תשעים ושבעה פרסומאים מניו־יורק היו במלון, ובגלל ההשתלטות שלהם על קווי שיחות־החוץ, היה על הנערה ב־507 לחכות מן הצהריים ועד שתיים ושלושים כמעט, כדי לקבל את השיחה שהזמינה. אף על פי כן היא ניצלה את הזמן. היא קראה בשבועון־כיס של נשים מאמר בשם: “המין הוא תענוג – או גיהינום”. רחצה את המסרק והמברשת שלה. הסירה את הכתם מן החצאית של החליפה בצבע בֵז. הזיזה את הכפתור בחולצת־חנות־זקס. עקרה שתי שערות שזה אך בצבצו מן השומה שלה. כאשר צלצלה לבסוף המרכזנית אל חדרה היתה יושבת על מושב החלון וכמעט סיימה את הנחת הלכּה על ציפורני ידה השמאלית.
צלצול טלפון לא היה הדבר שבגללו תפסיק נערה כמותה באמצע דבר וחצי דבר. היא נראתה כאילו מצלצל הטלפון שלה בלי הרף מאז התבגרה.
במברשת הלכּה הקטנה שלה, בעוד הטלפון מצלצל, עברה על פני ציפורן הזרת שלה, מדגישה את קו הסַהַר. אחר כך החזירה את המכסה אל בקבוק הלכּה, וכשקמה על רגליה, הניעה את ידה השמאלית – הלחה – הלוך ושוב באויר. בידה היבשה הרימה מאפרה גדושה ממושב החלון ונשאה אותה עמה אל שולחן הלילה, עליו ניצב הטלפון. התיישבה על המטה הכפולה המוצעת, ואז – היה זה הצלצול החמישי או הששי – הרימה את השפופרת.
“הלו,” אמרה, כשהיא שומרת על אצבעות ידה השמאלית שיהיו מתוחות הרחק מחלוק משי הלבן שלה, הדבר היחיד אותו לבשה מלבד נעלי־בית – הטבעות שלה היו בחדר־האמבטיה.
“שיחתך לניו־יורק, מיסיס גלאס,” אמרה המרכזנית.
“תודה,” אמרה הנערה, ופינתה מקום על שולחן הלילה למאפרה.
קול אשה בקע. “מוריאל? זאת את?”
הנערה הסיטה מעט את האפרכסת מאוזנה. “כן, אמא. מה שלומך?” אמרה.
“חשבתי כבר שאני מתה מרוב דאגה. למה לא טלפנת? הכל בסדר אצלך?”
“ניסיתי להשיג אתכם אתמול בערב וגם בערב הקודם. הטלפון כאן כל ה–”
“את בסדר, מוריאל?”
הנערה הגדילה את הזווית שבין אוזנה לבין השפופרת. “אני בסדר גמור. חם לי. זהו היום הכי חם שהיה בפלורידה ב–”
“למה לא צלצלת אלי? חשבתי שאני מתה מרוב –”
“אמא’לה אל תצעקי עלי. אני שומעת אותך יופי,” אמרה הנערה. “צלצלתי אליך פעמיים אתמול בערב. פעם אחת בדיוק אחרי ש–”
“אמרתי לאבא שלך שבטח תצלצלי אתמול בערב. אבל, לא, הוא מוכרח היה – הכל בסדר אצלך מוריאל? תגידי לי את האמת?”
“אני בסדר גמור. תפסיקי לשאול את זה כל הזמן, בבקשה.”
“מתי הגעתם?”
“אני לא יודעת. יום רביעי בבוקר, מוקדם.”
“מי נהג?”
“הוא,” אמרה הנערה. “ונא לא להתרגש. הוא נהג ממש יופי. מאוד התפלאתי.”
“הוא נהג? מוריאל, הבטחת לי בהן –”
“אמא,” התפרצה הנערה לתוך הדברים, “הלא רק עכשיו אמרתי לך. הוא נהג ממש יופי. כל הזמן פחות משמונים, אם את דווקא רוצה לדעת.”
