מזכרון מנדלי לזכר י. ל. פרץ

א    🔗

המצויים אצל ספרות יידיש ועתונותה יודעים, כי התאריך של מנין מחצית המאה לפטירתו של יצחק לייבוש פרץ נתקל בתאריך של מנין כפול – מאה תמימה של ספרות יידיש המודרנית. אחזתי לשון תקילה שהיא אחות ללשון תקלה, לפי שהתאריך הראשון כל-כולו וודאי, ואילו התאריך האחרון רובו ככולו ספק. אמנם, לפני שנתיים ומעלה, ואם לדקדק ביום כ“ט תשרי תשכ”ג, מלאו מאה שנה להופעת הגליון הראשון של “קול מבשר”, תוספת יידיש לשבועון העברי “המליץ”, ובו נדפסו כמה וכמה חיבורים נחשבים, אם בשירה, אם בפובליציסטיקה וביחוד בסיפור, שכן ניתנו בו בהמשכים “דאָס פוילישע יינגעל” ליצחק יואל ליניצקי ו“דאָס קליינע מענטשעלע” למנדלי מוכר ספרים, ורשמם בקהל המשכילים ופשוטי-העם היה גדול, ששני הסיפורים, השרויים בעניינם וברוחם בחללם של שלהי-ההשכלה, היו מצויינים בריאליסטיקה של תיאור ובחריפות של סטירה, והעיקר בלשון, שחיתוך-דיבורו של עם נותן בה שבעה מיני חן, והקוראים בימים ההם, אפילו הבחנתם דקה משהיתה, לא היו יכולים, על פי הסיפורים האלה שהתחרו זה בזה במעלות ובמעלה, לראות מראשית אחרית, דהיינו שהראשון ייעצר בדרך עלייתו עד שאין כשיכחתו, והאחרון יפליג כדרך שהפליג בדרך עלייתו עד שאין כזכרונו. ואדרבה, כמה סימנים מעידים, כי אילו נערך בימים ההם משאל, מה סיפור נחשב מחברו, היתה הכף נוטה ומכרעת לא לצד מי שזכור וקיים אלא לצד מי שנשכח כאילו לא היה. והנה כתום שנת המאה ל“קול מבשר” הוצבו לו כמה וכמה ציונים, מהם גם בירושלים, בחוג ללימוד יידיש באוניברסיטה שבו נקבע מחזור-שיעורים לכך ובהוצאתו יצא לאור מבחר-הדברים בסיפור, מאמר ושיר, שנדפסו ב“קול מבשר” בשנים 1863 עד 1869, וכך ניתן מצע לעיון ודיון של ממש באותו כתב-עת נדיר, שלא נתקיימו הימנו אלא שניים או שלושה קומפלטים. ואילו בגולה נתפסם תחילה קונטרס עממי ונדפסו קצת מאמרים, שניכר היה בהם שכותביהם לא קראו את “קול מבשר” אלא חזרו ברוב דברים שלהם על מעט דברים של אחרים. אולם מקץ כשנתיים ימים נתגלגל התאריך של תום יובליים כדמות חג המאה של ספרות יידיש המודרנית, שטבורה חגיגת “דאָס קללינע מענטשעלע”, כנקודת-מוצאה של הספרות הזאת, וכבר נתגבהה בזה תלולית דברים בעל-פה ובכתב. תנופת ניסורו של גלגל היובל היתה בבואנוס איירס, ולימים נמשכה לה ניו-יורק, וזה מקרוב נצטרפה לה גם תל-אביב ועצם התנופה מוסיפה והולכת בפומבי רבתא. ספרות יידיש נפתולי מלחמתה לקיומה והמשכו, הצריכים רוב גבורה, יפים לה ימי-שמחה, אלא שהתאריך, שבו נתלתה וכדרך שנתלתה, צריך בדיקה. הפותח את ספרות יידיש בדורות האחרונים במנדלי, בין שסיפורו הוא לה, לאותה מסכת חגיגית, עילה של ממש, בין שהוא לא אמתלא המתראה כממש, מעוול קודם כל את קודמיו, בוני הספרות הזאת, שסללו את דרכו לפניו. בוא מעוול את מנדל לפין, שהפליא לעשות בשתי הלשונות, בלשון יידיש היונקת ממקורה של לשום-העם על קסמיה וסממניה, ובלשון העברית היונקת מרבדיה המאוחרים ועיקרם לשון חכמים, הוא-הוא שמנדלי יצא, במעשה הלשונות, בעקביו ועשה כמתכונתו, אלא שהרב אמנותו מצומצמת על לשונו, שענינו אינו יוצא מתחומה של הרואה, כנוסח משכילי הרבים, ואילו תלמיד תלמידיו (חוג ז’יטומיר וביחוד מרדכי סוחיסטאב) אמנותו כנוסה בתחומה של יצירה, שעיקרה רקמת סיפור על מלוא רחבו בתיאור-הוויה ועל מידת עמקו במיצוי-נפש. הוא מעוול את א. ד. גוטלובר, שעמידתו גם היא בשתי לשונות, רוב דבריו בלשון העברית, ומיעוטם בלשון יידיש, שהיה גם פוזיציה נחשבה בביוגרפיה של מנדלי והפגישה עמו בקאמיניץ מנקודת-ההכרעה בה. אמת, לא היה בו לא מכוחו של לפין לפניו ולא מכוחו של מנדלי אחריו בהשגת תואם החיות בשתי הלשונות, וקיים לכרחו את המרחק