הדלת של מזנון־הנרי נפתחה ושני אנשים נכנסו פנימה. הם התיישבו אל הדלפק.
“מה בשבילכם?” שאל אותם ג’ורג'.
“אני לא יודע” אמר אחד האנשים. “מה אתה רוצה לאכול, אַל?”
“אני לא יודע” אמר אַל. “אני לא יודע מה אני רוצה לאכול.”
בחוץ נעשה חשוך. פנס הרחוב נדלק מעבר לחלון. שני האנשים שאצל הדלפק קראו את התפריט. מקצהו השני של הדלפק התבונן בהם ניק אדאמס. הוא היה באמצע שיחה עם ג’ורג' כאשר נכנסו פנימה.
“אני אקח צלי לבן עם רוטב תפוחי־עץ ופּירֶה,” אמר האיש הראשון.
“זה עוד לא מוכן.”
“אז בשביל מה, לעזאזל, אתה מכניס את זה לתפריט?”
"זאת ארוחת־הערב, הסביר ג’ורג'. “תוכל לקבל את זה בשעה שש.”
"ג’ורג' הביט בשעון שעל הקיר מאחורי הדלפק.
“עכשיו חמש.”
“השעון מראה חמש ועשרים,” אמר האיש השני.
“הוא ממהר בעשרים דקות.”
“אוֹה, לעזאזל עם השעון,” אמר האיש הראשון. “מה יש לך לאכול?”
“אני יכול לתת לך סנדוויצ’ים מכל המינים,” אמר ג’ורג'. “אתה יכול לקבל הֶאם עם ביציה, בֵיקוֹן עם ביציה, כבד ובֵיקוֹן, או סטייק.”
“תן לי כדורי־עוף עם אפונה ירוקה ורוטב שמנת ופּירֶה.”
“זה בארוחת־הערב.”
“כל דבר שאנחנו רוצים זה ארוחת הערב, הא? ככה אתה מסדר את זה.”
“אני יכול לתת לכם הֶאם עם ביציה, בֵיקוֹן עם ביציה, כבד –”
אני אקח הֶאם עם ביציה," אמר האיש המכוּנֶה אַל. הוא חבש כובע דרבי ולבש מעיל־עליון שחור מכופתר לרוחב החזה. פניו היו קטנים ולבנים ושפתיו קפוצות. הוא לבש צעיף־משי וכפפות.
“תן לי בֵיקוֹן עם ביציה,” אמר האיש השני. הוא היה בעל ממדים כמו של אַל. פניהם היו שונים, אך הם היו לבושים כתאומים. שניהם לבשו מעילים שהיו צרים עליהם. הם ישבו שעוּנים קדימה, מרפקיהם על הדלפק.
“יש לך משהו לשתות?” שאל אַל.
“בירה סילבֵר, בֵווֹ, ג’ינג’ר אֵייל,” אמר ג’ורג'.
“אני שואל אם יש לך משהו לשתות?”
“רק אלה שאמרתי.”
“זאת עיר פראית,” אמר האחר. “איך קוראים לה?”
“סאמיט.”
“שמעת עליה פעם?” שאל אַל את חברו.
“לא,” אמר החבר.
“מה אתם עושים כאן בערבים?” שאל אַל.
“הם אוכלים את הארוחת־ערב,” אמר חברו. “כולם באים הנה ואוכלים את הארוחת־ערב המפוארת.”
“נכון מאוד,” אמר ג’ורג'.
“אז אתה חושב שזה נכון?” שאל אַל את ג’ורג'.
“בטח.”
“אתה בחור פיקח כהוגן, לא?”
“בטח,” אמר ג’ורג'.
"טוב, אז אתה לא, " אמר האיש הקטן השני. “נכון, אַל?”
“הוא סתום,” אמר אַל. הוא פנה אל ניק. “מה שמך?”
“אדאמס.”
“עוד בחור פיקח,” אמר אַל. “הוא לא בחור פיקח, מאקס?”