“הוא לא ניסה שוב משהו מהשטויות האלה עם העצים?”
“אמרתי שהוא נהג ממש יופי, אמא. אז בבקשה. ביקשתי ממנו להיצמד לקו הלבן, והכל, והוא ידע למה אני מתכוונת, וככה עשה. הוא אפילו ניסה לא להסתכל על העצים – אפשר היה לראות. דרך אגב, אבא תיקן כבר את המכונית?”
“עוד לא. דורשים ארבע מאות דולאר, רק בשביל –”
“אמא, סימור אמר לאבא שהוא ישלם את זה. אין שום סיבה ל–”
“טוב, נראה. איך הוא התנהג – במכונית והכל?”
“בסדר גמור,” אמרה הנערה.
“הוא עוד ממשיך לקרוא לך בשם האיום ה–”
“לא. עכשיו יש לו משהו חדש.”
“מה?”
“אוה, אמא, מה זה משנה?”
“מוריאל אני רוצה לדעת. אבא שלך –”
"בסדר, בסדר. הוא קורא לי “מיס פרָיֵרִית רוחנית של 1948,” אמרה הנערה וצחקקה.
“זה לא מצחיק, מוריאל. זה בכלל לא מצחיק. זה נורא. זה עצוב, בעצם. כשאני חושבת איך –”
“אמא,” קטעה הנערה, “תקשיבי לי רגע. אץ זוכרת את הספר שהוא שלח לי מגרמניה? את יודעת – השירים הגרמניים האלה. מה אני עשיתי אתו? שברתי לי את ה–”
“הוא ישנו”
“את בטוחה?” אמרה הנערה.
“בטח. זאת אומרת, הוא אצלי. הוא בחדר של פרדי. השארת אותו כאן ולא היה לי מקום בשבילו ב– למה? הוא רוצה אותו?”
“לא הוא רק שאל אותי עליו, כשהיינו בדרך הנה. הוא רצה לדעת אם קראתי אותו.”
“אבל זה בגרמנית!”
“כן, אמא’לה. זה בכלל לא משנה,” אמרה הנערה, כשהיא משכלת את רגליה.
“הוא אמר שהשירים האלה, במקרה, נכתבו על־ידי המשורר הגדול היחיד של המאה. הוא אמר שהייתי צריכה לקנות תרגום או משהו. או ללמוד את השפה, אם לא אכפת לך.”
“נורא, נורא. בעצם זה עצוב, זה מה שזה. אבא שלך אמר אתמול בערב ש–”
“רק שניה, אמא,” אמרה הנערה. היא עברה אל מושב החלון לקחת את הסיגריות שלה, הציתה אחת וחזרה למקום ישיבתה על המיטה. “אמא?” אמרה, כשהיא נושפת עשן.
“מוריאל. עכשיו תקשיבי לי.”
“אני מקשיבה.”
“אבא שלך דיבר עם ד”ר סיבצקי."
“אוֹה?” אמרה הנערה.
הוא סיפר לו את ה–כל. לפחות זה מה שהוא אומר שהוא עשה – את הרי מכירה את אבא שלך. העצים. הענין הזה עם החלון. הדברים הנוראים ההם שהוא אמר לסבתא בקשר לתכניות שלה להסתלק מן העולם. מה שהוא עשה עם כל התמונות החמודות ההם מברמודה – ה–כל.
“ואז?” אמרה הנערה.
"ואז, ראשית כל, הוא אומר שזה פשע מושלם שהצבא שיחרר אותו מבית־החולים – בהן צדקי. הוא אמר באופן ברור מאוד לאבא שלך שיש חשש – חשש גדול מאוד, הוא אמר – שסימור עלול לאבד לגמרי את השליטה על עצמו. אני אומרת לך בהן צדקי.
“יש פסיכיאטר אחד כאן במלון,” אמרה הנערה.
מיהו? מה שמו?"
“לא יודעת. ריזר או משהו. אומרים שהוא טוב מאוד.”
“לא שמעתי עליו אף פעם.”