עד-הקצה – כאן מליצת-מקרא וכאן ניב-עם, – שלא יכול היה לקרב כדרך שקירבו הם, שקיימו בלשונם העברית תפוס לשון אחרון; עם זאת אין להבין על מה “דאָס קליינע מענטשעלע” או “די טאַקסע” קרויים ספרות מודרנית ואילו “דער גלגול” או דער דעקטוך" אינם קרויים כך. והוא מעוול ביחוד את ישראל אקסנפלד, שכילכל כתיבתו בלשון יידיש בלבד ושלא שיחק לו מזלו ורובי כתביו אבדו, והיא אבידה שאין לה תמורה, אך גם מה שנתקיים, הרומן “דאָס שטערנטיכל” והקומדיות, מניח פתח לאמירה מפורשת, כי כל מה שאתה מוצא במנדלי, אתה כבר מוצא בו – שבח של פרוזה, ממש של תיאור, חיות של שיחה, אמינות של דיבור, אלא שמנדלי כוח אמנותו הנפלא עילה את היסודות של קודמו ועשאם קומה גדולה, חטיבה שלימה. והרי שלושת הקודמים שפירשנו אף הם קודמים היו להם – תלמידי מנדל לפין, שהם כאסכולה שלימה, בראשם יוסף פרל, האנונימוס של “גינארטי וועלט” – לענין הקושיה, מי מסתתר מאחוריו, הרי שלאחר שבטלה ההשעה הרפויה של מאכס אריק, שהרמיזה על לפין, נשתיירו שתי השערות, של ר' מרדכי בן-יחזקאל שעוררני לבקשו ביעקב שמואל ביק ושלי המעז להציע את יצחק ארטר, והצד השווה שכאן וכאן לפנינו הנחה שהוכחתה מנגינה לעתיד לבוא. על כל פנים יסתתר מי שיסתתר, ודאי היה מאשלי רברבי של חבורת המשכילים. והוא הדין באנונימוס של “אלטער לעב”, נוסח רובינזון, שראשיתו בסביבת לבוב ואחריתו כלש כל הרובינזונים, אלא שבין ראשיתו ואחריתו עושה תעודת ההשכלה את שלה בהוכחה ותוכחה, וגם עתה אין יודע מי מסתתר מאחוריו, ואין אלא לסמוך על עדותו של מנדל נייגרשל שראה בטרנופול טופס הספר ורשום עליו כמחברו יוסף ויטלין (אבי זקנו של מי שנקרא כשמו והוא כדרך נכדיהם של משכילים, סופר לעם-נכר ובלשונו). ואין צריך לומר שלמה אטינגר, בעל מדרגה בקומדיה ובמשל, שפלס-אמנותו מקיים יציריו מעבר למגמתם, מגמת משכילים מלומדה, וערכם ערך, והיא תכונה שאתה מוצאה ביצירי יידיש של משכילי אשכנז, אלו הקומדיות של איציק אייכל ואהרן וולפסון. וחובה היא לי שלא אעלים דעתי, שהיום עודה בחזקת ווטום ספראטום אך מחר-מחרתיים יצפצפוה האנקורים מעל הגגות: ספרות הדורות האחרונים, בין העברית בין היידית, אי אפשר לקבוע לה פרשת-בראשית, הנעוצה בשרשי ההשכלה בלבד, ונמצא לענייננו עתה, כי על העיוולים שמתעוולים מקורותיה האידיאולוגיים של ספרות זו, ובתחומה של ההשכלה, אשר “קול מבשר” וסופריו הם סניפיה המאוחרים, נוספים העיוולים שמתעוולים מקורותיה המנטאליים של סופריה בתחומה של החסידות והמתנגדות, שאם אתה נוטלם אפשר שאין אתה נוטל מרוחה של הספרות אך ודאי שאתה נוטל מנפשם של סופריה. על כל פנים לא נכחיד דעתנו, כי צמצום הקונטכסט שבהיסטוריה ובספרות, כדרך שנהגו בו עתה עם הכרזה של ראשית שאינה ראשית, ובלבד להרוויח מספר עגול, כמספר המאה, היפה לברכת המועד, היזקו מרובה מתועלתו, ומטעם פשוט למדי, שבדותו מרובה מאמתו. וביותר שהם מעוולים בו במנדלי גופו, על דרך חציצתו לתרי מנדלי, הכל לפי לשונו, כביכול אמירתו, כי הוא נושם בשתי הנחירים, אילו שתי הלשונות, פירושה שהוא נוהג בהם סירוגים, סותם אחת ומרווח אחת וכבר נמצא מורה-הוראה שחגג את חג המאה במעגל, שבו נראה “דאָס קליינע מענטשעלע” כראשית פסיעה בדרך לפרשה הצ’רנוביצאית והכרזתה את יידיש כלשון הלאומית (ושכח כי על אותה ה"א הידיעה נחלקו הדעות ונדחתה) ולא נוכל אלא לומר להם, לאותם חוגגים, בחינת לא יירד בני עמכם. ושמא לא מקרה הוא, כי חבורה של תלמידי חכמים באוניברסיטה העברית בירושלים שוקדים על מהדורה אקדימית של מנדלי כולו בשתיים לשנותיו. כל גישה אחרת, כפי שהיא עולה משלשלת הדגשים של חג המאה, מטילה את מנדלי במיטת סדום, המקצצת את מחציתו אם לא למעלה ממנה.

