1    🔗

אני חושב שהשנה היא 1909. אני מרגיש כאילו אני באולם ראינוע, זרוֹע האור הארוכה חוצה את החשיכה מסתחררת וטוֹוה, עיני קבועות במסך. זהו סרט אילם, כאילו של מַקרֵן ‘בּיוגרף’ ישן, שבו השחקנים לבושים בגדים מיושנים עד לגיחוך, וההבזקים רודפים זה את זה תוך קפיצות פתאומיות. גם השחקנים ניראים כמקפצים וכהולכים מהר מדי. הצילומים עצמם מלאים נקודות ופסי אור, כאילו ירד גשם בזמן הצילום. האור גרוע.

זהו אחר־צהריים של יום ראשון, 12 ביוני, 1909, ואבי הולך ברחובותיה השקטים של ברוקלין בדרכו לבקר את אמי. בגדיו גוֹהצוּ זה עתה ועניבתו הדוקה מדי סביב צוארונו הגבוה. הוא מצלצל במטבעות שבכיסיו, מהרהר בדברים השנונים שהוא עתיד לומר. אני מרגיש כאילו עכשיו אני כבר נינוח לגמרי בחשכתו הרבה של האולם; המנגן בעוגב פורט את הרגשות המובנים־מעליהם והמעומעמים בהם מתערסל הקהל בלא־יודעים. אני אנונימי, שכחתי את עצמי. כך קורה תמיד כשהולכים לסרט, זהו, כמו שאומרים, סַם.

אבי עובר ברחוב אחר רחוב של עצים, מדשאות ובתים, מגיע מדי פעם אל רחוב ראשי בו מחליקה ומכרסמת חשמלית בהתקדמות איטית. הכרטיסן, בעל שפם־אדירים, מסייע לגברת צעירה החובשת כובע דמוי קערה עם נוצות לעלות על החשמלית. היא מרימה מעט את חצאיותיה הארוכות בעלותה במדרגות. הוא מגיש לה עודף בנחת ומצלצל בפעמונו. זהו בלי ספק יום ראשון, שכן כולם לובשים בגדי יום א' וקולות הרעש של החשמלית מדגישים את שלוות יום המנוחה. האין ברוקלין עיר הכנסיות? החנויות סגורות ותריסיהן מוגפים, להוציא פה ושם חנות למכשירי־כתיבה או בית־מרקחת עם כדורים ירוקים גדולים בחלון־הראווה.

אבי בחר לעשות טיול ארוך זה ברגל, מפני שהוא אוהב ללכת ולחשוב. הוא חושב על עצמו בעתיד, וכך הוא מגיע למקום שבו הוא עומד לבקר בהתפעמות־רוח מתונה. הוא אינו מזכה בתשומת־לב כלשהי את הבתים שעל פניהם הוא עובר, בהם אוכלים סעודת יום ראשון, אף לא את העצים הרבים, אשר מסיירים בכל רחוב כמישמר, המתקרבים עתה אל מלוא עלוותם ואל הזמן בו ישַכּנו את הרחוב כולו בצל קריר. כרכרה מקרית עוברת, פרסות הסוס צונחות כאבנים בדומיית אחר־הצהריים, ומדי פעם בפעם מכונית הנראית כספה מרופדת עצומת־מימדים מתנשפת וחולפת.

אבי חושב על אמי, על כמה נחמד זה יהיה להציג אותה בפני משפחתו. אבל עדיין אין הוא בטוח שברצונו לשאת אותה לאשה, ומדי פעם הוא נתקף בהלה לגבי הקשר המחייב שכבר נוצר. הוא שב ומרגיע את עצמו במחשבה על האנשים הגדולים שהוא מעריץ, אשר נשאו נשים: ויליאם רנדולף הֶרסט וּויליאם הוֹאַרד טאפט, שזה עתה נבחר לנשיא ארצות־הברית.