“טוב, בכל זאת הוא נחשב טוב מאוד.”
“מוריאל, אל תהיי חוצפנית, בבקשה. אנחנו מאוד מודאגים בקשר אליך. אבא רצה לטלגרף לך אתמול בערב שתחזרי הביתה. אם לומר לך את הא–”
“אמא, אני לא אבוא בדיוק עכשיו הביתה. אז נא להרגע.”
“מוריאל. בהן צדקי. ד”ר סיבצקי אמר שסימור עלול לאבד לגמרי את השׁל–"
“רק עכשיו הגעתי הנה, אמא. זאת החופשה הראשונה שיש לי אחרי שנים, ואני לא מתכוננת לארוז פתאום הכל ולחזור הביתה,” אמרה הנערה. אני לא מסוגלת לנסוע עכשיו בין כה. כל כך נשרפתי בשמש שאני בקושי מסוגלת לזוז."
“נשרפת חזק? לא השתמשת בצנצנת “ברונזה” ששמתי לך בתיק? שמתי אותה בדיוק –”
“השתמשתי. בכל זאת נשרפתי.”
“זה נורא. איפה את שרופה?”
“בכל הגוף, אמא’לה, בכל הגוף.”
“זה נורא.”
“אני לא אמות מזה.”
“אמרי לי, דיברת עם הפסיכיאטר הזה?”
“כן, בערך,” אמרה הנערה.
“מה הוא אומר? איפה היה סימור כשדיברת אתו?”
"בחדר האוקינוס, ניגן בפסנתר. הוא ניגן בפסנתר בשני הערבים שאנחנו כאן.
“טוב, אז מה הוא אמר?”
“אוה, כלום בעצם. הוא זה שהתחיל לדבר אלי. ישבתי על ידו בבינגו אתמול בערב, והוא שאל אותי אם זה לא בעלי מנגן בפסנתר בחדר השני. אמרתי שכן, שזה הוא. והוא שאל אותי אם סימור היה חולה או משהו. אז אמרתי –”
“למה הוא שאל את זה?”
“אני לא יודעת, אמא. אני מנחשת שאולי בגלל שהוא כל כך חיוור והכל,” אמרה הנערה. “בכל אופן, אחרי הבינגו הוא ואשתו שאלו אותי מה דעתי להצטרף אליהם לכוסית. אז הצטרפתי. אשתו היתה איומה. את זוכרת את שמלת הערב הנוראית שראינו בחלון אצל בוֹנוויט? זאת שאמרת שצריכים בשבילה לא יותר מטיפ־טיפה –”
“הירוקה?”
“היא לבשה אותה. וכולה ירכיים. כל הזמן שאלה אותי אם סימור לא קרוב של סוזאן גלאס הזאת שיש לה את החנות ההיא במדיסון אַווניוּ – לכובעים.”
“מה הוא אמר, בכל אופן? הדוקטור.”
“אוה. טוב, כלום בעצם. זאת אומרת, היינו בבאר, והכל. היה נורא רעש.”
“כן, אבל – סיפרת לו מה הוא ניסה לעשות עם הכסא של סבתא?”
“לא, אמא. לא נכנסתי יותר מדי לפרטים,” אמרה הנערה. ודאי עוד יזדמן לי לדבר אתו. הוא בבאר כל היום."
“הוא לא אמר שהוא חושב שיש חשש שהוא עלול להיות – את יודעת – משונה, או משהו? לעשות לך משהו!”
“לא בדיוק,” אמרה הנערה. “הוא צריך עוד עובדות, אמא. צריכים לדעת על הילדוּת שלךָ – כל העניינים האלה. אמרתי לך, בקושי יכולנו לדבר, היה כל כך רועש שם בפנים.”
“טוב. איך המעיל הכחול שלך?”
“בסדר גמור. נתתי שיוציאו קצת מהריפוד.”
“אז איך הבגדים השנה?”
“איום. פשוט לא נורמאלי. את רואה אבזמי מתכת – כל מיני,” אמרה הנערה.
“איך החדר שלכם?”