ב    🔗

והיא אזהרה לדיון ודרך-הדיון בתאריך שלה מחצית המאה, שאינו מדומה, אלא ממש מכל ממש – לפני חמישים שנה נפסקו חייו של מי שניתנים בראשו, וכדים הם ניתנים, שני כתרים: כתרו של אחד מגדולי האמנים של ספרות יידיש וכתרו של אחד מגדולי קברניטים של תרבות יידיש, אם לא הגדול בקברניטיה. אבל מי שיסתפק בבינה בתעודתו הכפולה ולא יזכור ולא יזכיר חלקתו בספרות העברית וחיבורו בו ואליה, וממילא יגזול את כתרו השלישי, או יפחות ממשקלו, לא זו בלבד שימעט דמותו אלא יעוות אמתו. ונראה, כי שמואל ניגר הוא שחש באותה סכנה ובספרו על י. ל. פרץ הקדיש לה לחלקה העברית של יצירתו תשומת דעת, ששיעורה ופירוטה עשויים להיראות כגדישה דיספרופורציונאלית, עד שאין להמלט מן הרושם כי החוקר נהג בו על דרך ההמשלה של הרמב"ם בענין כפיפת המקל. להצדקתה של מידה זו ניתן לומר, כי היא באה לא בלבד להזכיר אותה חלקה לכל העשויים לשכוח או להשכיח אותה, וביותר לאלה שאינם מכירים אותה ואף אינם מסוגלים להכירה מחסרון ידיעת הלשון העברית – (ולא מעטים הם בין מחברי אלפי המאמרים שהביבליוגראפיה על י. ל. פרץ משופעת בהם) – היא באה כביכול להזכיר אותה לבעל החלקה עצמו, שהרי תכונתו כסופר כפול-לשון, היא בחינת מאזנים, שכפותיהם היו תחילה כמעוינות, ואחר-כך הכף האחת, היא כפה של העברית, ירדה והלכה, והכף האחרת, היא כפה של היידיש, עלתה והלכה, ולפי שעלייתה היתה גם עילוי, והשגתו והישגיה בה התימרו, עלולה היתה הכף שירדה והלכה להיראות, ואף נראתה, לא בלבד כטפילה לעיקר, אלא אפילו כאפיזודה, שהמתעלם ממנה הוא כמתעלם משלוחה שנגדה או נתגדעה ולא משורש, שאפילו המשכו הגלוי נפסק, פעולתו הסמויה נמשכת והולכת. אלא אף חובת ההזכרה של החלקה העברית, שרבו שוכחיה ומשכיחיה, דין שתישמר מפני דרך הגוזמה, וכשם שניתן להבין על מה שמואל ניגר, בספרו המיועד לקהל קוראי יידיש, ראה להרחיב את הדיבור על החלקה העברית, ניתן להבין, על מה המהדורה המקוצרת של ספרו, המיועדה לקוראי עברית (“י. ל. פרץ חייו ויצירתו” בתרגומו של שמשמון מלצר, הוצאת “דביר” בלא ציון שנת הדפוס) מחקה קצת אותה סאה גדושה. שהרי דיון, המכוון למרכז האמת, מחויב בקביעת פרופורציה נכונה של זיקתו היוצרת של הסופר לשתי הלשונות, בין מבחינת הכמות ובין מבחינת האיכות, כשם שהוא מחוייב בהסבר, מה גם לו לשוני הזיקה, ושלם מיצויו של ההסבר