש כדי לשווֹת למִלוֹתיך את העוצמה והתוקף הדרושים.”

בבוקרו של יום שני, השבעה־עשׂר בספטמבר, נשמעה יריית־תותח יחידה מעל סִפּון־האוניה דְיוּק, כְּאוֹת להתכּנסוּתוֹ של בית־הדין הצבאי. הוּבאנו שמה ולאחר שנקרא שמי קמתי על רגלי והִמתנתי כשפנַי אל הלוֹרד הוּד.

“הוּאשמת יחד עם אנשים אחרים במרד ובהשתלטות על ספינת הוד־מלכותו בָּאוּנְטִי. שמעת את עֵדי־התביעה. עתה מוכן בית־הדין לשמוע את אשר יש בפיך לומר להגנתך. האם מוכן אתה?”

“כן, אדוני.”

“שׂא את ידך הימנית.”

אז הִשביעו אתי, ועדיין זוכר אני היטב כיצד רעדה ידי כשנשׂאתי אותה. שלחתי מבט בסֶר ג’וֹזֶף, כדי לחפּשׂ עִדוּד ונחמה, אך הוא ישב כשידיו חובקות את בִרכו ומבטו תקוע בחלל לפניו. בית־הדין הִמתין לי שאפתח בדברַי. רגע אחד נתקפתי אימה חשֵכה. עיני כל היושבים בחדר היו נעוּצות בי, ופניהם נִטשטשו ונהפכו בְלִיל של כּתמים כּהים, כשהִבטתי בהם. אז שמעתי את קולי נישָׂא ממרחקים, כאילו לא אני הוא הדובר:

"אדוני הלורד, רבותי הגֶ’נְטֶלְמֶנִים של בית־הדין הנכבד! טיבוֹ של הפשע הקרוּי מרידה, אשר עליו עומד אני לדין, הוא חמוּר כל כך עד שכל המואשם בו, חזקה עליו שיֵחשב חוטא בפשע שאין לו כַּפָּרָה.

“לרוע מזלי הריני ניצָב לפני בית־דין זה כחוטא אשר כזה. אני יודע היטב, כי לכאוֹרה כל הנסיבות מעידות נגדי, אך אלה נסיבות לכאוֹרה בלבד, ואני מכריז בזאת בפני שמים ובפני חברי־בית־דין זה שאני חף מפשע; מעולם לא חטאתי, לא במחשבה ולא במעשׂה, בפשע שאני מואשם בו.”

בהמשך דברי חזר בִּטחוני העצמי, והִמשכתי לקרוא את דברַי לאט ובהדגשה, כפי עצתו של מר גְרָאם. הסברתי בהרחבה את תוכן־השׂיחה עם קְרִיסְצֶ’ן בליל־המרד, והוֹכחתי כי אין בינה לבין המרד ולא כלום. אחרי־כן סִפּרתי על פרשת־ההִשתלטות על הספינה ועל כל אשר עשׂיתי אני במהלכהּ. סִפּרתי על שׂיחותַי עם מר פֶּרְסֶל ועם מר נֶלְסוֹן, כדי לאסוף את חפצַי, לפני הירידה לסירה, וכיצד הזדמן לפתע סִכּוּי להשתלט על ארגז־הנשק, שעה שעשׂיתי בתא־הצוערים. סִפּרתי כיצד הִמְתַנּוּ, מוֹרִיסוֹן ואני, לשעת־כושר להסתער על תוֹמְסוֹן באלות שלקחנו מידי הַיְלִידִים, וכיצד התבטל סִכּוּי זה; תֵארתי כיצד רצנו, מוֹרִיסוֹן ואני, אל הסִפּון ושם הסתבר לנו, לדאבוננו, כי אֵחרנו את המועד והחמצנו את ההזדמנות לרדת בסירה עם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי.

“אדוני הלוֹרד, ג’נטלמנים נכבדים,” סִיַמתי דברי. “לאסוני הגדול, שלושת־האנשים, שיָכלו לאַשר אמיתוּת־דברַי ללא שִׁיוּר של ספק, מֵתו בנסיבות שונות. ג’וֹן נוֹרְטוֹן, קצין־הסִפּון, שידע על כַּוָנתו של קְרִיסְצֶ’ן לנטוש את בָּאוּנְטִי לילה אחד לפני פרוץ־המרד, ואשר הכין בשבילו רַפְסוֹדָה קטנה כדי להימָלט בה – אינו בין החיים. מר נֶלְסוֹן מת בבָּטַבְיָה, ורוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר, ששמע את כל השׂיחה ביני לבין קְרִיסְצֶ’ן, טבע כשספינתו נטרפה בים. אכן, רואה אני כי המזל פנה לי עורף. מאחר שלא אוכל להביא את עֵדותם של שלושה אנשים אלה, לא נותר לי אלא להפציר בכם כי תאמינו לדברי. שמי הטוב יקר לי כחיי, ואני מפּיל תחינתי לפניכם, אדוני הלוֹרד וחברי־בית־הדין הנכבדים, שתִתנו דעתכם למצב שנקלעתי אליו, ותזכרו כי נמנע ממני להביא אותם עֵדים, אשר עֵדותם היתה משכנעת אתכם כי כל דברַי בבית־דין זה היו אמת לאמיתה. אני מפקיד עצמי לרחמיו של בית־הדין הנכבד הזה.”

אי־אפשר היה לנחש כיצד הִרשימו דברַי את חברי בית־הדין, אך לפי פּרצופיהם – להוציא את זה של הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ – דומה היה כאילו כולם חושבים בלבּם: “זהו מין סִפּור שעשׂוי לבדוֹת מלִבּו צוער נבון, שכל מטרתו היא להציל את חייו.”

הייתי תשוש לחלוטין, גם בגוף וגם בנפש, והנה ראיתי כי סֶר ג’וֹזֶף מַבּיט בי ישירות במבט שכולו חִבּה וחמימות, כאילו אומר: “יפה דִבּרת, נערי! אל יאוש!” שאבתי ממבטו זה עוצמה ואומץ־לב מחודשים.

“אדוני הלורד,” אמרתי. “האם רשאי אני עכשו לקרוא לעֵדים?”

לוֹרד הוּד אִשר בבת־ראש, וג’וֹן פְרָיֵיר נקרא אל דוכן־העֵדים. הוא הוּשבע שוב ועמד ממתין לשאלותי.

אני: באיזו משמרת הייתי אני ביום המרד?

פְרָיֵיר: הוא היה במשמרת שלי, המשמרת הראשונה של הערב הקודם.

אני: אילו נשארת בספינה, מתוך תקוָה לשוב ולהשתלט עליה, האם בזכות התנהגותי – מרגע שהִכּרת אותי עד לרגע הזה, שאתה עונה לשאלתי – הייתָ מכניס אותי בסוד־תכניתך, והאם אתה סבור שהייתי מצטרף אליך ברצון? (שאלה זו שאלתי בשנית, לפי הנחיָתו של מר גְרָאם).

פְרָיֵיר: לא הייתי מהַסֵס כלל להכניסו בסוד תוכניתי, ואני בטוח שהיה מצטרף ברצון.

אני: האם, לדעתך, אותם אנשים שסייעו בהורדת־הספינה, עשׂו זאת כדי לסַיֵע לקַבַּרְנִיט בְּלָיי או כדי לסַיֵע למורדים?

פְרָיֵיר: האנשים שלא היו חמושים עשׂו זאת כדי לסַיֵע לקַבַּרְנִיט בְּלָיי.

אני: כמה אנשים, לרבּות הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי, ירדו אל הסירה?

פְרָיֵיר: תשעה־עשׂר.

אני: מה היה המרחק בין פני־המים לבין השׂפה של דופן־הסירה, כשהתרחקה הספינה?

פְרָיֵיר: לא יותר מעשׂרים סנטימטרים.

אני: האם היתה הסירה מסוגלת לקלוט עוד אנשים?

פְרָיֵיר: לדעתי, אף לא אחד, בלי לסכּן את חיי־האנשים שכבר ישבו בה.

אני: האם ראית אותי אי־פעם במשך המרד חמוש בנשק?

פְרָיֵיר: לא.

אני: האם דִבּר אלי הַקָבַּרְנִיט בְּלָיי אפילו פעם אחת בבוקר יום־המרד?

פְרָיֵיר: עד כמה שאני יודע, לא דִבּר.

אני: האם ראית אותי באותו בוקר נוהג באורח הראוי לגנאי?

פְרָיֵיר: לא.

אני: האם ראית את מר הֵיווֹרְד על הסִפּון בשעת־המרד?

פְרָיֵיר: כן. פעמים אחדות.

אני: כיצד הייתָ מגדיר את מצבו? האם נראה לך קר־רוח ושולט בעצמו, או שנראה נרעש ומבוהל?

פְרָיֵיר: הוא היה נרעש ומבוהל ביותר וגם פרץ בבכי כשהוּכרח לרדת לסירה.

אני: האם ראית את מר הָאלֶט אותו בוקר?

פְרָיֵיר: כן. פעמים אחדות.

אני: באיזה מצב נראה הוא?

פְרָיֵיר: הוא היה מבוהל מאוד והתיַפֵּח כשירד אל הסירה.

אני: מה היתה הדעה הכללית על אופיִי ואִשיוּתי בקרב אנשי בָּאוּנְטִי?

פְרָיֵיר: מצויֶנת. ככל שאני זוכר, הכל רחשו לו כבוד והערכה רבה.

בית־הדין שאל: לאחר שהסירה התרחקה מהספינה ובמשך המסע לטִימוֹר, האם נדוֹן עניין־המרד לעִתים קרובות בין אנשי־הסירה?

פְרָיֵיר: לא. לא לעִתים קרובות. יסורינו היו כה רבים והמאמצים להישָאר בחיים העסיקו אותנו כל כך, עד שלא התפנינו וגם לא חשנו צורך לשׂוחח על המרד.

בית־הדין: במשך המסע, או בכל שעה שהיא אחרי־כן, האם שמעת את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי מדבר באותה שׂיחה ששמע בין קְרִיסְצֶ’ן לבין האסיר בָּאיָם?

פְרָיֵיר: לא.

בית־הדין: האם שמעת אותו אי־פעם אומר משהו על האסיר בָּאיָם?

פְרָיֵיר: כן, יותר מפעם אחת.

בית־הדין: התוכל לזכור מה אמר?

פְרָיֵיר: ביום המרד, לאחר שנִתקה הסירה מעל הספינה וחתרנו אל עבר האי טוֹפּוֹאָה, שמעתי את מר בְּלָיי אומר על מר בָּאיָם: “הוא מנוּוָל כפוּי־טובה. הוא הגרוע שבכל החבורה, מלבד קְרִיסְצֶ’ן.” הוא חזר על דברים אלה פעמים רבות אחרי־כן, בערך באותן מִלים.

בית־הדין: האם היה מישהו בסירה שנחלץ להגנתו של בָּאיָם?

פְרָיֵיר: כן. אני דִבּרתי בזכותו וכן אנשים אחרים. אך הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי צִוָה עלינו לשתוק. הוא לא הִרשה שיֵאָמר דבר לזכותו של מר בָּאיָם.

בית־הדין: האם שמעת אי־פעם את רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר מדבּר על אותה שׂיחה בין קְרִיסְצֶ’ן לבין בָּאיָם, בלילה שלפני המרד.

פְרָיֵיר: איני זוכר שדִבּר בכך.

בית־הדין: האם דִבּר רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר אי־פעם בזכותו של בָּאיָם?

פְרָיֵיר: כן. מעולם לא האמין שהיתה לו יד במרד. כשהאשים הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי את מר בָּאיָם, הֵגֵן עליו טִינְקְלֶר בלהט ואמר עליו: “הוא אינו אחד מהמורדים, אדוני. אני מוכן לתת את ראשי על כך!” הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי השתיק אותו מיד.

בית־הדין: רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר היה גיסך, האם לא כן?

פְרָיֵיר: כן.

בית־הדין: האם טבע בים?

פְרָיֵיר: לפי הידיעה שהִגיעה אלי, הוא טבע כשנִטרפה ספינתו קָרִיבּ מֵיד, סמוך לאיי־הודו־המערבית.

בית־הדין: האם היו יחסיך עם הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי לבָביים או ההיפך מכך?

פְרָיֵיר: הם לא היו ידידותיים כלל וכלל.

רב־המלחים קוֹאוּל העיד אחריו ומשסִיֵם נקרא מר פֶּרְסֶל להעיד. לשניהם הִצגתי אותן שאלות ששאלתי את מר פְרָיֵיר, והם השיבו תשובות דומות לתשובותיו. קִוִיתי מאוד כי מר פֵּקוֹבֵר, שהיה קצין־המשמרת התיכונה, יוכל לאשר את דברַי בעניין שׂיחתי עם קְרִיסְצֶ’ן. סבור הייתי, שיִיתָכן כי שמע משהו משׂיחה זו. אך לדאבוני היה בדבריו רק כדי להרשיעני עוד יותר, שכּן סִפּר שראה אותנו משׂוחחים, אך לא שמע מה אמרנו. במהלך חקירתו שאל סֶר ג’וֹרְג' מוֹנְטֶגְיוּ שאלה שהיתה חשובה מאוד לאִשוּר דברי. הוא שאל את פֵּקוֹבֶר: בשעת המשמרת שלך אותו לילה, האם ראית את ג’וֹן נוֹרְטוֹן, אחד מקציני־הסִפּון?

פֵּקוֹבֵר: כן. ראיתי את נוֹרְטוֹן בערך בשעה שתים.

בית־הדין: תאר את נסיבות המקרה.

פֵּקוֹבֶר: שמעתי נקישות־פטיש בקצה־הסִפּון והלכתי לבדוק מנין הן באות. מצאתי את נוֹרְטוֹן בונה משהו, ושאלתי אותו מה מעשׂיו בשעה זו של הלילה. הוא השיב לי כי הוא מתקן לול בשביל העופות שקנינו מן הַיְלִידִים בנָמוּקָה.

בית־הדין: האם ראית מה עשׂה בדיוק?

פֵּקוֹבֶר: לא, לא ראיתי בבֵרור.

בית־הדין: מה עוד דוּבּר ביניכם?

פֵּקוֹבֶר: אמרתי לו שיחדל מכך; שיש לו די זמן להתקין לולים בשעות־היום.