אבי מגיע אל ביתה של אמי. הוא הקדים מדי וזה מביך אותו פתאום. דודתי, אחותה של אמי, פותחת את הדלת לקול צלצולו הרם של הפעמון עם מפית בידה, שכן המשפחה עדיין אוכלת. עם היכנסו של אבי קם סבי מן השולחן ולוחץ את ידו. אמי רצה במדרגות למעלה כדי להסתדר. סבתי שואלת את אבי אם כבר אכל, ואומרת לו כי רוז תרד מייד. סבי פותח את השיחה בהערה על מזג־האויר הנאה של יוני. אבי יושב באי־נוֹחוּת ליד השולחן, אוחז את כובעו בידו. סבי אומר לדודתי שתיקח את כובעו של אבי. דודי, בן שתים־עשרה, נכנס הביתה בריצה, שערו פרוע. הוא צועק שלום לאבי, שהיה נותן לו לעתים קרובות חמישה סנט, ורץ ישר למעלה. ברור לעין כי יחס הכבוד שחולקים בני־הבית לאבי מהול במידה של שעשוע. הוא מרשים אבל מאד גוֹלמני.

2    🔗

לבסוף יורדת אמי במדרגות, לבושה חגיגית, ואבי העסוק בשיחה עם סבי נעשה מתוח, אינו יודע האם לברך בשלום את אמי או להמשיך בשיחה. הוא קם מכסאו בתנועה מגושמת ואומר “שלום” זעוף. סבי מתבונן, בוחן את ההתאמה ביניהם, במידה שזו קיימת, בעין ביקורתית ותוך כדי כך מחכך במחוספס את לחיו המזוקנת, כפי שהוא עושה תמיד בשעה שהוא מהרהר. הוא מודאג: הוא חושש שאבי לא יהיה בעל טוב לבתו הבכירה. בשלב זה קורה משהו לסרט, בדיוק ברגע שאבי אומר משהו משעשע לאמי; אני ניעור לעצמי ולאוּמללוּתי בדיוק ברגע שבו גברה התעניינותי. הקהל מתחיל למחוא כפיים בחוסר־סבלנות. התקלה מתוקנת אבל הסרט הוחזר לקטע שכבר הוצג, ושוב אני רואה את סבי מחכך את לחיו המזוקנת ושוקל את תכונות אופיו של אבי. קשה לי להכנס שוב אל תוך הסרט ולשכוח את עצמי, אבל בשעה שאמי מצחקקת על מה שאמר אבי, החשיכה מטביעה אותי.

אבי ואמי עוזבים את הבית כשאבי שוב לוחץ ידיים עם סבי מתוך איזו אי־נוחות בלתי ברורה. גם אני מתחבט באי־נוחות, שמוט בתוך המושב הקשה של הקולנוע. איפה הדוד המבוגר יותר, אחיה של אמי? הוא לומד בחדר־השינה שלו בקומה השניה, מתכונן לבחינות־הגמר בקולג' של ניו־יורק סיטי ומזה עשרים ואחת שנים הוא מת כתוצאה מדלקת־ריאות פתאומית. אמי ואבי עוברים שוב באותם רחובות שקטים. אמי אוחזת בזרועו של אבי ומספרת לו על הרומאן שקראה, ואבי חורץ משפט על הדמויות ברגע שמובהרת לו העלילה. זהו הרגל חביב עליו מאד, מפני שהרגשת העליונות והבטחון הגדולה ביותר מתעוררת בו, כאשר הוא מחייב או שולל את התנהגותם של אנשים אחרים. לפעמים הוא חש צורך להפליט “אוּךְ” קצר – בכל פעם שהסיפור נהיה, לפי דבריו, סאכאריני. מחווה זה הוא העלאת מס לגבריותו. אמי מרוצה מן ההתעניינות שעוררה; היא מראה לאבי כמה היא אינטליגנטית, וכמה מעניינת.