לא די בהשוואה הנחוצה לעצמה, של בדיקת השוני הזה במערכת בני דורו – וכדוגמא לפרופורציה הפוכה: ח. נ. ביאליק – אלא חובה לעמוד על גורמיו וצירופי-גורמיו, כדי להבין, על מה מנדלי נהג בשני קולמוסיו בתחילתו ובסופו, כשהאמצע, בו נהג בעיקר קולמוס אחד, הכריע על סופו והוא חיזוק קלאסיותו הכפולה, ועל מה שלום עליכם ניסה לנהוג שני קולמוסיו והניח עד-מהרה קולמוסו האחד והפעיל כמעט כל ימיו קולמוסו האחר, באופן שקולמוסו אחד חרת משעול, וקולמוסו אחר סלל דרך המלך, על מה י. ל. פרץ נהג כדרך שנהג ומכוח מנהגו עלה לו מה שעלה וכדרך שעלה. לכאורה, ההקבלה בתחומה של שלישיית הקלאסיקה עושיה לזרות על השאלה אור של ביאור נאה: מנדלי, שכוחו עמד לו להגיע לאותה שלימות אמירה, על רמתה ומתיחותה בשתי הלשונות, אחת אחת לפי טיבה ומחצבתה, לא ויתר על הכפל ומה שימי עמידתו העלו לו ביידיש השלימו לו ימי זקנתו בעברית, וזכה לנס, שהבת ילדה, או לפחות: יילדה, את האם; שלום עליכם, שכוחו, ואולי אורך-רוחו, לא עמד לו בכך או בדומה לכך, וויתר בראשית-המסילה על האם וטיפח את הבת בלבד, וטיפוחו ברכה, שנתמצתה, לו כל שפעת-הביטוי של העם, קצת בתיאור ורובה בשיח, ואילו י. ל. פרץ לא וויתר, אמנם עד-מהרה, כדרך שוויתר שלום עליכם, אך לא יכול, ולימים אולי אף לא רצה, לעלות בקו המתיחות שעלה בו מנדלי, ונפתל בין הלשונות ונתיב-נפתוליו הרחיק הרבה, אך סופר וויתור. לענין אמירתנו: ולימים אולי אף לא רצה, הרי כוונתה היא לא בלבד לכך, שנהג על דרך מסירת-הקולמוס, שהרי כך נהג מנדלי לפניו וזלמן שניאור אחריו, שמסרו יצירי-יידיש שלהם בידי תורגמנים, אבל הם, לא היו להם מעשי-תרגום אלה אלא כמיני טיוטה, שטרחו בה בחינת עורכים לפי שיטת-שחור-על-גבי-שחור, עד שכמעט לא נשתייר הימנה כל-מאומה, ואילו הוא לא היתה בו כאותה הקפדה, וכמה וכמה מדבריו, שנוסחם העברי מוחזק כשלו ממש ונכלל כשלו בכתביו, אינם אלא מעשי-תרגום של מי שיכלתם רחוקה, מרחק רב, ממדרגתו. לא: אמירתנו: ולימים אולי אף לא רצה, משמעות נוספת לה – כלפ-תעודתו, האמן שבו עשוי לעודד את המשך הנפתולים של כפל-לשונות ולהגביר את מתיחותו; ודיה סקירה על פני עשרת הכרכים שיצאו בעברית, בהוצאת “דביר” להעמידנו על כך, מה וכמה כתב בעצמו ומה וכמה צריך היה תרגום )מעשה שמשון מלצר), כדי שנראה בעליל תולדת התרפותם של הנפתולים האלה לתחנותיה.