“בסדר. אבל לא יותר מבסדר. לא יכולנו לקבל את החדר שהיה לנו לפני המלחמה,” אמרה הנערה. “האנשים השנה איומים. היית צריכה לראות מה יושב על ידנו בחדר האוכל. שולחן אחד על ידנו. הם נראים כאילו שבאו הנה באוטו־משא.”
“טוב, ככה זה בכל מקום. איך השכמיה שלך?”
“יותר מדי ארוכה, אמרתי לך שהיא יותר מדי ארוכה.”
“מוריאל, אני שואלת אותך עוד פעם – את באמת בסדר?”
“כן, אמא,” אמרה הנערה. “בפעם התשעים.”
“ואת לא רוצה לחזור הביתה?”
“לא, אמא”
“אבא שלך אמר אתמול בערב שהוא היה יותר מאשר מוכן לשלם בשביל זה אם היית נוסעת לאן שהוא לבדך וחושבת מחדש על הדברים. הַיית יכולה לצאת לך לשיִט נחמד. שנינו חשבנו –”
“לא תודה,” אמרה הנערה, והתירה את רגליה המשוכלות. “אמא, השיחה הזאת תעלה לך ה–”
“כשאני חושבת איך שחיכית לבחור הזה כל זמן המלחמה – זאת אומרת כאשר את חושבת על כל הנשים הנשואות הקטנות המטורפות ההם ש–”
“אמא,” אמרה הנערה, “כדאי שנסגור. סימור יכול להכנס כל רגע.”
איפה הוא?"
“על החוף.”
“על החוף לבדו? הוא מתנהג כמו שצריך על החוף?”
“אמא,” אמרה הנערה, “את מדברת עליו כאילו שהוא איזה מאניאק משתולל.”
“אני לא אמרתי שום דבר כזה, מוריאל.”
“טוב, אז ככה זה לפחות נשמע. זאת אומרת, הוא פשוט שוכב שם וזה הכל. הוא מתעקש לא לפשוט את החלוק שלו.”
“מתעקש לא לפשוט את החלוק שלו? למה?”
“אני לא יודעת. אני חושבת שבגלל שהוא כל כך חיוור.”
“בשם אלוהים, הוא זקוק לשמש. את לא יכולה להשפיע עליו?”
“את מכירה את סימור,” אמרה הנערה ושיכלה את רגליה שנית. “הוא אומר שהוא לא רוצה שחבורה של מטומטמים יעמדו ויסתכלו על כתובת הקעקע שלו.”
“אין לו שום כתובת קעקע! או שיש לו מן הצבא?”
“לא, אמא לא מותק,” אמרה הנערה וקמה ממקומה, “שמעי, אצלצל לך מחר, אולי.”
“מוריאל. נוּ באמת, תקשיבי לי.”
“כן, אמא,” אמרה הנערה כשהיא מעתיקה את משקל גופה את רגלה הימנית.
“צלצלי מיד ברגע שהוא עושה, או אומר, משהו אפילו קצת משונה – את יודעת למה הכוונה. את שומעת?”
“אמא, אני לא פוחדת מסימור.”
“מוריאל, אני רוצה שתבטיחי לי.”
“בסדר, אני מבטיחה. להתראות אמא,” אמרה הנערה. “נשיקות לאבא.” היא הניחה את השפופרת.
“שׂים אוֹר,” 1 אמרה סיביל קארפנטר, שהתאכסנה במלון יחד עם אמה, “ראית את שים אור?”
“תפסיקי, פּוסיק, להגיד את זה. זה לגמרי מוציא מהדעת את אמא. עמדי בשקט, בבקשה.”
גברת קארפנטר היתה שמה שמן שיזוף על כתפיה של סיביל, מורחת אותו כלפי מטה על־פני עצמות הכתף דמויות־הכנפיים, העדינות, של גבּהּ. סיבּיל היתה ישוּבה, לא־יציבה, על גבי כדור־ים מנופח, ענקי, ופניה אל האוקינוס. היא לבשה בגד־ים־שני־חלקים בצבע צהוב־קאנארי, אשר אחד מחלקיו יהיה מיותר למעשה למשך תשע או עשר שנים נוספות.