הם מגיעים אל הרחוב הראשי והחשמלית קריבה בנחת. הם נוסעים היום לקוני־איילנד, אף כי בעצם אמי רואה תענוגות מסוג זה כנחותי־ערך. היא גמרה אומר להתמכר אך ורק להנאה שבטיול לאורך הטיילת וארוחת־ערב נעימה, ולהימנע מן השעשועים הפרועים, שהינם למטה מכבודו של זוג כה מכובד.

אבי מספר לאמי כמה כסף הרויח בשבוע שחלף, מגזים סכום שלא הצריך הגזמה. אבל אבי תמיד הרגיש כי מה שקיים בפועל איננו מספיק איך שהוא. פתאום אני מתחיל לבכות. הגברת הזקנה התקיפה, שיושבת על ידי בקולנוע, מתעצבנת ומפנה אלי פנים זועמים; זה מרתיע אותי ואני מפסיק. אני מושך החוצה את המטפחת שלי ומנגב את פני, מלקק את הטיפה שנשרה על יד השפתיים. בינתיים החמצתי משהו, כי הנה יורדים אמי ואבי בתחנה הסופית, קוני־איילנד.

3    🔗

הם הולכים בכיוון הטיילת ואמי פוקדת על אבי לשאוף את האויר החריף הבא מן הים. שניהם נושמים עמוק פנימה ושניהם צוחקים תוך כדי כך. לשניהם משותפת התעניינות גדולה בנושא הבריאות, אף כי אבי חזק ומוצק ואילו אמי רפה ושבירה. ראשם מלא בתיאוריות על מה טוב לאכול ומה לא טוב לאכול, ולפעמים מתעוררים ביניהם ויכוחים סוערים בעניין זה, כשכל העסק נחתם לבסוף בהכרזתו של אבי, המוצהרת מתוך התרברבות של בוז, כי איך שלא יהיה סופך למות במוקדם או במאוחר. על תורן הטיילת דיגלה של אמריקה פועם קצובות ברוח הנושב חליפות מן הים.

אבי ואמי ניגשים אל מעקה הטיילת ומביטים למטה אל החוף, בו מסתובבים להם מתרחצים לא מעטים בלי מטרה מיוחדת. כמה נמצאים בין המשברים. משרוקית של מוכר־בוטנים פולחת את האויר בייבבתה הנעימה והנמרצת, ואבי הולך לקנות בוטנים. אמי נשארת ליד המעקה ובוהה אל האוקיינוס. האוקיינוס נראה לה עליז; הוא מנצנץ בחדוּת וגלי־סייחים משתלחים שוב ושוב. היא שמה לב לילדים החופרים בחול הרטוב ולבגדי־הרחצה של הנערות בנות גילה. אבי חוזר עם הבוטנים. מעל לראשם צולפים ברקי השמש וצולפים. אבל איש מהם אינו ער לכך כלל. הטיילת מלאה אנשים הלבושים בבגדי יום א' שלהם ומשוטטים באפס מעשה. הגיאות אינה מרחיקה להגיע עד לטיילת והמטיילים לא היו חשים בסכנה כלשהי גם לוּ היתה מגיעה. אמי ואבי נשענים על מעקה הטיילת ובוהים בפיזור־דעת אל האוקיינוס. האוקיינוס הולך ונעשה סוער; הגלים מתקרבים אל החוף באיטיות, סוחפים איתם עוצמה ממרחקים. הרגע בטרם יתהפכו בקפיצה לוליינית, הרגע בו הם מקשתים את גבם ביופי כזה, בו מתגלים עורקי ירוק ולבן שזורים באלה השחורים, רגע זה הוא קשה מנשוא. לבסוף הם נבקעים, מתנפצים בפראות על החול, מסתערים ממש, הודפים במלוא כוחם, כנגד החול, מזנקים מעלה וקדימה, וככלות הכל מידלדלים לזרם קטן השוטף במרוצה במעלה החוף ואז נקרא לשוב. הורי תולים מבט פזור־נפש באוקיינוס, מבלי להתעניין כמעט בקשיחותו. השמש מעל לראשם אינה מטרידה אותם. אבל אני בוהה אל השמש אשר מנפצת את הראייה, ואל הים הגורלי, האכזר, עז־היצרים. אני שוכח את הורי. אני בוהה מוקסם, ולבסוף, מזועזע מאדישותם של אבי ואמי, אני פורץ בבכי פעם נוספת. הגברת הזקנה שלידי טופחת על כתפי ואומרת “נו, נו, כל זה רק סרט, איש צעיר, רק סרט”, אבל אני מרים שוב את עיני אל השמש המחרידה ואל האוקיינוס המחריד, ומכיון שאינני מסוגל לשלוט בדמעותי, אני קם והולך אל חדר־השירותים, ניגף ברגלי האנשים האחרים, היושבים בשורה שלי.