בית־הדין: האם עבודה מסוג זה אינה מעניינו של נַגַר־האוניה?

פֵּקוֹבֶר: כן, אך נוֹרְטוֹן נהג לעתים מזומנות לסַיֵע לנַגָרים כשהיו עמוסים עבודה.

בית־הדין: האם ידוע לך על פעמים אחרות שנוֹרְטוֹן נדרש לעסוק בעבודה כזאת בשעות־הלילה?

פֵּקוֹבֶר: מעולם לא, עד כמה שזכור לי.

בית־הדין: האם סבור אתה כי יִיתָכן שעסק בבניַת רפסודה קטנה?

פֵּקוֹבֶר: כן. יִיתָכן שאמנם כך עשׂה. כפי שאמרתי, שׂררה אפֵלה ואני לא הִשגחתי במיוחד במה הוא עוסק.

בית־הדין (ביחוד הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ) המשיך וחקר את קצין־הנשק בעניין זה, אך פֵּקוֹבֶר לא יכול לזכור בוַדָאוּת אם אמנם ראה את קְרִיסְצֶ’ן משׂוחח עם נוֹרְטוֹן באותו לילה. אף־על־פי־כן היתה בכך משום קרן־תקוָה לגבי דידי – שמץ עֵדות אחד ויחיד, העשׂוי לחזק את טענתי, כי קְרִיסְצֶ’ן התכונן לערוק מן הספינה וכי גִלה זאת לנוֹרְטוֹן.

אחרי־כן עלה הֵיווֹרְד לדוכן־העֵדים, ולמרות כל השאלות שהֵצגתי לו, לא נֵאוֹת לאשר כי טִינְקְלֶר ירד אל התא אִתי בלילה שלפני המרד. לא היה לי ספק ששמע אותנו אומרים “ליל מנוחה” איש לאחיו. אותה שעה עמדנו ברִחוּק שני צעדים מהערסל שלו, והרי הוא עצמו טען ששמע אותי כשבאתי.

הָאלֶט דבק בסִפּור העלילה שלו, כי צחקתי לבְּלָיי ופניתי לו עורף שעה שדִבּר אלי. אך הִבחנתי היטב כי צורת־התבטאותו הזועפת והמחוצפת, כשסֵרב לזוז מדבריו, עוררה רושם שלילי אצל חברי־בית־הדין.

בזאת נסתיימה פרשת־ההגנה שלי; אחרַי נקרא מוֹרִיסוֹן לשׂאת את נאום־ההגנה שלו. הוא היה קר־מזג ושקט. סִפּורו היה ברור בתכלית והוּצג ביעילות ובבהירות, ולדעתי היה גם משכנע ביותר. הוא אִשר את סִפּורי בדבר הסִבּה לְרִדְתֵנוּ לתאֵנוּ, שעה שהסירה הוּעברה אל היַרכתיים. מקרב העֵדים שקרא לדוכן, אִשרו פְרָיֵיר, קוֹאוּל, פֶּרְסֶל ופֵּקוֹבֶר את כל דבריו, חוץ מן הנִמוק שתֵרץ את הֵעדרוּתנו מן הסִפּון, שעה שהוּרדה הסירה. את זאת כמובן לא יכלו לדעת. הָאלֶט והֵיווֹרְד היו העֵדים היחידים, שטענו כי ראו אותו חמוש, והוא אִלץ את שניהם להודות כי יִיתָכן שטעו בעניין זה.

ישיבת בית־הדין נִנעלה עד לאחר ארוחת־הצהריים. אחרי־כן חזר ונִתכנס בשעה אחת ושמע את דִבריהם של נוֹרְמֵן, מַקִינְטוֹשׁ ובַּיְרְן. עניינם נסתיֵם במהירות רבּה, שכּן כבר מראש נקבע שהם חפים מפשע, ולפיכך קִצרו בדבריהם.

בֶּרְקִיט, מִילְווֹרְד ומַסְפְּרָאט נכנסו אחריהם. אשמתם של שני הראשונים היתה כה גלוּיה וברורה, שדבר לא היה עשׂוי להמעיט מחוּמרתהּ. שניהם הצטרפו למרד מרצונם כבר מתחילתו.

אֵלִיסוֹן היה אחרון־האסירים שהִשמיעו את דִבריהם לפני בית־הדין. הוא כתב בעצמו את נאום־ההגנה שלו ויועצו, הַקַבַּרְנִיט בֶּנְטָם, הניח לו לקרוא את דבריו בעצמו מתוך תקוָה שהתמימות הילדותית שבתֵרוץ מַעֲלליו עשׂויה כשלעצמה לפנות אל רגש הרחמים של בית־הדין.

משסִיֵם את דבריו היתה השעה ארבע אחר־הצהריים. הישיבה של בית־הדין נִנעלה ואנו הועברנו בחזרה אל האוניה הֶקְטוֹר, כדי להמתין לגזר־הדין.

 

חייב בדין    🔗

יום שלישי, השמונה־עשׂר בספטמבר 1792, היה יום סתיו אנגלי טיפוסי; יום של ים אפור ושל שמים קודרים. גשם ירד בשעות־הבוקר המוקדמות, אך לבסוף נתבהרו השמים במקצת, והשמש החִוֶרֶת הציצה לפרקים מבּין־העננים.

הובאנו לאולם־המשפט, שהיה מלא צוֹפים מפה לפה. כעבור זמן־מה נשמע קול קורא בשמי: “רוֹגֶ’ר בָּאיָם!”

קמתי ועמדתי על רגלי.

אב־בית־הדין שאל: “היש לך עוד דבר לומר להגנתך?”

“לא, אדוני הלוֹרד.”

שאלה זו נשאלו גם יתר האסירים. קהל־הצופים נתבקש לצאת מהאולם ואחרי־כן הוּצאו גם האסירים. דלתות־האולם נסגרו מאחורינו.

מר גְרָאם אמר לי כיצד אוכל לדעת מראש מה נגזר עלי, ברגע שאכָּנס לאולם. חרב קצרה של צוערים תוּנח על השולחן, לפני אב־בית־הדין. אם תוּנח החרב בזָוִית ישרה לגבי, יהא זה אות כי זוּכֵּיתי. אם תוּנח החרב כשחוּדהּ כלפַּי, אדע כי חוּיַבתי בדין. עלי להודות שאותו זמן נִתקפתי שוְיוֹן־נפש מוזר ולא אִכפת היה לי כיצד תוּנח החרב.

לבסוף נפתחו דלתות־האולם והקהל הורשה להיכָּנס. אחרי־כן שמעתי את שמי נקרא בקול צלול, וצליל הברותיו נשמע זר ומוזר באוזני, כאילו מעודי לא שמעתי אותן.

קצין שחרב שלופה בידו ומשמר של ארבעה חיילים חמושים ברובים מכוּדנים לִווּ אותי. מצאתי עצמי ניצָב ליד קצה־השולחן הארוך, כשפני אל אב־בית־הדין. חרב־הצוערים היתה מונחת על השולחן לפניו. חודהּ היה מוּפנֶה כלפַּי.

כל הנמצאים בבית־המשפט קמו על רגליהם. לוֹרד הוּד הִבּיט בי בדוּמיה רגע קצר.

“רוֹגֶ’ר בָּאיָם! לאחר ששמענו את העֵדוּיות בדבר האשמות שהוּבאו נגדך, ולאחר ששמענו את אשר היה בפיך לומר להגנתך; ולאחר ששקלנו בכובד־ראש ובקפדנות את כל העֵדוּיות, הִגיע בית־דין זה למסקנה, שההאשמות נגדך הוּכחוּ. על שום כך גוזר עליך בית־הדין מוֶת בתליה על סִפּון אחת מאוניות־המלחמה של הוד־מלכותו, במועד ובמקום אשר יִיקָבעו בכתב לצורך זה.”

הִמתנתי, מצפֶּה לשמוע עוד, אך באותה שעה ידעתי גם כי אין עוד דבר שצריך להֵאָמר. אחרי־כן נשמע קול – איני יודע של מי – שהכריז: “האסיר רשאי ללכת.” פניתי לאחורי והובאתי, מלוּוֶה משמר, בחזרה אל המקום שחִכּוּ שם חברַי האסירים.

לא חשתי שום התרגשות, אלא מעין הַרְוָחָה, על כי בא הקץ לתקופה של יסוּרֵי־הצִפּיה הארוּכּה. ההכּרה המלאה באימה ובהשפּלה הגלומים בסוף הזה שנגזר עלי, לא בא אלא לאחר זמן. ככל הנראה לא העידה הבּעת־פני דבר, שכּן מוֹרִיסוֹן שאל: “מה אמרו לך, בָּאיָם?”

“דנו אותי לתליה,” אמרתי ולעולם לא אשכח את אֲרֶשֶת הזוָעה שעטוּ פניו של מוֹרִיסוֹן. לא היה סִפֵּק בידו לומר לי דבר, שכּן נקרא פנימה מיד אחרי. עמדנו שם והִבּטנו כשנסגרה דלת האולם מאחריו. קוֹלְמֵן, נוֹרְמֵן, מַקִינְטוֹשׁ ובַּיְרְן עמדו יחד ממתינים לתורם, והיטב זוכר אני איך נִדחקו אלי, כאילו בקשו הגנה ונֶחמה איש בקרבת אחיו. אֵלִיסוֹן נגע בזרועי וחִיֵך בלי לומר דבר. בֶּרְקִיט ניצַב, קופץ ומשחרר חליפוֹת את אגרופיו הגדולים.

הדלת שָבה ונפתחה ומוֹרִיסוֹן הוחזר מלוּוֶה במשמר. פניו היו חִוְרוֹת, אך הוא שלט היטב בעצמו. הוא פנה אלי ואמר בחִיוך מריר: “עלינו להנוֹת מחיינו כל עוד יש לנו זמן, בָּאיָם.” כעבור רגע הוסיף “הלואי שאִמי שלי לא היתה בחיים.”

חַשתי גל של זעם גוֹאֶה ועולה בי. אין ספק שמוֹרִיסוֹן חוּיב בדין בגלל עֵדותם של שני אנשים: הֵיווֹרְד והָאלֶט. מקרב כל העֵדים רק הם העידו שראו אותו נושׂא נשק. לאחר ששמעתי את עֵדותם של יתר העֵדים, לא פּקפּקתי אף לרגע כי מוֹרִיסוֹן יזוּכֶּה, ודומני כי גם הוא סבר כך. לא היו בפי מִלים לנחם אותו.

אחריו הוּכנס קוֹלְמֵן. כשיצא מאולם בית־הדין, סר המשמר הצִדה וקוֹלְמֵן פנה והלך – אדם חופשי. אחר־כך נכנסו נוֹרְמֵן, מַקִינְטוֹשׁ ובַּיְרְן, בזה אחר זה. כשיצאו, סר מעליהם המשמר שלִוָה אותם והם יצאו חופשיים בעקבות קוֹלְמֵן. בַּיְרְן התיַפֵּּח מרוב אושר והַרְוָחָה. בגלל דמעותיו הוּכּה בסַנְוֵרִים וגִשש דרכו אחריהם, כשידיו שלוחות לפנים והדמעות זולגות מעיניו על פניו. אף־על־פי שזִכּוּיָם היה ודאי מלכַתחילה, נִלְפַּת הלב למראה התדהֵמה וחוסר־האוֹנים שתקפו אותם עתה, ששִחרורם הפך מציאוּת.

בֶּרְקִיט, אֵלִיסוֹן, מִילְווֹרְד ומַסְפְרָאט נקראו פנימה בזה אחר זה. כולם נמצאו חיָבים ונדוֹנו למוֶת. מיד לאחר שהוצא משפטו של האחרון, נפתחו הדלתות וקהל־הצופים יצא אל הסִפּון. סבורים היינו כי אחרי הקהל יֵצאו חברי בית־הדין, אך לאחר שנתרוקן האולם, חזרו דלתותיו ונסגרו. כפי הנראה עדיין עתיד משהו להתרחש. הכל צִפּוּ במתיחות גדולה ומעיקה.

אחרי־כן הוכנס קהל־הצופים בחזרה אל האולם וגֵ’ימְס מוֹרִיסוֹן נקרא פנימה. שם הודיעו לו כי בית־הדין החליט להמליץ לפני המלך שיָחוֹן אותו. משמעה של המלצה כזו היא חנינה כמעט וַדָאית ופטירה מכל עונש. כעבור רגע קל יצא לוֹרד הוּד ואחריו כל הַקַבַּרְנִיטִים של בית־הדין. בזאת תמה פרשת־המשפט הצבאי שלנו.

למזלנו הטוב לא נאלצנו להמתין שעה ארוכה באוניה דְיוּק. עד מהרה כוּנס המשמר ואנו הובלנו אל הסירה, שהמתינה לנו כדי להחזירנו לסִפּונהּ של הֶקְטוֹר. עוד סירה עמדה שם, אולם לא היו בה חיָלי־צי אלא שִׁשׁה מלחים שאחזו במשוטים. ברגע שיצאנו, ראינו את חברינו המשוחררים יורדים אל הסירה השניה כדי לשוט אל החוף. היינו רחוקים מהם, ולכן לא יכולנו לברכם לשלום ולאחל להם הצלחה. אֵלִיסוֹן עמד בסירה שלנו ונופף אליהם בכובעו, והם החזירו בנפנוף כובעים, שעה שהקיפו את האוניה בדרכם אל החוף. כעבור זמן קצר נעלמו מן העין ולא ראיתי איש מהם עוד לעולם.

כל ימי שִבתנו במאסר באוניה הֶקְטוֹר נהג בנו הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ חִבּה והבנה רבה. עתה, לאחר שנִדוֹנּוּ למוֶת והִמתנּוּ לבִצוּע גזר־הדין, עשׂה את כל אשר לאל ידו כדי להָקל עלינו. הוא שִכֵּן אותי בתא של אחד הקצינים שלו, שיצא לחופשה. לאחר שמונה־עשׂר חודשים של מאסר, שבהם לא זכיתי להִמָצא אף לרגע אחד ביחידות, ידעתי להעריך היטב את משמעותהּ של מֶחֱוָה זו. פעמיים ביום הוּרשיתי לעלות אל הסִפּון, כדי להתעמל קצת ולהתראות עם חברי האסירים.

סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס, שהיה סמל ההתחשבות והדאגה, לא בא לראות אותי אלא יומיים אחרי שנחרץ דיני. כשבא סוף־סוף, בשעות אחר־הצהריים המאוחרות, כבר הייתי מוכן מבחינה נפשית להתראות אִתו. כשנפתחה דלת־תאי והוא נכנס בה, קפץ לִבּי בקרבי מרוב שׂמחה.

הוא לחץ את ידי בחוזקה ופנה לִטוֹל חבילה גדולה מידי הימאי שלִוָה אותו לתאי.

“שב נא, בָּאיָם,” אמר. הוא הניח את החבילה על השולחן והתחיל להתיר את עטיפתהּ.

“הבאתי לך ידיד ותיק משכּבר הימים. האם הִכּרתָ את זה?” הוסיף לאחר שסִלק את העטיפה. היה זה כתב־היד של המילון בשׂפת טָהִיטִי שהכינותי.

“עברתי עליו בקפידה רבה וברוב עניין, והריני יודע טָהִיטִית די הצורך להעריך נכונה את טיב־המלאכה שעשׂית. זוהי עבודה נאה ביותר, בָּאיָם. זה בדיוק בה שדרוש לנו. לאחר שיוּדפס הספר, יהא ערכו רב ביותר, לא רק מבחינה מעשׂית אלא גם מבחינה פילוסופית. ועתה אמור לי בבקשה, כמה זמן דרוש לך כדי לערוך אותו סופית ולהכינו לדפוס?”

“כלומר, יוּרשה לי לעסוק בו כאן, באוניה?”

“האם רצונך בכך?”

האל יודע שזקוק הייתי מאוד למלאכה כל שהיא כדי להעסיק את דעתי, ודאגתו של סֶר ג’ֹוֹזֶף בעניין זה נגעה מאוד אל לִבּי.

“אין דבר בעולם שישׂמח אותי יותר, אדוני,” השבתי. “אמנם איני משלֶה את עצמי לגבי חשיבותהּ של עבודה זו…”

“היא חשובה מאוד, ידידי היקר,” הפסיקני. “היה סמוך ובטוח בכך. לא רק למענך הבאתי את כתב־היד הנה. יש להשלים מפעל זה. אנשי־האגודה־המלכותית גִלוּ בו התעניינות רבה ואף הִציעו שבמבוא למילון יִיכָּלל דיון שיעסוק בשׂפה הטָהִיטִית בכלל, ובשוני שבינה לבין שׂפות אירופיות. רק אתה מסוגל לכתוב מחקר כזה.”

“אשׂמח מאוד לנסות כוחי בכך,” השבתי. “אם יעמוד לרשותי די זמן…”

“האם תוכל להשלים זאת בתוך חודש ימים?”

“סבורני שאוכל.”

“אם כן, עומד לרשותך חודש ימים. יש לי מהלכים והשפעה בחוגי האַדְמִירָלִיוּת ואני יכול להבטיח לך זאת.”

“אַקפּיד לנצל את הזמן היטב, אדוני.”

“ועכשו, האם יש ברצונך לדבר על ה… שבועות האחרונים?” שאל לאחר שתיקה קצרה.

“אין צורך בכך, אדוני. אך אם יש משהו שאתה רוצה לומר…”

“רק זאת, בָּאיָם. למוֹתָר הוא לומר לך מה רִגשותַי בעניין זה. מעולם, בכל תולדות־הימים של צי־הוד־מלכותו, לא היה עִווּת־דין אומלל ומצָער כמו זה. אני מתאר לעצמי עד כמה אתה מתמרמר. אך, אל־נכון מבין אתה מדוע חוּיבת בדין.”

“סבורני שכן, אדוני.”

“לא היתה דרך אחרת בפניהם, בָּאיָם, רק דרך זו. כל הנסיבות המְקִלּוֹת – העובדה שאיש לא ראה אותך חמוש, העֵדות בדבר אוֹפיֶך המצוּין וכל יתר הדברים לזכותך – כל אלה לא היה בהם דַי כּדי לבטל את הצהרתו המרשיעה של בְּלָיי, לגבי השתתפותך בתכנון־המרד יחד עם קְרִיסְצֶ’ן. במשך כל המשפט לא הובא דבר, חוץ מעֵדותך, שהיה בו כדי לִסתור או לערער הצהרה זו. רק חברך טִינְקְלֶר עשׂוי היה לערער אותה. מאחר שעדותו לא הובאה…”

“אני מבין היטב, אדוני,” השבתי. “הבה לא נדבר בכך עוד. מה שנראה בעיני לא רק אכזרי ומצער, אלא גם עִווּת־דין חסר כל טעם, הוא חיוּבו בדין של מַסְפְרָאט. בכל הצי כולו אין ימאי ישר ונאמן ממנו, והנה שולחים אותו לתליה על־סמך עֵדותו של אדם אחד – הֵיווֹרְד. הנִמוק שהשמיע מַסְפְרָאט לגבי נטילת־הרובה, כולו אמת לאמיתה. הוא עשׂה זאת כדי לסיֵע לפְרָיֵיר, אם יצליח הלה לאסוף אנשים כדי להשתלט על הספינה. ברגע שראה כי אין סִכּוי לכך, הניח מידו את הרובה.”

“אני מסכים אִתך בלב שלם, ובוַדאי תשׂמח לדעת שעדיין יש תקוָה למַסְפְרָאט. כמובן, אל לך לומר דבר לאיש; אך אדם מהימן ביותר סִפּר לי, כי עדיין יִיתָכן שיִזכֶּה בחנינה.”

חודש ספטמבר חלף. הימים היו נעימים וחמימים. בדרך־כלל לא הייתי אומלל ונכה־רוח, אך לפעמים הייתי נתקף פחד גדול או צער עמוק. אֵלִיסוֹן היה היחיד בין הנִדוֹנִים שנשׂא את הצִפּיה האכזרית באורך־רוח. אמנם אִבּד משהו מעליצותו, אך תחת זאת לבשו פניו אֲרֶשֶׂת של אומץ־לב שקט, והתנהגותו כולה היתה ראויה לשבח. בֶּרְקִיט נעשׂה דומה יותר ויותר לחיית־פרא, שרודפים צרים עליה מכל צד. בכל פעם שעליתי לסִפּון כדי להתעמל ולשאוף אוִיר צח, הייתי מוצא אותו מהַלך בעצבנות הנה והנה, מטלטל ראשו לצדדים ופניו אומרות תדהֵמה ומבוכה נוראות. מִילְווֹרְד ומַסְפְרָאט שקעו באדישות של אוזלת־יד, וכמעט לא דִבּרו עם שום אדם. מוֹרִיסוֹן היה נתון במצב שיש בו כדי למרוט את עצביו של החזק באנשים. אף־על־פי שהוּמלץ לחנינה מידי המלך, עדיין עברו יום אחר יום והידיעה בוֹששה לבוא; בכל זאת היה רגוּע וקר־מזג כדרכו.

ימים שלמים עסקתי במילון שלי, ובאמצע אוקטובר הִשלמתי את עריכתו ואת חִבּור הפרק של כללי־הדקדוק. מיד הִתחלתי בכתיבת־המבוא, שכּן ידעתי כי זמני קצר ושעתי הולכת וקרֵבה.

יום אחד בא מר גְרָאם כדי להיפָּרד מעלי לפני עוזבו את פּוֹרְטְסמוּת. הוא חזר על דברי ג’וֹזֶף, כי לא היתה לפני בית־הדין דרך אחרת אלא לפסוק מה שפסק. מדבריו הבינותי גם כי אין לי כל תקוָה לזכּוֹת בחנינה או בדיוּן מחודש. למחרת היום אחרי־הצהריים בא לבקרני מר אַרְסְקִין, פְּרַקְלִיטָהּ וידידהּ הוָתיק של משפחתי משכּבר הימים. יחד ישבנו עד שעות־החשכה וסִכּמנו מה יֵעָשֶׂה ברכושה של המשפחה, ולבסוף ערכתי את צַוָאתי וחתמתי עליה.

העִנוי והמתיחות שבצִפּיה החלו נותנים את אותותיהם בכולנו. יותר מכל סבל מוֹרִיסוֹן, אף־על־פי שלא הראה זאת. בעיני נראה הדבר כאכזריות מופלגת – להניח לו להתעַנות בסָפֵק זמן רב כל כך. עבר יותר מחודש ועדיין לא הודיעוהו דבר.

בעשׂרים וחמישה באוקטובר, שעה שישבתי ולִטשתי את המבוא למילון שלי, נשמעה דפיקה בדלת. כל דפיקה וכל רעש בחוץ העבירו צמרמורת בגופי, שהתכסה זיעה קרה, שכּן תמיד היו מלוּוים בחרדה כי הנה באים לקחתֵני. אך לתִמהוני ולרוְחתי נפתחה הדלת ופנימה פרץ סֶר ג’וֹזֶף, מִתנשם ומִתנשף וכולו נסער.

“בָּאיָם, נערי היקר!”

הוא נִשתתק מעוצם הִתרגשותו ולא יכול להוסיף עוד דבר. לפתע חשתי שלִבּי קופא בקרבי. למראה פני המעוּנים פתח ואמר מקוטעות, “לא… חכּה… לא מה שאתה חושב… רגע אחד…”

הוא קרב אלי ואחז בכתפי.

“בָּאיָם… טִינְקְלֶר בריא ושלם… מצאתי אותו… הוא נמצא בלוֹנְדוֹן כעת!”

פִיק בִּרכּיים תקף אותי, כאילו שכבתי במיטה חודשים ארוכים. נאלצתי להישָען אל השולחן.

"שֵב, נערי! שֵב ושמע את אשר בפי… נחפזתי לבוא מלוֹנְדוֹן מהר ככל האפשר. אתמול בשעת ארוחת־הבוקר ישבתי ועִיַנתי בעִתון, וכשהגעתי למדור־הסַפָּנות מצאתי שם ידיעה על בואה של הספינה סַפִּיר ובה נִיצוֹלים מצֶוֶת הספינה קָרִיבּ מֵיד. למוֹתר הוא לוֹמר שלא סִיַמתי את ארוחת־הבוקר שלי. כשהגעתי לנמל, מצאתי את הספינה פורקת את מטענהּ. ניצולי קָרִיבּ מֵיד ירדו אל החוף בלילה הקודם. חִפַּשׂתי אותם ולבסוף מצאתים באַכסניה קטנה בקרבת־הנמל. ביניהם היה גם טִינְקְלֶר, שהתכונן אותו רגע לצאת לביתו של גיסו פְרָיֵיר. אף־על־פי שהיה לבוש בגדים ישנים ומטולאים, שנִדבו לו אנשי סַפִּיר, סחבתי אותו והִטלתיו אל תוך המרכבה שלי, והבאתי אותו במישרין אל הלוֹרד הוּד. למזלנו הטוב היה האַדְמִירָל בעיר. שֵערתי שכך יהיה, שכּן ערב לפני־כן סעדנו יחד. כמובן, היה טִינְקְלֶר נדהם ומלא־תמיהוֹת, מאחר שלא יכולתי להסביר לו לשם מה אני זקוק לו. בשעה עשׂר וחצי כבר היינו עם לוֹרד הוּד במשׂרדי האַדְמִירָלִיוּת.

“ובכן, מה שקרה, או יותר נכון מה שעתיד לקרות, הוא כך: טִינְקְלֶר יֵחָקֵר על־ידי אנשי האַדְמִירָלִיוּת, שהם לבדם רשאים לשמוע את עֵדותו. בעזרת־שמים ובעזרת העִתון של יום אתמול, אי־אפשר יהיה להטיל דופי בעֵדותו, בטענה שטִינְקְלֶר משוּחד או בעל דעה־קדומה. הוא לא יודע דבר על המשפט הצבאי. הוא לא נפגש כלל עם פְרָיֵיר ואינו יודע היכן אתה ואם בכלל עודך בחיים. השארתי אותו באַדְמִירָלִיוּת, שמור ומבודד, ונחפזתי לבוא הנה, לפּוֹרְטְסְמוּת.”

לא ידעתי מה לומר. ישבתי סתם, מַבּיט נִכְחי כמי שנִטלה בּינָתו.

מששבה אלי רוחי שאלתי: “האם יכַנסוּ מחדש את בית־הדין כדי לשמוע את עֵדותו?”

“לא. החוק אוסר זאת. רק קציני האַדְמִירָלִיוּת שיַחקרוּ את טִינְקְלֶר, מוּסמכים לבטל את פסק־הדין של בית־הדין הצבאי ולזַכּוֹתך מכל אשמה, אם העֵדות החדשה תשמש עִלה מספּקת לכך. בֵּררתי את הדבר והם יודיעו על החלטתם בתוך ימים אחדים.”

לשֵמע זאת נפל לִבּי בקרבי. “האמנם יש צורך בימים אחדים כדי להחליט בכך, אדוני?” שאלתי.

“חַיב אתה להתאזר בסבלנות, בחורי,” השיב סֶר ג’וֹזֶף. “האל יודע כי אני מבין ללִבּך ומכּיר עד כמה קשה היא הצִפּיה; אולם מנגנוני־השלטון מתנהלים בעצלתיים.”

לפתע קפאו פניו של סֶר ג’וֹזֶף והוא עמד מַבִּיט בי בפה פעור.

“בָּאיָם, דומני שעשׂיתי משגֶה אשר לא יִיסָלח. רק עתה עלה הדבר בדעתי. אלוהים אדירים! מה זאת עשׂיתי? לא הייתי צריך לספר לך דבר עד שהאַדְמִירָלִיוּת תכריז על החלטתהּ.”

“לא שגית כלל, אדוני,” השבתי לו. “אסור לך להאשים את עצמך. הרי פתחת לפני פתח של תקוָה. אפילו לא תתגשם תקוָתי, עדיין אהיה אסיר־תודה לך על כך.”

“האם באמת כך אתה חושב?”

“כן, אדוני.”

הוא נתן בי מבּט בוחן ולבסוף אמר: “אכן, בפניך אני רואה כי אמת אתה דובר. אני שׂמח שבאתי.” הוא קם על רגליו. “עכשו עלי לחזור ללוֹנְדוֹן, מיד. מחובתי להיות שם כדי להחיש את הטִפּול בעניין ולקצרו ככל האפשר.” הוא לחץ את ידי בחום.