“זאת היתה בסך־הכל מטפחת משי רגילה – אפשר היה לראות כשמתקרבים.” אמרה האשה בכסא־הנוח שליד זה של הגברת קארפנטר. “הלוואי שהייתי יודעת איך היא קשרה אותה. זה היה ממש מותק.”
“זה נשמע מותק,” הסכימה הגב' קארפנטר. “סיבּיל, עמדי בשקט, פּוּסיק.”
“ראית את שים אור?” אמרה סיביל.
גברת קארפנטר נאנחה. “זהו זה,” אמרה וסגרה את מכסה בקבוקון השמן. “עכשיו רוצי לשחק, פוסיק. אצא עולה עם גברת הובּל למלון לשתות מארטיני. אני אביא לך את הזית.”
אך השתחררה, מיד ירדה סיביל במרוצה אל החלקה השטוחה של החוף, והחלה צועדת בכיוון “ביתן הדייגים.” עוצרת רק כדי להשקיע רגל אל תוך ארמון חרב, מתמוֹסס, היתה עד מהרה מחוץ לשטח השמור לאורחי המלון.
היא צעדה קרוב לרבע מיל, ואז פתחה לפתע במרוצה אלכסונית, לאורך חלקו הרך של החוף. היא עצרה בבת אחת, כשהגיעה למקום בו היה איש צעיר שרוע על גבו.
“אתה בא למים שים אור?” אמרה.
האיש הצעיר הרתיע, כשידו הימנית נחפזת לאחוז בדשי חלוק־המגבת שלו. הוא התהפך על בטנו כשהוא משמיט את גליל המגבת שכסה על עיניו, וליכסן מבט ממצמץ כלפי מעלה אל סיביל.
“הי. שלום סיביל.”
“אתה בא למים?”
“חיכיתי לך,” אמר האיש הצעיר. “מה חדש?”
“מה?” אמרה סיביל.
“מה חדש? מה בתוכנית?”
“אבא שלי בא מחר, בַוירוֹן” אמרה סיביל כשהיא בועטת חול.
“לא בַפּנים שלי, חמודה,” אמר האיש הצעיר ושם את ידו על קרסולה של סיביל. “טוב, כבר הגיע הזמן שיבוא הנה, האבא שלך. כבר שעות אני מחכה לו. כל שעה, כל שעה”.
"איפה הגברת? אמרה סיביל.
“הגברת?” האיש הצעיר סילק מעט חול משערו הדליל. “קשה לדעת, סיביל, היא יכולה להיות בכל אחד מאלף מקומות. במספרה. צובעת את השיער שלה בצבע מינק. או בחדר שלה, עושה בובות בשביל ילדים עניים.” עתה, שרוע על בטנו, קָפץ את אגרופיו, שם אותם זה על גבי זה והשעין את סנטרו על העליון שבהם. “תשאלי אותי משהו אחר, סיביל,” אמר. איזה בגד־ים יפה יש לך. אם אני אוהב משהו, זה בגד־ים כחול."
סיביל נעצה בו מבט ולאחר מכן הביטה על ביטנה הבולטת. “הוא צהוב,” אמרה. “הוא צהוב.”
“כן? תתקרבי קצת.”
סיביל פסעה צעד אחד קדימה.
“את צודקת לגמרי. איזה טפש אני.”
“אתה בא למים?” אמרה סיביל.
“אני שוקל את זה ברצינות. אני מקדיש לזה המון מחשבה, סיביל בטח תשמחי לדעת.”
סיביל נעצה רגלה במזרון־הגומי שהאיש הצעיר השתמש בו, לעיתים, כמשען־ראש. “חסר אוויר,” אמרה.