4    🔗

כשאני חוזר, בהרגשה מחליאה כאילו התעוררתי בבוקר סובל מחוסר שינה, עברו כבר כנראה כמה שעות והורי מסתובבים עכשיו בקרוסלה. אבי רוכב על סוס שחור, אמי על סוס לבן, וניראה כאילו הם מבצעים סיבוב ניצחי במטרה יחידה לחטוף את טבעות הניקל, התלויות על זרועו של אחד העמודים. נשמעת תיבת־נגינה; נגינתה היא חלק מן הסיבוב ללא־סוף של הקרוסלה.

לרגע נידמה שלעולם לא יירדו מן הקרוסלה, מפני שזאת לעולם לא תיעצר, ואני מרגיש כמי שמסתכל למטה על השדירה מן הקומה החמישים של בניין. אבל בסופו של דבר הם יורדים; אפילו תיבת־הנגינה השתתקה לרגע. אבי השיג עשר טבעות, אמי רק שתיים, למרות שאמי היתה זו אשר רצתה בהן באמת.

הם ממשיכים ללכת לאורך הטיילת, בעת שאחר־הצהריים שוקע בהדרגה בלתי־מורגשת אל תוך הסגול שלא־ייאמן של הדמדומים. הכל מתפוגג לתוך נהרה נינוחה, אפילו ההמייה ללא־סוף מן החוף וסחרור הקרוסלה. הם מחפשים מקום כדי לאכול ארוחת־ערב. אבי מציע את המסעדה הטובה ביותר בטיילת ואמי מתנגדת, בהתאם לעקרונותיה.

בכל זאת הם כן הולכים לטובה ביותר ומבקשים שולחן ליד החלון, כדי שיוכלו להסתכל החוצה על הטיילת ועל האוקיינוס המִטלטל. אבי מרגיש עצמו כל־יכול כשהוא תוקע רבע דולר בידו של המלצר, שעה שהוא מבקש שולחן. המקום מלא אנשים וגם כאן יש מוסיקה, הפעם של מין שלישיית־מיתרים. אבי מזמין ארוחת־ערב מתוך בטחון מהוקצע.