“אם תהיה הבשׂורה טובה, בָּאיָם, יקבּל אותה הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ בשבילך, מידי שליח שירכּב על הסוס המהיר ביותר שדהר אי־פעם בדרך לפּוֹרְטְסְמוּת.”

סֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס נטל עמו ללוֹנְדוֹן את כתב־היד המושלם של המילון שלי. לאחר שסיַמתי את עבודתי, בִּקשתי שיחזירוּני אל התא הגדול ששוּכּנו בו יתר האסירים. קל יותר לשׂאת בחַבְרוּתָה את מעמסת־הצִפּיה. רק למוֹרִיסוֹן סִפּרתי על שוּבו המפתיע של טִינְקְלֶר. סבור הייתי כי תהיה בכך משום אכזריות אם אספר זאת לאלה מחברי שאפסה תקוָתם להישָאר בחיים.

בכל הימים הארוכים והקשים של הצִפּיה, היה ספר התנ"ך, שמוֹרִיסוֹן הִרבּה לקרוא בו, מקור עִדוּד ונחמה לכולנו. מִילְווֹרְד ומַסְפְרָאט התעודדו ונחלצו מאדישותם הנוֹאֶשת ואילו אֵלִיסוֹן לא אִבּד אף לרגע את אומץ־לִבּוֹ. אכן מרה מאוד היתה המחשבה, כי נער זה, שבאמת לא היה בו שמץ של רוע וזדון, עתיד לאַבּד את חייו בגלל מעשׂים של פחזות ילדותית, דוְקא בשעה שהוא עומד על סף חיי־בגרות. רק בֶּרְקִיט נשאר כשהיה מאז נגזר עליו דין־המוֶת. חוץ מן השעות הקצרות שישב בזמן הארוחות, היה מהלֵך הנה והנה שעה אחרי שעה.

יום ראשון אחד, בשעות אחר־הצהריים, ישב מוֹרִיסוֹן וקרא לפנינו בקולו הצלול והעָרֵב פרקים מתוך ספר־הספרים. הוא בחר בפרקי־תהילים, ששִמשו מקור־נחמה לדורות של בני־אדם בעִתוֹת מצוּקה. לפתע הִשתתק באמצע משפט והִפנה ראשו בבת־אחת אל עבר הדלת. עד כמה שזכור לי, לא שמענו דבר – לא קול, לא רעש ואף לא הַלְמוּת־צעדים – ואף־על־פי־כן קמנו כולנו כאיש אחד ועמדנו מצַפּים, כשעינינו תקוּעות בדלת. גם בֶּרְקִיט עמד ממצעדו הבלתי־פוסק והביט בנו בתמיהָה. “מה קרה?” שאל בקול צרוד. לא היה צורך בתשובה. הדלת נפתחה ופנימה נכנס קצין חיָלי־הצי ואִתו משמר של שמונה אנשים.

מפקד־המשמר פרשׂ גליון־ניר שהחזיק בידו וקרא מתוכו בקול:

“תוֹמָס בֶּרְקִיט, ג’וֹן מִילְווֹרְד, תוֹמָס אֵלִיסוֹן. אסירים אלה יצעדו צעד קדימה.”

שלושתם צעדו אל אמצע החדר. מיד הוּשׂמו אזיקים על ידיהם והם הועמדו בין שורות־השומרים. אחרי־כן נשמעה הפקודה:

“קדימה צעד!”

בתוך רגע הלכו ואינם, בלי שהִספקנו להחליף מלַת־פרידה. מוֹרִיסוֹן, מַסְפְּרָאט ואנוכי נשארנו על עומדנו והדלת נסגרה בפנינו ונִנעלה מבחוץ. כעבור זמן מה ראינו אותם, כשהתבּונַנו מבעד לצוהר שבתא. הם ישבו באחת הסירות של הֶקְטוֹר, שחתרה אל עבר אונית הוד־מלכותו בְּרַנְזְוִויק. זו ניצבה ברִחוק כארבע־מאות מטרים מאִתנו, וראינו את הסירה מגיעה עד לצלע־האוניה ונעלמת מאחוריה.

אותו לילה לא נִסינו כלל לתת תנומה לעינינו. ישבנו ליד הצוהר והצצנו כפעם בפעם אל תוך החשֵכה לעבר בְּרַנְזְוִויק, ושׂוֹחחנו בלחישה על אודות חברינו שהלכו לבלי שוב. ידענו היטב כי זהו לֵילָם האחרון. העוּבדה שהוּשארנו בתא ולא נִלקחנו אתם, הֵפיחה בנו תקוָה כי לא כגורלם יהיה גורלנו. האֵל יודע עד כמה הִתאָרך עלינו לילה זה. השעות זחלו בעצלתיים ולבסוף נִתפזרה האפלה ושחר אפרפר עלה באופק. לאורו החִוֵר הלכה והִסתמנה בבהירות דמותהּ הגדולה והמוצקה של האוניה בְּרַנְזְוִויק.

בשעה תשע בבוקר אמר מוֹרִיסוֹן, שעמד מתבונן מבעד לצוהר: “זה עתה העלו את דגל־הענישה על תורנהּ של בְּרַנְזְוִויק.”

לפי הנוֹהַג המקובל בכל אוניות הצי הבריטי, היתה השעה אחת־עשׂרה בבוקר השעה היעוּדה להוצאת עונשים אל הפועל. היטב ידענו למי מכוּוָן אותו דגל שהועלה על התורן. לאֵלִיסוֹן, לבֶּרְקִיט ולמִילְווֹרְד נותרו עוד שעתיים לחיות.

בשעה עשׂר וחצי ראינו את אחת הסירות הגדולות של הֶקְטוֹר עמוסה ימאים יוצאת אל עבר בְּרַנְזְוִויק. מכל הספינות שבנמל יצאו סירות עמוסות ימאים, שנשלחו שמה כדי לחזות בהוצאת גזר־הדין אל הפועל. מַסְפְּרָאט ניצב ליד הצוהר, לוֹטש עיניו אל האוניה בְּרַנְזְוִויק, כאילו הוּקסם ממראה תרניה ומִפרשׂיה גדולי־המידות. השעה היתה כמעט אחת־עשׂרה כשנפתחה הדלת ונכנס הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ מלוּוֶה באחד מסגניו. די היה לנו במבט אחד בפני הַקַבַּרְנִיט כדי לדעת את אשר בִּקשנו לדעת. הוא פרשׂ גליון־ניר שהחזיק בידו:

“גֵ’ימְס מוֹרִיסוֹן, וִילֶם מַסְפְּרָאט,” קרא בקול.

שניהם צעדו קדימה. הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ הציץ בהם מעל גליון־הניר שבידיו ובעיניו הכחולות הבריק ניצוץ של נדיבת־לב. אחרי־כן קרא בקול חגיגי:

“בתשובה לעֲתִירָתוֹ כִבדת־המשקל של לוֹרד הוּד, אשר בּקש, מחמת נסיבוֹת מקילוֹת מסוּימות, למנוע מִכּם לשׂאת בעונש־המוֶת שנקבע בחוקינו הצודקים, הואיל הוד־מלכותו ברוב חסדו להעניק לכל אחד מכם חנינה מלאה, ללא תנאי.”

“רוֹגֶ’ר בָּאיָם.”

צעדתי והתיַצבתי ליד שני חברי.

“הלוֹרדים המכובדים של האַדְמִירָלִיוּת, שחקרו ושמעו את עֵדותו בשבועה של רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר, לשעבר צוער בספינת־הוד־מלכותו בָּאוּנְטִי, שוּכנעו כּליל בדבר היוֹתך חף מפשע בכל הנוגע למרד שהתחוֹלל בספינה זו, שֶבְגִינוֹ נִשפטתָ, חוּיַבתָ בדין ונְדוּנוֹתָ למוֶת. לפיכך מבטלים הלוֹרדים של האַדְמִירָלִיוּת את גזר־דינו של בית־הדין הצבאי הימי לגביך, ומזַכּים אותך מכל אשמה.”

הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ פסע לעברנו ולחץ את ידי כל אחד מאִתנו בחִבּה ובידידות רבּה. לִבִּי היה כה מלא עד כי נעתקו המִלים מפי. הצלחתי לגמגם “תודה, אדוני.”

הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ השיב בבת־ראש.

“האם אנו חופשיים עתה, אדוני?” שאלתי בהִסוּס.

“אתם חופשיים ללכת מרגע זה, אם רצונכם בכך.”

“בוַדאי תבין אדוני, שאנו מעדיפים אם אפשר להימָנע מ…”

הַקַבַּרְנִיט פנה אל סגנו. “מר קַנִינְגְהָם, לך וצַוֵה שתוּכַן בשבילם סירה מיד.”

הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ לִוָה אותנו אל הסִפּון העליון וכעבור דקות אחדות הודיעו לנו כי הסירה ממתינה לנו ליד הכֶּבֶשׁ. כשנפרדתי מעל הַקַבַּרְנִיט, אמר לי: אני מקוֶה, מר בָּאיָם, שעוד נתראה בקרוב, בנסיבות יותר נעימות." מִהרנו וירדנו אל תוך הסירה והיא הפליגה. אותו זמן עדיין לא היתה דעתנו פנויה ליהָנות מן העֶדְנָה שברגעי־החופש הראשונים. שִׁשׁה צלצולים נשמעו, שעה שהִמתנו על הסִפּון. ברִחוק כארבע־מאות מטר מאִתנו נִיצבה האוניה בְּרַנְזְוִויק, ובדרכנו אל המזח בנמל פּוֹרְטְסְמוּת, חלפנו מתחת ליַרכתיה. על סִפּונה העליון נִיצבו אותה שעה שלושה אנשים על סף המוֶת. ידענו היטב מה מתרחש שם עתה והפנינו פנינו מן האוניה. הלכנו הלוך והתרחק ממנה, כשהמלחים חותרים בדוּמיה. אך ראיתי כי עיני־כולם מוּפנות למקום אחד – אל עבר האוניה הגדולה שמאחורינו.

לפתע החרידה ירית־תותח את הדממה ברעם אדיר ומהדהד. בעל־כורחי הפניתי את ראשי. ענן־עשן הסתיר את האוניה, אך לאחר שהתפזר ונמוג, ראיתי שלוש דמויות קטנות שחורות, תלוּיות מפרכּסוֹת על הגרדוֹם ומתנדנדות לאִטן מצד אל צד.

 

החלטה קשה    🔗

לאחר שנפרדתי מעל שני חברי בתחנת־הרכבת של לוֹנְדוֹן, נסעתי לביתו של מר אַרְסְקִין, ידידהּ הוָתיק של משפחתי. עדיין לא מוכן הייתי, מבחינה נפשית, לשוב לבית־הורי, שהיה כּרוּך בזכרונות רבּים כל כך מימי־נעורי וביָגוֹן של יתמוּת לאחר מוֹתהּ של אִמי. מיד לאחר ששמע מר אַרְסְקִין על זִכּוּיִי מִפי סֶר ג’וֹזֶף, שידע על כך עוד לפני שהַקַבַּרְנִיט הודיעני זאת רשמית, הזמינני לבוא ולהתגורר בביתו, עד אשר אחליט מה תהיה דרכי להבא.

שבוע ימים ישבתי בביתו הנאה והוא טִפּל בי כְאָב מסור. יום אחד קִבּלתי מכתב מסֶר ג’וֹזֶף ובו בַּקשה שאבוא לבקר אצלו כשיעלה רצון מלפני. עוד כתב, כי מבקש הוא לשׂוחח עִמי בעניין חשוב. שֵערתי לעצמי כי הדברים אמורים במילון שלי, ומיד הֵרצתי לו אגרת, כי מוכן אני לבוא בכל מועד שיקבע. רציתי מאוד להיפָגש עמו ואולי אף לנצל את ההזדמנות כדי לברר אם אוכל לעבוד בשֵרותו, או בשֵרות האגודה־המלכותית, לאחר שאחזור לטָהִיטִי.

במותהּ של אִמי ניתַק הקשר האחרון שלי עם אנגליה. תלָאות רבּות כל כך עברו עלי, עד כי לא נוֹתרוּ בי שום שאיפות או מַאֲוַיִים שהיו קשורים במולדתי, ולא בִּקשתי דבר אלא לחזור אל טֵהָנִי ולשׁלוָה וליופי של טָהִיטִי.

לכן היה בדעתי לספּר לסֶר ג’וֹזֶף על כַּוָנתי לעזוב את אנגליה לִצְמִיתוּת. הייתי בעל־רכוש ואמצעים די הצורך לעשׂות ככל העולה על רוחי.

לאחר ימים אחדים הִגיעה תשובה מסֶר ג’וֹזֶף ובה הזמנה לסעודה עוד באותו ערב. כשבאתי לביתו, מצאתיו יושב בחברת־הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ, מיוּדָעִי מהאוניה הֶקְטוֹר.

שעה קלה שׂוֹחחנו על המאורעות המתרחשים באירופה, שכולם הֵעידו על מלחמה הממשמשת ובאה. לבסוף אמר סֶר ג’וֹזֶף אלי: “מה תכניותיך לעתיד, בָּאיָם” האם יש בדעתך לחזור לשֵרות בצי או ללכת ללמוד באוֹקְסְפוֹרְד, כרצונו של אביך?"

“לא זאת ולא זאת, אדוני.” השבתי. “החלטתי לחזור לטָהִיטִי.”

מוֹנְטֶגְיוּ הניח את כוסו בהפתעה לשֵמע דברי אלה, וסֶר ג’וֹזֶף תקע בי מבּט נדהם. אך שניהם לא אמרו דבר.

“אין לי עכשו דבר, שבִגללו ארצה להישָאר באנגליה,” הוספתי. “חוץ ממך, אדוני, ומהַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ וקומץ ידידים, אין אדם באנגליה שאני משתוקק לשוב ולראותו.”

“אני מבין – אני מבין,” השיב סֶר ג’וֹזֶף בחביבות. “רבּות סבלת, בָּאיָם. אך זכור כי עדיין יש לך הִתחַיבוּיוֹת – הִתחַיבוּיוֹת נִכבדות.”

“למי, אדוני?” שאלתי.