“העיר מלאה בחורים פיקחים,” אמר מאקס.
ג’ורג' הניח שתי צלחות, אחת עם הֶאם וביציה, האחרת עם בֵיקוֹן וביציה, על הדלפק. הוא שם שתי תוספות של תפוחי־אדמה מטוגנים וסגר את האשנב למטבח.
“איזה שלך?” הוא שאל את אַל.
“אתה לא זוכר?”
“הֶאם עם ביציה.”
“ממש בחור פיקח,” אמר מאקס. הוא רכן קדימה ולקח את ההֶאם עם הביציה. שני האנשים אכלו בלי להסיר את הכפפות. ג’ורג' התבונן בהם באכילתם.
“על מה אתה מביט?” מאקס הביט בג’ורג'.
“שום דבר.”
“כן היבטת, לכל הרוחות. היבטת עלי.”
“אולי הבחור עשה את זה בצחוק, מאקס,” אמר אַל.
ג’ורג' צחק.
“אתה לא מוכרח לצחוק,” אמר לו מאקס, “אתה לא מוכרח לצחוק בכלל, מבין?”
“בסדר,” אמר ג’ורג'.
“אז הוא חושב שזה בסדר,” פנה מאקס אל אַל. “הוא חושב שזה בסדר. זאת בדיחה טובה.”
“אוֹה, הוא בעל מחשבות.” אמר אַל. הם המשיכו לאכול.
"הבחור הפיקח ההוא בסוף הדלפק מה שמו?, שאל אַל את מאקס.
“הי, בחור פיקח,” אמר מאקס אל ניק. “אתה לך תעבור לצד השני של הדלפק יחד עם הבחור שלך.”
“מה הענין?” שאל ניק.
“אין שום ענין.”
“מוטב שתעבור לצד השני, בחור פיקח,” אמר אַל. ניק עבר אל מאחורי הדלפק.
" מה כאן הרעיון?" שאל ג’ורג'.
“זה לא עסקך המחורבן,” אמר אַל. “מי נמצא שם במטבח?”
“הכושי.”
“מה־זאת־אומרת הכושי?”
“הכושי שמבשל.”
“תגיד לו להיכנס.”
“מה הרעיון?”
“תגיד לו להיכנס.”
“איפה אתם נמצאים לדעתכם?”
“לכל הרוחות, אנחנו יודעים טוב מאוד איפה אנחנו נמצאים,” אמר האיש המכונה מאקס. “אנחנו נראים מטומטמים?”
“אתה מדבר בטמטום,” אמר לו אַל. “בשביל מה, לעזאזל, אתה מתווכח עם הילד?” “שמע,” הוא אמר לג’ורג', “תגיד לכושי לצאת הנה.”
“מה אתם הולכים לעשות לו?”
“שום דבר. תפעיל את הראש שלך, בחור פיקח. מה אנחנו נעשה לְכושי?”
ג’ורג' פתח את האשנב שנפתח אל תוך המטבח. “סאם,” הוא קרא. “תיכנס הנה רגע.”
דלת המטבח נפתחה והכושי נכנס פנימה.
“מה יש?” הוא שאל. שני האנשים שאצל הדלפק נתנו בו מבט.
“בסדר, כושי.” אתה תעמוד בדיוק שם," אמר אַל.
סאם הכושי, עומד בסינרו, הביט בשני האנשים היושבים ליד הדלפק. “כן, אדוני,” הוא אמר. אַל ירד ממושבו.
“אני חוזר למטבח עם הכושי ועם בחור פיקח,” אמר. “קדימה למטבח, כושי. אתה לך איתו, בחור פיקח.” האיש הקטן פסע אחרי ניק וסאם, הטבח, בחזרה למטבח. הדלת נסגרה אחריהם. האיש המכוּנה מאקס ישב ליד הדלפק מול ג’ורג‘. הוא לא הביט בג’ורג’ אבל הביט לתוך הראי שהתמשך מאחרי הדלפק. מזנון־הנרי הוסב מבר למזנון של ארוחות־קלות.
