א.    🔗

החוברת המשולשת, של “יוואָ-בלעטער” (כרך י"ב, חוברת א’–ג'), הוקדשה ליצחק ליבוש פרץ. ניתן בה חומר חדש ורב-ענין. עיקרו – מכתבי פרץ לארוסתו, אשתו, בנו, מאמרים על שיריו שכתב בפולנית, מחברתו שחיבר עם חותנו “חיי משורר עברי”, הפואימות הראשונות שלו ביידיש. כלומר, רוב התעודות להכרת המשורר בראשיתו.

המכתבים לארוסתו כתובים, רובם ככולם פולנית, משהו רוסית. ענינם – דברים של אהבה; דרכם – דרך הפלגה וגודש של אמירות הבאות להגות חיבובים, געגועים ומערכי נפש סנטימנטאליים; רמתם – כשל תלמיד מתאהב, כשל אברך בעל ביתי ועם זאת נראים מבעד הקליפות הנדושות שרטוטי האיש שלעתיד לבוא. עתים אפילו בקוים בלוטים מדי. הנה מכתב שבו מספר הצעיר לכלתו מאורע מחייו, של עורך דין צעיר:

מיד לאחר הבחינות, בבקשי להשיג פרקטיקה, קניתי שטר של יהודי מזאמושטש החדשה, בסכום עשרים וחמישה רובל, ושילמתי חמשים אחוז. משזכיתי בדין, לא רציתי להיות אכזרי ובשמעי כי הנתבע הוא עני, חילקתי לו את החוב לשיעורים חדשיים (כל שיעור רובל אחד). כסבור הייתי, שקיימתי חובה של אדם ישר ואיש לא יקראני צייקן לא עלה בדעתי כי גם הדבר הזה מכביד על העני.

מספרים כי גרמני עשיר אחד, מעשן מקטורת שמאחורי התנור, לא יכול היה בשום פנים להבין כיצד אדם מת ברעב. האדם שאין לו אמצעי-קיום חייב לוותר על גאוותו ולהסתפק בלחם וחמאה ולא למות ברעב – אמר אוהב-האדם שלנו. בהחליקו על כרסו, שהיתה כקבר של תרנגולי-בר וחלזונות, לא יכול היה להשיג, כי לפעמים גם זיעת-אפיים ועבודת-פרך לא תתן פת-קיבר.

כשעברו ששה או שבעה חדשים ואני לא קיבלתי מבעל-החוב אפילו פרוטה אחת, נתכעסתי וביום השישי שעבר שכרתי כרכרה ונסעתי עם הגובה לקחת נקם…

נכנסתי.

לעינינו נגלה מחזה החיים העצוב ביותר. הבית היה ריק, כעור, הקירות חרושים בנהרי-הזמן, בכו בדמעות-הרטיבות, כלים לא היו בו, חוץ לספה קטנה מלפני המבול ועל הספה הקטנה הזאת… מוטלת היתה רוח החיים היחידה שבבית, מכוס ססרטוטים, נערה חולה שמראה-פניה צהוב-חוורור ועיניה הקטנות עצומות.

עין-הפנים הצהוב והשיעול המענה שנשמע ברציפות גילו מחלה עגומה, שחפת חשוכת מרפא.

כשמוע החולה את צעדינו הרימה את ראשה ובפקחה את עיניה הכבויות למחצה, הביטה בנו בחרדה…

בעינים כאלה, חשבתי בלבי, מביטה כבשה על הזאב המתקרב והולך… – אבא איננו, אדוני – נאנקה – אמא יצא לעיר… פתחנו פיותינו אך שום אחד משנינו לא מצא מענה, שתקנו וכאשמים השחנו ראשינו. דבר זה נסך מעט אומץ בילדה. אמרה בקול עצוב שהיה משולב בשיעוליה הרצופים וקרע את הלב: על מה אתם מרגיזים חולה?