מארחי הציץ במוֹנְטֶגְיוּ, שלָגם מכוס־היין שלו, שקוע בהרהורים. לבסוף נשׂא זה את עיניו אלי. “סֶר ג’וֹזֶף ואנוכי דַנּוּ בכך פעמים אחדות, מר בָּאיָם. אכן, יש לך הִתחַיבוּיוֹת, כדבריו.”

“למי, אדוני?” חזרתי ושאלתי.

"לשִמך הטוב; לזִכרם של אביך ושל אִמך. ישבת במאסר ונִשפטת בעווֹן מרידה ואף־על־פי שזוּכֵּיתָ ואתה נחשב חף־מפשע ממש כמו סֶר ג’וֹזֶף או כמוני, הרי בכל זאת משהו – שמץ של משהו לא נעים – עלול אולי לדבּוֹק בשמך, אם תבחר לך עִסוּק אזרחי רגיל, או גרוע

מזאת – אם תחליט לקבּור עצמך אי־שם בטָהִיטִי. דעת־הצִבּור היא גורם רב עוצמה, מר בָּאיָם. אין בעולם אדם שיוכל להרשות לעצמו להתעלם ממנה."

“אם יוּרשה לי לדבּר בגִלוּי לב, אדוני,” השבתי בתקיפות, “שתלך דעת־הצִבּוּר לעזאזל! אני חף מפשע, והורי היקרים – אם אמנם יש חיים לאחר המוֶת – יודעים שניהם כי הייתי חף מפשע מלכתחילה. אשר ליתר האנשים, יחשבו ככל העולה על רוחם.”

“אני מבין היטב ללִבּך,” אמר הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ בעדינות. “אך סֶר ג’וֹזֶף ואני צודקים. למען כבוד־שמך, את חיָב להמשיך את דרכך כקצין־ים. ככל הנראה עתידה מלחמה לפרוץ בקרוב. אם תִקח בה חלק, הרי בכך תסתום לִצְמִיתוּת את פּיותיהם של כל מיני מלחשים ומרַכלים. הבה אדבר גלויות, בָּאיָם. אני רוצה בכך כקצין בהֶקְטוֹר שלי, ושמרתי לך מקום פנוי בצֶוֶת.”

“אתה נדיב־לב לאין שִעור, אדוני,” גמגמתי. “באמת, אני מודה לך מאוד על ההצעה, אבל…”

“אין לך צורך להחליט מיד,” נכנס לדברי. “הַרהר היטב בדברים והודיעני את החלטתך בתוך חודש ימים.”

הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ נפרד מאִתנו בשעה מוקדמת ואחרי־כן הובילני סֶר ג’וֹזֶף לחדר־עבודתו.

“בָּאיָם,” אמר לאחר שהתיַשבנו בהַרְוָחָה אל מול האח, “יש לי שאלה שזמן רב אני רוצה לשאול אותך. אתה מכּירני כאדם המכבד את דִברָתו. אם תֵאוֹת לענות לי, הרי אני מבטיחך בהן־צדק שלא אגלה לאיש את תשובתך.”

הוא נשתתק לרגע. “דַבֵּר, אדוני,” אמרתי. “אשיב לך כמיטב יכולתי.”

“היכן נמצא פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן – היכול אתה לומר לי?”

“על דִבְרָתי, אדוני, איני יודע,” עניתי. “איני יכול אפילו לנחש. האם הִכּרת אותו?”

הוא הניד בראשו בחיוּב. “הִכּרתיו היטב.”

“הוא היה ידידי הטוב,” אמרתי. “האֵל יודע וָעֵד כי התנהגותו האכזרית של בְּלָיי היא־היא שהביאה אותו לידי מה שעשׂה.”

“אין ספק בכך. אך מוזר הדבר… אני סבור הייתי שבְּלָיי היה ידידו הטוב ביותר.”

“אני בטוח שגם בְּלָיי חשב כך,” אמרתי. “עוד נותר לי תפקיד עגום למלא. הבטחתי לקְרִיסְצֶ’ן שאלך להתראות עם בני־משפחתו, אם אצליח להגיע לאנגליה.”

הִצצתי בשעון הגדול שניצַב אצל הקיר. “הגיע זמני ללכת הביתה, אדוני,” אמרתי.

“אכן, עֵת לישון, בחורי. אך עוד מִלה אחת לפני שתלך. אני ממליץ בכל לשון של המלצה שתשקול את הצעתו של הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ. חדל לך מן הרעיון הזה לקבור עצמך באחד מאיי־הדרום.”

“אחשוב בדבר, אדוני,” אמרתי.

יום אחר יום במשך שבועות רבים דחיתי את השיבה למעון־משפחתי בוִיטִיקוֹמְבּ, אך לאחר שמלאתי את הבטחתי לקְרִיסְצֶ’ן ובִקרתי אצל משפחתו, אָזרתי עוז, נפרדתי מעל ידידי מר אַרְסְקִין ונסעתי למעון־המשפחה העתיק.

בערב סגרירי של יום חורפּי אחד ירדתי מעל מרכבת־הנוסעים בעיָרה הסמוכה לביתי ומצאתי שם את המרכּבה שלנו ממתינה לי. הרַכָּב הזקן שלנו מת לא מכבר. את מקומו מִלא עתה בנו, שהיה חברי למשׂחקים ולתעלולים בימי־ילדותי.

ריח־העור של מושב־המרכּבה בא כבושׂם באפּי, וגל של זכרונות הציפני. עדיין דומה היה כאילו עמד באוִירה של המרכּבה הישנה אותו ניחוֹח של הבושׂם האנגלי, שהיה חביב כל כך על אִמי.

הייתי יגע מאוד מן המסע מלוֹנְדוֹן ושעה קלה נמנמתי במרכּבה, וכשהתעוררתי היו אופָניה חורקים על פני החצץ שבדרך־המבוא אל ביתנו. לפני נצנצו אורות־הבית ובפִתחו נצבו בחבורה קטנה ועגומה סוכן־הבית וקומץ משרתים.

כעבור זמן מה ישבתי לבדי בחדר האוכל רם התִקרה, שנדמה לי הומה מצללים ומזכרונות. על השולחן לפני בערו הנרות ולאורם הצהבהב פסע משרתנו הזקן בחשאי, ממלא את כוסית היין ומעמיד לפני את צלחות־האוכל. ישבתי ולעסתי בלי דעת מה אני אוכל. כאן סעדתי בחברת־אִמי לאחר מותו של אבי; כאן סעד עִמנו בְּלָיי אותו לילה לפני זמן רב כל כך. קמתי ועליתי לקומה השניה.

רוחו של אבי עדיין מִלאה את כל חדר־עבודתו; הנה אוסף הסֶקְסְטַנְטִים שלו סדוּר בארון, הנה מפות־השמים על הכותל, הנה ספריו ערוכים באִצְטָבּוֹת – כל אלה כאילו העידו בקול רם על מציאוּתו שם. לבסוף נטלתי נר והלכתי לאורך הפּרוֹזדוֹר, כשאני חולף על פני דלת־חדרהּ של אִמי בדרכי לחדרי.

אותו לילה לא העזתי להיכָּנס לחדרהּ.

רוחות מערביות נשבו כל אותו חודש מעֵבר האוקיָנוס האַטְלַנְטִי, והודות לכך היה זה דצמבר חמים ומשופּע בגשמים. שעות רבות שוֹטטתי במִשעולים המרוּפּשים בסביבות מעון־המשפחה, מפקיר פני לגשם ולרוח שֶיִלְלָה בין ענפי־העצים הערומים. אט־אט, כמעט בלי שארגיש בכך, החל שִנוּי מתחולל בקרבי. בהדרגה החלה חודרת בי ההכּרה כי שורשַי תקועים עמוק באדמתו של חבל־ארץ זה, ממש כשורשיהם של אבותי ואבות־אבותי. טֵהָנִי, בִּתנו, המחוזות של יַמֵּי־הדרום – כל אלה כאילו אִבּדו את ממשותם והחלו נמוֹגים ונסוֹגים אל תחומי־הזכרונות, כאילו היו חלום נעים. המציאוּת, החיים – היו כאן בוִיטִיקוֹמְבּ, מחוז הוּלדתי וילדותי, בין בתי־הכפר הקטן. אט־אט גם נמוגה ונעלמה המרירות ששָכנה בלִבִּי זמן כה רב.

עד שַלְהֵי־החודש גמלה ההחלטה בלִבִּי. כתבתי לקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ שאני מוכן להצטרף לצֶוֶת־אוניתוֹ וצֵרפתי העתק של מכתב זה אל מכתב ארוך יותר, שכתבתי לסֶר ג’וֹזֶף בֶּנְקְס. כעבור יומיים נצבתי בבוקר אפור ורוגע במבוֹא־ביתנו והִמתנתי למרכּבה שתוביל אותי ללוֹנְדוֹן.

 

סופו של הסיפור    🔗

הִצטרפתי לצִוְתוֹ של הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ בחודש ינואר של שנת 1793. כעבור חודש בערך פרצה המלחמה. שֵרתתי כקצין באוניות־מלחמה בקרבות שונים, ולאחר קרב טְרָפַלְגָר, שבּוֹ זכינו במפוֹאר שבנִצחונותינו, הועליתי בדרגה ומוניתי קַבַּרְנִיט.

כל הימים ההם חלמתי שיציבו את אוניתי בתפקיד כל שהוא באוקיָנוס הדרומי, אך עם חלוף־השנים דעכו גם געגועַי ולהיטוּתי לחזור שמה. והנה בקיץ של שנת 1809, שש־עשׂרה שנה לאחר שהִצטרפתי לצֶוֶת קציניו של הַקַבַּרְנִיט מוֹנְטֶגְיוּ, התגשם חלומי לשוב ולראות את איי־הדרום. אותו זמן פִּקדתי על אונית־קרב מצוּיֶנת, בעלת־שלושים ושניים תותחים, בשם קוּרְיֶס, שלכדנו מידי הצי הצרפתי. נִצטוֵיתי להוביל בה פלוגת־חיָלים, שתחליף את חיל־המצב בפּוֹרְט גֶ’קְסוֹן, אשר בניוּ־סָאוּת־וֵילְס שבאוֹסְטְרַליָה, ולהמשיך משם לוַלְפָרָאִיסוֹ, אגב עגינה קצרה בטָהִיטִי.

במסע זה ראיתי בפעם האחרונה את הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. ארבע שנים לפני־כן מונה בְּלָיי כמושל הכללי של ניוּ־סָאוּת־וֵילְס. מרד חמוּר פרץ שם בגלל מסחר לא חוקי ברוּם. בְּלָיי, שנִהל את ענייני־המושבה באכזריות וברוֹדָנוּת גסה כדרכו, עורר עליו את חמתם של אנשי־הצבא והתושבים במקום. הם הִתמרדו, תפסו את בְּלָיי והחזיקוּהוּ כאסיר בארמון־המושל כמעט שנה תמימה. כשהגיעה הידיעה על כך לאנגליה, נשלח מושל חדש להחליף את בְּלָיי ובאוניתי, כאמור, הובלתי חיָלים שיחליפו את אלה שהתמרדו.

יצאנו מסְפִיטְהֶד בחודש אוגוסט, ובחודש פברואר של שנת 1801 נכנסנו לנמלהּ המרהיב־עין של פּוֹרְט־גֶ’קְסוֹן. כמפקדהּ של אונית־המלחמה, שהביאה את נציגי־השלטון החדשים, חיָב הייתי לערוך בִּקור נימוּסין אצל המושל הכללי, הַקַבַּרְנִיט בְּלָיי. הגעתי למשׂרדו בדיוק בשעה שמחליפו, קולונל מֵקוּוָרִי, נכנס אליו כדי לערוך את כל הכרוך בחִלוּפֵי־השלטון. בחדר־ההמתנה קִבּל את פני סגן־המושל. “הוד־מעלתו המושל עסוק ברגע זה עם מחליפו. התואיל־נא להמתין, הַקַבַּרְנִיט בָּאיָם.”

ישבתי כדבריו, אך לא עבר רגע ומאחורי־הדלת הנעוּלה של מִשׂרד־המושל נשמע קול־דִבּור צורם וזועף, שעלה וגבר עד כדי צעקה פראית. בבת־אחת חשתי עצמי צעיר בעשׂרים שנה, כאילו הוחזרתי במטה־קסם אל סִפּון הספינה בָּאוּנְטִי, באותו יום שלפני המרד. בקול שקט ורגוע נִסה המושל החדש לשכנע את בְּלָיי, אך הלה השיב לו כדרכו בצעקות ובגערות. כעבור שעה קלה נפתחה הדלת בסערה ובְּלָיי פרץ החוצה. הוא היה חסון וכבד־בשׂר יותר משזכרתי אותו, אך לא הֵיטבתי לראות את פניו. הוא יצא במרוּצה, מתעלם ממני ומכל הניצָבים שם, והסתלק מן הבית. מאז לא ראיתי עוד את פניו.

בוקר אחד בתחילת אפריל נתגלה האי טָהִיטִי לעינינו. סגני, מר קוֹבְּדֶן, שֵער אל נכון מה מתרחש בלִבִּי, שכּן הוא ורב־החובלים הִקפּידו שלא להטריד אותי בכל העניינים הכּרוּכים בהפעלת האוניה.

אותם ימים היה הקשר עם טָהִיטִי נדיר וקשה ביותר, ובמשך עשׂרים השנים שחלפו מאז חִבּקתי את טֵהָנִי בחדר־החולים של פַּנְדוֹרָה, לא שמעתי עליה ועל ילדתנו דבר וחצי דבר. אמנם לפני כארבע־עשׂרה שנים, בשנת 1796, נודע לי על ספינה שעמדה להפליג לטָהִיטִי, ובה משלחת של מִסְיוֹנֶרִים. אז הִתְודעתי לאחד מהם והוא הבטיחני שיחפּשׂ את אִשתי ואת בִּתי ויודיעני דבר באמצעות הספינה שתחזור לאנגליה. אך הוא נעלם ולא שלח לי כל ידיעה. כשהגעתי לפּוֹרְט גֶ’קְסוֹן, נפגשתי ושׂוחחתי עם אחדים מאותם מִסְיוֹנֶרִים. סִפּרתי להם כי עתיד אני לבקר בטָהִיטִי, וכי הוּטל עלי לבדוק את מצבם של התושבים שם ולהודיע על כך לממשלתי. הם סִפּרו לי סִפּור עגום מאוד על מצב־הדברים באי. מלחמות ומחלות מִדַּבּקות, שהובאו לאי על־ידי מלחים של אוניות מאירופה, השמידו כארבע־חמישיות מכל תושבי־האי, ולדבריהם נשקף לו עתיד קודר מאוד. אשר לטֵהָנִי, איש מן המִסְיוֹנֶרִים לא שמע עליה דבר ואף לא הגיע לטָאִיָרָפּוּ, מקום שם התגוֹררה, לפי השערתי.