“טוב, בחור פיקח,” אמר מאקס, ועיניו בראי, “למה אתה לא אומר משהו?”
“מה כל זה צריך להיות?”
“הי, אַל,” קרא מאקס, “בחור פיקח רוצה לדעת מה כל זה צריך להיות.”
“למה אתה לא מספר לו?” הגיע קולו של אַל מן המטבח.
“מה אתה חושב שכל זה צריך להיות?”
“אני לא יודע.”
“מה אתה חושב?”
מאקס הביט לתוך הראי כל זמן הדיבור.
“לא אגיד.”
“הי, אַל,” בחור פיקח אומר שהוא לא יגיד מה שהוא חושב שכל זה צריך להיות."
“אני שומע אותך מצויין,” אמר אַל מן המטבח. בעזרת בקבוק קטשאפ הוא מנע את היסגרות האשנב שדרכו הועברו צלחות לתוך המטבח. “שמע, בחור פיקח,” הוא אמר מן המטבח לג’ורג'. “התרחק קצת לאורך הבר. אתה זז קצת שמאלה, מאקס.” הוא דמה לצלם המסדר צילום־קבוצתי.
“דבר אלי, בחור פיקח,” אמר מאקס. “מה אתה חושב הולך לקרות?”
ג’ורג' לא אמר דבר.
“אני אספר לך,” אמר מאקס. “אנחנו הולכים להרוג שוודי. האם אתה מכיר שוודי גדול ששמו אוֹל אנדרסון?”
“כן.”
“הוא נכנס לכאן לאכול כל ערב, לא?”
“לפעמים הוא בא לכאן.”
“הוא בא לכאן בשעה שש, לא?”
“אם הוא בא.”
“אנחנו יודעים את כל זה, בחור פיקח,” אמר מאקס. “דבר על משהו אחר. הולך לפעמים לסרטים?”
“לעיתים רחוקות.”
"אתה צריך ללכת יותר לסרטים. הסרטים זה דבר מצויין בשביל בחור פיקח כמוך.
“בשביל מה אתם הולכים להרוג את אוֹל אנדרסון? מה הוא עשה לכם בכלל?”
“אף־פעם לא היתה לו הזדמנות לעשות לנו משהו. הוא אף־פעם לא ראה אותנו אפילו.”
“והוא עומד לראות אותנו רק פעם אחת.” אמר אַל מן המטבח.
“אז בשביל מה אתם הולכים להרוג אותו?” שאל ג’ורג'.
“אנחנו הורגים אותו בשביל חבר. פשוט כדי לעשות טובה לחבר, בחור פיקח.”
“שתוֹק,” אמר אַל מן המטבח. “אתה מדבר הרבה יותר מדי, לעזאזל.”
“טוב, אבל אני צריך לשעשע את בחור פיקח. לא, בחור פיקח?”
“אתה מדבר הרבה יותר מדי, לעזאזל,” אמר אַל. “הכושי והבחור הפיקח שלי משתעשעים בעצמם. קשרתי אותם אחד לשני כמו זוג חברות במנזר.”
“אני מניח שהיית במנזר.”
“אף פעם אי אפשר לדעת.”
“היית במנזר ששומר על כשרוּת. זה איפה שהיית.”
ג’ורג' הביט למעלה אל השעון.
“אם מישהו יכנס תגיד שהטבח לא כאן, ואם יתעקשו, תגיד להם שאתה תיכנס ותבשל בעצמך. אתה תופס, בחור פיקח?”
“בסדר,” אמר ג’ורג'. “מה אתם עומדים לעשות איתנו אחר־כך?”
"זה תלוי אמר מאקס. “זה אחד מאותם הדברים שאתה אף פעם לא יודע מראש.”
ג’ורג' הביט למעלה אל השעון. השעה היתה שש ורבע. דלת הרחוב נפתחה. נהג חשמלית נכנס פנימה.