ג    🔗

ההבדלה שבין האמן שבו ובין הקברניט שבו אף היא עשויה להעמיד על ייחוד-מעמדו בשלישיה הקלאסית, מבחינת יחסו של הציבור אליו. מנדלי, שיצירתו, ביחוד בשיא-גיבושה, היתה בחינת היהלום המלוטש – נהגה כלפיו מידה של הפלאה; שלום עליכם, שיצירתו הניגרת בהרטתה היתה בחינת הזהב הרותח – נהגה כלפיו מידה של אהבה: ואילו י. ל. פרץ, שיצירתו, המשנה גווניה ככרום, היתה בחינת הכסף החי – נהגה כלפיו מידה כפולה, שאפילו נמזגה להם לחסידיו, יסודותיה הנפרדים בעינם עומדים – מידת הוקרה מזה ומידת פולחן מזה; כשהמידה הראשונה מכוונת בעיקר לאמן שבו, שכל ימיו היה ריב לו עם רוחו, והרבה גלגולים חי ביצירתו והרבה תמורות ידע בה, ואילו המידה האחרונה מכוונת בעיקר לקברניט שבו, או אם מותר להעזר בכינוי: האדמו“ר שבו. כי אמנם כאדמו”ר היה וביתו כחצרו של אדמו"ר היתה, ומפי עדים מהימנים, מספרי זכרונות, ידענו, כי ביתו רב-הרחש נעשה מרכז גדול, והוא עצמו מוקדו, שופע ומשפיע על כל סביביו, טופח ומטפיח, בעל תורה שלימה, שהלכות לה והליכות בה, והעיקר: הוא עצמו היה גם תחילת גרעינה גם ביכורי-פריה של התנועה הקרויה תרבות יידיש חילונית ומודרנית, שהרבה הסתעפויות לה; ולא עוד אלא דומה עלינו, כי לא נגזים, אם נאמר, כי התנועה הזאת, אשר גם עתה, לאחר שברונה בגיא ההרגה, ולאחר משבריה בארצות פליטתה, כוחה עמה, הגיעה בו לתודעת-עצמה, ברורה ושלימה, ומלפניו יצאה להישגיה ולתעיותיה, לנצחונותיה וכשלונותיה. כדוגמת-בוחן לכך ניתן לראות את ועידת צ’רנוביץ, שמנדלי ושלום עליכם נעדרו ממנה, אך י. ל. פרץ היה בה כנפש הראשונה, שאילולא הוא ולא עמדו לה לא שלום אש והרש דוד נומברג מזה ולא נתן בירנבוים וחיים ז’יטלובסקי מזה ואף לא מתתיהו מיזיש להצילה מהרפתקה קטנה, והספק אם היתה נעשית מה שנעשתה לדבקיה, דגל וסמל, כמעט מיתוס, בין לאלה ששמרו על מה שביקש י. ל. פרץ לשמור ובין אלה שהפליגו הרחק ממנו, ותחת לקיים גשר, מוצק או רופף, בין הלשונות, אם במתן הבכירה לפני הצעירה אם איפכא, הרחיבו מחיצה עד שנפערה תהום ביניהן.