בזמן שהם אוכלים אבי מספר על תוכניותיו לעתיד, אמי מראה בפנים רבי־הבעה כמה היא מתעניינת, וכמה מתרשמת. אבי נפעם. הואלס שמנגנים מרומם את רוחו, והעתיד של עצמו מתחיל לשכר אותו. אבי מספר לאמי שהוא מתכונן להרחיב את עסקיו, כי אפשר לעשות עוד הרבה כסף. הוא רוצה להקים משפחה. אחרי הכל, הוא בן עשרים ותשע, הוא חי ברשות עצמו מגיל שלוש־עשרה, הוא מרויח יותר ויותר כסף והוא מקנא בחבריו הנשואים, כשהוא מבקר אצלם בחמימות הביתית ומשרת־הבטחון, מוקפים, כך נראה, בהנאות המשפחתיות ובילדים מקסימים, ואז, כשהואלס מגיע לשלב בו כל הרוקדים מיטלטלים עד לשגעון, אז, אז בהעזה נוראה, אז הוא מבקש את ידה של אמי, אף כי נבוך למדי ותמה, אפילו בעיצומה של התרגשותו, כיצד הגיע אל הצעת הנישואים, והיא, כדי לסבך את הענין עוד יותר, מתחילה לבכות, ואבי מסתכל סביבו בעצבנות, מבלי שיהיה לו מושג מה לעשות עכשיו, ואמי אומרת: “זה כל מה שרציתי מרגע שראיתי אותך”, מתייפחת, וכל זה נראה לו מסובך מאד, לא בדיוק לפי טעמו, לא בדיוק כפי שחשב שזה יהיה, בטיוליו הארוכים על גשר ברוקלין, חולם־בהקיץ בהשראת סיגר משובח, והיה זה אז, באותה נקודה, שקמתי ממקומי באולם וצעקתי: “אל תעשו את זה. עוד לא מאוחר מידי להתחרט. שניכם עוד יכולים. שום דבר טוב לא ייצא מזה, רק חרטה, שנאה, סקנדלים ושני ילדים עם אופי מפלצתי”. כל הקהל הסתובב להביט בי, מרוגז, הסדרן מיהר בין השורות עם פנסו הזורק אלומת־אור בולשת, והגברת הזקנה לידי משכה אותי למטה אל תוך מושבי ואמרה: “שב בשקט. יזרקו אותך החוצה, ואתה שילמת שלושים וחמישה סנט בשביל להיכנס”. וכך עצמתי את עיני, כי לא היה לי כוח לראות את שקוֹרה. ישבתי שם בשקט.

5    🔗

אבל אחרי זמן־מה אני מתחיל להעיף מבטים חטופים, ולבסוף אני עוקב שוב בהתעניינות ובצמאון, כמו ילד שמתעקש לשמור דווקא על מצב־רוחו הזועף, למרות שהוצע לו שוחד של סוכריה. הורי מצטלמים עכשיו בביתן של צלם על הטיילת. המקום מועב באור הארגמני, שהינו הכרחי כנראה. המצלמה מופנית לצד על החצובה ונראית כאיש מהמאדים. הצלם מנחה את הורי כיצד להתייצב בתנוחה מתאימה. אבי שם את זרועו על כתפה של אמי, ושניהם מחייכים בהדגשה. הצלם מביא לאמי זר פרחים כדי שתאחז אותו בידה, אבל היא אוחזת אותו בזוית הלא־נכונה. לאחר מכן מכסה הצלם את עצמו בבד השחור העוטף את המצלמה, וכל מה שניתן לראות ממנו הוא זרוע אחת משתרבבת החוצה ויד הלופתת את כדור הגומי, עליו ילחץ כאשר התמונה תצולם לבסוף. אבל הוא אינו מרוצה מן הצורה בה הם נראים. הוא מרגיש בודאות כי איכשהו חסר משהו בתנוחה שלהם. שוב ושוב הוא מגיח מתוך מקום־הסתר שלו עם הוראות חדשות. כל הצעה נוספת רק מחמירה את פני הדברים. אבי נעשה חסר־סבלנות. הם מנסים תנוחת ישיבה. הצלם מסביר שיש לו כבוד־עצמי, הוא לא מעוניין בכל זה בגלל הכסף, הוא רוצה לעשות תמונות יפות. אבי אומר: “תזדרז, אתה שומע? אנחנו לא מתכוננים לבלות כאן את כל הלילה”. אבל הצלם רק מתרוצץ סביב תוך הצטדקות, ומחלק הוראות חדשות. אני מוקסם מן הצלם. אני מסכים אתו בכל לבי, מכיוון שאני יודע בדיוק איך הוא מרגיש, ובשעה שהוא מעביר ביקורת על כל תנוחה מתוקנת, בהתאם לאיזו אידיאה נסתרת של שלימות, אני מתחיל להתמלא תקוה. אבל אז אומר אבי ברוגז: “די כבר, היה לך מספיק זמן, אנחנו לא מתכוננים לחכות יותר”. והצלם, נאנח בעצב, חוזר אל מתחת לכיסוי השחור שלו, מושיט את ידיו ואומר: " אחת, שתיים, שלש, עכשיו!" ומצלם, כשחיוכו של אבי הופך להעווייה וחיוכה של אמי מסנוור ומזוייף. צריך לחכות כמה רגעים לפיתוחו של התצלום, ובזמן שהורי יושבים באור המוזר הם נעשים מדוכאים לגמרי.