“את צודקת, חסר יותר אוויר ממה שאני מוכן להודות.” הוא סילק את אגרופיו והניח לסנטרו להישען על החול. “סיביל,” אמר, “את נראית נהדר. טוב לראות אותך. ספרי לי על עצמך.” הוא מיתח עצמו קדימה ותפס את שני קרסוליה בידיו. “אני מזל גדי,” אמר, “ואת?”
“שרון ליפּשוּץ אומרת שנתת לה לשבת יחד איתך על הכסא של הפסנתר,” אמרה סיביל.
“ככה שרון ליפּשוּץ אמרה?”
סיביל נענעה בראשה במרץ.
הוא הניח לקרסוליה, אסף את ידיו והניח את צד פניו על זרועו הימנית. “טוב,” אמר, “את יודעת איך שדברים כאלה קורים, סיביל. ישבתי שם וניגנתי. ואותך אי אפשר היה לראות בשום מקום. ושרון ליפשוץ הצטרפה והתיישבה על ידי. לא יכולתי לסלק אותה ככה סתם? לא?”
“כן.”
“אוֹה, לא, לא. לא יכולתי,” אמר האיש הצעיר “אבל אגיד לך מה כן עשיתי.”
“מה?”
“עשיתי את עצמי כאילו שהיא זאת את.”
סיביל מיד גחנה והחלה חופרת בחול. “בוא ניכנס למים,” אמרה.
“בסדר,” אמר האיש הצעיר, “אני חושב שאני יכול לבצע את זה.”
“בפעם הבאה תסלק אותה,” אמרה סיביל.
“את מי לסלק?”
“את שרון ליפשוץ.”
“אה, שרון ליפשוץ,” אמר האיש הצעיר. “איך שהשם הזה צץ. מערבב זכרון ותשוקה.” לפתע קם על רגליו. הוא הביט באוקינוס. “סיביל,” אמר, “אני אגיד לך מה נעשה. נראה אם אנחנו יכולים לתפוס דג־בננה.”
“מה לתפוס?”
“דג־בננה,” אמר, והתיר את חגורת החלוק שלו. הוא הסיר את החלוק. כתפיו היו לבנות וצרות ומכנסי הרחצה שלו כחולים־עמוקים. הוא קיפל את החלוק, תחילה לאורכו, ואחר־כך לשלושה שלישים. פרש את המגבת שהשתמש בה לכיסוי עיניו ושטח אותה על החול, ואז שם את החלוק המקופל מעליה. הוא גחן, הרים את המזרון הצף והצמידו מתחת לזרועו הימנית. אז, בידו השמאלית אחז בידה של סיביל.
השניים פנו לרדת אל האוקינוס.
אני מתאר לעצמי שהזדמן לך כבר לראות כמה דגי־בננה" אמר האיש הצעיר. סיביל נענעה בראשה.
“לא? איפה את גרה, בכל אופן.”
“אני לא יודעת,” אמרה סיביל.
“בטח שאת יודעת. את מוכרחה לדעת. שרון ליפשוץ יודעת איפה שהיא גרה והיא בסך הכל בת שלוש וחצי.”
סיביל עמדה מלכת ועקרה את ידה מתוך ידו. היא הרימה קונכית חוף מצויה והתבוננה בה בענין רב. היא זרקה אותה ארצה. ו’ירלי ו’וּד, קונקטיקאט." אמרה, והחלה שוב ללכת, כשבטנה מובילה.
" ו’ירלי ו’וּד קונקטיקאט," אמר האיש הצעיר, “זה לא במקרה באיזה שהוא מקום ליד ו’ירלי ו’וּד, קונקטיקאט?”
סיביל הביטה בו. “זה איפה שאני גרה,” אמרה בחוסר סבלנות. “אני גרה בו’ירלי ו’וּד, קונקטיקאט.” היא רצה צעדים מספר קדימה תפסה בידה השמאלית את רגלה השמאלית וניתרה פעמיים או שלוש.
“אין לך מושג עד כמה שזה מסביר הכל,” אמר האיש הצעיר.
סיביל שחררה את רגלה, “קראת את ‘סמבו הכושי הקטן’?” שאלה.