וכאן שורת הדין נותנת שלא נשכח מה פירנס את התהום, שגדלה והלכה, כאשרות וכמציאות, הלא הוא פילוג העם, המונח ביסודו של פילוג האורינטציה ההיסטורית שלו, כששני קטבי הפילוג נעזרים, האחד בלשון אחת והאחר בלשון האחרת, ותחת החזיון ש להסופר כפול-הלשון בא החזיון ש להסופר יחיד-הלשון. ודאי נכונה ההנחה, כי בדור ההוא ולאחריו מצעם של יחידי-הלשון מזה ויחידי-הלשון מזה, כמצעם של כפולי-הלשון – אותו עם עצמו, אותה הוויה עצמה, אבל שוב לא אותו קהל עצמו, שהמציאות עשאתו, ביחוד באגפי הקצה, שני מיני קהל, קהל ולשונו, קהל ולשונו, והפרוגרמה סייעה לו לאותו פירוד והסתייעה ממנה, והדברים ידועים.

הלכך ביום זכרונו של י. ל. פרץ אפשר שהבא להעלותו יהרהר, האם יקדים את הדיבור על האמן שבו ויאחר את הדיבור על הקברניט שבו, אבל בין ינהג לפי סדר זה או חילופו, דין שיזכור, כי לפניו מטבע, שמי שאינו יוצא ידי חובת בינתו בשני צדדיו, פורש מהערכת-יסוד המחייבתו קביעת גופה של עובדה ואשר אך לאחריה מותרת הערכת-מישנה בחינת דין הניין לן ויתהון לא הניין לן, כדרך ההערכה הפשוטה ביחוד פה ועתה והסבורה, כי אם ירושת האמן חשובה כירושתם של הכל, אין ירושת הקברניט חשובה כירושתם של הכל, כי אם האמן יצא מלפני חיותה של הלשון העברית וטיפוחה, ואף היה במטפחיה ומיטיבי-ניבה, הרי הקברניט שבו לא הוליך אליה, ואם הרגש שבו יצא מלפני זכר אצרנו, ארץ-ישראל, הרי ההגות שבו, לא כל שכן התכנית שלו, לא הוליכה אל ממשותה, ונמצא המציאות, שאנו שרויים בה פה ועתה, נצמחת מתוך תנועה, שהוא והנמשכים לו היו יריבים לה, וממילא הבלטה, לא כל שכן מופלגת, של אמירה בודדה ואפוריסטית שלו, שנאמר בה: ציון אין שפיץ [= ציון בראש], כטשטושה של אמת.