כשהתקרבה אוניתי אל היבשה בשעות אחר־הצהריים, עדיין עָטְתָה טָהִיטִי מראה ירוק וצוהל, שהיה זכור לי היטב, וגל של זכרונות הציפני. רק בן ארבעים שנה הייתי, בריא ובמיטב שנותי, ובכל זאת תקפוני רגשות שאדם זקן מאוד רגיל בהם, כאילו האריך לחיות יתר על המידה. דומה היה לי כאילו מאות־שנים חלפו מאז התבוננתי בפעם האחרונה אל הנוף שנשקף אלי עתה. חששתי ונרתעתי מפני הירידה אל החוף.

מוזר היה להיוָכח כי אף דוּגִית אחת לא יצאה לקראתנו, שעה שהִטלנו את העוגן. מרחוק הִבחנתי באנשים אחדים, ששוֹטטו על החוף ושלחו בנו מבטים אדישים. מה מעטים ועלובים היו לעומת ההמונים הצוהלים של ימים עָבָרוּ. כל המקומות, שבעבר עמדו בהם קבוצות צפופות של בּתים, שגגוֹתיהם בִּצבּצו מבינות לסבך הירוק, היו ריקים עתה ושוממים.

לבסוף יצאה אלינו דוּגִית קטנה ומרוּפּטת ובה שני אנשים. הם היו לבושים בִּבְלואֵי־בגדים וככל הנראה לא היו אלא פושטי־יד, שכּן לא היה בידם דבר לתת לנו תמורת מה שנתנו להם. שאלתי אותם על טִיפָּאוּ, פּוֹיְנוֹ והִיטִיהִיטִי, אך לא נענֵיתי אלא במשיכת־כּתפיים ובמבטים בוֹהים.

כשעה לפני שקיעת־השמש ירדתי מן הסירה שהביאה אותי אל החוף, מול גבעת־ביתו של הִיטִיהִיטִי. צִוִיתי על המלחים להמתין לי אצל חוף מַטַוַי ופניתי ללכת לבדי אל פְּנים־האי. נפש חיה לא נראתה בכל אשר נשׂאתי את עיני ואף לא מצאתי זכר לביתו של הטָאיוֹ שלי. הגבעה שלפנים היתה עוטָה כּוּלה דשאים מטוּפחים, הצמיחה עתה שמיר ושית. בדרכי אל ברכת־המים השוקטת, מקום שם פגשתי לראשונה את טֵהָנִי, נעצרתי למראה אִשה זקנה, שרָבצה ללא ניד על החול ומבטהּ תקוע בים. היא הִבּיטה בי באדישות, אך כאילו התעוררה לחיים כששמעו אותי מדבר אליה בלשונהּ, אפילו היתה מגומגמת במקצת. “הִיטִיהִיטִי?” אכן שמעה את שמו, אך הוא מת לפני זמן רב. “הִינָה?” היא הנידה בראשה לשלילה. מעולם לא שמעה על טִיפָּאוּ, אך זכרה את פּוֹיְנוֹ היטב. גם הוא מת. היא משכה בכתפיה ביֵאוש. “היו ימים שטָהִיטִי היתה ארצם של אנשים רבים,” אמרה. “היום רק צללים ממלאים את הארץ”.

הנחל לא נשתנה ואף־על־פי שגדותיו צמחו פרא, מצאתי את הדרך אל אותו מקום שם ישבנו, טֵהָנִי ואני, על שורש העץ הגדול. עץ זקן ואציל זה עדיין ניצַב שם, מעמיק שורשים ופורח, והנהר עדיין ממלמל חרישית כאז. אך נעורַי חלפו לבלי שוב, וידידי משכבר הימים מתו. רגע אחד נצבט לִבִּי ביָגון. בחפץ־לב הייתי נותן את כל חֵילִי ואת כל רכושי, כדי לשוב ולהיות צעיר בעשׂרים שנה ולהשתובב בנחל עם טֵהָנִי.

למחרת בבוקר נטלתי סירת־מִפרשׂ ותריסר מלחים והִפלגתי מסביב לחוף המזרחי של טָהִיטִי־נוּאִי אל טָאִיָרָפּוּ. לפי מראהו נדמה כי החוף המזרחי היה משׂגשׂג יותר ממַטַוַי ולהפתעתי הנעימה גיליתי כי ממלכתו של וֵהִיאָטוּאָה לשעבר לא נשחתה במלחמות. אך המגֵפוֹת עשׂו את שלהן, ובמקום שהתגוררו אז חמישה אנשים, כמעט שלא נמצא כיום איש אחד. ביתו רב־המִדוֹת של וֵהִיאָטוּאָה, שעמד על הגבעה, נעלם ואיננו, אך ראיתי בהתרגשות רבה את ביתי שלי, או בית שֶדָמה לו, ניצב במקום שם התגוררתי בעבר. הסירה נעצרה על החוף וכשני עשׂרות אנשים, שפניהם צוהלים יותר מפניהם של אנשי מַטַוַי, נִיצבו על החוף כדי לקדם את פנינו. אך לא היו בהם איש או אִשה שהכרתי. לאחר שצִוִיתי על אנשַי לסחור עם הַיְלִידִים תמורת אגוזי־קוקוס, יצאתי לדרכי לבדי.

הלכתי בשביל שהיה זכור לי היטב ולפני שהגעתי כדי מחצית הדרך אל הבית, פגשתי איש בשנות העמידה, שמראהו אמר כבוד. משראה אותי נעצר, עינינו נפגשו ורגע ארוך נעתק הדיבור מפינו.

“טוּאָהוּ?” אמרתי.

“בָּאיָם!” אמר וחש לחבּקֵני, כשעיניו זולגות דמעות. לבסוף אמר, “בוא אל הבית.”

“הייתי בדרכי שמה,” הֵשבתי לו. “אך הבה נעמוד רגע כאן ונשׂוחח ביחידות.”

הוא הבין לנפשי היטב והמתין בעינים מושפּלות עד שאזרתי אומץ לשאול את השאלה, אשר שתיקתו השיבה עליה ברורות.

“היכן טֵהָנִי?”

“אוּאָ מָטֶה” – “מתה” השיב בלחש. “היא מתה ביֶרַח של פָּרוֹרוֹ, שלושה ירחים לאחר שהלכת…”

“והבת שלנו?” שאלתי כעבור רגע ארוך של שתיקה.

“היא חיה,” אמר טוּאָהוּ. “עכשו היא אִשה ויש לה ילדה משלהּ. בעלה הוא בנו של אָטוּאָנוּאִי. יבוא יום והוא יהיה ראש־השבטים של כל טָאִיָרָפּוּ. עוד מעט תראה את בִּתך.”

מתוך שתיקה שבהבנה המתין לי טוּאָהוּ עד שאדבר. “ידידי ובן משפחתי,” אמרתי לבסוף, “אתה יודע היטב עד כמה אהבתי אותה. כל השנים האלה, כשארצי היתה נתונה במלחמות ארוכות, חלמתי על היום הזה שאשוב הנה. אִי זה הפך לי בית־קברות של חלומות ואני מזועזע יותר מדַי. אני משתוקק לראות את בִּתי, אך איני רוצה לְהִתְוַדֵּעַ אליה, שהרי לא אוכל לספּר לה כי אני אביה, לא אוכל לחבּק אותה ולספּר לה על אִמָהּ. לא אוכל לעמוד בכל אלה. האם מבין אתה לרוחי?”

טוּאָהוּ חִיֵך בעצב גדול. “אני מבין,” אמר.

אותו רגע שמעתי קולות עולים מראש השביל והוא נגע בזרועי. “הנה היא באה, בָּאיָם,” אמר בלחישה.

נערה חסונה ותמירה קרבה ובאה אלינו, כשמאחוריה צועד משׁרתהּ. היא אחזה בכּפּהּ של תינוקת והוליכה אותה. עיניה היו כחוּלוֹת כֵּהוֹת כעינו של הים, גלימתהּ הצחורה גלשה מעל כתפיה בקפלים עדינים, ועל חזה התנוסס ענק עשׂוי זהב, מחוטב בדמות צַמָה של ימאי.

“טֵהָנִי,” קרא האיש אליה, ונשימתי נִכְלאה בקרבי שעה שהִפנתה פּניה אלינו, שכן נִתבּרכה בכל תַוֵי־יוֹפְיָהּ הנדיר של אִמהּ וגם במשהו מתַוֵי־פניה של אִמִי. “זה הַקַבַּרְנִיט האנגלי ממַטַוַי,” אמר טוּאָהוּ והיא הושיטה לי את ידהּ באצילות חִנָנִית. נכדתי הקטנה הִבּיטה בי בתְמִיהָה ואני נאלצתי להפנוֹת ראשי בעינים מסוּנְוָרוֹת.

“אנו צריכות ללכת,” אמרה טֵהָנִי לדוֹדהּ. “הִבטחתי לילדה שאַראה לה את הסירה האנגלית.”

“כן – לכו לדרכּכן,” השיב טוּאָהוּ.

לאחר שמִלאתי את השליחות שהוּטלה עלי בטָהִיטִי, יצאתי לדרכי כדי למלא את שליחותי האחרונה במסע זה, ולהגיע לוָלְפָרָאִיסוֹ שבאמריקה הדרומית.

הפלגנו ימים ארוכים בנתיב המקוּבּל של אוניות־הסוחר, אך רוּחוֹת חזקות הסיטוּנוּ מנתיב זה פעמים אחדות, ובבוקרו של החמישה־עשׂר במאי הִבחנּוּ באופק בשִׂרטוטיה הכֵּהים של יבשה. הדבר עורר התרגשות עצומה בקרב אנשי־הצֶוֶת וגם אני, כיתר קציני, סברתי כי גִלינו אי שלא נודע עד היום. הוא לא היה רשום כלל במפת־האזור והיו לי נִמוּקים סבירים להניח שאִנָה לנו המזל להוסיף למפות־הים עוד חבל־ארץ לא נודע, מבין המעטים שנותרו עוד עלוּמים באזור שומם זה של האוקיָנוס.

היה זה אי ציורי ומרהיב־עין מאין כמוהו. להערכתי לא היה רחב יותר משני מילין באמצעיתו. כולו היה משׁוּנָן ומלא רכסים גבוהים. כֵּפִים ומצוּקים תלולים הקיפו אותו כחומות והשתפּלו אל תוך הים, שהתנפּץ אליהם בחמת־זעם. משהתקרבנו אליו, הִבחנו ּ פה־ושם בגֵאיוֹת וערוצים מסוּתרים, שהיו משוּפּעים בצמחייה. כל מראהו אמר הדר פראי ותפארת ירוקה. ויופיים הוּדגש עוד יותר על־ידי ריקנותם של מרחבי־הים שאפפו אותו.

משוכנע הייתי כי אי כה קטן, כה משׁוּנָן וכה מרוּחק מכל מקום ישוב, לא עשׂוי אלא לשמש משכּן לצפורי־הים, שחגוּ בהמוניהן מעל פִּסגוֹתיו הנִישׂאוֹת. אף־על־פי שהקפנו כמעט את כולו, עדיין לא ראינו קטע־חוף שסירה יכולה לעגון בו.

לתִמהוֹננו הרב ראינו לפתע דוּגִית קטנה מגיחה מתוך שורת המִשׁבּרים שהתנפּצו אל החוף. עצרנו תחתינו כדי להניח לה להתקרב אלינו וכעבור כמחצית השעה נעצרה במקביל לדופן שלנו, ואחד משני האנשים שבּה קרא אלינו באנגלית: “אתה מוכן לזרוק לנו חבל, אדוני?”

מיד מִלאנו את מבוּקשם וכעבור רגע טִפּסו שניהם בזריזות מפתיעה ועלו אל הסִפּון.

בתחילה סבור הייתי כי אלה ניצוֹלים מאיזו ספינה בריטית שנִטרפה בסביבה. אף־על־פי שהיו שזופי־שמש ושחומי־עור ממש כבני טָהִיטִי, לא היו תַוֵי־פניהם שונים מאלה של נערי סִפּון בריטיים. הבוגר שבה היה כבן תשע־עשׂרה או עשׂרים וחברו כבן חמש־עשׂרה. כל לבושם לא היה אלא חגורת־אריג, שהקיפה את ירכיהם. על ראשם חבשו מגבעות־קש משונות, שהיו מעוּטָרות בנוצות תרנגול. הם היו נערים חסוֹנים ויפי־תואר ודִבּרו אלי אנגלית מצוינת, הגם שמִבטאם העיד עליהם כי אינם ילידי־אנגליה.

“אנחנו מאושרים מאוד לראותכם, אדוני,” אמר המבוגר בין השנים. “נִשלחנו כדי לבקשכם, שתואילו לבוא אל החוף לבקר אצלנו.”

קולו של העלם, התנהגותו ואופן דִבּוּרו עוררו בי התרגשות ותְמיהָה כאחת. התאמצתי לַשָוְא, להיזָכר היכן ומתי פגשתי מישהו שדמה לו כל כך.

“מי אתה?” שאלתי.

“שמי קְרִיסְצֶ’ן,” השיב.

אכן, מצאנו אותו – את אי־המִפלט של בָּאוּנְטִי! לפני עיני ניצַב בנו של ידידי פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן, ואמנם דמה הנער מאוד לאביו, כפי שהִכּרתיו לפני עשׂרים שנה.

“האם אביך שם באי?” נחפזתי לשאול.

“אבי מת, אדוני. שמו היה פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן.” ובאותו אורח נבון וגלוי־לב המשיך וסִפּר לי כי הצעיר השני הוא אֶדְווֹרְד יָאנְג. זהו איפוא בנו של חברי לתא בבָּאוּנְטִי.