“מצחיק מאד שאת שואלת אותי את זה,” אמר. “יצא שבדיוק אתמול בלילה גמרתי לקרוא אותו.”
הוא רכן ונטל שנית את ידה של סיביל. “מה את חושבת עליו?” שאל אותה.
“איך הנמרים רצו סביב סביב לעץ ההוא?”
“חשבתי שאף פעם לא יפסיקו. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה נמרים.”
“היו רק ששה” אמרה סיביל.
“רק ששה!” אמר האיש הצעיר. “לזה את קוראת רק?”
“אתה אוהב שעוה?” שאלה סיביל.
“אני אוהב מה?” שאל האיש הצעיר.
“שעוה.”
“מאוד מאוד. ואת לא?”
סיביל הנהנה בראשה. “אתה אוהב זיתים?” שאלה.
“זיתים – כן. זיתים ושעוה. אני אף פעם לא הולך לשום מקום בלעדיהם.”
“ואת שרון ליפשוץ אתה אוהב?” שאלה סיביל.
“כן. כן, אני אוהב,” אמר האיש הצעיר. “מה שאני אוהב אצלה במיוחד זה שהיא אף פעם לא עושה משהו רע לכלבים קטנים באולם הכניסה של המלון. הבולדוג הקטן הזה ששייך לגברת הזאת מקנדה, למשל. בטח לא תאמיני, אבל יש ילדות קטנות שאוהבות לדקור לכלב הקטן הזה במקלונים של סוכריה־על־מקל. שרון לא. אף פעם היא לא אכזרית או רשעית. בגלל זה אני כל־כך אוהב אותה.”
סיביל שתקה.
“אני אוהבת ללעוס נרות,” אמרה לבסוף.
“מי לא?” אמר האיש הצעיר והרטיב את רגליו. “ווֹאוּ! קר.” הוא שמט את המזרון אל המים. “לא, חכי שניה סיביל. חכי עד שניכנס יותר לעומק.”
הם פילסו דרכם במים עד שאלה הגיעו למותניה של סיביל. אז הרים אותה האיש הצעיר בידיו והשכיב אותה על בטנה על המזרון.
“את אף פעם לא לובשת כובע ים או משהו?” שאל.
“שלא תעזוב,” ציוותה סיביל. “תחזיק אותי כבר.”
“גברת קארפנטר. בבקשה. אני יודע מה צריך לעשות,” אמר האיש הצעיר. “את רק תפתחי עיניים לראות אם אין איזה דג בננה. זה יום נפלא לדגי־בננה.”
“אני לא רואה אף אחד,” אמרה סיביל.
“זה מובן. ההרגלים שלהם מאוד מוזרים.” הוא המשיך לדחוף את המזרון. המים כמעט והגיעו אל חזהו. “הם מנהלים חיים מאוד טראגיים,” אמר. “את יודעת מה הם עושים, סיביל?”
היא נענעה בראשה.
“טוב, אז הם שוחים לתוך חור שיש שם המון בננות. הם נראים דגים־רגילים מאד כשהם נכנסים פנימה. אבל ברגע שהם בפנים, הם מתחילים להתנהג כמו חזירים. כן כן, אני יודע על כמה דגי בננה ששחו לתוך חור של בננות ואכלו אפילו שבעים ושמונה בננות.” הוא השיט את המזרון ואת הנוסעת שלו צעד נוסף אל האופק. “כמובן, אחרי זה הם כל כך שמנים עד שהם לא יכולים לצאת החוצה מן החור. הם לא עוברים דרך הפתח.”
“לא יותר מדי רחוק,” אמרה סיביל. “ומה קורה להם?”
“מה קורה למי?”
“לדגי הבננה.”
“אה, את מתכוונת אחרי שהם אוכלים כל־כך הרבה בננות עד שהם לא מסוגלים לצאת מחור הבננות?”
“כן,” אמרה סיביל.
“ובכן, לא נעים לי לספר לך, סיביל. הם מתים.”
“למה?” שאלה סיביל.
“טוב, הם חוטפים קדחת בננות. זאת מחלה איומה.”