6    🔗

הם עברו על פני ביתן של מגדת־עתידות, אמי רוצה להיכנס פנימה אך אבי לא. הם מתחילים להתווכח על כך. אמי מתעקשת, אבי נעשה שוב חסר־סבלנות, ואז הם מתחילים לריב, והדבר שאבי היה רוצה לעשות הוא להסתלק ולהשאיר שם את אמי, אבל הוא יודע שזה לא יֵלך. אמי מסרבת לזוז. היא קרובה לדמעות, אבל היא חשה תשוקה בלתי ניתנת לריסון לשמוע מה תגיד הקוראת בכף־היד. אבי מסכים מתוך רוגז, ושניהם נכנסים לתוך ביתן הדומה במידת־מה לזה של הצלם, מאחר שהוא מרופד בבד שחור והאור בו מועב. המקום חם מדי, ואבי ממשיך לטעון שכל זה שטויות, מראה באצבעו על כדור הבדולח שעל השולחן. מגדת־העתידות, אשה גוצה ושמנה, עטופה במה שאמור להיות גלימה מזרחית, נכנסת אל החדר מתוך כניסה אחורית ומברכת אותם לשלום, מדברת במבטא זר. אבל פתאום אבי מרגיש שכל זה בלתי־נסבל; הוא מושך בזרועה של אמי ובצעדים רחבים יוצא החוצה, משאיר את אמי המומה. היא זזה ממקומה כדי ללכת אחריו, אבל מגדת־העתידות אוחזת חזק בזרועה ומבקשת ממנה לא לעשות זאת, ואני בתוך מושבי מזועזע יותר מכפי שניתן לתאר במלים, כי אני מרגיש כאילו אני הולך על חבל מתוח בגובה של שלושים מטר מעל לקהל בקירקס ופתאום החבל מראה סימנים שהוא עומד להיקרע, ואני קם ממושבי ומתחיל שוב לצעוק את המלים הראשונות שעולות בדעתי כדי למסור את פחדי האיום ושוב עובר הסדרן במהירות בין השורות עם פנסו הבולש, והגברת הזקנה מתחננת לפני, והקהל המזועזע מסתובב אלי כדי לנעוץ בי מבטים, ואני ממשיך לצעוק: “מה הם עושים? הם לא יודעים מה שהם עושים? למה אמא שלי לא הולכת אחרי אבא שלי? אם היא לא תעשה את זה, מה יהיה לה לעשות? אבא שלי לא יודע מה הוא עושה?” – אבל הסדרן תפס בזרועי והוא מושך אותי משם, ותוך כדי כך הוא אומר: “מה אתה עושה? אתה לא יודע שאתה לא יכול לעשות כל מה שמתחשק לך? למה בחור צעיר כמוך, שכל החיים עוד לפניו, צריך להיכנס לכזאת היסטריה? למה אתה לא חושב על מה שאתה עושה? אתה לא יכול להתנהג ככה אפילו אם אין אנשים אחרים מסביב! אתה עוד תתחרט אם לא תעשה מה שאתה צריך לעשות, ככה אתה לא יכול להמשיך, זה לא בסדר, אתה תגלה את זה מהר מאד, כל דבר שאתה עושה הוא יותר מדי חשוב”, והוא אמר את זה כשהוא מושך אותי דרך הכניסה של הקולנוע אל האור הקר, ואני התעוררתי אל בוקר החורף העגום של יום־הולדתי ה־21, אדן־החלון מנצנץ בשלג על שפתו, והבוקר כבר התחיל.