“האלו, ג’ורג',” הוא אמר. “אפשר לקבל ארוחת־ערב?”
“סאם יצא,” אמר ג’ורג'. “הוא יחזור בעוד חצי שעה בערך.”
“מוטב שאגש למקום אחר,” אמר הנהג. ג’ורג' הביט בשעון. השעה היתה שש ועשרים.
“זה היה יפה, בחור פיקח,” אמר מאקס. “אתה ממש ג’נטלמן־קטן מהוגן.”
“הוא ידע שאני אפצח לו את הראש,” אמר אַל מן המטבח.
“לא,” אמר מאקס. “זה לא זה. בחור פיקח הוא נחמד. הוא בחור נחמד. אני מחבב אותו.”
בשש חמישים וחמש אמר ג’ורג': “הוא לא יבוא”.
שני אנשים אחרים נכנסו למזנון. פעם אחת יצא ג’ורג' למטבח והכין סנדוויץ' של הֶאם וביציה “לדרך,” שאיש אחד רצה לקחת עימו. בתוך המטבח הוא ראה את אַל, כובע הדרבי שלו מופשל לאחור, יושב על מושב לצד האשנב, משעין את לועו הקצוץ של רובה ציד על אדן האשנב. ניק והטבח ישבו גב־אל־גב בפינה, מגבת קשורה בפה כל אחד מהם. ג’ורג' טיגן את הסנדוויץ', עטף אותו בנייר משומן, שם אותו בשקית, הביאו פנימה, והאיש שילם עבורו ויצא.
“בחור פיקח יכול לעשות כל דבר,” אמר מאקס. “הוא יכול לבשל וכל דבר. אתה תהיה אשה טובה לאיזו בחורה, בחור פיקח.”
“כן?” אמר ג’ורג', “החבר שלכם אוֹל אנדרסון, לא מתכוון להגיע.”
“ניתן לו עשר דקות,” אמר מאקס.
מאקס התבונן בראי ובשעון. מחוגי השעון הורו על שבע, ואחר־כך חמש דקות אחרי שבע.
“בוא, אַל,” אמר מאקס. “יותר טוב שנלך. הוא לא יבוא.”
“יותר טוב שניתן לו חמש דקות,” אמר אַל מן המטבח.
בחמש הדקות נכנס איש וג’ורג' הסביר שהטבח חולה. “למה לכל הרוחות אתה לא משיג טבח אחר?” שאל האיש. “אתה מנהל כאן מזנון או לא?” הוא יצא.
“בוא, אַל,” אמר מאקס.
“מה בקשר לשני הבחורים הפיקחים והכושי?”
“הם בסדר.”
“אתה חושב?”
“בטח. גמרנו עם זה.”
“זה לא מוצא חן בעיני,” אמר אַל. “זה מלוכלך. אתה מדבר יותר מדי.”
“אוֹה, מה זה משנה לכל הרוחות,” אמר מאקס. “אנחנו צריכים להשתעשע, לא?”
“אתה מדבר יותר מיד, מה שלא יהיה,” אמר אַל. הוא יצא מן המטבח. הקנים הקצוצים של רובה־הציד יצרו בליטה קלה מתחת למותני מעילו הצמוד יתר על המידה. הוא יישר את מעילו בידיו לובשות הכפפות.
“שלום, בחור פיקח,” הוא אמר לג’ורג'. “יש לך הרבה מזל.”
"זאת האמת, אמר מאקס. “אתה צריך להמר במירוצים, בחור פיקח.”
שניהם יצאו בדלת. ג’ורג' התבונן בהם, מבעד לחלון, בעוברם מתחת לפנס הפחמן ובחצותם את הרחוב. במעיליהם הצרים ובכובעי הדרבי שלהם הם נראו כמו להקת וֹודביל. ג’ורג' חזר למטבח דרך הדלת־מטוּטלת והתיר את ניק ואת הטבח.
“מספיק לי מזה,” אמר סאם, הטבח. “מספיק לי מזה.”