אבל היא הנותנת דווקא, כי אותה הערכת-מישנה לא תיעשה פה ועתה בלא הערכת-יסוד, לאמור, כי לא תיעד הערכת הקברניט, שהרי הסופר יודע גם יודע – כתביו, בנוסחם העברי, זוכים למהדורות הגונות, כוח אמנותו מקיים ערכם של יציריו מעבר למקומם וזמנם, סיפוריו נלמדים בבתי הספר שלנו לדרגותיהם, והם חביבים על יציאי גלויות שונות ועל ילידי ארצנו, ואף נעשו ענין להמחזה ולהצגה, כמה וכמה רחובות בערינו קרויים על שמו, וכן קרויה על שמו הוצאת ספרים בתל-אביב – והיא דווקא ממשיכה מצד מה את המסורת למן האלמנה והאחים ראָם עד “אחיאסף”, דהיינו שהיא מוציאה ספרים גם ביידיש גם בעברית, ואף חידוש בה: ספרים היוצאים, דף כנגד דף, בשתי הלשונות, וכן נקרא על שם המחזה הנודע שלו “די גאָלדענע קייט” [= שלשלת הזהב] רבעון לעניני ספרות, שנוסד בידי הסתדרות העובדים, באופן ששמו וזכרו ופעלו קיימים ועומדים.

ד    🔗

ולענין הדיבור על הקברניט, הרי ניתנה זה מקרוב שעת כושר נוחה לכך, – בערב פסח מלאו שבעים שנה לראשית ההנהגה הרוחנית הזאת, וזו היתה ראשית צנועה ביותר – הלא הם הקונטרסים המכונים “יום טוב בלעטלעך”, שיצאו בערבי המועדים, או בערבי יום-צום, ואפילו לערב-שבת סתם. צמד סגולותיו של י. ל. פרץ פתח פה בעשייתו – הסגולה האחת, סגולת האמן, הסגולה האחרת, סגולת הפדגוג, שעשו קואליציה מחושבה ביניהן: בעוד הסופר מגיש לו לקהל הקוראים הרחב, לעמך, חטיבות ספרות מעולות, שיר וסיפור ומחזה, הרי הפדגוג מגיש לפניו פרקי השכלה הגונים, שיעור ולימוד והוראה, ומי שכותב בקולמוסו אחד דבר נובילה ביסוד אמנות דקה ומבריקה אינו חושש בקולמוסו אחר לכתוב דבר שיעור ביסוד פופולאריות עבה ואפורה. ודומה, כי האחדות, ביתר דיוק: בקשת האחדות, של שתי הסגולות האלו, ששיאיה בנקודות המזיגה של האמן והקברניט, אף היא שחיזקה את יחס חסידיו אליו, שנגדר לנו כיחס של פולחן. נסתפק בעדות אחת מרוב העדויות והיא של השחקן המחונן והמשורר העדין, מארק שוויד, שהיה קרוב אליו במיוחד, מתוך שהיה משמש לפניו – הוא מקדים לו לספרו רב-הענין (“טרייסט מיין פאָלק – דאָס לעבן פון י. ל. פרץ”, ניו-יורק 1955) פרולוג, שהריני נותנו בזה בתרגומי:

האדם, שחייו מתוארים בספר זה, הוא הבבואה הנהירה של יהדות-פולין, רבין לאין-ספור מבני-עמו נודדים בנצח. דבר זה עוטר את הילת-פעלו שלהביות מקודשות. הוא נערץ על אנשי-העם, שרוממם באהבתו ובאמונתו. הנשמות הטהורות של פשוטי-אדם, אשר הוא שר להם, עלו בעשן-הקרבנות לשמים חתומים. אך שירתו עליהם נשמעת לפנינו כזימרה לחיים.