–הא דוניםיסל חו – הוסיפה באיזו גאוה ובנימוסיות קרה כקרח – שאיני יכולה לקבל פניהם.

• נחכה – אמר השמאי בכובד ראש – אנו באים בשם המלך והחוק, איני רגיל בקבלות פנים.

קולו היה חד מדי.

הנערה פלטה אנחה ובאין אונים הורידה ראשה למראשותי הספה הקשים.

• הסר, לפחות, את הכובע – אמרתי חרש לשמאי, בראותי שלא עשה כך.

הכאב אזנו עדינה ביותר.

• מנומס! – אמרה הילדה באירוניה חרישית.

כמעט שלא שמעתי את המלה, אך ניחשתיה לפי רעידת שפתיה החיוורות.

שקעתי בהרהורים…

הרגשתי עצמי מדוכא… הרגשתי עצמי חדל-אונים בפני הילדה החולה, חדלת-האונים. השפלתי עיני וכשהימותין ראיתי דמעת-רחמים בעיני השמאי, בדמעת-רחמים עפעפי-איש, המוכרח תמיד להיות עד למיני אסונות שונים, ושלבו, אילו היה מסוגל לכך, צריך היה להתפקע עם כל צעד… בכל רגע של קיום-אומנותו…

מחזה עצוב זה נעשה מחריד, עד מהרה נכנסה בעלת הבית ובראותה אותנו פלטה אנחה כשל צבוע שפגע בו כדור-המות, השיטה עלינו עיניה הנתעות מיאוש וכשנתאוששה והשמאי הודיע בשם המלך והחוק על תכלית בואנו, היה יאוש האומללה ללא גבול. גופה רעד כולו, עיניה נמלאו דם ופלטה צעקות נוראות ולא מובנות.

• אמא, הרגעי – קראה בבכי הילדה החולה – אבא יבוא וישית עצה, אלהים לא יעזבנו…

אך השיעול המענה הפסיק את דברי-הניחומים.

דברים אלה השפיעו משלהם על האם.

הדין עמך, בתי – אמרה – האדונים האלה לא יעשו לנו כלום… הכל מעשה-הגורל… נסבול! אדונים! הריני לרשותכם… עשו מעשה-החורבן…

• באין בבית בעליו, הוא בעל החוב הנכבד שלנו, צריך לסייע באומנותי בא כוח המשטרה…

כך אמר בחשיבות ובקור דם מדומה ואלי פנה:

• בוא, אדוני, נחפש מי…

יצאנו בלי לומר דברי פרידה, ואילו אמרנום היו דברי צביעות.

בהיותנו ברחוב שאלני השמאי:

• היודע אדוני כי יכלתי לשלוח מישהו בענין השוטר?

• אני מבין.

• הניחוש אדוני על מה הוצאתיו מן החדר?

• ניחשתי!

• ובכן?

• נסע.

העגלון הצליף בשוט וכשראינו חומות זמושטש – נשמתי לרווחה.

• כמה אני חייב לאדוני? – שאלתי בדאגה את השמאי.

• כוס בירה ועוגה.

עשיתי כרצונו של השמאי האציל ומכאן ואילך איני קונה שום שטר בכל הדמים שבעולם. עמ' 34–36).

 

ב.    🔗

ברוב המכתבים, שלפעמים נשמעת מהם נעימה בעל ביתית ביותר, אפילו פיליסטרית, מפוזרות מכיתות-אורות אלו וכאלו. הוא נוהג לספר לכלתו בפרטי פרטי עסקי המשפטים שהיה בהם סניגור. ואפשר באמצע התיאור לקרוא דברים כאלה:

עתה יש לי שלושה משפטים בלבד, אולי יהיו יותר; אני שמח שיש לי משפטים אזרחיים, כי במשפטים פלילים אי-הודאות מזעזעתנ. בענין פלילי, כשבסנגוריה תלויים גורלו, שמו הטוב וחירותו של האדם, אני מרגיש כל האחריות הנופלת עלי ואני רועד כעלה ברוח, שמא סופו של הענין הפסד באשמתי.