“הנה בא גל,” אמרה סיביל בעצבנות.
“נתעלם ממנו, לא נשׂים,” אמר האיש הצעיר, “שני מתנשאים.” הוא נטל את קרסוליה של סיביל בידיו ולחץ למטה וקדימה. המזרון התקדם מעל שיאו של הגל. המים הרטיבו לחלוטין את שערה הבלונדיני של סיביל, אבל צווחתה היתה מלאת עונג.
בידה, לאחר שנתאזן המזרון מחדש, הרחיקה קווצת שיער לחה, משוטחת, מעיניה והודיעה, “הרגע ראיתי אחד.”
“ראית מה, חמודה?”
“דג בננה.”
“אלוהים, לא!” אמר האיש הצעיר. “היו לו איזושהן בננות בפה?”
“כן,” אמרה סיביל. “שש.”
האיש הצעיר תפס לפתע אחת מרגליה הרטובות של סיביל, שהשתלשלו מעבר לקצה המזרון, ונשק לקמרון כף הרגל.
“הי!” אמרה בעלת הרגל, פונה לאחור.
“הי את בעצמך! אנחנו חוזרים עכשיו, היה לך מספיק.”
“לא!”
“מצטער,” אמר ודחף את המזרון לעבר החוף עד שסיביל ירדה ממנו. יתר הדרך נשא אותו בידיו.
“להתראות,” אמרה סיביל ורצה בלא חרטה בכיוון המלון.
האיש הצעיר לבש את חלוקו, סגר את דשיו במהודק ותחב את המגבת שלו לכיסו. הרים את המזרון המכביד, החלקלק, ושם אותו תחת לזרועו. הוא התנהל בכבדות לבדו בחול החם והרך, אל המלון.
בכניסה הצדדית למלון, זו שנועדה, לפי הוראות ההנהלה, לשימושם של המתרחצים, נכנסה למעלית ביחד עם הצעיר אשה שמשחת אבץ על אפה.
“אני רואה שאת מסתכלת על הרגלים שלי,” אמר לה כשהמעלית היתה בתנועה.
“סליחה?” אמרה האשה.
“אמרתי שאני רואה שאת מסתכלת על הרגלים שלי.”
“תסלח לי מאוד, אבל במקרה הסתכלתי על הרצפה,” אמרה האשה והסבה את פניה לעבר דלתות המעלית.
“אם את רוצה להסתכל על הרגלים שלי אז תגידי,” אמר האיש הצעיר. “אבל אל תגניבי מבטים מחורבנים.”
“תני לי לצאת כאן, בבקשה,” אמרה האשה במהירות לנערה שהפעילה את המעלית. דלתות המעלית נפתחו והאשה יצאה בלא הבט לאחור.
“יש לי שתי רגלים נורמאליות ואני לא רואה שום סיבה מחורבת שמישהו יתקע בהם עיניים.” אמר האיש הצעיר, “חמש, בבקשה.” הוא הוציא את מפתח חדרו מכיס החלוק שלו.
בקומה החמישית יצא, הלך לאורך הפרוזדור ונכנס ל־507. בחדר נדף ריח של מזוודות חדשות מעור־עגל וריח של אצטון לצפרניים.
הוא שלח מבט אל הנערה השוכבת ישנה במטה הכפולה. אחר־כך פנה אל אחת מן המזוודות, פתח אותה, ומתחת לערימת תחתונים וגופיות הוציא “אורטיגס” אוטומטי, קאליבר 7.65. הוא שחרר את המחסנית, הסתכל בה. ואז תחב אותה שוב. הוא דרך את הכלי. אחר־כך פנה והתיישב על צדה הפנוי של המטה הכפולה, הסתכל בנערה, כיון את האקדח, וירה כדור אל תוך רקתו הימנית.
-
*במקור נקרא הגבר Seymour Glass, וסיביל קארפנטר אומרת כאן לאמה: “See more Glass”; ולהלן היא שואלת אותה: “Did you see more Glass?” (המערכת) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.