“אף פעם בחייכם לא ראיתם אוניה?” שאלתי.

“רק פעם אחת, אדוני. לפני כשנתיים. אז באה אוניה בשם טוֹפָּז. היא הופיעה מתוך הפתח שבו זורחת השמש. הַקַבַּרְנִיט שלה נקרא מר פוֹלְגֶר. הוא נתן לנו הרבה דברים מועילים: סיר מנחושת וגרזנים וסכינים אחדים. אותו יום היה אבי אדם מאושר. אתה יודע, אדוני, גם אבי עבר כמוך, דרך הפּתחים שהשמש זורחת ושוקעת בהם.”

“מה גודלם של הפתחים האלה, אדוני?” שאל אֶדְווֹרְד יָאנְג. “אבי אמר שאפילו אוניה גדולה כמו זו שלך יכולה לעבור בהם בקלות.”

שאלה תמימה זו נגעה אל לִבִּי. כפי הנראה ידעו הצעירים הללו מעט מאוד על העולם החיצון, ומה שידעו, למדו ככל הנראה מפי אִמותיהם.

“כן, קל לעבור בהם,” אמרתי. “אפילו אוניות גדולות הרבה יותר מזו יכולות לעבור דרכם ללא סִכּון.”

כשהגיעה שעת ארוחת־הצהריים הִזמנתי את שני הצעירים לסעוד אִתי. הִתנהגוּתם אצל השולחן ונימוסי־האכילה שלהם היו ללא דופי. לפני שהתיַשבו, עמדו רגע בראש מושפל ואמרו תפילה. הם עשׂו זאת בטבעיות, בפשטות ובאדיקות, שהעידו היטב כי כך נהגו עוד מילדותם.

שני הנערים דברו על “אבּא שלנו” באורח שהִטעָני לחשוב שהם אחים, למרות ההבדל בשמותיהם. אך עד מהרה הִסתבר לי כי למעשׂה לא הִתכּוְנו איש לאביו האמיתי.

“אנחנו מִתכַּוְנים לאַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, אדוני,” אמר קְרִיסְצֶ’ן. “הוא אבינו עכשו. אני אינני זוכר את אבי כלל.”

“האם אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית הוא שלִמד אתכם לקרוא?” שאלתי.

“כן; יחד עם אביו של אֶדְווֹרְד. וכשמת אביו של אֶדְווֹרְד נותר רק אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, שלמד אותנו הכל.”

“היש עוד אנשים מבוגרים חוץ ממנו שם?” שאלתי.

“אין איש מבוגר חוץ מאבינו,” השיב קְרִיסְצֶ’ן.

ידיעה זו הפתיעה אותי עד מאוד. תמהתי היכן מִילְס, בְּרָאוּן, אַייזָק מַרְטִין, מָקוֹי, ג’וֹן וִילֶמְס ומֶתְיוּ קְוִוינְטְל. השתוקקתי מאוד לדעת מה עלה בגורלם, אך נמנעתי מלשאול את אורחי בעניין זה. ואמנם הסתבר לי כי שמות אלה אינם ידועים להם כלל.

מעוצם סקרנותי החלטתי לרדת אל החוף בהקדם, והִפלגתי עם שני הנערים בדוּגִית שלהם. כשהתקרבנו אל החוף, שׂמחתי בלִבּי על שהִפקדתי עצמי בידיהם של שני שיָטים מעולים כמותם ולא בידי ימאי־אוניתי. הם השיטו את סירתם הקטנטנה ביעילות ובבִטחון רב. בכל הפעמים שעברתי חֲוָיָה זו של רכיבה על גבי גלים אל החוף, מעולם לא נקלעתי למקום שהיה בו צורך בידים אמוּנוֹת ובזריזות מושלמת.

פִּסַת־החול שעל החוף למַרְגְלוֹת המָצוּק היתה צרה כל כך עד שלא היה בה מקום כמעט לדוּגִית הקטנה. שני הנערים עמסו אותה על כתפיהם, ולאחר שרמזו לי ללכת אחריהם, החלו עולים במשעול אל עבר מקום־מגוריהם. המִדרוֹן היה תלול מאוד במקומות רבים, והשביל שנחצב בסלע הִתפתל בו בעֲקַלָּתוֹן. לבסוף הגענו אל משטח רחב, שהִשׂתרע מול צלע־ההר ושם נִפרשׂה לנגד עיני תמונה של שלוָה ויופי ששִמשה פִּצוי מלא לעליה הקשה.

כל המשטח היה מכוסה בשטיח של דשא ירוק ומוּצל על־ידי עצי פרי הלחם ועצי בָּאנְיָין כבדי־ענף ונהדרים למראה. היו שם ארבעה בתים יפים ומוּצקים, שנִבנו אבן חצובה מן הסלע. מסביב לכפר הקטן עמדו מִכלָאות של חזירים ועִזים ולולים של עופות.

קבוצה קטנה של אנשים יצאה כדי לקַדם את פני, ובראשם גבר חסון בגיל העמידה. לבוש היה בבגדי־מלחים אנגליים מן האוֹפנה הישנה, אף־על־פי שהיו עשׂוּיים אריג מתוצרת־המקום. הוא החזיק את כובעו בידו והחליק את בלוריתו, שעה שהתקרב אלינו. מיד הִכּרתי אותו. זה היה אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית, משָרתי לשעבר בספינה בָּאוּנְטִי. חִיוּך של שׂמחה אמיתית השׂתרע על פניו, וכשהִתקרב אלי ברכני תוך מגע־יד במצחו, באורח שהיה זכור לי היטב.

“אדוני, ברוך בואך לכפרנו. נעשׂה כמיטב יכולתנו להנעים את בִּקורך כאן.”

הוֹשטתי לו את ידי. “סְמִית, אינך מכּיר אותי?” שאלתי.

האיש נָסוֹג צעד אחד אחורה והִתבונן בי בפנים מלאות תמיהָה והפתעה. “לא, אדוני, קשה לי להגיד ש… אלוהים שבשמים! אין זאת… אין זאת כי אתה מר בָּאיָם!”

נרעש ונרגש כולו תפס את ידי בשתי ידיו, כשעיניו זולגות דמעות ורגע ארוך נעתק הדִבּור מפיו.

“מָאִיָמִיטִי!” קרא אחר כך בטָהִיטִית. “טָאוֹרוֹאָה! בֶּלְהָדִי! בּוֹאוּ מהר, זהו מר בָּאיָם!”

שלוש נשים מבוגרות קרבו אלינו, מַבּיטות בי כנדהמות. אחת מהן הִכּירה אותי ובקריאה של התפעלות נפלה על צוָארי, הניחה את ראשה על כתפי והתיַפחה חרישית. היתה זו טָאוֹרוֹאָה, אשתו של יָאנְג, שלאחרונה ראיתיה נערה כבת שבע־עשׂרה. פניה היו חרושות קמטים עתה, ובשׂערה הוּשלכו פסים אפורים. אשתו של סְמִית היתה כמעט מסוּנוֶרת מרוב דמעות שעה שקרבה אלי. לא הִכּרתי אותה, אך במָאִיָמִיטִי, אִשתו של קְרִיסְצֶ’ן, עדיין נוֹתרוּ עקבות־היופי הנדיר שיִחד אותה כשפגשתיה לראשונה בביתו של הִיטִיהִיטִי. עתה היתה אִשה כבת ארבעים, אך אצילותהּ וקסמהּ עוד גדלו ועצמו ברבות־השנים.

אותו זמן היו בקהילה הקטנה כשלושים וחמש נפשות. לא יכולתי לזכור את שמותיהם של כל צעירי הקְרִיסְצֶ’נים, הסְמִיתִים, היָאנְגִים, המָקוֹיִים והקְוִוינְטְלִים שבאו כדי לברכני לשלום. מעודי לא ראיתי חבורה של נערים ונערות יפים, מוצלחים וחסונים מאלה. כולם חיו יחד כמשפחה גדולה ומאושרת. אך יותר מכל הוּפתעתי מן העובדה, שמכל האנשים שהלכו עם פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן נותר בחיים רק אַלֶכְּסַנְדֶר סְמִית. סְמִית לא הִזכּיר את שמותיהם כלל והבינותי היטב כי בִּקש להימָנע מלדבּר בהם בנוֹכחוּתם של הילדים.

הערב הלך וירד והנשים החלו מכינות את ארוחת־הערב. שלחתי הודעה לסגני שיש בדעתי ללוּן באי וצִוִיתי עליו לעגון ולהמתין לי עד למחרת היום. סְמִית בִּקשני שאתארח בביתו ואני שׂמחתי על כך מאוד.

לאחר הארוחה יצאנו, סְמִית ואני, לטיֵל בחוץ ולֵהַנוֹת מקרירותו של הערב. הלכנו עד לשׂפת־המָצוּק והִתיַשבנו במקום שממנו נשקף הים מתחתינו. מִנהגי־הצי עדיין היו טבוּעים עמוק בנפשו של סְמִית, ובקושי הצלחתי לשכנע אותו שישב במעמדי. סִפּרתי לו מה התרחש באירופה במשך עשׂרים השנים האחרונות. הוא האזין בקשב רב, וכשסיפרתי לו על הנִצחון הגדול בקרב של קוֹפֶּנְהַגֶן, זִנֵק הבּרנש על רגליו, זרק את כובעו באוִיר וקרא בהתרגשות: “תְחִי אנגליה!”

“ואת כל זאת החמצתי, מר בָּאיָם,” אמר כשהוא מניד את ראשו בעצב לאחר שהתיַשב. אחרי־כן, משפגה בַיְשנוּתוֹ ונתעוֹררוּ רגשי־האחוָה בינינו, שקענו בשׂיחה על קורות הספינה בָּאוּנְטִי. לבסוף סִפרתי לו על שליחוּתי באוקיָנוס השקט וכיצד אִינָה לי הגורל להגיע בדרך מקרה לאי זה.

“זהו האי פִּיטְקֵירְן, מר בָּאיָם,” אמר. "כך אמר לנו מר קְרִיסְצֶ’ן. הזוכר אתה שהיה בידו צרור מפות משל קפיטן קַרְטְרֶט? כשיצאנו מטָהִיטִי כִּנס את כולנו וסִפּר לנו כי יש בדעתו לחפּשׂ את האי הזה. במפה של קפיטן קַרְטְרֶט נפלה טעות ואנו חִפּשנו את האי זמן רב, עד שכמעט אמרנו נוֹאש; לפתע, כשכבר עמדנו לחזור, גִלינו אותו. אכן, היינו חבורה שׂמחה ומאושרת אותו יום. ועוד יותר מאושרים היינו כשעלינו אל היבשה וראינו עד כמה יפה ושקט הוא.

"הִתקשינו מאוד להעביר את העופות ואת החיות אל החוף, אך לבסוף הצלחנו להעלותם ולא אִבּדנו אלא עז אחת. אז החליט מר קְרִיסְצֶ’ן להשיט את הספינה הישר אל הסלעים ולרַסֵק אותה שם. לאחר שהִסכּמנו כולנו לכך, ביודענו כי לא נמצא אי טוב מזה, כִוַנּוּ את הספינה אל עבר הערוץ שמוּלוֹ ירדת אל החוף, והיא נחבטה בסלעים ונתקעה. מר בָּאיָם, אותו רגע הִרגשתי כאילו מישהו מַנחית מהלומה אדירה על לִבּי. ידעתי כי לעולם לא אשוב לראות את אנגליה.

“הוצאנו מהספינה כל דבר העשׂוי להיות לנו לתועלת, אחרי־כן הבערנו בה אש והיא נשׂרפה כולה, עד קו־המים. זה היה לפני שנים רבות, אך מאותו יום ועד שהגיע הנה קפיטן פוֹלְגֶר באוניה טוֹפָּז, לא ראינו פני אדם זר.”

“כמה נפשות הייתם כשהגעתם הנה?” שאלתי.

“היינו תשעה ימאים מבָּאוּנְטִי ושִׁשׁה גברים מטָהִיטִי. הזוכר אתה את טָאָרוֹאָה, ראש־השבט הצעיר שחזר אִתנו מטוּפוּאָי?”

“היטב אני זוכר אותו,” השבתי. “הוא הביא עמו שנים מידידיו.”

"נכון מאוד. שלושתם באו אִתנו, וכן עוד שלושה גברים מטָהִיטִי. נוסף על אלה, היו עמנו שתים־עשׂרה נשים. בסך הכל היינו עשׂרים ושבע נפשות. מיד כשעלינו לאי, חִלק מר קְרִיסְצֶ’ן את אדמתו לתשעה חלקים, חלק אחד לכל איש מאנשי בָּאוּנְטִי. טָאָרוֹאָה נעלב על שלא נִיתנה גם לו נחלה, ואין פלא בכך. הוא היה ראש־שבט מילדותו, ואנו טעינו בכך שלא יִחַסְנוּ לו יותר חשיבות וכבוד, ונהגנו בו כביֶתר היְלִידִים. לא היתה זו אשמתו של מר קְרִיסְצֶ’ן. הוא בִּקש לחלק את האדמה בצדק בין כל הגברים, אך היה זה אחד מאותם עניינים שהוּבאו תמיד להַצבּעה. ובהַצבּעה זו נדחתה הצעתו ונתבטלה דעתו. אכן, הִתעלמנו מן הזכוּיוֹת של היְלִידִים, פשוּטוֹ כמַשמעוֹ.

"כארבע שנים התנהלו חיינו בשלוָה יחסית. הקמנו את כפרנו הקטן, בנינו את בתינו והִכשרנו את האדמה. שתלנו ירקות ובנינו מכלָאות לחיות ולעופות והיה לנו מזון די צורכנו. יכול אני לומר בלב שלם: מר קְרִיסְצֶ’ן, מר יָאנְג ואנוכי נהגנו ביְלִידִים כבוד והגינוּת. אילו כך נהגו גם יתר אנשינו כי אז לעולם לא היה מִתגלֵע הסכסוך. אך לא עבר זמן רב עד שרוב אנשינו הפכו אותם לעבדים, ואז ידעתי שסופם של הפגעים והצרות להגיע.