ניק קם. אף פעם לא היתה לו מגבת בפה לפני־כן.
“תגיד,” הוא עמר. “אז מה, לעזאזל?” הוא ניסה לזַלְזל מעליו את הענין.
“הם התכוונו להרוג את אוֹל אנדרסון,” אמר ג’ורג'. “הם התכוונו לירות בו כשיכנס לאכול.”
“אוֹל אנדרסון?”
“בדיוק.”
הטבח מישש את זוויות פיו באגודליו.
“הם הסתלקו לגמרי?” הוא שאל.
“כּ–ן” אמר ג’ורג'. “הם הסתלקו,”
“זה לא מוצא חן בעיני,” אמר הטבח. “שום דבר מזה לא מוצא חן בעיני בכלל.”
“תשמע,” אמר ג’ורג' לניק. “כדאי שתלך לראות את אוֹל אנדרסון.”
“בסדר.”
“כדאי שלא תכניס את עצמך לכל זה בכלל,” אמר סאם הטבח. “כדאי שתישאר רחוק רחוק מזה.”
“אל תלך אם אתה לא רוצה,” אמר ג’ורג'.
“להסתבך בזה לא יוביל אותך לשום מקום,” אמר הטבח. “אתה, תישאר מחוץ לזה.”
“אני אלך לראות אותו,” אמר ניק לג’ורג'. “איפה הוא גר?”
הטבח נפנה מהם.
“ילדים קטנים תמיד יודעים מה הם רוצים לעשות,” הוא אמר.
“הוא גר למעלה, במעון־החדרים של הירש,” אמר ג’ורג' לניק.
“אני אעלה לשם.”
בחוץ, נגה אור פנס־הפחמן מבעד לענפיו החשופים של עץ. ניק הלך במעלה הרחוב בצד עקבות המכונית, ופנה ליד הפנס המקומר הבא למורדו של רחוב צדדי. הבית השלישי ברחוב היה מעון־החדרים של הירש. ניק עלה בשתי המדרגות ולחץ על הפעמון. אשה נגשה לדלת.
“אוֹל אנדרסון גר כאן?”
“כן, אם הוא בבית.”
ניק עלה בעקבות האשה במעלה המדרגות והלך אחריה לקצה המסדרון. היא דפקה בדלת.
“מי זה?”
“זה מישהו שבא לראות אותך, אדון אנדרסון,” אמרה האשה.
“זה ניק אדאמס.”
“תיכנס.”
ניק פתח את הדלת ונכנס לחדר. אוֹל אנדרסון שכב בבגדיו על המטה. הוא היה פעם מתאגרף־מקצועי במשקל כבד, והמטה היתה קצרה עליו. הוא שכב וראשו על שני כרים. הוא לא הביט בניק.
“במה הענין?” שאל.
“הייתי במזנון־הנרי,” אמר ניק, “ושני ברנשים נכנסו וקשרו אותי ואת הטבח, והם אמרו שהם מכוונים להרוג אותך.”
זה נשמע טפשי כשאמר זאת. אוֹל אנדרסון לא אמר דבר.
“הם הוציאו אותנו למטבח,” המשיך ניק, “הם התכוונו לירות בך כשתיכנס לארוחת ערב.”
אוֹל אנדרסון הביט בקיר ולא אמר דבר.
“ג’ורג' חשב שכדאי שאבוא ואספר לך על זה.”
“אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה,” אמר אוֹל אנדרסון.
“אני אספר לך איך הם נראו.”
“אני לא רוצה לדעת איך הם נראו,” אמר אוֹל אנדרסון. הוא הביט בקיר. “תודה שבאת לספר לי.”
“זה בסדר.”
ניק הביט בגבר הגדול השוכב על המטה.
“אתה לא רוצה שאלך להודיע למשטרה?”
“לא,” אמר אוֹל אנדרסון. “זה לא יביא שום תועלת.”
“האם אין משהו שאני יכול לעשות?”
“לא, אין מה לעשות.”