הוא חונן לרומם נשמות פעוטות מאדמתן ולהעלותן לאור השמש. הוא ידעם עד עומקם ולבו הגדול הלך עמהם ברום. כוחו היה בשירת הרוממות. כל מה שהאדם היה קטן יותר, כן גדלה אהבתו אליו. כל שמעמדו היה נחות יותר, כן הגביה לרוממו.

בשירה זכה להפשיט מעל איש-העם את חולו ולהלבישו שבת.

כופרים הלכו עמדו אל אלהים, ששוב ניתן להאמין בו. דורו הלך עמו להחלץ מן החושך. עמו היתה הדרך נלבבה יותר ואורה יותר.

בחייו השתקף הרבה מתפארת העם הלוהטת, אשר בגללה היה נאהב ויצירותיו מנוצצות ככובי-אור בליל-נצחים.

שרידים, אשר הוא הצהילם ורוממם, מכלים את חייהם בארצות-נכר, רחוקים ממולדתם, להם מלוא-דיוקנם של חייו הוא זכר-שירה, אשר בת-קולה לא נדמה.

האמנם, עם קריאת דברים אלה וכאלה לא יתיצב י. ל. פרץ כמי שחסידיו רוקמים שבחיו כדרך חסידי פולין ואוקריינה רקמו שבחי צדיקיהם: האמנם אין הם מרטיטים את לבם של אלה, המרובים ביחוד פה ועתה, שהיו חסידי האמן ומתנגדי הקברניט, שיהו מתעוררים גם הם, לראות, לאחר מעשה ההפרדה והניתוח, את פלא-המזיגה שבאחדות סגולתו הכפולה.

הלכך נחזור לענין “יום טוב בלעטלעך”, שבכרו קונטרסיו יצא לאור, לפני שבעים שנה, ופתיחתו עשויה כשיחת הקונטרס עצמו באזני קוראיו, והריהי בתרגומי:

הפסח ממשמש ובא ואני מזמינכם לסדר:

קבלוני!

לא אעלה לכם בדמים מרובים, כופתאות אינני אוכל.

אף אל תכבדוני במרור. נולדתי עמו. אנא, אל נא תצווני למנות את המכות, למצרים מחלתי משכבר.

וזו בכלל ברכה לבטלה. ממכות נכתבות או נדפסות לא חלה עדיין איש.

אף תפטרוני משפוך חמתך! עודני צעיר למדי, אל תרעילו את דמי בנקמה… הריני מקווה לימים טובים מאלה ואינני רוצה לקלל, אפילו עובדי-גילולים, אף איני רוצה לומר לשנה הבאה בירושלים, כי מדיבור לא יבוא עיבור.

אך זאת ארצה – לאחל לכם, כי לשנה הבאה תשכחו את כל המה-נשתנה, לרבות עבדים היינו… ו… כשתפתחו את הדלת ותקראו באמת, לא כמו היום בלשונו של לבן הארמי, כל דיכפין ייתי וייכול, אל ייכנס איש, שלא יצטרך ליכנס!

דברים מעטים אלה, שכתבם לפני שבעים שנה בדיוק, הם בחינת הפוך בם והפוך בם, שרוב תכניתו של הקברניט כלולה בם, וממרחק-הימים אנו רואים עד-כמה עוברה של התכנית עשוי להעלות מלוא-הסכמה, כשם שאנו רואים, עד-כמה הוא עלול להעלות מלוא-מחלוקת, כי כשם שהדרכים נתאחדו בו כך אף נפרדו ממנו.

מה היה בכל הדרך הארוכה ורבת המעש למן “מאָניש” עד שיצאה נשמת משוררו בטהרה, הלא צרור הוא בכתביו, ולוואי ונזכה לענין י. ל. פרץ למה שזכינו לענין מנדלי שהאוניברסיטה שלנו יתקיים בה המתחיל במצוה ואומרים לו מרוק, שכשם שהתחילה במפעל הוצאה אקדימית של זה תמשיך במפעל הוצאה אקדימית של זה, והיתה נחלתם השלימה נחלת ישראל.

[כ' ניסן תשכ"ה]