שעל כן השכר הטוב כשאני זוכה – דמעה של הכרת טובה!

אם אני רואי או איני ראוי?

אך אל אלהים יודע!… (עמ' 57).

עתים משלב הכותב תיאור המשרה אוירה של עצבות ומסתורין, שרטוט שניתן כדרך-אגב כאילו מנבא דרגה רחוקה של המשורר. יש בו גם ללמד מה מעולם החויה והסמלים של המשורר ולא שלו בלבד. הוא מספר בנסיעה:

סוף סוף אני בבית, הריני יושב ב“כורסה שלי עצמי” וכותב אליך… אולם נפשי עגומה כל כך, כנפש יתומה עניה…

בדרך נפל מקרה: דרך מלנצ’נא לק. נאמדת כרגיל בחמישה מילים, והנה לפחות שבעה מילים הם והדבר הכעיסני ביותר…

היה לי קר, געגועים תקפו עלי ולחצני כאב שלא אדע כנותו… ופה האופק האפור, החדגוני, חריקת הגלגלים החדגונית, הירח הדהה-מחויר והאידיוטי הכניסוני לכלל-יאוש. ביקשתי להרדם (והגיעה השעה לכך) אך לא יכולתי, רציתי להשכיח עצמי בהזיה, אך הרוח הצוננה חזרה ועוררתני, חוט הזהב של ההזיה נקרע והלך, הרעיונות נמוגו, לא הרגשתי זולת צינה, כאב לב, לא ראיתי זולת עלטה, ולא שמעתי זולת שיחת-שניים, של הרוח והגלגלים.

בנקל תתארי לעצמך בכמה קוצר רוח ציפתיי לראשית נצנוצה של אילת השחר… עד אשר ראיתי את מבשר היום הצוהל, והנה נגלה גם האידיוט – הירח החור וקרן אורה הבהיקה בלבי.

וצר היה לי על הכוכב הזה!

בודד, נעזב, אם גם מלא אורה הוא תועה באופק וקרב לו עם חשכת הלילה הבורח…

ינצח… לארץ העלטה יימלט הלילה והכוכב… לאחר נצחונו, יחויר, יכבה בלא עטרה, ויניח ברכותיו למלכו של יום!… בהרהורים כאלה נרדמתי וחלמתי הרבה, הרבה… חלמתי על מפעל חרישי, על לב נעזב… קם רוח העבר החשוך חשוך ללא קרן-תוחלת… הלב היה כקבר המלא רגשות מתים, כמשים…

ישב עורב-היאוש השחור ומצץ את הטפה האחרונה מדם-הלב הקפוא… ליל אפל ועגום!

אולם בלילה הזה נראה המלאך – אילת השחר… התפללתי לאלהים, כי יתנני להודות לאילת השחר הזאת… כי יתננו לעטור עטרה לראשה… הרגשתי כי אלהים שמע תפילתי… צמחו לי כנפי רוח, התעופפתי למרומים, האויר מתחת לכפות רגלי ואני מחר. בחלל-האתר, נישא ישר לאילת השחר, המעודדתני בזהב קרני חסדה… אני מרחף והנה, הבט! אני מוטל הפוך ומהופך.

הודתי לאלהים, שלא שברתי מרקתי בנפלי מן היגלה ומן השמים כאחת. (77–78).

 

ג.    🔗

ועתה תגונב במכתבים נעימה של תיאור מוזר, גורטסקאי, שאף הוא כרמז לתחנה עתידה. הרי תיאור ליל נדודים ונדודי לילה:

עתה, ברוך השם, השעה שתים לאחר חצות לילה. כרגע נשמעו אפילו צלצולי השעה שתים עשרה ומחצה, אך לא מעל מעיריה, כי השעון ההוא ישיש ושב, שומר העיר כולה, מוטל זה ימים אחדים במין חולי של שיתוק, ואומנו טורח בשוא להוציאו מתוכו. אילו פעמים ביום הוא מתעורר כביכול, מצלצל בקול צרוד איזו שעה חמש עשרה וחוזר ונרדם לזמן ארוך. אל נכון את מבינה, שכל העיר מיואשת. כי גם אלה שיש להם שעונים קטנים אינם יכולים לכוונם. – – השיר שהשעה שעה שתים צלצל שעון הבית שלנו.