“אולי זה היה סתם סיבוּן?”
“לא, זה לא סיבון.”
אוֹל אנדרסון הסתובב לעבר הקיר.
“העניין הוא רק זה,” אמר, כשהוא מדבר לעבר הקיר, “שאני פשוט לא יכול להחליט לצאת. הייתי כאן בפנים כל היום.”
“אתה לא יכול להסתלק מן העיר?”
“לא,” אמר אוֹל אנדרסון. “גמרתי עם כל ההתרוצצות האת.” הוא הביט בקיר.
“אין מה לעשות עכשיו.”
“אתה לא יכול לסדר את זה איכשהוא?”
“לא. נכנסתי לרשימה השחורה.” הוא דיבר באותו קול שטוח. “אין מה לעשות. בעוד כמה זמן אני אחליט לצאת.”
“מוטב שאחזור ואראה את ג’ורג',” אמר ניק.
“להתראות,” אמר אוֹל אנדרסון. הוא הביט לעבר ניק. “תודה על הביקור.”
ניק יצא. כאשר סגר את הדלת ראה את אוֹל אנדרסון כשכל בגדיו עליו, שוכב על המטה מביט בקיר.
“הוא היה בחדר כל היום,” אמרה בעלת הבית למטה. “הוא בטח לא מרגיש טוב. אמרתי לו: ‘אדון אנדרסון, אתה צריך לצאת ולטייל ביום סתיו יפה כזה,’ אבל הוא לא נטה לזה.”
“הוא לא רוצה לצאת.”
“אני מצטערת שהוא לא מרגיש טוב,” אמרה האשה. “הוא איש נורא נחמד. הוא היה בזירה, אתה יודע.”
“אני יודע.”
“אי אפשר לדעת את זה, חוץ מאשר לפי מצב הפנים שלו,” אמרה האשה. הם עמדו ודיברו בפתח הדלת היוצאת ברחוב. “הוא כל־כך עדין.”
“אז לילה־טוב, גברת הירש,” אמר ניק.
“אני לא גברת הירש,” אמרה האשה. “היא בעלת המקום. אני רק מנהלת אותו בשבילה, אני גברת בֵל.”
“אז לילה־טוב, גברת בֵל,” אמר ניק.
“לילה־טוב,” אמרה האשה.
ניק פסע במעלה רחוב החשוך עד לפינה שמתחת לפנס־הפחמן, ומשם לאורך עקבות המכוניות לבית האוכל של הנרי. ג’ורג' היה בפנים, מאחורי הדלפק.
“ראית את אוֹל?”
“כן,” אמר ניק. “הוא בחדר שלו והוא לא רוצה לצאת.”
הטבח פתח את הדלת מן המטבח כאשר שמע את קולו של ניק.
“אני אפילו לא מקשיב לזה,” הוא אמר וסגר את הדלת.
“סיפרת לו על זה?” שאל ג’ורג'.
“בטח. סיפרתי לו, אבל הוא יודע מכל העניין.”
“מה הוא עומד לעשות?”
“שום דבר.”
“הם ירצחו אותו.”
“אני מתאר לעצמי שכך יהיה.”
“הוא בטח הסתבך במשהו בשיקאגו.”
“אני מתאר לעצמי,” אמר ניק.
“זה דבר נוראי.”
“זה דבר איום,” אמר ניק.
הם לא אמרו דבר. ג’ורג' שלח ידו למגבת וניגב את הדלפק.
“מעניין מה הוא עשה,” אמר ניק.
“הוא מכר מישהו. בשביל זה הם הורגים אותם.”
“אני עומד להסתלק מן העיר הזאת,” אמר ניק.
“כן,” אמר ג’ורג', “זה מעשה נבון.”
“אני לא יכול לשאת את המחשבה איך הוא מחכה בחדר ויודע שהוא הולך לחטוף את זה, זה יותר מדי זוועתי.”
“אם כך,” אמר ג’ורג', “יותר טוב שלא תחשוב על זה.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.