"המאבק החל לאחר שנערתו של וִילֶמְס נהרגה בנפילה מאחד הצוקים. לא היו לנו די נשים ווִילֶמְס החליט לקחת לו את אשתו של אחד היְלִידִים. יתר היְלִידִים נחלצו לעזרת אחיהם. גם הפעם התנגדנו לכך, מר קְרִיסְצֶ’ן, מר יָאנְג ואני, אך הם היו שִׁשׁה וגברו עלינו בהצבעה. במשך שש השנים שלאחר זאת היה כפרנו כגֵהינום עלי־אדמות. לא זו בלבד שהתקוטטנו בינינו לבין עצמנו, אלא שגם כל היְלִידִים קמו נגדנו.

"יום אחד הצליחו היְלִידִים לגנוב אחד הרובים שלנו. כבר אז היו בידיהם גרזנים. הם התנפלו עלינו במפתיע ובתוך יום אחד רצחו את מר קְרִיסְצֶ’ן, את וִילֶמְס, את בְּרָאוּן, את מַרְטִין ואת מִילְס. הם תִכננו להרוג את כולנו עד אחד, אך מָקוֹי וקְוִוינְטְל נמלטו אל החורשה, ומר יָאנְג מצא מחבוא אצל אחת הנשים. הם ירו בי ופגעו בכתפי הימנית, אך הצלחתי להתחמק ולהסתתר מפניהם.

“מאותו יום ואילך היתה זו מלחמה לחיים או למוֶת – כלומר, אנחנו או הם. עד לסופה של אותה שנה נִרצחו כל הגברים היְלִידִים אחד־אחד. נותרנו מר יָאנְג, קְוִוינְטְל, מָקוֹי ואני ועִמנו עשׂר נשים וילדים אחדים… הזוכר אתה את מָקוֹי ואת קְוִוינְטְל?”

“במעוּרפּל,” השבתי. “עד כמה שאני זוכר הם היו אנשים פּרוּעים.”

"אכן, שני פושעים! מָקוֹי עבד בשעתו במשׂרפה למשקאות חריפים בסְקוֹטְלַנְד. הוא וקְוִוינְטְל הכשירו מִזְקָקָה מקומקום גדול שהיה אִתנו, אספו שורשים של צמח הטִי, והכינו מהם משקה חריף. מאותו יום ואילך לא עבר עליהם אפילו רגע אחד שלא היו שִכּוֹרים, ובסופו של דבר הִשליך מָקוֹי את עצמו מראשו של מָצוּק בשעת עִרפּוּל־חושים, ונהרג. נשארנו איפוא שלושתנו עם עשׂר נשים ומספר ילדים קטנים. אם חושב אתה כי מאז הגענו אל המנוחה, אדוני, הרי אתה טועה. כדי לשמור על חיינו, נאלצנו, מר יָאנְג ואנוכי, להרוג את קְוִוינְטְל.

"שלושה־עשׂר מתוך חמישה־עשׂר נהרגו, מר בָּאיָם. רק מר יָאנְג ואני נותרנו. אחר־כך ירד מספּרן של הנשים לתשע, שכּן אשתו של קְוִוינְטְל נפלה לתהום, שעה שהלכה לחפשׂ ביצי צִפּורים.

"מר יָאנְג היה ידידך, אדוני. מי כמוך יודע איזה אדם טוב היה. שנינו עברנו את כל מדוֹרי־הגהינום של הטֶבַח הזה. איני צריך לספר לך איך הִרגשנו. היה זה עונש משמים על הפּשע שפּשענו במרד. כך אני מבין את הדבר. נגזר על החפים מפשע לשׂאת בעונש יחד עם האשמים. אך כפי הנראה משמים החליטו כי סבלנו ונענשנו דַיינו.

"מאותו יום שקברנו את מֶתְיוּ קְוִוינְטְל, הֵחלו חיים חדשים לכולנו. אמנם מאז לא ראיתי חיוּך על פניו של מר יָאנְג, אך בעזרתי הצליח להפוך מקום זה למִשכּן של אושר לילדים, כשם שהיה גהינום בשבילנו. איש מן הילדים אינו יודע עד עצם היום הזה כמה דם נשפך כאן וכל עוד נתון הדבר בידי, לעולם לא יֵדעו. בכל התֵבל לא תמצא ילדים מאושרים, תמימים וישרים מאלה.

“לפני כשנתיים חלה מר יָאנְג ושנינו ידענו כי לא נותר לו עוד זמן רב לחיות. לכן, מִהר ללמד אותי את כל הדרוש, כדי שאוכל להמשיך את מפעל חייו, לאחר שיֵלך לעולמו. היו בידינו רק שני ספרים, ספר־תפילה ואותו ספר תנ”ך של מר קְרִיסְצֶ’ן. מתוך שני אלה למדתי את כל לִמודי.

“מאז מת מר יָאנְג, הייתי אב לכל השבט הקטן, מר בָּאיָם. חייתי למענם והשתדלתי למלא את חובתי להם, מאז ועד היום. משעה שמת קְוִוינְטְל לא ידענו אלא שלוָה ואושר, ובעזרת האֵל, כן יהי גם לעתיד.”

תום לִבּוֹ של הימאי הפשוט והישר הזה, נגעו עד עומק־לִבִּי. שאלתי אותו מה הוא מלמד את הילדים בבית־הספר שלו.

"את עֲשֶׂרֶת הדִבְּרוֹת, אדוני ואת חובת ‘ואָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.’ זה עיקר הלִמודים שאני מלמד אותם. הם יודעים מעט מאוד על המתרחש מחוץ לאי הקטן הזה ואני סבור כי מוטב כך. גם מר יָאנְג סבר כך. אִמוֹתיהם סִפּרו להם כי השמים הם מעין גיגית גדולה הפוכה, הנשענת סביב על קו־האופק ואין בה אלא שני פתחים, שבהם זורחת השמש בבוקר ושוקעת בערב, וכי דרך שני פתחים אלה יכולות להיכָּנס ולצאת אוניות מהעולם החיצון, אם רוצות הן בכך. מה שנוגע להִלכוֹת־החיים, אני חושב שאין בעולם צעירים המיטיבים לדעת מהם כיצד לדאוג לעצמם. הם מכּירים כל צמח, כל פרח וכל עץ באי, ויודעים להפיק מהם תועלת. הם יודעים את שמותיהם של כל הדגים בים, וכן הם יודעים מה אורחות־חייהם וכיצד ומתי לדוג אותם. הם בְּקיאים ומנוּסים בכל הנוגע לחיים בים, כאילו נולדו בו.

“מפני דבר אחד חששתי כל השנים, מר בָּאיָם, שמא תבוא אוניה לקחת אותי. אמרתי לקַבַּרְנִיט של הספינה טוֹפָּז, מר פוֹלְגֶר, שאני אחרון המורדים של בָּאוּנְטִי, אך הוא הרגיע אותי. הוא סִפּר כי שמע על דבר־המרד, אלא שהדבר התרחש לפני זמן רב כל כך, והוא בטוח כי איש לא יטרח לבוא הנה כדי לקחת אותי לתליה.”

מיד הרגעתי גם אני את ידידי הוָתיק. אמרתי לו כי עניין המרד נשכּח כבר מזמן, וכי אין לו כל צורך לחשוש מפני איש.

“טוב, אדוני. מאחר שאתה אומר כך, לא אדאג עוד. מעתה אהיה שקט ושָלֵו. לא בגללי פחדתי. הייתי מוכן לשׂאת מה שנגזר עלי כגבר, אילו היה צורך בכך. אך בין כל הצעירים כאן אין אף אחד שיוכל למלא את מקומי, ואני אוהב כל אחד ואחד מהם כאילו היו בשׂר מבשׂרי.”

“ספר לי על מר קְרִיסְצֶ’ן,” אמרתי. “האם היה מאושר כאן?”

“אפילו יום אחד לא היה מאושר. כך אני סבור. אמנם לא גִלה לאיש את לִבּוֹ, אך ראינו היטב עד כמה סבל. אין ספק שהיה בודד מאוד.”

“האם הִשליט את מרוּתוֹ על כל האנשים?”

“כן, בלי ספק. אף לרגע לא פִּקפּק איש במנהיגותו.”

“האם דִבּר אי־פעם על הבית?”

“עד כמה שאני יודע, לא דִבּר. מעולם לא שמעתי מפיו את המִלה ‘בית’ או ‘אנגליה’. אך אני בטוח כי פעמים רבות הִרהר במולדת. זמן קצר לאחר שירדנו לאי, מצא לו מערה בראש המָצוּק שבצפון־האי, ולשם היה הולך להתבודד. מתחת למצוק פּעוּרה תהום של כארבע־מאות מטר עד הים, ולדעתי תכנן להתגונן שם, אם תבוא אוניה לתפּוס אותנו. יכול היה להחזיק שם מעמד נגד אלף רודפים, כל עוד היתה בידו תחמושת; ולאחר שתִכְלֶה תחמושתו – הרי לא צריך היה אלא לזַנק משם ולעולם לא היו מוצאים את גופתו. הוא גמר אומר שלא לִפּוֹל בידיהם, מר בָּאיָם, לא חי ולא מת.”

זמן רב לאחר ששקע הירח חזרנו לביתו. חרש נכנסנו לבית והוא הדליק אור, שהִגִיהַ את פניו הטובים צרוּבי־הרוחות.

טִפּסתי אחריו בסולם אל הקומה העליונה של הבית. החדר היה מסודר, חסר־רהיטים כמעט ונקי לְמִשְעִי. היו בו שני חלונות גדולים משני עבריו, שדרכם חדרה צִנַת־הלילה. עמדה שם מִטה פשוטה, שמזרנה היה ממוּלא עשׂב יבש וכִּסוּיָהּ עשׂוי אריג לבן כשלג.

“ליל־מנוחה, אדוני. אני מקווה ששנתך תערב עליך.”

הוא יצא בחשאי וירד במדרגות. הדוּמיה הגדולה של רחבי־האוקיָנוס מִלאה את הבית הקטן, ורק נהמתם העמומה של הגלים המתנפּצים אל הסלעים הרחק למטה, הֵפֵרה את הדממה הגדולה. שעה קלה שכבתי בעינים פּקוחות, מתבונן בענפי־הדקלים שבלטו על רקע־השמים הזרועים כוכבים, ואחרי־כן שקעתי בשינה עמוקה ונעימה.

עם הָנֵץ השחר בא סְמִית להודיעני כי אונית־הקרב שלי עוגנת ברִחוק מילין אחדים מן החוף. “אני מכּיר את מזג־האוִיר כאן, אדוני,” אמר. “לא תוכל לצאת מכאן לפני שירד הערב. האם יש ברצונך לשלוח הודעה לאוניה?”

רשמתי פתק לסגני קוֹבְּדֶן, בו צִוִיתי עליו להתקרב ולעגון סמוך לאי כשתַרשֶה זאת הרוח. סְמִית שלח צמד־נערים בדוּגִית, להביא את הפתק לאוניה.

בעיני נראה מוזר מאוד שבאי זה שבו בחר קְרִיסְצֶ’ן כמִפלט וכמחסֶה, לא נמצא לו זכר, ושהוּתוֹ שם לא הותירה אפילו משהו מחותם אישיותו. גם הסִפּוּק העגוּם של עליה לקִברו נִמנע ממני.

“איני יודע היכן מקום־קבוּרתו, מר בָּאיָם,” אמר סְמִית כששאלתיו על כך. “לפני מותו הִשׁביע את מר יָאנְג ואותי שנקבור אותו במִדרון הגדול ולא נסמן את המקום. יכול אני להוביל אותך לאותה סביבה, אך אם תשאל אותי היכן מקום־הקבר, לא אדע לומר לך. ימים רבים עברו מאז.”

אחרי־הצהריים גברה הרוח. יצאתי וטִפּסתי בעמל רב במעלה התלול של הרכס הגדול אל מערתו של פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן. בִּתוֹ היחידה, מֶרִי, שהיתה הצעירה ביַלדי־האי, הדריכה אותי שמה. אותו זמן היתה כבת שבע־עשׂרה – ילידת הטבע, יפה מאין כמוה ותמימה להפליא. היא לבשה גלימת־אריג שירדה עד ברכיה, ושִפעת־שׂערה החום גלשה בתלתלים על כתפיה. גופהּ התמיר והחטוב אמר עדינות, אצילות, חוסן וחיוּניוּת. היא לא ידעה דבר על אביה, אך סִפּרה לי כי לעִתים קרובות נוהגת היא לעלות אל המערה, כדי להתבונן בצִפורי־הים שקִנְנוּ במאותיהן בין סלעי־המצוק.

המערה היתה קטנטנה, לא יותר מאשר נקיק מסוּתר בחומת־הסלע. לא נוֹתר בה זכר לשהיָתו של קְרִיסְצֶ’ן שם; ואף־על־פי־כן במקום הזה, ורק בו, חשתי בעליל את רִשוּמָה של רוּחוֹ הגֵאה, המסוֹערת, הבלתי־מנוצחת. מֶרִי השאירה אותי שם והלכה ואני ישבתי שעה ארוכה, כפי שישב שם ידידי יום אחר יום, ותָר במבּט נִדכּא אחר המִפרשׂ שלא הופיע לעולם באופק.

לבסוף קמתי וחזרתי לאט לאורך פּאַת־הסלע התלול. סבור הייתי כי אני לבדי שם, אך לפתע, משנשׂאתי את עיני, ראיתי את מֶרִי קְרִיסְצֶ’ן ניצבת על צוק־סלע חשׂוּף, בפסגת־המָצוּק מעלי. היא ניצבה שם, דמותה מצטיֶרת על רקע־השמים הטהורים מענן, זרועותיה שלובות על חזה, ושפעת־שׂערה מתבּדרת ברוח. שתי צִפּורים גדולות לבנות־כנף, שנגוֹהוֹת־השמש פִּזזו בכנפיהן הרוֹטטות, חָגוּ מעל ראשה במַשַׁק־כנפיים, כאילו ידעוהָ וגם אהבוהָ מאוד. מתוך שפע־הזכרונות על פּרשת־הספינה בָּאוּנְטִי, עמדה תמיד, יותר מכל, לנגד עיני־רוחי, תמונה מרהיבה וגלמוּדה זו של המזכּרת האחת שנוֹתרה אחרי ידידי פְלֵצֶ’ר קְרִיסְצֶ’ן.