• – חלמתי, כי בהתעוררי עם בוקר, תחת חליפת בגדי ראיתי מלבושים חסידיים על ידי. נפחד קראתי: הלנה! הלנה! חתלתולי! (קראי בהטעמה ארוכה את ההברה הראשונה). לשוא! אין עונה. אני פורח ממיטתי, בחדר הראשון שלאחר חדר המשכב אין איש, והוא הדין בלשכה, אני מחפש בעיני לכל העברים, אני מזדמן אם האספקלריה… ושם – הוי, הצילו! – אני רואה צמד פיאות ענקיות וזקן צהוב, ארוך (טוב לפחות, שהצבע לא נשתנה!) עד לאיזור (אילו היה לי כזה!).

צעקתי צעקה נוראה – ונתעוררתי. נו, הגידי בעצמך, כדאי לשם חלומות כאלה לילך ולישון, להשכיב עצמי במיטה מיותמת ובחדר קטן ועמוד וחשוך? (עמ' 131–132).

גם במכתבים לבנו הקטן, תלמיד הגימנסיה, לוציאן, יש דברים הראויים להבלטה. יש, למשל, עצות הבאות ללמד את הבן, ובעצם הן משקפות את האב. הרי, למשל, פיסקה כזאת:

מבני האדם בורח, כרגיל מי שהיה רוצה לברוח גם מעצמו. מי שאין דעתו נוחה מעצמו וממנהגו מרגיש שאין האו ראשי שיהא לו מגעם עם בני אדם ושיבקש מאחרים עזרה, שמחה, בידור-הדעת, כי אין הוא יכול לתת גמול על כל המתנות האלו: אדם השרוי בעצבות אינו יכול להצהיל אחרים, אדם שאינו בעל בית על רצונו שלו עצמו אין ב הכוח לנחם ולעודד אחרים. (עמ' 142)

אגב יש גם צדדים אחרים במכתבים אלה, כן, למשל, הפיסקה הנרגשת במכתבו לבנו בענין הלשון העברית ולימודה.

אילו שבועות לפני נסיעתך גילית חשק ללמוד עברית. אם דעתך היא עד עתה, אם אתה מבקש באמת להכיר את לשון עמך לשון שהיא, דרך אגב, היפה והפיוטית ביותר, לשון, שנכתב בה התנ"ך, אשר לעומתו שרויים בצל ההומירוסים והוירגילים נחבאים לקרן-זוית – כתוב לי ולא תחסר לא עזרה ולא כסצ. (עמ' 136)

ומשנזכר ענין העברית ראוי להזכיר גם ענין ארץ ישראל. הוא נזכר במכתבים שלפנינו בימים מאוחרים יותר במכתב של י. ל. פרץ ויעקב דינזון ליהואש. וכך הלשון:

כותבים לנו כי אין אתה בריא ועל כן אתה נוסע מארץ הביזנס לארץ הקודש, אנו כואבים שאתה חולה, אך אנו שחים, כי אתה נוסע לארץ שאנו מנותקים ממנה כל כך בגוף ומחוברים כל כך ברוח.

נברכך בברכה נלבבת שמסעך יצלח ונברכך בבריאות. קבל אותנו בלבך, ברעיונך… ואמור, בשמנו, להרי יהודה, ללבנון ולכל אשר נשאר – לא נשריש (נישט אַרייַנפליישן) בארץ אחרת. ציון דרכנו, העולם וציון בראשו עתידנו.

הדברים נכתבו בכסלו תרע"ד.

[תרצ"ז]